א רָשָׁע פָּסוּל לְעֵדוּת. וַאֲפִלּוּ עֵד כָּשֵׁר, שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רָשָׁע, וְאֵין הַדַּיָּנִים מַכִּירִים רִשְׁעוֹ, אָסוּר לוֹ לְהָעִיד עִמּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עֵדוּת (לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם פ"י מֵעֵדוּת) אֱמֶת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, עֵד כָּשֵׁר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּעֵדוּת לַחֲבֵרוֹ, וְיָדַע שֶׁהָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁעִמּוֹ עֵד שֶׁקֶר, שֶׁאָסוּר לוֹ לְהָעִיד.
ב אֵיזֶהוּ רָשָׁע, כָּל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִים עָלֶיהָ מַלְקוֹת; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם חַיָּבִים עָלֶיהָ מִיתַת בֵּית דִּין. לֹא שְׁנָא אִם עָבַר לְתֵאָבוֹן, לֹא שְׁנָא אִם עָבַר לְהַכְעִיס. הַגָּה: עָבַר עֲבֵרָה שֶׁאֵין בָּהּ מַלְקוֹת, פָּסוּל מִדְּרַבָּנָן (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"ב ח"ד).
ג הָיְתָה עֲבֵרָה שֶׁעָבַר מִדְּרַבָּנָן, פָּסוּל מִדְּרַבָּנָן. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּדָבָר מִדִּבְרֵיהֶם, בָּעֵינָן שֶׁעָבַר מִשּׁוּם חִמּוּד מָמוֹן (ר"י נ"ב ח"ד וְתוֹס' פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְעִטּוּר).
ד קוֹבְרֵי הַמֵּת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, כְּשֵׁרִים. אֲפִלּוּ נִדּוּ אוֹתָם וְשָׁנוּ בַדָּבָר, כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם סוֹבְרִים שֶׁמִּצְוָה הֵם עוֹשִׂים וְשֶׁלֹּא נִדּוּ אוֹתָם אֶלָּא לְכַפָּרָה. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר דְּבַר אִסּוּר שֶׁנּוּכַל לוֹמַר שֶׁעָבְרוּ מִכֹּחַ טָעוּת (רִיבָ"שׁ סִימָן שי"א). וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף כ"ד. הַמַּגְבִּיהַּ יָדוֹ עַל חֲבֵרוֹ לְהַכּוֹתוֹ, פָּסוּל לְעֵדוּת, מִדְּרַבָּנָן (בֵּית יוֹסֵף).
ה הָעוֹבֵר עַל הַשְּׁבוּעָה, אֶחָד שְׁבוּעַת שָׁוְא וְאֶחָד שְׁבוּעַת שֶׁקֶר שֶׁל מָמוֹן וּבִטּוּי, פָּסוּל. וַאֲפִלּוּ עָבַר עַל חֵרֶם שֶׁהֶחֱרִימוּ הַקָּהָל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ נִפְסָל אֶלָּא דַּוְקָא בִּשְׁבוּעָה דְּלְשֶׁעָבָר, דִּבְשָׁעָה שֶׁיָּצְתָה שְׁבוּעָה מִפִּיו יָצְאָה לַשֶּׁקֶר; אֲבָל בִּשְׁבוּעָה דְּלְהַבָּא, כְּגוֹן שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל, לֹא. הַגָּה: מִי שֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁעָבַר עַל שְׁבוּעָתוֹ, אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר: שׁוֹגֵג אוֹ אָנוּס הָיִיתִי, לְהַכְשִׁיר עַצְמוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א).
ו טַבָּח שֶׁיָּצְתָה נְבֵלָה אוֹ טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ, פָּסוּל לְעֵדוּת וְעַיֵּן בְּי"ד סִימָן קי"ט נִתְבָּאֵר דִּין זֶה.
ז גַּנָּב, וְכֵן גַּזְלָן, פְּסוּלִים לְעֵדוּת מֵעֵת שֶׁגָּנַב אוֹ גָזַל, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִירוּ, עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְשׁוּבָה. וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף כ"ט. הַחוֹלֵק עִם הַגַּנָּב, אֵינוֹ נִפְסָל (רִיבָ"שׁ סִימָן רס"ו). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן צ"ב הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן (אוֹ מִלְוֶה) אֵימַת נִפְסָל.
ח עֵד זוֹמֵם, אַף עַל פִּי שֶׁהֻזַּם בְּעֵדוּת מָמוֹן, וְשִׁלֵּם, פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה לְכָל עֵדוּת. וּמֵאֵימָתַי הוּא נִפְסָל, מֵעֵת שֶׁהֵעִיד בְּבֵית דִּין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻזַּם עַל אוֹתָהּ עֵדוּת אֶלָּא לְאַחַר כַּמָּה יָמִים:
ט אֵין עֵדֵי הַשְּׁטָר נַעֲשִׂים זוֹמְמִים עַד שֶׁיֹּאמְרוּ בְּבֵית דִּין: שְׁטָר זֶה בִּזְמַנּוֹ כְּתַבְנוּהוּ וְלֹא אֵחַרְנוּהוּ. אֲבָל אִם לֹא אָמְרוּ כֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁזְּמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר בְּאֶחָד בְּנִיסָן בִּירוּשָׁלַיִם, וּבָאוּ עֵדִים וְהֵעִידוּ שֶׁעֵדֵי הַשְּׁטָר הָיוּ עִמָּהֶם בְּבָבֶל בְּיוֹם זֶה, הַשְּׁטָר כָּשֵׁר וְהָעֵדִים כְּשֵׁרִים; שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁכְּתָבוּהוּ וְאֵחֲרוּהוּ, וּכְשֶׁהָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם בְּאֶחָד בַּאֲדָר, כָּתְבוּ שְׁטָר זֶה שָׁם וְאֵחֲרוּ זְמַנּוֹ וְכָתְבוּ זְמַנּוֹ בְּנִיסָן. וְאִם אָמְרוּ: בִּזְמַנּוֹ כְּתַבְנוּהוּ, וְהֻזְּמוּ, אִם יֵשׁ שָׁם עֵדִים שֶׁיּוֹדְעִים הַיּוֹם שֶׁחָתְמוּ עַל זֶה הַשְּׁטָר, אוֹ עֵדִים שֶׁרָאוּ זֶה הַשְּׁטָר בַּחֲתִימַת יָדָם בּוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, כֵּיוָן שֶׁהֻזְּמוּ, נִפְסְלוּ לְמַפְרֵעַ מִיּוֹם שֶׁנּוֹדַע שֶׁחָתְמוּ עַל הַשְּׁטָר, שֶׁהָעֵדִים הַחֲתוּמִים הֲרֵי הֵם כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין בְּעֵת הַחֲתִימָה. אֲבָל אִם אֵין עֵדִים שֶׁרָאוּ עֵדוּתָן, וְלֹא רָאוּ הַשְּׁטָר מִקֹּדֶם, אֵינָם נִפְסָלִים אֶלָּא מֵעֵת שֶׁהֵעִידוּ בְּבֵית דִּין שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָם, וְאָמְרוּ: בִּזְמַנּוֹ כְּתַבְנוּהוּ, דְּאֶפְשָׁר שֶׁבְּיוֹם זֶה שֶׁהֵעִידוּ בְּבֵית דִּין בּוֹ בַּיּוֹם חָתְמוּ עַל הַשְּׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַּמָּה שָׁנִים, וְהֵם שִׁקְּרוּ וְאָמְרוּ: בִּזְמַנּוֹ כָּתַבְנוּ. עֵדִים שֶׁחָתְמוּ עַצְמָם עַל שְׁטָר מֻקְדָּם, בְּמֵזִיד, פְּסוּלִין לְעֵדוּת (המ"מ רֵישׁ פכ"ג מה' מַלְוֶה).
י הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית, פָּסוּל. אֶחָד הַמַּלְוֶה וְאֶחָד הַלּוֶֹה, אִם בְּרִבִּית קְצוּצָה, פְּסוּלִים מִן הַתּוֹרָה, וְאִם בְּרִבִּית מִדְּרַבָּנָן, פְּסוּלִים מִדִּבְרֵיהֶם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַאֲבַק רִבִּית אֵינוֹ נִפְסָל אֶלָּא הַמַּלְוֶה וְלֹא הַלּוֶֹה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק בּוֹרֵר). וְעַיֵּן בְּי"ד סִימָן ק"ס.
יא הַמַּלְוֶה מְעוֹת יְתוֹמִים, אֲפִלּוּ בְּרִבִּית קְצוּצָה, לֹא נִפְסָל, מִשּׁוּם דְּסָבַר: מִצְוָה קָעֲבִידְנָא לְהַרְוִיחַ נִכְסֵי הַיְתוֹמִים.
