א חַיָּב אָדָם לִנְהֹג כָּבוֹד גָּדוֹל בְּסֵפֶר תּוֹרָה. וּמִצְוָה לְיַחֵד לוֹ מָקוֹם וּלְכַבֵּד הַמָּקוֹם הַהוּא וּלְהַדְּרוֹ בְּיוֹתֵר. וְלֹא יִרֹק כְּנֶגֶד סֵפֶר תּוֹרָה. וְלֹא יְגַלֶּה עֶרְוָתוֹ כְּנֶגְדּוֹ. וְלֹא יִפְשֹׁט רַגְלוֹ כְּנֶגְדּוֹ. וְלֹא יַנִּיחֶנוּ עַל רֹאשׁוֹ כְּמַשּׂוֹי. וְלֹא יַחֲזֹר אֲחוֹרָיו, אֶלָּא אִם כֵּן גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֶלָּא יֵשֵׁב לְפָנָיו בְּכֹבֶד רֹאשׁ וּבְיִרְאָה וָפַחַד, שֶׁהוּא הָעֵד הַנֶּאֱמָן עַל כָּל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד (דְּבָרִים לא, כו), וִיכַבְּדֶנּוּ כְּפִי כֹּחוֹ.
ב הָרוֹאֶה סֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ, חַיָּב לַעֲמֹד לְפָנָיו, וְיִהְיוּ הַכֹּל עוֹמְדִים עַד שֶׁיַּעֲמֹד זֶה שֶׁמּוֹלִיכוֹ וְיַגִּיעֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ עַד שֶׁיִּתְכַּסֶה מֵעֵינֵיהֶם. הַגָּה: אֲבָל לִפְנֵי חֻמָּשִׁים שֶׁלָּנוּ אֵין צְרִיכִים לַעֲמֹד (ב"י בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם). וְיֵשׁ מַחְמִירִים (רשב"א סי' קמ"ד). הַשּׁוֹמֵעַ קוֹל הַנּוֹשֵׂא סֵפֶר תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתוֹ, חַיָּב לַעֲמֹד (ב"י בְּשֵׁם הָרַב רַבֵּנוּ מָנוֹחַ).
ג הָיָה הוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמּוֹ, לֹא יַנִּיחֶנוּ בְּשַׂק וְיַנִּיחֶנּוּ עַל גַּבֵּי חֲמוֹר וְיִרְכַּב עָלָיו, אֶלָּא מַנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ כְּנֶגֶד לִבּוֹ וְהוּא רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר. וְאִם הָיָה מְפַחֵד מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים, מֻתָּר.
ד לֹא יֶאֱחֹז אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה וְיִכָּנֵס בּוֹ לְבֵית הַכִּסֵא אוֹ לְבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּרוּךְ בְּמִטְפַּחַת וְנָתוּן בְּתִיק שֶׁלּוֹ, וְלֹא יִקְרָא בּוֹ עַד שֶׁיַּרְחִיק ד' אַמּוֹת מֵהַמֵּת אוֹ מִבֵּית הַקְּבָרוֹת אוֹ מִבֵּית הַכִּסֵא. וְלֹא יֶאֱחֹז סֵפֶר תּוֹרָה בְּלֹא מִטְפָּחוֹת.
ה אֵין זוֹרְקִין כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, וַאֲפִלּוּ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת. וְאָסוּר לַהֲפֹךְ אוֹתוֹ עַל פְּנֵיהֶם, וּכְשֶׁמְּצָאוֹ כָּךְ צָרִיךְ לְהָפְכוֹ (מהרי"ל).
ו הַקְּמֵעִין, אִם הָיוּ הַמְכֻסִים עוֹר מֻתָּר לִכָּנֵס בָּהֶם לְבֵית הַכִּסֵא, וְאִם לָאו, אָסוּר.
ז אָסוּר לֵישֵׁב עַל הַמִּטָּה שֶׁסֵפֶר תּוֹרָה עָלֶיהָ. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְהַנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְהוּא הַדִּין שְׁאָר סְפָרִים (ב"י בְּשֵׁם הר"ר מָנוֹחַ וּבְשֵׁם א"ח וְכָל בּוֹ). וַאֲפִלּוּ עַל הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁעוֹשִׂין לִפְנֵי אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, אָסוּר לְהַנִּיחַ סְפָרִים (הגמ"י) וְלֹא יַנִּיחַ אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה עַל בִּרְכָּיו וּב' אֲצִילֵי יָדָיו עָלָיו (מהרי"ל). ונ"ל דְּהוּא הַדִּין שְׁאָר סְפָרִים.
ח בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לֹא יְשַׁמֵּשׁ בּוֹ מִטָּתוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ. וְאִם אֵין לוֹ מָקוֹם לְהוֹצִיאוֹ, יַעֲשֶׂה לְפָנָיו מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים. אֲבָל עַל יְדֵי הַנָּחַת כְּלִי בְּתוֹךְ כְּלִי שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד אֵינוֹ מֻתָּר אֶלָּא בִּתְפִלִּין וּשְׁאָר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וְחֻמָּשִׁים, אֲבָל לֹא בְּסֵפֶר תּוֹרָה, וְהָרַמְבַּ"ם מַתִּיר אַף בְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְאִם פָּרַשׂ טַלִּיתוֹ עַל הָאַרְגָּז שֶׁמֻּנָּח בּוֹ, חָשׁוּב כִּכְלִי בְּתוֹךְ כְּלִי.
