א כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵרוֹ וְרָאוּי לְהָעִידוֹ, וְיֵשׁ לַחֲבֵרוֹ תּוֹעֶלֶת בְּעֵדוּתוֹ, חַיָּב לְהָעִיד, אִם יִתְבָּעֶנּוּ שֶׁיָּעִיד לוֹ בְּבֵית דִּין, (תוס' וב"י), בֵּין שֶׁיֵּשׁ עֵד אֶחָד עִמּוֹ בֵין שֶׁהוּא לְבַדּוֹ; וְאִם כָּבַשׁ עֵדוּתוֹ, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. הַגָּה: וְעֵד אֶחָד לֹא יָעִיד אֶלָּא בִּדְבַר מָמוֹן שֶׁמֵּבִיא אֶחָד לִידֵי שְׁבוּעָה, אוֹ בִּדְבַר אִסּוּר לְאַפְרוּשֵׁי מֵאִסּוּרָא; אֲבָל אִם כְּבָר נַעֲשָׂה הָאִסּוּר, לֹא יָעִיד, דְּאֵינוֹ אֶלָּא כְּמוֹצִיא שֵׁם רָע עַל חֲבֵרוֹ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ה' מֵהִלְכוֹת עֵדוּת). וְאָסוּר לָאָדָם לְהָעִיד בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ לוֹ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְשַׁקֵּר. וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֹ: בֹּא וַעֲמֹד עִם עֵד אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לִי וְלֹא תָעִיד, רַק שֶׁיְּפַחֵד בַּעַל חוֹבִי וְיִסְבֹּר שֶׁיֵּשׁ לִי שְׁנֵי עֵדִים וְיוֹדֶה לִי, לֹא יִשְׁמַע לוֹ (טוּר).
ב אָדָם רַשַּׁאי לְהַחֲרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עַל כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת שֶׁיָּבֹא וְיָעִיד. הַגָּה: אֲבָל לֹא יוּכַל לְהַשְׁבִּיעָן אֶלָּא "אִם לֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (וַיִּקְרָא ה, א) (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תרנ"ח). מִיהוּ אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין צֹרֶךְ שָׁעָה לְהַשְׁבִּיעָן שֶׁיַּגִּידוּ הָאֱמֶת, הָרְשׁוּת בְּיָדָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רשב"ץ). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ט"ז סָעִיף ג' וּלְקַמָּן סִימָן ע"א סָעִיף ז' ח'. יֵשׁ אוֹמְרִים כְּשֶׁנּוֹתְנִים חֵרֶם בְּעֵדוּת, אַף הַקְּרוֹבִים צְרִיכִים לְהָעִיד (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת), וַאֲפִלּוּ בַּעַל דָּבָר בְּעַצְמוֹ צָרִיךְ לְהָעִיד (טוּר סִימָן ט"ז). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תרנ"ז וּתְשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ו' סִימָן כ"א), וְכֵן עִקָּר. וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רל"ב מֶלֶךְ שֶׁצִּוָּה לָתֵת חֵרֶם בְּעֵדוּת:
ג אִם גּוֹי תּוֹבֵעַ יִשְׂרָאֵל, וְיֵשׁ יִשְׂרָאֵל יוֹדֵעַ עֵדוּת לַגּוֹי נֶגֶד יִשְׂרָאֵל, וְאֵין עֵד אֶלָּא הוּא, וְהַגּוֹי תּוֹבֵעַ שֶׁיָּעִיד לוֹ בְּמָקוֹם שֶׁדִּינֵי הַגּוֹיִים לְחַיֵּב מָמוֹן עַל פִּי עֵד אֶחָד, אָסוּר לְהָעִיד לוֹ; וְאִם הֵעִיד, מְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ. הַגָּה: אֲבָל אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם, דְּיָכוֹל לוֹמַר: אֱמֶת הֲעִדֹתִי. אֲבָל אִם יֵשׁ לְבָרֵר שֶׁשֶּׁקֶר הֵעִיד, חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם בַּעַל דָּבָר מוֹדֶה שֶׁאֱמֶת הֵעִיד, אֵין מְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב"ק). וְאִם מִתְּחִלָּה יִחֲדוֹ הַגּוֹי לַיִּשְׂרָאֵל לִהְיוֹת עֵד, אִכָּא חִלּוּל ה' אִם לֹא יָעִיד לוֹ וְיָעִיד לוֹ.
ד יִשְׂרָאֵל הַתּוֹבֵעַ לְגוֹי, וְכוֹפֵר, וְיֵשׁ לַגּוֹי עֵד אֶחָד, מֻתָּר לְהָעִיד לוֹ אִם יִתְבְּעֵהוּ. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁב' עֵדִים יְכוֹלִין לְהָעִיד, שֶׁהֲרֵי גַּם בְּדִין יִשְׂרָאֵל יִתְחַיֵּב עַל פִּיהֶם. וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מָמוֹן עַל פִּי עֵד אֶחָד, יְכוֹלִים לְהָעִיד (שָׁם בַּגְּמָרָא). ב' קְרוֹבִים הֲרֵי הֵם כְּעֵד אֶחָד, דַּהֲרֵי בְּדִינֵנוּ אֵין אָנוּ מוֹצִיאִין מָמוֹן עַל פִּי עֵד אֶחָד (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב"ק).
ה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹדֵעַ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, וּתְבָעוֹ שֶׁיָּעִיד לִפְנֵי בֵּית דִּין קָטָן מִמֶּנּוּ, אִם הוּא עֵדוּת מָמוֹן, אֵינוֹ חַיָּב לֵילֵךְ לְהָעִיד, אֶלָּא הֵם שׁוֹלְחִין אֵלָיו, וּמֵעִיד (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"ב ח' ב'). אֲבָל אִם יֵשׁ בּוֹ צַד אַפְרוּשֵׁי מֵאִסוּרָא, חַיָּב לֵילֵךְ וּלְהָעִיד. כָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְאָיָה בְּעֵדִים, מְטַפֵּל בָּהֶם לַהֲבִיאָם לְבֵית דִּין. וְאִם יָדְעוּ בֵּית דִּין שֶׁבַּעַל דִּינוֹ אַלָּם, וְטָעַן הַתּוֹבֵעַ שֶׁהָעֵדִים מְפַחֲדִים מִבַּעַל דִּינוֹ לָבֹא לְהָעִיד, וְיֵשׁ הוֹכָחָה לִדְבָרָיו (טוּר), הֲרֵי בֵּית דִּין כּוֹפִין אֶת בַּעַל דִּינוֹ שֶׁיָּבִיא הוּא הָעֵדִים; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ דָנִין בָּהֶם לְאַלָּם. צְרִיכִים הָעֵדִים לְכַתְּחִלָּה לְהָעִיד מְעֻמָּד; וְאִם הָעֵד תַּלְמִיד חָכָם, מוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן זֶה.
ו צְרִיכִים הַדַּיָּנִים לְכַתְּחִלָּה לִהְיוֹת יוֹשְׁבִים בִּשְׁעַת קַבָּלַת הָעֵדוּת. צָרִיךְ שֶׁיָּבִינוּ הַדַּיָּנִים לְשׁוֹן הָעֵדוּת, שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן. וְאִם מְבִינִים מַה שֶּׁהֵם אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ אִם אֵינָם יוֹדְעִים לְהָשִׁיב, מֻתָּר לְהַעֲמִיד תֻּרְגְּמָן בֵּינֵיהֶם. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן י"ז סָעִיף ו'.
ז מְאַיְּמִין (פֵּי', מַטִּילִין אֵימָה) עַל הָעֵדִים בִּפְנֵי הַכֹּל, וּמוֹדִיעִין אוֹתָם כֹּחַ עֵדוּת שֶׁקֶר וּבֹשֶׁת הַמֵּעִיד בָּהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְשֶׁהוּא בָּזוּי בְּעֵינֵי שׂוֹכְרָיו.
ח אַחַר כָּךְ מוֹצִיאִים אֶת כָּל אָדָם לַחוּץ, וּמְשַׁיְּרִים אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּעֵדִים, וְאוֹמְרִים לוֹ: אֱמֹר הֵיאַךְ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה. אִם אָמַר: הוּא אָמַר (לִי) חַיָּב אֲנִי לוֹ, אוֹ: אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא כָּשֵׁר וְנֶאֱמָן אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיֹּאמַר שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ רָאָה שֶׁהִלְוָה לוֹ, אוֹ שֶׁיֹּאמַר: בְּפָנַי הוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּב.
ט אַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין הָעֵד הַשֵּׁנִי, וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם הֵעִיד כְּמוֹ חֲבֵרוֹ, נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בַּדָּבָר וְגוֹמְרִים הַדִּין:
י אִם הָעֵדִים אוֹמְרִים עֵדוּתָן מְכֻוֶּנֶת בְּלָשׁוֹן אֶחָד מַמָּשׁ, יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמְּשַׁקְּרִים וּבְעֵצָה אַחַת כִּוְּנוּ לְשׁוֹנָם, וְצָרִיךְ לַחֲקֹר וְלִדְרֹשׁ אוֹתָם. הַגָּה: וְאִם הָעֵד הָאֶחָד אָמַר עֵדוּתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אָמַר: אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ יָדַעְתִּי, לֹא מְהַנֵּי, אֶלָּא אִם כֵּן הָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהָעִיד בְּפֵרוּשׁ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"ב ח"ב וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין).
יא הָעֵדִים שֶׁשָּׁלְחוּ עֵדוּתָן בִּכְתָב לְבֵית דִּין, אֵינוֹ עֵדוּת, דִּכְתִיב: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים" (דְּבָרִים יז, ו), מִפִּיהֶם, וְלֹא מִפִּי כְתָבָם. הַגָּה: וְכֵן נוֹהֲגִין; וּדְלָא כְּיֵשׁ מַכְשִׁירִין אִם הָעֵדִים רְאוּיִין לְהָעִיד וְאֵינָם אִלְּמִים (טוּר בְּשֵׁם ר"ת).
יב חוֹתְכִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת בְּעֵדוּת שֶׁבִּשְׁטָר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָעֵדִים קַיָּמִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ס"א סָעִיף ב' אֵיזֶה דָבָר מִקְרֵי שְׁטָר, גַּם לְקַמָּן סִימָן מ"ו סָעִיף י'.
יג כָּל זְמַן שֶׁזּוֹכֵר הָאָדָם, יָכוֹל לְהָעִיד לְעוֹלָם, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְיַשֵּׁן הַדָּבָר הַרְבֵּה אֵינוֹ זוֹכְרוֹ עַל בֻּרְיוֹ. אֲפִלּוּ אֵינוֹ נִזְכָּר לָעֵדוּת אֶלָּא מִתּוֹךְ הַכְּתָב, שֶׁכְּשֶׁמְּסָרוּהוּ לוֹ כְּתָבוֹ בְּפִנְקָסוֹ לְזִכְרוֹן דְּבָרִים, וְשָׁכַח הַדָּבָר וְאֵינוֹ נִזְכָּר אֶלָּא מִתּוֹךְ הַכְּתָב, יָכוֹל לְהָעִיד; וְהוּא שֶׁאַחַר שֶׁרָאָה הַכְּתָב נִזְכָּר לַדָּבָר. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן מ"ו סָעִיף י'.
יד וְכֵן אִם נִזְכַּר לַדָּבָר עַל יְדֵי אַחֵר שֶׁהִזְכִּירוֹ לוֹ, יָכוֹל לְהָעִיד, אֲפִלּוּ הָיָה הַמַּזְכִּיר הָעֵד הַשֵּׁנִי. אֲבָל אִם הַבַּעַל דִּין בְּעַצְמוֹ מַזְכִּירוֹ וְנִזְכַּר, לֹא יָעִיד; וְאִם הָעֵד תַּלְמִיד חָכָם, אַף אִם הַבַּעַל דִּין בְּעַצְמוֹ מַזְכִּירוֹ, שַׁפִּיר דָּמֵי, שֶׁוַּדַאי אִי לֹא הָיָה נִזְכַּר לֹא הָיָה מֵעִיד.
טו אֵין מְקַבְּלִין עֵדוּת שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין; וְאִם קִבְּלוּ, אֵין דָּנִין עַל פִּיו. הַגָּה: וְחוֹזְרִין וּמַגִּידִין בְּפָנָיו. וְאִם שִׁנּוּ בְּעֵדוּתָן בְּפַעַם שֵׁנִי מִמַּה שֶּׁהִגִּידוּ בָרִאשׁוֹנָה, הוֹלְכִין אַחַר הָעֵדוּת הַשֵּׁנִי שֶׁהִגִּידוּ בְּפָנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּידוּ בָּרִאשׁוֹנָה עַל פִּי הַחֵרֶם, דְּכָל שֶׁלֹּא בְפָנָיו כְּחוּץ לְבֵית דִּין דָּמֵי, וְחוֹזְרִין וּמַגִּידִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר' מְנַחֵם). וְיֵשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים דְּאִם נִתְקַבֵּל הָעֵדוּת שֶׁלֹּא בְפָנָיו, כָּשֵׁר בְּדִיעֲבַד (ר"י נ"ב ח"א וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא). וְלָכֵן אִם הַבַּעַל דִּין הוּא אַלָּם, וְהָעֵדִים יְרֵאִים לְהַגִּיד לְפָנָיו, מְקַבְּלִין הָעֵדוּת שֶׁלֹּא בְפָנָיו, וְדָנִין עַל פִּיו (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן קע"ה וקע"ו). מִיהוּ אִם אֶפְשָׁר לָכֹף הָאַלָּם כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן זֶה סָעִיף ה', עָדִיף טְפֵי. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא אָמְרוּ אֵין מְקַבְּלִין עֵדוּת אֶלָּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין, הַיְנוּ בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, אֲבָל בִּקְטָטוֹת וּמְרִיבוֹת שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁאִם יָעִידוּ בִּפְנֵיהֶם יִתְקוֹטְטוּ עִם עֵדִים, גַּם יִתְקוֹטְטוּ זֶה עִם זֶה, תִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁמְּקַבְּלִים הָעֵדוּת שֶׁלֹּא בִפְנֵיהֶם, גַּם לֹא יְגַלּוּ מִי הֵם הָעֵדִים (הַגָהֲת מָרְדְּכַי הַחֲדָשִׁים). וְלִי נִרְאֶה, דְדַוְּקָא כְּשֶׁאֵין הַבֵּית דִּין רוֹצִים לָדוּן אֶחָד מֵהֶם עַל פִּי הַדִּין וְלַעֲנֹשׁ, רַק לְהַשְׁקִיט הַקְּטָטָה וּלְהוֹרוֹת כְּפִי צֹרֶךְ הַמְרִיבָה; אֲבָל כְּשֶׁרוֹצִים לַעֲנֹשׁ וְלָדוּן אֶחָד מֵהֶם, אֵין לְקַבֵּל הָעֵדוּת אֶלָּא בְּפָנָיו, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּאֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן י"א סָעִיף ד'.
טז הָיָה הַבַּעַל דִּין חוֹלֶה, אוֹ שֶׁהָיוּ הָעֵדִים חוֹלִים, מְקַבְּלִים שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְאִם הָיוּ הָעֵדִים מְבַקְּשִׁים לֵילֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְשָׁלְחוּ לְבַעַל דִּין וְלֹא בָא, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מָצוּי בָעִיר, הֲרֵי אֵלּוּ מְקַבְּלִים עֵדוּת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. הַגָּה: אֲבָל אִם לֹא הוֹדִיעוּ אוֹתוֹ, לֹא (טוּר). וְדַוְקָא שֶׁאֵין לָחוּשׁ שֶׁהָעֵדִים יֵלְכוּ קֹדֶם שֶׁיּוֹדִיעוּ אוֹתוֹ (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ראב"ן ור"י), וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בְּסָמוּךְ. וְאִם הָיָה הַנִּתְבָּע חוֹלֶה, אֵין מְקַבְּלִין עֵדוּת שֶׁלֹּא בְפָנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁיִּפְּלוּ הַנְּכָסִים קַמֵּי יַתְמֵי וְלֹא יוּכַל לָדוּן עִמָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק"י (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁשָּׁלְחוּ אַחֲרָיו וְלֹא בָא לְבֵית דִּין, מְהַנֵּי, וּמְקַבְּלִין עֵדוּת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, אִם פָּתְחוּ לֵהּ בְּדִינָא, אוֹ אֲפִלּוּ לֹא פָתְחוּ לֵהּ בְּדִינָא, וְצָרִיךְ לָדוּן לִפְנֵי אוֹתָן דַּיָּנִים כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן י"ד (ר"י נָתִיב ב' ח"א). וְכֵן אִם הָיָה דָבָר נָחוּץ, וְאִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל הָעֵדוּת אַחַר כָּךְ, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ הָעֵדִים חוֹלִים אוֹ הַתּוֹבֵעַ חוֹלֶה וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיָּמוּת (טוּר), וְכֵן אִם הָעֵדִים הוֹלְכִים לִמְדִינַת הַיָּם וְאֵין יְכוֹלִין לְהַמְתִּין עַד שֶׁיּוֹדִיעוּ אוֹתוֹ, מְקַבְּלִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁלְחוּ אֵלָיו (נִמּוּקֵי יוֹסֵף וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא וְהָרַאֲבַ"ד וְהָרַשְׁבָּ"א) וְכֵן נִרְאֶה מִמַּה שֶּׁפָּסַק לְקַמָּן סִימָן ק"מ סָעִיף י'.
יז רְאוּבֵן שֶׁתּוֹבֵעַ אֶת שִׁמְעוֹן וְעֵדָיו בְּמָקוֹם אַחֵר, יֹאמְרוּ בֵּית דִּין לְשִׁמְעוֹן אִם חָפֵץ לֵילֵךְ בִּמְקוֹם הָעֵדִים וְיָעִידוּ בְּפָנָיו, וְאִם לָאו יְקַבְּלוּ בֵּית דִּין שֶׁבִּמְקוֹם הָעֵדִים עֵדוּת שֶׁלֹּא בְפָנָיו וְיוֹדִיעוּ לְבֵית דִּין שֶׁבִּמְקוֹם הַבַּעֲלֵי דִינִין, וְיָדוּנוּ עַל פִּי אוֹתָהּ קַבָּלָה. הַגָּה: וְכֵן אִם מָצָא עֵדָיו בְּעִיר אַחֶרֶת, וְאֵין שָׁהוּת לִשְׁלֹחַ אַחֲרָיו, אוֹ שֶׁלֹּא יִמְצָא הָעֵדִים אַחַר כָּךְ, גּוֹבִין בִּפְנֵי בֵּית דִּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין, וְדָנִין עַל פִּי הָעֵדוּת הַהוּא (א"ז). וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. אַף ע"פ שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דַּאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁיַּפְסִיד הָעֵדוּת אִם לֹא יְקַבְּלוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, אֵין מְקַבְּלִין אֶלָּא אִם כֵּן שָׁלְחוּ לוֹ תְּחִלָּה, אֵין נוֹהֲגִין כֵּן, אֶלָּא כַּאֲשֶׁר נִתְבָּאֵר:
יח לֹא אָמְרוּ אֵין מְקַבְּלִין עֵדִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי ב"ד, אֶלָּא בְּתוֹבֵעַ שֶׁמֵּבִיא עֵדִים עַל תְּבִיעָתוֹ. אֲבָל הַמֵּבִיא עֵדִים לִפְטֹר אֶת עַצְמוֹ, מְקַבְּלִים.
יט אֵין מְקַבְּלִין עֵדוּת עַל קָטָן, אֲפִלּוּ בְּפָנָיו; דְּכֵיוָן דְּקָטָן הוּא, בְּפָנָיו כְּשֶׁלֹא בְּפָנָיו דָּמֵי. וְיִתְבָּאֲרוּ פְּרָטֵי דִּין זֶה בְּסִימָן ק"י:
כ אֵין שְׁנַיִם רְאוּיִן לְקַבָּלַת עֵדוּת; וְאִם קִבְּלוּ, לֹא עָשׂוּ כְּלוּם.
כא קַבָּלַת עֵדוּת צָרִיךְ ג' מֻמְחִים יוֹדְעִים הִלְכוֹת עֵדוּת כָּשֵׁר וּפָסוּל, וּזְהִירִין בְּקַבָּלָתָן לְכַוֵּן עֵדוּת כָּל אֶחָד, כְּדִתְנָן: "הֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא מִתּוֹכָן יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר"; וְכָל הַמְקַבֵּל עֵדוּת וְאֵינוֹ רָאוּי לָדוּן, כְּאִילוּ קִבֵּל עֵדוּת שֶׁקֶר, וְאֵינוֹ רָאוּי לָדוּן עַל פִּי אוֹתוֹ שְׁטָר. אֶלָּא סוֹמְכִין עַל הָעֵדִים עַצְמָן (טוּר).
כב נָכוֹן לִמְקַבְּלֵי עֵדוּת לְפַרְסֵם בִּשְׁטַר קַבָּלַת הָעֵדוּת מִי הֵם הָעֵדִים. מִיהוּ, אִם לֹא כָתְבוּ מִי הֵם הָעֵדִים, לֹא הִפְסִידוּ (שָׁם בִּתְשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן קי"ד).
כג אִם רָצוּ הַצִּבּוּר לְתַקֵּן שֶׁהַשְּׁנֵי סוֹפְרִים מְקַבְּלִים עֵדוּת וּמַגְבִּין עַל פִּיהֶם, וְכֵן אִם רָצוּ שֶׁאִם יִפָּטֵר הָעֵד שֶׁהֻזְמַן לְהָעִיד עִם הַסוֹפֵר שֶׁתַּעֲלֶה חֲתִימַת הַסוֹפֵר כִּשְׁנֵי עֵדִים, תַּקָנָתָם קַיֶּמֶת. הַגָּה: כִּי בְּכָל דְּבָרִים כָּאֵלֶּה רְשׁוּת לַצִּבּוּר לְתַקֵּן בְּעִירָם הַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם:
כד מִי שֶׁטּוֹעֵן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי כִתֵּי עֵדִים, וְאָמְרוּ הַכַּת הָאַחַת שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים כְּלוּם, לֹא הִפְסִיד זְכוּתוֹ וּמֵבִיא כַּת שְׁנִיָּה. אֵין מְקַבְּלִין עֵדוּת אֶלָּא בַּיּוֹם; וְאִם קִבְּלוּהָ בַּלַּיְלָה, אֲפִלּוּ הָיוּ עֵדָיו רְדוּפִים לֵילֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם, אֵין דָּנִין עַל פִּי אוֹתָהּ קַבָּלָה. הַגָּה: מִיהוּ אִם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם בַּעֲלֵי הַדִּינִים לְקַבֵּל הָעֵדוּת בַּלַּיְלָה, מְקַבְּלִים אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
כה אֵין מְקַבְּלִים עֵדוּת קֹדֶם שֶׁיָּשִׁיב הַנִּתְבָּע לִתְבִיעַת הַתּוֹבֵעַ, לְפִי שֶׁאוּלַי יוֹדֶה הַנִּתְבָּע וְלֹא יְהֵא צָרִיךְ עֵדִים, וְאַטְרוּחֵי בֵּית דִּין לֹא מַטְרְחִינָן.
