א אָסוּר לָדוּן בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב; וְאִם עָבַר וְדָן, דִּינוֹ דִּין.
ב אֵין דָּנִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְעֶרֶב יוֹם טוֹב; וְאִם הִזְמִינוּ לְבַעַל דִּין לָבֹא לְבֵית דִּין, אֵין צָרִיךְ לָבֹא. וַאֲפִלּוּ הִזְמִינוּ לָבֹא אַחַר שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְלֹא בָא, אֵין קוֹנְסִין אוֹתוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, דְּעַכְשָׁיו בַּזְּמַן הַזֶּה דָּנִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְעֶרֶב יוֹם טוֹב מִשּׁוּם בִּטּוּל מְלַמְּדִין. וְדַוְקָא לְעִנְיַן מָמוֹן יֵשׁ לְהָקֵל, דְּהֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר; אֲבָל בִּדְבַר אִסּוּר, אֵין לְהָקֵל (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רכ"ז וְהַגָּהוֹת סמ"ק). וְנִרְאֶה לִי, דְּדַוְקָא דֶרֶךְ אַקְרַאי, לִפְעָמִים, אֲבָל אֵין קוֹבְעִים בֵּית דִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְעֶרֶב יו"ט, וְכֵן נוֹהֲגִין. אֵין קוֹבְעִין זְמַן בְּנִיסָן וְתִשְׁרִי, לְמִי שֶׁאֵינוֹ בָעִיר, לָבֹא לְדִין. אֲבָל אִם הִזְמִינוּ בְנִיסָן וְתִשְׁרִי לָבֹא אַחַר כָּךְ, קוֹנְסִין אוֹתוֹ אִם לֹא בָא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לִקְבֹּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּנִיסָן, וְלֹא בְיָמִים נוֹרָאִים, אֲפִלּוּ עַל בְּנֵי כְפָרִים שֶׁבָּאוּ לְמִנְיָן, אֶלָּא קָבְעִינָן לְהוּ זִמְנָא אַחַר הָרֶגֶל; וְאִם יֵשׁ דְּחִיָּה וְרַמָּאוּת, דָּנִין לְאַלְתָּר (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי). וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁאִם הִתְחִילוּ לָדוּן קֹדֶם נִיסָן וְתִשְׁרִי, קָבְעִינָן זִמְנָא אַף בָּהֶם, וְהֵיכָא דְנָהוּג, נָהוּג (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ר"ז). אֵין דָּנִין בַּלַּיְלָה בִּתְחִלַּת דִּין, אֲבָל אִם הִתְחִילוּ לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת בַּיּוֹם, גּוֹמְרִין בַּלַּיְלָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם עָבְרוּ וְדָנוּ בַלַּיְלָה, דִּינֵיהֶם דִּין (רַשְׁבָּ"ם).
ג זְמַן יְשִׁיבַת הַדַּיָּנִים, מֵהַבֹּקֶר עַד סוֹף שָׁעָה חֲמִישִׁית; מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵין צְרִיכִים לֵישֵׁב (טוּר).
ד אֵין יוֹשְׁבִין בַּדִּין מִתְּחִלַּת שָׁעָה שְׁבִיעִית, אֲפִלּוּ לִגְמֹר דִּין, עַד שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. וְאִם הִתְחִילוּ, אֲפִלּוּ תְּחִלַּת דִּין, אֵין מַפְסִיקִין אֲפִלּוּ לִכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן מִנְחָה קְטַנָּה, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם שָׁהוּת לְהִתְפַּלֵּל אַחַר שֶׁיִּגְמְרוּ הַדִּין. וְאִם יָשְׁבוּ סָמוּךְ לְמִנְחָה קְטַנָּה, מַפְסִיקִין (טוּר).
ה מֵאֵימָתַי הֲוֵי הַתְחָלַת הַדִּין, מִשֶּׁיַּתְחִילוּ בַּעֲלֵי דִינִים לִטְעֹן, אוֹ שֶׁנִּתְעַטְּפוּ הַדַּיָּנִים. וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן רל"ב.