ט כָּל הַטְּמֵאִים, אֲפִלּוּ נִדּוֹת, מֻתָּרִים לֶאֱחֹז בְּסֵפֶר תּוֹרָה וְלִקְרוֹת בּוֹ. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ יְדֵיהֶם מְטֻנָּפוֹת אוֹ מְלֻכְלָכוֹת.
י סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה אוֹ נִפְסַל, נוֹתְנִין אוֹתוֹ בִּכְלִי חֶרֶס וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ אֵצֶל תַּלְמִיד חָכָם, וְזוֹ הִיא גְּנִיזָתוֹ.
יא מִטְפְּחוֹת סְפָרִים שֶׁבָּלוּ, עוֹשִׂין אוֹתָם תַּכְרִיכִין לְמֵת מִצְוָה וְזוֹ הִיא גְּנִיזָתָן.
יב תִּיק שֶׁהוּכַן לְסֵפֶר תּוֹרָה וְהֻנַּח בּוֹ, וְכֵן הַמִּטְפָּחוֹת וְהָאָרוֹן וְהַמִּגְדָּל שֶׁמַּנִּיחִים סֵפֶר תּוֹרָה בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַנִּיחִים בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא לְבַדּוֹ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בַּתִּיק, וְכֵן הַכִּסֵא שֶׁהוּכַן לְהַנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה עָלָיו, וְהֻנַּח, כֻּלָּם תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה הֵם וַאֲסוּרִים, וּלְאַחַר שֶׁיִּבְּלוּ אוֹ יִשָּׁבְרוּ, נִגְנָזִים.
יג תֵּבָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּהּ אַחֶרֶת קְטַנָּה. אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּהּ כִּסֵא לְסֵפֶר תּוֹרָה. וְכִסֵא שֶׁנִּשְׁבַּר, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ כִּסֵא קָטָן, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ שְׁרַפְרַף (פי' סַפְסָל קָטָן) לְכִסֵא.
יד הַבִּימוֹת שֶׁעוֹמֵד עֲלֵיהֶם הָאוֹחֵז הַסֵפֶר, אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה אֲבָל יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם קְדֻשַּׁת בֵּית הַכְּנֶסֶת.
טו כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה לְסֵפֶר תּוֹרָה, אִם עֲשָׂאוֹ עַל תְּנַאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ שְׁאָר תַּשְׁמִישׁ אִם רָצָה, מוֹעִיל בּוֹ הַתְּנַאי.
טז תַּפּוּחֵי כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁעוֹשִׂים לְסֵפֶר תּוֹרָה לְנוֹי, תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה הֵם וְאָסוּר לְהוֹצִיאָם לְחֻלִּין, אִם לֹא לִקְנוֹת בָּהֶם סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ חֻמָּשׁ.
יז כָּל מַה שֶּׁאָסוּר לְשַׁנּוֹתוֹ לִקְדֻשָּׁה קַלָּה, אִם מְכָרוּהוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, מֻתָּר.
יח יָחִיד שֶׁמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלּוֹ וְתַשְׁמִישׁוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדָמָיו, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר. וְאִם הָיוּ בָּהּ טָעֻיּוֹת לְכֻלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי (ריב"ש סי' רפ"ו). וְעַיֵּן בא"ח סִימָן קנ"ג.
יט מֻתָּר לְהַנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה עַל סֵפֶר תּוֹרָה, וּמַנִּיחִים חֻמָּשִׁים עַל גַּבֵּי נְבִיאִים וּכְתוּבִים, אֲבָל אֵין מַנִּיחִים נְבִיאִים וּכְתוּבִים עַל גַּבֵּי חֻמָּשִׁים, וְלֹא חֻמָּשִׁים עַל גַּבֵּי סֵפֶר תּוֹרָה. הַגָּה: אֲבָל כְּתוּבִים עַל גַּבֵּי נְבִיאִים (אוֹ אִיפְּכָא, שָׁרֵי) (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ן בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת פ"ק דב"ב) וְכָל זֶה מַיְרֵי בְּב' כְּרִיכוֹת, שֶׁכָּל א' כָּרוּךְ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֲבָל בְּכֶרֶךְ א' הַכֹּל שָׁרֵי (מָרְדְּכַי פ' הַשֻּׁתָּפִין). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רמ"ו דְּאָסוּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בִּמְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, וְהוּא מִשּׁוּם כְּבוֹד תּוֹרָה.
