א הַגֵּט, צָרִיךְ שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ הַבַּעַל אוֹ שְׁלוּחוֹ; וְאַף אִם שְׁלוּחוֹ כּוֹתְבוֹ, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מִשֶּׁל הַבַּעַל; לְכָךְ נָהֲגוּ כְּשֶׁהַבַּעַל מָצוּי, שֶׁנּוֹתֵן לוֹ הַסוֹפֵר הַקְּלָף וְהַדְּיוֹ וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף הַקֻּלְמוֹס וּשְׁאָר כְּלֵי הַכְּתִיבָה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פֶּרֶק שֵׁנִי וּבַמָּרְדְּכַי מֵהִלְכוֹת גִּטִּין) בְּמַתָּנָה, קֹדֶם כְּתִיבָה. וְהַבַּעַל נוֹתֵן שְׂכָרוֹ; וּמִפְּנֵי תַּקָּנַת עֲגוּנוֹת, תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָאִשָּׁה תִּתֵּן שְׂכַר הַסוֹפֵר וְהִקְנוּהוּ לַבַּעַל:
ב גָּזַל נְיָר וְכָתַב בּוֹ גֵּט וּנְתָנוֹ לָהּ, כָּשֵׁר, אֲפִלּוּ קֹדֶם יֵאוּשׁ. הַגָּה: אֲבָל גָּזַל גֵּט, כְּגוֹן שֶׁכָּתַב לוֹ הַסוֹפֵר גֵּט וּגְזָלוֹ מִמֶּנּוּ וְלֹא פָּרַע לוֹ, וְגֵרַשׁ בּוֹ, לָא הָוֵי מְגֹרֶשֶׁת (בֵּית יוֹסֵף):
ג כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ בּוֹ מַכִּירִים וְיוֹדְעִים שֶׁזֶּה פְּלוֹנִי וְאִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם הַסוֹפֵר צָרִיךְ לְהַכִּירָן (טוּר), וְכֵן נִרְאֶה לִי. וְהַכָּרָה זוֹ אֲפִלּוּ עַל פִּי עֵד אֶחָד, וַאֲפִלּוּ עַל פִּי אִשָּׁה וְקָרוֹב. הַגָּה: וְצָרִיךְ לְהַכִּיר שֵׁם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה וְשֵׁם אֲבִיהֶם, וְכָל שֶׁהֻחְזְקוּ שְׁלֹשִים יוֹם בָּעִיר, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם יוֹתֵר. וְשֵׁם אָבִיו, נָהֲגוּ לִכְתֹּב עַל פִּי עַצְמוֹ (בֵּית יוֹסֵף מִמַּשְׁמָעוּת לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם). וְאִם הָיוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים וּשְׁמוֹת נְשׁוֹתֵיהֶן שָׁוִים, אֵין מְגָרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם אֶלָּא בְּמַעֲמַד חֲבֵרוֹ, שֶׁמָּא יִכְתֹּב גֵּט וְיוֹלִיכֶנּוּ לְאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וִיגָרְשֶׁנָּה עָלָיו. וּבִשְׁעַת הַסַכָּנָה, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִים:
ד לֹא יִכְתְּבֶנּוּ הַסוֹפֵר וְלֹא יַחְתְּמוּ בּוֹ הָעֵדִים, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם הַבַּעַל לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם. וּלְכַתְּחִלָּה יֹאמַר לַסוֹפֵר לִפְנֵי הָעֵדִים (בְּסֵדֶר הַגֵּט מהר"א מַרְגָּלִיוֹת). וּכְשֶׁיֹּאמַר לָהֶם הַבַּעַל, יִכְתְּבוּהוּ הֵם בְּעַצְמָם וְלֹא יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם. אֲפִלּוּ אָמַר לְבֵית דִּין: תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, לֹא יֹאמְרוּ לַסוֹפֵר לִכְתֹּב וְלָעֵדִים לַחְתֹּם, וַאֲפִלּוּ אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ לַסוֹפֵר וְיִכְתֹּב וְלָעֵדִים וְיַחְתְּמוּ, לֹא יִכְתֹּב הַסוֹפֵר וְלֹא יַחְתְּמוּ הָעֵדִים עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּיו. הַגָּה: עָבַר וְגֵרְשָׁהּ עַל יְדֵי "אוֹמֵר אִמְרוּ לַסוֹפֵר וְיִכְתֹּב" כוּ', הָוֵי סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ"ה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן וּבָעַל הַתְרוּמָה וּסְמַ"ג וְהַמָּרְדְּכַי וְכָל בּוֹ):
ה אֲפִלּוּ כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ לַסוֹפֵר שֶׁיִּכְתֹּב וְלָעֵדִים שֶׁיַּחְתְּמוּ, לֹא יִכְתְּבוּ וְלֹא יַחְתְּמוּ עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּיו, בֵּין שֶׁהוּא פִּקֵּחַ וּבֵין שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, בֵּין שֶׁמְּדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ בֵּין שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר. וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין בְּמִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם עַל פִּי כְּתַב יָדוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לַסוֹפֵר: כְּתֹב, וְלָעֵדִים: חֲתֹמוּ, וְהוּא שֶׁתְּהֵא דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו:
ו מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, וּשְׁאָלוּהוּ אִם רוֹצֶה שֶׁיִּכְתְּבוּ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ, יִתְבָּאֵר בַּסִימָן שֶׁאַחַר זֶה:
ז אָמַר לַעֲשָׂרָה: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, אֶחָד כּוֹתֵב בִּשְׁבִיל כֻּלָּם. וְאִם אָמַר: כֻּלְּכֶם כְּתֹבוּ, אֶחָד כּוֹתֵב בְּמַעֲמַד כֻּלָּם:
ח אָמַר לַעֲשָׂרָה: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, אֶחָד כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם חוֹתְמִים וְאֶחָד נוֹתֵן:
ט אָמַר: כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ, אוֹ שֶׁמְּנָאָם, בֵּין שֶׁמָּנָה כֻּלָּם בֵין שֶׁמָּנָה מִקְצָתָם, וְאָמַר לָהֶם: חִתְמוּ, הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר כֻּלְּכֶם חִתְמוּ, וְכֻלָּם צְרִיכִים לַחְתֹּם בּוֹ; וּשְׁנַיִם שֶׁחוֹתְמִים בּוֹ תְּחִלָּה הֵם מִשּׁוּם עֵדִים, וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא שׁוּם אֶחָד מֵהֶם פָּסוּל, וְהָאֲחֵרִים מִשּׁוּם תְּנַאי; לְפִיכָךְ, אִם הָיוּ הַשְּׁאָר פְּסוּלִים, אוֹ שֶׁחָתְמוּ זֶה הַיּוֹם וְזֶה לְמָחָר אוֹ אַחַר כַּמָּה יָמִים, כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁיַּחְתְּמוּ כָּל אֶחָד בִּפְנֵי כֻּלָּם; וַאֲפִלּוּ חָתְמוּ הַשְּׁאָר אַחַר נְתִינַת הַגֵּט, וַאֲפִלּוּ אַחַר שֶׁנִּשֵׂאת (הָרַ"ן פֶּרֶק קַמָּא דְּגִטִּין), כָּשֵׁר; וְאִם מֵת אֶחָד מֵהֶם קֹדֶם הַחֲתִימָה, הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל וְעַיֵּן לְקַמָּן בְּסָמוּךְ:
י וְאִם אָמַר: כֻּלְּכֶם חִתְמוּ מִשּׁוּם עֵדִים, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן כְּשֵׁרִים וְשֶׁיַּחְתְּמוּ כֻּלָּם בּוֹ בַּיּוֹם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר סְתָם: כֻּלְּכֶם חִתְמוּ, דִּינוֹ כִּמְפָרֵשׁ וְאוֹמֵר: כֻּלְּכֶם חִתְמוּ מִשּׁוּם עֵדִים, וְנִרְאֶה לִי דְּיֵשׁ לְהַחֲמִיר כִּסְבָרָא זוֹ:
יא תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָאוֹמֵר לְרַבִּים לִכְתֹּב גֵּט אוֹ לַחְתֹּם אוֹ לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ; אִם לִכְתִיבָה, יֹאמַר לָהֶם: כָּל אֶחָד מִכֶּם יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי, וְכֵן לְהוֹלָכָה: כָּל אֶחָד מִכֶּם יוֹלִיךְ; וְאִם לַחֲתִימָה, יֹאמַר לָהֶם: כָּל שְׁנַיִם מִכֶּם יַחְתְּמוּ בְּגֵט זֶה:
א סָעִיף א ואף אם שלוחו ואף אם שלוחו כו' לאפוקי מדעת הרמ"ה בטור וז"ל האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי א"צ לזכות לו הנייר קודם כתיבה אלא אע"ג דכתכו מדידהו ויהבו לה כיון דבשליחות כא עבדי מכי יהבי לה בשליחותיה דבעל כמאן דיהבי ליה לבעל והדר בעל ויהיב לאתתי' דמי דכיון דיהיב לאתתא בשליחותיה כמאן דאקנויי אקני ליה לבעל לגרושי ביה כו' עכ"ל קמ"ל דלכתחילה יתן לו הסופר לבעל:
ב סָעִיף א משל הבעל דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן דיתן משלו ושלוחו כמותו:
ג סָעִיף א שהבעל מצוי דמן הדין א"צ לזה שהכל מוכר הסופר להבעל בעד אותו פשוט שנותנ' היא לסופר בין הקלף והדיו בין שכר עמלו ואקנויי מקנו רבנן להבעל ואע"ג דלא משיך כלום כשר שהרי אומר לשניהם כתבו ותנו גט לאשתי והוא הולך למדה"י וה כותבין בלא כלום הקנאה ולא ממעטינן אלא שלא יהא וכתב' היא או שלוחה אבל זה מקרי וכ' הוא כיון דרבנן אקנו ליה מיהו אם הכל של האשה צריכה היא לאקנויי ממש להבעל את הגט דלא תקינו רבנן להבעל אלא פשיטי דספר' כ"כ ב"י בשם הרמב"ן מ"ה כ' כאן כשהבעל מצוי דהיינו וכו' אבל ע"י שליח שיכתבו ויתנו א"צ לזה ולפ"ז אם הבעל שוכר את הסופר על שיכתוב לו גט א"צ כלל שום זכי' מן הסיפר לבעל דודאי השכירות כולל גם הקלף והדיו אלא שנהגו בכל גווני שימסור לו הסופר וכתוב בסדר גיטין שיגביה הבעל הכל ויקננו בהגבהה וכתב הטור בשם הרמ"ה האומר לעדים כתבו ותנו גט לאשתי א"צ לזכות לו קודם כתיבה אלא אף ע"ג דכתבו מדידהו ויהבו לה כיון דבשליחותייהו קעבדי מכי יהבי לה בשליחותיה כמאן דיהבי לבעל והדר בעל ויהב לאתתיה דמי דאקנויי אקני לבעל לגרושי ביה ונמצא זכות לבעל וגירושי אשה באין כאחד עכ"ל פי' שגמר השליחות היא בשעת נתינת הגט לאשה ואז מתחיל זכות הבעל ג"כ ובפריש' דחק לפ' בע"א:
ד סָעִיף א וי"א דאף הקולמוס אבל דיעה ראשונה לא הוצרך הקולמוס דאין כאן חסרון הניכר בגט והמנהג כסברא בתרא.
ה סָעִיף א ומפני תקנת עגונות כו' נראה דה"ק דאם נותנת היא השכר שפי' הוה גט ולא אמרי' דהוה וכתבה ונתנה דחכמים מקנו ליה אותו השכר כאילו הוא שלו אבל אם נתנו סתם גט ולא פירשו מי ישלם שכר נראה דאין הסופר יכול לכופה ליתן השכר אלא הבעל ישלם כעיקר הדין אע"פ שהסכימה לקבל גט מ"מ תוכל לומר אדעתא דהכי לא הסכמתי ועוד יש הוכחה לזה בסמוך.
