א בֶּגֶד צֶמֶר שֶׁאָבַד בּוֹ חוּט שֶׁל פִּשְׁתָּן אוֹ בֶּגֶד פִּשְׁתָּן שֶׁאָבַד בּוֹ חוּט שֶׁל צֶמֶר, צוֹבְעוֹ, שֶׁאֵין הַצֶּמֶר וְהַפִּשְׁתָּן עוֹלִים בְּצֶבַע אֶחָד וּמִיָּד הוּא נִכָּר לוֹ וְשׁוֹמְטוֹ, וְאִם לֹא נִכָּר, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, שֶׁמָּא נִשְׁמַט וְהָלַךְ לוֹ, שֶׁהֲרֵי בָּדַק וְלֹא מְצָאוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּכִלְאַיִם דְּרַבָּנָן. אֲבָל בְּכִלְאַיִם דְּאוֹרַיְתָא, אֵין הוֹלְכִין לְהָקֵל בִּסְפֵקָן (טוּר).
ב הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי צֶמֶר מֵהַגּוֹיִים, צָרִיךְ לְבָדְקָן יָפֶה יָפֶה, שֶׁמָּא הֵם תְּפוּרִים בְּפִשְׁתָּן. וְהַקּוֹנֶה בְּגָדִים מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, צָרִיךְ לְהַתִּיר תְּפִירָתָן וּלְתָפְרָן בְּקָנַבּוֹס (טוּר) וְאֲפִלּוּ אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ שֶׁתְּפָרָן בְּקַנַּבּוֹס, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁהַפִּשְׁתָּן בְּיֹקֶר מִן הַקַנַּבּוֹס, יֵשׁ לִסְמֹךְ לְהַתִּיר. הַגָּה: וְאָסוּר לוֹמַר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לִתְפֹּר לוֹ בְּגָדִים בְּחוּטֵי קַנַּבּוֹס, אַף עַל פִּי שֶׁפִּשְׁתָּן יוֹתֵר בְּיֹקֶר, דְּנָקֵל לִתְפֹּר בְּפִשְׁתָּן מִבַּקַנַּבּוֹס (רַשְׁבָּ"א סִימָן תשס"א). אֲבָל אִם נוֹתֵן לוֹ חוּטֵי קַנַּבּוֹס, שָׁרֵי, וְלֹא חַיְשִׁינָן לְאַחְלוּפֵי, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לַעֲמֹד עַל הַדָּבָר, שֶׁחוּטֵי פִּשְׁתָּן כְּשֶׁמַּדְלִיק כָּבֵה מַהֵר, וְשֶׁל קַנַּבּוֹס הוֹלֵךְ וְשׂוֹרֵף (כֵּן מַשְׁמָע במ"מ פ"ח דמ"א). וְכֵן נוֹהֲגִין, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ מַחְמִירִין (רַשְׁבָּ"א הַנַּ"ל). וְיִשְׂרָאֵל הֶחָשׁוּד לִתְפֹּר כִּלְאַיִם, דִּינוֹ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים. יֵשׁ מַחְמִירִין דְּלֹא יִתְפֹּר בֶּגֶד צֶמֶר בְּקַנַּבּוֹס לָבָן, שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁהוּא פִּשְׁתָּן, וְלָכֵן צוֹבְעִין הַקַנַּבּוֹס. (מהרי"ל).
