א בְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה נוֹהֵג בִּזְכָרִים וְלֹא בִּנְקֵבוֹת. וְנוֹהֵג אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַן הַבַּיִת, בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּמִצְוָה לְהַקְדִּישׁוֹ וְלוֹמַר: הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֱיךָ (דְּבָרִים טו, יט) וְאִם לֹא הִקְדִּישׁוֹ, מִתְקַדֵּשׁ מֵאֵלָיו מֵרֶחֶם. נוֹתְנִין אוֹתוֹ לְכֹהֵן, וְלֹא לְכֹהֶנֶת (טוּר).
ב אֵין נוֹתְנִין הַבְּכוֹר לְכֹהֵן כְּשֶׁיִּוָּלֵד, שֶׁאֵין זוֹ גְּדֻלָּה לַכֹּהֵן, אֶלָּא יְטַפֵּל בּוֹ בְּעָלָיו עַד שֶׁיַּגְדִּיל מְעַט. וְעַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים לְהִטָּפֵל בּוֹ, בְּדַקָּה ל' יוֹם; וּבְגַסָה, חֲמִשִּׁים יוֹם. וְאִם אֵין לוֹ כֹּהֵן מָצוּי, חַיָּב לְהִטָּפֵל בּוֹ עַד שֶׁיִּזְדַּמֵּן לוֹ כֹּהֵן.
ג אָמַר לֵיהּ הַכֹּהֵן: תְּנֵהוּ לִי תּוֹךְ זְמַן זֶה, וַאֲנִי אֲטַפֵּל לְעַצְמִי, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִתְּנוֹ לוֹ, שֶׁזֶּה כְּמוֹ מְסַיֵּעַ עַל מַתְּנוֹתָיו. וְאִם הָיָה בַּעַל מוּם וְאָמַר לֵיהּ תּוֹךְ זְמַן זֶה: תְּנֵהוּ לִי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ עַתָּה, רַשַּׁאי לִתְּנוֹ לוֹ.
ד אִם הַכֹּהֵן מְסָרֵב מִלְּקַבְּלוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֹרַח גָּדוֹל בַּזְּמַן הַזֶּה לְהִטָּפֵל בּוֹ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְבַזֶּה מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ סְפֵק בְּכוֹר, צָרִיךְ הַכֹּהֵן לְקַבְּלוֹ מִיַּד יִשְׂרָאֵל הַנּוֹתֵן לוֹ (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן קס"ז ומהרי"ל סִימָן ר"ד). וְדַוְקָא בְּסָפֵק שֶׁבָּא מֵעַצְמוֹ, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁפָּשַׁע הַיִּשְׂרָאֵל, כְּגוֹן שֶׁקָּנָה פָּרָה חוֹלֶבֶת מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אוֹ שֶׁהָיָה יָכוֹל לִמְכֹּר הַבְּכוֹר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד, וְלֹא עָשָׂה, אֵין הַכֹּהֵן צָרִיךְ לְקַבְּלוֹ (שָׁם). וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְקַבְּלוֹ, אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִתֵּן לוֹ לְהַקְנִיטוֹ אוֹ לִנְקֹם מִמֶּנּוּ. (ג"ז שָׁם בְּשֵׁם מוֹהֲרַ"ם).
ה הַבְּכוֹר, בַּזְּמַן הַזֶּה, יַשְׁהֶנּוּ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, וְשׁוֹחֲטוֹ עַל פִּי מֻמְחֶה, וְאוֹכְלוֹ (בְּכָל מָקוֹם), וּמַאֲכִילוֹ אֲפִלּוּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ לִכְלָבִים. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה).
ו הַבְּכוֹר, בַּזְּמַן הַזֶּה, מוֹכֵר אוֹתוֹ הַכֹּהֵן אֲפִלּוּ לְיִשְׂרָאֵל, תָּמִים חַי, וּבַעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט, וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה, שֶׁהוּא כִּשְׁאָר מָמוֹנוֹ. אֲבָל אֵינוֹ נִמְכָּר בְּמָקוֹלִין, וְאֵינוֹ נִשְׁקָל בְּלִטְרָא. וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לִשְׁקֹל בּוֹ מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה, וּכְנֶגֶד כְּלִי וְקוֹפִיץ (פִּי' כְּמוֹ סַכִּין גָּדוֹל וְרָחָב וְחִדּוּדוֹ בּוֹלֵט בְּאֶמְצָעִיתוֹ). וְהָנֵי מִלֵּי, בְּשָׂרוֹ, אֲבָל חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ וְגִידוֹ וְקַרְנָיו, נִמְכָּרִים בְּמָקוֹלִין וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא. וְשַׁמְנוֹ שֶׁל גִּיד דִּינוֹ כְּבָשָׂר, כֵּיוָן שֶׁהוּא מֻתָּר מִן הַתּוֹרָה.
