א "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (וַיִּקְרָא יט, טו), אֵיזֶהוּ צֶדֶק הַמִּשְׁפָּט, זוֹ הַשְׁוָיַת שְׁנֵי הַבַּעֲלֵי דִינִים בְּכָל דָּבָר. לֹא יְהֵא אֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ, וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ קַצֵּר דְּבָרֶךָ. וְלֹא יַסְבִּירוּ פָּנִים לְאֶחָד וִידַבֵּר לוֹ רַכּוֹת, וְיֵרַע פָּנָיו לְאַחֵר וִידַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת. וְאִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם מְלֻבָּשׁ בְּגָדִים יְקָרִים וְהַשֵּׁנִי מְלֻבָּשׁ בְּגָדִים בְּזוּיִם, אוֹמְרִים לַמְכֻבָּד: אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ כְּמוֹתְךָ, אוֹ לְבֹשׁ כָּמוֹהוּ. וְלֹא יְהֵא אֶחָד יוֹשֵׁב וְאֶחָד עוֹמֵד, אֶלָּא שְׁנֵיהֶם עוֹמְדִים; וְאִם רָצוּ בֵּית דִּין לְהוֹשִׁיב אֶת שְׁנֵיהֶם, מוֹשִׁיבִים. וְלֹא יֵשֵׁב אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, אֶלָּא זֶה בְּצַד זֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן (דְּהַטְּעָנוֹת), אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין, שְׁנֵיהֶם בַּעֲמִידָה, לְכַתְּחִלָּה. אֵיזֶהוּ גְמַר דִּין, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב; וְהָעֵדִים, לְכַתְּחִלָּה, לְעוֹלָם בַּעֲמִידָה. הַגָּה: וַעֲמִידָה עַל יְדֵי סְמִיכָה מִקְרֵי שַׁפִּיר עֲמִידָה לְעִנְיַן זֶה (רִיבָ"שׁ סִימָן רס"ו). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן כ"ח.
ב תַּלְמִיד חָכָם וְעַם הָאָרֶץ שֶׁבָּאוּ לָדוּן, מוֹשִׁיבִין אֶת הֶחָכָם, וְאוֹמְרִים לְעַם הָאָרֶץ: שֵׁב; וְאִם לֹא יָשַׁב, אֵין מַקְפִּידִין בְּכָךְ. הַגָּה: תַּלְמִיד חָכָם שֶׁבָּא לְדִין, מֻתָּר לַעֲמֹד לְפָנָיו וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁיִּסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹת שֶׁכְּנֶגְדּוֹ (רַ"ן פֶּרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת).
ג כְּבָר נָהֲגוּ כָּל בָּתֵּי דִינֵי יִשְׂרָאֵל לְאַחַר הַתַּלְמוּד, שֶׁמּוֹשִׁיבִין בַּעֲלֵי דִינִים וְגַם הָעֵדִים, כְּדֵי לְהָסִיר הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁאֵין בָּנוּ כֹּחַ לְהַעֲמִיד מִשְׁפְּטֵי הַדָּת עַל תִּלָּם.
ד אִם הַתּוֹבְעִים רַבִּים וְהַנִּתְבָּע אוֹמֵר: אֲנִי חָפֵץ שֶׁיֵּשְׁבוּ אוֹהֲבַי וּקְרוֹבַי אֶצְלִי כְּשֶׁאֲנִי טוֹעֵן עִמָּכֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתַי, כִּי אַתֶּם הָרַבִּים, הַדִּין עִמּוֹ. (לָכֵן) וְהַשֻּׁתָּפִים יְבָרְרוּ לָהֶם אֶחָד מֵהֶם לִטְעֹן בִּשְׁבִיל כֻּלָּם, אוֹ יִטְעֹן כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ זֶה אַחַר זֶה וְגַם הַנִּתְבָּע לֹא יִקַּח אוֹהֲבָיו אֶצְלוֹ. (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קע"ו סָעִיף ל"ה).
ה אָסוּר לַדַּיָּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי בַּעַל דִּין הָאֶחָד שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין חֲבֵרוֹ. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁיּוֹדֵעַ הַדַּיָּן שֶׁיִּהְיֶה דַיָּן בַּדָּבָר, אֲבָל אִם שָׁמַע טַעֲנוֹת הָאֶחָד וְאַחַר כָּךְ נִתְרַצָּה הַשֵּׁנִי לָדוּן לְפָנָיו, מֻתָּר לִהְיוֹת דַּיָּן בַּדָּבָר (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל קצ"ה). וְלֹא יִכְתֹּב שׁוּם חָכָם פְּסָק לְאֶחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּינִין בְּדֶרֶךְ "אִם כֵּן", אוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ דַּעְתּוֹ בְּלֹא פְסָק, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא שָׁמַע דִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם, שֶׁמָּא מִתּוֹךְ דְּבָרָיו יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר; גַּם מִשּׁוּם שֶׁאַחַר כָּךְ יִטְעֹן הַשֵּׁנִי בְּדֶרֶךְ אַחֵר וְיִצְטָרֵךְ לִכְתֹּב לְהֶפֶךְ, וְאִכָּא זִילוּתָא לֶחָכָם (תשו' מהרד"ך בית כ"ב ופסקי מהרא"י סי' רס"א וְרַשְׁבָּ"א בשו"ת וְרִיבָ"שׁ סִימָן קע"ט). וְכֵן הַבַּעַל דִּין מֻזְהָר עַל כָּךְ. וְתַלְמִיד שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּין לִפְנֵי רַבּוֹ, לֹא יַקְדִּים לָבֹא קֹדֶם בַּעַל דִּינוֹ, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּמַקְדִּים כְּדֵי לְסַדֵּר טַעֲנוֹתָיו שֶׁלֹּא בִפְנֵי חֲבֵרוֹ. וְאִם יֵשׁ לוֹ עֵת קָבוּעַ לָבֹא לִלְמֹד לְפָנָיו, וּבָא הָעֵת הַהִיא, מֻתָּר.
ו לֹא יִהְיֶה הַדַּיָּן שׁוֹמֵעַ מִפִּי הַמְתֻרְגְּמָן. וְאִם הָיָה מַכִּיר בִּלְשׁוֹנָם וְשׁוֹמֵעַ טַעֲנוֹתֵיהֶם, אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ בִּלְשׁוֹנָם כָּל כָּךְ שֶׁיוֹדֵעַ לְהָשִׁיב לָהֶם לְהוֹדִיעָם פְּסַק הַדִּין, מֻתָּר לְהַעֲמִיד מְתֻרְגְּמָן. הַגָּה: עַיֵּן לְעֵיל סִימָן י"ג סָעִיף ג' אִם טוֹעֲנִין בִּכְתָב. אִם אֶחָד רוֹצֶה לִטְעֹן בְּלָשׁוֹן אַחֵר, וְהַשֵּׁנִי בְּלָשׁוֹן אַחֵר, אֵין אֶחָד יָכוֹל לָכֹף חֲבֵרוֹ. (מהרי"ו סִימָן ק"א).
ז צָרִיךְ הַדַּיָּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הַבַּעֲלֵי דִינִים וְלִשְׁנוֹת אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אוֹמֶרֶת בְּנִי הַחַי" וְגוֹ' (מְלָכִים א' ג, כג), וּמַצְדִּיק הַדִּין בְּלִבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ חוֹתְכוֹ.
ח דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין וְלִבּוֹ נוֹקְפוֹ פֵּירוּשׁ, מַכֵּהוּ, וְנֶחְבָּט בְּקִרְבּוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא טוֹעֶה, לֹא יַחֲזִיק דְּבָרָיו לְהָבִיא רְאָיוֹת לְהַעֲמִידָם, שֶׁהוּא בּוֹשׁ לַחֲזֹר, אֶלָּא לְכָל הַצְּדָדִים יַחֲזֹר לְהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ. לֹא יֵעָשֶׂה הַדַּיָּן מֵלִיץ לִדְבָרָיו שֶׁל בַּעַל דִּין, אֶלָּא יֹאמַר מַה שֶּׁנִּרְאֶה לוֹ וְיִשְׁתֹּק, וְלֹא יְלַמֵּד לְאֶחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּין כְּלָל. אֲפִלּוּ הֵבִיא אֶחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּין עֵד אֶחָד, לֹא יֹאמַר לוֹ: אֵין מְחַיְּבִין מָמוֹן עַל פִּי עֵד אֶחָד, אֶלָּא יֹאמַר לַנִּטְעָן: הֲרֵי זֶה הֵעִיד עָלֶיךָ, עַד שֶׁיִּטְעֹן וְיֹאמַר: עֵד אֶחָד אֵינוֹ נֶאֱמָן עָלַי, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ט רָאָה הַדַּיָּן זְכוּת לְאֶחָד מֵהֶם, וּבַעַל דִּין מְבַקֵּשׁ לְאָמְרוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵע לְחַבֵּר הַדְּבָרִים, אוֹ שֶׁרָאוּהוּ מִצְטַעֵר לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּטַעֲנוֹת אֱמֶת, וּמִפְּנֵי הַחֵמָה וְהַכַּעַס נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ, אוֹ נִשְׁתַּבֵּשׁ מִפְּנֵי הַסִכְלוּת, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְסַעֲדוֹ וְלַהֲבִינוֹ תְּחִלַּת הַדָּבָר, מִשּׁוּם "פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם" (מִשְׁלֵי לא, ח) ; וְצָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בְּדָבָר זֶה הַרְבֵּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִים:
י אֵין לַדַּיָּן לְרַחֵם בַּדִּין עַל דָּל; שֶׁלֹּא יֹאמַר: עָנִי הוּא זֶה וּבַעַל דִּינוֹ עָשִׁיר וְחַיָּב לְפַרְנְסוֹ, אֲזַכֶּנּוּ בַּדִּין וְנִמְצָא מִתְפַּרְנֵס בְּכָבוֹד. וְלֹא לְהַדֵּר פְּנֵי גָדוֹל; שֶׁאִם בָּאוּ לְפָנָיו עָשִׁיר וְחָכָם גָּדוֹל עִם עָנִי וְהֶדְיוֹט לֹא יְכַבְּדֶנּוּ וְלֹא יִשְׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ, שֶׁלֹּא יִסְתַּתְּמוּ דִּבְרֵי בַּעַל דִּינוֹ, וְלֹא יֹאמַר: הֵיאַךְ אֲחַיְּבֶנּוּ בַּדִּין וְנִמְצָא מִתְבַּיֵּשׁ אֶלָּא אֶפְטְרֶנּוּ וְאַחַר כָּךְ אֹמַר לוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, אֶלָּא יַחְתֹּךְ הַדִּין מִיָּד לַאֲמִתּוֹ. וְאִם בָּאוּ לְפָנָיו אֶחָד כָּשֵׁר וְאֶחָד רָשָׁע, לֹא יֹאמַר: זֶה רָשָׁע וְחֶזְקָתוֹ מְשַׁקֵּר וְזֶה בְּחֶזְקַת שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ אַטֶּה הַדִּין עַל הָרָשָׁע, אֶלָּא לְעוֹלָם יִהְיוּ שְׁנֵי בַּעֲלֵי הַדִּין בְּעֵינָיו כִּרְשָׁעִים, וּבְחֶזְקַת שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם טוֹעֵן שֶׁקֶר, וְיָדוּן לְפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לוֹ מִן הַדְּבָרִים; וּכְשֶׁיִּפָּטְרוּ מִלְּפָנָיו יִהְיוּ בְּעֵינָיו כִּכְשֵׁרִים, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין; וְיָדוּן כָּל אֶחָד לְכַף זְכוּת:
יא צָרִיךְ הַדַּיָּן לִפְסֹק הַדִּין מִיָּד אַחַר שֶׁיִּתְבָּרֵר לוֹ. שֶׁאִם מְעַנֶּה אֶת הַדִּין וּמַאֲרִיךְ בִּדְבָרִים הַבְּרוּרִים כְּדֵי לְצַעֵר אֶחָד מֵהַבַּעֲלֵי הַדִּינִים, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל" (וַיִּקְרָא יט, טו).
יב כְּשֶׁאֶחָד מִבַּעֲלֵי דִינִים מְגַזֵּם לַחֲבֵרוֹ בִּפְנֵי הַדַּיָּן וְאוֹמֵר לוֹ: כָּךְ וְכָךְ תִּתְחַיֵּב לִי בַּדִּין, אִם אֵין הַדִּין כָּךְ, צָרִיךְ הַדַּיָּן לוֹמַר לוֹ: שֶׁקֶר אַתָּה דוֹבֵר. הַגָּה: בַּעַל דִּין שֶׁתָּבַע חֲבֵרוֹ בְּעַד דָּבָר מוּעָט, וְהַדַּיָן רוֹאֶה שֶׁיִּתְחַיֵּב לוֹ עַל פִּי הַדִּין יוֹתֵר מִמַּה שֶׁתָּבַע, אֵין לוֹ לַדַּיָּן לִפְסֹק יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁתָּבַע; וְאִם פָּסַק לוֹ יוֹתֵר, הָוֵי טָעוּת בַּדִּין, וְחוֹזֵר. (דַּעַת עַצְמוֹ מפ"ק דב"ב רוּנְיָא אַקְפֵהּ רַבִינָא וכו', וכ"כ הָרִיבָ"שׁ בְּסִימָן רכ"ז).
