א צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר הַסוֹפֵר כְּשֶׁיַּתְחִיל לִכְתֹּב: סֵפֶר זֶה אֲנִי כּוֹתֵב לְשֵׁם קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה. וּמַסְפִּיק לְכָל הַסֵפֶר.
ב צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לְפָנָיו סֵפֶר אַחֵר, שֶׁיַּעְתִּיק מִמֶּנּוּ, שֶׁאָסוּר לִכְתֹּב אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. וְצָרִיךְ שֶׁיִּקְרָא כָּל תֵּבָה בְּפִיו קֹדֶם שֶׁיִּכְתְּבֶנָּה.
ג יִכְתֹּב כְּתִיבָה נָאָה וּמְיֻשֶּׁרֶת, תַּמָּה. וְאִם כָּתַב אָלֶף לָמֶד בְּיַחַד, כָּזֶה ﭏ, אֵינוֹ כָּשֵׁר.
ד צָרִיךְ שֶׁכָּל אוֹת תְּהֵא מֻקֶּפֶת גְּוִיל מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ, שֶׁלֹּא תִּדְבַּק אוֹת בַּחֲבֶרְתָּהּ, אֶלָּא יְהֵא בֵּינֵיהֶם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. וְלֹא יִהְיוּ מֻפְרָדוֹת הַרְבֵּה זוֹ מִזּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא תֵּבָה אַחַת נִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם. וְיִהְיֶה בֵּין תֵּבָה לְתֵבָה כִּמְלֹא אוֹת קְטַנָּה, וְלֹא יְקָרְבֵם בְּיוֹתֵר שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁתֵּי תֵּבוֹת נִרְאוֹת כְּאַחַת. וְאִם שִׁנָּה, שֶׁהִרְחִיק בֵּין הָאוֹתִיּוֹת עַד שֶׁהַתֵּבָה נִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם, אוֹ שֶׁקֵּרֵב שְׁתֵּי תֵּבוֹת עַד שֶׁנִּרְאוֹת כְּאַחַת, פָּסוּל.
ה צָרִיךְ שֶׁלֹּא תִּפָּסֵל צוּרַת שׁוּם אוֹת עַד שֶׁאֵינָהּ נִקְרֵאת אוֹ דּוֹמָה לְאוֹת אַחֶרֶת, בֵּין בְּעִקַּר הַכְּתִיבָה, בֵּין בַּקֶּרַע, בֵּין בַּנֶּקֶב שֶׁנִּקָּב בָּהּ, בֵּין בְּטִשְׁטוּשׁ. וְיָכוֹל לִטֹּל דְּיוֹ מִן אוֹת הַכָּתוּב כְּשֶׁצָּרִיךְ לִדְיוֹ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ב) אוֹ שֶׁרוֹצֶה לִגְלֹל הַסֵּפֶר (הָרֹא"שׁ כְּלָל ג').
ו צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּתִקּוּן הָאוֹתִיּוֹת וּבְזִיּוּנָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּאֹרֶךְ בְּהִלְכוֹת תְּפִלִּין סִימָן ל"ב וסִימָן ל"ו.
ז סֵפֶר הַמְנֻקָּד, פָּסוּל. וַאֲפִלּוּ הֵסִירוּ מִמֶּנּוּ הַנִּקּוּד. וְכֵן סֵפֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פִּסוּק פְּסוּקִים, פָּסוּל. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁעָשָׂה הֶפְסֵק בִּדְיוֹ. אֲבָל אִם הִנִּיחַ אֲוִיר בֵּין הַפְּסוּקִים, כָּל שֶׁאֵין בּוֹ שִׁעוּר פָּרָשָׁה, כְּשֵׁרָה (תְּשׁוּבַת ריב"ש). וְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁעֵרֵב בּוֹ הָאוֹתִיּוֹת, כְּמוֹ בְּגֵט, אֵינָהּ פְּסוּלָה. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אֵין לַעֲשׂוֹת כֵּן (שָׁם סִימָן קמ"ו).