ו סָעִיף ב גזל נייר כו' הטור בשם הרמ"ה כתב טעם לזה דאינו חייבת להחזיר לו דהוא שינוי שם ושינוי מעשה דהיינו מעיקרא (שמו נייר) והשתא שמו גט ושינוי מעשה מכח הכתב ומכאן ראיה דאין עליה חיוב לשלם שכר הגט דאל"כ בלא"ה לא הוי גזל לגבי דידיה כיון שאין התשלומין עליו:
ז סָעִיף ב אפי' קודם יאוש שהרי אינה חייבת להחזירו לבעלים ויש כאן יאוש ושנוי מעשה. טור:
ח סָעִיף ב ולא פרע ליה כו' הא סברת ב"י מטעם דאין כאן שנוי שם ולא שנוי מעשה לא קרינן ביה ונתן דהא לאו דידיה והנה דין זה נפתח בגדול ונסתיים בגדול ולענד"ן תמוה ביאור הוא דבשלמא בדין דהרמ"א שגזל נייר הוא שפיר גזל שגזל מן א' מן השוק את הנייר ונכתב הגט שלא כדין ע"כ הוצרך לטעם דשנוי שם אבל בזה ששכר הסופר לכתוב לו גט ונכתב בכשרות רק שנתחייב לו מעות בעד זה ה"ל לסופר שכר פעולה אצל הבעל ודמים בעלמא בעי לשלם ליה כפי מה שקיצץ עמו וזה דומה למ"ש בסי' כ"ח לענין קידושין דבשכיר' פעולה אינה מקודשת ולא הוה אלא מלוה וה"ה נמי לענין גט כאן דאין על הבעל אלא חוב לשלם לו דמים דודאי אם יחזיר הגט להסופר אינו פטור מתשלומין א"כ ה"ל כמו בגזל נייר וכתב גט דקנאו בשינוי שם דודאי חייב עכ"פ לשלם לו דמים בעד הנייר ואפ"ה דוה גט ה"ה נמי כאן מכ"ש לפמ"ש בסעיף א' שקודם שיכתוב הסופר גט יקנה לבעל את הנייר דפשיט' שאין לו עליו אלא דמי שכירתו ואף שאיני כדאי להכריע על אלו הגדולים בפרט להקל נגדם מ"מ נראה ברור דהך אינו מגורשת שכתב הרמ"א ע"פ ב"י אין לומר בו דלא הוה מגורשת כלל וקדושין מאחר לא תפסו בה דחלילה לימר כן ודי בזה שלחומרא אינה מגורשת ואסור לאחר אבל אם קדשה אחר ודאי צריכה הימנו גט כנלע"ד ברור:
ט סָעִיף ג שיהיו העדים כו' רש"י פי' הסופר והעדים וכתב ב"י בשם נ"י כלו' דלא סגי בהכרת פנים ושיסמוך על האחרים בשמות משום דהוה מלתא דעבידא לגלוי. אלא צריך שיכיר שמותיהן נ"כ עכ"ל וכתב ב"י הפי' אם הוא אינו מכיר שמם אע"ג דמכיר אותם בצורת הפנים לא סמכינן לכתוב על סמך שנשאל אח"כ שמותם לאחרים אבל אין סברא לפרש אם שאלנו לאחרים על שמותם והגידו לנו שלא לסמוך עליהם עכ"ל ועל פירושו שלא נסמוך על השאלה אח"כ בשמות (קשה) והא אפי' בשאר שטרות קי"ל בח"מ דבקיום אין לכתוב במותב תלתא הוינא וכו' ואתו פלוני ופלוני והעידו כו' עד שיעידו תחלה מטעם דמחזי כשיקרא ונראה דקמ"ל כאן דה"א כיון דמצינו דאפילו ע"א או קרוב מהני להעיד על שמותם מטעם דעביד לאגלויי והו"א דא"צ הכרה כלל בענין שמותיהם אלא הם עצמם נאמנים קמ"ל דלא סמכינן ע"ז אלא צריך דוקא הכרה בשעת כתיבה ולא מהני בזה מה דעבידו לגלוי' אלא דעכ"פ בעינן הכרה וסגי בזה ע"פ עצמו או קרוב וזהו באמת אפילו בשאר שטרות:
י סָעִיף ג מכירים ויודעים שמא יבואו שנים ויעשו קנוניא וישנו שמותיהם בשמות אחרים ויודו זה לזה כ"כ רמב"ם:
יא סָעִיף ג וי"א דאף הסופר צריך להכיר ונראה הטעם דהא בעינן כתיבה לשמה ע"כ צריך שיכיר שמה. וי"א דגם הסופר כן כתב הטור הסופר והערים והאריך ב"י שהסופר כדי נקטה ורמ"א ס"ל דדוקא נקט וטעמו דבגט תליא מלתא בכתיבה לרבי אליעזר דס"ל עידי מסירה כרתי ומאי וכ' אכתב הגט דבעי לשמה וכ"כ מו"ח ז"ל ואני תמה מאד א"כ בשעת הסכנה דכותבין אע"ג שאין מכירין מאי אהני סכנה לבטל עיקרו של גט מן התורה דבעינן לה לשמה ותו תמוה ביותר דהא הכרה זו סגי בע"א ואפי' קרוב וא"כ ל"ל הכרת הסופר ולא די בהכר' העדים ואפילו א' מן העדים לחוד סגי ותו ל"ל טעמא משום קנוניא לפי זה אלא ברור דהך הכר' לאו משום לשמה היא דאף בלא הכר' את שמה הוה לשמה כיון שכותבין גט זה לשם איש זה יהיה מי שיהי' המגרש את אשתו תהיה מי שתהי' ודי בזה בלא הכרה שום א' מהם אלא ההכר' היא בשביל שלא יערימו לעשות קנוני' ובשעת הסכנה לא חשו לזה והטור דנקט העדים והסופר ר"ל או הסופר ואפי' זה לאו דוקא אלא אחד מן השוק ואפי' אשה סגי כנ"ל דלית מאן דחש לזה הי"א דלבעי הכר' לשלשתן דהיינו ב' עדים והסופר וזה פשוט לע"ד:
יב סָעִיף ג אפי' ע"פ ע"א הטעם דהוה מלתא דעבידא לגלוי:
יג סָעִיף ג ובשעת הסכנ' במתני' אמרי' מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופירש"י שהיה מפרש שמו ושם עירו והטעם בזה שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה וא"כ ה"ה בכל גווני שא"א להכיר להם באים לפנינו אנו מאמינים להם ומ"ה מביאים גיטין שנכתבו בארצות אחרות אף שבודאי אין שם היכר להאשה אלא במקום דלא אפשר לא גזרו בשביל קנוניא:
יד סָעִיף ד ולכתחלה יאמר אל הסופר לפני העדים כצ"ל:
טו סָעִיף ד אפי' אמר לב"ד תנו כו' זה דעת דבי יוסי דאפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי צריכים ללמוד שיכתבו ויחתמו ויתנו לאשה וטעמו דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח וכ"ש אם לא הזכיר נתינה אלא אמר כתבו וחתמו ובטור לא נקט הך בבא דתנו אלא כתבו וחתמו לחוד וכ' בית יוסף דלא דק ונראה פשוט שיש חסרון בדברי הטור בבא אחת וכן צריך להיות ואפילו אמר לג' שיש עליהם תור' ב"ד אפי' אם אמר להם תנו צריכין ב"ד לכתבו ולחתמו ואין להם לאחרים לעשותו וכ"ה בגמ' ובקיצור פסקי הרא"ש והסופר דילג מתיבת ב"ד לתיב' ב"ר השני וטעות כזה רגיל בהעתקת ספרים:
טז סָעִיף ד אפי' אמר להם אמרו לסופר רבו פתרונים בענין זה בטור ובר"ן כמו שהאריכו בדריש' ופריש' בשם הרבה מפרשים וגם מו"ח ז"ל הלך לפי דרכו ואם באנו לסדר הדיעות ולהקשות עליהם ילאה הכותב והקורא ע"כ אמרתי לברר העולה ע"צ האמת בסייעתא דשמיא ותנוח דעתי יש להקשות בטור שכתב שצריכין הב"ד דוקא ולכתוב ולחתום ובסימן קמ"א כתב בהדיא דלא אמרינן מילי לא ממסרן לשליח אלא כשמוס' לו דבר לעשותו אינו יכול למוסרו לאחר כגון מי שעשה שליח לחתום גט שאינו יכול למוסרו לאחר לחותמו אבל כשאומר לו בהדיא לומר לאחר לחותמו יכול לעשות כדאמרי' לקמן באומר לשנים אמרו לפלוני שיכתוב ולפלוני לפלוני יחתמו דלא הוי מילי עכ"ל וכאן כתב אפי' בגט לא מהני וא"ל דהתם שאני שזכר בפי' מי הסופר והערים בשמם וכאן לא אמר אלא סתם סופר ועדים בלא שמם דא"כ אמאי אמר כאן עד שישמעו מפיו ה"ל לומר עד שיזכיר שמם ותו דבסי' קנ"ד בסופו כתב אפי' אמר לג' אמרו לפלו' שיכתוב ולפלוני לפלוני שיחתמו לא יכתבו עד שישמעו קולו עכ"ל הרי שאין לחלק בזה ותו דקדקו כל הרואה דברי הטור כמ"ש בסימן קמ"א כדאמרינן לקמן ולא מצינו שום דבר מזה לקמן בספר הטור עד שהרש"ל הוצרך לפרש דקאי על ספר ח"מ דשם זכר דין אומר אמרו לענין מתנה וזהו אינו מסתבר כלל לפרש כן ובדרישה העיד שבספר ישן אין שם האי תיבה לקמן עוד ראוי לישב דברי הב"י במ"ש כאן נמצא לפי דעת הר"ן כל שלא אמר אמרו אלא מינה את הסופר פלוני לכתוב לו גט ולעדים כו' וכל היכא דאמר להם אמרו לסופר פלוני ויכתוב ופלוני ופלוני ויחתמו פסול דאיכא למיחש מחמת כיסופא דסופ' מחתמי ליה עכ"ל ומזה נמשך למה שכתב אח"כ דלהר"ן באומר אמרו לסופר כו' והוא עשה כן כמו שצוה הבעל דפסול מדרבנן ותמה עליו בדרישה תימא גדולה על הרב הגדול ב"י שכתב כן דז"א דמבואר בהר"ן כמה פעמים דהאי משום מילי לא ממסרן וא"כ פסול מן התורה ולא ידעתי שוב ליישבו. ומו"ח ז"ל כתב בקונט' האחרון דהב"י כתב זה במייחד ופורט הסופר והעדים וע"כ לא הוי מילי פסול מדרבנן ולא דק דא"כ אפי' מדרבנן כשר כיון דחושב זה לשליחות וכל שליחו' כשר לגמרי להר"ן והרמ"ה. והנלע"ד לתרץ כל זה על נכון. ותחלה נפרש דברי הר"ן במה שקשה בדבריו למעיין בו במה שהעתיק בדברי ב"י אלא שהב"י קיצר בהעתקת הלשון וכר"ן גופיה האריך יותר ע"ש דתחלה כ' שהרמב"ן כ' וא"ת שאין חולק ר' יוסי אלא לאומר אמרו סתם אבל לא במברר הסופר והעדים (כו') ואח"כ הביא