יב עֵד הֶחָתוּם בַּשְּׁטָר, שֶׁמֵּת, וְהֵעִידוּ עָלָיו שֶׁהִלְוָה לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית קְצוּצָה, אִם הוּא מְפֻרְסָם שֶׁהוּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אוֹ סַנְטֵר שֶׁל גּוֹי, תּוֹלִין דְּשֶׁל גּוֹי הִלְוָה בְּרִבִּית. וְכֵן אִם הוּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לִיתוֹמִים, תּוֹלִים בְּשֶׁל יְתוֹמִים. אֲבָל בְּאֵינוֹ מְפֻרְסָם, אֵין תּוֹלִים בְּכָךְ, עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר. אִם הֵעִידוּ עַל אָדָם שֶׁמֻחְזָק בְּכַשְׁרוּת שֶׁהִלְוָה בְּרִבִּית, לֹא נִפְסָל, שֶׁתּוֹלִים לוֹמַר בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין בּוֹ אִסוּר הִלְוָה, אוֹ שֶׁהָיָה טוֹעֶה וְסָבוּר שֶׁאֵין אִסוּר בַּדֶּרֶךְ הַהוּא.
יג הָעוֹבֵר עַל גָּזֵל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁגָּזַל מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אוֹ (טוּר) הַחַמְסָנִים, וְהֵם הַלּוֹקְחִים קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִים שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתְנִים הַדָּמִים. וְכֵן הָרוֹעִים, אֶחָד רוֹעֵי בְּהֵמָה דַקָּה וְאֶחָד רוֹעֵי בְּהֵמָה גַסָה שֶׁל עַצְמָם, הֲרֵי הֵם פְּסוּלִים, שֶׁחֶזְקָתָן פּוֹשְׁטִים יְדֵיהֶם בְּגָזֵל וּמַנִּיחִים בְּהֶמְתָּן לִרְעוֹת בְּשָׁדוֹת וּבְפַרְדֵּסִים שֶׁל אֲחֵרִים:
יד הַמּוֹכְסִים, סְתָמָם פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן לִקַּח יוֹתֵר מֵהַקָּצוּב לָהֶם בְּדִין הַמַּלְכוּת. אֲבָל גַּבָּאֵי מְנַת הַמֶּלֶךְ, סְתָמָם כְּשֵׁרִים. וְאִם נוֹדַע שֶׁלָּקְחוּ אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לָהֶם לִגְבּוֹת, פְּסוּלִים. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּפֵרוּשׁ מוֹכְסִים, שֶׁגּוֹבֶה הַמֶּכֶס לְפִי אֹמֶד הַדַּעַת וְאֵין בַּדָּבָר קִצְבָה, לְפִיכָךְ מִסְּתָמָא פָסוּל, דְּמִסְּתָמָא נוֹשְׂאִים פָּנִים לְמִקְצָת בְּנֵי אָדָם וּמַכְבִּידִים עַל אֲחֵרִים. וְלָכֵן שַׁמָּאֵי הָעִיר שֶׁמַּטִּילִים מַס עַל בְּנֵי הָעִיר לְפִי אֹמֶד הַדַּעַת, צְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַחֲנִיפוּ לְאֶחָד וְיַכְבִּידוּ עַל הָאַחֵר, שֶׁלֹּא יִפָּסְלוּ לְעֵדוּת וְלִשְׁבוּעָה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י).
טו אָרִיס שֶׁלָּקַח דָּבָר מוּעָט מֵהַפֵּרוֹת שֶׁבִּכְּרוּ בְּיוֹמֵי נִיסָן וְיוֹמֵי תִשְׁרִי קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּדָבָר שֶׁנִּגְמַר מְלַאכְתָּה) (טוּר ס"כ), אַף עַל פִּי שֶׁלָּקַח שֶׁלֹּא מִדַּעַת בַּעַל הַשָּׂדֶה, אֵינוֹ גַנָּב, וְכָשֵׁר לְעֵדוּת, שֶׁאֵין בַּעַל הַשָּׂדֶה מַקְפִּיד עָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
טז מַפְרִיחֵי יוֹנִים (פֵּי', שֶׁמְּלַמְּדִים אוֹתָם לְהָבִיא יוֹנִים מִשֹּׁבַךְ הַזּוּלַת) בְּיִשּׁוּב, פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁגּוֹזְלִים יוֹנִים שֶׁל אֲחֵרִים. וְכֵן סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, וְהֵם בְּנֵי אָדָם שֶׁיּוֹשְׁבִים בְּטֵלִים, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה שְׁבִיעִית פּוֹשְׁטִים יְדֵיהֶם וּמַתְחִילִים לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּפֵרוֹת, שֶׁחֶזְקַת אֵלּוּ שֶׁהֵם אוֹסְפִים פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְעוֹשִׂין בָּהֶן סְחוֹרָה. וְכֵן מְשַׂחֵק בְּקֻבְיָא, וְהִיא שֶׁלֹּא תִהְיֶה לוֹ אֻמָּנוּת אֶלָּא הוּא, הוֹאִיל וְאֵינוֹ עוֹסֵק בְּיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁאוֹכֵל מִן הַקֻּבְיָא שֶׁהוּא אֲבַק גָּזֵל. וְלֹא בְּקֻּבְיָא בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִלּוּ מְשַׂחֲקִים בִּקְלִפֵּי אֱגוֹזִים וּקְלִפֵּי רִמּוֹנִים; וְכֵן לֹא יוֹנִים בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּמְשַׂחֲקִים בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, וְאוֹמְרִים: כָּל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ כָּל הַנּוֹצֵחַ אֶת חֲבֵרוֹ יִטֹּל בְּעָלָיו שְׁנֵיהֶם; וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּשְׂחוֹק זֶה; וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ אֻמָּנוּת אֶלָּא שְׂחוֹק זֶה, הֲרֵי זֶה פָּסוּל. וְכָל אֵלּוּ, הַפְּסוּלִים מִדִּבְרֵיהֶם.
יז מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא בְּמִקְרָא וְלֹא בְּמִשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת רָשָׁע וּפָסוּל לְעֵדוּת מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ, אֵין מוֹסְרִין עֵדוּת לְעַם הָאָרֶץ, וְאֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ עֵדוּת, אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְזַק שֶׁעוֹסֵק בְּמִצְוֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים וְנוֹהֵג בְּדַרְכֵי הַיְשָׁרִים וְיֵשׁ בּוֹ דֶרֶךְ אֶרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עַם הָאָרֶץ וְאֵינוֹ לֹא בְּמִקְרָא וְלֹא בְּמִשְׁנָה. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר, עַד שֶׁיִּפָּסֵל. וְכָל עַם הָאָרֶץ בְּחָזְקַת שֶׁהוּא פָסוּל, עַד שֶׁיֻּחְזַק שֶׁהוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַיְשָׁרִים. וְכָל מִי שֶׁמְּקַבֵּל עֵדוּת עַם הָאָרֶץ קֹדֶם שֶׁתִּהְיֶה לוֹ חֲזָקָה זוֹ, אוֹ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ עֵדִים וְיָעִידוּ שֶׁהוּא נוֹהֵג בְּמִצְוֹת וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ, הֲרֵי זֶה הֶדְיוֹט, וְעָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין, שֶׁהֲרֵי מְאַבֵּד מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל פִּי רְשָׁעִים (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם).
יח הַבְּזוּיִם, פְּסוּלִים לְעֵדוּת מִדִּבְרֵיהֶם; וְהֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁהוֹלְכִים וְאוֹכְלִים בַּשּׁוּק בִּפְנֵי כָל הָעָם, וּכְגוֹן אֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִים עֲרֻמִים בַּשּׁוּק בְּעֵת שֶׁהֵם עֲסוּקִים בִּמְלָאכָה מְנֻוֶּלֶת, וְכַיּוֹצֵא בְאֵלּוּ, שֶׁאֵין מַקְפִּידִים עַל הַבֹּשֶׁת, שֶׁכָּל אֵלּוּ חֲשׁוּבִים כְּכֶלֶב וְאֵין מַקְפִּידִים עַל עֵדוּת שֶׁקֶר. וּמִכְּלַל אֵלּוּ, הַמְקַבְּלִים צְדָקָה מִן הַגּוֹיִים בְּפַרְהֶסְיָא, אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶם שֶׁיִּזּוֹנוּ בְצִנְעָא מְבַזִּים עַצְמָם וְאֵינָם חוֹשְׁשִׁים, כָּל אֵלּוּ פְּסוּלִים מִדִּבְרֵיהֶם. הַגָּה: כָּל מִי שֶׁנּוֹטֵל שָׂכָר לְהָעִיד, עֵדוּתוֹ בָּטֵל, כְּמוֹ הַנּוֹטֵל שָׂכָר לָדוּן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ט' סָעִיף ה' (רַמְבַּ"ן), וְאֵינָן צְרִיכִים הַכְרָזָה, אֶלָּא הַדִּין וְהָעֵדוּת בָּטֵל מֵעַצְמוֹ. וְאִם הֶחֱזִיר הַמָּמוֹן, דִּינוֹ וְעֵדוֹתָיו קַיָּמִים, שֶׁאֵין זֶה כִּשְׁאָר פְּסוּלִים שֶׁצְּרִיכִין הַכְרָזָה וּתְשׁוּבָה, אֶלָּא קְנָס קְנָסוּהוּ חֲכָמִים שֶׁיִּתְבַּטְּלוּ מַעֲשָׂיו כָּל זְמַן שֶׁנּוֹטֵל שָׂכָר (רַ"ן סוֹף פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ). וְכָל זֶה בְּעֵדִים שֶׁכְּבָר רָאוּ הַמַּעֲשֶׂה וּמְחֻיָּבִים לְהָעִיד, כְּמוֹ שֶׁאָדָם מְחֻיָּב לָדוּן בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב לְהָעִיד, וְנוֹטֵל שָׂכָר לֵילֵךְ וְלִרְאוֹת הָעִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה עֵד, מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף סִימָן כ"ח בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א). דַּיָּן שֶׁדָּן כְּבָר, וּבָא הַבַּעַל דִּין לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה עַל שֶׁהָפַךְ בִּזְכוּתוֹ, אָסוּר לוֹ לְקַבְּלוֹ (כֵּן מַשְׁמָע מֵאֲשֵׁרִ"י סוֹף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר) כָּל מַה שֶּׁאָדָם מֵעִיד לְסִבַּת יִסּוּרִין וְיִרְאָה, אֵין בּוֹ מַמָּשׁ (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ס"ח).