כו אִם קִבְּלוּ עֵדִים מְעֻמָּד, מַה שֶּׁעָשׂוּ עָשׂוּי. וְאִם הָיוּ נִסְמָכִים עַל הָעַמּוּד, אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה מֻתָּר, דִּסְמִיכָה כִּישִׁיבָה. וּבְסִימָן י"ז נִתְבָּאֵר שֶׁעַכְשָׁיו נָהֲגוּ לְהוֹשִׁיב הָעֵדִים:
א סָעִיף א כל מי שיודע עדות כו'. כתב מהרי"ו סי' מ"ב דאם שום עד יאמר שאין רשאי להעיד מחמת שקבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אז בע"ד יתיר לו (אותו בע"ד שאמר לו בסוד שלא לגלות הוא עצמו יתיר לו וכן הוא שם במהרי"ו) לגלות הדבר עכ"ל והביאו ד"מ סי' זה סעיף א' עכ"ל סמ"ע וע' לקמן סי' רס"ו [רס"ז] בסמ"ע ס"ק ד' כיוצא בזה:
ב סָעִיף א וחייב בדיני שמים כ' מהרש"ל ביש"ש פ' הכונס סי' ו' וז"ל ונראה כל היכא דאמרינן חייב בדיני שמים אי תפס מפקינן מיניה אפי' לפי' רש"י שפירש בפ' השוכר את האומנין (הפועלים) גבי חוסם פרה ודש בה שפטור בקים ליה בדרבה מיניה ואפ"ה חייב לצאת ידי שמים והיכא שתפס הניזק לא מפקינן מיני' מאחר שמחויב לצאת ידי שמים וכן פסק הא"ז מ"מ כה"ג לכ"ע מפקינן מיניה בשלמא בקים ליה בדרבה מני' דחייב הוא רק דלא קטלינן בתרי קטלא ועבדינן החומרא הלכך היכא דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזמן הזה א"כ נוכל לומר שהסברא נותנת שאי תפס לא מפקינן מיניה דהא ס"ס חייב הוא אבל היכי שגרמא בנזקין הוא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצאת ידי שמים א"כ פשיטא דאי תפס מפקינן מיניה (הג"ה וכ"כ ריב"ש סי' שצ"ב וע' לקמן סי' קפ"ב ס"ק א') עכ"ל עוד כתב שם שאפי' בדברי' בלי כפייה אין לדוחקו ועיין שם (עיין ב"ח לעיל סי' י"א סעיף ד'):
ג סָעִיף ב אבל לא יוכל להשביען פי' להשביען בב"ד בפני עצמן להזקיקן שיאמרו הרי אנו מקבלין עלינו באלה ובשבועה שאין אנו יודעין לו עדות או שיאמרו אמן על השבוע' שמטיל עליהן ונ"ל דה"ה חרם בכה"ג ג"כ אין לקבל עליהן בענין זה דשבועה וחרם ענין א' הוא ודוקא בב"ה יכול להטיל חרם או שבועה על הכלל דהיינו לומר כל מ ימכם שיודע או על יחידים בפרט ובמ"ש בהגד"מ ע"ש ס"ג עכ"ל סמ"ע וכ"כ בתשובת מבי"ט חלק ב' סי' רפ"ג בשם החכם שאין משביע ואין מחרימי' את העדים מן הדין (הג"ה ודלא כהמבי"ט שחולק עליו וסובר שיכול להשביע' ויכול להטיל עליה' חרם בע"כ וכ"כ בסימני התשובה ומה שהביא ראיה מדברי התוס' ורש"י ור"ן ורמב"ם ז"ל דמשמע מדבריהם דאם השביען ואמרו אין אנחנו יודעין לך עדות שחייבין היינו כיון שאמרו אין אנו יודעי' לך עדות משמע שקבלו השבועה עליה' שאינם יודעי' וגם מ"ש בשם מורו הרב ריב"ש ז"ל שכ' בשם הרמב"ן שאפילו שתקו חייבים היינו דס"ל משום דשתיקה כי האי הודאה הוו אבל כ"ע מודו שאין יכול להשביען וגם להטיל עליהן חרם בע"כ ויפה כתב אותו חכם שזה דבר פשוט ולא ניתן לי כתב לעוצ' פשיטתו וק"ל) וע' ב"י מחו' ד' בשם הרשב"א דאם החרי' על הכלל אינו יכול להחרים פעם אחרת על הפרט:
ד סָעִיף ג משמתין אותו ל' יום. וע' במהרש"ל ביש"ש פ' י' דב"ק סי' כ"ג דאם רוצה לשלם מתירין לו וה"ה דלא משמתי' ליה (ועיין בתשובת רמ"א סי' פ"ח דף קפ"א ע"ג):
ה סָעִיף ג אבל אינו חייב לשלם. וכ"פ ביש"ש שם ומה שהקשה בסמ"ע ממ"ש בטור בי"ד סי' של"ד גם מהרש"ל הרגיש בזה ע"ש:
ו סָעִיף ג אין משמתין אותו. ומהרש"ל כ' שם דוקא היכא דהודה על הלואה סתם וכפר להרויח דאיכא חלול השם לא משמתינן ליה אבל בהפקעת הלואה שלא יודע לעכו"ם דליכא חלול השם משמתי' ליה:
ז סָעִיף ג ואם מתחלה יחדו העכו"ם וכתב מהרש"ל שם או שהם מרגישי' שהישראל יודע בדבר ואיכא למיחש לביטול קיומים של יהודים מעיד לכתחלה:
ח סָעִיף ג ויעיד לו. עיין בתשו' רמ"א סימן רס"ט:
ט סָעִיף ד אם יתבעוהו עיין בתשובת רמ"א סי' נ"ב דף קי"ו ע"ג:
י סָעִיף ד שאין מוציאין ממון ע"פ עד א' יכולי' להעיד. והרא"ש פסק דאפילו אדם חשוב דמוציאין ממון על פיו לבד כיון דאדם חשוב הוא וקשה לו להשתמט מותר לו להעיד עכ"ל סמ"ע וביש"ש כתב דט"ס הוא בהרא"ש וצ"ל לא יעיד אלא ישלם מכיסו ומ"מ אם העיד לא משמתינן ליה וע"ש:
יא סָעִיף ו להיות יושבי' בשעת קבלת העדות כתב בתשובת מבי"ט חלק א' סי' קי"ו דשלא במקום ישיבת הדייני' כגון בשוק או בדרך וכה"ג אפי' בדיעבד לא מהני כשהדיינים עומדין ע"ש ואין דבריו מוכרחים ובתשובת ן' לב ריש ספר ד' מביא בשם הריב"ש דבדיעבד כשר והסכים עמו וכתב ולא מצינו מי שחולק על זה ע"ש. וע"ל סי' ל"ט סעיף ז':
יב סָעִיף ח ואומרי' לו אמור היאך אתה יודע שהוא חייב לו ע' באגודת אזוב דף ע"ו ע"ג ובאגודה פ' אד"מ סי' מ"ב:
יג סָעִיף יא ודלא כיש מכשירין ועיין בתשובת רמ"א סי' י"ב דף כ"ט ל' וע' בתשו' מהרי"ט סי' י"ז:
יד סָעִיף יב חותכין דיני ממונות בעדות שבשטר ל' הסמ"ע ודוקא שהוא שטר גמור התירו משום תיקון העול' כדי שלא תנעול דלת שלא ילוו משום יראה שימותו העדי' או ילכו למ"ה כו' ואף שדברי המחבר אלו והסמ"ע הם מדברי הרמב"ם שכתב כן להדיא בפ"ג מה' עדות וז"ל דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהן ולא מפי כתב ידן אבל מדברי סופרי' שחותכין דיני ממונו' בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימין כדי שלא תנעול דלת בפני לויין ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואצ"ל במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן עכ"ל ומביאו הטור בקצר' מ"מ לא נהירא דבכמ' דוכתי בש"ס מוכח דעדות שבשטר דאורייתא הוא ומחייבינן ד"נ וקנסות וגיטין על פי עדות שבשטר גם בכסף משנה הביא שהרשב"ץ הקשה על הרמב"ם שהרי מקרא מלא דבר הכתוב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום למען יעמדו ימים רבים וגו'. ומה שתירץ הכ"מ שם דהאי קרא דברי קבלה הוא ולא דברי תורה לפע"ד לאו פירוקא מעליא הוא דהא אמרינן בהשולח דף ל"ו ע"א העדים חותמין על הגט מפני תיקון העול' מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום אמר רבא לא צריכא אלא לר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי תקינו רבנן עידי חתימה דזימנין דמתו סהדי או אזלו למדינת הים. ולדעתי שלזה נתכוין הרשב"ן אלא שקיצר בלשונו והכי מוכח נמי בריש פ"ק דגטין (דף ג' ע"א) דקאמר התם ליבעי תרי ומשני בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי תרי כדריש לקיש דאמר ר"ל עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצריך קיום והכא משום עגונה הקלו ע"כ וכן משמע בש"ס סוף פ"ב דכתובות וכן הוא להדיא בהש"י ותוס' ספ"ב דכתובות וכן משמע בשאר פוסקי' בכמה דוכתי גם בכ"מ הקשה על רמב"ם מספ"ב דכתובות וטפי ה"ל הקשות מהך דרפ"ק דגיטין שהבאתי ע"ש וכבר האריך בזה הרמב"ן בספר ההשגות שלו שהשיג על הרמב"ם במנין המצות בסוף עיקר השני דף י' סוף ע"ד וכתב שכבר השיגו על הרמב"ם כל חכמי הדורות בזה תשובות גמורות וראיות ברורות ע"ש באריכות: וראיתי בס' מגילת אסתר שחיבר מה"ר יצחק ליאון שהאריך ליישב דברי הרמב"ם בזה להציל אותו מהשגותיו של הרמב"ן. ולפע"ד אין ממש בכל דבריו מה שכתב וז"ל ומה שאמרו בפ' השולח דאורייתא הוא כו' לאו דוקא שיהא דאורייתא אלא כלפי שאמר במתני' שהיא תקנת ר"ג אמר והא מימי ירמיה הוא ואל יקשה בעיניך כי ל' זה דאוריית' לא יהיה פירושו תורה ממש שהרב' יש כדומה אליו בש"ס וכמו שהביא הרמב"ן ממש בהשגתו הראשונים בשורש הראשון ומה שאמר עוד הרמב"ן כי אנו דנין בגיטין בעדי חתימה בלבד פשיטא כי גם זהו דעת הרמב"ם שהרי מפורש אמרו שם במתני' שמפני תיקון העולם תקנוהו וכמו שמפור' בש"ס דזימנין דמייתי סהדי או אזלי למדה"י כי אמרם שם במתנ' העדי' חותמי' על הגט לשון גט פירושו כל שטרות שבעולם וכן פירשו התו' ריש פ"ק דגיטין ומכאן יצא לו להרמב"ם ז"ל שמה שדנין בד"מ בעדים שבשטר הוא כדי שלא תנעול דלת בפני לוין פי' שאם יצטרך המלוה בבואו לגבות מעותיו להביא העדי' שיעידו בפיהם כי ראו אותו שהלוה מעות לפלוני ובזולת זה לא יוכל לגבות ימנעו ולא ילוו מעותיהם לשום אדם משום דזימנין דמייתי או אזלי למד"ה ואין בידו להביאם ויפסיד מעותיו לכן תיקנו להם בעדות שבשטר עכ"ל וזה אינו מכמה טעמים חדא דלשון דאורייתא הוא משמע שהוא ממש דאורייתא ומ"ש הרמב"ן בהשגתו הראשונים לא אמר אלא מה שאמרו בש"ס פ"ק דר"ה אמרה תורה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות כו' שרגיל הש"ס לקרות למצוה דרבנן תורה מפני שגם היא תורה ואגב ריהטא אין הש"ס מדקדק בכך אבל שיקשה הש"ס בפשיטות בלשון קושיא דאורייתא הוא דמשמע דמתמה טובא והא דאוריותא הוא ואם איתא דאינו אלא מדברי סופרים מירמיה לא ה"ל לאקשויי דאורייתא הוא אלא הכי הל"ל והא רבן גמליאל תיקן הא ירמיה תיקן וכדאיתא בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר דפריך התם אטבול יום דאורייתא הוא ואידים פריך הא שלמה גזור ועוד דהא לפמ"ש הרמב"ם דין תורה שאין מקבלין עדות לא בד"מ ולא בד"נ אלא מפי העדים שנאמר כו' אבל מד"ס שחותכים ד"מ בעדות שבשטר כו' תנעול דלת בפני לוין כו' משמע להדיא דדוקא ד"מ משום שלא תנעול דלת בפני לוין אבל בגיטין דלא שייך בהו ה"ט אף מד"ס אין דנין בעדות שבשטר אא"כ העדים קיימים והא ליתא מסוגיא דהשולח הנ"ל ואפי' תימא דבגיטין שייך נמי לו' דתקנו מדברי סופרים שיועיל עדות בשטר בגטין מ"מ קשה מאי פריך ש"ס הא שפיר איכא לשנויי דירמיה לא תיקן אלא בד"מ דשייך בהו ה"ט שלא תנעול דלת בפני לוין אבל בגטין דלא שייך ה"ט ואתא ר"ג ותיקן אף בגטין ואף שלשון גט משמע נמי כל שאר שטרות מ"מ משמע נמי גט אשה וא"כ תקנת ר"ג היתה בגט אשה ועוד דע"כ צ"ל כן למאי דמשני לא צריכא אלא לר"א כו' דהא ליכא למימר דפריך אשאר שטרות וכדפי' ועוד דאי תימא דפריך אשאר שטרות מאי משני לא צריכא אלא לר"א כו' ס"ס קשיא הא ירמיה תיקן וליכא למימר דמשני דר"ג תיקן שלא ילוה אדם לחבירו לכתחלה בעידי מסירה דהא ודאי ליתא דהא אשכחן בכמה דוכתי בש"ס שמותר להלות אפילו בלא שטר כלל ואמרינן בס"פ הרבית אמר רב יודא אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים עובר מפני ולפני עור לא תתן מכשול הרי להדיא דבעדים מותר וכ"כ הרמב"ם גופי' ספ"ב מה' מלוה ואפי' בלא עדים נמי משמע דליכא איסורא אלא דלפני עור לא תתן מכשול אבל משום תקנת דר"ג לא שמענו דא"כ קשה מאי אשמעי' ר' יודא הא בלא"ה מתני' היא תקנת ר"ג א"ו בהשולח פריך מגיטין דוקא ומשני לא צריכא אלא לר"א דאמר עידי מסירה כרתי וא"כ לדברי מהר"י ליאון מאי משני אכתי קשה הא ירמיה תיקן ואי תימא ירמיה לא תיקן בגטין א"כ קשה ל"ל לשנויי לא צריכא אלא לר"א הא לרבנן נמי ניחא אלא ודאי תצריך לומר דה"פ לא צריכא אלא לר"א כו' דתיקן דר"ג דלא יגרש לכתחילה בעדי מסירה דזימנין דמייתי עדים או אזלי למ"ה כו' א"כ בע"כ דתקנת ר"ג היתה בגיטין לחוד ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דלשני דירמי' לא תיקן בגיטין כלל אלא בד"מ משום נעילת דלת ור"ג תיקן בגיטין א"ו ליתנהו לדברי הרמב"ם והאי קרא דכתוב בספר וחתום למען יעמדו ימים רבים ל"ד בד"מ הוא ומשים תקנת שלא תנעול דלת אלא דין תורה הוא שעדות שבשטר מועיל בכל דבר אף שאין העדים קיימין וא"כ פריך שפיר דאורייתא הוא ומשני לא צריכא אלא לר"א כו' ותיקן ר"ג שלא יגרש לכתחילה בעדי מסירה רק בעדי חתימה דזימנין דמייתי עדים או אזלי למד"ה: עוד כתב מהר"י ליאון שם וז"ל ומה שהקשה הרמב"ן מאמרם בכתובות פ"ב ומפ"ק דגטין כדריש לקיש כו' אין תשובה ממנו על הרמב"ם כלל כי זה המאמר לא נאמר רק לענין שיש לנו להאמין בכל הכתוב בשטר אבל פשיטא שצריך שהעדים יעידו בפיהם כל הכתוב בו מן התורה כו' ע"ש שהאריך בזה וגם דבריו אלה אין להם שחר דהא קאמר בש"ס בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי תרי כדריש לקיש כו' אלמא דמדאוריי' א"צ לקיים השטר כלל ובשטר שיצא לפנינו אפי' בלא קיום כלל גובין בו דאי מיירי שהעדים מעידים בפה הרי אין לך קיום גדול מזה והיאך קאמר בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי תרי ועוד דהא בגטין באמת הקילו אפילו אין העדים כאן ואוקמא אדאורייתא דסגי בלא קיום כלל אף ע"פ שאין העדים לפנינו ויותר ה"ל לתרץ לפי שיטתו דהך דבפ"ב דכתובו' ופ"ק דגיטין מיירי מדינא ע"פ דברי קבלה דירמיה דיועיל אפילו בלא קיום ורבנן חכמי המשנה הצריכו קיום אבל כל זה אינו משמע וכמ"ש: ז) עוד האריך מהר"י ליאון שם ליישב מ"ש הרמב"ן ואני מוצא דדיני נפשות ודיני קנסות בעדות שבשטר כו' בדברים שאין להם עיקר כלל ואין צירך להאריך ולהשיב על דבריו כי המעיין בצדק בדברי הרמב"ן ובדברי מהר"י ליאון שם ישפוט שדברי הרמב"ן ברורים ונכונים (גם מדברי הב"ח ס"ס מ"ו נראה שמסכים לדברי הרמב"ן) ולפי שבטור הובאו דברי הרמב"ם בסתם גם המחבר והר"ן והע"ש והסמ"ע ושאר אחרונים נמשכו אחר דברי הרמב"ם הוצרכתי להאריך ולברר דליתנהו לדברי הרמב"ם בזה:
טו סָעִיף יד ואם העד תלמיד חכם כו'. והרמב"ם כתב אם הבעל דין המביאן תלמיד חכם וע' סמ"ע ובכסף משנה פ"ט מהלכות עדות ובב"ח סימן זה:
טז סָעִיף טו אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין. ע' בתשו' ן' לב ספר ב' סי' ח' וע' בתשובת מהרשד"ם סי' ר"א וסי' שפ"ז:
יז סָעִיף טו ואם קבלו אין דנין על פיו. ע' תשובות מהר"א ן' ששון ססי' קמ"ה:
יח סָעִיף טו וחוזרין ומעידין. ע' בתשו' ן' לב סי' כ' וכ"ה ובריש סי' ד' דף ב' ודף ג' ע"ב וע' בתשו' ר' אליה ן' חיים סי' כ"ט:
יט סָעִיף טו ויש חולקין ומהרש"ל ביש"ש פסק דאפי' בדיעבד פסול העדו' שהוגבה שלא בפני ב"ד:
כ סָעִיף טו כשר בדיעבד. ולכן א"י לחזור ולהגיד בע"א וכ"כ בתשו' ר"ח ן' חיים שם:
כא סָעִיף טו יראים להגיד כו' ע' בתשו' רמ"א סי' י"א דף כ"ו ור"ס י"ד וס"ס פ"ו וסי' צ"ט שאל' ב':
כב סָעִיף טו רק להשקיט כו'. וכעין זה כתב מהרש"ל סי' ח' וע"ש עוד מדינים אלו:
כג סָעִיף טז היה הבעל דין חולה כו'. ע' תשו' ן' לב ספר ב' סי' ח' וסי' ס"א:
כד סָעִיף טז העדים חולים כו'. ע' תשו' ר"מ אלשיך סי' ט"ז דף כ"ז ואילך וסי' ע"ה:
כה סָעִיף טז שלא בפניו כו'. ע"ל סי' ק"מ סעיף י':
כו סָעִיף טז שיפלו הנכסיס קמי יתמי. וכתב עוד הטור בשם הראב"ד דאפי' יאמר התובע לדיינים לכל הפחות אם אינכם רוצים לקבל עדותן קחו הממון בידכם שלא יאכלוהו הקטנים אין שומעין לו עכ"ל ומביאו גם כן הסמ"ע וע' ב"ח:
כז סָעִיף טז אם פתחו ליה בדינא פי' התחילו לטעון בפניהם דאז אין יכולים לומר לא אדון לפניכם אלא בפני ג' אחרים עכ"ל סמ"ע ועמ"ש ב"י בשם ר"י וע' במהרש"ל סי' י':
כח סָעִיף יז אע"פ שיש חולקין כו' וכ"פ ביש"ש:
כט סָעִיף יח אבל המביא עדים לפטור עצמו מקבלין. ע"ל סי' ק"ח סעיף ט"ז כתב המחבר יורש קטן שהי' שט"ח לאביו ויצא עליו שובר אחר מיתת אביו אין קורעין את השטר ואין מגבין בו עד שיגדלו הותומי' כו' ואפי' יש עדים שזוכרי' הפרעון אין עדותן עדות לפי שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ואע"ג שמביא עדים לפטור שאני התם דחשב להוצי' שהרי רוצה להוציא השטר ולקרעו דלא כספר גידולי תרומה (דף קמ"א ע"ב) שהניח בקושיא (הגה ורב יוסף טראני בתשובה ח"ג שאלה ל"ב כתב וז"ל ודברי הר"ן ז"ל אינם אלא היכא שבאים להוציא מהלוה שלא בפני המלוה דלפטור עצמו מהתביע' יכול להביא עדים שלא בפני התובע וכו' אבל כשאין המלוה תובעו ודאי שלא יקבלו העדות אלא בפניו עכ"ל וע"ש שמביא ראיה מהא דלקמן סי' ק"ח שהוא מדברי הרמב"ן ז"ל ומביא עוד ראיות לדבריו ע"ש ועוד ראי' לזה ממ"ש המחבר לקמן סעיף כ"ה ע"ש ודו"ק):
ל סָעִיף יט אין מקבלין עדות על הקטן. ל' הסמ"ע ע' בטור ובפריש' שמבואר שם שאפי' אם הוא ידוע שהקטן הוציא לפלוני בעבדיו בחזק' מהשדה או מהבית מ"מ כיון שיש לו בו חזקת אבות וכו' וע' ל' סי' ק"י ס"ק י"ג ומ"ש שם:
לא סָעִיף כד אין דנין ע"פ אותו הקבלה. ויכולין העדים לחזור בהן כ"כ בשלטי גבורים פ"ק דסנהדרין דף רצ"א וכן עיקר ודלא כב"ח ע"ש:
לב סָעִיף כו ואם היו נסמכים על העמוד. ע' סמ"ע דאינו מותר לכתחל' דממ"נ אי מחשב ישיבה לגבי דיינים לא מחשב עמידה לגבי עדים עכ"ל והב"ח חולק שם ע"ז וע"ש:
א סָעִיף א כל מי שיודע עדות כו' כתב מהרי"ו סי' מ"ב דאם שום עד יאמר שאין רשאי להעיד מחמת שקבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אז בע"ד יתיר לו (אותו בע"ד שאמר לו בסוד שלא לגלות הוא עצמו יתיר לו וכן הוא שם במהרי"ו) לגלות הדבר עכ"ל והביאו ד"מ סי' זה ס"א:
ב סָעִיף א עדות לחבירו. לאפוקי לע"א וכמ"ש בסמוך בס"ג:
ג סָעִיף א וראוי להעידו לאפוקי קרוב או פסול ואפי' למ"ד החרם חל על הקרובי' מ"מ כל זמן שלא נתנו חרם אינו בכלל נשיאות עון כיון דאף אם יעיד אינו מחייבו ממון ב"י:
ד סָעִיף א ויש לחבירו תועלת בו לאפוקי אם לא ראו ההלוא' אלא שהלוה הודה בפניהן שחייב לזה ולא אמר אתם עידי דאין תועלת בעדותן דיכול הלה לומר שלא להשביע את עצמו כוונתי כמ"ש בסמוך ס"ח ולקמן סימן ל"ב ופ"א ואפי' אם שמעו שהודה לו ע"פ תביעתו כתבתי בדרישה דנראה דאין צריכין להעיד כדי דע"י עדותן יצטרך לישבע של השטות נתכוין דגם בלא עדותן אם יאמר זה הלא הודיתא בפני פ' ופ' צריך לשבע שלהשטות נתכוון אם לא שיטעון להד"ם ובזה אף אם יעידו העדים ויטעון להד"מ יהיה פטור מהשבועה וכמ"ש הטור בר"ם ל"ב ע"ש:
ה סָעִיף א חייב להעיד כמ"ש בפ' ויקרא והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו ואע"ג דלפני זה כתיב ושמעה קול אלה מ"מ הוכיחו רז"ל דונשא עונו לא עליה קאי דא"כ ישא עונו מבעי ליה אלא ה"פ דקרא ושמע קול אלה להעיד בדבר עדות שבלא"ה נמי היה בכלל אם לא יגיד ונשא עונו אז אחרי שמעו קול אלה ולא הגיד חייב נמי קרבן המפורש שם בפרשה ועפ"ר:
ו סָעִיף א אם יתבענו. דכמו דבלא תביע' אינו חייב קרבן על שמעו קול אלם ה"נ לענין נשיאות עון אינו בלא תביעה ועפ"ר:
ז סָעִיף א בב"ד דמדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ודרשינן כיון שהגיד (שאינו יודע לו עדות) . שוב אינו חוזר ומגיד והיינו דוק' בב"ד וע"ל סי' כ"ט סק"ח:
ח סָעִיף א בין שיש עד א' עמו. פי' אפי' אותו עד אינו בכאן ורוצה להמתין עד שיבא ויעידו יחד ויחייבו ממון בעדותן קמ"ל דלא אלא חייב להעיד מיד כ"כ מור"ם ועפ"ר:
ט סָעִיף א בין שהוא לבדו. דעד א' מביא לידי שבועה דאוריית' ואולי ישלם ולא ישבע ונמצא מרויח זה בעדותו ל' הטור:
י סָעִיף א ואם כבש עדותו כו'. ואפי' ב' עדים הן שכבשו פטורים בדיני אדם:
יא סָעִיף א פטור מדיני אדם פי' אף אם אחר שכבשו עדותן וזה כבר פרע. (כגון שתבעו התובע בשטר והן ידעו שהוא פרוע וכ"ש אם יודעים עדות שחייב הנתבע וכבשו עדותן מתחלה) וחוזרי' ומודים שידעו לו עדות שאינו חייב לו ושוב אינם נאמנים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וה"א שיהיו נאמנים לחייב עצמן מדיני דגרמי דגרמו הזיק לחבירו וכמ"ש לקמן בסי' כ"ט ובס"ס מ"ו באמרם כתב ידינו הוא זה אבל שטר אמנה הוא כו' דנאמנים אצל עצמן וחייבים לשלם להנתבע קמ"ל בכאן דאינם חייבים:
יב סָעִיף א אלא כמוציא ש"ר כו'. ועל כזה אמרו טובי' חטא וזיגוד מנגיד:
יג סָעִיף א אע"פ שא"ל אדם שיודע בו שאינו משקר. דמה שנאמר בתורה או ראה או ידע ידיע' זו היינו דוק' ע"פ עצמו של לוה שהודה לו בפניו בהודאה גמור' או אמר אתם עידי לכל מר כדאית ליה וכדלקמן סי' ל"ב ופ"א:
יד סָעִיף א ולא תעיד רק שיפחד כו'. וזה אסור משום מדבר שקר תרחק (גמ') ור"ל שמא ע"י פחד זה ישווה עמו הנתבע שלא כדין שלא היה חייב לו ולא כמ"ש בע"ש ע"פ מ"ש הב"י דשקר שבזה הוא שיגרום שיוציאו ממון ע"פ עד אחד דז"א דהרי כאן מיירי שאינו מבקש ממנו אלא שיעמוד כדי שיסבור ב"ח שיש לו ב' עדים ויודה לו וכשירא' זה שלא יודה לו יפרוש משם ולא יעיד ואז לא יוציאו הב"ד הממון ע"פ עד א':
טו סָעִיף ב אבל לא יוכל להשביען. פי' להשביען בב"ד בפ"ע להזקיקן שיאמרו הרי אנו מקבלין עלינו באלה ובשבועה שאין אנו יודעים לו עדות או שיאמרו אמן על השבוע' שמטיל עליהן ☜ ונ"ל דה"ה חרם בכה"ג ג"כ א"צ לקבל עליהן בענין זה דשבועה וחרם ענין א' הוא ודוק' בב"ה יכול להטיל חרם או שבועה על הכלל דהיינו לומר כל מי מכם שיודע או על יחידים בפרט וכמ"ש בהגד"מ ע"ש ס"ג: (הג"ה וכתב הריב"ש סימן ק"ע דכשבא להעיד על דבר עבירה שיש לחוש שמיראתן לא יגידו יכול להשביען עכ"ל ד"מ ו'):