הר"ן דברי הרמ"ה לחלק באומר אמרו באופן זה אמרו לסופר שאני ממנה אותו שליח לכתוב ולפלוני ולפלוני שאני ממנה אותם שלוחים (וכו' משמע מלשון זה דלא הויין שלוחים אלא בלשון זה שמפרש בהדיא שעושה אותם שלוחים א"כ מאי מקשה הר"ן אח"כ ולא נ"ל כן דאי הכי מאי מקשה וליחוש דלמא כו' ואתם חתומו כו' מאי קושיא יש על המקשן הזה טפי ממה שיש על המקשן הראשון דפריך וליחוש ושמא כו' ולפלוני ולפלוני ויחתמו כו' דהא חד ענינא הוא ממש דמאי שנא (אמר אמרו) לפלוני ולפלוני לאמרו אתם חתמו ומה דקשה ע"ז קשה ע"ז ותו קשה במאי דמסיק הר"ן אבל בממנ' סופר ועדי' מדעתו ליכא למיחש לחורבה כו' א"כ מאי פריך המקשה מאתם חתומו הא התם אין טעות בו ע"כ ודאי לא יאמר כן להרבות ממזרים. וכמו שהקשה על הרא"ה על כן נלע"ד דדברי הר"ן מתפרשים בדרך זה דהרמב"ן ס"ל דלשון אמרו לפלוני שיכתוב ופ' ופ' שיחתמו מורה על שליחות מסתמא כמשמעות הלשון וע"כ הוקשה לו למה לא יועיל השליחות אע"פ שהוא שלא בפניו וע"ז אמר דאין לתרץ דאה"נ דמהני זה והתלמוד לא אוסר אלא באומר בפירוש מדעתיכם דאז מוכח דאין כאן שליחות אבל באומר סתם ולא זכר מדעתיכם אה"נ דמהני זה אינו דהא מזכיר בהדיא לפלוני ופלוני ויחתמו וזה אין מורה על מדעתיכם דאם הוא נותן להם כח לפי דעתם למה יחד פלוני ופלוני הלא המה יעשו מה שלבם חפץ. וע"ז תירץ הרמב"ן דאה"נ דמיירי אפי' בעושה שליח ולא אמר מדעתיכם ואפ"ה פסול מטעם דאין העדים נעשים שלוחים בגט עד שישמעו מהבעל כיון דבעינן לשמה וכ' ונתן והרא"ה הקשה על רבו הרמב"ן ומסיק דיש חילוק בין אמירה סתם למינוי שליח ובמינוי שליח גופיה הוסיף הוא דאינו אלא באומר בפי' שעושה אותם שלוחים אבל כל שלא זכר זה אע"ג דאמר סתם ולא אמר מדעתיכם הוה במו מדעתיבם אע"פ שזכר פלוני ופ' דהיינו שאתם מדעתיכם תאמרו לפ' ופ' כו' וע"ז הקשה הר"ן נהי דהמקשן הראשון שאומר לפלוני ופ' יש לפרש דבריו שאינו אומר בלשון שליחות וא"כ לא לזכור שם הבעל שהוא המשלח ואיכא כיסופ' אבל המקשן השני שזכר ואתם חתמו דזהו שליחות גמור כדרך כל המשלחים שמצוים לאדם שיעשה איזה דבר ולא הוצרך להזכיר שהוא עושה שליח דדוקא באומר לפלוני ופ' והיינו שלא בפניהם אפשר לומר שהוא נותן רשות להשנים שהמה יאמרו כן מדעתם לאותן שזכר ע"כ צריך להזכיר השליחות בפירוש משא"כ באומר להם אתם חתומי דהוה שליחו' גמור ואפ"ה פריך המקשן השני דיש שם כיסופא אע"ג דמזכיר שם הבעל על השליחות וזה סותר דברי הרא"ה אח"כ מסיק דבאמת הוא סבר ומסכים לדעת הרא"ה דיש חילוק בין שליחו' לסתם אלא דעצם החילוק מה נקרא שליחות חזר הר"ן לדעת הרמב"ן דהיינו אפי' כסתם שזכר ופרט שמות הסופר והעדים הוה שליח ולא אמרי' דלא הוי שליחות אלא באומר מדעתיכם בפי' בזה דוקא לא הוה שליחות ואסור משום דהוי מילי ולא ממסר לשליח וזהו שכתב הר"ן הלכך ע"כ מאי דפסל ר' יוסי באומר אמרו מדעתיכם משום דמילי לא ממסרן לשליח פי' שאמר בהדי' מדעתיכם וגם בכאן יש הג"ה טעות בדפוס חדש שהגיה כאן באומר אמרו בין במברר בין מדעתיכם לא הבין המגיה זה הפשט כלל ושלח ידו להוסיף בדברי הר"ן שלא כמשפט: ונמצא מסקנת הר"ן דג' חלוקים יש כאן דכל שאמר מדעתיכם בפירוש הוה ביטול שליחות ובזה הוה מילי ואסור מדאורייתא אבל באומר בלא מדעתיכם ופירש פלוני ופלוני הוה תיכף שליחות ומותר מן התורה דאין כאן מילי אלא דיש כאן איסור מדרבנן משום חורבא דהם יסברו שאע"פ שדעתו שיהיו שלוחים מ"מ הוא מסר להם כח לשנות השליח אם ירצו כיון שהוא לא מינם בעצמו והיה לו לומר בפירוש אני ממנה פלוני ופלוני שלוחים בפניכם ע"כ יבא חורבא דסופר מכח זה ומ"ה פריך המקשן השני שפיר ליחוש שמא יאמר אתם חתומו כיון שאין הוכחה שרוצה דוקא בהם שיאמרו לסופר לחתום וא"ל א"כ בכל מקום שמצוה לעדים ניחוש לזה זה אינו דדוקא הכא יעשו כן משום כסופא דסופר שעל ידם היא מצוה לסופר חיישי' לשנוי בשביל כסופא דסופר משא"כ בעלמא למה ישנו את תפקידם אבל אם באמת אומר בפירוש כן א"כ עושה פלו' ופ' שלוחים וכמו שזכר הרא"ה ודאי מותר אפי' מדרבנן שהם רואין שרצונו דוקא שיהיו שלוחים מפיו ואין בידם לשנות לא ישקרו במזיד וע"פ (זה) יפה ויפה כתב הב"י דבאומר אמרו לסופר פלו' ויכתוב ולפלו' ויחתמו והם לא שינו מדבריו דכשר מן התורה דאין כאן מילי כיון שיש כאן שליחות אלא מדרבנן פסול דנפק מיניה חורבה כמו שזכרנו דיסברו שהרשות בידם לשנות מה שירצו אבל באמת אם אומר בפירוש שעושה אותם שלוחים לא ישנו כלל להרבות ממזרים ומותר אפילו מדרבנן וכדעת הרא"ם אבל להרמב"ן בבל גווני פסול מדאורייתא ער שישמעו מפיו ובסי' קנ"ד כ' הדין האמיתי שבאומר אמרו לפלו' שיכתוב כו' אסור לומר לאחר אע"פ שאין כאן מילי מ"מ אסור מטעם חורבא כמו שזכרנו ובסי' קמ"א נראה דתיב' לקמן צ"ל לשמואל דהיינו בגמ' איתא דשמואל ס"ל כר"י בחדא דמילי ממסרן לשליח ופליג עליה בחדא דהיינו באומר אמרו והני כשמואל כיון דהוי שליח ולחורבה לא חייש כיון דס"ל חתם סופר פסול אבל אנן חיישינן לחורב' אע"פ דקי"ל חתם סופר פסול דאזלת הכא לחומרא והכא לחומרא דבעינן אומר אמרו חיישי' שמא יסברו דחתם סופר כשר ובחתם סופר חיישינן שמא יסברו דאומר אמרו כשר כמ"ש הרא"ש בפ' המגרש וס"ל להטור דחורב' שייכי אפי' באומר בפי' שליחות וראיתי בשם רש"ל שכ' ג"כ שכוונת הטור דאין האיסור משום מילי אלא משום דבעינן וכתב לה וכדעת רמב"ן ותמוה לי מאוד דא"כ למה כ' הטור סי' קמ"א דיכול אמרו לאחר לחתום א"ו כמ"ש מ"ה כתב כאן עד שישמעו מפיו זולת זה אין תקנה בכ"מ שזכר סופר ואפי' בסתם ולא פרט שמו מ"ה כ' הטור בסימן קמ"א דלענין השליח לקבלה שעושה האשה ונתנה לו רשות לעשות שליח אחר שכ' הרמ"ה איסור כזה משום דהוה מילי דהוא דס"ל אפי' במידי שהוא שליחות גמור שייך בו מילי בזה חולק עליו הטור ואמר שיכול אדם לומר שיחתום אחר דבזה ל"ש מילי ולא חורבה שהרי לא נזכר כלום מהסופר דגרמא מחמת כסופ' דסופר וא"כ ה"ה נמי בשליח של אשה דלשם דזה לא הוה מילי כיון שיש כאן שליחות כדאמרי' לשמואל דמתיר באומר לשנים אמרו לפלו' כו' דבזה ס"ל דמותר אפי' מדרבנן דדוקא במידי דלא הוי שליחות כלל שאומר מדעתיכם פסול מדאורייתא מצד דהוה מילי אבל ביש בו משום שליחות מותר לדידיה מן התורה אלא דאנו מחמירין מחשש חורבה כדלעיל וכאן באשה שמינתה שליח לקבלה אין שייכת חורבה זו ע"כ מותר כאן בשליח האשה אפי' מדרבנן וכן אומר לאחד אמור לפלו' שיחתום ולא זכר מכתיבה כלום נמצא דהכל נכון בסייעתא דשמיא בעיון הנמרץ:
יז סָעִיף ד הוי ספק מגורשת נראה טעמו דספק אם חתם סופר ועד כשר ממילא אומר אמרו פסול דנפיק מיניה חורבה כדלעיל וספק אם חתם סופר ועד פסול ממילא אומר אמרו כשר ואזלינן לחומרא כאן וכאן ע"כ הוה ספק מגורשת וא"כ גם בחתם עד וסופר הוה ספק מגורשת:
יח סָעִיף ח כתבו וחתמו ותנו. במשנה לא הוזכר וחתמו אלא דכתבו ותנו וחתימ' בכלל הכתיבה וכתב ב"י דמדזכר הרמב"ם והטור גם וחתמו משמע דלא סגי בלא וחתמו ומתנית' לישנ' קטיעא נקט ולעד"נ דודאי ל"צ האי וחתמו דגם בלא זה הוי דינא דשנים מהם חותמין אלא דקמ"ל רבותא אפי' אם אמר בפי' לעשרה גם החתימה ה"א דקפיד שיחתמו דוקא כול' דדוקא כתיבה סגי בא' שא"א בע"א משא"כ בחתימה קמ"ל אפ"ה סגי בשנים מהם כנ"ל ונכון:
יט סָעִיף ט אמר כולכם חתומו חותמין כולם ואם מנאן בין שמונה כו' כצ"ל:
כ סָעִיף ט והאחרים משום תנאי כו' זה לשון הרמב"ם ולא קפיד אלא על שני' הראשונים ש היו כשרים וב"י מביא דעת ר"ת דבאמצע או בסוף פסול לכ"ע ע"ש ויש ט"ס בב"י כמ"ש בד"ה אבל לפי מה שכתבו תו' כו' שכתבו שם אם חתמוה כשרים קודם כו' כצ"ל אפילו אם לא חתמו הכשרים כו' דבזה עיקר הפלוגתא בין שיטת הר"ן לשיטת התוס' אליבא דר"ת. עוד בב"י בד"ה ועל מ"ש ר"ת כו' לא ירדתי לסוף דעתו בזה כי דבריו סותרים זא"ז כמ"ש וכי אמרינן אי חתים בתחלה קרוב או פסול דהיינו שהחתים תחלה וגם חתום קודם הכשרים דזהו לשיטת הר"ן שזכר קודם דתליא מלתא בחתימ' קודם והלא כתב ב"י עצמו לעיל בסמוך דכשיש ב' תנאים הא' שיחתום הכשרים קודם והשני שחתם קרוב או הפסול למעלה בתחלה בשטרות כשר לכ"ע ובגיטין אמרי ליה כשר ואמרי ליה פסול הרי דאפילו בתרתי לטיבותא פסול ללישנא בתרא וכאן כתב דוקא בחתם פסול תחלה (וגם קודם הכשרים) פסול ללישנא בתרא תו קשה בדבריו במ"ש נ"מ היכא שחזר הבעל והוציא מכלל היה דלמ"ד כוגם משום עדים צריך לבטל עדות כולם כו' תמוה מאד אי אחר שנתן הגט לידה מה מועיל ביטול העדות כולם דמה שעבר בפסול עבר וצריך ליטול ממנה ולגרש פעם שנית אפי' אם ביטל כלם ואי מיירי בשלא נתנו עדיין ודאי מהני אפי' למ"ד משום עדים שיבטל שאר העדים שהם הפסולים וליתנו להאשה מכח העדים הכשרים ולחתום הכשרים לחוד ואי כבר חתמו גם הפסולים ולא נתנו עדיין א"כ אין שייך לבטל הפסולים אפי' למ"ד משום תנאי דהא נעשה התנאי שחתמו כלם אלא באופן זה נראה לעשות נ"מ דעדיין לא חתמו רק הכשרים למ"ד משום התנאי יכול לבטל אח"כ התנאי כמ"ש לקמן סימן קמ"ג סעיף י"ד משא"כ למ"ד משום עדים צריכים לחתום קודם נתינת הגט וביומיה דוקא ולמ"ד משום תנאי יוכל להמתין לחתום הכשרים עד אחר נתינת הגט ואח"כ לבטלו וזה בכלל במה שאמרו בגמ' איכא בינייהו דחתום בי תרי ביומיה ואינך מכאן ועד י' ימים דמה לי שחתם אחר י' ימים או שביטל תנאו אח"כ וזהו מוכרח דאל"כ למה לא עשו בגמ' נ"מ שלישי מזה אלא ודאי דהיינו הך והעיקר על קושיות ב"י דלאמרי לה פסול אין נ"מ בין הלשונות רק אחד דהיינו דהתם בי תרי ביומו וכו' אבל לא נ"מ השני בקרוב או בפסול דבזה פסול לכ"ע כתב ב"י ומשמע לי דמאן דפסול בחתם תחלה קרוב או פסול היינו דוקא באומר כולכם דהא אאומר כולכם אתמר בגמרא דין זה אבל בלא כולכם אפילו חתם תחלה לכ"ע כשר וטעמא כיון דלא אמר כולכם הרי יודעים דלשנים לבד הוא אומר כו' וכשרואין יותר משנים אומרים דאותו קרוב ל"מ לעדות לפיכך חתמו שנים כשרים ובלבד שיהא חתום תחלה. מיהו לשיטת התוס' דמפרשו טעמא בגט ויאמרו שהפסול לשם עדות חתם כיון דחותמין דוקא זה בפני זה מי יגיד להם אם אמר כולכם או לא לפיכך נ"ל לדעתם בגמ' דאי חתם בתחלה קרוב או פסול מלתא באפי נפשיה הוא בין שאומר כולכם או לא אמר מתוקמ' ע"כ ותמוה לי דמ"ש תחלה דוקא באומר כולכם והיינו לשיטת הר"ן אליבא דר"ת למה הוצרך ר"ת לחלק בין חתמו הכשרים תחלה ואח"כ חתמו הפסולים למעלה מכח הקושיא דכאן פסול בשטרות ובפ' המגרש אמרי' דמילוי קרובים כשר הא בלא"ה לק"מ דשאני הכא דאמר כולכם חתומו משא"כ בפ' המגרש כמו שחילק הב"י ולעד"נ דודאי מאי דפסלי' כאן לכל הדיעות הוה אפי בלא אמר כולכם דהא הטעם משום אחלופי בשטרות וזה אין תלוי בכולכם אלא חשש שרואין החתימות ויבאו לטעות ומי יכריז דבר זה שנעשה באמירת כולכם וכמ"ש הרב לשיטת התוס' והא דאתמר דין זה דחתום קרוב או פסול אחר דין כולכם חתומו היינו לפי שאז צריך לחתימת כולם ע"כ מפרש התלמוד היאך דין חתימת הפסולים משא"כ בלא אמירת כולכם אין רגילות לחתום יותר משני' ומלתא דלא שכיחי להחתים יותר ללא צורך אבל אי איתרמי כך ודאי הויין כל הדינים כמו בכולכם ועפ"ז נ"ל ליישב דברי הרמ"ה שהבי' הטור וז"ל דלכתחלה אין לקרוב או לפסול לחתום עמהם אפי' חותם בסוף אפי' חתמו שנים הראשונים ביומו והקרוב או פסול אח"כ ואי חתם בדיעבד בתר דחתימו תרי כשר והוא דחתימי הנך ביומי' עכ"ל והקשה ב"י הא עכ"פ צריך להחתים הפסול כדי לקיים התנאי ודחק לתרץ דה"ק שאין כותבין גט כזה דכיון שאין להפסול (לחתום לכתחלה) עמהם (וכ"ז שאינו חותם) לא נתקיים התנאי (לכן אין כותבין גט כזה) מיהו אם עבר וחתם בו כשר הוא וק"ל הא אמרינן בגמ' דאי חתם פסול עמהם למ"ד משום תנאי כשר משמע אפי' לכתחלה ולמ"ד דפסול משמע אפי' דיעבד ככל סתם פסול ומנ"ל לרמ"ה להכריע דבדיעבד כשר ואפי' לגירסת הרי"ף דגרס מחתם לכתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול קשה דהא בלא חתימה לא יתנו הגט כלל וא"כ אין החילוק של לכתחלה ודיעבד שייך לחתימת דלשון לא יחתום לכתחלה משמע שאפשר בלא"ה אלא נלע"ד דהאי חתם פסול הנזכר בגמ' קאי אבל גיטין דעלמא בלא אמירת כולכם וכמ"ש ב"י לשיטת התו' ע"ז אמרו דבשלמ' בכולכם חתומו ע"כ צריכין יותר בשנים דלא סגי בלא"ה אבל בשאר גט דאמרי לה כשר משום דתנאי הוא פי' דכל הרואה יאמר בודאי תנאי היה ביניהם כך ואמרי לה פסול היינו לכתחלה משום אחלופי בשטרות וע"כ צריך אתה לפ' כן לשיטת התוס' וכמ"ש ב"י וא"כ למה לא נפרש כי לרמ"ה וס"ל דאם אמר כולכם דהכרח הוא לחתימ' כולכם הוה דיעבד כיון דא"א בלאו הכי אלא דבסתם גט יש איסור לכתחלה לעשות כן לגירסת הרי"ף א"ש טפי מחתם לכתחלה כו' פי' שאפשר בלא"ה והוא עושה כן שלא לצורך בזה פליגי כנלע"ד נכון:
כא סָעִיף י ואומר כולכם זה לשון הרמב"ם נראה פרושו כאומר כולכם המנויין ואע"ג דהב"י צידד בזה לפ' כולכם ממש אינו מסתבר לפרש כן בפרט שהטור פסק כפירוש כלם יחתמו בחשבון שמינה בין אם היו יותר מחשבון שמינה בין לא היו שם יותר מחשבון שמינה בודאי גם מסתמא גם הרמב"ם נתכוין לזה:
כב סָעִיף יא תקנו חכמים כו' בגמרא סוף המקבל איתא כן אתקין ר' יהודא בגיטא כתובו או כולכון או כל חד מנכון חתומו או כולכן או כל תרי מנכון אמר רבא זימנין דגאיז ליה לדבורא ואמר כולכון ולא אמר כל חד מנכון ואתי לפסולי פירוש שמא לא יהא אחד במעמד כתיבתו או לא יחתמו כולם אלא אמר רבא כתובו כל חד מנכון פירוש ולא לימא כולכם וקשה על מה שהצריכו תקנה כזה ממ"נ אם לשון אכ"מ. תקנו חכמים כו' בטור כ' פרש"י תיקון חכמים בגט שאדם מצוה לכתוב גט במעמד רבים שיכתבו בפי' שכך אמר כתובו כ"א מכם שלא יטע לומר שצוה לכלם משמע מדבריו שיפרשו שכך אמר אפי' אמר סתם ושאר מפרשים פירשו שתקנו שיפרשו דבריו עכ"ל ומל' סעיף זה שהוא הרמב"ם משמע כשאר מפרשים ומ"מ צריך ביאור לפירש"י שהכותבים יפרשו והמגרש עצמו לא אמר אלא סתם וזה אינו מסתבר דקשה ממ"נ אם לשון המגרש מורה על פי' זה שוכתבים העדים הכותבים ל"ל תקנה ואם יש פי' אחר מה מועיל התקנה דשמא המגרש לא כוון לזה הפי' ונלע"ד דה"פ שהמגרש לא אמר כלל לשון כולכם אלא אמר בפני עשרה כתבו גט לאשתי ממילא א"צ לכתוב אלא א' בשביל כלם ושנים יתתמו בשביל כלם אלא שראו חכמים שאותן שנים שיכתבו הדברים שהמגרש אמר להם ע"כ לא יכתבו בסתמא שהמגרש צוה להם דהא באמת לא צוה להם בפרט אלא אמר להם בכלל כתבו אע"פ שהדין נותן שלא יחתמו רק שניהם מ"מ הוא לא אמר כן והאיך יכתבו דבר שאינו אמת א"כ ע"כ צריך שיכתבו דברים כהוייתן שאמר בפני עשרה כתבו ועפ"ז כותבין אנחנו שנים מהם וא"כ יבא לידי מכשול שישמעו אחרים דבר זה ולא ידעו החילוק שבין אומר כולכם או לא ויסברו כמו שמועיל כאן כך מועיל באומר כולכם וג"כ לא יחתמו רק שניהם ע"כ תקנו לפי המסקנא בגמרא שהכותכים עדות זו יכתבו שהמגרש אמר להם כתובו כ"א מכם וחתומו כל שנים מכם וזה אינו שקר כי באמת כן הוא הדין לפי מאמר המגרש שלא אמר כולכם אלא שהם יכתבו כן בפי' כדי לבטל טעות הרואים מעשה זה וא"צ לפי פי' זה דהמגרש לא אמר כלום למה אמרו בגמ' התקינו בגט דכולכם כו' י"ל דה"ק בענין דין גט הנוגע בחילוק דכולכם ובזה ניחא הכל והב"י פי' שצ"ל מדברי רש"י שכוונתו שיהיו כותבין ע"פ מאמר הבעל שיאמר כן וכפי' שאר מפרשים שהביא הטור ואין הלשון משמע כן דלמה זכר כלל הלשון שיכתבו הכותבים אלא היה לו למנקט הלשון שיאמר הבעל להסופר ולפי מה שפרשנו ניחא בס"ד.