יט גּוֹי וְעֶבֶד, פְּסוּלִים לְעֵדוּת.
כ הַשּׂוֹנֵא לַחֲבֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ בִּפְנֵי רַבִּים: אֵלֵךְ וְאֶמְסֹר מָמוֹנְךָ, פָּסוּל לְעֵדוּת.
כא מַמְזֵר וּפְצוּעַ דַּכָּה וּכְרוּת שָׁפְכָה וְעָרֵל שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ פ"ה) מֵחֲמַת מִילָה, כְּשֵׁרִים לְעֵדוּת.
כב הַמּוֹסְרִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, פְּחוּתִים מֵהַגּוֹיִם וּפְסוּלִים לְעֵדוּת. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ מָחַל לוֹ הַנִּמְסָר, פָּסוּל, עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מ"כ וּמִדִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם בְּפי"ב, וְכָךְ מַשְׁמָע בָּאֲשֵׁרִ"י פ' ז"ב). מְשֻׁמָּד שֶׁחָזַר בּוֹ וְקִבֵּל עָלָיו תְּשׁוּבָה, כָּשֵׁר מִיָּד, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֲשָׂאָהּ עֲדַיִן (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ פ"ה).
כג הַפָּסוּל מִן הַתּוֹרָה, שֶׁהֵעִיד, עֵדוּתוֹ בְּטֵלָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְרִיזוּ עָלָיו בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְהַפָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם, הָעֵדוּת שֶׁהֵעִיד קֹדֶם שֶׁהִכְרִיזוּ עָלָיו, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה, אֵין לְפָסְלוֹ אֶלָּא בְּוַדַּאי, אֲבָל לֹא מִסָּפֵק, כְּגוֹן שֶׁהֵעִיד בְּבֵית דִּין וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים עָלָיו שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁנִּפְסַל בָּהּ מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם אֵין יוֹדְעִין אִם עָבַר קֹדֶם שֶׁהֵעִיד אוֹ אַחַר כָּךְ, מוֹקְמִינָן גַּבְרָא אַחֶזְקָתוֹ, וְכָל מַה שֶּׁהֵעִיד כָּשֵׁר, עַד דְּיָדְעִינָן דְּעָבַר קֹדֶם לָכֵן (רִיבָ"שׁ סִימָן רס"ו). כָּל הַפְּסוּלִים מִדְּרַבָּנָן שֶׁצְּרִיכִין הַכְרָזָה, אִם הֶעֱנִישָׁן בָּרַבִּים עַל עֲבֵרָתָן, כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיאָן מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, הָוֵי כְּאִלּוּ הִכְרִיזוּ עֲלַיְהוּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר).
כד כָּל מִי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְלוֹנִית, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְרוּ בּוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ לוֹקֶה, פָּסוּל; וְהוּא שֶׁעָבַר עַל דְּבָרִים שֶׁפָּשַׁט בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עֲבֵרָה. אֲבָל אִם רָאוּהוּ עוֹבֵר עַל דָּבָר שֶׁקָּרוֹב הָעוֹשֶׂה לִהְיוֹת שׁוֹגֵג, צְרִיכִים לְהַזְהִירוֹ וְאַחַר כָּךְ יִפָּסֵל. כֵּיצַד, רָאוּהוּ קוֹשֵׁר אוֹ מַתִּיר בְּשַׁבָּת, צְרִיכִים לְהוֹדִיעוֹ שֶׁזֶּה חִלּוּל שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁרֹב הָעָם אֵינָם יוֹדְעִים זֶה. וְכֵן אִם רָאוּהוּ עוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב, צְרִיכִים לְהוֹדִיעוֹ שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת, שֶׁמָּא שׁוֹכֵחַ הוּא. וְכֵן הַמְשַׂחֵק בְּקֻבְיָא תָּמִיד, אוֹ מִי שֶׁנַּעֲשֶׂה מוֹכֵס אוֹ גַבַּאי שֶׁמּוֹסִיף לְעַצְמוֹ, צְרִיכִים הָעֵדִים לְהוֹדִיעוֹ שֶׁהָעוֹשֶׂה דָּבָר זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת, שֶׁרֹב הָעָם אֵינָם יוֹדְעִים דְּבָרִים אֵלּוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
כה אֵין אָדָם נִפְסָל בַּעֲבֵרָה עַל פִּי עַצְמוֹ, אֶלָּא עַל פִּי עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ עָלָיו, שֶׁאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע (רַמְבַּ"ם פ"ב מִטּוֹעֵן). הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ עֵד, לְכַתְּחִלָּה, כְּדִלְקַמָּן סִימָן צ"ב סָעִיף ה'. וְכֵן אֵין נִפְסָל עַל קוֹל וַחֲשָׁד בְּעָלְמָא, כְּגוֹן מִי שֶׁחָשׁוּד עַל עֲרָיוֹת, שֶׁרָגִיל עִם עֲרָיוֹת וּמִתְיַחֵד עִמָּהֶם, וְקוֹל יוֹצֵא עָלָיו, כָּשֵׁר לְכָל עֵדוּת חוּץ מִלְּעֵדוּת אִשָּׁה (טוּר ס"ט). וְעַיֵּן בְּדִין הַחֲשׁוּדִים בְּי"ד סִימָן קי"ט.
כו לֹוֶה שֶׁהֵעִיד עַל הַמַּלְוֶה שֶׁהִלְוָה לוֹ בְּרִבִּית, וְיֵשׁ עֵד אֶחָד עִמּוֹ, מִצְטָרְפִין לְפָסְלוֹ; אַף עַל פִּי שֶׁעוֹשֶׂה עַצְמוֹ רָשָׁע, פַּלְגִינָן דִּבּוּרֵהּ וּמַאֲמִינִים אוֹתוֹ לְגַבֵּי מַלְוֶה וְלֹא לְגַבֵּי עַצְמוֹ. וְכֵן אִם הֵעִיד שֶׁפְּלוֹנִי רְבָעוֹ, אֲפִלּוּ לִרְצוֹנוֹ, אוֹ שֶׁבָּא עַל אִשְׁתּוֹ, אוֹ שֶׁרָבַע שׁוֹרוֹ, הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְפָסְלוֹ. וְהוּא הַדִּין שֶׁהַנִּגְזָל יָכוֹל לְהָעִיד עַל הַגַּזְלָן כְּמוֹ הַלּוֶֹה עַל הַמַּלְוֶה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לוֹ הֲנָאָה מֵעֵדוּתוֹ. (מָרְדְּכַי פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר).
כז יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַנִּשְׁבָּע לְהַכְחִישׁ הָעֵד, הָעֵד וְאוֹתוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע לוֹ, מִצְטָרְפִים לְהָעִיד עָלָיו לְפָסְלוֹ. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם נִשְׁבַּע לִשְׁנַיִם, הֵם מְעִידִים עָלָיו לְפָסְלוֹ. וְאֵין חִלּוּק אִם נִשְׁבַּע לָהֶם כְּאֶחָד אוֹ בָּזֶה אַחַר זֶה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר). וְיֵשׁ חוֹלְקִים. וַאֲפִלּוּ אִם הָיוּ ב' בַּעֲלֵי דִינִים, וּלְכָל אֶחָד עֵד אֶחָד, אֵין מִצְטָרְפִין אַחַר שֶׁעָמַד בַּדִּין וְנִשְׁבַּע עַל עֵדוּתָן, אֲבָל קֹדֶם לָכֵן יְכוֹלִין לְהָעִיד עָלָיו (רִיבָ"שׁ בְּסִימָן של"ט בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן ק"ט).
כח שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ בְּאֶחָד שֶׁהוּא פָּסוּל בְּאַחַת מֵאֵלּוּ הָעֲבֵרוֹת, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁחָזַר בּוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה אוֹ שֶׁלָּקָה, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אֲבָל אִם בָּאוּ שְׁנַיִם וְהִכְחִישׁוּם, וְאָמְרוּ: לֹא עָשָׂה עֲבֵרָה זוֹ וְלֹא נִפְסַל, הֲרֵי זֶה סְפֵק פָּסוּל; לְפִיכָךְ, לֹא יָעִיד, וְאֵין מוֹצִיאִין מָמוֹן בְּעֵדוּתוֹ, וְלֹא יָדוּן, עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁעָשָׂה תְשׁוּבָה. שְׁנֵי עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ עַל אֶחָד שֶׁהוּא פָּסוּל, כְּגוֹן שֶׁאֶחָד אוֹמֵר שֶׁגָּנַב וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר שֶׁהִלְוָה בְּרִבִּית, מִצְטָרְפִים לְפָסְלוֹ (מָהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִימָן ל"ז).