ז הַבְּכוֹר, אֲפִלּוּ בַּעַל מוּם, נֶאֱכָל תּוֹךְ שְׁנָתוֹ. וּמֵאֵימָתַי מוֹנֶה לוֹ, אִם נוֹלַד בַּעַל מוּם מוֹנֶה לוֹ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד, וְהוּא שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, שֶׁהֲרֵי נִרְאֶה לַאֲכִילָה בְּיוֹם לֵידָתוֹ. אֲבָל אִם לֹא יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, מוֹנֶה לוֹ מִיּוֹם שְׁמִינִי.
ח נוֹלַד לוֹ מוּם תּוֹךְ שְׁנָתוֹ, רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ כָּל י"ב חֹדֶשׁ. נוֹלַד לוֹ מוּם בְּסוֹף שְׁנָתוֹ, מֻתָּר לְקַיְּמוֹ ל' יוֹם מִיּוֹם שֶׁנָּפַל בּוֹ הַמּוּם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְּאַחֵר לְאַחַר שְׁנָתוֹ. כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם בְּט"ו יוֹם לִפְנֵי גְּמַר שְׁנָתוֹ, מַשְׁלִימִים לוֹ ט"ו יוֹם אַחַר שְׁנָתוֹ. נוֹלַד לוֹ מוּם אַחַר שְׁנָתוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ אֶלָּא עַד ל' יוֹם, וְיֹאכַל.
ט הַבְּכוֹר, בַּזְּמַן הַזֶּה, עַד שֶׁלֹּא נִרְאֶה לְהַרְאוֹתוֹ לְחָכָם, מְקַיְּמוֹ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, וּמִשֶּׁנִּרְאֶה לְהַרְאוֹתוֹ לְחָכָם, אִם נוֹלַד בּוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ כָּל י"ב חֹדֶשׁ. וְאִם נוֹלַד בּוֹ מוּם לְאַחַר שְׁנָתוֹ, מְקַיְּמוֹ ל' יוֹם.
י שָׁנָה שֶׁל בְּכוֹר הִיא שְׁנַת לְבָנָה תְּמִימָה, י"ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם לְיוֹם. וְאִם הָיְתָה שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת, נִתְעַבְּרָה לוֹ, וּמוֹנֶה לוֹ י"ג חֳדָשִׁים.
יא נוֹלְדוּ לוֹ שְׁנֵי טְלָאִים, אֶחָד בְּט"ו שֶׁל אֲדָר הָרִאשׁוֹן וְאֶחָד בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר הַשֵּׁנִי, זֶה שֶׁנּוֹלַד בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֵׁנִי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם רִאשׁוֹן בַּאֲדָר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה עָלְתָה לוֹ שָׁנָה, וְזֶה שֶׁנּוֹלַד בַּחֲצִי אֲדָר הָרִאשׁוֹן לֹא עָלְתָה לוֹ שָׁנָה עַד חֲצִי אֲדָר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה, הוֹאִיל וְנוֹלַד בְּחֹדֶשׁ הָעִבּוּר מוֹנִים אוֹתוֹ לוֹ.
יב עָבַר וְשָׁהָה אוֹתוֹ לְאַחַר זְמַנּוֹ, אֵינוֹ נִפְסָל.
א סָעִיף א ונותנין אותו לכהן כו'. בין אם הוא תם או בעל מום בין שנולד במומו בין שנולד בו מום אחר שנולד נותנים אותו לכהן כמו שיתבאר:
ב סָעִיף ד צריך הכהן לקבלו כו'. היינו שעושה הכהן איסור אם אינו מקבלו אבל מ"מ לא כייפינן ליה כדכתב הא"ז ומ"ש הא"ז במס' יו"ט דמשמע מפירוש רש"י דכייפינן ליה ההיא איירי כשרוצה לקבלו לאחר זמן וכן הוא בפסקי מהרא"י סי' קס"ז מתשובת הלוי והיא תשובת מהרי"ל בסימן ר"ד וכן הוא בהגהת מרדכי פרק האשה רבה ובחולבת א"צ הכהן לקבלה דאע"ג דקי"ל לחומרא מ"מ יכול הכהן לומר לנותן זיל אייתי ראיה דבכור הוא ואטפל בו כו' ע"ש וצריך לומר לדברי מהרי"ל דהתם קאמר שאין כופין אותו:
ג סָעִיף ד אבל במקום כו' כגון שקנה פרה כו'. אין זה מדוקדק וז"ל ד"מ ופסק מהרי"ו סי' כ"ז (צ"ל קכ"ז) דאפי' ספק בכור צריך לקבל ודוקא מישראל אבל כהן עני שיש לו בכור ונותנו לכהן עשיר א"צ לקבלו אבל אם הישראל פשע שלא מכרו לעובד כוכבים קודם שנולד נראה דא"צ לקבלו כו' וכ' מהרא"י בפסקיו סי' קס"ח דהא דכתב מהר"מ דצריך לקבלו בספק בכור דוקא שנולד הספק מעצמו אבל הקונה מעובד כוכבים פרה חולבת א"צ לקבלו ע"כ עכ"ל ד"מ וע"כ ערבב הרב בכאן הדברים אבל באמת לא ידעתי מה פשיעה שייך בקונה פרה חולבת אם לא היה יכול למכור הבכור וגם אם פשע מאי איריא ספק בכור אפי' ודאי בכור א"צ לקבלו כדמשמע בתשובת מהרי"ו סימן קכ"ז ומ"ש מהרא"י בפסקיו סי' קס"ח בקונה פרה חולבת דא"צ לקבלו היינו מטעמ' שכתב וז"ל דמהר"מ לא איירי בספק דתליא בפלוגתא דרבוותא אלא בספק שנולד מעצמו כדאשכחן כמה ספיקות במס' בכורות אבל כה"ג דאיכא כמה ספיקות דפלוגתא דרבוותא (ר"ל אי חלב פוטר בבכורה כדלקמן סי' שי"ו ס"ג) אס אנו הולכין להחמיר משום איסור כרת כדי לצאת ידי כולן לא ניזול כולי האי להחמיר בשביל מתנות כהונה עכ"ל ולא ידעתי ליישב דברי הרב אם לא שנגיה בדבריו ודוקא בספק שבא מעצמו אבל בספק שבא בפלוגתא דרבוותא כגון שקנה פרה חולבת מן העובד כוכבים או שפשע הישראל שהיה יכול למכור הבכור לעובד כוכבים קודם שנולד כו' והעט"ז העתיק דברי הרב ולא חלי ולא הרגיש ומ"מ צ"ע לדינא במה שחלק מהרא"י בין ספק שמעצמו לספק דפלוגתא דרבוותא דמתשובת הלוי שהביא שם והוא בתשובת מהרי"ל סימן ר"ד לא משמע הכי דבקנה פרה חולבת מן העובד כוכבים כתב דצריך הכהן לקבלה ולמד מספק בכור דמהר"מ אע"ג שהביא שם סברות הפוסקים אי חלב פוטר בבכורה או לא ואפשר כיון דמהרא"י ראה תשובת מהרי"ל הנ"ל ואפ"ה לא פסק כן כוותיה נקטינן דבתראה הוא וגם נראה דמהרא"י שם לא הקיל מטעם זה לבד דדוחק לחלק בין ספק דמעצמו לספק דתליא בפלוגתא דרבוותא אם לא שנחמר דמהרא"י סובר דבספק בכור כייפינן ליה לכהן ואשמעינן דבספק דתליא בפלוגתא דרבוותא לא כייפינן ליה דמצי למימר קים לי כהמתירים וזה דוחק דנימא דמהרא"י פליג אתשובת מהרי"ל דלעיל דכתב דלא כייפינן ליה אפי' בספק בכור ועוד דמשמע דבפלוגתא דרבוותא קאמר דא"צ לקבלו כלל אפי' אי לא כייפינן ליה ואין איסור בדבר במה שאינו מקבלו אלא נראה משום דהתם בעובדא דמהרא"י היו כמה ספיקות בפלוגתא דרבוותא שמכר לעובד כוכבים בכסף דהוי מכירה ליש פוסקים כדלקמן סי' ש"ך סעיף ו' וכן בהיתה חולבת דפוטר בבכור ליש פוסקים לכך היקל בדבר אבל בספק אחד דפלוגתא דרבוותא לבד אין להקל אם לא שמדינא נראה עיקר כמאן דמיקל אלא שמחמירים דבכה"ג אפשר דאין הכהן צריך לקבלו. כנ"ל:
ד סָעִיף ד להקניטו או כו'. ואם נראה שעושה כן א"צ הכהן לקבלו. מהרי"ו שם מתשובת מהר"מ:
ה סָעִיף ה ושוחטו ע"פ מומחה כו'. והאידנא ליכא מומחין ובעינן ג' כדלקמן סי' ש"ט סעיף ב':
ו סָעִיף ה ואוכלו ומאכילו כו'. וכשהוא טרפה אסור ליהנות ממנו כדלקמן סי' ש"ז:
ז סָעִיף ה אפי' לעובד כוכבים כו'. וכתב מהרש"ל פ' המקשה סי' ד' דמ"מ איסור דרבנן איכא משום בזיון קדשים ואינו מותר להאכילו לעובד כוכבים אלא דרך זימון שיאכל העובד כוכבים עמו אבל לא למכרו לו אפי' ליתן לו חתיכה חיה וכן לכלבים נמי דרך עראי הנותר מהבשר עם העצמות אבל לא להשליכן להדיא לכלבים ע"כ:
ח סָעִיף ה או לכלבים. והר"ן כתב בפ' המקשה דדוקא לעובד כוכבים שרי אבל לכלבים אסור משום ואכלת ולא לכלביך ומהרש"ל שם סי' ד' השיג עליו בלא טענה מוכרחת וגם מ"ש מהרש"ל שכן משמע מהרא"ש פ' פסולי המוקדשין אינו מוכרח דר"ל מ"ש הרא"ש בסיפא גבי טרפה דאסור לכלבים ולעובד כוכבים משמע דברישא גבי בעל מום שרי ואין זה דיוק דה"ק ואסור לכלבים וה"ה לעובד כוכבים דילפינן מכלבים גם דברי התוס' פ' פסולי המוקדשין דף ל"ב ע"ב דכתבו דשרי לעובד כוכבים ולא מיתסר מואכלת ולא לכלביך כו' משמע לכאורה דלכלבים מיהא אסור אלא דלעובד כוכבים מיהא שרי וכ"כ הרשב"א בחידושיו פרק המקשה דף ע"ג וז"ל תירצו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דכל היכא דשרי לישראל כגון שנפל בו מום שרי אפי' לזמן עליו העובד כוכבים דאיתקש לצבי ואיל אבל לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך ע"כ וכ"כ ר' ירוחם נתיב כ' חלק ב' שמותר להאכילו לעובד כוכבים כל זמן שמותר לישראל אבל לכלבים אסור להאכילו אף ע"פ שמותר לישראל כדאמרי' בפסחים ואכלת ולא לכלביך ובבכור בעל מום הכתוב מדבר עכ"ל לכן יש ליזהר בדבר:
ט סָעִיף ו ומקדש בו כו'. עיין בא"ע סוף סי' כ"ח:
י סָעִיף ו מנה כנגד מנה. פירש"י אם יש לו חתיכ' בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדו והרמב"ם פי' חלק כחלק כגון שיחלקו אותו ו' או ז' ונותנין חלק בכף מאזנים זה וחלק בכף מאזנים זה ובעט"ז כתב בסתם כשני הפירושים וכן עיקר דהא שרינן אפי' כנגד כלי וקופיץ משום דדוקא ביו"ט אסרינן כה"ג בא"ח סי' ת"ק סעיף ב' משום דמחזי כעובדא דחול משא"כ הכא א"כ כל שאינו שוקל בליטרא ממש שרי וכ"ש כיון שאיסור זה אינו אלא מדרבנן ובמע"מ מגמגם על העט"ז בזה ואני הנלפע"ד כתבתי:
יא סָעִיף ו וגידו. בפרישה גרס וגידיו ופי' דקאי אכל הגידים שבבהמה אף המותרים לאכול דגידים אינן בכלל בשר:
יב סָעִיף ז אפי' בעל מום כו'. כלומר לא מבעיא תם בזמן הבית שאינו קרב אלא תוך שנתו אלא אפי' בעל מום בזמן הזה לא ישהנו יותר משנתו כדמפרש ואזיל:
יג סָעִיף ז שכלו לו חדשיו. דהיינו ט' לגסה וה' לדקה כדלעיל סי' ט"ו:
יד סָעִיף ח רשאי לקיימו כל י"ב חדש. ללידתו אם כלו לו חדשיו או עד שכלה לו שנה מיום הח' אם לא כלו חדשיו כ"כ העט"ז והוא מדברי ב"י (וכ"כ בפרישה) אבל באמת מדברי הרמב"ם והסמ"ג עשין רי"א (שהוא כלשון המחבר) לא משמע הכי מדכתבו ברישא אם נולד בעל מום מונה לו מיום שנולד כו' שהרי נראה לאכילה ביום לידתו כו' משמע דוקא נולד בעל מום וכן מדסתמו כאן ולא חלקו בכך משמע דכיון דלא נולד בעל מום לעולם מונים לו מיום ח' ללידתו דאע"ג דידוע שכלו לו חדשיו מ"מ הרי לא נראה לאכילה ביום לידתו דהוה תם וכ"כ רש"י ותוס' אמאי דקאמרינן בש"ס פ"ק דר"ה ריש דף ז' הא בתם (מונה לו מיום ח') הא בבעל מום (מונה לו מיום שנולד) בעל מום מי מצו אכיל ליה דקים ליה שכלו חדשיו ופירש"י בעל מום שנולד במומו ועומד לשחוט בחוץ מיום שנולד ראוי הוא לכך ומונים ליה משנולד עכ"ל וכ"כ התוס' הא בבעל מום מעיקרו דתם ונעשה בעל מום כיון דלא חזי לאכילה מונין לו משעת הרצאה (כלומר מיום ח' שנרצה לקרבן) ע"כ וכ"נ דאל"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתא בעל מום מי מצי אכיל ליה ובאמת לישנא דיכול להשהותו עד מלאת לו שנה ללידתו שכתב הטור כאן דחקו לב"י וסייעתו וע"כ כתבו כן והוה משמע להו דהא דפריך ש"ס בעל מום מי מצי אכיל ליה היינו משום דשמא נפל הוא אבל משום דתם הוא לא חייש דהא אח"כ נעשה בעל מום דהא בלא"ה מונים לו מיום ח' כשנפל בו מום תוך שנתו אע"ג דאחר ח' תם הוא אבל באמת נראה שט"ס הוא בטור וצ"ל יכול לשהותו עד מלאת לו שנה מיום ח' ללידתו שהרי גם הטור כתב ברישא נולד במומו אי קים לן בגויה שכלו חדשיו כו' אלמא דוקא נולד במומו ועוד דאל"כ הוה ליה לערבינהו וליתנינהו כולהו בחד בבא ועוד דלאיזה צורך כתב כאן ללידתו הוי ליה למיסתם סתומי ועוד דהא לפי זה צ"ל דמיירי כאן בשכלו לו חדשיו וזה אינו במשמע ואי סמך עצמו אמ"ש ברישא א"כ לא ה"ל לכתוב כלל ללידתו אלא פשוט דט"ס הוא וצ"ל מיום ח' ללידתו ואדרבה אתא לאשמועינן דהכא אין חילוק ולעולם מונים לו שנה מיום ח' ללידתו כיון שנולד תם ואח"כ נפל בו מום מיהו מיום ח' מונים לו אע"ג דאז לא היה ראוי לאכילה דלא גרע בעל מום מתם דהוי מונין לו מיום ח' משום דראוי להרצאה וה"ה הכא אבל כשאינו ראוי לא להרצאה ולא לאכילה ודאי דאפי' כלו לו חדשיו מונין לו מיום ח' וכדאמרן:
טו סָעִיף ט עד שלא נראה כו'. מדלא כתב בקיצור עד שלא נולד בו מום מקיימו כו' ומשנולד בו מום רשאי לקיימו י"ב חדש משמע דה"ק דאע"פ שנולד בו מום כל שלא נראה להראותו לחכם דהיינו שלא נזדמן לו חכם ואין זקוק להוליכו במקום שהחכם שם וכן כתב הסמ"ג עשין רי"א בשם ר' שמעון והתוס' פרק עד כמה (בכורות דף כ"ח ע"א):
טז סָעִיף יא נולדו לו כו'. ה"ה בשאר דברים דינא הכי כמו שנתבאר בא"ח סי' נ"ה סעיף י' לענין שני נערים וע"ש:
א סָעִיף ג שזה כמו מסייע כו'. דכיון שהוא תם ובזמן הזה דאין מקריבים אותו למה נוטלו ממנו קודם זמנו אלא ודאי שכוונתו לסייע לו בשביל שיתן לו כל המתנות כהונה והוה כגוזל אחרים וזהו שכתב הטור בד"א בתם בזמן הזה כו':
ב סָעִיף ד ואפי' ספק בכור כו'. איסורא איכא אבל אין כופין אותו. כן כתב מהרא"י שם:
ג סָעִיף ו מנה כנגד מנה. פי' אם יש לו חתיכ' בשר חולין שידוע משקלה יוכל לשקול בשר בכור כנגדה וכן נגד כלי וקופיץ:
ד סָעִיף ו אבל חלבו כו'. דלא עביד רבנן מעלה אלא בבשר:
ה סָעִיף ו דינו כבשר. פי' לענין שלא יהיה נמכר במקולין:
ו סָעִיף ז תוך שנתו. ולא לאשהויי דלא ליתי לידי תקלה בגיזה ועבודה:
ז סָעִיף ז מיום שמיני. דאז ראוי לאכילה ואין מונין אלא מעת שנראה לאכילה:
ח סָעִיף יא נולדו לו שני טלאים. מזה יש ללמוד ג"כ לענין שני ילדים שנולד א' בט"ו באדר הראשון והשני נולד בר"ח אדר שני ובשנת הי"ג אין עיבור דנעשה השני בר מצוה קודם לראשון כמו כאן:
א סָעִיף ג מסייע. בשביל שיתן לו כל מתנותיו והוי כגוזל אחרים. ט"ז:
ב סָעִיף ד לקבלו. היינו שהכהן עושה איסור אם אינו מקבלו אבל מ"מ לא כייפינן ליה דיכול הכהן לומר לנותן אייתי ראיה דבכור הוא ואטפל בו. ש"ך:
ג סָעִיף ד להקניטו. ואם נראה שעושה כן א"צ הכהן לקבלו מהרי"ו וכ' הש"ך דלא ידע ליישב דברי הרב אם לא שנגיה בדבריו וכצ"ל ודוקא בספק שבא מעצמו אבל בספק שבא בפלוגתא דרבוותא כגון שקנה פרה חולבת מן העובד כוכבים או שפשע הישראל שהיה יכול למכור הבכור וכו' ומ"מ צ"ע לדינא במה שחילק בין ספק מעצמו לספק פלוגתא דרבוותא דבתשובת מהרי"ל לא משמע הכי דבקנה פרה חולבת מן העובד כוכבים כתב דצריך הכהן לקבלה ולמד מספק בכור אע"ג שהביא שם סברת הפוסקים אי חלב פוטר בבכורה או לאו אלא נראה דצ"ל משום דהתם היו כמה ספיקות בפלוגתא דרבוותא שמכר לעובד כוכבים בכסף דהוי מכירה ליש פוסקים כדלקמן סי' ש"כ ס"ו וכן בהיתה חולבת דפטור בבכור ליש פוסקים לכך היקל בדבר אבל בספק א' דפלוגתא דרבוותא לבד אין להקל אם לא שמדינא נראה עיקר כמאן דמיקל אלא שמחמירין דבכה"ג אפשר דאין הכהן צריך לקבלו גם פסק מהרי"ו דאם כהן עני יש לו בכור ונותנו לכהן עשיר א"צ לקבלו עכ"ל:
ד סָעִיף ה מומחה. והאידנא ליכא מומחין ובעינן ג' כדלקמן סי' ש"ט ס"ב:
ה סָעִיף ה לכלבים. כ' הש"ך דהרבה פוסקים אוסרים ליתנו לכלבים (דכתיב ואכלת ולא לכלביך) לכן יש ליזהר בדבר וגם בעובד כוכבים כתב מהרש"ל דמ"מ איסור דרבנן איכא משום בזיון קדשים ואינו רשאי להאכילו אלא דרך זימון שיאכל העובד כוכבים עמו אבל לא למכרו לו אפי' ליתן לו חתיכה חיה וכשהוא טריפה אסור ליהנות ממנו כדלקמן סי' ש"ז עכ"ל:
ו סָעִיף ו מנה. פירש"י אם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדו והרמב"ם פי' חלק כחלק כגון שיחלקו אותו לכמה חלקים ונותנין חלק א' בכף מאזנים זה וחלק בכף מאזנים הב' לראות אם מכוונים במשקל:
ז סָעִיף ז אפי'. כלומר לא מיבעיא אם בזמן הבית שאינו קרב אלא תוך שנתו אלא אפי' בעל מום בזה"ז לא ישהנו יותר משנתו. ש"ך:
ח סָעִיף ז חדשיו. דהיינו ט' לגסה וה' לדקה אבל אם לא כלו מונין מיום ח' דאז ראוי לאכילה ואין מונין אלא מעת שנראה לאכילה. ט"ז:
ט סָעִיף ח לקיימו. כ' הש"ך ומונין לו מיום ח' ללידתו דכיון דלא נולד בעל מום אע"ג דידוע שכלו לו חדשיו מ"מ הרי לא נראה לאכילה ביום לידתו דהוה תם וכ"כ רש"י ותוס' דלא כהלבוש שהעתיק דברי הב"י וע"ש:
י סָעִיף ט לחכם. היינו שלא נזדמן לו חכם ואין זקוק להוליכו במקום שהחכם שם. ש"ך:
יא סָעִיף יא אדר. ה"ה בשאר דברים דינא הכי כמ"ש בא"ח סי' נ"ה ס"י לענין שני נערים (שנולד אחד בט"ו באדר ראשון והשני נולד בר"ח אדר שני ובשנת י"ג אין עיבור דנעשה השני בר מצוה קודם לראשון) וע"ש:
א סָעִיף א ומצוה להקדישו. עיין בספר תיבת גמא פ' ראה שכתב דאפילו הוא בעל מום מקדיש אותו וגם אף ביום שנולד דכי אסרה תורה שלא להקדיש עד ליל שמיני בשאר קרבן דקדושתו בפה תליא משא"כ בכור ע"ש:
ב סָעִיף ד לקבלו. עבה"ט [ובש"ך מבואר עוד דדוקא אם אינו רוצה בו כלל אז אין כופין אבל אם רוצה לקבל לאחר זמן לכשיפול בו מום היו כופין אותו ועיין בת' חתם סופר סי' ש"ב שכתב טעם נכון לחילוק זה]. ועיין בתשובת חות יאיר סימן ל"ח ול"ט ומ' במעשה שראובן מכר לשמעון פרה מעוברת ועדיין לא פרע ובלילה הראשונה אחר המכר ילדה זכר והמוכר וגם הלוקח לא מכרו את הולד קודם הלידה באשר לא זכרו ולא עלה על לבם שהגיע עת לידתה וטען הלוקח שהוא מקח טעות ואינו רוצה לשלם בכן נעשה פשר ביניהם שהלוקח ינכה ב' זהובים וחצי מדמי המכר ויקח הפרה והולד וכן נעשה והחזיק הלוקח אצלו הפרה עם הולד כמו ז' שבועות ואח"כ שלח אותו לכהן א' ולא רצה