כג סָעִיף יא אם לכתיבה יאמר להם כל אחד מכם יכתוב כו', בטור כתב ומיהו כתב גאון דאפי' בתר תקנה אי אמר סתם ולא אמר כולכם כשר אע"פ שאמר במעמד כולם עכ"ל האי ולא אמר כולכם אינו שייך לרבותא כלל דהתחיל דהיינו שיהיה גם בזה רבותא כמה שלא אמר כולכם אלא עיקר הרבותא במה שאמר סתם דהיינו במעמד כולכם כמו שסיים בסוף ומ"ש ולא אמר כולכם הוא טעם למה אמרי' רבותא זאת להתיר הא הוי כאומר כולכם לזה נתן טעם כיון שלא אמר בהדיא כולכם:
א סָעִיף א הגט וכו'. ל' גט מצינו בירושלמי אבן אחת יש בכרכי הים וגיטא שמא ומגרש כל חברותיה מסביבותיה ש"ג דפ"ק דגיטין:
ב סָעִיף א הקלף והדיו. הכלל הוא בזה. כשהקלף והדיו של הסופר. והבעל משלם לו. אז צריך להקנות להבעל הקלף והדיו ואפי' בדיעבד פסול אם לא הקנה לו. ואין להקשו' ממי שמושלך בבור וצוה לכתוב גט לאשתו דכותבים ונותנים בלא הקנאה. ומזה הביא הרמב"ן ראיה דא"צ להקנות להבעל. כבר דחה הרמ"ה דשאני כשצוה לכתוב וליתן אז הוא שלוחו למסור הגט ליד האשה ומה שנתן לידה הוא נותן בשליחתו אז הוי כאלו הקנה להבעל משא"כ כשהסופר כותב ואדם אחר שליח למסור לידה אז הוא פסול. ולהרמב"ן אף בכה"ג כשר וס"ל ממיל' נקנה להבעל במעות שמשלם הוא. ונ"מ מפלוגת' זו אם הסופר שלוחו ליתן לה הגט וכותב בחנם. לדעת הרמ"ה כשר אפי' לא הקנה להבעל אבל להרמב"ן דס"ל דנקנה להבעל במעות שישלם א"כ אם כותב בחנם פסול אם לא הקנה לה בעל. והמחבר ב"י שכתב אף אם שלוחו כותבו צריך שיהיה משל הבעל וכו'. כוונתו דלכתחילה אל יסמוך על סברת הרמ"ה. ואם הבעל נותן מעות להסופר לקנות קלף והדיו כשר משום דהסופר נעשה שלוחו ומזכה לו בעת שקנה. ואם הקלף והדיו של האשה אז לכ"ע פסול אם לא הקנה להבעל. מיהו בקולמוס אין קפיד' בדיעבד ולכתחילה צריך להקנו' להבעל קודם הכתיבה אפי' הקולמוס וכל כלי הכתיבה אפי' אם עשה אותו לשליח למסור לאשתו. ואם לא הקנה לו קודם הכתיבה יקנה לו הסופר הגט אחר הכתיבה. ותשלומי שכר הסופר ס"ל להרמב"ם אחר התקנה תשלם היא. והרא"ש ס"ל דהוא משלם אלא תקנות חז"ל הוא אם תשלם היא הגט כשר ב"ש ועיין כנה"ג:
ג סָעִיף ב יאוש. משום דהוי שינוי דאינו חוזר וכן הדין אם גזל הדיו. אבל גזל הגט דליכ' שינוי אינה מגורשת. לכן אם נתן לו הסופר הגט ולא פרע לו השכר הוי גזל אבל אם נותן לו בהקפה ועדיין לא פרע לו לא הוי גזל ח"מ ב"ש. וכתב הפר"ח דה"מ כשהיה בדעתו של בעל לשלם לו אבל אם כשהסופר נתן לו הגט מיד היה דעתו של בעל שלא לפרוע נמצ' דבאיסורא מטא לידיה וה"ל גזל בידו ואינה מגורשת ואף דבתר הכי הדר ביה ופרע ע"ש. ואיכ' לספוקי אם גזל קלף וכתב בו גט דמימחק שפיר ולא מינכר מחק' אי מיקרי שינוי החוזר לבריית' או לא עיין פר"ח ובש"ך ח"מ סי' שס"ב ושנ"ג:
ד סָעִיף ג פלונית. והכרה זו צריך להיות קודם החתימה ובדיעבד כשר אפילו אחר החתימה ח"מ ב"ש:
ה סָעִיף ג וקרוב. וה"ה השליח ג"כ נאמן ב"ש:
ו סָעִיף ג עצמו. ר"ל אעפ"י שלא הוחזק למ"ד יום ב"ש:
ז סָעִיף ד הבעל וכו'. סופר שאמר שלא שמע מפי המגרש שצוהו לכתוב. והמסדר גט אומר ששמע והעדים אומרים באומדנות ששמעו מפיו אין עדותם עדות מהריב"ל ח"ג סי' כ"ג:
ח סָעִיף ד לסופר. האי לסופר דקאמר היינו אפי' לסופר פלוני רוב פוסקים עיין כנה"ג דף קמ"א ע"ב וב"ש ס"ק ד':
ט סָעִיף ד מגורשת. אבל באומר להם שהם יתנו והם מעצמם אמרו לסופר הגט בטל מן התורה לכ"ע עיין ח"מ:
י סָעִיף ה שנשתתק וכו'. ובפקח גמור אם גירש ע"י כתב. עיין ב"י וב"ש. ומהריב"ל ח"ג ס"ס צ"ג וצ"ו. והרד"ך בית (כ"ג) [י"ט] והר"ם מטראני ח"ב סי' קנ"ה כתבו במקום עיגון יש לסמוך אדברי המקילים בכתיבת יד של פקח. וה"ה במשומד שהוא בארץ מרחקים והדבר קרוב לנמנע לבא לתת גט. דכותבין ע"י כ' ידו ע"ש. וכ"פ בתשובת שבות יעקב ח"א שאלה קי"ד קט"ו ע"ש הסדר ונוסח הגט והרשאתו:
יא סָעִיף ז כולם. וא"צ שיהיה במעמד כולם ודוק' א' כותב אבל אם כתבו שנים הגט פסול כי ל' הקרא וכתב ל' יחיד לכן אם אמר כולכם כתובו לא אמרינן שיכתבו כולם ח"מ. והב"ש כ' עליו היינו בתורף ע"ש. ופר"ח חולק והתיר דמותר לכתוב לכתחלה ב' סופרים ע"ש:
יב סָעִיף ח חותמי'. כלומר שנים אחרים ולא הסופר. מיהו השליח יוכל להיות הסופר ח"מ ב"ש:
יג סָעִיף ט שמנאם. וה"ה בכתיבה אם מנאם הוי כאומר כלכם וא' כותב במעמד כולם ח"מ ב"ש:
יד סָעִיף ט חתמו וכו'. ממשמעו' דבריו משמע שכולם יבואו על החתום אף אלו שלא מנה. אבל רש"י והר"ן לא כ"כ אלא במנה מקצתן לא קפיד רק על המנויים ואלו שלא מנה א"צ לחתום ועיין ב"ח מ"ש בשם מהרש"ל:
טו סָעִיף ט כולם. ובדיעבד משמע מתוס' אם לא חתמו זה בפני זה פסול. ולהראב"ד והרמב"ן א"צ שיחתמו אלו משום תנאי בפני אלו הבאים לשם עדות. ולהבעל המאור אפי' אלו משום עדים אין צריך שיחתמו זה בפני זה רק צריכים שיהיו מזומן לחתום וברמב"ם פ"א ובטור סי' ק"ל מבואר אם לא חתמו עידי גט זה בפני זה פסול:
טז סָעִיף ט שנשאת. הח"מ חולק ע"ש:
יז סָעִיף יא חכמים וכו'. מיהו אם אמר סתם כשר אם חתמו שנים. ואם אמר בפי' כולכם חתמו פסול אם לא חתמו כולם אפילו אחר התקנה ב"ש:
א סָעִיף א משל הבעל: עיין בתשו' ברית אברהם חא"ח ס"ס כ"ו ובסימן כ"ז אות י"א בענין אם כ' הגט על דבר של הפקר ולא זכה בו הבעל. וכ' דלפ"ד הקונדריס שהובא בב"י סי' זה י"ל דאין קפידא רק שלא יהי' של אחרים אבל כל היכא דליכא בעלים אחרים רק של הפקר הוי שפיר ונתן אף שאינו שלו אך לפ"ד הב"י שחולק על הקונדרס בעינן שיהא שלו ממש ולא מהני על של הפקר ולדינא העיקר כהב"י ע"ש:
ב סָעִיף א הקלף והדיו. עבה"ט מ"ש ואין להקשות ממי שמושלך בבור כו' ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ח וס"ט מ"ש בזה וע"ש עוד מיהו בקולמס אין קפידא בדיעבד עיין בס' ישועות יעקב סק"ג שכ' טעם הגין לחלק בין הקלף והדיו ובין הקולמס ושאר כלי כתיבה משום דבאמת דעת הרמב"ן דא"צ להקנות כלל אף הקלף והדיו מטעם דהכל נקנה להבעל בדמי הכתיבה רק דהפוסקים שחולקים עליו טעמם הוא משום דהא קיי"ל דמעות אינם קונות במטלטלין רק משיכ' או הגבהה ומעתה זה ניחא על הקלף והדיו שהבעל קונה אותו לחלוטין דלא הדרא בעיני' לכן בעינן שהסופר יקנס לו והוא יגביהם לקנות אבל בקולמס ושאר כלי כתיב' כיון דהדר בעיניה להסופר ולא הוי רק שכירות וא"כ הרי מבואר בח"מ סי' קצ"ח ס"ו דשכירות מטלטלין נקנה בכסף א"כ קמה סברת הרמב"ן דנקנה להבעל בדמי הכתיב' ע"ש. ומ"ש עוד ואם לא הקנה לו קודם הכתיב' יקנה לו הסופר הגט אחר הכתיב'. עיין בשו"ת מנחת עני סי' ס' שכ' שראה להרב הגאון מהר"ם צילך ז"ל מק"ק לאסק שהי' נוהג בסדר הגט שהסופר לעולם מקנה הגט להבעל אחר הכתיבה (אף שכבר הקנה לו הקלף והדיו קודם הכתיבה) וטעמו הי' לחוש למ"ד אומן קונה בשבח כלי (בב"ק דף צ"ח ע"ב וע' בש"ע לעיל סימן כ"ח סט"ו וביו"ד סי' ק"כ סעי' יוד ובח"מ סי' ש"ו ס"ב ובסי' של"ט ס"ו והוא נ"י כ' דנראה דא"צ לחוש לזה אפי' למ"ד אומן קונה בש"כ דהא אפילו בקלף של סופר כ' הר"ן דא"צ הקנאה רק היכא דהקלף הי' שלו מכבר אבל אם קנה קלף בעד מעות של בעל א"ל הקנאה דנעשה שלוחו של בעל וזוכה בשבילו וא"כ ה"נ לענין קניית שכר כתיבה כיון דעדיין לא זכה בו הסופר רק עתה בשעת הכתיב' הוא דומה ממש לקונה קלף דזכה לבעל בשליחותו כו' והטיבו הקדמונים והאחרונים ז"ל שהשמיטו הקנא' זו כי אין בו צורך. רק מאחר שכבר הורה זקן גם אני נוהג אחריו בזה משום מהיות טוב כו' עכ"ד ע"ש. והנה גוף החקיר' אי שייך גבי כתיבת הגט לומר אומן קונה בש"כ כבר קדמוהו רבנן בס' גט פשוט ובס' תורת גיטין יובא דבריהם באורך לקמן ס"ב ס"ק ז'. וכפי הנראה משטחיות דבריהם שם דכל עיקר חקירתם הוא רק באם לקח הגט בחזקה מיד הסופר ולא רצה לפרוע לו מה שקצץ עמו. וגם בזה דעת הגאון בעל תו"ג דלא שייך בזה אומן קונה כיון דהקלף והדיו של הבעל הוי כצמר וסמנין דבעה"ב כו' וחולק על הג"פ שמחמיר בזה. אבל באם באמת פורע להסופר שכר כתיבה רק שלא חזר והקנ' לו הגט משמע שגם הרב בעל ג"פ מודה דלא שייך בזה לומר אומן קונה כיון שהסופר בעצמו החזיר הגט להבעל כבר פקע זכותו. ושוב מצאתי בס' גט מקושר בשג"ר אית ז' שהאריך הרבה בזה ועיקר דעתו נראה דא"צ לחיש לזה דמאחר שהקלף יהדיו של הבעל אפי' למ"ד אומן קונה בש"כ מ"מ כשמחזיר הכלי לבעה"ב פקע זכותו מגוף הכלי ולא נשאר לו רק תביעת דמים ואף אם עשק שכרו אח"כ מ"מ הכלי לבעה"ב לגמרי כו' אך בסוף דבריו כ' דמ"מ לפי רוב הדקדוקים דדייקי הנקדנין בגיטין ונהגו סלסול באזהרות יתירות ראוי לתקן שיקדים השכר לסופר ויתנהו לו גם לאחר כתיבתו במשיכה גמורה (צ"ל בהגבהה עי' בח"מ סי' קצ"ח ס"א) דבזה יצא ידי כל החששות או שיאמר לו הסופר בפירוש