א סָעִיף ב אין דנין בע"ש דוקא לדון אסור אבל לקבל טענותיהן ולפסוק הדין אחר השבת וי"ט מותר מצד הדיינים כן כתב ר"ן ריש כתובות אלא שאינו יכול לכפות הבעל דין שיבא סמ"ע ס"ק ג':
ב סָעִיף ב אין קונסין אותו שיוכל להתנצל ולומר מפני טרדות שבת שכחתי שהזמינו אותי עכ"ל סמ"ע:
ג סָעִיף ב בניסן ותשרי כלומר בניסן ותשרי עד אחר הרגל מפני טרדו' המועדות אבל אח"כ קובעין וכן משמע ממ"ש הגהות מיימוני ומרדכי והר"ב בסמוך קבעינא להו זמנא אחר הרגל כו'. וכתב סמ"ע ודוקא בניסן ותשרי אבל בסיון קובעין מפני שאין בו י"ט אלא יוס א' בא"י ובח"ל ב' ימים ובערב שבועות פשיטא דאין קובעין דהוא עי"ט עכ"ל סמ"ע וכ"כ בע"ש:
ד סָעִיף ב אין דנין בלילה בתשובת מהר"ם סי' כ"ח כתוב דאם נתרצו שני הצדדים לדונן בלילה מותר לדונם דלא גרע מקבלו עליהן קרוב או פסול הביאו הסמ"ע ס"ק ז' וכ"כ הב"ח ע"ש ועיין עוד בסמ"ע שם שכתב טעם להמנהג שנוהגין להקל לדון תחילת דין בלילה משום שמדליקים נרות בלילה וכ' ודומה לזה מצאתי בקובץ ישן נושן דאין קונין בק"ס בלילה אלא לאור הנר ולאור הלבנה שיכירו העדים היטב מי הוא הקונה עכ"ל ולא ידעתי היאך מביא ראי' לסתור דהא איתא בהדיא בש"ס בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קי"ד ע"ב) דקונין ק"ס בלילה ואין דנין בלילה וכן מוכח בפירוש רשב"ם ותוס' שם ומביא' ב"י לקמן ר"ס רנ"ג ואפי' הטור שחולק לקמן ר"ס רנ"ג על פירשב"ם מ"מ משמע להדי' דמודה לזה לדינ' דקונין ק"ס בליל' ואין דנין בליל' וכדמוכח בש"ס שם וכן מוכח להדי' מדברי הב"ח לקמן ר"ס רנ"ג דהטור מודה לזה לדינא וכ"פ בתשו' משאת בנימין סי' ע"ח דקונין ק"ס בלילה ואין דנין בלילה ע"ש א"כ כיון דכתב בקובץ דאין קונין ק"ס בלילה אלא לאור הנר אלמא דדין אסור אפי' לאור הנר וכן נרא' וכדמשמע מסתימת הפוסקים:
ה סָעִיף ב וי"א דאם עברו ודנו כו' וכ"כ הב"ח והרמב"ן כתב דאין דיניהם דין וכ"כ הטור ריש סי' רנ"ג וכן כתב הר"ן והרא"ש וכ"מ עב"י וכן נ"ל עיקר דאין דיניהם דין:
ו סָעִיף ג עד סוף שעה חמישית והסמ"ע כתב עד קרוב לסוף שעה ששית. וכ"כ הב"ח:
א סָעִיף א אסור לדון בשבת כו' חז"ל אסרוהו גזירה שמא יכתוב הטענות ופסק דין כמו שכ' בא"ח סי' שנ"ח ותקכ"ד:
ב סָעִיף א ואם עבר ודן כו' שם בטור ובדברי המחבר וכן פסק הטור והמחבר לקמן בסוף סי' רל"ה לענין מקח שנעשה בשבת ובסי' ר"ח לענין מקח שנעשה באיסור גם בי"ד בס"ס קע"ה ע"ש:
ג סָעִיף ב אין דנין בע"ש כו' בזה נמי איסור יש בדבר לדייני' לדון אף אם נתפייס הבע"ד לעמוד בפניהן לדון מפני שצריכין להיות מתוני' בדין ובעיו"ט וערב שבת הן טרודין (ולא כע"ש שכ' הטעם מפני שהעם הן טרודין ואין להזמינן ע"ש) וזהו שכ' מור"ם שבדבר איסור אין להקל שמא יטעו באיסור מחמת טרדותן ש"מ דבטירדות הדייני' איירי ולא בכפיות תובע לחוד וז"ש נמי דבדבר ממון יש להקל משום דהפקר ב"ד הפקר ר"ל אף שיטעו בדין מחמת טרדותן ויחייבו ממון למי שאינו חייב זהו בכלל הפקר ב"ד שהב"ד הפקירו בזה ולא חששו לזה החשש משום תקנות ביטול מלמדין והוא מת"ה סי' רכ"ז שכ' שם להחמיר בחליצה דהוא איסור וכ"ש מליתן גט בע"ש מהאי טעמא דבגט יש דקדוקי' יותר ע"ש וק"ל ודוקא לדון אסור אבל לקבל טענותיהן ולפסוק הדין אחר השבת וי"ט מותר מצד הדייני' כ"כ ר"ן ריש כתובות אלא שאינו יכול לכפות הבעל דין על זה שיבוא ומשום הכי סיים המחבר וכ' ז"ל ואם הזמינו לבעל דין כו' צ"ל לקבל הטענות (א"כ) [א"נ] קמ"ל בזה דאף אם אין דיינים טרודין כגון שיש להם אחרי' שיטרחו עבורם מ"מ הבעל דין אין צריך לבא ועפ"ר:
ד סָעִיף ב אין קונסין אותו שיוכל להתנצל ולומר מפני טרדות שבת וי"ט שכחתי שהזמינו אותי:
ה סָעִיף ב בניסן ותשרי אבל בסיון קובעים מפני שאין בו י"ט אלא יום אחד ובח"ל שני ימים ובערב שבועות פשיטא דאין קובעין דהוא עי"ט וכנ"ל:
ו סָעִיף ב למי שאינו בעיר כו' דקדק וכתב למי שאינו בעיר דאינו מחויב לבא מעיר לעיר הא אם הוא בעיר דנין אותו וכ"כ הטור בשם הרמ"ה ומינה דאם רצו הבעלי דינים לבא מעיר לעיר ולדון שדנין אותו בכל החודש זולתי בערב יו"ט דבשאר ימים אין איסור מצד הדיינים וק"ל: הג"ה וי"א דאין לקבול בבה"כ בניסן כו' עיין בטור א"ח ובש"ע בס"ס תקמ"ה שסתם המחבר וכ' דמותר לקבול בשביל חובותיו בח"ה והוא ג"כ מהמרדכי ולא כתב עליו מור"ם מידי וצריך לומר דהתם מיירי בענין דמותר לקבול בניסן כגון שהיה הבעל דין מבני העיר או שראו הב"ד דחייה ורמאות ובא ללמדינו שם דאין למנוע מלקבול משום איסור מועד:
ז סָעִיף ב אין דנין בלילה בתחלת דין כו' כן ילפינן בגמרא בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ד) מקרא וז"ל רבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו (פי' רש"י משפט נחלות דהיינו דיני ממונות ביום) הא כיצד יום לתחילת דין לילה לגמר דין (פירש"י דעיקר משפט היינו גמר דין) ואפילו לתוספות דכתבו דעיקר משפט תחילת דין מודו דההיא דכתיב ושפטו בכל עת אגמר דין קאי ועיין פרישה שם כתבתי במאי פליגי שם תוס' ארש"י ועמ"ש בסמ"ע בריש סימן ט"ו. ובתשו' מור"ם סימן כ"ח כתוב דאם נתרצו שני הצדדים לדונם בלילה מותר לדונם דלא גרע מקבלו עליהם קרוב או פסול כו' ע"ש וכן כתב מור"ם לקמן סימן כ"ח שכך ה"ה לענין קבלת עדות בלילה ע"ש והוא מדברי רשב"א ומשום הכי נוהגין לעת עתה להקל לדון תחילת דין בלילה דמאחר שבא לדין כששולחין אחריו הוה ליה כקבלוהו ולכאורה היה נראה לומר דהיינו טעמא משום דלקמן בסימן ז' כתבו הטור והמחבר דסומא באחד מעיניו כשר לדון אפילו תחלת דין משום דיכול לראות. ובסומא משתי עיניו פסול משום דהוה אצלו לילה אפילו ביום וא"כ נאמר דה"ה איפכא דכשמדליק נרות בלילה ויכול לראות ולהכיר בני אדם מותר לדון בלילה אפילו בתחלת דין ודומה לזה מצאתי בקובץ ישן נושן דאין קונין בקנין סודר בלילה אלא לאור הנר או לאור הלבנה כדי שיכירו העדים היטב מי הוא הקונה והמקנה. וגם אמרו האי מאן דאית ליה סעודתא לא ליכליה אלא ביממא הטעם הוא משום שאמרו סומא אינו שבע. ואמרו התם אבל אי מדליק נרות בלילה לית לן בה. ואם כן גם בכאן נראה לי להלכה לא למעשה לכפותו לדון בלילה אף שהנרות דולקות כי לא מצאתי חילוק זה בשום א' מהפוסקים:
ח סָעִיף ב דיניהן דין כו'. והרמב"ם כתב דאין דיניהם דין וכך כתב הטור ריש סי' רנ"ג עיין שם גם המחבר כתב לקמן בסוף סימן כ"ח בסעיף כ"ד בענין קבלת עדות שהוא דומה לדין שאם עברו וקבלוהו בלילה דאין דנין עליהם עיין שם. מיהו יש לחלק דשאני התם דקבלת עדות בלא דין לאו גמר דין ומעשה הוא ומשום הכי אסור לדון עליו לכתחלה משא"כ כאן דכבר נגמר הדין וק"ל:
ט סָעִיף ג זמן ישיבת הדיינים כו' המחבר השמיט מה שכתב הטור בריש סי' זה שאף שמתקנת עזרא הוא שקביעת ישיבת הדיינים יהיה בשני וחמישי מ"מ האידנא קביעות כל הימים שוה משום דלא רצה להאריך וממילא נשמע כיון שלא הזכיר תקנת עזרא מהיכי תיתי לחלק וק"ל:
י סָעִיף ג עד סוף שעה חמישית כך כ' גם בב"י ועיין בדרישה ופרישה שם כתבתי דלשון הפוסקים אינו כן אלא הטור כ' עד חצי היום וברמב"ם כתב עד סוף שעה ששית וב"י כתב דאינו נכון דכיון דשעה ששית הוא זמן סעוד' תלמידי חכמי' ומשם ואילך הוי כזורק אבן לחמת ומשום הכי הרי"ף והרא"ש כתבו עד זמן סעודה והוא שעה ששית ואני כתבתי דנכונים הם דברי הרמב"ם והטור שהרי דקדקו וכתבו עד חצי היום או עד סוף שעה ששית ורצ"ל עד ולא עד בכלל והיינו שישבו עד קרוב לסוף שעה ששית באופן שיוכלו להתחיל בסעודתן בסוף השע' ועיק' הסעוד' יאכלו בשעה השביעית ואותה התחלה שיתחילו לאכול בסוף שעה ששית לא גרע מטעימה שאמרו מי שטעם מידי לית לן בה וק"ל ועד"ר:
יא סָעִיף ד מתחילת שעה שביעית הטעם דאז זמן המנחה מן הדין וכמ"ש בא"ח סי' רל"ב אלא שחכמים אמרו שימתין עוד חצי שעה עד שינטה השמש ויהיה ניכר שמא יטעה בין תחילת שביעית לסוף ששית:
יב סָעִיף ד אפילו לגמור הדין הטעם שמא יראו הדיינים טעם חדש בטענתן ויחזרו מדעתן הראשונה ויהיה תחילת דין ויהיו טרודין וישכחו מלהתפלל מנחה:
יג סָעִיף ד ובלבד שיהיה להן שהות אבל לכתחלה אסור אפילו בכה"ג שמא ימשך וישכחו מלהתפלל:
יד סָעִיף ד סמוך למנחה קטנה מפסיקין בב"י וד"מ כתבו דאפי' התחילו בגמר דין מפסיקין:
טו סָעִיף ה משיתחילו הבעלי דינים לטעון או כו' פי' אם עתה הוא תחילת ישיבת הדיינין אז התחלת הדין הוא משיתעטפו הדיינים ואם התחילו לדון קודם התחלת שעה שביעית בדין אחר שנמצא שאין בעטיפתן היכר שהרי היו כבר מעוטפין מתחילת ישיבתן לדון אז התחלת דין זה הוא משיתחילו הבעלי דינים לטעון:
טז סָעִיף ה או שנתעטפו הדיינין פי' הדיינים היו בימיהן יושבין בטליתותיהן ובסודרין שלהן מעוטפין מפני אימת השכינה כדי שלא יפנו אנה ואנה וכמ"ש הטור והמחבר בסימן ח' סעיף ב' ע"ש:
א סָעִיף ב אין כו'. ועיין פרק קמא דכתובות בתוספות וברא"ש ובר"ן במה דאמרינן שם דהאידנא אשה נשאת בכל יום והקשו דהא בע"ש אין דנין ואם כן איך תנשא בע"ש ועיין שם שכתב משום דיכול לסדר טענותיו אפילו ביום שאין דנין עיין שם ובתומי' הקשה מניסן ותשרי דאין מזמנין האיך תנשא בהם עיין שם ולק"מ דהא בעירו מזמנין אפילו בניסן ותשרי ותקנ' דבתול' נשאת ודאי ע"כ משום עיר שיש בה בית דין דעיר שאין בה בית דין לעולם איכא אקרורי דעתה לפעמים יש מהלך כמה ימים אל הבית דין שבעיר וכיון דהתקנה בעיר שיש בה בית דין אם כן בניסן ותשרי נמי מזמנין דבעירו מזמנין ולכן לא הקשו הרא"ש והר"ן מניסן ותשרי אלא מע"ש דאפילו בעירו אין מזמנין:
ב סָעִיף ב וי"א דאם עברו. עיין בסימן כ"ח ושם כתב בשלחן ערוך דאם קבלו עדות בלילה אין דנין ע"פ אותה קבלה ושם לא כתב הרמ"א דעת החולקין משמע דמודה ועיין סמ"ע מה שמחלק בזה: והנה ז"ל הרא"ש בפ' מצות חליצ' חלצה בלילה כשירה ור"א פוסל ומסקינן בהא פליגי מר סבר חליצה כתחלת דין דמי ומ"ס כגמר דין מכאן משמע שאם דנין תחלת דין בלילה הדין בטל וכן משמע בפ' י"נ דף קי"ד גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה בלילה כותבין ואין עושין דין ואין יכולין לדון ע"פ ראייתם אפילו בדיעבד והא דגרס בירושלמי פ' אד"מ מניין שדרן ביום וגומרין בלילה שנאמר ושפטו את העם בכל עת אית קרא לשעבר אמר רב שמואל בר רב יצחק כיני מתניתין מניין שאם טעו ודנו בלילה שדינו דין אמרין הדין אמירא כלומר זה יכול להיו' ע"כ גירסא משובשת היא דאדרש' קמייתא לא שייך למיפרך אית קרא לשעבר דהא קרא קאמר דלכתחל' דנין בלילה אלא כך יש להפך ולסרס הגירסא מניין שאם טעו ודנו בלילה שדיניהן דין ת"ל ושפטו את העם בכל עת ופריך אית קרא לשעבר ושפטו לכתחלה משמע ואת דרשת לי' בדיעבד אמר רב שמואל בר רב יצחק כיני מתני' מניין שדנין ביום וגומרין בלילה ת"ל ושפטו את העם בכל עת עד כאן לשונו הרא"ש ולפי זה ליכא ראי' מן הירושלמי דאם דנו בדיעבד דיניהן דין וכ"כ הב"ח ותי"ט פ' אד"מ ועיין עוד ברא"ש פ' י"נ ז"ל ורשב"ם כ' שאם קבלו עדות בלילה יש לדון עפ"י אותו קבלה וה"נ אי' בירושלמי שאם טעו ודנו בלילה דיניהן דין והרמב"ן ז"ל כתב דהגמ' דידן פליגא מדאמר בפרק קמא דסנהדרין אין מקדשין את החודש בלילה ואם קדשוהו אינו מקודש והנה לפנינו קושיות הרבה לשיטת הרשב"ם דסובר בדיעבד מהני דאם כן חלצה בלילה וקידוש החודש בלילה למה פסול אפילו בדיעבד. והנראה בזה בשום לב אל לשון הירושלמי גם לפי פי' הרא"ש דמהפך ל' הירושלמי אינו מדוקדק סוף לשון הירושלמי אמרין הדין אמירא. אם הוא משנה מפורשת דגומרין בלילה ודאי ויכול להיות כן. ועוד דמעיקרא