א כִּלְאֵי הָאִילָנוֹת, הֲרֵי הֵם בִּכְלָל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (וַיִּקְרָא יט, יט) כֵּיצַד, הַמַּרְכִּיב אִילָן בְּאִילָן, כְּגוֹן שֶׁהִרְכִּיב יִחוּר שֶׁל תַּפּוּחַ בְּאֶתְרוֹג אוֹ אֶתְרוֹג בְּתַפּוּחַ, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם, בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ. וְכֵן הַמַּרְכִּיב יָרָק בְּאִילָן אוֹ אִילָן בְּיָרָק, לוֹקֶה בְּכָל מָקוֹם.
ב אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַנִּיחַ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁיַּרְכִּיב לוֹ אִילָנוֹ כִּלְאַיִם.
ג מֻתָּר לִזְרֹעַ זְרָעִים וְזֶרַע אִילָן כְּאֶחָד. וְכֵן מֻתָּר לְעָרֵב זִרְעֵי אִילָנוֹת וּלְזָרְעָם כְּאֶחָד, שֶׁאֵין לְךָ כִּלְאַיִם בְּאִילָנוֹת אֶלָּא הַרְכָּבָה בִּלְבַד, בֵּין אִילָן בְּיָרָק, בֵּין יָרָק בְּאִילָן, בֵּין יָרָק בְּיָרָק שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וַאֲפִלּוּ עֵץ סְרָק עַל עֵץ מַאֲכָל אוֹ עֵץ מַאֲכָל עַל עֵץ סְרָק.
ד יֵשׁ אִסוּר הַרְכָּבָה אֲפִלּוּ תַּחַת הַקַּרְקַע, כְּגוֹן זְמוֹרַת הַגֶּפֶן שֶׁהִבְרִיכָהּ תַּחַת הַקַּרְקַע, אָסוּר לִזְרֹעַ עָלֶיהָ יָרָק, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עַל גַּבָּהּ עָפָר שְׁלשָׁה טְפָחִים. וַאֲפִלּוּ הִבְרִיכָהּ בְּתוֹךְ דְּלַעַת שֶׁיָּבְשָׁה, אוֹ בְּתוֹךְ סִילוֹן שֶׁל חֶרֶס, מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁרָשׁ בָּהּ וַהֲוָה לֵהּ מַרְכִּיב יָרָק בְּאִילָן. וְאִם הָיָה עַל גַּבָּהּ פָּחוֹת מִזֶּה, אָסוּר לִזְרֹעַ עַל גַּבָּהּ וּמֻתָּר לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ. אֲבָל הִבְרִיכָהּ בְּסֶלַע קָשֶׁה, אֲפִלּוּ אֵין עָלֶיהָ עָפָר אֶלָּא שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת, מֻתָּר לְהָבִיא זֶרַע עָלֶיהָ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין עִקַּר הַגֶּפֶן נִרְאֶה. אֲבָל אִם נִרְאֶה, צָרִיךְ לְהַרְחִיק שִׁשָּׁה טְפָחִים לְכָל רוּחַ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ, כְּמוֹ שֶׁמְּרַחֵק מִכָּל גֶּפֶן יְחִידִית שֶׁלֹּא הֻבְרְכָה.
ה וְדַוְקָא בִּכְהַאי גַּוְנָא שֶׁנִּקְרָא עָלָיו שֵׁם אִילָן קֹדֶם שֶׁהִבְרִיכָהּ. אֲבָל מֻתָּר לִזְרֹעַ אֵצֶל הָאִילָן, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁרְשֵׁי הַיָּרָק נִכְנָסִים בְּתוֹךְ שָׁרְשֵׁי הָאִילָן, כֵּיוָן שֶׁאֵין עַל הַשָּׁרָשִׁים שֵׁם אִילָן. וַאֲפִלּוּ בְּמַבְרִיךְ, דַּוְקָא בִּזְמוֹרַת הַגֶּפֶן מִפְּנֵי שֶׁהִיא רַכָּה וְשָׁרְשֵׁי הַזְּרָעִים נִכְנָסִים, אֲבָל הַמַּבְרִיךְ עָנָף מֵאִילָן אֶחָד, מֻתָּר לִזְרֹעַ עַל גַּבָּיו אֲפִלּוּ אֵין עָלָיו עָפָר שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת.