הילך גט זה לחלוטין לגרש בו אשתך שכר כתיבה זקוף עליך ביילוה ע"ש עוד בסוף אות י"ז מזה): ומ"ש הבה"ט עוד ותשלומי שכר הסופר ס"ל להרמב"ם אחר התקנה תשלם היא והרא"ש ס"ל כו' עיין בס' תי"ג שכ' דכשמגרשה בע"כ נראה דאין על האשה לשלם דלטובתה נתקן ויכולה לומר לא ניחא לי בתקנתא כשהוא מרצון שניהם עושין כמי האופן שנתרצו ביניהם רק דנ"מ במחלוקת זה באם אמר הבעל להסופר כתוב גט ותן והלך למדה"י דאז להרא"ש דעיקר תשלומין חל על הבעל גובין מנכסי הבעל שכר הסופר כמו שאר שכירות פועל אבל להרמב"ם דעיקר התשלומין אחר התקנה חל על האשה אין גובין מנכסי הבעל דהוי כשוכר פועל בשל חבירו דכל זמן שלא אמר שכרכם עלי אין גובין ממנו וכל שהאשה רוצה בגט שלא תתעגן תשלם היא ע"ש. וכ' עוד דדוקא האשה בעצמה יכולה ליתן שכר הסופר אבל אם אחר נתפשר עם הסופר כגון אבי הבעל או אבי האשה אז צריך להקנות המעות דמי שכר הסופר להבעל או להאשה. ואפילו בדיעבד אם פרעו הם שכר בלא הקנאה אינה מגורשת (ואפי' אם הקלף והדיו של הבעל מתחילה או ע"י מה שהקנה לו הסופר קודם הכתיבה ובכה"ג אם הבעל עצמו שכר הסופר אף שלא פרע לו אח"כ כלל כשר כמו שיבואר בסמוך מ"מ אם הבעל או האשה לא שכרו הסופר רק אבי הבעל או אבי האשה שכרו הסופר אף שפרעו אח"כ רק שהי' בלא הקנא' דמי שכר הסופר להבעל או להאשה פסול משום דבעינן וכ' שיהא הבעל מכתיבו ונותן שכר הסופר כמ"ש הנ"י ס"פ גט פשיט ובכה"ג נקרא אין הבעל מכתיבו כן מבואר בדבריו שם) עש"ה:
ג סָעִיף א דאף הקולמס. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' קנ"א:
ד סָעִיף א שהאשה תתן. כתב בס' ישועות עקב סק"ד וז"ל והנה יש לי מקום עיין היכא שהקנה הסופר הקלף והדיו לבעל כדרך ואח"ז אין רצון האשה לשלם להסופר שכרו אי יכול הסופר לחזור מהקנאה זו או נימא כיון דלא התנה ע"ז והקנה בסתם הקלף והדיו קנוי לו אף שלא נתנה לו שכר כל עיקר ונראה לפע"ד ברור דיכול הסופר לחזור בו והדבר דומה למברחת ולנותן מתנה ושמע שמת בנו במדה"י דאינו צריך תנאי דסתמא דמלתא על דעת כן נותן וה"ה בזה כו' ובזה נתיישב על נכון הסוגיא פ"ב דגיטין דאמר יכילנא למיפסל כולהו גיטי דעלמא כו' עכ"ל ע"ש. ומזה מוכח דס"ל בפשיטות כדעת התו"ג שיובא בסמוך דגבי כתיבת הגט לכ"ע לא אמרינן אומן קונה בשבח כלי ודו"ק:
ה סָעִיף ב גזל נייר. עבה"ט סק"ג שכ' משום דהוי שינוי שאינו חוזר. ובח"מ מסיים בה דאף אם ימחוק הגט לא יקרא שמו הראשון רק נייר מחוק יקרא. וכתב בס' תו"ג ואף דהנייר חלק שבין שיטה לשיטה לא יהא נקרא נייר מחוק מ"מ בטל הוא לגבי גוף הנייר והכל נקרא נייר מחוק ולפ"ז נראה דאם נשאר חלק קלף גדול שלא נכתב עליו שלא נתבטל הגט ולא קנה ליה הגזלן פסול למאן דפוסל מחוסר קציצה בתלוש בסי' קצ"ד דאף שהי' מעיקרא קלף גדול וכשיקנה המקצת הקלף נשאר המותר קלף קטן לא הוי שינוי כמבואר בח"מ סי' ש"ס ס"ט ע"ש. וכ' עוד דה"ה אם גזל דבר שיכול להזדייף וכ' גט עליו פסול כיון שיכול למוחקו ושיחזור כבראשונה לא הוי שינוי עכ"ל. ומ"ש הבה"ט וכן הדין אם גזל הדיו עיין בס' גט מקושר בסג"ר אות י"ט מדין זה:
ו סָעִיף ב קודם יאוש. עבה"ט ומ"ש אבל אם נותן לו בהקפה ועדיין לא פרע לו לא הוי גזל. עיין בס' תו"ג שכ' דנראה דאפי' לקחו להקלף בהקפ' רק שקבע זמן לפרעון דלא תנשא עד יעבור הזמן דאימר לא יפרע לו ויהי' המוכר עייל ונפיק אזוזי ויתבטל המקח למפרע כמבואר בח"מ סי' ק"צ (סי"ז) ויהיו הבנים ממזרים ובקלף אינו מועיל אף אם תרצה האשה ליתן המעות בעצמה דהא קלף שלה לא אקנו לי' רבנן עכ"ל ועיין בס' גט מקושר בסג"ר אות י"ז שהביא ג"כ דבר זה בשם הרב בית מאיר (אלא דמלשונו שם משמע קצת דה"ה אם הקלף של בטל מתחילה או ע"י מה שהקנה לו הסופר קודם הכתיבה רק שהסופר עייל ונפיק אזוזי דמי כתיבת הגט. ובאמת בכה"ג הדבר תלוי בהא דאומן קונה בש"כ שיבואר בסמוך ודעת הרב בעל תו"ג דלא שייך בזה אומן קונה כמו שיובא בס"ק שאח"ז) והוא ז"ל השיג עליו דליתא לדין זה דהא במוכר שדהו מפני רעתה גם בעייל ונפיק אזוזי קנה כדאי' בח"מ שם סי"א וכ"ש בכה"ג שאין גט שוה להסופר ועיקר נתינתו להבעל על דבר שכר ואינו דומה לחפץ כו' ע"ש עוד שהאריך בכמה פרטים בזה. ומ"ש עוד ואיכא לספוקי אם גזל קלף כו' ע' בזה בס' ג"פ סק"ו ובס' שעה"מ ס"א מה"ג מ"ש בזה:
ז סָעִיף ב ולא פרע לו. כ' בס' בית מאיר לשון זה לאו דוקא דאף אם פרע כל שגזלו שלא מרצונו לא הוה בכלל תלוהו וזבין דהוי זבינא דזה דוקא באומר רוצה אני מחמת הכפיה אבל בגזל מה בכך שפורע כיון שהנגזל צווח ואמר איני רוצה לא הוה זבינא ומחוייב ליהדר ולא קרינן ונתן ואף דקי"ל שזה חמסן דרבנן כמבואר בח"מ סי' ל"ד היינו משום דחמסן דקרא לא איירי אלא בגזל בחנם אבל ודאי נלע"ד דלא קנהו כיון דלא שייך בזה אגב אונסי' גמר ומקנה שהרי לא ברצונו גזלו והוא בדין חזרה בעינ' כגזלן בחנם דכל שהגזילה בעינ' מחויב ליהדר ולא סגי בתשלומין עכ"ל: וכ' בס' ג"פ סק"ט נראה דהיינו כשכת' הסופר הגט בקלף ודיו שלו אז אמרי' דאם גזל הגט מהסופר וגירש בו לא הויא מגורש' אבל אם הבעל נתן קלף ודיו לסופר ושכר לסופר שיכתוב לו הגט בסלע ולקח הגט בחזקה מיד הסופר וגזלו ממנו ולא רצה לפרוע לו מה שקצץ עמו בשכר הכתיבה צ"ע לדינא ויראה דדין זה תלוי בפלוגתא דרבותא אי אומן קונה בשבח כלי כמ"ש הרא"ש פ' האיש מקדש כו' ולענין הלכה הוי ספיקא דדינא דמרן לעיל סי' כ"ח סט"ו הביא ב' דעות בזה וא"כ ה"ה הכא לענין גט ובני החכם נר"ו רצה לומר דאפי' למ"ד אומן קונה בש"כ היינו כשנותן האומן שום דבר אבל בכה"ג דהנייר והדיו של בעל מה שלוקח כסופר הוא שכירות ידו ואין לו שום קנין בשבח הגט וכדאמרינן בב"ק צ"ט גבי הנותן צמר לצבע כו' ואני אמרתי לו דלא היא דודאי כי אמרי' אומן קונה בש"כ היינו אפי' אי לא יתן האומן שום דבר כדמוכח מההיא דעשה לי שירים ונזמים כו' ובההיא דנתן לו עצים לעשות לו שידה תיבה ומגדל אלא מיהא בעינן שיעשה מעשה גדול וחשוב אבל גבי הנותן צמר לצבע דאינו מעשה גדול בעינן שנתן הסממנין משלו וא"כ בנ"ד גבי גט דכתיבת הגט בודאי הוא מעשה גדול וחשוב א"כ למ"ד אומן קונה יש לסופר זכיה בגט זה ולא קרינן ונתן ולא הויא מגורשת וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא דיינינן לה כספק מגורשת. אך כל זה הוא לענין סופר אבל לענין עדים אם שכר הבעל העדים שיחתמו בגט וחתמו ושוב לקח הבעל בחזקה הגט מיד העדים יראה דאפי' למ"ד אומן קונה בש"כ אין כאן שום חשש כיון דמה דהעדים יכולים ליקח שכר הוא משום שכר בטלה או משום דמתנין עם העדים שאם יקלקלו ישלמו או מטעם דהעדים אסורים לישא הגרושה או מטעם דמי שאינו מחוייב להעיד ונוטל שכר לילך להיות עד שרי (ע' בכל זה לקמן ס"ס ק"נ) עכ"פ אין נוטלים שכר בעד החתימה גופה או בעד עדות ודאי דלא שייך לומר אומן קונה עכ"ד ע"ש באריכות. ועיין בס' תו"ג סק"ו שהזכיר ג"כ דברי הג"פ הנ"ל בקצרה והשיג עליו דאישתמיטתיה דברי הרשב"א בב"ק שם בשם הראב"ד שהקשה ג"כ דמאי שנת גבי צמר לצבע אמרינן דאם הצמר וסמנין דבעה"ב דצבע אגר ידיה הוא דשקיל ואמאי בנותן לו עצים לעשות תיבה אמרינן דאומן קונה ולא ניחא ליה לחלק כמ"ש הג"פ דבעי' שיעשה מעשה גדול רק כתב לתרץ דלגבי הצמר סמנין הוא דעבדי ליה להשבח ואומן לא קני בה ולא מידי אבל עצים כיון דלא צריכי לסמנין רק לאומנתו של אומן אומנתו זה הסמנין ע"כ וא"כ ה"נ בגט כיון דצריך לסמנין היינו הדיו שפיר אמרינן דהדיו עביד ליה להשבח והסופר אגר ידיו שקיל כמו בסמנין דצבע: וגם במ"ש הג"פ בענין חתימת עדים כ' הוא ז"ל דעל דברי הג"פ יש לפקפק די"ל עוד טעם מה שהעדים נוטלין שכר הוא משום דדוקא להעיד בפה אסור ליקח שכר אבל ליתן חתימתם בידם למען יעמוד ימים רבים רשאים ליטול שכר ולפ"ז הם לוקחים ג"כ בעד החתימה גופה כמו הסופר בעד הכתיבה אך בלא"ה לא שייך בזה לומר אומן קונה בשבח כלי מטעם הנ"ל עכ"ד ע"ש: והנה מדברי הפ"י במס' גיטין דף כ' מבואר דס"ל בפשיטות כדעת הג"פ הנ"ל דגם בכתיבת הגט שייך לומר אומן קונה בש"כ במה שהקשה שם בחש"ו שכותבין הגט למ"ד אומן קונה בש"כ הא חש"ו לא ידעי לאקנויי יעו"ש אמנם מצאתי להגאון בעל תו"ג הנ"ל בספרו נה"מ סימן ש"ו סק"ג שהזכיר דברי הפ"י בזה וכתב באמת לתרץ קושייתו מטעם הנ"ל כיון דהקלף וכדיו של הבעל הוי כצמר וסמנין דבעה"ב כו' ע"ש. ועיין בס' יד המלך פ"ג מהלכות גירושין דין ט"ו מ"ש בזה. ועמ"ש לעיל סק"ב וס"ק ד':