כט כָּל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מַלְקוּת, כֵּיוָן שֶׁלָּקָה בְּבֵית דִּין חוֹזֵר לְכַשְׁרוּתוֹ. אֲבָל שְׁאָר פְּסוּלֵי עֵדוּת, שֶׁהֵם פְּסוּלִים מִשּׁוּם מָמוֹן שֶׁחָמְסוּ אוֹ שֶׁגָּזְלוּ, אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלְּמוּ, צְרִיכִים תְּשׁוּבָה וַהֲרֵי הֵם פְּסוּלִים, עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁחָזְרוּ בָּהֶם מִדַּרְכָּם הָרָעָה. מֵאֵימָתַי חֲזָרַת מַלְוֵי בְּרִבִּית, מִשֶׁיִּקְרְעוּ שְׁטָרוֹתֵיהֶם מֵעַצְמָם וְיַחְזְרוּ בָּהֶם חֲזָרָה גְמוּרָה שֶׁלֹּא יַלְווּ בְּרִבִּית אֲפִלּוּ לְגוֹי. וְצָרִיךְ לְהַחֲזִיר כָּל מַה שֶּׁלָּקַח בְּרִבִּית, לְבַעֲלֵיהֶם; וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמִּי לָקַח, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בּוֹ צָרְכֵי רַבִּים. הַגָּה: (הָעִטּוּר) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה דַּוְקָא בְּמִי שֶׁרָגִיל לִגְזֹל וְלִגְנֹב, אֲבָל מִי שֶׁגָּנַב וְגָזַל בְּאַקְרַאי בְּעָלְמָא, מִיָּד שֶׁהֶחֱזִיר מַה שֶּׁגָּנַב וְגָזַל, הָוֵי תְשׁוּבָה. וְדַוְקָא אִם הֶחֱזִירוֹ מֵעַצְמוֹ, אֲבָל אִם לֹא הֶחֱזִיר רַק עַל יְדֵי כְּפִיַּת בֵּית דִּין, לֹא מְהַנֵּי הַחֲזָרָה עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה (טוּר סט"ו וְהָרֹא"שׁ כְּלָל נ"ט), וְכֵן נִרְאֶה לִי.
ל מֵאֵימָתַי חֲזָרַת הַמְשַׂחֲקִים בְּקֻבְיָא, מִשֶּׁיִּשְׁבְּרוּ פַּסְפְּסֵיהֶם (פֵּי', כְּלֵי הַשְּׂחוֹק הַנִּזְכָּר וְהֵם הַקֻבְיָאוֹת) וְיַחְזְרוּ בָּהֶם חֲזָרָה גְמוּרָה שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אֲפִלּוּ בְּחִנָּם:
לא מֵאֵימָתַי חֲזָרַת מַפְרִיחֵי יוֹנִים, מִשֶּׁיִּשְׁבְּרוּ הַכֵּלִים שֶׁצָּדִין בָּהֶם וְיַחְזְרוּ בָהֶם חֲזָרָה גְמוּרָה שֶׁאֲפִלּוּ בַּמִּדְבָּר לֹא יַעֲשׂוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם כָּאן וּבִמְשַׂחֲקִים בְּקֻבְיָא צְרִיכִים לְהַחֲזִיר הַמָּעוֹת שֶׁהִרְוִיחוּ (ר"י נ"ב ח"ד וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר).
לב מֵאֵימָתַי חֲזָרַת סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, מִשֶּׁתַּגִּיעַ שְׁבִיעִית וְיִבָּדְקוּ, וְלֹא חֲזָרַת דְּבָרִים בִּלְבַד, אֶלָּא כּוֹתֵב: אֲנִי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי כָּנַסְתִּי מָאתַיִם זוּז מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית וַהֲרֵי הֵם נְתוּנִים בְּמַתָּנָה לַעֲנִיִּים.
לג מֵאֵימָתַי חֲזָרַת הַמּוֹעֵל בִּשְׁבוּעָה, מִשֶּׁיָּבֹא לְבֵית דִּין שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיֹאמַר לָהֶם: חָשׁוּד אֲנִי, אוֹ יִתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בְבֵית דִּין שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, בְּמָמוֹן חָשׁוּב, וִישַׁלֵּם וְלֹא יִרְצֶה לִשָּׁבַע. הַגָּה: וְדַוְקָא מוֹעֲלֵי שְׁבוּעוֹת. אֲבָל עָבַר עַל שְׁאָר עֲבֵרוֹת, מִיָּד כְּשֶׁמְּקַבֵּל בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת עוֹד, סָגֵי לֵהּ (ר"י נ"ב ח"ד וְתוס'). וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הֶעֱבִירוּהוּ בִּשְׁבִיל הָעֲבֵרָה מֵאֵיזֶה אֻמָּנוּת. אֲבָל הֶעֱבִירוּהוּ, דִּינוֹ כְּטַבָּח שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ (בֵּית יוֹסֵף).
לד חֲזָרַת טַבָּח שֶׁהָיָה בּוֹדֵק לְעַצְמוֹ וּמוֹכֵר וְיָצָא טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁיִּלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶה שְׁחוֹרִים, וְיֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִים אוֹתוֹ, וְיַחֲזִיר אֲבֵדָה בְּדָבָר חָשׁוּב, אוֹ יוֹצִיא טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ בְּדָבָר חָשׁוּב וְעַיֵּן בְּי"ד סִימָן קי"ט.
לה חֲזָרַת עֵד זוֹמֵם שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִים אוֹתוֹ, וְנָתְנוּ לוֹ מָמוֹן חָשׁוּב לְהָעִיד שֶׁקֶר, וְלֹא רָצָה:
א סָעִיף א רשע פסול לעדות. ע' מדיני' שבסי' זה בתשובות משאת בנימין סי' נ"א:
ב סָעִיף א ואפי' עד כשר. ע' בחדושי אגדות ר"פ שבועות הדייני' וע' באגודות אזוב (דף ט"ו ע"ד):
ג סָעִיף א אע"פ שהוא עדות אמת צע"ג בדין זה שהוא רחוק מסברא שיודע שהענין אמת ולא יעיד בשביל שהשני פסול ואי לאו רש"י ורמב"ם וט"ו הייתי מפרש הגמרא דלענין להצטרף לכתחלה לראות העדות ואפשר דרש"י ורמב"ם וט"ו מיירי שאין העדות מועיל רק כשהם שנים אף על פי שהענין הוא אמת כגון עידי קידושין שהמקדש בפני ע"א אין חוששין לקדושיו אפי' שניהם מודי' בדבר וכגון המוכר שדהו בעדי' דאינו גובה ממשעבדי אלא דוקא כשמכרו לו בפני שני עדים אבל בפני עד אחד לא אעפ"י שהענין הוא אמת וכה"ג או אפשר דמיירי כפשוטו ויש לקרב הדין אל הסברא דכיון דקי"ל דשלש' עדי' שהעידו ונמצא א' מהן קרוב או פסול בטלהכל העדות כולה וכדלעיל סי' ל"ו א"כ אף שנשארו שני עדי' כשרי' מ"מ גזירת הכתוב הוא כשישעד א' פסול בטלה כל העדות א"כ ה"נ ואע"פ שהענין אמת גזירת הכתוב הוא כיון שיש עד פסול העדות בטלה ואסור להעיד עמו ודו"ק:
ד סָעִיף ה ואפילו עבר על החרם שהחרימו הקהל ע' בתשובת מהר"מ מלובלין סי' נ"ח:
ה סָעִיף ה אבל בשבועה דלהבא ע' סמ"ע עד והריב"ש הכריע דבשבועה דלהבא אינו נפסל ע' בתשובת משאת בנימין סי' נ"א שכתב דברי ריב"ש נ"ל להלכה שבכל מקום הלכה כדברי המכריע:
ו סָעִיף ה כגון שלא אוכל. ע' בתשובת ר"ש כהן השייכי' לס"ב סי' כ"ה ובס"ג סי' ל"ד:
ז סָעִיף ה אינו נאמן לומר שוגג. זה קאי לסברא הראשונה ודוק:
ח סָעִיף ה או אנוס. לא ידעתי אנה מצא דלא יוכל לומר אנוס הייתי וראיתי בד"מ לא הוזכר מזה דבר ומה שכ' הב"י בי"ד סי' רכ"ח בשם תשובת הרשב"א דלאחר שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר אנוס הייתי וכתבו הר"ב שם סי' רל"ב סי"ב אין ראיה דהתם טוען אנוס הייתי על השבועה גם ברשב"א שם מבואר שהתרו בו בשעת מעשה ולא אמר אנוס אני על השבועה והלכך כיון שלא אמר כן בשעת מעשה אינו נאמן ומצאתי במהרש"ל פרק הגוזל קמא סי' מ"ז שכ' וז"ל ומ"מ דוקא כשנשבע על דבר לשקרא אבל כשנשבע על החוב לשלם על זמן קצוב שהי' יכול למכור אינו פסול לעדות ולשבועה אף שעבר על שבועתו וכן נמצא בשם הרשב"א בתשוב' וכן אם טוען שכחתי ואין כאן עדי' שהזהיר המלוה על הזמן אין להוציאו מחזקתו עכ"ל וגם מהריב"ש סי' תקט"ו ומביאו ב"י סעיף ה' במחודשי' משמע ג"כ דיכול לטעון אנוס הייתי וכתב שם שכ"כ הרשב"א בתשובת וכן הוא בתשובת הרשב"א להדיא שהביא ב"י לקמן מחו' ל"ב במי שנשבע לפרוע לחברו לזמן פלוני ועבר הזמן ולא פרעו דאינו נפסל די"ל אנוס הי' ולא אתרמי ליה זוזי אך מ"ש מהרש"ל וכן אם טוען שכחתי אין כן דעת הרשב"א בתשוב' שהביא ב"י סעיף ז' וד"מ וסמ"ע ס"ק "ג ונרא' דהרשב"א לטעמיה אזיל כמו שכתב הר"ן בשמו פ' כל הנשבעין גבי ושכנגדו חשוד על השבועה א' שבועת העדות כו' דאינו יכול לטעון שכחתי גם בעל התרומות שער מ"ב בסופו כתב דא"י לטעון שכחתי ע"ש אבל לפי מ"ש הר"ן שם דמיירי שהי' העדות קרוב כ"כ דאי אפשר נתלות בו שכחה כו' אם כן משמע דהיכא דאינו קרוב כל כך יכול לטעון שכחתי ונראה דבכה"ג מיירי מהרש"ל ולפ"ז אפשר דאף שוגג הייתי מצי למימר דהא הרשב"א יליף לה משכחתי ואפשר דשוגג הייתי גרע טפי והרשב"א יליף לה מכח כ"ש ודוק ועמש"ל סי' נ"ב ס"ק ב' וע"ל סעיף כ"ד:
ט סָעִיף ו שיצאתה נבלה. עי בי"ד בש"ך ס"ק ל' ול"ב:
י סָעִיף ז גנב וכן גזלן. ע' מ"ש לקמן סי' שנ"ט סעיף ו' מדין גזלן:
יא סָעִיף ז הכופר בפקדון כו'. ע' בתשובת רמ"א ס"ס כ"ב:
יב סָעִיף ט עד שיאמרו בב"ד. וה"ה אם כתבו כן בשטר שבזמנו כתבוהו וכן הוא בהר"ן ספ"ב דכתובות:
יג סָעִיף ט שאפשר שכתבוהו ואחרוהו. וע' בש"ס ר"פ אד"מ וע' בב"ח שכ' דדעת הרז"ה הוא דבשטר לא מחייבינן לעדים זוממי' רק לפסול הגוף ולא ממון וע' בר"ן ולכאורה מוכח כהב"ח בהרז"ה וכן מוכח מלשון הרז"ה בס' המאור וחעפ"י שבר"ן לא משמע כן בהרז"ה מ"מ נרא' כן דאל"כ יהי' הרז"ה נגד הש"ס ר"פ אד"מ וע' בתורת חיים ובראב"ן ר"פ אד"מ ולפ"ז נראה דגם הרי"ף יכול לסבור כהרז"ה בזה ודלא כמו שכתב הר"ן שם שזה שלא כדעת הרי"ף ולפ"ז דינו של הרז"ה אמת ואין חולק עליו ודוק:
יד סָעִיף ט עדי' שחתמו עצמן ע' מ"ש לקמן סי' מ"ג:
טו סָעִיף י ואחד הלוה. משמע דערב ועדים כשרי' וכן משמע בב"י ודלא כסמ"ע לקמן ר"ס נ"ב ע"ש:
טז סָעִיף טז הרי זה בחזקת שאוכל מהקוביא כו'. ע' בסמ"ע וע' בתשוב' מבי"ט ח"ב סי' ע"ב:
יז סָעִיף יז על פי רשעים ע' בתשובת רמ"א סי' י"ב דף כ"ח:
יח סָעִיף יח אבל במי שאינו מחויב להעיד ע' בא"ע סי' ק"ל סכ"א ודו"ק:
יט סָעִיף כ השונ' לחבירו כו'. בשונא חששו שמחמת שנאתו יעשה כן ולא באחרי' עכ"ל סמ"ע וע' ב"י וד"מ וע' בס' א"א (דף ע"ז ע"א):
כ סָעִיף כב המוסרי' ע"ל סי' שפ"ח ס"ח בהגה"ה די"א דהאומר אלך ואמסור פסול לעדות וע"ל ס"ך וע' בתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' ט"ו:
כא סָעִיף כב מומר שחזר בתשובה. בת"ה סי' קצ"ח מפרש טעמו כיון שהמומר הי' מעורב בין עכו"ם שיש להם כל התאוות וזה בא להבדיל מכולן ולקבל תשוב' לא החמירו עליו ומחזקינן שודאי יעשה תשובה שלימה ע"ש עכ"ל הסמ"ע בשמו לפ"ז משמע דוקא במומר לעכו"ם דינא הכי אבל באמת זה אינו אלא טעמא דמיד שקבל סגי דמסתמא יקיים שהרי דין זה למד מהרי"ק מכהן שנשא נשים בעביר' דנודר ועובד ויורד ומגרש ואם כן בכל מומר דינא הכי:
כב סָעִיף כג עדותו בטלה. ע' בתשובת ן' לב ספר ד' (דף י"ד וט"ו):
כג סָעִיף כג קודם שהכריזו עליו. וכתב בנ"י פ' ז"ב דלאותו עדות שנפסל בשבילו אפי' בלא הכרזה פסול עכ"ל סמ"ע וקשה דבנ"י לא כ"כ אלא להמקשה דהוי ס"ל דפסול לעדות ע"פ עצמו א"כ כשמעיד לדידי אוזיף בריביתא אינו נאמן דה"ל פסול אבל למאי דמשני דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבוריה לא משכחת לה להאי דינא דאי מעידי' עליו שהוא לוה ברבית ה"ל עדות אחרת וא"כ לאיזה צורך כתבו הב"י והד"מ והסמ"ע דין זה וצ"ע:
כד סָעִיף כד שהרי אינו לוקה פסול. ע"ל ס"ב בהג"ה וצ"ע (הגה ר"ל דכ' שם עבר עבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן וכאן משמע דפסול דאורייתא ויש לישב דכאן כיון שחייב מלקות על אותו עבירה רק שלא התרו בו פסול דאורייתא וק"ל):
כה סָעִיף כד שמא שוכח הוא. ע' מ"ש לעיל ס"ק ה':
כו סָעִיף כד וכן כל כיוצא בזה ע' בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קמ"ט:
כז סָעִיף כה עד לכתחלה. כלומר שאין מוסרין לו עדות לכתחלה וע' ב"ח סעיף ח' וע' בתשו' משאת בנימין סי' נ"א:
כח סָעִיף כו שהלוה לו ברבית כו' וכן הוא ברמב"ם פי"ב דעדות ודכתב וז"ל אמר הלוה לי ברבית כו' אפי' הכי נאמן על המלוה לפוסלו ולאפוקי מרדכי פ' ז"ב דכתב דנ"ל אוזיף ברבית ולא שקיל מידי עכ"ל סמ"ע ודבריו תמוהין דהרי לשון הרמב"ם ממש כל' הש"ס וכמו שמפרש המרדכי לשון הש"ס לדידי אוזיף כו' ולא שקיל מידי כך יש לפרש לשון הרמב"ם והמחבר הלוה לי ברביתא כו' ולא שקיל מידי ועוד תימא על הסמ"ע שהרי הר"ב כ' בסמוך וה"ה שהנגזל יכול להעיד על הגזלן וכמו הלוה על המלוה ובלבד שלא יהא להם הנאה מעדותן ע"כ והיינו דברי המרדכי פ' ז"ב וראיתי בריב"ש סי' של"ט השיג על המרדכי ולפי שהי' רב מובהק פוסק מפורסם ולא ישרו דבריו בעיני בזה מוכרח אני להאריך קצת הנה ז"ל שם אין דינו של המרדכי מחוור דהא ע"כ בההיא דבר בינתוס כיון שמשים עצמו רשע פלגי' דבוריה כו' דמה שמעיד על עצמו הוי כאלו לא העיד כלל ואין כאן עדות כו' וכמ"ש הראב"ד ז"ל כו' וא"כ אין לומר בכאן שהוא נוגע בעדות דהוה כאלו לא העיד רק על בר בינתוס שהלוה ברבית ולא הזכיר למי ועוד שאפילו לא הי' משים עצמו רשע בעדותו כגון שהי' מעיד לדידי גנב או גזל מצטרף לפוסלו ופלגינן דבורי' משום דאדם קרוב אצל עצמו ולא שייך ביה עדות כלל והיינו מאי דמקשינן בפ' חזקת גבי תנו מנה לבני עירי אין דנין אותו בעדות העיר ופריך ולסלקי בי תרי וקשיא להו לרבנן ז"ל והיכי מהני סילוק והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וניחא להו כיון דאינהו גופייהו בעלי דבר לאו עדים פסולים מיקרי דהא אינן בתורת עדות כלל כו' אלמא כל שהוא נוגע בעדות אפילו בהנאת ממון לא שייך למיקרייה