א סָעִיף ב חייב לעמוד כו'. ע"ל סימן רמ"ב סעיף י"ח:
ב סָעִיף ב זה שמוליכו. ואם עומד לפוש דינו כמהלך מאחר שאינו עומד דרך קבע כ"כ הכ"מ ומביאו הב"ח:
ג סָעִיף ב השומע כו'. כן הוא בכל הספרים אבל אין נוהגין כן וכ"כ הב"י שנהגו שלא לעמוד מפניהם ומעולם לא נשמע פוצה פה לערער בדבר ומביאו ד"מ ונראה שצ"ל יש מחמירין ואומרים השומע קול הנושא כו' ואלמטה קאי וכן גרס בעט"ז:
ד סָעִיף ב קול הנושא כו'. וכן קול הפעמונים שבס"ת עט"ז והוא מדברי הר"ר מנוח שבב"י:
ה סָעִיף ג ואם היה מפחד כו'. והב"ח האריך בזה ומסיק ולענין הלכה נקטינן הכא והכא לחומרא דשלא במקום סכנה לא שרי אלא בחיקו כנגד לבו ואפי' בשאר ספרים ובמקום סכנה נמי לא שרי אלא להפשילו לאחוריו אבל לא לרכוב עליו וכדכ' הר"ר יונה לפרש דברי רב אלפס דהכי משמע הלשון כדפי' עכ"ל ובודאי היכא דאפשר להחמיר בכבוד תורה עדיף אבל היכא דלא אפשר מותר אפילו לרכוב עליהם:
ו סָעִיף ד או לבית הקברות. משום לועג לרש היינו המתים וע"ל סי' שס"ז סעיף ג':
ז סָעִיף ד ולא יאחוז ס"ת בלא מטפחת כו'. ע' בא"ח ר"ס קמ"ז:
ח סָעִיף ז אסור לישב כו'. וראוי להחמיר שיהא מקום הס"ת גבוה ממנו י' טפחים ולא יפחות מג' טפחים דכל דבציר מהכי לא חשיב גובה כלל בית יוסף ונראה דמדת חסידות קאמר אבל מדינא סגי בגובה טפח לכ"ע כדאי' בירושלמי ופוסקים הובאו בב"י:
ט סָעִיף ז וה"ה שאר ספרים. וכ' הר"ר מנוח דוקא שלא בשעת זמן בית המדרש אבל בזמן בית המדרש והמקום צר לתלמידים מותר לישב בשוה עם הספרים והפירושים וכך נהג הר"ר משולם בדרש"י אך כשלא היה במקום ב"ה היה מדקדק שיהא הספר נתון ע"ג דבר אחר כל שהוא עכ"ל וכ' בעל ספר א"ח בסוף ספרו ונראה שאין להקל בדבר שלא יראה כמזלזל בכבוד הספרים עכ"ל ב"י ומביאו ד"מ:
י סָעִיף ח לא ישמש כו'. ע' בא"ח סי' מ' מדינים אלו:
יא סָעִיף י אצל ת"ה. אפילו אינו אלא שונה הלכות ולא שימש ת"ח כ"כ בא"ח סי' קנ"ד ס"ה:
יב סָעִיף יא עושין אותן כו'. כתב בית יוסף דהיינו דרשות לעשות כן ואינו חיוב בדבר וכן נראה ממ"ש בא"ח שם סעיף ד' יכולין לעשות כו' וכ"פ הב"ח דאין חיוב בדבר:
יג סָעִיף יב תיק כו'. מכאן עד סוף סעיף י"ח נתבאר הכל על נכון באורח חיים סי' קנ"ד וקנ"ה כי שם ביתו:
יד סָעִיף יט אבל כתובים ע"ג נביאים ונביאים ע"ג כתובים מותר. כ"כ הר"ן והתוס':
א סָעִיף א גבוה ממנו. כן הוא ברמב"ם ונראה דהס"ת צריך שתהיה גבוה מן האדם אבל איפכא לא הוה דרך כבוד אלא דבטור כתב גבוה ממנה ונראה דרבנים שעומדים לפני ארון הקודש אינן בכלל איסור זה שעומדים אחוריהם לארון הקודש כיון שהס"ת מונחת בארון הקודש הוה כמו ברשות אחרת:
ב סָעִיף ב קול הנושא ס"ת. בב"י מביא בשם הר"ר מנוח וע"כ נהגו לעשות פעמונים אבל לא נראה לע"ד כן דא"כ בשבת אין להוציא אותה ס"ת דמשמיע קול כדאיתא באו"ח סי' ש"ה סעיף י"א גבי זוג שבצואר בהמה ופוקק זוז שבצוארה והיינו משום איסור השמעת קול בשבת ואע"ג דשם בסי' של"ט כתב רמ"א וי"א דבזמן הזה הכל שרי דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר כו' מ"מ כיון שלדעה הראשונה יש איסור אמאי נעביד לכתחלה איסור בפרט בס"ת ותו נראה דאין מקיל שם אלא באותן דברים שאין דומים ממש לכלי שיר כההיא דמספקין ומטפחין ביד אבל בהך זוג דדומה טפי לכלי שיר יש איסור לדברי הכל לכן נ"ל שאין לעשות אותן פעמונים ומשום הכי לא הביאו רמ"א וכבר ראינו שהיה כן באיזה בית הכנסת ומיחו בהם וסלקום:
ג סָעִיף ד ולא יקרא בו. בסימן שס"ז כתב דאפילו בעל פה אסור לקרות שם ומבואר כאן דאחיזה לחוד יש איסור בב"ה עצמו וקריאה לחוד אסור אפילו תוך ד' אמות:
ד סָעִיף ז על המטה שס"ת עליה. בתשובת רמ"א סימן ל"ד יליף מזה שאין לישב על תיבה שיש בה ספרי קודש וכתב אח"כ מיהו יש לדקדק דלמא הואיל והם נתונים בתיבה הרי הם ברשות בפני עצמן וכמופסקין דמי מיהו נראה דאין לחלק בזה דהא אמרינן פרק מי שמתו לגבי תפילין אע"ג דהניחן כלי תוך כלי אסור לשומן תחת מראשותיו ולא אמרינן דהכלי מפסיק וה"ה לענין לישב עליהם ואח"כ הניחו בצ"ע ולע"ד נראה דזה יש ללמדו מהא דאיתא בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל') דתניא הנכנס לארץ העמים פי' שמטמא באוהל בשידה תיבה ומגדל ר' מטמא ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר במאי קמפלגי מר סבר אוהל זרוק שמיה אוהל (פי' רש"י אוהל המטלטל חוצץ בפני הטומאה) ומר סבר לאו שמיה אוהל ואינו חוצץ ופרש"י בגדולה עסקינן שמחזקת מ' סאה בלח שהם כורים ביבש דאי קטנה כלי היא ומקבלת טומאה ואינה חוצצת בפני הטומאה הרי לפנינו דבארגזים שלנו שאינם מחזיקים כורים ביבש פשיטא שאינה חוצצת ולא נקראת בפני עצמה ואפילו בגדולה שיצאה מתורת כלי הרי פליגי בה תנאי והלכה כרבי שכן סתם לן תנא דמתני' שם שאין להניח העירוב בבית הקברות לכהן כיון שאין יכול לילך לשם אפי' ע"י שידה תיבה ומגדל והיינו כרבי ונ"ל עוד דכאן לא מהני אפי' אם רוצה להניח טלית על הארגז ולישב עליו דאע"פ דאמרינן בסמוך סעיף ח' לענין תשמיש דמהני מ"מ כאן פשיטא דלא מהני דכיון דאפי' תיבה גדולה לאו שמיה אוהל והוה כדבר המטלטל ודאי לא מהני בדבר המטלטל אפי' הניח הספר בהרבה מטלטלין זה על זה ולישב עליהם שהרי אמרו בסעיף ג' דלא יניחנו בשק וירכב עליו משמע אפי' כמה שקין זה על זה דהא אין לו תקנה רק להניחו נגד לבו. והטעם דלישב עליהם הוה גנאי ביותר אבל אם נתחבר לכותל במסמרים מותר לישב שם. כן נראה לפי עניות דעתי ברור:
ה סָעִיף ט אפי' נדות. ע' בא"ח סימן פ"ח דין נשים נדות לתפלה:
ו סָעִיף י בכלי חרס. שיש לו קיום ימים רבים:
ז סָעִיף יא עושין אותן תכריכין. פי' הרשות נתונה לעשות כן אבל אין חיוב בדבר אלא יכול לגנזם. ב"י:
ח סָעִיף יב והונח בו. דהזמנה לאו מלתא היא אלא ומעשה בעינן דוקא ונראה דה"ה אם אומר כסף זה לתשמיש ס"ת אין בו משום אמירה לגבוה דהא יכול למוכרה ודוקא גבי צדקה אמרינן כן בסי' רנ"ח סעיף י"ג:
ט סָעִיף יב המטפחות. היינו הפרוכת ומשום שלפעמים פורסין אותה על שלחן ומניחין עליו ס"ת או מכסין הס"ת בה ע' בב"י:
י סָעִיף יד הבימות. בגמרא הזכיר אצל זה הלוחות ופרש"י לא ידעתי מה הם ויש מפרשין הן העשויים לספרים שלנו שאינן עשויין בגליון עכ"ל. ולעיל סוף סימן רע"א כתבתי דאף בדפוס הוה קדושה כמו בכתב ע"ש:
יא סָעִיף טז תפוחי כסף וזהב. פי' של ס"ת דרבים ולא מכרוהו שבעה טובי העיר אבל של יחיד מבואר בסעיף י"ח:
יב סָעִיף יח היו בה טעיות כו'. זה מדברי ריב"ש מביאו ב"י בא"ח סי' קנ"ג וז"ל אם חסר אות אחת או שייתר אות אחת כיון שהוא פסול אין בו קדושת ס"ת והוא כחומשין דימכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר עכ"ל ממילא הוא הדין ביחיד בספר תורה שלו:
יג סָעִיף יט אבל כתובים ע"ג נביאים או איפכא שרי. כצ"ל: נראה לי דאותן אנשים שנוהגים בשעת לימודם בספר ורוצה להגביה הספר שלומד פושט ידו ולוקח ספר אחר ומניח תחת זה שלומד דאיסורא איכא משום בזיון וגרע טפי ממניח הספר על ברכיו דסעיף ז' כי בזה מבזה הספר להיות לתשמיש מה שיוכל לעשות בעץ או באבן ולכאורה היה נראה להביא ראיה להתיר ממ"ש בטור וש"ע בא"ח בסי' שט"ו דמותר להניח בשבת ספר אחד מכאן וספר אחד מכאן וספר אחד על גביהן ולא חשיב אוהל כיון שא"צ לאויר שתחתיו עכ"ל. נ"ל דהתם מיירי שצריך לכל הג' ספרים וללמוד מכולן שיהיו מוכנים לפניו וקמ"ל דלית בה משום אוהל משא"כ כאן דמעשה עץ בעלמא שימש בספר