א אֵין כּוֹתְבִין אֶת הַגֵּט אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁרִשּׁוּמוֹ עוֹמֵד, כְּגוֹן דְּיוֹ וְסִקְרָא וְקוֹמוֹס וְקַנְקַנְתּוֹם (פֵּרוּשׁ, מִינֵי צְבָעִים) וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם; אֲבָל אִם כְּתָבוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד, כְּגוֹן מַשְׁקִין וּמֵי פֵרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֵינוֹ גֵּט:
ב כְּתָבוֹ בְּדִיעֲבַד בַּאֲבָר, בִּשְׁחוֹר, בְּשִׁחוּר, כָּשֵׁר. (פֵּרוּשׁ אֲבָר, עוֹפֶרֶת וּשְׁחוֹר, הוּא כְּלִי שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁרוֹשְׁמִין בּוֹ וְשִׁחוּר, הוּא הַפֶּחָם עָרוּךְ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּבַאֲבָר כָּשֵׁר, הַיְנוּ חִתּוּכֵי אֲבָר מְעֹרָבִים בְּמַיִם (הַטּוּר וְהָרֹא"שׁ), אֲבָל אִם כָּתַב בַּאֲבָר עַצְמוֹ, פָּסוּל, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לָזֶה. וּלְכַתְּחִלָּה נוֹהֲגִין לְכָתְבוֹ בִּדְיוֹ טוֹבָה כְּמוֹ שֶׁכּוֹתְבִין סְפָרִים (סֵדֶר גִּטִּין), וְאֵין לְשַׁנּוֹת. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין עוֹד לוֹמַר, דְּהַסוֹפֵר יִקְרָא כָּל אוֹת תְּחִלָּה קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב, כְּמוֹ בִּסְפָרִים (גַּם זֶה שָׁם):
ג כּוֹתְבִין אוֹתוֹ בְּמֵי עֲפָצִים. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַקְּלָף מְעֻפָּץ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מֵי עֲפָצִים נִכָּר בּוֹ; וְאִם כָּתַב, אֵינוֹ גֵּט. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ:
ד חָקַק גֵּט עַל הַלּוּחַ אוֹ עַל הָאֶבֶן אוֹ עַל טַס שֶׁל מַתֶּכֶת אִם חָפַר יְרֵכֵי הָאוֹתִיּוֹת, כָּשֵׁר; וְכֵן אִם חָקַק יְרֵכֵי הָאוֹתִיּוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַטַּס עַד שֶׁבָּלְטוּ בִּפְנֵי הַטַּס. אֲבָל אִם חָפַר תּוֹךְ הָאוֹת עַד שֶׁיֵּרָאוּ הַיְרֵכוֹת גְּבוֹהוֹת מִכָּאן וּמִכָּאן, אוֹ שֶׁהִכָּה עַל פְּנֵי הַטַּס בְּחוֹתָם עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הָאוֹתִיּוֹת בּוֹלְטוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין דִּינָר זָהָב, אֵינוֹ גֵּט. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לִכְתֹּב בְּקוּלְמוּס שֶׁל בַּרְזֶל, שֶׁלֹּא לָבוֹא לִידֵי חֲקִיקָה (סֵדֶר גִּטִּין). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן זֶה סָעִיף כ"ב. וְלָא מִקְּרֵי חָק תּוֹכוֹת אֶלָּא כְּשֶׁכָּל הָאוֹת נַעֲשָׂה כָּךְ, אֲבָל אִם צָרִיךְ עֲדַיִן לְתַקֵּן שֶׁיִּהְיֶה אוֹת, כָּשֵׁר (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רכ"ח):
ה הַקּוֹרֵעַ עַל הָעוֹר תַּבְנִית כְּתָב, כָּשֵׁר; אֲבָל הָרוֹשֵׁם עַל הָעוֹר תַּבְנִית כְּתָב, פָּסוּל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּהֵפֶךְ. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּכְשִׁיר בִּשְׁנֵיהֶם:
ו נָהֲגוּ לְהַחֲמִיר שֶׁיִּהְיוּ הָאוֹתִיּוֹת מֻקָּפוֹת גְּוִיל, וְאִם יֵשׁ בּוֹ אוֹתִיּוֹת דְּבוּקוֹת יִגְרֹר בֵּינֵיהֶם לְהַפְרִידָם, הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְהַפְרִיד הָאוֹתִיּוֹת אִם נוֹגְעִין (כֵּן הוּא בְּסֵדֶר גִּטִּין), וְכֵן נוֹהֲגִין. וְיֵשׁ מְקִלִּין בִּשְׁעַת הַדְּחָק (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ) לְתַקֵּן קֹדֶם שֶׁיַּחְתְּמוּ הָעֵדִים (מהר"ם פַּדָּוואָה), כְּשֶׁהַבַּעַל מְצַוֶּה לְתַקֵּן (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרֹא"שׁ):
ז אִם יֵשׁ מִי שֶׁרוֹצֶה לְזַיֵּן הָאוֹתִיּוֹת, מוֹחִין בְּיָדוֹ:
ח אִם נָפְלָה טִפַּת דְּיוֹ בְּתוֹךְ הָאוֹת (טוּר) וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲבִיר הַדְּיוֹ וּלְתַקֵּן הָאוֹת, דַּהֲוָה לֵהּ חָק תּוֹכוֹת. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין אֲפִלּוּ הָאוֹת נִכָּר (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ צ"ח), וְכֵן נוֹהֲגִין:
ט אִם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מֵ"ם פְּתוּחָה, וְנִמְשְׁכָה יָדוֹ וְנִסְתְּמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לִגְרֹר הַדְּבֵקוֹת, דַּהֲוָה לֵיהּ חָק תּוֹכוֹת. וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן ל"ב:
י נוֹהֲגִין לְשַׂרְטְטוֹ. וְיֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּשַׂרְטֵט בַּאֲבָר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא צוֹבֵעַ וְהָוֵי כִּכְתָב עַל כְּתָב:
יא נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹתוֹ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שִׁיטִין:
יב נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת שִׁיטָה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וְחוֹלְקִים אוֹתָהּ לִשְׁתַּיִם, שֶׁבָּהּ חוֹתְמִים הָעֵדִים זֶה תַּחַת זֶה. הַגָּה: וּמְשַׂרְטְטִין אוֹתָן שְׁתֵּי שׁוּרוֹת קְטַנּוֹת גַּם כֵּן. וִישַׂרְטֵט הַכֹּל קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לִכְתֹּב הַגֵּט. גַּם יְשַׂרְטֵט מִן הַצְּדָדִין, וְיִהְיוּ שׁוּרוֹת הַגֵּט שָׁווֹת, לֹא אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה. וְאִם לֹא שִׂרְטֵט כְּלָל, כָּשֵׁר. וְהוּא הַדִּין אִם הוֹסִיף אוֹ פִּחֵת מִשְּׁנֵים עָשָׂר שִׁיטִין (כ"ז גַם בְּסֵדֶר גִּטִּין גַּם בַּמָּרְדְּכַי רֵישׁ גִּטִּין). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְהַכְשִׁירָן כִּי אִם בִּמְקוֹם עִגּוּן שֶׁבָּא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְאֵין שַׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת. וְנִרְאֶה לִי, דְּהוּא הַדִּין לְעִנְיַן שִׂרְטוּט. וְצָרִיךְ לְשַׂרְטֵט מִבַּחוּץ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הַכְּתָב (בַּבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַקוּנְטְרֵס וּבְסֵדֶר גִּטִּין). וְיִכְתֹּב לְצַד הַבָּשָׂר וְלֹא בְּצַד שֵׂעָר; וְאִם כָּתַב בִּמְקוֹם שֵׂעָר, יֵשׁ פּוֹסְלִין אוֹתוֹ (מַהֲרִי"ל). וְלִי נִרְאֶה, דְּבִמְקוֹם עִגּוּן אֵין לְהַחֲמִיר. וּכְשֶׁהַסוֹפֵר כּוֹתֵב, לְכַתְּחִלָּה יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע בַּשִּׂרְטוּט שֶׁבַּצְּדָדִין. וְנוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה לְהַנִּיחַ גִּלָּיוֹן מִן הַצְּדָדִין כַּחֲצִי אֶצְבַּע, וּלְמַעְלָה כְּאֶצְבַּע (סֵדֶר גִּטִּין), וּלְמַטָּה כְּדֵי תְּפִיסַת יָד (מַהֲרִי"ל) וְיוֹתֵר (דַּעַת עַצְמוֹ):
יג נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹתוֹ שֶׁיִּהְיֶה אָרְכּוֹ עִם הַגִּלָּיוֹן שֶׁל מַטָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַקוּנְטְרֵס) יָתֵר עַל רָחְבּוֹ:
יד נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָאוֹתִיּוֹת עוֹבְרוֹת מֵהַשִּׁיטִין בְּיָמִין וּבִשְׂמֹאל. הַגָּה: וְאִם כָּתַב חוּץ לַשִּׁיטִין, יֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אוֹת אַחַת שֶׁיָּצָא לַחוּץ, פָּסוּל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי); וּבִמְקוֹם עִגּוּן וּשְׁעַת הַדְּחָק יֵשׁ לְהָקֵל (סְבָרַת הָרַב):
טו לֹא יְהֵא בּוֹ שׁוּם טִשְׁטוּשׁ, וְלֹא יִכְתְּבוֹ עַל הַמְּחָק. הַגָּה: אִם בָּא זְבוּב וּמָשַׁךְ הַדְּיוֹ, לֹא יִמְחֹק (בְּסֵדֶר גִּטִּין). וְלֹא יִכְתֹּב עַל שׁוּם נֶקֶב שֶׁאֵין הַדְּיוֹ עוֹבֵר עָלָיו (שָׁם):
טז לֹא יְהֵא הַכְּתָב מְעֻקָּם וְלֹא מְבֻלְבָּל, שֶׁמָּא תִּדָּמֶה אוֹת לְאוֹת וְנִמְצָא הָעִנְיָן מִשְׁתַּנֶּה. הַגָּה: רַגְלֵי הֵ"א וְקוּ"ף שֶׁנּוֹגְעִין, יֵשׁ לִפְסֹל אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רל"ו וּבִפְסָקָיו סִימָן מ"ה). מִיהוּ, אִם תִּינוֹק יָכוֹל לִקְרוֹתוֹ, יֵשׁ מַכְשִׁירִין בִּמְקוֹם עִגּוּן (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ע"א). וּלְכַתְּחִלָּה אָסוּר לְהַפְרִיד בְּסַכִּין, אֶלָּא יִכְתֹּב גֵּט אַחֵר (שָׁם שֹׁרֶשׁ צ"ח). וְדַוְקָא שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם עִגּוּן, אֲבָל בִּמְקוֹם הַדְּחָק שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְעִגּוּן, יְתַקֵּן (סְבָרַת הָרַב) וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן ל"ב כֵּיצַד יְתַקֵּן. וְעַיֵּן סִימָן קכ"ו סָעִיף מ"ח. וְאִם צָרִיךְ לְתַקֵּן אוֹתִיּוֹת, כְּגוֹן שֶׁלֹּא נוֹגְעִין בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לִגַּע אוֹ שֶׁהָיוּ קְצָרִים וְצָרִיךְ לְהַאֲרִיכָן, יְתַקְּנָן קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב "כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל" (בְּהַגָּהוֹת סֵדֶר גִּטִּין בַּקַבָּלָה מִשֵׁם מהרי"ו כֵּן מ"כ בְּשֵׁם מַהֲרַ"ם מְאוֹר עֵינַיִם), אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת קֹדֶם הַחֲתִימָה (מַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה). וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁיִּגַּע כָּל מַה שֶּׁרָאוּי לִגַּע, וְשֶׁלֹּא יִגַּע מַה שֶׁרָאוּי שֶׁלֹּא יִגַּע, כְּסֵפֶר תּוֹרָה וּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת (בְּסֵדֶר גִּטִּין, וְכֵן מַשְׁמַע בְּהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּגִטִּין). וְאִם אֵינוֹ נוֹגֵעַ מַה שֶּׁרָאוּי לִגַּע, כְּגוֹן יוּ"ד שֶׁאֲחוֹרֵי הַצַּדִי"ק וְיוּ"ד שֶׁבָּאָלֶ"ף וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, יֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ תִּינוֹק דְּלָא חַכִּים וְלָא טִפֵּשׁ קוֹרֵא אוֹתוֹ, פָּסוּל אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד (בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבִפְסָקָיו סִימָן מ"ג). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִמְקוֹם עִגּוּן יֵשׁ לְהַכְשִׁיר בְּכִי הַאי גַּוְנָא. וְאִם הוּא בְּטֹפֶס הַגֵּט, אֲפִלּוּ בְּלֹא עִגּוּן יֵשׁ לְהָקֵל (בֵּית יוֹסֵף). כָּתַב לָמֶ"ד אָלֶ"ף שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּיַחַד, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָשֵׁר אִם הוּא בַּטֹּפֶס (תְּשׁוּבַת הָרא"ש); וּבִמְקוֹם עִגּוּן יֵשׁ לְהָקֵל. הָיָה קֻצּוֹ שֶׁל יוּ"ד שֶׁעַל הָאָלֶ"ף נוֹגֵעַ גַּם מִלְּפָנָיו כָּזֶה כָּשֵׁר (מ"כ בְּשֵׁם מַהֲרִ"י מרפורק). נִתְפַּשְּׁטוּ הָאוֹתִיּוֹת מִכֹּחַ לַחוּת הַדְּיוֹ שֶׁקּוֹרִין גיפלאס"ן, עַד שֶׁנִּרְאִין כִּדְבוּקִין וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה שֶׁאֵין הָאוֹתִיּוֹת נוֹגְעִין, כָּשֵׁר (מ"כ בְּשֵׁם מהר"י ברי"ן):