לקבלו הדין עם מי. והשיבו דייני ק"ק פראנקפורט דפשיטא דאין כופין את הכהן לקבל וכמ"ש מהרא"י ונוסף לזה יש לצדד שאפילו ביזוי מתנות כהונה אין כאן כולי האי מאחר שבמקום הכהן אין מקום לשמור הבכור להיות קאי בקדושתיה בגיזה ועבודה גם יש לחוש שיתאמם בידים ובפרט אם הוא כטענת הכהן שהלוקח פשע שלא מכר לעובד כוכבים דודאי א"צ לקבלו והשאלה הנ"ל נשאל ג"כ לפני הגאון מהר"ק ממיץ ז"ל בשינוי קצת והעלה שהלוקח לא פשע כלל מכמה טעמים ולכן על הכהנים מוטל לטפל עם הבכור רק כיון שנראה מתוך השאלה שהוא ספק בכור כדין הקונה בהמה מן העובד כוכבים ע"כ אין כופין בכפיה רק מודיעים להם שאם יסרבו הרי הם מבזים מנת המלך וכל כהן שאינו מודה בהם אין לו חלק בכהונה. ונכון הוא שהלוקח והכהנים ישלשו ביניהם השני זהובים וחצי שניכה מן המקח. והרב המחבר ז"ל העלה ג"כ דהלוקח לא פשע כלל והאריך עוד בענין כזה בנדון טענות שבין הלוקח והמוכר ואין כאן מקומו. וכתב עוד שנשאל באחד שמכר באופן הבלתי מועיל כאשר נהגו רבים מעמי הארץ שנכשלים בזה והורה המורה שלא יצא מידי קדושת בכור ואח"כ לא רצו הכהנים לקבלו באמרם שהמוכר פשע בזה שלא מכר באופן המועיל. ופסק דנהי דמקרי קרוב למזיד דהו"ל לשאול לחכם מ"מ לא מקרי פושע רק שוגג כאשר סבר לפי מה ששמע ומה שראה מנהג המקולקל ע"ש:
ג סָעִיף ד במקום שפשע. עיין בתשובת חוט השני סימן כ"ו שהאריך בזה ואחר שנשא ונתן בהלכה כתב נמצא אתה אומר דלדעת מהרי"ו בודאי בכור פשיטא שצריך לקבלו עכ"פ אף אם פשע במה שלא מכרו ובספק בכור היכא דמוכחא מילתא שפשע כגון שהתרה בו וצוהו שימכור לעובד כוכבים והוא לא עשה כן א"נ שראינו שנתכוין להקניט בכה"ג פטור מלקבלו ואי לא מוכחא מלתא שפשע חייב לקבל זהו דעת מהרי"ו ולדידי נראה שאין לסמוך על דבריו אלא בנולד מפרה חולבת דמצד הדין פטורה מבכורה אלא שנהגו להחמיר (ע"ל סימן שי"ו ס"ג) ולכן כל שפשע מתבטל המנהג והחומרא ורשאי הכהן שלא לקבלו אבל בשאר ספק חייב לקבל אפילו מוכח שפשע אך המיקל בנולד מפרה חולבת אפי' אי לא מוכח שפשע ואינו מקבלו לא הפסיד ובדברי הרמ"א ז"ל יש ט"ס במ"ש שקנה פרה חולבת מן העובד כוכבים או שהיה כו' וצ"ל מן העובד כוכבים והיה יכול למכור כו' ור"ל דאיכא פשיעה דמוכח וזה עולה ממש כמו שכתבתי עכ"ד ע"ש ועיין בס"ק הקודם מ"ש בשם תשובת חות יאיר. [ועיין בת' חתם סופר סי' ש"ב שהאריך ג"כ בזה ודעתו להכריע דודאי כל שפשעו הבעלים לא עשו טצדקי למיפטרה מבכורה מחויבים מקנס דרבנן שגרמו להכשיל בקדשים אך מ"מ לא מפני זה יפטור הכהן מלקבלו ואם א"א לחייב הבעלים דגברא אלמא הוא עכ"פ מחייבין את הכהן לקיים מצותו אך אם אפשר לחייב לבעלים עד שנחייב את הכהן יותר ראוי לחייב הבעלים לגדור גדר בפני הפושעים ופטור הכהן ומ"מ איסורא דעביד הכהן עביד אך אם מכוין להקניט הכהן הרי אין זה כמבזה מת"כ אם אינו מקבל ומצוה עליו שלא לקבלו שלא ירבו להתל בכהנים דוגמת מ"ש תוס' בע"ז נ"ח ע"ב כגון זה מחייבין הישראל לטפל בו אפילו בספק בכור משום ספק בזיון קדשים ובכזה נראה דהישראל הלז חשוד על הבכור הזה שיטיל בו מום (ע"ל סי' שי"ד ס"י) מפני שטיפולו עליו על כרחו ע"ש]:
ד סָעִיף ו ומקדש בו את האשה. ע' באה"ע סי' כ"ח בב"ש ס"ק ס' שכ' דמ"ש כאן ומקדש בו היינו אחר השחיטה וקאי על מ"ש ושחוט ובהכי ניחא דלא תיקשי דברי המחבר אהדדי דשם פסק דהוי ספק מקודשת ע"ש:
ה סָעִיף ז נאכל תוך שנתו. דלא ליתי לידי תקלה בגיזה ועבודה. ט"ז. משמע שזה הוא רק מדרבנן ועיין בזה בשו"ת שיבת ציון סימן כ"ד בסופו בשם אביו הגאון בעל נו"ב ז"ל ובשם ס' בית אפרים:
א סָעִיף א בכור כו'. שם י"ט א' ת"ר מכלל כו':
ב סָעִיף א ונוהג כו'. מתני' סוף שקלים:
ג סָעִיף א בין בארץ כו'. מתני' ספ"ג דתמורה חוץ מן הבכור וחמעשד שאם באו כו' אר"ש מ"ט כו' ובכורות ל"ו ב' ככור בת"ל כו' ובכמה מקומות:
ד סָעִיף א (ליקוט) ומצוה להקדישו כו'. רמב"ם אבל הטור בשם הרא"ש חולק ע"ז וכתב הב"ח שצ"ע אבל טעמו מסוגיא דערכין כ"ט א' דהרמב"ם פסק שם כחכמים דמתני' והנה הכ"מ תמה עליו אע"ג דעולא ס"ל כחכמים מ"מ הרי רב פליג עליה והוא רביה ועוד דרב יהודה עבד עובדא כוותיה אבל שם בסוגיא וריב"ב דחל על ק"ק כו' ס"ל כר"י ושם למטה ורבנן אל תקדיש מיבעי ליה ללאו כו' ור"י כו' והנה הרא"ש תפס שיטתו כקושית הכ"מ דהלכה כריב"ב וא"כ הלכה ג"כ כר' ישמעאל אבל הרמב"ם ס"ל דהלכה כרבנן דבכור ולכך הלכה כחכמים דערכין ג"כ וראיה דהלכה כרבנן דבכור דסוגיא דפ"ק דנדרים (י"ג א') ופ"ק דנזיר כרבנן דבכור וכן מצאתי בלחם משנה (ע"כ):
ה סָעִיף א ונותנין כו'. ר"ל אע"ג דאמרינן בחולין קל"א קל"ב דמתנות אפי' לכהנת ואמר שם רב כהנא אכיל בשביל אשתו ובספ"ג דפסחים א"ר כהנא אי לאו דנסיבי כו' אלמא לא היה כהן ובפ"ק דקדושין (ח' א') רב כהנא שקיל כו' ותי' שם תוס' בתי' השני דבשביל אשתו היה לוקח כמו במתנות וכ"כ בפסחים שם אבל בחולין שם כתבו כתי' הראשון דתרי רב כהנא והוכיח הרא"ש דבפדיון הבן לכהנת לא דגמ' בחולין שם פריך איתביה רבא לעולא כו' ומשני אהרן כו' ובפדיון כתיב בפ' במדבר ויתן את כסף הפדוים לאהרן ובניו ואיתקש בכורי אדם ובהמה להדדי הרא"ש סוף בכורות ומ"ש ואיתקש כו' א"י היכן דבגמ' שם ד' א' אמרינן דלא איתקש אלא בכורי אדם ובהמה טמאה:
ו סָעִיף ב ואם אין כו'. כמ"ש בחולין קל"ד ב' ואם אין כו' שאני מתנות כו':
ז סָעִיף ד אם הכהן כו'. ערש"י בפ"ג די"ט כ"ז ב' ד"ה את כו':
ח סָעִיף ד ואפי' כו' אבל כו'. עש"ך:
ט סָעִיף ה הבכור בזה"ז כו'. תמורה ז' ב' כ"ד ב' ובכורות כ"ח א' וש"מ:
י סָעִיף ה ומאכילו כו' או לכלבים. עתוס' שם ד"ה פסק כו' ואין להביא ראיה כו' וברא"ש שם אבל היכא דאסור לישראל כו' ואסור לכלבים ולעובדי כוכבים כו':
יא סָעִיף ו (ליקוט) ומקדש כו'. עמ"ש בליקוטים בא"ה סי' כ"ח סכ"ג ובתוס' ורא"ש פ"ק דב"ק (ע"כ):
יב סָעִיף ו ומ"מ כו'. שם במתני':
יג סָעִיף ו וכנגד כו'. כ"מ בי"ט כ"ח א' כמאן לא כר"י כו' אלמא קילי ממנה נגד מנה:
יד סָעִיף ו אבל חלבו כו'. שם ב' ומעשר בהמה ששחטו כו':
טו סָעִיף ו ושמנו כו'. כמ"ש בפסחים פ"ג ב' רא"א ל"נ אלא כו'.
טז סָעִיף ז (ליקוט) הבכור כו' תוך שנתו. ע"ש כ"ז ב' מדקאמר נולד כו' (ע"כ):
יז סָעִיף ט מקיימו כו'. כמסקנת תוס' שם (ע"ש) דרשאי ר"ל חייב ועסי' ש"ט ס"א וכ"ה מסקנת תוס' דחולין נ"ד ב' ד"ה אין כו':
יח סָעִיף י שנה כו'. כמ"ש בסי"א וכמש"ש בגמ' הא תו ל"ל כו' מ"ד כו' ושם ת"ר שנה כו' ובר"ה ו' ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.