א טָעָה וְדִלֵּג תֵּבָה אוֹ יוֹתֵר, יָכוֹל לִתְלוֹתָהּ בֵּין הַשִּׁיטִין אֲבָל לֹא בָּרֶוַח שֶׁבֵּין דַּף לְדַף.
ב אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר בִּתְחִלַּת הַסֵפֶר שֶׁכּוֹתְבוֹ לְשֵׁם קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה, בְּכָל פַּעַם שֶׁכּוֹתֵב שֵׁם מֵהַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָם נִמְחָקִים צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁכּוֹתֵב לְשֵׁם קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן, פָּסוּל (כֵּן נִרְאֶה מֵרֹא"שׁ וְכֵן כָּתַב סְמַ"ג וסה"ת). הַגָּה: כָּתַב שֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְשֵׁם קְדֻשָּׁה, אֵינוֹ פָּסוּל, דְּהָוֵי כְּמַקְדִּישׁ בַּעֲלֵי מוּמִין לַמִּזְבֵּחַ, דְּאֵינָן קְדוֹשִׁים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רשב"ץ).
ג כְּשֶׁכּוֹתֵב הַשֵּׁם, אֲפִלּוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. וְאִם הָיָה כּוֹתֵב שְׁנֵי שֵׁמוֹת זֶה אַחַר זֶה, מֻתָּר לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לִכְתֹּב שֵׁם שֵׁנִי צָרִיךְ לַחֲזֹר לוֹמַר שֶׁהוּא כּוֹתְבוֹ לְשֵׁם קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם.
ד כְּשֶׁטּוֹבֵל הַקֻּלְמוֹס לִכְתֹּב הַשֵּׁם, לֹא יַתְחִיל מִיָּד הַשֵּׁם לִכְתֹּב, שֶׁמָּא יִהְיֶה עָלָיו רִבּוּי דְּיוֹ וְלֹא יֵצֵא הַכְּתָב מְיֻשָּׁר, אֶלָּא יְכַוֵּן לְהַנִּיחַ אוֹת אַחַת מִלִּכְתֹּב קֹדֶם הַשֵּׁם, וּבְאוֹתוֹ הָאוֹת יַתְחִיל לִכְתֹּב וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן, יְחַפֵּשׂ אַחַר אוֹת שֶׁצְּרִיכָה דְּיוֹ, וִימַלְּאֶנָּה, וְכוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מ"כ).
ה כָּתַב הָאַזְכָּרוֹת בִּדְיוֹ וְזָרַק עֲלֵיהֶם זָהָב, פָּסוּל.
ו שָׁכַח לִכְתֹּב הַשֵּׁם כֻּלּוֹ, תּוֹלֶה אוֹתוֹ בֵּין הַשִּׁיטוֹת. אֲבָל מִקְצָת הַשֵּׁם בַּשִּׁיטָה וּמִקְּצָתוֹ תָּלוּי, פָּסוּל.
ז מֻתָּר לִכְתֹּב הַשֵּׁם עַל מְקוֹם הַמַּחַק וְעַל מְקוֹם הַגֶּרֶד. וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁאָר סְפָרִים (כ"כ בס"ה).
ח צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כָּל אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם בְּתוֹךְ הַדַּף, וְלֹא יֵצֵא מֵהֶם כְּלָל חוּץ לַדַּף.
ט אָסוּר לִמְחֹק אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת מִשִּׁבְעָה שֵׁמוֹת שֶׁאֵינָם נִמְחָקִים, וְלֹא מֵאוֹתִיּוֹת הַנִּטְפָּלוֹת מֵאַחֲרֵיהֶם כְּנוּן ך' שֶׁל אֱלֹהֱיךָ וכ"ם שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם. וְאֵלּוּ הַשִּׁבְעָה שֵׁמוֹת: שֵׁם הַהֲוָיָה; וְשֵׁם אַדְנוּת; וְאֵל, אֱלוֹהַ, אֱלֹהִים; שַׁדַּי; צְבָאוֹת. וְיֵשׁ גּוֹרְסִין גַּם כֵּן אֶהְיֶ"ה אֲשֶׁר אֶהְיֶ"ה (טוּר).
י כָּתַב אֵל מֵאֱלֹהִים, יָהּ מֵהַשֵּׁם, אוֹ שֶׁכָּתַב שֵׁם יָהּ, אֵינוֹ נִמְחָק. אֲבָל שד מִשַׁדַּי וְצב מִצְּבָאוֹת, נִמְחָקִים. הַגָּה: וְכֵן אד מֵאֲדֹנָי אוֹ אה מֵאֶהְיֶה (יְרוּשַׁלְמִי פ"ק דִּמְגִלָּה). וְיֵשׁ מַחְמִירִין בָּזֶה (תוס' פ' שְׁבוּעוֹת הָעֵדוֹת בְּשֵׁם ר"ח). וְהַשֵּׁם שֶׁכּוֹתְבִין בַּסִּדּוּרִין שְׁתֵּי יוּדִין וְאֶחָד עַל גַּבֵּיהֶן, מֻתָּר לְמָחְקוֹ אִם הוּא לְצֹרֶךְ (פִּסְקֵי מהרא"י סי' קע"א).
יא נִדְבְּקָה אוֹת לַחֲבֶרְתָּהּ בְּאוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם, יֵשׁ לוֹ לְגָרְדוֹ. הַגָּה: דְּיוֹ שֶׁנִּשְׁפְּכָה עַל הַשֵּׁם, מֻתָּר לְמָחְקוֹ כְּדֵי לְתַקְּנוֹ דְּאֵין זֶה דֶּרֶךְ מְחִיקָה, רַק דֶּרֶךְ תִּקּוּן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַסֶכֶת סוֹפְרִים וּבְהַגָּהַת מַיְמוֹנִי פ"ו) ה' שֶׁל שֵׁם שֶׁכְּרָעָה נוֹגַעַת בְּגַגָּהּ, אִם נוֹגֵעַ מַמָּשׁ עַד שֶׁנִּרְאֵית כְּחֵ"ת, מֻתָּר לִמְחֹק אוֹ לְגָרֵד הָרֶגֶל וּלְתַקְּנָהּ. אֲבָל אִם נוֹגַעַת רַק מְעַט, יֵשׁ לְסַפֵּק בַּדָּבָר אִם מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר"י אסכנדרני).
יב הַכּוֹתֵב יְהוּדָה וְלֹא נָתַן בּוֹ דָּלֶת, יִתְלֶה הַדָּלֶ"ת לְמַעְלָה. הָיָה לוֹ לִכְתֹּב הַשֵּׁם, וְכָתַב יְהוּדָה, עוֹשֶׂה ה' מֵהַדָּלֶ"ת וּמוֹחֵק ה' אַחֲרוֹנָה.
יג כְּלִי שֶׁהָיָה כָּתוּב עָלָיו שֵׁם, קוֹצֵץ מְקוֹם הַשֵּׁם, וְגוֹנְזוֹ. הַגָּה: וְאָסוּר לִכְתֹּב שֵׁם לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא בְּסֵפֶר, דְּיוּכַל לָבוֹא לִידֵי בִּזָּיוֹן, וְלָכֵן נִזְהָרִין שֶׁלֹּא לִכְתֹּב שֵׁם בְּאִגֶּרֶת. וְיֵשׁ נִזְהָרִין אֲפִלּוּ בְּמִלַּת שְׁלוֹם, שֶׁלֹּא לִגְמֹר כְּתִיבָתוֹ (מהרי"ל בְּשֵׁם התשב"ץ).
א סָעִיף ב צ"ל כו'. והב"ח פסק דאם נתכוון וכתב לשם קדושה אף ע"פ שלא הוציא בשפתיו אינו פסול בדיעבד ע"ש וכ"פ הרב בא"ח סי' ל"ב סעיף י"ט דסגי בדיעבד כשמחשב שכותב האזכרות לשמן הואיל והוציא בתחלת כתיבת הס"ת בפיו ע"ש וע"ל ר"ס רע"ד:
ב סָעִיף ב ואם לא עשה כן פסול. ולא מהני העברת קולמוס עליהן לשמן:
ג סָעִיף ג מלך ישראל. אבל מלך א"ה פוסק כמו שנתבאר גבי תפלה בא"ח ר"ס ק"ד:
ד סָעִיף ג לא ישיבנו. ואם השיב אינו נפסל כך משמע בב"י ופ' מ"ש הגמי"י ומסכת סופרים הפסיק באמצע השם פסול היינו שעשה שם א' כב' שמות כזה ראו בן וכן פי' המרדכי וכ"כ ס"ה סי' ר"ה ופסול זה כבר נזכר לעיל סי' רע"ד סעיף ד' שאם ריחק בין האותיות עד שהתיבה נראית כשתים פסול עכ"ל ור"ל דהאי הפסיק באמצע השם אינו שם קדש אלא כל תיבה קרוי שם כדאיתא במסכת סופרים ובפ' הבונה בכמה דוכתין תיבה בלשון שם וכן מוכח להדיא במרדכי שפירש כך שהשם הוא תיבה ומביאו לקמן ס"ס רע"ט ע"ש דלא כהב"ח שהבין דהוא שם קודש:
ה סָעִיף ד יחפש כו'. משמע דלכתוב מקודם אות אחרת של חול על איזה דבר אחר אסור דכיון שדיו זו מוכנת לשם אין לכתוב בה דבר של חול:
ו סָעִיף ה כתב האזכרות כו'. כתב העט"ז דוקא האזכרות אבל שאר ספר תורה אע"פ שאין כותבין אלא בדיו שחור ולא בשום דבר אחר (כדלעיל סי' רע"א סעיף ו') מ"מ אם כתב בדיו וזרק עליה זהב כשר עכ"ל ולא נהירא דכיון דטעמא דזרק עליה זהב פסול משום דכתב העליון כתב ומבטל לתחתון כדאיתא בב"י א"כ מה לי אזכרות או שאר ס"ת אלא להכי נקט אזכרות דבשאר מקומות בס"ת יש לו תיקון במחיקה וגרידה משא"כ באזכרות דפסול ולא מהני תיקון שהרי אסור למחקו וכן בברייתא איתא יגנוז וכ"כ הב"י בא"ח סי' ל"ב וכ"כ בש"ע שם סעיף ג' וכ"כ הלבוש גופיה שם דגם בשאר כתב פסול אלא דבאזכרה אין לו תקנה ע"ש ובדברי הדרישה סעיף ד' נראה כהעט"ז ואינו נכון וכמ"ש:
ז סָעִיף ו אבל מקצת השם כו'. ובב"ח כתב דדעת הטור וקצת פוסקים דאע"ג דלכתחילה אין לתלות מקצת השם אפ"ה אין לפסלה בדיעבד ע"ש וע"ל סי' רע"ג סעיף ו' מ"ש בזה: מקצת השם כו' צ"ע דבפרק בהמה המקשה (חולין ד' ע"ה ע"ב) גרסינן א"ל רבי יוחנן לדברי ר' שמעון שזורי קאמר והא אמר רבין בר חנינא אמר עולא אמר רב חנינא הלכה כרבי שמעון שזורי ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו א"ל אנא כי הא ס"ל דא"ר יונתן הלכה כר"ש שזורי במסוכן ותרומת מעשר של דמאי ע"כ וכל הפוסקים פסקו דלאו כרבי שמעון שזורי דפ' המקשה א"כ ס"ל דליתא להאי כללא דכל מקום ששנה רש"ש הלכה כמותו ובהלכות קטנות כתב הרי"ף והרא"ש אהך דטועה בשם כו' הלכה כרבי שמעון שזורי ולא עוד אלא כל מקום ששנה רש"ש הלכה כמותו וגם על הרמב"ם וטור וש"ע קשה כן שבפירוש המשנה וכן בספ"ה מהמ"א פסק דהפריס על גבי קרקע טעון שחיטה ובפ"א מהלכות תפילין פסק דכולו תולה מקצתו אינו תולה וכ"כ הטור וש"ע בסימן י"ג וכאן בספרי הארכתי בזה:
ח סָעִיף ז מותר לכתוב השם כו'. משמע קצת דעל המחק וגרד עדיף מלתלות וכמ"ש בב"י לדעת הרא"ש וכן דעת יש פוסקים וכהאי גוונא כתבו הטור לקמן סימן רע"ט ס"ד שאין הגרידה גנאי כמו התליה והלכך היכא דאפשר לתקן בתליה או לכתוב על המחק וגרד לא יתלה וכמדומה לי שכן נהגו:
ט סָעִיף ז המחק כו'. מחק היינו שנמחק בעודו לח וגרד היינו כשנגרד כשנתייבש:
י סָעִיף ז ואין חילוק כו'. כן מסודרת הג"ה זו בכל הספרים וכן הוא בעט"ז אבל באמת אין ענינה לכאן דמהיכי תיתי לחלק כאן בין ס"ת לשאר ספרים דהא כיון דבס"ת מותר לכתוב על המחק וגרד כל שכן בשאר ספרים אלא הג"ה זו שייכא לעיל סעיף ו' דמקצתו תלוי פסול היינו אפילו בשאר ספרים אין לכתוב מקצתו תלוי וכן הוא בסה"ת ע"ש:
יא סָעִיף ח צריך כו'. מכאן נראה לי שאותן סופרים המדקדקים שלא לכתוב שם בסוף השטה ומתוך כך לפעמים מקצרין או מאריכין אותיות שלא כהוגן גם אם נזדמן להם שם בסוף הדף הם עושים רשומים או נקודות ארוכות בסוף הדף כדי שלא יהא השם בסוף הדף ושבוש הוא בידם דהא הכא שרינן לכתוב שם בסוף הדף רק שלא יצא מאותיות השם כלום חוץ לשטה וכן משמע בהגמי"י ומביאה בית יוסף וד"מ שכתבו לא יכתוב השם בסוף הדף אלמא דבסוף השטה שרי וא"כ מאריכין ומקצרין האותיות שלא כדת גם הרשומין שעושין בסוף הדף הוא אסור שהרי אסור להוסיף בתורה אפילו נקודה אחת על כן יש לבטל מנהגם בזה:
יב סָעִיף ט אסור למחוק כו'. בתשובה הארכתי בדינים אלו והעלתי דשם של חול אלא שהוא נכתב כשמות הקדושים כגון והייתם כאלהים וכה"ג מותר למחקו וכן שם של קודש שלא נכתב לשם קדושה מותר למחקו לצורך תיקון דוקא אבל לגוז ולגנוז שרי אפי' שלא לצורך תיקון אבל בנכתב לשם קדושתו אפי' לגוז ולגנוז לצורך תיקון אסור ואם הרבה שמות נכתבו שלא לשמן בס"ת אסור למחקן אע"פ שהוא לצורך תיקון משום דמחזי כמנומר ע"ש:
יג סָעִיף ט הנטפלות מאחריהם. אבל לפניהם כגון למ"ד מלה' או ב' מבה' או ה' מהאלהים וכיוצא בו מותר למחוק:
יד סָעִיף י אם הוא לצורך. ומפסקי מהרא"י איתא לצורך גדול וכך הובא בד"מ:
טו סָעִיף יא ה' של שם כו' מותר למחוק כו'. שהכל רואין שהוא ח' ואינו שם ואין בזה משום מוחק השם אבל אם אינה נוגעת רק מעט עדיין ניכר שהוא שם ונראה כמוחק השם:
טז סָעִיף יג אפי' במלת שלום כו'. ורוב העולם אין נזהרים בזה כך כתוב בתשובת הרא"ש כלל ג' סי' ט"ו דמותר. (תשלומי דינים השייכים לסימן זה עיין בא"ח סי' ל"ב):
א סָעִיף ב צריך לומר שכותב לשם קדושת השם כו'. בטור כתוב כאן לחשוב שכותב לשם קדושת השם וכתב ב"י ואע"ג דהרא"ש ורבינו כתבו צריך לחשוב נראה מדברי הרא"ש שם דלא סגי במחשבה וצריך להוציא בשפתיו עכ"ל וע"פ זה כתב כאן צריך לומר כו'. ותמיהני שודאי כאן במחשבה סגי להרא"ש וטור דע"כ לא הצריכו אמירה אלא בתחילת כתיבת ספר תורה ואחר כן סגי בקדושת השם במחשבה וזה מפורש בדברי הרא"ש שמביא ב"י ריש סי' רע"ד וז"ל הלכך טוב להוציא בשפתיו בתחילת העיבוד ותו לא צריך אמנם בשעת כתיבת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם עכ"ל הרי כתב דתו לא צריך אמירה אלא בתחילת כתיבת הספר תורה ואח"כ בקדושת השם אסקיה חד דרגא שיחשוב במחשבה לשם קדושת השם דהאמירה שיאמר בתחילה הוא כולל גם קדושת השם לפי מה שהוא צריך בו שזהו ודאי מדין קדושת הספר אלא דבשעת כתיבת השם צריך עוד כוונה כנ"ל להרא"ש והטור אבל מ"מ יפה פסק בש"ע דהאמירה בפירוש בעינן גם בשם דהא מביא במרדכי דעת רבינו יעקב מאורליינ"ש וה"ר אלחנן ובשם רש"י דצריך עקימות פיו דוקא אפילו בכל הספר תורה אלא דאח"כ מביא דעת הרב רבינו שמשון דבשאר ספר תורה אין צריך אמירה דבסתם שכתבו לקרות בו ודאי כותב לשמה אלא באזכרות צריך שיאמר בפירוש וראיה מדאיתא פרק הנזקין שאמר ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבו כתבתי שלא לשמן נקט דוקא אזכרות לפי שבהן צריך אמירה בפירוש ויכול לומר שכחתי לומר בפירוש משא"כ בשאר הספר דדי בסתמא ולא אסור אלא אם יכוין דוקא שלא לשם קדושת ס"ת וזהו ודאי לא עשה ולא משוי איניש נפשיה רשיעא ועוד מביא שם ראייה דאזכרות חמירי טפי מפרק הבונה היה צריך לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלי"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו אלמא דבשם צריך בפירוש לומר לשם קדושת השם אע"פ שכתבו לשם קדושת הספר דומיא דשאר הספר פסול עכ"ל רבינו שמשון וכ' ב"י על זה בסי' רע"ד דאינה ראייה כלל דשאני התם שנתכוין לכתוב יהודה שאינו כתוב בספר במקום ההוא והוי ליה נתכוין לכתוב תיבה שאינה מן הספר עכ"ל ותמיהני על פה קדוש יאמר כן דודאי ראיה ברורה היא דיש חומרא טפי באזכרות מבשאר תיבות דמדנקט התנא דבר זה דוקא אצל אזכרות ולא בשאר תיבות כגון שצריך לכתוב אמר ונתכוין לכתוב יאמר וטעה ודילג היו"ד דצריך להעביר הקולמוס לקדשו דזה פשוט דתיקון שמועיל בשאר תיבות מועיל ג"כ בשם דמאי שנא אלא ודאי דבזה ודאי אין צריך להעביר קולמוס כיון דעכ"פ כתב מה שכתב לסתם קדושת התורה מה שאין כן באזכרות דחמירי טפי וצריך אמירה בפירוש כשמעביר עליו קולמוס ואין לומר מדלא הצריך העברת קולמוס אלא בנתכוין לכתוב יהודה שמע מיניה דבעלמא בנתכוין לכתוב השם ולא אמר בפירוש א"צ העברת קולמוס כדי שיאמר בפירוש זה אינו דודאי צריך אלא דקמשמע לן דאף בנתכוין לכתוב יהודה שזהו טעות גדול מהני העברת קולמוס ואמירה בפירוש ומו"ח ז"ל רוצה לחלוק על פסק הש"ע דפוסל בלא אמירה בפירוש אפי' באזכרה וראיתו מהך דיוקא שזכרתי מדכתב דוקא נתכוין לכתוב יהודה כו' וכבר נתיישב שפיר ואין לנו אלא פסק הש"ע אף ע"פ שהוא כתב כן לשיטת הטור וכבר נתבאר דאינו כן מ"מ לדינא יפה כוון כיון שהמרדכי פוסק כן בשם הרבה גאונים:
ב סָעִיף יג כמקדיש בעלי מומין. משמע דאם כתב שם במקום אחר בטעות דהיינו במקום שאין מקום השם שם וכתבו לשם קדושה הוה קודש וצריך גניזה דלא גרע משם הנכתב על ידות הכלים כמ"ש בסעיף י"ג והוא פשוט אבל שם שנכתב שלא בכוונה אין בו קדושה כמ"ש בהגמי"י פרק ו' דהלכות יסודי התורה בשם רא"ם:
ג סָעִיף ה כתב האזכרות כו'. ה"ה שאר ס"ת כמ"ש בסי' רע"א סעיף ו' וגם בברייתא נקט אזכרות ונראה שנקט אזכרות לפי שהיו בימיהם שרצו לחלוק כבוד לשמות לזרוק עליהם זהב כדאיתא במסכת סופרים מעשה בתורתו של אלכסנדר שהיו אזכרותיה כתובות בזהב ואמרו חכמים יגנז ע"כ נקטו אזכרות ובאמת ה"ה שאר ס"ת והפוסקים נגררו אחר הבריית':
ד סָעִיף ו ומקצתו תלוי פסול. זה לשון הרמב"ם דאפי' בדיעבד פסול וכן יש לכוין ל' הטור שכ' אבל אינו יכול לכתוב מקצתו ולתלות מקצתו לשון אינו יכול משמע שאין שום יכולת בכך ואי הוה כשר בדיעבד היה לו לכתוב לא יתלה מקצתו:
ה סָעִיף ח חוץ לדף. פי' על הגליון חוץ לשיטה ובבית יוסף מביא בשם הגה' מיימון החדשות כתוב פירוש לא יכתב השם בסוף הדף שלא יהיה כתוב אחר בך עכ"ל וזה חומרא בעלמא ולהכי לא מביא כאן בש"ע אלא שלא יצא חוץ לדף והרבה סופרים עושים עצמם שרטוטים בדיו על הגליון אצל השם והוא טעות גדול ויש בו איסור וכמ"ש סימן רע"ד סעיף ז':
ו סָעִיף ט הנטפלות מאחריהם. פי' מה שלפניהם מותר למחקו כגון ל' של לה' או ו' של וה' שאין בזה קדושה אבל הנטפל לאחריהם יש בו קדושה שכבר קדשו השם וזהו כאחרים בברייתא ולא כת"ק דאמר כ"ם של אלהיכם ונ"ו של אלהינו נמחק ונראה כיון שאין בזה אלא משום דבוק לקדוש' יכול לתלותו כגון אם שכח כ"ם של אלהיכם דאין בזה משום תולה מקצת השם דהא לא מן השם הוא זה דאינו שם אלא שנתפס עליו קדושת השם שלפניו ועל כן יכול לתלותו כנ"ל ואף מי שעולה על לבו להחמיר בזה לכתחלה מכל מקום בדיעבד פשיטא שאין לפוסלו כנ"ל:
ז סָעִיף יב אלוה אלהים. בטור כתוב עוד אלהי וכן הוא במקצת ספרי רמב"ם והטעם דשם אלהי הוא ג"כ שם העצם והיו"ד מכלל שורש השם וכן דעת כסף משנה מאחר שמצינו בשם אלהים שגם היו"ד היא שרשית ה"נ הוא בשם אלהי. והנה בתשובת מהר"ר בנימין בספר משאת בנימין כתוב בענין השם של אלהינו ששכח הסופר היו"ד וכתב אלהנו בלא יו"ד כתב שם שהיו חלוקי דעות בזה יש מהם אומרים דיגרוד נ"ו ויכתוב היו"ד ואח"כ נ"ו ואין אומרים בזה שכבר קדשו השם לנ"ו כיון שחסר אות אחת דהיינו היו"ד מהשם א"כ לא נכתב כהלכתו לא שייך לומר שכבר קדשו השם וקצתם אמרו שיסלק היריעה ההיא והוא הסכים שיתלה היו"ד מלמעלה והאריך בזה מטעם שיש סברא לומר שהיו"ד אינו שרשית אלא במשקל קדושינו יוצרינו וכל אלהי שבפסוק היו"ד היא לסמיכות לתיבה שאחריו כמו אלהי השמים ומסיק דאף לפי הכסף משנה שהיא שרשית מ"מ היינו דוקא לענין קדושה שלא תמחק אבל לענין תלייה שהיא מדרבנן שפיר דמי בזה דאין שייך להחמיר גבי יו"ד דאלהי כיון שאינה שרשית ואע"ג דמצינו בירמיה כ"ג האלהי מקרוב אני ולא אלהי מרחוק והתם אין שום סמיכות שיש שם פסיק התם היו"ד נמי לאו שרשית רק מורה על לשון רבים כמו אלהים והמ"ם חסר בתיבה ע"כ ולפי דבריו המוחק את היו"ד של אלהי אינו לוקה שהרי כתב הרמב"ם בפ"ו דיסודי התורה דהמוחק את השם דוקא לוקה אבל לא הנטפל לאחריו שאיסור מחיקות הנטפל אינו אלא מדרבנן ולפי דברי מהר"ר בנימין הוה גם היו"ד של אלהי נטפל ולא נראה כלל לפי ע"ד דמה שכתב דהיו"ד היא לסמיכות זה אינו כלל דמה שזכר במלת קדושינו ודאי גם שם [לא] באה היו"ד להסמיך מלת קדוש לנ"ו שהרי מצינו כן בלא יו"ד בפסוק כספנו במשקלו מי שם כספנו וכולם בלא יו"ד וכן קדושינו בהרבה מקומות בלא יו"ד וכן במה שכתב אלהי השמים שהיו"ד מורה על הסמיכות זה אינו וכי בלא היו"ד לא היה סמיכות אם היה אומר אלוה השמים