א סָעִיף א ה"ז מותר כו'. והוא הדין אם ניתק ממנו חוט א' תולין להקל בכלאים דרבנן כדאיתא בטור ובפוסקים:
ב סָעִיף ב ואפי' אם העובד כוכבים מסיח לפי תומו כו'. כי הוא ידוע לכל העובדי כוכבים שחייטים ישראל מחזרים על הכפרים לקנות מהן מטוה של קנבוס לתפור כי אינו מצוי כמו הפשתן והלכך איכא למימר זה עובד כוכבי' להשביח מקחו הוא אומר כ"כ הרא"ש ועט"ז ואין להקשות לאיזה צורך הוצרכו לזה דהא ס"ל דאין עובד כוכבים נאמן במסל"ת אפי' באיסור דרבנן אלא בעדות אשה וכדלעיל סוף סימן קל"ז דכבר הוכחתי שם דהיינו דוקא היכא דאיתחזק איסור' אבל הכא דלא איתחזק איסורא והוה נאמן אם לא שידוע לכל העובדי כוכבים ולהשביח מקחו הוא אומר כן:
ג סָעִיף ב ובמקומות שהפשתן כו'. כלומר דוקא דיעבד יש לסמוך להתיר על טעם זה בלבד שהפשתן ביוקר מן הקנבוס אע"פ שנקל לתפור בפשתן מקנבוס ויצא שכרו בהפסדו אבל לכתחלה אסור כו' וכדמסיק הרב וכן הוא בתשובת הרשב"א ובב"ח וע"ל סי' קי"ח סעיף ז' וי':
ד סָעִיף ב ולא חיישינן לאחלופי כו'. דכיון דהוא אומן לא מרעא אומנתיה מאחר שיש לו לעמוד על הדבר כן הוא בהרב המגיד ור"ן ורבינו ירוחם ושאר מחברים טעמא דאומן והרב קיצר במובן:
ה סָעִיף ב כשמדליק כבה מהר כו'. ובס' מע"מ סוף דף רצ"ב כתב ושמעתי מחייטין ישראלים שבודקים הקנבוס בענין זה שמושכין החוט עד שנמשכין כמין שערות ואם אותן שערות מרובות (צ"ל ארוכות) הרבה בידוע שהוא קנבוס עד כאן:
ו סָעִיף ב יש מחמירין כו'. דומה לדלעיל סימן רצ"ח ע"ש:
א סָעִיף א שהרי בדק ולא מצאו. בטור כתב או ינתק החוט כו' כמו שהעתקתי בסמוך והוא מן הגמרא בנדה (דף ס"א) האי מאן דרמי חוט דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידיע אי נתיק או לא נתיק שפיר דמי מ"ט מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו ביה וכיון דלא ידיע אי נתקיה שרי והקשה ב"י דמלשון זה משמע דלא שרי לכתחלה למנתקיה והטור כתב או ינתק דמשמע דלכתחלה נמי שרי למנתקיה עכ"ל ואני אוסיף לתמוה מ"ש מההיא דסימן ק"י בתערובות איסור שאינו בטיל מחמת חשיבותו דמותר בנפל אחד מהם לים דאמרינן האיסור נפל ודוקא נפל מעצמו אבל אם הפילו אדם אפילו שוגג אסור וכאן בחוטין של כלאים ג"כ חשיבי כמ"ש סימן רצ"ט בב"י בשם סמ"ג ותו דהרי הוכחתי דכ"ע ס"ל דאין בטיל ע"ש והתירו כאן אפילו הסיר חוט אחד במזיד והלא גם שם מיירי מאיסור דרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל אפי' בדבר חשוב ומנא ליה לטור לחלק ביניהם ומחמת תמיה זו נראה ליישב דעת הטור שהוכיח דלכתחלה נמי שרי דאם יש איסור בעושה מזיד למה התירו בזה אם נתקו אדם אמאי לא גזרינן משום מזיד גם בזה ותו קשה