ו יֵשׁ בְּאִילָנוֹת דּוֹמִים זֶה לָזֶה בֶּעָלִין אוֹ בַּפֵּרוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵן הוֹאִיל וְהֵם שְׁנֵי מִינִים הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם. כֵּיצַד, הַתַּפּוּחַ עִם הַחַזְרָד (פֵּרוּשׁ מִין תַּפּוּחַ יְעָרִי תַּרְגּוּם וְכַפְתּוֹר (שְׁמוֹת כה, לה, לז, כא) וְחֵזוּר) הַפַּרְסְקִין (פֵּרוּשׁ פירסק"י בְּלַעַ"ז) עִם הַשְּׁקֵדִים, הַשֵּׁזָפִין (פי' הִרְכִּיב זֵיתִים עַל רִמּוֹן, שֶׁהֵם פְּרִי דּוֹמֶה לְזַיִת, יוֹצֵא מֵהֶם שֵׁזָפִין) עִם הָרִמּוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִים זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה, אֲבָל הָאַגָּסִים (פי' פיר"י בְּלַעַ"ז) עִם הַקְּרוּסְטוּמֵלִין (פי' מִין אַגָּסִים) וְהַפְּרִישָׁן (פי' קודוציו) עִם הָעֻזְרָדִין (פי' סורבוליי), אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה. הַגָּה: וְכֵן מֻתָּר לְהַרְכִּיב מִין א', אֲפִלּוּ שְׁחֹרוֹת בִּלְבָנוֹת וְדַקּוֹת בְּגַסּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַי (כָּל בּוֹ וב"ח בְּשֵׁם א"ח). וְכֵן סְרָק עַל גַּבֵּי סְרָק, שָׁרֵי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ (כֵּן מַשְׁמָע מֵהַטּוּר). וּמִכָּל מָקוֹם הוֹאִיל וְאֵין רֹב הָעוֹלָם מַכִּירִין רֹב הַמִּינִין, טוֹב לִזָּהֵר מִכֻּלָּן (ב"י בְּשֵׁם סמ"ק).
ז אָסוּר לְקַיֵּם הַמֻּרְכָּב כִּלְאַיִם, אֲבָל הַפְּרִי הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ לְזֶה שֶׁעָבַר וְהִרְכִּיבוֹ. וּמֻתָּר לִקַּח עָנָף מֵהַמֻּרְכָּב וּלְנָטְעוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר.
