א גֵּר שֶׁנִּכְנַס לִקְהַל יִשְׂרָאֵל, חַיָּב מִילָה תְּחִלָּה. וְאִם מָל כְּשֶׁהָיָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ שֶׁנּוֹלַד מָהוּל (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ), צָרִיךְ לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו. וְאִם נִכְרַת הַגִּיד, אֵין מִילָתוֹ מְעַכֶּבֶת מִלְּהִתְגַּיֵּר וְסָגֵי לֵיהּ בִּטְבִילָה. טָבַל קֹדֶם שֶׁמָּל, מוֹעִיל, דִּבְדִיעֲבַד הָוֵי טְבִילָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְכֵן כָּתַב המ"מ פי"ד מהל' א"ב) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא הָוֵי טְבִילָה (נ"י פֶּרֶק הַחוֹלֵץ בְּשֵׁם הרא"ה).
ב כְּשֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּר אוֹמְרִים לוֹ: מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ לְהִתְגַּיֵּר, אֵי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הַזֶּה דְּחוּפִים סְחוּפִים (פי' אֲבוּדִים וּסְחוּפִים מִן מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ (יִרְמִיָּה מו, טו) ) וּמְטֹרָפִים, וְיִסוּרִים בָּאִים עֲלֵיהֶם. אִם אָמַר: יוֹדֵעַ אֲנִי וְאֵינִי כְּדַאי לְהִתְחַבֵּר עִמָּהֶם, מְקַבְּלִין אוֹתוֹ מִיָּד וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ עִקָּרֵי הַדָּת שֶׁהוּא יִחוּד ה' וְאִסוּר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וּמַאֲרִיכִין עִמּוֹ בְּדָבָר זֶה, וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת, וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ מִקְצָת עֳנָשִׁין שֶׁל מִצְוֹת, שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: קֹדֶם שֶׁבָּאתָ לְמִדָּה זוֹ אָכַלְתָּ חֵלֶב אֵי אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת, חִלַּלְתָּ שַׁבָּת אֵי אַתָּה חַיָּב סְקִילָה, וְעַכְשָׁו אָכַלְתָּ חֵלֶב אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת, חִלַּלְתָּ שַׁבָּת אַתָּה חַיָּב סְקִילָה. וְאֵין מַרְבִּין עָלָיו וְאֵין מְדַקְדְּקִין עָלָיו. וּכְשֵׁם שֶׁמּוֹדִיעִים אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְוֹת כָּךְ מוֹדִיעִים אוֹתוֹ שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת, וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ שֶׁבַּעֲשִׂיַּת מִצְוֹת אֵלּוּ יִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְשֶׁאֵין שׁוּם צַדִּיק גָּמוּר אֶלָּא בַּעַל הַחָכְמָה שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוֹת אֵלּוּ וְיוֹדְעָם. וְאוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהָעוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ צָפוּן אֶלָּא לַצַּדִּיקִים, וְהֵם יִשְׂרָאֵל וְזֶה שֶׁתִּרְאֶה יִשְׂרָאֵל בְּצַעַר בָּעוֹלָם הַזֶּה, טוֹבָה הִיא צְפוּנָה לָהֶם שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְקַבֵּל רֹב טוֹבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁמָּא יָרוּם לִבָּם וְיִתְעוּ וְיַפְסִידוּ שְׂכַר עוֹלָם הַבָּא, וְאֵין הקב"ה מֵבִיא עֲלֵיהֶם רֹב פֻּרְעָנוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ, אֶלָּא כָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כָּלִים וְהֵם עוֹמְדִים. וּמַאֲרִיכִין בְּדָבָר זֶה כְּדֵי לְחַבְּבָן. אִם קִבֵּל, מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד וּמַמְתִּינִים לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַפֵּא רְפוּאָה שְׁלֵמָה וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּילִין אוֹתוֹ טְבִילָה הוֹגֶנֶת בְּלֹא חֲצִיצָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיְּגַלַּח שַׂעֲרוֹתָיו וְיִטֹּל צִפָּרְנֵי יָדָיו וְרַגְלָיו קֹדֶם טְבִילָה (טוּר וְרִי"ף וְרֹא"שׁ) וּשְׁלֹשָׁה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים (ג"ז טוּר) עוֹמְדִים עַל גַּבָּיו, וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת פַּעַם שְׁנִיָּה, וְהוּא עוֹמֵד בַּמַּיִם. וְאִם הָיְתָה אִשָּׁה, נָשִׁים מוֹשִׁיבוֹת אוֹתָהּ בַּמַּיִם עַד צַוָּארָהּ, וְהַדַּיָּנִים מִבַּחוּץ, וּמוֹדִיעִין אוֹתָהּ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּמַּיִם, וְאַחַר כָּךְ טוֹבֶלֶת בִּפְנֵיהֶם וְהֵם מַחֲזִירִים פְּנֵיהֶם וְיוֹצְאִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁתַּעֲלֶה מֵהַמַּיִם, וִיבָרֵךְ עַל הַטְּבִילָה אַחַר שֶׁיַּעֲלֶה מִן הַמַּיִם, וְכֵיוָן שֶׁטָּבַל הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁאִם חָזַר לְסוּרוֹ הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל מוּמָר שֶׁאִם קִדֵּשׁ קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין.