א סָעִיף א צריך שיאמר כו'. היינו שיאמר כן בפירוש ולא סגי ליה במחשבה כדלעיל סי' רע"א ס"ק ג':
ב סָעִיף א ומספיק לכל הספר. מלבד האזכרות שצריך לחזור לקדשן כדלקמן סימן רע"ו סעיף ב':
ג סָעִיף ב שאסור לכתוב כו'. וכ' הר"ן בפ"ב דמגילה דמוכח בירושלמי דאם כתב שלא מן הכתב אסור לקרות בו שלא בשעת הדחק והר"ר מנוח כ' דוקא לכתחלה אבל אם עבר וכתב שלא מן הכתב לא פסל וצ"ע אי אותן פרשיות שבתפילין יכול לכתוב בספר תורה שלא מן הכתב כיון דגריסן ע"כ עכ"ל ב"י ומביאו ד"מ ועיין בא"ח סי' ל"ב סעיף כ"ט ונ"א:
ד סָעִיף ד צריך כו' עד שנראית כא' פסול. כ' הב"ח נראה מדלא אמר שאם לא היה בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה פסולה אלמא דאינה פסולה אא"כ שקירבם עד שנראים כאחד אבל אם אינו נראה כא' ותינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותו בשתי תיבות כשרה אפילו אין בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה דשיעור אות קטנ' אינו אלא למצוה ולא לעכב וכן שיעור כחוט השערה בין אות לחברתה ולא יותר אינו אלא למצוה אבל במופרדות זו מזו יותר מכחוט השערה אינו מעכב ואינו פוסל אא"כ דתיבה א' נראית כב' לתינוק דלא חכים ולא טיפש ועי' ברמב"ם פ"ז ופ"ח מוכח להדיא כדפי' ע"כ:
ה סָעִיף ה ויכול ליטול דיו כו'. ואין זה משום אכחושי מצוה דל"ד למדליק נר חול מנר מצוה דהתם שואב השני מן הראשון ומכחישו אבל הכא כיון שנכתבה התיבה אינה נכחשת בנטילת מקצת הדיו כדי שתמהר להתייבש עכ"ל תשו' הרא"ש ומשמע דאפי' מהשם יכול ליטול הדיו ואפילו לכתוב בו דבר חול מותר דאין כאן אכחושי מצוה מיהו נהי דמשום אכחושי מצוה ליכא מ"מ משום בזוי מצוה איכא ליטול מהשם לכתוב תיבה אחרת או ליטול מהס"ת לכתוב דבר של חול ולמ"ד דאין מדליקין מנר מצוה לנר של חול משום בזוי מצוה כמו שנתבאר באורח חיים סימן תר"ע ה"ה הכא אסור אא"כ שנוטל הדיו כדי שתתבייש מהר ולא להשתמש בו דבר וכן נראה לי:
ו סָעִיף ז אבל אם הניח אויר כו'. ומשמע דלכתחלה אין להניח אויר הרבה אבל מעט צריך להניח בין פסוק לפסוק וכמו שנתבאר בא"ח סימן ל"ב סל"ב בהג"ה.
א סָעִיף א לשם קדושת ספר תורה. ובסמ"ג כתב שיאמר עוד וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם עד כאן ונראה שכן נכון דשמא ישכח אחר כך לקדש השם במקומו:
ב סָעִיף ד נראות כאחת. מדלא כתב סתמא או שקירב שתי אותיות דהוה משמע קירוב שלא כדין דהיינו שאין ביניהם כמלא אות קטנה דפסול אלא ודאי דאין פסול דיעבד אלא כשהן ממש כאחת על פי תינוק דלא חכים ולא טיפש ואז הוא פסול ולא נקט תחילה שיעור הרחקה כמלא אות קטנה אלא לכתחלה וכן מוכח הלשון שאמר בסמוך ולא יקרבם ביותר שלא יהיו שתי תיבות נראות כאחת ולא אמר סתם ולא יקרבם ביותר אלא ודאי כמו שכתבתי ואם כן כ"ש הוא אם נחסר איזה אות בסוף התיבה ותולה אותו בין השורות דלא נפסל מטעם שנאמר דהוה כאלו נכתב אות התלוי ממש בשורה וא"כ אין הפסק בין התיבות כלל ופסול הא ליתא דהא על כל פנים אנו רואים עכשיו שהם שני תיבות וכבר טעה בזה מורא אחד. וגם מו"ח ז"ל כ' שמדברי רמב"ם משמע ששיעור אות קטנה אינו אלא לכתחלה:
ג סָעִיף ה כשצריך לדיו. פי' לצורך כתיבת ספר תורה אבל לא לצורך דבר אחר כן נראה לי שיש לדמותו למדליקין ממנר לנר בנר חנוכה:
ד סָעִיף ה או שרוצה לגלול כו'. בתשובת הרא"ש כלל ג' ז"ל המגיה ספר תורה ובעוד הדיו לח הוצרך לגלול ס"ת ונטל בקולמוס הדיו הכתובה כדי שתתייבש התיבה מהר ולא תמחק היש בזה משום אכחושי מצוה אין בזה מיחוש דלא דמי למדליק נר חול מנר מצוה דהתם שואב השני מן הראשון ומכחישו אבל הכא כיון שנכתבה התיבה אינה נכחשת בנטילת מקצת הדיו כדי שתמהר להתייבש ואף בנר אם היה מכחישו בלא שישביח נר חול ממנו לא מצינו שום איסור בזה אלא אסור להשביח נר של חול בהכחשת נר של מצוה עכ"ל. דברים הללו תמוהים מאד דהא בנר ודאי לא שייך הכחשה דהא כשמדליקין ממנו אין אורו חסר כלום אלא דמחזי כמי ששואב ממנו אור כמ"ש רש"י בריש במה מדליקין לענין אכחושי מצוה דהתם כ"ש כאן שנוטל ממש של דיו ובודאי מכחישו שכל כמה שהאות ממולא יותר בדיו הוא מתקיים ביותר וא"כ כשנוטל ממנו ודאי מכחישו. ועוד נפלאתי על הרא"ש בזה דהא שם בפרק במה מדליקין דאמר רב אין מדליקין מנר לנר ובעי למימר טעמא משום אכחושי מצוה ונשאר בתיובתא ומסיק טעמא משום בזוי מצוה דהוי בזיון למצוה אם מדליק ממנו נר של חול והכא פשיטא דהוה בזוי מצוה אם ילך לאיבוד מהדיו שנתקדשה כבר ותו יש לנו לומר דכאן דיש הכחשה ממש כולי עלמא מודים דיש חשש אכחושי מצוה ותו דקיימא לן תשמישי קדושה אינן נזרקין כמו שכתוב באו"ח סי' כ"א ע"כ נראה ברור דלא התיר הרא"ש בזה אלא בטובל את הקולמוס שם ושואב מותרות הדיו ובו כותב אח"כ בתורה ואם זאת היתה כוונתו לא היה לו לחלק בין הך לההיא דנר דהא בנר חנוכה קיימא לן כשמואל דמדליקין מנר לנר ואף אם היה שם הכחשה וא"ל דסבר דכאן הוי הכחשה טפי מנר וכמו שזכרנו דאדרבה הוא כתב דבנר יש הכחשה טפי הלכך ההיא תשובה דהרא"ש ודאי תמוה היא ולכל הפחות אין לנו היתר בזה אלא בדרך שזכרתי לטבל הקולמוס שם ולא בדרך אחר. כנ"ל ברור ונכון:
ה סָעִיף ו צריך ליזהר בתיקון האותיות ובזיונן כו'. בטור כתוב דהרמב"ם לא פסל אם חיסר את הזייוני"ן והרא"ש פוסל כיון דאיתא בגמ' אמר רבא שעטנ"ז ג"ץ זייני"ן וק"ל ע"ד דהא איתא בגיטין בריש פרק המביא תניין מ"ד צריך לומר ואי לא אמר כשר קמשמע לן בבא יתירא דפסול אלמא דלישנא דצריך אינה מורה אלא לכתחלה וכאן נקט רבא לישנא דצריך וזה סיוע לרמב"ם:
ו סָעִיף ז ספר המנוקד פסול. הטעם דקיימא לן יש אם למסורת וכיון שמנוקד אין כאן אלא מקרא אלא דק"ל מ"ש דלא מהני אם הסיר המנוקד ולמה יגרע מכותב מ"ם פתוחה ונדבקה דמהני אם גורר החרטום לחוד ונשאר כעין נו"ן ואח"כ כותב חרטום מחדש וכמ"ש באו"ח סי' ל"ב והא התם מהני תיקון אפי' בגוף האות ונראה דכאן גרע טפי כיון שנראית כוונת הסופר שאינו חושש למסורת כלל ובודאי לשם זה כתבו והוה כמזוייף מתוכו ופסול לגמרי מה שא"כ במקום שכתב בשוגג איזה טעות כן נ"ל:
ז סָעִיף ז וכן ספר שיש בו פיסוק פסוקים. הטעם דצריך שיהיה כמו שנתנה לנו משה מסיני כמ"ש ב"י בשם תשובה לרמב"ן ומ"מ נראה דאם היה בו פיסוק שיש תקנה לגרוד אותם ולא דמי לניקוד ששם עושה פיסול בגוף התיבה שנשתנית ממשמעותה בין מקרא למסורת משא"כ בפיסוק פסוקים שאין פירוש התיבות משתנים מחמת זה כשר אם תיקן המעוות ולא גרע ממ"ם פתוחה שנדבקה וכמו שזכרתי וזה מדוקדק בל' הש"ע שסיים וכן ספר שיש בו פיסוק פסוקים פסול דקשה תיבת פסול למה לי אלא להורות דהאי וכן לא קאי אלא לענין פסול אבל לא לענין שלא מהני תיקון כנ"ל וראיתי בהרבה ספרי תורה שאם נזדמן שם בסוף השיטה עושים שם סמוך לשם שני שירטוטין בדיו דקות כזה ונראה כוונתם לפי שמצינו בסימן רע"ו סעיף ח' שיהיו כל אותיות השם תוך הדף כו' וע"כ מסמנין כן כדי שלא יהיה נראה חוץ לדף וטעות הוא בידם דתוך הדף היינו שלא יהיה חוץ לשיטה יותר משאר שיטות דאם היה חוץ לשטה מה מועיל זה הסימן ויש בזה עבירה שעושה שינוי ממה שהיה בתורת משה על כן יש לגרוד אותן השירטוטין לגמרי כנ"ל ועמ"ש בסי' רע"ו סעיף ח': עוד נ"ל בספר תורה שאין לה נקודות הראויות להיות על איזה מקומות כגון על [אליו] איה שרה או בשאר מקומות שאין לפסול מלקרות בההיא ס"ת אע"פ שעדיין לא נתקנה דהא על כל פנים כתבה כנתינתה מסיני שהנקודות שאמרו חכמים הם מתקנת עזרא כמ"ש (התוס' בזבחים פרק ר' ישמעאל) [בפסקי התוס' מנחות פ' כל קרבנות ציבור] וז"ל כשכתב עזרא התורה עשה נקודות ואמר אם יאמר משה למה נקדת יאמר הלא לא מחקתי עכ"ל):
א סָעִיף ב שאסור. וכתב הר"ן דמוכח מהירושלמי דאם כתב שלא מן הכתב אסור לקרות בו שלא בשעת הדחק וה"ר מנוח כתב דוקא לכתחלה אבל אם עבר ועשה כך לא פסל וצ"ע אי אותן פרשיות שבתפילין יכול לכתוב בס"ת שלא מן הכתב כיון דגריסן עכ"ל ועיין בא"ח סימן ל"ב סכ"ט ונ"א וכתב הט"ז בשם סמ"ג אף שאמר בהתחלת הכתיבה שכותב לשם קדושת ס"ת יאמר עוד וכל האזכרות שבו לשם קדושת השם ע"כ ונראה שכן נכון דשמא ישכח אח"כ לקדש השם במקומו עכ"ל:
ב סָעִיף ד כמלא. כתב הט"ז דשיעור זה אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד אינו פסול אלא כשהן ממש כאחת על פי תינוק דלא חכים ולא טיפש וכ"ש אם נחסר איזה אות בסוף התיבה ותולה אותו בין השורות דלא נפסל מטעם שנאמר דהוי כאלו נכתב אות התלוי ממש בשורה ואם כן אין הפסק בין התיבות כלל ופסול הא ליתא דהא עכ"פ אנו רואים עכשיו שהם ב' תיבות וכבר טעה בזה מורה אחד עכ"ל:
ג סָעִיף ה דיו. כתב הט"ז היינו לצורך כתיבת ס"ת אבל לא לצורך דבר אחר והש"ך כתב דמשמע שאפילו מהשם יכול ליטול דיו ואפילו לכתוב בו דבר חול מותר דאין כאן אכחושי מצוה מיהו נהי דמשום אכחושי מצוה ליכא מ"מ משום בזוי מצוה איכא ליטול מהשם לכתוב תיבה אחרת או ליטול מס"ת ולכתוב בו דבר חול ולמ"ד דאין מדליקין מנר לנר משום בזוי מצוה כמ"ש בא"ח סימן תר"ע ה"ה הכא אסור אא"כ שנוטל הדיו כדי שתתייבש מהר ולא להשתמש בו דבר וכן נ"ל עכ"ל:
ד סָעִיף ה לגלול. פי' הרא"ש בתשו' בעוד הדיו לח הוצרך לגלול הס"ת ונטל בקולמוס הדיו הכתובה כדי שתתייבש התיבה מהר ולא תמחק וכתב הט"ז נראה ברור דלא התיר הרא"ש אלא בטובל את הקולמוס ושואב מותרות הדיו ובו כותב אח"כ בתורה אבל אם ילך לאיבוד מהדיו שנתקדשה כבר הוי בזוי מצוה ותו דקיי"ל תשמישי קדושה אינן נזרקין (ובנה"כ כ' דאין בזוי מצוה כלל דהכא עושה בשביל כבוד התורה שתמהר להתייבש ולא שייך בזה תשמישי קדושה אינן נזרקין ע"ש):
ה סָעִיף ז הסירו. כתב הט"ז וא"ל למה יגרע מכותב מ"ם פתוחה ונדבקה דמהני אם גורר החרטום לחוד ונשאר כעין נו"ן ואח"כ כותב חרטום מחדש דכאן גרע טפי כיון שנראה כוונת הסופר שאינו חושש למסורת כלל ובודאי לשם זה כתבו והוה כמזויף מתוכו ופסול לגמרי משא"כ במקום שכתב בשוגג איזה טעות עכ"ל:
ו סָעִיף ז פיסוק. ונראה דאם היה בו פיסוק שיש תקנה לגרור אותה ול"ד לניקוד ששם עושה פיסול בגוף התיבה שנשתנה משמעותה בין מקרא למסורת אבל בפיסוק פסוקים אין פירוש התיבות משתנים ט"ז. וכתב עוד וראיתי בהרבה ס"ת שחם נזדמן השם בסוף שטה עושים סמוך להשם שני שרטוטין בדיו כזה ויש בזה עבירה שעושה שינוי ממה שהיה בתורת משה ע"כ יש לגרוד אותן השרטוטין יגמרי ועי' בסי' רע"ו ס"א. עוד נ"ל בס"ת שאין לה נקודות הראויות להיות על איזה מקומות כגון על אליו איה שרה או בשאר מקומות שאין לפוסלה מלקרות בה אף על פי שעדיין לא נתקנה שהנקודות הם רק מתקנת עזרא כמ"ש התוספות בזבחים פרק רבי ישמעאל עכ"ל [צ"ל בפיסקי תוס' פ' כל קרבנות סי' רל"ב]:
א סָעִיף ב שיקרא כל תיבה. עיין במג"א סימן ל"ב ס"ק מ"ב:
ב סָעִיף ד צריך שכל אות. בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סימן קס"ט פסק בס"ת שנמצא בה נקב סמוך לגגו של יו"ד של שם הויה ב"ה באופן שע"י הנקב הזה אין היו"ד מוקף גויל במקום הנקב וכתב דאם נעשה נקב זה אחר שכבר נכתב כהוגן א"צ שום תיקון ואם הוא ספק אימת נעשה ג"כ כשר מטעם ס"ס שמא נעשה אח"כ ואת"ל שנעשה בתחלת הכתיבה שמא הלכה שאינו פסול באינו מוקף גויל רק כשנוגע באות אחר אבל לתקנו על ידי שיגרר מקצת היו"ד אינו נכון שאסור למחוק אפילו מקצת אות במה שאינו לצורך תיקון ואפילו אם בודאי נעשה מתחלת הכתיבה ג"כ קשה להתיר כי שמא הלכה שאינו מזיק מה שאינו מוקף גויל וא"כ אין הגרירה צורך תיקון ע"ש. ועיין בנו"ב קמא סימן ע"ה דאם ניטל כל הקלף בין אות לאות ולא נשאר קלף מפסיק בין אות לאות או באותו האות בין ימין לשמאל הוי כנדבק ע"ש:
ג סָעִיף ד שקירב שתי תיבות. עיין בספר בני יונה שכתב דצ"ע אם יש מ"ם סתומה בסוף וכן שאר הכפולין אם יש לפסול בזה או לא דהרי ניכר בזה לתינוק שהוא ב' תיבות:
ד סָעִיף ה ליטול דיו. עיין בספר בני יונה שכתב דרשאי לאבד אותו הדיו שנוטל מן האות אבל לכתוב בו דברי חול אסור והיכא דע"י שנוטל הדיו ממעט תואר שחרות האות פשיטא דאסור ליקח משום דזהו אכחושי מצוה אבל לכתוב בו אות בס"ת אפשר להתיר. ומן השמות שאינן נמחקים הכל אסור אם לא שהדיו רבה עליהן שיש לחוש לטשטוש ע"ש:
ה סָעִיף ו בתיקון האותיות. עיין בתשובת מהר"ם גלאנטי סי' קכ"ד על דבר כ"ף פשוטה שכתב הב"י בא"ח סימן ל"ו דצריכה להיות עגולה למעלה כמו רי"ש וחכם אחד כתב שיהיה למעלה כמו דלי"ת ופסק דמאן דעביד כמר עבד ומאן כו' ותלוי במנהג שנוהגים באותה עיר ע"ש. [והובא דבריו ג"כ במג"א סי' ל"ב ס"ק פ"ו וכתב דבתשובת מהרי"ל משמע דפסול ע"ש וכן פסק בתשובת חתם סופר ס"ס רס"א בשם מורו הגאון ז"ל ע"ש] ועיין בתשובת שער אפרים סימן פ"א על דבר ס"ת שהיה כתוב זי"ן כצורת וי"ו רק שהיה מתוייג בתגין של שעטנ"ז ג"ץ וכן נו"ן פשוטה ארוכה היא ממש כצורת וי"ו ארוכה רק שהיא מתוייגת וגם המ"ם פתוחה אינו כמו כ' וי"ו מה דינה של הס"ת הזאת ע"ש. ועיין בתשו' נו"ב חי"ד סימן ע"ד אם הוציאו ס"ת בשבת ומצאו בו חתי"ן העשויין בין בתמונת שני ואוי"ן בין בתמונת דלי"ת וי"ו אין להוציא ספר אחר אבל בחול יש לתקן כל הספרים. וע"ש בסי' פ' בס"ת שהרחיב הסופר בסוף שיטה מ"ם סתומה ולא הרחיב רק צד העליון (כזה ם) אין לפסול ואם אפשר לתקן בקל טוב אבל אם יש כיוצא בו בשם קדוש כגון אלהים ישאר כמו שהוא וכשר ע"ש ועיין בשו"ת ברית אברהם חא"ח סימן יו"ד ובספר ישועות יעקב מהגאון דלבוב בא"ח סימן ל"ו סק"ג. וכ' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ס"ו בס"ת שנכתבו האלפי"ן בהיפוך יודי"ן אין לפסול בשביל זה וכן השיני"ן והצדי"ן שנכתבו בהיפוך יודי"ן אין לפסול בדיעבד ע"ש וכן כתב בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סימן קע"א ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סימן רנ"ח שנשאל נדון ס"ת שנכתבו החתי"ן כדינן שני זיינין וחטוטרת ע"ג כשיטת ר"ת ומיקל בשמאל כשיטת רש"י אך איזה מהם אשר הרחיבם הסופר רחב מאד אשר לא כדת ודעת המג"א סימן ל"ו סק"ג דחתי"ן בתמונת ב' זיינין פסולים כשהרחיבם אך אם עשאם בגג רחב כתמונת רש"י כשר ע"ש. מעתה יש לשאול אם מותר לגרור החתי"ן ולעשותן בגג רחב בשיטת רש"י ואז מותר להמשיכן או לא משום דהוי כתרתי דסתרי כיון דכל הס"ת כתב כשיטת ר"ת והני חתי"ן יהיו נכתבים כשיטת רש"י והשיב דמשום תרתי דסתרי ליכא בזה וראיה ממ"ש הרב"י בא"ח סימן ל"ו דסופרי ספרדים כותבין כל החית"ן בגג רחב כשיטת רש"י לבר מחי"ת דוחרה אף (ע"ש שכתב טעם מתוק לזה) והאריך לבאר דבין לרש"י ובין לר"ת שניהם הוי צורת חי"ת בין שיעשה כמין חוטרא כרש"י או כחטוטרת כר"ת אך פליגי בהא דבעינן לרמז חי הוא כו' אך מ"מ אין תקנה בנ"ד למחוק החי"ת שנכתבה