א סָעִיף ב אסור כו'. ע"ל סימן רצ"ז סעיף ב':
ב סָעִיף ג מותר לזרוע כו'. משמע אפי' בארץ ישראל מותר ואזיל לטעמיה בב"י אבל באמת לא כוון יפה אלא נראה עיקר כדעת הטור דבארץ ישראל אסור דנהי דמשום הרכבת אילן ליכא איסורא דכלאי זרעים מיהא איכא כדלקמן ר"ס רצ"ז בהל' כלאי זרעים וכן כתב הב"ח ושאר אחרונים:
ג סָעִיף ג על עץ מאכל כו'. משמע הא ע"ג סרק אפילו שאינו מינו שרי וכדלקמן סעיף ו' בהג"ה:
ד סָעִיף ד סילון של חרס. והטור כתב סילון של עץ:
ה סָעִיף ד ומותר לזרוע בצדה. שאין שייך הרכבה אלא בזורע על הגפן ממש לפי ששרשי הזרעים יורדים כנגדן ונכנסין בתוך הגפן אבל בצדדים הזרעים לאו לצדדים משתרשי וכ"ת נהי דשרשי הירק לא משתרשי לצדדים ניחוש לשרשי הגפן דמשתרשי לצדדים ובאין שרשי הירק ונכנסין בהן אין זה קושיא דשרשי הגפן גם כן אין מתפשטין לצדדין עד שהן יורדין כנגדן ג' טפחים ושוב אין שרשי הזרעים יכולים ליכנס בהם עכ"ל עט"ז והוא מדברי הר"ן שהביא בית יוסף ותימה דהר"ן ס"ל דע"ג שרשי אילן נמי שייך איסור הרכבה אבל המחבר דס"ל בסעיף ה' דלא שייך ביה הרכבה כיון דלא נקרא שם אילן עליו אם כן אפי' באין שרשי הירק ונכנסין בשרשי אילן שרי וכן העט"ז גופי' העתיק דברי המחבר בסעיף ה' ואם כן דבריו מעורבבים וסותרים זה את זה וכן משמע להדיא בספר מע"מ דף קכ"ח ע"ב דבור המתחיל בתוך שרשי הגפן כו' דהר"ן והרא"ש חולקים ע"ש. ולענין דינא נראה דלכתחלה יש להחמיר כהר"ן שכן נראה דעת התוספות ספ"ק דקדושין מביאם בית יוסף שכתבו דטוב ליזהר שלא לזרוע זרעים סמוך ג"ט לעיקרו של אילן דנראה כמרכיב הזרעים בתוך האילן עכ"ל ר"ל אע"ג די"ל דזרעים לאו קמשתרשי וכמ"ש הר"ן מכל מקום יש ליזהר משום דנראה כמרכיב כו' משמע הא אם זורע על גבי השרשים ממש וידוע שנכנסים לתוכו אסור מדינא:
א סָעִיף א בכלל מה שנאמר שדך כו'. פי' כלאי זרעים פשיטא שמיירי מזה אלא אפי' כלאי האילנות. כ' הטור והאי שדך לא תזרע לאו בכלאי זרעים מיירי) שאותן אינן אסורין בח"ל אלא כו'. ודאי פשוטו דקרא קאי על איסור כלאי זרעים ובזה אנו ממעטין ח"ל דכתיב שדך אבל לענין כלאי אילן אמרינן בגמרא דאף בח"ל אסור דמקשינן לאיסור הרבעת בהמה דאסור אף בח"ל ועל זה אמר הטור דהאי היקשא לא אתא אלא לכלאי אילן אבל כלאי זרעי' לא וכ' בדרישה דנ"ל מלשון זה שכתב כאן דכלאי אילנות בכלל שדך לא תזרע כלאים דאם זרע ב' מיני אילנות בא"י לא גרע איסורו מכלאי זרע השדה כו' וחוץ מכבודו לא עיין ברמב"ם פ"א דכלאים שכתב בהדיא וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזרען כאח' שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד עכ"ל. וזה אפי' בארץ ישראל שהרי כתב שאין לך כלאים כו' וכן מוכח בבכורות דף נ"ד בהדיא:
ב סָעִיף ג וזרע אילן כאחד. בטור כתוב בזה דמותר בח"ל וכת' ב"י דמשמע דבא"י אסור בזה ולא דק דהא מתניתין ורמב"ם בא"י איירי ואפ"ה התירו עכ"ל וכ"כ לעיל מיניה בסמוך בשם הרמב"ם פ"ה דכלאים ובדרישה רצה ליישב דאותו היתר היינו מחמת איסור הרכבה אבל מ"מ יש איסור מחמת כלאי זרעים ואח"כ דחה אותו תירוץ ומו"ח ז"ל כתב כן בפשיטות דכ"כ הרמב"ם בפרק ה' מהלכות כלאים בהדיא שלא כדברי ב"י ואני אשתומם כשעה חדא על כל אלו החכמים דבאמת בפ"ה לא הוזכר מידי מזה אלא בפ"א כ"כ בהדיא וז"ל ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד וכתב הראב"ד ע"ז דלא מיחוור והוכיח מירושלמי שזרעים עם האילן אסור וא"כ הכל ניחא דודאי הטור ס"ל כהראב"ד דמחמיר והיינו בא"י ותמוה הוא איך אשתמיט מינייהו השגת הראב"ד בזה והיותר תימה דבכ"מ לא הקשה כלום על הראב"ד בזה וכאן כתב שהוא פשוט ונלמד ממשנה וע"כ ברור דהב"י לא דק במ"ש על הטור:
ג סָעִיף ד בתוך דלעת. פירוש בתוך דלעת יבש שנתרוקן בפנים או בתוך סילון של חרס אפ"ה אסור משום דזרעים מפלשי' עד הגפן אבל בתוך הסלע קשה כו'. כן פירש הר"ש:
ד סָעִיף ו הפרסקין עם השקדים. פי' גרעין פרסקין דומים לשקדים:
א סָעִיף א בכלל. כ' הדרישה דנראה אם זרע ב' מיני אילנות בארץ ישראל לא גרע איסורו מכלאי זרע השדה כו' ולא עיין ברמב"ם שכ' בהדיא וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזרען כאחד שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד וזה אפילו בא"י שהרי כ' שאין לך כלאים וכו' עכ"ל הט"ז:
ב סָעִיף ג זרעים. כ' הש"ך משמע אפילו בא"י מותר אבל באמת לא כיון יפה אלא נראה עיקר כדעת הטור דבא"י אסור דנהי דמשום הרכבת אילן ליכא איסורא דכלאי זרעים מיהא איכא עכ"ל וכ"כ הט"ז דכן מוכח מהירושלמי שזרעים עם האילן אסור וע"ש:
ג סָעִיף ד חרס. והטור כ' של עץ:
ד סָעִיף ד בצדה. והש"ך כתב דטוב ליזהר לכתחלה ולהחמיר שלא לזרוע תוך שלשה טפחים דכן דעת הר"ן והתוספות ע"ש: [ועי' בש"ך עצמו]:
א סָעִיף ג בין אילן בירק. [עיין בתשובת חתם סופר סי' רפ"ז במה שנוהגים היתר בנטיעת ענפי אהל ושושנים וכדומה ע"י שעושים סדק בשולי הענף ההוא ותוחבין בו חטה ונוטעים בארץ וע"י החטה משרישים הענפים בקרקע ודעת השואל לאסור דה"ל הרכבת אילן בירק ואפילו אילן סרק בירק מאכל אסור. והשיב כי כן ראיתי לא' מבני ביתי עשה כן בגינתא דבי רב דידי ומחיתי בידו משום דלא בריר לי היתרא אבל מ"מ אין בידי למחות לאחרים במה שנהגו בזה היתר דלא ברי לי ג"כ איסורא דנלע"ד דלא שייך הרכבה אלא בשני המינים מגודלים למעלה מהקרקע או לכל הפחות שעתידים שניהם לעלות מהקרקע משא"כ הכא שהחטה הזאת כלה ובלה בארץ רק גורמת שתשרש השושנה כו' ע"כ איני אומר בזה לא היתר ולא איסור והמחמיר תע"ב ע"ש]:
ב סָעִיף ו התפוח עם החזרד. [עיין בספר לבושי שרד בחידושי דינים סי' ק"ו שנשאל אודות אילני תפוחים שהמה מורכבים בתפוחי יער הנקרא בל"א קוואסניצי"ס אם רשאי לקיימם. וכאשר חקר על זה נודע כי בתפוחי יער הללו יש ב' מינים כי נמצא ביניהם מעט אילני תפוחים אשר הם טובים וגדולים מן הקוואסניצי"ס ונפש היפה תאכלם בלא כבישה והרוב מהם המה הקוואסניצי"ס השכיחים אשר א"א לאכלם בלי כבישה. והשיב דבין כך ובין כך אסורים האילנות המורכבים וצריך לעקרם לפי שקוואסניצי"ס הגרועים המה אילני סרק כמבואר מדברי הט"ז בא"ח סימן ר"ג וקיי"ל דאילן מאכל באילן סרק הוי כלאים והמין הטוב שבהם עם היות שאינם נקראים אילני סרק מ"מ הוי אינו מינו עם התפוחים הטובים כמו ששנינו התפוח והחזרד כלאים זה בזה ופירש הרע"ב חזרד תפוח יערי וא"א לומר דהיינו המין הגרוע דא"כ כו' אלא ודאי דחזרד היינו המין המעולה שבהם דמ"מ לצד ריחוק טעמיהם הוי כלאים דהוי שני אילני מאכל וכתב שהסכימו גדולי הדור לדבריו ע"ש. ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן ס"ו שהשיג עליו והאריך לקיים המנהג שנהגו העולם להתיר בזה אף לכתחלה דעיקר היסוד שסמך עליו הלבושי שרד להחמיר דפשיטא ליה דחזרד היינו תפוח היער ובאמת אינו כן אלא שמא אחרינא הוא ופרי א' הוא גדל כמין תפוח יערי ולא זהו ממש וכלשון הפוסקים שכתב מין תפוח יערי. ומ"ש הלבו"ש כיון שמשונין הרבה בטעמן הלכו בהם אחר טעם הפרי ז"א דהרי הרמב"ם בפ"ג מהל' כלאים לא כתב טעם זה רק על אותן שהם ב' מינים חלוקין בשמן ובטבען רק מפני שווי ודמיון העלין וצורתן היה עולה על הדעת להתיר על זה כתב שהלכו בזה אחר טעם הפרי הואיל ורחוקין זה מזה ביותר הוו כלאים אבל אין זה ענין לאותן שהם מין אחד לגמרי בודאי לא גריעי מזונין שאין ראויין למאכל אדם כלל ואינן כלאים עם חטים וכן תאנים ובנות שוח שהן תאנים מדבריות והן רעות מאד הם מין אחד וכן שקדים מרים ומתוקין וכן ענבים ובאושים ודלעת עם הרמוצה כו' ומ"ש הלבו"ש מדברי הט"ז דמינים הגרועים מיקרו אילני סרק ז"א שאין כוונת הט"ז שיהיו נקראים ממש אילני סרק רק לענין ברכה לא חשיבי וגם עיקר דעת הט"ז שם צ"ע ואף אם היה עולה על הדעת דמיקרי אילני סרק ממש מ"מ אלו תפוחי היער אינם כלאים עם תפוחי גינה דבשלמא אותן אילני סרק שאין מוציאין פירות כלל ואין ידוע איזה מין פירות היו מוציאין קודם החטא הוו כלאים עם כל המינים דאולי היו מוציאין מין אחר לגמרי אבל אלו תפוחי היער ודומיהן כו' והאריך עוד בזה ודעתו דהוא היתר גמור בלי פקפוק ונזכר שם הגאון מהרא"ז מבראד השיג על הלבושי שרד בזה ע"ש]:
ג סָעִיף ו וכן סרק ע"ג סרק. [עיין בתשובת ח"ס ס"ס רפ"ז דלהך דעה שרי אפילו אם הם עצי ריח משונים בריחם זה מזה אך שומר נפשו ירחק מזה ויחוש לאידך גירסא בירושלמי דגם אילני סרק לא יבריכם זע"ז ע"ש]:
ד סָעִיף ז אסור לקיים המורכב. [עיין בתשובת ח"ס סימן רפ"ח אודות ששאלו חכימי דיהודאי הדרים במדינת הגר ע"ד שנהגו שמה מנהג אבותיהם בידיהם אשר רבים וכן שלמים קונים כרמים מערביים ובתוכם אילנות נטועים שקדים ואפרסקין רובן מורכבים ומקיימין אותן. והוא מבואר בש"ע דכלאי אילן נוהג בין בארץ בין בח"ל ואסור לקיימו. והאריך בזה והביא דברי התוספות בעבודת כוכבים ס"ד ע"א בד"ה ר' עקיבא דמבואר בדבריהם דאפילו לר"ע לא אסור כלל בלי מעשה ופלפל הרבה בזה ומסיק בהא סליקנא דלדעת התוספות מותר לקיים בלי מעשה אפילו לר"ע אפילו בא"י ולרמב"ם בח"ל מיהת שרי (ולא דקיל ח"ל מא"י בהרכבה אלא משום דהא הרכבה לא כתיב בתורה אלא ילפינן מהיקשא שדך מבהמתך וא"כ מינה מה בהמתך בח"ל ע"י מעשה דוקא כו' ע"ש) ואולי על זה סמכו חכימי דיהודאי שנהגו ע"פ מנהג אבותיהם אע"ג שמפשטות לשון הש"ע לא משמע להקל בכך מ"מ למדנו זכות על העבר ואמנם לכתחלה טוב שישתתף ערבי בפירות באופן שלא יניח הערבי שיעקור ישראל הפירות וממילא שריא הפירות אח"כ ע"ש. וסיום דבריו אינם מובנים לענ"ד וצריכים עיון. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' צ"ט]:
א סָעִיף א בין כו'. קדושין שם אר"א א"ר יוחנן כו':
ב סָעִיף א וכן המרכיב כו'. לשון הרמב"ם והשמיט ירק בירק משום דמיבעיא לן בחולין ס' הרכיב שני דשאים כו' ומשמע ליה אף בא"י והא דתנן במתני' פ"ק אין מרכיבין כו' ס"ל איסורא בעלמא מדרבנן [מכאן למד דאילן בירק וירק באילן לוקה]. ועתוס' שם ד"ה הרכיב כו' וכ"ז כתב הר"ש במתני' שם. והרא"ש בה"ק כתב כתירוץ הראשון דבח"ל קמיבעיא ליה אבל נראה כתי' האחרון דלבני נח קמיבעיא ליה וכ"ה בירושלמי פ"ק דכלאים תני בשם ר"א מותר הוא עובד כוכבים ללבוש ולזרוע כלאים אבל לא להרביע בהמתו כלאים ולא להרכיב אילנו כלאים למה מפני שכתוב בהן למיניהן והרי דשאין כתיב בהן למיניהן אין כתיב בציווי אלא בהוצאה וכן דעת הטור שסתם וכתב בין ירק בירק ע"ש:
ג סָעִיף א בכל מקום. דלענין הרכבה אין חילוק בין א"י לח"ל כמ"ש בקדושין שם ההוא למעוטי זרעים שבח"ל אלמא לא אימעוט בח"ל אלא זרעים:
ד סָעִיף ב אסור כו'. משום לפני עור שהעובד כוכבים מצווה על כך כמ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות מלכים הלכה ו' משום דסוגיא דקדושין משמע קצת כר"א וכן הירושלמי וכן סוגיא דחולין הנ"ל לתירוץ אחרון של תוס' ועבה"ג וכ"כ בכ"מ ודבריו תמוהין דא"כ למה כתב בכלאי אילן ולא כתב ברישא שם לענין כלאי זרעים ועוד דהל"ל ואסור לומר לעובד כוכבים כו' כמ"ש בפי"ו מהא"ב לענין סירוס אבל נעלם מכ"מ דברי הרמב"ם הנ"ל וכ"כ משנה למלך:
ה סָעִיף ג מותר כו' וכן כו'. תוספתא פ"ק דכלאים זורעים זרע וזרעוני אילן כאחד הזורע חרצנים עם החטים ה"ז לוקה ארבעים. ובירושלמי פ"ק דפאה תני זורעין זרעים וזרעי אילן כאחת והזורע חרצנים עם החטים לוקה ארבעים אר"ז כתיב לא תזרע כרמך כלאים עיקר כרמך לא תזרע כלאים א"ר יודן קפודקיא בעאי קומי ר' יוסי תמן אמרינן זרעי אילן קרויין זרעים וכא את אמר זרעי אילן אין קרויין זרעים א"ל תמן מיעט הכתוב שאין דרך ב"א להיות קורין אותן זרעים ברם הכא ריבה הכתוב על כל זרע זרוע אשר יזרע ר"ל לענין הכשר וכ"ה בגמ' דבכורות נ"ד א' ומה תירוש ויצהר כו' תירוש ודגן כו' כנ"ל דחטים וחרצנים חייב משום כלאי הכרם וכר' יונתן דלא כר' יאשיה וכמש"ש ולר' יאשיה כו' וכמ"ש בירושלמי הנ"ל עיקר כרמך כו' והוא לר' יונתן וכמש"ש בפ"ח דכלאים ע"ד דר' יונתן כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים כו' כהא דאר"ז לא תזרע כרמך כלאים עיקר כרמך לא תזרע כלאים ר' יודן קפודקיא בעי קומי ר"י תמן את אמר אין זרעי כו' כנ"ל ור"ל עיקר כרמך לא כר' יאשיה שאמר עם כלאי זרעים לא תזרע כרמך שני חטים כו' אלא עיקר כו' לפי שכל האילנות מותר עם זרעים כנ"ל וזה שהקשה תמן את כו' ועבה"ג וכ"כ ב"י אבל חזר בו בבד"ה והוא טעות שהרי שם אתמר להיפך שהוא כלאים וע"ש והר"ש הביאו בפ"ק מתני' ב' ירושלמי אר"י כו' ר"י אמר כו' וכן שם סוף מתני' ז' ירושלמי מחלפא שיטתיה דר"י כו' אבל ל"ק כל שני מינין קרי כלאים אע"פ שהן מותרין וז"ש עיקרו כלאים ר"ל מב' מינין ומש"ש מתני' ז' מיחלפא כו' ה"ק ר"י דמתיר ירק באילן משום שאין מתרכבין זע"ז ותמן אמר נוטל כו' ומתאחין תמן כו'. ובטור כ' אבל מותר לערב זרעוני אילנות עם זרעוני שדה ולזורען ביחד שלא אסרה תורה בח"ל אלא הרכבה כו' וכתב ב"י משמע מדבריו שבא"י אסור. וח"ו לתלות טעות כזה עליו דגמ' הנ"ל דבכורות ע"כ בא"י הוא מדקאמר תירוש ויצהר כלאים והוא בא"י דוקא כמ"ש בקדושין שם וכמ"ש בסי' רצ"ו אלא ט"ס הוא וצ"ל ולא אסרה תורה כו' והוא מילתא בפ"ע וכ"ד הרא"ש:
ו סָעִיף ג בין כו'. טור וכמ"ש במתני' ועמ"ש לעיל (בס"ק ב'):
ז סָעִיף ג ואפי' כו'. ירושלמי והביאו הר"ש פ"ק סוף מתני' ז' וכגי' ראשונה וכ"ה גי' שלנו וכ"כ הרא"ש בה"ק וכ"ה בת"כ:
ח סָעִיף ד יש איסור כו'. אלו ב"ס הוא לשון הטור מדברי הרא"ש בה"ק:
ט סָעִיף ד שיבשה. הר"ש שם והרא"ש:
י סָעִיף ד של חרס כו' בסלע קשה כו' בד"א כו'. הכל בירושלמי שם הביאו הר"ש שם:
יא סָעִיף ה ודוקא כו'. הרא"ש והביא ראיה מגפן יחידית שעבודתה ו"ט אע"פ שהשרשים מתפשטים חוץ לששה ואמרינן היה גדר בינתיים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לנדר מכאן. אבל הר"נ בספ"ק דקדושין והביאו ב"י ובה"ג כתב ששרשי הגפן מתפשטין למטה מג"ט לכך מותר מן הצד וכ"כ הר"ש שם ומן הצד אפי' בגפן שרי דאין מהלכין מן הצד. ועתוס' דקדושין ל"ט א' סד"ה לא. ונראה כו' ודברי תוס' צ"ע:
יב סָעִיף ה ואפי' במבריך כו'. בירושלמי וכפי' הר"ש שם מה אנן קיימין כו' ומשום זרעים ע"ג גפן ר"ל דוקא ע"ג גפן וכמ"ש הר"ש שם במסקנא וכ"כ תוס' בב"ב שם בד"ה המבריך כו':
יג סָעִיף ו בעלין או בפירות. עסי' רצ"ו ב' סט"ו:
יד סָעִיף ו (ליקוט) אבל כו'. בספ"ב דפסחים (ל"ט) וא"ר זוגי כו' ובירושלמי ריש כלאים ר' יוסי בשם ר' יוחנן כולהון זוגות זוגות מה על כל פירקא אתאמרת או על הדא הלכתא מן מה דאמר רב חמשה ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח כולם מותרים לזרוע בערונה ואמר הדא דרב פליגא על ר' יוחנן הדא אמרה על כל פירקא אתאמרת רבא בשם רב כולהון זוגות זונות מחלפא שיטיתיה דרב תמן הוא אומר כולן מין אחד והכא הוא אומר הכין לא דרב אמר כולן מין א' לא אמר אלא מיני ירקות הן וכולן מותרין לזרוע בערוגה וכמש"ש בפסחים (ע"כ):
טו סָעִיף ו וכן מותר כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ק והביאו הר"ש שם מתני' א' ירושלמי שדך לא תזרע כלאים ה"א אפי' ב' מיני כו' ושם במתני' ז' מעתה אסור להרכיב תאנה שחורה ע"ג תאנה לבנה א"ר אבין ולא מכלאי הבגדים למדת מה כלאי בגדים שאסרתי לך שני מינין לא זה ממין זה ולא זה ממין זה אף כלאים שאסרתי לך בכ"מ לא זה ממין זה ולא זה ממין זה:
טז סָעִיף ו אע"פ כו'. כמש"ש במתני' עולשין ועולשי שדה כו' וחרדל מצדי ודלעת כו':
יז סָעִיף ו וכן סרק כו'. כנ"ל ס"ג מירושלמי ות"כ דלא אסור אלא סרק עם עץ מאכל:
יח סָעִיף ו ומ"מ כו'. סמ"ק ואהנך דמתני' ונזכרין בש"ע כתבם:
יט סָעִיף ז אסור כו'. מתני' רפ"ח:
כ סָעִיף ז אבל הפרי כו'. שם וכן בהרכבת אילן וכמ"ש בחולין קט"ו א' כלאי זרעים ליתסרו כו' איתקוש כו' וקרא בהרכבת אילן כנ"ל:
כא סָעִיף ז ואפי' לזה כו'. כ"מ בירושלמי פ"ה דגרסינן שם בע"ה שקיים ירקות שדה בכרם אסורין בין לו בין לאחר פועל שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ומותר לאחר וקשיא אם אסור לו יהא אסור לכל אדם ואם מותר לכל אדם יהא מותר לו אלא כר"ש דאמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אע"ג דר"ש אמר א"א מקדיש דבר שאינו שלו מודה הוא הכא שאסור לו ומשמע דוקא בכרם וכן ממה שהקשה ואם מותר לכ"א כו' ואמר מודה הכא דר"ל לעצמו מודה לרבנן דמקדש:
כב סָעִיף ז ומותר כו'. ירושלמי פ"ק והביאו הר"ש שם סוף מתני' ד':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.