א הַמַּתְפִּיס בִּצְדָקָה הֲרֵי זֶה כְּמַתְפִּיס בְּנֶדֶר. כֵּיצַד, הָיָה סֶלַע שֶׁל צְדָקָה מֻנָּח לְפָנָיו וְאָמַר עַל אַחֵר: הֲרֵי זֶה כְּזֶה, הֲרֵי זֶה צְדָקָה. הַגָּה: אַל יֹאמַר אָדָם: סֶלַע זֶה לְהֶקְדֵּשׁ, אֶלָּא לִצְדָקָה. (מָרְדְּכַי רֵישׁ פ"ק דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּבֵית יוֹסֵף סוֹף סִימָן רנ"ט בְּשֵׁם הג"א שָׁם וְכָל בּוֹ). וּמִכָּל מָקוֹם אִם אָמַר: לְהֶקְדֵּשׁ, סְתָם, כַּוָנָתוֹ לִצְדָקָה לַעֲנִיִּים. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן ותשו' רַשְׁבָּ"א סי' תשמ"ב). וּמִיהוּ אִם אָמַר שֶׁכַּוָנָתוֹ לְהֶקְדֵּשׁ מַמָּשׁ, אֵין לוֹ תַּקָּנָה לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ, וְצָרִיךְ לִשְׁאֹל לְחָכָם, וּמַתִּירִין לוֹ בַּחֲרָטָה כִּשְׁאָר נֶדֶר. (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי שָׁם).
ב הַמַּפְרִישׁ סֶלַע וְאָמַר: הֲרֵי זֶה צְדָקָה. וְאָמַר עַל אַחֵר: וְזֶה, גַּם הַשֵּׁנִי צְדָקָה. וְאִם רָצָה לוֹמַר עַל סֶלַע זֶה, וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו עַל אַחֵר, הָוֵי טָעוּת וְאֵינוֹ כְּלוּם. (שָׁם בְּהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי).
ג הַנּוֹדֵר צְדָקָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה נָדַר, מַרְבֶּה לִתֵּן עַד שֶׁיֹּאמַר: לֹא לְכָל כָּךְ נִתְכַּוַּנְתִּי.
ד הָאוֹמֵר: תְּנוּ ק' ק' זוּז אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת, יִתְּנוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁהוּא רָגִיל בָּעִיר שֶׁהוּא דָּר שָׁם. הַגָּה: וְאִם רָגִיל בִּשְׁתַּיִם, יִתֵּן לִשְׁתֵּיהֶם (טוּר). הָאוֹמֵר לִתֵּן שֶׁמֶן לַמָּאוֹר, יִתֵּן לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּ"ן סי' רס"ח).
ה הָאוֹמֵר: תְּנוּ ק' ק' זוּז לַעֲנִיִּים, יִתְּנוּ לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר שֶׁהוּא דָּר בָּהּ. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רנ"א סָעִיף ה'. וְכָל זֶה מִן הַסְּתָם, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיּוֹדְעִים כַּוָנָתוֹ שֶׁלֹּא כִּוֵּן לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר לְבַד, כְּגוֹן בִּמְקוֹמוֹת שֶׁדֶּרֶךְ עֲשִׁירִים לִתֵּן לִצְדָקָה הַרְבֵּה בִּשְׁעַת מִיתָתָן, וְדֶרֶךְ לַחֲלֹק אוֹתָן הַצְּדָקוֹת לְכָל עֲנִיִּים, הוֹלְכִים אַחַר זֶה. וַאֲפִלּוּ נָדַר סְתָם, הוֹלְכִים אַחַר הַמִּנְהָג וִיחַלְּקוּ יוֹרְשֵׁיהֶם הַצְּדָקָה לְכָל עֲנִיִּים הַטּוֹבִים בְּעֵינֵיהֶם, אֲפִלּוּ אֵינָם בְּעִירָן. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה אוֹתָהּ צְדָקָה מֻנַּחַת וּמֻפְקֶדֶת בְּיַד אַחֵר, יִתְּנוּ אוֹתָהּ לַיּוֹרְשִׁים וְיוֹדִיעוּם שֶׁכָּךְ נָדַר (מָרְדְּכַי פ"ק דב"ב). הַמְחַיֵּב עַצְמוֹ בִּקְנָס לִצְדָקָה, וְעָבַר, צָרִיךְ לִתְּנָן לָעֲנִיִּים שֶׁבָּעִיר וְלֹא יוּכַל לוֹמַר שֶׁיִּתְּנֵם לַעֲנִיִּים אֲחֵרִים. וְיוּכַל הַגַּבַּאי לְתָבְעוֹ, דְּמִקְרֵי מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹבְעִים. (מָרְדְּכַי פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר בְּשֵׁם מַהֲרַ"ם). אֲבָל מִי שֶׁהִקְדִּישׁ מָמוֹן הַרְבֵּה, וּמִנָּה עֲלֵיהֶם יוֹרְשָׁיו לְחַלְּקוֹ כְּפִי הַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם, אֲפִלּוּ לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, מִקְרֵי מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִים וְאֵין גַּבָּאֵי הָעִיר יְכוֹלִין לָכוֹף אוֹתָן וּלְתָבְעָם שֶׁיְּקַיְּמוּ צַוָּאַת הַמֵּת. וְאַף עַל גַּב דְּעוֹבְרִים וְגוֹזְלִים הָעֲנִיִּים, מִכָּל מָקוֹם מִקְרֵי מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִים, הוֹאִיל וִיכוֹלִין לְחַלֵּק לְכָל מִי שֶׁיִּרְצוּ. (בֵּית יוֹסֵף בְּסִימָן רנ"ט בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). וַאֲפִלּוּ הָיוּ הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִים שְׁנַיִם, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, אֵין הַקָּהָל יְכוֹלִין לְמַנּוֹת אַחֵר, אֶלָּא הַנִּשְׁאָר יַעֲשֶׂה מַה שֶּׁיִּרְצֶה וּכְמוֹ שֶׁצִּוָּה הַנּוֹתֵן (שָׁם וְשָׁם). וְעַיֵּן בחו"מ סִימָן ש"א. וַאֲפִלּוּ בִּצְדָקָה שֶׁל בְּנֵי עִיר אֵין אָדָם יָכוֹל לִתְבֹּעַ צְדָקָה, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ הַרְשָׁאָה מִן הַגַּבַּאי אוֹ טוֹבֵי הָעִיר. הַמַּקְדִּישׁ מָנֶה לִצְדָקָה וְאֵין לוֹ לְשַׁלֵּם, מְסַדְּרִין לוֹ כְּמוֹ לִשְׁאָר בַּעַל חוֹב (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ס"ה שַׁעַר א').
ו הַנּוֹדֵר צְדָקָה אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּיר לוֹ. וְאִם הִגִּיעַ לְיַד הַגַּבַּאי, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵל עָלָיו.
ז אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. כֵּיצַד, הָיָה לוֹ פִּקָּדוֹן בְּיַד אַחֵר, וְכָפַר בּוֹ זֶה שֶׁהִיא אֶצְלוֹ, אֵין הַבְּעָלִים יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁוֹ. אֲבָל אִם לֹא כָּפַר בּוֹ, הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת בְּעָלָיו בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִטַּלְטְלִין. אֲבָל קַרְקַע שֶׁגְּזָלָהּ אַחֵר וְכָפַר בָּהּ, אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ בְּדַיָּנִים הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַקְדִּישָׁהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הוֹצִיאָה, שֶׁהַקַּרְקַע עַצְמָהּ הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ. הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ וְלֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, שְׁנֵיהֶם אֵין יְכוֹלִים לְהַקְדִּישׁוֹ, זֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְזֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: אִם יֵשׁ לוֹ מַשְׁכּוֹן בְּיַד חֲבֵרוֹ, מַה שֶּׁהוּא נֶגֶד הַלְוָאָתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְדִּישׁ, וְהַמּוֹתָר יָכוֹל לְהַקְדִּישׁ. (מָרְדְּכַי פ' הַמּוֹכֵר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ הַמּוֹתָר אֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְדִּישׁ. (תא"ו ני"ט). הַמַּקְדִּישׁ שְׁטָר חוֹב צָרִיךְ כְּתִיבָה וּמְסִירָה כְּמוֹ בְּהֶדְיוֹט. (בֵּית יוֹסֵף סי' רנ"ט בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א).