כצורת ר"ת ולכתוב צורת רש"י במקומה דנהי דהמג"א כתב דחי"ת דר"ת א"א להרחיב משא"כ בחי"ת דרש"י אמנם באליה רבה שם בשם תוי"ט כתב בהיפך ע"ש והגם דמ"ש דהחי"ת דרש"י פסול אם הרחיב משום דצריך שיעור ב' זיינין אין אני מודה לו מ"מ בהא לא פליגנא עליה דגם לר"ת אפשר דכשר חי"ת רחבה וא"כ איך ימחוק חי"ת כשרה לר"ת ויכתוב במקומה חי"ת בלא חטוטרת דלר"ת אין בזה רמז לחי הוא ברומו של עולם ופסול (ר"ל אף לכתחלה יכולין לכתוב כרש"י מ"מ לכתוב על המחק אסור כיון דאין כאן העלאה בקודש וכמו שהאריך בזה בסי' רס"א יובא לקמן סי' ער"ה סק"ח) ואם נניח החיתי"ן כמות שהן הרי פסול לדעת מג"א ע"כ אם יש ס"ת אחר לא יקראו בזה ובשעת הדחק אם אין ס"ת אחר יש לסמוך על בעל תי"ט לקרות בזה. ואם אפשר לקדור החי"ת עם איזה אותיות או תיבות שלפניו עד השם ויטלו מטלית ויכתבו כשיטת רש"י חי"ת רחבה. כי לדעתי א"צ שיעור ב' זיינין לרש"י וסתירה אין כאן. אזי טוב הוא עכ"ד ע"ש. ושם בסימן רס"ה אודות הס"ת ישן נושן שנכתב באותיות עקומות ולפופות ותגים משונים ומרובים. ומבואר שם אם הוסיף הסופר לעשות תגין חוץ מאותיות שעטנ"ז ג"ץ הגם דלכתחלה לא נכון לעשות כן אם עשה לא עיכב אך בתנאי שיהיה מחובר להאות אבל אם אינה מחוברת יש למחקו ואפילו באותיות שבשם הקודש עוד שם דבי"ת בלי עקב אין לפסול מאחר שאינה עגולה מאחריה כעין כ"ף רק כעין דלי"ת ויו"ד שאין לה עוקץ בשמאלא ולמעלה אין לפסול כי י"א שאין צריך עוקץ ממש בולט לחוץ ונמשך למטה רק זוית למעלה ולמטה לאפוקי עגולה ע"ש (ועיין בסדר גיטין אשר בסוף הבית שמואל בסג"ר אות פ"א ובתשובת נו"ב תנינא חלק אה"ע סימן קי"ג הובא בפ"ת לאה"ע סימן קכ"ה סט"ז בד"ה קוצו) . ושם בסימן רס"ט אודות הס"ת שנכתב כל הזיינין והנונין פשוטות שלא כדין שמשך הקוין מן הצד ולא מן האמצע אלא שחזר ועיקם כלפי האמצע כזה וכן כל היודין עשה ממש כצורת ל' וכתב שפשוט שתמונות אלו פוסלת הס"ת אע"פ שאין לפסול משום שינוי התמונות האמורות בב"י סימן ל"ו אבל שינוים כאלו פשיטא דפוסלים לא מבעיא היכא שנדמית ללמ"ד דה"ל נדמה צורתה לאות אחר אלא אפילו הזייני"ן והנוני"ן פוסלין נמי דודאי לאו דוקא לאות אחר אלא לשם תמונה אחרת אע"פ שאין אותה התמונה מהאותיות הא"ב כל שהשינוי גורם שאינו ניכר לרוב העולם שזו היא צורת האות המקובל אצלינו. ואמנם לתקן הס"ת צ"ע מפני היודי"ן שבשם הקדוש כו' ומ"מ אם היו"ד נראה ממש כלמ"ד לעין כל אזי יכול לגרור באופן שלא ישאר אלא גוף הנקודה ואח"כ יוסיף עליו הקוצין של מעלה ומטה ע"ש. ועמ"ש בשמו לקמן סי' רע"ו ס"ק כ"א] ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סימן ע"ד שנשאל על עוקצי יודי"ן שבשמאל שהאריכן יותר משל ימין כיצד מתקנן ומה לעשות ביודי"ן של השמות והעלה דדבר זה תליא במחלוקת האגור ור"י אסכנדרי שהביא בב"י בא"ח סימן ל"ו ולפ"ד האגור שם א"צ לגרור רק כל עוקץ השמאל וחוזר וכותב עוקץ השמאל כדינו ולפ"ך ר"י אסכנדרי צריך לגרור גם רגל הימין וחוזר וכותב גם רגל הימין ועוקץ השמאל כדינו וגם ביודי"ן של השמות מותר לגרור ולתקן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ע"ש (ועמ"ש לקמן סי' רע"ו ס"ק כ"א בשם שו"ת השיב ר"א):