והוי בזיון גדול כל שהוא מביאו ממקום למקום אפילו בשלחן אחד אם לא שהספר התחתון מונח כבר ודאי שרי להניח השני עליו: בתשובת מהרי"ל סי' קי"ד מביא משם ספר אגודה פרק הקומץ דאין לו לעשות תשמישי ספר תורה מבגד שנשתמש בו הדיוט ויליף לה מדדרשינן מה מזבח שלא נשתמש בה הדיוט אף עצים כו' ואותן שנוהגים כן יש למחות ומכל מקום נראה דהיינו דוקא בדבר שהוא תשמיש קדושה עצמו כגון אותן הנזכרים בא"ח סימן קנ"ד אבל תשמיש דתשמיש כגון אותן הנזכרים שם מותר לעשות מבגד ואם נעשה כבר תשמיש קדושה ממנו אסור לעשות אח"כ ממנו תשמיש דתשמיש דאין מורידין אע"פ שאנו מחמירין שלא לעשות ממנו תשמיש דקדושה מכל מקום להקל לא אמרינן דלא נתפס ביה הקדושה כן נראה לי:
א סָעִיף א גבוה. כתב הט"ז ונראה דהס"ת צריך שתהיה גבוה מן האדם אבל איפכא לא הוי דרך כבוד ונ"ל דהרבנים שעומדים לפני ארון הקדש אינן בכלל איסור זה שעומדים אחוריהם לארון הקודש כיון שהס"ת מונחת באה"ק הוה כמו ברשות אחרת עכ"ל:
ב סָעִיף ב שיעמוד. ואם עומד לפוש דינו כמהלך מאחר שאינו עומד דרך קבע. כ"כ הכסף משנה וע"ל סימן רמ"ב סי"ח:
ג סָעִיף ב השומע. כתב הש"ך כן הוא בכל הספרים אבל אין נוהגין כן וכ"כ הב"י שנהגו שלא לעמוד מפניהם ומעולם לא נשמע פוצה פה לערער בדבר שיהיו צריכים לעמוד לפני חומש ונראה שכצ"ל יש מחמירים ואומרים השומע קול הנושא וכו' ואלמטה קאי וכן גרס בלבוש עכ"ל וכתב הט"ז דבב"י מביא בשם ה"ר מנוח שע"כ נהגו לעשות פעמונים ולא נראה לע"ד דא"כ בשבת אין להוציא ספר תורה הזאת דמשמיע קול לכך נראה לי שאין לעשות אותן פעמונים ומש"ה לא הביאו רמ"א וכבר ראינו שהיה כן באיזה בהכ"נ ומיחו בהם וסלקום עכ"ל:
ד סָעִיף ג מפחד. והב"ח כ' ולענין הלכה נקטינן דשלא במקום סכנה לא שרי אלא בחיקו כנגד לבו ואפי' בשאר ספרים ובמקום סכנה נמי לא שרי אלא להכשילו לאחוריו אבל לא לרכוב עליו ע"כ ובודאי היכא דאפשר להחמיר בכבוד תורה עדיף אבל היכא דלא אפשר מותר אפילו לרכוב עליהם עכ"ל הש"ך:
ה סָעִיף ז המטה. וראוי להחמיר שיהא מקום הס"ת גבוה ממנו י' טפחים ולא יפחות מג' טפחים דכל דבציר מהכי לא חשיב גובה כלל ב"י ונראה דמדת חסידות קאמר אבל מדינא סגי בגובה טפח לכ"ע. ש"ך:
ו סָעִיף ז ספרים. וכתב הר"ר מנוח דוקא שלא בשעת זמן בהמ"ד אבל בזמן בהמ"ד והמקום צר לתלמידים מותר לישב בשוה עם הספרים והפירושים וכן היה נוהג ה"ר משולם מבדרשי אך כשלא היה במקום ב"ה היה מדקדק שיהא הספר נתון ע"ג דבר אחר כל שהוא וכ' בעל ספר א"ח ונראה שאין להקל בדבר שלא יראה כמזלזל בכבוד הספרים עכ"ל ב"י:
ז סָעִיף ז יניח. בחשו' רמ"א סימן ל"ד כ' שאין לישב על תיבה שיש בה ספרי קדש וכ' הט"ז דנ"ל אפי' מונח עליה הרבה מטלטלין זה על זה לא מהני והטעם דלישב עליהם הוה גנאי ביותר אבל אם נתחבר לכותל במסמרין מותר לישב שם עכ"ל (ובנה"כ סתר דבריו וכתב דהרב רמ"א עצמו הניח שם בצ"ע מטעם כיון שהספרים שלנו אינן כתב אשורי ע"ש):
ח סָעִיף ט נדות. ועיין בא"ח סימן פ"ח מדין נשים נדות לתפלה:
ט סָעִיף י ת"ח. אפי' אינו אלא שונה הלכות ולא שימש ת"ח כ"כ בא"ח סימן קנ"ד ס"ה:
י סָעִיף יא עושין. כב"י היינו דרשות לעשות כן ואין חיוב בדבר וכ"פ הב"ח דיכול לגנזם:
יא סָעִיף יב והונח. תרתי בעינן דהזמנה לחוד לאו מילתא היא ונראה דה"ה אם אומר כסף זה לתשמיש ס"ת אין בו משום אמירה לגבוה דהא יכול למכרה ודוקא גבי צדקה אמרינן כן בסימן רנ"ח סי"ג עכ"ל הט"ז:
יב סָעִיף טז תפוחי. פי' הט"ז שהם של ס"ת דרבים ולא מכרוהו שבעה טובי העיר אבל של יחיד מבואר בסי"ח:
יג סָעִיף יח טעיות. זה מדברי ריב"ש וז"ל אם חסר אות אחת או שייתר אות א' כיון שהוא פסול אין בו קדושת ס"ת והוא כחומשין וימכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ע"כ ממילא ה"ה ביחיד בס"ת שלו עכ"ל הט"ז:
יד סָעִיף יט כבוד. כ' הט"ז נ"ל דאותן אנשים שנוהגים בשעת לימודם בספר ורוצה להגבי' הספר שלומד פושט ידו ולוקח ספר אחר ומניח תחת ספר זה שלומד דאיסורא איכא משום בזיון כי בזה מבזה הספר להיות לתשמיש מה שיוכל לעשות בעץ או באבן אם לא כשהספר התחתון מונח כבר ודאי שרי להניח השני עליו ובתשו' מהרי"ל מביא בשם ספר אגודה דאין לעשות תשמישי ס"ת מבגד שנשתמש בו הדיוט ומ"מ נראה דהיינו דוקא בדבר שהוא תשמיש קדושה עצמו כגון אותן הנזכרים בא"ח סימן קנ"ד אבל חשמיש דתשמיש כגון אותן הנזכרים שם מותר לעשות מבגד ואם נעשה כבר תשמיש קדושה ממנו אסור לעשות אח"כ ממנו תשמיש דתשמיש דלהקל לא אמרינן דלא נתפס ביה הקדושה עכ"ל:
א סָעִיף א לנהוג כבוד. ולענין מה שנוהגים בעת שנוסע המלך מטלטלים ס"ת לכבודו ראיתי בתשובה כ"י מש"ב הגאון מהר"ר שבתי כ"ץ ז"ל שכתב שאין למחות בזה והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם הלכות אבל דמפני כבוד מלכים כו' עוד הביא ראיות לזה:
ב סָעִיף א ממנו י' טפחים. עיין בתשובת חות יאיר סימן קפ"ד שכתב דר"ל למעלה מראשו בעמדו אבל למעלה מי' טפחים לארץ לא מהני ע"ש ועיין בספר נשמת אדם כלל ג' סוף אות ב' מ"ש על זה:
ג סָעִיף ב חייב לעמוד. עיין בתשובת יד אליהו סימן ד' שכתב דאפילו אם עוסק בתורה חייב לעמוד מקמי ס"ת דהא עיקר דין העמידה למדו בגמרא מק"ו מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ"ש והרי לעיל סימן רמ"ד סי"א איתא דצריך לעמוד מפני ת"ח אפילו בשעת לימוד א"כ אם הס"ת עדיף פשיטא דיש לעמוד מפניה אפילו בשעת לימוד ע"ש:
ד סָעִיף ד ולא יקרא בו. עט"ז שכתב דבבה"ק עצמו גם האחיזה לחוד אסור וקריאה לחוד אסור אפילו תוך ד"א ע"ש ועיין לקמן בסימן שס"ז ס"ג לא משמע כן ועיין בתשובת נו"ב תניינא חא"ח סימן ט' הבאתיו שם:
ה סָעִיף ד ולא יאחוז ס"ת. עיין בספר מרכבת המשנה פ"ט מהלכות שאר אבות הטומאה דין ה' מ"ש בזה:
ו סָעִיף ה זורקין. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בשם כנ"י ועיין בשו"ת באר שבע סימן מ"ג שאוסר ג"כ לשרוף כתבי קודש אע"פ שבלו ונמחקו ע"ש ועיין בס' ישועות יעקב בא"ח סימן קנ"ד סק"ג:
ז סָעִיף ז להניחה ע"ג קרקע. עיין בספר תפארת למשה שכתב דאם נפלו ספרים הרבה בפ"א ע"ג קרקע אם יש שיהוי וטורח אם יגביה כל אחד בפ"ע משאם יניחנו כולו כאחד זה עג"ז בארץ יגביהם כאחד. כדאמרינן פ"ב דעירובין מצאן צבתים כו' וי"ל דהתם בשבת שאני עכ"ד ע"ש:
ח סָעִיף ז ולא יניח. עבה"ט ועיין בספר בכור שור בחידושיו למס' עירובין דף ל' ע"ב שהביא דעת הב"ח בא"ח סי' ק"א שפסק דמותר לישב ע"ג ארגז שספרים בתוכו והעלה דהסומך בשעת הדחק אדעת הב"ח לא הפסיד אפילו ביושב בקרון וארגז קטן רק שאינו כליין וכ"ש כשיש בארגז דברים אחרים עם הספרים דאז אין הארגז בטל אצל הספרים ובס"ת יש להחמיר ע"ש ועי' בתפארת למשה שכתב דנראה קצת היתר היכא שאין מכסה התיבה נוגע בספרים ע"ש. ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ט' שכתב על דבר כתבי קודש הנדפסין שנוהגים בהם מנהג בזיון ומוכרין בחנויות בהם דבר מאכל הוא עון פלילי כי מעשה הדפוס הוא קודש כמו כתיבה תמה כמ"ש הט"ז לעיל סימן רע"א ויש לב"ד למחות בהמדפיס שלא ימכרם לחנויות וכן המג"א בסימן קנ"ד ס"ק י"ד תמה על גדולי הדור שאין מוחין בהעושין בדפי ספרים כתבי קודש כשקושרין אותן דזה איסור גמור דלא כס' א"ר שם שכתב שסמכו עמ"ש הט"ז סק"ו ע"ש ור"ל דטפי עדיף לעשות תשמיש קדושה קלה ממה שתהיה פנוי לגמרי ותגנז. דליתא דהט"ז מיירי מתשמיש קדושה ולא בכתבי הקודש שהם קדושה עצמה ע"ש:
ט סָעִיף ח שיש בו ס"ת. עיין בת' אא"ז פנים מאירות ח"א סימן ע"ד שכתב דחדר הפתוח לבית שיש בו ס"ת או ספרים אסור לשמש מטתו גם בחדר ההוא ואם עושה ווילון לפני הפתח שרי ע"ש וצ"ע בזה:
י סָעִיף ח לא ישמש. כתב בתשובת חות יאיר סימן קפ"ד דהכא לא מהני אם הספרים למעלה מעשרה טפחים כדמהני בסעיף א' וגם ווילון סביב הספרים או סביב המטה לא מקרי מחיצה ע"ש:
יא סָעִיף ח מחיצה. עיין בתשובת שער אפרים סימן קי"ט דאם המחיצה עשויה בסריגי חלונות שקורין גיגאטי"ר אינה מועלת ואסור ע"ש וכ"כ המג"א בסימן ר"מ ס"ק ט"ו:
יב סָעִיף ח ושאר כתבי קדש. בתשובת חו"י שם נשאל אם יש איזה צד היתר לת"ח דדחיקא ליה שעתא לשמש מטתו בחדר שיש בו הספרים וצידד להקל בספרים הנדפסים ע"י עובדי כוכבים ואם הספרים בכתב אשכנזי פשיטא יש ג"כ צד היתר (ואפשר דה"ה בכתב שקורין רש"י עמש"ל סי' רפ"ג סק"ג בשם דברי יוסף שוב נזכרתי שכ"כ הוא ז"ל בהדיא בסימן ק"ו והבאתי דבריו לעיל סימן רע"א ס"ק כ') והעלה דאם הוא שעת הדחק גדול דא"א לעשות בהם כדין הש"ס יש לסמוך על הנ"ל להקל בזמן עונה וליל טבילה וליל יציאה וביאה בדרך ע"ש. ובספר באר היטב בא"ח סימן ר"מ לא העתיק יפה:
יג סָעִיף י אצל ת"ח. וכתב בתשובת הרשב"ש סימן ס"ב דאם יש לחוש משום שיוציאום וישרפום יתנם בכלי חרס בשאר מקום צנוע עיין שם:
יד סָעִיף יב המטפחות. עיין בתשובת קרית חנה סימן ה' על הפטורות שנעשו בגליון כס"ת אם מותר לכרכן במטפחות של ס"ת אם יש בו משום הורדת קדושה ע"ש:
טו סָעִיף יב והארון. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן קפ"ג דמותר לתלות טלית ותפילין בציר הברזל הקבוע בדלת שבאה"ק ע"ש:
טז סָעִיף יח יש מי שמתיר. עיין בספר יד הקטנה הלכות ס"ת פ"ד עשה כ"ג אות ט' שכתב דהא דמביא הש"ע כאן וכן בא"ח סימן קל"ג ס"י ב' דעות בזה היינו דוקא בספר תורה שקנאה היחיד לעצמו דאמרינן בה דהוי כחוטף מצוה מן השוק אבל בספר תורה שכתבה לעצמו או ששכר סופר לכתוב לו למען לקיים המ"ע של כתבו ודאי דאסור למכרה ולכן כתב לעיל סימן ר"ע ס"א בסתם ואינו רשאי למכרו אע"ג דשם מיירי ביחיד ע"ש:
יז סָעִיף יט משום כבוד. עבה"ט ובס' חמודי דניאל כ"י כתב מי שרוצה להניח ספר בתוך ספר בכדי שלא יהא צריך לחפש אח"כ נראה דאסור וגם אסור להניח בספר שום דבר להשתמר שם:
א סָעִיף א חייב כו'. פ"ד דאבות ופ"ג דמ"ס ופ"ג דברכות (י"ח א' כ"ד א' כ"ו א') ופ"י דעירובין (צ"ח א') ופ"א דקדושין (ל"ג ב') ופ"ג דמנחות (ל"ב ב') וש"מ ועבמ"ר פ' במדבר פ"ד וכתב הרמב"ם דהא דברי הלוחות הן בס"ת וז"ש ומצוה כו' ולכבדו כו' כמו בארון:
ב סָעִיף א ולא ירוק כו'. דאפי' בפני רבו אסור כמ"ש בפ"י דעירובין (צ"ט א') וכ"ש בפניה וכמ"ש בפ"ק דקדושין (ל"ג ב') ק"ו מפני כו':
ג סָעִיף א ולא יגלה כו'. כמ"ש במזבח וכמ"ש במכילתא שם והלא דברים ק"ו ומה אם אבנים שאין בהם דעת לא לרעה ולא לטובה אמר המקום לא תנהוג בהם בבזיון חבירך כו' וכ"ש בס"ת כנ"ל ואע"ג דשם ממעט היכל וק"ק מפסיעה גסה דוקא:
ד סָעִיף א ולא יפשוט כו'. ערש"י בכתובות ק"ח ב':
ה סָעִיף א ולא יחזור כו'. כמ"ש בפ"ה דיומא (נ"ג א'):
ו סָעִיף א אא"כ גבוה כו'. דרשות אחריתא הוא וכמ"ש בספ"ג דברכות [ועס"ח מש"ש]:
ז סָעִיף א אלא ישב כו'. כמ"ש בפ"ב דשבת (ל' ב') לענין רבו:
ח סָעִיף ב עד שיעמוד כו'. ממה דאיבעיא להו שם ברכוב כו' וכמש"ש בנשיא:
ט סָעִיף ב או עד כו'. כמ"ש בפ"ה דיומא (נ"ג א') ברבו:
י סָעִיף ב אבל לפני כו'. משא"כ בחומשין שלהם דין תורה להם דהא אף בציבור מותר לקרות בהן אלא מפני כבוד צבור כמ"ש בגטין ס' א'. רשב"א ע"ש ועסי' רפ"ג ס"א:
יא סָעִיף ב השומע כו'. כמ"ש בקדושין ל"א ב' רב יוסף כי כו':