כמו שמצינו אלוה כל הנפשות וכן בפסוק אדוני יוסף וכי לא היה יכול לומר אדון יוסף אלא ברור שהיו"ד אינו עושה דביקות אלא מורה על רבים דהיינו במלת אדוני יוסף לשון הרבה שררות וכן הוא במלות אלהי שמורה על הרבה אלהיות ושררות שיש בו יתברך אע"פ שהוא יחיד ומיוחד וכמו שפירש"י על פסוק ויהי כי התעו אותי אלהים שהוא לשון מרות ושררה ושם הביא רש"י גם לשון אדוני יוסף ואם כן ודאי פשוט שהיו"ד של אלהי היא שרשית ובאה להורות על ריבוי השררה שלו יתברך כמו אלהים אלא שכל לשון רבים של אלהים אינו דבוק לתיבה של אחריו שאין שייך לומר אלהים השמים שכיון שבאה המ"ם של אלהים לעשותו לשון רבים הוה תיבה מוכרתת מה שאין כן בלא המ"ם שפיר שייך לומר אלהי השמים או אל השמים אבל בלשון רבים של אלהי אין שם אות מוכרתת אלא שפיר דבוק כמו אלו לא הי' היו"ד כלל כל זה פשוט וכיון שהיו"ד מורה על רוב שררה שלו יתברך הוה שרשית ועקרית בשם כמו האל"ף או הלמ"ד כיון שתארו יתברך מתפרש בענין אחר מחמת היו"ד דהיינו מלשון יחיד לרבים וכמו שכתב הוא עצמו על פסוק האלהי מקרוב וגו' כן הוא בכל אלהי ושוב מביא מהר"ר בנימין שם ראיה וז"ל ובירושלמי נמי קא חשיב ליה בין שמות הנטפלים ולא בין שמות העצם דקתני התם אל אלהיך אלהים אלהי אלהינו אלהיכם דכל זה משמע דאלהי לאו שם העצם הוא עכ"ל לא ידענא מה ראיה בזה דהתם אלהי בפתח קאמר שזה ודאי אינו עצם אלא כאומר אלוה שלי וקאמר שמשם אלהים נמשכו אלו ג' נטפלים דהיינו אלהי בפתח שהוא לשון יחיד המדבר על עצמו אלוה שלי ואחר כן המדבר על רבים שנכללו עמו והיינו אלהינו ואח"כ לשון רבים לנוכח שהוא אלהיכם וזה נראה לי פשוט אבל לשון אלהי בציר"ה ודאי לשון רבים הוא כמו אלהים ממש ואין מרומז בו כלל של מי הוא עד שיפרש אחריו כמו אלהי השמים וכן אדוני הארץ ועל כן ברור לי כביעתא בכותחא דת"ק דפליג על אחרים בגמרא וסבר ליה דכ"ם של אלהיכם ונ"ו של אלהינו נמחק דוקא נ"ו קאמר ולא היו"ד דהיא מעיקר השם דאם לא כן היה לו לומר רבותא יו"ד של אלהי נמחק והרב מהר"ר בנימין כתב שם דהיו"ד פשיטא שנמחקת לת"ק כיון שאינה נקראת והיא נחה וחס ליה להרב לומר כן דבקדושת השם לאו בקריאה תליא מילתא אלא כמו שהוא נכתב כמו ה"א אחרונה של אהיה ויו"ד של אלהיכם) ג"כ נחות והם מעיקר השם ועל כן היה לו לת"ק להשמיענו רבותא גדולה שגם היו"ד שאין מרומז בו שום דבר שהוא נטפל לשם אפילו הכי מותר למחקו וכל שכן כ"ם או נ"ו שמפורש בו שהוא נטפל אלא ודאי שלא עלה על דעת הת"ק מעולם לחלוק היו"ד של אלהי מן השם העצם ח"ו והיינו כל שהוא בציר"ה וכמ"ש בסמוך וכן כאן שזכר בש"ע כגון ך' של אלהיך ולא אמר היו"ד אלא פשיטא שאינה נמחקת וסעיף זה הוא לשון הרמב"ם על כן כלל ועיקר לא יתכן לפי ע"ד לתלות היו"ד של אלהינו אם שכח מלכותבה: הדרך השני שזכר שם לגרוד נ"ו מטעם שכאן אין אומרים שכבר קדשו השם כיון שלא נכתב כהלכתו וזה גם כן לא יתכן לפע"ד דודאי גם כאן קדשו השם של אל"ה הנכתב קודם לנ"ו דהא אל"ה פשיטא ששם בפני עצמו הוא והוא קודש למה לא יקדש ג"כ הנטפל לו ככל השמות ואע"ג שנעשה שם דילוג היו"ד מכל מקום קדושת השם שנכתב לא אזלא ובמקומה עומדת ומושך הנטפל עמו דהיינו נ"ו ואין לך צורך ראיה לזה אלא שמעת לה מגופא דברייתא לאחרים שאמרו כ"ם של אלהיכם אינו נמחק ות"ק סבר ליה נמחק וכל מחיקה היא מסתמא שנכתב שלא כדין שם דאם לא כן היאך ס"ד שימחק אפילו שאר אות מאותיות התורה אלא ודאי שנכתב שלא כדין ואפ"ה ס"ל לאחרים דאינו נמחק שכבר קדשו השם ש"מ שאפילו בנכתב בטעות קדשו השם וה"ה בטעות דילוג היו"ד של השם כיון שבלאו הכי יש שם קדוש לפנינו וק"ו הוא לפע"ד שלא נמחק מה שאין בו טעות משום דילוג היו"ד דודאי בלאו הכי קדשו השם והדבר ברור לע"ד דבכ"מ שנמצא שם קדוש אפילו על ידות הכלים דקי"ל יגנז אם היה כתוב בו נטפל כגון אלהינו דאין נ"ו נמחק גם כן כמו השם עצמו דכיון שהוא צריך גניזה ודאי כל המחובר לטהור טהור ואין להקשות ממה שכתוב בסעיף י"ב היה לו לכתוב השם וכתב יהודה כו' דמוחק ה"א אחרונה ואין אומרים שכבר קדשו השם של י"ה שהוא שם בפני עצמו ונימא שגם הדלי"ת שכתב וה"א שאחריו כולם קדושים משום נטפל לשם הראשון הא לאו קשיא היא כלל דאין שייכות לומר קדושה משום נטפל לשם אלא ביש לו שייכות דהיינו שיש לו שום משמעות כגון אלהיכם דיש משמעות לכ"ם הנטפל שהוא מפרש אלוה שלכם ודבר זה הוא כתוב פעמים רבות בתורה ע"כ אם אירע טעות בשום מקום בזה אמרינן שקדשו השם משא"כ בהך ד' וה' שטפל בה במ"ש יהודה אין שום פירוש ושייכות לומר שזה נטפל לשם של יה דהא אין לו שום משמעות והכל רואים שטעות הוא ולא בחנם הוצרכו לומר בברייתא כגון כ"ם של אלהיכם ולא אמרו סתם כל הנטפל לשם יהיה מה שיהיה אלא כמו שכתבתי דוקא בענין זה ולא בטעות שאין לו משמעות תיבה בתורה רק טעות וע"כ נ"ל ודאי ופשוט באם כתב השם כהלכתו וטעה וכתב איזה אות אחריו שאין לו שום פירוש ומשמעות אין בו קדושה ולדברי הכל נמחק. כן נראה לע"ד נכון ומתקבל: הדרך השלישי שזכר דהיינו לסלק היריעה לגמרי ודאי דרך זה הוא יותר מן המובחר דאין לקדר האזכרות מן התורה כמ"ש ב"י בשם הרא"ש וה"ר יהודה בנו דמוטב שיסלק היריעה כו' מ"מ כיון שכבר נהגו הסופרים לקדור השם שנכתב בטעות ויש סמך ממס' סופרים פרק ה' הכותב ב' שמות של קודש מקיים הראשון ומעכב את האחרון ויש גורסין מחטב ושניהם פירושן לשון קדירה וכן הביאו ב"י בשם הר"י אסכנדרני בשם הרמב"ם בתשובה ובתשו' הנ"ל הביאו לזה ע"כ אם אינו אפשר בקלות לסלק היריעה ולכתוב אחרת גם בזה יעשה כן. כן נראה לע"ד.) ועוד כתב באותה תשובה בנמצא בס"ת בפסוק ויטוש אלוה עשהו שם אלוה חסר וי"ו שא"צ שום תיקון כי פעמים נכתב מלא ופעמים נכתב חסר ואפי' במקום שנכתב מלא אין מוכרח הוא להיות כך כו' עכ"ל ותמוה הוא דמה בכך שפעמים מלא הוא כיון דכן הוא בספרים שלנו מלא בוי"ו קפידא יש בדבר ואין כאן תיקון לתלות הוי"ו כיון דמגוף השם היא במקום הזה ויש ג"כ (לקדש) [לקדר] השם הזה ולכתוב אחר. כנ"ל:
ח סָעִיף י וכן א"ד מאדנ"י או א"ה וכו'. הג"ה זאת מקומה אחר סעיף י' והטעם דדוקא אל וי"ה הם שמות ג"כ בפני עצמן וקמ"ל כאן אע"ג דנתכוין לכתוב אלהים ולא נתקיימה מחשבתו מ"מ קודש הוא מ"ש:
ט סָעִיף י ויש מחמירין בזה. פי' גם בא"ד וא"ה והטעם מבואר בתוס' פ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ה) דהחמירו בזה יותר מבש"ד וצ"ב לפי שזה שם המיוחד הוא ובלבוש נתן טעם לפי שע"פ הקבלה הוה א"ה כמו י"ה ולפי דבריו לא קאי יש מחמירין רק על א"ה ולא על א"ד ולא ראה דברי התוס' שזכרתי דמבואר שגם בא"ד מחמירין:
י סָעִיף יא רק מעט. דכיון דכל העולם קורא אותה ה"א אלא שנפסלה בנגיעתה לגג הוה כמוחק השם משא"כ בנפסלה ממש אין עליה קדושה כלל ודמיא לדיו שנפלה על האות:
יא סָעִיף יב ומוחק ה"א אחרונה. עיין מ"ש מזה לעיל בסי' זה:
א סָעִיף ב פסול. ולא מהני העברת קולמוס עליהן לשמן. ש"ך וכתב הב"ח דאם נתכוין וכתב לשם קדושה אע"פ שלא הוציא בשפתיו אינו פסול בדיעבד הואיל והוציא בתחלת כתיבת הס"ת בפיו וע"ל ר"ס רע"ד והט"ז כ' דלא מהני מחשבה בקדושת השם אלא צריך דוקא להוציא בשפתיו אם לא שאם בתחלת הכתיבה אמר בפירוש וכל אזכרות שבו אני כותב לשם קדושת השם כמ"ש בשם הסמ"ג בסימן רע"ד הבאתיו שם בס"ק א' ע"ש (ובנה"כ השיג עליו וכתב דאישתמיטתי' דברי הרמ"א בא"ח סימן ל"ב סי"ט ע"ש):
ב סָעִיף ב מומין. כתב הט"ז משמע דאם כ' השם במקום אחר בטעות שלא במקומו וכתבו לשם קדושה הוי קודש וצריך גניזה אבל שם שנכתב שלא בכונה אין בו קדושה עכ"ל:
ג סָעִיף ג ישיבנו. כ' הש"ך ואם השיב לא נפסל כך משמע בב"י ופירש מ"ש במס' סופרים הפסיק באמצע השם פסול היינו שעשה שם א' כשני שמות כזה ראו בן עכ"ל ור"ל דהאי השם אינו שם קודש אלא כל תיבה קרוי שם כמה שמצינו הרבה פעמים בש"ס תיבה בלשון שם ודלא כהב"ח שהבין דהוא שם קודש עכ"ל ואם מלך א"ה שואל בשלומו מותר להשיבו כמ"ש גבי תפלה בא"ח ר"ס ק"ד:
ד סָעִיף ד יחפש. משמע דלכתוב מקודם אות אחרת של חול על איזה דבר אסור דכיון שדיו זו מוכנת לשם אין ראוי לכתוב בה דבר חול. ש"ך:
ה סָעִיף ה האזכרות. כתבו הט"ז והש"ך דלאו דוקא האזכרות אלא ה"ה שאר ס"ת ונקט אזכרות משום דבשאר דברים מהני תקון למחוק אותם משא"כ באזכרות שהרי אסור למחקם ודלא כהלבוש שכ' דבשאר דברים כשר בזרק עליהם זהב ע"ש:
ו סָעִיף ו ומקצתו. והב"ח כ' דדעת הטור וקצת פוסקים דאין לפסלה בדיעבד אבל הט"ז כ' בשם הרמב"ם דאפילו בדיעבד פסולה וכן יש לכוין לשון הטור ע"ש וע"ל סימן רע"ג ס"ו:
ז סָעִיף ז המחק. משמע קצת דעל המחק וגרד עדיף מלתלות וכן דעת יש פוסקים והלכך היכא דאפשר לתקן בתלי' או לכתוב על המחק וגרד לא יתלה וכמדומה לי שכן נהגו עכ"ל הש"ך:
ח סָעִיף ז ואין. כתב הש"ך דהג"ה זו אין ענינה לכאן דמהיכא תיתי לחלק כאן בין ס"ת לשאר ספרים ואדרבה כ"ש היא דמותר בשאר ספרים אלא הג"ה זו שייכא לעיל ס"ו דמקצתו תלוי פסול היינו אפילו בשאר ספרים אין לתלות מקצתו וכן הוא בסה"ת עכ"ל ומ"ש המחבר שלא יצא מן השם חוץ לדף פי' על הגליון חוץ לשטה והרבה סופרים טועין וסברי דאין לכתוב השם בסוף השטה ולכך כשמזדמן להם השם בסוף שטה הם מאריכין ומקצרין שאר האותיות שלא כדין גם קצת עושים רשומים בסוף אחר השם כמ"ש בסימן רע"ד ס"ק ו' ויש לבטל מנהגם בזה:
ט סָעִיף ט מאחריהם. וכתבו הט"ז והש"ך אבל מלפניהם כגון ל' מן לה' או ב' מן בה' או הא' מן האלהים וכיוצא בו מותר למחוק (אבל הנטפל לאחריהם יש בו קדושה שכבר קדשו השם) וכ' הט"ז דאם שכח לכתוב כ"ם של אלהיכם יכול לתלות בין השיטין ואין בזה משום תולה מקצת השם דהא לא מן השם הוא זה (ואף מי שעולה על לבו להחמיר בזה לכתחלה מ"מ בדיעבד פשוט דאין לפסלו) ואם שכח היו"ד מאלהינו וכתבו חסר אלהנו אין לזה שום תיקון אלא צריך לסלק היריעה לגמרי (דהיו"ד היא שרשית של השם) ומ"מ כיון שכבר נהגו הסופרים לקדור השם שנכתב בטעות ע"כ אם אינו אפשר בקלות לסלק היריעה ולכתוב אחרת גם בזה יעשה כן ע"ש שהאריך בזה מאד במה שמבואר בענין זה בתשו' משאת בנימין וכ' הש"ך דשם של חול אלא שהוא נכתב כשמות הקדושים כגון והייתם כאלהים וכה"ג מותר למוחקו וכן שם של קודש שלא נכתב לשם קדושה מותר למחקו לצורך תיקון דוקא אבל לגוז ולגנוז שרי אפילו שלא לצורך תיקון אבל בנכתב לשם קדושתו אפילו לגוז ולגנוז לצורך תיקון אסור ואם הרבה שמות נכתבו שלא לשמן בס"ת אסור למחקן אע"פ שהוא לצורך תיקון משום דמחזי כמנומר עכ"ל:
י סָעִיף ט אלוה. בטור כתב עוד אלהי וכן הוא במקצת ספרי הרמב"ם והטעם דשם אלהי הוא גם כן שם העצם והיו"ד מכלל שורש השם וכן דעת כסף משנה מאחר שמצינו בשם אלדים שגם היו"ד היא שרשית ה"נ הוא בשם אלדי עכ"ל ט"ז וכ' עוד שנמצא בס"ת בפסוק ויטוש אלוד עשהו חסר וי"ו ופסק דאינו מועיל לתקן ולתלות הוי"ו כיון דמגוף השם הוא במקום הזה אלא דיש לקדור השם ולכתוב אחר במקומו עכ"ל:
יא סָעִיף י מחמירין. הטעם מבואר בתוס' דהחמירו בזה יותר מבש"ד וצ"ב לפי שזה שם המיוחד הוא:
יב סָעִיף יא לספק. דכיון דכל העולם קורין אותה ה"א אלא שנפסלה בנגיעתה לגג הוי כמוחק השם משא"כ בנפסלה ממש אין עליה קדושה כלל ודמיא לדיו שנפלה על החי"ת ט"ז וש"ך:
יג סָעִיף יג שלום. כתב הש"ך ורוב העולם אינם נזהרין בזה וכ"כ בתשו' הרא"ש דמותר (ובנה"כ מסיים אמנם בתוס' פ"ק דסוטה דף י' ע"א מוכח דאסור ואי' שם להדיא גדולה מזה דשלום הוא משמות שאינם נמחקין והא דלא תני ליה בהדי ז' שמות שאינם נמחקין משום דתנא ושייר ע"ש ומ"מ צ"ע לדינא דמדברי שאר פוסקים לא משמע כן דלא לישתמיט חד מינייהו דכתב כן וצ"ע למעשה עכ"ל וע"ש):
א סָעִיף ב מהשמות. עיין בתשובת שמן רוקח ח"ב סימן כ"ה לענין שם אלהים לא תקלל דמרגלא בפומייהו דסופרי זמנינו שהוא חול ואינם מקדשים השם ובאמת נראה דעת רוב הפוסקים שהוא קודש אך מ"מ הדרך הנכון לעשות כמ"ש בשו"ת מים רבים חי"ד סוס"י נ"ט בשם הלק"ט דבכל שמות שיש ספק אם הם קודש יסמוך הסופר על מה שקידש כל השמות בתחלת כתיבת הספר ויכוין בכך שיתקדשו מאליהן כל השמות הראוים להתקדש וקודם שיתחיל לכתוב התיבה אשר בה הספק יחשוב אם היא ראויה להתקדש תתקדש ממילא בקדושתו הראשונה ע"ש [ועיין בת' חמדת שלמה סי' כ"ח שכ' דסופר מובהק אמר לו שמנהג פשוט הוא לקדשו ע"ש] ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי צ"א לענין שם יזבחו לשדים לא אלה כתב בפשיטות שהשם הזה הוא חול וכ"כ בספר מנחת שי אכן בתשובת זכרון יוסף חלק א"ח סימן ט"ו כתב שהוא קודש (ובש"א כ' שהשבו"י גופיה בתשו' חזר והודה שהוא קודש וכ"ד תשובה מאהבה לרא"פ וקסת הסופר והבוחר יבחר) . ולענין אם טעה הסופר והוסיף יו"ד לבסוף שכתב אלהי כתב בתשו' שבו"י שם דאף שקידשו הסופר רשאי למחקו דאחרי דהשם הזה הוא חול הוי כמקדיש בעל מום ע"ש באריכות (עמש"ל סק"ד בשם תשובת יד אליהו) וע' בתשובת בגדי כהונה חי"ד סימן ט' שנשאל על ענין זה בסופר שטעה וכתב יזבחו לשדים לא אלהי עם יו"ד אם מותר למחוק היו"ד וכתב דאף שהעיקר נראה כדעת השבו"י דשם זה הוא חול מ"מ אין להקל בספק איסור דאורייתא למחוק השם הזה כולו או מקצתו והעלה שיש לסמוך בזה על מנהג הסופרים לקדור השם ולדבק קלף מבחוץ אבל אין כותבין השם על אותו קלף ולכן יקדור את תיבת אלהי ולגנזו וידבק קלף מבחוץ ויגרור מלפניו תיבות יזבחו לשדים לא וימעט אח"כ הכתב בכדי שיכניס הארבע תיבות במקום שהיו השלשה תיבות הנ"ל ויסיים תיבת אלה סמוך לקלף הדבוק וישאיר מקום הטלאי פנוי ע"ש [והנה מ"ש אבל אין כותבין השם על אותו קלף כו' כ"כ גם בת' חינוך ב"י סי' ע"ב הובא לקמן ס"ק י"ג דלא יכתוב השם על הטלאי וגם בסי' ע"ז שם כ' ששמע כן מסופרים. ונמשך אחריו גם בתשובת זכרון יוסף סימן י"ד ע"ש. אך בת' חתם סופר סימן רנ"ט כתב שנעלם מהם דברי ש"ך סי' ער"ה (הובא בבה"ט שם סק"ג) דמבואר דפשיטא ליה דמותר לכתוב שם על המטלית ומסיק דאין לנו אלא פשיטותו של הש"ך לכתוב על הטלאי ע"ש] ועיין בספר משנת חכמים הל' יסוה"ת לאו ג' שהביא דברי השבו"י הנ"ל שכתב דהוי כמקדיש שם של חול דלא חייל עליה קדושה דהוי כמקדיש בעל מום וכ' עליו דצ"ע לפי שי"ל דדוקח בקידש שם של חול דלא הוסיף כלום במעשה השם רק החליף דעתו לקדשו בזה אמרינן דדבור ומחשבה גרידא מועיל לעשותו קודש משא"כ כאן שהוסיף יו"ד לשם קודש הוי שינוי מעשה מחול לקודש י"ל דהוי שם גמור לענין מחיקה דהוי כשם הנכתב שלא במקומו ולפמ"ש לעיל להתיר קצת היכא דבמחיקה גופה מתקן (אביא דבריו לקמן ריש סק"ט) נראה לכאורה דמהני דה"ה כאן מחיקתו שמוחק היו"ד היינו תיקון ושרי אלא דלמ"ש שם דיש לחלק בין תיקון אותו השם ובין תיקון הס"ת י"ל דכאן כיון דשם בלי יו"ד אין לו קדושה ה"ל התיקון כמתקן הס"ת ולא תיקון השם ע"ש ועיין עוד בתשו' זכרון יוסף שם שכתב וכן קנאוני בלא אל פשוט הוא בכל תיקוני סופרים שהוא קודש כו' ועיין בתשובת בגדי כהונה שם שחולק עליו ודעתו שהוא חול וכ"כ בספר מנחת שי (ובתשובה מאהבה לרא"פ וקסת הסופר הסכימו להזכרון יוסף שהוא קדש והבוחר יבחר):
ב סָעִיף ב שאינם נמחקים. עיין בתשו' רדב"ז החדשות סי' ק"ב שכתב שדעתו דדוקא שמות הויה צריך לכתוב לשמן ולא בשאר שמות ע"ש היטב וע' בב"י וע' בר"י שהאריך מאוד בזה והוכיח מירושלמי ומגדולי ראשונים כדעת הב"י דכל שמות שא"נ אם לא כתבן לשמן פסול ע"ש:
ג סָעִיף ב שכותב לשם קדושת. עיין בספר בני יונה שכתב דאם כתב ב' או ג' אותיות מן השם בסתם ולא קדשם לשם השם ונזכר כשרצה להשלים אותו וקידשו כשר דקידושו וגמרו באים כאחד (והביא שכ"כ בתשובת הלק"ט וכ' ואע"פ שאין למידין הימנו מ"מ מצטרף לדעת אחרת) אבל אם בתחלה הוציא כוונתו למלה אחרת כגון שהיה לו לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה ונזכר קודם הד' האחרונה שצ"ל כאן השם וגו' לשם השם לא מהני ועיין בספר משנת חכמים לאו ג' שכתב כן בשם הרמ"ע מפאנו סימן ל' דאם לא קידש את השם אלא לבסוף דמהני והביא ראיה מהא דהיה צריך לכתוב השם כו' דהא מהני אם עושה מד' ה' ע"ש וע' מ"ש לקמן ס"ק כ"ד בשם הלבוש ותפל"מ דהתם מיירי שידוע שקידשו משמע דלא סבירא להו הכי:
ד סָעִיף ב כתב שם אלהים אחרים. ע' בת' יד אליהו סימן פ"ט בס"ת שחסרה אות ה"א בתיבת לאלהיהם בפסוק כי כן עשו לאלהיהם ונכתב לאלהים אפשר שטעה וקידש כי היה סבור שהוא קודש בעצם וע"כ כתב אלהים והעלה דאף שכתב הרמ"א דהוי כמו מקדיש בעלי מומים י"ל דהכא הוי כמו כתב השם שלא במקומו ולא דמי לאלהים אחרים דהא הוי חול גמור ולא מצי לקדש כי מומו ניכר אבל הכא כו' ולכן יש לקדור כל תיבת אלהים ולכתוב אלהיהם ע"ש עוד ועמש"ל סק"א בשם תשובת שבו"י בענין שם יזבחו לשדים לא אלה מבואר שם דאף היכא שאין מומו ניכר לא חייל קדושה ואף בעל משנת חכמים לא חלק שם עליו אלא בהוסיף יו"ד ע"ש. [ועיין בת' חמדת שלמה סימן כ"ח מ"ש בזה]:
ה סָעִיף ג שני שמות. כתב בספר חמודי דניאל כ"י שני שמות שהיו כמו תיבה אחת צויתי לחתוך ביניהם ולשום מטלית ויתרחק ואפילו בתפילין ומזוזות מותר לעשות כן ואין לזה משום שלא כסדרן כיון שאינו כותב וכן אם כתב שם הקודש נחלק ונראה כב' תיבות יחתוך באמצע במקום הפנוי ויקרב אוחם ויתן מטלית מבחוץ ולדבק בדבק ויהא נזהר שישאר קלף לכ"א בלא המטלית:
ו סָעִיף ה עליהם זהב. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן קפ"א בשם שחצבוהו על הארון הקודש אם מותר לצפות אותו בזהב או לא משום מחיקת השם וכתב דאף שכתב הנ"י בהל' ס"ת דאם זרק זהב על השמות שנכתבו בדיו פסול דכתב עליון כתב ומבטל התחתון לפי שהוא מוחקו כו' וא"כ בנ"ד יש לאסור מ"מ יש לחלק דהתם נכתב השם בדיו כדינו והיה בקדושתו וע"י הזהב פוסל את השם מקדושתו דהא הלכה היא לכתוב בדיו דוקא הוי זה מוחק אבל כשהיה מתחלה בצבע אחר אף שמחפה עליו זהב אין זה מוחק דמאי חילוק בין צבע אדום לירוק ולכן בנ"ד אין שום חשש ע"ש. ומזה נלמוד שמותר להעביר קולמוס על אותיות השם שנתיישן הכתב ואין לחוש בזה שמוחק הכתיבה התחתונה (ואף דבש"ס גבי פלוגתא דר"י ורבנן בכתב יהודה מבואר להדיא כן י"ל דשאני התם שלא נכתב בקדושה ומותר למחקו כבה"ט סק"ט) וכן ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל שפסק כן. [ועמ"ש בזה לעיל סי' רע"א ס"ק י"ח] אך נראה לי דדוקא כשקצת צבע הדיו קיים או שקפץ כל הדיו מכל אותיות השם או משלש אותיות אחרונות אבל אם שתי אותיות אחרונות רישומן ניכר וב' אותיות ראשונות קפץ כל הדיו ולא נשאר רק רושם אדמימות אין תקנה בהעברת קולמוס לפמ"ש לקמן ס"ק ך' דהשם צריך להיות כתוב כסדרן ועיין במג"א בא"ח סימן ל"ב סעיף כ"ז. ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן נ"ט שכתב דטיפת שעוה שנפל על אותיות השם אין ספק דפיסול אין כאן ולא דמי לזרק זהב דהתם הזהב מבטל את הדיו ומעלימו מן העין אבל הכא האותיות ניכרות ואין השעוה מבטלתם ואם טיפת השעוה עבה יכולים להעבירה מעט מעט באיזמל בלי שום חשש מחיקה כו' ע"ש. ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ג':
ז סָעִיף ח ולא יצא מהם כלל. עיין בתשובת אבן שהם סימן מ"א שכתב דזה דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אין לפסול משום זה ע"ש ועיין בתשובת פאר הדור להרמב"ם סימן ס"ט שכתב להדיא דאף בדיעבד פסול וצריך להחליף זאת היריעה ולגנזה ולכתוב אחרת ע"ש ועיין בתשובת באר שבע בסוף הספר שכתב ג"כ דאף בדיעבד פסול (ועיין במג"א סימן ל"ב ס"ק מ"ז) וכתב עוד דלאו דוקא שמות הוי"ה הדין כך אלא ה"ה בכל השבעה שמות שאין נמחקים ואפילו כל הנטפל לשם מלאחריו כגון כ"ם מאלהיכם וה"ם מאלהיהם שוים בדין זה שיהיו כולם בתוך הדף ע"ש עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קנ"ד דספוקי מספקא ליה בהא אם גם אותיות הנטפלות לשם מאחריו צריכים שיהיו בתוך הדף ועוד מסופק אם אותיות הנטפלות לשם מלפניו כגון אותיות בוכל"מ אם רשאי לכתוב חוץ לשיטה כיון דאפילו למחקן שרי או דילמא לענין זה אפילו בנטפלות מלפניו יש קפידא משום דמזיד הוא. ודעתו דיש להחמיר בין בנטפלות מלפניו ובין מאחריו דלכתחלה אין לכתבם חוץ לשיטה אכן בדיעבד אין לפסול. אמנם במקצת השם צ"ע למעשה בין בתלוים בין חוץ לשיטה אפילו בדיעבד ע"ש:
ח סָעִיף ח חוץ לדף. ע' בתשובת מעיל צדקה סימן כ"ט שכתב דשם שחציו על המטלית וחציו על היריעה הוא יותר גרעון מנכתב חציו חוץ לשיטה עיין שם:
ט סָעִיף ט אסור למחוק. עיין בס' משנת חכמים ריש לאו ג' שנסתפק במי שהיה צריך לכתוב שם קטן וכתב שם גדול כגון שהיה צריך לכתוב י"ה או אל וכ' יהו"ה או אלהים וכמו כן בהוסיף וכתב אותיות הנטפלים במקום שאינו צריך אי יכול למחוק ולעשות משם גדול שם קטן והאריך בזה והביא סמוכים להתיר דאף לדעת הפוסקים האוסרים מוחק ע"מ לתקן לא אסרו כ"א במוחק ואח"כ מתקן אבל היכא דבמחיקה גופא מתקן לא מקרי מחיקה כלל רק תיקון ואף דבנ"ד לא נפסל השם מתחלה רק נכתב שלא במקומו שרי למחוק ומיהו אם כתב שם שלם מיותר בס"ת אסור למחקו וקצת פוסקים אסרו אפילו לקדור אף דבמחיקה גופה מתקן יש לחלק בין תיקון ס"ת ובין תיקון אותו השם (לע"ד חילוק קלוש הוא דגם בכ' שם גדול לא מקרי תיקון השם רק תיקון ס"ת) ועי' עוד שם שכ' דאף שדעת רוב הפוסקים דסתמא פסול בס"ת ולא כדעת התוס' במנחות דף מ"ב מ"מ אסור למחקו (משמע דאף לצורך תיקון אסור) ואף שכ' הב"י בשם סמ"ק דדוקא אם כתב מדעת אבל שלא מדעת לא דשלא מדעת גרע מסתמא דסתמא היינו שיודע עכ"פ שכותב אותיות השם רק שלא היה במחשבתו לשם קדושת השם ושלא מדעת היינו שאין יודע אם כותב אותיות השם כלל והוי כמתעסק דגרם מסתמא והוי כאילו כתב בפירוש שלא לשמה דאז אינו קדוש ומותר למחוק לצורך ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חא"ח סימן י"ז שכ' לענין בהכ"נ שבכפר שנתייחד חדר א' ונכתב על הכתלים תפלות ובקשות משמות שאין נמחקים כו' ומ"מ לעשן בתוכו יי"ש אסור שמשחיר הכתלים וגורם מחיקת השם ע"ש. ועיין בתשובת מעיל צדקה סימן כ"ג שהביא בשם אא"ז בעל פנים מאירות שכ' במעשה שהיו רוצים לצייר בהכ"נ ועל הכתלים היה כתוב כתב ישן שמות שאין נמחקים שאין איסור בזה והביא ראיה מסוטה דכתבו ישראל את התורה בשבעים לשון וסדו בסיד ואיך עברו אמחיקת השם א"ו שאין איסור בזה כיון דלאחר שיגרור הסיד רשומו ניכר ע"ש והגאון בעל מ"צ שם בסימן כ"ד דחה ראייתו והעלה דאסור ע"ש ועיין מזה בפנים מאירות עצמו ח"א סימן מ"ה באמצע תשובה באריכות. וע' עוד בנו"ב שם שתמה למה השמיטו הטור וש"ע דינא דברייתא בשבת ק"כ במי שהיה כתוב שם על בשרו ויישב בדוחק משום דלקמן סימן רפ"ב ס"י מבואר דאסור לגרום מחיקת השם ולהכי צריך כלי חרס והוא מש"ס דמגילה וסותר לסוגיא דשבת ע"ש ועמש"ל סוף ס"ק י"ט:
י סָעִיף ט למחוק. כ' בר"י בשם מהר"י חאגיז שם אל נקוד ציר"ה שהוא קודש אם נקד תחתיו נקודה אחרת ועשאו פגול שהוציאו מקודש לחול יש להסתפק אי הוי כמוחק השם ולענין שבת מה דינו ואפשר כיון דלא עשה מעשה בגוף האותיות לאו מלתא היא ע"ש. וצ"ל דהוא מיירי בשם שנתקדש אי נמי שלא לצורך תיקון עבה"ט ס"ק ט' ועמש"ל בס"ק י"ג בשם ת' ר"ע איגר:
יא סָעִיף ט משבעה שמות. עש"ך לעיל סימן קע"ט ס"ק י"א שכתב בפשיטות דשם שנכתב בלשון חול כגון גא"ט בל"א מותר למחקו אכן בתשובת חות יאיר סימן ק"ו כתב דאם כתב גא"ט בכתב אשורית אפשר דאסור למחקו מפני הכוונה בעת כתבו עם תמונה הקדושה ע"ש ויש להחמיר וכמש"ל ס"ק ט"ז בשם בני יונה וע' בתשובת שער אפרים סימן צ' באחד שנכפה ר"ל ואמרו המומחים לכתוב קמיע על קלף צבי ולא מצא קלף צבי רק מס"ת אם מותר לחתוך חתיכה של קלף מס"ת לצורך הקמיע מאחר שצריך לגרור הכתב ולמחוק כמה שמות. והביא ראיה מהא דאיתא במס' סוכה ובסנהדרין גבי דוד. דקפי תהומא אמר מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ולמד ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו כו' אמנם יש לחלק עכ"ל ולע"ד איני יודע מה מקום הספק בזה אם הוא חולה שיב"ס פשיטא דשרי ואם אין בו סכנה פשיטא דאסור כיון שהוא איסור תורה וצ"ע כעת:
יב סָעִיף ט הנטפלות. בתשובת נו"ב חי"ד סימן ע"ו נשאל בסופר שטעה בפ' תצוה וכתב אלהיכם במקום אלהיהם אי מותר לקלוף הב' אותיות כ"מ ולכתוב במקומן ה"מ כיון שאיסור המחיקה בנטפלים הוא רק מדרבנן כמ"ש הט"ז והשיב דמ"מ אסור לקלוף ואפילו המתיר לקלוף שם עצמו אוסר בזה מטעם דהשם בכ"מ שהוא קדושתו עליו מה שא"כ נטפלים ע"ש [ועיין בת' חתם סופר סימן ר"ס שנשאל על ענין כיוצא בזה שטעה הסופר וכתב אלהינו במקום שהיה ליה לכתוב אלהיכם אי שרי לקלוף נ"ו ולכתוב כ"ם במקומו. והביא דברי הנו"ב הנ"ל וגם דברי הגאון בני יונה שדעתו מה שאמרו הנטפל להשם היינו שראוי להיות כן כגון שראוי לכתוב באותו מקום אלהינו ואירע שום קלקול בנ"ו של אלהינו וצריך מחיקה אסור למחקו שכבר קידשו השם אבל אם הנטפל נכתב בטעות אע"ג שקידשו במחשבתו הו"ל כמקדיש פסולים לגבי מזבח ולא קידשו השם ונמחק להדיא. ופלפל בדבריו דאולי מה דהשם מקדש נטפל לו משום דדמי לכלי שרת המקדשים כל הנוגע בהם והרי מזבח הזהב מקדש אפי' מה שאינו ראוי לו כלל. והעלה להלכה דודאי הנטפל כדינו שלא בטעות אין לקלפו מטעם שהמציא הגאון נו"ב הנ"ל דהו"ל הורדה מקדושה ואם נכתב בטעות ונטפל שלא במקום הראוי אין למחקו מחיקה גמורה אבל לקלוף אותו הנטפל זה מותר גמור דמטעם ספק מחיקה ליכא כיון דכל איסור המחיקה בנטפלים הוא רק דרבנן ומטעם הורדה מקדושה ליכא דהרי גם כשהיה כתוב עם השם לא היה שייכות עמו ועוד דהוא גורם פסול דהורדה לכל היריעה ולכמה שמות הכתובים שם כו' ומסיק דכן ראוי להורות ע"ש וגם בסי' רע"ד שם]:
יג סָעִיף ט מאחריהם. עבה"ט ומ"ש אם שכח היו"ד של אלהינו כו' עט"ז שכתב שג"כ אין תקנה לזה שיגרוד הנו"ן וי"ו ולכתוב ינ"ו דגם כאן קדשו השם של אלקי כו' אלא הנכון בזה לסלק היריעה לגמרי ואם אי אפשר בקלות לסלק היריעה ולכתוב אחרת יקדור את השם כולו ואף דאסור לקדור האזכרות מ"מ כבר נהגו הסופרים כו' ע"ש. והנה מ"ש כבר נהגו הסופרים לקדור עיין בשבו"י ח"א סימן פ"א שקורא תגר על הנוהגים לקדור עיין שם באורך ועמש"ל ר"ס הקודם מזה. ומ"ש שאין תקנה שיגרוד הנ"ו עיין בזה בתשובת מהר"ם מלובלין סימן קי"ב שהעלה שיעשה כן שימחוק הנ"ו ויכתוב ינ"ו ועיין בתשובת שמן רוקח ח"א סימן מ"ז שהעיקר כמהרמ"ל ואילו ראה הט"ז דברי המהר"ם לובלין לא היה כותב כן ע"ש ועיין בזה בתשובת עבודת הגרשוני סימן צ"ה ובשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ב [ועיין בת' חתם סופר סי' רס"ג נידון ס"ת שנמצא בתיבת אלקינו שהאריך הסופר תחתית הנו"ן וכ' הוי"ו בצדה באופן דמעליונו של הנו"ן מופרש הוי"ו הרבה ומתחתית הנו"ן הוא סמוך דפסול לדעת מג"א סי' ל"ב ס"ק ל"ג ודעת הרב השואל שלא למחוק הוי"ו להדיא שהוא נטפל להשם אלא לכתוב תחלה ו' בתוך הנו"ן כמ"ש מג"א כמו פני ארצי ועי"ז ממילא בטל לה טפילתה של הוי"ו ההוא ושוב ימחקנה להדיא אע"ג דכתיבת הוי"ו בתוך הנו"ן הוי מחיקת הוי"ו שניה מ"מ אינו אלא גרם מחיקה ומסתייע מתשובת עה"ג סי' צ"ח. והוא ז"ל השיב דת' עה"ג שם פשיטא ליה עוד דהנטפל לשם מאחריו אינו אלא איסור דרבנן ומש"ה נכנס לקולא זו ולדעתי שני הדברים אינם נכונים כי הנטפל לשם מאחריו דאורייתא הוא (ע"ש בסי' ר"ס שהוא ז"ל בעצמו הסכים כדעת הסוברים שהוא רק דרבנן) ולכתוב אות שעי"ז יפסל אות אחר מחיקה גמורה היא ולא גרמא ואדרבה גרע יותר דאם ימחוק מתחלה הוי"ו בידים ליכא אלא איסור מחיקה אבל שוב כשכותב ו' שניה הרי נכתבה בקדושה והיתר משא"כ אם ע"י כתיבת הוי"ו שניה במחקה הראשונה הרי נעשית המצוה בעבירה ממש. והעלה בנידון שלפנינו אם נראה להדיא שהיא כתיבה שנחלקה לשנים שזה פסול בלי ספק מותר למחוק הוי"ו בהדיא ולכתוב אחרת בתוך הנו"ן דהרי מפני זה אנו מוחקים מפני שנראה כשתי תיבות א"כ אינה נטפלת להשם אך אינה נראה להדיא כשתי תיבות דבזה מסופק הב"י. ומ"ש המג"א שם דבלבוש כ' דיש להחמיר ט"ס הוא כי לא נמצא כן בלבוש. נמצא א"א למחוק הוי"ו דילמא כשר הוא גם אסור לקדור השם אע"ג דשם שנכתב בטעות נוהגים לקדור היינו כשהשם גורם הפסול כגון שנכתב בטעות אבל זה נכתב בקדושה ואפשר גם הוי"ו כשרה והוי מחיקתו ספק איסור דאורייתא לא ידעתי לו תקנה. ומ"מ שלא לגנוז יריעה שלימה יש להתיר לקדור הוי"ו ולגונזה ויכתוב ו' אחר בתוך הנו"ן ע"ש ועמ"ש בשמו בסוף ס"ק הקודם] ועיין בתשובת פני יהושע חיו"ד סימן ה' שהעלה בסופר שהיה צריך לכתוב אלקיו ושכח הוי"ו דמותר לתלותו ביני שיטי ע"ש. ועיין בתשובת שמן רוקח שם שנשאל בס"ת שנמצא כתוב שם אלקים חסר י' מה דינו והעלה שדרך המובחר למחוק המ' ולכתוב י"ם וכתב דגם הט"ז מודה בזה ע"ש. [וכה"ג כתב בת' חתם סופר סימן רע"ג בס"ת שבפסוק את האלהים התהלך נח השמיט הסופר ה' של האלהים וכ' את האלים דפשיט שיש למחוק י"ם ולכתוב הי"ם במקומם וצריכים להתקדש בקדושת השם כדמעיקרא ע"ש]. ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סימן ע"ב בסופר שרצה לכתוב ויאמר ה' אלקים אל הנחש וטעה ולא כתב אלקים ומסופק אם כתב תיבת אל לקדושת אלקים או לא והעלה לקדור מלת אל ולדבק קלף מבחוץ רק לא יכתוב השם על הטלאי וכתב דאף שהט"ז החמיר שלא לקדור רק כשאינו בקלות לסלק היריעה מ"מ בנ"ד ספק קרוב לוודאי שכוון לכתוב אל הנחש כפשוטו לכן מותר בזה לקדר אפילו כשיש בקלות לסלק היריעה כדי שלא יבא לידי גניזת שמות שנכתבו בקדושה מפני ספק רחוק כו' ע"ש ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן ע' שנשאל על כיוצא בזה בס"ת שנמצא כתוב בפ' ויחי בפסוק ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי היה כתוב רק ויאמר יעקב אל שדי וב' תיבות אל יוסף נחסרו וא"א לתקן ע"י שימחוק מקודם איזה תיבות ולכתוב ויאמר יעקב אל יוסף דמאן לימא לן דשכח הסופר אל יוסף דילמא כתב ויאמר יעקב אל ושכח יוסף אל וא"כ תיבת אל לא נכתב בקדושה וגם העברת קולמוס לשמה לא מהני בזה וכתב דיש לתקן ע"י שיתלה ביני שיטי בין תיבת אל לתיבת שדי ב' תיבות אלו יוסף אל ולקדש שם אל ההוא אף דיש לפקפק ע"ז אולי קידש הסופר תיבת אל ועתה יהיה נקרא תיבת אל הראשון בשם אל והוי כמו מחיקה. וסברא זו מוכח בלבוש סימן זה מיהו אין סברא זו מוכרחת (עמש"ל ס"ק יו"ד בשם בר"י) ואף להלבוש י"ל דהוי רק מדרבנן דדמי למחיקה. ממילא בנ"ד דהוי ספק שמא לא נתקדש הוי ספק דרבנן ומטעם זה אין לחוש ג"כ דילמא ע"י תלי' זו יסברו שתיבת אל הראשון הוא חול ויבואו למחקו (עיין א"ר סימן קמ"ג ס"ק ג') כיון דהוו רק ספק ואף אם ימחקו אפשר לא עבדי איסורא לא חיישינן כולי האי ע"ש. ולפ"ז גם בנדון דחב"י הנ"ל יש לעשות תקנה זו היינו לתלות תיבת אלהים קודם תיבת אל הנחש וזה עדיף יותר. ועיין בתשובת פרי תבואה סימן ע"ג ביריעה שטעה בה הסופר שהיה לו לכתוב ב' שמות הוי"ה ואלהים וכתב הויה במקום אלהים ואלהים במקום הוי"ה והעלה כיון דא"א בקל לסלק היריעה המיקל לסמוך בזה על הט"ז ולקדור השמות לא הפסיד (רק שלא יכתוב השמות על הטלאי ויעשה כמש"ל סק"א) ועמ"ש לעיל סי' ער"ה סוף ס"ק ד' בשם תשובת שיבת ציון. ועיין בתשובת פני אריה סימן מ"ה בס"ת שנמצא כתוב במקום אלהים אלהיך אי מותר למחוק הכ' ולכתוב במקומה מ"ם סתומה והעלה דאותיות הנטפלים שאין להם מצד עצמן שום קדושה אלא ע"י השם שמקדשן לא נתקדשו אא"כ נכתבו מדעת ובכוונת הכותב שיכוין שיתקדשו ע"י השם בהטפלם לו אבל אם כתבן בלא מתכוין או שהיתה כוונתו עליהם בטעות אין בהם שום קדושה ומותר למחקן (עיין בתשובת ברית אברהם חלק א"ח סימן י"ב שהעיר ג"כ בזה) ולפיכך ך' זו של אלהיך שנכתבה בטעות לא מבעיא היכא שהיה סבור שהוא כותב מ"ם ונזדמן שכתב ך' דהא ודאי שלא מדעת נכתבה אלא אפילו אם טעה שהיה סבור שיש לו לכתוב ך' וכתב אותה על כוונת ך' ולטפלה אל השם הוי נמי כאילו נכתבה שלא מדעת ומותר למחקה וסיים דהמחמיר בזה ומביא יריעה שלימה עם השמות לידי גניזה עליו להביא ראיה [עמ"ש בסס"ק הקודם שכן הוא דעת הבני יונה ואין כן דעת ת' חתם סופר ולפי דבריו אסור למחוק כאן הך' להדיא רק מותר לקלוף אותו ולגנזו ולכתוב במקומו מ"ם ע"ש] וע"ש בד"ה וה"ה הכא שנראה דעתו דאם הטעות הזה היה בראש היריעה שהיה רוצה בהתחלתה לכתוב אלהים וכתב אלהיך שאין הדבר ניכר לכל שטעה שאפשר שהיה בדעתו לכתוב פרשה אחרת המתחלת אלהיך אע"פ שהוא בעצמו יודע שאינו כן איכא למימר דהוי דברים שבלב וע"כ נתקדש הך' וע"ש עוד בסימן מ"ו שהעלה דאיסור מחיקת הנטפלים אל השם מאחריו אינו אלא מדרבנן וכדעת הט"ז ומ"ב ומהר"ם לובלין ולא כהלבוש ע"ש:
יד סָעִיף י שם יה. כתב הב"י בבד"ה בשם הרשב"ץ בס"ת שכתב כס יה בשני שיטין ונראה שנתכוין הסופר לקדשו. ולא מלאו לבו לפוסלו דלמא הלכה כמאן דסבר הכי כו' ולצאת ידי ספק צוה לגרוד מלת כם ולהרחיב הלמ"ד של על ולכתוב כס בין השיטין על יה עכ"ל וע' בספר נחלת עזריאל בחולין דף ס"ד ע"ב בס"ת שנכתב מלת בית אל בשתי שיטין והסופרים נהגו לכתוב בב' תיבות ובחדא שיטה מה דינה בדיעבד וכאן אי אפשר לעשות תיקון שכ' הרשב"ץ הנ"ל דהכא היה במלות אל בית אל ולא יוכל לגרור ולהרחיב מלת אל שלפניה וגם להניח תיבת בית פנוי א"א לפי שכ' בתשובת כנסת יחזקאל סימן ל"ו דיש לחוש לחומרא לדעת הטור דבשלש אותיות הוי פרשה והאריך בזה והעלה אף שאין כותבין לכתחלה בב' שיטין מ"מ בדיעבד לא מצינו לפסול בזה ופשיטא בנ"ד דא"א למחוק האזכרה ע"ש] ועיין בתשובת חתם סופר סימן ע"ר שאלה כזו בס"ת שנחלק בית אל לשגי שיטות. וכתב דמ"ש בס' אם למסורת בשם מנחת שי לפסקינהו בתרין שיטין ט"ס הוא מכמה ראיות ונ"ל דלא לפסקינהו וקצת סעד נמי מהא שאין הסופרים מקדשים שם אל שבתיבת בית אל. וכתב בא"ר הטעם מדלא תרגם אונקלוס בית אלהא רק בית אל א"כ מהא גופא מוכח שיש שייכות להתיבות זה עם זה ואינם נחלקים לגמרי אמנם מ"מ נראה דכל הני (ר"ל מה דחשיב במס' סופרים בית אל ובן אוני וחרה אפי וחרה אף) בדיעבד לא עיכב ומכ"ש שהבא להחמיר ולתקן שעכ"פ לא ימחוק שם אל אע"פ שלא נתקדש כי טוב יותר לתלות בית למעלה מתיבת אל ע"ש]:
טו סָעִיף י וצב מצבאות. כתב בספר בני יונה דלאו דוקא צב מצבאות או א"ה מאהיה שנמחק אלא אפילו כתב כולו חוץ מאות אחת מגמרו של שם אפשר דרשאין למחקו כיון שאין כיוצא בו שם במקום אחר ואפילו באד"נ מאדני יש להסתפק לדעת המתירין ואולי באד"נ יש להחמיר יותר כיון שהוא ית"ש נקרא ג"כ אדון לאפוקי שאר השמות. וכתב עוד דאם כתב ו"ה מהויה ודעתו להוסיף לפניו ב' אותיות הראשונים רשאין למחקו וכתב עוד דשם קדוש שנמחק מקצתו מאליו או ע"י אדם שוגג או מזיד אפ"ה אסור למחוק הנשאר ממנו עיין שם:
טז סָעִיף י מחמירין בזה. עט"ז ועיין בס' ארבעה טורי אבן על הרמב"ם פ"ו מהלכות יסוה"ת שתמה דמשמע שגם בא"ה מחמירים דמדכתב ויש מחמירים בזה נראה דאאהי' קאי כדברי הלבוש או לכל הפחות אשניהם כדברי הט"ז ובאמת לא נמצא שום דעה שיחמיר בא"ה וכנ"ל להגיה בלשון הג"ה וכצ"ל וכן א"ה מאהיה וא"ד מאדני ויש מחמירים בזה היינו בא"ד אבל בא"ה אין שום מחמיר ומ"מ לא מלאו לבו להקל נגד רבותינו האחרונים ע"ש וכ"כ בס' בני יונה דהמחמירים אינם מחמירים כ"א בא"ד מאדני ולא בא"ה מאהיה. ועכ"ז אין למחקו אלא דוקא לצורך וכן אותם השמות שכותבין בסידורים ב' יודי"ן או ה' ודומיהן לסי' ששייך שם השם לא ימחקם כ"א לצורך גדול וזהו מכבוד השם ויראתו ועיין בספר יד הקטנה פ"ח מהל' יסוה"ת אות פ' שכתב דלפי דעת היש מחמירים נראה דה"ה וכ"ש בכתב אל"ה מן אלהים עיין שם:
יז סָעִיף י בסידורין. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש או מצויירין במשי ע"י תפירה אסור למחקן. עיין בזה בתשובת דברי יוסף. ומ"ש בשם חו"י סי' ט"ו בחותם שחקוק עליו שם הויה אסור להתיכו כו' עיין בבני יונה שכתב דמה דמשמע מדברי חו"י שם שמתיר בהנאה אילו נקלף השם ממנו ליתא דכל הטבעת מקרי מקומו וכולו אסור מיהו אם החקק באבן וקבוע בטבעת זהב אפשר דאין הזהב נאסר וכ' עוד דכ"ז כשנתקן ע"י ישראל אבל אם עובד כוכבים חקק שם בן ד' על חותמו שגם שמו שם ודאי לעצמו חקק וה"ל כס"ת שכתבו אפיקורוס כו' ע"ש היטב. כתב עוד בס' בני יונה שם בשם תשובת חו"י טבעת של פרקים שעל כל פרק ממנו כתוב אחד מאותיות השם ונעשה לפרוק ולסדר מותר לפרוק ואין בזה משום מוחק דלפירוק קיימא ועפ"ז נהגו היתר מסדרי הדפוס שמפרידין אותיות השם ואפשר דבדפוס קיל טפי שהם מהופכים כחומר חותם וכן המניחין תפילין ועושין על היד כדמות אותיות שד"י ואח"כ מסלקין מעל היד והכל בהיתר אחד ואני נוהג למנוע בכל זה עכ"ל:
יח סָעִיף יא נדבקה אות לחברתה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קס"ט שכתב דדוקא כשהם דבוקים מתחלת כתיבתן שזה פסול לכל הדעות ולכך הגרידה הוא תיקון בודאי אבל בנעשה אח"כ לא כי שמא הלכה דאינו פסול ואסור למחוק אפילו מקצת אות עכ"ד ע"ש. [וע' בת' חתם סופר סי' רס"ו אודות הלמ"ד שבתיבת אלקים שניקב למטה באחורי עוקצה התחתון בעקמומיתו ונשאר עכ"פ רושם דק הניכר לעינים וכתב דיש לעבות הקוץ הדק בפנים כדי שיהא נראה יותר לעין ולכוף העוקץ לתוכו וכשר. כי להוסיף דיו באותיות השם פשיטא דשרי ואף אם ע"י הוספת דיו ונגיעת הקולמוס יחסר מקצת מדיו המיושן שבשם ג"כ אין חשש והנקב שבצדו החיצונית שעי"ז אין האות מוקף גויל אין בזה קפידא כמו שפסק בא"ח סימן ל"ב סעיף ט"ז ומה שהקשה ט"ז שם ס"ק י"ד שסותר למ"ש בסעיף שלפני זה. שכח דברי עצמו מה שהשכיל שם בסק"ח. ואם ירצו להטיל מטלית על הנקב מבחוץ פשיטא דשפיר דמי ע"ש]:
יט סָעִיף יא דיו שנשפכה. עיין בתשו' מאיר נתיבים שאלה י"ד בס"ת שאירע שהשם אלקים נמחק ה"א לגמרי ולא ניכר והלמ"ד וה' ויו"ד ניכרים ע"י תינוק דלא חכים ודלא טפש ונראה שטיפת דיו נפלה על כל השם וכתב שם גדול אחד שאופן תיקונו יהיה שימחוק הא' לגמרי ע"מ לתקן והג' אותיות לה"י יגרר סביב האותיות ואין זה חק תוכות דהואיל והכתיבה היה ניכר מועיל תיקון וגדולה מזו נראה דאפילו אם היה מחובר תוכו הפנימי של הה"א בגגו אפ"ה מותר לתקן לגרד מהגג ואף שהרמ"א כתב שיש לספק בזה היינו בכתב מתחלה כן שגם אותו מקצת נתקדש בקדושת השם משא"כ בנפל טיפת דיו דאין בזה המקצת קדושה מותר לגרור ולפתוח. והוא ז"ל פקפק קצת בתיקון הנ"ל ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן כ' ועיין בתשו' בית אפרים חי"ד סי' ס"א שנשאל בס"ת שנפל דיו על אות מהשם ולא היה ניכר כלל וכשרצו לתקן נתקלף הדיו מהשם ונתגלה האות מה לעשות שלהניחו כך הוי חק תוכות ואם למחוק האות ולכתוב אחרת יש לחוש לדעת הפוסקים דאחר שנגמר האות אם נפל דיו אין לחוש דא"כ הוי מוחק השם והעלה להמציא תקנה לזה ע"פ מה דמבואר בשבת ק"כ דע"י גרמא שרי ואפילו גרמא בידים (עיין לעיל סוף ס"ק ט' הבאתי בשם תשובת נו"ב דאנן לא קיי"ל הכי) ולכן כדי לצאת מן הספק יש למחוק האות ע"י גרמא להניח עליו נייר או גמי מלוחלח במים וזה יהיה גרם שימחק וליתר שאת יש לעשות גרם מחיקה זו ע"י קטן ומכ"ש אם לא הגיע לחינוך ודאי שרי ואף אם הקטן ישפשף קצת מדעת עצמו אין אנו אחראין לזה ע"ש באריכות גדול:
כ סָעִיף יא ה' של שם. עיין בתשובת גינת וורדי' חא"ח כלל ב' סימן י"ב שכ' דהשם צריך להיות כתוב כסדרן דוקא ובאל"כ פסול לס"ת אלא דמ"מ אסור למוחקו והרמ"א כאן מיירי בה"א אחרונה ע"ש וכן בתשובת נו"ב קמא חי"ד סימן ע"ו בשאלת הרב הגדול מהר"ר טיאה וייל כתב ג"כ שהשם צריך לכתוב כסדרן דוקא גם בס"ת וכן משמע בס' תפל"מ ע"ש:
כא סָעִיף יא שנראית כח'. עיין בשו"ת השיב ר' אליעזר סי' ו' שנשאל בדבר ס"ת שכתב בה לערך ארבעה שמות הויה שהיו"ד הוא כמו ח' קטנה והיינו שהקוץ שמאלי נמשך למטה שוה עם הירך ימיני וכל העולם קורין אותה יו"ד. והעלה דיש היתר בנ"ד או לקלוף היו"ד או לתקן בכתיבה למשוך במתג מקוץ השמאלי לירך ימין ואח"ז למשוך מעט וקט הירך למטה רק שלא תדמה לו. אך נסתפק אם כשמתקנין היו"ד צריך לחזור ולקדש השם בהעברת קולמוס או לאו והביא קצת ראיה דא"צ שוב שנית לקדש השם ועמש"ל סימן רע"ד ס"ק ה' בשם תשובת חב"י. [ועיין בת' חתם סופר סימן רס"ז ע"ד האי ספרא בצירא שכתב ס"ת והיודי"ן שע"ג האלפין נוגעים בגג האלף אי צריך לגרור גם הגג או סגי בגרירת היודי"ן לחוד וכ' שזה המבואר מל' הרב"י בא"ח סימן ל"ו בשם הר"י אסכנדרי שכתב דאין די במחיקת הדבוק דהוי כחק תוכות אלא צריך לגרור כל היו"ד שנדבק ע"ש משמע מיהת בגרירת היו"ד סגי בלא גרירת הקו האמצעי אמנם מסברא נראה דהיינו כדרך שכותבים רוב הסופרים שעושים בתחלה הקו האמצעי ואח"כ מחברים בו היודין שלמעלה ולמטה ונמצא שהקו נעשה בהכשר וכשמוחק עתה היוד ונשארת הקו האמצעי ה"ה בתחלת כתיבה שקדמה הוי"ו היא הקו להיו"ד אך אני ראיתי סופרים המקדימים יוד העליונה ואח"כ מושכים תחתיה הקו האמצעי נמצא אי נדבקה הקו אל היוד במשיכתה אליה הרי הקו נעשה בפיסול א"כ צריך למחוק מהקו ההוא כל מה שהוא מן היוד ולהלן למטה הימנו שהרי כללא כיילו הראשונים שכל מה שנעשה בפיסול צריך למחוק וכמ"ש ג"כ המ"א סימן ל"ב סק"ל ע"ש ובענין מה לעשות באלפין שבשם הקדוש אלהים ואדני (ואהיה להיש גורסים דלעיל סעיף כו') האריך מאוד בענין מוחק ע"מ לתקן והעלה דיכולין למחוק הדבק שבאלפין באופן הנ"ל או למחוק רק היו"ד או למחוק גם מהגג עמה ושוב מצא באליהו רבה סימן ל"ב ס"ק ל"ג שמסופק בדבר והעלה שיוסיף דיו למעלה ביוד עד שלמטה נחשב כירך יוד שאומרים הסופרים שלפעמים נעשה היוד עבה כך ע"ש. וכ' עליו דהיכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר נ"ל מ"ש לדינא נכון ע"ש. ושם בסימן רע"א אודות ס"ת שנכתבו כל ההי"ן שבשם הקדוש ית"ש בשינוים כדמות ויו וקו רחב מחובר בראשו קצת ונקודה בתוכו כזה ח ומהנראה שהסופר הזה לקח לו דרך המקובלים כו' והעלה דאם כל ההי"ן שבס"ת היו נכתבים כן לא היינו פוסלים אותו אך לחלק בין הההי"ן שבשם לשארי הההי"ן לא אריך למעבד הכי ע"כ יש לתקנם ואופן תיקונם למלאות החלל בדיו לשם קדושה אבל מה שכתוב ועומד הרי הוא בקדושתו וא"צ להעביר עליו קולמוס לקדשו דאין השינוי הזה פוסל דאע"פ שאיננו כתמונות הכתובות בב"י מ"מ אינו מעכב כיון שתינוק דלא חכים ולא טיפש קרי ליה ה' אך העוקצין שבאמצע ההי"ן א"צ למחקן וממילא יש איסור במחיקתן כיון שנטפלות להשם והגרירה לא הוי צורך תיקון דהרי כשר בלא"ה ע"כ יש להניח העוקצין כמות שהן ולא לפגע בו יד רק למלאות אויר הההי"ן בדיו ואם אולי עי"ז ינתק קצת מהדיו הישנה שבשם אין בכך כלום אפילו אם היה פסיק רישא דגרמא שריא ע"ש]:
כב סָעִיף יא למחוק. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סי" ע"ח שכתב דכאשר יגרר רגל השמאלי יתחיל לגרור ממטה למעלה עד שהקצה שלמעלה הדבק בגג יגרר באחרונה וכן מצא בתשובת רמ"ע סי' ל"ו ע"ש:
כג סָעִיף יא יש לספק בדבר. עיין בתשובת חינוך ב"י סי' ע"ה תשובת מהר"ל מפראג על הההי"ן והקופי"ן הנוגעין בשמות דעתו שמותר לגרור ולתקן ואין חילוק בין נוגע הרבה לבין נוגע מעט ע"ש וכן ראיתי בכתבי הרב הגדול מוהר"ר דניאל זצ"ל שפסק דאפי' אם נוגע כחוט השערה מותר למחוק. ועי' בתשו' מהר"מ פדוו"א סי' פ' ובתשב"ץ ח"א סי' נ' ונ"א ובשאילת יעב"ץ ח"ב סימן כ"ז וכ"ח ועי' בתשו' שמש צדקה חיו"ד סימן נ"ב שהאריך בזה:
כד סָעִיף יב לכתוב השם. עיין בס' תפארת למשה שכתב דהיינו דוקא כשידוע שקדשו כגון שהסופר בעצמו כאן וכ"מ בלבוש שכתב היה לו לכתוב השם וקדשו כו' אבל אם נמצא בס"ת במקום שהיה ראוי לכתוב השם כתוב יהודה י"ל דאין תקנה לעשות מהדלי"ת ה"א דדילמא לא קדשו הסופר לשם (וגם העברת קולמוס לשמן לא מהני כמ"ש הש"ך סק"ב) גם למחקן אסור דדילמא קדשו והרי נכתב יד"ו בקדושה וצ"ע למעשה עכ"ד ע"ש ועיין מ"ש לעיל ס"ק ג' בשם ס' בני יונה ובשם הרמ"ע שדעתם אינה כן:
כה סָעִיף יג כלי שהיה כתוב עליו. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סוס"י קל"ב בדבר שחקקו חברת קברנים על כוסות של זכוכית ששותים בהם איזה פסוקים גם שם הויה ב"ה ככתיבתו ואסר להם רב אחד לשתות בהם כמפורש בש"ע כאן והוא ז"ל פלפל בזה דבאמת לשון הגמרא היה שם כתוב על ידות הכלים ויש לומר דדוקא בידות שהוא מקום בזיון שידי הכל ממשמשים בהם ויבא לידי מחיקה וכן בכרעי המטה אבל על הכלי מכובד י"ל דמותר להשתמש בו כיון דהשם שלא במקומו אינו מקדש כל הכלי ואיסור שימוש הוא בשביל בזיון השם אבל היכא שאינו בזיון השם מותר להשתמש בו וא"כ קשה על הרמב"ם והמחבר שכתבו כלי שהיה כתוב עליו. והעלה דמ"מ אין להקל לשתות בכלים הנ"ל כך ודעתו נוטה לכרוך על מקום כתיבת השם גימוניות של זהב או של משי ואז מותר לשתות מן הכלים בלי שום פקפוק ע"ש:
כו סָעִיף יג לכתוב שם. עיין בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סימן קפ"א ע"ד שחצבו על ארון הקודש על אבן שהוא בבנין למעלה לפרט אחד אלקי הצבאות וכתב דלכתחילה לא נכון לעשות כן שהוא דרך בזיון לחרוץ אותיות השם למספר ולסימן באיזה שנה נבנה ע"ש. ועיין בש"ת בא"ח סי"א סק"ג שכתב בשם זקינו הגאון בעל תבו"ש שהתרעם על מה שרגילים לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים וכותבים בהם שויתי ה' כו' בן ד' אותיות ושאר שמות מפני שעל הרוב אין משמרים אותם כראוי וחשתפכנה בראש כל חוצות וע"ד שאמרו בר"ה דף י"ח דעל דבטלית אדכרתא מן שטריא עשאוהו י"ט וגם שעל הרוב בא לידי מחיקת השם כאשר עינינו רואות שהם הולכים לאיבוד ולהמחק ובפרט שכותבים עליהם שמות אשר לא כדת ע"ש:
כז סָעִיף יג שלא בספר. עיין בתשובת חות יאיר סימן ט"ז אם מותר לכתוב שם במקום שם שלא במקומו כגון בטבעת שאינו בא לידי בזיון ואת"ל דשרי אי שרי לאשה להניח הטבעת בידה או לא מאחר שאסור בהנאה. ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן ק"מ שהאריך בזה וכ' שם דאם מחפה הטבעת בכיסוי עור שרי להניח בידה לסגולת שמירה ואף דנהנה משם ע"י זה שמניחו באצבע כדי לשמרה ולהצילה זה מקרי להגן ע"ש עוד:
כח סָעִיף יג שלום. עיין בש"ת בא"ח סימן פ"ד סק"ב שכתב דבבר"י סימן פ"ה כתב דרובא דעלמא אין נזהרים כו' ע"ש. ועיין בתשו' רדב"ז החדשות סימן ר"ב שכתב דמה שיש ליזהר היינו בזמן שאילת שלום דבאותה שעה מתכוין לתת שלום לחבירו מאת בעל השלום כמו שאמר בועז לקוצרים ה' עמכם אבל אם בא לכתוב שיש שלום בעולם או בין פלוני לפלוני וכיוצא בזה שהוא ספור דברים אין צריך ליזהר שהרי אינו מכוין לשם ולא חייל עליה קדושה ולהכי מותר לכתוב מלת אמת עכ"ד:
א סָעִיף א טעה ודילג כו'. ע"ל סי' רע"ג ס"ו דאף בשם תולין תיבה שלימה ובשאר ל"פ דבין ר' יהודה ובין ר' יצחק וכ"ש לר' יוסי ורש"ש כולם ס"ל דתולין כמש"ש הטועה כו' ותולה כו' [וכן רשב"א דפליג אמר משום דאין כותבין את השם כו' כיצד הוא עושה כו' הלא"ה תולה את מה שגרר ומחק] ובירושלמי שם תולין בספרים ואין תולין לא בתפלין ולא במזוזות ואפי' בפסוק שלם אמרו שם אם אין בו רק שלש שיטין יתקנו ועבד"ה בשם רשב"ץ:
ב סָעִיף א אבל לא כו'. טור וכנ"ל סי' רע"ג ס"ג דתיבה שלימה אין כותבין בין דף לדף ועבד"ה שם: (ליקוט) אבל לא כו'. מ"ס פ"ה הלכה ח' הטועה ודילג את השיטה כו' (ע"כ):
ג סָעִיף ב אע"פ כו'. בגטין נ"ד ב':
ד סָעִיף ב מהשמות כו'. כן הוכיח הר"י אסכנדרני מהא דס"ג ע"ש:
ה סָעִיף ב צריך לומר. בפה כמ"ש ר"ס רע"א ור"ס רע"ד:
ו סָעִיף ב כתב שם אלהים כו'. כמ"ש במ"ס פ"ד הלכה ד' וכל שמות הדיוטות כו' וע"כ בשנתכוין לקדשן דאל"כ אפי' בשמות הקדושים נמחקין כמ"ש הג"מ וש"פ מהא דסי"ב דלקמן ובמ"ס פ"ה הלכה ב' הכותב יהודה ולא נתן בו דל"ת יתלנו מלמעלה כו' ושם הלכה ג' היה צריך לכתוב את השם ונתכוין וכתב יהודה ולא נתן דל"ת מוחקו וכותב את השם כו':
ז סָעִיף ג כשכותב כו' ואם כו'. תוספתא ספ"ג דברכות הכותב את השם אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו היה כותב שני שמות או שלשה כיון שגמר א' מהן משיב וכ"ה במ"ס פ"ה הלכה ו' ומכאן הוכיח הר"י אסכנדרני שאפי' בשאר שמות שאין נמחקין צריך לשמה דג' שמות הוי"ה ביחד לא אשכחן וב"י כתב דאין ראיה די"ל כפי' נ"י שהניח ביריעה שמות הרבה לכותבן בטהרה כו' וליתא שהרי בירושלמי שם פ"ה מפורש כדבריו תני היה כותב את השם אפי' מלך שואל בשלומו לא ישיבנו היה כותב שנים או שלשה שמות כגון אל אלקים ה' ה"ז גומר את א' מהן ומשיב שאילת שלום:
ח סָעִיף ג מלך ישראל. כמ"ש בגמ' פ"ה דברכות (ל"ב ב') ובירושלמי שם לענין תפלה ל"ש כו':
ט סָעִיף ג וכשיחזור כו'. ב"י:
י סָעִיף ד כשטובל כו'. מ"ס שם.
יא סָעִיף ה כתב כו'. עבא"ח סי' ל"ב ס"ג:
יב סָעִיף ו שכח כו'. ע"ל סי' רע"ג ס"ו:
יג סָעִיף ז מותר כו'. עמ"ש בא"ח סי' ל"ב סכ"ד:
יד סָעִיף ז ואין חילוק כו'. ר"ל בכל הנ"ל כמ"ש בסה"ת והביאו ב"י והוכיח מירושלמי הנ"ל דס"ג דהא הג' שמות הנ"ל הוא בנביאים וכתובים:
טו סָעִיף ח צריך כו'. דהכתיבה בין הדפין הוא מדין תליה ואין תולין מקצת השם כנ"ל ס"ו וכ"ש כל השם בין הדפין שבלא"ה אסור:
טז סָעִיף ט אסור כו'. ספרי פ' ראה ר' ישמעאל אומר מנין למוחק אות מן השם שעובר בל"ת שנאמר ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' אלקיכם וכ"ה במ"ס פ"ה הלכה ו':
יז סָעִיף ט ולא כו'. פ"ד דשבועות (ל"ה ב'):
יח סָעִיף ט ואלו השבעה שמות כו'. רמב"ם כנוסחא שניה שכתב כ"מ והנוסחא הראשונה הוא ודאי טעות עבכ"מ שם:
יט סָעִיף ט ויש גורסים כו'. הוא כנוסחא האחרונה שכתב הכ"מ ברמב"ם והיא הנכונה שהרי בגמ' מנו לה והיא ודאי שם קדש וכן מנו לה בירושלמי פ"ק דמגילה ואע"ג שבגמ' ובירושלמי מונה הרבה בכללם אינן אלא שבעה וכ"ה במ"ס פ"ד הלכה א' אלא שנשמט משם שם אלקים ושם הלכה ב' הכותב אלף למ"ד מד' אותיות כו': (ליקוט) ויש גורסין כו'. ר"ל אבל ל"ג שם אלו"ק דהוא נכלל באלקים אלא דזהו בלשון יחיד וזהו בלשון רבים כמו אדון אדונים והחילוק ביניהם הוא השגחה והנהגה בכלל או בפרט. ולא מנה שם י"ק שהוא נכלל ג"כ בשם העצם אע"ג שמנה שם אל"ף למ"ד לפי שהוא שורש אחד שהוא לשון חוזק וראיה שמצינו משמש במקום אחד יש לאל ידי (בראשית ל״א:כ״ט) אילי הארץ (יחזקאל י״ז:י״ג) אבל שם י"ק הוא ג"כ משם העצם משמש על הוי"ה וקיום ולכן לא מצינו במקום אחר וכן בגמ' וירושלמי ומ"ס לא מנו אותו לבד וכ"ה כל הז' שמות סדורין בגמ' רק שתחשוב כל שם אלקו' לאחד. אבל לפי תרגומו י"ק שם היראה ונראה שזהו פלוגתת רשב"נ ור"א בירושלמי (פ"ב דחגיגה) ובמ"ד (פ' בראשית פי"ב) ובגמ' שלנו אמרינן כר"א כמ"ש בפ"ג דמנחות (כ"ט ב') מאי דכתיב כי בי"ק כו' (ע"כ):
כ סָעִיף ט אשר אקי"ק. ה"ה לאקי"ק השלישי אלא דרבותא קאמר דאף אשר אקי"ק קדש ואינו כאלקי האלהים שהשני חול כמש"ש הלכה ד' ואינן אלא שלשה:
כא סָעִיף י או שכתב כו'. שם בברייתא:
כב סָעִיף י וכן א"ד מאד'. גמ' שם כפי נוסחא שלנו:
כג סָעִיף י ויש כו'. ר"ל בא"ד וכפי גוסחת ר"ח בתוס' שם ד"ה באלף כו' אבל בירושלמי פ"ק דמגילה איתא להדיא כסברא ראשונה כתב אלף דל"ת מאד' א"ה מאקי"ק שי"ן דל"ת משד' צד"י בי"ת מצבאות הרי אלו נמחקין כו' כתב י"ק מד' אותיות אל"ף למ"ד מאלקים אינו נמחק כללו של דבר כל שכיוצא בו שם מתקיים במקום אחר אינו נמחק וז"ש למעלה או א"ה כו':
כד סָעִיף י והשם שכותבין כו'. כיון שאינו אותיות השם ואע"ג שרמוז על השם וכמ"ש הרא"ש בשבועות שם כל שלמה כו' לאו לענין שאינו נמחק קאמר אלא לידע פירושו כו' וכ"כ בתשובה כלל ג' סט"ו וכ"כ הרמב"ם וש"פ דהא לא חשיב אלא ז' שמות הנ"ל ואף ששם אלקים וכיוצא יש מהן הרבה שהוא חול ואפ"ה חשיב להו ולא חשיב להנך אלא שנסתפק בפסקיו שם מדברי תוס' הנ"ל דא"ד אינן נמחקין הואיל והן משם המיוחד וה"נ אות הראשון הוא תחלת שם העצם והוא כמו ראש התיבה ואע"ג דלא דמי לשם דשם הם ב' אותיות וגם אין כתוב אחריהם שום דבר משא"כ כאן מ"מ יש להחמיר שלא לצורך גדול ע"ש וז"ש אם לא כו':
כה סָעִיף יא נדבקה כו'. כן למדו מהא שכתוב בהג"ה דיו כו' והוא במ"ס פ"ה הלכה ז':
כו סָעִיף יא ה' של כו' אבל כו'. עט"ז ועבב"י באריכות:
כז סָעִיף יב הכותב כו' ה"ל כו'. מ"ס שם הלכה ב':
כח סָעִיף יג ואסור כו'. כמ"ש בר"ה י"ח ב':
כט סָעִיף יג ויש נזהרין כו'. עתוס' דסוטה יו"ד א' אבל הרא"ש כלל ג' חולק עליהם וע"ל ס"י בהג"ה ועש"ך:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.