יתור לשון בגמ' שאמרה ונתקיה ולא ידיע אם נתקיה היה לו לומר ולא ידיע אם נתקיה או לא ולמה לו לומר ונתקיה ואין לומר דמיירי שידוע שנתק האיסור אלא שאין ידוע אם ניתק כולו או לא הא לאו מילתא היא דמה לי ספק אם לא נתקו כלל או לא ניתק כולו דמקצת הוה בזה ככולו אלא ודאי הכי פירושו דאחר שנודע התערובות הלך והסיר חוט אחד מהם בכוון כדי לתלות בו ולא ידיע אי נתקיה לאיסור או לא ואפ"ה שרי דמיירי כאן בכלאים דרבנן דהא כ' הטור בגד שארג חוט אחד כו' וכן הוא בש"ס בהאי מילתא וכיון שכאן הוא הפסד מרובה שהרי אפילו למכרו לעובד כוכבים אסור על כן הקילו רבנן לסמוך על זה דאיסור ניתק משא"כ בההיא דסי' ק"י דמותר למכרו לעובד כוכבים הוה הפסד מועט על כן גזרו שלא לסמוך על זה אם עושה במזיד וכן מצינו בהרבה מקומות דלהפסד מרובה חששו דוקא כן נ"ל דעת הטור ומשום הכי לא הביא הרמב"ם הך מילתא דנתקיה דאיהו סבירא ליה שיש כאן איסור דאורייתא כמ"ש סי' רצ"ט סעיף א':
ב סָעִיף א בד"א בכלאים דרבנן כו'. ברמב"ם כתוב וז"ל וכבר ביארנו שכל איסור ספיקות מדברי סופרים ולפיכך הקילו בספק וכתב עליו הראב"ד אמת הוא שכל הספיקות אינן של תורה מיהו קיימא לן כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא וכתב בעל כסף משנה מה שהקשה הראב"ד דספק דאורייתא לחומרא י"ל שחז"ל שאמרו כן הם אמרו דספק זה יהיה לקולא משום דהיא מילתא דלא שכיחא ודבריו תמוהים דאמאי הוה מילתא דלא שכיחא בתערובת פשתן בין צמר ותו דלפי הבנתו בדברי הראב"ד אמאי הקשה על הרמב"ם בזה ולא על התלמוד דדין זה הוא בגמרא בברייתא ונראה דהרמב"ם הוקשה לו במה שאמר בגמ' וכיון דלא ידיע אימר מינתר נתיר דמשמע מיניה דאין זה ודאי דנתיר אלא ספק הוא וכן ל' הפוסקים שמא נשמט ולמה נקיל בו בספק דאורייתא ע"כ תירץ דכל ספק איסור הוא מדבריהם ואין כאן ספק דאורייתא לחומרא כיון דכבר בדק אחר זה ובדיקה מהני לביטול איסור דאורייתא אלא שיש לחוש לשמא לא בדק יפה וזה הוא ספק דרבנן והראב"ד לא ניחא ליה בזה וע"כ הקשה דמ"מ קיימא לן דספק איסור דאורייתא לחומרא ודעת הראב"ד דהאי איסור הוא ודאי ג"כ כדאשכחן בא"ט גבי ספק דרוסה אימור שלמא עביד וכתב הר"ן כל הני אימור דאמרינן כאן ודאי חשבינן להו כו' ומכל זה מוכח עכ"פ דמיירי כאן בכלאים דאורייתא שנאבד בבגד וכן מוכח בגמרא בנדה (דף ס"א) דמדמה בדיקה זו לההיא מתני' בודק עד שמגיע לסלע והתם מיירי בכזית מן המת שיש בגל כדפרש"י ממתניתין שם ואפ"ה מהני הבדיקה ה"נ בדיקה דצובע הבגד לענין כלאים אלמא אפילו במידי דאורייתא מהני הבדיקה אלא דקשה על הטור שכ' אחר דין זה בד"א בכלאים דרבנן אבל בכלאים דאורייתא אין תולין בספיקא להקל עכ"ל