יז הָיָה בּוֹ מַשְׁמָעוּת שְׁנֵי עִנְיָנִים, אוֹ שֶׁהָיָה בִּכְתָבוֹ עִקּוּם אוֹ בִּלְבּוּל, אוֹ שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּקְרָא מִמֶּנוּ עִנְיָן אַחֵר, הֲרֵי זֶה פָּסוּל:
יח צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַגֵּט נִקְרָא בְּמָקוֹם נְתִינָתוֹ לְתִינוֹק דְּלָא חַכִּים וְלָא טִפֵּשׁ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאַף בְּמָקוֹם כְּתִיבָתוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִקְרָא כֵּן. הַגָּה: וְאֵין צָרִיךְ לְכַסוֹת מִן הַצְּדָדִין שֶׁל הָאוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָפֵק, אֶלָּא מַרְאִין לוֹ כָּךְ, וְאִם יוּכָל לִקְרוֹתוֹ, כָּשֵׁר (מ"כ בְּתִקוּן יָשָׁן). וְנוֹהֲגִין לְעָרוֹת הַשִּׁיטוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּמְשֹׁךְ ן' אוֹ ף' שֶׁבְּשִׁיטָה עֶלְיוֹנָה עַד שִׁיטָה שֶׁלְּמַטָּה מִמֶנָּה, אוֹ רֹאשׁ לָמֶ"ד שֶׁבַּתַּחְתּוֹנָה לַשּׁוּרָה שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנָּה. וְאִם לֹא עֵרָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא פָּסוּל, וְלִי נִרְאֶה דְּבִמְקוֹם עִגּוּן אֵין לְהַחֲמִיר. וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִמְשֹׁךְ רֹאשׁ אוֹת שֶׁלְּמַטָּה לְתוֹךְ חֲלַל אוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, אוֹ לְהֵפֶךְ (הָרַ"ן פ"ב דְּגִטִּין בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים), וְאִם עָשָׂה כָּךְ וְנִשְׁתַּנָּה צוּרַת הָאוֹת, כְּגוֹן שֶׁמָּשַׁךְ רֹאשׁ לָמֶ"ד לַחֲלַל דָּלֶ"ת שֶׁאָז נִרְאֶה כְּהֵ"א, פָּסוּל. (סְבָרַת הָרַב דַּוְקָא בְּכִי הַאי גַּוְנָא, וְכֵן מַשְׁמַע בְּהַגָּהוֹת סְמַ"ק):
יט גֵּט שֶׁמָּחַק בּוֹ אוֹת אוֹ תֵּבָה, אוֹ שֶׁתָּלָה בֵּין הַשִּׁיטִין, אִם מִטֹּפֶס הַגֵּט, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאִם מִן הַתֹּרֶף, אֵינוֹ גֵּט. וְאִם חָזַר וּפֵרַשׁ בְּסוֹף הַגֵּט שֶׁאוֹת פְּלוֹנִית תְּלוּיָה אוֹ עַל הַמְּחָק, אֲפִלּוּ מִתֹּרֶף הַגֵּט, כָּשֵׁר כִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת. וְהַקִּיּוּם יִכְתְּבֶנּוּ קֹדֶם "כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל". וְעַכְשָׁו נָהֲגוּ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לְקַיֵּם מְחַק הַגֵּט:
כ גֵּט שֶׁנִּמְצָא קָרוּעַ שְׁתִי וָעֵרֶב, שֶׁהוּא קֶרַע שֶׁל בֵּית דִּין, הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל כִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת. אֲבָל אִם נִתְקָרֵעַ וְאֵינוֹ קֶרַע שֶׁל בֵּית דִּין, כָּשֵׁר. נִמּוֹק אוֹ שֶׁהִרְקִיב אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה כִּכְבָרָה, כָּשֵׁר. נִמְחַק אוֹ שֶׁנִּטַּשְׁטֵשׁ, וּבָבוּאָה שֶׁלּוֹ קַיֶּמֶת, אִם יָכוֹל לִקְרוֹת, כָּשֵׁר; וְאִם לָאו, אֵינוֹ גֵּט:
כא בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ בְּעֵדֵי חֲתִימָה, וְאֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה. אֲבָל אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּמְסַר לָהּ הַגֵּט בִּפְנֵיהֶם וְהָיָה כָּשֵׁר, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה תֹּרֶף הַגֵּט עַל הַמְּחָק אוֹ בֵּין הַשִּׁיטִין אוֹ שֶׁהָיָה קָרוּעַ שְׁתִי וָעֵרֶב כְּשֶׁנִּתַּן לָהּ בִּפְנֵיהֶם. וְיֵשׁ מִי שֶׁפּוֹסֵל בְּקָרוּעַ שְׁתִי וָעֵרֶב, וְהוּא הַדִּין כְּשֶׁנִּטַּשְׁטֵשׁ עַד שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לִקְרוֹתוֹ (כֵּן כָּתַב הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה):
כב יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁיֵּשׁ לְהַקְפִּיד מִלִּכְתֹּב הַגֵּט בְּקֻלְמוּס שֶׁל כָּנָף, אֶלָּא בְּשֶׁל קָנֶה. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן זֶה סָעִיף ד':
כג אִם רָקַם אוֹ אָרַג אוֹ עָשָׂה בְּמַעֲשֵׂה מַחַט אוֹתִיּוֹת הַגֵּט, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָאו כְּתָב הוּא:
א סָעִיף א שרישומו ניכר פירוש הרושם מתקיים וניכר תמיד לאפוקי מדבר שאינו מתקיים כמו משקין ומי פירות:
ב סָעִיף א קומוס הוא גומא וקנקנתום פירש התוספות קרקע ירוקה:
ג סָעִיף ד שלא לבא לידי חקיקה בכה"ג כשר דהוא חק ירכות וצ"ל דמתחלה אסרו כל החקיקות בשביל חק תוכות ע"כ נראה דאם הוה צריך לכתוב בקולמוס של ברזל אין להחמיר כלל:
ד סָעִיף ד אבל אם עדיין צריך לתקן כו' פי' שצריך לכתוב כף כפופה וכתב נו"ן כפופה ונמשכה רצועה מקצה אל קצה וצריך למחוק הרצועה ועדיין נשארה נון וצריך למשוך ולעשותה כף זה לא מיקרי חק תוכות דלא הוי חק תוכות אלא במחוסר מעשה כההיא דמ"ם פתוחה שטעה וסתמה וכשיגרור הסתומות ה"ל ממילא פתוחה ולפ"ז אם סתם המ"ם קודם הגמר בזה יכול לגדור הסיתום כיון שעדיין צריך להוסיף ברצוע' המשופעת כמין יו"ד ע"כ יגרור תחלה הדבוק ואח"כ יגמור:
ה סָעִיף ו וי"א דאין להפריד כו' ב"י הביא דברי הרא"ש בפסקיו דאם האותיות דבוקים יכול להפרידם ואפי' בתפילין ומזוזות מהני זה וכ"כ הטור ובתשובה ב' הרא"ש דביקות האותיות פוסלין בארצנו ולא אשכח לה שריותא אלא היכא דא"א להביא אחר ואפילו אפשר יגרד הדביקות ובסמוך מזכיר שאין מזה סתירה על דבריו בפסקיו וכ' ב"י ושמא סובר הרא"ש דנהי דבגרירו' האות לא מפסיל משום חק תוכות מ"מ צריך שיגדרו הסופר שכ' הגט במצוה הבעל אבל אחד לכתחלה לא אלא היכא דלא אפשר ואע"ג דגבי תפילין שרי לגרור הדביקות אלמא לא חשיב כ' דא"כ ה"ל כתב למפרע ופסולים האי טעמא סגי לאכשורי בדעבד או היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר לכתחילה צריך שלא יגרר' אלא מי שצוה הבעל לכתבו כיון שע"י גרירה זו חשוב גט כשר עכ"ל ונראה דהך במצוה הבעל שזכר ב"י לא קאי על הצווי לגרר ולתקן דזה אין לו שום צורך ואדרבה חומרא דאתי לידי קולא היא כיון שאתה מצריך לזה ה"ל מחוסר בין כתיבה לנתינה אלא דאפשר שאין זה פסול אלא במידי דהיה יכול לעשות קודם הכתיבה כההיא דסי' קנ"ד לענין מחובר משא"כ בזה שאין שייך קודם הכתיבה ואין זה מספיק אם נא' שהבעל צריך לצוות מחדש על הגרירה אלא ודאי שאין זה כלל ולא נתכוין הב"י לזה אלא דהך במצוה הבעל דנקט קאי על הכתיבה ור"ל אותו הסופר שכ' הגט במצות הבעל הוא יגרור מעצמו הדביקות ורמ"א כ' כאן כשהבעל מצווה לתקן נראה שהבין פי' בדברי ב"י בדרך זה שצריך ציווי ע"ז מחדש ולא יתכן כלל וגם הב"י לא נתכוין לזה כלל וזה מבואר עוד בסו' דברי ב"י שכ' מי שצוה הבעל לכתבו משמע דאין צווי (רק) על הכתיבה לחוד וכן איתא בטור סי' קנ"ו בסופו בשם רב האי גאון וז"ל יהיב בעל רשות לסופר למכתב וטעה במקצת אי איתי' לסופ' מתקן להו כו' עכ"ל הרי שלא הצריך לצווי שנית על התיקון ובמהרי"ל כ' שאם ראה מהרי"ל בשע' הנתינה שום אות שלא היה נוגע כתיקונ' אמר לסופ' שיתקננו ולא צריכים להעדי':
ו סָעִיף ו דאין להפרי' באותיות אם נוגעים נראה דהיינו אם הוא דבוקות ממש אבל בנגיעה דקה אין קפידא להפריד וכן מסיק מו"ח ז"ל:
ז סָעִיף ו ויש מקילים כו' זהו כל זמן שלא נתנו הגט יש מחמירין לכתוב אחר ויש מקילין בזה ועכ"פ אם כבר ניתן הגט ונמצ' אח"כ דיבוק דא"צ לגט שני כי א"צ היקף גויל בגט לא מבעיא לתשו' הרא"ש שזכרנו בסמו' ונראה שפירושה כך הוא דבארצנו אין היתר לתת גט שיש בו דבוק אותיו' אלא יתן אחר אם אפשר ואפילו אפשר מ"מ יש להקל לגררו ולתתו ונמצא דבריו כמו בפסקיו אלא לשאר דיעו' כגון ר"י מינץ בשם א"ז דכת' לפסול נראה דמודי' אחר שניתן וכבר פסק מהר"מ מלובלין בתשוב' סי' ק"ג להקל באם ניתן כבר ונמצא בו דיבוק אותיו' ובסדר גיטין של מהר"מ פדוו' סי' קכ"ד כתב הלכה למעשה שהסופר נגע האותיו' זו בזו ועדיין לא חתמו שצוה לגרר ולהפריד משמע דאחר שנחתם אין לגרר הנגיעו' כלל כיון דאפשר באחר כנ"ל למעשה בדבוק וכ"ש במה שיש פסול ממש שאין מועיל בו תיקון אחר חתימו' עדים כגון וכדין שכתב כדו:
ח סָעִיף ז מוחין בידו דשמא יעשה איזה תג שע"י זה תתקלקל צורת האות כמו שהוא רגיל בס"ת:
ט סָעִיף ח ואינה ניכרת כ' בלבוש דאין לפסול אלא בנפלה טיפת דיו על האות בעוד שהיא לחה דנתערבה הדיו יחד אבל אם לאחר שנתייבש היטב נפל' טיפת דיו ונפל הדיו מעל האות כשר דלא עשה שום דבר אלא גילוי הכסוי ולא נלע"ד דמשמעו' הלשון של ואינה ניכרת שכתב בטור ובש"ע משמע דשוב אין תקנה לפסול ההוא שהיה בזמן שאינ' ניכר' וההיכר שבא אחר הגלוי הוא כחק תוכות ודמות ראיה נראה להביא מבור דחייבה רחמנא ואם כסהו פטור כיון דכיס' נתבטל הבור כאלו לא היתה ה"נ נתבטל הכתב אות שהיה קודם הכסוי ותו אמרי' שם שגילה אותו המגלה הוא חייב והכור' הבור הוא פטור א"כ ה"נ עכשיו בגלוי הכסוי נעשה האות וכתב (הראשון) הלך לו ותו נראה דודאי יש לדמותו למי שסתם בעפר בור שכרה חברו דאמרי' (נסתלק) מעשה ראשון לגמרי כדאית' בח"מ סי' ת"י ה"נ (אם) נסתמה האות ראשון (ע"י הדיו נסתלק האו') משם ומו"ח ז"ל חולק ג"כ על הלבוש ומביא ראיה מטיפ' שנפלה לתוך חלל אות ב' ונעשה פ"א דאפי' בדיו לח אינו מתערב ואפ"ה פסול לגרור הטיפה שבחלל האות כמ"ש בהגהו' סמ"ק:
י סָעִיף ט אינו יכול לגרור הדביקו' עמ"ש בסעי' ד' מזה וכ' מו"ח ז"ל ואין תקנה אלא לגרו' הכל ואח"כ לכתו' אצל הגרר דעל הגרר אסור לכתוכ עכ"ל ועיין מ"ש סעי' ט"ו מזה וכת' בכל בו אמנם מיו"ד וא"ו וכיוצא בהם לעשו' מטיפה אות שלימה אין בכך כלום וכשר כי זהו חק יריכות עכ"ל ופי' ב"י דה"ק שאם נפלה טיפת דיו והוסיף עליה לעשו' יוד או משך אותה לעשותה ואו אע"פ שתחלת האות ע"י טיפת הדיו דליכא כתיבה כיון שגם הכת' מסייע בעשיית האות שפיר מקרי חק ירכו' כמ"ש בתרומ' הדשן הבאתיו בסעיף ד' משמע דצריך כתב חדש להוסיף והטיפ' כדקאי קאי וזה תמוה לי דודאי כל גוף האות צ"ל ע"י כתיב' ומה מועיל מעט התוספו' שנתהוה ע"י הכתב ונראה לי דאינו מוסיף כלום דיו חדש אלא שהטיפ' שנפלה היא לחה ומזיז בה ומושכ' ע"י איזה דבר לכאן ולכאן ועושה מזה אות שלם כגון וי"ו או יו"ד הוה כאלו כות' הכל ע"י דיו מחדש ומה שהוא מושך הטיפה בסכין הוה כותב בקולמוס מדיו אחר וע"ז סיים שפיר כי זה חק יריכות דקרי ליה חקיקה לפי שאין כאן כ' ע"י קולמוס רק מוליך הדיו ע"י סכין דלפי' ב"י קשה במאי הוא חק הא אם אינו אלא מוסיף בדיו ע"י כ' גם לשון לעשו' מטיפ' מורה על פירושנו שפיר אבל נדון הב"י לא נראה לסמוך להקל לענין מעשה וכאשר כתבנו הוא נכון בס"ד:
יא סָעִיף יא י"ב שיטין רמז לדבר בשם ר"ת גט עולה י"ב:
יב סָעִיף יב וישרטט הכל קודם כו' שלא יהיה שום מעשה בין כתיבה לנתינה כ"כ בסדר גט וכתב ע"ש שיחתוך הקלף קודם השריטה דכך הוא דרך הספר:
יג סָעִיף יב צריך לשרטט מבחוץ וא"ת א"כ אמאי אין משרטטין באבר י"ל דאפ"ה ה"ה נראה מבפנים צבע אבר אבל בברזל או בקנה אינו נראה כשמשרטין בחוץ אלא כשמשרטין בפנים אפי' בברזל יש לחוש שלפעמים נראה לכך התקינו שישרטט מבחוץ ב"י בשם קונטרסים:
יד סָעִיף יב במקום שער יש פוסלין הוא מהרי"ל שבא לפניו גט נכתב לצד השער לא מצאתי יד ורגל לפיסול זה דודאי לכתחלה יש לדמותו לס"ת כיון דוכתב לה ספר כריתות כתיב ואע"ג דדרשינן לה לספירת דברים מ"מ גם זה נלמד ממנו כמ"ש התו' דף כ"ז. כ"ז הוא לכתחלה אבל בדעבד ודאי כשר דהא קי"ל אפילו על עלה של זית כותבין אפילו לכתחלה והיאך נפסל כאן דיעבד וכמדומה לי שמהרי"ל אמר כן (מפני) הוראת שעה כי כתב שם לעיל מזה שהיה מזהיר לכתוב על צד הבשר ופעם אחת (היה) נכתב לצד השער ופסל אותו להראות שלא יפה הם עושים שאינם נשמעין לו אבל אין בזה הוראה למעשה לפסול מכח זה ועכ"פ במקום עיגון או חשש עיגון בשום צד אין להחמיר בזה:
טו סָעִיף יג יתר על רחבו כשיהיה כדין ספר ולא יהיה מקרא אגרת ונקרא ארכו דרך קריאתו מתחלתו עד סופו לצד העדים:
טז סָעִיף יד דאפילו אות אחת נ"ל הטעם דאם נלך בתר מה שכתוב לחוץ לשיטה אפשר שיזייף לפעמים להוסיף מה שירצה חוץ מן השטים ומו"ח ז"ל כ' דאין טעם לפסול זה ואפי' בלא עיגון יש להקל באות אחת ובשנים במקום עיגון:
יז סָעִיף טו ולא יכתבו על המחק כ"כ הטור וסמ"ק וקשה הא כ' לעיל ר"ס קכ"ד כותבין על הנייר המחוק ומשמע דאפילו לכתחלה וסומך על עידי מסירה שיתננו בפניהם ונראה דכאן לא מיירי אלא באם סומך על עידי חתימה כמו שהוא ע"צ הרוב שסומכין ע"ז ולא יביא עידי המסירה לפני ב"ד ואפשר דמ"ה אמרי' לא פלוג ואפי' אם ירצה לסמוך על עידי מסירה להביאם לפני ב"ד לא יעשה כן אע"ג דמן הדין כשר ברוצה לסמוך מ"מ אין נהוג כן וראי' ע"ז מסידור לשונו כאן שכתב זה אחר שסידר דין הנהגת הגט איך יהיה וכן בטור סדרו אחר דברים שאין בהם פסול וכ"כ מו"ח ז"ל וכן ראיתי לאחי הגאון מהר"ר יצחק ז"ל בתשובה וסמך ע"ז בגט מומר שהיה חשש עיגון אם יעוכב הדבר והתיר למחוק איזה טעות שנכתוב ולכתוב על המחק והיינו כיון שיש עידי מסירה ונראה שיש לנו שפיר לסמוך על עידי חתימה שהרי אנו מנהגנו ליקח הגט אחר נתינתו ולקרוע אותו ולא יבוא הדבר לסמוך על עידי חתימה וסברא זו ראיתי בת"ה על מידי אחרינא ונראה לי במקום שיש איסור לכתוב על המחק ה"נ לא יכתוב אצל המחק כי יש חשש שמא היה שם איזה דבר ונמחק ולא כמ"ש מו"ח ז"ל בסעיף ח' שיכתוב אצל הגרד בנפלה טיפת דיו על האות אלא צריך לכתוב גט אחר כנ"ל ולענין חתימת העדים אם אירע טעות באיזה אות נראה דבזה אפילו לכתחלה יגרר האות כולו שיש בו טעות ויחזור ויכתוב על המחק דכאן אין שייך חשש זיוף שמא היה כתוב בו דבור אחר כמו ששייך בכתב הגט אלא דאם לא מחק כל האות אלא שתיקן מקצתו בענין שהוא חק תוכות ודאי יש לפסול גם בזה מידי דהוה כמו אינו כתב כלל ואפי' אם יש עידי מסירה ויש ויכוח בת"ה אם יש לגזור אטו כתב הגט כמו דגזרינן בחתמו שלא לשמה כמ"ש התו' ריש גיטין אבל במחק כל האות שיש טעות יכול לכתוב שפיר על המחק ואין כאן גזירה דגם בכתב הגט אין איסור כשיש עידי מסירה אלא אזהר' בעלמא כמו שזכרנו ולענין חתימה אין איסור אפילו בלא עידי מסירה כיון שאין שם חשש זיוף כנלע"ד וראיה עוד ממ"ש ב"י ס"ס ק"ל אחד מהעדים שחתם (אני פלוני סופר ועד) והוא לא היה סופר כתוב במרדכי פ' התקבל כשם (ר' יואל דכשר) וימחוק סופר עכ"ל ואע"ג דאנן קי"ל חתם סופר ועד פסול כמ"ש סי' ק"ל סעיף י"ח מ"מ למדנו מזה דאין מחק פוסל בחתימת העדים:
יח סָעִיף טז קודם שיכתוב כדת משה וישראל נ"ל דהטעם שלא יהא מעשה בין כתיבה לנתינה וס"ל דהיינו אחר גמר הכתיבה וכתב בסדר גיטין דיכול לתקן באותיות שאין נוגעות כגון ראש אמצעי של שי"ן או רגל תי"ו שהסופר יתקן אפילו שלא בפני עדים ואפילו לאחר חתימת העדים:
יט סָעִיף טז היה קוצו של יו"ד של האל"ף נוגע גם מלפניו כזה כשר איני יודע טעם הכשר זה דהא פוסל הוא לענין תפילין כמ"ש בא"ח סי' ל"ב דאם נגע רגל האלף בגג האלף אי פני האלף בגג שתחתי' שפסול ולמה יהה כשר כאן טפי מרגל הא' שנגע למעלה. ובסדר גיטין מדמה אותם ג"כ להדדי דכתב לא יגע היוד שעל האלף ולא רגל הא' כו' וצ"ל דעכ"פ אינו מתיר אלא בנגיעת ראש שלה לחוד לא דבוק ממש ובדבוק ממש מהני תיקון ע"י קולמוס לעשות שם צורת היו"ד כנ"ל:
כ סָעִיף יח שאף במקום כתיבתו הב"י העלה כן והגי' בטור נתינתו במקום כתיבתו לא לענין הלכה פסק לחוש אף במקום כתיבתו ומו"ה ז"ל חלק ואמר דאין לחוש למקום הכתיבה ונראין דברי ב"י שזה דומה למ"ש בסי' קכ"ט סעיף ז' ביש לו שם אחר במקום הכתיבה:
כא סָעִיף יח או ראש למ"ד כו' נראה דצ"ל וראש למ"ד דמכח משיכת רגל הנון של עליונה למטה וראש למ"ד למעלה ממילא תהיה מעורה אבל בחד מנייהו לא:
כב סָעִיף יח י"א שהוא פסול מו"ח ז"ל תמה על דבר זה דהא איתא בפ"ג דף ו' בעי רב פפא בין שיטה לשיטה מהו פי' שהוא מתנה שהנייר שבין השיטות יהיה שלו תיקו ותיפוק ליה דספר א' אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים לא צריכה דמעורה א"כ נשמע מכאן טעם על מעורה כדי שיהא ספר א' א"נ שלא יהא אפשר לזייף ולכתוב בין שיטה לשיטה כמו שנמצא כתוב הני טעמי כסדר גיטין אבל מ"מ לא נשמע פסול וכדמשמע לישנא ל"צ דמעורה משמע דסתם גיטין אינן מעורים אלא דהכא מיירי בכך וכך נוהגין בכל שאר מלכיות אינן כותבין כלל מעורה ולכך אפי' שלא במקום עיגון אם טעה וכתב שיטין שאינן מעורין אין צריך לכתוב גט אחר וינתן זה לכתחילה עכ"ל ולעד"נ להראות פנים יפות שמוכח מן הסוגי' שצ"ל מעורה דק"ל במה דאמר ל"צ דמעורה מאי בעי בהאי עירוי דהא עיקר הקושיא היתה ותיפוק לי ספר א' אמר רחמנא היה לו לתרץ דמשייר קצת מהקלף בין השורות שמדבק הגט להדדי והשאר דבין השיטין יהיה שלו ועירוי הכתב של השורות מאי בעי הכא ותו נראה לדקדק בלשון דאמר ל"צ דמעורה למה אמר ל"צ היה לו לומר הב"ע במעורה וגם דלי"ת של דמעורה אינו מיושב שפיר אלא נלע"ד דהבעיין היה מסופק אם צריך שיהיה אפי' בין השיטות להאשה וע"כ צריך שיהא שלם בין השיטות ולא סגי שיהא נחתך שם החלק ההוא אף אם ישתייר בכל קצה קצת וע"ז פריך פשיטא דפסול דהא ספר א' א"ר בעינן והיינו שגם החלק שבין השיטין יהיה שלם דאז היא דוקא ספר א' ומתרצינן ל"צ דמעורה פי' אין לך ראיה מן הפסוק דהפסוק לא איצטרך לבין השיטות אלא לענין כתב הגט שיהיה השורות מעורין זה לתוך זה אבל מהקלף הפנוי מן שיטות לא מיירי קרא והיינו בעיין ונשאר בתיקו וא"כ קרא מורה על העירוי של הכתב וע"כ הוא הכרח לנו: עוד הקשה מו"ח ז"ל ממ"ש בסי' ק"ל ששייר מקצת הגט וכתבו בדף השני שכתבו שני דפין כשר והא לא הוה מעורה שורה של סוף עמוד הראשון עם שיט' הראשונה של עמוד השני זה נראה לתרץ דודאי חישבינן עמוד השני כאלו הוה נסתם ממש תחת עמוד הראשון למטה וראיה מפתוחות וסתומות דחשבינן כך לענין שיעור שתהיה פתוחה או סתומה כך איתא בהלכות תפילין ה"נ כן הוא ונמצא מה שמושך למטה בשורה התחתונה הוא כאלו נמשך לשיטה הראשונה של עמוד הב' כ"ז נ"ל נכון והגון בענין דין דמעורה דהוא הכרח ע"פ הפסק וכדפרשנו ונהי שבמלכות אחרות אינם חשים לפרש הפשט כמו שזכרנו מ"מ כתבנו להציל הדיעה שהיא פוסלת דאינן מעורה והוא נכון וע"כ יפה פסק רמ"א שאין להקל אלא במקום עיגון דוקא ולא זולת זה כנ"ל בס"ד:
כג סָעִיף יט ואם מן התורף אינו גט נראה דאפי' אין כתוב שם דבר על המחק אלא חללו ג"כ אינו גט דשמא היה שם כתוב דבר אחר ונמחק כמ"ש בסעיף ט"ו ולענין מחק בחתימת העדים עיין ג"כ מה שכתבתי בסעיף ט"ו:
כד סָעִיף כא ויש מי שפוסל בקרוע כו' ואם נקרע הגט תוך האות אם הוא שפוסל בס"ת ותפילין פסול גם בגט כנלע"ד:
א סָעִיף א עומד. כ"כ הרמב"ם. והטור כתב שרישומו ניכר משמע אפילו אינו עומד הוי כתב עיין ב"ח:
ב סָעִיף ב פסול. ל"ד פסול אלא הגט בטל מדאורייתא. ב"ש:
ג סָעִיף ד אינו גט. אם נותן גט שנדפס כשר בדיעבד הרמ"ע מפאנו סי' צ"ג. וכ"כ הפר"ח:
ד סָעִיף ד כך. דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר אלא גורד ובזה נעשה האות וס"ל חק תוכות אבל היכא שעדיין צריך לכתוב ולהוסיף אחר שגרד ומחק כדי לשוייה אות אין זה חק תוכות. ואם נפל מעט דיו יוכל להוסיף דיו ולעשות מדיו שנפל ומדיו שהוסיף יו"ד או וא"ו ולא הוי חק חוכות אע"ג דתחלת האות הוא ע"י הדיו שנפל מ"מ כל שצריך לסייע לגמר האות כשר כ"כ הב"י. כתב הב"ש אם פסול כתב האות ועדיין לא נגמר וגו' הכשר כשר ויש לדחות ע"ש. והפר"ח כתב דיש לפסול בפשיטות ע"ש:
ה סָעִיף ו גוויל. הטעם דאין האות נראית יפה כשהאותיות דבוקות. אבל ע"פ הדין כשר דיבוק בגט. ונ"מ מזה אם כתב איזה אות ואינו מוקף גויל למטה כשר לכ"ע. דאז האות נראית יפה. מיהו הרא"ש לא כתב טעם זה אלא כתב סתם נהגו להחמיר שיהא מוקף גויל י"ל הטעם דעושין לכתחלה כעין ס"ת לפ"ז אפי' למטה בעינן מוקף גוויל. וכתב המגי"ד דוקא כשהתינוק יוכל לקרותו אז כשר לדעת המכשירים אבל כשאין התינוק יוכל לקרותו לכ"ע פסול. ולדעת המחמירים אפי' אם התינוק יוכל לקרותו פסול כ"מ מסמ"ג ומהריב"ש סי' נ"ו עיין ב"ש:
ו סָעִיף ו יגרור. ואין זה חק תוכות דהא אין נוגע בגוף האות:
ז סָעִיף טז להפריד. לדעת רמ"א אין תקנה אלא בג' אופנים. א' כשהוא עת הדחק. ב' ברצון הבעל. ג' דוקא קודם החתימה ר"ל קודם שנכתב כדת משה וישראל. ולפי מ"ש לע"ל דאיירי כאן דוקא שהתינוק יוכל לקרותו. לפ"ז צריך ישוב מ"ש הרמ"א בסמוך בסעיף ט"ז אם רגלי הה"א וקו"ף נוגעים בגט כשר במקום עיגון. וצ"ל דשם איירי שכבר ניתן הגט. מיהו הב"י כתב אם כבר ניתן הגט כשר אפילו בלא עיגון או כשיש עיגון ולא ניתן וכ"פ בתשובת מהר"ם פדוואה סי' קכ"ד ובתשובת מ"ב סי' צ"ב. ואם עדיין לא חתמו העדים כשר אפי' בלא דחק ועיגון וכן עיקר. ואז טוב לתקן כיון דכשר ע"פ הר"ן בלא תיקון יותר טוב לתקן מפני מראית העין ואם עדיין לא חתמו יש לתקנו אפילו בלא עיגון והיינו כשהבעל מצוה לתקן. וענין דביקות מחלקים הב"ח וט"ז בין אם נדבק קצת לבין אם נדבק כל האות. ובח"מ פסק דתליא הכל בקריאת התינוק ע"ש ועיין ב"ש:
ח סָעִיף ז בידו. ובדיעבד בשעת הדחק כשר ח"מ ב"ש:
ט סָעִיף ח דיו. משמע מדאוריית' בטל. אפי' אם נפל טפת דיו אחר שנגמר האות. ואין חילוק בין אם האות לחה או יבשה ב"ח. ואם רוצה לגרד כל האות אין יוכל משום דאסור להיות גט בשום מחק או טשטוש. אפי' בין אות לאות משום חשש זיוף. מיהו במקום עיגון יש תקנה בכל הטעות אפי' טעות גמור יוכל לגרד ולכתוב אפילו לדידן דאין מקיימין שום מחק מ"מ כשר בשעת הדחק אע"ג שהרגיש בטעות אחר שנכתב כל הגט יוכל למחוק הטעות ולכתוב. אע"ג שכתב שלא כסדר אין עיכוב בגט אלא בתפילין אבל בגט כשר וכ"פ הט"ז. ובחתימת העדים אם אירע טעות באיזה אות מותר אפי' לכתחלה למחוק כל האות ולכתוב על המחק ואם כבר חתמו העדים בגט אין תקנה לתקן בגט דהא עכ"פ העדים חתמו בפסול הסכמת אחרונים. ואם נפלה טפת שעוה על האות או בתוך האות אע"פ שהאות אינה נכרת יוכל לגרר השעוה ולסלק' ואין כאן חק תוכות פר"ח וכ"כ מ"א בא"ח סימן ל"ב:
י סָעִיף ח ניכר וכו'. הח"מ הקשה אם הכוונה להחמיר לכתחלה לא היה צריך לכותבו דהא כבר כתב לעיל דאין להפריד האותיות אם נוגעים ומשמע אף שהאותיות ניכרין היטב אין להפרידן ואם בנגיעה אות לאות מחמירין לכתחלה מכ"ש בטפת דיו על האות. ואם הכוונה להחמיר אף בדיעבד זה לא נמצא בתשו' מהרי"ק ע"ש ועיין ב"ש:
יא סָעִיף ט סי' ל"ב. לא ידעתי לאיזה כוונה כתב לעיין שם. דהא התיקון שמבואר שם לגרוד כל החרטום וא"צ למחוק כל המ"ם זהו לא מהני כאן. דהא בגט אסור לעשות שום גרד מחק וטשטוש ואפי' אם זבוב משך קצת דיו אסור למחקו והכל הוא משום חשש זיוף. וי"ל דנ"מ במקום הדחק ועיגון דמותר למחוק כמו שכתבתי למעלה. ואשמעינן אם נמחק החרטום לבד כשר. אבל חק תוכות אפי' במקום עיגון אינו גט כמ"ש לעיל:
יב סָעִיף י באבר. אע"ג דמשרטט מבחוץ מ"מ נראה קצת מבפנים ב"י. מיהו נראה אם כבר נכתב אין קפידא ב"ש:
יג סָעִיף יא שיטין. משום גט עולה י"ב עיין תוס' ריש גיטין:
יד סָעִיף יב שיטה י"ג. כתב הד"ם אותן ב' שורות יהיו רחבים כמו שיטה אחת דכל מה שאנו יכולים לקרב העדים אל הגט אנו מקרבים:
טו סָעִיף יב קודם. כדי שלא יפסוק בין הכתיבה להנתינה. מיהו בדיעבד או במקום הדחק י"ל דאין קפידא ב"ש ע"ש:
טז סָעִיף יב רחוקה. עיין ב"י וד"מ מבואר בכל הני דינים בסי' זה במקום עיגון ועדיין לא ניתן הגט או בדיעבד שכבר ניתן הגט ואינו במקום עיגון כשר. וכן מ"ש בסמוך אם כתב בצד השער במקום עיגון כשר וכן הוא בכל הסי' ב"ש:
יז סָעִיף יג רחבו. הטעם כדי שיהיה כדין ספר ונראה דיש קפידא בדבר כמו בשרטוטין עיין ב"ש:
יח סָעִיף יד לחוץ. ה"ה אפי' רוב אות ב"ח. ובמקום עיגון ושעת הדחק יש להקל אפילו נכתבו כמה אותיות חוץ לשיטה ח"מ ב"ש ע"ש:
יט סָעִיף טו טשטוש. משום חשש זיוף. וכתב הד"מ יזהר שלא ירד שום זילוף או שום לכלוכית על הקלף משום כשכותבים עליו נראה כמחוק. וכשיפלו גשמים על הכתב אין נותנים הגט דנעשה שחור והוי כדבר שיוכל לזייף. ולא יכתבו על המחוק מטעם הנ"ל אע"ג דעפ"י הדין מותר לכתוב ע"ג דבר שיוכל להזדייף כמ"ש סימן קכ"ד ס"ד והיינו אם עידי מסירה לפנינו מ"מ לכתחלה יש לזהר כי שמא ימותו ע"מ וכן אם זבוב מושך האות לא ימחוק. ואל יהיה בין תיבה לתיבה. בין אות לאות שום דבר מחוק ודבר שיוכל לזייף לכן אין כותבין ע"ג דבר גרד. וכבר כתבתי במקום עיגון כשר. כתב הד"מ אם ניקב בצד האות ולא באות כשר. ב"ש:
כ סָעִיף טז בדיעבד. כלומר אפי' תינוק דלא חכים יוכל לקרותו דכל שאין צורת האות עליו כמו שנמסרה למשה בסיני אין שם אות עליו. ח"מ ב"ש:
כא סָעִיף טז עיגון. כלומר אם כבר נתן הגט כן לאשה בלי הפרדת סכין ותיקון ויש כאן עגון אם נצרך גט אחר כשר במקום הדחק. ואם עדיין לא ניתן הגט מ"מ במקום דחק יתקן ויתן הגט ח"מ ב"ש. כתב בתשובת מ"ב סי' נ"ב אפילו קודם חתימת העדים אינו יוכל לתקן אא"כ במקום עיגון אע"ג דבדבקות האותיות יוכל לתקן קודם החתימות אפי' בלא עיגון כמ"ש לעיל שאני דיבוק ה"א וקוף שהוא תיקון בגוף אותיות עיין ב"ש:
כב סָעִיף טז יתקן. נראה אף דתינוק אין יוכל לקרותו כלל או בטעות אחר אפי' טעות גדול כגון שינה שמן יוכל למחוק מה שכתב בטעות ויכתוב מה שצריך לכתוב עיין לעיל ס"ק ט':
כג סָעִיף טז סי' (קנ"ד) [קכ"ו] סעיף מ"ח. דשם כתב דאפי' בתורף יש להכשיר בעיגון:
כד סָעִיף טז כדמ"ו. הטעם שלא יהיה מחוסר מעשה אחר גמר הכתיבה קודם הנתינה. ויוכל לתקן אפילו אינו שעת הדחק כיון דליכא תיקון כ"כ ולא דמי לפירוד אותיות עיין ב"ש:
כה סָעִיף טז חתימה. אבל לאחר חתימה אין מועיל שום תיקון דבר הצריך תיקון כיון שנחתם בפסול. וכשמתקן צריך הסופר דוקא לתקן כי הוא שליח הבעל ולא אחר ח"מ:
כו סָעִיף טז בכה"ג. כלומר בתינוק דלא חכים יוכל לקרותו וזה איירי לאחר החתימה ממילא אין תקנה אלא בדיעבד ובמקום עיגון. אבל קודם חתימות העדים יתקן אפילו בלא עיגון כמ"ש רמ"א לפני זה אם צריך לתקן כגון שלא נוגעים וכו' יתקן. משמע אפילו בלא עיגון וכ"כ בסדר מהר"ם דיבוק אותיות או נגיעת הההי"ן או קופי"ן אפי' קודם החתימה אין לתקן אא"כ במקום עיגון. אבל אם אינו נוגע שפיר מה שראוי ליגע יש לתקן קודם החתימה אפי' בלא עיגון. ועיין בא"ח סי' ל"ב שם מבואר אם לא היה נוגעין היודי"ן דינם שוה לתיקון אותיות דבוקות. גם מבואר שם אם כתב במקום צדי"ק נו"ן יו"ד גרע טפי עיין ב"ש:
כז סָעִיף טז עיגון. דלא גרע מחסרה כל האות דיש להכשיר בטופס כ"כ ב"י סי' קכ"ו. ח"מ:
כח סָעִיף טז בטופס. לאפוקי אם שם הבעל הוא ישראל אז הוי תורף ועיין ח"מ. וכן אם שני תיבות נקראים כתיבה אחת בטופס כשר בחורף פסול ד"מ:
כט סָעִיף טז של יו"ד. היינו כפופה שבצד השמאל נוגע אבל היו"ד גופה אינו נוגע מש"ה מכשיר כאן. אבל כשהיו"ד בעצם נוגע פסול ואין להכשיר בלא עיגון עיין ב"ש:
ל סָעִיף יז בלבול. עד שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר הרי זה פסול כנ"ל ואינו בטל הואיל ונקרא ענין גירושין ויש בו משמעות גירושין אבל אם מחמת העיקום וכו' נשתנה הענין ואין בו משמעות גירושין כלל הרי זה אינו גט כלל. הרמב"ם:
לא סָעִיף יח הצדדים. ואגודה כתב תינוק היודע האותיות ואינו יודע לצרף התיבות. ותוס' פרק המגרש כתבו היודע לקרות אותה התיבה:
לב סָעִיף יח שימשוך וכו'. ב"ח סי' זה וסי' ק"ל ס"ה הביא ראיות ברורות שבזמן חכמי החלמוד אינן מעורין וכך נוהגין. בכל שאר מלכיות אינן כותבין כלל מעורה לכן אפי' שלא במקום עיגון אם טעה וכתב שיטין שאינן מעורין א"צ לכתוב גט אחר כלל ונותן גט זה לאשה לכתחלה ע"ש וכ"כ כנה"ג דף קמ"ג ע"ב ע"ש. וב"ש כתב דלדידן דאין כותבין ע"ג דבר שיוכל לזייף צריך לערות כדי שלא אתי לזייף בין שיטה לשיטה ע"ש. כתב בסדר הגט יעקם הנו"ן של פיטורין קצת לימין כדי שיוכל להאריך הלמ"ד של ישראל למעלה שלא תגע בנו"ן פשוטה ותהיה ג"כ אותה שיטה מעורה ע"ש. וכתב הד"מ ומזה יש לדקדק שכל השיטות יהיו מעורות וכן נוהגין. ואני אומר דיש לדחות הראיות של הב"ח דאפשר לומר נמי בזמן חכמי התלמוד היה מעורות. דהיינו מקצת הגט היו מעורות ולא כל שיטה ושיטה כלדידן. א"כ לפ"ז אינו ראיה מהך דשייר מקצת הגט וכו' מה שהביא הב"ח ע"ש. דלאו כל שורה ושורה הי' צריכין להיות מעורה רק מקצת הגט ממילא לא איכפת לן אם אין שיטה שבסוף דף הראשון מעורה עם השיטה שבראש דף השני מאחר שבשאר שיטין היה מעורות. והראיה מה שהביא מדף כ' ע"ב ל"צ דמעורה ע"ש. ג"כ אינו ראיה לפ"ז. די"ל דתרצן משני ל"צ דמעורה ר"ל שכלן השיטין היו מעורין. ומדוייק שם לישנא דמקשן שהקשה ותיפוק ליה דספר א' אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים וכו'. ויש לדקדק מה שנים ושלשה הא הגט בעי י"ב שיטין. וי"ב ספרים הל"ל אלא ודאי דצריך להיות מעורה במקצת הגט. מש"ה הקשה רק דהוי שנים או שלשה. והשיב התרצן ל"צ דמעורה ר"ל דכולה מעורה עיין ודו"ק. ובזה יהיה דברי כנה"ג דף קמ"ג ע"ב ג"כ בטילין ומבוטלין ע"ש. א"כ לפ"ז י"ל אם לא עירה כלל י"א דפסול אם לא במקום עיגון. רק אם מקצת הגט השיטין היו מעורות ומקצת השיטין לא היו מעורות א"צ לכתוב גט אחר כלל אפי' בלא עיגון:
לג סָעִיף יח לחלל ד'. דאז נשתנה האות ונעשה ה"א. וה"ה בשאר אותיות אם נשתנו. אלא בדלי"ת מסתמא משתנה ח"מ ב"ש:
לד סָעִיף יט בגט. מיהו במקום עיגון או בדיעבד כשר אפילו אינו מקויים כיון דאיכא עידי מסירה. ועיין ב"י איזה נקרא תורף. וזמן נקרא ג"כ תורף ב"ש:
לה סָעִיף כ קרוע. עיין בתשובת מ"ב סי' כ"ג אפילו אם קרוע לתוך האות והוא מטורף כשר לכ"ע ליתן לה הגט לכתחלה כשאינו קרוע שתי וערב. והיינו כשהאות אינו משתנה ומ"מ למעשה אין להקל שלא במקום הדחק אם נקרע תוך האות. ועי' בש"ך ח"מ סימן נ"ב ס"ק ז' מש"ש. ופר"ח כאן חולק עליו ע"ש. ועיין תשובת מהר"ן ששון סימן למ"ד ועיין כנה"ג:
לו סָעִיף כב קנה. ואין נוהגין כן. והרוצה להחמיר אין שומעין לו דלא אתי להוציא לעז על גיטין ראשונים. אבל בקולמוס של ברזל יש להקפיד כמ"ש לעיל סעיף ד':
א סָעִיף א שרישומו עומד. עבה"ט ועיין בס' ג"פ שכ' דנראה לו שגם הטור מודה בזה דבעינן נמי שיהא עומד ומתקיים ומ"ש שרישומו ניכר הוא לומר דתרתי בעינן שיהא מתקיים וניכר אבל מתקיים ואינו ניכר כגון מי עפצים על קלף מעופץ כמ"ש לקמן ס"ג או ניכר ואינו מתקיים כגון מי פירות וכיוצא לא (וכ"כ הפר"ח הובא בס' ישועות יעקב סק"א) וכ' עוד דיש מין דיו גסה ומבהקת שקורין פאפיל ברונייד"ו (בלשונינו גלאנץ טינט) שדרכו כשמתייבש הכתיב' יפה אחר יום או יומים מכח גסות הדיו נושרים וקופצים האותיות מע"ג הנייר יראה דחשיב דבר שאינו מתקיים ויש ליזהר שלא לכתוב הגט בדיו זה כו' ע"ש ועיין בס' גט מקושר בקו"א אות ו' שחולק עליו וכ' כמדומה שגם דיו זו לא תקפיץ אלא מחמת סבה ע"י טלטול הנייר וכדומה וכיון שאינה עוברת מעצמה שפיר מקרי מתקיים ובפרט שגם לאחר שקופצת נשאר הרושם ובגט סגי ברושם כו' ע"ש. גם בס' תו"ג כאן חולק על הג"פ בזה ע"ש:
ב סָעִיף ב נוהגין לכתבו בדיו טובה. כ' בס' בית מאיר נראה דאם אין דיו מצוי ראוי ליהדר על השנוי כסדר כדאשכחן בא"ח סי' תע"ג ס"ה ומכ"ש אלו דאתי מרבוי דבכל כותבין כגון הא דאמר ר' חנינא כתבו במי טריא ועפצא כשר דאע"ג דכשרים לכתחלה מ"מ מצוה ליהדר בתר השנוי להדיא ע"ש.
ג סָעִיף ג שאין מי עפצים ניכר בו. עיין בתשו' נו"ב ר"ס פ"ה (יובא לקמן ס"ו ז') מבואר שם דבריו שלנו שמעורב קנקנתום עם מי עפצים כותבין אף על קלף מעופץ לפי שמשחיר יותר וניכר על הקלף ע"ש:
ד סָעִיף ד אינו גט. עבה"ט מ"ש אם נותן גט שנדפס כו' ועי' בזה בט"ז יו"ד סי' רע"א ובפ"ת שם סק"כ וע' עוד בס' ג"פ סי' זה ס"ק ט"ו ובס' גט מקושר בסג"ר אות ע"ה.