עדות כלל ואפילו עדות פסולה וא"כ פלגינ' דבור' גם הרשב"א ז"ל כ' כן בתשובה דאפילו מי שמעיד שפלוני גוזלו מצטרף עם אחר לפוסלו ואפילו הי' האחר ג"כ מעיד לדידי גזל אלא שחילק ואמר דדוקא קודם שתבעו בדין על הגזלה אבל אם תבעו על הגזילה ונשבע ונפטר אינו נאמן עוד לפוסלו שהרי כבר האמינתו תורה ויצא מב"ד זכאי כו' והוא הפך ממ"ש בחשן משפט בשם הר' יקר שאם כבר תבעו ונפטר מצטרף לפוסלו שמעתה אינו נוגע בעדות כיון שכבר נפטר כו' ונראה מדברי הר' יקר שקודם שנפטר הוי נוגע בעדות אבל אינו נ"ל עיקר אלא כמ"ש עכ"ל ואין דבריו נכונים דנהי דפלגינ' דבוריה היינו אם אין אנו חושדים אותו לנוגע דאז אמרינן דהוי כאילו לא העיד על עצמו כלל אבל היכא שיש לחוש שנונע חיישינן דלמא בשביל עצמו מעיד כן והגע עצמך אריס דאמרי' פ' חזקת הבתים דאינו מעיד כי איכא פירי בארעא נימא כיון שהוא בע"ד עצמו פלגינן דבוריה אלא ודאי חיישינן בשביל הנאתו הוא שמעיד כן וה"ה הכא ומה שהביא מהא דכתבו דבוותא בפ' חזקת כיון דאינהו גופייהו בע"ד מהני סילוק כו' ג"כ אינו ראיה דהא ס"ס סילוק מיהו בעינן ואי לאו הכי נהי דלא הוי עד כלל מ"מ נוגע הוי מיקרי ועוד דהא כבר בלא"ה כתב הרמב"ן בחידושיו פ' חזקת שיש לדקדק על תירוץ דרבוותא ותירץ שם בענין אחר ע"ש וכן כל הפוסקים תירצו בענין אחר גם יש לדקדק על הנך רבוותא דנהי דבעל דבר גופיה לאו' עד מקרי וכמ"ש הראב"ד דמהאי טעמאלא אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מ"מ מתחלתו בפסלות קרינא ביה דאל"כ לשטת הראב"ד דרבא ס"ל אשתו כגופו דמיא לענין דהוי נמי כבעל דבר עצמו דלא אמרי' ביה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה גבי פלוני בא על אשתי הגע עצמך מי שראה עדות לאשתו וגירשה יהא כשר לעדות וזה לא שמענו מעולם א"ו אמרי' כיון שראה העדות בשעה שהיתה אשתו ה"ל תחלתו בפסלות אע"ג דה"ל כבע"ד עצמו גם מה שהביא ראיה מתשובת רשב"א אינה ראיה דהרשב"א התם לא בא אלא לומר דשני נגזלים יכולים לפוסלו ומיירי בשאין להם הנאה מעדותן כגון שמוחלי' לו הגזילה וכה"ג דאל"כ נוגע בעדות וכדברי ה"ר יקר וכן עיקר:
כט סָעִיף כו ובלבד שלא יהא לו הנאה בש"ע שנדפסו בשס"ז בדפוס הענוואה איתא ובלבד שלא יהא הנאה כו' ובעיר שושן איתא ובלבד שלא יהא להם הנאה כו' וכן עיקר. וע' לקמן סימן ל"ז סעיף ט"ז בהגה"ה:
ל סָעִיף כז העד ואותו שנשבע מצטרפין וכן מוכח בתוספות פרק ח"ה (דף ל"ד ע"א) גבי נסכא דרבי אבא ובמרדכי שם ועיין בתשובת רמ"א סימן ל"ט ובתשובת מהרשד"ם סימן קצ"ה:
לא סָעִיף כז וי"א. וכ"פ מהרש"ל (ביש"ש פ"ט דב"ק סימן מ"ו):
לב סָעִיף כז אין מצטרפין. וכן פסק הב"ח ומהרש"ל שם פסק דהעדים מצטרפים לפסול לשבועה אבל לא להוציא ממון (שתובע בעד ראשון ושני אבל מכאן ולהבא נעשה חשוד גמור ושכנגדו נשבע ונוטל כדלקמן סימן נ"ב [צ"ב] נ"ל וק"ל) דהא כל אחד אינו יודע מממון של חבירו רק יודע שלשקר נשבע וע"ש וכ' עוד שם דבכל זה אין חילוק בין נשבע לפטור עצמו בין נשבע ונוטל גם אין חילוק בין ש"ד לשבועה דרבנן ופשוט הוא:
לג סָעִיף כט כיון שלקה בב"ד כו'. נראה דכל הפסולים מחמת עבירה כשרים כשחזרו בתשובה הראוי' להם אפי' בעדות שראו בשעה שהם פסולים לעבירה ולא בעינן בזה תחילתו וסופו בכשרות:
לד סָעִיף כט עד שיודע שחזרו בהם. וכ' הר"ן פ"ב דכתובות דלדעת ר"ח ורי"ף גזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב"ד שעשה תשובה וכל שטרות שחתם בינתיים פסולים וכתב הר"ן על זה ודבריו תמוהין דכיון שהעידו דכשר היה בשעה שחתמו איגלאי מלתא שראוי הי' להעיד עכ"ל ומביאו ג"כ בסמ"ע וכתב וצ"ע דהמחבר סתם בזה ולק"מ דלא סתם מידי דמדבריו לקמן סי' מ"ו סעיף כ"ו וכמו שכתב סמ"ע גופיה שם ס"ק ס"ג מבואר כדברי ר"ח והרי"ף וכן דקדק בכסף משנ' ספ"ו מהלכות עדו' מדברי הרמב"ם שם דס"ל כר"ח והרי"ף והוא ברור מיהו לענין דינא כתבתי בסימן מ"ו דהעיקר כהר"ן ע"ש ואפשר דגם הרי"ף והרמב"ם מודים ליה לדינא אלא דס"ל כמו שהבאתי שם בשם הריטב"א ע"ש ודו"ק:
לה סָעִיף לג דינו כטבח. עיין בא"א (דף ע"ו ע"ב):
לו סָעִיף לד ועיין בי"ד. עיין בתשו' בן ל"ב ס"ג סי' ל"ט):
א סָעִיף א רשע פסול להעיד אפי' עד כשר כו'. ל' הטור רשע פסול להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ואפי' עד כשר היודע בחבירו שהוא רשע כו' והוכחתי בפריש' דה"ק מדכתיב אל תשת ידך עם רשע נלמד דאפי' עד כשר היודע בחבירו שהוא רשע ושניהן ראו ענין א' אסור לצרף עמו להעיד על אותו ענין שראה מפני שזה הרשע הוא כאלו אינו שפסול לעדות והדייני' לא ידעו מרשעו ונמצא שע"פ הכשר לבדו נגמר הדין ויהי' זה הכשר עד חמס שהוא גורם שהדייני' יפסקו ע"פ עד א' כמו שפוסקין ע"פ שני עדי' ומכלל זה נלמד דרשע פסול להעיד:
ב סָעִיף א ואצ"ל עד כשר כו' עד עד השני שעמו עד שקר. פי' שאינו יודע מעדות זה כלל ואף ע"פ שהוא פשוט ואצ"ל הוא ומה"ט לא כתבו הטור ומ"מ כתבו הרמב"ם והמחבר כדי של"ת דלמא הא דכתיב אל תשת ידך עם רשע לא הקפיד אלא שלא יעיד עם אחד שאינו יודע מהעדות כלל ולכך כתבו שזה אצ"ל הוא ולא בא הכ' אלא להזהיר שלא יצרף עם היודע מהדבר אלא שהוא רשע מצד אחר וק"ל:
ג סָעִיף ב שחייבי' עליה מלקות כו'. מפני שהתורה קרא להני רשע דכתיב והי' אם בן הכות הרשע וחייבי כריתות בכלל חייבי מלקות נינהו וכתיב אשר הוא רשע למות:
ד סָעִיף ג פסול מדרבנן. ה"ה בועלי ארוסה בלא כתובה ובועלי כותיות פסולין מדרבנן מרדכי פ' ז"ב ד"מ ז' אבל בב"י משמע דבועלי כותיות פסולין מדאוריי' וע' בע"א ריש סי' י"ז:
ה סָעִיף ג משום חימוד ממון. דאז חששו דכמו שעבר עבירה משום ממון יעבור נמי להעיד שקר בשביל ממון או הנאה שיהנה לו:
ו סָעִיף ד מפני שהם סוברי' כו'. וה"ה במלוה על ספרים ולמד בהן אף למ"ד דאם למד בהן מקרי שולח יד מ"מ לא נפסל בזה לעדות משום דסבר מצוה קעביד מרדכי ס"פ אלו מציאות ד"מ ה':
ז סָעִיף ד המגביה ידו על חבירו כו'. אסמכוה אקרא שנאמר רשע למה תכה רעיך הכית לא נאמר אלא תכה שקראו רשע על שבקש להכותו והיינו בהרמת יד עליו פסול לעדות מדרבנן אף ע"פ שהוא איסור דאורייתא מ"מ מאחר שאין בה מלקות אינו פסול אלא מדרבנן ב"י ובמרדכי פרק החובל סיים בזה דפסול לעדות ולשבועה עד שישוב מרשעו ויקבל עליו דין אפילו לא תבעו זה אלא אחר עכ"ל ד"מ ה':