ג כָּל עִנְיְנֵי הַגֵּר, בֵּין לְהוֹדִיעוֹ הַמִּצְוֹת לְקַבְּלָם בֵּין הַמִּילָה בֵּין הַטְּבִילָה, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ בְּג' הַכְּשֵׁרִים לָדוּן, וּבַיּוֹם תוס' וְרֹא"שׁ פ' הַחוֹלֵץ. מִיהוּ דַּוְקָא לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אִם לֹא מָל אוֹ טָבַל אֶלָּא בִּפְנֵי ב' (אוֹ קְרוֹבִים) (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי) וּבַלַּיְלָה, אֲפִלּוּ לֹא טָבַל לְשֵׁם גֵּרוּת, אֶלָּא אִישׁ שֶׁטָּבַל לְקִרְיוֹ וְאִשָּׁה שֶׁטָּבְלָה לְנִדָּתָהּ, הָוֵי גֵּר וּמֻתָּר בְּיִשְׂרְאֵלִית, חוּץ מִקַּבָּלַת הַמִּצְוֹת שֶׁמְּעַכֶּבֶת אִם אֵינָהּ בַּיּוֹם וּבִשְׁלֹשָׁה. וּלְהָרִי"ף וּלְהָרַמְבַּ"ם, אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד שֶׁטָּבַל אוֹ מָל בִּפְנֵי שְׁנַיִם אוֹ בַּלַּיְלָה, מְעַכֵּב, וְאָסוּר בְּיִשְׂרְאֵלִית, אֲבָל אִם נָשָׂא יִשְׂרְאֵלִית וְהוֹלִיד מִמֶּנָּהּ בֵּן, לֹא פָּסְלִינַן לֵיהּ.
ד הוֹאִיל וּטְבִילַת גֵּר צָרִיךְ בֵּית דִּין שֶׁל ג', אֵין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם טוֹב וְלֹא בַּלַּיְלָה. וְאִם טָבַל, הֲרֵי זֶה גֵּר.
ה הַמָּל אֶת הַגֵּרִים מְבָרֵךְ: בא"י אמ"ה אקב"ו לָמוּל אֶת הַגֵּרִים, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ: בא"י אמ"ה אקב"ו לָמוּל אֶת הַגֵּרִים, וּלְהַטִּיף מֵהֶם דַּם בְּרִית, שֶׁאִלְמָלֵא דַּם בְּרִית לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (יִרְמִיָּה לג, כה).
ו נָכְרִית שֶׁנִּתְגַּיְּרָה וְהִיא מְעֻבֶּרֶת, בְּנָהּ אֵין צָרִיךְ טְבִילָה.
ז עוֹבֵד כּוֹכָבִים קָטָן, אִם יֵשׁ לוֹ אָב יָכוֹל לְגַיֵּר אוֹתוֹ. וְאִם אֵין לוֹ אָב, וּבָא לְהִתְגַּיֵּר אוֹ אִמּוֹ מְבִיאָתוֹ לְהִתְגַּיֵּר, בֵּית דִּין מְגַיְּרִין אוֹתוֹ, שֶׁזְּכוּת הוּא לוֹ וְזָכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. בֵּין קָטָן שֶׁגִּיְּרוֹ אָבִיו בֵּין שֶׁגִּיְּרוּהוּ בֵּית דִּין, יָכוֹל לִמְחוֹת מִשֶּׁיַּגְדִּיל וְאֵין דִּינוֹ כְּיִשְׂרָאֵל מוּמָר אֶלָּא כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים.
ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹּא נָהַג מִנְהַג יַהֲדוּת מִשֶּׁהִגְדִּיל, אֲבָל נָהַג מִנְהַג יַהֲדוּת מִשֶּׁהִגְדִּיל שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת.
ט עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁבָּא לַחְתֹּךְ עָרְלָתוֹ מִפְּנֵי מַכָּה אוֹ מִפְּנֵי שְׁחִין שֶׁנּוֹלַד לוֹ בָּהּ, אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְחָתְכָה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְמִצְוָה. לְפִיכָךְ אִם נִתְכַּוֵּן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְמִילָה, מִצְוָה לְיִשְׂרָאֵל לָמוּל אוֹתוֹ. וּבְמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְרַפְּאוֹת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן (נ"י פ' נוֹשְׂאִין עַל הָאֲנוּסָה) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קנ"ח.
י גּוֹי אוֹ גּוֹיָה שֶׁבָּא וְאָמַר: נִתְגַּיַּרְתִּי בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, כָּרָאוּי, אֵינוֹ נֶאֱמָן לָבוֹא בַּקָּהָל עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים. וְאִם רְאִינוּם נוֹהֲגִין כְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל וְעוֹשִׂים כָּל הַמִּצְוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת גֵּרֵי צֶדֶק וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁמְּעִידִים בִּפְנֵי מִי נִתְגַּיְּרוּ. וְאַף עַל פִּי כֵן, אִם בָּאוּ לְהִתְעָרֵב בְּיִשְׂרָאֵל אֵין מַשִּׂיאִין אוֹתָם עַד שֶׁיָּבִיאוּ עֵדִים אוֹ עַד שֶׁיִּטְבְּלוּ בְּפָנֵינוּ, הוֹאִיל וְהֻחְזְקוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. אֲבָל מִי שֶׁבָּא וְאָמַר שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְנִתְגַּיֵּר בְּבֵית דִּין, נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְאוֹתָן הַיָּמִים, שֶׁחֶזְקַת הַכֹּל שָׁם בְּחֶזְקַת יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּחוּץ לָאָרֶץ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא יִשְׂרְאֵלִית, שֶׁמַּעֲלָה עָשׂוּ בְּיוֹחֲסִין.
יא מִי שֶׁהָיָה מֻחְזָק בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר: נִתְגַּיַּרְתִּי בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי, וְיֵשׁ לוֹ בָּנִים, אֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַבָּנִים אֲבָל נֶאֱמָן עַל עַצְמוֹ לְשַׁוְיֵהּ נַפְשֵׁיהּ חֲתִיכָא דְּאִסוּרָא לֵאָסֵר בְּבַת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּטְבֹּל בִּפְנֵי בֵּית דִּין.