יב סָעִיף ג כנגד לבו. כמ"ש בתפילין בפ"ג דברכות (כ"ג א') ובתוס' כ' שמותר אפילו מפשילו לאחוריו וכן אמרינן בירושלמי ספ"ג שם אלא שנסתפקו בס"ת ע"ש ד"ה וירכב כו' והרי"ף כ' דבשעת הסכנה אינו מותר אלא שיניח על החמור שהוא רוכב וכ"מ לשון הרמב"ם דקאמר ברישא וירכב עליו ר"ל על החמור ראי על הס"ת הל"ל בלשון נקיבה עליה וע' בריש קדושין (הכא דבתורה קאי ותורה כו') וז"ש אלא מניחו כו' ואם כו':
יג סָעִיף ד עד שירחיק כו'. שם:
יד סָעִיף ד או מבהכ"ס. כמ"ש בתפלין בברכות שם וכשיוצא מרחיק כו':
טו סָעִיף ה ואפי' כו'. רמב"ם דהא קורא בספר תנן שם בכל ספרים:
טז סָעִיף ה ואסור כו'. שם וכנ"ל סי' רע"ז:
יז סָעִיף ז אסור כו'. הנה תוס' שם פסקו כר' יוחנן דקי"ל כוותיה נגד ר"ה כמ"ש תוס' ורי"ף וש"פ בפ"ו דברכות וש"מ וכ"פ הרמב"ם עצמו שם (בפ' ז' מה' ברכות הלכה ד') ועתוס' דמנחות שם ד"ה דאמר כו' אלא שהרמב"ם נטה כאן אחר הירושלמי פ"ג דברכות כדרכו לנטות אחר הירושלמי דאמרינן שם לא ישב אדם ע"ג ספסל שס"ת נתון עליו מעשה בד"א שהיה יושב ע"ג ספסל שס"ת נתון עליו והרתיע מלפניו כמרתיע לפני נחש סתמא דירושלמי דלא כר' יוחנן והביאה תוס' שם ד"ה אסור כו':
יח סָעִיף ז וכ"ש שאסור כו'. גמ' שם אפי' לר' יוחנן:
יט סָעִיף ז ואפי' על כו'. דהוא כארץ שהולכים עליה:
כ סָעִיף ז ולא יניח כו'. מ"ס פ"ג הלכה י"א:
כא סָעִיף ז ונ"ל כו'. דהא משום בזיון הוא כמש"ש וכנ"ל ס"ה:
כב סָעִיף ח והרמב"ם מתיר כו'. שמפרש מש"ש אריב"ל כו' לא לשמש דהא אמר בברייתא בית שיש בו ס"ת כו' אלא משום זהירות בכבודה שלא להחזיר אחוריו אליה ולפשוט רגל כו' שהשיב בס"א וכן מש"ש מר זוטרא כו' ג"כ משום האי טעמא וז"ש בס"א ומצוה לייחד לו מקום כו' אא"כ גבוה כו' ומפרש מחיצה עשרה בגובה:
כג סָעִיף ט והוא שלא כו'. כמ"ש בפ"ב דסוכה (כ"ו ב') שכח ושמש כו':
כד סָעִיף יב תיק כו'. שם ואלו הן כו':
כה סָעִיף יב שהוכן לס"ת והונח כו'. כמ"ש בפ"ג דברכות (כ"ג ב') ובפ"ו דסנהדרין דאר"ח האי סודרא כו'. ובירושלמי ר"פ בני העיר והביאו הרא"ש שם העושה תיבה לשם ספר ומטפחת לשם ספר עד שלא נשתמש בהן הספר מותר להשתמש בהן הדיוט משנשתמש בהן הספר אסור להשתמש בהן הדיוט כו':
כו סָעִיף יב וכן המטפחות. כנ"ל:
כז סָעִיף יב והארון. הוא תיבה הנ"ל ובירושלמי שם ר' ירמיה אזל לגוללא יהבין תיבותא בגו ארונא אתא שאיל לר' מנא א"ל אני אומר כך התנה עליו מתחלה ר' יונה עביר מגדלא ואתני עלויה עלאה דספרין וארעיה דמנין והביאו הרא"ש סוף מגילה וז"ש והמגדל וז"ש בסט"ו כל מה כו':
כח סָעִיף יב אע"פ כו'. דמש"ש בגמ' מריש כו' דוקא אכסא שמניחין אבל בתוכו לעולם תשמיש קדושה כי אין מניחין בתוכו לעולם בלא תיק ומטפחת ואפ"ה אמרינן דתשמיש הוא:
כט סָעִיף יב וכן הכסא כו'. גמ' שם וכאן לא אמר אע"פ כו':
ל סָעִיף יב ולאחר כו'. כמ"ש בסי"ג ובספ"ט דשבת מקק מטפחות:
לא סָעִיף יג וכסא כו'. כגירסת הרי"ף והרא"ש שם ועבא"ח סי' קנ"ד:
לב סָעִיף יד אבל כו'. ירושלמי שם ר' יהודה בשם שמואל בימה ולווחין אין בהם משום קדושת ארון ויש בהם משום קדושת בה"כ אנגלין אין כו' ויש כו':
לג סָעִיף טז תפוחי כו'. דכל שלכבוד עשויין כמש"ש בגמ' מ"ד הני כו':
לד סָעִיף יז כל מה כו'. כמש"ש בבה"כ:
לה סָעִיף יח יחיד כו'. עמ"ש בא"ח סי' קנ"ג ס"י:
לו סָעִיף יח ואם היו כו'. כמ"ש הרמב"ם דאינו אלא כחומשין:
לז סָעִיף יט אבל כתובים כו'. מדלא חילק בגמ' הנ"ל ביניהם ומשוי אותם להדדי וכן שם לענין גלילות מטפחות וכן בירושלמי לענין מכירה ע"ש ועתוס' דב"ב י"ג ב' ד"ה ר"י כו':
לח סָעִיף יט וכ"ז כו'. עתוס' שם ד"ה מדביק כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.