ח סָעִיף ג מכירים ויודעים. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קכ"ג שנשאל מכגאון בעל אור חדש בעובדא שבא שליח אחד ובידו מכתב מהרב דק"ק יאס שאיש אחד בשמו בנימין המכונה וואלף בן שלמה הכהן נשא שם אשה לאה בת חיים הכהן המכונה זעליג ומחמת הכרח עקר משם לכן בכ"מ שימצאנו השליח יבקש ממנו ג"פ. ומכתב ידו של הרב ניכר דדייק בשמיה שהרי נזהר אצל אבי האשה לכתוב הכהן קודם המכונה כמבואר בש"ע (בסי' קכ"ט ס"ז בהגה) והשליח הזה מצא איש בפולין שנשא אשה ביאס והשליח עצמו אינו מכיר את האיש כי לא ראהו מעולם רק בחקרו אחר שם איש כזה הראו לו האיש הנ"ל והאיש הנ"ל לא שהה בפולין שלשים יום רק היה חורף העבר בעיר פלונית ובא איש אחד משם והכיר את האיש שהוא היה בחורף שמה ואמר ששם לא היה נקרא בשם וואלף כלל רק בשם בנימין היה נקרא בפי הבריות ולתורה עולה בשם בנימין זאב ובכתבי קיבוץ שיש ביד הבעל נכתב שמו בנימין זאב וכן הוא חותם עצמו וא"כ יש כאן שני שינויים כו' וכ' הרב כשואל דבענין כתיבת השמות יש לנו לדחוק ולכוין ולכתוב בנימין זאב המכונה וואלף רק הדבר קשה שהרי מבואר בש"ע ובב"ש שצריכין העדים להכיר שזה האיש כמו שכותבין שמו בגט יש לו אשה ששמה כך כמו שכ' בגט וכאן דהכרת פנים אין כאן בע"כ סמיכת העדים מאחר שאנחנו מכירים שזה האיש נקרא כך ומדברי האיש ומהרב מיאס נלמד דאיש אשר שמו כך יש לו אשה ששמה כך והרי כאן אדרבה אנו יודעים האיש ששמו בנימין זאב ובאגרת מיאס נאמר בנימין המכונה וואלף הרי עכ"פ סימנא ליכא. והוא ז"ל השיב לו דמ"ש בענין כתיבת השמות הי' כותב בנימין זאב המכונה וואלף אין דעתי כן רק לכתוב בנימין המכונה וואלף דמתקרי בנימין זאב כיון שבמקום הנתינה ודאי לא הי' נקרא זאב כלל ואם הי' הפנאי גורם יותר נכון שישהא בכאן שלשים יום ויעלה לתורה בשם בנימין ויהי' נקרא בפי העולם ואז הי' משתווה מקום הכתיבה למקום הנתינה אבל אם השליח נחוץ לדרכו יש לכתוב נוסח הראשון. אך זה שאין מכירין את הבעל הוא דבר קשה ואף שבשעת סכנה כותבין אע"פ שאין מכירין לא שנינו בשעת הדחק רק בשעת סכנה ואיזה סכנה יש כאן (ע' בת' ב"ח החדשות סי' צ"ב שלא כ' כן ויובא לקמן ס"ק ט"ו) ומה דמבואר בדברי הרב השואל שאם לא הי' שינוי בשמות כלל והי' שם האיש מוחזק בכאן כפי שם המוזכר באגרת מיאס הי' פשוט לסמוך על זה לדידי הדבר צריך תלמוד לדברי הטור והוא דעת הי"א שמביא הרמ"א שגם הסופר צריך להכיר ובזה הטעם לפענ"ד שאף שהדברים כנים ואמיתים אם אין הסופר מכיר זה בשעת כתיבה לא מקרי לשמה כו' ומעתה אם מכיר את הבעל די שיודע שהבעל יש לו אשה ששמה כך וא"כ כותב לשמה תהיה באיזה מקום שתהיה הרי הבעל הזה הוא בעלה אבל אם יודע שהאשה המתגרשת יש לה בעל ששמו כך אם א"י שזהו בעלה אף שיודע ששמו כך פן הוא איש אחר ואין לי אשה ששמה כך ואף שאח"כ מתברר שזה האיש כיון שלא נתברר זה בשעת כתיבה לא מקרי לשמו. ושוב כ' דאעפ"כ אם לא היה שינוי בשמות היה ראוי לצרף שכותבין לפעמים אע"פ שאין מכירין ובפרט כי ראיתי בסוף מכתבו שיש שם איש מהימן שמכיר שזה האיש נשא אשה ביאם אלא שאינו מכיר שם אשתו א"כ יש כאן שמו ושם אביו ושם עיר יאס היה מספיק להיות מכיר האיש אבל עכשיו שיש שינוי בשמות והסימן הוא לגרוע לא אוכל להתיר עכ"ד ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק י"ב:
ט סָעִיף ג שזה פלוני ואשתו פלונית. עב"ש סק"ד שכ' ונראה אפי' אם מכירים את שמותם צריכים לידע שזו אשתו או דיודעים דאשתו כך הוא שמה כו' וע' בזה בס' ג"פ ס"ק י"א ובס' שעה"מ פ"ב מה"ג דין ג' מ"ש בזה:
י סָעִיף ג וי"א דגם הסופר. עיין בג"פ דנראה לו עיקר כהב"י דהסופר א"צ להכיר. ובס' תו"ג מקיים דעת הרמ"א ז"ל ומ"מ מסיים דחומרא עלמא היא:
יא סָעִיף ג והכרה זו. כ' בס' תו"ג וז"ל קצת רצו ללמוד מכאן במעשה שאירע בא' שאמר לסופר ועדים כתבו ולשליח שיתן ושכחו העדים והשליח שם המגרש והאשה ומי הן ומאיזה מקום הן רק הסופר מצא כתוב אצלו שמם ושם מקומם ורצו קצת לומר דהוי כמו הכרה דמהני מפי כתבם וטעות הוא דשאני הכא דהכרה דכאן היא רק מדרבנן דמדאורייתא הבטל נאמן ועוד דהכרת שמו הוי מלתא דעל"ג משא"כ הכא כו' עוד רצו קצת ללמוד מכאן באחד ששלח בכתב לעדים כתבו ותנו ולא הכירו הכתב דסגי בעד א' דדמי להכרת שמם וטעות גדול הוא דהכרת שמם הוי מלתא דעל"ג כו' עכ"ל ע"ש:
יב סָעִיף ג וצריך להכיר שם האיש והאשה. עיין בס' בית מאיר הביא דבתשו' מהר"ם זיסקינד ז"ל סי' כ"ד שאל השואל איש ואשה באו משוטטים בארץ ונתרצו להיות גט ביניהם והאשה הראה כתובתה לפנינו ונכתב בה שם בעלה בנימין בר יהושע אם יכולים לסמוך ע"ז לכתוב כך בגט ולא נמצא שם תשובה על זה. והוא ז"ל כתב עליו וז"ל כפי הנראה מהענין לא היתה הכתובה מקויימת א"כ להמבואר בב"י וג"פ וב"ש דאפי' האיש והאשה לפנינו צריך הכרת שמם אף דהאמת דאפי' אשה וקרוב נאמנים ולפ"ז י"ל דה"ה ע"י שטר (עבה"ט לקמן סי' קס"ט ס"ק י"א בשם רשד"ם ומ"ש בפ"ת שם. וע' עוד בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ח וס"ט) אפי' אינו מקויים כמו בסי' י"ז סעיף י"א מ"מ היינו ע"י שטר היוצא מת"י שאינו של שניהם אבל שטר כתובה היוצא מתחת ידה מה עדיף ממה שהיא מעידה על שמו והוא על שמה דלא מהני לכן נראה דאורחים כאלו שאין להם שום מכיר אף הכתובה לאו מידי הוא. ואף אם היא מקויימת עדיין יש לחוש שמא זה אינו אישה והעלה שמו בשם הנכתב בכתובה כדי להוציא אשה מתחת יד בעלה ואין להם תקנה אלא ע"י שיחזיקו עצמם ל' יום במקום הזה ויוחזקו באיש ואשה ובשמותן באותן הל' יום וע"י חזקה זו חשוב הכרה ויוכתב הגט עכ"ד. ולכאורה צ"ע כיון שלא הוחזק לנו שהיא א"א רק מפיה והיא אומרת שזהו בעלה אין לנו לחוש שמא זה אינו אשה דהפה שאסר כו' עיין בתשו' נו"ב סי' ל"ח הובא קצת לעיל סימן י"ז סעיף מ"ח ס"ק קס"ה ועוד ראיה מלעיל סי' מ"ח ס"ו באמרה קדשתני והוא מכחיש' מבקשים ממנו ליתן גט כו' וצ"ע ועמ"ש לקמן סי' קנ"ב ס"ק:
יג סָעִיף ג ושם אביו נהגו. מה שנרשם כאן. ב"י ממשמעות לשון הרמב"ם. הוא ט"ס דאדרבה בב"י כאן ובסי' קכ"ט מדייק איפכא מל' הרמב"ם ששם אביו שוה לשמו רק הב"י בסי' קכ"ט מסיים אבל ראיתי נוהגין לכתוב שם אביו על פיו ע"ש. ועיין בס' ג"פ ס"ק י"ח שנסתפק אם נאמן הבעל לומר שם חמיו והביא מדברי הרא"ם ח"א סי' ס"ו דמוכח מדבריו דכותבין ע"פ הבעל שם חמיו ע"ש ושם בס"ק י"ב הביא מדברי הרא"ם הנזכר דכותבין ע"פ הבעל שם חמיו אע"ג דהבעל היא עוזב דת ע"ש והנה כאן כ' זה בפשיטות כאילו מסכים לדבריו אמנם בסי' קכ"ט ס"ק מ"ג נסתפק בזה דאפשר אפי' על שם אביו אינו נאמן העוזב דת ומכ"ש על שם חמיו והביא שם דכן מבואר בתשו' מהר"ם לובלין סי' ק"י ומסיים שם ולעניין הלכה למעשה יראה דיכתבו ב' גיטין א' בשם המגרש והמתגרשת לחוד וגט שני בשם אבי המגרש ואבי המתגרשת ע"פ המגרש העוזב דת ואם הוא שעת הדחק דא"א לקחת ב' גיטין יקחו גט א' בשם המגרש והמתגרשת לחוד ע"ש. וע' עוד כמה פרטים בדין זה בביאורי לסדר גיטין בסג"ר אות י"ח. וכ' בס' תו"ג נראה דהיינו דוקא כשמגרש בפנינו ויודעין שזו אשתו רק שכותבין שם אביו משום דהרבה פוסקים סוברין דצריכין לכתוב שם אביו בגט מש"ה כותבין ע"פ עצמו משום דאין חשוד לקללה אבל אם אין יודעין שזו אשתו כיון דעל שמו לבד הוי כהוחזקו שני אנשים ששמותיהן שוות דהא כמה יוסף איכא בשוקא ושם אביו לסימן דמי צריכים העדים לידע הסימן שלא מפיו דאל"כ נשאר החשש שהקשה בש"ס דניחוש לב' בני אדם ששמם שוה וכותב שם אביו של השני לגרש אשת השני והיה צריך לגרש בפני כל יוסף הנמצאים בעיר א"ו דבכה"ג אין כותבין שם אביו על פיו רק בהכרה ע"י אחר ע"ש. ואיני מבין דבריו חדא דמשמעות רמ"א אינו כן שהרי קאי על דברי המחבר דמיירי שאין יודעין בטב"ע אשתו רק שיודעין שאשתו נקראת פלונית ועוד נהי דעל שמו לבד הוי כהוחזקו דכמה יוסף איכא בשוקא מ"מ אינו כהוחזקו שגם שמות נשותיהן שוות דשמו ושם אשתו דמי לשמו ושם אביו וא"כ מאי קאמר דהיה צריך לגרש בפני כל יוסף הנמצאים בעיר הרי באין שמות הנשים שוות אף בשני יוב"ש א"צ לגרש זב"ז כמבואר בש"ע בסמוך ובסי' קל"ו ס"ו ואף דהרמ"א כ' שם י"א דאם שמות המגרשים שוים אע"פ שאין שמות הנשים שוות כו' מ"מ הרי לא כ' הרמ"א ז"ל שיגרש זב"ז רק יכתבו סימן והוא רק חומרא כי היכי דליהוי מוכח מתוכו כדי לצאת דברי ר' מאיר וכמ"ש התו"ג בעצמו בסי' זה ס"ק ט"ז ובסי' קל"ו שם וא"כ פשיטא דסומכין על פיו. ע"כ לענ"ד אי איכא לפלוגי בהך מלתא כך איכא לפלוגי דדוקא בלא הוחזק עוד זוג אחד שיהא שמו ושם אשתו שוה לזוג זה אז סומכין על פיו אבל אם הוחזק עוד זוג שוה בשמו ושם אשתו לזוג זה אין כותבין שם אביו על פיו רק בהכרה ע"י אחר אם לא שנודע בבירור שאין זה שם אבי האחר וגם זה צ"ע מדברי התו"ג בעצמו בס"ק שאח"ז במה שמשיג שם על הב"ש דמשמע מדבריו כשכותב סימן א"צ לגרש זב"ז דאישתמיטתיה דברי הרשב"א שכ' בהדיא דבעי תרווייהו כו' ע"ש מיהו יש לחלק ודו"ק. ועמ"ש עוד מזה בביאורי לס"ג בסג"ר אות י"ח:
יד סָעִיף ג שנים ששמותיהם שוים כו'. פרטי דין זה יתבאר בע"ה לקמן סי' קל"ו ס"ו ובביאורי לסדר גיטין בסג"ר אות כ"ה:
טו סָעִיף ג ובשעת הסכנה. עיין בתשו' ב"ח החדשות סי' צ"ב שכ' על נדון דידיה וז"ל הנה הדבר היה קשה בעיני כי לא היה מכיר שם אשתו וגם מאיזה מקום נשא אשה ועם כל זה נסמכתי במה ששנינו בשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין הגם שרש"י פי' בפ' התקבל בשעת הסכנה כגון שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי מ"מ נראה דכל היכא דאיכא למיחש שתשב עגונה כל ימיה כשעת הסכנה דמי כמו שמבואר מפרש"י גופיה בסוף יבמות גם הרמב"ם כתב אמי שהיה מושלך בבור שזה כשעת הסכנה כו' נראה דמפרש בשעת הסכנה כההיא דבמה מדליקין והיינו לומר בשעת הגזירה שלא היו רשאים לקיים המצות אין לפרסם לחקור אחר שם האיש והאשה פן יוודע שמקיימין המצות לכן כותבין ע"פ הבעל אע"פ שאינם מכירין ומשם נלמד דכל היכא דאיכא חשש עיגון דכשעת הסכנה דמי ובלי ספק שמטעם זה כותבין גיטין ושולחין אותם מארץ תוגרמה ומארצות אחרות ואע"פ שאינם מכירין במקום הכתיבה שזה המגרש הוא בעלה של האשה שבארץ אחרת וגם אין יודעין שם האשה כ"א ע"פ הבעל אלא ודאי דחשבינן להו כשעת הסכנה וא"כ כאן נמי שהדבר נחוץ כיון שהבעל עוזב דת ואיכא למיחש שמא התעיף עיניך בו ואיננו כו' ותשב אשתו עגונה כל ימיה ולא היה לפנינו מי שיודע שם האסה סמכינן ע"פ הבעל מפני העיגון ואע"פ שהוא עוזב דת שהרי בההיא דמי שמושלך בבור קאמרינן סתמא ובשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין לא מפליג בין אם הוא עוזב דת או לא א"ו דתקנת חכמים כך הוא ובכי הא ודאי אמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן כו' עכ"ל ועמ"ש לעיל ס"ק ח' ובס"ק י"ג. ועיין בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' ס"ט:
טז סָעִיף ד לא יאמרו לסופר. עב"ש סק"ז שכ' וז"ל ואם אמרו לסופר וכ' הגט בטל לכ"ע כו' אבל אם כתבו בעצמם ואמרו לעדים וחתמו נראה דאין הגט בטל אלא פסול דלא גרע מאם חתמו עדים פסולים דקיי"ל הגט פסול ולא בטל כמ"ש בסי' ק"ל סי"ז וכ"כ רד"ך בתשובה כו' ובאומר אמרו רבו הדיעות י"א הגט בטל והיינו בכתיבת הגט אבל בחתימה פסול ולא בטל כו' עכ"ל ועיין בתשו' ברית אברהם סימן צ"ז וצ"ח שהאריך הרבה אם דברי הרד"ך וב"ש הללו נכונים הם לדינא. וגם האריך שם בעובדא בגט שכ"א שנמסר בעיר אחת והיה חתום עליו עד שלא נתמנה מהבעל רק שגם הוא שמע קולו של הבעל וחתם עצמו לפני ב"ד והזהירו אותו שיחתום לשמה ועד א' העיד שאחר המינוי שאלו להבעל שמא יצטרכו להחליף העדים או את הנייר והשיב שהוא סומך על הב"ד אך זה העד הנחתם לא שמע זאת ע"ש מסי' צ"ו עד אחר סי' ק"ה. וענין כיוצא בו קצת איתא בתשו' תשב"ץ ח"ב סי' קי"ט ובס' בית מאיר פקפק עליו ע"ש וע' עוד בתשב"ץ שם בסימן קכ"ב:
יז סָעִיף ד אמרו לסופר. עבה"ט ועיין בשו"ת הגאון החסיד מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי שהאריך הרבה בדין אמרו לסופר ומצדד להקל בנדון דידי' שכ' הגט א' מהשומעים מפי הבעל כשצוה לשלוחו לומר לכל מי שירצה שיכתוב לשמו ולשמה כו' וסיום התשובה לא נמצא שם:
יח סָעִיף ה במי שנשתתק. עבה"ט מ"ש והרד"ך והר"מ מטארני כתבו במקום עיגון יש לסמוך כו' וע' בתשו' הגאון מהרי"מ מבריסק סי' ל"ב העלה ג"כ הלכה למעשה להקל במקום עיגון גדול בדבר אשה אחת מבריסק שבעלה נסע למרחקים וע"פ רוב השתדלות השיגו מכתבים מהרב דק"ק מעץ שבעלה הוא שם ובלתי אפשר לסדר שם גט זולת שיכתוב בכ"י לבריסק לסופר ולעדים שיכתבו גט ויחתמו ויתנו לאשתו. והאריך בזה דבמקום עיגון גדול יש לסמוך אדברי המקילים בכת"י גם בפקח ועיקר יסודו על דברי הג"פ שהסכים הלכה למעשה שבמקום דוחק ועיגון שלא יהיה לה ח"ו תקנה כל ימיה יש לסמוך ע"ד המקילין והביא הרבה מהראשונים ז"ל אשר לא הובאו בב"י שמקילין בזה. ועוד המציא תקנה שכתב להרב ממעץ שטרם שיכתוב הבעל בכ"י יאמר בע"פ שממנה את הסופר פלוני ועדיו פ' ופ' לכתוב ולחתום עבורו ובזה יש לנו סעד לסמוך ע"ד הרא"ה והר"ן ס"פ האומר היכא דממנה שליח שלא בפניו דמועיל ואין זה אומר אמרו ואף שהב"י כ' שלא אמרו רק להלכה ולא למעשה (וכ"כ הרד"ך עח"מ ס"ק י"ב) הנה מצאנו גדול האחרונים הרש"ל ביש"ש גיטין כ' בפשוטו שיש לסמוך ע"ד הרא"ה והר"ן הלכה למעשה. וגם בענין אומר אמרו גופא דעת הרש"ל שם דבמקום עיגון יש להקל (וזהו ע"פ דברי התוס' גיטין דף ס"ז סוד"ה מתניתין שכתבו א"נ זמנין דתעשה כן אפי' לכתחילה כגון בשעת הדחק) וכמה ראשונים מקילין ג"כ בזה כאן שהאריך בתשו' בית אפרים חה"ע סי' ק"ו וכ' שם שיש ת"י תשובת הגאון מג"ש שמיקל ג"כ במקום עיגון. ומכ"ש בנ"ד שממנה השליחות בעל פה שלא בפניו שלדעת הרא"ה והר"ן לא הוי זה כאומר והגם שהרב בעל בית אפרים סיים שמ"מ לא מלאו לבו להקל כיין שדעת הש"ע וגדולי אחרונים להחמיר בזה ולדעת כמה ראשונים יש כאן פסול דאורייתא הנה בנ"ד שיש טור צד להקל דעת המקילין היכא שמצוה בכתב ידו דאיש פלוני יהיה סופר שלו ופ' ופ' יהיו עדי חתימה דהרבה מקילין בזה בצירוף שניהם נוכל לסמוך לעשות מעשה להקל במקום עיגון כי זולת זה לא יהיה לה תקנה לעולם ע"ש באורך (ועיין בס' בית מאיר חזה) ולמעשה צ"ע רב בקיבוץ חכמים.
יט סָעִיף ז בשביל כולם. עבה"ט בענין גט שנכתב ע"י ב' סופרים ועיין במל"מ פ"ד מה"ג דין י"ד הביא שם הרב המגיה ראיה לדעת הפר"ח ע"ש. גם בספר גט מקושר בסג"ר אות קס"ג הסכים לדעת הפר"ח ע"ש ועיין בס' שעה"מ פ"א מה"ג דין ג' מ"ש בזה.
כ סָעִיף ח כתבו וחתמו ותנו. עיין בס' דורש לציון דרוש י"ג שהקשה לפי שיטת התוס' בנזיר דף י"ב דמה שמחוסר מעשה אף שבידו לעשות מ"מ מקרי לא מצי עביד השתא ולא מצי משוי שליח א"כ קשה על כל הגיטין הנהוגים ע"פ הפוסקים כשהבעל נחפז לדרכו שממנה שליח להולכה קודם שיכתב הגט הא הוי מלתא דלא מצי עביד השתא שהרי אין הבעל בעצמו יכול ליתן הגט לאשתו שהרי עדיין לא נכתב ואף שבידו לכותבו מחוסר מעשה הוא ודבר זה מפורש בש"ס בכמה מקומות שיכול למנות שליח להולכה קודם שיכתב כו' והאריך שם בזה ע"ש ועיין בת' שיבת ציון סי' ע"ו מ"ש בזה:
כא סָעִיף ח ושנים חותמים. עבה"ט שכ' כלומר כו' מיהו השליח יכול להיות הסופר. והוא ל' הב"מ סק"י. ובח"מ ס"ק י"ז כ' עוד דג"כ יכול להיות השליח אחד מן העדים ע"ש. ומשמע דר"ל אפילו בח"ל שצריך לומר בפ"נ ובפנ"ח וכן מבואר להדיא בתשו' הרדב"ז ח"א סי' שנ"ט וסי' ת"ו (ויובא דבריו לקמן סימן קמ"א ס"א ס"ק ושם סי"ו ס"ק) . ארצם מצאתי בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' ס"ח הובא שם לשון סדר הגט כ"י מהגאון מהר"י מרגליות עם הגהות מהר"ם מקראקא כ' וז"ל בפ"ב דגיטין אפי' אמר אני הוא עד שני פסול מכאן פסק הא"ז דאין לעשות העד שליח כלל והטעם כדמפרש או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים והכא אומר אני חתמתי ומעתה ה"ה נמי דאין לעשות הסופר לשליח דתיקון חכמים הוא לומר בפני נכתב ובפ"נ והכא אומר אני כתבתי ולא אמר כולו בתקנת חכמים ואין להקל בלא ראיה עכ"ל. והובא שם תשובת חכם א' (כפי הנראה הוא הגאון מהר"ד אופנהיים) שחולק בזה על מהר"י מרגליות וכ' דשפיר יכול להיות הסופר שליח ואף שצריך לומר אני כתבתי ובפני נחתם לית לן בה דכל ענין של בפני נכתב הוא כי היכא דלא ליתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ודאי דאין נפקותא אף אם משנה הלשון לומר אני כתבתי אך בענין בפני נחתם ודאי דאיכא קפידא כו' ולכן צדקו דברי א"ז דאין עד יכול להיות שליח משום דאיתפליג בעדות עצמו דצ"ל אני חתמתי ובפני חתם חבירי ואין לו תקנה אלא יתקיים בחותמיו משא"כ הסופר אף אם נעשה שליח מ"מ בחתימות שני העדים אומר בשוה בפני נחתם ולכך נקט הא"ז דאין לעשות העד שליח ומסופר לא משתעי מידי. והאריך עוד בזה ומסיק ומכ"ש במקום עיגון ודאי דאין להחמיר כלל ואפשר דבעל סדר הגט גופייהו לא עלו על דעתן' להחמיר במקום עיגון עכ"ד החכם הנ"ל. ואא"ז ז"ל שם בסימן ס"ט האריך לחלוק על החכם הנ"ל ומסיק דחלילה לנו להקל נגד הני גאונים מהר"י מרגליות ומהר"ם מקראקא ובנ"ד יתקיים הגט בחותמיו ולפני ב"ד או הוא ואחר יעידו על חתימת השני והוי כולו בקיום הגט ע"ש. ועיין בס' ישועות יעקב ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"ק י"ז שהזכיר ג"כ דברי הפמ"א ז"ל ברמיזה וכתב שדעתו מסכמת לדעת הגאון מהר"ד אופנהיים אמנם רק בשעת הדחק כעובדא דשם ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.