טז סָעִיף ב צורך שעה. וכתב שם כגון שרואין שהעם מקילין בעדות שקר ואינם מקילין בשבועות שקר:
יז סָעִיף ב אף הקרובי' צריכי' להעיד. ☜ ע' בהג"א ר"פ שבועו' העדות דכתב בשם א"ז דאין החרם שנותנין אחר עדות חל אקרובים ואפי' אמר על הרחוק ועל הקרוב אין חייב להגיד שהרי אמר על דעת המקו' ואין זה דעת המקו' שקרוב יעיד ודייק כן ממשנה דר"פ שבועת העדות דתנן שם שבועת העדות נוהג ברחוקים ולא בקרובי' מ"ט דכתיב אם לא יגיד וגו' והקרובי' אם הי ומעידים לא היו מוציאין ממון על פיהם השתא נמי שנשבעים. אין עונש השבועה חל עליהן להתחייב בקרבן אבל ראב"ש כתב ז"ל דלא היא דלא פטר הכא אלא מקרבן שבועות העדות אבל שבועה חייל עליהן ואם הזיד לוקה כדאמרי' וכו' עד ונקר' עבריין דלב ב"ד מתנה כך כדי לחקור אחר האמת ומיהו ממונא לא מפקינן אלא בכשרים להעיד וכן שמעתי מריב"א הלוי עכ"ל וגם המרדכי ר"פ שבועת העדות כתב אות באות כדעת ראב"ש הנ"ל ובד"מ הביא שני הדיעות וכתב דעת המרדכי באחרונה וצ"ע למה כתב כאן כדעת החולקי' עליו שכן עיקר:
יח סָעִיף ב ויש חולקין. וע"ל סי' י"ו מ"ש מזה:
יט סָעִיף ב וכן עיקר. ואע"פ דלעיל סי' י"ז ס"ג סתם המחבר וכתב דאפי' אם הזכות של העדות והראיה יודע בהן זה שכנגדו חייב להעיד ושם לא כתב מור"ם עליו כלום משמע דהסכים עמו הא כתבתי שם דשם איירי דכשנגדו יודע מי הן עדיו או אצל מי ימצא ראיותיו ולא איירי שם בעדות שיעיד לו בע"פ ועמ"ש עוד שם:
כ סָעִיף ג ויש ישראל יודע עדות לעכו"ם. הכלל בזה דכל היכא שאינו גורם בעדותו שיתחייב הישראל בדין העכו"ם טפי מאלו היה מעיד עליו בדין ישראל ה"ז מותר להעיד לו הן אחד הן שנים ואם מתחייב ע"י עדותו טפי אזי אסור:
כא סָעִיף ג אבל אין חייב לשלם. צ"ע דבי"ד סי' של"ד קחשיב הטור והמחבר בסעיף מ"ג כ"ד דברים שמנדין אותן עליהם וכתב שם ז"ל התשיעי המעיד על ישראל בערכאות של עכו"ם והוציאו ממנו ממון שלא כדין מנדין אותו עד שישלם ודוחק לומר דשאני הכא דתבעוהו העכו"ם להעיד מ"ה הקילו בו שא"צ לשלם דאכתי קשה דלא ה"ל לסתום שם אלא לחלק דאם תבעוהו פטור מלשל' ואפש' דלצדדין כ' שם דלפעמי' מנדין אותו לחוד והיינו אם אין יכול לברר ששקר העיד ופעמי' מנדין אותו עד שיתן והיינו כשיכולין לברר. גם י"ל בדוחק דה"ק מנדין אותו כשאינו רוצה לשהות עוד בנידוי ישלם אלא שק"ק מ"ש זה ממי שנתחייב לישבע שבועת היסת ואינו רוצה לישבע דג"כ אין יורדין לנכסיו אלא שמנדין אותו ל' יום ואח"כ מתירין נידויו ופוטרין אותו וכמ"ש בטור בספ"ז וה"נ כאן דלא החרימוהו אלא משום חציפותו וא"ל דר"ל אם אינו רוצה לשהות אפי' ל' יום בנידוי ישלם דלשון עד שישלם לא משמע הכי:
כב סָעִיף ג אם יש לברר ששקר העיד ישלם בישראל לישראל לא שייך זה דבדיני ישראל אין מוציאין ממון ע"פ ע"א ובב' עדים אין שייך בירור דתרי כמאה וע"ל ר"ס כ"א [ל"א]:
כג סָעִיף ד מותר להעיד לו אם יתבעוהו. אפילו אם הוא במקו' שנותנין לו שבועה על הכפירה וע"י ע"א דמסייע לו פוטרין אותו משבועה ואלו לא העיד שמא היה משלם ולא הי' נשבע אפילו הכי מותר דהרי גם בדיני ישראל עד אחד המסייע פוטרו משבועת היסת ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
כד סָעִיף ד וכ"ש שב' עדים יכולי' להעיד. פי' כשהעכו"ם התובע מוציא ממון ע"י:
כה סָעִיף ד שאין מוציאין ממנו ע"פ ע"א יכולי' להעיד כצ"ל והרא"ש פסק דאפילו אדם חשוב דמוציאין ממון ע"פ לבד כיון דאדם חשוב הוא וקשה לו להשתמט מותר להעיד ועד"ר:
כו סָעִיף ד דהרי בדינינו אין מוציאין ממון "על "ידן "כעל פי ע"א כן הוא הגירס' הנכונה ור"ל דכמו דע"א אסור להעיד במקו' שמוציאין העכו"ם ממון ע"י ע"א מה"ט נמי אפילו במקו' שאין מוציאין ממון ע"י ע"א מ"מ כיון שנוהגי' להוציא ע"י ב' שהן קרובי' זה לזה אסור להן להעיד כיון שבדיננו אין מוציאין ע"י קרובי' והרי דינם כדין ע"א הנ"ל שאסור להעיד וק"ל עיין בהגד"מ:
כז סָעִיף ה אלא הם שולחין אליו. פי' שולחי' אליו ג' אנשים דהוי ב"ד וב"ד מוסר לב"ד וכמ"ש לקמן ס"ס ל' אבל שנים לא דהוי כעד מפי עד אם לא במקום שיש תקנה שהצבור תקנו ביניהן ששלוחיהן יקבלו עדות דאז הולכין בתר התקנה כמ"ש בסמוך בס"ג [בסכ"ג] ועמ"ש בסמ"ע בסמוך סל"ז מזה עוד:
כח סָעִיף ה צד אפרושי מאיסור'. עפ"ר ודרישה שם כתבתי דנ"ל דל"מ אם הב"ד רוצים להתיר אשה שסוברים שמת בעלה והוא יודע שחי שצריך להעיד אלא אפי' איפכא נמי משום דג"כ יש בו צד אפרושי מאיסור' כגון אם לאחר שאסרוהו הב"ד לאשה זאת בא אחר וקדשה ואמרו לו הבריות שהיא נשואה כבר ואין קידושין תופסין בה דאז ילך זה וישא אחרת או אחד מהנשים שאסורות לו מחמת קידושי הראשונה והוא לא יחוש לקידושין הראשוני' והרי זה חומרא דאתא לידי קול'. וכן רבים כאלה כתבתי עוד מקצתן בדרישה ומ"ה דקדק הטור וכתב צד אפרושי מאיסור' ולא כב"י שכתב ע"פ פרש"י דכה"ג א"צ להעיד ע"ש:
כט סָעִיף ה ויש הוכחה לדבריו. המחבר השמיט זה ואזיל לטעמיה שכ' בב"י שצ"ל של הרמב"ם וסייעתו א"צ להוכחה דכיון שהב"ד יודעין שבעל דין אלם דיינינן הכי לכל האלמים ואני כתבתי בדרישה דנ"ל דלית בזה פלוגתא כלל שלכ"ע בעינן הוכחה או רגלים לדבר שיראי' העדים להעיד מפני אלמותן ע"ש:
ל סָעִיף ה הרי ב"ד כופין את בעל דינו שיביא כו'. בגמ' אמרו בזה דכשיבואו מסתמא יעידו דתרתי נא עבדי שישתקו ולא יבאו להעיד וכשיבאו יכפרו לומר שלא ידענו עדות מפני יראתו דהאלם:
לא סָעִיף ה להעיד מעומד. דכתיב ועמדו שני האנשי' וכמ"ש בסי' י"ז דאעדים קאי ושם בס"ג כתב הטור דכבר נהגו להושיב העדים והבע"ד כדי להסיר המחלוקת וכתבו המחבר ג"כ בס"ס זה וע"ש:
לב סָעִיף ה ואם העד ת"ח כו'. דאת י"י אלהיך תירא כתיב לרבות ת"ח וה"ל האי ועמדו עשה והאי את ה' אלקיך תירא עשה ועשה דכבוד תורה עדיף גמ':
לג סָעִיף ו צריכין הדיינין להיות יושבין וכו' מדכתיב וישב משה לשפוט את העם ועוד מדכתיב ועמדו שני אנשים לפני אלקים מכלל דהאלקים דהיינו הדייני' יהיו יושבים בשעת עמידת העדים לפניהם להעיד:
לד סָעִיף ו שלא ישמעו מפי המתורגמן דכתיב ע"פ שנים עדים דוקא על פיהם ומשום דיש לחוש שישנה המתורגמן את דבריהן וגם יכול הדיין לחקור יותר ע"פ שמיעתו מפי העדים עצמן וע"ל סי' י"ז מ"ש לענין ב"ד וה"ה כאן לענין העדים:
לה סָעִיף ז כח עדות שקר. דע"י עדות שקר בא רעב ודבר בעולם כדאי' בפז"ב ויליף לה מדכתיב נשיאי' ורוח וגשם אין (בשביל) איש מתהלל במתת שקר וכתיב מפץ וחרב וחץ שנון (בשביל) איש עונה ברעהו עד שקר:
לו סָעִיף ז ובושת המעיד בה בעה"ז ובעוה"ב ושהוא בזוי בעיני השוכרו. הל' זה אינו לא ברמב"ם ולא בטור דהרמב"ם כ' דמודיעין לו בושת המעיד שקר בעה"ז ובעה"ב ולא סיים לכתוב ושהוא בזוי כו' ולא כתב שמודיעין לו בושת עוה"ז ועה"ב והדין עמהם שהבושה שבעה"ז הוא שהוא בזוי בעיני השוכרו וכן משמע שם בגמ' ר"פ זה בורר ויליף לה מדכתיב והושיבו שני אנשים בליעל נגדו והעידוהו לאמר ברך נבות אלקים ומלך שהשוכרים עצמן קראן בני בליעל:
לז סָעִיף ח אח"כ מוציאין את כל אדם לחוץ. כן הוא לשון הרמב"ם והוא מהמשנה דפ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ט) אבל הטור לא כתבו ועל כל פנים נראה לי דהאי כל אדם לאו דוקא הוא דהא מסתמא הבע"ד נשאר שם בשעה שהעידו לפני הבית דין ולכאורה היה נראה דגם הבע"ד קאמר דמוציאין לחוץ ומיירי דכבר העידו שניהן בפני הבע"ד ובפני כל העומדי' שם מיד שהכניסו העדים אז אמרו שיודעי' שפלוני חייב לפלוני ואחר שהעידו כן קאמר דמוציאין את הכל לחוץ ובודקין את כ"א לבדו וכן משמע הל' במשנה והפוסקי' דכתבו דשואלין את כל אח' היאך אתה יודע שהוא חייב לו ולא קאמר דמעיד כ"א שחייב לו משמע מזה דכבר העידו שהוא חייב לו אבל ז"א מדפריך שם בגמ' (דף ל') וז"ל ואח"כ מכניסין אותן למאן אי לבע"ד התם קאי ופירש"י דהא לא קתני שהוציאן כו' משמע דס"ל להגמ' פשוט דמאי דקתני המשנה ואח"כ מוציאין לא קאי אבע"ד ודו"ק:
לח סָעִיף ח ה"ג שזה חייב לזה ואם אמר הוא אמר לי חייב כו' כדאיתא שם:
לט סָעִיף ח הוא אמר לי חייב אני לו כו'. משום דטענינן לי' שלא להשביע נפשו אמר כן כמ"ש לעיל ולקמן ר"ס ל"ב:
מ סָעִיף ח או שיאמר בפני הודה לו. ובטור כתב עד שיאמר אתם עדי והמחבר אזיל לטעמיה שפסק בסימן פ"א כהרמב"ם והרמ"ה דס"ל דבמודה לו לפני עדים בהודאה גמורה ה"ל כאומר אתם עדי ע"ש:
מא סָעִיף י אא"כ הלך למדינת הים. משום דמן התורה כה"ג הוי עדות אלא שחכמים הצריכו לומר עדותו בפי' ובכה"ג העמידו על דברי תורה:
מב סָעִיף יא וכן נוהגין. אבל התוס' והרא"ש והמרדכי והטור כתבו בשם ר"ת דמותר לשלוח עדותו בכתב כל שזוכר העדות ויכול להעיד בפיו (לאפוקי אלם דאין ראוי לקיים בו ע"פ שנים עדים כו') אם רצה ומשום כל הראוי לביל' אין בילה מעכבתו משמע דהכי ס"ל ☜ וראיתי ממורי הוראה שלא רצו לטרוח הת"ח ושלחו לו לכתוב עדותו בכתב ידו ולשלחו לב"ד וכן נ"ל מאחר דלר"ת וסייעתו אפילו בלא ת"ח מותר לעשות כן:
מג סָעִיף יב בעדות שבשטר ודוקא שהוא שטר גמור התירו משום תיקון העולם כדי שלא תנעול דלת שלא ילוו משום יראה שימותו העדים או ילכו למדינת הים לאפוקי אם כתבו דבריהם בפנקסיהן דלא מהני אפילו לר"ת וסייעתו כשאין העדים לפנינו דה"ל כאלמי' דאינן ראוין להעיד בפיהן ועיין בהגד"מ מ"ש וע"ל בסי' מ"ו ס"י ובסי' קמ"ו ס"ה ובסמ"ע ס"ק ז' ח': (הג"ה) וכתוב בהגהת מרדכי דקידושין דבדיני ממונות הלכה מפי הגבורה להכשיר עדות בכתב כמו בשאר עדות ד"מ ט"ו:
מד סָעִיף יג כל זמן שזוכר האדם כו'. ל"מ אם נעשה מתחל' עד בדבר דאז מתחלה רמיא אנפשיה ואינו שוכחו אלא אפילו לא נעשה מתחלה עד בדבר מכל מקום כשעתה רמיא אנפשי' לזוכרה מעיד לו ועד"ר:
מה סָעִיף יד אפילו אם הי' המזכיר עד השני. כן הוא בגמרא ויש רבותא בהזכרת העד יותר מבאחר דה"א דהעד יחשב קצת נוגע בדבר דניחא לי' דדברי עדותו יעשה פרי כשיסכים השני עמו לכל דבריו והטור לא כתב על ידי העד אלא על ידי אחר ר"ל אפילו אם העדים שניהן שכחו הדבר ואחר הזכירם ויש בזה ג"כ צד רבותא טפי וק"ל:
מו סָעִיף יד ואם העד ת"ח כו'. כן כתב רש"י והטור והרמב"ם כתב אם הבע"ד המביאן הוא ת"ח והב"י הקשה עליו ומ"ה השמיט כאן דבריו והטור הביא דברי רש"י ודברי הרמב"ם אחריו ומשמע דס"ל כהרמב"ם או כדברי שניהן וכן נלע"ד וכתבתי טוב טעם לדבריו בדרישה ע"ש:
מז סָעִיף טו אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. משום שנאמר והועד בבעליו ודרשינן יבא בעל השור ויעמוד על שורו וע"ל סימן ק"י ס"ט בהג"ה דבדבר ברור מקבלין שלא בפניו ועיין עוד מדין קבלת עדות שלא בפניו בסי' ק"מ ס"י:
מח סָעִיף טו אע"פ שהגידו בראשונה ע"פ החרם. פי' והא השתא דמשנין בעדו' נמצא דנשבעו לשקר ופסולים הן לעדות קמ"ל דלא שכל שלא בפניו אין מדקדקין כל כך בעדותן ה"ה אם הגידו בראשונה על פי השבועה ר' מנחם שם ועד"מ מה שכתב עוד מזה:
מט סָעִיף טו ולכן אם הבע"ד כו'. פי' לכן כיון דאין מדקדקים בזה כ"כ מקילינן ג"כ בהא:
נ סָעִיף טז הי' הבע"ד חולה מקבלין כו'. בזה לא כתב המחבר דבעי' דשלחו אליו ולא בא והיינו כדעת הי"מ שכתב הטור שחלקו בין חולה שיש לחוש שימות פתאום להולך למדינת הים שיש שהות לשלוח אחריו אבל כשאינו בעיר מסתמא לא ימתינו העדים מלילך למדינת הים עד שישלחו אחריו ויבא וז"ש המחבר או שאינו מצוי בעיר כו' (ובחנם האריך מור"ם אחר זה במה שחזר וכתב ז"ל ודוקא שאין לחוש שילכו כו' ועוד כת' אח"כ וכן אם הי' הדבר נחוץ כו' עד ואין העדים יכולין להמתין דכל זה בכלל דברי המחבר המה) אבל התוס' והרא"ש והטור ס"ל דגם בחולה בעינן שישלחו ע"ש וז"ש מור"ם אח"כ בסוף סעיף י"ז אף ע"פ שיש חולקים:
נא סָעִיף טז ואם הי' הנתבע חולה כו'. דדוקא בתובע שחולה הקילו משום שיאמר אני רוצה להזכיר העדים לכוין את העדות ואם אמות ישתכח העדות ויפסיד כל החוב משא"כ בחולה הנתבע דאז יכול לגבות החוב כשיגדלו היתומי' וגם משום שבכאן לא פשע במה שלא בא כיון שהוא חולה ולא הי' יכול לבא ועפ"ר:
נב סָעִיף טז שיפלו הנכסים קמי יתומים בטור סיים וכתב ז"ל כי מזל רע דידיה גרם שחלה הנתבע ☜ עוד כת' בשם הראב"ד דאפילו יאמר התובע לדיינים לכל הפחות אם אינכם רוצים לקבל עדותו קחו הממון בידכם שלא יאכלוהו הקטני' אין שומעין לו עכ"ל. ובפרישה כתבתי הטעם בשם מור"ש דדוקא כשאדם ודאי חייב לחבירו ויש לחוש שיכלה ממונו קודם שיגיע זמן הפרעון אמרי דלוקחין הב"ד ממונו מידו וכמו שכתב הטור והמחבר לקמן בסי' ע"ג ולא בכה"ג דעדיין לא נתברר דחייבין לו:
נג סָעִיף טז וי"א דכל ששלחו כו'. אדלעיל אמ"ש המחבר בר"ס ט"ז קאי והא דכתבו מור"ם בשם י"א אף על גב דמימרא בגמ' משמיה דשמואל היא בר"פ הגוזל והטור כתבו בלי מחלוקת משום דהרי"ף והרמב"ם השמיטו האי מימרא דשמואל וס"ל דאותה מימרא אינה מוסכמת הוא אליבא דאינך אמוראי ודאין מקבלין כ"א בחולה או בהולך למדינת הים ומה"ט נמי השמיטו המחבר:
נד סָעִיף טז אם פתחו ליה בדינא. פי' התחילו לטעון לפניהן דאז אין יכולין לומר לא אדון לפניכם אלא בפני ג' אחרים שבעיר הזאת וכמ"ש לעיל סי' י"ג אבל אי לא פתחו יכולין לומר אין רצוני שתקבלו אתם עדותי אלא מי שידון אותי יקבלם ולא אדון לפניכם:
נה סָעִיף יז ועדיו במקום אחר ☜ וכתב העיטור וה"ה לעדים שזה במקום רחוק וזה במקום רחוק וצריך לצרף עדותן (ד"מ כ"א):
נו סָעִיף יח אבל המביא עדים לפטור כו'. דדוקא במקו' שבאין להוציא ממון על ידי עדים בעינן לפניו:
נז סָעִיף יט אין מקבלין עדות על הקטן. עיין בטור ופרישה שמבואר שם שאפילו אם הוא יודע שהקטן הוציא לפלוני בעבדיו בחזק' מהשדה או מהבית מכל מקום כיון שיש לו בו חזקת אבות אין מקבלין עדות של הדר בה שטוען שקנהו מאביו ושיש לו עדים שהחזיק בה ג' שנים אלא ימתין עד שיגדיל והיינו דוקא אם הקטן כבר הוציאו וזה שהוציא מידו בא לתובעו אבל אם הקטן בא להוציא בדין אין שומעין לו להקטן אלא מעמידין לו אפוטרופוס ומקבלין עדותו של זה הדר בו בפניו ודנין ביניהן או ממתין עד שיגדל ואז תובע לזה שדר בו וע"ל סי' קמ"ט ס"ך מזה ועוד בסימן ק"י ס"ט דבקטן בדבר ברור מקבלין וכן בצוואה:
נח סָעִיף כ אין שנים ראוין לקבלת עדות. דה"ל כעד מפי עד וכמש"ל:
נט סָעִיף כב נכון למקבלי עדות לפרסם בשטר כו'. פירוש כשאינם דנים על פי העדות שהעידו לפניהן אלא מקבלין עדותן ושולחין העדות לב"ד אחר לדון עליו וכמ"ש לפני זה בסי' י"ד [בסי"ז] ולקמן בסמ"ו יתבאר הדין כן בדין עידי הקיום ע"ש וסיים שם בטעמא כיון דבית דין בתר בית דין לא דייקי וע"ל סי"ט מ"ש מזה:
ס סָעִיף כג וכן אם רצו כו'. ומפורש שם בתשובה שהסופר צריך לכתוב בשטר שיודע שנמסר העדות בתחלה לו עם עוד א' ששמו פב"פ ושאותו פלו' נפטר לעולמו ושהוא כתב וחתם לבדו אחר פטירת העד חבירו כתקנת הקהל ע"ש:
סא סָעִיף כד לא הפסיד זכותו כו'. וה"ה בכת אחר כת והוכחשו וע"ל סי' ל"א בסופו:
סב סָעִיף כד אין מקבלין העדות אלא ביום כו'. משום דה"ל כדין וגם בדין אם קבלו הבעל דין עליהם לדון בלילה מותר לדונם בלילה וכמ"ש לעיל בסימן ה' ע"ש:
סג סָעִיף כד אין דנין ע"פ אותה קבלה ל"ד למ"ש מור"ם בהג"ה לעיל בסימן ה' ס"ס ב' די"א דאם דנו בלילה דדיניהם דין דהתם ה"ל דיעבד ממש משא"כ הכא דרוצי' לדון על העדות לכתחלה לא מיקרי דיעבד ממש ולא כמ"ש בע"ש הטעם משום דהכא כתיב להדיא והי' ביום הנחילו ובדין כתיב ושפטו בכל עת דהא האי קרא דושפטו לבית דין אתא ותחילת דין ג"כ נפקא לן מהאי קרא דוהיה ביום הנחילו וכמ"ש בסימן זה:
סד סָעִיף כו ואם היו נסמכי' על העמוד כו'. ובסי' י"ז ס"א כתב מור"ם בהג"ה דעמיד' ע"י סמיכה כזה ה"ל עמיד' לענין עדים ובע"ד שצריכי' לעמוד וכתבתי שם סק"ו דה"ט כיון דקרא אסמכתא בעלמא הוא אזלינן בתרווייהו לקולא גם כתבתי שם דנראה אם תרווייהו כחדא דהיינו שהעדי' או הבע"ד נסמכי' וגם הדייני' הפוסקי' אותו הדין נסמכין דאינו מותר לכתחלה דממ"נ אי מחשב ישיבה גבי דייני' לא מחשב עמידה לגבי עדים:
א סָעִיף א וחייב בדיני שמים. כתב הריב"ש דכל היכא דמחויב לצאת ידי שמים אי תפס מפקינין מיני' והובא בשכנה"ג ועיין משנה למלך הל' רבית ולא כן משמע בהא דאמרינן בפ' הפועלים דף צ"א גבי חוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה ופריך והא אינו לוקה ומשלם כו' רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו וכתב רש"י ז"ל אתנן אפילו בא על אמו ונתן לה באתננה טלה אתנן הוא ואסור לקרבן דאתנן סתמא כתיב כו' ואף על גב דאי תבעה לקמן לדינא תן לי אחנני לא מחייבין לי' דקיימא לן בדרבה מיניה כי יהיב ניהלי' אתנן הוא אלמא אף במקום מיתה נמי רמי תשלומין עלי' כי יהיב ניהלי' וגבי חוסם נמי תשלומין רמי עלי' אלא שאין כח בית דין לעונשו שתי' וכיון דרמי תשלומין עלי' לא יצא י"ח עד שישלם א"נ אי תפיס לא מפקינן מיני' כך שמעתי מפי מורי הזקן עד כאן לשונו ומשמע מזה דדינא לצאת ידי שמים אי תפיס לא מפקינן מיניה אמנם מוהרש"ל בפ' הכונס ביש"ש סימן ו' כתב וז"ל ונראה דכל היכא דחייב לצאת ידי שמים אי תפס מפקינן מיני' אפילו לפי' רש"י פ' השוכר וכו' מכל מקום כה"ג מפקינן מיני' בשלמא בקיימא לן בדרבה מיני' חייב הוא רק דלא עבדינן החומרא הלכך היכא דלא עבדינן החומר' כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזמן הזה אם כן נוכל לומר שהסבר' נותנ' אם תפס לא מפקינן מיני' דהא ס"ס חייב הוא אבל היכא שגרמ' בניזקין הוא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצאת ידי שמים אם כן פשיטא דאי תפס מפקינין מיני' עד כאן לשונו והנה משמע מדברי מוהרש"ל דאפילו בקיימא לן בדרבה מיני' לא מהני תפיסה אלא דוקא היכא דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או בזמן הזה או שלא בהתראה אבל היכא דעבדינן החומרא תו לא מחייב כלל בתשלומין ואפילו תפס מפקינן מיני' ולכאורה דברי מוהרש"ל המה דברי נביאות דהא שפי' מצינן למימר דאפילו עבדינן החומרא רמי עליו תשלומין וכן משמע לישנא דש"ס דפריך והא אינו לוקה ומשלם ולזה אמר רבא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו: אמנם נראה דברי מוהרש"ל מוכרחין והוא דבסנהדרין דף ע"ב רבא איגנבי' לי' דיכרי במחתרת אהדרינהו ניהלי' ולא קיבלו הואיל ונפק מפומי' דרב דבדמים קנינהו והקשו בתוספות כיון דחיוב הוא לצאת ידי שמים אמאי לא קיבל ותירצו שהם לא הי' מחזירין אלא משום שהיו סבורין שבדין חייבין להחזיר ולא רצו לצאת ידי שמים ולכך לא קבלינהו ע"כ והנה לשיטת רש"י דמהני תפיסה אם כן אפילו לא רצו לצאת ידי שמים למה אהדר רבא בתר דקבלה כיון דמהני תפיסה אבל לפי מ"ש מוהרש"ל דלא מהני תפיסה אלא היכא דלא עבדינן החומר' אבל היכא דעבדינן החומר' כגון במזיד והתרא' אין עליו שום עונש אחר בדיני אדם ואם כן הבא במחתרת עבדינן ליה החומר' דאין לו דמים ורשאין להרוג אותו ואין עליו שום חיוב תשלומין ואף על גב דניצול ולא נהרג לא הוי כשוגג אלא כמו מזיד ובהתראה וברח דזה ודאי כל דין מזיד עליו כיון דכבר נתחייב בהחומרא מה שאין כן שלא בהתראה או בזמן הזה מעולם לא הי' עליו החומרא אלא דהתורה פטרה משום דלא חלקת בין שוגג למזיד על כל פנים עליו חיוב תשלומין ומשום הכי מהני תפיסה אבל היכא דעבדינן החומרא דאינו ראוי לו לשלם לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה כיון דכבר הי' בו עונש החומרא ומחתרת כמו מזיד והתראה בפני הבית ודו"ק: ובחידושי הר"ן הקשה גם כן קושיות תוספות דהא לצאת ידי שמים מחויבין להחזיר ותי' בשם הר"ר דוד וז"ל דלא דמי דהתם גבי אתנן צריך האדם לעמוד בדיבורו אף ע"פ שלא יתחייב מן הדין אבל כאן אחר שקנו הני דיכרי בדמייהו לפי סברא דרב נמצא גניבה זו קנוי' לגמרי ביד הגנב ולא ניתן להישבון עיין שם וקשה דאי נימא משום דחיוב לעמוד בדיבורו ונתן לה הוי אתנן אם כן הא דאמרי' בפ' השוכר את הפועל בא עלי' ואח"כ נתן לה אתננה מותר ורמינהו בא עלי' ואח"כ נתן אפילו מכאן ועד שלש שנים עיין שם דפריך וכי אמר טלה זה מאי הוי הא מיחסרא משיכה והא התם גם כן מחויב לעמוד