ה סָעִיף ד שלא לבא לידי חקיקה. עיין בלבוש לקמן סכ"ב שכ' תמיהני על טעם זה דהא בהדיא מסקינן פ"ב דגיטין כתבתיה לעיל ס"ד כו' לכך נ"ל שאין טעם הנזהרין לכתוב בקולמסין הללו מטעמא שכתבו אלא נ"ל שטעמא הוא משום דוכתב כתב אחד משמע ולא כתב ע"ג כתב והכא אם יכתוב באחת מקולמסין הללו הקולמס חוקקת וחופרת הכתב תוך הקלף שהוא כשר לבדו כמו שכתבנו לעיל ס"ד ואח"כ תבא הדיו שבקולמס למלאות כתב חקיקת הקולמס והוי כתב שע"ג קלף דקיי"ל שהוא פסול כדלעיל סעי' י' (במה שנזהרין מלשרטט באבר) עכ"ל. ועיין בס' ג"פ סוף ס"ק ט"ו שהוא ז"ל כתב לפרש דברי הרמ"א הנ"ל במ"ש שלא לבא לידי חקיקה היינו שמא הנייר יהי' דק וחודו של קולמס יחקוק הנייר וינקוב האות בנקב מפולש כו' ושוב הביא דברי הלבוש הנ"ל וכתב עליו לא ידעתי מנ"ל הא דכתב ע"ג כ' פסול ולפי דבריו אם הי' כתוב אות אחת ולא הי' בה דיו כל כך והעביר עליו קולמוס פעם שנית תפסל משום כתב ע"ג כתב זו לא שמענו ולא ראינו ואדרבא ראינו מ"ש מרן לקמן סי' קל"ה ס"ה כו' ואפי' מאן דקאמר התם אינו גט היינו משום דבתחלה כתבו שלא לשמה וכתב שני לא מהני מידי אבל אם ב' הכתיבות היו לשמה מודו כ"ע דכשר ולית שום פיסול משום דכתב אחד אמר רחמנא ולא כ' ע"ג כתב דדרשא זו לא שמענו (והראי' שהביא הלבוש מסעיף י' ע' בזה בג"פ לקמן ס"ק מ"ה) והרי כ' בתה"ד סי' מ"ח הובא בא"ח סי' ל"ב סכ"ז אותיות ותיבות שנמחקו קצת כו' (וגם הלבוש עצמו העתיק זה בא"ח שם) עכ"ד ע"ש. ועיין בס' ישועות יעקב סק"ב שנשאל על ענין זה במה שנהגו הסופרים להעביר הקולמס על הגט פעם שני קודם החתימה וכתב הרב השואל שאינו נכון כיון דכ' התחתון אינו נראה וכתב העליון חשיב כתב ע"ג כתב כדברי הרב הלבוש הנ"ל. והוא ז"ל השיב לו דאין בזה שום חשש והזכיר ג"כ דברי מהרא"י בתה"ד הובא בא"ח סי' ל"ב סכ"ז הנ"ל שהוא מתנגד לדברי הלבוש וכ' נראה להכריע דהעיקר כדכרי מהרא"י דע"כ לא אמרינן דכתב ע"ג כתב אינו מועיל אלא היכא שהראשון נכתב בפסול כו' והאריך בזה ע"ש. ועיין בס' תו"ג סק"ג שכ' לפרש דברי הרמ"א הנ"ל דהטעם הוא (קצת דומה לטעם הלבוש הנ"ל אך באופן אחר) דיש לחוש שמא יחקוק עם הברזל מחמת שלא יהי' דיו בהקולמס וזה הוי ככתב דחקיקה ג"כ יכתב הוא ואח"כ יעבור מקום החקיקה בדיו ואז הוי כדיו ע"ג סיקרא דאמרי' בגיטין י"ט דחייב שתים אחת משום מוחק ואחת משום כותב וכיון דהוי מוחק כתב הראשון וכותב כתב שני אמרינן בי' עשו עדים שליחותן ובודאי כשהסופר כתב מקודם בסיקרא ואח"כ העביר עליו קולמס בדיו דהגט בטל כיון שכבר עשו עדים שליחותן בכתב הראשון וה"נ דכוותי' עכ"ד ולע"ד הגם שאמר דבר חכמה אכתי קשה דלא הי' לו להרמ"א ז"ל להזהיר עתה ע"ז דהא מבואר לעיל סימן קכ"ב ס"א דהבעל נותן רשות לכתוב מאחד עד מאה עד שיהא א' כשר כו' עד בלי שום פקפוק. ואף שנהגו להחמיר בכל ענין מ"מ כיון שאין זה מדינא לא שייך עוד למגזר גזרה לגזירה. ועוד נראה אחר שכבר נהגו שהבעל מוסר הקלף והדיו להסופר ואומר לו הילך הקלף ודיו וכתוב גט כו' כמבואר בסה"ג סט"ו חזינן שהבעל קפיד שיכתוב דוקא בדיו ולא שייך לומר דבחקיקה עשה שליחותו אף דחקיקה ג"כ כתב הוא זהו באם לא צוה הבעל שיכתוב בדיו אבל כפי המנהג שמוסר לו הדיו בודאי דאין לו רשות לשנות ואף אם יכתוב בסיקרא ג"כ לאו כלום הוא וא"כ לא שייך לו' שכבר עשה שליחותו וצ"ע. ועיין בט"ז סק"ג שכ' נראה דאם צריך לכתוב בקולמס של ברזל אין להחמיר כלל.
ו סָעִיף ד כשכל האות נעשה כך. עבה"ט שכ' דכיון שאינו עושה מעשה כו' אבל היכא כו' ועיין בט"ז סק"ד שכ' דלפ"ז בדין מ"ם פתוחה שנסתמה דלקמן סעי' ט' אם סתם המ"ם קודם הגמר בזה יכול לגרור הסיתום כיון שעדיין צריך להוסיף ברצועה המשופעת כמין יו"ד ע"כ יגרור תחילה הדיבוק ואחר כך יגמור עכ"ל ומ"ש הבה"ט ואם נפל מעט דיו כו' הוא לשון הב"ש סק"ה. ופשוט דדוקא בכה"ג שהדיו נפל קודם ואח"כ גמר האות ע"י כתיבה כשר כיון שנגמר האות בהכשר אבל אם הטיפה השלימה האות בודאי דפסול דהכל הולך אחר החיתום וכן מבואר להדיא מדברי הב"י ע"ש (ועמ"ש בזה בביאורי לסדר גיטין בסג"ר אות פ"ז) ומ"ש הבה"ט כתב הב"ש אם פסול כ' האות כו' והפר"ח כתב דיש לפסול בפשיטות. הנה מלשון זה משמע שדברי הפר"ח אמורים רק על דינו של הב"ש אם פסול כתב האות יגמר הכשר. אך באמת ז"א (כפי מה שראיתי בס' ב"מ שהביא בשמו) דהפר"ח חולק גם על עיקר דינו של הב"י אם נפל מעט דיו וגם על דינו של התה"ד והרמ"א בכאן אם הי' מקצת האות ע"י ח"ת וצריך עדיין לתקן ע"ש. ועיין במג"א בא"ח סי' ל"ב ס"ק כ"ג מבואר ג"כ שדין זה אינו מוסכם דשם הביא בשם הרד"ך אפילו מחק הטיפה לגמרי וגמר האות ע"י כתיבה פסול דבעינן שיהא כל האות ע"י כתיבה ושוב הביא בשם ר"מ אלשקאר סי' ה' אם נפלה טפת דיו והיא עשוי' כמין חצי אות לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות ע"י כתיבה. אולם מלשון המג"א שם משמע שהוא ז"ל מסכים לדעת הב"י והרמ"א כאן ע"ש. גם בס' ג"פ סו"סק ל"י כתב וז"ל ולענין הלכה כיון דהכלבו וריב"ש ומרן ז"ל מסכימים דיכול להוסיף על האות כו' וכן מטיפת דיו להוסיף עלי' לעשותה י' או הכי נקטינן עכ"ל. אך זה ל"ע דמל' הג"פ כאן משמע דאף לכתחילה רשאי לעשות כן ואילו מדבריו ס"ק ל"ט לא משמע כן דשם האריך מאד בדברי הרד"ך הנ"ל (והזכיר שם דשורש דברי הרד"ך הוא בדין מ' פתוחה שנסתמה אי צריך למחוק כולה או סגי שימחוק קצתה עד שיפסיד צורתה ואחר כך ישלימה וע' בזה בב"י א"ח סי' ל"ב) ובסוף דבריו כתב וז"ל ולענין הלכה. הנה ראינו מערכה מול מערכה ומרן הב"י ז"ל דעתו מכרעת דמ"ם שנסתמ' בגרירת החרטום סגי בודאי דכן ראוי לפסוק בדיעבד אך לכתחלה ראוי לחוש לסברת הרד"ך והר"ם אלשקאר דס"ל דצריך לגרור כולה עכ"ל ולפ"ז ה"ה וכ"ש בדין דנפל טפת דיו להשלים האות ע"י כתיבה לאו שפיר דמי לכתחלה וא"כ יהיו דבריו סותרין זא"ז צ"ל דמ"ש בסוף ס"ק ל"ח דלכתחלה ראוי לחוש הוא רק על דרך מהיות טוב אבל לעיקר הדין נראה דעתו בכל הס"ק ההוא שמסכים לדעת מהר"י בן חביב ובנו הרלב"ח ומרן הב"י דאף לכתחילה די בגרירת החרטום לבד וכמו שפסקו כל האחרונים ז"ל בא"ח סי' ל"ב סעי' י"ח: שוב ראיתי בט"ז סק"י חולק על הב"י בדין דנפל טפת דיו וכתב דלא נראה לסמוך להקל לענין מעשה כי בודאי כל גוף האות צריך שיהי' ע"י כתיבה ומה מועיל מעט התוס' שע"י כתב אם לא היכא שהטיפה שנפלה היא עדיין לחה ומזיז בה ומושכה לכאן ולכאן ע"י (קולמס יבש או אפי' ע"י) סכין ועושה מזה אות שלם כגון ו' או י' בזה ליכא קפידא וכשר דזה הוה כאילו כותב הכל ע"י דיו מחדש וזהו פי' דברי הכלבו שהביא הב"י ע"ש. ומדבריו אלה נראה לכאורה דחולק ג"כ על דינו של התה"ד ורמ"א כאן אך מדבריו שבסק"ד מבואר דעל זה אינו חולק. גם בס' בית מאיר לקמן ס"ח מחלק בזה ודעתו בנפלה טפת דיו דחשיב ח"ת ממש העיקר כהפר"ח שחולק על הב"י וס"ל דאותו המיעוט כמאן דליתא אבל בנידון התה"ד (והרמ"א כאן) בהי' לו לכתוב כף כפופה וכתב נון כפופה ונמשכה רצועה מקצה אל קצה וצריך אחר גרירה למשוך ולעשותה כף בזה נ"ל אחרי שכל שנעשה על ידי כתיבה בפיסול ועכ"פ לא ממילא אינו אלא חק תוכות דרבנן ודאי י"ל דכל שהחקיקה לבד אינה גומרת צורת האות וצריך להוסיף עד שיעשה הצורה כראוי כ"ע מודים דשוב אף מדרבנן אינו נראה כחק תוכות ע"ש: ועיין עוד בג"פ ס"ק ל"ד שכ' וז"ל ומיהו מספקא לי לדעת הר"ם אנשקאר הנ"ל אם נפלה ט"ד והאריך בה ועשאה י' או נו"ן ויש בחלק שהאריך שיעור האות מהו דאפשר דלא פסיל בחצי אות חק תוכות אלא היכא דבתלקח יריכות בציר לה שיעורא ואותה טיפה שנפלה כבר משלמת לאות אבל היכא דהאריך באות טפי הו"ל אותה טיפה שנפלה כמאן דליתא ושרי לכ"ע והכי מסתברא עכ"ל. ועמ"ש עוד בזה בביאורי לסדר מהר"ם בסג"ר אות פ"ז:
ז סָעִיף ו מוקפות גויל. עבה"ט ועיין בתשו' מהר"ם לובלין סי' ק"א אודות הגט שניתן כבר ונמצא בו דבקות אותיות ד' בה' מתיבת דהוית ופסק מאחר דרוב הפוסקים מכשירים אחר הנתינה א"צ להחמיר לחוש לסברת הא"ז וראבי"ה שהובא בסדר גט דהר"י מינץ סי' פ"ח דמבואר שם דפסול גם אחר הנתינה כי הם מיעוטא דמיעוטא נגד רוב הפוסקים כו' אך בתנאי דתינוק דל"ח ול"ט קורא אותו פשיטא שיש להצריך גט אחר ופסול הוא כו' ע"ש ועיין בג"פ ס"ק כ"א שתמה עליו דהא תיבת דהוית היא מן הטופס ואפילו דילג תיבה זו לגמרי לא שינה משמעות הגירושין ולא איכפת לן בדיעבד אחר נתינה כמ"ש בסי' קכ"ו סעיף מ"ט (ושם בסעיף ל"ה בהגה) כ"ש דאין לפוסלו אחר נתינה משום דיבוק אע"ג דתינוק אינו יכול לקרותה ע"ש: ועיין בתשו' נ"ב סי' פ"ה על דבר הגט שהובא ממקום רחוק ע"י שליחות ומחמת שנפל למים נטשטשו כמה אותיות והדיו נתפשט רשומו חוץ להאותיות בין האותיות ובחלק שבין שטה לשטה באופן שגם חוץ להאותיות הקלף שחור אלא שעכ"פ האותיות ניכרים כי גוף האות שחור מאד ומה שחוץ להאות הוא דיהה הרבה אם לפסול גט כזה מחמת קלקול האותיות ומחמת אינו מוקף גויל. וכתב הא ודאי דכתב ע"ג כתב אפי' כתב שני משחיר טפי לא מהני אבל אני מסופק אם נפל דיו על קלף חלק ונשא' הקלף שחור ואח"כ כתב במקום הזה בדיו המשחיר יותר באופן שהאותיות ניכרים היטב אם זה מקרי כתב או לא ונראה שדבר זה שנוי במחלוקת בין רש"י ור"ת בגיטין דף י"ט ע"א דרש"י פי' בד"ה הא דעפיצן שהרי מראה הקלפים כמראה הכתב ואינו ניכר (גם בש"ע לעיל סעי' ג' כתב כלשון הזה) משמע דאם היה ניכר שפיר מיחשב כתב אבל ר"ת שם בתוס' ד"ה דיותא כתב דדיו אין עושים מעפצים דהיכא כתבינן ס"ת ע"ג קלף שהוא מעופץ ע"ש והא ודאי שדיו שעשוי ממי עפצים (עם קנקנתום) . ניכר הוא על הקלף מעופץ ואפ"ה לא מהני לר"ת. וכיון דבדין זה לא קיי"ל כר"ת כמבואר בטור יו"ד סי' רע"א ובב"י שם מוכח דאם משחיר יותר וניכר על הקלף מחשב כתב. ועוד נראה שזה מבואר בש"ע סי' קכ"ה ס"ח בהגה שכ' רמ"א ויש מחמירין אפי' אם האות ניכר כו' (עמ"ש שם) וכיון שלפי דברי השואל יש כאן בנ"ד עיגון גדול שהבעל במדינה רחוקה ואין שיירות מצויות ורעש מלחמה לכן שפיר פסק הרב השואל להכשיר הגט ואין חשש מחמת היקף גויל ולא משום קלקול האותיות ובלבד לעיין היטב שיהיה עכ"פ כל התורף כל אות בבואה שלו קיימת עכ"ד ע"ש. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קי"ג בדבר הגט שבתיבת היום נמשך כעין קו דק ומחבר ראש הוי"ו למ"ס סתומה ואמנם ניכר שאינו מן הדיו רק מפסולת הנייר כתב לא ידעתי בזה שום חשש כיון שהקו הזה אינו דיו רק מן הנייר בעצמו ולמיחש שמא לא מועיל כתב עליו ששחור בלא"ה ולהיות כדיו ע"ג דיו ע' בחבורי נו"ב סי' פ"ה ותראה שאין זה חשש עכ"ד.
