א בַּזְּמַן הַזֶּה, דָּנִים הַדַּיָּנִים דִּינֵי הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת וּכְתֻבַּת אִשָּׁה וִירֻשּׁוֹת וּמַתָּנוֹת וּמַזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ, שֶׁהֵם הַדְּבָרִים הַמְצוּיִים תָּמִיד וְיֵשׁ בָּהֶם חֶסְרוֹן כִּיס; אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְצוּיִים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חֶסְרוֹן כִּיס, כְּגוֹן בְּהֵמָה שֶׁחִבְּלָה בַּחֲבֶרְתָּהּ, אוֹ דְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם חֶסְרוֹן כִּיס אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְצוּיִים, כְּגוֹן תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְכֵן כָּל הַקְּנָסוֹת שֶׁקָּנְסוּ חֲכָמִים, כְּתוֹקֵעַ לַחֲבֵרוֹ (פֵּי', שֶׁתּוֹקֵעַ בְּקוֹל בְּאָזְנוֹ וּמַבְעִיתוֹ), וּכְסוֹטֵר אֶת חֲבֵרוֹ (פֵּי', מַכֶּה בְיָדוֹ עַל הַלֶּחִי), וְכֵן כָּל הַמְשַׁלֵּם יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִזִּיק, אוֹ שֶׁמְּשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, אֵין דָּנִין אוֹתוֹ אֶלָּא מֻמְחִים הַסְמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, חוּץ מֵחֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָמוֹן וְאֵינוֹ קְנָס.
ב אָדָם שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ, אֵין מַגְבִּין דַּיָּנִים שֶׁאֵינָם סְמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נֶזֶק צַעַר וּפְגָם וּבֹשֶׁת וְכֹפֶר, אֲבָל שֶׁבֶת וְרִפּוּי מַגְבִּין. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף רִפּוּי וְשֶׁבֶת אֵין דָּנִין (טוּר בְּשֵׁם רֹא"שׁ), וְלֹא רָאִיתִי נוֹהֲגִין לְדַקְדֵּק בְּזֶה, רַק כּוֹפִין הַחוֹבֵל לְפַיֵּס הַנֶּחְבָּל וּלְקָנְסוֹ כְפִי הַנִּרְאֶה לָהֶם (ד"מ לְדַעַת מַהֲרַ"ם [מהרא"י] בִּפְסָקָיו סִימָן ר"ח), וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ (סָעִיף ה')
ג בְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה אֶת הָאָדָם, אֵין גּוֹבִין נִזְקוֹ דַיָּנִים שֶׁאֵינָן סְמוּכִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי; אֲבָל אָדָם שֶׁהִזִּיק בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה בְּשֵׁן וָרֶגֶל, הוֹאִיל וְהִיא מוּעֶדֶת (לָהֶן) מִתְּחִלָּתָהּ הֲרֵי זֶה דָבָר מָצוּי וּמַגְבִּין אוֹתוֹ דַיָּנִים שֶׁאֵינָם סְמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; וְכֵן מִי שֶׁגָּנַב אוֹ גָּזַל, מַגְבִּין מִמֶּנּוּ הַקֶּרֶן בִּלְבַד. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא גְזֵלוֹת דִּשְׁכִיחֵי, כְּגוֹן כּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן וְכַדּוֹמֶה, אֲבָל גְּזֵלָה מַמָּשׁ לֹא שְׁכִיחָא, וְאֵין דָּנִין, אֶלָּא אִם כֵּן הַגְּזֵלָה קַיֶּמֶת, מְחַיְּבִין לְהַחֲזִירָהּ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַחוֹבֵל).
ד דִּינָא דִּגְרָמֵי, וְכֵן דִּין הַמּוֹסֵר, דָּנִין אוֹתָם דַּיָּנִים שֶׁאֵינָם סְמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הַגָּה: עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ עֵדוּת שֶׁקֶר וְהוּזְמוּ, וְהוֹצִיאוּ מָמוֹן עַל פִּיהֶם וְאִי אֶפְשָׁר לְמֵהֱדָר, דָּנִין אוֹתָן וּמְחַיְּבִין אוֹתָן לְשַׁלֵּם (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק הַחוֹבֵל). וְעַיֵן לְקַמָּן סִימָן כ"ט סָעִיף ב'
ה אַף עַל פִּי שֶׁדַּיָנִים שֶׁאֵינָם סְמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָן מַגְבִּין קְנָסוֹת, מְנַדִּין אוֹתוֹ, עַד שֶׁיְּפַיֵּס לְבַעַל דִּינוֹ; וְכֵיוָן שֶׁיִּתֵּן לוֹ שִׁעוּר הָרָאוּי לוֹ, מַתִּירִין לוֹ (בֵּין נִתְפַּיֵּס בַּעַל דִּינוֹ בֵּין לֹא נִתְפַּיֵּס). וְכֵן אִם תָּפַס הַנִּזָּק שִׁעוּר מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ לִטּוֹל, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. הַגָּה: וְאִם יֹאמַר הַנִּזָּק: שׁוּמוּ לִי נִזְקִי, שֶׁאֵדַע עַד כַּמָּה אֶתְפֹּס, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא אִם כְּבָר תָּפַס שָׁמִין לוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ: כָּךְ וְכָךְ תַּחֲזִיק וְכָךְ וְכָךְ תַּחֲזִיר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ פ' הַחוֹבֵל וְסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּבָבָא קַמָּא). וְכָל זֶה דַּוְקָא בַּקְּנָסוֹת הַכְּתוּבִים, אֲבָל קְנָסוֹת שֶׁבָּאִים חֲכָמִים לִקְנֹס מֵעַצְמָן עַל תַּקָּנָתָן, גּוֹבִין בְּכָל מָקוֹם, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ב' (מָרְדְּכַי ס"פ הַשּׁוֹלֵחַ).
ו הַמְבַיֵּשׁ בִּדְבָרִים, מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּפַיְסֶנּוּ כָּרָאוּי, לְפִי כְבוֹדוֹ. הַגָּה: וְעַיֵן לְקַמָּן סִימָן ת"כ סָעִיף ל"ח וְעַיֵן לְקַמָּן סִימָן ב' אִם נִתְחַיֵּב לוֹ מַלְקוֹת, אִם יָכוֹל לִפְדּוֹת עַצְמוֹ בְּמָמוֹן:
א סָעִיף א בזמן הזה דני' הדייני' כו' ע' בסמ"ע ס"ק א' ובב"ח:
ב סָעִיף א בהמה שחבלה כו' וה"ה ניזקין דאש ובור מהרש"ל פ"ח סי' ה' ועיין בהגהת אשרי פ' הכונס:
ג סָעִיף א כגון תשלומי כפל כו' (הג"ה ע' בסמ"ע ס"ק ה' עד וי"ל כו' שנתנו דין קנס לדבר שאינו שכיח או שאין בהם חסרון כיס כו' וכ"כ מהרש"ל ביש"ש שם סי' ו' דבלשון הש"ס נמי מצינו שדבר שאינו שכיח מיקרי קנס ומביא ראיה מהש"ס דקאמר אבשת קנסא קמגבית בבבל כו' ע"ש וק"ל):
ד סָעִיף א הסמוכים וע' בריב"ש ס"ס רע"א שכ' שם ענין הסמיכה שנוהגין האשכנזים ומיהו פשיטא דאין סמיכה זו מהני בזה"ז לענין דיני קנסות רק לענין חליצה וגיטין דאין סמיכה לענין דיני קנסות וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' סנהדרין ע"ש:
ה סָעִיף ב נזק וצער כו' ע' בפסק' מהרא"י סי' ר"ח ודו"ק:
ו סָעִיף ב ופגם ובשת עיין בסמ"ע ס"ק י' ובמהרש"ל ביש"ש שם סי' ו' ובא"ע סי' קע"ז:
ז סָעִיף ב אבל שבת ורפוי מגבין כו' וכ"פ מהרש"ל ביש"ש סי' ד' (הג"ה אף שמשמעות הש"ס כהרא"ש ע"ש):
ח סָעִיף ג מגבין ממנו הקרן בלבד. אבל לא מה שהוא יותר על הקרן כגון השבח ולפני יאוש שגובין מן הגזלן אין מגבין בבבל. כ"כ הב"ח ולפענ"ד דגם השבח מגבין ולא אתי אלא למעוטי קנס דגזלן והיינו שכתב הרמב"ם מתחלה דיני קנסות כגון גזלות וחבלות כו' אין דנין כו' ואין להקשו' דהא כתב כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ד' וה' משמע דגזילות לאו בתשלומי ד' וה' איירי דא"כ ל"ל למימר תו תשלומי ד' וה' י"ל דמתחלה כתב קנס דגזלות כגון שגנב או גזל מבית חבירו בענין דמתחייב כפל ד' וה' ואח"כ כתב סתם תשלומי ד' וה' והיינו כגון שטוען טענת גנב בפקדון ונשבע וכה"ג:
ט סָעִיף ג וי"א דווקא גזלו' כו' כ' הסמ"ע דהמחבר ס"ל דכל גזילות דנין חוץ מגזלות הבאות ע"י חבלות וכדעת התוס' פ' החובל (בבא קמא דף פ"ד) ור"פ קמא דסנהדרין (ובהכי מיירי מתני' רפ"ק דסנהדרין וכן מוכח בתוס' שם ודלא כמהר"ש אידל' רפ"ק דסנהדרין ע"ש) ולכך כתב המחבר סתם דדנין כל גזילות עכ"ד וקשה לי דא"כ ה"ל להמחב' לכתוב גזילות ע"י חבלות וע"ק שהרי לא הביא בב"י דברי התו' בזה ולכך נ"ל דס"ל להמחבר כדעת הרמב"ם שכתב בסתם כל גזילות דנין והא דאמרי' בגיטין פ' המגרש (גיטין דף פ"ח ע"ב) דגזילות וחבלות אין דנין דלא שכיחי היינו הקנס מגזילות כגון תשלומי כפל וד' וה' וכה"ג דה"ל לא שכיח ואה"נ דהמ"ל בפ' המגרש דלית ביה חסרון כיס אלא משום חבלות קאמר הכי וכן מדוקדק בלשון הרמב"ם פ"ה מה' סנהדרין שכ' וז"ל דיני קנסית כגון גזילו' וחבלות ותשלומי כפל כו' אין דנין כו' מי שגנב או גזל גובין ממנו הקרן דייני ח"ל אבל התוספת אין גובין כו' ובזה נסתלקה תמיהת מהרש"ל פרק החובל סי' ה' שכתב וז"ל תימא שהרמב"ם כתב דגזילות וחבלות אין דנין בח"ל ואח"כ כ' מי שגנב או גזל כו' וכן נראה לפע"ד דעת הרא"ש רפ"ק דסנהדרין והטור שכתבו סתמא דכל גזילות שכיחי ודנין אותם וכן נראה לפע"ד דעת רב האי שהביא הטור לקמן ס"ס ת"ך ודלא כמהרש"ל שם שכ' דלדעתם דגזילות ע"י חבלות אין דנין ולכך כתב כאן המחבר בסתם מי שגנב או גזל גובין ממנו הקרן והיינו ע"פ מה שהביא בספרו ב"י דברי הרמב"ם ומשמע מדבריו בב"י שגם דעת הרא"ש והטור כן וע' בטור וב"י לקמן ר"ס ל' וכן נראה עיקר לדינא וכמ"ש התוס' ושאר אחרונים שמעשים בכל יום שדנין דיני גזילות ע"ש (ודברי הב"ח בדעת הרא"ש מעורבבים שבתחלה כ' שר' ירוחם כתב לדעתו כהתוספות דגזילות הבאות ע"י חבלות אין דנין ובסוף כ' שדעת הרא"ש כהרמב"ם. ובאמת המעיין ברבי' ירוחם יראה שלא כתב כן אלא בשם תוספות הרא"ש ע"ש):