בדיבורו כיון שהבטיח לה וצריך עיון ☜ולכן העיקר כדברי רש"י אלא דהיכא דעבדינן החומרא לא מהני תפיסה וכמ"ש: ובזה ניחא ליישב מה דקשיא לן בהא דתנן בכריתות יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד האוכל חלב מהמוקדשין וכו' ר' מאיר אומר אף אם היתה שבת והוציאו בפיו א"ל אינו מן השם וקשיא לן מאי הוסיף ר' מאיר שבת דהא במה דהוסיף חיסר אשם דבפ' כל שעה (פסחים דף כ"ט) תניא האוכל חמץ של הקדש י"א מעל וי"א לא מעל מאן י"א ר' נחוניא בן הקנה דחייבי כריתות פוטר מתשלומין והקשו בתוספות אמאי פטור מקרבן מעילה משום דקיימא לן בדרבה מיני' הא אמר בהמצניע המוציא אוכלין בכלי שגג באוכלין והזיד בכלי חייב על האוכלין ותרצו כיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש ועיין שם ואם כן אם היתה שבת דהוא חייבו מיתות בית דין ודאי פוטר מתשלומין דאפילו ר"מ לוקה ומשלם א"ל מת ומשלם לית ליה כדאי' בפ' אלו נערות ואם כן ליכא אשם ואם כן מאי מוסיף ר' מאיר כיון דמחוסר אידך והוא אשם ☜אבל לפי מ"ש בשם רש"י דהיכא דקיימא לן בדרבה מיני' רמי חיובי' עלי' אלא שאין הבית דין עונשין ואיהו מחייב לצאת ידי שמים ואם כן כיון דקיימא לן חייבי חטאת ואשמות אין ממשכנין ממילא ליכא חיוב אשם בבית דין דהא אין ממשכנין ואיהו לעולם מחייב אשם וגם הקרן והחומש לצאת ידי שמים והא דאמרי' בפ' כל שעה י"א לא מעל משום דסובר חייבי כריתות פטור מתשלומין ולפי מ"ש כיון דאין ממשכנין חייבי חטאות ואשמות אם כן מ"ד מעל ע"כ לצאת ידי שמים דהא אין ממשכנין ואם כן הי"א דלא מעל היינו אפילו בדיני שמים ואמאי דהא קיימא לן בדרבה מיני' אינו פטור מתשלומין בדיני שמים וחיובי' רמי עלי' אמנם לפי מ"ש בשם מוהרש"ל דהיכא דעבדינן לי' החומרא ליכא חיוב תשלומין אפילו בד"ש אם כן ניחא דמצינן למימר דשם מיירי שהזיד בחמץ ואם כן עבדינן לי' החומרא ולהכי י"א לא מעל אפילו מעילה דאינו אלא בד"ש נמי פטור כיון דעבדינן לי' החומרא אבל אוכל אכילה אחת דמיירי בשוגג ולא עבדינן החומרא ובזה לא חסרה אשם אף אם היתה שבת דמעילה אינו בדיני אדם כיון דאין ממשכנין ולצאת ידי שמים אפילו בקיימא לן בדרבה מיני' חייב: ובזה ניחא דברי רש"י פ' כ"ש שם ז"ל יש טועים דקשיא להו כי פטר ר' נחוניא במזיד דבר כרת הוא והכא בשוגג עסקינן מדקתני מעל ובשוגג לאו בר כרת הוא וטעות הוא דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא דלא ידע שהוא של הקדש עד כאן לשונו ודברי רש"י תמוה דהא קיימא לן דלא חלקת בין שוגג למזיד וכי היכא דחייבי מיתות פוטר בין בשוגג בין במזיד ה"נ לר' נחוניא דעושה יה"כ כשבת אם כן בשוגג נמי פוטר ועיין שם בחוס' ולפי מ"ש ניחא דאי הוי שוגג אף ע"ג דפוטר מחשלומין אינו פוטר אלא בדיני אדם ושלא יהיה בית דין עונשין אותו אבל חיובי רמי' עלי' בדיני שמים ואם כן אכתי לא משכחת לא מעל כיון דכל אשמות אין ממשכנין אותו וכמ"ש ולהכי צ"ל דמיירי במזיד ואם כן קשיא להו היכי משכחת לזה כתב רש"י דהי' מזיד בחמץ ושגג בהקדש. אך לישנא דש"ס פ' השוכר את הפועלים דפריך והא אינו לוקה ומשלם ומשני רבא אתנן אסרה תורה משמע דאפילו היכא דלוקה ועבדינן החומרא חייב הוא לצאת ידי שמים ולפי מ"ש בסימן ל"ח דרבא ס"ל חייבי מלקות שוגגין נמי פטור מתשלומין ועיין שם אם כן מצינו למימר דרבא משני דמיירי בשוגג ומשלם משו' דאתנן אסרה תורה ובש"ך הביא לשון מוהרש"ל ולא ערער ועמ"ש בסימן ע"ה:
ב סָעִיף ב לא יוכל להשביען. עיין ש"ך שהעלה דבשבועת העדים נמי אם אמרו אין אנו מקבלין עלינו שבועה זו לא הוי שבועה אלא דוקא בשתקו דאז הוי כהודאה וקבלו ועיין שם ומדברי הסמ"ע משמע דיכול להשביען בע"כ מושבע ע"י אחרים אלא להשביען שבועת עצמן דהיינו שיאמרו אמן זה אינו יכול ועמ"ש בסימן צ"ו סעיף קטן ב':
ג סָעִיף ב וכן עיקר. קצת דיינין נוהגין כשמקבלין בעל דין עליהם קא"פ לעד אז שואלים את העד בעונש אליו"ע ונותנין טעם לדבריהם כיון דמקבלין עליהם לעד הרי הוא עד וליתי' דאין עליו שם עד וכדאי' בירושלמי עד א' שאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים יכול הוא חייב ת"ל והוא עד או ראה כו' וכ"כ הר"ן בפ' שבועת העדות בשם הרמב"ן עיין שם מיהו נראה דאף ע"ג דאינו חייב משום לא יגיד אפילו הכי מצוה איכא להעיד ומשום השבת אבידה:
ד סָעִיף ג אמת העדתי. נראה לי היכא דהוא עד כשר אף על פי דע"א אינו נאמן כשנים מכל מקום עד מיהא הוי ויכול לומר אמת העדתי ומשום הכי פטור מלשלם אבל אם אין עליו שם עד כלל כגון שהוא קא"פ אינו נאמן לומר אמת העדתי והגע בעצמך מי שנטל בזרוע בפני עדים חפץ של חבירו ונחנו לאחר והאחר ליתי' לחזור לאחריו ודאי צריך לשל' מה שהזיק לחבירו ולא מצי אמר אמת של חבירי הוא כיון דלית ליה מגו אינו נאמן וגזלן הוא וצריך לשלם וה"נ בזה שאין עליו שם עד וכגון שהוא קא"פ אינו אלא מסור בעלמא ואינו נאמן לומר אמת כדברי אלא היכא שהוא עד כשר אלא שלא מצאתי בזה מפורש ושיקול הדעת נוטה כמ"ש:
ה סָעִיף ד ע"א. עיין ט"ז שהקשה ת"ל דחשוד א"צ שבועה ולמה לי העד ותי' דמיירי במודה במקצת דלולי העד היה שכנגדו נשבע ונוטל וכבר כתב בבית יוסף קושיא ופירוקא ועיין שם ועיין מה שכתבתי בסימן פ"ז סעיף קטן ט':
ו סָעִיף יב בעדות שבשטר. והנה בזה שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר מצאנו ארבעה שיטות הא' שיטת רש"י ובעל המאור דכיון דאין כותבין השטר אלא מדעת המתחייב לא הוי מפי כתבם אלא מפי כתבו והיינו מכי כתב מתחייב. שנית הוא שיטת הרמב"ן דלא שייך בעדות שבשטר מפי כתבם דכיון דנכתב בנוסח שטר ה"ל כמו שנחקר' עדותן בבית דין ולא שייך מפי כתבם אלא היכא דאינו בתורת שטר. שלישית הוא שיטת תוספות בשם רבינו תם דלא שייך מפי כתבם אלא במי שאינו ראוי להגיד בפה וכגון שהוא אלם. אבל במי שיכול להגיד בפה והוי ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. רביעי הוא שיטת הרמב"ם דעדות שבשטר אינו אלא מדברי סופרים ומה"ת אינו מועיל משום דהוי מפי כתבן ולכל השיטות שזכרנו לא נתיישב סוגיות הש"ס בפ"ב דכתובות דף כ"ד איבעי להו מהו להעלות משטרות ליוחסין ה"ד אילמא דכתוב בי' אני פ' כהן עד מאן קא מסהיד עלי' לא צריכא דכתיב בי' אני כהן לויתי מפ' מנה וחתימי סהדי מאי אמנה שבשטר. קא מסהדי או דלמא אכולה מלתא קא מסהדי רב הונ' ורב חסדא אמרי מעלין וקשה הא הוי מפי כתבם ואם כן נהי דמסהדי אכולה מלתא והיינו איך שפ' כהן הא הוי מפי כתבם. ולשיטת בעל המאור נמי קשה דגבי כהן לא מהני אלא מפי עצמו ולשיטת הרמב"ן דעדות שבשטר ל"ש בי' מפי כתבם נמי קשה דעדות שבשטר לא שייך אלא בדיני ממונות אבל לענין כהן לא שייך בי' עדות שבשטר ולא לישנא דשטרא ולשיטת הרמב"ם דהוי מד"ם נמי קשה דלא תיקנו אלא בדיני ממונות או בגיטין משום תקנת עגונות אבל בשאר דברים לא תיקנו ואם כן לא נתיישב הסוגיא אלא לפי שיטת ר"ת דמכשיר מפי כתבם בעדים שיכולין להגיד ☜ואפשר דכיון דכל המשפחות בחזקת כשרות ואפילו ע"א נאמן באיסורין לענין יוחסין אי לאו משום דעשו מעלה ביוחסין וכמבואר שם בתוספות ור"ן אם כן אינו אלא מעלה דרבנן ובמידי דרבנן הכשירו מפי כתבם וכמ"ש ברמ"א סימן מ"ו לענין קיום דסגי מפי כתבם ועדיין צריך ישוב ועיין בתוספות שם שהקשו ז"ל וא"ת ואי לאו אכולא מלתא קא מסהדי אם כן עדים חתמי אף על גב דלא ידעי אם כהן אם לאו ואם כן הא דתנן בפרק גט פשוט שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אם היו משולשין יכתבו כהן ומה מועיל כיון שהעדים חותמין אף על פי שאין יודעין אם הוא כהן עיין שם ואפ"ל דודאי עדים אכולה מלתא קא מסהדי אלא דהכי קא מבעי' לי' מי אמרינן אמנה שבשטר קא מסהדי והיינו שמעידים שאיש פ' אשר הוא כהן לוה מנה מפלוני ואם כן ה"ל מלתא דשטרא ולא שייך בי' מפי כתבם וכמ"ש [הרמב"ן] דבלישנא דשטרא לא שייך מפי כתבם א"ד אכולה מלתא קא מסהדי והיינו שמעידים שזה לוה מנה וגם שהוא כהן ואם כן כיון דלאו אמלת' דשטרא מעידים בעדות כהן הוי לי' מפי כתבם דגבי עדות כהן לא הוי מלתא דשטרא ועמ"ש בסימן ס"ז סק"ה:
ז סָעִיף טו וחוזרין ומגידין. ובתשובת מוהרש"ל סימן י"א כתב דאחר שהעידו שלא בפניו תו לא מהני בפניו וכתב הטורי זהב שכן מצא בתשובת ן' ל"ב ואין להם יסוד מגמ' ולא מפוסקי' ואדרבה מדברי הרי"ף והעיטור שהעתיק הרמ"א בסעיף כ"א וז"ל אלא סומכין על העדים עצמן ומשמע דמהני אח"כ בפניו ע"ש. והנה מדברי העיטור אות ק' משמע דלא מהני שכתב שם ז"ל והיכא דאתו בי תרי לדינא ואייתי סהדי ואשתכח דקרוב הוא ואיפסל ופסקו ובתר כמה יומי אתרחק דאי הוי מסהיד האי שעתא כשר הוי מסחברא כיון דאפסק האי דינא אפסק ולא סתר דינא דעבד אינש לאחזוקי דיבורא עד כאן לשונו ואם כן ה"נ לא מצי לחזור ולהגיד דעבד אינש לאחזוקי דיבורו אלא דלפ"ז דברי העיטור סתרי אהדדי דהא גבי עדים שהעידו בפני שאינם בקיאים כתב דיחזרו ויעידו בפני בקיאים ולהכי צ"ל דטעמא דעיטור בקרוב ונחרחק הוא משום דכבר איפסק וקם דינא וכמ"ש בסימן ל"ג סק"ב עיין שם ועיין בפ' מרובה (בבא קמא דף ע"ז) דאמרינן שם ע"פ ע"א פשיטא אמרי הא קא משמע לן ע"פ עצמו דומיא דע"פ ע"א מה ע"פ ע"א כי אתי ע"א ומצטרף מחייב ע"פ עצמו נמי כי אתו עדים מחייב ופירש"י כי אתי ע"א ומצטרף דהלכתא כריב"ק דאמר שומעין דבריו של זה היום ושל זה למחר ותוספות כתבו שם אפילו למאן דאמר אין מצטרפין כי אתי ע"א מצטרף היינו כי אתי אח"כ עד הראשון עמו ומעידין שניהם כאחד עד כאן לשונו ואי אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורי' כי אתא אח"כ הראשון מה מהני כיון דחשדינן לי' באחזוקי דיבורי'. וכן מוכח בפ' ז"ב דף ל' גמרו את הדבר מכניסין ופריך למאן אי לבעל דין התם קיימי אלא לעדים כמאן דלא כר' נחן ופירש"י משום דבתחלה כשבודקים שמעו דבריו של זה בלא זה עיין שם הרי מבואר דחוזר ומגיד בענין המועיל ולא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורי':
ח סָעִיף טו ע"פ החרם. עיין בית יוסף שהביא דין זה בשם הר"ר מנחם שהאריך והביא ראי' מפרק שבועת העדות עיין שם והיינו מדתנן שם דף ל"א השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו פטורין כפרו חייבין על כל אחת ואחת השביע עליהם חמשה פעמים בפר בית דין וכפרו אין חייבין אלא אחת אמר ר' שמעון מה טעם הואיל ויכולין לחזור ולהודו' ומשמע דחוץ לבית דין אפילו במושבעין עפ"י עצמן יכולין לחזור ולהודות ועיין שם והוא תמוה מאוד בעיני כל מעיין דהא כיון שכבר נשבעו אם כן כבר נפסלו והיאך יכולין עוד לחזור ולהעיד. ובר"ן שם במשנה כתב ז"ל ואיכא למידק ארישא דמתני' כיון שכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות בהשביען אח"כ ולא הודו מפני מה הן חייבין כפירת דברים בעלמא היא כיון שכבר אמרו בבית דין אין אנו יודעין שוב אינו חור ומגיד כו' לפיכך קרוב אני לומר דאם לא יגיד דמיני' [ילפינן] דאינו חוזר ומגיד בתר ושמע' קול אלה כתיב וכו' עוד קרוב הדבר לומר דמאין יודעין ליודעין אנו לא מקרי חוזר ומגיד אלא בראשונ' לא הגידו כלום ועכשיו מגידים וכי אמרי' שאין יכולין לחזור ולהודות לא מטע' חוזר ומגיד אלא משום דלא מצי משוי נפשייהו רשיעי שהרי כפרו בתחלה אחר שהשביען עד כאן לשונו וגם בזה כבר נתקשה בעבודת הגרשוני סימן ג' ובתומי' ומפרשי לה במושבע מפי אחרים ומשו"ה חוץ לבית דין דליכא דין שבועת העדות לא עברו על השבוע' ולא משוי נפשייהו: רשיעי ועיין שם וגם זה ליתי' דמשמע מתני' דמיירי נמי במושבע מפי עצמו עיין שם בתוספות ד"ה משביע אני עליכם ובר"ן נמי משמע דמיירי נמי במושבע מפי עצמו. והנה כתב אלי בזה אחי החכם השלם מוהר"ר יהודא נרו פלפול נעים וקצת מדבריו יבואו אצלינו לקמן. ונראה לענ"ד בזה דהר"ן פ' כל הנשבעין הק' בהא דתנן שכנגדו חשוד על השבועה אחד שבועת העדות והיכי משכחת לה דמאן מוכח דעבר במזיד אפילו איכא עדים קרובים למלוה או ללוה דמתרו בי' דלמא אשתלי ולאו מזיד הוא יאי במודה שהזיד אין אדם משים עצמו רשע וכתב שם דמיירי שקרוב הדבר דהיינו העדות דא"א לתלות בו השכחה ולא אמרינן ביה אשתלי ועיין שם אבל דעת הרשב"א דאין אדם נאמן לומר שוגג או שכחתי והובא בבית יוסף סימן ל"ד וז"ל כתב הרשב"א בתשובה בא' שהעידו עליו שעבר על השבועה וטען שוגג הייתי אינו נאמן להכשיר עצמו למסור לו שבועה שאם כן אין לך חשוד אפילו בשבועת העדות דיכול לטעון שכחתי וסבור שכן היה וכדאמרינן פרק אלו נערוח עדים זוממין ממונא משלם מלקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו אמר רבא תדע ניתרי בהו מעיקרא אמרי אשתליין עד כאן לשונו ודבריו צריכין ביאור דהא מביא ראיה לסתור דהתם משמע דמצי אמר אשתליין והוא הוכיח מזה דאינו יכול לטעון אשתליין. ובתומים ראיתי בסימן צ"ב כתב להקשות על דעת הרשב"א דאינו יכול לטעון שכחתי מהא דאמרי' פ' אלו נערות אמרי אשתליין וכתב לחלק לענין פסול עדות או שבועה לא מצי אמרי אשתליין אבל למלקות מצי אמרי שכחנו דמספק לא מלקינן ועיין שם ואכתי לשון הרשב"א אינו מובן במ"ש ראיה לסתור וכמ"ש. ובביאור לשון הרשב"א נראה דודאי אנן קיימא לן דאפילו חבר צריך התראה וכמו שכתב הרמב"ם פי"ב מהל' סנהדרין ז"ל אחד תלמיד חכם ואחד ע"ה צריך התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שמא שוגג היה וכו' ואפילו אמר יודע אני פטור עד שיתיר עצמו למיחה ויאמר ע"מ כן אני עושה ואח"כ יהרג וצריך שיעבור ויעשה תיכף להתראה בתוך כדי דיבור אבל אחר כ"ד צריך התראה אחרת עיין שם והרי מבואר דאף על גב דהוא בודאי בחזקת שיודע את האיסור והעונש דהא הוא חבר אע"פ כן אינו נהרג עד שיתברר הדבר בודאי שלא יאמר שוגג וכדומה וזה הוא חידוש שחדשה תורה בהתראה והרב המגיד כתב בריש הלכות ביאה מהתראת חבר הוא להודיע לו שזה חלב או שהיום שבת ועיין שם אך לשון הרמב"ם מורה דאין חלוק כלל בין התראת ת"ח להתראת ע"ה ואם כן בשניהם צריך להודיע גוף העונש ולא סגי במה שיודיעו לת"ח שזה חלב דאפשר כסבור שחלב אין בו מיתת בית דין אף על גב דחבר הוא אפשר שכח והוא חידוש שחדשה תורה בהחראה להבחין בבירור בין שוגג למזיד ומשום הכי כל התראה בעינן תכ"ד דלאחר כ"ד תו ליכא הבחנה ואמרינן אשתליין ותדע דחידוש הוא דהא בכל דוכתי היכא שקרוב הדבר ודאי לא תלינן בשכחה וכמו שכתב הר"ן לענין שבועת העדות ואין לך קרוב יותר משיעור אחר כ"ד דאמרי אשתליין ואם כן אינו אלא בהתראה דבעינן הבחנה גמורה בין שוגג למזיד ושיתיר א"ע בודאי למיחה משום הכי אפילו חבר צריך התראה ובעינן דוקא תכ"ד אבל אח"כ אמרי אשתליין אף על גב דחזק' ודאי שלא שכח ברגע זו מכל מקום אינהו מצי אמרי כך והיינו טעמא דאמרי אשתליין דאז כלתה התראה והוי כאלו לא היה שום התראה אף על גב דחזקה ידע מן העונש והאיסור אינו לוקה ואינו נהרג בלא התראה ואם כן שפיר מוכח דלא מצי אמר שכח דהא חזינן דעדים זוממין א"צ התראה ואם כן היא גופה קשיא היאך משלמין ולוקין מכאשר זמם יאמרו אשחליין ולא ידעו שיש איסור בדבר דהא ודאי אם שוגגין באמת היו ודאי לא היו נהרגין ומ"ש הרמב"ם בפ' ך' מהל' עדות דאין לעדים זוממין שוגג כבר השיגו בראב"ד ועיין שם ועמ"ש בכסף משנה ואם כן כיון דודאי אם היה שוגגין היו פטורין אם כן למה נתחייבו בלא התראה שמא שגגו באיסור ויאמרו אשתליין אע"כ דמדינ' לא מצי אמרו אשתליין אלא בהתראה חידוש הוא דבעי הבחנה גמורה בין שוגג למזיד ואם כן ראיות הרשב"א נכונה מעדים זוממין דלא בעי התראה ונהרגין ולא מצי אמרי אשתליין דאיסור יש בדבר. והנה בע"ש ובסמ"ע סימן צ"ב כתבו שם בחשוד על שבועת העדות דבעינן שיהיה בזמן קרוב דאם לא כן יכולין לומר שכחנו ועיין שם והוא כמו דעת הר"ן דנאמן לומר שכח ובסימן ל"ד שוב פסקו כדעת הרשב"א דאינו נאמן לומר שוגג או אנוס ועש"ך סימן צ"ב שהקשה בזה. אמנם לענ"ד יראה דאפילו לדעת הרשב"א דאין אדם נאמן בעבר על השבועה לומר שכחתי ואונס ומוטעה ומסתמא אמרינן מזיד ורצון הוא וכמו שכתב הרשב"א ראי' מעדים זוממין וכמ"ש בביאורי מיהו היינו בנשבע לשקר דהיינו שנשבע שאכל ולא אכל אינו יכול לומר שוגג וכיוצא דמסתמא ידע אבל נשבע שאינו יודע דבר בזה ל"ש לדון בזה דין נשבע לשקר דהא אמרינן סתמא ידע ואם כן שבועתו לשקר דהא חזינן מעשה בכל יום כשטוען הנתבע אינו יודע לאו שבוע' שקר ואם כן לפי זה שבוע' שאין יודעין לך עדות זה לאו שבוע' שקר דהא יכול להיות שאינו יודע וצריך לומר דהרשב"א מוקי לה שבועת העדו' לאו בנשבעו שאין יודעין אלא מיירי שנשבעו לא ידענו לך מעולם עדות זו ובזה כיון דנתברר שנשבע לשקר בודאי לא מצי להתנצל עצמו בטענת שכח כיון דאינו נאמן לומר שכחתי אבל נשבע שאינו יודע עתה זה לאו שבועת שקר כיון דיכול להיות שאינו יודע ודומה לזה בסימן פ"ז סעיף ל"ח טען שיש לו אצלו חוב בקנין או בשטר והוא אומר פרעתי ונשבע ואח"כ הוציא השטר ונתקיים הרי זה משלם אחר השבועה שישבע המלוה ואינו חשוד שהרי לא העידו שלא פרע ולא טען הנתבע להד"מ ועיין שם והרי מבואר דאף על גב דלענין ממונא אמרי' סתמא לא פרע דחזקה שטרך בידי מאי בעי אעפ"כ לענין שבועה לא הוי פסול משום זה. כיון דיכול להיות האמת כשבועתו שפרע וכן במסייע בפתיחת תלונות דהוי מחילה מיד ואם נשבע שלא מחל לא נפסל כמ"ש בית יוסף בסימן ל"ד בשם תשובת הרשב"א והיינו כיון דהאמת יכול להיות כשבועתו שלא מחל ואם כן בנשבע שאינו יודע יכול להיות האמת שלא נשבע לשקר ואינו נפסל אבל אם נשבע בודאי לשקר כגון שנשבעו העדים לא ידענו לך העדות דאז ודאי נשבעו לשקר אלא שרוצין לומר אמתלא בטענת שכח בזה אנו דנין כיון דודאי עבר על שבועתו או ודאי אכל חלב אינו נאמן לומר אנוס או שכוח ומשום הכי קשיא ליה לר"ן שבועת העדות נימא דקושטא משתבע ואשתליין ולאו מזיד הוא. ולא קשיא ליה משבועת הפקדון דלמא שכח משום דהיכא דעבר בודאי על השבועה שבועת הפקדון דנשבע שאינו חייב או פרע ונתברר בעדים אך לשקר נשבע ואם כן ודאי עשה איסור אלא שאומר שהי' בשוגג או באונס אינו נאמן אבל שבועת העדות סתמא הוא שבועתן אין אנו יודעין אם כן לאו שבועת שקר הוא כלל כיון דאפשר שהאמת אתם ולא היה שום איסור כלל. ולפי זה יראה לפענ"ד דהיכא דנשבע לשקר בודאי וכגון שהי' שבועתו לעבר שלא אכל ואכל בזה אינו נאמן לומר אבל בנשבע שאינו יודע גם הרשב"א מודה דלא נפסל וכמ"ש ממעשה בכל יום דנשבע שאינו יודע אלא דהרשב"א מוקי שבועת העדות בנשבעו לא ידעתי והר"ן מוקי לה בסתמא ומשמע אפילו נשבעו אין אנו יודעין ומשום הכי ק"ל וצריך לפר' הר"ן בקרוב הדבר דלא הוי שכחה כלל: ובזה ניחא דברי הע"ש והסמ"ע בסימן צ"ב שכתבו בשבועת העדות דבעינן שיהיה קרוב הדבר דמשמע להו שבועת העדות כלישנא דמתני' שם בשבועת העדות שבועה שאין אנו יודעין לך עדות ובזה ודאי ל"א דלשקר נשבע כיון דמסתמא ידע דהא חזינן הלכה מרווחת להורות שבועה שאינו יודע וכמ"ש ובזה גם הרשב"א מודה אבל בסימן ל"ד שם עבר בודאי על השבועה אלא דעושה התנצלות בטענת שכח בזה אינו נאמן. ועיין ברכת הזבח שהקשה בשם הרב מוהר"ר ליב סינץ בהא דנאמן לומר שכחתי וכמו שכתבו התוספות בפ' אמרו לו ושם אמר אביי ומודה ד"מ לחכמים באמרו לו שנים אתה יודע בעדות פ' והוא אומר לא ידעתי יוהוא פטור מגו דאי בעי אמר לא נתכוונתי תי"ל דבלאו הכי אין בהכחשת עדים ראי' דשמא שכח עיין שם ולפמ"ש באומר לא ידעתי ודאי אינו נאמן לומר שכח אלא הר"ן והתוספות שכתבו בהזיד בשבועת העדות יכולין לומר שכחנו היינו משום דסתמא דשבועת העדות מיירי באין אנו יודעין אבל בכריתות שם אמרו לא ידענו בזה לא מהימן כיון דודאי עבר על השבועה: אמנם דע דאף על גב דלענין שבועה לא איפסל בנשבע שאינו יודע כיון שיכול להיות האמת כדבריו ומיהו כל זה דוקא באיסור שבועה אבל אם הי' בו איסור אחר מצד עצמו וכגון שבועת העדות בפני בית דין ואמרו אין אנו יודעין ויש בו חוץ מאיסור שבועה לאו דלא יגיד ואם כן לפנינו עבר על לאו דלא יגיד אם כן תו לא מצי לפטור עצמו בטענת שכחתי כיון דודאי עבר בלאו דלא יגיד ודוקא לענין שבועה הוא דאמרינן דאף על גב דהוא נגד חזקה אפשר קושטא משתבע דאדם נשבע על דעת עצמו אבל ביש בו איסור אחר לא מהני שום טענה ואמתלאה דהא חזקה מסחמא ידע ואם כן זה