רוצה לומר דין מחודש דאם טעו ודנו בדיעבד דינו דין ומייתי מקרא ואחר כך דורש המקרא לענין אחר ואינו מפרש מה יעשה בדין שדנו בדיעבד אם הוא פסול או כשר. ולכן נראה לענ"ד דגוף הדין כדקאי קאי דכשר בדיעבד והוא דכיון דאינו פסול אלא תחלת דין בלילה וגמר דין כשר בלילה ואם כן אם עברו ודנו בלילה נהי דפסול היה תחלת דין דהיינו המשא ומתן מכל מקום גמר הדין דהיינו מה שאמרו איש פ' אתה חייב זה הוא בכשרות מן התורה דהא גמר הדין כשר בלילה ואם כן כי עברו ודנו בלילה כשר הדין בדיעב' דהא הפסק דין שאמרו כשר הוא בלילה אלא שהיה המשא ומתן בפסול שהוא תחלת הדין ולא מיפסל מחמת זה הגמר דין ומידי דהוי לדיינים שפסקו את דינם בלי משא ומתן דלא מיפסל משום זה ואם כן כיון דגמר דין כשר בלילה אם כן אם עברו ודנו בלילה ודאי כשר ואפילו לכתחלה היה ראוי לומר דיאמרו את הגמר דין דהא המשא ומתן כבר נעשה וגמר דין כשר בלילה אלא כיון דעברו ודנו תחלת הדין בלילה אינו ראוי שיוסיפו עוד לגמור את הדבר של איסור אבל אם עברו ודנו ודאי כשר וכמ"ש דהא זה הפסק שאמרו איש פלוני אתה חייב זה הוא בהכשר דהא גמר דין כשר בלילה ודו"ק. ובזה נראה לפרש לשון הירושלמי דמתחלה רצה ללמוד מקרא דאם עברו ודנו דיניהן דין ורצה לפרש המקרא ושפטו את העם בכל עת ופריך אית קרא לשעבר ולזה חזר ודרש המקרא כיני מתני' דגומרין בלילה ומסיים אמרין הדין אמירא כמו זאת אומרת דהיינו מדכשר גמר דין בלילה מזאת אומרת דכשר בדיעבד דהא הגמר דין נעשה בהכשר ולא מיפסל רק תחלת המשא ומתן. ולפי זה א"ש דאם עברו ודנו בלילה דיניהן דין דהא הגמר דין בהכשר אבל אם עברו וקבלו עדות בלילה דזה הוי תחלת הדין או חלצה בלילה ואם כן כיון דתחלת דין פסול הוא פסול אפילו בדיעבד אלא דעברו ודנו דוקא כשר כיון דהגמר דין כשר ואם כן הרי הוא כאלו אמרו את הגמר דין בלי משא ומתן אבל קבלת עדות הוא פסול אפילו בדיעבד כיון דהוא תחלת דין ולכן הכריע הרמ"א דעברו ודנו כשר וקבל' עדות פסול וכמ"ש והוא נכון:
א סָעִיף ב אין דנין בלילה. עסמ"ע ס"ק ד' עד ה"ל כקבלוהו וכו'. ונראה דלשנים בלילה לא מהני קבלה בלא קנין שיהיה ההודאה בפניהם הודאה בב"ד או לענין קבלת עדות דלמידי דבעי ב"ד דוקא אפילו בדיעבד לא מהני בלילה וכמ"ש לקמן והוי תרתי לריעותא דלא מהני קבלה בלא קנין כמבואר בסי' ך"ב סעיף א' בהג"ה:
ב סָעִיף ב וי"א דאם עברו ודנו בלילה וכו' עסמ"ע שהקשה מסי' ך"ח. ולפענ"ד נראה ליישב דהנה הרמב"ם כ' הטעם דאין דנים בלילה דהוקשו ריבים לנגעים. ותמה הכ"מ דהא בסנהדרין אמרי' מתני' דלא כרבי מאיר דס"ל הקישא דריבים לנגעים. ומתרץ כיון דאמרי' התם ור"מ ביום הנחילו את בניו מאי עביד ליה ומשני להא דאר"ח שנים שנכנסו לבקר החולה וכיון דאנן קיי"ל בהא ממילא ס"ל ג"כ ההיקש דריבים. ותמהו הלח"ט והתומים דא"כ היה לו למירמי היקישא דריבים אקרא דושפטו. ועוד דא"כ לימא נמי מתני' כר"מ וס"ל הקישא דריבים לתחלת דין כמו לרבנן. ונלפענ"ד ליישב דרבנן אף דס"ל להא דר"ח דביום אתה מפיל נחלות מ"מ אצטריך הקישא דריבים דהרמב"ם בפ"ב דסנהדרין פסלן אף מדאורייתא חד כשר מ"מ אין לו דין ב"ד כי אם בשלשה וע' מה שכ' בסי' ג' ס"ק ב' דהוא מדאורייתא להרמב"ם ע"ש וא"כ מקרא דביום לחודיה ה"א נהי דבלילה פסול לקבלת עדות היינו דגלי לן רחמנא שאין להם דין ב"ד בלילה משא"כ לענין דין בעלמא דדמיא להוראות או"ה שכשר אפילו בחד בלילה נמי כשר להכי איצטריך הקישא דריבים לפסול אפילו דין בעלמא ולעולם לתחלת דין אתי משא"כ ר"מ דס"ל דכל דין בעי ג' דהא אמר אי מה ריבים בג' וע"כ על כל דינים קאמר ר' מאיר דבעי ג' דאי לא יאמר ר"מ דבעי ג' רק לקבלת עדות וכדומה א"כ מנא ליה לר"מ דרחמנא אקשיה לדין כזה דילמא לא הוקשו נגעים לריבים רק לזה לדין פשוט דלא בעי ג' וכן רבא ס"ל בדף ג' ע"ב וכל