יב כְּשֶׁבָּא הַגֵּר לְהִתְגַּיֵּר, בּוֹדְקִים אַחֲרָיו שֶׁמָּא בִּגְלַל מָמוֹן שֶׁיִּטֹּל אוֹ בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה שֶׁיִּזְכֶּה לָהּ אוֹ מִפְּנֵי הַפַּחַד בָּא לִכָּנֵס לַדָּת. וְאִם אִישׁ הוּא, בּוֹדְקִין אַחֲרָיו שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בְּאִשָּׁה יְהוּדִית. וְאִם אִשָּׁה הִיא, בּוֹדְקִין אַחֲרֶיהָ שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל, וְאִם לֹא נִמְצֵאת לָהֶם עִלָּה מוֹדִיעִים לָהֶם כֹּבֶד עֹל הַתּוֹרָה וְטֹרַח שֶׁיֵּשׁ בַּעֲשִׂיָּתָהּ עַל עַמֵּי הָאֲרָצוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּפְרְשׁוּ. אִם קִבְּלוּ וְלֹא פֵּרְשׁוּ, וְרָאוּ אוֹתָם שֶׁחָזְרוּ מֵאַהֲבָה, מְקַבְּלִים אוֹתָם. וְאִם לֹא בָּדְקוּ אַחֲרָיו, אוֹ שֶׁלֹּא הוֹדִיעוּהוּ שְׂכַר הַמִּצְוֹת וְעָנְשָׁן, וּמָל וְטָבַל בִּפְנֵי ג' הֶדְיוֹטוֹת, הֲרֵי זֶה גֵּר אֲפִלּוּ נוֹדַע שֶׁבִּשְׁבִיל דָּבָר הוּא מִתְגַּיֵּר, הוֹאִיל וּמָל וְטָבַל יָצָא מִכְּלַל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְחוֹשְׁשִׁים לוֹ עַד שֶׁתִּתְבָּרֵר צִדְקָתוֹ; וַאֲפִלּוּ חָזַר וְעָבַד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל מוּמָר שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. יִשְׂרָאֵל מוּמָר שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, אֵין צָרִיךְ לִטְבֹּל; רַק מִדְּרַבָּנָן יֵשׁ לוֹ לִטְבֹּל וּלְקַבֵּל עָלָיו דִּבְרֵי חֲבֵרוּת בִּפְנֵי ג' (נ"י פ' הַחוֹלֵץ).
א סָעִיף א צריך להטיף כו' ואין מברכין כו'. לפי דמספקא לן אי מטיפין אי לא הלכך מספק יש להחמיר ולהטיף אבל אין מברכין מספק דקי"ל ספק ברכות להקל וע"ל סי' רס"ה ס"ג:
ב סָעִיף א וי"א דלא הוי טבילה. הלכך יש לקיים ולטבול אחר שמל כן כתבו העט"ז:
ג סָעִיף ב אומרים לו מה ראית כו'. שאם ירצה לפרש יפרוש שקשים גרים לישראל כספחת גם שלא יאמר לאחר מכאן אלו ידעתי לא הייתי מתגייר וכ' הב"י שאם לא הודיעוהו אינו מעכב והביאוהו האחרונים:
ד סָעִיף ב ואין מרבים עליו. הזכרת העונשים:
ה סָעִיף ב ואין מדקדקין עליו. כלומר אף באותן מקצת עונשין אין להודיעו כל דקדוקי עונשין אלא מודיעין אותו דרך כלל קודם שבאת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת חללת שבת אי אתה ענוש סקילה ועכשיו אכלת חלב כו' ואין להודיעו כל הדקדוקים והחומרות שיש באיסור חלב ואיסור שבת דשמא כוונתו לשמים. כ"כ הב"ח:
ו סָעִיף ב בלא חציצה כו'. ואמרינן בש"ס כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר וע"ל סי' קצ"ח דבר החוצץ בטבילה וכן צריך מקוה הכשר לטבילת נדה כדלעיל סי' ר"ח כדאי' בש"ס וכ"כ הרמב"ם פי"ג מהל' א"ב דין י"ג ובמקוה הכשר לטבילת נדה שם מטבילין את הגרים ואת העבדים ואת המשוחררי' וכל דבר שחוצץ בנדה חוצץ בגרים ועבדים ובמשוחררים ע"כ:
ז סָעִיף ב וי"א שיגלח כו'. משמע אפי' אין חציצה בשערותיו כגון שיחוף ויסרוק היטב או יגוז מקצת שערותיו הקשורים וחוצצין אעפ"כ יגלח כל שערותיו משום שנכנס לכלל יהדות וכ"כ הב"ח דאפשר דנטילת שער בגר הוא ע"פ דברי ר"מ דרשן שהביא רש"י בפרשת בהעלותך וכן המנהג במומרים כשחוזרים לדת ישראל ע"כ מיהו נראה דבדיעבד אם לא גילח שערו רק שאין דבר חוצץ הוי טבילה
ח סָעִיף ג צריך שיהיו בשלשה הכשרים. דכתיב גבי גר משפט אחד יהיה לכם ואין משפט בפחות מג' כשרים:
ט סָעִיף ג אבל בדיעבד אם לא מל או טבל כו'. אבל בקבלת המצות אם לא קיבל בפני ג' אפי' בדיעבד מעכב כמ"ש התוס' והרא"ש דקבלת מצות הוי כתחילת דין שנתבאר בח"מ סי' ה' אבל טבילה ומילה הוי כגמר דין שנתבאר שם דגומרין בלילה וצ"ע קצת דהא כתב הרב שם סעיף ב' די"א אם עברו ודנו בלילה דיניהם דין אם כן לפ"ז ודאי דאפילו בקבלת מצות סגי בדיעבד בלילה ולא ה"ל להרב למיסתם סתומי ואפשר דדוקא לענין דיני ממונות חשש הרב לסברת הי"א משום דהפקר ב"ד הפקר וכ"כ הב"ח בח"מ סי' ה' דאף על גב דלגבי חליצה יש לפסוק לחומרא דאפילו דיעבד החליצה פסולה בלילה מ"מ כדאי הן הי"א לסמוך עליהם עכ"ל וה"ה הכא דכחליצה דמי:
י סָעִיף ג אלא בפני שנים. לאו דוקא שנים אלא בפני אחד וכן מוכח בהתוס' פרק החולץ בד"ה יש לך עדים (דף מ"ד) מיהו י"ל דנקט שנים כיון דאם מכירין היינו אותו שהיה עובד כוכבים אינו נאמן לומר גיירתי עצמי כדלקמן וא"כ צריכין שיהיו ב' לפחות שידעו שנתגייר כראוי ואף באשה נראה בשעה שטבלה נפשה היו צריכין לאנשים רואים אותה שטבלה להיות עדים בדבר. פרישה:
יא סָעִיף ג אבל אם נשא ישראלית כו'. ואע"ג דקי"ל דאפילו עובד כוכבים שבא על בת ישראל הולד כשר מכל מקום נ"מ דהולד כשר לכהונה מה שאין כן בנולד מן העובד כוכבים כמו שנתבאר בא"ע סימן ז' א"נ נ"מ לענין פדיון הבן כדלקמן סימן ס"ה סעיף י"ח:
יב סָעִיף ג לא פסלינן ליה. עיין לקמן סעיף י"א:
יג סָעִיף ד בשבת כו'. וסמ"ג כתב בשם בה"ג דמטבילים אותו בשבת וי"ט ועב"ח:
יד סָעִיף ד ולא בלילה כו'. כבר נתבאר דין טבילת גר בלילה בסעיף הקודם:
טו סָעִיף ה המל כו'. עיין לעיל סי' רס"ז סי"ב:
טז סָעִיף ז ובא להתגייר. משמע מדעתו וקמ"ל דאע"ג דאין לו דעת שומעין לו דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו אבל אם אינו רוצה אינו גר אפילו בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם כמ"ש וכ"כ הבית חדש:
יז סָעִיף ז יכול למחות משיגדיל. והר"נ כ' דנהי דמחאת קטנים לאו מחאה היא לענין שאם נתרצה אח"כ אין מחאתו כלום אפ"ה מהני לענין דלאחר שהגדיל אם עמד במחאתו מהני וכ"כ בהגהת דרישה:
יח סָעִיף ח אינו יכול למחות. ואם חזר בו דינו כישראל מומר:
יט סָעִיף ט אסור לישראל לחתכה. שהעובד כוכבים אין מעלין אותם מידי מיתה ולא מורידין אותם אליה אבל אם אין רפואה בדבר שרי וכן במקום שמותר לרפאותן כגון משום איבה או בשכר שרי וע"ל ס"ס רס"ג:
כ סָעִיף י אבל מי שבא כו'. כלומר דוקא במי שהוחזק עובד כוכבים ואמר נתגיירתי כו' הוא שנאמרו דברים הללו אבל במי שלא הוחזק עובד כוכבים ואמר שהוא עובד כוכבים ונתגייר בב"ד נאמן במיגו דאי בעי אמר ישראל הוא:
כא סָעִיף י וכ' הרמב"ם כו'. וכתב הב"ח ומיהו נוהגין להקל להאמינו אף להשיאו ישראלית ואפשר דאף הרמב"ם מודה באורחים שבאים והם בחזקת ישראלים שנאמנים אף עכשיו שרובן עובדי כוכבים אף להשיאו ישראלית שכל המשפחות בחזקת כשרות הם כמו שנתבאר בא"ע סי' ב' ולא אמר הרמב"ם אלא במי שלא הכרנוהו בעובד כוכבים ואמר נתגיירתי בבית דין פלוני דנאמן מדין מיגו התם הוא דקאמר הרמב"ם דאפ"ה מעלה עשו ביוחסין שאין משיאין אותו ישראלית מדין מגו עד שיביא ראיה:
כב סָעִיף יא אבל נאמן כו'. לשון הרא"ש והא דקאמר שנאמן לפסול את עצמו לא לענין זה שאם בא על בת ישראל פסלה דקי"ל אין אדם משים את עצמו רשע ועוד מלתא דתמיהה היא דאיהו פסול ובניו כשרים הלכך אין עדותו כלום אפי' לענין עצמו ואם בא על בת ישראל לא יפסלנה אלא לענין זה מהני עדותו לעצמו דשויה חתיכה דאיסורא ואסור בבת ישראל ע"כ ועיין בב"ח וע"ל סעיף ג':
כג סָעִיף יב כשיבא הגר כו'. וכתבו התוס' דההיא דפ"ק דשבת דאתא לקמיה דהלל וא"ל גיירני על מנת שאהיה כ"ג בטוח היה דסופו לעשות לשם שמים כו' ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני הב"ד עכ"ל ב"י וכ"כ בהגה' דרישה:
כד סָעִיף יב ישראל מומר כו'. ע"ל סימן רס"ו סעיף ח':
א סָעִיף א ואם מל כשהיה עובד כוכבים כו'. בטור כ' בשם ר"ח שאין לו תקנה אבל בניו נימולים ונכנסים בקהל כו' והקשו רבים דע"כ לא מיירי בנשא עובדת כוכבים דבעובדת כוכבים אפילו מישראל הולד כמוה אלא פשיטא בנשא ישראלית א"כ מאי קמ"ל הא אפי' בעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כמ"ש באבן עזר סי' ז' וי"א דמיירי כאן לענין שכשר לכהונה לאפוקי מבת עובד כוכבים וזה אינו דהא נקט כאן בנו ובבנו אין איסור ונראה דקא משמע לן דנכנס לקדושת הקהל לענין שלא יקראוהו בר ארמאי כההיא דאיתא בפרק (הערל) [החולץ] ההוא דהוה קרי ליה בר ארמאי כו' וכן מבואר בהדיא ברי"ף שם שכתב דבדיעבד לא פסלינן ליה כו' משמע לענין קריאת שם בר ארמאי ועיין מה שכתבתי סעיף ג'. ובפרישה כ' דנפקא מינה לענין אם הוליד בכור מכהנת (שחייב) [שאינו חייב] בפדיון משא"כ בעובד כוכבים כמ"ש סי' ש"ה:
ב סָעִיף א צריך להטיף ממנו וכו'. כן כתוב בטור בשם בעל הלכות ואע"ג דבסימן (רס"ו) [רס"ג] כתב (הטור משמע) [הב"י משמו] דאינן צריכין הטפת דם בישראל שנולד מהול יש חילוק בין ישראל לגר. ב"י:
ג סָעִיף ב מה ראית שבאת כו'. דאי פריש יפרוש דאמר רבי חלבו קשים גרים לישראל כספחת:
ד סָעִיף ב וממתינים לו כו'. הקשה הרמב"ן למה משהינן מצות טבילה ולא טבלינן אותו קודם המילה ותירץ כיון שהמילה קשה עליו מלין תחילה דאי פריש יפרוש מיהו אם טבל תחילה הרי זה גר עכ"ל:
ה סָעִיף ב עד שיתרפא. מפרש בגמרא דהמים מקלקלים המכה קודם שנתרפאית כראוי:
ו סָעִיף ב שאם חזר לסורו. בפרישה הביא דברי רש"י פרק ב' דהוריות (דף י"ג) פירוש של תיבת סורו דהיינו סר שלו הוא רע דהיינו היצר הרע:
ז סָעִיף ג בג' הכשרים לדון. דכתיב משפט אחד יהיה לכם ולגר:
ח סָעִיף ג שטבל לקריו. פירוש שידענו בבירור דבר זה וכן באשה ואז סלקה טבילה זאת אפי' לשם גירות אע"פ שלא הזכיר בפירוש כן וכ"כ הרי"ף וז"ל דאי לאו גיורא הוא לא הוה טבל פירוש דאם לא היה בדעתו אז להיות גר לא היה טובל גם לקרי. ומה שכתב בסעיף י"א שאינו נאמן לומר נתגיירתי ביני לבין עצמי עד שיטבול בפני ב"ד התם לא ראינו ממנו שום טבילה לקרי ועכשיו רוצה לטבול לשם גירות ודאי צריך לכתחלה שלשה. ומו"ח ז"ל כ' דנראה לו שהרי"ף הכי קאמר מדטבל לקרי ש"מ שכבר טבל בפני ג' ולא משמע כן כלל גם מדברי רש"י ור"ן מבואר כן בהדיא דההיא טבילה לחוד סגי ליה אף אם לא היתה אחרת וכמשמעות דברי הטור וש"ע:
ט סָעִיף ג חוץ מקבלת המצות כו'. שזהו גוף הדבר והתחלתו אבל מילה וטבילה הוה כגמר דין דמן התורה הוה אף בלילה. אשר"י:
י סָעִיף ג לא פסלינן ליה. בגמרא אמר ההוא דקרי ליה בר ארמיאתא לפי שלא טבלה אמו לשם גרות כ"כ ר"ן אמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה פירש"י ור"ן וסלקא לה ההיא טבילה לשם גרות דעובדת כוכבים לא טבלה לנדותה וכן באיש לטבילת קרי. וכתב על זה הרי"ף דזהו בדיעבד דאם הוליד בן מישראלית דלא פסלינן ליה והיינו לענין שלא להזכירו בשם בן עובד כוכבים כי מיוחסים שבישראל לא יתחתנו עמו אף ע"ג דכשר דהא אפי' בעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל דהולד כשר מ"מ אין מתחתנים עמו המיוחסים כי ההיא דאיתא בפרק החולץ דהכשירו רב ורצה שיתן לו בתו וענשו רב שנעשה גל של עצמות ועל זה אמר רי"ף כאן דאין כאן פסול גיות כלל וכן כוונת רבינו חננאל בטור בתחילת הסי' שכתב שנכנסים הבנים לקהל:
יא סָעִיף ד הואיל וטבילת גר כו'. בגמרא יהיב טעמא שאין מטבילין גר בשבת דהוה כמתקן גברא מ"מ הוצרך הרמב"ם לטעם זה דאל"כ לא הוה כמתקן דנראה כמיקר כדמצינו לענין טבילה מטומאה בשבת וכן כתבו התוס' בפרק החולץ ותימה על הב"י שלא כתב כן:
יב סָעִיף ה לא שמתי. וחותם ברוך אתה ה' כורת הברית. כן הגיה בפרישה:
יג סָעִיף ז בין קטן שגיירו כו'. כן צריך להיות:
יד סָעִיף ז אלא כעובד כוכבים. פירוש לענין שאין קדושיו קדושין:
טו סָעִיף ט שלא נתכוין למצוה. פי' שאסור לעשות לו רפואה ואי משום מצוה הא לא נתכוין לה:
טז סָעִיף יב חזר לסורו. בטור כתוב בשם בעל הלכות דאם חזר לסורו יינו יין נסך כו'. וכתוב בפרישה שיש מקשים פשיטא וכי עדיף מישראל מומר שכתב ב"י סי' קכ"ד דיינו יין נסך ומתרצים דכאן אסרינן יינו שלו אפילו למפרע קודם שחזר לסורו ע"כ וזה דבר שאינו אמת כיון שבא לכלל ישראל הוחזק לכל דבר כישראל ואין לך לפסלו עד שיודע לך שהוא פסול משם ולהבא וכוונת בעל הלכות נ"ל דקמ"ל דיוקא דדוקא להני מילי שהם לחומרא הוה כעובד כוכבים וע"כ נקט קצת מהם וסיים ובשאר דברים דינו כעובד כוכבים היינו לחומרא אבל לקולא לא וכדמסיק הטור לענין קדושין שלו דהוה קדושין:
א סָעִיף א להטיף. ואין מברכין לפי דמספקא לן אי מטיפין אי לא הלכך מספק יש להחמיר ולהטיף אבל אין מברכין מספק דקי"ל ספק ברכות להקל וע"ל סימן רס"ה ס"ג עכ"ל הש"ך:
ב סָעִיף א דלא. הלכך יש לקיים ולטבול אחר שמל. ש"ך:
ג סָעִיף ב ומודיעים. וכתב הב"י שאם לא הודיעוהו אינו מעכב:
ד סָעִיף ב מרבין. הזכרת העונשים ומדקדקין פירושו שאין להודיעו כל הדקדוקים והחומרות שיש באיסור חלב ואיסור שבת דשמא כונתו לשמים. כ"כ הב"ח:
ה סָעִיף ב חציצה. ואמרינן בש"ס כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר וע"ל סימן קצ"ח מה שחוצץ בטבילה וכן צריך מקוה הכשר לטבילת נדה. ש"ך:
ו סָעִיף ב שיגלח. (אף דאין חציצה בשערותיו) כתב הש"ך דכן המנהג במומרים כשחוזרים לדת ישראל מיהו נראה דבדיעבד אם לא גילח שערו רק שאין דבר חוצץ הוי טבילה:
ז סָעִיף ג שניים. לאו דוקא ב' אלא בפני אחד מיהו י"ל דנקט שנים שעכ"פ צריכין להיות עדים בדבר שידעו שנתגייר כראוי:
ח סָעִיף ג לקריו. דאם לא היה בדעתו אז להיות גר לא היה טובל גם לקריו. ט"ז:
ט סָעִיף ג שמעכבת. כתב הש"ך צ"ע קצת דהא כ' הרב בח"מ סימן ה' ס"ב די"א אם עברו ודנו בלילה דיניהם דין א"כ לפ"ז ודאי דאפילו בקבלת מצות סגי בדיעבד בלילה ולא ה"ל להרב למיסתם ואפשר דדוקא לענין ממונא חשש הרב לסברא זאת משום דהפקר ב"ד הפקר אבל הכא דמיא לחליצה שכתב הב"ח בח"מ שם דאפילו בדיעבד פסולה בלילה עכ"ל:
י סָעִיף ג והוליד. ואע"ג דקי"ל דאפילו עובד כוכבים שבא על בת ישראל הולד כשר מ"מ נ"מ דהולד כשר לכהונה משא"כ בנולד מן העובד כוכבים כמ"ש בא"ע סימן ז' א"נ נ"מ לענין פדיון הבן כדלקמן סימן ש"ה סי"ח עכ"ל הש"ך:
יא סָעִיף ה שמתי. וחותם בא"י כורת הברית. כן הגיה בפרישה:
יב סָעִיף ז שזכות. ואע"ג דאין לו דעת שומעין לו דזכין לאדם וכו' אבל אם אינו רוצה אינו גר אפילו בזמן שיד ישראל תקיפה. כ"כ הב"ח והש"ך:
יג סָעִיף ח למחות. ואם חזר בו דינו כישראל מומר:
יד סָעִיף י ראיה. וכתב הב"ח מיהו נוהגים להקל להאמינו אף להשיאו ישראלית ואפשר דגם הרמב"ם מודה באורחים שבאים והם בחזקת ישראלים שנאמנים אף עכשיו שרובן עובדי כוכבים אף להשיאו ישראלית שכל המשפחות בחזקת כשרות הם כמ"ש בא"ע סימן ב' ולא אמר הרמב"ם אלא במי שלא הכרנוהו בעובד כוכבים ואמר נתגיירתי בב"ד פלוני דנאמן התם הוא דקאמר הרמב"ם דאפ"ה מעלה עשו ביוחסין עכ"ל:
טו סָעִיף יא ליאסר. אבל אם בא על בת ישראל לא פסלה דבזה אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע. כ"כ הרא"ש וע"ל ס"ג:
טז סָעִיף יב שררה. וכתבו התוספות בפ"ק דשבת בההוא שבא לפני הלל וא"ל גיירני ע"מ שאהיה כ"ג וכו' בטוח היה דסופו לעשות לשם שמים וכתב הב"י מכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני ב"ד עכ"ל:
יז סָעִיף יב חזר. בטור כתב בשם בה"ג דאם חזר לסורו יינו יין נסך וכ' בפרישה דיש רוצים לומר דקמ"ל דאסרינן יינו אפילו למפרע קודם שחזר לסורו והט"ז חולק על זה וכתב דזה דבר שאינו אמת דהא הוחזק לכל דבר כישראל ואין לך לפסלו עד שיודע שהוא פסול משם ולהבא רק דקמ"ל דדוקא להני מילי שהם לחומרא דינו כעובד כוכבים אבל לא לקולא עכ"ל:
א סָעִיף ב מטבילין אותו. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן תל"ד שכתב שיברך אז שהחיינו דבאותה שעה נגמר גירותו ע"ש:
ב סָעִיף ב בפניהם. עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב שהעלה דאם לא טבלה בפני ב"ד צריך שיודיעוה פעם שנית מקצת מצות ותטבול בפני ב"ד ע"ש:
ג סָעִיף ג אבל בדיעבד. עיין בדגמ"ר שכתב דהיינו דוקא בגר גדול שאצלו קבלת המצות עיקר והמילה והטבילה אינו אלא גמר הדבר סגי בלא שלשה ואפילו בלילה אבל גר קטן שלא שייך בו קבלת מצות והטבילה היא עיקר שמטבילין אותו על דעת ב"ד לכ"ע צריך להיות ביום בפני שלשה ע"ש:
ד סָעִיף ג [ולהרי"ף. עיין בתשובת חמדת שלמה סימן כ"ט ול' מ"ש בזה]:
ה סָעִיף ג [והוליד ממנה. עבה"ט בשם ש"ך ועט"ז סק"י ומזה מוכח דס"ל להט"ז וש"ך בפשיטות הא דקיי"ל עובד כוכבים שבא על בת ישראל הולד כשר היינו דכשר לגמרי ולא צריך גירות דלא כדמשמע מרש"י קידושין דף ס"ח ע"ב ד"ה ולימא קסבר רבינא ובתוס' יבמות ט"ז ע"ב סוד"ה אמוראי ועיין בזה בשעה"מ פט"ו מהלכות אישות באורך וכתבתי מזה בפ"ת לאה"ע סימן ד' סק"א ע"ש]:
ו סָעִיף ו שנתגיירה. עיין בספר תפארת למשה שכתב דוקא כשנתגיירה היא אבל אי לא נתגיירה היא לא מצרכינן (לא ט"ס וצ"ל מצריכינן) טבילה לבנה ע"ש:
ז סָעִיף ו מעוברת. עיין בדגול מרבבה שכתב אם ידעו ב"ד בשעת טבילה שהיא מעוברת הדין פשוט אבל אם לא ידעו ב"ד שהיא מעוברת יש בזה אריכות דברים עכ"ד:
ח סָעִיף ז יכול למחות משיגדיל. עיין בספר תפארת למשה שכתב דאם היתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה כגון שנתגיירה עובדת כוכבים מעוברת אינו יכול למחות ע"ש באורך [ובתשובת ח"ס סימן רנ"ג העלה דאפילו גם לידתו שלא בקדושה כל שנתגיירו עמו אחד מאבותיו אינו יכול למחות מאחר שדעת הרי"ף פרק החולץ דלעולם אינו יכול למחות אפילו גיירוהו ב"ד ובה"ג שכל דבריו דברי קבלה פסק עכ"פ בהביאוהו אבותיו אפילו לא נתגיירו עמו אינו יכול למחות וקרוב לודאי שגם דעת הרמב"ם הוא כן ובשיטה מקובצת הביא רבים מהפוסקים דפסקו דעכ"פ בנתגיירו עמו אינו יכול למחות ובהרא"ש פ"ק דכתובות לא מצינו שחולק להדיא על זה א"כ אין ספק דהכי הלכתא. וכתב עוד היכא דיכול למחות ודאי דמיעקר עקר הגירות למפרע והיין הנשאר שנגע בו קודם מחאתו הוא ככל מגע עובד כוכבים קטן ביין שלנו ואם בא על בת ישראל בהיותו בן ט' נפסלה מהכהונה כו' אך אנו אין צריכין לחוש לזה כלל שמא ימחה ולכן מברכין בשעת טבילה ומניחין אותו ליגע ביין או להנשא לאיש או לישא ישראלית כו' עש"ב]:
ט סָעִיף יב [או שלא הודיעו. עיין בתשו' חמדת שלמה ס"ס כ"ט מ"ש בזה]:
י סָעִיף יב יש לו לטבול. עיין במג"א סימן שכ"ו ס"ק ח' שכתב דישראל מומר שעשה תשובה מותר לטבול אפילו בשבת כיון דאינו מדאורייתא ע"ש. ועיין בתשובת רשב"ש סימן ס"ח שכתב דבני המומרים הערלים הנקראים אנוסים כשבאים לחזור בתשובה אין להודיעם מצות קלות וחמורות ועונשן ואין לבהלו אבל יש למושכו חסד ואין צריך טבילה וכשמל א"ע מברך להכניסו בבריתו של א"א ומברך גם כן ב' ברכות על המילה עמ"ש לעיל סימן רס"ז (ס"ק ב') ואשר קידש ידיד ואינו כוללם בברכה אחת ואח"כ אומר או"א הצלח נא לעבד הנקרא שמו כך ומשוך אליו חסדך וכשם שהטית לבו לשוב בתשובה שלמה לפניך כן תטע בלבו אהבתך ויראתך ותפתח לבו בתורתך ותדריכהו בנתיב מצותיך למען ימצא חן בעיניך כי"ר ונאמר אמן ע"ש עוד. ועיין בתשובת הרדב"ז החדשות סימן תל"ד אי חייבין לברך שהחיינו בשעת המילה:
א סָעִיף א ואם מל כו'. שם הרי שבא כו' וקי"ל כר' יוסי כמש"ש אר"י לעולם כו':
ב סָעִיף א או שנולד כו'. כמו בקטן בסי' רס"ג ס"ד דחיישינן שמא ערלה כו':
ג סָעִיף א ואין מברכין כו'. דר"ח פסק דא"צ להטיף ד"ב וכמש"ש בשבת קל"ה א' לא נחלקו כו' ע"מ נחלקו כו' ועתוס' שם ד"ה לא נחלקו כו' ושם ביבמות ד"ה דר' יוסי כו' לכן פסקו הרמב"ם והרא"ש לחומרא דצריך להטיף אבל אין מברכין דספק ברכות להקל:
ד סָעִיף א ואם נכרת כו'. תוס' ביבמות שם בד"ה הנ"ל וכמו אשה וכמש"ש ור"א נמי נילף מאמהות כו' אלא בטבל כו' וחכמים פליגי אף בטבל ולא מל וצ"ל אין דנין אפשר משא"א דדוקא לר"א קשיא וכ"ת כו' וה"נ אי אפשר:
ה סָעִיף א טבל כו'. דלכתחלה ודאי בעינן מילה תחלה כמש"ש עד שימול ויטבול וכן שם מ"ז ב' נתרפא מטבילין כו' אבל דיעבד כתב הרמב"ן דעלתה לו ממש"ש ע"ח א' עובדת כוכבים מעוברת כו' אבל תוס' שם מ"ז ב' ד"ה מטבילין כו' חולקין ע"ז וכ"כ הרא"ה וכתב כיון דלא חזי למילה סלקא ליה בהכי כמו אשה וכנ"ל ואחר שנולד הוא כישראל גמור אף בלא מילה אלא שמלין אותו כמו תינוק ישראל וז"ש וי"א כו':
ו סָעִיף ב עיקרי הדת כו'. שם אר"א מאי קרא ותרא כו':
ז סָעִיף ב ומודיעין אותו כו'. והשמיט לקט ש"פ משום דלא שכיח האידנא:
ח סָעִיף ב אלא כל העובדי כו'. כמ"ש בסוטה ט' א':
ט סָעִיף ב הוגנת כו'. שם ובמקום כו' וכ"ד כו':
י סָעִיף ב וי"א כו'. רי"ף ורא"ש בספי"ט דשבת ועבא"ח סי' תקל"א ס"ז בהג"ה מש"ש:
יא סָעִיף ב והם מחזירין כו'. דמשום זה אמרו שם נשים מושיבות כו' לה מבחוץ:
יב סָעִיף ב ויברך כו'. פסחים ז' ב' ועתוס' שם ד"ה על הטבילה אור"ח כו' וכ"כ הרי"ף:
יג סָעִיף ג כל ענייני כו'. שם מ"ו ב' אר"י כו' משפט כו' ואינו גר בלא מילה וטבילה ושם מ"ז ב' והאר"ח אר"י גר כו':
יד סָעִיף ג מיהו דוקא כו'. ממש"ש מ"ה ב' מי לא טבלה לנדתה וטבילת נדה בלילה וגם אין דרך אנשים להיות עמה וז"ש אפי' לא כו':
טו סָעִיף ג חוץ כו'. ממש"ש מ"ז א' ת"ר ושפטתם כו' בינו לבין עצמו כו' נאמן אתה לפסול כו' ובקדושין ס"ב גר נמי לאו כו' ואם בדיעבד שפיר דמי בידו הוא ותי' תוס' דבקבלה היא ועתוס' ביבמות מ"ה ב' ד"ה מי כו' ובקדושין שם ד"ה גר כו' ובזה ניחא מש"ש אלא מעתה כו' משום דעבד משוחרר א"צ קבלה כמ"ש ביבמות מ"ח א' ועתו' דקדושין שם ד"ה אלא כו':