ח אִם יֵשׁ לוֹ חוֹב עַל אֶחָד וְאוֹמֵר: יִהְיֶה לְהֶקְדֵּשׁ אוֹ לִצְדָקָה, אֵינוֹ כְּלוּם. אֲבָל אִם אָמַר: חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי עַל פְּלוֹנִי, כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדִי אַקְדִּישֶׁנּוּ אוֹ אֶתְּנֶנּוּ לִצְדָקָה, חַיָּב לְהַשְׁלִים דְּבָרָיו לְהַקְדִּישׁוֹ וְלִתְּנוֹ כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדוֹ. וַאֲפִלּוּ הָאוֹמֵר: חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי יִהְיֶה לִצְדָקָה, אִם אָמַר כֵּן בִּפְנֵי ב"ח וּבִפְנֵי הַגַּבַּאי, אוֹ בִּפְנֵי טוֹבֵי הָעִיר אוֹ אָדָם חָשׁוּב שֶׁבָּעִיר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר"י), זָכָה בּוֹ הַגַּבַּאי מִדִּין מַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּם, וַהֲרֵי הוּא צְדָקָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְאָסוּר לְשַׁנּוֹתוֹ.
ט הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ חֵרְפוֹ, בְּעִנְיָן שֶׁחַיָּב לְפִי תַּקָּנַת הָעִיר ה' זְהוּבִים, וְאָמַר בִּפְנֵי הַגַּבַּאי אוֹ בִּפְנֵי טוֹבֵי הָעִיר: אֵינִי חָפֵץ בִּקְנָס אֶלָּא יִהְיֶה לִצְדָקָה, וְאַחַר כָּךְ פִּיְּסוֹ עַד שֶׁמָּחַל לוֹ, אֵין מְחִילָתוֹ כְּלוּם וְזָכוּ הָעֲנִיִּים בַּקְּנָס.
י נָדַר לִצְדָקָה בְּאַסְמַכְתָּא, כְּגוֹן: אִם אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי אֶתֵּן כָּךְ וְכָךְ לִצְדָקָה, וַעֲשָׂאוֹ, חַיָּב לִתֵּן.
יא אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם חֵרֶם לְהִתְגָּרֵשׁ, וְהֶעֱמִידוּ קְנָסוֹת עַל כָּכָה לִצְדָקָה, וְאַחַר כָּךְ נִתְפַּיְּסוּ שֶׁלֹּא לְהִתְגָּרֵשׁ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁפְּטוּרִים מֵהַקְּנָסוֹת. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר דְּבָרִים כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יב אָמַר לִתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַתָּנָה אִם הוּא עָנִי, הָוֵי כְּנוֹדֵר לִצְדָקָה וְאָסוּר לַחֲזֹר בּוֹ.
יג הָאוֹמֵר: חֵפֶץ פְּלוֹנִי אֲנִי נוֹתֵן לִצְדָקָה בְּכָךְ וְכָךְ, וְהוּא שָׁוֶה יוֹתֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ דְּכָל אֲמִירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רְוָחָא לִצְדָקָה, אַמְרִינָן בֵּיהּ אֲמִירָתוֹ לְגָבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לְהֶדְיוֹט. (ר"ן פ"ק דְּקִדּוּשִׁין וּבְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי). אֲבָל אִם לֹא הָיָה שָׁוֶה יוֹתֵר בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְאַחַר כָּךְ הוּקַר, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ כֵּיוָן שֶׁלֹּא מָשַׁךְ וְלֹא נָתַן הַכֶּסֶף. הַגָּה: אִם חָשַׁב בְּלִבּוֹ לִתֵּן אֵיזֶה דָּבָר לִצְדָקָה, חַיָּב לְקַיֵּם מַחֲשַׁבְתּוֹ וְאֵין צָרִיךְ אֲמִירָה, אֶלָּא דְּאִם אָמַר כּוֹפִין אוֹתוֹ לְקַיֵּם. (מָרְדְּכַי פ"ק דְּקִדּוּשִׁין ובפ"ק דב"ב וּבְהַגָּהוֹת ובמהרי"ק שֹׁרֶשׁ קפ"ה ומהר"ר פֶּרֶץ וּבְהַגָּהוֹת סמ"ק וְרֹא"שׁ פ"ק דְּתַעֲנִית). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם לֹא הוֹצִיא בְּפִיו, אֵינוֹ כְּלוּם. (הָרֹא"שׁ כְּלָל י"ג). וְהָעִקַּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְעַיֵּן בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן רי"ב.
א סָעִיף א כמתפיס הנדר. דלעיל סימן רכ"ט ס"ג:
ב סָעִיף א אם אמר להקדש סתם כו'. ע"ל סי' רנ"ו ס"א בהג"ה:
ג סָעִיף א אין לו תקנה. בפדיון ונאסר על כל העולם. שם מיהו היינו דוקא בהקדש מטלטלין אבל קרקע יש לו פדיון וכן הביא בתשובת ר"א מזרחי בסימן נ"ג דברי הא"ז וכתב עוד שם דדעת הרי"ף והרמב"ם דאפי' מטלטלים יש להם פדיון בדבר מועט וע"ש:
ד סָעִיף א ומתירין לו. נדרו ע"י פתח וחרטה ואומרים לו אילו ידעת שבדבורך יהא נאסר על כל העולם היית נודר וכשאומר לאו מתירין לו מיד. שם. ואם אומר ידעתי ואף על פי כן נדרתי מתירין לו בחרטה או בשאר פתחים וכדלעיל סימן רכ"ח ובתשובת רבי בצלאל סי' ט"ו האריך להוכיח שדעת קצת הפוסקים דנדרי צדקה אין ניתרין אלא בפתח דמשוי ליה לנדר טעות מעיקרו ולא בחרטה וע"ש:
ה סָעִיף ב ואינו כלום. פי' ואותו שהוציא בפיו בטעות אינו לצדקה אבל אותו שחשב בלבו חייב ליתן לצדקה כדלקמן סי"ג בהג"ה ואפשר דהכא מיירי שגמר בלבו שאותו סלע שחשב לא יהא לצדקה עד שיוציאנה והוציא אחר בפיו דשניהם אינם כלום:
ו סָעִיף ד יתן לשניהם ביחד. ק' לזה וק' לזה:
ז סָעִיף ד האומר ליתן כו'. כתוב בתשובות להרמב"ן סימן רס"ח ראובן קנה מטובי העיר גן סמוך לב"ה והתנה בשטר המכר שיתן קיתון שמן למאור בכל שנה ואחר כך נפלה מחלוקת בין בני העיר שי"א שיתן לב"ה הסמוך לגן וי"א שיתן לב"ה היותר גדול יתחלק בין ב' הבתי כנסיות לפי הראוי להם הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו עכ"ל ב"י וכתוב בד"מ וצ"ע אמאי לא יתן לבהכ"נ הרגיל עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא ליה דמיירי ברגיל בשתיהן:
ח סָעִיף ה לעניי אותה העיר. כגון שהוא דר באותה עיר אבל אם אינו דר שם חוזרין ומביאין אותם עמהם לעירם כדלעיל סי' רנ"א ס"ו וכ"כ המרדכי ומביאו ב"י וד"מ והב"ח כתב במי שאין לו קביעות דירה בשום עיר אלא לפעמים בעיר זו ופעמים בעיר זו ולפיכך ינתנו לעניי אותה העיר שהיה בה בשעה שנדר וכמ"ש בח"מ סימן רנ"ג סכ"ג יתנו לעניי אותה העיר ואם רגיל בשתיהן כו' ונראה שגם המרדכי מודה בזה לדינא:
ט סָעִיף ה ואפי' היתה אותה צדקה מונחת כו'. ואפילו יש לו מיגו להיות נאמן על ידו שנדר צדקה זו ואפילו הוא גבאי וידו יד עניים יתנו אותו ליורשים ויודיעם שכך נדר כו'. מרדכי שם:
י סָעִיף ה מסדרין לו כמו לשאר ב"ח. וכמו שנתבאר בח"מ סימן צ"ו:
יא סָעִיף ו הנודר כו'. עיין בתשובות מהר"ר בצלאל סימן ט"ו ובתשובת מהר"ל ן' חביב סי' ר' ובתשובת מ"ע סימן ס"ב ובתשו' ר"א ן' חיים סי' ק"ז בענינים אלו:
יב סָעִיף ז אבל אם לא כפר בו כו'. דדוקא פקדון דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא אבל מלוה אפילו לא כפר בו כיון דמלוה להוצאה ניתנה ה"ל כדבר שאינו ברשותיה ואינו יכול להקדיש כן משמע בהרי"ף ופוסקים וכן משמע מדברי הט"ו בסעיף שאחר זה:
יג סָעִיף ז אינו יכול להקדיש כו'. ע"ל סימן רכ"א סוף ס"ק מ"ד:
יד סָעִיף ז כמו בהדיוט. וכמו שנתבאר בח"מ סימן ס"ו ונראה שהמקדיש ש"ח וחזר ומחלו מחול כמו במוכר ש"ח להדיוט שם סעיף כ"ג וע"ש:
טו סָעִיף ח אינו כלום. כיון שאינו ברשותו ומשום נדר לא מחייב דהא לא אמר שאקדישנו לכשיבא לידי אלא אומר יהיה הקדש ר"ל עתה יהיה הקדש ועכשיו אינו ברשותו להקדישו ואם אמר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנו ממך תקדש הוי הקדש כשיקחנה ממנו הואיל ובידו להקדישו מעכשיו אבל אם כבר מכרה וא"ל שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדש ולקחה ממנו אחר כך לא הוי הקדש שלא היה בידו להקדישו אז ואם אמר זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדש הוי הקדש הואיל ובידו לפדותה ואפילו אומר שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדש הוי הקדש לכשיפדנה אבל אם אמר תקדש מעכשיו לא הוי הקדש שהרי היא משועבדת למלוה כל זה מתבאר בש"ס דכתובות פרק אע"פ (כתובות דף נ"ט) כתבו הרמב"ם ספ"ז דערכין ורבינו ירוחם בני"ט ועיין עוד שם כמה חילוקי דינים בהקדש וצדקה וע"ל סי' רנ"א ס"ז ובמ"ש שם:
טז סָעִיף ח אבל אם אמר כו'. והוא הדין אפילו אומר כן על דבר שלא בא לעולם חייב לקיימו כמו שנתבאר בחשן משפט ס"ס רי"ב ס"ז בהג"ה:
יז סָעִיף ח חייב להשלים דבריו כו'. משום נדר ועיין בח"מ ס"ס רי"ב:
יח סָעִיף ח ובפני הגבאי כו'. דאנן ידי עניים אנן והוי כאילו בא ליד עניים ומשמע דמהאי טעמא אינו יכול לחזור בו ואפילו בשאלה וכן משמע להדיא בתשובת הרשב"א סי' תרנ"ו שכתב ועוד שבענין זה אפילו נתחרט ובא ונשאל על ההקדש אינו רשאי לפי שכבר מסר הממון ליד שני האנשים האלה ובמעכשיו ואין אחר מסירה כלום דאנן ידי עניים אנן וכל מה שכבר מסר ביד הזוכה בו או ביד אחר שיזכה בשביל עניים אינו יכול לחזור בו כו' ע"ש וכן משמע בתשובת רבי בצלאל סימן ט"ו ואין להקשות לפי זה מאי הקשו הרי"ף והתוס' בפרק ד' דב"ק (דף ל"ו ע"ב) גבי ההוא דהדר ואמר ניתביה לעניים דאמר רב יוסף אנן ידי עניים אנן תיפוק ליה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ותירצו דשאני התם שאותו סלע לא היה ברשותו ולפיכך הוצרך לזכות להם מדין מעמד ג' וקצת פוסקים תירצו בע"א ואמאי לא מתרצי דאי משום אמירה לגבוה כו' היה יכול להתיר על ידי שאלה אבל משום דאנן ידי עניים והוי ליה כאילו בא ליד עניים אין יכול להתיר יש לומר דהתם כיון שאותו סלע לא היה ברשותו אפילו לא הוי אנן ידי עניים לא היה יכול ועוד דהתם לא איירי בהתרה אלא שצריך עיון מה שכתב הרא"ש בתשובה כלל י"ב סימן ב' ומה שקשה לך על פי' ר"י ז"ל שפירש דנדר לעניים יש לו התרה ולא ידענא מאי קשיא לך כו' וההיא דב"ק לא בא לידו עדיין הלכך זכו בו עניים וגם לא איירי בהתרה אלא בחזרה לחזור בלא התרה אינו יכול עכ"ל ומביאו מהר"ל ך חביב סימן ד' משמע דבא לומר אמאי לא התיר האי גברא בב"ק ומתרץ דלא איירי בהתרה כו' משמע דיכול להתיר אע"ג דיד עניים אנן ונראה לי שגם דעת הרא"ש דאינו יכול להתיר ומ"ש וההיא דב"ק כו' ה"ק ההיא דב"ק דפשיטא לן התם דזכו עניים אפילו אי לאו דיד עניים אנן והא דאצטרכינן ליד עניים אנן היינו משום דההיא פלגא דזוזא לא הוי ברשותיה וכמ"ש הרי"ף והתוס' ושאר פוסקים וכ"כ הרא"ש גופיה בפסקיו לב"ק דהתם לא בא לידו עדיין כו' וגם לא איירי בהתרה כו' ואפילו אם נפשך לומר שזה דוחק בלשון הרא"ש מכל מקום הא בשנויא קמא כתב לא בא לידו עדיין משמע להדיא דאינו יכול להתיר וכן נראה עיקר:
יט סָעִיף ח מדין מעמד שלשתם. וכמו שנתבאר בחשן משפט סימן קכ"ו ע"ש ועי' בח"מ סימן קכ"ה ס"ה:
כ סָעִיף ח ואסור לשנותו. דהוי ליה כאילו בא ליד גבאי דלקמן ר"ס רנ"ט:
כא סָעִיף י נדר לצדקה כו'. וה"ה בשאר נדר חייב לקיים דאין בנדר ושבועה משום אסמכתא כמו שנתבאר בח"מ סי' ר"ז סי"ט:
כב סָעִיף יא יש מי שאומר כו'. לשון העט"ז י"א אע"פ שקבלו קנין ע"ז פטורים מהקנס כיון שהקנין בטל לענין גירושין אין הקנין מועיל דלא הוי אלא קנין דברים בעלמא ואינו על דבר שיש בו ממש וכל קנין שאינו על דבר שיש בו ממש אינו כלום וכיון דלענין גירושין אין בו ממש גם בענין הקנס לצדקה אין בדברים אלו ממש ועוד אפילו שהיה בו ממש לא נדרו בזה לצדקה אלא אם כן יתבע אחד מהן את חברו כגון שהאחד יחזור והב' לא יחזור בו אבל אם שניהם מתרצים ואין אחד מהם תובע למה יתחייבו עכ"ל ואין דבריו נראין ונסתבך בדברי הבית יוסף דלא כתב ב"י בשס מהרא"י דכשהקנין אינו כלום גם הקנס אינו כלום אלא בהעמידו קנסות זה לזה ולא לצדקה דלצדקה מה בכך שהקנין אינו כלום לא יהא אלא בלא קנין אמירה לגבוה קני ולא פטר מהרא"י בת"ה סימן שי"א בהעמידו קנסות לצדקות אלא מטעם שנתפייסו זה לזה וכך כתב הטח"מ סימן כ"ו בשם בה"ת על הלוה שחייב עצמו בקנין לילך לדון עם מלוה בדיני עובדי כוכבים אינו כלום שאינו אלא קנין דברים וכמו שהקנין אינו כלום גם הקנס שהתנה על עצמו אינו כלום אלא שאם התנה על עצמו להתחייב כך וכך לעניים כו' וכך כתב המחבר שם ס"ג משמע דבקנס לצדקה חייב אפילו הקנין אינו כלום וברור הוא:
כג סָעִיף יא שפטורים מהקנסות. מדלא העמידו הקנסות אלא משום דלא יעכבו זה את זה וכיון שאין אחד תובע את חבירו מה לקהל עליהן שהרי נתקיימו דבריהם וראיה ממתני' פ' ה' דנדרים קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כור חטים כו' הך מתני' מייתי לה בפרק מי שאחזו וסיום המשנה רבי מאיר אוסר וחכמים אומרים יכול זה להתיר נדרו שלא על פי חכם ואומר הריני כאילו התקבלתי ופריך התם מהך מתניתין דדברי חכמים אמילתא דגיטין ודחי דלגבי גיטין לצערא קא מכוין ולכך צריך להתקיים התנאי ממש כמו שהתנה אבל בכל מילי דמתכוין בתנאי להרויח הואיל ונתפייס הרי הוא כאילו נתקיים לו התנאי ממש דמחילה כקבלה היא כדפירש"י התם ובנדון דידן נמי לא הוו מכווני רק להרויח אם כן הוא הדין והוא הסברא אבל אי הוי אמרינן דטעמא הוא משום דאי בעי מקבל הוא ממנו כור חיטין וחוזר ונותנו לו כיון דמצי למיעבד הכי אפוכי מטרתא למה לי דאם כן התינח בתנאים שהן בממון אבל כגון הא דלעיל שהעמידו קנסות לצדקה לעשות גירושין ואם היה הוא כהן ליכא למימר אי בעי יעשה גירושין ואחר כך יחזרו וינשאו דכהן אסור בגרושה וכן אם העמידו קנסות לצדקה שישאו זה את זה ונתרצו אחר כן שניהם לפטור זה את זה אין לנו לומר גם כן דאי בעי יעשו נשואין ואחר כך יחזרו ויעשו גירושין דאם היו עושין כן נמצא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ודילמא לא ניחא להו כלל בזה אלא ודאי הטעם הוא משום דכל התנאים שהן כה"ג אין הכוונה רק שלא יעכב האחד את חבירו נגד רצונו אבל כשנעשה רצונם או שהתנאים נעשו לצרכו ולטובתו אם כן נתבטל התנאי עכ"ל ת"ה ומפני שיש בו כמה דברים מבוארים יפה העתקתיו:
כד סָעִיף יא והוא הדין בשאר דברים כיוצא בזה. כשמחלו זה לזה פטורים מהקנס וע"ל ס"ס רל"ב:
כה סָעִיף יב אם הוא עני כו'. כתב ר"י יש אומרים דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה לפיכך אם נשבע ליתן כך לצדקה יכול ליתנו על מנת להחזיר ואינו נראה לי שכבר זכו בו עניים עכ"ל ומביאו בית יוסף וד"מ ונראה דה"ה אמר ליתן בלא שבועה אינו יכול ליתנו על מנת להחזיר מהאי טעמא ודוקא לצדקה או לעני אבל נשבע ליתן לחבירו שאינו עני יכול ליתן על מנת להחזיר ויצא ידי שבועה כדלעיל ס"ס רל"ח:
כו סָעִיף יג יכול לחזור בו. דכיון שאין הדבור חל בשעתו הואיל וליכא רווחא להקדש אי אפשר שיחול לאחר זמן:
כז סָעִיף יג אם חשב בלבו כו'. עיין בח"מ סימן רי"ב סעיף ח':
א סָעִיף ב גם השני צדקה. דין זה מיבעיא אי יש יד לצדקה או לא דדילמא מה שאמר וזה ר"ל זה יהיה להוצאה שלי ומספיק' לחומרא:
ב סָעִיף ב ואינו כלום. אפילו אותו שנתכוין עליו א"צ ליתן דומיא דפת חיטין ושעורים בסימן ר"י:
ג סָעִיף ד יתן לבהכ"נ. דבלשון בני אדם סתם מאור הוא לבית הכנסת:
ד סָעִיף ה ומופקרת ביד אחר. במרדכי הביאו ב"י שאשה אחת נפטרה ואמר רבינו אליעזר ממי"ץ שהדירה ב' דנרים לצדקה ולאחר פטירתה החזיק רא"מ בממון שלה כי היה גבאי והיורשים אומרים לא ידענו מזאת הצדקה כלום ופסק ר"י כיון שלא השליטתו על כך אין כאן מצוה לקיים דברי המת אלא יתן ליורשים ויודיעם שכך נדרה ע"כ א"כ הך ביד אחר דנקט רמ"א כאן ר"ל שאחר מיתה של הנותן בא לידו או בחיים ודרך פקדון בעלמא אבל אם אומר שבא לידו באופן זה שיתננו לצדקה ודאי נאמן ומצוה לקיים דברי המת וכמ"ש בח"מ סימן רנ"ב:
ה סָעִיף ה ומת אחד מהם כו'. זהו מתשובת הרשב"א הביאה ב"י בסימן רנ"ט בסופו בענין שאחד מינה שני אפוטרופסים על בניו וצוה לחלק לעניים בכל חנוכה ואחריהם בניו כו' ומת אחד מהאפוטרופסים ורצו הקהל להושיב אחר במקומו והשיב ע"ז שאם לא היה דעת המצוה שיחלקו אם לא שיהיו דוקא שנים א"כ יחזור החילוק אצל הבנים ולא אצל הקהל ומ"מ אני רואה בכל המקומות שכל שהיחיד ממנה אפוטרופסים או אפילו הקהל ממנים גזברים או גבאים או נאמנים אפילו אם ימות אחד מהם או ילך למה"י אין המינוי בטל אלא הנשארים ינהגו במינויים כו' והדין נותן כן שאילו לא כן אם הלך האחד לדרכו קצת ימים לעסקיו ולא היה כאן לזמן חנוכה המנוי בטל כו' ואין זה דעת הצבור ולא יחיד המצוה ע"כ ותמוה היא דכיון דהמצוה מינה שנים אפשר שלא האמין לאחד מהם אם לא בצירוף חבירו ולמה יהיה נאמן עכשיו לבדו הרי בטל המינוי ולפי הנראה שהרשב"א לא החליט לומר שלא ימנו אחר עמו אלא שאמר שאם נאמר שלא יהיה האחד נאמן מכל מקום אין לקהל עסק בזה אלא נשאר הדבר לבניו וכמו שצוה וכתב אחר כך שמ"מ אין המינוי בטל לגמרי בשום פעם שלא לחלק לעניים כיון שאין כאן אלא אחד זהו אינו אבל לא החליט שלא ימנו הקהל אחר עמו וישאר זה לעולם לבדו ואיך שיהיה נראה שאין להעמיד הממון תחת יד אחד מהם אם מת חבירו שהרי כתב הרשב"א דאף במינוי הקהל הוה כך ואנו רואים מנהג הקהילות כשממנים ב' גבאים על זמן מה ומת אחד מהם שמושיבין אחר במקומו וכן בשאר מינויים א"כ כ"ש בממון שאין להאמין לאחד מהם וכ"ש במה שאנו רואין שברבות השנים הנאמנים מעוטים וכמה וכמה יתומים שנתמוטטו נכסים שלהן ע"י האפוטרופסים אע"פ שהיו בחזקת כשרות ודאי ראוי להקהל לפקח בזה וכבר נהגו בקהילות קדושות למנות אבי יתומים ולפקח בעסקי אפטורופסים ע"כ גם בזה יפקחו ויראו שאין להשאיר הממון ביד אחד מהם כנלע"ד:
ו סָעִיף י חייב ליתן. דבצדקה אסמכתא קניא כהכרעות מהר"ר איסרלן שהביא בית יוסף ומכל מקום מביא בד"מ בשם תשובת הרשב"א סימן רפ"א באחד שאמר אם אשחק אתן לשר כך וכך ולהקדש כך וכך הואיל דהוי אסמכתא לגבי הדיוט הוה אסמכתא גם להקדש ונראה שזה דומה לקני את וחמור דלא קנה כדאיתא פרק מי שמת ובחשן משפט סימן ר"י:
ז סָעִיף יא שפטורים מהקנסות. לפי שלא העמידו הקנסות אלא משום דלא יעכבו זה את זה וכיון שאין אחד תובע חבירו מה לקהל עליהם שהרי נתקיימו דבריהם. ע"כ בבית יוסף בשם ת"ה סימן שי"א:
א סָעִיף א תקנה. אפי' ע"י פדיון ונאסר על כל העולם מיהו היינו דוקא בהקדש מטלטלים אבל קרקע יש לו פדיון ודעת הרי"ף והרמב"ם דאפילו מטלטלים יש להם פדיון בדבר מועט עכ"ל הש"ך:
ב סָעִיף ב טעות. פירש הש"ך דאותו שהוציא בפיו בטעות אינו כלום לצדקה אבל אותו שחשב בלבו חייב ליתן לצדקה כדלקמן סי"ג בהג"ה ואפשר דהכא מיירי שגמר בלבו שאותו סלע שחשב לא יהא לצדקה עד שיוציאנה והוציא אחר בפיו דשניהם אינם כלום עכ"ל:
ג סָעִיף ה דר. כ' הב"ח ואם אין לו קביעות דירה בשום עיר אלא לפעמים בעיר זו ופעמים באחרת ינתנו לעניי העיר שהיה בה בשעה שנדר:
ד סָעִיף ה ומופקדת. כ' הש"ך ואפי' יש לו מגו להיות נאמן על ידו שנדר צדקה זו ואפי' הוא גבאי וידו יד עניים יתנו אותו ליורשים וכו' והט"ז כ' דהך ביד אחר שכתב רמ"א ר"ל שאחר מיתה של הנותן בא לידו או בחיים ודרך פקדון בעלמא אבל אם אומר שבא לידו באופן זה שיתננו לצדקה ודאי נאמן ומצוה לקיים דברי המת וכמ"ש בח"מ סי' רנ"ב:
ה סָעִיף ז בהדיוט. וכמ"ש בח"מ סי' ס"ו ונראה שהמקדיש ש"ח וחזר ומחלו מחול כמו במוכר ש"ח להדיוט שם סכ"ג וע"ש עכ"ל הש"ך:
ו סָעִיף ח כלום. כיון שאינו ברשותו ואם אמר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנו ממך תקדש הוי הקדש כשיקחנה ממנו הואיל ובידו להקדישו מעכשיו אבל אם כבר מכרה וא"ל שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנו ממך תקדש ולקחה ממנו אח"כ לא הוי הקדש שלא היה בידו להקדישה אז ואפי' אומר שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדש הוי הקדש לכשיפדנה הואיל ובידו לפדותה אבל אם אמר תקדש מעכשיו לא הוי הקדש שהרי היא משועבדת למלוה כל זה מתבאר מש"ס דכתובות. ש"ך:
ז סָעִיף ח כשיבא. וה"ה אפי' אומר כן על דבר שלב"ל חייב לקיימו כמ"ש בח"מ סי' רי"ז ס"ז בהג"ה. ש"ך:
ח סָעִיף ח לשנותו. וכ' בתשו' הרשב"א ואפי' נתחרט ובא ונשאל על ההקדש אינו רשאי דה"ל כאילו בא ליד גבאי:
ט סָעִיף י לצדקה. כ' הש"ך וה"ה בשאר נדר חייב לקיים דאין בנדר ושבועה משום אסמכתא כמ"ש בח"מ סי' ר"ז סי"ט והט"ז כ' וז"ל ומ"מ מביא בד"מ תשו' הרשב"א בא' שאמר אם אשחק אתן לשר כך וכך ולהקדש כך וכך הואיל דהוי אסמכתא גבי הדיוט הוי אסמכתא לגבי הקדש ג"כ ונראה שזה דומה לקני את וחמור דלא קנה כמ"ש בח"מ סי' ר"י עכ"ל:
י סָעִיף יא דברים. כשמחלו זה לזה פטורים מהקנס וע"ל ס"ס רל"ב:
יא סָעִיף יב לחזור. כ' הש"ך דבצדקה אינו מועיל מתנה ע"מ להחזיר שכבר זכו בו העניים רק אם נשבע ליתן מתנה לחבירו שאינו עני יכול ליתן ע"מ להחזיר ויצא ידי שבועה כדלעיל סוף סימן רל"ח:
א סָעִיף א המתפיס בצדקה. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ח סימן קכ"ז בד"ה מיהו אין הדברים. שכתב דאין אדם יכול לעשות שליח שיקדיש איזה דבר להקדש דדיבור של הקדש מילי נינהו ולא מימסרי לשליח ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קמ"ז בתשובה מבן המחבר שהאריך לתמוה עליו דמה דאמרינן מילי לא מימסרי לשליח היינו שאין השליח יכול לעשות שליח אחר במקומו אבל השליח הראשון יכול להיות גם לדברים בעלמא ע"ש וע' בספרו שו"ת שיבת ציון סימן צ"ד וצ"ה מ"ש עוד בזה ועיין בשער המלך סוף פ"ו מהלכות אישות מה שתמה עוד על מהרי"ט הנ"ל:
ב סָעִיף א ומ"מ אם אמר. עיין בתשובת הראנ"ח חלק ב' סי' צ"ט מה שכתב בזה:
ג סָעִיף א להקדש. עיין בתשובת הרשב"ש סי' שס"א שכתב בשם אביו הרשב"ץ ז"ל דאפי' באומר הקדש לשמים הוא לעניים וראיה מעובדא דר' אלעזר בן ברתותא ע"ש:
ד סָעִיף א לצדקה. ע' בתשו' ר"ל בן חביב סימן ג' שנסתפק על מי שהקדיש גופו או שאמר דמי עלי בזמנינו זה או שהקדיש קרקע סתם שהמעות הם לעניים או שהקדיש גופו או קרקע בפירוש לעניים אם יהיה דינו שוה בכל למי שהקדיש בזמן הבית וכמו שאז כששמין אותו כמה שוה היה צריך שישומו אותו בעשרה וא' מהם כהן כן בזה"ז או לא והעלה דדוקא אז היה צריך עשרה משום גזה"כ דכתיב עשרה פעמים כהן אבל בהקדש עניים או מצוה אחרת א"צ רק ג' דומיא דדיני חבלות אך לפי שלא מצאתי עדיין ראיה ברורה לזה איני סומך לענין מעשה ואם דבר כזה היה בא לידי הייתי מחמיר והייתי שם הקרקע או האיש בעשרה וא' מהם כהן. ולענין איך יהיה האיש נישום העלה דאומדין אותו כפי מה ששוה בשעת השומא לא כפי מה שהיה שוה בשעת הנדר. וכ' עוד במי שאמר דמי רביע גופי עלי או שהיה מקדיש רביע גופו חייב לפרוע דמי כל גופו שישומו אותו כעבד. ואפי' לא אמר הרי עלי רביע גופי אלא הריני נודר לתת רביע גופי ואפילו לא אמר לתת (דבר זה כ' הבה"ט בשמו לעיל סי' ר"ו סק"ט) חייב לקיים נדרו כיון שהוא נדר למצוה ובפרט אם נדר בעת צרה ע"ש:
ה סָעִיף ג צדקה ואינו יודע. [עיין בתשובת חתם סופר סימן ר"מ בא' שעלה לס"ת ונדר סך מה לצדקה אחת מהח"ק שבעיר ויש בעיר כמה מיני צדקות כגון של עניי עיר ושל ת"ת ושל קברנים ושל הכנסת כלה ושל ביקור חולים והוא נדר לא' מהם ושכח לאיזה מהם פרט ואחר אריכת פלפולו מסיק דמשום ספק איסורא צריך לשלם לכל הצדקות כולם עד שלא ישאר לו שום ספק והיינו שאנו מודים לו כך אבל פשיטא שא"א לכופו ע"ז אלא אם ירצה מניח ביניהם ומסתלק ע"ש ועמ"ש סימן רנ"ט סק"ח]:
ו סָעִיף ה הרשאה. בספר חכמת אדם כלל קל"ג כתב דזה דוקא לתבוע צדקה הנהוג ליתן אבל המשתדל אצל אנשים שיתנדבו ליתן לידו אין הגבאים יכולים למחות אפילו אם אומרים שע"י זה ימעטו ליתן צדקה בסתר ע"ש:
ז סָעִיף ו א"י לחזור. עיין בתשובות ושב הכהן סימן י"ח שנסתפק מי שנדר דבר לצדקה אם יכול לחזור בו תוך כדי דבור או לא והעלה דגם גבי צדקה הוי אמירתו כמסירה להדיוט ממש ולכן א"י לחזור תכ"ד כמו גבי הקדש ע"ש ובסימן פ"ה ובספר פתח הבית סימן ל"ג באריכות ועיין בתשובות פני אריה סי' מ"א שנשאל במי שנדר מתנה לעני ואח"כ נתעשר העני קודם שבא המתנה לידו אם יכול לחזור בו והשיב דאם שלח המעות ביד אחד שיתן להעני והוא זכה בו רגע אחד לשם המקבל בעודו עני שוב א"י לחזור בו בשום אופן אבל אם לא שלח המעות עדיין ואפילו צוה לאחד שיתן לו משלו עבורו יכול לשאול על נדרו ע"י חרטה גמורה בעיקר הנדר אבל על ידי פתח שיאמר אילו ידעתי שיתעשר לא הייתי נודר אין מתירין לו דהוי נולד אך אם הנודר לא ישאל על נדרו צריך ליתן כל מה שנדר ליד פלוני המקבל ואפילו לאחרו אינו רשאי אמנם המקבל לא יהנה באותה מתנה שי"ל שזה בכלל מי שא"צ ליטול ונוטל אלא יתנהו לעני אחר אמנם יכול ליתנה לאיזה עני שירצה או לאחד מקרוביו העניים ע"ש. ובסימן מ"ב שם כתב דאם בשעה שנדר אמר שהוא נודר סך זה לפלוני לפי שהוא עני א"צ התרה שזה דומה למ"ש לעיל סימן רל"ב סעיף י"ט ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סימן רל"ז שאלה כיוצא בה בנדון יתומים שהתנדבו יחידי סגולה ליתן להם סך קצוב לכל שנה משך ג' שנים וכן עשו כדבריהם עד סוף שנתים ימים שאז נשאת אמם של היתומים לאיש אמיד באופן שהיתומים אינם צריכים לנדבת היחידים ע"כ ממאנים לתת עוד קצבתם ומהם יש יחידים שאינם רוצים לחזור ממוצא שפתם לצדקה אך רוצים ליתן לקרובים עניים אחרים אם צריכים התרה. והאריך בענין מחלוקת הרשב"א והרא"ש בגבו לצורך שבוי ומת (הנזכר לעיל סי' רנ"ג ס"ז) והעלה דעכ"פ היכא דלא נתנו רק נדרו ליתן והעשיר או מת לית דין ולית דיין דאפילו התרה א"צ ע"כ בנ"ד אע"פ שכבר נתנו על ב' שנים מ"מ השנה הג' שעדיין לא גבו לא מבעיא אותן שרוצים ליתן סכומם לעניים קרוביהם דשפיר עבדי אלא אפי' אותן שאינם רוצים ליתן כלל נמי אומדנא הוא דאדעתא דהכי לא נדרו כו' ע"ש]:
ח סָעִיף ו נשאל לחכם. עיין בת' רדב"ז ח"א סימן קל"ד שכתב שהחכם המתיר נדר זה היה חייב נידוי מפני שמפסיד את העניים ומ"מ הנדר הותר. וכ' עוד שם דאם אמר הנודר התרתי את נדרי אין כח בב"ד לכופו ומ"מ אם ראו ב"ד שהוא מערים מחייבין אותו ליתן ואומרים לו בפני מי התרת נדרך אם אמר בפני פלוני שואלין אותו ואם אמר בפני פלוני והלך לו למד"ה יש לחייבו ליתן דאחזוקי אינשי ברשיעי שהתירו נדר כזה לא מחזקינן ע"ש עוד:
ט סָעִיף ו ליד הגבאי. עיין בח"מ סימן קכ"ה בסמ"ע ס"ק כ"ה ובש"ך ס"ק כ"ז מבואר שם דאם הוציאו מידו ונתנו לאחר אף שאינו גבאי צדקה קבוע ג"כ לא מצי למיתשל עליה ועיין באורים ותומים שם סק"ח שהוא מסופק בזה וכתב מאחר דבי"ד סימן רנ"ח נקט הטור והמחבר שבא ליד גזבר אולי דוקא בגזבר שחשוב כיד עניים אבל בנותן לאדם אחר אפשר דמצי למיתשל הואיל ואמר תן ולא אמר זכי הוי זה רק כשלוחו של נותן וידו כיד הנותן ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק ח"מ סי' נ' מ"ש על דבריו וכתב שם דמה שיש חילוק בין גבאי לאחר דוקא אם הנותן קורא בשם ואומר הולך מנה זו לפלוני העני בזה יש מקום לספיקו של האו"ת אבל אם מסר מנה לאדם אף שאינו גבאי קבוע ואמר תן מנה זו לעניים כפי רצונך בזה באמת נעשה כגבאי