י סָעִיף ד דיני דגרמי כו' ע"ל סי' ס"ו סעיף ל"ב (הג"ה וסי' שפ"ו) שהארכתי שם אי דיני דגרמי חייב משום דינא או קנסא ודו"ק:
יא סָעִיף ד עדים שהעידו עדות שקר ע"ל סימן כ"ח ס"ג בהג"ה:
יב סָעִיף ד ומחייבין אותן לשלם כו' וכ"כ מהרש"ל פרק החובל סי' ה' ועמ"ש לקמן ס"ס ל"ח מזה:
יג סָעִיף ה אע"פ שדיינים שאינם סמוכים כו' עיין ביש"ש פ"ח סי' ו' חלוקי דינים בזה:
יד סָעִיף ה מנדין אותו והיינו דוקא גבי חובל וכיוצא בו מנדין שאין בו שום ממון יותר משום דאל"כ כל א' יחבל ויזיק לחבירו אבל לא משום כפל ד' וה' וכ"פ הסמ"ע ס"ק י"א וכ"פ מהרש"ל סימן ו' ע"ש:
טו סָעִיף ה וכן אם תפס הניזק בדיני ישראל אבל לא בדיני עכו"ם מהרש"ל ביש"ש פ"ק סי' מ"ג:
טז סָעִיף ה אין מוציאין מידו כו' ואפי' הודה קודם שתפס מהני תפיסה משום דבזמן הזה לא מיפטר בהודאתו ואפי' לא באו עדים כ"כ הטור בשם הרמב"ן וכדבריו סתם לקמן סי' שמ"ח וכ"כ הסמ"ע ס"ק י"ח ובשומר שטוען טענת גנב והוא עצמו גנב כיון דלא משלם כפל אלא בנשבע לפני ב"ד ואנן לית לן ב"ד מומחה א"כ לא נתחייב בכפל ואפי' תפס מפקי' מיניה רמב"ן בס' הלמחות פרק הגוזל עצים והביאו ג"כ הב"ח:
יז סָעִיף ה ואם יאמר הניזק וכו' ומהרש"ל פסק כהרי"ף דבכל דבר שהוא ממון ואינו קנס אלא דלא שכיח שומעים לו דתפיסה הוא דבר קל ע"ש סי' ב':
יח סָעִיף ה כך וכך תחזיק וכו' עיין מ"ש בסמ"ע ס"ק י"ט שכתב וגם לענין תביעות קנס מהני מיגו כמ"ש הטור לקמן סי' שצ"ט כו' והרמ"ה שהביא הטור לקמן סימן שצ"ט חולק וס"ל דבקנס לא מהני מיגו וכ"כ הנ"י ס"פ המניח. ומ"ש הסמ"ע שכ"כ המרדכי ס"פ המניח אין משם ראיה דדילמא המרדכי ס"ל דסוגיא אזלא למאן דאמר פלגא נזקא ממונא וכמ"ש בנ"י שם וכן בה' המגיד ספ"ט מה' נזקי ממון ע"ש ודו"ק ועיין מ"ש לקמן סי' שצ"ט סעיף ג':
יט סָעִיף ו לפי כבודו (הג"ה בירושלמי הביאו הטור דהמבייש הזקן נותן לו ליטרא דדהבא עכ"ל ומביאו בסמ"ע ופסק מור"ם בי"ד בסי' רמ"ג ס"ב בהג"ה שאין לת"ח בזמן הזה דין ת"ח לענין ליטרא דדהבא והוא מת"ה וכ"כ מהרי"ק שורש קס"ג ובתשו' ר"י מטראני החדשים ס"ס מ"ז חולק ע"ז ודחה בשתי ידים וס"ל שיש לו דין ת"ח לענין ליטרא דדהבא ועיין עוד שם):
כ סָעִיף ו וע"ל סי' ת"ך כו' וסימן כ"ז ס"ב:
א סָעִיף א בזמן הזה דנים הדייני' עמ"ש בתורה שופטי' ושוטרי' תתן לך בכל שעריך כו' כתב הטור וז"ל מסקינן בגמ' פ"ק דמכות בא"י חייבים למנות בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ובח"ל חייבי' בכל פלך ופלך ולא בכל עיר ועיר ודוקא בזמן שיש סמיכה אבל האידנא דליכא סמיכה כל הדייני' בטלי' מן התורה כדכתיב ואלה המשפטי' אשר תשים לפניה' לפני אלהי' הכתובי' בפ' דהיינו סמוכי' ולא הדיוטי' ואנן הדיוטות אנן. הילכך אין דנין מן התורה אלא דאנן שליחותייהו דקמאי (הסמוכי' שהיו בדורות ראשוני') עבדינן ומסקינן דלא עבדי' שליחותייהו אלא במידי דשכיחי ואית ביה ח"כ כו' ע"ש ובזה יהי' לך דברי המחבר מבוארין וע"ש מה שאכתוב לך עוד בסמוך בביאור דבריו. עוד כ' הטור (דאיתא בגמרא פרק קמא דסנהדרין) אמר ר' ירמיה אשר תשי' לפניה' אשר תלמדם מיבעי לי' אלא אלו כלי הדייני' כו' וכ' רב האי ב"ד צריך שיהא לו מזומן במושב ב"ד מקל לרדות בו ורצועה להלקות בו ושופר לנדות בו כו' ומהתימא על המחבר ועל מור"ם ז"ל שהשמיטו זה וגם לא ראיתי לרבנן קשישאי נזהרין בזה שיהא לפניה' אלו הכלי' הנ"ל ואפשר דס"ל דלא הוצרכו לזה אלא לדייני' סמוכי' דתשי' לפניה' כתיב אבל סתימת ל' רב האי הנ"ל והטור המביאו לא משמע הכי וצ"ע:
ב סָעִיף א דיני הודאו' והלוואו' לשון הטור פי' שתובע אותו בעידי הודאה שהודה לו בפניהן או שהלוה אותו בפניהן ע"כ וה"ה אם תבעו בהלואה בלא עדי' ולענין שבועת היסת עיין בפרישה:
ג סָעִיף א ויש בהם ח"כ גם בירושות ומתנות לפי דברי התובע יש בהן ח"כ והטעם בכולן כדי שלא יונעל דלת בפני הלווין וכדי שיונעל דלת בפני עושה עולה אמרו רבנן למיעבד שליחותייהו דקמאי ונ"ל דה"ה לשאר עניני' גדולי' שהרי מצינו שאמרו לקבל גרים בזה"ז אע"ג דלא שכיח וגם מצינו דהוו מעשין אגיטין בבבל אע"ג דלית בהו ח"כ וכמ"ש ר"ן וב"י ע"ש ובדרכי משה ובהגהותיו סעיף ד':
ד סָעִיף א כגון בהמה שחבלה כו' המחבר תפס כאן לשון הרמב"ם ריש פ"ה דסנהדרין והוא קרא לתולדה דקרן דלאו אורחא הוא ולאו דרך הנאתה חבלה ומ"ה סתם כאן וכ' אין דנין אות' ול"ד שחבלה בחבירתה אלא ה"ה כל מה שהזיק' במידי דלאו אורחא וכמ"ש הטור ומה שהוא אורח' או דרך הנאתה לא מקרי חבלה אלא היזק' וז"ש בסמוך בח"ג וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל כו' עד ומגבין אותו דייני ח"ל וכן הוא ברמב"ם שם ומיירי אפי' בחבלה בחבירתה דהא בהדיא אמרי' בגמ' דשור בשור דנין במידי דהוא אורחא וק"ל:
ה סָעִיף א כגון תשלומי כפל המחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם ושכ"כ בפ"ה דסנהדרין וצ"ע הא כפל בלא"ה אין גובין בבבל משום שהוא קנס וכמ"ש הרמב"ם שם שאין גובין אותו אלא סמוכי' וכמ"ש שם המחבר ג"כ אחר זה והטור לא כתב כפל כ"א בושת וגם ברישא בדברי' שאינם מצויים ויש בהם ח"כ לא כ' ז"ש הרמב"ם והמחבר כגון בהמה שחבלה בחבירתה שהוא תולדה דקרן כנ"ל ומיקרי קנס אלא כ' כגון שחבל אדם באדם וכן הוא בגמ' בשניה' בפרק החובל וי"ל כיון דגם מה שאין גובין בושת ונזקי אדם באדם הוא משום שנתנו לו דין קנס לדבר שאינו שכיח או שאין בהם ח"כ וכמ"ש בגמרא וכתבתיהו בדריש' ע"ש מש"ה נקט הרמב"ם בלשונו דברי' שהן קנס עצמו לדבר פשיטות וה"ה לכל שם שתמצא שנתנו לו חז"ל דין קנס:
ו סָעִיף א כתוקע לחבירו הרמב"ם והמחבר סתימת לשון המשנה דפרק החובל (ד"צ) נקטי וע"ל סי' ת"ך בסעיף מ"א שכ' פירושו תקע חבירו. בכפו משלם סלע סטרו על פניו כו' והוא פי' הרמב"ם ע"ש ורש"י ור"ן פירשוה בע"א ע"ש בפ' החובל וע' ברש"י שם (דף פ"ד ע"ב.) דמשמע דלא מיקרי קנס כל שאין דמיו קצובין ואפ"ה כל שאינו שכיח ולית ביה ח"כ אין גובין בזמנינו וקראוהו בלשונם קנס ע"ש שנתנו לו חז"ל דין קנס לענין זה שאין גובין אותו בזמנינו וכן מוכח בתוס' דפרק המניח ודפרק החובל וכמ"ש בפרישה ודרישה וגם בסמוך בסמ"ע:
ז סָעִיף א יותר ממה שהזיק כגון גנב דמשלם כפל טבח ומכר ד' וה' ואם גזל ונשבע משלם קרן וחומש ושור תם ח"נ ומ"ש חוץ מחצי נזק צרורות פי' בהמה שהלכה בר"ה והתיזה ברגליה ושברה עי"ז כלי' דהיינו נזק הבא ע"י צרורות ואורח' הוא והוא תולדה דרגל ומן הדין ה"ל לבעלי' לשלם נ"ש אלא שהלכה למשה מסיני שאינו משלמת אלא ח"נ וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ש"צ ע"ש:
ח סָעִיף א מומחי' פירוש איש מנוסה ובקי בדיני' וכמ"ש בסי' ג' סעיף ב':
ט סָעִיף א הסמוכי'. ברמב"ם רפ"ד דסנהדרין מבואר דל' סמיכה נתפשט ממ"ש בתורה (כמשה עם יהושע) ויסמוך ידיו עליו ויצוהו וכן עשה לזקני' וע"י זה שרתה שכינה עליהן. והסמיכה לדורות לא היתה ע"י סמיכת יד אלא שקורין לו רבי ואומרי' לו הרי את סמוך ויש לך רשות לדון אפי' דיני קנסות ומפני שכל הנסמכין היו צריכין להיות סמוכין דוקא מאחד הנסמכי' איש מפי איש עד יהושע שנסמך ביד כמ"ש הרמב"ם שם (אם לא בהתאסף כל חכמי א"י יחד וכמ"ש שם) ומ"ה נקרא סמיכה וע' בריב"ש ס"ס רמ"א כ' שם ענין הסמיכה שנוהגי' האשכנזים והביאו רמ"א בי"ד סי' רמ"ב בסעיף י"ד ע"ש ומה שמדקדק המחבר וכתב מומחין הסמוכין בא"י וכן דקדק אחר זה בסעיף ב' וכן בריש סי' ב' הוא ממ"ש הרמב"ם בפ"ר דסנהדרין שכתב שם ז"ל אין קרוי אלהים אלא ב"ד שנסמך בא"י בלבד והם האנשי' החכמי' והראוים לדון שבדקו אותן ב"ד של א"י ומינו אותן וסמכו אותן כו' עד אין סומכין זקני' בח"ל אפי' היה הסומך בא"י והנסמך בח"ל וכ"ש איפכא כו' עד ב"ד שנסמכו בא"י ויצאו לח"ל הרי הם דנין דיני קנסות בח"ל כו' מ"ש:
י סָעִיף ב נזק צער ופגם כו' הרמב"ם והטור לא כלל' בהאי כללא כי כופר לא שייך בסתם חבלה כ"א נזק צער ובשת ופגם לא נזכר בגמרא ופוסקים בחבלה כ"א במקום שלא נזכר נזק וכאן דכבר כתב המחבר נזק צריכין לפרש דמ"ש ופגם דקאי אאונס ומפתה והוא במקום נזק שלם וכמ"ש רש"י בר"פ החובל (בבא קמא דף פ"ד ריש מ"ב) וכופר שייך בשור שהמית אדם והמחבר קיצר וכללינהו יחד וע' בפרישה ודרישה שם כתבתי דהא דאין גובין פגם אע"ג דבר"פ החובל אמרינן עליה דשכיח הוא וגם יש בו ח"כ ה"ט דהגמרא לא קאמר דשכיח הוא אלא השומא מה יש בין בתולה לבעולה דהכל בקיאין בדיבר נשואין ואינו בכלל אמרם כל הנישום כעבד כו' אבל המעשה מצד עצמה לאנס או לפתות הבתולות זהו לא שכיח לא עבדינן שליחותייהו:
יא סָעִיף ב אבל שבת וריפוי מגבין פי' מכל חבלה מגבין אותו אפילו מקטיעת ידו דאינו שכיח מ"מ כיון דשבת וריפוי הן שייכים ג"כ בשאר מכות ופצעים השכיחים ס"ל להרמב"ם דאין לחלק בין מכה למכה וגובין מכולן והרא"ש ס"ל דאין גובין ובפרישה כתבתי טעם פלוגתת הרמב"ם והרא"ש ע"ש:
יב סָעִיף ב ולא ראיתי נוהגין כו' בד"מ ס"ד כ"כ אפסקי מהרא"י שהביא שם שכתב בסי' ר"ח שגובין ריפוי ושבת וקונסין אותו כו' ומשמעות לשונו הוא שם דאפילו בזמן הזה עבדינן הכי וע"ז כתב מור"ם שם ז"ל לא ראיתי נוהגין לגבות שבת רק מחייבין אותו לרפאותו ולקנוס החובל כפי הנראה לדייני' ע"ש וכאן בהג"ה לא הזכיר שמחייבין אותו לרפאותו וכלל דמי הרפואה בדמי הפיוס ומ"ש ולא ראיתי נוהגין כן נראה שקאי אמ"ש המחבר לגבות שבת ורפוי ע"ז כ' די"א כו' ושגם הוא לא ראה לדקדק לכופו לשלם שבת ורפוי ע"פ השומא רק לכופו לפייסו:
יג סָעִיף ג בהמה שהזיקה את האדם כו' (בב"קן דף ב') מפרש הטעם משום דאדם יש לו מזל ופירש"י אדם שהוא בר שכל משמר נפשו:
יד סָעִיף ג וי"א דוקא גזילות כו' עיין בנ"י דכ"כ לתרץ הגמרות אהדדי אבל התוספות שם דף פ"ד ובפרק בתרא דגיטין דפ"ח ובפ"ק דסנהדרין דף ג' חלקו בע"א וכתבו דוקא גזילות הבאות ע"י חבלות הוא דלא דנין וזהו דעת המחבר שכתב סתם דדנים גזילה וע' בד"מ סעיף ד':
טו סָעִיף ד עדים שהעידו עדות שקר נראה פשוט דלא כתב מור"ם ז"ל זה לפרש דינא דגרמי דדינא דגרמי מפרשין שם לקמן בסי' שפ"ו בע"א אלא לדין בפני עצמו כתבו מור"ם והוא מהמרדכי דר"פ החובל שכתבו לדין בפני עצמו:
טז סָעִיף ד והוזמו והוציאו כו' דווקא כשהוציאו על ידן הוא דנתחייב ולא מכאשר זמם כשעדיין לא הוציאו דקנס הוא והא דכתב והוזמו ולא כתב והוכחשו משום דבהכחשה דשנים אמרו לוה והוציאו ממון על פיהם ולאחר זמן באו שנים ואמרו לא לוה בכה"ג אם הוציאו ממון על פיהם אין מחייבין אותן דמה ראית להאמין לאחרונים יותר מלראשונים משא"כ אם הוזמו וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בר"ס ל"א וסי' ל"ה. וסי' מ"ו בסעיף ל"ז:
יז סָעִיף ה וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו מתירין לו כלשון המחבר כן הוא ל' הרמב"ם בסוף פ"ה דסנהדרין וכתב שם עוד ז"ל מתירין לו בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס ונראה דכן צריכין להגיה כאן בדברי המחבר ומ"ש וכיון שיתן שימור הראוי לו נראה דאינו ר"ל כל דמי נזקו דווקא אלא קרוב לאותו שיעור וכ"כ בטור בשם רב שרירא והרא"ש דבקרוב לשיעור נזקו סגי מ"ש והרמב"ם נקט כלשון הרי"ף שכתב שכן מנהג הישיבות ובדרישה הוכחתי שגם דעת הרי"ף כן מ"ש והשתא א"ש שהוצרך לכתוב דמתירין לו אפי' לא נתפייס בעל דינו פי' אף שרוצה שיתן לו כל דמי נזקו וא"ש נמי שסיים וכתב ז"ל וכן אם תפס הניזק כו' אין מוציאין מידו כו' דקשה מאי וכן כו' דכ' הלא כ"ש הוא אלא ודאי אתא לאשמועי' דאפילו אם תפס דמי כל נזקו אין מוציאין מידו וכ"כ הטור בשם הרא"ש דאין מוציאין מידו אלא המותר מכדי נזקו. גם י"ל דבכלל מה שראוי ליטול דקאמר הוא ג"כ כפל ד' וה' דג"כ אין מוציאין מידו וכמ"ש בס"ק שאחר זה ול' וכן ה"פ אע"פ שדיינים כו' אין מגבין קנסות מ"מ יש תיקון לניזק וכו' במה שמנדין המזיק וכו' וכן יש תיקון עוד באם תפס וק"ל:
יח סָעִיף ה אין מוציאין מידו פי' ואפילו תפס יותר מכדי הזיקו אה נתחייב לו כ"כ אה היו דנין אותו כגון כפל ד' וה' תפיסתו תפיסה וכ"כ הרא"ש והטו' ס"ס שמ"ט ועפ"ר וכן מוכח מדברי מור"ם ז"ל בסי' שמ"ח ס"ד ע"ש ובעיר שושן כתב דאפי' בלא תפיסה כשמנדין אותו עד שיפייס הניזק אין מתירין אותו מהנידוי עד שיתן קרוב לכפל ד' וה' כו' וז"א שהרי בסי' שמ"ט נתבאר כל היכא דלא תפס ליכא למ"ד שיהא בנידוי עד שיתן יותר מכדי נזקו מ"ש מילתא בטעמא וכן מוכח ממ"ש הטור בסי' זה בסעיף א' ז"ל וסמכו חז"ל כי ראוי שיבא מזה נזק גדול במה שאין דנין דיני קנסות ועשו תקנה לנדות החובל עד שיפייס הנחבל בקרוב כו' משמע דוקא דעל קנס חבלה והדומה לו מנדינן שאין בו שום ממון יתר ומשום דאל"כ כל אחד יחבל ויזיק לחבירו ולא משום כפל ד' וה' דאף אם לא יגביהו אין לומ' שכ"א יגנוב ויגזול בהיות שידוע שיצטרך לפרוע גניבתו וגזילתו וגם קי"ל כהרא"ש דכתב דבין אם תפס בשעת הנזק או לאחר הנזק בין אותו דבר המזיק עצמו בין דבר אחר תפיסתו תפיסה ומ"ה סתם כאן המחבר ומור"ם ז"ל וכתבו דמהני תפיסה וק"ל ומיהו המרדכי ס"פ המניח כתב תשובת רבינו ברוך דבנזק קרן עבדינן כר"ת ובשאר קנסות כדעת החולקים ע"ש ובד"מ ס"ו שהביאו וגם סתם המחבר ולא כתב דאם הודה בקנס דלא מהני ליה התפיסה משום דקי"ל כהרמב"ן דבזמן הזה לא מפטר בהודאתו ואפי' לא באו עדים וכדבריו סתם הטור לקמן בסי' שמ"ח ע"ש ועד"ר:
יט סָעִיף ה וכך וכך תחזיר וזהו דלא כמ"ש מהרי"ו סי' כ"ח וכמ"ש בד"מ ע"ש וסיים הרא"ש והטור בזה וכ' ז"ל ואם לא הביא התופס עדים שראוי לזכות בהן אומרים להחזיר מה שתפס עכ"ל וכתב ע"ז מור"ם ז"ל דהיינו דוקא אם תפס בעדים אבל אי תפס בלא עדים נאמן במיגו דלא תפסתי עכ"ל ור"ל ע"ד שיתבאר לקמן ס"ס פ"ז סעי' ל' ע"ש לענין תביעת ממון וגם לענין תביעת קנס מהני מיגו כמ"ש המרדכי ס"פ המניח והטור ס"ס שצ"ט (וגם מור"ם כ"כ שם בס"ד) ות' ע"ש עד"ר:
כ סָעִיף ה בקנסות הכתובים וכתב המרדכי פרק השולח בשם ר"י דאף דאין גובין בזמן הזה קנסות מ"מ יש לדונן ע"פ ז' טובי העיר ועיין בסי' ב':
כא סָעִיף ה אבל קנסות כו' בפסקי מהרא"י סימן ס"ד משמע דיכול לקנוס למי שאינו רוצה להיות ציית דין שיתן קנס למלך וד"מ הביאו בס"ס ג' וע"ל סי' שפ"ח ס"ה בסמ"ע מ"ש שם:
כב סָעִיף ו המבייש בדברים גם זה כתב הטור בשם רב שרירא והרא"ש והוא מתקנת הגאונים אבל מדינא פטור בבושת דברים ואפי' בדיינים סמוכים אין גובין ממנו בושת מן הדין כדאיתא בפ' החובל (בבא קמא דף צ"א ע"א) ולא כמ"ש בע"ש ע"ש:
כג סָעִיף ו לפי כבודו בירושלמי (הביאו הטור) דמבייש את הזקן נותן לו ליטרא דדהבא עכ"ל והוא משקל ל"ה דינרי זהב כמ"ש הרמב"ם הביאו הטור לקמן בסי' ת"ך סעיף ל' שכתב וגובין ממנו ל"ה דינרי זהובים ומוכח ממאי דמסיק שם אחר זה דהוא ליטרא זהב ע"ש וי"מ שהוא ל"ו זהובים כמ"ש בי"ד סימן של"ד בשם מהר"ם מ"ץ:
א סָעִיף א דיני הודאות והלואות. ז"ל הטור פי' שתובע אותו בעידי הודאה שהודה לו בפניהם או שהלוה אותו בפניהם ע"כ. ועיין ט"ז מ"ש דרבינו נשמר שלא תטעה לפרש כפי' אחר שברש"י על ומוד' במקצת וכופר הכל ובעינן מומחין לדבר שהוא מדרבנן לזה הביא הפי' של הודאות והלואות שאינו כדרך הזה. ולי נראה דכיון דקיימא לן גבי שבועת היסת אין יורדין לנכסיו אם אינו רוצ' לישבע אלא מנדין אותו עד שישבע ואם כן ליכא נפקותא לענין שבועת היסת דהא גם במידי דאין דנין אותו מנדין מתקנת שתי ישיבות להכי הביא פי' הודאות שתובע אותו בעדי הודאה ואם כן מ"ש הסמ"ע וה"ה בתובעו בלא עדים ולענין שבועת היס' לפי מ"ש ליכא נפקות' לענין היסת דהא אפילו במידי דאין דנין מנדין אותו:
ב סָעִיף א בהמה שחבלה. ז"ל הש"ך וה"ה נזקין דאש ובור מוהרש"ל פ"ת סימן ה' ולענ"ד נראה כיון דבהגהת אשר"י פ' החובל פסק דדנין אש ובור אלא שהביא בשם מוהרי"ת דמספקא לי' ומדברי התוספות נראה דס"ל גם כן דדנין אש ובור עיין שם בפרק קמא דב"ק דף י"ד (ע"ב) בהא דתנן במתני' בפני בית דין פרט לבית דין הדיוטות וכתבו שם בתוספות וז"ל ואף על גב דלמאן דאמר תני שדר לרגלו ומבעה לשינו לא איירי בקנס אפילו הכי תני לה ולא קאי אמתני' כמו דתני בפני עדים ואמרי' פרט למודה בקנס ואח"כ באו עדים עיין שם ואי נימא דאש ובור בעי מומחין אם כן שפיר מצי קאי אמתני' דהא אש ובור בתוך ארבעה אבות אלא ודאי סבירא ליה דאש ובור לא בעי מומחין ואם כן כיון דלתוספות פשיט' אין ספק מוציא מידי ודאי ואם כן אש ובור לא בעי מומחין:
ג סָעִיף ג וי"א דוקא גזילות וחבלות דשכיחי. כתב הסמ"ע ז"ל אבל התוספות חלקו בע"א וכתבו דוקא גזילות ע"י חבלות הוא דאין דנין וזה דעת המחבר שכתב סתם דדנין גזילות ומוהרש"א בחידושיו כ'דודאי מתני' גזילות וחבלות איירי בגזילות לחודי' ובחבלות לתודי' במו שאמרו שם בש"ס גדלו' דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים ועכשיו דנין גזילות לתודי' ולא גזילות ע"י חבלות עיין שם וצריך ביאור דמ"ש בזמן המשנה גזילות לתודי' נמי בעי מומחין ועכשיו גזילות לתודא לא בעי מומחין. ונראה דודאי נעילת דלת דגזילות היינו שיונעל דלת בפני עושי עולה וכמו שכתבו התוספות שם ואם כן בזמן המשנה דהיו מומחין בעולם אם כן בלאו הכי יונעל דלת בפני הגזלנין דמורא על ראשם פן ואולי יטריח הנגזל אחרי מומחין כיון דיש אלקים שופטים בארץ ולכן לא הפקיעו דין מומחין מן הגזלנין אלא דוקא מהודאו' והלואות הפקיעו דין מומחין שלא היו רוצין ללות תם יטריחו אחרי מומחין אבל הדיוטוית ימצא בקל אבל עכשיו דליכא מומחין כלל אם כן כדי שיונעל דלת בפני עושי עולה הוצרכו תז"ל לאפקועי לגמרי דין מומחין ואוקמוהו אדין הדיוטות וכן נראה שיטה זו מתוך דברי הרא"ש עיין שם אח"ז מצאתי כדברינו בחידושי הר"ן בפרק זה בורר וכ"כ הרמב"ן בחידושיו שם אלא שהוא כותב בזה לישב קושיות תוספות שהקשו דבמתני' תק גזילות וחבלות ועכשיו דנין לזה כתב דבזמן המשנה גם מידי דשכיח ואית בי' חסרון כיס בעי מומחין ולא הפקיעו בזמן המשנה דין מומחין רק מהודאות והלואות ובזמן הזה הפקיעו דין מומחין מכל מילי דשכיחי ואית בי' חסרון כים כדי שיונעל דלת בפני עושי עולה עיין שם ובזה א"ש דבפרק קמא דסנהדרין נקט טעמא דהפקיעו מומחין משום נע"ד ובפ' החובל נקט טעמא דשליחותיה דקמאי עבדינן. והיא משום דפרק קמא דסנהדרין איירי בזמן המשנה דאיכא מומחין ולא הפקיעו מומחין רק מהודאות והלואות ושייך בהו לישנא דנע"ד ובפ' התובל והמגרש מיירי בזמן הזה דליכא מומחין והפקיעו חכמינו זכרונם לברכה תורת מומחין גם מגזילות ומכל מידי דשכיחי ואית בי' חסרון כיס ונתנו בהם טעם משום דשליחותי' דקמאי עבדינין. אך אם כי דברי הרמב"ן והר"ן נכונים אא"ל שיהי' תוספות סוברין שטה זו דהא ספ"ק דב"ק (דף י"א) ד"ה פרט לבית דין הדיוטות ז"ל אף על גב דלמאן דאמר תני שור לרגלו ומבעה לשינו לא איירי בקנס עיין שם ומה קושיא דהא בזמן המשנה כי היכא דגזילות בעי מומחין כיון דיונעל דלת ע"י מומחין וכמ"ש אם כן הוא הדין אש ובור ושן ורגל בעי מומחין ע"כ צ"ל דתוספות ס"ל דאין חילוק בין זמן המשנה לזמן הזה וגזילות לחוד' נמי לא בעי מומחין ודלא כפי" מוהרש"א וצ"ל דמתני' נמי עיירי מגזילות ע"י חבלות וכ"כ הש"ך בסק"ט דבהכי איירי מתני' ודלא כמוהר"ש אידלש עיין שם וזה ברור אחר כתבי זה מצאתי דברי אלה בישוב דברי מוהרש"א בתומים עיין שם ולא הזכיר כי זו היא שיטת הרמב"ן והר"ן ועיין ש"ך שכתב על דברי הסמ"ע שכתב וזה דעת המחבר והקשה עליו דאם כן אמאי לא הביא בבית יוסף חילוק זה ולכן העלם הש"ך כוונת המחבר לשטה אחרת והוא דכל גזילות אפילו ע"י חבלות דנין ומ"ש הרמב"ם דאין דנין היינו הכפל מהגזילות וזה דעת המחבר בשיטת הרמב"ם ע"ש. אך בכסף משנה כתב על דברי התוספות שמחלקים בין גזילות הבאות ע"י חבלות וזה דעת הרמב"ם ע"כ עיין שם בפ"ה מסנהדרין וכדברי הסמ"ע אלא דקש"ל כיון דהרמב"ם סובר דשבת ורפוי דנין ומשמע אפילו מחבלות דלא שכיתי דהיינו מקטיעת יד שהוא נזק אם כן למה יגרע גזילות הבאות ע"י חבלות. משבת וריפוי שע"י חבלות ולכן נראה מזה כדברי הש"ך דהרמב"ם ס"ל דאפילו גזילות שבאות ע"י חבלות דנין ולא מיעט הרמב"ם אלא קנס דגזילות ובתומים הקשה ממתני' דתנן גזילות ותשלומי כפל עיין שם ולא קשה מידי דהא הרמב"ם נמי נקט כהא לישנא ופי' הש"ך דאיכא תרי גווני כפל וה"נ לשון המשנה:
ד סָעִיף ד דיני דגרמי. כתב הגהת מרדכי בפ' האיש מגרש בשם אבי אסף דיכולין עכשיו לכוף על מזונות בניו ובנותיו הקטני' משום מצוה ולא ה"ל כדיני קנסות כדאשכחן רבא כפה על הצדקה:
ה סָעִיף ה וכן אם תפס. בד"מ הביא בשם מרדכי דריב"א עשה בקרן כר"ת ונשאר קנסות כדעת החולקים ויכול לתפוס כל מילי ועיין סמ"ע ובשאר קנסות היינו בהמה שחבלה באדם ואפילו בשן ורגל לא שכיחי כמבואר בסעיף ג' ובתומים תמה ע"ז וטען דלא משכחת דבר המזיק שיהי' קנס רק בקרן עיין שם ולק"מ וכמ"ש:
ו סָעִיף ה אין מוציאין מידו. ז"ל הש"ך אפילו הודה קודם שתפס מהני תפיס' משו' דבזמן הזה לא מיפטר בהודאתו ואפילו לא באו עדים כ"כ הטור והרמב"ן וכ"כ הסמ"ע ועיין ד"מ שכ' ז"ל בבנימין זאב סימן קל"ב משמע דאע"פ דלא מיקרי הודאה בבית דין בזמן הזה לפטור אם באו עדים אח"כ ע"ע בלא עדים אינו חייב על פי עצמו בקנס וכן משמעות קצת לשון הראב"ד והרמב"ן דלא פליגי אלא כשבאו עדים אח"כ אבל בלא עדים משמע דלכ"ע פטור מיהו נראה דאין לחלק ואפשר דהרמב"ן חלק בכל ענין ואם תפס לא מפקינן מיני' עד כאן לשונו ומדברי הד"מ נראה דלא פשיטא לי' הך מלתא דיהי' חייב בלא עדים ולא כתבו אלא בלשון אפשר ודלא כסמ"ע וש"ך דפשיטא להו דאפילו לא באו עדים חייב וק"ל טובא לדברי סמ"ע וש"ך דבלא עדים חייב מהא דפריך בפ' מרובה למאן דאמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ממעשה דר"ג שכבר אין לך עדות הא באו עדים אח"כ חייב ומשני שאני ר"ג דחוץ לבית דין הוי ואי"נ דהיכא דלא מהני הודאתו לפטור הרי הוא חייב בלא עדים ומשום דהודאות בעל דין כמאה עדים אם כן היכא א"ל שכבר אין לך עדים הא הודאות ר"ג הוי במקום עדים ומודה בקנס לא הוי כיון שהודה חוץ לבית דין. אח"ז מצאתי בש"ך י"ד הל' עבדים הביא ראי' זו נסתור בזה דעת הלבוש ושארית יוסף דסברי דבזמן הזה חייב בהודאתו בלא עדים ומהתימא שלא זכר שהיא גם כן דעת הסמ"ע והד"מ וסותר משנתו ששנה כאן ואפשר דר"ג אינו נאמן בהודאת עצמו משום דהוא חב לאחריני דאסר העבד על שפחה וכמ"ש גבי גרושה דאין הבעל נאמן משום הודאות בעל דין כיון דאסר לה אכהן וכמו שכתבו התוספות בפרק קמא דגיטין דף ד' ע"ש. ועיין בפרק קמא דמציעא דיליף העדאת עדים לחיוב שבועה ק"ו מפיו ומה פיו שאינו מחייבו קנס מחייב שבועה עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה ואי נימא דפיו נמי מחייבו קנס אלא דכשמודה בבית דין מומחין מיפטר משום מודה בקנס אם כן מאי אולמ' דעדים הא פיו נמי מחייבו קנס היכא דלא מיפטר משום מודה בקנס והיכא דמיפטר משום מודה בקנס גם העדים שיבואו אח"כ לא מהני דהא מיפטר משום מב"ק ואם כן הא דפיו אין מחייבו קנס לאו משום קילותא דפיו לומר דאין סומכים על פיו במקום קנס אלא אדרבא מהני ליה פיו לחייבו קנס במקום דאינו פוטר אלא דפיו מילתא אחריתא גבי' דפוטר נמי מקנס היכא דהוא בפני בית דין אפילו אתי עדים אח"כ ואם כן עדים לא חמירי ולכ"נ דפיו אינו מחייב קנס כלל אפילו במקום דלא מיפטר משום מב"ק:
ז סָעִיף ה ואם יאמר הניזק. דע דבשלחן ערוך כאן אינו מחלק בין דיני קנסות ממש ושאר גזילות וחבלות וכל מילי דלא שכיח ולית ביה חסרון כים אבל ההבדל מבואר דממון ממש אף על גב דלא דיינינן לי' בזמן הזה כיון דלא שכיחי ולית בי' חסרון כיס מכל מקום לצאת ידי שמים הוא בעצמו צריך לשלם וגזלן הוא אם אינו משלם אבל קנס ממש לא שייך בהו דינא דשמים משום דכל דיני קנסות אין הדבר תלוי רק אשר ירשיעון אלהים ואם אין הבית דין דנין אותו לא שייך בהו דינא דשמים וכן איתא בירושלמי ספ"ג דכתובות מהו שיאמרו לו צא ידי שמים נשמעיני' מן הדא מעשה בר"ג שהפיל שן טבי עבדו אתא גבי ר"י אמר טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו א"ל ומה בידך ואין קנסות אלא בבית דין ובעדים ויאמרו לו צא ידי שמים ע"כ ומבואר מזה דאפילו מב"ק ואח"כ באו עדים פטור ואפילו לצאת ידי שמים ואפילו תפס דהא התם העבד מוחזק בעצמו וכן כתבו תוספות בכתובות דף ל"ג ד"ה לאו משום דלא מחייב ז"ל אף על גב דהכא אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב דדוקא בממון הוא דאמר רבא בפרק השוכר את הפועלים אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו דמחיי' בבא לצאת ידי שמים אבל קנס לא מחיי' אלא ע"פ בית דין כדאמרינן אשר ירשיעון אלקים פרע למרשיע את עצמו וכו' אבל גבי ממון אף על גב דלא שכיחי ולית בי' חסרון כיס דאין הבית דין דנין אותו עכשיו אבל הוא גזלן אם אינו משלם דלא איברי סהדי אלא לשקרי וב"ד א"צ אלא להציל את עשוק מיד עושקו:
ח סָעִיף ה כך וכך תחזיק. ז"ל הסמ"ע וגם לענין תביעת קנס מהני מגו וכמ"ש המרדכי ס"פ המניח והטו' ס"ס שצ"ט וכן פסק הש"ך בס"ס שצ"ט דמהני מגו בקנס אם תפס: אמנם מצאתי מחלוקת בזה בין גדולי המורים והוא נמצא כתוב בספר הזכות להרמב"ן בסימן כ"ו כתב הראב"ד ז"ל מיהו היכא דתפס קודם הודאה וליכא עדים בתפיסתו דיכול לומר להד"מ ואתו לבי דינא וכפר בי' אידך בהאי קנסא אם הוד' לאחר מיכן איסתפקא לי מלתא אי הוי האי מגו כעדי' כדאמרינן בעלמא מ"ל לשקר כעדים דמו וכיון דבהאי תפיסה איכא מגו ה"ל כעדים ואלו הכא דכפר ואתו עדים הא מחייב והשתא נמי מאי דתפס מקמי כפירה והודאה תפס א"ד כיון דאלו הודה פטור לא עדיף האי מגו מהודא' דנפשי' והודאת בעל דין כמאה עדים וכל היכא דהודאה לא מהני מ"ל לשקר לא מהני האי מלתא איסתפק' לי בדיני קנסות ולא אתבריר' גבאי כהוגן עד יבא יורה צדק לנו עד כאן לשונו ראב"ד והרמב"ן כתב עליו ז"ל וענין ספיקו של הרב ז"ל בתופס קנס שלא בעדי' כבר יצא דנו מכלל דברינו להתחייב בזמן הזה מפני שאין ההודאה כלום ואפילו במוד' בבית דין מומחין אני אומר שלא פטרה תורה בקנס אלא שלא הי' חייב אותו מתחילה עפ"י עצמו דכתי' אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו אבל זה לא עפ"י עצמו מתחייב אלא לזה אנו מאמינים שאמר נתחייב לי קנס ותפסתי משלו לתשלום קנס שלו הלכך ירשיעון אלקים קרינא ביה ולא קרינן בי' מרשיע את עצמו כלל דמה הוסיף או גרע בהודאה שלו מכ"ש כשתפס משלו מטלטלין ובא זה לתובעו בדין להחזירם ולפרוע לו קנסו בדמים שאין זה מודה בקנס אלא זריז ונשכר הוא ובפ' שור שנגח דו"ה אמרינן ולימא לי' אי תם הוי מעריקנ' לי' לאגמא ומפרקי' כגון דקדם בעל דין ותפסימן וזהו היא נוסחתו של ר"ת ז"ל אלא שיש גורסין כגון דקדמו בי דינא ותפסו ומ"מ הרי הדין פשוט מבלי ספק כלל עד כאן לשונו הרמב"ן ז"ל ומה שסיים הרמב"ן ז"ל מנוסחתו של הר"ח דקדים בעל דין ותפסימן הוא מביא סיוע לסברתו דמהני מגו בקנס וזהו ביאורו דשם קאמר הש"ס שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק פריך ונימא לי' אי תם הוי מודינא ומפטירנא ואפילו למאן דאמר פ"נ ממונא נימא לי' אי תם הוי מעריקנא לי' לאגמא ומשני כגון דקדם בעל דין ותפסימן וזהו גירסתו של הר"ח ז"ל והרגיש הרמב"ן דהקושי' הראשונה במקומ' עדיין דנימא לי' אי תם הוי מודינא ומפטירנא ופי' בו דאיירי שתפס בלא סהדי בגוונ' דאית לי' מגו ותו מודינא ומפטירנא גם כן לא שייך כיון דאיכא מגו לאידך ואלמא דמהני מגו בקנס. ואחי הנבון מוה' יהודא הכהן נרו אמר דהראב"ד לשיטתו שסובר דקנס' דפ"נ דשור תם שני' משאר קנסות ואפילו הודה מעצמו בי' דינא זיל שלים אמרי' לי' משום דקרן אית לי' גבי' אלא דלא כייפי לי' בי דינא וכשתפס אידך לא מפקינין מיני' ואפילו תפס בסהדי מה שאין כן בשאר קנסו' וכמו שכתב הרשב"א בשמו בחידושיו בפ"ג דב"ק וכ"כ הרב המגי' בשמו בפ"ט מנזקי ממון עיין שם שהסכים גם דעת הרמב"ם לזה. ולפי זה אליבא דהראב"ד אתי שפיר טפי נוסחתו של הר"ח ז"ל דמצי איירי דאפילו תפסימן בסהדי אפילו הכי לא שייך תו מודינא ומפטירנא כיון דקנסא דפלגא ניזקא דקרן הוא כל שתפס אידך לא מהני הודאתו של זה להוציא מיד התופס כמ"ש מה שאין כן אליבא דהרמב"ן צריך לאוקמא דתפס בלי סהדי מה שלא נזכר בש"ס והרשב"א בחידושיו כתב שם שלא ירד לסוף דעתו של הראב"ד ולפמ"ש יש פנים לסברתו מנוסחתו של הר"ח עכ"ד ולענין דינא במגו בקנס נראה דאין ספק של הראב"ד מוצא מידי ודאי של הרמב"ן: אמנם יראה דאפילו לדעת הרמב"ן דמהני מגו בקנס היינו דוקא בפני בית דין מומחין אבל בזמן הזה דליכא מומחין הרי הוא כאלו בא במשכון לפני עדים ואומר לפניהם שחייב לו קנס דלא הוי מגו אפילו בממון וכמ"ש בתשוב' הרא"ש דלא מהני מגו במשכון אלא לפני בית דין דוקא אבל לפני עדים. אינו מועיל המגו וכמ"ש בשלחן ערוך סימן ע"ב סעיף י"ח ובסימן קל"ג ואם כן עכשיו דליכא מומחין ואין הבית דין פוסקין דיני קנסות אלא היכא דיש לו עדים לא מפקינן מיניה ועביד דינא לנפשי' אבל כ"ז שאין לו ראי' לא מהני תפיסה ואם כן כשב' עם החפץ לפני בית דין בזמן הזה אם כן הם משוי לי' ראיה כיון דעכשיו ליכא בית דין וליכא עלן רק תורת עדים אם כן כיון דבטל המגו ומשוי לי' ראה הרי הוא צריך להחזיר וראיית הרמב"ן מגירסת ר"ח מיירי לפני בית דין מומחין דאיכא מגו אבל עכשיו דליכא מומחין משוינן לי' ראה ועיין ברמ"א סימן שצ"ט ושם כתבנו יתר הדברים ועיין בפ' מרובה במעשה דר"ג וטבי עבדו דא"ל ר"י אין בדבריך כלים שכבר אין לך עדים וקשה לפי דעת הרמב"ן דבקנס הוא נאמן במגו ואם כן ה"נ הרי [הי'] לר"ג מגו דאי בעי משחרר לי' וכמו שאמרו הבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן במגו דאי בעי מגרש' וכן גבי עבד נאמן לומר מה"ט עשיתי פ' עבדי בן חורין ואי משום דמשחרר עבדו עובר בעשה לא הפסיד המגו ונראה כיון דהמגו ע"י ר"ג המתחייב הוא אכתי ה"ל מרשיע את עצמו והרמב"ן לא קאמר אלא היכא דהמגו הוא ע"י תובע ואם כן לא הוי מרשיע את עצמו כיון דהחיוב ע"י תובע בא מה שאין כן בזה ע"י ר"ג המתחייב בא המגו אך לפי מ"ש בסק"ה דחוץ לבית דין לא מפטר משום מרשיע עצמו קשה ודו"ק:
א סָעִיף א בזמן הזה וכו' הנה בהא דעבדינן שליחותייהו משמע מהש"ס שהוא רק דרבנן דקאמר משום נעילת דלת: ולפענ"ד דבאמת הוא מדאורייתא רק שנמסר לחכמים ולא עשו אותנו לשלוחים רק במקום דאיכא נעילת דלת. תדע דהא מקבלין גרים בזמן הזה מטעם דעבדינן שליחותייהו וקידושיו קידושין ולא תפסי אח"כ קידושי שני ואין כח ביד חכמים לעקור ד"ת בקום ועשה. וכן מעשין אגטין אף דגט מעושה ע"פ הדיוטות פסול מדאורייתא. ודוחק לומר דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה דה"ל לפרושי דהא נ"מ בזה לדינא. אמנם הרמב"ן והרשב"א כתבו דהוי רק מדרבנן ובגיטין הטעם דאפקעינהו לקידושין ועמ"ש לקמן סק"ה במ"ד. ועיין ספר קצה"ח שכתב דמ"ש הטור הפי' בהודאות דהיינו עדי הודאות ולא כ' הפי' לענין כופר הכל הטעם משום דבשבועת היסת לא נחתינן לנכסי רק שמנדין אותו כמבואר בסי' ע' וכיון דמבואר בסעיף ה' דאפי' בדיני קנסות מנדין אותו אין נ"מ במה שדנין עכ"ל. ואין לזה טעם דודאי אם לא היו דנין דין שבועת היסת לא היה שייך דין נידוי המבואר בסעיף ה' דשם הנידוי הוא לפייס וכאן הנידוי הוא לקיים הדין שדנו דהיינו שישבע ומנדין כדי לפייס לא שייך כאן כיון שאין אנו יודעים אם האמת עם התובע ולא שייך נידוי רק לקיום הדין שישבע ואם אין כאן דין אין כאן נידוי תדע דהא אין מנדין למי שכופר בקנס ועוד דבשבועת היסת אין מתירין הנידוי עד שישבע או עד שיסלק הכל משא"כ בקנסות כמ"ש הסמ"ע סקי"ז:
ב סָעִיף ג וכן מי שגנב או גזל ע' סמ"ע וש"ך שהאריכו והעיקר כתי' הר"ן והרמב"ן בחמש שיטות דמתני' דריש סנהדרין דבגזילות בעינן מומחין היינו במקום מומחין אבל שלא במקום מומחין ומכ"ש בזמן הזה דליכא מומחין אף הדיוטות דנין ע"ש (והאו"ת כתב זה מסברא דנפשיה ולא ראה שהן דברי הר"ן והרמב"ן) והטעם לזה נראה דהא התוס' בסנהדרין נ' ד"ה שלא תנעול דלת כתבו הטעם הא דבעי' בגזילות מומחין ולא חששו מטעם שיונעל דלת בפני עושי עולה כי אפילו אי בעינן מומחין ג"כ יגזול כי הגזלן יחשוב שהנגזל יבקש מומחין וטעם זה לא שייך כ"א במקום מומחין משא"כ בהודאות דהטעם הוא כדי שלא יונעל דלת בפני לוין דנין הדיוטות אפי' במקום מומחין דאם לא ידונו המלוה לא ירצה להלוות על סמך שיבקש מומחין ומ"ש הש"ך בסק"ט וז"ל הקנס מגזילות כגון כפל ארבעה וחמשה דה"ל לא שכיח וכו' פי' דלא שכיח שיהיה בענין שיתחייב כפל ד' וה' אבל הקרן גובין דשייך ג"כ במילה דשכיח וכמ"ש הסמ"ע בסקי"א:
ג סָעִיף ד עדים שהעידו עדות שקר. אין להקשות הא בני מלקות נינהו ומלקות פוטר מתשלומק והא דאמרי' בכתובות ר" ם אלו גערות בפי" ריבת, תורה עדים זוממין לתשלומין דזה הוא דוקא בממון שחייבים מכח כאשר זמם אבל ממון דהכא לאו מכאשר זמם הוא אלא מכח דינא דגרמי המלקות פוטרן. לק"מ דהא הן חייבין ג"כ תשלומין מכאשר זמם ובמקום מומחין ג"כ ממונא משלם ולא לקי ליכא מלקות כלל הרשות בידינו ג"כ לדון ממה אחר. ומזה מוכח כדעת התוס' דבממון לא שייך לומר כאשר זמם ולא כאשר עשה. ולפי זה במקום דלא שייך התשלומין דכאשר זמם כאשר יתבאר להלן בהלכו' עדות אף ממון דדיני דגרמי פטורין משום המלקות:
ד סָעִיף ה וכן אם תפס כו'. עש"ך סקט"ז דבטוען טענת גנב וכו' ואנן לאו ב"ד אנן אין חייב כפל. לכאורה תמוה דא"כ עדים זוממין לא יתחייבו מלקות ולא בכאשר זמם כשיעמדו ב"ד מומחין דהא לא העידו בפני ב"ד מומחין וגם לא יפסלו בהזמה רק מדרבנן הכרזה אלא ודאי דבדברים דעבדינן שליחותייהו הוי כאלו נעשה בב"ד מומחין. לכן נראה דעיקר הטעם בטוען טענת גנב כיון דבעי' דוקא שהשבועה יהי' בפני ב"ד כמבואר בב"ק דף ק"ו דקאמר חוץ לב"ד וקפץ לא מצית אמרת וכן משמע כל הסוגיא התם וא"כ נהי דבשעת דין חשובין אנחנו כב"ד מומחין מ"מ בשעה שנשבע שוב לאו ב"ד אנן כיון דהשבועה אינו אלא לצורך כפל שאין דנין אותן לא עשו אותנו שלוחין כלל בזה ומש"ה לא נתחייב כפל:
ה סָעִיף ה אין מוציאין מידו ואם תפס הניזק וחזר המזיק ותפס מהניזק מה שתפס ממנו. כתב היש"ש בב"ק פ"א סי' מ"ג וז"ל אבל זה לא יכול לחזור ולתפוס מידו מאחר שבא ליד הניזק כבר א"כ זכה בו בדין משא"כ בשאר תפיסה דספיקא דדינא וכו' אכן מדברי הרא"ש ב"ק ט"ז שהקשה על הרי"ף שלא הביא האיבעיא דיש שינוי לצרורות לרביע נזק ותי' דליכא נ"מ דאי לא תפס אין גובין בבבל ואי תפס גובה הכל מצד שהוא ספיקא דדינא ע"ש. אלמא דשוין הם ממש דאי לא ה"ל להביא האיבעיא דהא נ"מ לענין זה אלא ודאי דשוין הן. אמנם אשכחנא גוונא דגרע הך תפיסה. מתפיסה דספיקא דדינא דנראה דמיתמי לא מהני תפיסה זו דהא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי אפי' בניזקין כמבואר בב"ק דף י"ד רק דבע"ח גובה מתקנת הגאונים ובמזיקין לענין תפיסה ודאי לא תיקנו הגאונים משא"כ בתפיסה דספיקא דדינא מהני אפי' ביתומי' ומדברי הרא"ש לא מוכח רק דעכ"פ לא עדיף הך תפיסה מתפיסה דספיק' דדינא אבל מ"מ י"ל דגרע. ועש"ך סקט"ז דאפי' הודה קודם שתפס ואפילו לא באו עדים וכו'. והנה בי"ד סי' רס"ז (") הוכיח הש"ך בעצמו דלא מהני תפיסה בדליכא עדים מהא דר"ג שאמר שכבר אין לך עדים ומשאר הוכחות ע"ש. וסותר בכאן דברי עצמו. ונראה דמ"ש ואפי' לא באו עדים הכוונה שלא הביא העדים לפני ב"ד בהא פליגי הפוסקים דמאן דס"ל דמהני תפיסה אף שלא הביא העדים הוא מטעם דהא בלא"ה אנן לאו ב"ד אנן לקבל עידי קנס רק שכתב הט"ז דכל שתפס א"צ דיינים ובתפיסה עביד אינש דינא לנפשיה ע"ש בט"ז וכיון שכן אפי' לא הביא העדים לפני ב"ד כיון שהוא בעצמו יודע מהעדות אבל כי ליכא עדים כלל ודאי לא מהני תפיסה וכן במקום מומחין כיון דאיכא דיינים לא מהני עד שמביא העדים לפני ב"ד דדוקא במקום דליכא דיינים כתב הט"ז דא"צ לדיינים משא"כ במקום דאיכא דיינים. ובספר קצות החושן כתב לתרץ קושית הש"ך מהא דר"נ בב"ק שאמר שכבר אין לך עדים כתב וז"ל דלא מהני הודאת ר"ג בעבד מטעם דמחייב לאחריני שמחייב לעבד שאסור בשפחה וכמ"ש התוס' בגיטין לענין גרושה. וטעה בדבר פשוט דודאי בעבד קי"ל דזכות הוא לעבד שיצא לחירות משא"כ בגרושה כתבו התוס' שפיר דגט חוב הוא כמבואר בגיטין ע"ש. וא"ל דהוי חב לאחריני משום שאסרו בשפחה וכיון דההודאה לא מהני לענין איסור שפחה לא מהני ג"כ לענין הממון דהיינו העבדות דזה אינו דא"כ מה מוכיח הש"ס בב"ק דף ע"ד דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מהא דאמר שכבר אין לך עדים ע"ש דילמא לעולם אימא לך דפטור והא הוצרך לומר שאין לו עדים הוא משום דאם היה לו עדים היה חייב דהא ההודאה לא הוי הודאה כלל כיון דהוא חב לאחריני דהיינו שפחה וכן בגיטין דף מ' בהא דאמר עשיתי עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני שכתבו הפוסקים דהוא מטעם דהוי תרי ההודאות דסתרו אהדדי ע"ש בתוספות וברשב"א ולפ"ד הא בלא"ה הודאת הרב לאו כלום הוא דחב לאחריני אלא ודאי דאף דלענין איסור לא מהני הודאתו דהרי בדבר שבערוה מ"מ לענין ממון גוף העבדות ודאי מהני דאפי' בגט דאף למ"ד דס"ל דאין הבעל נאמן לומר גרשתי דכמו שאינו נאמן לשעבר אינו נאמן להבא דהוי דבר שבערוה דלענין חיובי אשה לבעלה נאמן ואמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים וכן כשאומרת ירשתני במקום שאינו נאמן כגון דאיכא דמסייע לה מ"מ לענין ממון נאמנת ומכ"ש לפמ"ש התוס' בגיטין דף מ' בד"ה אותו העבד שמעוכב גט שיחרור מותר בשפחה ויצא בשן ועין צריך ג"ש אין התחלה לדבריו דהא אין אוסרו בשפחה. ועסמ"ע ס"ק י"ח שכתב דבנזקי קרן עבדינן כר"ת ובשאר קנסות כהחולקין וכו' ומשכחת לה בשאר קנסות שיתפוס גוף המזיק לפמ"ש הש"ך סק"א דנזקי אש ובור אין דנין וא"כ משכחת לה באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו שהן התולדה דבור. וכל מה שאין דנין בזה"ז קרי קנס. ותפס דבר המזיק. ונסתלק בזה קושית התומים. ולענין אי מהני מגו בקנס כשתפס כתב הסמ"ע ס"ק י"ט דמהני ובקצה"ח כתב כיון דהאידנא לאו ב"ד אנן משוי ליה אנן ראה וכו' עיש. וליתא דהא כיון שתפס הרשות בידינו לדון דהא ע"כ לא מהני תפיסתו עד שדנין אם הוא חייב הקנס ופוסקין לו השבועה כשתפס ודאי מהני ולא דמי לראה בעדים דהעיקר תלוי בשבועה שפוסקין לו הב"ד משא"כ כאן שאנן פוסקים לו השבועה הוי כשאר משכון שמהני הראהו בב"ד:
ו סָעִיף ה אבל קנסות שבאים חכמים לקנוס וכו' בתומים הקשה דבי"ד סי' רס"ז פסק גבי המוכר עבדו דאין קונסין אותו ונראה דהרמ"א הכריע דאותן השנויים במשנה וברייתא י"ל דבעי' דוקא סמוכין אבל בהקנסות שכ' המרדכי פרק השולח מהא דהגוזל קמא דאמר ר"ג גזלנא עתיקא הוא ובעינא למיקנסיה. ורש"י פי' בכתובות דף מ"ג דכ"מ שנקרא רב לא היה מוסמך דנין אותו ככ"מ ומזה נלמוד ג"כ במה שרוצין החכמים לקנוס על תקנתם בזה"ז כדמייתי התם המרדכי ראיה מהא דמכין ועונשין שלא מן הדין ע"ש:
א סָעִיף א בזמן הזה. כתב הסמ"ע בשם הטור הטעם דדייקי הפוסקים וכתבו בזה"ז הוא מדכתיב בתורה אשר תשים לפניהם ודרשו חז"ל לפני אלהים הכתובים בפרשה דהיינו סמוכים ואנן הדיוטו' אנן הלכך אין דנין בזה"ז מן התורה אלא שליחותייהו דקמאי עבדינן ומסקינן דלא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דשכיחא ואית ביה חסרון כיס:
ב סָעִיף א וירושות ומתנות. דלפי דברי התובע יש בהן ח"כ וה"ה לשאר עניינים גדולים שהרי מקבלין גרים בזה"ז אע"ג דלא שכיח וגם מצינו דהיו מעשין אגיטין בבבל אף ע"ג דלית בהו ח"כ וכמ"ש הר"ן וב"י עכ"ל הסמ"ע. והרמב"ן והרשב"א ז"ל דקדקו על קבלת גרים בזה"ז וכי אלימי ב"ד דהשתא להתירו לישא בת ישראל ולא דמי להודאות והלואות דקי"ל הפקר ב"ד הפקר וגבי גט נמי אמרו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ותירצו ע"פ מאי דאמרי' בכריתות דגר בעי הרצאת דמים וכו' ע' בשו"ת בני שמואל סי' א' שהאריך:
ג סָעִיף א שחבלה. המחבר קרא לתולדה דקרן דלאו אורחא ולאו דרך הנאתה חבלה ול"ד שחבלה בחברתה אלא ה"ה כל מה שהזיקה במידי דלאו אורח'. ומה שהוא אורחא או דרך הנאתה לא מיקרי חבלה אלא הזיקה. וז"ש בס"ג וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל כו' מגבין אותו דייני ח"ל מיירי אפי' חבלה בחבירתה דהא בהדיא אמרי' בגמ' דשור בשור דנין במידי דהוא אורח' עכ"ל הסמ"ע ובדיני אש ובור בזה"ז ע' בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קל"ו:
ד סָעִיף א כפל. כ' הסמ"ע צ"ע הא כפל בלא"ה אין גובין בבבל משום שהוא קנס וי"ל כיון דגם מה שאין גובין בושת ונזקי אדם באדם הוא משום שנתנו לו דין קנס לדבר שאינו שכיח או שאין בו ח"כ מש"ה נקט בלשונו דברים שהם קנס עצמו לדבר פשוט וה"ה לכל מה שתמצא שנתנו לו חז"ל דין קנס עכ"ל ומהרש"ל כתב דגם בל' הש"ס מצינו שדבר שאינו שכיח מיקרי קנס דקאמר אבושת קנס' קמגבית בבבל כו' ע"ש. ש"ך:
ה סָעִיף א כתוקע. לקמן סי' ת״כ סמ״א כ' המחבר אם תקע לחבירו בכפו נותן לו סלע וכו' ומדברי רש״י בפרק החובל (בבא קמא דף פ״ד ע״ב) משמע דלא מיקרי קנס כל שאין דמיו קצובים ואפ״ה כל שאינו שכיח ולית ביה ח״כ אין גובין בזמנינו וקראוהו בלשונם קנס ע״ש שנתנו לו חז״ל דין קנס לענין זה שאין גובין אותו עכשיו. סמ״ע:
ו סָעִיף א יותר. כגון תשלומי כפל וד' וה' או גזל ונשבע לענין חומש. סמ"ע:
ז סָעִיף א מומחים. פי' איש מנוסה ובקי בדינים:
ח סָעִיף א הסמוכים. בהרמב"ם פ"ד דסנהדרין מבואר דל' סמיכה נתפשט ממ"ש בתורה גבי משה ליהושע ויסמוך את ידיו עליו אבל הסמיכה לדורות אינה בסמיכת יד אלא שקורין לו רבי ואומרים לו הרי אתה סמוך ויש לך רשות לדון אפי' דיני קנסות ועיין בי"ד סי' רמ"ב סי"ד רמ"ב סי"ד ענין הסמיכה שנוהגים האשכנזים עכ"ל הסמ"ע. וכתב הש"ך ופשיטא דלא מהני סמיכה זו רק לענין חליצה וגיטין אבל לא לענין דיני קנסות:
ט סָעִיף א ממון. דכן הוא הלכה למשה מסיני ע' לקמן סי' ש"צ ס"ג:
י סָעִיף ב ופגם. הא דאין גובין פגם אע״ג דבריש פרק החובל אמרי' עליה דשכיח הוא וגם יש בו ח״כ היינו טעמא דבגמ' לא קאמר דשכיח הוא אלא השומא מה שיש בין בתולה לבעולה דהכל בקיאין בדבר ואינו בכלל הנישום כעבד אבל המעשה מצד עצמו לאנוס או לפתות בתולות זהו לא שכיח ומ״ש המחבר ופגם קאי אאונס ומפתה והוא במקום נזק שלם כמ״ש רש״י בפרק החובל (בבא קמא דף פ״ד) רע״ב וגם כופר לא שייך כ״א בשור שהמית את האדם רק שהמחבר קיצר וכללינהו יחד עכ״ל הסמ״ע:
יא סָעִיף ב מגבין. פי' מכל חבלה מגבין אפי' מקטיעת ידו דלא שכיח מ"מ כיון דשבת וריפוי שייכים ג"כ בשאר מכות ופצעים השכיחים אין לחלק בין מכה למכה וגובין מכולם. סמ"ע וכ"פ הש"ך בשם מהרש"ל:
יב סָעִיף ב לפייס. כתב הסמ"ע דגם דמי רפואה כולל הרמ"א בדמי הפיוס והוא פשוט:
יג סָעִיף ג גזילות. כתב הסמ"ע דדעת המחבר שכל דיני גזילות היו דנין חוץ מגזילות הבאות ע"י חבלות אין דנין בזמן הזה אבל דעת הש"ך דגם גזילות ע"י חבלות היו דנין בזמן הזה והא דאמרי' בש"ס פרק המגרש דאין דנין גזילות וחבלות דלא שכיחי היינו הקנס מגזילות כגון תשלומי כפל וד' וה' וכה"ג עכ"ל (ודבריו דחוקים בעיני כי כל זה לא שייך בגזלן ודו"ק) ומ"ש המחבר מגבין ממנו הקרן בלבד פי' הב"ח דוקא הקרן אבל לא השבח דלפני יאוש ואין כן דעת הש"ך אלא דגם השבח דלפני יאוש מגבין ולא אתי למעוטי אלא קנס דגזלן כו' ע"ש:
יד סָעִיף ד והוציאו. דוקא כשהוציאו על ידן הוא דנתחייבו ולא מכאשר זמם משום דקנס הוא והא דכתב והוזמו ולא כתב והוכחשו משום דבהכחשה אם הוציאו ממון על פיהם אין מחייבין אותן דמה ראית להאמין לאחרונים יותר מן הראשונים משא"כ אם הוזמו כמ"ש לקמן בסי' ל"א ול"ח ובסי' מ"ו סל"ז ונראה פשוט דלא כתב רמ"א בריש דבריו עדים שהעידו כו' לפרש דיני דגרמי דהא הן מפורשין בסי' שפ"ו בע"א. אלא לדין בפני עצמו כתבו הרמ"א עכ"ל הסמ"ע * מיהו קצת קשה שהרי בסי' ל"ח כ' הרמ"א שאין דנין דין עדים זוממין האידנא משום שהוא קנס ע"ש ויש ליישב דכאן מיירי שהוציאו ממון על פיהם דנתחייבו ממון ולא קנס כמ"ש לעיל בשם הסמ"ע וק"ל:
טו סָעִיף ה שיעור. נראה דאינו ר"ל כל דמי נזקו אלא קרוב לאותו שיעור. סמ"ע:
טז סָעִיף ה תפס. היינו בדיני ישראל אבל לא בדיני עכו"ם. ש"ך בשם מהרש"ל וע"ל סי' ד' בהג"ה:
יז סָעִיף ה מידו. כ' הסמ"ע ואפי' תפס יותר מכדי נזקו כגון כפל ד' וה' דאם היו דנין אותו נתחייב לו מהני תפיסתו וגם קי"ל כהרא"ש דבין אם תפס בשעת הנזק או לאחר הנזק בין אותו דבר המזיק עצמו בין דבר אחר תפיסתו תפיסה ומיהו המרדכי פסק דבנזק קרן עבדינן כר"ת דאם אינו תופס דבר המזיק עצמו לא מהני תפיסתו ובשאר קנסות כהרא"ש ומה שלא כתב המחבר והרמ"א דאם הודה בקנס דלא מהני תפיסתו משום דקי"ל כהרמב"ן דבזה"ז לא מיפטר בהודאתו אפי' לא באו עדים וכמ"ש המחבר לקמן סי' שמ"ח וכתב הש"ך וה"ה בשומר שטען טענת גנב והוא עצמו הגנב כיון דלא משלם כפל אלא בנשבע לפני ב"ד ואנן לית לן ב"ד מומחה א"כ לא נתחייב בכפל ואפי' תפס מפקינן מיניה כ"כ הרמב"ן בספר המלחמות. * וצ"ל דזה גרע משאר קנסות דבשאר גנב א"כ בגניבה זו נתחייב כפל אלא שהמניעה מצד ב"ד שאינם רשאים לדון דיני קנס אף על פי שמשפטו ידוע שהוא חייב כפל משא"כ גבי שומר כל זמן שאינו נשבע בפני מומחין אינו חייב הכפל לפיכך אפי' אם תפס מוציאין מידו וק"ל. (וע' בט"ז סי' זה מה שיישב קושיית הרמב"ן על הראב"ד:
יח סָעִיף ה יאמר. ומהרש"ל פסק כהרי"ף דבכל דבר שהוא ממון ואינו קנס אלא דלא שכיח שומעין לו. ש"ך:
יט סָעִיף ה תחזיר. וסיים הרא"ש והטור וז"ל ואם לא הביא התופס עדים שראוי לזכות בהן אומרים להחזיר מה שתפס וכ' ע"ז מור"ם ז"ל דהיינו דוקא אם תפס בעדים אבל שלא בעדים נאמן במגו דלא תפסתי וע"ל סי' פ"ז ס"ל לענין תביעת ממון וגם לענין תביעת קנס מהני מגו כמ"ש המרדכי בס"פ המניח והרמ"א בסי' שצ"ט ס"ד עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כ' דמהמרדכי אין ראיה דדילמא ס"ל דסוגיא אזלא למ"ד פלגא נזקא ממונא ע"ש:
כ סָעִיף ה בקנסות. כתב המרדכי ואף דאין גובין קנסות בזה"ז מ"מ יש לדונן ע"פ ז' טובי העיר. סמ"ע:
כא סָעִיף ה גובין. בפסקי מהרא"י סי' ס"ד משמע דיכול לקנוס למי שאינו רוצה לציית דין שיתן קנס למלך וע"ל סי' שפ"ח ס"ה. סמ"ע:
כב סָעִיף ו בדברים. זהו מתקנת הגאונים אבל מדינא פטור בבושת דברים ואפי' דיינים סמוכים אין גובין אותו. סמ"ע:
כג סָעִיף ו כבודו. בירושלמי הביאו הטור דמבייש את הזקן נותן ליטרא דדהבא וי"מ שהוא ל"ו זהובים עכ"ל סמ"ע וכ' הש"ך דבי"ד סי' רמ"ג ס"ב פסק הרמ"א שאין לנו בזה"ז דין ת"ח לענין ליטרא דדהבא אבל בתשובת ר"י מטראני החדשים ס"ס מ"ז חולק ע"ז ע"ש:
א סָעִיף א בזה"ז. עבה"ט וע' עוד בסמ"ע עד ומהתימה על המחבר ועל מור"ם ז"ל שהשמיטו וגם לא ראיתי לרבנן קשישאי נזהרין בזה שיהא לפניה' אלו הכלים ואפשר דס"ל דלא הוצרכו לזה אלא לדיינים סמוכים כו' עכ"ל וע' בתשובת שבו"י ח"א סימן קל"ד שכתב דדברי הסמ"ע בזה לא ברירין כלל כו' והעלה שם דמי שרוצה לנהוג כן שיהיה לו במקום ב"ד אנו הכלים רשאי ולא מחזי כיוהרא עש"ה. וע"ש עוד בח"ב בסוף הספר מ"ש על דברי מסגרת השלחן בענין זה. וע' בספר עטרת צבי בזה ובשו"ת שבסוף ספרו שכ' דאם אין העם סרבנים אסור לעשות כן ע"ש וע' במעד"מ בהגהותיו על קיצור פסקי הרא"ש ספ"ק דסנהדרין:
ב סָעִיף א בהמה שחבלה. עבה"ט ומ"ש ובדיני אש ובור בזה"ז ע' בשבו"י כו' ראיתי בשבו"י שם שהביא דברי המרדכי והג"א ר"פ החובל בשם אבי העזרי שכתבו בפשיטות דדנין דיני אש ובור בזה"ז אכן בשם מהרי"ח כתבו הג"א דמספקא ליה באש ובור אי גובין בבבל ומהרש"ל שם סימן ה' (והביאו הש"ך סק"ב) כ' לכן נראה דאין דנין אותו בבבל דלא שכיח וכוונתו כיון דמהרי"ח מספקא ליה א"כ אזלינן בתר קולא לנתבע והוא ז"ל כ' דבספרו משפטי יעקב הוכיח דדנין דיני אש ובור וכן משמעות סוגיא דש"ס פרק החובל. וסתימות כל הפוסקים שכתבו כל דיני אש ובור ולא זכרו כלל שאין דנין בזה"ז כמו בנזקי קרן משמע דדנין והביא עוד ראיות לזה ומסיק לכן נ"ל פשוט דדנין דינים אלו דאש ובור בזה"ז גם בתשובת חו"י סי' קס"ט (יובא לקמן סימן שע"ח ס"א סק"א) דן ג"כ בדיני אש במעשה שבא לפניו אך מ"ש מהרש"ל שם דאין לדון בזה"ז דיכול הנתבע לבוא לידי סכנה בגופו וממונו דיאמרו פושע הוא בזה שפתיו ברור מללו במקומות שיש חשש זה אבל במקום דליכא למיחש להכי פשוט דדנין עכ"ד ע"ש. ובגליון ש"ע דהגאת רע"ק איגר זצ"ל נ"ב וז"ל ע' בתקפו כהן סימן מ' ובשו"ת שבו"י ח"א סי' קל"ו וראייתו מההיא דפ' הגוזל (בבא קמא צ"ח ע"ב) דרפרם אכפיה לר"א. במחכ"ת לא דק בזה דהתם דשרף השטר בידים הוי מזיק בידים ופשיטא דדנין בזה"ז ומה זה ענין לאשתו עכ"ל ומ"מ י"ל דלא פליג על השבו"י בעיקר הדין רק שדחה ראייתו הנ"ל. גם בספר קצה"ח ובספר שער משפט הסכימו דלא כמהרש"ל אלא דאף בזה"ז דנין דיני אש ובור וכ"נ מדברי הט"ו לקמן סי' ת"י סל"ז וכ"נ מדברי הרא"ה בספר החינוך מצוה נ"ג נ"ו ע"ש וכ"כ מדברי תשובת פני יהושע ח"ב סי' ק"ו ע"ש:
ג סָעִיף א אין דנין אותו. ע' בספר שער משפט שנסתפק אם קיבלו עליהם דיינים להם דדון לינים אלו שאין דנין בזה"ז אי מהני הקבלה כמו דמהני בדינין שדנין בזה"ז אם קיבלו עליהם קרוב או פסול כבסימן כ"ב או יש לחלק כו' והאריך בזה והביא דברי חידושי הר"ן רפ"ק דסנהדרין ודברי הרמב"ן על התורה פ' משפטים בענין זה ומסיים דצ"ע לדינא (וע' בספר בית יהודה הביא ראיה דמהני הקבלה) . וע"ש עוד בענין אי בדיני קנסות חייב המזיק לשלם לצאת ידי שמים או לא וע' בקצה"ח מזה:
ד סָעִיף ד והוציאו ממון כו'. ע' בתשובת שבו"י ח"א סי' קמ"ז דאם לא הוציאו ממון על פיהם רק שפטרו מהשבועה לא מחייבינן לשלם ולא אמרינן דמיד שפטרו הוי כהוציאו ממון ולחייב מדינא דגרמי דזה אינו גרמי רק גרמא ופטור ע"ש ועמש"ל סי' כ"ח ס"ג ס"ק י"א:
ה סָעִיף ה אם תפס הניזק. עבה"ט שכ' היינו בדיני ישראל כו' ובגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב וז"ל שם במהרש"ל לא כתב כן לענין דיעבד אלא דכתב שם דהרשות ביד הניזק לכתחלה לתפוס בכח מהמזיק וע"ז כתב ומ"מ אסור לתפוס שום דבר בדיני עכו"ם עכ"ל אבל בדיעבד י"ל דמהני ודמי ממש למש"ל סי' ד' בהגה (דאם עבר ועשה אם לא היה יכול להציל בענין אחר מה שעשה עשוי עכ"ל):
ו סָעִיף ה אין מוציאין מידו. בגליון ש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ונעשה ממונו ממש ואפי' חזר המזיק ותפס הימנו לא מהני. וש"ש פ"ק דב"ק סי' מ"ג עכ"ל וע' בנה"מ מזה:
ז סָעִיף ה מידו. עבה"ט מ"ש וגם קי"ל כהרא"ש כו' בין דבר אחר תפיסתו תפיסה כו' וע' בתשובת בית שמואל אחרון סי' א' שהביא ראיה לדעת ר"ת ולכן מסיק הא דכ' הסמ"ע דקי"ל כהרא"ש היינו כיון דיש ספק כמאן הלכתא ממילא כיון דתפס יכול לומר קים לי כהרא"ש ונ"מ באם תפס דבר אחר וקידש בו אשה לא הוי אלא קדושי ספק ע"ש. ומ"ש הבה"ט ומה שלא כ' המחבר כו' עד משום דקי"ל כהרמב"ן ובזה"ז לא מיפטר בהודאתו אפילו לא באו עדים כו' וכ"כ הש"ך כאן סקט"ז אך ביו"ד סי' רס"ז ס"מ בש"ך סקנ"ב סותר משנתו דכאן שתמה על שיטה זו מש"ס דפרק מרובה ריש (בבא קמא דף ע"ה) דמשמע להדיא דהיכא דלא מיפטר משום מודה בקנס הודאתו נמי לאו הודאה היא ולכן מסיק שם דדוקא אם באו עדים אח"כ אבל בלא עדים משום הודאתו לא מיחייב (ולא מהני תפיסה) דכיון דלא הוי הודאתו לפטור ה"ה לחיוב וכ"ד הב"י שם ותשו' שארית יוסף ע"ש וכן דעת רבינו הגר"א ז"ל ביו"ד שם וכן הסכים התומים כאן וע' בקצה"ח ובנה"מ ובספר שער משפט מזה וע' בספר שעה"מ פ"ד מה' עבדים דין י"ז מ"ש בזה. ועיין בתשובת שמן רקח ח"א סימן ס"א אודות חבורה מוזגי י"ש שנשבעו בפ"מ שכל אחד מחוייב להודיע להנאמן קודם שיוליך התבואה לטחון כמה יטחן ובאם יעלים מחוייב ליתן עשרים אדומים קנס והנאמן היה מחברה הנ"ל ואחד מהם העלים ולא הגיד להנאמן רק חצי הערך ממה שהיה טוחן ובאו בני החברה לב"ד ושלחו אחריו והודה על ההעלמה רק שהתנצל א"ע ונתחייב מתוך טענותיו ונשאל אי מחוייב לשלם קנס הנ"ל או לא כיון שהודה מפי עצמו. והשיב הא ודאי דאי נימא דיש לזה דין קנס אין לחייבו ע"פ הודאתו בפי דברי הש"ך ביו"ד סי' רס"ז סקנ"ב דאף לשיטת הרמב"ן אם אין שם עדים כו' וא"כ בנ"ד דאין כאן עדים דהם נוגעים בדבר ממילא דאין לחייבו בקנס ע"פ הודאתו דממ"נ אי לשיטת הסוברים דיש לנו דין ב"ד א"כ יש לפוטרו משום מודה בקנס ואי אין לנו דין ב"ד וכשיטת הרמב"ן א"כ ממילא אין כאן הודאה כלל וכמ"ש הש"ך שם אמנם באמת אין זה ענין כלל למודה בקנס דהא דקיי"ל מודה בקנס פטור היינו דוקא בקנס שחייב מצד הדין דלא חל עליו החיוב אלא בשעת העמדה בדין וירשיעון אלהים ולכן אם הוא מודה מהני הודאתו דלא יבא כלל לידי חיוב משא"כ בנ"ד שהוא התחייב א"ע באם שיעבור על שבועתו מחויב ליתן קנס הנ"ל וא"כ תיכף כשעבר על שבועתו אף קודם העמדה בדין כבר נתחייב ודאי ולא מהני הודאתו לפטרו ממה שנתחייב כבר' כו' והאריך בזה ע"ש (ועמ"ש לקמן סימן שפ"ח ס"ח סק"ה) ומ"ש עוד שם בענין אם נפסל אותו האיש לעדות ולשבועה יובא לקמן סימן ל"ד סעיף כ"ה סקמ"א:
ח סָעִיף ה כך וכך תחזיק. עבה"ט עד והש"ך כתב דמהמרדכי אין ראיה כו' ועיין בתשו' ב"ש אחרון סימן ב' מ"ש בזה:
א סָעִיף א בזה"ז. הוא לשון הטור הרא"ש פ"ק דב"ק ס"ך ור"ל אפי' בא"י כמ"ש בתוס' דגטין פ"ח ב' ד"ה במלתא כו':
ב סָעִיף א וכתובות כו'. ג"כ מה"ט שלא תנעול דלת בפני לווין וג"כ שכיח ואיכא חסרון כיס וגם מצינו בש"ס בכמה מקומות שהיו דנין עליהם:
ג סָעִיף א ומזיק. רמב"ם ב"ק פ"ד:
ד סָעִיף א המצויין. שם פ"ח ב':
ה סָעִיף א תשלומי. שם סנהדרין ח' א':
ו סָעִיף א וכן כל המשלם כו'. מתני' בפ"ג דכתובות וגמ' שם וב"ק ט"ו ב':
ז סָעִיף א או כו':
ח סָעִיף א אלא מומחים. ל' רמב"ם סנה' ב' ב':
ט סָעִיף א הסמוכין. שם י"ד א':
י סָעִיף א נזק. שם כל הנישום כו': (ליקוט) נזק כו'. ממ"ש כל הנישום כו'. כ"ה ברמב"ם להדיא ועכ"מ שם שהאריך (ע"כ):
יא סָעִיף ב ופגם. שם ב': (ליקוט) ופגם. ט"ז שכתב שמ"ש בגמ' שם בשת ופגם ט"ס הוא פגם ע"ש (ע"כ):
יב סָעִיף ב בשת. וצער כמו בושת דלית בי' חסרון כיס:
יג סָעִיף ב וכופר. שם א' כנ"ל:
יד סָעִיף ב (ליקוט) אבל שבת כו' כ"כ בהג"א ר"פ החובל בד"ה ופר"ח שכל ד' א"נ שבמתני' לבד מקרן גובין בבבל וכן אותן של ר' אושיעא לבד מנזק כמש"ש כל הנישום כו' ובשת דלית ביה חסרון כיס כמש"ש וה"ה לצער אבל באותן של ר"ח אינן אלא ג' גנב וגזלן ועדים זוממין דממונא כמש"ש אבל השאר קנסא נינהו כמש"ש ור' אושיעא כו' ובאונס ומפת' אע"ג דאית בהו נזק וצער ובשת כמש"ש מ"מ לא גבינן כנ"ל ומטמא כו' קי"ל דהיזק שא"נ ל"ש היזק אבל עדים זוממין קי"ל כת"ק ודוקא בדליכא למיהדר דחסרון כיס הוא. ואף שמהרי"ח בהג"א שם נסתפק באש ובור הוא עצמו כ' בשמו בספ"ה בד"ה ובזה"ז כו' דגובין וכ"כ טוש"ע בס"ס ת"י הרי מן מן השלשי' אבות עם ש"ו ומו"מ וכופר ושלשים ש"ע עתוס' ה' א' ד"ה למעוטי כו' אין גובין בבבל אלא ט"ו עם מסור ולהרב בהג"ה אינן אלא י"ג (ע"כ): (ליקוט) אבל שבת כו'. וכ"נ בהג"א ר"פ החובל בשם ר"ח ?וט"ס שם ע"ש בשת וחשיב שם ט"ו דברים וכמש"ל וכ"מ בגמ' שם דקא' הלכך אדם באדם כו' בשת אע"ג כו' מ' דאדם באדם דקא' לא מיירי בד' דברים וכן קא' זו נזקי אדם באדם ל"ק רק נזק בלבד (ע"כ): (ליקוט) אבל שבת כו' מדקאמר שם כל הנישום כעבד כו' רבא לטעמיה מ' דוקא בדבר הנישום וכן שם דמשני אמרי כי קא עבדינן שליחותייהו במידי דקים כו' אדם באדם נמי פוק חזי כו' ועוד מדפרי' שם ועוד תשלום כפל כו' ולא פריך משבת וריפוי (ע"כ):
טו סָעִיף ב וי"א. רש"י סנה' ב' א' ד"ה וחבלות כו' וכמ"ש בב"ק הלכך אדם באדם כו':
טז סָעִיף ג בהמה כו' אבל כו' וכן כו'. שם:
יז סָעִיף ג וכן מי. ב"ק ד' ב':
יח סָעִיף ג או גזל. שם ורא"ש ריש סנה' כו' לפי מאי דמסיק בב"ק שם אלא כו' וקאמ' שם דחבלו' לא שכיחא מ' אבל שאר מילי שכיחי אפי' גזילות ור"ל כמ"ש תוס' שם ושם דמ"ש במתני' גזילות היינו ע"י חבלות ובכלל חבלות הוא וכ' שהרי בכמה מ' בש"ס מצינו שהיו דנין דיני גזילות ועבה"ג:
יט סָעִיף ג וי"א דוקא כו'. כ"פ במתני': (ליקוט) וי"א כו'. מ"מ אינו מתורץ קו' תוס' מה שהקשו משם צ"ו ב" מההוא גברא דגזל פדנא כו" וקא' לשלם שבח וס"ד דרבא דמדינא קא' וכן כמה סוגיות קשה לדבריו אבל תוס' כ' גזילות מחמת חבלות והרא"ש כ' בריש סנה' דלמסקנא דגמ' בב"ק שם הדר מגזילות וכ"כ הטוש"ע ברי"ס ל' דדבריו דחוקים דכל הסוגייות דמתני' דריש סנה' וגמ' סוף גיטין כולהו דלא כהלכתא (ע"כ):
כ סָעִיף ד דיני. ב"ק קט"ו ב' קי"ז ב": (ליקוט) דינא דגרמי וכן כו'. הרמב"ם ולכאורה דאזיל לשיטתו דס"ל דמדינא חייב כמ"ש בסי' שפ"ח ס"ב דאם מת חייבין היורשין לשלם אבל אין חולק בזה וראיה מרפרם דכפייה כו' וכן במסור בסוף ב"ק בעובדא קמיה דר"נ וחייביה ושם בעובד' קמיה דרב אשי (ע"כ):
כא סָעִיף ד עדים כו'. ג"כ מה"ט שם ודף ב' א' תוס' ד' ב' ד"ה עדים: (ליקוט) עדים כו' ודלא כר"ע מדדחיק במכות ג' א' לר"ע דוקא באומר וחייבני ממון ולא אוקיים כה"ג וכן מוכיחין כמה סוגיות אבל הרשב"א בתה"א סימן רפ"ח פ' כר"ע דרבה ור"ן מפירשי טעמיה במכות שם וקאמ' תדע מ' דדבר ברור הוא ע"ש (ע"כ):
כב סָעִיף ה אע"פ. רי"ף פ' החובל:
כג סָעִיף ה וכן אם. שם גמ' ודף ט"ו ב' כתובות מ"ח ב':
כד סָעִיף ה ואם. שם ורא"ש לגי' אם: (ליקוט) ואם כו'. והרי"ף לא כ"כ וכן רש"י שם ד"ה דאי תפס כו' (ע"כ):
כה סָעִיף ה אבל קנסות כו'. שם צ"ו ב' ורי"ף שם: (ליקוט) וכ"ז כו'. כ"כ הרא"ש פ' השולח ופליג על הרי"ף שם וכ"כ המרדכי שם וראיתו ממ"ש ב"ד מכין ועונשין ובפ"ט דב"ק האי גזלנא עתיקא ובפ"ג דסנהדרין ליכהוייה לעיניה וז"ש וכמ"ש בסי' ב' אבל אינו מוכרח דשם בקנסו' שבכל דור שעושה הדיין מעצמו דאל"כ תקשי דברי רי"ף אהדדי ועבי"ד סי' רס"ז ס"פ שסתם בשו"ע כדעת הרי"ף ועבה"ג (ע"כ): (ליקוט) וכ"ז כו'. דברי הרא"ש ומרדכי צ"ע מ"ש מפנדא דמרא בר"פ המניח וכן הקשה בט"ז וכמ"ש בס"א וכן כל הקנסות כו' (ע"כ): (ליקוט) וכ"ז דוקא כו'. כ"כ בד"מ בשם מרדכי ס"פ השולח וז"ל שם סי' תקל"ג דמוכר עבדו לגוים קונסין כו' כ' הרי"ף חזינן לגאון דאמר לא מגבינן האי קנסא אלא בא"י כו' ור"ב אומר דהא אמרי' דאין דנין דיני קנסות בבבל היינו קנסות הכתובות בתור' כגון אונס ומפתה ומוציא ש"ר ול' שקלים ש"ע ותשלומי כפל ודו"ה וח"נ אבל דברים שבאו חכמים מעצמן לקנוס כו' ובפ' הגוזל אר"נ האי גזלנא כו' ובפ' ז"ב ליכהוייה לעיניה ואמרי' ב"ד מכין כו' וכן תמה שם הרא"ש והביאו הטור ביו"ד סי' רס"ז אבל שו"ע שם ס"פ וכן הרמב"ם שם כ' כדברי הרי"ף וקושית המרדכי והרא"ש י"ל דס"ל דוקא כ"א רשאי לקנוס מעצמו כפי שיראה לשעתו ומקומו וכמ"ש בסי' ב' ודלא כמו שדימה המרדכי והרב לשם דהא הרי"ף והרמב"ם מודים שם כמש"ש וכ' הרמב"ם וש"ע כאן בס"א וכן כל הקנסות שקנסו כו' אבל המרדכי סובר דשם לאו קנסא הוא אלא שחכמים שיערו שכ"כ שוה דמי בושתו והרמב"ם למד ממ"ש בר"פ המניח ובר"פ החובל קנסא קמגבית בבבל אלמא קנסא אבל המרדכי ס"ל כמ"ש תוס' שם ושם דלאו קנסא הוא אלא דין קנס' דלא שכיחא ואין חסרון כיס קרי קנסא ודלא כרמב"ם וש"ע ס"א ובס"ס שפ"ב כ' ובזה"ז כו' וכ"כ תוס' בב"ק שם והיינו כדברי הרמב"ם לס' ראשונה דשם שכ' כמו שיראו הדיינים הוא ככ"ע אבל לס' שניה דקנס קצוב הוא ע"כ הוא כדברי רי"ף ורמב"ם וערי"ף שם ובסי' שס"ג ס"ג כ' ואם הוחזק כו' והוא צ"ע דלדבריו קנס קצוב הוא ודברי הרי"ף י"ל דה"ק כה"ג קונסין ר"ל כ"א כפי שיראה וכמ"ש ועוד כו' ע"ש (ע"כ):
כו סָעִיף ו המבייש. רא"ש פ' החובל מגמ' ערכין ט"ו א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.