שעבר לפנינו בלאו דלא יגיד ה"ל כמו שבועה דלעבר דכיון דודאי עבר לא מהני התנצלות נגד חזקה דמסתמ' ידע ובזה יתפרש המשנה היטיב לפי דרכינו השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין כפרו חייבין על כל אחת ואחת שיכולין לחזור ולהודות ואף על גב דכבר נשבעו לשקר יכולין לחזור ולהגיד דכיון דנשבעו אין אנו יודעין כסתמא דשבועת העדות בזה נאמנין לכולי עלמא לומר האמת אתם שאין יודעין וכמ"ש דהא בכל בחי דינין משביעין שבועה שאינו יודע ולא אמרינן סתמא ידע ומשום הכי יכולין לחזור ולהעיד ולא נפסלו כיון דיכולין להתנצל לענין איסור שבוע' דהאמת לא ידעו אז אבל בהשביען לפני בית דין דאיכא איסור אחר והוא אם לא יגיד ואם כן כבר עברו בלאו דלא יגיד ובזה לא מהני טענה לומר דמשום הכי לא הגידו ולא עברו משום דלא ידעי ושכחו דהא מחזיקין להו בזה דודאי ידעי וכמ"ש דהפרש יש בין איסור שבועה לאיסור אחר ותדע דהא בשטר שאינו מקויים שכתוב בו שנחקדשה לאיש פלוני ומדאורייחא היא בחזקת אשת איש והבא עלי' בחנק ועיין בשלחן ערוך אבן העזר סימן מ"ב ואלו אנן משביעין אותו בשטר שאינו מקויים שהוא מזויף ולא אמרינן ודאי לשקר נשבע אלמא דלענין שבועה שאני. ומשום הכי בהשביען לפני בית דין אין יכולין לחזור ולהגיד מחמת עביר' דכבר עברו בלאו דלא יגיד ובזה לא מהני טענת שכחתי ואף על גב דאין העדים נפסלין מחמת לאו דלא יגיד וכמ"ש הבית יוסף בסימן כ"ח מכל מקום עבירה עשה ואין אדם עושה עצמו רשע אפילו במה דלא נפסל על ידו לעדות ועיין שם בסימן ל"ה סק"ד. ומשום הכי בהשביען לפני בית דין אין יכולין להודות דאין אדם משים עצמו רשע והבן כל זה ☜והנה אחי הנ"ל כבר התעורר בזה ליישב קושיות עבודת הגרשוני דהקשה חוץ לבית דין איך יכולין לחזור ולהודות דהא כבר נפסלו וכתב אחי הנ"ל משום דיכולין לומר שכחנו וכמו שכתב הר"ן פ' כל הנשבעין אלא דקשיא לי' דאם כן בבית דין נמי. אמנם כבר כתבנו דרכינו בזה והוא דבבית דין משוי נפשייהו רשיעי משום לא יגיד דבזה לא מהני טענת שכחתי ואמרי' מסתמ' ידע וכמ"ש ואחי הנ"ל דרך ע"פ דרכו לפרש במשנתינו במושבע מפי אחרים אם כן חוץ לבית דין לא עברו כלל במושבע מפי אחרים אלא דקשיא לי' מהא דתנן משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פ' פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה שבועה שאין אנו יודעין שיש לך ביד פ' הפקדון ותשומת יד וגזל ואבידה חייבין על כל או"א והרי התם מפורש מושבע מפי עצמו ואם כן כיון דתיכף שאמרו שבועה שאין אנו יודעין פקדון שוב אינן ראויין להעיד ומדוע יתחייבו על השאר והאריך בפלפול נאות והוא כיון דתכ"ד היו יכולין לחזור לא נפסלו וכדאמרינן לאביי דאמר למפרע. הוא נפסל נמי לא מיפסל אלא אחר כ"ד וכמה שכתבו תוספות בפ' מרובה. אלא שנסתפק אי מהני חזרה תכ"ד במה דאמרו על לשעבר דאפשר לא מהני חזרה תכ"ד אלא במה דאמר אינש על להבא אבל בשבועה דלשעבר בשעה שנשבע יצאתה מפיו לשקר: ולדידי נראה דמהני לעולם חזרה תכ"ד אפילו במידי דלשעבר דהא אמרו בש"ס תכ"ד כדבור חוץ ממקדש ומגרש ומגדף ועיין בנדרים דף כ"ז ומגדף מידי דאינו להבא הוא והוי מהני חזרה בי' אי לאו משום חומרא דמגדף. עוד כתב אחי להקשות במה דאמרינן בטעמא דחוץ לבית דין יכולין לחזור ולהעיד משום דלא נפסלו משום דיכולין לומר שכחנו והקשה נהי דאנן מכשירין אותו מה"ט מכל מקום כיון דהעד בעצמו יודע שעבר במזיד ופסול הוא אסור לו להעיד אפילו עדות אמת וכמ"ש בחות יאיר בהשמטת ספרו מי שהבית דין אין יודעין מרשעתו אסור לו להעיד כיון שהוא יודע בעצמו דרשע הוא והעלה בזה אחי הנ"ל דאם כן לא בעינן תשוב' מפורסמת אלא לעבירה מפורסמת אבל כל שאין הבית דין יודעין כלל אלא הוא בעצמו יודע נגעי לבבו סגי לי' נמי בלב לעשות תשוב' והיינו לחזור מרשעתו וסגי לי' ומשום הכי יכול לחזור ולהודות ושיקבל על נפשו שלא לעשות עוד כזה אך הגם דשפיר קאמר בזה להך דינא דחות יאיר אבל אכתי מתני' לא מתרצא דכיון דהעד בעצמו שאינו מתחרט ועדיין עומד בכסלתו אם כן איך יכול להעיד ואף ע"ג דיכול לעשות תשובה אינו מחויב בתשובה כדי להעיד וכל פסול עבירה יכול לעשות תשובה המועיל ואפילו הכי כל זמן שיודע בעצמו שאינו מתחרט אינו מחויב להגיד ואין עליו עונש דאם לא יגיד ונשא עונו כל זמן שלא עשה תשובה והעיקר בזה כמ"ש אחי מוהרי"ל דלא נעשה פסול מחמת זה כיון דאין לוקין על שבועת העדות וכמ"ש הבית שמואל באבן העזר סימן מ"ג דעובר עבירה שיש בה התראות ספק אינו פסול מן התורה ואפילו הזיד בשבועת העדות אין לוקין וכמה שכתבו תוספות ואנן בעינן רשע למות או רשע שחייב מלקות וכדכתיב והי' אם בן הכות הרשע וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ז מהל' עדות אלא דקשיא לי דהא על כל פנים מדרבנן פסול אפילו עבר עבירה שאין בו מלקות ואם כן אין בו משום שבועת העדות כיון דהוא פסול מדרבנן דהא משחק בקוביא נמי אינו ראוי להעיד לרב אחא בר יעקב בפ' שבועת העדות ולהפוסקי' דבעינין בעבירה שאין בו מלקות חימוד ממון ניחא אבל לא קשה מידי דהא פסולי דרבנן בעי הכרזה ואם כן כיון שאין בו מלקות ולא מיפסל אלא מדרבנן אם כן כל זמן שלא הכריזו אין בו שם פסול ואין זה דומה למ"ש הנימוקי בפ' ז"ב דלאותו עדות שיפסל בשבילו לא בעי הכרזה דהיינו התם דעיקר העדות לדידי אוזיף ברוביתא ואם כן הוא נמי פסול ולאותו עדות לא בעי הכרזה אבל הכא אינו לאותו עדות ואם כן ודאי בעי הכרזה אלא דגבי השביע עליהם בפני בית דין לא מצי לחזור ולהודות משום דמשוי נפשייהו רשיעי ואין אדם משים עצמו רשע אפילו בעבירה שאינו נפסל על ידו וכמ"ש לעיל ולהכי כתב הר"ן טעמא דאין אדם משים עצמו רשע ולא כתב טעמא משום דכבר נפסלו אלא משום דעדים לא נפסלו וכמ"ש משום דאין בו מלקות לא נפסלו מיהו כל זה לענין פסול עדות בעינן עבירות שיש בו מלקות דאם אין בו מלקות לאו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד דוקא רשע שהוא למות או למלקות אבל לענין שבועה ודאי פסול אפילו אין בו מלקות דהא חשיד הוא לשבועה: ובזה ניחא דברי הטור דגבי פסולי עדות בסימן ל"ד חשיב העובר על השבועה א' ש"ש וא' שבועת שקר של ממון וביטוי פסולין ולא הזכיר שבועת העדות ואלו בסימן צ"ב גבי חשוד על השבועה חשיב נמי שה"ע בהדייהו והרגיש בזה אחי הנ"ל. ולפמ"ש ניחא דבסימן ל"ד דחשיב פסולי עדות מן התורה ל"ח שבועת העדות דאין לוקין על שה"ע ואנן בעינן עבירה שיש בו מלקות ובסימן צ"ג לענין שבועה ודאי מיפסל דהא הוא חשוד לשבועה אין מוסרין אותו לשבועה ודו"ק. ועם כ"ז לא נתיישב דברי הר"מ הארוך דהוא ס"ל דאפילו הגידו בשבועה כל שהוא חוץ לבית דין חוזרין ומגידין ובזה ודאי קשה למה יכולין לחזור ולהגיד הא כבר נפסלו ובזה שהגידו כבר ל"ש לומר שוגג הייתי דבזה ל"ש לומר כן דאם לא כן בכל עבירה שעבר יאמר שוגג הייתי ולפמ"ש בדברי הר"ן ל"ש לומר שוגג אלא באמרו אין אנו יודעין דבזה אפילו נשבעו אפשר דקושטא משתבע דהא נשבעין בכל יום איני יודע וכמ"ש אבל אלו שהגידו בשבועה ועתה מגידים בהיפך ודאי כבר נפסלו ואין בזה טענת שוגג דאם לא כן אין לך עבירה שיפסל על ידו דלעולם יכול לומר שוגג הייתי אע"כ אמרי' מסתמא מזיד ורצון הוא וכמש"ל. והנראה לענ"ד בדברי הר"מ הארוך דס"ל בודאי כל שיש עדים שעבר עבירה אינו נאמן לומר שוגג או אנוס הייתי ואמרינן אין בדבריו כלום ומסתמא אין בו משום אונס ושוגג אבל זה שאין עדים אלא שהוא לדבריו אומר שבראשונה שקר העיד ועתה חוזר ומגיד אם כן אינו נפסל ע"י עצמו ואמרינן בשוגג היה דאין אדם עושה עצמו רשע וכה"ג מחלקינן בחשוד על הממון דחשוד אשבועתא ואפילו הכי משביעין אותו משום דשמא מלוה ישינה יש לו עליו כיון דהוא ודאי גזלן וכמה שכתבו תוספות בריש מציעא ואם כן ה"נ היכא דיש עדים שעבר עבירה ל"א שוגג היה אבל היכא דליכא עדים אלא שאנו רוצין לפסלו ע"י עצמו אמרינן שוגג היה ופ"ד ואינו נאמן לומר שמזיד היה אפילו הודה שמזיד הי' משום דאין אדם משים עצמו רשע וכ"מ בתוספות פרק קמא דסנהדרין דפלגי' דיבורי' גבי פ' רבעני לרצוני דאמרינן לאונסו היה ואף ע"ג דאם היה ידוע שנרבע ודאי לא מהימן לומר באונס אלא דכיון דאין עדים שעבר אלא ע"י עצמו אמרינן טענת אונס וכיוצא ואם כן הכי נמי מה שהגידו בראשונה בשבועה ועתה חוזרים ומגידים כיון דאין עדי' שעברו על השבועה אלא ע"פ עצמו אמרי' שוגג היה אע"פ שהעדים בעצמן אומרין שמזידין היו בשבועה הראשונה אין נאמנין על עצמן ואמרינן פלגינן דיבורו ואמרינן בשוגג העידו והר"ן דכתב בטעמא דהשביע עליהם בבית דין אין יכולין לחזור ולהודות משום דאין אדם עושה עצמו רשע ול"א דפלגינין דיבורו ונימא דבשוגג אמרו אין אנו יודעין או שכוח היו משום דס"ל להר"ן כמה שכתבו תוספות פ"ב דכתובות דף י"ח דכל היכא שצריכין להוסיף על דבריו אונס וכיוצא ל"א פלגינן דיבורי' אבל הר"ר מנחם ס"ל דאפילו ע"י אונס וכיוצא נמי אמרינן פלגינן דיבורי' ואף על גב דעובר עבירה אין יכול לומר אונס או שוגג היינו בעובר לפני עדים דבחזקת פסול הוא וכמ"ש והא דל"א פלגינן דיבורי' גבי אנוסין היינו משום דקיום שטרות דרבנן וכמה שכתבו תוספות בתירוצם ואם כן לדברי הר"ר מנחם צ"ל במשנה דהשביען לפני כו' אין יכולין לחזור ולהעיד לאו משום דמשוי נפשי' רשיעי אלא משום דאינו חוזר ומגיד וכמו שעלה על דעת הר"ן בראשונה ומבואר מכל זה דדברי הר"מ הארוך תליא באשלי רברבי דלחד תירוץ בתוספות כתובות אמרינן אפילו ע"י אונס פלגינן דיבורו והוא כדברי הר"מ ולחד תירוץ ל"א ע"י אונס פלגינן דיבורו כיון דל"ש ואם כן ודאי בדינא דהר"מ בהגידו בראשונ' בשבועה או ע"י חרם שוב אין חוזר ומגיד ודו"ק:
ט סָעִיף יח עדים לפטור. עיין במוהרי"ט חלק ח"מ סימן ל"ב וז"ל ומה שקבלו עדים שלא בפני בעל דין שלא כדין עשו ומה שהובא בח"מ סימן כ"ח בשם הר"ן ז"ל בפ' אלמנה שכ' דל"ש אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אלא בתובע שמביא עדים על תביעתו אבל בנתבע שבא לפטור עצמו מקבלין זו ודאי שגגה היא וכו' ועוד אפילו בתביעת ממון איך יעלה על לב אדם שמקבלין עדים על המלוה שלא בפניו להפקיע שעבודו אם כן לא שבקת חיי לכל ברי' כל לוה יביא עדים שלא בפני המלוה שפרעו או מחל לו ונמצא שטרו בטל וזו לא אמרה אדם מעולם דוהועד בבעליו אמר רחמנא ומה לי ממונו ומה לי הפקעת ממונו ודברי הר"ן ז"ל אינם אלא היכא שבאים להוציא מהמלוה שלא בפני המלוה דלפטור עצמו מהתביעה יכול להביא עדים בפני התובע אותו וכו' אבל כשהם באים להוציא מאחרים לאו כל כמינייהו וכו' עיין שם והיינו שלא אמרו מקבלין שלא בפניו לפטור אלא כדי לדחות תביעת החובע והוא הבית דין או האפוטרופוס ומשום דממה נפשך אם הם תובעים אם כן הרי לפניהם העדות ואם אינם במקום בעל דין אין יכולין לתבוע כיון שיש לזה עדים אבל לומר שמקבלין שלא בפני בעל דין לפטור זה ודאי לא אמרינן דוהועד בבעליו דכתיב לא חלקת בין אפוקי ממונא לאחזוקי ממונא ודבריו נכונים מאוד ובסימן ק"י שם כתבנו דברי היש"ש ותרא' דהוא אזיל גם כן בשיט' זו: ובזה נתיישב תמיהת כנה"ג על מוהר"מ טראר וז"ל אפילו לדעת ראב"ן וראבי' ז"ל היינו דוקא שלא בפני הנתבע אבל שלא בפני התובע כגון נתבע שמביא עדים לפטור עצמו משטר חוב אין מקבלין מוהר"ם טראני ח"א סימן רפ"ז אמר המאסף תמי' לי בנתבע שמביא עדים לפטור עצמו מטענת התוב' לכולי עלמא מקבלין עדות שלא בפניו וכמו שכתב הר"ן בפ' אלמנה ניזונת. ולפי מ"ש ניחא דהא היכא דליכא תביעה אין מקבלין אפילו לפטור ולדעת המבי"ט לפטור מגרע גרע דשלא בפני התובע מהני בדיעבד לדעת ראב"ן וראבי' ולפטור אפילו בדיעבד ל"מ ומדברי הש"ך נראה דזה שאין מקבלין שלא בפני בעל דין לפטור הוא משום אטרוחי בי דינא בכדי דאפשר התובע יודה אבל לפי מ"ש הוא מעיקר הדין דאין מקבלין אפילו לפטור ויבואר עוד אי"ה בסימן ק"י ע"ש:
י סָעִיף כא שלשה מומחין. עמ"ש בסימן ע"ט סעיף קטן ד':
יא סָעִיף כד אותה קבלה. עמ"ש בסימן ה' סק"א:
א סָעִיף א כל מי שיודע עדות לחבירו וכו'. בב"ק דף נ"ו מבואר דע"א אינו עובר מדאורייתא רק מדרבנן. ונ"מ למי שנשבע שלא יעיד דבמקום שמחייבין מדאורייתא אין השבוע' חל דהוי נשבע לבטל המצוה אבל מדרבנן חייל וכ"כ בתומים ונרא' דבעדות מיוחדת ג"כ אין הא' עובר מדאורייתא כיון דא"י מעדות השני רק השני אחר שכבר הגיד הראשון עובר מדאורייתא. ונראה דדוקא בע"א דאין מחייב רק שבועה אינו חייב מדאורייתא להעיד אבל במקום שמחייב ממון כגון בהכשירו לקרוב כב' עדים נהי דאינו עובר באם לא יגיד מ"מ חייב מדאוריית' משום השבת אבידה לבעלים וכתב הר"ן דבהכשירו לקרובים לעדות שאינן עוברים באם לא יגיד דבירושלמי ממעט לה מדכתיב והוא עד את שכשר להעיד עדות תורה ע"ש. ואף דבשבועות אמרינן דעד מיתה כיון דנאמן מדרבנן חייב קרבן שבוע' יש לחלק דש"ה דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון משא"כ בהאמינו לקרוב הוי כמחייב עצמו מה שיאמר הקרוב:
ב סָעִיף א וחייב בדיני שמים. עש"ך ס"ק ב' שהביא בשם הרש"ל דרק בקים ליה בדרבה מיניה מחני תפיס' ולא בשאר דברים. ובתומים הקש' מהא דסנהדרין ע"ב בהא דרבא איגנבי' ליה דכרי במחתרת ואהדרו ניהליה ולא קיבלה הואיל ונפיק מפומיה דרב והקשו בתו' דהא מ"מ חייב לצי"ש ותי' דחשבו דמחוייבים להחזיר וכו' ואי נימא דבקים ליה בדרבה מיניה מהני תפיס' קשה נהי דבטעות החזירו מ"מ הא הוי כתפיסה ע"ש שדחק , ולפענ"ד אפשר לומר דנהי דאם תפס אין הב"ד מוציאין מידו מ"מ אסור לו לתפוס דהא הטעם דתפיסה מהני כתב הש"ך בסי' כ"ה סק"ב דהוא משום דעביד איניש דינא לנפשיה וכיון דהב"ד אסורין לעשות דין להוציא מידו כמו כן הוא בעצמו אסור לעשות דין ומה שהקש' בס' קצה"ח בהא דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע' חטאות ואשם רמ"א אם היתה שבת והוציאו בפיו ע"כ והקש' כיון דקלב"מ פטור מקרן וחומש ופטור נמי מאשם כמבואר בפסחים כ"ט כו' וע"ש גם לדידי הוי קשה לי ואחר העיון לק"מ (") דהא בלא"ה קשה דהא בפסחים שם מוכח דכל היכא דהוא לאו בר דמים שהוא איסור הנא' אין בו חומש ואשם ונותר איסור הנאה הוא כמו חמץ ולאו בר דמים הוא אך החילוק הוא מבואר דש"ה בפסחים דהוא קדושת דמים ומעילה דקרן וחומש הוא משום גזילת הקדש כמ"ש התו' בכתובות דף ל' בד"ה זר שאכל תרומ' מש"ה בעינן שיהיה בר דמים משא"כ הכא מיירי בקדושת הגוף דמעילה דידה לא תליא בדמים כלל ולפ"ז גם קושיא זו לא קשה דהא התוס' בכתובות דף ל' שם כתבו דתרומה חייב אף בק"ל בד"מ דהתשלומין דידה משום כפרה הוא משא"כ בקרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה רק משום שישלם גזל הקדש ע"ש בתוס' וזה שייך בקדושת דמים אבל בקדושת הגוף אפי' במקום דלאו בר דמים ודאי דלאו משום גזילת הקדש הוא רק משום כפרה כמו בתרומה. ומה שתירץ הוא דחייב לצי"ש חייב בקרן ובפסחים כ"ט מיירי בהזיד בחמץ דעבדינן ליה החומרא ואפי' בדיני שמים פטור וכו'. תלה נמי בוקי סריקי במהרש"ל דודאי אף מהרש"ל מודה דאפי' אי עבדינן ליה החומרא חייב לצי"ש דהא אתנן אסרה תור' אפי' בא על אמו במזיד והתראה וכן בב"מ אמרינן דחוסם פי פרה דלוקה ומשלם לצי"ש רק דלענין תפיסה כתב סברא זו:
ג סָעִיף ב להשביען. באורים הקשה לדעת הרמב"ם דס"ל דבשבועות העדות א"צ שיענה אמן וכו'. ולק"מ דכאן יכולין לומר בפי' אין אנו מקבלין עלינו בשבועה ואז ודאי פטורין משבועת העדות דדוקא שתיקה בעינן לדעת הרמב"ן:
ד סָעִיף ג אינו חייב לשלם עסמ"ע סקכ"א עד פעמים שמנדין עד שיתן והיינו כשיכולין לברר וכו'. תמיה לי דהא כשיכולין לברר ששקר העיד נחתינן לנכסי' כמ"ש הרמ"א דחייב לשלם. לכן נראה דהעיקר עם התומים דמיירי באופן שאף אם האמת כדבריו אפשר שאינו חייב להעכו"ם כגון שהוא טוען פרעתי והעד מעיד שלוה ובמקום שבדיניהם אינו נאמן לטעון פרעתי דאז מזיקו אף אם האמת כדבריו ובזה נראה שהדין עמו דמשמתין אותו עד דמסלק הזיקו דומיא דשליש שהחזיר שטר שלא היה לו להחזירו דסי' נ"ה. והנה אם רוצה להשביעו להעד וטוען עליו ששקר העיד והזיקו נראה דא"י להשביעו כמו שאינו יכול להשביע כל שני עדים או עד אחד במקום שמשלם על פיו כגון במשואיל"מ או בעד מיתה דכ"ז שלא נשבע נגד העד הרי הוא כשנים כדמוכח בהא דנסכא דר"א וה"נ יכול לומר אמת העדתי ולא היית יכול לישבע ואין לומר דישבע עכשיו דזה אינו דלא מצינו נשבע ונוטל. ועוד נראה כיון דאם היה העד מעיד בפני ב"ד של ישראל היה מחויב לישבע ש"ד להכחישו א"כ לא מיקרי מזיק ממון רק גורם לממון דמי יימר דמשתבע כמ"ש הש"ך סי' כ"ב ס"ק כ' אבל קא"פ שהעיד לפני עכו"ם והוציאו ממון על פיו ודאי דיכול להשביעו ואפשר דחייב לשלם כמ"ש בקצה"ח דהא ודאי אם ראובן תפס משל שמעון ונתן ללוי באמרו שהוא של לוי וא"א להחזירו שהלך לוי למדנ"הי חייב ראובן לשלם וא"נ לומר אמת הגדתי שהוא של לוי מטעם חזקה וה"נ כשהעיד לפני עכו"ם שחפץ שביד ראובן הוא של שמעון והזיקו א"ג לומר שכך הוא האמת להוציא מחזקה לכל מה שת"י אדם הוא שלו רק שבקצה"ח חולק דבעד שם עד עליו משא"כ בקא"פ. ולפעד"נ החילוק שכתבתי נכון דבעד כשר כיון שאפי' בד"י היה חייב שבועה ולא מיקרי מזיק ממון רק גורם לממון משא"כ בקא"פ. ואם תפס מהעד ויש לו מגו וטוען עליו ששקר העיד אם נתחייב לשלם ע"פ העד בד"י כגון שהיה משואיל"מ ודאי דא"י לתפוס דהא בכה"ג העד הוי כשנים והוי במגו במקום עדים אבל אם נתחייב ע"פ בדא"ה יכול לתפוס ונאמן במגו לטעון ששקר העיד ונשבע נגדו להכחישו כנ"ל:
ה סָעִיף ד שאין מוציאין. עסמ"ע סקכ"ה דאדם חשוב מותר וכו'. ונראה דהיינו דוקא במקום שאם באמת כדבריו לא יתחייב יותר מאלו היו דנין בדין תורה אבל במקום שיתחשב יותר כגון שיש בר אסמכתא דפטור בדין תורה ובדיניהם יתחייב ודאי דאסור להעיד ואם העיד חייב לשלם כדין מסור ומזיק:
ו סָעִיף יא ודלא כיש מכשירין וכו'. עסמ"ע סקמ"ב דהתוס' והרא"ש ס"ל דמותר לשלוח עדותו בכתב וכו'. ודע דאף לר"ת דכשר מפי כתבם מ"מ לא הוי בהגדה בב"ד עד שבא הכת' לב"ד ויכול לחזור ולהגיד קודם שבא הכתב לב"ד כמ"ש הרמ"א בתשו' סי' י"ב ע"ש. וא"כ אם מת או נשתתק או שכח עדותו קודם שבא הכתב לב"ד אף לר"ת פסול דדוקא שטר הוי כנחקרה עדותן בב"ד משעת חתימה אבל עדות בכתב לא הוי עדות עד שבא הכת' לב"ד ואין העדים עוברין בלאו דלא תענה עד שבא הכתב לב"ד ואף שבמסירת הכת' לב"ד לא עשו עדים שום מעשה דהא השליח הביא הכת' לב"ד מ"מ כיון דעשה מעשה מתחלה ולא חזר בו עד שבא הכתב לב"ד ונגמר המעשה שלו חייב דהא כל עד אפי' הגיד בפה יכול לחזור תכ"ד וכשלא חזר בו חייב. ולפ"ז נראה דאף במקום שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. יכול לשלוח כתבו לב"ד לדעת ר"ת וכן בת"ח אפילו לדידן כיון דקריאת הכתב בבית דין חשיב אז להגדה ושם הוא בפני בע"ד. ובאו"ת חולק ע"ז ול"נ כמ"ש מדסתמו הפוסקים ומה שהקש' כתומים דאינו דומה ראיית פניו דאינו מעיז לכתיבה שלא בפניו דמעיז. לק"מ דהא דבעינן בפני בע"ד לאו משום דלא מעיז הוא רק גזירת הכתו' דהא אפי' בשור הנסקל בעינן בפני השור. ועוד דהב"ד יכול לילך ולהיות שם בשעת כתיבה וגם כשהעד יודע שיקראו הכתב בב"ד בפניו אינו מעיז:
ז סָעִיף יב חותכין ד"מ בעדות שבשטר וכו'. עש"ך סקי"ד שהביא קושית הרמב"ן על הרמב"ם מהא דאמרי' בש"ס בגיטין וקידושין ושטרי קנין דמדאורייתא כמי שנחקרה וכו' ע"ש ויש ט"ס שם בש"ך בד"ה עוד כתב מהר"י ליאון וכצ"ל אלמא דמדאורייתא א"צ לקיים השטר כלל וכו'. ולפענ"ד נראה ליישב דשאני גיטין וקדושין ושטרי קנין משטרי ראיה. דבגיטין דף ס"ז בהא דאמר לשנים אמרו לפ' שיכתוב ולפ' ולפ' שיחתמו כתבו התוס' בד"ה אמרו לסופר וז"ל לא דמי לעד מפי עד דהנ"מ כששמעו מפי עדים שפ' לוה מפלוני מנה שלא נמסר עדות לאלו המעידים אבל כאן עיקר עדות לא נמסר אלא לאלו והראשוני' הן שלוחי הבעל שמצוה לאלו לעשות לה גט עכ"ל. ולכאורה תמוה דלא אישתמיט שום פוסק לכתוב שאם יבואו ב' לשנים אחרים ויאמרו פלוני צוה שתכתבו שטר עליו או שתעידו בע"פ שלוה מפלוני מנה או שנתן במתנה שדה פלוני לפ' וייחד רק אתכם לעדים ואנו רק שלוחים לכם שתהיו אתם העדים בדבר שיהיו אותן הב' האחרים יכולין להעיד עליו או לכתוב שטר שפ' לוה מפ' מנה או שנתן שדה שלו לפ': והנה בדברי התו' הי' אפשר לומר דלא מהני אומר אמרו רק לענין הכתיבה וחתימה שיכתבו ויחתמו ועל הנתינה ישמעו מפי הבעל או שימסרו ליד הבעל שיתן לה ולענין הכתיבה והחתימה שפיר מהני דהא בשעת חתימה לא נגמר עדותן שהרי עדיין לא נתגרשה רק בשעת נתינה כשמוסר ליד' וכשרואין הגט בידה נעשין הע"ח ע"מ או אנן סהדי כמ"ש הר"ן פ' המגרש באריכות ע"ש ובשעת מסיר' כשמוסר הבעל או שלוחו שפיר נגמר עדותן דהא רק הא דבעינן אמר לב' אמרו וכו' הוא משום דבכו"ח בעינן שליחות ושמיע' מפי הבעל כמבואר בגיטין ע"ב ולענין זה מהני אומר אמרו ולא דמי לעד מפי עד וכו' כיון דהראשונים לא אמרו בפני ב"ד אין בעדותן ממש ולא מהימני ועיקר עדות של עדי החתימה של הגט מעידין שהבעל אמר כך כמ"ש הב"ש באה"ע סי' ק"ל סק"ט וכיון דהראשונים לא מהימני שהבעל אמר כך א"כ עדותן של ע"ח שמעידין שהבעל אמר כך בשעת חתימ' הוא בשטר ובזה כתבו התו' שפיר דמהני ולא דמי לעד מפי עד. והטעם לזה דהא דל"מ עדות חוץ לב"ד הוא רק בדבר ערוה או בממון בגמר הדבר כגון לומר נתגרשה שבאין להוציא' מחזקת א"א אבל קודם גמ"ה כגון להעיד בהכשירה דגט או בהכשר האיש שראוי לגרש לא דמי לדבר שבעתה כמ"ש הרי"ף ביבמות גבי ואשתמודענ' דאחוה דמיתנ' הוא והרמב"ן גבי סימנין דנבדקות ע"פ נשים ע' בתשב"ץ סי' פ"ג כיון דבשעת הגדתן לא הגידו להתיר דבר שבערוה רק שאיש זה ראוי לגרש או לחלוץ וכיון דנאמן והחזיק נאמנותו אף שבא אח"כ לדבר שבערוה ולד"נ אין בכך כלום כמו שכ' הרמב"ם באיסור שהוחזק בעד א' דלוקין ע"י והאריכו הפוסקים הרבה בעניינים כאלה ולחלק בין העידי עדותן קודם שבא הדבר לידי דבר שבערו' ובין העידו אח"כ כמבואר בדבריהם אם כן הכא נמי שהראשונים לא באו להעיד רק שאלו השנים האחרים שלוחין הן ועומדין במקום הבעל לכתוב גט וראוין לגרש דמי לאשתמודענ' דאחוא דמיתנ' במעידין שראוין לגרש ולחלוץ ומ"מ בעינן בכאן שנים כיון דלאו גילוי מילתא גמור הוא ומ"מ לא דמי לדבר שבערוה כיון שאין מעידין בגמר הדבר ומהני עדותן חוץ לב"ד דדמי לאיסורין במקום דאיתחזק איסור' ואף דבעינן שנים מ"מ סגי כשמעידין חוץ לב"ד דדוקא בהוצאת ממון דכתיב אם לא יגיד בעינן ב"ד אבל באיסורין אף במקום דבעי' שנים מ"מ מהני עדות חוץ לב"ד וכ"כ הפ"י בגיטין דף כ"ט ע"ש וא"ש דברי התוס'. אמנם הרמב"ן בחידושיו דף כ"ט כ' בהדיא דבאומר אמרו אפי' ליתן נותנין ע"ש. רק דברי הרמב"ן שם צריכין ביאור שכ' שם וז"ל ואם תשאל היאך העדים חותמין מה שלא שמעו מפי הבעל אלא משום הגדת אחרים ה"ל עד מפי עד זו אינה שאלה דאין עד מפי עד אלא בבאין להעיד במה ששמעו מפי אחרים אבל אלו אינם מעידים כלום ואם תשאל על האשה הזאת אם היא מגורשת ואמרו לך שאינם יודעים ואם תבא היא להתיר עצמה בב"ד ע"פ אלו צריכין שתי כתי עדים הראשונים שהעידה בפנינו אמר וב' אלו שיאמרו כתבנו וחתמנו אלא שהם יכולים לעשות ע"פ שאומרים להם הבעל אומר לכם לכתוב ולחתום או צוה לנו שנא' למי שנרצה ושלוחים בעלמא הן ועושין שליחות ע"פ שנים וכותבין וחותמין ואפי' ליתן נותנין דומה לשליח שנותן גט לשליח אחר ליתן לאשה בשליחות הבעל והוא א"י אם נתן הבעל גט לגירושין אלא כיון שהגט ביד הראשון והוא יכול ליתנו לאשה אף זה נותן במקומו וכן אלו העדים שלוחי השנים הראשונים ועושין שליחות במקומן ואינם מעידים כלום עכ"ל. ולכאורה דבריו סותרין זה את זה דאם נאמר דצריכה היא ב' כיתי עדים כשתבוא להתיר עצמה היאך יכולין ליתן לה ניחוש דילמא תלך ותינש' בגט זה לבד דהא הב"ד לא ידעו מזה ויתירו אותה להנשא בגט זה לבד ועוד תמוה מ"ש דצריכ' להביא ב' אלו שיאמרו כתבנו וחתמנו וכו' דלמה להו להביאם הא גט חתום ת"י ובגט א"צ קיום כשאין טוען מזוייף. וגם תמוה מש"כ ואם תשאלם יאמרו שאינם יודעים וכו' הא ודאי כיון שהן נתנו לה הגט ושמעו מפי הראשונים שהבעל צוה כן ודאי דיאמרו מגורשת זאת האשה דהא אדעתא דהכי נתנו לה שתהיה מגורשת. לכן נראה לפרש דברי הרמב"ן דכונתו לומר דעדי חתימ' של הגט' לא הוי עד מפי עד כיון דכל עיקרן של עדי חתימה לאו להעיד באין שנתגרשה זאת האשה דהא לעולם כשתשאל לעידי חתימה אם נתגרשה זאת האשה ישיבו שאינן יודעין דהא כותבין גט לאיש וכו' ולבעל הן מוסרין הגט והן אינן יודעין כלל אם נתגרשה מהבעל והן אינן מעידין רק שנכתב בציווי הבעל ונמסר לבעל או לשליח הבעל ועדות שנתגרשה האשה העדי חתימה לא מעידין כלל רק כשהבעל מוסר לידה הגט אנן סהדי שנתגרשה דכיון שנכתב בציווי הבעל ודאי בא ליד הבעל או ליד שלוחו וכשהוא בידה אנן סהדי שמיד הבעל או מיד שלוחו בא לידה ומביא עוד ראיה דעדי חתימה לאו עידי גירושין הן דהא אם תבא האשה להתיר עצמה להנשא ולא יהיה הגט בידה כגון שנאבד ממנה אז בודאי לא סגי במה שתבי' אותן הב' שיעידו ששמעו מב' שיכתבו ויתנו וכתבו וחתמו ונתנו לה רק צריכ' ב' כתי עדים והטעם לזה דהרמב"ן ס"ל בדעת הרא"ש הובא בב"ש באה"ע סי' קמ"א סקי"א וז"ל והחולקין הוא הרא"ש וס"ל דהשליח הוא במקום הבעל והאשה לכן אין מצטרפין אותו כלל להעיד על שליחותו ולא בעת שמוסר לה הגט וצריכין ב' עדים בעת שממנ' אותו וכן בעת המסירה וכו' נמצא בש"ק אין השלוחים נאמנים לו' שקיבלו הגט ונתגרשה כיון שהן שלוחין הן בעלים ולא עדים רק בשליח הולכ' א"צ להביא עדים , אמנם זה דוקא כשהגט בידו כמבואר בב"ש שם סקע"ו ע"ש והוא מטעם שכ' הרא"ש ריש גיטין או משאר טעמים שכתבו הפוסקים שם אבל כשאין הגט בידו דינו כמו שליח קבלה דלא הוי עד לדעת הרא"ש כיון שהוא בע"ד ואפי' יש לו מגו ל"מ דמגו ל"מ רק כשהגט בידו כמו שהארכתי בזה בחידושי לאה"ע שם. ושפיר כ' הרמב"ן דכשנאבד הגט מידה צריכה היא שני כתי עדים היינו שנים הראשונים לגמר שהשנים הן שלוחין כמו דבעי' בשני שלוחי קבל' להביא עדי אמירה שהן ש"ק כמו כן צריכין בשלוחי הולכ' כשאין הגט בידן שיבואו עדים להעיד שהן שלוחי הולכ' והן גופן לא הוי עדים כיון שהן שלוחים הן בעלים ולא הוי עדים כמו בש"ק והא דמועיל עדותן לומר אנו כתבנו וחתמנו ונתננו אף דהן שלוחים ובעלים אף דבש"ק צריך ג"כ עדים אחרים שמעידין על הקבל' הכא שאני כיון שיש עדים שהן שלוחין לכתוב ולחתום וליתן הרי הן כבעל ממש דאם לא גירשו כבר עדיין רשות בידן לגרש דהיינו לכתוב ולחתום וליתן וממילא נאמנים לומר שכבר גירשוה כמו בעל שאמר גרשתי דנאמן מטעם דבידו לגרש וה"נ כאן כיון שיש עדים שהן כבעל ובידן לגרש נאמנין לו' שכבר גירש' ואף דבבעל שאמר גרשתי חיישי' לה היינו משום דליכא קלא וכאן הא איכ' קלא שהרי באמת נתגרש' וכיון דחזינן דהני עדי חתימה לאו עדות הן ובעינן עדות אחרים שפיר כ' הרמב"ן דלא דמי לעד מפי עד דהא הני לאו עדות הן כלל תדע דהא צריכה להביא עדים אחרים כשצריכ' להתיר עצמה וע"כ לאו עידי גירושין הן ועיקר עדותן היא רק על שנכתב בשליחות הבעל ובזה מהני מה שהגידו הראשונים אפי' חוץ לב"ד כמש"ל וסיים הרמב"ן דאפי' ליתן נותנין וכו' דכמו שנאמנין בעדותן לומד חוץ לב"ד מי הוא שליח הכתיב' כמו כן נאמנים לומר מי הוא שליח הנתינ' ואם היו אומרים על איש אחר שהוא שליח הנתינה היו רשאין כותבי הגט למסור לידה דאף חוץ לב"ד נאמנין לומר שהאיש זה ראוי לגרש כמש"ל וממילא נאמנין ג"כ לומר שהכותבים בעצמם הם שלוחי הנתינה דמה לי אם אומרים על איש אחר שהוא שליח הנתינה או שאומרים על הכותב בעצמו שהוא ש"ג דהא דלא מהני עדות חוץ לב"ד רק כשאומרים בגמר הדבר דהיינו שמעידים שכבר נתגרש' האשה אבל לומר שהאיש זה ראוי לגרש מהני חוץ לב"ד כמש"ל ועל גוף הגירושין עדי חתימה אינן מעידין כלל רק אחר שנמסר לידה אנן סהדי כמש"ל מהר"ן ומש"ה נמי כ' המחבר לקמן סי' רמ"ד גבי שטר מתנה ויש מכשירין באומר אמרו לפ' ופ' שיכתבו ויחתמו ויתנהו לפ' ע"ש אלמא דאפי' על נתינה נאמנים הראשונים אף שמעידין חוץ לב"ד והוא ג"כ מטעם זה דהא דבעינן בממון הגדה בב"ד דוקא כשאומרים נגמר הדבר דהיינו כשאומרים כבר לוה פלוני מפלוני מנה או כבר נתן פ' לפלוני שדה שלו במתנ' דבכה"ג גם בגירושין לומר שכבר נתגרשה האשה בעינן ההגדה בב"ד אבל כשאומרים שהאיש זח הוא שליח וראוי להקנות מהני אפי' חוץ לב"ד כמו שמהני בגירושין כשאומרים שהאיש זה הוא שליח וראוי לגרש ודבר שבערוה דבר דבר ילפינן ובהאי דמהני בדבר שבערוה חוץ לב"ד מהני נמי בממון חוץ לב"ד וע"ח בשטר מתנה לאו עדים הן בגמר המתנ' רק אחר שנמסר השטר מתנה ליד המקבל אנן עדי המסירה אנן כמו בגט כמ"ש הר"ן פ' המגרש דבשטר מתנה דמי ממש לגט ובחנם תמה הפ"י בגיטין כ"ט ולפ"ז א"ש גם דברי הרמב"ם שבכאן דגיטין וקידושין בשטר קנין שאני כיון דעדי חתימה לאו אגמר הדבר מסהדי ועדותן אינו רק שמעידין שנכתב בציווי הבעל והן עשו שליחותו בעדות ובזה אפי' אומר אמרו קשר מטעמא דכתיבנ' ואפי' מאן דפוסל בפי' רמ"ד אומד אמרו הוא מטעם דמילי לא מימסרן לשליח אבל לא מטעם עד מפי עד וכיון דמפי עדים כשר ואפי' הראשונים אינן מעידין בפני ב"ד מחמת שאין מעידין בגמר הדבר וכמש"ל ה"ה מפי כתבם נמי כשר דבמקום דלא בעי הגדה בב"ד גם מפיהם לא בעינן וכשר מפי כתבם ולא קשה נמי קושית הפ"י בגיטין י"ב שהקשה הא עדי הגט הוי עדות שאי אתה יכול להזימ'. ולפמ"ש לק"מ כיון דעדות כזה לא בעינן שיהיה הגדה בפני ב"ד לא בעינן ג"כ שיהיה יכול להזימ' דעל מסירת הגט עדי חתימה לא מעידין כלל רק אנן סהדי כמ"ש הר"ן פ' המגרש דכיון שהוא בידה ודאי הבעל מסרו לה ובמקום דאנן סהדי ל"ש דהוא מפי כתבם דכיון שכבר איתחזיק לגט שנכתב בציווי הבעל ושנמסר ליד הבעל דלדבר זה כשר מפי כתבם ועכשיו אנו רואים אותו בידה אנן סהדי וכן לא שייך לומר בדבר שאנן סהדי עדות שאאי"ל דהא לעולם במקום דאנן סהדי לא ידעינן באיזה יום וכ"כ המרדכי בהדיא הביאו התומים וז"ל דשטר קידושין שמקדש' בשטר לא שייך מפי כתבם אבל אם נתקדש' בכסף וכתבו לה שטר לראי' לא מהני דהוי מפי כתבם והוא טעמא דכתיבנ' דבשטר ראיה בגמר הדבר מעידין וילפינן דבר דבר מממון ובעינן הגדה בב"ד ופסול ג"כ מפי כתבם וכמו כן בממון בשטר ראיה כשכתוב בשטר שמעידין שפלוני נתחייב כבר לפ' ע"י קנין או שכותבין שמכר פלוני לפ' שדה בכסף או שנתן בקנין מדאורייתא הוי מפי כתבם ופסול רק מדרבנן כשר לדעת הרמב"ם. והא דסומכין על זמן דגיטין לענין אם קידש' אחר הוא ג"כ מטעם זה דעדי חתימה אין מעידין כלל על שנגמר הדבר בזמן הזה דהא אם תשאל לעדים אימת נגמר הדבר ישיבו שאינן יודעין דהא מסרוהו לבעל והן אינן מעידין רק על שנכתב הגט ביום זה וכיון דלאו גמר דבר היא נאמנין בהגדתן חוץ לב"ד ומפי כתבם ועל המסירה שהיה ביום זה אנן הוא דמעידין כן משום חזקה דלא מקדים אינש פורענותא ומש"ה ביבמות ל"א לא אמר דהוי מפי כתבם רק כשמונח השטר ת"י העדים וחיישי' שמא ישכחו העדים כל הדבר מה שנמסר השטר ליד האשה רק שיראו בכתבם וידעו שמעולם לא מסרו שום שטר אחר זמן הכתיב' ויעידו מפי כתבם שבודאי הי' ביום זה והוי מפי כתבם כנ"ל לישב דעת הרמב"ם בס"ד:
ח סָעִיף טו שהגידו בראשונה ע"פ החרם בקצה"ח האריך ותוכן דבריו שמחלק בין נשבע שא"י לך עדות לבאו עדים שראו העדות לא נפסל לשבוע' דיכול להיות שבאמת א"י דהא מעשים בכל יום שהנתבע כשטוען א"י נשבע שא"י ולא נפסל לשבועה ולא אמרי' שמסתמא ידע אבל כשנשבע לא ידעתי לך עדות מעולם ובאו העדים שראו העדות וידע נפסל לשבוע' כיון שראינו שעבר והרשב"א הובא בב"י סי' ל"ד שכ' דנעשה חשוד בשבועת העדות וא"י לו' אישתלין מיירי בכה"ג שנשבע לא ידעתי מעולם והתוס' בשבועות דף ל"ז בד"ה הזיד בשבועת הפקדון שכתבו הא דלא בעי בשבועות העדות משום דא"א לידע לעולם הן מזידין שיכולין לומר שכחנו היינו משום דסתם שבועת העדות מיירי באין אנו יודעין ובכריתות בפ' אמרו לו מיירי באומר לא ידעתי דבז' אינו נאמן לומר שכחתי עכ"ל בקיצור ותמוהין דבריו דמ"ש לתרץ דברי תוס' דשבועות כיון דסתם שבועות העדות הוא שאומר א"י עדיין קשה דמ"מ הו"ל למיבעי הזיד בשבועת העדות בכה"ג דאמרו לא ידענו אך באמת א"א לומר כן דאף שנשבע לא ידעתי מ"מ כשא"י עכשיו אינו ראוי להגיד ואינו עובר על אם לא יגיד ולא על שבועת העדות דשבועת העדות באם לא יגיד תליא ושבועת לא ידעתי שבועת ביטוי הוא כמו לא אכלתי ואכל ואין זה בגדר שבועת העדות כלל וגם הרשב"א שכ' שבועת העדות ע"כ לא כוון ללא ידעתי דזה חשוד על שבועת ביטוי הוא ולא על שבועת העדות דאימר א"י מעכשיו. גם מ"ש לחלק בין נשבע שא"י עדות חוץ לב"ד דלא נעשה פסול דיכול להיות שא"י באמת כמו כל נשבעין שנשבע שא"י ולא נפסל אבל בב"ד דעבר עבירה לפנינו על אם לא יגיד לא תלינן בא"י ולכך לא נפסל לא ידענא מאי קאמר דהא חוץ לב"ד כשמשביעין שתבואו ותעידוני ג"כ עובר עבירה לפנינו כשאינו מגיד דהא מושבע מפי אחרים מחייבו להגיד כמו באם לא יגיד בב"ד וגם אין שום שכל סובל סברא זו לחלק בין עון דשבוע' לעון דאם לא יגיד וזה בודאי אמת הוא כשנשבע לא ידעתי דחשוד הוא דבשלמ' כשנשבע שא"י בהיתר משתבע דאינו מחויב לידע משא"כ כשנשבע לא ידעתי הוי ליה למרמי אנפשיה דאדם מועד לעולם דהא אפי' שוגג צריך כפר' מה"ט ולאונס לא חיישינן דאונס לא שכיח כשמתרין בו ובתומים בסי' ג"כ מחלק ג"כ קצת כעין זה ע"ש ומכ"ש כשמתיר עצמו למלקות דהא דמי ממש לנשבע לא אכלתי והעדים הותרו בו דלוקה וה"ה באומר לא ידעתי והעיקר בדברי רשב"א כמ"ש חתומים לחלק בין מלקות דיכול לומר שוגג הייתי דהא לכך בעינן התרא' לר"י בן יהודה דלא ניתן התראה רק לחלק בין שוגג למזיד משא"כ לענין לפוסלו לשבועה אינו נאמן לומר שוגג הייתי וזהו כוונת הרשב"א בלשונו שמוכיח זה דא"כ לא מצינו חשוד אפי' בשבועת העדות דיכול לומר אישתלי כמו שמצינו בהתראה בכתובות די"ל אשתלי אי נימא דגם לענין חשוד י"ל אישתלי כמו בהתראה לא מצינו חשוד בשבועת העדות אלא ודאי דאף דלענין מלקות נאמן לומר אישתלי מטעם דבעינן התראה תכ"ד ואחר כ"ד גז"ה הוא לענין מלקות ומיתה אבל לענין חשוד אזלי' בתר אומדנ' וכל שיש אומדנא דהוא רשע נפסל לשבועה ולכן בשבועת העדות כל שע"פ אומדנא זכור הוא כגון שנעשה בזמן קרוב פסלינן אותו ולכך בעובר על השבועה כגון בנשבע שלא אוכל ואכל אפי' נעשה בזמן רחוק מ"מ כיון דהוי ליה למירמי אנפשי' בשעת עשיי' איסור ולא רמי איכא אומדנא דרשע הוא ונפסל וכן כשהנתבע נשבע שא"י אם הפקידו אצלו ובאו עדים שאינו ראוי לשכוח כגון שבזמן קרוב הפקיד אצלו ודאי דנפסל לשבועה דלענין לפסלו לשבוע' אזלינן בתר אומדנא וכן לענין קרבן בכריתות דף י"ב דאינו נאמן במגו דשכחנו דלענין לחייבו קרבן אזלינן ג"כ בתר אומדנא גם מ"ש ליישב דברי הרמ"א בהגידו שלא בפני בע"ד בשבועה דחוזרין ומגידין כיון דליכא עדים רק הוא בעצמו אומר שבשקר העיד בראשונה תלינן בשוגג משא"כ כשיש עדים שעבר על השבוע' לא תלינן בשוגג כמו גבי ס' מלוה ישנ' דכשיש עדים שגזל לא תלינן במלוה ישנה לא נהירא כלל דלדבריו אם יעידו שני' בב"ד זה שראובן לוה מנה משמעון ובב"ד אחר העידו בהיפך ג"כ לא יופסלו דתלינן בשוגג והא ודאי ליתא לפענ"ד כיון דאנן סהדי שעבר עבירה הוי כהוחזק בגזלן ע"פ עדים דאין תולין באונס כמו באח ואחותו שהוחזקו עצמן ובאו עדים שבא עליה קודם דלא תלינן באונס והעיקר כהתי' התומים דמיירי שהחרם או השבועה היה שיעידו האמת ולכך לא נפסלו כשהעידו בשקר שלא בפני בע"ד דזה לא נחשב עדות רק כספור דברים בעלמא דלא עברו על השבועה:
ט סָעִיף טז ואם היה הנתבע חולה בתומים הקשה דהא מדברי הרא"ש משמע דהא בהא תליא דאם לא בעינן בחלה שלחו אף בנתבע מהני חלה דהא הרא"ש למד דבעינן בחלה התובע שלחו מהא דאין מקבלין כשנתבע חולה. ולפעד"נ דהנה דברי הרא"ש קשין דז"ל הרא"ש כגון שהיה הוא חולה התובע וכו' אבל אם היה הנתבע חולה וכו' למת נשמט לקבל העדות שלא כדין כדי שיגבה חובו מיד דאם באנו לחוש לעיכוב פרעונו וכו' וכן אם היה הוא חולה וכו' אין מקבלין עדות אא"כ שלחו דאז הוא פושע כו' מידי דהוי אחלה הנתבע וכו' ולכאורה משמע בריש דבריו הטעם דבחלה הנתבע אין מקבלין משום דאין בו חשש הפסד רק חשש עיכוב פרעון כמו שאין מקבלין ביתומים קטנים משום חשש עיכוב פרעון ולבסוף משמע דבנתבע חלה אין מקבלין משום דהנתבע לא פשע לכן נראה דלפי דברי הרא"ש דהא דבשלחו לו ולא בא אכולהו קאי אפי' אחלה הוא ומדוקדק הש"ס לומר דוקא חלה הוא דהיינו התובע אז מקבלין בדאיכא תרווייהו דהיינו שחלה התובע ואיכא חשש הפסד וגם ששלחו לו דאיכא פשיעות הנתבע. ולפ"ז משמע דבחלה הנתבע אף ששלחו אחריו ולא בא דאיכא פשיעת הנתבע ואח"כ חלה הנתבע דאיכא נמי חשש הפסד מ"מ אין מקבלין ובאמת סובר הרא"ש דעיכוב פרעון הוי ג"כ הפסד ומ"מ אין מקבלין כיון דעיקר קבלת העדות הוא משום היתומים ואין מקבלין עדות שלא כדין לחוב ליתומים כמ"ש הרא"ש וכיון העיקר החוב הוא ליתומים והיתומים לא פשעו פטור ולפ"ז למד שפיר דבחלה התובע ולא שלחו אין מקבלין מחלה הנתבע דאין מקבלין משום דהיתומים לא פשעו ולפ"ז א"ש גם דברי הרב בהג"ה דזה ס"ל כהרא"ש דחלה הוא דאמר בש"ס פירושו חלה התובע וסובר דשלחו לא קאי אחלה דבחלה א"צ לשלוח אחריו דממילא ע"כ צריכין לחלק הא דבחלה מקבלין משום חשש הפסד אף דליכא פשיעת הנתבע ובחלה הנתבע אין מקבלין וע"כ צ"ל דעיכוב פרעון לא חשיב הפסד ומ"ש בתומים דהרשב"א כ' הטעם, הא דאין מקבלין ביתומים קטנים משום דאין יתומים יכולין לחפש אחר זכותן ולא שייך זה בחלה הנתבע וכו' לא ידענא דכשחלה הנתבע ג"כ א"א לחפש אחר הזכות ובפרט העיקר הקבלת עדות הוא בשביל היתומים וגם טעם הנ"י שהביא שייך בחלה לפמ"ש:
י סָעִיף יח המביא עדים לפטור. בתומים הביא בשם רשב"א דהמחזיק בקרקע ומביא עדים על חזקתו דמי למביא עדים לפטור ומכח זה תמה מלקמן סי' ק"מ הא שם מיירי בחזקת קרקע דהוי כמו לפטור ע"ש. ולק"מ דהרשב"א מיירי כשהוא מוחזק בקרקע עכשיו והוי כמו לפטור משא"כ בסי' ק"מ שהוא אינו מוחזק בקרקע כלל רק שהשוכר לפי שמעידין ששכרו מכחו נעשה מוחזק וכ"ז שאינן מעידין ששכרו הבית מכחו אינו מוחזק כלל ואין מקבלין העדות לעשות אותו למוחזק כנ"ל:
א סָעִיף א וראוי. לאפוקי קרוב או פסול ואפילו למ"ד החרם חל על הקרובים מ"מ כ"ז שלא נתנו חרם אינו בכלל נשיאת עון דאף אם יעיד אינו מחייבו ממון ב"י. סמ"ע:
ב סָעִיף א תועלת. לאפוקי אם לא ראו ההלוא' אלא שהלו' הוד' בפניהן ולא אמר אתם עידי דיכול הלה לומר שלא להשביע עצמי כוונתי כמ"ש בסמוך ס"ח ולקמן סי' ל"ב ופ"א ואפילו אם שמעו שהוד' לו ע"פ תביעתו מ"מ א"צ להעיד כדי שע"י עדותן יצטרך לישבע דלהשטות נתכוין דגם בלא עדותן אם יטעון זה הלא הודית בפני פ' ופ' הוי דינא הכי אם לא שיטעון להד"ם ובזה גם אם יעידו אין תועלת בעדותן דמ"מ פטור משבוע' כמ"ש הטור בר"ס ל"ב ע"ש. עכ"ל הסמ"ע:
ג סָעִיף א עמו. ואפי' אם אותו עד אינו בכאן ורוצ' להמתין עד שיבא ויעידו יחד ויחייבו ממון בעדותן קמ"ל דלא אלא חייב להעיד מיד. סמ"ע:
ד סָעִיף א לבדו. דעד א' מביא לידי ש"ד ואולי ישלם ולא ישבע ונמצא מרויח בעדותו. שם:
ה סָעִיף א מדיני. כתב הסמ"ע ואפילו ב' עדים שכבשו עדותן פטורים מדיני אדם והיינו כגון שתבעו התובע בשטר והם ידעו שהוא פרוע וכ"ש אם יודעים שחייב הנתבע וכבשו עדותן מתחל' וחוזרים ומודים שידעו לו עדות דשוב אין נאמנין דכיון שהגיד כו' וה"א שיהיו נאמנים לחייב עצמן מדיני דגרמי וכמש"ל סי' כ"ט וס"ס מ"ו כשאומרים כתב ידינו הוא אבל אמנה כו' קמ"ל דכאן אינם חייבין ע"כ וכתב הש"ך בשם (הרמב"ם) [הרש"ל] דאפילו בדברים בלי כפייה אין לדוחקו וע' בב"ח לעיל סי' י"ב ס"ד:
ו סָעִיף א שמים. ואי תפס מפקינן מיניה. ש"ך בשם מהרש"ל:
ז סָעִיף א שיפחד. בגמ' אסרו זה משום מדבר שקר תרחק ור"ל שמא ע"י פחד זה ישווה עמו הנתבע שלא כדין שלא הי' חייב לו. סמ"ע:
ח סָעִיף ב להחרים. כתב ב"י בשם הרשב"א דאם החרים על הכלל אינו יכול להחרים פעם אחרת על הפרט. ש"ך:
ט סָעִיף ב להשביען. פירוש להשביען בב"ד בפני עצמן להזקיקן שיאמרו הרי אנחנו מקבלין עלינו באלה ובשבוע' כו' או שיאמרו אמן ונ"ל דה"ה חרם בכה"ג א"צ לקבל עליהן דשבוע' וחרם ענין אחד הוא ודוקא בבה"כ יכול להטיל חרם או שבוע' על הכלל לומר כל מי מכם שיודע או על יחידים בפרט וכ' הריב"ש דכשבאו להעיד על דבר עביר' שיש לחוש שמיראתן לא יגידו יכול להשביען עכ"ל הסמ"ע:
י סָעִיף ב חולקין. כתב הסמ"ע דזהו דעת הא"ז אבל ראב"ש והמרדכי כתבו להיפוך דשבוע' חיילא על הקרובים דלב ב"ד מתנ' כך כדי לחקור אחר האמת ובד"מ הביא שני הדיעות וכתב דעת המרדכי באחרונ' וצ"ע למה כתב כאן שדעת החולקי' עיקר:
יא סָעִיף ב עיקר. ואע"ג דבסי' ט"ז ס"ג סתם המחבר דאפי' אם הזכות של עדות וראי' יודע זה שכנגדו חייב להעיד ומור"ם לא כתב שם כלום צ"ל דשם איירי דשכנגדו יודע מי המה עדיו או אצל מי ימצא ראייתו ולא איירי שם בעדות שיעיד לו בע"פ. סמ"ע:
יב סָעִיף ג אסור. כתב הסמ"ע הכלל בזה כל היכא שאינו גורם בעדותו שיתחייב הישראל בדין העובד כוכבים טפי מאילו הי' מעיד עליו בדיני ישראל ה"ז מותר להעיד לו הן עד א' או שנים ואם מתחייב ע"י עדותו טפי אזי אסור:
יג סָעִיף ג משמתין. כתב מהרש"ל דאם רוצ' לשלם מתירין לו וה"ה דלא משמתינן ליה וע' בתשובת רמ"א סי' פ"ח. ש"ך:
יד סָעִיף ג לשלם. פ' הסמ"ע צ"ע דבי"ד סי' של"ד סעיף מ"ג קחשיב המחבר כ"ד דברים שמנדין עליהן וחד מהם המעיד על ישראל בערכאות של עובדי כוכבים והוציאו ממנו ממון שלא כדין מנדין אותו עד שישלם ואפשר דלצדדין כתב שם דלפעמים מנדין אותו לחוד דהיינו אם אינו יכול לברר ששקר העיד ופעמים מנדין אותו עד שיתן כשיכולין לברר וע"ש שדחק עוד ליישב זה בפנים אחרים:
טו סָעִיף ג יחדו. וכתב מהרש"ל וה"ה אם הם מרגישים שהישראל יודע בדבר ויש לחוש לביטול קיומים של היהודים מעיד לכתחל'. ש"ך:
טז סָעִיף ד מותר. דהרי גם בדיני ישראל עד אחד המסייע פוטר משבועת היסת. סמ"ע:
יז סָעִיף ד להעיד. והרא"ש פסק דאפילו אדם חשוב דמוציאין ממון על פיו לבד כיון דאדם חשוב הוא וקשה לו להשתמט מותר להעיד עכ"ל סמ"ע וביש"ש כתב דט"ס הוא בהרא"ש וצ"ל לא יעיד אלא ישלם מכיסו ומ"מ אם העיד לא משמתינן ליה ע"ש. ש"ך:
יח סָעִיף ה צד. כתב הסמ"ע ל"מ אם הב"ד רוצים להתיר אשה שסוברים שבעלה מת והוא יודע שחי שצריך להעיד אלא אפילו איפכא נמי דג"כ יש בו צד אפרושי מאיסורא לענין אם יקדשנה אחר שלא יחושו לקידושיו וה"ז חומרא דאתי לידי קולא ודלא כב"י שכתב דבכה"ג א"צ להעיד:
יט סָעִיף ח כלום. דטענינן ליה שלא להשביע אמר כן כמ"ש לעיל ובר"ס ל"ב. סמ"ע:
כ סָעִיף ח הוד'. בטור כתב עד שיאמר אתם עידי והמחבר אזיל לטעמיה שפסק בסי' פ"א דבמוד' לו בפני עדים בהודא' גמור' ה"ל כאומר אתם עידי. סמ"ע:
כא סָעִיף יב שבשטר. כתב הסמ"ע דוקא בשטר גמור התירו משום תיקון העולם לאפוקי אם כתבו דבריהם בפנקסיהן לא מהני אפילו לר"ת ובש"ך האריך להוכיח בכמ' ראיות מהש"ס דעדות שבשטר דאורייתא היא דמחייבין ד"נ וקנסות וגיטין ע"פ עדות שבשטר ע"ש גם בהגהת מרדכי כתב דבד"מ הלכ' מפי הגבור' להכשיר עדות בכתב כשאר עדות:
כב סָעִיף יג שזוכר. לא מיבעיא אם מתחל' נעש' עד בדבר דאז רמיא אנפשי' אלא אפילו לא נעש' עד מתחל' מ"מ כשזוכר עתה מעיד לו. סמ"ע:
כג סָעִיף יד העד. והרמב"ם כתב אם הבע"ד הוא ת"ח ועיין בסמ"ע ובכ"מ פ"ט מהל' עדות ובב"ח וט"ז סי' זה ובכנה"ג ע"ש:
כד סָעִיף טו שלא. ע"ל סי' ק"י ס"ט בהג"ה ובסי' ק"מ ס"י ועיין בתשובת ן' ל"ב ס"ב ס"ח ובתשובת רשד"ם סי' ר"א ושפ"ז:
כה סָעִיף טו החרם. וה"ה ע"פ השבוע'. סמ"ע:
כו סָעִיף טו כשר. ומהרש"ל פסק דאפילו בדיעבד פסול. ש"ך:
כז סָעִיף טז לדון. צ"ע בש"ס ב"ק דף קי"ב דלא משמע שם הכי וגם לפ"ז קשה מאי מהני פתחו ליה בדינא אם אין לו כתב מב"ד הגדול לכוף אותו לדון כאן דאז אף אם פתחו ליה בדינא יכול לומר לבדה"ג אלך ואם יש לו כתב אפילו לא פתחו נמי כדאיתא מפורש בש"ס ע"ש והוא תמוה מאד ועיינתי ברבינו ירוחם ומשמע שם דאפילו פתחו יכול לומר לבדה"ג אלך ואין חילוק בין פתחו ללא פתחו אלא בב"ד השוה ודו"ק היטב היאך מיישב הש"ס [ועיין בט"ז מ"ש בזה בשם מהרש"ק]:
כח סָעִיף יח לפטור. והא דבסי' ק"ח סט"ז כתב המחבר ביורש קטן שהי' שט"ח לאביו ויצא עליו שובר אחר מיתת אביו אין קורעין כו' ואפילו יש עדים שזוכרין הפרעון כו' לפי שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ואע"ג שהוא לפטור שאני התם דהוי להוציא שהרי הוא רוצ' להוציא השטר ולקרעו וע' בתשובת ר"י טראני ח"ג סי' ל"ב. ש"ך:
כט סָעִיף יט קטן. כתב הסמ"ע אפילו אם ידוע שהקטן הוציא לא' בחזק' מהשד' או מהבית מ"מ כיון שיש לו חזקת אבות אע"פ שהדר בה טוען שקנהו מאביו אין מקבלין עדותו אף שיש לו עדים שהחזיק ג"ש והיינו אם כבר הוציאו הקטן אבל אם בא להוציא בדין אין שומעין לו אלא מעמידין אפוטרופס ומקבלין העדות בפניו ודנין ביניהן או ימתין עד שיגדיל ואז יתבע לזה הדר בו וע"ל סי' קמ"ט ס"ב ובסי' ק"י ס"ט דבדבר ברור מקבלין אפילו בקטן וכן בצווא':
ל סָעִיף כ ראוין. דה"ל כעד מפי עד. סמ"ע:
לא סָעִיף כב לפרסם. פי' כשאין דנין ע"פ העדות שהעידו לפניהן אלא ששולחין העדות בכתב לב"ד אחר לדון עליו ובסי' מ"ו יתבאר כן בדין עידי הקיום ע"ש וטעמא דכל הני משום דב"ד בתר ב"ד לא דייקי. סמ"ע:
לב סָעִיף כג הסופר. מבואר שם בהרשב"א שהסופר צריך לכתוב בשטר שאותו פב"פ שנפטר לעולמו הי' ג"כ עד בדבר ושאחר פטירת חבירו כתב וחתם הוא לבדו כתקנת הקהל ע"ש. סמ"ע:
לג סָעִיף כו נסמכים. כ' הסמ"ע דבפעם א' אם העדים או הבע"ד וגם הדיינים נסמכים אינו מותר לכתחל' מכח ממ"נ והב"ח חולק ע"ז וע"ש. ש"ך:
א סָעִיף א וראוי להעידו. עבה"ט שכ' לאפוקי קרוב או פסול כו' וע' בתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"ו שהביא תשו' הלכות קטנות סי' ק"כ דאפי' קיבל עליו והכשירוהו אינו מחוייב להגיד כיון שאינו ראוי להעיד משעת ראיה והוא ז"ל חולק עליו ודעתו דחייב להגיד כיון שהכשירוהו מקרי ראוי להעיד והוא ג"כ בעונש אם לא יגיד כיון שגרם להפסיד ממונו ע"ש וכבר השיג עליו בתומים סק"ב שנעלם ממנו הירושלמי פ"ק דסנהד' ודברי הר"ן בשם הרמב"ן פ' שבועת העדות (הובא ג"כ בתוי"ט שם משנה י"א) דמבואר שם בהדיא דאפי' הכשירו לקרוב או פסול אינו בכלל החיוב להעיד ע"ש. והנה מ"ש שנעלם ממנו הירושלמי ע' בשבו"י ח"ב בסוף הספר בהשמטות שהוא ז"ל עצמו נזכר מהירושלמי הזה וז"ל שם בירושלמי ר"פ שבועת העדות איתא עד אחד שאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשני עדים יהא חייב ת"ל והוא עד כו' אבל באמת אין ראיה מירושלמי כיון דהוא נגד משמעות ש"ס דידן ודרשה דהאי קרא דרשינן בש"ס דידן לדרשה אחרינא עכ"ל. אולם מ"ש התומים שנעלם מהשבו"י דברי הר"ן בשם הרמב"ן זהו בודאי תמיהא קיימת. ע' בס' בר"י אות ב' שהאריך הרבה בדין זה ובסוף דבריו הביא ג"כ דברי הירושלמי הנזכר ודברי הר"ן בשם הרמב"ן הנזכר וכתב דכן מבואר ג"כ דעת הרשב"א והריטב"א בחידושיהם ואע"ג דהתוספות הוקשה להם במשנתינו כקושיית הרמב"ן ותירצו בענין אחר וכ"כ בס' האגודה וגם מפי' הרמב"ם והרע"ב מוכח דלא מפרשי משנתינו כהרמב"ן מ"מ נראה דלענין דינא אין מחלוקת ביניהם וכ"ע מודי לדינו של הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן אלא דבפירושא דמתניתין פליגי כו' ע"ש. וע' בתשו' רע"ק איגר סי' קע"ט בס' פרשת דרכים בדרך מצותיך פ' ויקרא. וע' בנה"מ שכ' דאם הכשירו קרוב או פסול שיעיד נהי דאינו עובר באם לא יגיד מ"מ מחויב מדאורייתא להעיד משום השבת אבידה לבעלים ע"ש:
ב סָעִיף א תועלת בעדותו. עי' בתשו' חות יאיר סי' ר"ח אודות ת"ח א' שהי' בחזקת עני והיו ב"ב מהנים אותו בממון ושמעון הוציא עליו קול שיש לו ממון שמלוה אותם ברבית שיכול להסתפק בו די והותר ועי"ז נמנעו הב"ב להנותו והקהל בקשו שישא בעול וביקש זה הת"ח משכינו הרגיל אצלו שיגיד בתו"ע באליו"ע אם יודע שום אדם שחייב לו או אם שמעון כיחש שלא הוציא עליו קול זה ומבקש ממנו שיגיד באליו"ע ונסתפק שם אם מחוייב שכן הת"ח או שמעון עצמו להגיד כי אע"פ שאינו עסק ממון מ"מ יש לו תועלת בעדותו עוד נסתפק שם בכמה פרטים כיוצא בו ולא העלה דבר ברור ע"ש:
ג סָעִיף א חייב להעיד עסמ"ע ובאר הגולה דכ' הד"מ בשם מהרי"ו שאם יאמר העד שאינו רשאי להגיד שקבל עליו שלא לגלות כו' וע' בט"ז שתמה דהא אפי' התרה אינו צריך כמ"ש רמ"א ביו"ד סי' רכ"ח סל"ג אם נותנין חרם וה"ה כאן שיש עליו אם לא יגיד ע"ש וכ"ד הט"ז ביו"ד שם דעל מ"ש הרמ"א שם דאם נשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואח"כ נתנו עליו חרם חייב להגיד הקשה הט"ז הא אפי' בלא נתינת החרם חייב להגיד כשזה צריך להעיד שהרי הוא באם לא יגיד ותירץ דמיירי שלא תבעו להעיד ואז אינו עובר כמ"ש בח"מ סי' כ"ח אבל אם באמת תבעו להעיד חייב להגיד אף בלא חרם ע"ש וע' בס' עט"צ ובס' שער משפט שכתבו ליישב תמיהת זו של הט"ז הנ"ל ודבריהם צ"ע עי' בס' מאמר קדישין ובס' בת עיני בחידושי ח"מ דף ס"ט אולם עיקר הישוב בזה מבואר דברי התומים סק"א שכ' ע"ד הסמ"ע בשם מהרי"ו הנ"ל וז"ל ואם מה שקיבל עליו לגלות הוא רק שלא באמירה בעלמא ודאי לא נתכוון מהרי"ו רק למלתא יתירתא אבל ודאי אם אינו רוצה או שאינו כאן לא איכפת לן בקבלתו והב"ד גוזרים עליו שיאמר דלא כל כמיניה לכבוש עדותו אך אם נשבע בפועל בזו יש חילוקים רבים אם נשבע שלא להעיד והוא עד א' אזי חל על השבועה וצריך חרטה והתרה ואין כאן נשבע לבטל המצוה דכיון דהוא עד א' אינו עובר על אם לא יגיד כמבואר בב"ק כ"ו כו' אבל אם יש שני עדים אם נשבע שלא להעיד הו"ל לבטל המצוה ולא חל שבועתו אבל בנשבע שלא לומר לשום אדם ואף לב"ד להעיד א"כ הרי כאן כולל דמגו דחל לאמירה לשאר אדם חל נמי על אמירה לב"ד ותליא בשני תירוצים שכתבו התוספת בשבועות דף כ"ד בד"ה אלא הן כו' עכ"ל וכ"כ בקצרה בספר נה"מ ע"ש (וע' בס' תפארת יעקב מ"ש בזה) גם בס' ידות נדרים ביו"ד שם ס"ק כ' בכוונת הסמ"ע הנ"ל כיון דעד א' והוא אינו חייב להגיד כו' ע"ש וע' בס' בת עיני בחידושי ח"מ שם שכ' לתרץ תמיהת הט"ז הנ"ל דלכך צריך הבע"ד להתיר לו כי חיישינן שמא לא יהיה תועלת בעדותו ונמצא שלא היה הגדתו חיוב מן התורה ועבר בחנם על השבועה לכך כייפינן לבע"ד להתיר לו שבועתו וצ"ע ע"ש. ועמ"ש לקמן סי' ל"ד ס"ה ס"ק י"ד בענין אם עבר העד והעיד בב"ד קודם שהתיר לו הבע"ד מה דינו ע"ש:
ד סָעִיף א אם יתבענו. עי' בתשו' משכנות יעקב סי' י"ב שכ' דזה צע"ג דהא יש בזה גם בלא תבעו משום לא תעמוד על דם רעך כל שיודע לו זכות והוא מפסיד ע"י מניעתו להעיד וכ"כ להדיא הרמב"ם בס' המצות מצוה רצ"ז בשם ספרי כו' וגם יש בזה משום השבת אבידה כו' ע"ש וע' בס' שער משפט שהאריך ג"כ לתמוה בזה ובסוף כ' ולולי דברי הב"י והסמ"ע הייתי אומר דמ"ש הרמב"ם והטור והוא שיתבענו שיעיד לו היינו לאפוקי כשאדם יודע עדות לחבירו והבע"ד עדיין אין דנין זה עם זה או שדנין זה עם זה אלא שא"י אם הדבר תלוי בעדותו אינו מחוייב לילך לב"ד להעיד משא"כ בדבר איסור או ד"נ מחוייב לילך מעצמו כו' אבל פשיטא אף בד"מ מחוייב להעיד כשיודע שהבע"ד דנין ביחד והדבר תלוי בו וכן יש להוכיח מדברי הרא"ה בס' החינוך מצוה קכ"ב שכ' שבד"מ אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו אא"כ יתבענו בעל דבר או ב"ד כו' ע"ש דמסיים כנלע"ד ברור דלא כהב"י והסמ"ע. וע' עוד בספר תפארת יעקב וגם בס' העמק שאלה על השאלתות פ' ויקרא שאילתא ס"ט מ"ש בזה:
ה סָעִיף א פטור מדיני אדם. כ' בס' בר"י וז"ל ומ"מ כופין אותו בתחלה ככל מ"ע שכופין לקיימה. הרב תורת חסד ס"ס קנ"ג. וע' במשאת משה ס"ס ס"ג וכ' בחינוך סי' (רמ"ד)[רל"ז] משם הת"כ דבכלל לא תעמוד על דם רעך הוא כובש עדותו עכ"ל וע"ל ס"ק ה':
ו סָעִיף א בדיני שמים. עבה"ט שכ' ואי תפס מפקינן מיניה ש"ך בשם מהרש"ל עכ"ל ובש"ך כ' עוד דכ"כ הריב"ש סי' שצ"ב כו'. ולקמן סי' ע"ה בש"ך ס"ק כ"ו (ובבה"ט שם ס"ק י"ט) הביא שכ"כ בשם הרמב"ן שאין תפיסה מועלת במה שאין לו זכות אלא בבא לצאת י"ש ע"ש וגם בסי' ע"ו בש"ך ס"ק י"ב ובסי' קפ"ב סק"א. ובגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב שם בריב"ש הוכיח כן מדין אבק רבית ביו"ד סי' קס"א ס"ב וס"ג וע' בנ"י פא"נ בסוגיא דמשכנתא באתרא דמסלקי מ"ש בשם הרשב"א והר"ן דמבואר דעתם דהיכא דחייב לצי"ש מהני תפיסה נמצא דין זה תלוי באשלי רברבי במחלוקת הראשונים ולדינא אפשר דלא מצי התופס לומר קי"ל כדעת הרשב"א והר"ן לדעת המל"מ פ"ד ה"ו ממלוה בסוף דבריו (שכ' שם היכא שהתפיסה עצמה במחלוקת שנויה אי מהני או לא אין לומר קים לי ע"ש) וע' בתומים בדיני תפיסה עכ"ל (עמש"ל ס"ס כ"ה בדיני קים לי וגם בסי' ע"ה סי"ב ס"ק כ') . וע' בתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"ו שדעתו להכריע דודאי באבק רבית דרבנן וכן בכל הני גרמא בניזקין דפ' הכונס שמן התורה פטור גם בדיני שמים אלא שחכמים אמרו שחייב לצי"ש בזה אי תפס מפקינן מיניה אבל היכא דהחיוב בדיני שמים הוא מה"ת כגון בקים ליה בדרבה מיניה וכן בכובש עדותו ודאי דאי תפס לא מפקינן מיניה ע"ש וכבר השיג עליו בתומים סק"ד ומסיק לדינא בכל החיובים בדיני שמים ל"מ תפיסה זולת בקים ליה בדרבה מיניה מהני תפיסה ע"ש וכן הסכים בנה"מ ע"ש וע' בתשו' חו"י סי' מ"ד ובתשו' שמן רוקח ח"א סי' פ' ובתשו' ב"ש אחרון סי' יו"ד ועמ"ש לקמן סי' ע"ה ס"ט:
ז סָעִיף א ואפרושי מאיסורא. עי' בתשו' נו"ב חלק א"ח סי' ל"ה שכ' דהיינו אפי' אם יש ספק אם יאמינו דבריו ע"ש:
ח סָעִיף ב צורך שעה להשביען. כגון שרואין שהעם מקילין בעדות שקר ואינם מקילין בשבועת שקר סמ"ע וע' בתשו' חתם סופר חח"מ סי' ר"ז שכ' דפשוט דזה דוקא אם הב"ד מסופקים בהעדים אבל אם הב"ד אינם מסופקין לא יכול הנטען לומר אינם נאמנים עלי עד שישבעו וע' סי' צ"ב בסמ"ע ס"ק י"ט ע"ש:
ט סָעִיף ג משמתין. ע' בס' בר"י לעיל סי' י"ח אות ג' שעמד בזה אמאי משמתין לימא האי סהדא אנא בקושטא ידענא דהאי ישראל חייב להעו"ג ומה נפשך אי אתא בב"ד דישראל ואיהו לא בעי לאשתבועי ושלים להעו"ג השתא נמי לא אפסדתיה ואי איהו הוה משתבע לשקרא דטבא ליה עבדי ליה שיפרע ולא לשתבע אשקרא כו' והביא בשם מהריט"ץ סי' ק"ב שפירש בזה דכיון דהתורה לא האמינתו ואינו חייב אלא שבועה יניח לו לשבע לשקר ואין לו להתחכם על בוראו כו' ע"ש:
י סָעִיף ג אבל אינו חייב לשלם. עבה"ט וע' בתשו' חתם סופר חח"מ סי' כ"ג שביאר דבר זה בהסבר יותר וז"ל והענין בזה דאם הבע"ד מודה שחייב העובד כוכבים רק שאומר שרוצה להפקיע הלואתו אין כאן שמתא כמו בשני עדים ואם ע"א ורוצה להעיד שקר על חבירו פשיטא שצריך לשלם נמי ובהכי מיירי רמב"ם פ"ו מת"ת וש"ע יו"ד סי' של"ד אך הכא מיירי שהנתבע אאומר שינו חייב להעובד כוכבים ועד א' אומר יודע אני שאתה חייב והנה הב"ד ששומעים דבריהם לא מהימן ע"א נגד זה הנתבע ע"כ הוי גבי דידן כאלו אין הישראל חייב להעוה"ג וזה רוצה להעיד בו שקר ע"כ אנו מתרין להעד שלא יעיד ואם לא ישמע משמתין ליה על שהחציף נגד הב"ד כמ"ש בהגמ"ר אבל לא נוכל להוציא ממונו ממנו כי נגד ממון שהוא מוחזק הוא נאמן שהאמת אתו כנלע"ד ברור ומיושב בזה כמה פקפוקי אחרונים ז"ל עכ"ל ע"ש וע' בס"ק הקודם:
יא סָעִיף ג אבל אם יש לברר. עסמ"ע ס"ק כ"ב מ"ש בישראל לא שייך זה דבדיני ישראל אין מוציאין ממון ע"פ עד א' כו' וע' בתשובת נו"ב תניינא ס"ס ט"ז שכ' דדברי הסמ"ע לאו דוקא דלא משכחת כלל בישראל כה"ג דודאי משכחת גם בישראל עד א' שמחייב ממון ונסכא דר' אבא יוכיח וכיוצא בזה ע"ש. וע' בתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"ז במי שתבע לעו"ג בערכאות של עובדי כוכבים שחייב לו והעו"ג כפר והביא עד א' ישראל שאינו חייב לו ופטרו על פיו ואח"כ נתברר מפי אחרים ומפי עצמו ששקר העיד אי העד מחוייב לשלם או לא ופסק שאין לחייב העד בדיני אדם דאנן קיי"ל בשבועות דף ל"ב משביע עד א' פטור דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי וא"כ אין לחייבו במה שפטרו משבועה ואין זה רק גרמא בניזקין דפטור ומכ"ש בהעיד כן לעו"ג ומ"ש בש"ע סי' כ"ח ס"ג בהגה אבל אם יש לברר ששקר העיד חייב לשלם קאי אמ"ש בש"ע בהעיד לחייב ממון משא"כ במעיד לפטור שמבואר בסעיף ד' לא כ"כ משום דהתם אין לחייבו לשלם כו' וגם מדברי הסמ"ע שם ס"ק כ"ב מוכח כן שהרי כ' בישראל לישראל לא שייך דין זה דבדין ישראל אין מוציאין ממון ע"פ עד א' ואם איתא גם בישראל לישראל שייך דין זה במעיד לפטור א"ו דכל כה"ג אין מחייבין אותו ממון כו' ע"ש עוד:
יב סָעִיף ד מותר להעיד לו. עבה"ט שכ' דהרי גם בד"י עד א' המסייע פוטר כו' ובגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב עי' בש"ך סי' ע"ב ס"ק ס"א:
יג סָעִיף ד יכולים להעיד. עבה"ט שכ' והרא"ש פסק דאפי' אדם חשוב כו' וביש"ש כ' דט"ס הוא כו' וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' כ"ג שהאריך בזה ובסוף כ' דנ"ל דע"כ לא אבעיא לן בגמ' אלא באדם חשוב שהוא רק חשוב להשרים ולהם הוא מהימן כבי תרי אבל לא לדידן אבל אם גם לדידן מפורסם לצדיק ומהימן כבי תרי נהי אי הוה אתו לקמן לדינא לא מפקינן ממונא אפומיה מ"מ הוה מרענא שטרא אפומיה דלא גרע מבת ר"ח כתובות פ"ה ע"א וע' בסמ"ע סי' ט"ו ס"ק ט"ו ובש"ך שם וא"כ כשהב"ד שומעין שהצדיק מכחיש איש ההמוני הוה ויודעים בודאי שהאמת אתו הרי אין מפסידו אלא מונע ממנו ריוח הפקעת הלואתו וא"כ כשיצורף לזה ח"ה בין העמים כיון דאדם חשוב הוא בודאי שילך ויעיד ולפענ"ד לא יחלוק אדם בזה ואם הצורך לישבע כאשר הוא בדיניהם שצריך העד לשבע באמת ישבע ויאמר האמת ואם אולי אח"כ יפסקו עליו יותר מהראוי. זה פשוט שצריך העד לשלם מביתו לכשנגדו דה"ל מציל עצמו בממון חבירו שמותר אלא שצריך לשלם לו הפסדו אך אם ח"ו איכא למיחש לתוא מכמר ע"י העדות בודאי מוטל על כל הצבור לפדות השבוי הנרדף הזה ומכ"ש שיותר מחוייבים להכניס עצמם בריש תיגרא שלא יבא לידי כך וע' בזה בתשו' רמ"א סי' פ"ח עכ"ד ע"ש:
יד סָעִיף ה לפני ב"ד קטן ממנו. ע' בתשו' הרב מו"ה משה רוטענבורג חח"מ סי' ב' שנסתפק באם אחד מהדיינים גדול ממנו והשאר פחותים ממנו אי מחוייב לילך להעיד והאריך הרבה בזה ומסיק דאפי' אם רק א' מהדיינים גדול ממנו או בדומה לו אף דהשנים הנשארים קטנים ממנו מחוייב לילך והיכא דהבע"ד גדול לשיטת הרמב"ם דפסק כרב יוסף בסנה' דף י"ט ע"ב תחוייב לילך להעיד ומדברי הש"ס (צ"ל ש"פ) משמע דחולקים על זה עש"ה:
טו סָעִיף ה אינו חייב לילך להעיד. כ' כנה"ג בהגה"ט אות כ"ו וז"ל מלשון זה נראה דחיובא ליכא אבל אם רצה הת"ח למחול על כבודו מצי לילך ושוב נדפסו תשו' הרדב"ז וראיתי שם סי' קי"ט כ' שיש מי שסובר דאינו יכול למחול על כבודו אבל הוא ז"ל הסכים דיכול למחול על כבודו והדין עמו דחכם שמחל על כבודו כבודו מחול עכ"ל. ולכאורה צ"ע ממ"ש בתשו' חות יאיר סי' ר"ה וז"ל ויש עוד נ"מ בפלוגתא דרמב"ם והרא"ש גבי זקן ואינו לפ"כ להא דקיי"ל שאין כה"ג מעיד רק בפני המלך כבסנה' די"ח ע"ב אם ירצה להעיד אין רשאי וכן צ"מ דידע סהדותא' במס' שבועות דף ל' להרא"ש אינו רשאי דהרי הש"ס מדמה לה לפעמים שאתה מתעלם כו' ואע"פ דנקט לשון ואינו לפ"כ ע"כ ר"ל דמתבזה דאל"כ הא כבודו מחול כו' עכ"ל הרי דהרב חו"י מדמה הא לפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש גבי זקן ואינו לפ"כ ולפ"ז אפשר כאן בדעת הטור כמו שפי' הכנה"ג דאם רצה רשאי דא"כ יהיו דברי הטור כאן שלא כדעת אביו הרא"ש ז"ל שהזכיר בסי' רס"ג ובסי' ער"ב. אולם בס' תורת חיים במס' שבועות דף ל' כ' וז"ל האי צ"מ כו' לכאורה משמע דאסור למיזל כו' וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם שכ' ויש לו להמנע אבל אין נראה לפרש כן דודאי אם רוצה למחול כו' ולהכי כ' הרמב"ם ויש לו להמנע ולא כתב וצריך להמנע כ"כ הרמב"ם בהדיא גבי אבידה ההולך בדרך הטוב כו' (כמ"ש בש"ע סי' רס"ג ס"ג) ואפי' לדעת הרא"ש דפליג אהרמב"ם כו' י"ל דהשבת אבידה שאני דאם רוצה לעשות לפנים משורת הדין אפשר לו לוותר ממונו כמו שעשה ר' ישמעאל וכמ"ש הרא"ש עצמו שם אבל גבי עדות לא שייך למימר הכי לכך אם רוצה לעשות לפנים משו"ה למחול על כבודו שפיר דמי עכ"ל ולפ"ז נכונים דברי כנה"ג הנ"ל שמדקדק מלשון אינו חייב דאם רוצה לילך להעיד רשאי ודלא כהחו"י הנ"ל. וע' בס' בר"י לעיל סי' ו' אות ט"ז שהאריך בזה ודקדק מלשון הגאון שהובא בטור וש"ע שם ס"ו במי שתובעין אותו לדון לפני דיין שקטן ממנו כו' דס"ל ג"כ דאם הנתבע רוצה לילך לדון קמיה דיינא דזוטר מיניה מצי אזיל (עמ"ש בסי' ו' שם ס"ק ט') והוא ז"ל כ' שם חילוק אחר בין לאסהודי או למידן קמיה מאן דזוטר מיניה ובין השבת אבידה וטעינה דשם הזלזול הוא דבר הניכר לכל כו' ע"ש וע' בתומים מ"ש בענין זה:
טז סָעִיף ה צד אפרושי מאיסורא. ע' בס' בר"י אות י"ב בענין אם יש חשש שהנתבע ישבע לשקר להכחיש עד הב' שהביא התובע אי מחוייב הת"ח לילך להעיד לפני ב"ד קטן ממנו ומשמע מדבריו דיש בזה ג' חילוקים מן הסתם א"צ לילך כי רחוק הדבר שישבע כל דאיכא עד שני משום דמירתת שמא אח"כ יבוא גם הת"ח ויהא חייב לשלם ויענשוהו ויפסלוהו. ואם יש ספק שקול כמו עובדא דמשאת משה סי' ס"ג שהנתבע ידע דוודאי לא ילך הת"ח להרב שהוא מריב עמו בכה"ג נוטה דעת המשאת משה דחייב הת"ח להעיד אפי' שהוא ספק שישבע אך לא החליט הדבר. ואם הוא קרוב לודאי שישבע חייב להעיד עש"ה:
יז סָעִיף ה ויש הוכחה לדבריו. בגליון ש"ע דהגאון מהר"מ בעל תפארת למשה נ"ב וז"ל אמת שכ"כ בטור דתרוייהו בעינן אבל מלשון תוס' דפ' המפקיד ופ"ב דכתובות שהביא ב"י נ"ל פשוט דס"ל דבידעי ב"ד שהוא אלם א"צ הוכחה שהעדים מפחדים שא"צ האלם להביא עדים שאינו אחיו רק יביא אותן העדים שחומר שכנגדו ומעידים בב"ד שא"י כלים ומזה איירי תוס' בהמפקיד ואם א"י שהוא אלם אז צריך הוכחה ומזה איירי בכתובות ע"ש וזה ברור עכ"ל. וע' באו"ת שדעתו דאף בידע ב"ד שהוא אלם בעינן ג"כ הוכחה שהעדים מפחדים אמנם כשיש הוכחה א"צ לב"ד לידע שהוא אלם דהא הוכחה שהעדים אומרים מה לנו לצרה להעיד עליו משוי ליה אלם ולו יהא שאינו אלם סוף סוף העדים יראים ממנו וא"כ עליו להביא ראיה כי לא סגי בלא"ה כו' ע"ש:
יח סָעִיף ו לכתחלה להיות יושבים. עש"ך ס"ק י"א ובנה"מ וע' בס' בר"י אות י"ד שכ' בדברי תשובת המבי"ט שהביא הש"ך הוא בח"ב סימן קט"ז וכדבריו כתב ג"כ הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ס"ד דבעינן שיהיו במקום ב"ד כו' ומדברי המבי"ט שכ' הש"ך משמע דאם ישבו בשוק מהני הקבלת עדות שהרי כ' לא מהני כשהדייני' עומדי' משמע דאם יושבי' אפי' שלא במושב ב"ד ואפי' בשוק מהני אמנם לפי האמת נראה דשלא במקום ב"ד אפי' שהם יושבי' מקרי חוץ לב"ד וכ"כ הרב משאת בנימין סי' ק"ו דקבלת עדות שלא במקום ב"ד לאו קבלה היא והביא ראיה מההיא דפ' מרוב' דאמרי' דר' יהושע לא בב"ד הוה קאי וכן משמע מדברי מהרשד"ם א"ה סי' פ"א כו' וכיון שכן נראה דכך יש לפרש דברי הרשב"א ותשו' המבי"ט הנזכר אף דריהטא דלישנא לכאורה לא משמע הכי הלא טוב לנו להשוות דברי הפוסקי' כו' עכ"ד ע"ש וע' בס' שער משפט מ"ש בזה:
יט סָעִיף ו לשון העדות. ע' בתשב"ץ ח"א ס"ס ק"ס שבכלל מה שתפס על רבנות הריב"ש באתריה דמר ק"ק ארגיל כ' וז"ל השני שאנו יודעי' שאינו מבין כל הצורך לשון אנשי הארץ וכיון שכן אינו יכול לקבל שום עדות שאין סנה' שומעת כו' ולא תימא דוקא סנה' כו' לא היא דהא אמרינן התם הנהו לעוזי כו' עכ"ל ובס' בר"י לעיל סי' י"ז אות י"ג העיר עליו דהו"ל לתפוס ג"כ דאף בעלי דינין צריך לשמען שלא ע"י תורגמן כסברת הרמב"ם כו' ע"ש. ולכאורה י"ל דאין זו תפיסה כ"כ לפ"ד הסמ"ע בסי' י"ז ס"ק י"ד ע"ש וע' בתשב"ץ שם. וע' בס' בר"י אות ט"ו שכ' דבתשובת הרדב"ז סי' של"ה העלה דאי איכא תלתא מן המכירין האי לישנא יקבלו הם העדות והדיינים ידונו ע"פ אותם עדות ואם אין שם שלשה ולא דיין שיכיר הלשון יקבלו העדות ע"פ תורגמן כו' ע"ש:
כ סָעִיף יא מפיהם ולא מפי כתבם. כ' בר"י אות ט"ז וז"ל אם נותן עדותו כתובה לב"ד ואומר מ"ש כאן אני מעיד מפיהם קרינן ביה. הריטב"א בחידושיו סופ"ק דמכות והביאו מהריק"ש בסי' זה ועמ"ש הרב גינת ורדים בח"מ כלל ה' סי' י"ב עכ"ל:
כא סָעִיף יב בעדות שבשטר. עבה"ט שכ' ובש"ך האריך להוכיח בכמה ראיות מהש"ס דעדות שבשטר דאורייתא כו' וע' בתומים ס"ק ט"ז מזה וע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב בחידושיו למס' גיטין דף ו' ע"א ובפ"י שם ובתשו' נו"ב חלק אה"ע ר"ס ל"ג ובנו"ב תניינא חח"מ סי' ד' וסי' ה' ובתשו' בית אפרי' חו"מ סי' ח' וגם בתשו' חתם סופר אה"ע ח"א סי' ק"ג ובח"ב סי' ה' וסי' מ"ה ובחלק ח"מ סי' קצ"ט מ"ש בזה:
כב סָעִיף יד אבל אם הבע"ד בעצמו. ע' בתשו' שבו"י ח"ב סי' קמ"ז שכ' דקרובו של הבע"ד כאחר דמי ומותר להזכירו אך אשתו ובניו הוי כהזכרת הבע"ד עצמו ע"ש:
כג סָעִיף יד ואם העד ת"ח. עבה"ט דהרמב"ם כ' אם הבע"ד הוא ת"ח כו' וע' בתשו' רמ"א סי' מ"ד דבזה"ז ליכא ת"ח לענין זה והכנה"ג בהגה"ט אות ס"ג חולק עליו ע"ש וכן הסכים בתשובות שבו"י ח"ב סי' קמ"ז דאף האידנא יש דין ת"ח לענין זה וכ' די"ל דגם רמ"א לא פסק כן בהחלט רק סניף לשאר צדדים ע"ש ובתומים כ' ע"ד רמ"א הנ"ל הגם כי יש לפקפק מ"מ כבר הורה הרמ"א ומי יחלוק עליו בלי ראיה מבוארת וכ' עוד שאפי' העד כאן והב"ד חוקרים אותו ואמר שלא נזכר כ"א מעצמו מ"מ זולת ת"ח אסור ודלא כמ"ש בב"י והב"י גופיה נראה דחזר בו מדהשמיט דין זה בש"ע. וכ' עוד דאם הבע"ד שם דברים בפי ב"ד או שליח ב"ד להיות מזכיר להעד אף דהדברים נובעים מבטן בע"ד שרי דמ"מ מזכירו אחר ע"ש:
כד סָעִיף טו שלא בפני בע"ד. כ' בס' דגמ"ר וז"ל ולקבל עדות על נכסי מלוג או נצ"ב בפני הבעל שלא בפני האשה עבאה"ע סי' פ"ה בב"ש סק"ז עכ"ל גם בס' שער משפט כ' בזה וז"ל והיכא שתובע לשני שותפים ושותף אחד אינו כאן ונתקבל העדות לפני השותף שישנו כאן אי מהני הקבלה לשותף האחר. לא נתבאר באחרונים והדבר מבואר בחידושי הרשב"א ס"פ השולח והר"ן שם כו' והעתיק דבריהם הב"ש באה"ע סי' פ"ה סק"ז כו' והאריך בזה ע"ש. וע' בכנה"ג בהגה"ט אות ע' שכ' וז"ל כשהעדים אינם מכירים ולבע"ד אע"פ שהבע"ד עומד שם שלא בפניו מקרי כן דקדקתי מפרק הנשרפין גבי מתני' דרוצח שנתערב באחרים עכ"ל ובתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"ח חולק עליו ומסיק דפשוט לענין קבלת עדות הוי כקבלה בפניו ע"ש וע' בתומים שתמה על השבו"י בזה ומסכים לדברי הכנה"ג אך כתב דצ"ל דמיירי שבקרב ימים אפשר יכירוהו ולכן יש להמתין אבל אם א"א להכירו ודאי דמקבלין עדות דלא גרע מעדיו חולים דמקבלין שלא יפסיד עדותן ע"ש. וע' בתשובת נו"ב אה"ע סי' מ"ב דפ"ה ע"ד והובא בפ"ת לאה"ע סי' י"א ס"ד ס"ק י"ח:
כה סָעִיף טו ואם קבלו כו'. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב עי' שו"ת מהר"ם פאדווה סי' ע"ג דאפשר אם כבר דנו על עדות זו לכ"ע אינו חוזר הדין ע"ש:
כו סָעִיף טו דכל שלא בפניו כחוץ לב"ד דמי ע' בתשו' עבוה"ג סי' ג' שהביא בשם תשובת הראנ"ח סי' ג' שכ' דהיינו דוקא כשהבעל דין שלא נמצא שם אינו חפץ בעדות ראשון אבל אם הוא אומר אע"פ שלא נמצאתי שם אותו עדות מקובל עלי נראה לע"ד שעדות הראשון עדות שלא אמרו אין מקבלין כו' אלא לתועלת המתחייב בעדות אבל הזוכה בעדות מקבלין שלא בפניו כו' והוא ז"ל הסכים עמו ע"ש עוד:
כז סָעִיף טו כשר בדיעבד. עבה"ט שכ' ומהרש"ל פסק כו' ובגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב וכן דעת הרמ"א בתשו' י"ב עכ"ל וע' בתשו' הרשב"ש סי' רכ"ד ובסימן רפ"ז ובתשו' פרח מט"א ח"ב סי' מ"ט ובתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' ק"פ ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סי' י"א ס"ק י"ט:
כח סָעִיף טז הי' הבע"ד חולה כו'. בגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב עי' לקמן סי' ת"ח סעיף א' בהגה (ועמ"ש שם):
כט סָעִיף טז קמי יתמי. ע' באה"ג אות פ' מ"ש וכ' בשם הראב"ד דאפי' כו' עד אין שומעין לו. ובגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב וכ' בכה"ג בטור אות צ"ד דדעת הרשד"ם שבממון שעדיין לא בא ליד היתומים אין נותנים להם והר"ש חולק עליו עכ"ל:
ל סָעִיף טז וא"י להמתין עד שיודיעו אותו מקבלין. בגליון ש"ע דהגאון מו"ה משה ז"ל בעל תפל"מ נ"ב וז"ל אפי' הוא א"צ לדון לפני אותן דיינים מקבלים אע"פ שלא שלחו משא"כ להמחבר י"ל דוקא אם הדיינים הם בענין שצריך לדין לפניהם אז יכולים לקבל אם הדבר נחוץ אפי' לא שלחו ועוד יש לומר דלהמחבר אם הי' נחוץ שהיו חולים או בקשו לילך למדה"י ולא היה שהות לשלוח אחריו וקיבלו שלא בפניו ואח"כ נתרפאו או לא הלכו העדים למדה"י י"ל דאין דנין ע"פ אותו קבלה אלא צריכים לחזור ולהגיד בפניו ואפשר דאם שנו בעדותן הולכים אחר עדות הב' כנ"ל סט"ו כיון דבשעת המשפט העדים כאן ויכולים להעיד בפניו (ומיהו בהיה בע"ד דהיינו תובע חולה לא משמע כן ודו"ק) ולמור"ם אם היה נחוץ ונתקבלו העדים שלא בפניו אף שהעדים הם כאן א"צ לחזור ולהגיד בפניו כמו בפתחו ליה בדינא ושלחו אחריו ולא בא או שצריך לדון לפני אותן דיינים דדנים אותו אח"כ ע"פ אותו קבלה אף שבא לב"ד והעדים כאן ואפשר דס"ל כהי"ח דבסט"ו דאם נתקבל שלא בפניו כשר בדיעבד ודוק וזה נ"ל עיקר ובזה מיושב מ"ש הסמ"ע סק"ן עכ"ל וע' בתומים מ"ש בזה:
לא סָעִיף יט כשלא בפניו דמי. בגש"ע דהגאון מהר"ם בעל תפל"מ נ"ב וז"ל לכאורה נראה דבקטן אם היה הדבר נחוץ מקבלין על הקטן כמו בגדול שלא בפניו אבל לא משמע כן לקמן סי' ק"ח ס"ג בהנך ג' דברים דנפרעים מיתומים קטנים דדחקו שם לאוקמי צוה ומת שצוה לפני דיינים ע"ש בסמ"ע ס"ק י"ג וצ"ע לדינא עכ"ל וע' בתומים ס"ק כ"א בשם הרשב"א והנ"י מבואר דפשיטא להו דבקטן אפי' בדבר נחוץ אין מקבלין וצ"ע:
לב סָעִיף כא צריך ג' מומחים. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ובעינן במותב תלתא כחדא אבל אם קבלו זה בפ"ע וזה בפ"ע לא מהני אף לדיעה ב' לקמן סי' מ"ו סעיף כ"ה דזהו דוקא בקיום שטרות. מהרי"ט בתשובה ח"ב חאה"ע סי' מ"ג עכ"ל וכן הביאו בכנה"ג בהגב"י אות קי"א:
לג סָעִיף כד אין דנין על פי אותו קבלה. עסמ"ע שכ' ול"ד למ"ש מור"ם בהגה לעיל סי' ה' כו' ע"ש. ובגליון הסמ"ע של הגאון מהר"מ בעל תפל"מ נ"ב וז"ל ולדבריו אם כבר דנו ע"פ אותו קבלה דינם דין ולא משמע כן בההיא דביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל בלילה ע"ל ר"ס רנ"ג בטור דאפי' בדיעבד אין דינם דין נ"ל דלק"מ (קושיית הסמ"ע) דבשלמא בדין דגמר הוי בלילה מושפטו א"כ אם דנו בלילה דינם דין דהא הגמ"ד היה בהכשר וסילק התחלת דין כמו שאינו הרי היה גמ"ד כדין אבל בקבלת עדים נעשה כל הקבלה שלא בהכשר והוי כקיבלו שלא בפניו או שלא בב"ד דיכולים לחזור בהו כמו שכ' הש"ך לכך אם דנו ע"פ אותו קבלה אין דינם דין ולזה נתכוון הע"ש שכ' דבדין כתיב ושפטו ודו"ק נ"ל דלא כהסמ"ע עכ"ל ועיין בקצה"ח ובנה"מ לעיל סי' ה' מענין זה:
לד סָעִיף כו ואם היו נסמכים עבה"ט עד והב"ח חולק ע"ז כו' ועמ"ש לעיל סי' י"ז ס"א ס"ק ו':
א סָעִיף א כל. ויקרא ה' וגמ' שבועות פ' שבועת העדות וב"ק ריש הכונס: (ליקוט) כל מי כו'. ר"פ הכונס פשיטא דאורייתא היא כו' (ע"כ)
ב סָעִיף א וראוי. שבועות ל"ה א': (ליקוט) וראוי כו'. שבועות ל"ה א' במתני' וגמ' ת"ר אמר לשנים כו' (ע"כ):
ג סָעִיף א ויש. שם: (ליקוט) ויש כו'. שם במתני' וגמ' ת"ר משביעני כו' (ע"כ):
ד סָעִיף א אם יתבענו. שם ותוס' ב"ק דף נו א': (ליקוט) אם יתבענו. שם במתני' וגמ' ת"ר שולח כו' (ע"כ):
ה סָעִיף א בב"ד שבועות ל"ב א' ועבה"ג: (ליקוט) בב"ד. תוס' ר"פ הכונס שם וגמ' דשבועות ל"ב א' מנלן דאכפירה בב"ד כו' (ע"כ):
ו סָעִיף א בין גמ' שם:
ז סָעִיף א (ליקוט) ואם כבש כו'. אפי' בשנים מדאמר בר"פ הכונס שם אי אי בתרי פשיטא (ע"כ):
ח סָעִיף א וע"א. ספרי: (ליקוט) וע"א כו' אבל כו'. ע"פ קיג ב' וספרי פ' שופטים וע' בילקוט סי' תתקכ"ב לא יקום ע"א באיש אין לי אלא כו' ע"ש: (ע"כ): (ליקוט) וע"א כו'. ספרי פ' שופטים לא יקום ע"א באיש אין לי אלא לדיני נפשות לדיני ממונות מנין ת"ל לכל עון לקרבנות מנין ת"ל לכל חטאת למכות מנין ת"ל ולכל חטאת להעלות מן הכהונה ולהוריד מן הכהונה מנין ת"ל כו' (ע"כ):
ט סָעִיף א אלא: ב"ק שם: (ליקוט) אלא בדבר כו'. כמ"ש בר"פ הדיינים לממון הוא דאינו קם אבל קם כו' וכן בשאר מקומות ואמר בדבר ממון שמביא כו' ר"ל דוקא בכה"ג אבל בלא"ה אף בדבר ממון אסור כמ"ש בספרי פ' שופטים לא יקום עד א' באיש אין לי אלא בד"נ בד"מ מנין ת"ל לכל עון לקרבנות מנין ת"ל לכל חטאת למכות מנין כו' רי"א לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה (ע"כ):
י סָעִיף א או. כתובות פ"ה א' וקדושין ס"ו א':
יא סָעִיף א ואסור לאדם. שבועות ל"א א':
יב סָעִיף ב אדם. כמו על כל טענת ספק מתקנת הגאונים כמ"ש המ"מ והוא ג"כ ברי"ף ס"פ כל הנשבעין:
יג סָעִיף ב אבל. כבכל טענת ספק כנ"ל גמ' ב"מ כ"ו ב' מ"ב ב' וע"ש במרדכי ורא"ש: (ליקוט) אבל לא יוכל כו'. אבל הרשב"א כ' שיכול להשביע על הספק ממ"ש בפ' שבועת העדות הכל מודים בעד מיתה כו' ושם ע"כ אינה יודעת דוק (ע"כ):
יד סָעִיף ב מיהו. ע"ל סי' ט"ו ס"ד סנה' ל"ב ב':
טו סָעִיף ב (ליקוט) י"א כו'. דהא קי"ל משביע ע"א פטור ולענין הגדה חייב אף בלא שבועה כמ"ש בסמ"ע (ע"כ):
טז סָעִיף ב (ליקוט) ואפי' בע"ד כו'. עסי' ט"ז סי"ג ועסמ"ע (ע"כ):
יז סָעִיף ב ויש חולקין. שבועות ל"א. ל"ה א'. וס' ראשונה כנ"ל דלא נאמר אלא לקרבן כמו נשבע לבטל את המצוה וראייה משם ל"ה א' עמד בב"ה כו' שילח ביד כו' וכל אלו נוהגין עכשיו בחרם:
יח סָעִיף ב (ליקוט) וכן עיקר. וכ"מ לכאור' דעת הטוש"ע בפ"א אלא שאפש' לחלק מחמת חרס (ע"כ):
יט סָעִיף ג אם. ב"ק קיג וקי"ד:
כ סָעִיף ג והעכו"ם תובעו כגי' הרי"ף דל"ג ולא תבע ליה:
כא סָעִיף ג אבל אינו. דאל"כ למה משמתין ליה כמו שדקדק הראב"ד שם עמ"ש שם האי בר ישראל דזבין כו' וכמש"ל בסי' קע"ה ס"מ:
כב סָעִיף ג דיכול לומר. כמש"ל:
כג סָעִיף ג אבל אם. כמש"ל סי' כט ס"ב ול"ב ס"ב ב"ק קיז א'. (ליקוט) אבל אם יש לברר כו' כמ"ש בסי' א' ס"ד בהג"ה ממ"ש בב"ק נו א' והשוכר עדי שקר והיודע כו' ול"ק בעדים ג"כ שמעידין שקר (ע"כ):
כד סָעִיף ג ואם בע"ד. כמ"ש תוס' שם קי"ד א' ד"ה ולא ורא"ש והוכיחו מהפקעת הלואתו:
כה סָעִיף ג ואם מתחלה כו'. שם קיג ע"ב באבידה:
כו סָעִיף ד ישראל. ב"מ ב' ע"ב:
כז סָעִיף ד וכ"ש. גמ' ב"ק שם:
כח סָעִיף ד וכן. שם:
כט סָעִיף ד ב' קרובים. סנה' כח א' ב' ותוספתא וירושלמי רי"ף פ' ז"ב:
ל סָעִיף ה ת"ח. שבועות ל"ב:
לא סָעִיף ה וכל מי. ב"ק מ"ו ב' ב"מ ל"ט ב' כתובות כז ב':
לב סָעִיף ה ואם ידעו. ב"מ וכתובות שם:
לג סָעִיף ה צריכין. שבועות ל"א ב':
לד סָעִיף ה לכתחלה. ירושלמי מהא דגטין ע"א א' כשם כו' שמיירי בחולה ועבה"ג: (ליקוט) לכתחלה. מהא דלמטה ואם העד כו' (ע"כ):
לה סָעִיף ה ואם. שבועות:
לו סָעִיף ו צריכין. שבועות שם ב' ו ירושלמי סנה' פ"ו מחלוקת בבע"ד כו':
לז סָעִיף ו לכתחלה. ירו' פ"ד מיתות ממתנ' דסנה' נ"ו א': (ליקוט) לכתחלה. ירו' הביאוהו תוס' ברפ"ב דזבחים (ע"כ):
לח סָעִיף ו צריך כו'. מכות ו' ב':
לט סָעִיף ו (ליקוט) ואם מבינים כו'. טור וכפי' דעובד' דשם בעדים וכאותו שאמרו במתנ' שם בעדי' אבל הרמב"ם מפרש בדיינים וז"ש בהג"ה וע"ל סי"ז ועכ"מ שם ומ"מ גם להרמב"ם ה"ה לעדים מדהביאו בגמ' על המתנ' (ע"כ):
מ סָעִיף ז מאיימין. סנה' כ"ט א':
מא סָעִיף ז בפני הכל. שם:
מב סָעִיף ז (ליקוט) כח עדות כו'. כמש"ש מפ' כו' נשיאים כו' ולא פריך שם אלא דבזה לבד לא סגי (ע"כ):
מג סָעִיף ז (ליקוט) ובושת כו'. ל' הרמב"ם (ע"כ):
מד סָעִיף ז ושהוא. שם: (ליקוט) ושהוא כו'. ל' הטור. והמחבר הרכיב שניהם וליתא ועסמ"ע (ע"כ):
מה סָעִיף ח אח"כ. שם:
מו סָעִיף ח (ליקוט) כל אדם. לבד הבע"ד דאין מקבלין כו' וכמ"ש בגמ' שם אי לבע"ד התם קיימי (ע"כ):
מז סָעִיף ח עד שיאמר כו'. שבועות לג ב' מנה מניתי כו':
מח סָעִיף ח או. שם וסנה' שם:
מט סָעִיף ח (ליקוט) בפני הודה. ויאמר אתם עדי. טור אבל הרמב"ם וש"ע לא כ' כשיטתייהו דס"ל דבהודאה גמורה א"צ וכמ"ש בסי' פ"א וז"ש מסייע כו' מדקאמר הודה מ' הודאה גמורה הא בלא"ה לא עד שיאמר אתם עדי (ע"כ): (ליקוט) בפני הודה. הרמב"ם כשיטתו כמ"ש בסי' פ"א דבהודאה גמורה מהני וז"ש מסייע לרב כו' דר"ל מדק' ל' הודאה דוקא הלא"ה לא מסייע כו' (ע"כ):
נ סָעִיף ט אח"כ. סנה' שם:
נא סָעִיף ט וגומרין. שם הגדול כו':
נב סָעִיף י אם. ירו' שם:
נג סָעִיף י ואם העד. גמ' שם נ"ו א':
נד סָעִיף יא העדים. גטין ע"א: (ליקוט) העדים כו'. עתוס' דפ"ד אחין ל"א ב' ע"ש (ע"כ): (ליקוט) העדים כו' ודלא כו' וכמ"ש בירוש' סוף יבמות והביאו הרא"ש שם דתניא ע"פ עדים ולא ע"פ כתבם ולא ע"פ תורגמן כו' (ע"כ): (ליקוט) העדים כו'. ספרי פ' שופטים והביאו הילקוט סי' תתקכ"ב וירושלמי הביאו הרא"ש סוף יבמות ע"ש ושם (ע"כ):
נה סָעִיף יב חותכין. גטין ג' א' כתובות י"ח ב':
נו סָעִיף יב אע"פ. גטין ל"ו א': (ליקוט) חותכין כו' כדי כו'. בפ' השולח העדים חותמין כו' ובגמ' שם זמנין דמייתי סהדי או אזלו כו' וקאי גם אכל שטרות דבכולם ע"מ כרתי (ע"כ): (ליקוט) חותכין כו' כדי כו'. גטין ל"ו אמר רבה ל"צ כו' וה"ה בשטרות דקי"ל לר"א אף בשטרות (ע"כ):
נז סָעִיף יג כ"ז. כתובות כ"א ב':
נח סָעִיף יג מתוך שנתיישן. שם ב':
נט סָעִיף יג אפי'. שם ושם:
ס סָעִיף יג (ליקוט) שכשמסרוהו לו כו' כתי' השני בכתובות שם וביבמות שם (ע"כ):
סא סָעִיף יג בפנקסו. מהא דפ"ט דב"ק אי דידעו כו' וכמ"ש תוס' ביבמות וכתובות לתי' השני:
סב סָעִיף יג והוא. יבמות ל"א ב': (ליקוט) והוא כו'. מהא דיבמות שם מפיהם כו' (ע"כ):
סג סָעִיף יד וכן כו'. כתובות שם:
סד סָעִיף טו אין. ב"ק קי"ב א' ב':
סה סָעִיף טו ואם. כתובות כ"א:
סו סָעִיף טו וחוזרין כו'. שבועות ל"א ב':
סז סָעִיף טו וי"ח. מדמתירין בחולה כנ"ל שם:
סח סָעִיף טו ולכן אם. דהוא כמו עדיו מבקשין כו' שם:
סט סָעִיף טו מיהו. כנ"ל ב"מ וכתובות שם שהוצרכו לכוף כנ"ל:
ע סָעִיף טז היה. ב"ק שם:
עא סָעִיף טז ואם כו' ושלחו כו' אבל. רא"ש בשם י"מ:
עב סָעִיף טז או שאינו. ירו' פ"ג דסנה' סוף הל' י': (ליקוט) או שאינו מצוי בעיר. ירו' פ"ג דסנה' הל' י' ר' ירמיה ה"ל דין עם חד בר נש וקבלין לסהדיא דלא באפוי דר' ירמיה וחייבין לר' ירמיה והוה יתיב ומצטער אפשר מקבלין עדים שלא בפני בע"ד כו' דחק רב הונא ועאל ומשכח ר' ירמיה מצטער ואמר אפשר מקבלין עדים שלא בפני בע"ד אפי' עמהן באותה העיר (ע"כ):
עג סָעִיף טז ודוקא. כמו עדיו חולין וכמ"ש שם ברא"ש בי"מ הנ"ל דטעמ' משום דחולה אפשר שאין שהות משא"כ בעדים כו':
עד סָעִיף טז ואם היה. שם וראיה מיתומים קטנים גמ' שם:
עה סָעִיף טז וי"א. שם. וס' הראשונה ס' הרמב"ם דס"ל דר' יוחנן פליג אשמואל: (ליקוט) וי"א כו'. עמ"ש בסי"ד (ע"כ):
עו סָעִיף טז או אפי'. שם דנקיט דסקיא כו':
עז סָעִיף טז וצריך לדון. כנ"ל בסי"ד אבל כבר נהגו כו':
עח סָעִיף טז וכן אם היה וכן אם העדים כ"ז אפי' לס' הראשונה כנ"ל רק דלס' הראשונה מיירי דיש שהות אבל לס' האחרונה מיירי דאין שהות:
עט סָעִיף יז ראובן. כמו העדים מבקשים כנ"ל: (ליקוט) ראובן כנ"ל בסט"ו שאינו מצוי בעיר (ע"כ):
פ סָעִיף יז וכן. כנ"ל: (ליקוט) וכן אם כו'. כמו עדיו מבקשים (ע"כ):
פא סָעִיף יז אע"פ. וע"ל סי' ק"מ ס"י: (ליקוט) אע"פ כו'. כמ"ש ושלחו לו:
פב סָעִיף יז (ליקוט) כאשר נתבאר. ר"ל כנ"ל ודוקא שאין כו' (ע"כ):
פג סָעִיף יח לא. ב"מ ל"ב א' ופי' דהדיוטות שצריכה משום עדים: (ליקוט) לא כו'. עסי' ק"י ס"ז וכן אם גזל כו' ועבה"ג שם והטעם כיון שהוא בחזקת הנגזל וכמו שמחלק בגמ' שם בין אית ליה חזקה דאבהתא או לא ומזה יש קצת ראיה למ"ש שהרמב"ם ס"ל הגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים כמ"ש בס"ס שס"א וכ"ש כה"ג (ע"כ):
פד סָעִיף יט אין. ב"ק שם:
פה סָעִיף כ אין שנים. כתובות כ"א וכ"ב ור"ה רפ"ג יושיבו מחביריהם כו':
פו סָעִיף כב נכון. שם כ"א א':
פז סָעִיף כב מיהו. ב"ב קס"ח ב' וע"ש תוס' ד"ה ופלוני:
פח סָעִיף כג אם רצו כו'. סנה' כ"ד א':
פט סָעִיף כד מי שטוען. שם כג ב':
צ סָעִיף כד אין. ר"ה כ"ה ב':
צא סָעִיף כד ואם. יבמות ק"ד א' סנה' י"א ב':
צב סָעִיף כד מיהו. כנ"ל:
צג סָעִיף כה אין. ב"ק פט ב' ב"מ ק"י א':
צד סָעִיף כו אם קבלו. ירו' כנ"ל ס"ו:
צה סָעִיף כו ואם. זבחים טו ב' מגילה כ"א א' שבועות ל"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.