וקשה מן הגמרא שהבאתי על כן נראה ברור דמה שכ' במה דברים אמורים בכלאים דרבנן כו' לא קאי אלא אחלוקה השניה שכתב או ינתק חוט א' ממנו והוא מותר שאנו תולין לומר שהסיר חוט של כלאים כו' אבל לא אחלוקה הראשונה דהיינו הצביעה וכן מבואר בלשון הטור אבל בכלאים דאורייתא אין תולין בספיקא להקל הך לשון אין תולין הוא שייך בחלוקה השנייה שכתב בה תולין כו' אבל ברישא אין שייך בה לשון תולין דלשון תולין שייך על מעש' שנעשה בדבר ספק שבהיתר נעשה והיינו דוקא בסיפא ובזה מתורץ נמי למה הוצרך הטור להאריך ולומר אין תולין בספיקא להקל היה לו לומר אבל בכלאים דאורייתא לא ע"כ נראה ברור כמו שכתבתי ואין שום מחלוקת בזה בין טור להרמב"ם והראב"ד דכולהו מודי דצביעה מהני אפילו בכלאים דאורייתא והב"י כתב דהך בד"א קאי נמי אצביעה ולדידיה יחלוק הטור על הרמב"ם והראב"ד ואחריו נמשך רמ"א כאן שכתב בד"א כו' ונראה לע"ד דלא יצאו ידי חובת העיון כל הצורך במחילה מכבודם כי בגמרא מוכח להדיא דאף בדאורייתא מהני בדיקה דצביעה כמו בדיקה דטומאת מת דאורייתא כמו שהבאתי:
ג סָעִיף ב אינו נאמן. לפי שיודע שהישראל מבקש אחר קנבוס ע"כ להשביח מקחו אומר כן:
ד סָעִיף ב יש לסמוך להתיר. בב"י בשם הר"ש כתב במקום שהפשתן ביוקר וטוב יותר לתפור בקנבוס לפי שהוא חוט חזק התפירה יש להתיר עכ"ל. והקשה מו"ח ז"ל על הש"ע למה פסק כאן להתיר בתנאי אחד מחמת שהפשתן ביוקר והר"ש התנה תנאי שני עוד דהיינו שטוב לתפור בו מחמת שהוא חזק ודחק לתרץ דש"ע מיירי בדיעבד ולעד"נ דמאי דאמר הר"ש שהוא חזק כו' אינו תנאי כלל דודאי בכל המקומות חזק יותר אלא העיקר באם הפשתן ביוקר אלא שלא תקשה מאי מהני מה שהוא ביוקר מ"מ יש סברא כנגדו דהפשתן טוב יותר לתפירה מחמת שהוא חלק יותר מקנבוס כמ"ש ב"י בשם הר"ן וכמ"ש רמ"א אח"כ לזה כתב שהקנבוס יותר חזק לתפור ואינו נקרע בתפירה ובפשתן נקרע ויש בו טורח לאומן לתקן מחדש נמצא שסברות אלו הם מוכרעות זו כנגד זו דהיינו פשתן יש בו מעלה מצד חליקתו ויש בו גריעותא מצד חלישתו וע"כ הדבר תלוי במה שהוא ביוקר דזהו מכריע להיתר ותלוי בנמצא במקומות אבל לענין חוזק החוט ודאי בכל המקומות הוא כן וזה פשוט לענ"ד:
ה סָעִיף ב אבל אם נותן כו'. רמ"א הכריע להתיר בזה דוקא כדעת המ"מ מטעם דחייש לאחלופי מאחר שיש לעמוד וכו' דאם אין נותן לו יש לו לתרץ ולתקן עוותו ולומר טעיתי והייתי סבור שזה קנבוס משא"כ בנותן לו קנבוס ואח"כ רואה שהוא פשתן לא יוכל לתקן מעשיו שהיה לו להזהר במה שנתן לו ולייחד לו מקום מיוחד כן נראה לי טעמו ולא ס"ל טעם דקנבוס הוא חזק כסברת הר"ש והא דלא כתב דבריו דרך פלוגתא על הש"ע כיון שאפשר דגם הש"ע מיירי בדרך זה:
א סָעִיף א מותר. וה"ה אם ניתק ממנו חוט א' תולין להקל בכלאים דרבנן. ש"ך:
ב סָעִיף א דאורייתא. והט"ז כתב דהך בדיקה דצביעה מהני אף בדאורייתא וכן מוכח בש"ס בהדיא ומ"ש הטור חילוק זה בין דאורייתא לדרבנן קאי רק אחלוקה שניה שכתב שם או ינתק חוט א' ממנו והוא מותר דבזה שייך לחלק דאין תולין בספק מן התורה להקל. ע"ש באורך:
ג סָעִיף ב ואפי'. לפי שידוע שהישראל מבקש אחר קנבוס ויש לחוש דלהשביח מקחו אומר כן ולכן אפי' לא איתחזק איסורא אינו נאמן. עכ"ל הש"ך:
ד סָעִיף ב להתיר. היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור. ש"ך:
ה סָעִיף ב לאחלופי. דכיון דהוא אומן לא מרעא אומנתיה מאחר שיש לעמוד על הדבר. כן הוא בהרב המגיד והר"ן ושאר פוסקים טעמא דאומן והר"ב קיצר במובן עכ"ל הש"ך:
ו סָעִיף ב ושורף. ובס' מע"מ כתב ושמעתי שחייטין ישראלים בודקים הקנבוס בענין זה שמושכין החוט עד שנמשכין כמין שערות ואם אותן שערות ארוכות הרבה בידוע שהוא קנבוס. עכ"ל:
א סָעִיף ב מאחר שיש לעמוד. עיין בשל"ה דף ק"ו ע"א שכתב דבזמנינו עיקר דרך ההיתר פירכא כי כל הגוים יודעים האמת שרובא דרובא דישראל אין בודקים אחריהם ע"ש שהאריך:
ב סָעִיף ב כשמדליק כבה מהר. עיין בתשובת פני יהושע סימן ח' שכ' לענין חוטים שא"י אם הם פשתן או קנבוס שאסור לסמוך על בדיקה זו וכיוצא והגס לבו בהוראה לסמוך על זה עתיד ליתן את הדין ע"ש עוד ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן נ"ג ונ"ו:
א סָעִיף א בד"א כו'. טור והוא כתב שם דינא דמר זוטרא האי כו' ונתקיה כו' וע"ז קאמר בד"א כו' וכמ"ש בגמ' שם אבל ברישא אפי' בדאורייתא דהא למד שם ממתני' שהוא בדאורייתא והרמב"ם וש"ע השמיטו דינא דמ"ז כנ"ל ר"ס ש' ועט"ז ודלא כב"י ורמ"א:
ב סָעִיף ב הלוקח כו' והקונה כו'. מתני' ז':
ג סָעִיף ב ואפי' כו'. אע"ג דמסל"ת נאמן בדרבנן מ"מ כאן להשביח מקחו אומר כי ידוע שישראל מחזיר על קנבוס כו'. רא"ש ע"ש:
ד סָעִיף ב ובמקומות כו'. ר"ש שם ויש לסמוך במקומינו כו' וסובר דכל טעם לבד מסכים אבל ליתא דדוקא בשני הטעמים שאינו נהנה כלל ועסי' קי"ח ס"י וז"ש בהג"ה ואסור לומר ומ"מ סובר שבדיעבר יש לסמוך כמ"ש בש"ע וליתא:
ה סָעִיף ב אבל אם כו'. כמ"ש בחולין ס"ג באומר של עוף כו' וכן שם פג"ה (צ"ז) ופכ"ה דסמכינן אטעימת קפילא אלא דשם משמע דוקא אומן וכמ"ש בר"ס צ"ח וכ"כ המ"מ כאן ועש"ך וכן בפ"ד דמנחות (מ"ג א') בציצית לוקחין מן התגר וער"נ ריש חולין:
ו סָעִיף ב וישראל כו'. הר"נ כתב דנראה דמותר כמ"ש בריש חולין (ד') חמצן כו' אלא שהרשב"א מפקפק משום דתפירת פשתן קלה וכמש"ש מיטרח כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.