טז סָעִיף ג ולהרי"ף כו'. כן תי' הרי"ף קושיא הנ"ל דקרו ליה בר ארמייתא רצו לפסול בנה ומ"מ קשה מש"ש מ"ז א' ואי אתה נאמן כו' דבנים בלא"ה לא פסילי ותי' הרמב"ן דצריך מ"מ לקבל בפני שלשה למול ולטבול ולהודיעו מקצת מצות כו':
יז סָעִיף ג או בלילה. אינו מוזכר זה ברי"ף אלא הטור כתב כן בשמו ולמד ממ"ש אצל שלשה דחד טעמא לתרוייהו דמשפט כו' וכמ"ש תוס' מ"ו ב' ד"ה אין מטבילין כו' וכ"כ הרמב"ן דקי"ל אם דנו בלילה אינו דין אף בדיעבד אבל הרמב"ם כתב דבלילה בדיעבד ש"ד וכמ"ש בס"ד וכ"כ הרשב"א וכתב דטבילה כגמר דין דמי ולכתחלה הוא דמחמרינן וש"ע אגב שטפיה דשנים כתב דברי רמב"ם גם אלילה ונראה שגם הרי"ף סובר כדברי הרמב"ם מדלא קשה ליה אהנ"ל אלא דלא הוו שלשה ל"ק ליה מלילה:
יח סָעִיף ד הואיל כו'. עתוס' שם ד"ה תקוני כו':
יט סָעִיף ה המל כו'. כגי' שלנו דמברכין שתי ברכות וערא"ש שם וכמ"ש בסי' רס"ז סי"ב:
כ סָעִיף ה למול כו'. כשיטתו וכמש"ש ובסי' רס"ה ס"ב ועבה"ג:
כא סָעִיף ז בין קטן כו'. ממש"ש איתביה אביי כו' ש"מ דבכ"ע יכול למחות:
כב סָעִיף ט ובמקום כו'. ערש"י שם:
כג סָעִיף י ואם ראינום כו'. לשון הרמב"ם שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפרוש תרומה בעיסתה וכיוצא בזה וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת כו' ולמד ממש"ש מ"ה ב' מי לא כו' אבל הרמב"ן חלק עליו וכתב ודברי תמה הם דא"כ הל"ל מי לא שמר שבת אחת דיותר קל לידע מטבילה ובירושלמי פ"ג דקדושין דתני בר קפרא גר שמל ולא טבל ה"ז כשר שאין גר שלא טבל לקירויו וקשיא עלתה לו טומאה קלה בטומאה חמורה א"ר יוסי בר בון מכיון שזו וזו לשם קדושת ישראל עלתה לו:
כד סָעִיף י ואעפ"כ כו'. ממש"ש מ"ז א' ומעשה כו':
כה סָעִיף י אבל מי כו' וכתב הרמב"ם כו'. הכל הוא מדברי הרמב"ם ולמד זה מירושלמי הביאו מ"ע שם חביבה א"י שמכשרת גרים האומר בארץ ישראל גר אני מקבלין אותו מיד ובח"ל אין מקבלין אותו אא"כ היו עדיו עמו ולכאורה זה הירושלמי סותר גמ' שלנו דקי"ל בין בארץ כו' ולר' יהודה הוא להיפך ופי' הרמב"ם שהירושלמי מיירי בכה"ג והטעם דמעלה עשו ביוחסין וכמ"ש ברפ"ד דקדושין דכל הארצות עיסה כו' וס"ל לירושלמי כמ"ד שם דאף בבל עיסה לא"י ועתוס' דיבמות מ"ז א' ד"ה במוחזק כו':
כו סָעִיף יב כשיבוא כו'. כמש"ש כ"ד ב' ת"ר אין מקבלין כו' וכתב הרמב"ם בימי דוד שמא מן הפחד חזרו ובימי שלמה בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בהישראל חזרו ואע"ג שאמרו שם הלכה כדברי כו' היינו בדיעבד וכמ"ש למטה ואפי' נודע כו' יצא כו' וכתב שם אבל אינו מגירי הצדק וכתב שם ואעפ"כ היו גרים מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות והיו ב"ד הגדול חוששין לא דוחין אותן אחר שטבלו מ"מ ולא מקריבין אותן עד שתראה אחריתן ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן וכן שמשון גייר ונשא והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר חשבן הכתוב כאלו הן עובדי כוכבים כו' ומפני זה אמרו חכמים קשה להם גרים לישראל כספחת שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל וקשה הדבר לפרוש מהן אחר שנתגיירו צא ולמד מה אירע במדבר כו' ועתוס' מ"ז ב' ד"ה קשים לפי כו' ומ"ש ואעפ"כ היו גרים כו' עתוס' כ"ד ב' ד"ה לא כו' וי"ל כו' וז"ש למטה אפי' נודע כו' וחוששים לו כו':
כז סָעִיף יב ואם איש כו' ואם כו'. שם וכנ"ל דמש"ש הלכה כו' דוקא דיעבד וכמ"ש במנחות מ"ד א' שמא עיניך כו':
כח סָעִיף יב ואפי' חזר כו'. כנ"ל ס"ב וכתב שם שלכן קיימו שלמה ושמשון את נשותיהם אע"ג שנגלה סודן וסופן הוכיח על תחלתן כנ"ל:
כט סָעִיף יב ישראל מומר כו'. כנ"ל דאפי' גר שחזר לסורו ה"ה כישראל לכל דבר:
ל סָעִיף יב רק מדרבנן כו'. כמ"ש באבות דר"נ פ"ח שוב מעשה בריבה אחת כו' א"ל שכל אותן הימים כו':
לא סָעִיף יב ולקבל כו'. בבכורות ל"א א' ת"ר וכולן כו' ועתוס' שם ד"ה וכולן כו' ואר"ת כו' גר שקיבל עליו כו' ושם ל' ב' דקבלה בפני שלשה חברים וכמ"ש ביבמות שם ג"כ כנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.