א סָעִיף א קצר דבריך כו' אבל לשניה' יכול לו' ב"ח ופשוט הוא:
ב סָעִיף א בגדים יקרי' כו'. כתב בראב"ן דף קט"ז ע"ב וז"ל והאידנא לא נהיגי הכי ונ"ל דוקא איצטלא של ק' מנה אבל האידנא דלא מלובשי' בכך מלבושים לא חיישינן להטייה עכ"ל:
ג סָעִיף א אלא שנים עומדי' כו' ואם ישב א' מעצמו והב' עומד אין זקוק לו ב"ח:
ד סָעִיף א שניהם בעמידה. עיין בסמ"ע ס"ק ה' והב"ח חולק עליו שם ואין דבריו מוכרחי' ע"ש:
ה סָעִיף א ועמידה על ידי סמיכה. כתב הסמ"ע ומיהו נראה לע"ד דאם היו הדיינים וגם העדים נסמכי' בדין א' בפע' אחת דאסור למעבד הכי דממ"נ חד מהם לא עביד כדינא עכ"ל והב"ח חולק עליו והביא ראיה מהש"ס שבועות הדייני' מהא דיתיב כמאן דשרי מסאני ופירש"י כלומר לא עומד ולא יושב וכו' שמעינן דשחיי' חשובה באדם אחד עמידה וישיבה דלגבי דיין שיעמוד הדיין מקמי ת"ח חשובה עמידה ולגבי דיין עצמו שצריך שיהא דן בישיבה חשוב' ישיבה ויוצא בה ידי שניהן עכ"ל:
ו סָעִיף ב ת"ח שבא לדין כו'. עיין בא"א דף ע"ה ע"א שלא ידע מאין הוציא הרב דין זה והוא מהרמב"ן והר"ן פ' שבועות העדות ע"ש ומבואר שם מה שהקשה הא"א הא דהוצרך רב נחמן להפרח' אווזא משום דאשת חבר לאחר מיתה היתה ע"ש:
ז סָעִיף ג שמושיבין בע"ד כו'. עב"ח שכ' מ"מ העדים והבע"ד בעצמם כל מי שנגע ירא' אלהים בלבבו ועמדו אבותיו על הר סיני יחושו לכבוד התורה והמצוה לקיים מצות ועמדו שני האנשים וגומר וראוי להם להשיב לדיינים ואנחנו נעמוד לפני ה' ולפניכם כי המשפט לאלהים הוא עכ"ל:
ח סָעִיף ד וע"ל סימן קע"ו כו'. ע"ש ודו"ק:
ט סָעִיף ה אסור לדיין לשמוע כו'. אבל אם שמע מותר עיין בתשובת ן' לב ס"ג סימן צ"ז וכ"כ ר"ש מדינא סימן ב' אכן אם כבר נשאל מדיין וכתב לו פסק ודעתו עליו אין רשאי לפסוק דחשיב כנוגע שם וכ"כ ר"ל ן' חביב באגרת הסמיכה אשר לו:
י סָעִיף ה איכא זלותא להחכם. עיין בס' באר שבע דף קט"ו ע"ב:
יא סָעִיף ו לא יהי' הדיין שומע מפי המתורגמן כו' ע"ל ס' קכ"ג וקכ"ד ודוק וע' ב"ח:
יב סָעִיף ח אפי' הביא א' מבעלי דינים כו'. עי' בסמ"ע ס"ק י"ט עד ולא כמ"ש בע"ש בדאין מקבלין ע"א הכל מודין דאסור כו' וכ"כ הב"ח וע"ל סי' מ"ב סק"ה בסמ"ע:
יג סָעִיף י בעיניו כרשעים כו'. ועפ"ז כ' בס' חסידים דאין להסתכל בפני הבע"ד כשטוענים דאסור להסתכל בפני רשע (הג"ה ונרא' דוקא היכא שיש כפיר' ביניהם כי ההיא דהכא ופשוט):
יד סָעִיף יב צריך הדיין כו' כך משמע בפ' אלו מגלחין:
טו סָעִיף יב אין לו לדיין לפסוק כו'. עיין בסמ"ע ס"ק כ"ו קשה למה א"ל רבא ואי לא אפסיק לך דינא כרב הונא אליבא דר' יוסי וכתבו התו' דלא להפחידו אמר כן כו' גם בהגהות ד"מ למהרו"ך מצאתי שהקשה כן וז"ל שם ולא עמדתי על סוף דעת מור"ם דממ"נ אי אמר רבינ' התובע לפני רבא הדיין המעשה כאשר הי' שם שתבע ממנו תחלה הרבה ולבסוף נתפייס ליקח ממנו דבר מיעוט כשיתן לו מרצון הטוב א"כ אין ראיה משם כיון דרבינא עצמו ידע דחייב לו יותר ויתפייס במיעוט ואי לא אמר רבינא לפניו כל המעשה אלא תבע ממנו דבר מיעוט א"כ איך קאמר לו רבא הדיין ואי לא דיינינן לך כרב הונא הא אסור לדון כן כיון דהוה יותר ממה שתבעו והתו' כתבו שם דלדינא אמר כן ולא להפחיד וצ"ע עכ"ל ולפע"ד משום הא לק"מ דמ"ש התוס' דשלא להפחידו אמר כן היינו לאפוקי דלא ס"ל כותי' ע"ש משמע כן להדיא אבל מ"מ יכול להיות דאע"פ שס"ל כרב הונא א"ל כן להפחידו ולא לפסוק כן באמת כיון שרבינא תבעו מעט וכ"כ הב"ח בסוף דבריו ועוד נראה לפע"ד דבלא"ה לא ק"מ מעיקרא ודברי מור"ם נכונים וברורים דודאי לפי הבנת הסמ"ע והב"ח שהבינו מדבריו דאפי' התובע טועה בדין או שאינו בקי בדין אינו רשאי הדיין לפסוק לו יותר קשי' מנ"ל למור"ם דעובד' דרבינא הכי הוי ומה שתירץ הב"ח בזה וז"ל בע"כ צ"ל דרבינא כשהי' תובע לרוניא קמיה דרבא לא שאל ממנו אלא בסתם שיתן לו אגר נטיר' שאל"כ אלא שהיה טוען לפני רבא דמגיע לו כמה דגדר וכרב הונא דהלכתא כותיה אלא דמוותר כנגדו ואינו שואל אלא אגר א"כ מאי קאמר רבא ואי לא דיינינא לך דינא כרב הונא דמה בכך שידון כרב הונא מ"מ רבינא לא יקח יותר מאגר נטירא כמו שטען רבינא בפירוש בע"כ צ"ל דהוי תובעו בסתם שיתן לו אגר נטירא וקס"ד דרבא שלא היה יודע רבינא דהלכתא כרב הונא ע"כ היה אומר רבא ואי לא דיינינא לך כר' הונא וכו' כלומר דלאחר שאפסוק הדין שוב לא יתפייס רבינא בפחות והשתא קשה דלפי מחשבתו של רבא דטעה רבינא בדין אמאי קא"ל זיל פייסי' במאי דאפייס ה"ל לפסוק לו שיתן לו כפי מה שגדר כרב הונא אלא בע"כ דאין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע כו' זה נ"ל ראיה ברורה ואין לפקפק עלי' עכ"ל ולפע"ד לא תירץ כלום ואין זו ראי' כלל דהא רבינא גופא באמת מתחל' שאל כמו שגדר א"כ רבינא היה סבור מתחלה שיתן לו כל מה שיחייב לו ע"פ הדין וכשראה שאינו רוצה ליתן לו מה שחייב לו ע"פ הדין רצה להתפשר עמו וליקח דמי קנים בזול או אגר נטירא כדי שלא למיקם עמו בדינא ודיינא וא"כ גם כשבא לפני רבא אף שנתרצ' ליקח בפחות היינו על פי רצונו הטוב אבל אם לא ירצה רוניא ליתן לו בלא דין אלא יקוב הדין ההר ולא יתן כלום כ"א ע"פ כפיה בדין לא יניחו לו רבינא כלו' א"כ קאמר ליה רבא זיל פייסי' במה דאפייס מרצונו הטוב קודם שאפסוק הדין ואי לאו שלא תתן לו כלום אלא ע"פ כפיה בדין דיינינא לך כרב הונא ועוד קשה לפי הבנת הסמ"ע והב"ח אם הדיין רואה שמגיע לו לתובע ע"פ הדין יותר ממה שתובע והתוב' טועה בדין או אינו בקי למה לא יפסוק לו לשל' לו כל מה שמגיע לו על פי הדין דאטו משום שהתובע א"י ששלו הוא אצל חברו לא יפסוק הדיין להחזיר לו ובאיזה צד יזכה הנתבע במה שבידו משל חבירו דאי משום מחילה ליכא דהא לא ידע דמחל. גם מ"ש הסמ"ע דבריב"ש סי' רכ"ז מיירי דהתובע ידע ורצ' לוותר עמו כו' המעיין בריב"ש שם יראה להדיא דליתא ועוד שהרי הריב"ש שם התרעם על הדיינים במה שפסקו כן והתובע שם היה טוען בסתם ונתן הברירה להנתבע כו' ומאי תערומתי' דהריב"ש דלמא הדברי' כפשטן שראובן לא אמר שמוותר אצלו אלא נתן לו הברירה בסתם ולא ידע הדין ע"ש אלא נראה לפע"ד דהדברי' כפשטן ודברי מור"ם הן ממשדברי הש"ס דעובדא דרבינא ורוניא ודברי הריב"ש סי' רכ"ז שהרי לא היזכר בדברי מור"ם שהדיין רואה שהתוב' טועה בדין אלא סתמא קאמר בע"ד שתבע את חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו יותר כו' והיינו שהבע"ד תובע בסתם דבר מועט לא יפסוק לו הדיין יותר ולומר בודאי התובע טוע' בדין אלא יכול להיות שמוותר כנגדו או מחל לו ולכך מספק לא יוצי' ממון והיינו ממש עובדא דרבינח שרבינא בודאי תבע את רוניא לפני רבא בסת' שיתן לו אגר נטירא שהרי לא הוזכר בש"ס שם שהיה להם ויכוח לפני רבא ושאמר רבינא שמוותר נגדו אלא סתמא קאמר בש"ס אתא לקמיה דרבא משמע שבא לפני רבא ותבעו שאינו מבקש ממנו רק אגר נטירא ולמה לא פסק לו רבא יותר והיה לו לחשוב שרבינא א"י שהלכה כרב הונא ואי הוה ידע הוי תבעו יותר א"ו כיון שיכול להיות שרבינא ג"כ יודע ההלכה ומוותר נגדו [אין] לפסוק יותר וכן מוכח להדיא בריב"ש סי' רכ"ז ע"ש שראובן תבע את שמעון בסתם ונתן לו הברירה כו' וכתב שם הריב"ש וז"ל כיון שהוא ויתר לשמעון בפני ב"ד ונתן לו הברירה היה ראוי לדייני' לפסוק הדין כפי תביעתו כו' ואע"פ ששמעון לא קיבל דבריו מ"מ כיון שראובן עומד בתביעתו לא היה להם לחייב את שמעון ביותר מתביעתו של ראובן כו' ולזה ראוי לגמור הדין כתביעת ראובן ולתת הבחירה לשמעון כו' עכ"ל ור"ל דכיון שהוא ויתר לשמעון ונתן לו הבחירה ואין אנו יודעין מאיזה טעם ויתר מ"מ אין לחייב יותר מתביעתו כל זמן שלא נתברר באמת שהוא טוע' בתביעתו כן נלפע"ד ברור (ושוב ראיתי בעיר שושן כ' וז"ל בעל דין שתובע את חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע אין לדיין לפסוק לומר שיתחייב לו יותר ממה שתבע ואם פסק הוי טעות בדין וחוזר וטעמא דשמא התובע כבר הצדיק הדין בעצמו ויודע על פי חשבונו שאינו חייב לו יותר אע"פ שע"י טענותיו נתגלה שנתחייב לו יותר אינו רוצה לגלות לו שמא מנכה לו מה שחייב לו ממקום אחר או שמא מחל לו ועכשיו שרואה שהדיין פוסק לו יותר הוא חוזר בו ומראה לו היתר שיקח כל מה שפוסק לו הדיין כי יאמר הרי הכל רואין שהדין עמדי ומה שחשבתי כבר ודאי טעיתי עכ"ל משמע להדיא כדפי') גם מ"ש הסמ"ע דמדברי מור"ם נלמוד דמותר או חיוב לדיין לומר כן להנתבע זיל תן לו במה שתבעו לך ואי לא מנדין לך עד שתתן לו כל מה שאתה מחוייב ליתן לו מן הדין וכן יעשה הדיין שיקנסו אם לא ישמע וכמ"ש התוס' הנ"ל דלא להפחידו אמר כן אלא לדינא ומשום קנס א"נ גם מצד הדין דכיון ראינו רוצה ליתן לו לפחות ה"ל כאלו לא תבעו בפחות אלא באו לפני הדיינים ופוסקים לו בדיניהם ודוק עכ"ל אינו מוכרח לפי מ"ש דמ"ש התוס' שלא להפחידו אמר כן היינו לאפוקי דל"ת דלא ס"ל כך הלכה ודו"ק:
טז סָעִיף יב ואם פסק כו' כתב בס' באר שבע דף קט"ו סוף ע"ב שמותר לדיין לפסוק לזכות את בעל השטר ע"פ אותו הזכות שרואה הדיין בשטר אע"פ שבעל השטר לא טען אותו הזכות ולא הרגיש בו כלל והביא ראיות ע"ש וצ"ע קצת:
יז סָעִיף יב הוי טעות בדין וחוזר כלומר הדין חוזר כל זמן שלא הוציא הדיין ממון וכן היה המעשה בריב"ש שם בברירה שנתן ראובן בחלוקת השכירות ממון או בחלוקת השנים ופסק הריב"ש דהדין חוזר והברירה ביד שמעון אבל אם הוציא הדיין מה שמגיע לו ע"פ הדין ונתנו לתובע נראה דאינו חוזר לפי מאי דפרישית ושאין לדיין לפסוק יותר משום שאין להוציא ממון מספק א"כ השתא דכבר הוציא היכא דקיימא ממונא תיקום ודו"ק:
א סָעִיף א לא יהא הא' מדבר כל צרכיו כו'. משמע אפילו לא א"ל הדיין דבר כל צרכיך אלא שלהשני אמר קצר דבריך הוא אסור וכן הוא משמעות ל' הברייתא ולא כמשמעות ל' הטור ועפ"ר:
ב סָעִיף א והשני מלובש בגדי' בזויים כן הוא ל' הרמב"ם והטור וכן משמע בברייתא ומשמע דכשאינם בזוי' אף שאינ' יקרים כמו מלבושי השני אין קפידא בכך ועפ"ר וכתב מור"ש ע"ז ז"ל גם בזה אין בידינו להעמיד הדת על תילו עכ"ל
ג סָעִיף א ולא ישב אח' למעל' כו'. אמ"ש לפני זה קאי דקאמר דאם רצו ב"ד להושיב את שניהם מושיבין אזה כתב דאז לא ישב א' למעל' אבל בשניהן עומדין אין קפידא בכך דאין הב"ד אומרי' להן לעמוד וק"ל:
ד סָעִיף א אבל בשעת גמר דין שניהם בעמידה. נלמד מדכתיב ועמדו שני האנשי' אלו העדים (דאי בע"ד וכי אנשי' תובעין ולא נשים וכי שנים תובעי' ולא שלשה) אשר להם הריב אלו בעלי דינים ומה עדי' העדתן זו היא גמר דינם אף בע"ד דקפיד עליהם קרא שיעמדו היינו דוקא בשעת גמר דין:
ה סָעִיף א בעמידה לכתחל' כו'. דוקא לכתחלה אבל בדיעבד בשניה' הדין דין וכ"כ הטור בהדיא וכ"כ הרא"ש והר"ן בשם הרשב"א וכ' דהאי קרא דועמדו אינו אלא אסמכתא למצוה ולא לעיכוב ועפ"ר ולא כמ"ש בע"ש דבעדי' אפילו בדיעבד פסול בזמן שהיו סמוכין ודוקא עכשיו שאין דייני' סמוכין שרי משום דכתיב ועמדו לפני האלקי' דז"א דהמרדכי כ' בשם ר"א בר שמשון מדכתיב לפני אלקי' משמע דוקא בשעה שהיו סמוכין היינו להתיר בזמן הזה בישיבה ואליביה אפילו לכתחלה מותרי' לישב בזמן הזה אפילו מן הדין אבל לא כתב דבזמן שהיו סמוכים היה עיכוב בדבר אפילו בדיעבד וגם ר"א בר שמשון יחיד הוא בזה ושום פוסק לא הזכיר סברא זו ועפ"ר ובהגד"מ שם כתבתי דהרמב"ם והטור לא ס"ל הכי:
ו סָעִיף א ועמידה ע"י סמיכה כו'. ע"ל ס"ס כ"ח דכתב המחבר לענין דייני' שצריכין לישב בשעה שמקבלין העדות דסמיכה כזו נקרא ישיבה ושניה' מתשובת ריב"ש סימן רס"ז וע"ש וצ"ל דאזלינן הכא והכא לקולא. ומיהו נראה לע"ד דאם היו הדיינים וגם העדי' נסמכים בדין אחת בפעם אחת דאסור למיעבד הכי דממ"נ חד מהם לא עביד כדינא ודומה למ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' קצ"ז לענין קנין חמור וגמל ובסי' ר' לענין קונין בכליו של לוקח ובכליו של מוכר ע"ש ולקמן סי' ש"ן:
ז סָעִיף ב ואם לא ישב אין מקפידין בכך ואם ישב והעמידו השליח ב"ד אין על הדיינים לחזור ולומר לו שב גמרא והביאו הד"מ ע"ש:
ח סָעִיף ד הדין עמו לכן השותפין כו' כצ"ל דז"ל המרדכי בפ' שבועות העדות אהא דקאמר אחד או' לבוש איצטלא כו' נשאל לר"מ אם שמעון הנתבע אומר אני חפץ שישבו קרובי אצלי כו' או דילמא מצי השותפין לומר לא נגלה טענותינו בפני קרוביך דילמא מרמזי לך רמיזי בקריצותי' לטעון והשיב דאף השותפין אין לישב שמה אלא אותו שטוען דוקא דודאי טענתיה דנתבע טענה שמסתתמין טענותיו כו' וגם טענות התובעין טענה דאיכא למיחש דילמא מרמזי ליה רמיזי כו' הלכך השותפין כו' כמ"ש המחבר כאן ועפ"ז נראה להגיה תיבת לכן או הילכך כמ"ש במרדכי ואינו תולה בדעת התובעין או הנתבע אלא הב"ד יכוף שניהן לכך ודו"ק:
ט סָעִיף ד או יטעון כל אחד לעצמו. פי' והברירה ביד השותפין וז"ש המחבר לקמן סימן קע"ו סל"ה ז"ל שני אחים או שלש' שיש להם דין עם אחד אינו יכול לומר יבוא אחד מכם ויטעון בעד כלכם עכ"ל וגם שם אינו ר"ל שיטענו עמו יחד בע"כ של נתבע אלא יטענו כל א' לעצמו אם ירצו ודו"ק ועמ"ש שם עוד מזה:
י סָעִיף ה אסור לדיין כו'. נלמד מדכתיב שמוע בין אחיכם גם כתיב לא תשא שמע שוא דכשישמע דבריהאחד שלא בפני שני לא יבוש מלטעון שקר ושוא:
יא סָעִיף ה ודוקא שיודע הדיין כו'. פי' ויודע ג"כ שבע"ד השני יצטרך לעמוד לפניו וכ"כ בהדיא שם ואז לח ישמע לכתחלה שמא לא יהא ניחא להשני שידון בדבר שכבר שמע טענה של שכנגדו וגם כשיודע שיהיה דיין בדבר נכנסו דבריו באזניו משא"כ כשאינו יודע שיהיה דיין בדבר מותר לו לשמוע ואח"כ לא ידון אא"כ נתרצה גם השני לדון לפניו אף שכבר שמע והשתא א"ש מ"ש מור"ם ז"ל אבל אם שמע טענות הא' ואח"כ כו' דקשה דאין ל' זה הוא דבר והיפוכו עם מ"ש לפני זה והול"ל אבל אם אינו יודע שיהיה דיין מותר לשמוע אלא ודאי השמיעה מצד עצמו לית ביה איסור אלא במה שהוא דיין ויצטרך הלה לעמוד לפניו הוא דאסור וע"ש בתשובת מהרי"ל:
יב סָעִיף ה וכן הבע"ד מוזהר. דמאי דכתיב לא תשא שמע שוא דרשינין נמי לא תשיא:
יג סָעִיף ה ותלמיד שיש לו דין כו'. עפ"ר שם כתבתי דהב"י כתב דדוקא נקט תלמיד שיש חשד שיסדר טענותיו לפני רבו מאהבתו אותו ואני כתבתי די"ל דלרבותא נקט תלמיד אע"פ שאיכא למימר שהלך שם ללמוד דלפעמים לומד רבו עמו בשע' שהוא פנוי אף בשעה שאינו קבוע לו אפ"ה אסור כל שכן אחר שאין לו עסק אצל הת"ח הדיין שיש חשד בכניסתו אצלו לבדו:
יד סָעִיף ו שומע מפי המתורגמן וכ"כ הטור והמחבר לקמן סי' כ"ח ס"ז לענין עדות ונלמד בגמ' מדכתיב על פי שנים עדים ומהעדים נלמד לבע"ד דחד טעם לשניהן דיותר יוכל להתברר האמת בששומע מפי בעלי דינין והעדים עצמן ומ"ה כשמבין הדיין לשונם אלא שאינו מהיר בלשונם כדי לדבר עמהם מותר להעמיד מתורגמן ביניהם והמתורגמן מדבר עמהם לפני הדיין מה שמשימין בפיו מחקירות ודרישות ופסק דין והדייני' מבינים ועומדים על דבריהם ועפ"ר שדקדקתי מלשון הרמב"ם שגם אם הדיין א"צ לשום מתורגמן שיודע ג"כ להשיב בטוב רק שהבע"ד רוצה להעמיד מתורגמן שימליץ דבריה' באזני הדיין לאחר שטענו הן בעצמם לפני הדיינים מותר ועמ"ש עוד לחלק בין נותן הבע"ד כח ורשות להמתורגמן דמחשב הוא בע"ד דמותר ובין לא נתן כח ורשות דאסור ומה שבזמן הזה נוהגין לדון לועזים ע"י מורשה שלהם הוא מפני שכל שבא לדון לפני דיינים קבועין ה"ל כקבלו עליהם לדון כן ואין לנו אחר הקבלה כלום ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
טו סָעִיף ז ולשנות אותן. נראה פשוט דצריך לשנותן לפני בע"ד מיד אחר שטענו בעוד שעומדים הבע"ד לפניה' וקודם משא ומתן של הדיינים וסברא הוא כדי שיהא נוח דעת בע"ד ולא יעלה על לבם שמא הדייני' ישאו ויתנו בדין ולא הביאו טענתן ואחר שיסכימו על הדין שוב לא יחזרו בהן ועוד שמא באמת הדייני' לא עמדו היטב על דברי טענותן ובשנותן לפני הבע"ד יעוררו אותן לו' כה וכה היו טענותיהם ובפרישה הבאתי ראיה לזה ע"ש גם מדברי המחבר שהוא מדברי הרמב"ם מוכח כן שכ' תחלה דצריך לשנותן ואח"כ כתב ומצדיק הדין בלבו כו':
טז סָעִיף ז ומצדיק הדין בלבו. נלמד מדכתיב ושפטתם צדק מה שהוא כבר צדק בהסכמתך אותו תשפטו ואם דן ביחידי מצדיק בלבו ובדעתו בינו לבינו ואם דנין בשלשה מצדיקים ביניה' במשא ומתן וק"ל:
יז סָעִיף ח דיין שדן ולבו נוקפו כו'. עד לא יהא הדיין מליץ כו' בפרישה כתבתי לשון הברייתא דפ' שבועות העדות ז"ל מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו ת"ל מדבר שקר תרחק ופי' רש"י שלא יעשה מליץ לדברי עצמו אם ראה שטעה והרמב"ם פי' לדבריו של בע"ד אלא יאמר מה שנראה לו כי' והמחבר נקט שני הפירושים לדינא וכתב פי' רש"י בראשונה ואחר כך פי' הרמב"ם:
יח סָעִיף ח אלא יאמר מה שנראה כו'. כן הוא לשון הרמב"ם בפכ"א ורצה לומר שהבע"ד יאמר והדיין ישתוק ובפרישה פי' בע"א דהכל אדיין קאי ע"ש:
יט סָעִיף ח אפילו הביא אחד מבעלי דינין עד אחד כו'. עד ראה הדיין זכות לאחד כו' כל אלה דברי הרמב"ם והטור הביאן וכתב עליו ולא משמע כן בירושלמי דגרסינן התם רב הונא כי הוה חזי זכות לחד בר נש והוא לא הוה ידע לי' פתח לי' ע"ש פתח פיך לאלם עכ"ל והוכחתי בדרישה דגם על מ"ש הרמב"ם דאסור לומר אין מקבלין עד א' פליג הטור וכתבתי שם במאי פליגי הטור והרמב"ם ושהטור אזיל בשיטת הרא"ש (ומהתימה על מור"ם שלא הזכיר דעתם כלל) ולא כמ"ש בעיר שושן דבאין מקבלין עד אחד הכל מודים דאסור לומר ע"ש:
כ סָעִיף י אין לדיין לרחם כו'. וזהו בכלל מ"ש לא תשא פני דל:
כא סָעִיף י לא יכבדנו כו'. ומ"מ יעמוד לפני ת"ח וכמ"ש מור"ם בסי' זה ס"ב והטעם דהכל יודעים שמחויבים לעמוד לפני ת"ח ולא יסתתם טענתו עבור זה:
כב סָעִיף י וזה בחזקת שאינו משנה דבורו כו'. היינו דוקא שיעמדו על חזקתו בלא ראיה אחר זכותו הוא דאסור אבל כבר נתבאר דמצוה להפך בזכותו דת"ח ויפשפש אולי ימצא לו זכות וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס ט"ו ועמ"ש מזה בסי' י"ג בפרישה:
כג סָעִיף י ובחזקת שכל א' טוען שקר דהיינו שהתובע תובע יותר ממה שחייב לו וזה כופר אף במה שיודע שחייב לו:
כד סָעִיף י וידון כל א' לכף זכות. דאפי' אם הוכחש על פניו ויודע שבמזיד תבעו או הלה כופר שלא כדין מ"מ י"ל דמשום מלוה ישנה שיש לזה ע"ז עשה כן וכמ"ש בסי' צ"ב בדין חשוד על השבועה:
כה סָעִיף יב צריך הדיין לומר שקר אתה דובר. בתוס' מפרש הטעם כדי שלא ישמע השומע ויסבור שדינא הכי כיון שהדיין שותק:
כו סָעִיף יב אין לדיין לפסוק יותר ממה שתבע ואם כו' ז"ל ד"מ גרסינן בפ"ק דב"ב (ריש דף ה') רוניא אקפיה רבינא מד' רוחותיו כו' עד א"ל הב לי אגר נטירא לא יהיב ליה אתא לקמיה דרבא א"ל זיל פייסיה במה דאיפייס ואי לא דיינינן לך כרב הונא כו' נראה ללמד מזה דאם בעל דין תבע לחבירו בדבר מועט וראה הדיין שחייב לו יותר ע"פ הדין שא"צ לפסוק לו רק כפי מה שתבעו ואם פסק לו יותר ממה שתבעו הוה טעות בדין והדין חוזר וכ"כ בר ששת בתשובותיו סי' רכ"ז עכ"ל ד"מ והן הן הדברים שכ' מור"ם כאן בהג"ה בקיצור ודע דשם בריב"ש לא הביא ראיה להאי דינא מעובדא דרבינא ורוניא אלא שמור"ם הביא ראיה זו. ואני אומר דהדברים צריכין ביאור דקשה מאי ראיית' משם הלא שם המעשה היה דרבינא התובע ידע שיתחייב לו רוניא הנתבע טפי אלא שרצה לוותר עמו כדאיתא התם דא"ל תחלה (לאחר שעשה רבינא גדר סביבו) הב לי כמה דגדרי (ופרש"י כרב הונא אליבא דרבי יוסי דאמר הכל לפי מה שגדר דהכי ק"ל) לא יהיב ליה הב לי לפי קנים בזול (דרצה לכנוס עמו לפנים משורת הדין לוותר עמו. ליקח פחות מדיני') לא יהיב ליה הב לי אגר נטירא לא יהיב ליה יומא חד גילה רוניא דעתיה דניחא ליה בהגדרים דעשה רבינא אתא רבינא לקמיה דרבא ותובעו א"ל זיל פייס כו' וא"כ י"ל דמ"ה לא רצה רבא לפסוק על רוניא כדיניה כיון דרבינא ידע הדין וויתר עמו מנדבת לבו משא"כ בבע"ד שתובע פחות מפני שאינו בקי בדין דלמא בכלל פתח פיך לאלם הוא וחייב לפסוק עליו יותר וכדיניה או לכל הפחות אם פסק הדיין יותר אין הדין חוזר ואין לומר שגם רבינא לא ויתר עמו אלא כדי שלא לירד עמו בדין אבל לאחר שהוצרך לירד עמו בדין לא רצה לוותר עמו כלום דא"כ איך א"ל רבא פייסיה במאי דאפייס וגם א"כ היה לו למור"ם ללמד משם חידוש זה דאף דהשתא שהוצרך לירד עמו לדין לא אפייס מ"מ כיון דאפייס ראשונה אם לא היה יורד עמו לדין אין לדיין לפסוק לו יותר גם אין לומר שכשבאו לפני רבא לא גילה הדברים שהיו ביניהן בתחלה אלא תבעו בדמי נטירה לחוד ולא עלה על דעת רבא שרבינא יודע שבדין חייב לו יותר אלא שרצה לוותר אלא סבר שרבינא סבר דלמא הלכה כחייא בר רב ואליבא דת"ק דס"ל בדמי נטירא בר זוזי סגי ואפ"ה לא פסק יותר ממה שתבעו א"כ קשה למה א"ל רבא ואי לא אפסיק לך דינא כרב הונא אליבא דר' יוסי (וכתבו התוס' דלא להפחידו אמר כן אלא משום מן הדין דמן הדין חייב לו כן ע"ש) הלא אסור לדיין לפסוק אהנתבע יותר ממה שתובעו התובע והל"ל זיל פייסיה ברצונו הטוב במאי דיתפייס ואי לא מחינא לך בסילוא דלא מבעי דמא עד שתתן לו במאי דיתפייס מינך (וקושיא זו אינה קשה אי יודע רבא מהויכוח שהיה ביניהם שלפ"ז א"ל רבא שפיר חייב אתה ליתן לו לכל הפחות דמי נטירא ואי לא תצטרך ליתן לו הרבה וכמו שדבר עמך רבינא וק"ל) וריב"ש שכ' להאי דינא שם בסי' רכ"ז לא כתבו אלא בנידון ההוא שהתובע נתן הברירה להנתבע אם בחלוקת השכירות כפי הסך או בחלוקת השנים וכדאיתא שם ומשום דידע ורצה לוותר עמו כ' דלא היה להן להדיינים לחייבו בצד הא' שהוא לחובת הנתבע. אבל אם הדיינים רואים שהתובע תבעו בהפחות משום דטעה בדינא ואי ידע הדין היה תובעו יותר אין ראיה משם דאם פסק הדיין יותר שהדין חוזר. וצ"ל שמור"ם ס"ל דעובדא דרבינא ורוניא הוה שכשבאו לפני רבא לא גילא רבינא שידע הדין ושרצה לוותר עמו שהרי לא הזכירו שם לפניו א"כ שפיר נלמד משם דהדיין לא יפסוק יותר מהתביעה דהא א"ל רבא זיל פייסיה במאי דאיפייס ר"ל במאי דתובע אותך דמי נטירה ולא רצה לפסוק לו יותר והא דא"ל ואי לא דיינינא לך כרב הונא כו' בתורת קנס א"ל ור"ל דהכי דיינינא לכל אלם דכוותך דאינו רוצה לציית לדיין לפייס לפחות במאי דתבעו להעמידו על קו הדין ולפמ"ש יש ללמוד מכאן גם לדעת מור"ם דמותר או חיוב לדיין לומר כן להנתבע זיל תן לו במה שתבעו לך ואי לא מנדינא לך עד שתתן לו כל מה שאתה מחוייב ליתן לו מן הדין וכן יעשה הדיין שיקנסו אם לא ישמע וכמ"ש התוס' הנ"ל דלא להפחידו אמר כן אלא לדינא ומשום קנס. א"נ מצד הדין דכיון דאינו רוצה ליתן הפחות הוה ליה כאלו לא תבעו בפחות אלא באו לפני הדיינים ופוסקים לו כדיני' ודו"ק:
א סָעִיף א מלובש בגדים וכתב מור"ש גם בזה אין בידינו להעמיד משפטי הדת על תיל' אבל הבית חדש כתב ודי בזה כשנאמר לעני אל תירא וכתב כנה"ג וכן אנו נוהגין:
ב סָעִיף א בעמידה לכתחל'. בע"ש כתב דאפילו בדיעבד בזמן שהיו סמוכין ודוקא עכשיו הוא דכשר בדיעבד משום דכתיב ועמדו שני אנשי' לפני אלקי' והוא מדברי מרדכי בשם ראב"ש ובסמ"ע השיגו דהמרדכי כתב בשם ראב"ש להתיר עכשיו אפילו לכתחלה בישיבה ואליבי' בזמן הזה דליכא סמוכין מותר אפילו לכתחלה אבל לא כתב דבזמן שהי' סמוכין הי' עיכוב בדבר אפילו בדיעבד. ולי נראה כדברי הע"ש דודאי צ"ל דאפילו בזמן הזה מודה ראב"ש דצריך לכתחלה בעמידה וראי' מוכרחת מהא דאמרינן דביתהו דרב הונא הוי לה דינא קמי' דרב נחמן אמר היכא אעבד איקוס מקמה מסתמא טענתי' דבע"ד לא איקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר אמר לשמעי' צא ואפח עלי בר אווזא ואוקים מקמה ועיין שם ומדלא הושיב רב נרמן לשניהם דהא ר"נ לא הי' סמוך ואפילו הכי בעי עמידה לפניו ועמידת עדים ועמידת הבעל דין שניה' מקרא א' למדנו מדכתיב ועמדו שני אנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו בעל דין וכיון דמוכח דבע"ד צריך עמידה לכתחלה אפילו בזמן הזה מעובדא דר"נ אם כן ודאי דה"ה העדי' ועיכ ראב"ש לא בא להתיר בזמן הזה אלא בדיעבד וממילא בזמן דהי' סמוכין אפילו בדיעבד פסול בישיב':
ג סָעִיף יב רואה שיתחייב לו יותר. בד"מ הוציא דין זה מעובדא דרבינא דאקפי' לרוניא א"ל הב לי אגר נטירא אתו לקמי' דרבא א"ל זיל פייסימן במה דמפייס ואי לא דאנינא לך כרב הונא וכ"כ הריב"ש בתשובה סימן רכ"ז שהתובע נתן הברירה לנתבע אם בחלוקחהשכירות כפי הסך או בחלוקח השנים וכתב שם הריב"ש וז"ל כיון שהוא ויתר לשמעון בפני בית דין ונתן הברירה הי' ראוי לדיינין לפסוק כפי התביעה וע"ש. ובש"ך האריך והעלה בזה דמיירי בסתמא דהיינו שלא נודע מאיזה טעם ויתר אבל כשידוע לבית דין שטעה בדין ה"ל מחילה בטעות וע"ש. אבל לענ"ד נראה דהריב"ש לשטתו שכתב בסימן של"ה ז"ל דמחילה בטעות הוי מחילה בזביני כדאמרינן גבי מוכר פירות דקל וההיא דהלוהו על שדיהו דאמרי' הדרא ארעא והדרא פירי היינו משום דהוי הלואה ואיכא משום ריבית כמו שפי' רש"י או כפי' ר"ת ז"ל דהתם הלואה הוא מתחלה על תנאי אם יפרענו אם לאו ולא מחל שפיר על הפירות אבל במוכר פירות דקל שהוא יודע שמכר לו אותן פירות ומוחל אותן מדעת אלא שטועה בדין שחשב שממכרו ממכר ואינו כן מחיל' בטעות הוי מחילה ומכאן למד ר"ת ז"ל למוכר שטר חוב לחבירו באפי סהדי אע"פ שאין אותיות נקנין במסירה אי אפיק ממונא מהיאך וגבי לי' לא מצי מוכר למיהדר בי' דמחילה בטעות הוי מחילה וה"נ איכא למימר במי שמתחייב לחבירו מנה באסמכתא ולאחר מיכן פרעו או נתן לו משכון על המנה אע"פ שהוא הי' חושב שיהי' חייב מן הדין ואינו כן הויא מחילה בטעות ושמה מחילה כיון דלא הוה הלואה מתחלה עד כאן לשונו. העתקתי לשון הריב"ש מ"ש בשם רבינו תם כי מלשון תוספות פרק איזהו נשך משמע דטעמא דמוכר פירות משום דלא הוי מחילה בטעות אלא דאמרי' דרוצה למיקם בהימנותא וע"ש. אך לפנינו דעת הריב"ש דמחילה בטעות הויא מחיל' וכן משמע מדברי הרא"ש פ' א"נ עיין שם ואם כן כיון דמחילה בטעות הוי מחילה משום הכי כתב הריב"ש בסימן רכ"ז דכיון שהוא ויתר לשמעון בפני בית דין ונותן לו הבחירה הי' ראוי לדיינין לפסוק הדין כפי תביעתו. והיינו משום דאף ע"ג דטעה בדין מכל מקום מחילה בטעות הוי מחילה כיון דהוא מוחל מדעתו וכן בעובדא דרבינא כיון שבשעה שעשה הגדר על מקום שניהם הרי הי' בדעתו לזכות מקום החצר את הגדר וכמ"ש בנימוק"י פרק קמא דבתרא גבי סמך לו כותל אחר דמגלגלין עליו את הכל ז"ל וא"ת במה קנאו דמחייבין אותו וי"ל לפי שבנאו על מקום שניהם הי' בדעתו שיזכה לו חצירו כשירצה עיין שם ואם כן כיון דרבינא רצה אגר נטירא אם כן כבר מחל לו את שלו כיון שיודע שהאבנים הם שלו ובשעה שבנה רצה לזכות לו בדמי אגר נטירא אם כן מחילה בטעות הוי מחילה. ועיין בתשובת מוהרי"ט ח"א סימן קי"ב:
א סָעִיף יב אין לדיין לפסוק יותר. עסמ"ע וש"ך שתמהו ע"ז דהא עיקר הראיה של הד"מ מהא דב"ב ה' דאמר ליה ואי לא דיינינ' לך וכו' והתוספ' כתבו דלא להפחידו אמר כן א"כ היאך אמר ליה דיינינ' וכו' הא אסור לפסוק יותר ממה שתבעו. ודחקו הרבה בזה. והש"ך כתב דהר"ב מיירי בסתם אז תולין לומר שאינו טועה רק שמוותר ומוחל נגדו ובתי' דקושי' דחק מאוד ע"ש. ובתומים תירץ מדאמרו בש"ס אתא לקמיה דרבא ולא אמר אתו לקמיה דרבא משמע דרוני' בעצמו אתא לקמיה דרבא ואמר לו רבא שיתן לו הדבר מועט שרוצה דאי לא פי' שיבוא רבינא לפניו ויתבע יותר יפסוק לו כפי שיתבע דהלכה דחייב ליתן לו החצי מכפי מה שגדר ומזה הוכיח הרמ"א דינו מדלא אמר לרוניא שהוא גזל בידו אף שרבינא תובע ממנו בפחות אלא ודאי דתולין במחילה. ולדידי קשה הדבר טובא דמאי שנא מהא דב"מ דף ס"ג דכשהוא בכדי שהדעת טועה לא תלינן במחילה ומתנה רק בטעות ואין לך בכדי שהדעת טועה יותר מד"ת בזה"ז שנתמעטו הלבבות. ומכ"ש בעם הארץ שאינו יודע בשום דין והרב לא חילק כלל בין ת"ח לע"ה. ויותר תמוהין דברי הסמ"ע שסובר דאפי' ודאי טעה בדין הוי מחילה והוא תמוה מהא דכ"מ ס"ג דשם מסיק דרק בזביני מחילה בטעות הוי מחילה מטעם שכתבו התוספות דניחא ליה למיקם בהימנותא או מטעם שכתב הרא"ש שם דבמקום שהוא יודע בודאי שנותן את שלו לחבירו שיהיה של חבירו אף שהוא מחמת טעות בדין שאם היה יודע הדין היה חוזר בו הוי מחילה אבל באונאה שא"י כלל אם נותן לו את שלו לא הוי מחילה מטעם דלא ידע דמחיל וא"כ ה"נ ממש להא דמי דמה לי אם טעה בשווי המקח וסובר שהוא של חבירו מחמת המקח או שסובר שהוא של חבירו מחמת שטועה בדין כיון שא"י אם יש לך דבר ביד חבירו כלל. וראיתי כתומים שהקשה דמאי ראיה מייתי הרב לדינו מהא דרוניא שרבא לא פסק לו יותר הא רבא ס"ל דמחילה בטעות הוי מחילה משא"כ לדידן דקיי"ל דלא הוי מחילה. והלך בעקבותיו בעל קצה"ח והקשה ג"כ קושיא זו, דאין ראיה מהריב"ש דהריב"ש ג"כ ס"ל דמחילה בטעות מחמת הדין הוי מחילה ע"ש ולפענ"ד ליתא לדבריהם דזה דמי ממש לאונאה דלא ידע דמחיל דהא אינו יודע כלל אם יש לו איזה דבר ביד חבירו. לכן נלפענ"ד דדוקא במקום שלפי הדין הוי גזל תחת ידו אם אינו מחזירו ודאי דחייב להחזיר וגזל הוא ת"י כשאינו מחזירו ואף שחבירו אינו תובעו תלינן בטעות שאין לך בכדי שהדעת טועה יותר מדין ודוקא בהא דרוני' ורבינא במקיף את חבירו בגדר דשם אם יתחייב ליתן לו כפי מה שגדר הרי יהיה הגדר החצי של דוני' כיון שפרע לו החצי משא"כ כשלא ישלם לו רק אגר נטירה לא יהיה לו חלק בכותל. והנה הנ"י ריש ב"ב במתני' דסמך לו כותל אחר דמגלגלין עליו את הכל כ' וז"ל וא"ת במה קנאו דמחייבין אותו וי"ל לפי שבנאו על מקום שניהם היה בדעתו שיזכה לו חצירו כשירצה ע"ש ולפ"ז לא היה רוניא מתחייב ליתן לרבינ' רק כשנתכוין לכך מתחלה. וכן לפמ"ש הרמב"ן בחי' דף ד' במתני' דהמקיף את חבירו שהחיוב הוא מטעם יורד לשדה חבירו שלא ברשות: והש"ך בסי' שצ"א ס"ק ב' כתב דהיורד לשדה חבירו אינו חייב כי אם כשנתכוין להשביח לחבירו ע"ש. ולפ"ז אף אם היה רבינ' טועה בדין מעיקרא ולא נתכוין להקנות לרוניא הכותל כשיראה כענין שכתב הנימוקי יוסף כנ"ל אין רוניא מתחייב לשלם לרבינא ואפי' אם היה רבינא מתכוין להקנות הכותל לרוני' כשישלם מ"מ כ"ז שאין רבינא תובע לרוניא לשלם לו בעד חצי הכותל אין שום גזל תחת יד רוני' כי הרי כ"ז שאין רוניא משלם לרבינא הרי הגדר הכל של רבינא ואין לרוניא חלק בהגדר עד שמשלם ובזה ודאי דאין הב"ד מחוייבים להודיע לרבינ' דיכול לכפותו לרוניא למכור לו ח"ה כיון שכ"ז שאין כופהו אינו מתחייב לו וליכא גזל תחת ידו וכמו כ"ג באותן הדברים שבני המבוי ובני החצר כופין זה את זה אין הב"ד מחוייבין להודיע רק במקום שיש גזל ת"י אז הב"ד מחוייבין להפרישו וכן בעובדא דריב"ש לא היה שום גזל מש"ה אין הב"ד מחוייבין לפסוק יותר ולא להודיע כלל לבע"ד. ובזה מדוקדק לשון הרמ"א שכ' וז"ל והדיין רואה שיתחייב לו יותר וכו' לא כתב והדיין רואה שהוא חייב לו יותר ועכצ"ל בכוונתו דדוקא במקום שעכשיו אינו חייב לו כלל רק שהדיין רואה שבאם היה תובע היה נתחייב לו יותר כמו בעובד' דרבינא ורוניא שקודם תביעת רבינא לשלם לו בעד חצי כותל אין רוניא מתחייב לו כלל רק שרואה הדיין שבאם יתבענו יתחייב לו יותר אין לדיין לפסוק ולומר שמחוייב אתה ליתן להתובע יותר אם ירצה לתובעך יותר. וכן בעובד' דריב"ש ג"כ הענין הוא כך להמעיין אבל במקום שיש גזל ת"י אע"פ שאינו תובעו מחוייב להחזיר והב"ד צריכין להודיע להנתבע שגזל הוא ת"י כשאינו מחזיר דתלינן בטעות. והשתא לא קשה נמי מה שהקשה הסמ"ע דכונת רבא במה שאמר זיל פייסי' במה דאיפייס ואי לא דיינינ' לך וכו' לא היה הכונה במה שאמר ואי לא דהיינו שלא תרצה ליתן דיינינ' לך משום קנס דודאי רבא היה יכול לכופו בשמת' כמ"ש התוס' רק הכוונה במה שאמר ואי לא היינו כשלא נתפייס ויתבע שתשלם לו בעד חצי הכותל כמו שהתחיל לתובעך רק שנתרצה באגר נטירא מחמת שלא ידע אי מינח ניח' לך אבל השתא שגלית דעתך וירצה לתובעך אפסוק כהלכה שתשלם לו הכל ואין לומר דילמא לא נתכוין להקנות מעיקרא חצי כותל דז"א כיון דמעיקרא התחיל לתובעך בחצי כותל ודאי הקנה לך מעיקרא רק תיכף אין אני יכול לפסוק שתשלם החצי דשמא אף אחר שגלית דעתך אינו רוצה לתובעך יותר מאגר נטיר' מש"ה איני יכול לפסוק יותר:
ב סָעִיף יב הוי טעות בדין וחוזר עש"ך ס"ק ט"ו שכתב דעיקר הטעם דאין פוסקין יותר הוא משום דמספיק' אינו מוציא ממון דמחזקינן ליה במחילה. ומהאי טעמא פסק בס"ק י"ז דאם כבר הוציא ממון דיכול לומר שהיה מכח טעות כיון שהוא מוחזק וכו'. ונראה דאפי' לא הוציא הדיין עדיין ממון והוא חוזר וטוען לפני ב"ד המותר שמגיעו לו עפ"י הדין ואומר שמה שתבע מקודם פחות היה בטעות דיכול לחזור ולטעון והב"ד פוסקין לו אח"כ גם המותר לא מיבעיא אם הוא בתביעת קרקע שאפי' אם הקנהו לו בפי' יכול לחזור בו קודם שנעשה קנין המועיל א"כ ה"נ אפי' אם נאמר כדע' סמ"ע דודאי מחילה הוא מ"מ הוא יכול לחזור בו קודם שעשה קנין אלא אפי' במטלטלין שאם היה מוחל בפי' לא היה יכול לחזור מכל מקום כיון שכתב הש"ך דהכ' אינו אלא ס' מחילה נאמן לומר שהיה מחמת טעות דהא בב"מ דף ס"ז גבי' מוכר דבר שלא בא לעולם או באסמכתא דייק מיניה דמחילה בטעות הוי מחילה ושם נאמן לומר שמחל בטעות ולא מחזקינן ליה שהיה ידע הדין ומחל ונאמן לומר שבטעות מחל רק דהש"ס מסיק דבזביני מחילה בטעות הוי מחילה ועיין בתוס' שם הטעם והכא לא שייך זה וק"ו הוא מה התם שנתן לו כבר ויכול לטעון שבטעות היה מכ"ש הכא שעדיין לא נתן לו רק שטען לפני ב"ד פחות שיכול לטעון שבטעות טען כך ונאמן ע"ז דהא אחר נתינה א"י לטעון טעיתי כמבואר בסי' פ"א כן נראה לי ברור. והש"ך לא כתב כן רק אם אינו טוען כלום שהיה מחמת טעות דין אפ"ה אם כבר הוציאו ממון אין חוזרין ומוציאין. ולפמש"ל בס"ק א' אין נ"מ בזה ע"ש:
א סָעִיף א צרכו. כ' הסמ"ע משמע אפי' לא א"ל הדיין דבר כל צרכך אלא שלהשני אמר קצר דברך ג"כ אסור והב"ח כתב דלשניהם יכול לומר קצרו דבריכם ופשוט הוא. ש"ך:
ב סָעִיף א בזוים. משמע דכשאינם בזויים אף שאינם יקרים כמו מלבושי האחר אין קפידא בכך. סמ"ע:
ג סָעִיף א סמיכה. כתב הסמ"ע הא דבס"ס כ"ח כתב המחבר לענין דיינים שצריכים לישב בשעה שמקבלין העדות דסמיכה כזו נקרא ישיבה צ"ל דאזלינן הכא והכא לקול' ומיהו נרא' דאם היו הדיינים והעדים נסמכים בדין א' בפעם א' אסור למיעבד הכי דממ"נ חד לא עביד כדינ' ודומה למ"ש לקמן סי' קצ"ז לענין קנין חמור וגמל ובסי' ר' בקונין בכליו של לוקח ושל מוכר ולקמן סי' ש"נ עכ"ל ואין כן דעת הב"ח והביא ראיה לזה ע' בש"ך:
ד סָעִיף ב מקפידין. ואם ישב והעמידו השליח ב"ד אין על הדיינים לחזור ולומר לישב. גמרא. סמ"ע:
ה סָעִיף ד או. והברירה ביד השותפים וע"ל סי' קע"ו סל"ה. סמ"ע:
ו סָעִיף ה מותר. אכן אם כבר נשאל מדיין וכתב לו פסק ודעתו עליו אינו רשאי לפסוק דחשיב כנוגע כ"כ הרשד"ם בתשוב' סי' ב' ור"ל ן' חביב באגרת הסמיכה אשר לו. ש"ך:
ז סָעִיף ה ותלמיד. הב"י כתב דדוקא נקט תלמיד שיש חשד שיסדר טענותיו לפני רבו מאהבתו אותו ואני כתבתי די"ל לרבותא נקט תלמיד אע"ג דאיכ' למימר שהלך שם ללמוד אפ"ה אסור וכ"ש אחר שאין לו עסק אצל הת"ח פשיט' שיש חשד בכניסתו אצלו לבדו עכ"ל הסמ"ע:
ח סָעִיף ו להשיב. ואם הדיין א"צ לשום מתורגמן שיודע ג"כ להשיב רק שהבע"ד רוצה להעמיד מתורגמן שימליץ דבריו באזני הדיין לאחר שטענו בעצמן מותר גם יש לחלק בין שנתן הבע"ד כח ורשות למתורגמן דמחשב הוא בע"ד ומותר ובין לא נתן לו כח ורשות דאסור ומה שבזה"ז נוהגין לדון לועזים ע"י מורשה שלהם הוא מפני שכל הבא לדון לפני דיינים קבועים ה"ל כקבלו עליהם לדון כן ואין אחר הקבלה כלום. סמ"ע:
ט סָעִיף ז ולשנות. נראה דצריך לשנותן לפני הבע"ד מיד אחר שטענו בעוד שעומדים לפניהם דשמא באמת הדיינים לא עמדו היטב על דברי טענותן ובשנותן לפני הבע"ד יעוררו אותן לומר כה וכה היו טענותיהם סמ"ע:
י סָעִיף ז בלבו. היינו אם דן ביחידי ואם דנין בג' מצדיקים ביניהם במשא ומתן. סמ"ע:
יא סָעִיף ח יאמר. ר"ל שהבע"ד יאמר והדיין ישתוק. סמ"ע:
יב סָעִיף ח שיטעון. הסמ"ע הוכיח דהטור חולק ע"ז ומתמיה על מור"ם שלא הזכיר דעתו כלל ע"ש:
יג סָעִיף י כרשעים. ועפ"ז כתב בספר חסידים דאין להסתכל בפני הבע"ד כשטוענין דאסור להסתכל בפני רשע ונרא' דוקא היכא שיש כפירה ביניהם ופשוט הוא. ש"ך:
יד סָעִיף י וידון. כתב הסמ"ע וכבר נתבאר דמצוה להפך בזכותו דת"ח ויפשפש אולי ימצא לו זכות כמ"ש בר"ס ט"ו:
טו סָעִיף י זכות. אף דאחד מהם הוכחש עכ"פ י"ל דמשום מלוה ישנה שיש לו ע"ז עשה כן כמ"ש בסי' צ"ב בדין חשוד על השבועה סמ"ע:
טז סָעִיף יב לפסוק. הסמ"ע השיג על הרמ"א בדין זה וכת' דמה שהביא ראיה מפ"ק דב"ב מרוניא אינה ראיה כפי מה שדחה אותה ע"ש באריכות והש"ך מיישב דעת הרמ"א ומאריך בפלפולו ע"ש גם כתב דאמרינן הדין חוזר היינו כל זמן שלא הוציא הדיין ממון אבל אם כבר הוציא כל מה שמגיע ע"פ הדין ונתנו לתובע נראה דאינו חוזר מאחר דכבר הוציא היכא דקיימ' ממונ' תיקום:
יז סָעִיף יב וחוזר. כתב בספר באר שבע שמותר לדיין לפסוק לזכות את בעל השטר על פי אותו הזכות שרואה הדיין בשטר אף ע"פ שבעל השטר לא טען אותו הזכות ולא הרגיש בו כלל והביא ראיות עיין שם וצ"ע קצת. ש"ך:
א סָעִיף א א' מהן מלובש. כ' בס' בר"י וז"ל רבינו ישעיה הראשון סבר דאם העני תובע העשיר אין מזלזלין בו ונכדו ריא"ז בפסקיו לסנהדרין כ"י חולק עליו וסובר דאין חילוק עכ"ל:
ב סָעִיף א אומרים למכובד. עיין באה"ג בשם מהרש"ל דאין בידינו כו' אבל נאמר לו אל תירא כו' ומשמע דעכ"פ נצרך לומר להשני אל תירא וכן מבואר בב"ח וכנה"ג אבל בש"ך משמע דא"צ לומר וכ"כ באו"ת דלכך לא נהיגי כלל לומר דבר וע' בתשובת הרשד"ם חח"מ סימן ב':
ג סָעִיף א א' יושב וא' עומד. כ' הב"ח פי' שאסור לומר לאחד עמוד ולשני מניחו לישב או לומר לא' שב ולשני מניחו לעמוד וכן הוא בתוספתא להדיא ולא יהא מעמיד א' ולא מושיב אחד אבל פשיטא אם באו לפנינו והאחד ישב מעצמו והשני עומד מעצמו אין להזקק להם עכ"ל ובכה"ג אות ב' חולק עליו ואוסר גם בכה"ג ע"ש:
ד סָעִיף א ואם רצו ב"ד להושיב. כ' בס' בר"י בשם מהר"ר אורי ז"ל דתשב"ץ (אולי צ"ל דרשב"ש) סימן סקי"ז כ' אבל הבע"ד עצמן אינם יכולים לישב מעצמן ואם ישבו מעצמן צריכים הב"ד לומר להם עמדו ואחר כך אם ירצו להושיבן מושיבין וע"ש ובזה מיושב מה שהקשו התוספת (בסנהדרין דף י"ט ובשבועות דף ל') מעובדא דשמעון בן שטח דינאי ישב מעצמו לכך היה צריך לומר עמוד אבל הב"י סימן כ"ח כ' בשם המרדכי להפך עכ"ד והוא ז"ל כ' דמה שיישב לקושיית התוספת כן תירצו רבינו יונה בחי' לסנהדרין כ"י והרשב"א בחי' שבועות והר"ן בחי' סנהדרין ודברי המרדכי הנזכר הביאו גם כן הב"ח והכנה"ג בסי' זה ועמ"ש התוספת בשבועות ובמ"ש בתשו' אמונת שמואל סי' ט"ו ובס' צאן קדשים בזבחים דף ו' ע"ד ע"ש:
ה סָעִיף א ועמידה ע"י סמיכה. עט"ז וע' במג"א סי' קמ"א סק"ב ובסי' תכ"ב ס"ק י"א ובס' או"ת כאן וע' בספר עטרת צבי ובחשובת בית אפרים חח"מ סי' א' מזה. וע' בס' בר"י שהאריך הרבה בזה ובסוף כתב והנכון כמ"ש הרב מהר"ר צבי אשכנזי בהגהותיו וט"ז דמור"ם סמך על סוף דברי הריב"ש דהיקל מטעם דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא עש"ב ולפ"ז צ"ל דבחליצה באה"ע סימן קס"ט בס"ח סמ"ה החמיר מור"ם כי היכי דהחמירו שם בכמה מילי כידוע ובהכי ניחא דלא הביא בהגה בא"ח סימן תקפ"ה מ"ש בדרכי משה משם מהרי"ל דהתוקע לא יסמוך כו' דס"ל דאין להחמיר כ"א בחליצה אבל בשופר מקילינן כי היכי דמקילין לענין עדים ובעלי דינים וזה מדוקדק מ"ש כאן בהגה מיקרי שפיר עמידה לענין זה וכיוצא בו דהוי מדרבנן עכ"ד ע"ש:
ו סָעִיף א ע"י סמיכה. עבה"ט עד ואין כן דעת הב"ח כו'. וע' בתומים שהסכים להסמ"ע ודחה ראיית הב"ח ע"ש וכן העתיקו בנה"מ וגם בס' בת עיני בחידושי ק"מ דף ס"ט ע"ב דחה ראיות הב"ח בטוב טעם ע"ש:
ז סָעִיף ד וגם הנתבע לא יקח. עסמ"ע סק"ח עד ואינו תולה בדעת התובעין או הנתבע אלא הב"ד יכוף שניהם לכך. והב"ח פוסק דאין תלוי רק בדעת הבע"ד ואם הם מתרצים שישבו אוהבין אצלו אין למחות על ידם ע"ש וכן עיקר. או"ת ונה"מ. ועיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תשנ"ג שכ' בראובן ושמעון שבאו לדין ושמעון הביא מיודעיו עמו וראובן אמר יסתתמו טענותי וא"ל שמעון גם אתה תביא מיודעך עמך וראובן אומר איני חפץ אלא שנינו לבד הדין עם ראובן כי שמא מיודעיו של שמעון חריפי טפי ומרמזי לשמעון טענות או שמא הם חזקים ואלמים או כיוצא בזה וראיה מהא דאמרינן היה אחד לבוש אצטלא כו' ואף על גב דאמרינן הלבישהו כמותך והכא הא אמר תביא מיודעך כמוני ל"ק כי המלבושי' שווים ולא האנשים שוים כו' עד כללא דמלתא אי טעין מסתתמן טענותי ויראה לב"ד שיש ממש כדבריו אפילו בדרך רחוקה שומעין לו ע"ש וע' בס' בר"י אות ד':
ח סָעִיף ה אסור לדיין לשמוע. כ' כנה"ג אות י"ג וז"ל איסור זה מדאורייתא הרד"ך בית כ"ו והרשד"ם חיו"ד סי' קנ"ג בשם מהר"א פורמון וכ' הראנ"ח ח"א סי' ד' דאין חילוק בזה בין דין יחידי או ב"ד השוה לשניהם לברורי' שזה בורר לו א' וזבל"א וכו' וע' עוד באות י"ד דו קא לכתחלה אבל בדיעבד אינו פסול מהריב"ל ח"ג סי' צ"ח רשד"ם ח"מ סי' ב' וכן מוכיחין דברי הסמ"ע. וצ"ע אם חולקין על הרד"ך שסובר שאיסור זה מדאורייתא ולדידיה אפשר שאפילו בדיעבד פסול עכ"ל. ועיין בס' ארעא דרבנן אות קפ"ג שכ' בפשיטות דמדברי מהריב"ל ח"ג דכ' דדוקא לכתחלה אבל בדיעבד אינו פסול נראה שחולק על הרד"ך וס"ל דאין האיסור אלא מדרבנן דהא בדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד עכ"ד ובהגהות עפרא דארעא שם כ"ד פשוט לדברי הרד"ך דאיסורי מדאורייתא דהא ילפינן לה מקרא ומדברי מהריב"ל אין ראיה שהרי מצינו אין דנין בלילה דאיסורו מן התורה ואף על פי כן הרבה מהפוסקים סוברין דבדיעבד דינו דין וכן טבילת גר בלילה אע"ג דמשפט כתיב ביה כו' ע"ש. עי' בס' בר"י אות ד' מענין זה אי בדאורייתא איכא לאפלוגי בין לכתחלה לדיעבד ע"ש. ושם באות ח' כ' תוכחת מגולה על הדיינים שאין נזהרים בזה ושומעים בע"ד א' לבדו הבא אל ביתם והביא דברי הזוהר פ' וישב דף קמ"ט ע"ב דאיתא שם כל דיינא דקביל מבר נש מלה עד לא ייתי חבריה כאילו מקבל עליה טעווא אחרא למהימנותא כו' וכ' ומאנה הנחם נפשי על זה וכיוצא בזה שראיתי לאיזה מורים וכבר ארז"ל כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה וע' להרב שמלה חדשה (סוף סוטה) שהוכיח בקצת דברים שנוהגים הדיינים והראשים עש"ב וכ' עוד א' אומר לדיין טענותיו וטענות חבירו אסור לשמוע ולזה אצטריכו תרי קראי מדבר שקר ושמוע בין אחיכ'. עדות ביהוסף ח"ב סי' א' והדין דין אמת ופשוט מאד ע"ש:
ט סָעִיף ה לשמוע דברי בע"ד. עיין בתשוב' זכרון יוסף סי' ב' אות ו' שכתב דודאי מותר להדיין לשמוע בדרך קובלנא היולי וחומר אופן התביעה אמנם לא צורתה ואיכותה ומהותה על גדר מרכז הויתה עד"מ אם קיבל א' לפני מי שיודע שיהיה דיין בדבר קבען פלניא אסור לחקור ולומר לו איך קבעך ובמה ומתי קבעך ובפני מי וכדומה לזה כו' ומיהו מל' מהרי"ל שהביא בד"מ סק"ד משמע קצת דאפילו קובלנא בעלמא אסור לשמוע עכ"ל ע"ש:
י סָעִיף ה מותר להיות. עבה"ט מ"ש אכן כו' עד דחשיב כנוגע כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב עיין בתשו' ח"צ סי' קל"א ובתשו' מהרי"ט ח"ב חח"מ סי' ע"ט עכ"ל וע' לקמן סי' ל"ג סי"ב בש"ך סק"ט ומ"ש שם : וע' בס' בר"י אות י"א שהאריך הרבה בזה ובסוף עמד ע"ד הש"ך שכ' בפשיטות אכן אם כבר נשאל כו' ולא זכר שמהריב"ל בתשו' זו שהזכיר הש"ך מקודם חולק בזה וגם מ"ש דכ"כ ר"ל בן חביב כו' הוא ע"פ דברי מהרשד"ם שם אבל יש פנים לו' דהרלב"ח מודה למהריב"ל בנדון זה כמ"ש הרב עדות ביעקב סי' מ"ב כו' ומסיק וכ' ולענין הלכה נראה דקיי"ל כמהריב"ל כאשר הסכימו מהרש"ח והרב דינא דחיי וכן נראה שהוא דעת מהרי"ט סי' ע"ט ולזה נוטה דעת הרב בני משה והרב עדות ביעקב והראיות שהביא הרב באר שבע סי' ע"ד הרוא' יראה שאין ראיה מהם שיהא אסור לדון ע"ש. וכת' עוד דאף לדעת מהרשד"ם דאסור לחכם שכ' פסק לדון אותו נדון אם עבר ודן אותו נדון להבע"ד עצמם דינו דין מהר"ם עוזיאל בתשו' כ"י הביאה הרב דבר משה סי' ג' ע"ש ועיין כנה"ג ובאו"ת מענין זה וע' מ"ש לקמן סי' רל"א סכ"ח סק"ו:
יא סָעִיף ה פסק לאחד מבעלי הדינין. עיין בתשו' רמ"א סי' קי"ב שהתנצל עצמו שהשיב לאחד מתלמידיו לענין דינו אודות ירושת אשתו אף כי נאמר שמוע בין אחיכם מ"מ שאני כאן כי אין זה תלוי בטענה שבין איש לחבירו רק בדיני נחלות ואין חילוק בזה בענין טענה כו' ע"ש עוד ועיין בתשו' שבו"י ח"א סי' ס"ד שעשה סמוכות לדבריו וכתב דהמקרא מסייע קצת שנאמר ותקרבנה בנות צלפחד כו' תנה לנו אחוזת נחלה כו' ולא נזכר שאחי אביהם טענו נגדם ואעפ"כ שמע משה ואהרן והזקנים דבריהם לפסוק להם הדין ע"פ שאלתם. וע"ש עוד שכ' דהרבה אחרונים צידדו להקל בכל ענין להשיב להשואל לבדו וכ"כ בכנה"ג בטוח"מ ס"ח סי' י"ז סעיף י"ט (וגם בס' בר"י אות ט' בשם הר"ש בן הרשב"ץ סי' ר"ל) אכן דעתי לאסור וכן העליתי בספרי משפטי יעקב שכן עיקר וכ"ש בדורות הללו שאין ידינו תקיפה לכוף לדון בדיני ישראל יש לחוש דאם יאמר לו הדין אפי' בעל פה ויראה שלא יזכה בדינו ישמיט עצמו מד"ת לכן הירא וחרד ימנע עצמו שלא להשיב כלל לשואל לבדו ע"ש. ושם בח"ג סי' צ"ט השיב לצד א' בענין מי שביזה לת"ח וכ' הגם שאין להשיב לאחד מן הצדדים אמנם כבר הזהירו חז"ל דאסור לשמוע זילותא דצורבא מרבנן ולשתוק ובודאי ראוי להפך בזכותא דצו"מ גם בתשו' מהרש"ל סי' כ"ד מתיר כה"ג להפוך בזכות על אלמנה אחת אם השאלה רחוק ממנו ולא יהיה דיין בדבר ובתשו' הרשב"ם ביו"ד סי' קל"ג כ' דבאפרושי מאיסורא אפי' מדת חסידות ליכא ואין לך אפרושי מאיסורא גדול מזה דהרי הוא כאפיקורס המבזה חבירו בפני ת"ח מכ"ש המבזה ת"ח עצמו וכ"נ ראיה מש"ס גיטין דף ז' שלח מר עוקבא לר' אלעזר בני אדם העומדים כו' הדבר יצא מפי ר"א כו' עכ"ד ע"ש. ועי' בתשו' עבוה"ג סי' מ"ז שהשיב לצד א' בענין באיזה מקום ידונו וכ' הגם שגדולי ראשונים לא היו משיבים בד"מ לא' מן הצדדים מ"מ בנ"ד אם אין אנו משיבים להתובעים לא ישיגו לברירת דיינים כי על דא הם מדיינים ויהיה שורת הדין נלקה כו' ע"ש וכן עשה מעשה בתשו' שב יעקב סי' ב' וסי' ג' ע"ש גם בתשו' מים חיים חח"מ סי' א' ע"ש. וע' עוד בתשו' עה"ג סי' קכ"ד שכתב דבתשו' מהר"ם פדוואה סי' פ' כ' דבדבר שיש בו דררא דמצוה אין לחוש לחששא זו כו' ועל זה סמך גם הוא ז"ל והשיב לא' מן הצדדים לפי שהיה שם דררא דמצוה לבל ינתק ויתפרד השידוך מיתומה אחת ע"ש. ועי' בתשו' מעיל צדקה סי' נ"ג דמתחלה פקפק ומתמה על האחרונים שסמכו להקל בענין זה לחלק חילוקים מלבם היכא שהשואל בדוק להנשאל שכוונתו לידע האמת אתו או לא ואין כוונתו ח"ו ללמוד לשקר וכן היכא שיש בו דררא דמצוה כו' אחרי שזה האיסור נובע מהזהרות דאבות העולם שאמרו אל תעש עצמך כעורכי הדיינין וכמ"ש רש"י בשם מר יהודאי גאון ז"ל כו' אמנם מסיים עכ"ז אמינא פוק חזי רבני קשישאי דסמכי להשיב למי שהוא בדוק להו כו' ע"ש:
יב סָעִיף ו מפי התורגמן. עבה"ט סק"ח מ"ש ומה שבזה"ז נוהגין לדון לועזים כו' עד ואין אחר הקבלה כלום. וע' בב"ח מבואר טעם אחר שכ' דבדיני ממונות אינו אסור אלא מדרבנן ולכתחלה דוקא ועובדא דהנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא כו' דפריך עליה ממתניתין הוה נמי בכה"ג שהיה אפשר בדיין אחר שהיה מכיר בלשונם להשיב להם ופרכינן עליה היכי עביד הכי לכתחלה ופריק רבא מידע הוי ידע כו' אבל היכא דלא אפשר כגון בני איטליאה ובני תוגרמה הבאים במלכותינו ואין כאן מי שיכיר לשונם כל עיקר שומע הדיין ע"פ תורגמן אף לכתחלה דבכי הא לא תיקנו רבנן כו' ע"ש. וכדבריו כ' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' של"א שנשאל ג"כ על דבר זה על מה סמכו הדיינים בזה"ז שמעמידין תורגמן והשיב דיפה סמכו דלפי דעת רוב מפרשים הך עובדא דלעוזי עדים הוי דבעינן בהו מפיהם ולא עד מפי עד אבל בבעלי דינין דליכא האי טעמא דנין שפיר ע"י תורגמן כו' ואפי' לדעת הרמב"ם פכ"א מה"ס ודעימיה שפירשו הך עובדא בבעלי דינין נמי א"ש דהא דלא ישמע מפי המתורגמן מדרבנן בעלמא הוא והיכא דאפשר אפשר והכי הוה עובדא דרבא כו' אבל היכי דליכא מאן דידע לישנא דהנהו לעוזי שומעין טענותיהם מפי המתורגמן כיון דלא שכיח כולי האי ואיכא פסידא לבע"ד לא גזרו רבנן. וכתב עוד ומזה הטעם אני אומר דאי ליכא תורגמן כלל שומעין ע"י רמיזות ותנועות ודנין עליהם אך זה דוקא לד"מ אבל לד"נ כו' ע"ש עוד (וע' בס' שער משפט מזה) . והנה מ"ש הרדב"ז שדעת רוב המפרשים דהך עובדא דלעוזי עדים הוו כו' ע' בס' בר"י אות י"ג שהאריך בזה. ועי' עוד בס' בר"י אות י"ז שכ' בשם הרב המבי"ט בקרית ספר פכ"א מה"ס דלא יהא הדין שומע מפי המתורגמן היינו דוקא בתורגמן א' אבל על שני תורגמנין יכול לסמוך והוא ז"ל כ' דמדברי הב"ח והרדב"ז הנ"ל דהיכא דלא אפשר שרי ע"י תורגמן ולא הצריכו שנים נראה דל"ש אחד ל"ש שנים דאם יש דיין מכיר לדונם צריך הדיין המכיר לשונם ולא מהני שני תורגמנין ואי ליכא דיין המכיר לשונם סגי בחד דאי לאו הכי הו"ל למימר דאי משכחת שני תורגמנין יעמידו דבהכי אפי' לכתחלה אמרו לסמוך אלא משמע דלכתחלה אף שני תורגמנין לא מהני וטעמא דכל שהדיין שומע מפי הבע"ד יכול לברר ולכוין האמת ועוד דאיכא למיחש שמא התורגמנין גם שניהם לא הבינו הטענות כדחזי ולפ"ז נראה דגם למאי דקיי"ל סי' קכ"ד דהנתבע א"י למנות אנטל"ר ה"ה דלא מהני אם ימנה הנתבע ב' שלוחים כו' (עמ"ש בסי' קכ"ד שם) ע"ש:
יג סָעִיף ז ולשנות אותם. עבה"ט שכ' נראה דצריך לשנותן לפני בע"ד מיד כו' ובב"ח כת' וז"ל והחזרה תהיה בפניהם אם הוא דיין אחד כמו שלמה המלך ואם הם ג' או יותר יחזיר א' מהם הטענות בפני חביריו שלא בפני הבע"ד והם חוזרים ג"כ הטענות עמו בנחת כו' עכ"ל וע' בכנה"ג שכתב ולדידי הטעם הוא שבהוצאת הדיין הטענות בפה מועיל לו לדעת משפט הדין ההוא ע"ש. וע' בס' בר"י אות י"ח שכ' ויש ראיה לדברי הכנה"ג מלשון דברים רבה פ' שופטים כו' ולפ"ז אם הם ב"ד של שלשה א"צ לחזור הטענות לפני בע"ד אלא א' יחזור לפני חביריו וכמ"ש הרב ב"ח אבל רבינו יהונתן הכהן הביאו בתמים דעים סי' רט"ז פירש וז"ל אחר שישמע טענות כל אחד ואחד צריך שיאמר לבעלי דינין אתה טוען כך וכך ואתה טוען כו"כ כדי שלא יחשדו אותם הבע"ד שמא שכחו אחת מהטענות עכ"ל וקרובים דבריו לדברי הסמ"ע ולפ"ז אף אם הם שלשה צריך להחזירם בפני בע"ד וכן נקט רבינו יהונתן בסוף דבריו לשון רבים ונ"ל שיש להחמיר כדבריו ע"ש וע' באו"ת מזה:
יד סָעִיף ח עד שיטעון. עבה"ט שכ' הסמ"ע הוכיח דהטור חולק ע"ז כו' ובט"ז בשם מהרש"ק השיג עליו דעל הך דעד א' לא פליג הטור וס"ל ג"כ דלא יאמר הדיין כו' וכ"כ בס' לחם משנה פכ"א מה"ס ע"ש וע' בב"ח ובכנה"ג ובס' בר"י אות כ"א וע' בתשב"ץ ח"א סי' ע"ז. ועיין בתשובת פני יהושע ח"ב סי' פ"ז שכתב דאי אפשר לפרש דברי הרמב"ם (והש"ע) כפי המובן מפשוטו שצריך שיטעון דוקא בלשון הזה ע"א אינו נאמן עלי אבל אם לא טען כן אע"פ שהכחיש את העד חייב. חדא דא"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בב"ה דמעשים בכל יום שזה מביא עד א' וזה מכחישו ויוצאים לחוץ והב"ד פוסקים שד"א בלא שום פקפוק ועוד דא"כ גוף הדין הוא פלא דאיך ס"ד שהבע"ד עצמו יהיה מחוייב לפסוק הדין מ"ש זה מכל הטענות כו' אך עיקר הפי' בדברי הרמב"ם הוא דלאו דוקא שיאמר האי לישנא אלא שיכחישנו בפניו והיינו דאע"פ שהבע"ד הכחיש את חבירו וחבירו הביא העד לא יאמר הדיין הרי כבר הכחיש וע"א בהכחשה אינו כלום קמ"ל דלא יאמר כן אלא הבע"ד עצמו יטעון שהוא מכחיש דאף על פי שכבר הכחיש את חבירו שמא לא יעיז נגד העד ויודה לדבריו לכן צריך שיאמר בעצמו שהוא מכחישו אבל ודאי דאם מכחישו אף שאינו אומר עד א' אינו נאמן פשיטא דפסקינן כדין וגדולה מזו דאפילו אומר יודע אני בעצמי שאיני חייב אך כיון שזה העיד אני חייב ע"פ הדיינין מחוייבין לפסוק כדין תורה וזה מוכח מהא דגרסינן פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' מ"א) כו' וגדולה מזו דאפילו טענה שלא הזכיר הבע"ד כלל כל שטענה קרובה היא טענינן ליה אנן משום פתח פיך לאלם כדאשכחן בהשולח דר"נ טען דילמא פרוזבול היה לך ואבד אע"ג דהבע"ד לא הזכיר ואפשר דלא עלתה על לבו אלא כיון שטענה קרובה היא דלא שביק התירא כו' טענינן ליה אנן וזהו דקאמר בש"ס פח"ה הנ"ל מהו דתימא האי גברא מזבן זבנא להאי ארעא ושטרא הו"ל ואירכס כו' ר"ל מהו דתימא גם זו טענה קרובה הוא כיון דאכל שני חזקה קמ"ל דלאו טענה קרובה היא אבל טענה קרובה פשיטא דטענינן ומכ"ש הכא בעד א' דא"צ לטענתו כלל דהתורה פטרתו מה לנו לטענתו עכ"ד ע"ש. וכיוצא בזה ממש כתב ג"כ בס' כפות תמרים פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ד) דאם הבע"ד השיב זה העד מעיד שקר ולא ידע לטעון עד א' אינו נאמן עלי. יראה בעיני דהדיין יפסוק הדין דעד א' אינו נאמן כו' עש"ב וע' בתומים ובספר שער משפט מזה:
טו סָעִיף ט כעורכי הדיינים. ע' בב"ח שהביא כאן דברי הש"ס פ' הכותב מעובדא דקריבתא דר"נ וכתב וז"ל שמעינן דבאינו אדם חשוב אין איסור לערוך לפני הדיינים ראיות לזכות קרוב דא"נ ללמוד לקרובו טענות אמת עכ"ל ועיין בתוי"ט פ"ק דאבות מ"ח דנראה לו כשאינו אדם חשוב אפילו שלא לקרובו שרי ושוב הביא לשון רש"י דמוכח דאם אינו קרובו לא שרי ע"ש. וע' בש"ך לקמן סי' ס"ו ס"ק פ"ב שכ' וז"ל וכתב בש"ג פ' הכותב שמותר להשיא עצה למחול אם יגיע לו ליורש שום הנאה במחילה זו ובלבד שלא יהא המייעץ הזה מן הדיינים שאין לו לדיין ללמד טענות ותחבולות והוא ממשמעות הש"ס שם בעובדא דקריבתא דר"נ עכ"ל וע' בס' שער משפט סי' זה סק"ה שתמה דמנ"ל לחלק בהכי דמפשטא דמתני' משמע דאף שהוא אינו דיין בדבר לא יעשה כעורכי הדיינין וכן משמע בתוי"ט ובב"ח דאף לאיש אחר אסור ואפשר דאף הש"ג לא התיר אלא לגבי יורשים כו' ואפשר דהש"ג מיירי מקרוב להבע"ד ואפ"ה אם היה דיין בדבר אסור וצ"ע ע"ש. ועיין בס' בר"י אות כ"ג שהאריך בענין זה ותמה שם על המנ"י כלל ע"ה אות ל' שכ' הא דצריך אדם חשיב להחמיר ה"מ בזמן הש"ס דהיו ג"כ מחמירים במקום שאינן בני תורה משא"כ בזה"ז לא חיישינן לטעות כו' וכ' עליו שדבריו דחוקים כו' ותו שהרי הטור ומרן הביאו בכמה מקומות דין אדם חשוב ע' בא"ח סי' ש"ח וביו"ד סי' קמ"ב ובסי' קנ"ב ובס"ס קע"ג כו' ומסיק וכתב ומן האמור יוצא במאי דקמן דאדם חשוב צריך ליזהר שלא ללמד אפי' לקרובו טענות אמת ושאר כל אדם יכול ללמד לקרובו דוקא טענות אמת אבל אם אינו קרובו לא וכמ"ש הרב ב"ח וכן מוכח מדברי רש"י ורבינו יונה והריטב"א והר"ן דאמרו בטעמא דאדם חשוב שלא ילמדו ממנו לאגמורי לשאינם קרובים נמי ע"ש:
טז סָעִיף י כרשעים. עבה"ט דאין להסתכל כו' ובס' עטרת צבי כ' אבל טוב לראות (ר"ל שלא בהסתכלות היטב רק לראות) בפניו ויטיל אימה כדי שיטעון האמת וכשאין רואין עליו יטעון מה שירצה וזה בדוק ע"ש:
יז סָעִיף יב כך וכך תתחייב לי. כ' באו"ת וז"ל אין הפי' דהוא טוען עתה עליו בב"ד כו"כ אתה חייב לי דא"כ אימת יאמר לו הדיין שקר אתה דובר קודם גמר דין ח"ו להסתים טענת בע"ד ובגמ"ד פשיטא דידון כפי הצדק אבל הפי' כך דאמר לו אילו רציתי יכולתי לתבוע אותך בכו"כ אלא שאין רצוני ובאמת אין בידו מכח הדין לתובעו בכך וכך הואיל ואין זה מעין המשפט אשר דנו עליו כי הוא באמת אינו תובעו בכך ולכן יש לדיין לומר לו שקר אתה דובר לא היה באפשרך לתובעו מפאת הדין בכך כ"א ישתוק הדיין יטעה השומע ויחשוב שהאמת כך שהיה באפשרי לטעון כך מדשתק הדיין וידון השומע דין מעוקל בפעם האחרת וזה היה העובדא בכתובות (דף ס"ט) דאמר אחי אילו הוה לך זוזי סליקנא בזוזי כו' והדבר פשוט רק הארכתי הואיל ולשון הש"ע סתום עכ"ל וכן מבואר מדברי השיטה מקובצת בכתובות שם בשם הריב"ש שכ' וז"ל מכאן היה ר"ת רגיל כשהיה בדין ורואה א' מבע"ד אומר לחבירו אילו רוצה לטעון טענה פ' הייתי נאמן או אילו היה דבר פלוני הייתי מתחייב לי בדין ואין הדין כן היה ר"ת מכחישו כדי שלא יטעו השומעים דמדשתיק אודויי אודי ליה כי האי עובדא דאמימר עכ"ל. וכיוצא בזה ממש כ' ג"כ בס' בר"י אות כ"ד דכי אמר ר"ת דצריך הדיין לומר שקר אתה דובר היינו בדבר שאין הדיין עתיד לאומרו כי ההיא דאמימר כו' דלא הוה עתיד אמימר לגלות מה שורת הדין היכא דאית להו זוזי בכי הא הוא דיליף רב מניומי דמדשתיק אמימר למאי דקאמרי אחי ש"מ דהכי קושטא דדינא ומזה למד ר"ת דבכה"ג צריך הדיין לומר שקר אתה דובר אבל בדבר שעתיד הדיין לעשות מעשה תיכף דברי הבע"ד בזה מודה ר"ת דא"צ שתיכף יאמר שקר אתה דובר כי עוד מעט בעיניו יראה כי לא דבר נכונה. וכ' לישב בזה קושיית ח"א מופת הדור מהר"ח אבואלעפיא מהא דס"פ הנושא (כתובות ק"ד ע"ב) בעובדא דחמתיה דרב חייא אריכא כו' ע' בתוס' שם והביא בשם ס' לשון למודים סימן כ"ד שכתב עוד לישב קושית חכם הנזכר דמעולם לא אמר ר"ת הכי אלא במגזים לחבירו כו' כדי שיתרצה במה שתובעו או שמגזים הנתבע לתובע כדי שיתרצה בפחות מהתביעה כו' ע"ז רגיל לומר שקר אתה דובר כי אולי יתפחד ויתרצה ויפסיד את שלו משא"כ בבע"ד שטוען לפני הדיין כו' והוא ז"ל פקפק בתירוץ זה מחמת דברי שיטה מקובצת הנ"ל. וכ' דלכאורה אפשר לתרץ עוד על קושיא הנזכר ע"פ מ"ש בתשובת מהר"ם ב"ב דפוס פראג סי' תתע"א שכ' ור"ת כשהיה יושב בדין וא' מבע"ד מגזם לחבירו ואומר כו"כ תתחייב לי בדין וכשנגדו אינו בקי בדינין רגיל ר"ת להכחישו כו' ולפ"ז בההיא עובדא דחמתיה דרב חייא אריכא לא הוצרך רבא לומר לה מאחר דבעל דינה היה רב חייא כו' אך יש להרהר על זה דמ"מ יש לחוש לשומעי' וע"כ נראה דמ"ש מהר"ם ושכנגדו אינו בקי בדינין לאו למימר' דאי בקי אף דשתיק ולא קאמר מידי דהדיין מצי שתיק נמי אלא הכוונה דכשנגדו אינו בקי ומש"ה אינו מכחישו הוא עצמו ואורחא דמלתא נקט כו' עוד הביא שם בשם שני גדולי' הובאו בס' צרור הכסף שכתבו לישב קושיא הנז' דלא נא' דין זה דר"ת אלא כשהבע"ד פוסק הדין בהנהו דאמרי אי הוה לן זוזי סליקנ' בזוזי אך אם הבע"ד היו דבריו עם הדיין בדרך שאלה שיעשה לו כך א"צ הדיין להשיבו שאין הצדק אתו עש"ב:
יח סָעִיף יב אין לדיין לפסוק יותר. עבה"ט עד והש"ך מיישב דעת הרמ"א כו' וע' בפנים בש"ך דמבואר דעתו לדינא דאם רואה הדיין שהתובע טועה בדין מה שאינו תובע יותר הוי מחילה בטעות ויש לו להדיין לפסוק כל מה שמגיע לו על פי הדין אך אם הדבר ספק אם מחמת טעות אינו תובע יותר או מחמת מחילה בזה הוא דקאמר הרמ"א שאין לדיין לפסוק יותר והיינו ממש עובדא דש"ס ברבינא כו' ע"ש וכן הסכים באו"ת אלא שכ' לחלק בין ת"ח לע"ה דע"ה בחזקת שא"י הדין וטעה ע"ש. אולם בתשובת מעיל צדקה ס"ס נ"ג הקשה על הש"ך בזה ומסיק לדינא דדוקא אם ברור שידע לתבוע יותר כי ההיא דרבינא שמתחלה תבע כל דמי גדרו כו' בזה הוא דאמרי' דמה שלא תבע יותר הוה כמחילה מפורשת ולכן אין לו לפסוק יותר אבל כל שאר מסתפקים אם מחל לו המותר או טעה בדין הא ודאי דרשאים הב"ד לומר לו שע"פ הדין מגיע לו יותר וכ' עוד ז"ל ונראה דנאמן הוא לומר שטעה לתבוע ממנו זה המועט והסברא נותנת שהאמת אתו דלא שכיח שאדם ימחול כ"כ ועוד דברי ושמא ברי עדיף והרי הוא טוען ברי והנכון שהב"ד יאמרו לו שאם מתחלה כוון למחול מותרו הרי גזל בידו ליקח יותר ודי בזה כי מהיכי תיתי לומר שיחזיר מכח אמירת הדיינים אם באמת גם מתחלה ידע שיש לתבוע יותר ומחל מסתמא עדיין יעמוד במחילה ומה בכך שהב"ד יאמרו לו דשייך לו יותר ואם מתחלה באמת מחמת ספק לא תבעו יותר הרי זה פתח פיך לאלם והוא בכלל לכל אבידת אחיך (ע' כנה"ג הגה"ט אות ל"ז בשם תמים דעים בשם הר"ר יונתן ל"ז דהא דאמרי' פתח פיך לאלם היינו לנתבע ולא לתובע אולם בתומים סק"ח כ' דלשון הרמב"ם וש"ע בס"ט משמע דלא כהר"ר יהונתן ע"ש) אף כי הלבוש הסביר פנים לדבר זה מ"מ נלע"ד כמ"ש ואפשר יש עליו חרם סתם כנ"ל בדין זה מכוון אל האמת כפי הסוגיא עכ"ל ע"ש וע' עוד בס' כפות תמרים פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ד) ובס' בר"י אות כ"ו וע' בתומים ובקצה"ח ונה"מ ושער משפט מ"ש בזה עש"ה. וע' עוד בס' מלא העומר פ' פנחס בפסוק ויקרב משה את משפטן:
א סָעִיף א ולא יסביר. ירושלמי: (ליקוט) ולא יסביר כו'. ירושלמי רפ"ד דשבועות שלא יהא כו' לאחד מאריך פנים ולאחד מעיז פנים ובגמ' פ"ד דכתובות אזהרה לב"ד כו' (ע"כ):
ב סָעִיף א (ליקוט) ואם רצו כו'. פ' כר"י דברייתא שניה שם כוותיה וכן סוגיא דגמ' שם כוותיה והאמר מר מחלוקת כו' דיתיב כו' (ע"כ):
ג סָעִיף א ולא ישב. רמב"ם כנ"ל ובתנחומא פ' שופטים ולא תכיר פנים כו':
ד סָעִיף א אבל בשעת כו' לכתחלה. כמש"ל בעדים וכמש"ש דהא עדים כו':
ה סָעִיף א והעדים. לכתחלה ירו' מהא דגטין ע"א א' כשם שבודקין כו' ומ' דבחולה עסקינן: (ליקוט) והעדים לכתחלה כו'. ואע"ג דברפ"ב דזבחים מה ליושב שכן כו' לכתחלה קאמר דאל"כ לא היו מתירין לת"ח. ר"ן וריב"ש (ע"כ): (ליקוט) לכתחלה. עתוס' דזבחים יז א' ד"ה מה כו' וה"ה לבע"ד דשוין הן כמש"ש דהא עדים כו' ועוד דאל"כ לא היו מתירין לת"ח שם (ע"כ):
ו סָעִיף א ועמידה ע"י מגילה כ"א א': (ליקוט) ועמידה כו'. וע"ל ס"ס כ"ח דפ' שהוא כעמידה ועבה"ג שם אבל העיקר לדינא שאינו נק' עמידה ולא ישיבה עמידה כמ"ש בזבחים שם עמידה מן הצד א"ב וקי"ל כת"ק ושם וליתב כו' ופי' תוס' שם בסמיכה דאין ישיבה כו' אע"ג שביומא כ"ה ד"ה אין תי' בע"א דלצורך עבודה מותר מ"מ לרבנן לא נק' עמידה כנ"ל וכן בירושלמי לענין קריאת התורה וכמ"ש תוס' שם ד"ה עמידה כו' והרא"ש בפ"ג דמגילה וכן לא נק' ישיבה מתוס' הנ"ל ד"ה וליתיב כו' וכ"כ תוס' בסוטה מ"ב ד"ה והאמר בשם ירושלמי וריש מדרש שוחר טוב תני ר"ח לא היתה ישיבה כו' ואמר ר' אמי אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה תיפתר שסמך לו בכותל וישב לו והכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה' א"ר אייבו בר' נגרי שישב עצמו בתפלה אלמא דאינו ישיבה לענין ישיבה בעזרה וגם הקשו על הקרא דכתיב ויישב אלמא שאינו לא ישיבה ולא עמידה ומההיא דמגילה אין ראיה והריב"ש עצמו לא סמך על ראיה זה אלא כ' כיון דדיעבד כשר בכה"ג שאינו ישיבה ועמידה ממש אפי' לכתחלה נמי ועא"ח רי"ס קמ"א ובא"ה בס"ח סמ"ה בהג"ה (ע"כ):
ז סָעִיף ב ת"ח שבא לדין. כ"פ הר"ן בשבועות ל"ב דאמר ר"נ אפרח עלי כו' דוקא משום שהי' אשת חבר אבל ת"ח כו': (ליקוט) ת"ח שבא כו'. דהא בפ"ב דכתובות חזינן לר"ן וסלק' דינא דיתמי מקמי קרובו של ת"ח ועסי' טו ס"א צריך כו' אפי' כו' ולא חיישי' שיסתתמו טענותיו כיון דדינא הכי ודוקא באשת חבר לאחר מיתה דלאו כ"ע דינא גמירי (ע"כ):
ח סָעִיף ג כבר נהגו. כיון שבדיעבד כשר כנ"ל:
ט סָעִיף ד (ליקוט) אם הנתבע כו'. כמ"ש בשבועות רפ"ד או הלבישהו כמותך כו' שלא יסתתם טענותיו (ע"כ):
י סָעִיף ד או יטעון. וא"י לומר שלא יטעון רק א' מדקא' בכתובות צ"ד א' אבל אי הואי במתא כו' וע"ל סי' קע"ו:
יא סָעִיף ה שמא מתוך. אבות פ"א:
יב סָעִיף ה ואיכא זילותא. דבמקום שאפשר ודאי חיישי': (ליקוט) גם משום כו'. זילותא ל"ד דהא קי"ל בפ"ב דכתובות ובפ"ג דב"ב דלזילותא לא חיישי' אלא דלכתחלה יש לחוש שלא יבא לזילותא דשם דיעבד הוא והוא גמ' ערוכה בב"ב קי"ד א' ואי ס"ד כו' וערשב"ם קי"ג ב' סד"ה רצו כותבין וה"מ דאם רצו כו' אבל כו' אבל תוס' קי"ד א' ד"ה ניחוש חלקו עליו וכ' משום כמו אטרוחי ב"ד בכדי והיינו ג"כ משום זילותא להו (ע"כ):
יג סָעִיף ה (ליקוט) וכן הבע"ד כו'. סנה' שם ושבועות שם וסוטה כ"א ב' (ע"כ):
יד סָעִיף ו (ליקוט) לא יהיה כו' אם כו'. כפי' הרמב"ם סוגיא דגמ' דמכות בבע"ד דלא כהמפרשים על עדות מדקאמר הנהו לעיזי דאתו כו' מ' בבע"ד וער"ן (ע"כ): (ליקוט) לא כו'. כ"פ הרמב"ם אבל כל המפרשים פי' לענין עדות כמש"ש במתנ' וכמ"ש בסי' כ"ח (ע"כ):
טו סָעִיף ז (ליקוט) ומצדיק כו'. סנה' ז' ב' (ע"כ):
טז סָעִיף ט (ליקוט) משום פתח כו' וצריך כו'. כתובות ל"ו א' ב"ב מ"א א' ושאר מקומות (ע"כ):
יז סָעִיף י אין לדיין כו'. עבה"ג וכ"ה בספרי על פ' כקטן כגדול כו': (ליקוט) אין לדיין כו'. ת"כ פ' קדושים לא תשא פני דל של"ת עני הוא זה הואיל וזה עשיר חייב לפרנסו אזכהו ונמצא מתפרנס בנקיות ת"ל לא תשא פני דל לא תהדר פני ש"ת עשיר הוא זה בן גדולים הוא זה אראה בבושתו עד כמה אני אביישו ת"ל לא תהדר פני גדול והוא ג"כ בספרי על פ' כקטן כגדול כו' ע"ש (ע"כ):
יח סָעִיף י (ליקוט) ואם באו כו'. מכילתא פ' משפטים לא תטה משפט אביונך בריבו' כו' רשע וכשר עומדין לפניך בדין שלא תאמר הואיל ורשע הוא הרי אני מטה עליו את הדין לכך נאמר לא תטה משפט אביונך בריבו אביון הוא במצות (ע"כ):
יט סָעִיף יא אחר שיתברר. ערש"י שם ל"ה א' ד"ה לידייניה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.