א נָתְנָה הַתּוֹרָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת. וּמִצְוָה הִיא. וּבִכְלַל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ הוּא. וְאִם מוֹנֵעַ עַצְמוֹ, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיְּרַפְּאֶנּוּ, שֶׁלֹּא מִן הַכֹּל אָדָם זוֹכֶה לִהִתְרַפְּאוֹת. וּמִיהוּ לֹא יִתְעַסֵק בִּרְפוּאָה אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בָּקִי, וְלֹא יְהֵא שָׁם גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁאִם לֹא כֵן, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים. וְאִם רִפֵּא שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין, חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין, אֲפִלּוּ אִם הוּא בָּקִי. וְאִם רִפֵּא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין, וְטָעָה וְהִזִּיק, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְאִם הֵמִית, וְנוֹדַע לוֹ שֶׁשָּׁגַג, גּוֹלֶה עַל יָדוֹ.
ב הָרוֹפֵא, אָסוּר לִטֹּל שְׂכַר הַחָכְמָה וְלִמּוּד, אֲבָל שְׂכַר הַטֹּרַח וְהַבַּטָּלָה, מֻתָּר.
ג מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סַמָּנִים, וַחֲבֵרוֹ חוֹלֶה וְצָרִיךְ לָהֶם, אָסוּר לוֹ לְהַעֲלוֹת בִּדְמֵיהֶם יוֹתֵר מִן הָרָאוּי. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ פָּסְקוּ לוֹ בִּדְמֵיהֶם הַרְבֵּה, מִפְּנֵי צֹרֶךְ הַשָּׁעָה שֶׁלֹּא מָצְאוּ סַמָּנִין אֶלָּא בְּיָדוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא דְּמֵיהֶן. אֲבָל אִם הִתְנָה בִּשְׂכַר הָרוֹפֵא הַרְבֵּה, חַיָּב לִתֵּן לוֹ, שֶׁחָכְמָתוֹ מָכַר לוֹ וְאֵין לוֹ דָּמִים. הַגָּה: וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ מִצְוָה עָלָיו לְרַפְּאוֹתוֹ; שֶׁכָּל מִצְוֹת עֲשֵׂה דְּרַמְיָא אַכֻּלֵּי עָלְמָא, אִם נִזְדַּמְּנָה לְאֶחָד וְלֹא רָצָה לְקַיְּמָהּ אֶלָּא בְּמָמוֹן, אֵין מוֹצִיאִין הַמָּמוֹן מִיָּדוֹ, וְלֹא מַפְקִיעִין מִיָּדוֹ חִיּוּב שֶׁלָּהֶן (טוּר).
א סָעִיף א נתנה התורה כו'. שלא יאמר מה לי לצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג בשוגג:
ב סָעִיף א ואם ריפא שלא ברשות ב"ד וטעה והזיק חייב בתשלומין. אבל אם הזיק במזיד אפי' ריפא ברשות ב"ד חייב בדיני אדם וכ"מ בפרישה ס"ו:
ג סָעִיף א ואם המית כו'. ומ"מ א"צ למנוע בשביל חשש טעות ומצוה היא כמו שנתבאר:
ד סָעִיף ב אסור כו'. דאבידת גופו היא ורחמנא אמרה והשבותו לו לרבות אבידת גופו:
ה סָעִיף ב והלימוד. כלומר שלומד הרופא לחולה או להמתעסק עמו שיעשה לרפואתו כך וכך:
ו סָעִיף ג שכל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא אם נזדמנה לא' כו'. כצ"ל:
ז סָעִיף ג ולא מפקיעין מידו חיוב שלהן. והב"ח כתב דצ"ל חיוב שלו וה"פ ל"מ שאם כבר קבל הרופא שכר שקצבו והרי הוא בידו שאין מוציאין מידו אלא אפי' לא קבל כלום אלא שקצבו לו ונתחייבו לו בכך וכך צריכין לשלם לו מה שנתחייבו לו ע"ש:
א סָעִיף א נתנה תורה רשות כו' ומצוה היא כו'. קשה כיון דבאמת מצוה היא למה קרי לה תחלה רשות ונראה דהכי הוא כוונת הענין זה דרפואה האמיתית היא ע"פ בקשת רחמים דמשמיא יש לו רפואה כמ"ש מחצתי ואני ארפא אלא שאין האדם זוכה לכך אלא צריך לעשות רפואה על פי טבע העולם והוא יתברך הסכים על זה ונתן הרפואה ע"י טבע הרפואות וזהו נתינת רשות של הקדוש ב"ה וכיון שכבר בא האדם לידי כך יש חיוב על הרופא לעשות רפואתו וזה מבואר בגמרא פרק הרואה (ברכות דף ס"ב) דאמר רב אחא הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות פירש"י כלומר לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים אמר אביי לא לימא אינש הכי דתנא דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא נראה פי' הגמרא בדרך הזה דרב אחא הצריך לומר האי לישנא שכן אין דרכן של בני אדם בנוסח התפלה שאומר המקיז דם דהיינו שהוא מתנצל למה מבקש רפואה על ידי ההקזה שהוא לפי הטבע אף שאינו מן הראוי לעשות כן אלא לבקש רחמים להנצל ע"י רחמים של מעלה מ"מ מאחר שכבר נהגו לעשות רפואה ע"י הטבע גם אני עושה כן ועל כל פנים אני מודה שהכל בא על ידך כי אל רופא נאמן אתה ועל זה חולק אביי דלא לימא שכן נהגו דגם התורה הסכימה על זה שיהא רפואה ע"פ הטבע כי ירדה תורה לסוף דעת האדם שלא יהיה זכאי כל כך שתבא רפואתו ע"י נס מן השמים וע"כ אין שייך לומר דהאי קרא דרפא ירפא קמ"ל מצוה דאלו האדם זכאי אינו צריך לכך ואדרבה היה צריך דוקא רפואה ע"י שמים אלא דלפי דרכו של אדם רשות הוא לו וע"כ הוה האידנא חיוב בדבר ומצוה היא כיון דלפי מעשה האדם חיותו תלוי בכך כן נ"ל נכון ועיין ברמב"ן פ' בחקותי האריך בענין זה של רפואות ומדבריו משמע בפירוש ורפא ירפא כמ"ש: אך יש לי מקום עיון במה שכתב שם שאין מעשה רפואות בבית הצדיקים וכן אמרו כל כ"ב שנה דמלך רבה אפילו אומנא לביתיה לא קרא עכ"ל משמע דמפרש שלא הוצרך לרפואה ובגמרא משמע דהוא הלך לבית האומן רק שלא נהג כבוד בעצמו לקרוא אותו לביתו. שוב ראיתי בסוף הוריות מביא גם כן אגדה זאת ומביא בעל עין יעקב שם פירוש גאון דהכי קאמר הזכות של ענוה של רב יוסף גרמה שלא הוצרך כלל לאומן ולזה כוון גם הרמב"ן:
ב סָעִיף ב אסור ליטול שכר החכמה והלימוד. פי' שלומד אותו לעשות רפואה לפי שאבידת גופו היא ורחמנא אמר והשבותו לו לרבות אבידת גופו ואמרינן בענין עשיית המצוה מה אני בחנם אף אתם בחנם:
ג סָעִיף ג ולא מפקיעין מידו חיוב שלו. כן הוא הנוסחא בהעתק הבית יוסף דברי הרמב"ן וכן עיקר ורצונו לומר דאע"פ שיש איסור בנטילת שכר על הלימוד והחכמה כמ"ש בסעיף ב' מ"מ כיון שכבר התנה עמו והתחייב נגדו חייב לשלם כיון דלאו עליה דידיה לחודיה רמיא מצוה זאת דהא כל אדם יוכל להתחכם ללמוד רפואות ואע"ג דבבורח מבית האסורים והיתה מעברות לפניו ואמר לו העבירני ואתן לך דינר אין נותן לו אלא שכרו כמו שכתוב בחושן משפט סימן רס"ד שאני התם דקצבה יש לאותה פעולה משא"כ בחכמת הרפואות שאין לה שיעור ומתחלה לא היה חיוב עליו ללמוד זה על כן מהני התנאי דוקא בזה כן נראה לי ביאור הדברים:
א סָעִיף א וטעה. אבל אם הזיק במזיד אפי' ריפא ברשות בית דין חייב בדיני אדם. ש"ך:
ב סָעִיף א גולה. כתב הש"ך מ"מ א"צ למנוע בשביל חשש טעות ומצוה היא:
ג סָעִיף ב והלימוד. כלומר שלומד הרופא לחולה או להמתעסק עמו שיעשה לרפואתו כך וכך מזה אסור ליקח שכר דאבדת גופו היא ורחמנא אמר והשבותו לו לרבות אבדת גופו. ש"ך:
ד סָעִיף ג שלהן. והב"ח כתב דצ"ל חיוב שלו ה"פ ל"מ שאם כבר קבל הרופא שכר שקצבו לו שאין מוציאין מידו אלא אפי' לא קבל כלום אלא שקצבו ונתחייבו לו בכך ובכך צריכין לשלם כל מה שנתחייבו לו. וכתב הט"ז ואע"ג דבבורח מבית האסורים והיתה מעברות לפניו ואמר ליה העבירני ואתן לך דינר אין צריך ליתן לו אלא שכרו כמו שכתב בח"מ סי' רס"ד שאני התם דיש קצבה לאותה פעולה מה שאין כן בחכמת הרפואה שאין לה שיעור ומתחלה לא היה חיוב עליו ללמד זה ע"כ מהני תנאי דוקא בזה. עכ"ל:
א סָעִיף א (ליקוט) ומצוה היא. כמ"ש בפ"ד דנדרים מ"א ב' וערא"ש בפירושיו שם ד"ה רפואת כו' ובפסקיו שם ע"כ:
ב סָעִיף א ואם מונע כו'. כמ"ש בירושלמי אצל פ"נ והביאו הרא"ש בפ' בתרא דיומא השואל ה"ז ש"ד:
ג סָעִיף א (ליקוט) ואפילו כו'. ירושלמי שם והביאו הרא"ש בפסקיו שם ע"ש ובר"נ שם ד ה אלא רפואת כו':
ד סָעִיף א ומיהו כו'. ק"ו משאר דינין והוראות שבתורה שאסור אם לא בכה"ג ואמרינן ברפ"י דסנהדרין רב לא שבק כו' א"ה אחר כו' ובסוף קדושין טוב שברופאים כו' (ע"כ):
ה סָעִיף א ואם ריפא כו' ואם כו'. תוספתא (פ"ו) דב"ק רופא אומן שריפא ברשות ב"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים ומשמע דוקא ברשות ב"ד:
ו סָעִיף א ואם כו'. תוספתא (הביא ההרמב"ן בתה"א) רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק ה"ז גולה:
ז סָעִיף ב (ליקוט) הרופא כו'. דאמרינן (בספרי וב"ק פ"א ב' וסנהדרין ע"ג א') והשבותו לו זה אבידת גופו וכל שמצווה אסור ליטול שכר ע"ז כמ"ש בפ"ד דבכורות (כ"ט א') וכן באבידה (ע"כ):
ח סָעִיף ב אבל כו'. כמ"ש שם [וספ"ב דקדושין] בגמ' לא קשיא כאן שכר כו':
ט סָעִיף ב והבטלה. שם במתני' וגמ' וספ"ב דב"מ:
י סָעִיף ג מי כו' ולא עוד כו'. מהא דיבמות ק"ו א':
יא סָעִיף ג (ליקוט) אבל אם התנה כו' ואע"פ כו'. דלא כי"מ דטעמא דבורח משום דחייב להצילו משום השבת אבידה ולדבריהם אפי' התנה בשכר הרופא וליתא דא"כ מאי ראיה הביא רב פפא שם לחליצה דהא חליצה לא רמי עליה למיחלץ ואע"ג דיבם שאינו הגון מ"מ אי כניס לאו איסורא עבד אלא הטעם משום שמתנה בשכירות יותר מכדי דמיה מפני האונס והדחק הוא וה"נ באשה ואע"ג דבאשה לאו דמים יתירים נינהו דא"ל אפסדתן אתתא ונכסי וכמ"ש בב"ק קי"ו כיון שאינו הגון לה והתורה השיאתן (כמ"ש ביבמות מ"ד א' ק"א ב' ק"ו ב') עצה ההוגנת לה כמ"ש ודברו כו' ועתוס' שם ד"ה אין כו' וכ"כ הרא"ש שם אבל רש"י שם ד"ה א"ל כיון כו' כתב דגם בחליצה הטעם משום דעליה רמיא כו' משום דאינו הגון והתורה אמרה ודברו אליו כו' כנ"ל ועח"מ סי' רס"ד ס"ז (ע"כ):
יב סָעִיף ג (ליקוט) ואע"פ כו'. בא לתרץ קושית הריטב"א הביאו נ"י בסוף פרק מציות חליצה דהא מיחייב מדאורייתא משום אבידת גופו כמ"ש בסנהדרין ע"ג א' וכמ"ש בס"ב ובח"מ סי' תכ"ו (ע"כ): (ליקוט) ואע"פ כו'. ממ"ש בקדושין ח' ב' כלב רץ כו' או דלמא כו' ולא איפשיטא להו ואע"ג דבעני שם אמר ואפילו עני הסמוך כו' מ"ט כו' והר"נ תירץ שם בע"א (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.