ו סָעִיף ו ובזיונן. עיין בתשובת פאר הדור להרמב"ם סימן ס"ח:
ז סָעִיף ז המנוקד. עיין בה"ט סק"ו בשם ט"ז בס"ת שאין לה נקודות כו' ועיין בספר בני יונה שמסתפק בזה. וכתב עוד דבשביל אותיות גדולות וקטנים פשיטא דאין לפסול שהן בכלל שארי עיטור סופרים שאינם אלא למצוה וכן אם לא עשה נוני"ן המנוזרים י"ל דכשר ע"ש:
ח סָעִיף ז ואפילו הסירו. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קע"ב שכתב דדוקא כשהסופר עצמו ניקדו בעת הכתיבה אבל אם ניקדו אדם אחר לאחר שנכתב בהכשר פשיטא דאם גרר חוזר להכשירו ע"ש: ואפשר דאפילו בסופר עצמו אם ניקדו לאחר שגמר כל הספר הדין כן. ועיין בתשובת הר הכרמל חי"ד סימן כ"ב ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן נ"ט:
ט סָעִיף ז הפסק בדיו. עיין בתשובת באר שבע סימן ס"ח שכתב דאף אם לא עשה הסופר הנקודה ממוצעת ממש בין פסוק לפסוק כדרך שעושים בחומשים אלא למעלה מהם בין פסוק לפסוק פסול ואף דלשון הריב"ש שם דדוקא בפיסוק שעשה נקודים בדיו כמו שעושים בחומשים לסימנא בעלמא נקטיה עיין שם:
א סָעִיף א צריך כו'. כמ"ש בגטין מ"ה ב' ורשב"ג עיבוד כו' ומשמע דסתמא לאו לשמה עד שיכוין ועתוס' דע"ז כ"ז א' ד"ה וכי כו' ונסתפק בסה"ת אם די במחשבה או עד שיאמר בפיו וע"ל ר"ס רע"א ובליקוטים שם ועבה"ג:
ב סָעִיף ב וצריך שיקרא כו'. עמ"ש בא"ח סי' תרצ"א ס"ב בהג"ה:
ג סָעִיף ג תמה. שבת ק"ג ב' ומוקמינן במנחות ל"א ב' ההיא ברייתא בס"ת ועתוס' שם ד"ה עשאה כו':
ד סָעִיף ג ואם כו'. כנ"ל דבעי תמה שיהיו כל אותיותיה שלמים כמש"ש ועוד שאין מוקף גויל כמ"ש בס"ד:
ה סָעִיף ד צריך כו'. פ"ג דמנחות וכמש"ל סי' רע"א ס"ג דעיקרה בס"ת איתמר:
ו סָעִיף ד ולא יהיו כו'. כמ"ש למטה:
ז סָעִיף ד ויהיה בין כו'. מנחות שם:
ח סָעִיף ד ולא כו' ואם כו'. במ"ס רפ"ב מניחין כו' אם עירב כו':
ט סָעִיף ה או דומה כו'. שבת שם:
י סָעִיף ה בין כו'. שם:
יא סָעִיף ה בין כו'. מנחות שם:
יב סָעִיף ה ויכול כו'. עש"ך:
יג סָעִיף ז ספר כו' ואפי' כו' וכן כו'. במ"ס פ"ג הלכה ז' ספר כו' גרפו כו':
יד סָעִיף ז ודוקא כו'. כיון שאין בו שיעור סתומה ובמ"ס פ"א הלכה י' רצוף שעשאה מסורג כו' היינו כשיעור סתומה: (ליקוט) ודוקא כו' כל כו'. ממ"ש בפי"ב דשבת (ק"ג ב') עשאה כשירה ובשירה אמרינן במ"ס שצריך שיניח כשיעור סתומה כמ"ש הרא"ש בשמם בסי"ד וכ"כ הריב"ש בסי' רפ"ו מדברי הרמב"ם ואמר עשאה כשירה משמע דוקא כשיעור סתומה וע"ל סי' רע"ג ס"ג ואם אין כו' יניח חלק כו' ושם ס"ד נזדמנה כו' ואם לאו מניח כו' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.