צדקה למעות אלו כיון שיש לו טובת הנאה לחלק לעניים כפי רצונו ואין לו דין שליח אלא דין גבאי ממש. וע"ש עוד שכתב דזה פשיטא אם אומר סלע זו לצדקה ולקח הסלע מתוך מעותיו והניח לתוך מעות צדקה אשר יש לו ולא הוציא מרשותו דודאי יש לו התרה בשאלה ולא אמרינן הואיל ועשה מעשה שהניח הסלע בין מעות צדקה לא אתי דבור ומבטל מעשה ע"ש ועיין בנו"ב תניינא חי"ד סי' קנ"ד שנשאל באחד שמסר לאחד סחורה בעד מאה זהובים למכור וליתן המעות לצדקה ואח"כ החזיר לו המקבל הסחורה מפני שלא רצה לטפל במכירת הסחורה ואח"כ נעשה זה הנותן שכ"מ ורצה לשנות וליתן סך מאה זהובים לצדקה אחרת אם יכול לעשות כן והאריך להוכיח שדבר זה שהמציא הרשב"א שצדקה שבא ליד גבאי א"י לשאול עליו אינו מוסכם וחולקים עליו גדולי הראשונים ואעפ"כ קשה עלינו לעשות מעשה נגד הרשב"א ומ"מ יש למצוא היתר בנ"ד אפילו לדעת הרשב"א דהנה טעמו של הרשב"א נראה משום דכל שאלה ופתח הוא שהנודר אומר אלמלי הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר ואמנם אם הוא משקר ואף אם יודע היה נודר אין לו התרה אלא שאין אנו צריכין לחשדו ולכן הגבאי שנמסר לידו לצורך עניים אינו מחוייב להאמינו ולהפסיד לעניים ומש"ה א"י לשאול עליו ולפ"ז בנ"ד אם זה שנמסר לידו הסחורה החזירו ליד הנודר בלי עדים ויכול לומר להד"מ נאמן לומר אמת החזרת לי אבל אני מתחרט מעיקרו או מצאתי פתח במגו דלהד"מ ושפיר יכול לשאול על נדרו ע"ש שהאריך בזה:
י סָעִיף ח אינו כלום. ע' בתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תשל"ח באמצע התשובה שכתב דאם המקדיש הוא שכיב מרע הקדשו הקדש ע"ש:
יא סָעִיף ח על פלוני כשיבא. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סי' רמ"ג נדון ישוב א' שנדבה רוחם לבנות בהכ"נ ונדבו סך מה ומסרו ליד גזבר ועוד הסכימו שאם יעלה בידם לעשות מקח עם השר על עורות יהיה הריוח לצורך בהכ"נ והצליחו והרויחו סך רס"ו זהובים ונמסר ליד הגזבר שוב אח"ז בלי שום שאלת חכם חזרו ולקחו הריוח מהגזבר וחלקו ביניהם אם יש ממש בנדרים אלו הואיל והוי דבר שלב"ל ואם יש היתר ע"י חרטה ושאלה. והאריך בזה ותורף דבריו בענין ספק הראשון אם יש לחוש בזה לנדר דבר שלב"ל לכאורה זה תליא במחלוקת הרמב"ם והרא"ש (עיין בטוח"מ סימן רי"ב ובסמ"ע וש"ך וט"ז שם) דלהרמב"ם הוי נדר ולהרא"ש לא הוי נדר. אך באמת אינו נוגע כלל לכאן דדל נדר הראשון מהכא הרי אחר שכבר בא לעולם מסרוהו לגזבר אדעתא דבנין בהכ"נ והיינו נדר חדש. ובענין ספק הב' אם מועיל התרה לכאורה יש מקום להקל ע"י היתר אע"ג דלהרמב"ם הנ"ל הוי נדר ולמהרי"ק שורש קפ"א אם היה זה באסיפה ובהסכמה א' ונדרו כן הוי כעל ד"ר שאין לו התרה. אמנם הריב"ש סי' תס"ב פליג על רמ"א סימן רכ"ח סעיף ל' ולעומת זה פליגי בעד"ר אם יתחרטו כל הרבים ההם להריב"ש לא מהני ולש"פ מהני עיין רמ"א שם סכ"א וש"ך ס"ק י"ט וא"כ הוה כאן ג' ספיקות להקל דלמא הלכה כהרא"ש הנ"ל דלא הוי נדר כלל ואת"ל כהרמב"ם דלמא כהריב"ש דלא מיקרי עד"ר ואת"ל כמהרי"ק דלמא כפוסקים דמהני התרה אם יתחרטו כולם. וא"ל כיון שעברו על נדרם אין מתירין להם כמבואר בסימן ר"ח ס"ב ז"א כי לא עברו על נדרם וכבר קיימו י"ח נדרם למסור המעות לגזבר לצורך בנין בהכ"נ ומה שמעלו בהקדשם אחר כך זה הוא מילתא אחריתא. אך באמת מטעם זה עצמו שכבר קיימו נדרם אין היתר לנדרם ע"ל ס"ו ובסימן רכ"ח סעיף מ"ב ואף דבנ"ד לאו לצדקה יהבו אלא לגבוה ולא שייך דין זה מכל מקום אין מועיל התרה מטעם התוספות בכריתות י"ג ע"ב ד"ה ארבע כו'. וסיומא דפיסקא דאין היתר לנדרם והגזבר פשע ואם א"א להוציא המעות מיד הבעלים חייב הוא לשלם ע"ש:
יב סָעִיף י באסמכתא. עיין בזה בשו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תת"ב ובספר פתח הבית סי' ל"ג באריכות. [ועיין במג"א סימן תקס"ב ס"ק ט"ז ועיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"ב באריכות]:
יג סָעִיף יב עני. עיין בכנה"ג לחו"מ סימן קכ"ה סעיף כ"ג שכתב דה"ה אם המקבל בעל תורה ומשום מצוה דעץ חיים היא למחזיקים בה אין יכול לחזור בו ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן קנ"ט שהשיג עליו דאם אינו עני דהיינו שיש לו פרנסתו אפילו הוא ת"ח יכול לחזור בו ע"ש:
יד סָעִיף יג חשב בלבו. עיין בתשובת ושב הכהן סימן י"ח באמצע התשובה לענין אם לא נדר בפיו אלא חשב בלבו ואח"כ חזר בו מיד תוך כ"ד אם יכול לחזור בו וע"ש בסימן כ' וכ"א וכ"ב:
טו סָעִיף יג לקיים מחשבתו. עיין בתשובת דת אש סימן י"ד שהאריך בזה והעלה דודאי כשהאדם לא הוציא מפיו כלום אף שהיה במחשבה שלו ליתן שום דבר לצדקה אין שום חיוב עליו כמו בכל נדר ושבועה דאינו כלום אם לא הוציא בשפתיו אך אם הוציא מפיו ליתן לצדקה ולא הוציא מפיו מהו שרוצה ליתן או כמה וחשב במחשבתו על דבר או סך הידוע אז צריך לקיים מה שחשב וכהאי גוונא אם חשב שיהיה לצדקה הידוע אע"פ שנתן ליד הגבאי בסתם הוי כמו שפירש ואינו רשאי לשנותה ע"ש:
טז סָעִיף יג דאם אמר מחייבין. [עיין בת' חתם סופר סי' רמ"ג שכתב דהל' מגומגם כאן וכצ"ל וא"צ אמירה אלא אם אמר שחשב מחייבין אותו לקיים מחשבתו עיין שם]:
א סָעִיף א המתפיס כו'. שצדקה הוא כהקדש וכמ"ש בנדרים ז' א' כיון דאתקוש כו' א"ר כו' את"ל כו' ופסקו הגאונים והרמב"ם כאת"ל וכמ"ש הר"נ שם וכמ"ש בס"ב:
ב סָעִיף א אל יאמר כו'. כמ"ש בעבודת כוכבים י"ג א' וש"מ אין מקדישין כו' ואם הקדיש כו' וז"ש מיהו אם כו':
ג סָעִיף א ומ"מ אם כו'. דעכשיו דעת המקדיש הוא לצדקה כיון שאין הקדש ב"ה עתה וכמ"ש בספ"ב דנדרים סתם נדרים כו' רי"א סתם כו' שאין אנשי גליל כו' ובפ"ג דתענית (כ"ד א') ה"ה עליך הקדש ואין לך בהן כו':
ד סָעִיף א וצריך כו' ומתירין כו'. דקי"ל דנשאלין על ההקדשות כמ"ש בערכין כ"ג א':
ה סָעִיף ב ואם ר"ל כו'. כמש"ש ובפ"ה דנזיר דהקדש טעות אינו הקדש ואמרינן בפ"ג דתרומות המתכוין לומר כו' ובנזיר שם דינר זהב שיעלה כו':
ו סָעִיף ד האומר תנו כו' ואם רגיל כו' האומר תנו כו'. תוספתא פי"א דב"ק והביאה הרשב"ם בב"ב מ"ג ב' (והרי"ף שם) והרא"ש שם סנ"ו:
ז סָעִיף ד האומר ליתן כו'. דבנדרים הולכין אחר לשון ב"א כמ"ש בנדרים בכמה מקומות ובלשון ב"א הוא לבה"כ. שם:
ח סָעִיף ה וכ"ז כו'. דלעולם הולכין אחר כוונת הנודר כמ"ש בנדרים נ"ה ב' ס"ג ב' וש"מ:
ט סָעִיף ה ואפי' נדר כו'. דדעת הנודר על המנהג מסתמא וכמש"ש נ"ג א' מ"ט א' וש"מ:
י סָעִיף ה ואפי' היתה כו'. דממון שא"ל תובעים וא"י להוציא מידן וטובת הנאה שלהם ועתוס' דחולין קל"א א' ד"ה יש כו':
יא סָעִיף ה המחייב כו'. כנ"ל בש"ע האומר כו' וכפ"ד דמגילה (כ"ז א') יחיד שפסק כו' ואפי' בבני העיר כו' אמרינן דמביאים כו' ומפרנסים עניי עירם דוקא וכנ"ל סי' רנ"ו ס"ו:
יב סָעִיף ה אבל מי כו'. כמ"ש בחולין שם ובספ"ה דב"ק:
יג סָעִיף ה ואפי' כו'. כנ"ל ס"ס רנ"ז:
יד סָעִיף ה ואפי' בצדקה כו'. דממון שי"ל תובעין הוא דהגבאי תובע הוא וכמ"ש בב"ק שם עניי כו' וה"ה בגבאי העיר ועיין בח"מ סי' ש"א ס"ו מ"מ דוקא הגבאי או המורשה:
טו סָעִיף ה המקדיש מנה כו'. כמו בהקדש בב"מ קי"ד א':
טז סָעִיף ו אא"כ כו'. כנ"ל ס"א:
יז סָעִיף ו ואם הגיע כו'. כמ"ש בתרומה בנדרים נ"ט א'. שם:
יח סָעִיף ז אין אדם כו'. ב"מ ו' א' את"ל תקפה כו' את"ל כו' ושם ז' א' מאי הוה כו':
יט סָעִיף ז אבל אם לא כו'. רי"ף ורא"ש שם וש"פ ועבה"ג ועתוס' שם ד"ה הקדישה כו' ובב"ק ע' א' ד"ה לא כו' ובשבועות ל"ג ב' ד"ה היכא דלא כו' ובבכורות מ"ט א' ד"ה ה"מ כו' וש"מ:
כ סָעִיף ז בד"א כו'. שם ז' א':
כא סָעִיף ז הגוזל כו'. שם:
כב סָעִיף ז אם יש כו' וי"א כו'. ממ"ש בפ"ה דכתובות (נ"ט ב') ובסוף נדרים שדה זו שמשכנתי לך כו' וע"ל סי' רכ"א ס"ז וממשכן כו' ומש"ש: (ליקוט) אם יש כו' וי"א כו' מההיא דסוף נדרים שדה זו כו' וראית סברא ראשונה מההיא דערכין כ"א וב"מ ע"ג ב' ועתו' ד"ה השתא כו' (ע"כ):
כג סָעִיף ז המקדיש שט"ח. דגוף השטרות אינן ממון והחוב א"י להקדיש כמ"ש בס"ח. שם:
כד סָעִיף ח אם יש כו' אבל כו'. עתוס' דב"ק ל"ו ב' ד"ה יד כו' וכ"כ שם הרי"ף וש"פ:
כה סָעִיף ח ואפי' האומר כו'. גמ' שם:
כו סָעִיף ח או בפני כו'. ממש"ש דאר"י א"ש יתומים כו' ר"ג וב"ד כו':
כז סָעִיף ח ואסור לשנותו. שם בתוס' ור"ת פי' כו':
כח סָעִיף ט המכה כו'. למד מהנ"ל:
כט סָעִיף י נדר כו'. עבה"מ סי' ר"ז סי"ט מש"ש:
ל סָעִיף יא איש כו'. עש"ך ס"ק כ"ג:
לא סָעִיף יב אמר ליתן כו'. ירושלמי פ"ד דב"מ הלכה ב' ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר ליתן לחבירו מתנה ובקש לחזור בו חוזר כו' הדא דתימר בעשיר אבל בעני נעשה נדר רב מפקיד לשמעיה אי אימור לך תתן מתנה לב"נ אין הוה מסכן הב ליה מיד ואין עתיר אמליך בי תניינות והביאו הרי"ף והרא"ש וש"פ שם ובח"מ סי' רמ"ג ס"ב:
לב סָעִיף יג האומר כו'. ב"ב קל"ג ב' לא תשיימי את כו':
לג סָעִיף יג (ליקוט) דכל כו'. שהר"נ הקשה בקדושין כ"ח ב' ל"ל לרשות הגבוה בכסף ואמר גזבר שנתן מעות בבהמה כו' הא בלא"ה אמירתו לגבוה כו' ותירץ דלא אמרינן אמירתו לגבוה כו' אלא בדאיכא רווחא להקדש וכמ"ש ברפ"ח דערכין חזר בו של חמשים כו' חזר בו כו' אבל על השאר לא דל"ל רווחא להקדש וכן משמע כל הסוגיא שם ע"ש ובזה מתורץ קושית תוס' דקדושין שם ד"ה משכו כו' וא"ת כו' אבל לפי מ"ש ניחא כיון דבשעתו לא היה רווחא להקדש וכ"כ הר"נ שם דז"ש שם פדאו במאתים ולא כו' דדוקא פדאו כו' אבל בדיבורא בעלמא לא וכמש"ו בש"ע אבל כו' וכ"ה תירוץ השני בתו' שם ולמדו צדקה מהקדש כמ"ש הר"נ שם דהא אמרינן בפיך זו צדקה ובפ"ק דנדרים (ז' א') את"ל יש יד כו' ופסקו הראשונים כאת"ל (ע"כ):
לד סָעִיף יג אבל כו'. קדושין כ"ט א' משכו במאתים כו' לא יהא כח כו' דוקא משכו ומשום לא יהא כו' ועתוס' שם ד"ה משכו כו' א"נ י"ל כו':
לה סָעִיף יג אם חשב כו'. כמ"ש בפ"ג דשבועות (כ"ו ב') ורפ"ב דקדושין ומ"ש בפ"ק דקדושין (כ"ח ב') שם אמירתו לגבוה דוקא אמירה וכן בברייתא שם כיצד האומר כו' משום דהתם מיירי שכופין אותו ב"ד לתת ואין אנו יודעין מחשבתו עד שיאמר. מרדכי פ"ק דקדושין וז"ש הרב אלא דאם כו' ואיני יודע למה כתבו:
לו סָעִיף יג וי"א כו'. דדוקא בתרומה וקדשים וכמש"ש ושם וסברא ראשונה ס"ל דצדקה ה"ה כקדשים וכמש"ל ס"א ועבח"מ סי' רי"ב ס"ח ומש"ש: (ליקוט) וי"א דאם כו'. עח"מ סי' ש"א ס"א וס"ו דאין צדקה כהקדש ולעיל סי' ק"ס סי"ח דריבית קצוצה אסור ועמש"ש (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.