דין בעי ג' מקרא דביום גופיה מוכח דכל דין פסול בלילה דהא לדידהו אין שום חילוק וס"ל דלכל דין בעי ב"ד וממילא פסול בלילה וא"כ ר"מ דס"ל ג"כ הקישא דריבים ע"כ לגמר דין אתי וא"ש הא דאמר מתני' דלא כר"מ. וא"ש ג"כ הא דרבא מקשה מקרא דביום גופיה מוכח דכל דין פסול בלילה וכמש"ל. ול"ק נמי קושית הלח"מ מיבמות ק"ד דאמר התם דכ"ע לא מקשו ריבים לנגעים דאי מקשו אפילו גמר דין נמי. ולפענ"ד נראה דל"ק דלפי דעת הס"ד דפלוגתייהו הוא אי מקשינן ע"כ צ"ל דכ"ע ס"ל דחליצה כג"ד דמיא דאי כת"ד אפילו לא ס"ל הקישא פסול מקרא דביום דהא חליצה ג"כ בעי ג' ודמי לדברים שטעון ב"ד דנלמד מקרא דביום דפסול וע"כ דעת הס"ד דחליצה כג"ד דמיא לכ"ע והקישא לג"ד נמי אתי ולזה קאמר שפיר דכ"ע לא מקשו וכו'. ולפ"ז מיושב גם כן קושית הסמ"ע דקבלת עדות דבעי ב"ד דוקא ונפקא לן מקרא דביום מבואר בהדיא בקרא ודאין להן דין ב"ד על ראיית לילה ופסול דיעבד משא"כ דין בעלמא דלא בעי ב"ד ומהקישא דריבים נפקא לן י"ל דלא הקפידה רחמנא רק אלכתחלה ולא אדיעבד. ובקצה"ח כתב כיון דגמר דין כשר בלילה מש"ה אם עברו ודנו בלילה כשר דאף דנתבטל תחלת הדין מ"מ הגמר דין כשר דדמי לדיינים שפסקו בלא מו"מ דהדין כשר ואין הבנה לדבריו כיון דאין להם דין ב"ד בתחלת דין ממילא אין יכולין להחליף טענותיהם ואין ההודאה חשיבה הודאה וממילא הגמר דין שלהם ג"כ בטל:
א סָעִיף א בשבת. גזרה שמא יכתוב הטענות ופס"ד כמ"ש בא"ח סי' של"ח ותקנ"ד וע"ל ס"ס רל"ה וסי' ר"ח ובי"ד ס"ס קע"ה ע"ש:
ב סָעִיף ב בע"ש. אפילו אם נתרצו הבע"ד מ"מ יש איסור מצד הדיינים מפני שצריכין להיות מתונים בדין ובע"ש ובעי"ט הם טרודין ודוקא לדון אסור אבל לקבל טענותיהן ולפסוק הדין אחר שבת וי"ט מותר מצד הדיינים אלא דגם לזה אין יכולים לכפות הבע"ד לבוא אי נמי אף אם אין הדיינים טרודים כגון שיש להם אחרים שיטרחו עבורם מ"מ הבע"ד א"צ לבוא עכ"ל הסמ"ע:
ג סָעִיף ב אין קונסין. שיוכל להתנצל ולומר מפני טרדת שבת וי"ט שכחתי שהזמינו אותי. סמ"ע:
ד סָעִיף ב איסור. פירוש כגון גיטין וחליצ' אין להקל:
ה סָעִיף ב בניסן. אבל בסיון קובעים מפני שאין בו י"ט אלא שני ימים סמ"ע:
ו סָעִיף ב בעיר. אבל אם הוא בעיר דנין אותו וכן אם רצו הבע"ד לבא מעיר לעיר דנין אותן בכל החודש זולת בעי"ט. סמ"ע:
ז סָעִיף ב לקבול. ע' בא"ח סוף סי' תקמ"ה שסתם המחבר וכתב דמותר לקבלו בשביל חובותיו בח"ה ומור"ם לא הגיה עליו כלום וצ"ל דהתם מיירי בענין דמותר לקבול בניסן כגון שהי' הבע"ד מבני העיר או שראו הב"ד דחיה ורמאות עכ"ל הסמ"ע. וצ"ע במ"ש שהבע"ד הוא מבני העיר דהא מדברי רמ"א משמע דאם הוא מבני העיר פשיטא דאסור לקבול מדכתב לשון אפילו על בני כפרים כו' ודו"ק:
ח סָעִיף ב בלילה. ועכשיו נוהגין להקל לדון תחלת דין בליל' משום דכשבא לדין כששולחין אחריו ה"ל כקבלוהו ובתשובת מור"ם כתוב דאם נתרצו הצדדים מותר לדונם בליל' ולכאור' הי' נרא' טעם אחר לומר דדומ' למה דקי"ל סומא בא' מעיניו כשר לדון משום דיכול לראות וסומא בשתי עיניו פסול דהוה אצלו ליל' אפילו ביום וא"כ ה"ה איפכא שמדליקין נרות בליל' ויכול לראות ולהכיר בני אדם מותר לדון אפילו תחלת דין ודומ' לזה מצאתי בקובץ ישן נושן דאין קונין בק"ס בליל' אלא לאור הנר וא"כ גם כאן נ"ל להלכ' ולא למעש' לכפותו לדון בליל' אף כשהנרות דולקות כי לא מצאתי חילוק זה בשום אחד מהפוסקים עכ"ל הסמ"ע וכ' עליו הש"ך דראייתו ממה שקונין ק"ס בליל' הוי ראי' לסתור דבהדיא אמרי' בש"ס פ' י"נ דקונין ק"ס בליל' ואין דנין בליל' וכ"פ בתשובת מ"ב:
ט סָעִיף ב עברו. כתב הסמ"ע הא דבס"ס כ"ח בענין קבלת עדות כתב המחבר שאם קבלוה בליל' דאין דנין עליה יש לחלק דקבלת עדות לאו גמר דין ומעש' הוא ומש"ה אסור לדון עליו לכתחל' משא"כ כאן דכבר נגמר הדין והש"ך כתב בשם הרמב"ן והר"ן והרא"ש ושאר פוסקים דאין דיניהם דין וכנ"ל עיקר עכ"ל:
י סָעִיף ד שביעית. דאז זמן מנח' מן הדין כמ"ש בא"ח סי' רל"ב והטעם דאפילו לגמור הדין אסור דשמא יראו הדיינים טעם חדש בטענתן ויחזרו מדעתן הראשונ' ויהי' תחלת דין סמ"ע:
יא סָעִיף ד מפסיקין. בב"י וד"מ כתבו דאפי' התחילו בגמר דין מפסיקין. סמ"ע:
יב סָעִיף ה שנתעטפו. פי' הדיינים היו בימיהם יושבים בטליתותיהן ובסודרין שלהם מעוטפין מפני אימת השכינ' וכדי שלא יפנו אנה ואנה כמ"ש המחבר בסי' ח' ס"ב עכ"ל הסמ"ע:
א סָעִיף א בשבת ויו"ט. כ' בס' בר"י יש ליזהר דב"ד לא ישבו בשבת ויו"ט בבית שדנין בו בחול שלא יהיו נראין כיושבין בדין עכ"ל וע' בה"ט בא"ח סי' של"ט סק"ג:
ב סָעִיף א ואם עבר ודן דינו דין. כ' בר"ו ואם צריכים לכתוב פס"ד יכתבו ליום המחרת כמ"ש לקמן ס"ס רל"ה ופשוט:
ג סָעִיף ב אין קובעין. עי' בס' בר"י שכ' בשם מהרי"ק בתשו' כ"י אין קובעין זמן לבא לב"ד בזמן חשש מגפה ר"ל באותה העיר ואם קבעו אין לו לחוש ע"ש:
ד סָעִיף ב בניסן ותשרי. כ' הש"ך היינו דוקא קודם הרגל אבל לאחר הרגל קובעים כו' ע"ש וכ"כ מהרס"ל פרק הגוזל סי' י"ז ע"ש אבל בספר גידולי תרומה דף כ"ג הביאו הכנה"ג כ' דכל החודש בכלל גם בתשו' שבו"י ח"א סי' קל"ט כ' דכן היא משמעות לשון הש"ס והרמב"ם והטור דכל חודש ניסן ותשרי בכלל זה ומה שמהרש"ל והש"ך נסתייעו מדברי המרדכי והג"מ שהובא בהגה בסמוך דבני הכפרים שבאו לדון קביע להו זימנא אחר הרגל אין ראיה כלל דשאני התם כיון שהם באותה עיר אצל המנין ודאי קבעינן להו זמנא אף בניסן ותשרי אך לעיר אחרת לא קבעי' להו זימנא כל החדש כו' ע"ש גם התומים סק"ה כ' דמסתברא דכל החדש בכלל דעדיין טרדות המועד עליו ע"ש. וכ' הכנה"ג לחתן אין קובעין זמן כ"א יום ז' יום קודם החופה וז' ימי החופה וז' ימים לאחר החופה ע"ש ובתשו' שבו"י ח"א סי' קל"ט כ' רק ג' ימים קודם החופה ויום החופה ע"ש אבל התומים השיג עליו ודעתו דחתן נותנים לו ז' ימי המשתה וג' ימים קודם הנישואין וכ"כ בנה"מ ע"ש. ובענין בעל ברית וכן שאר שמחות ומיני סעודות מצוה כ' בשבו"י שם דהכל כפי המנהג כפי טרדתן כראות עיני הדיין עי' שם ובס' עטרת צבי סק"ד כ' שאין קובעין לאבי הבן כל ח' ימים עד המילה וביום שלאחריו וכן היה נוהג ע"ש:
ה סָעִיף ב דאין לקבול עבה"ט שכ' עי' בא"ח ס"ס תקמ"ה שסתם המחבר כו' הנה גם בא"ח סי' תקל"ט ס"ג כ' הרמ"א בהגה וכן מותר לקבול במשפט בשביל חובותיו כו' וכ' המג"א שם וז"ל הקשה בסמ"ע סי' ה' הא אין קובעין זמן בניסן ותשרי כו' ולא עי' במרדכי דמוכח דאיירי במשפט העובדי כוכבים מותר לקבול ולכן דקדק רמ"א וכ' לקובל במשפט כו' שמעתי ועיקר עכ"ל וע' בתשו' שבו"י ח"ג סי' קל"ט שתמה על המג"א בזה דקושיית הסמ"ע הוא על סי' תקמ"ה דשם כ' סתם לקבול בשביל חובותיו בח"ה משמע אפי' בב"ד ישראל ע"ש גם בספר אליהו רבה שם תמה כן אך בספר מחצית השקל ובפרי מגדים שם כתבו שדברי המ"א נכונים כי דברי המחבר בסוף סי' תקמ"ה הוא ג"כ מהמרדכי הנ"ל דאיירי שם לקבול בערכאות ע"ש וע' בתומים שכ' ועוד י"ל כאן איירי לקבול שצריך לדון עמם וזה אין לעשות דאין מזמנים בימים אלו אבל בא"ח שם סי' תקמ"ה איירי דלית ליה שום דין רק מבקש לכוף לב"ח שלו שישלם לו זה יכול לעשות במועד דהא אסקינן דנין במועד ואי לא ציית מרחקינן ליה ע"ש. ועי' עוד בשבו"י שם בענין המבואר ברמ"א דאם יש דחייה ורמאות מותר לקבול בניסן ותשרי ובסמ"ע מבואר דאפי' בחוה"מ מותר ואירע כשבאו לדין חזר הנתבע ותבע להתובע בענין אחר וטען התובע כאשר אמרו חז"ל נזקקין לתובע תחלה ע"כ יזקקו לו עתה על תביעתו ואחר המועד ישיב להנתבע על טענותיו כיון שאינו מוחזק לדחיה ורמאות ושאל השואל מה דינם והשיב י"ל לדמות זה מה שפסק בשלחן ערוך סי' ו' דאם הוזקקו לשוה פרוטה גומרים דינם אפי' לפחות משוה פרוטה והטעם דחד דין מקרי כו' ואע"ג דהסמ"ע פסק שם כהרא"ש דאין גומרין לפחות מש"פ מ"מ בנד"ז יש להקל בימי ניסן ותשרי כיון שכבר התחילו לדון אבל במועד היכא דליכא חשש לדחיה ורמאות צריך להמתין בתביעתו לתובע משום כבוד החג עד אחר החג ע"ש:
ו סָעִיף ב אין דנין בלילה. עבה"ט בשם סמ"ע מ"ש כשבא לדין כששולחין אחריו ה"ל כקבלוהו. וכיוצא בזה כ' הש"ך בשם רש"ל לקמן סי' ו' (בבה"ט שם ס"ק י"ח) בענין רב שהוא מומחה ובא א' לפניו לדון על קרובו יכול הרב לדונו כו' ע"ש אלא דשם אינו מבואר רק כשבא מעצמו וכאן מבואר דאפי' לא בא מעצמו רק אחר ששלחו שליח ב"ד. וע' בתשו' חות יאיר סי' ב' וד' שהרבה להקשות עליהם ופלפל בזה עם גדול אחד ובסוף כ' הגם דבנ"י פרק אד"מ מייתי ירושלמי דאמר ר' אבהו כיון דאינון אתון לגבאי הוי כמו שקבלוני עליהם אין ראיה משם דשם איירי בענין ששאלוהו מהא דתנן אל תהי דן יחידי שהוא רק מדת חסידות לכן יספיק זה משא"כ בקרוב או פסול או שום דבר שלא נכון ע"פ הדין (עמ"ש לעיל סי' ג' ס"א ס"ק א'. א"נ יש לחלק דודאי כשבאו יחד בלי שליח ב"ד כלל הוי כקבלוהו משא"כ אם התובע הלך לב"ד והם שלחו שליח ב"ד ובא אין סברא לומר שזה שלא רצה לסרב הוי קבלה ובזה לק"מ על הש"ך רק על הסמ"ע שכ' כששולחין אחריו נשאר קשה ע"ש. ומ"ש וא"כ ה"ה איפכא כשמדליקין נרות בלילה כו' עד וכ' עליו הש"ך דראייתו ממה שקונין ק"ס בלילה הוא ראיה לסתור כו' ע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ג סי' ט"ל שהשיג ג"כ על הסמ"ע מפ"ק דמ"ק דף ח' דמוכח שם דמביום נתמעט לילה לגמרי אפי' לאור הנר ומסיים וע"כ דבר זה לא נאמר לא להלכה ולא למעש' ע"ש גם בתשו' שבו"י ח"א סי' קל"ט השיג עליו ע"ש גם בס' בכור שור סנה' דף ל"ד ובתשו' כנ"י סי' פ' מזה ועי' בספר בר"י האריך מאד בענין זה:
ז סָעִיף ב גומרין בלילה. כ' בס' בר"י היינו בדיעבד כשאין פנאי לגמור ביום מהרש"ל ביש"ש יבמות פמ"ח סי' כ' וכ"כ הנ"י במס' סנה' ולילה לגמר דין אם התחילו ביום ולא הספיקו לגומרו כו'. וכ' עוד הבר"י הא דאמרו גומרין בלילה פירוש שיסכימו במשא ומתן שלהם ביום וכל שהסכימו עליו ביום אם ירצו לחזו' למשא ומתן בלילה סמוך לגמר דין עושין וכן עיקר וי"א שאין משא ומתן בלילה כלל אלא צריך שיהיו מוסכמין על כל המשא ומתן. הרב המאירי הביאו הרב דינא דחיי עשין צ"ח וכ' עליו דהאידנא נהוג לגמור בלילה אף שביום לא גמרו המשא ומתן ע"ש:
ח סָעִיף ב דאם עברו. עבה"ט עד והש"ך כ' בשם הרמב"ן כו' ועי' בתשו' נו"ב חלק אה"ע הי' נ"ח מ"ש בזה והובא קצת בפ"ת לאה"ע סי' מ"ב ס"ק י"ז:
א סָעִיף ב ויש מי שכתב. סנה' כ"ד:
ב סָעִיף ב למי שאינו. רמ"ה וכ"מ לשון לא יהיבנא כו': (ליקוט) למי שאינו בעיר. רמ"ה וראיה שהרי אמרי' ברפ"ג דמכות דנין דינו כו' ב"י ומ' אף בע"כ (ע"ל):
ג סָעִיף ב וי"א. ב"ק שם לבני כלה כו':
ד סָעִיף ב ויש מקומות. וסמך להם שבת ט' ב' ואם התחילו כו' וכן גומרין בלילה כמש"ל:
ה סָעִיף ב וי"א דאם עברו כו'. ירושלמי והביאו תוס' ביבמות ק"ד א' ד"ה מר אלא שתוס' ועמ"ש בסי' כ"ח ?סכ"ד וקי"ל כדעת התוס' ושכן מוכרח בגמ' דיבמות שם וסנה' י"א ב':
ו סָעִיף ג עד. כפי' הרי"ף בפ"ק דסנה':
ז סָעִיף ג מכאן ואילך. שבת שם תנא להו כו':
ח סָעִיף ד מתחלת. רש"י שם וכ"מ בפ"י דפסחים צ"ט ב' ק"ב: (ליקוט) מתחלת. בו' ומחצה זמן מ"ג כמ"ש בפ"ד דברכות (ע"כ):
ט סָעִיף ד אפי' תחלת כו'. שם י"א מאימתי כו' וכמ"ש שם תוס' ורא"ש דקאי אאם התחילו ע"ש:
י סָעִיף ד אפי' כשהגיע. תוס' ורא"ש וכמ"ש בברכות כ"ח ב' ועתוס' שם:
יא סָעִיף ד ובלבד. סוכה ל"ח א':
יב סָעִיף ד ואם ישבו. שבת ט' ב' אלא סמוך למ"ק כו' וכמ"ש תוס' שם דבהא קי"ל כריב"ל ודוק' ישבו סמוך למ"ק כמ"ש הרא"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.