ח סָעִיף ו אותיות דבוקות. כתב בס' ג"פ ס"ק כ"ד וז"ל בענין דיבוק האל"ף והפ"א וצדי"ן ושיני"ן שנדבקו היודין שלהם לאותיות עצמן במקום אחר מלבד מקום דיבוקן נשאל דלב"ח סי' א' לענין ס"ת והשיב דהר"ר מנחם כתב דוקא כשנדבקה באות אחרת אבל אם דבוקה בעצמה כל שלא נפסדה צורת האות כשרה וכ"נ מדברי הרמב"ם והוא ז"ל מסיק דצריך תיקון גם כתב שם כי יש קצת דבוקים אפי' שיהיו באות עצמה משנים קצת צורת האות כגון נדבק רגל הקוף וכן ראש אמצעי של השין למעלה או י' הפ"א למטה וה"ה ראשי העי"ן או הצד"י הרי נשאר חלק שבפנים סתים מכל צדדיו צריכין תיקון ולא בגרירה לבד אלא שיגרור קצת מהאות באופן שלא ישאר שמה עליה ויכתבנה אח"כ כי היכא דלא להוי חק תוכות כו' עכ"ל ועמ"ש לקמן ס"ח ס"ק י"ג:
ט סָעִיף ו דאין להפריד. עבה"ט ועיין בשו"ת הגאון החסיד מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי שכ' דנ"ל שגם רמ"א בהגה לא מיירי אלא כשיש שעת הדחק לכתוב גט אחר אם לא בהוצאה מרובה כגון שהסופר והעדים נחוצים לדרכם ומהעיכוב יגיע להם הפ"מ וכה"ג שא"א לכתוב אחר אלא בדוחק והפ"מ אזי יש לתקן כו' שכ"ה משמעות הלשון שע"י הדחק טכ"פ אפשר לכתוב גט אחר. אבל כשא"א כלל לכתוב גט אחר היינו מקום עיגון שהתיר רמ"א בהדיא בד"מ וכ"כ הלבוש. ואתי שפיר דל"ק קושיית הב"ש מסעי' ט"ז בהגה וע"ז סמך רמ"א ולא הוצרך להזכיר זה בס"ו עכ"ד ע"ש עוד וע' בס"ק שאח"ז:
י סָעִיף ו בשעת הדחק לתקן. עח"מ וב"ש שתמהו בדברי כרב בהגה והובא קצת בבה"ט סק"ז והסכימו לדינא דבשעת הדחק ועיגון או שכבר ניתן כשר אפי' בלא תיקון רק יותר טוב שיתקן ואפי' ע"י אחר מפני מראית עין וכשהבעל או הסופר שהוא שליח הבעל כאן אפי' בלא עיגון כשר לתקן כשעדיין לא חתמו העדים ע"ש ועיין בס' תו"ג שכ' דנראה לו שגם דעת הרמ"א ז"ל כן הוא רק שיש ט"ס בדבריו וחסר תיבת או וכצ"ל ויש מקילין בשעת הדחק או לתקן קודם שיחתמו כו' פי' דבשעת הדחק כשר אפי' בלא תיקן או אפילו שלא בשעת הדחק יכול לתקן קודם שיחתמו כו' (וע' בס"ק שלפ"ז) וכ' עוד דבמקום שיש פסול גמור כגון שיש יתור אות בתורף אינו מועיל לגרור האות ע"י אחר אפי' בשעת הדחק דכיון שהגט בכה"ג הוא פסול גמור א"כ לא עשה הסופר שליחותו כלל דהא מה"ט מותר הסופר לכתוב גט אחר כמבואר בסי' קכ"ב והוי כאלו כל הגט נכתב שלא בשליחות וכשמחקו אחר הוי ככתבו אחר שאינו שליח הבעל. אבל כשמגררו הסופר בעצמו אין בו פסול רק משום שיש גרר בגט והוי כנכתב ע"ד שיכול לזייף וכשר ע"י ע"מ במקום עיגון כגון בעוזב דת וכה"ג שאין שהות לכתוב אחר דאפי' בתפילין מהני גרירת האות להכשיר ואין לומר בזה דהוי כחק תוכות כיון דע"י גרירה לתקן התיבה דזה אינו דדוקא באות שייך לומר כן ולא בתיבות ע"ש וכ"כ בג"פ ס"ק ל"ו ע"ש:
יא סָעִיף ז לזיין האותיות כ' בס' ג"פ דה"ה דאין עושין חטוטרת בחי"ת וכ"כ במהרי"ק שורש ע"א ע"ש וכ"כ בסדר מהר"ם אות פ' ע"ש:
יב סָעִיף ז מוחי' ובידו. כתב הב"ש הטעם משום לעז גיטין הראשונים. ודוקא דבר שאינו אלא חומרא בעלמא חיישינן משום לעז וע' תה"ד סי' רל"ב ע"ב. ועיין בס' ג"פ ס"ק ל"א כמה חילוקים בענין זה דאין מוציאין לעז על הראשונים וע' עוד בתשו' מהרי"ט ח"א סי' פ"ו מ"ש בזה. ועיין בס' טיב גיטין בליקוטי שמות סק"ז (ויובא קצת לקמן סי' קכ"ט סי"ד ס"ק ל"ו) שב' דנראה פשוט דלא שייך הוצאת לעז על גיטין הראשונים כ"א בדבר שהוא נוהג בכל גיטין הניתנין שם כגון בשם העיר או בנוסח גופו של גט אבל בשמות האיש והאשה דכל גט הוא ענין בפ"ע כו' אין בזה משום מוציא לעז ע"ש. ועיין בתשו' הראנ"ח ח"ב סי' י"א שכ' דלא אמרו אתה מוציא לעז על דורות הראשונים אלא בדבר של אישות לפי דהבאים מזרעם אשר הם אתנו יהיו פגומים אבל בשאר איסורים לא אמרינן כן דמאי דהוה הוה ע"ש והבאתי דבריו אלו ג"כ בפ"ת ליו"ד סי' רי"ד סק"ד ושם העירותי ע"ז דבמג"א סי' ל"ב סוס"ק מ"ח לא משמע כן ע"ש. ועיין באה"ט לקמן סי' קכ"ח ס"ק י"ג:
יג סָעִיף ח טפת דיו. עבה"ט והוא לשון הב"ש. ומ"ש משמע מדאורייתא בטל. עיין בס' ב"מ שהאריך בזה ומסיק דהעיקר נראה כהרשב"א ומשמעות רוב הפוסקים דכל שנעשה ע"י כתיבה אף שנעשה בפיסול עכ"פ לא ממילא אינו אלא חק תוכות מדרבנן ע"ש. גם בג"פ באמצע ס"ק ל"ח נראה דעתו כן ושלא כדברי הרד"ך סי' א'. והזכיר שם דגם הר"י בן חביב ובנו הרלב"ח בתשובה סי' א' נראה דעתם כן דכל כה"ג אינו אלא מדרבנן משום לתא דחק תוכות וגם מדברי הסמ"ג וסה"ת בהלכות תפילין משמע כן ע"ש. ומ"ש עוד אפי' אם נפל ט"ד אחר שנגמר האות. ר"ל לאפוקי מדעת הכלבו וסמ"ק שהובא בב"י דס"ל שאם נפל דיו אחר שנעשה האות כתקנה אין לחוש ע"ש. ועיין בס' ג"פ ס"ק ל"א כתב ג"כ דנקטינן כשיטת רוב הפוסקים החולקים על הסמ"ק ומ"מ כתב דאם נתגרשה בגט זה שאירע כן דמנינן לה כספק מגורשת. גם נ"מ לעשות סניף מסברת הסמ"ק וסייעתו כגון שנדבקו האותיות עצמן עם היודין שלהן כגון האלף והפ"א וצדי"ן ושיני"ן מלבד מקום דיבוקן דאיכא פלוגתא דרבוותא אם צריכין תיקון כמ"ש לעיל (הובא בדברינו לעיל ס"ו סק"ח) אם אירע דיבוק זה אחר כתיבת האות כתקנה וגרר הדבק בלבד הוי כס"ס ויש לסמוך על סברת הסמ"ק וסייעתו במקום עיגון ושעת הדחק וכן יש ללמוד מדברי הרלב"ח סי' א'. גם נ"מ מסברת סמ"ק וסייעתו בנדבקו אותיות זו עם זו דכבר נתבאר בסעיף ו' דמדינא אין דיבוק אותיות פוסל בגט אלא שנהגו להחמיר שיהיו האותיות מוקפות גויל א"כ אם הדיבוק יהיה מלמטה יש להקל בשעת הדחק משא"כ אם הוא מלמעלה אין להקל רק בדיעבד מקום עיגון גדול עכ"ד: ומ"ש עוד ואין חילוק בין אם האות לחה או יבשה. ר"ל לאפוקי מדעת הלבוש שכ' דאם נפל אחר שנתייבש האות ונטל הדיו כשר ע"ש. ועיין עוד בב"ש שכ' דבסדר מהר"ם מפרש דברי הלבוש דכוונתו אם נפל ט"ד על האות ולא נתפשט כלל כו' ועמ"ש בזה בביאורי לסדר גיטין בסג"ר אות פ"ז ומ"ש עוד מיהו במקום עיגון כו' אפי' טעות גמור יוכל לגרד כו' עד וכ"פ הט"ז. עיין בט"ז ס"ק י"ז שכ' בזה דמדינא כשר לכתוב על המחק ברוצה לסמוך על עדי מסיר' להביאם לפני ב"ד רק דלא נהיג כן משום לא פליג ובמקום עיגון אין לחוש ובפרט לפי מנהגינו ליקח הגט אחר נתינתו ולקרוע אותו שלעולם לא יבא הדבר לסמוך על עידי חתימה ושברא זו ראיתי בת"ה על מידי אחרינא עכ"ד ע"ש. ומ"ש עוד ובחתימת העדים מותר אפי' לכתחילה למחוק כל האות כו' מבואר דדוקא לכתוב על המחק שרי אבל חק תוכות פסול גם בחתימת העדים וכן איתא להדיא בט"ז שם וכ"כ בתשו' מהרי"ו סי' כ"ז ע"ש. ועיין בב"ש לקמן סי' ק"ל סק"ך מבואר דאם אירע חק תוכות בשם אבי העדים כשר במקום דחק ועיגון ואם אירע במלת עד כשר אפי' בלא דחק ועיגון ע"ש. ובג"פ לעיל ס"ק י"ח מבואר שדעתו דבשם אבי העדים יש להקל ג"כ אפי' בלא דחק ועיגון ע"ש. ומ"ש עוד ואם כבר חתמו כו' עמ"ש בזה בביאורי לסג"ר אות פ"ז. ומ"ש עוד הבה"ט ואם נפלה טפת שעוה כו' יוכל לגרר השעוה כו' ע' בס' ג"פ לעיל ס"ס קכ"ד שחוכך להחמיר אפי' אם הסיר השעוה דאפשר דמיא לחק תוכות ע"ש אך בס' גט מקושר בקו"א אות ט' חולק עליו ודעתו דאף בלא העביר השעוה כל שאפשר להעבירו כשר אלא דבזה צ"ע למעשה אך בהעביר השעוה יש להכשיר בפשיטות ע"ש:
יד סָעִיף ח תוך האות. כ' בס' ג"פ ס"ק ל"ב וז"ל משמע לי דמאי דנקט בתוך האות היינו למעוטי נפלה הטיפה ע"ג האות ואינה נוגעת בגוף האות דיכול למוחקה כו' אבל כשנפלה בתוך האות בין נוגעת בין אינה נוגעת בצדי האות הדבר תלוי אם האות ניכרת ע"י קריאת התינוק יכול לגוררה ואם אינה ניכרת א"י לגוררה דהוי חק תוכות כו' עכ"ל ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק ט"ז בשם אא"ז ז"ל:
טו סָעִיף ח חק תוכות. עיין בס' ג"פ ס"ק י"ח שכ' דהא דפסלינן חק תוכות בגט דקדק מהריב"ל ח"ג סי' ס"ט מדברי הרשב"א ומהרי"ק שורש ע"א דהיינו דוקא בתורף אבל בטופס לא כו' וע' לקמן סי"ו בהגה ומ"ש שם. וכ' עוד בס"ק כ"ה דבסדר גט דהר"י מינץ סי' פ"ה כתב וחק תוכות דפסול לא מהני בי' העברת קולמס ע"ש ובס"ק ל"ג הביא דכ"כ בסה"ת סי' ר"ה ובהג"א פ"ב דגיטין (גם המג"א סי' ל"ב ס"ק כ"ו כתב כן) והוא ז"ל כ' על זה דמדברי התוס' פ"ב דגיטין דף י"ט בד"ה דיו ע"ג דיו משמע מדבריהם היכא שהכתב השני מתקן כלום חשיב כתב וא"כ יש לדון דהעברת קולמס ע"י חק תוכות משוי לי' חק יריכות וע' לקמן סי' קל"א ס"ה דהעברת קולמס לשוויי' לשמה אינו גט וי"א דחוששין לו וא"כ יראה דה"ה לענין העברת קולמס לשווי' חק יריכות דחוששין לו עכ"ד ועיין בס' בית מאיר שכ' אילו הייתי כדאי לחלוק מסברא הי' מסתבר לי דאפי' למ"ד דהעברת קולמס לשמה אינו מועיל מ"מ העברת קולמס על ח"ת מהני דזה הוה כאילו כותב על נייר חלק עש"ב:
טז סָעִיף ח ויש מחמירין. עב"ש ס"ק י"ב שכתב בסדר מהר"ם (אות פ"ז) מחמיר בזה אם הוא בתורף אפי' במקום עיגון אבל לא משמע כן במהרי"ק כו' ועיין בג"פ ס"ק ל"ז כתב ג"כ דבמקום עיגון ושעת הדחק אפי' לדעת מהרי"ק יכול למחוק טפת הדיו ואפי' אם הטיפה נוגעת בצדי האות אם תינוק קורא אותה כתקנה יכול לגרור הטיפה ולא הוי חק תוכות. וע"ש עוד שכתב בנפלה ט"ד ולא נשתנית צורת האות וקודם שיבלע הדיו בקלף ובנייר קדם הסופר ומצץ הדיו בלשונו וקנחו מע"ג הגט ואינו ניכר שהי' בו מחק מסתברא דבזה יש להקל כיון דאפי' אם נתייבשה שם הטיפה לא הי' משנה צורת האות ומיתר מן הדין למוחקה אפי' בסכין אלא דמשום חומרא אין מוחקין בסכין כיון דניכר המחק בכה"ג אין להחמיר כיון שאינו ניכר המחק וכ"ש אם נפל מי עפצא. או מי קאפ"י על הגט ועשה בו כתמים כתמים דאין לפוסלו כיון שהאות ניכר ומיהו בנפל דיו ממש על תיבה אחת או אפי' אות אחת מן התורף או בטופס ומשנה משמעות הגירושין ואם הי' מתייבש שם הדיו הי' משחית צורת האות אלא שקדם הסופר וקנחה בלשונו נ"ל דפסול והוי חק תוכות כו' ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ק ז': ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב ס"ס מ"ז בדבר הגט שהובא ע"י שליח ממרחקים והי' שם האשה שאשה והי' שני נקודות בתוך הה"א של שאשה וניכר שע"י שהי' מונח הגט בכפליו והי' מגיע רגל האל"ף של השאשה בתוך חלל הה"א וע"י לחליחית הדיי נדבק מרגל הא' לתוך הה"א ונראה כמו שני יודין בתוך חלל הה"א וכתב הנה בסי' קכ"ה ס"ח מבואר אם נפלה ט"ד בתוך האות כו' ויש מחמירין אפי' האות ניכר ופי' הב"ח לא מבעיא אם נקראת עתה בשם אחר כגון שנפל בתוך ב' ונעשה פ' אלא אפי' לא נעשית אות אחר כו' אך נראה דהתם מיירי שלא נשתנה צורת האות אבל מ"מ מדובק הטיפה לגג של מעלה או לירך מן הצד משא"כ בנ"ד שאינו מדובק רק הנקודה יתיר' הוא בתוך הה"א אפשר דכ"ע מודו דימחוק היתרון ולא הוי חק תוכות וע"כ כן הבין גם הח"מ ס"ק י"ב דקשיא לי' אם הכוונה להחמיר לכתחילה לא הי' צריך לכותבו כו' (כמו שהובא בבה"ט סק"י) ואם איתא שדעת מחמירין אלו אפי' אם נפלה טפת דיו באמצע חלל האות כגון בבי"ת או בה"א ואינו נוגע להצדדין א"כ מאי קשיא לי' מנגיעת האותיות דהתם נוגעין ופוגעין והכא הטיפה אינו נוגע לשום צד אלא ע"כ שדעת מחמירין אינו אלא בנוגע הטיפה לגג האות או להצד ומ"מ צורת האות ניכר אבל אם אינו נוגע לשום צד כ"ע מודו דמותר לגרור וכ"ש במקום עיגון דיש לסמוך על המקילין אפי' אם נוגע לצד האות ואינו מכסה האות לגמרי וא"כ בנ"ד פשיטא דיש לסמוך במקום עיגון עכ"ד ע"ש וע' לעיל ס"ק י"ד וגם בס"ק שאח"ז ועמ"ש לקמן סט"ז ס"ק:
יז סָעִיף ח האות ניכר עבה"ט בשם ח"מ. שהקשה כו' ועיין בתשו' נו"ב סי' פ"ה שכ' (אחר שביאר שם דאם נפל ט"ד על קלף חלק וכתב עליו בדיו המשחיר יותר מקרי כתב הובא לעיל ס"ו סק"ז) וז"ל ולדידי לא קשיא דשם מן הדיו עצמו שנכתב האות נגע באות אחר א"כ מה בכך שהאות ניכר מ"מ אינו מוקף גויל ולכתחילה אנו מחמירים בגט כמו בתפילין וס"ת אבל בכאן נפל טפת דיו וכיון שהאות ניכר א"כ בודאי דיו של האות משחיר טפי ולכך ניכר ממילא אינו מפסיד מה שיצא מן הטיפה על הגויל המקיף שגם במקום הטיפה מקרי גויל נגד שחרות האות וא"כ אין מקים להחמיר מצד שאינו מוקף גויל וקמ"ל רמ"א שאעפ"כ מחמירין לכתחילה. ובלא"ה לא ידעתי מה תמה הח"מ והלא לפי שני התירוצים שכ' הב"י בא"ח סימן ל"ב על הא דמכשירין בניקב ע"ש כאן בנפל טיפת דיו ואינו מגיע עד אות אחר וגם נעשה אחר שכבר נכתב לשני התירוצים לית בי' חששא משום היקף גויל וקמ"ל רמ"א דאעפ"כ יש להחמיר לכתחילה עכ"ד ע"ש:
יח סָעִיף ט ונמשכה ידו ונסתמה. מלשון זה משמע דדוקא בכה"ג שלא היה למ"ם זו שעת הכושר שקודם שסילק יד' ממנה נסתמה אולם בא"ח סי' ל"ב סעי' י"ח לא נקט כי האי לישנא דשם כ' בזה"ל מם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה כו' משמע מל' זה דאע"פ שהי' לה שעת הכושר ושוב נסתמה נפסלה למפרע וא"י לגרור הדבק דהוי חק תוכות ועיין בג"פ ס"ק ט"ל מ"ש בזה. ועמ"ש לעיל ריש סק"ו:
יט סָעִיף טז ונסתמה. עיין בס' ג"פ ס"ק מ"ב מה שכ' בזה ומסיק וז"ל ולענין הלכה יראה לי דאם כתב מם פתוחה במקום סתומ' או סתומה במקום פתוחה וכן שאר אותיות מנצפ"ד בתורף הגט הוא פסול ולא תנשא בו ובטופס בדיעבד יש להכשיר וכמ"ש הרמ"א לקמן סי"ו בכתב אל"ף למ"ד של ישראל ביחד כו' ואפי' בתורף אם יהי' עיגון גדול או בדיעבד שכבר נשאת אפשר דיש להקל כו' עכ"ל ע"ש:
כ סָעִיף י לשרטטו. עיין בתשו' ב"ח החדשות סי' פ"ז שכ' ומה שהסופר כתב בגט שורה אחת מקצת רחיק מהשרטוט ונתעקם קצת למטה לא מצינו בזה שים קפידח כו' ע"ש. ועיין בפ"ת ליו"ד סי' רע"א ס"ק י"ג כתבתי בשם תשובת רדב"ז החדשות סי' קנ"ו על מה שנהגו הסופרים לכפול הנייר שכותבין עליו הגט במקום שרטיט וכתב דאם הנייר קשה שיהיו הכפלים עומדים וניכרים עד סוף כתיבת הגט סגי בהכי דמה לי שישרטט בקנה או בכל דבר העומד וניכר דהטעם הוא כדי שיהא כתיבה ישרה והא איכא ע"ש. וכעת ראיתי בס' ג"פ ס"ק מ"ד כ' ג"כ דנתפשט המנהג (במקומו) שכופלין הנייר במקום שרטוט. וצריך שגומת חריץ הנפל תהי' לצד חוץ ויכתוב הגט בצד גובה הכפל ע"ש:
כא סָעִיף יב לעשות שיטה י"ג. כתב בס' ג"פ ושרטוט שטה י"ג עושה ג"כ הסופר כך ראיתי נוהגין אמנם יראה לי דטוב שיעשו אותה העדים דהיא לצורך חתימתן ויעשו אותה קודם שיכתוב הגט עכ"ל:
כב סָעִיף יב שבא מארץ רחוקה. עיין בתשו' פרח שושן כלל א' ס"ס ב' שהביא דכ"כ בתשו' מהרש"ך ח"ב סי' ה' דכל היכא דהשיירות מצויות לא מקרי שעת הדחק וכ"כ בת' הרד"ך סוף בית ג' מיהו בתשו' הריב"ז סי' ש"מ כתב דהאומר דהיכא שהמקום קרוב והשיירות מצויות אין כאן חשש עיגון כלל קרוב בעיני שזה טעות בדבר משנה דתנן המביא גט ממדינה למדינה במ"ה צ"ל בפ"נ ובפנ"ח כו' ואמרינן עלה ובדין הוא דלובעי תרי אלא משום עיגונא אקילו בה רבנן כו' אלמא דאפי' ממקום קרוב איכא למיחש לעיגונא דלא נתני דבריהם לשיעורין כו' וטעמא דמסתבר הוא דמאן לימא לן שבעוד שחוזר הגט לא ילך הבעל למ"ה או יבטל השליח או ימות ואין שליט ברוח ואין שלטון כו' ע"ש. שוב ראיתי בס' ג"פ ס"ק ע"ט הביא ג"כ דברי הרדב"ז הנ"ל וחולק עליו ומסיק דאין לסמוך ע"ז להקל ולומר דהשתא בכל אתר יש עיגון דבכל דוכתא דשיירות מצויו' לאו מקום עיגון חשיב וכן העלה הרב מהרד"ך כו' ע"ש וגם בסי' קכ"ו ס"ק ס"ה הזכיר קצת מזה ע"ש. ועיין בס' בית מאיר ס"ו כתב דמה שהשיב הג"פ על ראיית הרדב"ז הנ"ל אינו מובן כו' (גם אני בנ"צ כתבתי לתמיה על הג"פ בזה מצד אחר) אך לדינא יפה כיון הג"פ דכן פי' רש"י להדיא דף י"ט בשעת הדחק שהלך זה לדרכו או נישת ומתקנת נאמנות השליח אין ללמוד כלל דמשום עיגון קל האמינוהו ותדע שהרי אף בהבאת גט שחרור נאמן כו' אבל לענינים אחרים צריך שעת הדחק ממש עכ"ד ועמ"ש לעיל סי' מ"ב סק"ו:
כג סָעִיף יב כחצי אצבע. כ' בס' ג"פ ס"ק נ"ה וז"ל כלומר שלא יפחות משיעור גליון זה אבל ודאי אם ירצה להניח גליון מן הצדדין ביותר משיעור זה הרשות בידו עכ"ל. ובסדר מהר"פ בסג"ר אות ס"ח לא כתב כן:
כד סָעִיף יג יתר על רחבו. עבה"ט ובתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקצ"ג כתב דאם לא נכתב ארכו יתר על רחבו אינו מעכב כנל ומגרשין בו לכתחלה. וע"ש עוד שכ' דהסופרי' רצו לשנות המנהג בארכו יתר על רחבו מפני הלשון שמצאו בס' כל בו שכ' ונקרא ארכו דרך כתיבתו והבינו הם דכוונתו לאורך השיטות והוא ז"ל ביטל דבריהם והחזיר הדבר למנהג הראשון ושגם הכלבו כוונתו כך דדרך כתיבתו היינו שכותב מלמעלה למטה שטה אחר שטה ע"ש.
כה סָעִיף יד שיצא לחוץ פסול. עבה"ט ועיין בתשב"ץ ח"ב סי' פ"ב כ' שזו חומרא יתירה היא ובטופס לא מיפסיל בהכי ובתורף פסלינן אם מה שהוא חוץ לשטה בגליון אם המחק מפסיק משמעות מה שהוא תוך הגט ע"ש (והובא ג"כ בב"י) ובג"פ ס"ק נ"ט נראה דעתו דבתורף בכל גווני יש לפסול ובטופס יש להקל בזה אם אינו משנה משמעות מ"ש בתוך הגט כו' ע"ש. ועיין בס' זכור לאברהם ח"ג דף ק"כ כתב דמעשה הי' שכ' שתי תיבות חוץ לשיטה והי' בטופס הגט ועדיין לא ניתן והסכימו הרב מהר"י זיין ומהר"ש אלגאזי הלכה למעשה להכשיר. כ"כ הרב חיים שאול ח"א סי' ט"ל אות ה' וכ' עוד אם הניחו חלק בצדו בסוף השיטה כדי לכתוב ב' אותיות יטייטו שם כזה וכן נעשה מעשה ב' פעמים פה עה"ק. הרב מזבח אדמה דף מ"ז ע"ב עכ"ל. ולא ראיתי נוהגין כן:
כו סָעִיף טו שום טשטוש. עבה"ט יעיין בתשו' נו"ב סי' פ"ה על דבר הגט שהובא ממקום רחוק ע"י שליח שני ששלחוהו ב"ד שקבלו לפניהם מיד שליח ראשון ומחמת שנפל השליח השני למים דרך הלוכו נטשטש הקלף (בקצת מקומות) גם במקום הכתב ונעשה כדבר שיכול להזדייף ויש לחוש שמא הי' בו תנאי. וכ' דמה שעלה על דעת השואל שהשליח נאמן כשם שנאמן לומר בפ"נ ובפנ"ח זה אינו דבשלמא קיום הגט הוא מדרבנן אבל להעיד שלא הי' בו תנאי צריך ב' עדים מן התורה דהוי דבר שבערוה וגם איתחזק איסורא ואין לו' דכשם שקיים שטרת דרבנן מטעם דלא חציף אינש לזייף ה"נ מה"ת לא חיישינן שמא הי' תנאי ומחקו דאין לך זיוף גדול מזה וג"כ השליח נאמן זה אינו דלאי בכל מילי אמרי' לא חציף אינש לזייף דדוקא לזייף חתימת יד עדים לא חציף אבל מידי אחרינא חציף וראיה מש"ך סי' ס"ט ס"ק י"ג. ואמנם ההיתר השני שכ' השואל כיון שיש ביד השליח הרשאה ובאם יש איזה תנאי מזכירין אותו בהרשאה כמבואר בסי' קמ"א סעי' ל' בהגה כיון שלא נזכר שום תנאי בהרשאה מכלל שלא הי' תנאי בגט והוי נמו עדי מסירה בפנינו דמה לי עדי מסירה שמסר הבעל לאשתו ומה לי ע"מ שמסר הגט לשלוחו ואף דבכ"מ ההרשאה הוא לשון עדים ויש לחוש אולי לא גמירי לכתוב בהרשאה התנאי שהי' בגט והדיינים אינם מקיימים רק החתימות וא"צ לקרות ההרשאה (כדאי' בכתובות דף ק"ט ועמ"ש בסי' קמ"א ס"ל ס"ק) מ"מ בנ"ד שזהו שליח שני שהוא שליח ב"ד ובידו הרשאה מהב"ד וכיון שלא נזכר בהרשאה שום תנאי מכלל שלא היה תנאי בגט ע"כ דברי השואל. זה ההיתר הוא נכון רק שצריך לחקור במקום הכתיבה על מנהגם שם אם זהירים בזה בכל הרשאות להזכיר התנאי (כי דבר זה אינו מעיקר הדין ואולי אינו נוהג בין חכמי ספרדים שהוא מקום הכתיב' (ואם כי יש לפקפק ע"ז מחמת דברי הב"י בסי' קכ"ד (הובא בבית שמואל שם סק"ג) ולפי דבריו שם אינו מועיל רק מ"מ לפנינו אבל כתב מע"מ שנמסר לפניהם בלי תנאי לא מהני כו' מ"מ לדינא שפיר קאמר הרב השואל ודברי הב"י שם אמורים בגט שנכתב מתחילה ע"ד המזדייף שודאי יש בו ריעותא מתחילתו אבל בגט שיש בו טשטוש כיון שיש לתלות הטשטוש ע"י מים שנפל בהם אין כאן ריעותא למיחש למזוייף ואף שזה עצמו הוא ריעותא כיון דנפל איתרע מ"מ לא מגרע ריעותא זו אלא בשט"ח למיחש לפרעון או כתב ללוות בניסן כו' ולכן שפיר פסק הרב השואל להכשיר גט הזה עכ"ד: גם בתשו' ב"ח החדשות כו' צ"ג שאלה היוצא בה בגט שהובא ע"י שליח ונתלחלח מיניה ובי' עד שתיבת משה מן כדת משה וישראל נדחקה ונרשמה למפרע על תיבת כדת למעלה וגם שין של ישראל תוך האלף מאותה תיבה וגם הא' של להתנסבא נדחקה ונרשמה כמין יוד בשטח של עצמה עד שנרא' כשני יודין בתוך דלי"ת. אחד בדיו והשני ברשימה. ומזה נראה שלא היה הגט יבש בשעת חתימת העדי' ובשעה שמסרו ליד השליח שאז מקפלין הגט צד א' על חבירו להניחו כאגרת והו"ל כתב שיכול להזדייף והשליח אמר שנתלחלח הגט בדרך. והאריך ג"כ לבאר דאין השליח נאמן ע"ז דאין להכשירו כ"א ע"י עדי מסירה שיאמרו בפנינו נמסר הגט ולא היה בו שום תנאי. ושוב כתב דאחר זה כמו ג' שבועות הושב ב"ד על כך וגבו עדות מאנשים שהיו שמה בעת מסירת הגט שלא היה בו שום תנאי והאריך אם להכשיר הגט ע"פ עדות זו נהי דאין לפסול העדות מצד שהיה עד א' אשתו רביעי ברביעי עם המתגרשת ומנהגנו להחמיר לכתחילה אפי' במחותנים קרובים שנתרחקו (ע"ל ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"א בהגה) דז"א אלא לכתחילה שמא יבואו לטעות אבל בנד"ז דליכא עדות אחרים הו"ל כדיעבד מ"מ יש לדקדק בהא די"ל דדוקא ע"מ שנתייחדו בשעת נתינת הגט הם כשרים להעיד על מסירת הגט ולא אלו האחרים שהיו במעמד ההוא ולא נתייחדו כו' ומ"ש באורך ועמ"ש בביאור סדר גיטין בסג"ר סוף אות פ"ז:
כז סָעִיף טו שאין הדיו. כ' בס' ג"פ ופירש הדיו עובר עליו כתב הר"י איסכנדרי הובא בב"י א"ח סי' ל"ב דנקב קטן כחודה של מחט עד כשמעביר עליו הקולמס בדיו נסתם שאין האות נחלקת בו לשנים אינו נקב כותבין ע"ג אבל אם הוא גדול שהאות נראית בו חלוקה לשנים ודאי נקב הוא. ויראה לי דאם אות זו שכתובה על הנקב ונראית חלוקה לשתים היא בתורף הגט יש לפסול אבל בטופס יש להקל וע' סי' קכ"ו סמ"ט עכ"ל. ועיין בת' ב"ח החדשות סי' צ"ג שכ' וז"ל ומה שנכתב תיבת יתיכי על מקום נקב נראה דגם בזה אין מיחוש מאחר שחומר שטח האות הוא עב ורחב ונשאר מצד הנקב כשיעור רוחב אות כו' ומה שהנון של שבוקין נפסקה באמצעה מאחר שהוא במקום טופס אין להקפיד ומכ"ש כשהתינוק דל"ח ול"ט קורא אותו נו"ן כשמכסה את החצי הנפסק שלמטה כו' עכ"ל:
כח סָעִיף טז וי"א דבמקום עיגון. הנה כאן הביא הרמ"א ז"ל ב' הדיעות בלי הכרעה אך בסי' קכ"ו סמ"ז שסתם מרן המחבר כדעת המכשירין אפי' בתורף במקום עיגון והרמ"א שתק שם משמע שכן דעתו ג"כ. ועב"ש שם וכאן דנראה לו שגם במקום עיגון אין דעת הרב"י להכשיר רק בדיעבד שכבר ניתן הגט ע"ש. ועיין בתשו' פרי תבואה סי' ס"ב בגט שהובא ממרחקים יותר ממאה פרסאות ובתיבת גבר דיתיצביין לא היה נוגע באות ג' של גבר היוד דלמטה בגוף הויו של הגימל וכן בהרי את מותרת לכל אדם בתיבת אדם לא הי' נוגע היוד עליונה בגוף האל"ף וכתב דלכאורה יש כאן מקום להחמיר לפ"ד הב"ש שגם במקום עיגון אין להכשיר רק בדיעבד שכבר ניתן הגט ואף דכ"ז אינו אלא בתורף ודעת הרמ"א בסי' קכ"ו ס"א דהא"מ אינו תורף רק הוספה הא כתב הב"ש שם סק"ג דבש"ס משמע הא"מ תורף הוא ועוד דגם דעת הרמ"א הטעם הוא מאחר שכותבין להתנסבא לכל גבר דחשיב כמו האמל"א וא"כ בנ"ד דגם תיבת גבר אין הגימל נוגעת ביוד י"ל דממ"נ הוי כאן ריעותא בתורף. אך מ"מ יש להקל די"ל דסגי נמי באם כותב להתנסבא לכל די תיצביין אע"פ שאין כותב תיבת גבר כלל וא"כ לא הוי בנ"ד ריעותא בתורף כלל (אף לדעת הב"ש כי גם בתיבת אדם י"ל כן ועמ"ש לקמן סי' קכ"ו סמ"א ס"ק) אלא דיש לפקפק ע"ז מתוס' מגילה ט' ד"ה בשלמא שכ' בשם רש"י דדבר שנכתב שלא כהוגן גרע טפי מאילו לא נכתב כלל אך אף אם נאמר דהוי ריעותא בתורף נ"ל להקל במקום עיגון אע"פ שלא ניתן הגט עדיין ודלא כב"ש דהא לא מצינו מאן דמחמיר בזה אלא התה"ד שיצא לו כן מדברי הרא"ש סוף גיטין כו' לבד דהוכחתו מדברי הרא"ש אינו מוכרח הנה מדברי הרא"ש עצמו בתשובה כלל מ"ה סי' י"ג משמע להדיא דיש להכשיר במקום עיגון אף שלא ניתן עדיין כו' ע"ש ועיין בס"ק ל' וגם מ"ש לקחן סימן קכ"ו סמ"ז ס"ק:
כט סָעִיף טז ואם הוא בתופס הגט. עיין בס' תו"ג שכ' דבזמן הגט אף שהוא מהתורף מ"מ נראה דאין פסולים שבסימן זה פוסלים בו דהא מבואר בסי' קכ"ו סכ"א דאפילו דילג תיבה שלימה כל שהטעות מוכח אינו פוסל וכן מבואר בב"ש שם סק"ל דאפי' חסר ר' של רביעי כו' ונגיעה לא גרע מחסר אות וכן בטעות במקום עמידה כיון דמוכח מתוכו המקום כשר ע"ש:
ל סָעִיף טז בטופס הגט כו'. עיין בתשו' גבעת שאול סי' ל"ב במעשה בגט שהובא ע"י שליח וכאשר ראוי ב"ד הגט מצאו שהמ"ם פתוחה של כדת משה לא היה היוד שעליה נוגעת בגוף האות כזה ותינוק דל"ח ול"ט קרא אותו יפה ונשאל אם ליתן הגט לכתחילה והשיב כיון דאפשר לבעל לצוות לכתוב גט אחר ולשלוח עוד ולא הוי מקום עיגון ודאי דאין ליתן הגט לכתחילה דמ"ש הב"י בזה בסימן קכ"ו שאם הוא בטופס פשיטא דכשר וכן מ"ש הרמ"א כאן ואם הוא בתופס אפי' בלא עיגון יש להקל זה קאי אדיעבד דכבר ניתן הגט אבל היכא דעדיין לא ניתן הגט אין להקל רק במקום עיגון ובתשו' עה"ג סימן מ"ם נראה מלשונו דספוקי מספקא ליה בזה (יובא לשונו לקמן סימן קכ"ו סמ"א ס"ק) ולדעתי פשוט דאין להקל בזה כלל רק היכא דכבר ניתן הגט או במקום עיגון והאריך בזה ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ק כ"ח.
לא סָעִיף טז אם הוא בתופס. עבה"ט מ"ש ונן אם שני תיבות נקראים כתיבה אחת בתורף דהרי ניכר לתינוק שהוא ב' תיבות וכמ"ש בפ"ת ליו"וד סימן ער"ד סק"ג בשם ס' בני יונה שנסתפק בזה לענין ס"ת ע"ש:
לב סָעִיף טז היה קוצו של יוד. עבה"ט. ובב"ש כתב עוד' וז"ל עי' בת"ה סימן ר"ל רל"ו בענין קוצו של יוד ויש לזהר בזה ובסדר מהר"ם. (אות פ"א) מחמיר בזה עכ"ל. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סימן קי"ג שכתב להשואל ועל דבר החשש שאין להיודין קוצין השמאלים לא העליון ולא התחתון. דעת הסדר גיטין ידוע שמחמיר בזה אפילו במקום עיגון עכ"פ לתקנה כוד. והנה דעת המג"א בסימן ל"ב ס"ק כ"ט הוא להכשיר שהרי כתב בפירוש שאפילו בלא קוץ מקרי יוד (עט"ז בא"ח סימן ל"ו) וכן דעת רמ"א באה"ע סימן קכ"ה סט"ז וממנו הביא המג"א ראיה והב"ש ס"ק כ"ח אף שמסיים שבסדר מהר"ם מחמיר בזה מ"מ נראה דעתו להסכים לדברי רמ"א וממילא מוכח שאף בלא הקוץ מקרי יוד ולא הביא דברי סדר מהר"ם אלא להזהיר לכתחילה. והח"מ בס"ק ל"א שהשיג על הרמ"א מ"מ מסיים אם לא במקום עיגון. ואף שהפר"ח כאן ס"ק כ"ט מסיק דאפילו במקום עיגון אין להקל לפי שיש כאן שינוי צורת אות. לא שהפר"ח סובר דלא מקרי יוד בלא הקוץ אלא שהוא אזיל לשיטתו בס"ק י"א דגם דיבוק ע"י תג מקרי דיבוק מאות לאות וא"כ ה"ה נמי לדידי' באות עצמו שדבוק ע"י תג לא מהני גרירה כו' וכיון שמהרא"י בסי' ר"ל ורל"ו משמעות דבריו שאף ר"ת עצמו שסובר שקוצו של יוד שאמרו בגמ' שמעכב הוא החחתון שבצד שמאל היינו דוקא בתפילין ולא בגט לכן במקום דחק גדול וחשש עיגון כזה יש להקל. באופן שבודאי היה ראוי עכ"פ לתקן תחילה כדעת הסדר גיטין אלא שמעלתו כתב שהנייר שפל מאד ויש לחוש שלא יתקלקל לכן דעתי שהשליח ימסור הגט כמו שהוא ואח"כ יקחנו ממנה ואז יצוה מעלתו לסופר אומן לתקנו אולי יעלה בידו התיקון כהוגן וימסרנו שליח לידה ואם יתקלקל ע"י התיקון שוב אין ברירה ונסמוך על הנתינה הראשונה (כיוצא בזה כ' ג"כ הג"פ בס"ק כ"ו ובס"ק ס"ו ובס"ק ק"ג ע"ש) ואמנם קודם הנתינה הראשונה לא יגיד כלל בפני השליח או האשה שימסרנו שנית רק וצוה ליתנו בידה בתורת כריתות כראוי ואח"כ יאמר לו שנתיישב בדעתו ליתנו לה שנית וטעמו בזה מבואר בחבורי נו"ב (סימן צ' יובא לקמן סימן קכ"ט סי"ט) עכ"ד ע"ש. ועמ"ש עוד בזה בביאור לסדר גיטין בסג"ר אות פ"א. ועיין בת' גליא מסכת סימן ז' שהאריך מאד בענין הקוצין ולקח לו דרך לעצמו מש"ב:
לג סָעִיף יח ויש מי שאומר כו'. עח"מ וב"ש וע' בס' ג"פ ס"ק פ"ב מסקנתו לדינא בזה ועיין תשובת ב"ח החדשות סימן צ"ג תשובת גדול אחד על אודות הגט שנשלח מק"ק פראג וכתוב בו בנפש כי חסר יוד ראשונה כמנהג ק"ק פראג מקום הכתיבה. וכתב דלכאורה היה להם לכתוב מלא כמנהג מדינתינו מקום הנתינה שהוא העיקר כנראה מדברי הב"י סי' קכ"ה בישוב דברי תשובת הרא"ש וכ"פ בש"ע שצריך שיהא הגט נקרא במקום הנתינה אך אם נדקדק בזה יפה עשו והוא כשנדקדק תחילה בדברי ב"י כו' ואני אומר דלק"מ דודאי בשינוי השמות צריך תמיד לכתוב עיקר השם שבמקום הנתינה והשני בטפל בלשון דמתקרי כו' אבל לענין קריאת הגט צריך שיהא נכתב שיהא נקרא בב' המקומות מקום שיצא ומקום שהלך וכן מצאתי בתשובת מהרש"ך סימן ח' ובנדון דהרא"ש מיירי שהיה נכתב באופן שהיה נקרא במקום הנתינה שהיו כותבין נון פשוטה קצרה כמו ז' ור' בגג קטנה ובמקום הכתיבה לא היה נקרא ופסלו וכתב הטעם שצריך שיהא נקרא מ"מ במקים הכתיבה ומכ"ש שצריך שיהא נקרא היטב במקום הנתינה ומביא ראיה שחששו חז"ל לכתוב שני השמות דהיינו גם שם שבמקום הכתיבה משום לעז שלא יאמרו בני מקום הכתיבה שאין זה המגרש מכ"ש שצריך שיהא נקרא הגט לבני אותו מקום הכתיבה וידעו שנתגרשה ובתשו' הרמב"ן היה הדבר בהיפך שלא היה נקרא במקום הנתינה ופסלו ג"כ ובהכי כ"ע מ דים ובענין השמות מי הוא העיקר בודאי שם הנתינה עיקר ואידך טפל. מ"מ צריך לכתוב שניהם. ולפ"ז מ"ש בש"ע סי"ח ויש מי שאומר שאף במקום כתיבתו כו' לא יפה כתב בשם י"א דלע"ד כ"ע ס"ל הכי דצריך שיהא נקרא בשני המקומות. ומעתה בנ"ד מאחר דחיישי' לתרוויהו יפה עשו שכתבו בנפשכי חסר דא"כ נקרא שפיר בב' המקומות שהרי אף במקום הנהוג לכתוב מלא אם כתב חסר כשר (וכמ"ש בסימן קכ"ו סל"ז בהגה) משא"כ כשהוא מלא אינו נשמע שפיר לבני מקום הכתיבה עכ"ד ע"ש. ועבה"ט בסי' קכ"ט סק"א:
לד סָעִיף יח דהיינו שימשוך. עבה"ט סוס"ק ל"ב מ"ש רק אם מקצת הגט השיטין לא היו מעורות א"צ לכתוב גט אחר כלל אפילו בלא עיגון (עי' בתשו' ב"ח החדשות סי' צ"ב) . ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קי"ג על דבר הגט שהיו בו שני שיטין שאינן מעורות וכתב להשואל כיון שהזכיר מעלתו שהוא חשש עיגון ושלעת עתה לא נודע מקומו כבר מבואר בסי' קכ"ה סי"ח בהגה שהוא כשר עכ"ל מבואר מדבריו דאפילו רק מקצת שיטין אינן מעורות לא כשר רק במקום עיגון. ועיין בתשו' שיבת ציון סי' צ"א שהאריך הרבה בענין זה ומסקנתו לדינא שבאם אפשר להשיג מהבעל גט אחר אפילו אם רק שני שיטין אינן מעורות זה בזה ואפילו אם נמשך נון או ד' משורה שלמעלה עד סמוך לשורה שלמטה הימנה רק שלא נמשך ג"כ ראש הלמ"ד משורה שלמטה עד סמוך לשורה שלמעלה יש לנו לחוש לדעת המחמירין ויש לב"ד להתאמץ ולרצות את הבעל שיתן גט אחר כשר בלי שום פקפוק אך אם הבעל יתעקש ואינו רוצה ליתן בלתי רצוי כסף אז אפילו אם הגט אינו מעורה כלל כדאי הם הב"ח והלבוש ושאר פוסקים אחרונים המקילין כו' ולכך יש להקל בשעת הדחק אף שאינו מקום עיגון כלל ע"ש.
לה סָעִיף יח או ראש למד. כ' הט"ז ס"ק כ"א דט"ס הוא וצריך למחוק תיבת או וצ"ל וראש הלמד כי תרתי בעינן ע"ש ועיין בת' תיבת ציון שם מ"ש בזה:
לו סָעִיף יח ואם לא עירה י"א שהוא פסול. עמ"ש בזה בס' מרכבת המשנה פ"ד הל"ג הלכה י"ד. ואין דבריו נוחים אצלי בזה:
לז סָעִיף יח דבמקום עיגון. עיין בתשו' אא"ז פמ"א ח"ג ס"ס מ"ז.
לח סָעִיף יח לחלל ד'. עבה"ט מ"ש וה"ה בשאר אותיות אם נשתנו ועיין בס' קרבן נתנאל פ"ב דגיטין אות מ"ה שכתב דהרמ"א דוקא נקט לחלל ד' אבל לחלל שאר אותיות לא פסו' בדיעבד ודלא כב"ש ע"ש ועיין במג"א סימן ל"ב סק"מ ועי' בתשו' מהר"מ מבריסק סי' ח':
לט סָעִיף כ שנמצא קרוע. כל סעי' זה וסעי' שאחריו עיין היטב בס' ג"פ מבואר בו כמה חדושי דינים וע' עוד בפר"ח ובס' ב"מ מזה:
מ סָעִיף כ ואם לאו אינו גט. עי' בתשו' הרדב"ז ח"א סימן קפ"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.