ח סָעִיף ה אחד שבועת שוא ואחד שבועת שקר. ע"ל בסי' צ"ב פירושו:
ט סָעִיף ה וביטוי. ל' דקרא נקט דכתיב בפרשת ויקרא או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב ופי' להרע שנשבע שלא לאכול או שלא לישן ולהטיב שנשבע לאכול או לישן:
י סָעִיף ה שהחרימו הקהל אבל המועל בחרמו' תקנת הקהלות אין לפסול לעדות דא"כ לא יוכשר א' מאלף כ"כ חדושי אגוד' פז"ב וה"ה מי שמסרב לכנוס לתקנת הקהל מהרי"ק שורש קכ"ו ד"מ ז':
יא סָעִיף ה דוק' בשבוע' דלשעבר כגון שנשבע שכבר אכל ולא אכל:
יב סָעִיף ה אבל בשבוע' דלהבא כו'. ה"ט דבשע' שנשבע דעתו הי' לקיים שבועתו ואח"כ יצרו ולבו אונסו לעבור על השבועה בזה דאינו איסור מצד עצמו אלא שהוא אסרו אנפשו בשבועתו ומפני זה לא יעיד שקר שהוא איסור ועון פלילי מצד עצמו משא"כ בשבועה דלשעבר דהשבועה עצמה יצתה מפיו לשקר. ובטור ר"ס צ"ב כ' שגם ר"ת ס"ל שנפסל אפי' בשבועה דלהבא ושהריב"ש הכריע דבשבועה דלהבא אינו נפסל אלא לכשעבר שבועתו בקום ועשה שנשבע שלא לאכול ואכל אבל לא כשעבר שבועתו בשב ואל תעשה דהיינו שנשבע לאכול ולא אכל ודלא כע"ש שהרכיב הדברים וקיצר במקום שהי' לו להאריך ודו"ק ע"ש:
יג סָעִיף ה אינו נאמן לומר שוגג הייתי. הרשב"א מסיים בטעמו וכ' ז"ל שאם כן אין לך חשוד אפי' בשבועת העדות דיכול לטעון שכחתי כו':
יד סָעִיף ה או אנוס הייתי כו'. ודין שבועות אונס שיכול לישבע ע"י בי"ד סי' רכ"ח ורל"ב (הג"ה) וכן אם סייע לחבירו בפתיחת חלונות או פתחו לחצירו אף שלענין חזקה הוי מחיל' מיד כמ"ש לקמן סי' קנ"ד סי"ב והוא נשבע ע"ז שלא מחל לו אינו נפסל בזה דאפשר דהאמת אתו שלא סייעו ע"ד מחילה אלא רצה לשחק בו שיחזור ויסתום כ"כ ב"י ס"ח בשם תשובת הרשב"א:
טו סָעִיף ו טבח שיצאת' כו'. הטור ב' כאן דין דהבא על הערוה ודין החשוד על העריות ע"ש והמחבר ומור"ם השמיטו ונראה דבדין בא על עריות סמכו אמ"ש כבר דחייבי מיתות פסולין ודין חשוד דכשר כתבו מור"ם לקמן בסי' זה בסכ"ה:
טז סָעִיף ו שיצאתה נבילה כו'. עפ"ר שם הוכחתי דדעת הטור ודעת הרמב"ם הוא דאינו נפסל לעדות אם שחט ובדק בהמות דאחרי' והכשיר את הטרפה חדא דאיכא למימר דטעה וסבר שאינה טריפה שהרי אין אדם חוטא ולא לו ועוד אפי' עשאוה במזיד אכתי לא עבר אלא אלאו דלפני עור לא תתן מכשול ומפני זה לא נחשד להעיד שקר ולהוציא בשקרו ממון מיד חבירו וכ"כ הכ"מ בפ' י"ב דעדות ע"ש אלא מיירי בטבח ששחט בהמות עצמו ונמצא טריפה ורצה למוכרה לאחרי' ואע"פ שאינו אוכל ממנה מ"מ כיון שמפני חימוד והנאת ממון רצה להכשיל אחרי' אמרינן בשביל הנאת ממון יעיד ג"כ שקר:
יז סָעִיף ז ואע"פ שהחזירו כו'. הטור כתב ע"ז דהיינו דוקא כשלא שלמו מעצמו אלא בכפיית ב"ד ואע"פ שבמלוה בריבית לא מהני החזרה לחוד כ"א בהוספה על נפשם לאסור המותר לו וכמ"ש בסי' זה סכ"ט היינו דוקא במי שהרגיל נפשן בכך אבל מי שעשה גזיל' או עבירה כיוצא בה בפעם ח' והחזירו מעצמו די בכך כ"כ מור"ם בד"מ וכ"כ בהג"ה בסי' זה בסכ"ט ע"ש:
יח סָעִיף ז הכופר בפקדון או מלוה אימת כו'. כצ"ל:
יט סָעִיף ח אע"פ שהוזם בעדות ממון ושילם כו' קמ"ל דאע"פ דמתחלה לא עיוות אלא בדבר שיש לו תשלומין גם שילם לבסוף אפ"ה נפסל ק"ו אם עיוות מתחלה להעיד בדבר שאין לו תשלומין כגון לגרום מיתה או מלקות לחבירו דנפסל ואע"פ שהוזם קודם שנהרג חבירו מ"מ מחשבתו הית' לרעה בדבר שאין לו תשלומין:
כ סָעִיף ח ומאימת הוא נפסל כו'. ל' הטור עד זומם נפסל למפרע משעה שהעיד כגון אם העד בניסן והוזם בתשרי על אותו עדות כל מה שהעיד מניסן ואילך פסול עכ"ל והטעם דהרי בשעה שהעיד נעשה רשע:
כא סָעִיף ט שכתבוהו ואחרוהו כו'. פי' ושטר שזמנו מאוחר כשר כשכתב בו דאקני וכמ"ש הטור והמחבר בסי' מ"ג סי"ג [סי"ב] ודוקא שטר הלואה אבל שטר מכר מאוחר פסול כמ"ש שם בסי"ג וסי' רל"ט ע"ש:
כב סָעִיף ט אם יש שם עדי' כו'. פי' שראו שחתמו ולא ראו בתוך השטר הזמן והמקום הכתוב בו דא"כ ה"ל הן ג"כ עדי הזמה וק"ל:
כג סָעִיף ט ה"ג ביום פלוני כיון שהוזמו כו':
כד סָעִיף ט כמי שנחקרה כו'. פי' ומה"ט נעשו רשעי' מאותו העת דה"ל כאילו העיד אז אבל לא מזמן החתימה שכתוב בשטר כיון דאין עדות אימת חתמו ויכול להיות שביום שראו העדים השטר בחתימתן חתמוהו והקדימו הזמן ברשעתן וכדמסיק המחבר:
כה סָעִיף ט דאפשר שביום זה כו' כצ"ל:
כו סָעִיף ט שיש לו כמה שני'. פי' שיש לו שטר שזייף וכתב בו איך שנכתב לפני כמה שנים א"נ שהיה בידו השטר כתוב בלא חתימת העדי' והי' מונח בידו כמה שנים והיום חתמו העדי' דה"ל זמן כתיבתו מוקדם לחתימתו:
כז סָעִיף ט פסולי' לעדות כו'. וכתב הרשב"א בתשובה סי' תשפ"ז מי ששכר עדים שיעידו לו אינם נפסלים עד שעה שיעידו עכ"ל ד"מ י"ד:
כח סָעִיף יא משום דסבר כו' זה נלמד מדין קוברי מת בי"ט ראשון שכתבו המחבר בס"ד והוא מהגמ':
כט סָעִיף יב אפוטרופוס או סנטר של עכו"ם. ע' בי"ד ס"ס קס"ט:
ל סָעִיף יב או שהי' טועה וסבור כו'. וכ"כ בסמוך בריש סכ"ד ול"ד למ"ש מור"ם בס"ה דאינו נאמן לו' שוגג הייתי להכשיר עצמו וכן בשבועו' העדו' דאינו נאמן לו' שכחתי כנ"ל בסק"ט [בסקי"ג] דשאני התם דאיסור שבועה הוא ידוע לכל אלא שבא להתנצל ולו' שוגג הייתי ולא זכרתי שנשבעתי ועל זה אמרו אדם מועד לעול' להיות רמי' אנפשי' להזהר במה שקבל עליו בשבוע' וכן בעדות שראה מתחילה רמי' אנפשיה לאדכורי כדי להעיד משא"כ באמרו סברתי שאין איסו' בדבר דמהיכי תיתי לרמי' אנפשי' ליזהר וכן הקושר ומתיר בשבת ואו' לא ידעתי שיש בו משום מלאכה וכן באמרו לא ידעתי שהוא שבת שאף שהוא מוזהר בו משמים מכל מקום כיון דמעלמ' אתא עליה אינו עולה על זכרונו כ"כ כדבר שהאדם עצמו רמיא אנפשיה וק"ל:
לא סָעִיף יג שגזל מציאת חש"ו. וגזלה זו אינה אלא מדרבנן מפני דרכי שלום כמ"ש הט"ו לקמן סי' ע"ר ודוקא מציאה קאמר דאין דעת אחרת מקנה להם וכמ"ש שם והרמב"ם והמחבר השמיטו זה וסמכו אמ"ש בהלכות גזילה ומציאה וגם י"ל שסמכו אמ"ש אח"ז פסול דמפריחי יונים להביא להם יונים אחרי' דג"כ אין בו אלא גזל דדרכי שלום וכמ"ש בסמוך בס"ז [בסט"ז] ע"ש:
לב סָעִיף יג שלא ברצון הבעלי'. אע"פ שנותנים הדמים פי' וכל הנותנים דמים אינם עוברים בלאו דלא תחמוד כי לא תחמוד בלא דמי משמע (וכן האמת כ"כ התוס') ואינם גוזלים בכח אלא משתדלי' מהבעלים עד דיהבי להו בלא דמים ועפ"ר:
לג סָעִיף יג א' רועי בהמה דקה כו'. לקמן סי' ת"ט כ' הט"ו חילוק במגדל בהמה בבית דבבהמה דקה אסור מפני שדרכם לקפוץ ולצאת מהבית אל השדות ואינו יכול לשומרה משא"כ בהמה גסה וקמ"ל הכא דכשרועין הבהמות בשדו' אין חילוק בין בהמה גסה לדקה והא דלא כתב הט"ו דמגדל בהמה דקה אפי' בביתו הוא פסול משום דפסול זה אינו אלא להמגדל בא"י או בבבל שהיה לרוב ישראלים שדות ובהמות משא"כ בזמנינו (וכמ"ש הטור בסי' ת"ט) והוי כדבר שאינו נוהג וכ"כ ב"י ועפ"ר וע"ל בס"ס תכ"ה שכתב שם הטור והמחבר דרועי בהמה דקה אין מורידין ואין מעלין ולא נקט שם בהמה גסה נראה דשם מיירי ברוע' בהמות של אחרים וכאן נקט בהמות של עצמו ומשום שנחשד שבשביל הנאתן יניחם לרעות בשדות של ישראל וכמ"ש הטור ולפי זה הי' נראה לומר דמ"ש של עצמו לא קאי אלא אבהמה גסה ולא משמע כן מסתימת לשון הגמרא והפוסקי' וצ"ל דלענין לפסול אותו מעדות ושבועה אפילו בבהמה דקה הצריכו להיות דוקא של עצמו א"נ לענין שיהא אסור להציל ממיתה לא החמירו כ"כ אלא ברועי בהמה דקה:
לד סָעִיף יד המוכסי' סתמם פסולים עפ"ר שם הוכחתי דהרמב"ם והטור סבירא להו דמוכסן הוא הגובה למלך לפי הסחורה או לפי ממון של אדם וכל כיוצא בו בדבר שאינו ידוע לכל ובדבר שאינו ידוע יכול ליטול יותר באין מרגיש כ"כ מש"ה סתמא פסולין ופי' דגבאי הוא שגובה מקרקפתא דגברא או מהשדות והבתי' בשוה והוא דבר גלוי וידוע ובקושי יכול ליטול מהן יותר מקצבתו מש"ה סתמא כשר ע"ש וזהו דלא כפי' הב"י עפ"ר ודרישה:
לה סָעִיף יד ואם נודע שלקחו אפי' פעם אחת. כן הוא לשון הרמב"ם ז"ל ולשון הטור הוא ואם נודע אפילו פעם אחת שלקחו יותר כו' ולשון זה משמע שפעם אחת נודע הדברי' ויכול להיות שעשו כן הרבה פעמים אבל משום שלקחו פעם אחת יותר אפשר דלא מפסלי דנוכל לומ' דבטעות השומא לקחו יותר משא"כ בגזלן ומיהו גם לשון הטור אפשר לפרשו כל' הרמב"ם:
לו סָעִיף יד יותר מהראוי כו'. ואפי' החזירו מה שלקחו יותר כתבו התוס' דפסולים כל זמן שעסוקים באותו ענין שיש לחוש שיחזרו לסורן ועוד שמסתמא אינן יודעין מאי לקחו שיחזרו לו וע' פרישה:
לז סָעִיף טו קודם שתגמור מלאכתן. שאז מורה היתר שאכל בטרחות עבודתו ואינו כגזלן להיות נחשד ג"כ להעיד שקר:
לח סָעִיף טו ויש אומרים בדבר שנגמר מלאכתו. דאז מורה היתר ואומר שאינו מקפיד הבעל הבית שהרי התורה התירה לפועל לאכול מדבר שנגמר' מלאכתו כמ"ש כי תבא בכרם רעך כו' ועפ"ר:
לט סָעִיף טז מפריחי יונים בישוב כו'. בגמרא איתא בזה שני פירושי' הא' דהאומר אי תקדם יונך ליוני אתן לך כך וכך. והשני ששולח יונו להביא יונים משובכים דאחרים והמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם דכתב איסור מפריחי יוני' לענין להביא יונים כו' ואיסור אי תקדמי יונך כו' ס"ל דהוא בכלל איסור משחק בקוביא ואיסור להביא יונים אינו גזל גמור דכל היונים מעלמא אתו ורבו בשובכין ולא קנאן בעל השובך בקנין גמור ומ"מ אסרוהו משום דרכי שלום כמו גזל מציאת חש"ו וזה שכתב הרמב"ם והמחבר שנמשך אחריו מפריחי יונים ביישוב נקט ביישוב לאפוקי במדבר דיוני המדבר הן הפקר ופשיטא דלא מיפסלי בזה והמשחק ביונים עם חבירו ואומר אם תקדים יונך ליוני כו' שהוא בכלל דהמשחק בקוביא ממילא ג"כ נלמד דאינו נפסל אא"כ אין לו מלאכה אחרת דמסתמא אוכל ממעות שחוק זה כדמסיק הרמב"ם בסוף דבריו משא"כ במפריחי יונים להביא לו יונים אחרי' של חבירו דנפסל בזה אפי' אינו אוכל ממעות הללו דבכלל שם גזלן הוא אע"ג דאינו אלא מדרבנן ובמ"ש נתיישב מה שסיים הרמב"ם והמחבר וכתבו וכן לא יונים בלבד אמרו כו' עד ואומרים כל הקודם את חבירו וכו' דקש' פסול דמפריחי יונים לענין כל הקודם כו' מאן דכר שמיה אלא ודאי משום דס"ל דגם זה פי' דמפריחי יונים ושלא כתבו משום דהניחו בכלל משחק בקוביא הנזכר לפני זה לפסול ובא ללמדנו דאפי' במשחק בבהמ' וחיה בענין זה נמי נפסל ממנו ועפ"ר ודרישה מ"ש מזה ודו"ק:
מ סָעִיף טז ה"ז בחזקת שאוכל מהקוביא שהוא אבק גזל בפרישה הוכחתי דהרמב"ם לא ס"ל כמ"ד דמשחקי בקוביא נפסלי' משום דהוה גזל גמור כיון דאין קוני' מעות הקוביא דה"ל אסמכתא אלא אף שקונה אותו מ"מ כיון שאין חבירו מקנה לו בקנין גמור אלא ע"י שחוק והיתול בא לידו ה"ל אבק גזל מיהו אף שיש בו צד גזל מ"מ לא הוה נפסל בזה כיון דאינו אלא אבק גזל שהוא מדרבנן ולא נפסל ממנו אא"כ ביש לו הנאת הגוף מזה וכמ"ש מור"ם בס"ג מ"ה בעינן נמי שלא יהא לו אומנות אלא הוא ואז מסתמא הוא אוכל ממעות שחוק זה וכיון דנהנה ונתגדל במעות איסור הללו פסלוהו וחשדוהו שיעיד נמי שקר מה שאין כן אם אינו אוכל ממעות שחוק זה אלא מחזיק אותו בידו וחוזר ומשחק בו להעביר בו זמנו לא אמרינן דהוא חשוד להעיד שקר ולפ"ז אף שיש לו אומנות אחרת כל שאותו אומנות אינו מספיק לו לצורך פרנסתו והוצאתו נמצא דנתפרנס ג"כ ממעות שחוק זה פסול הוא ומינה נמי דאפי' אין לו אומנות כלל כל שיש לו ממון אחר ואינו נתפרנס ממעות שחוק זה אינו נפסל. אבל לטע' דרש"י והטור דפירשו מ"ש בגמרא דפסול משום שאינו עוסק בישובו של עולם ר"ל כיון שאין לו מלאכה אינו יודע כמה קשה על בני אדם המעות ומחיית' ויקל עליו להעיד שקר ולפ"ז בשניהן הוא איפכא והיינו דכל שיש לו אומנות אחרת אפי' כל דהו אינו נפסל וכל שאין לו מלאכה אפי' יש לו ממון להתפרנס ממנו הוא נפסל וכמ"ש בפריש' מבואר מילתא בטעמא והמחבר נמשך אחר שיטת הרמב"ם ומהתימה על מור"ם ז"ל שלא הזכיר כלל סברת':
מא סָעִיף טז וכן לא יוונים בלבד אמרו כו'. עמ"ש בריש סעיף זה ישוב ל' זה:
מב סָעִיף יז מי שאינו לא במקרא ולא במשנה כו' פי' שאינו בשום א' מהם והרמב"ם סיים בטעמו וכתב ז"ל דכל שירד לכך חזקתו שעובר על עבירות שיבאו לידו לפיכך בעינן שיהיה מוחזק שהוא בר מצות וכדי של"ת הדיוקי' אהדדי דמרישא משמע הא אם יש לו א' מן השלשה אינו נפסל ואח"כ סיים ואמר ז"ל לפיכך אין מוסרין כו' דמשמע אף שיש לו א' דהיינו דרך ארץ לא סגי ליה בהכי עד שיהיה ג"כ בר מצוה מ"ה כתבתי בפרישה דהעיקר הוא דצריך להיות בר מצוה והולך בדרך ישרים וכשהוא ע"ה אינו בר מצות דלא ע"ה חסיד וז"ש לפיכך אין מוסרים כו' ור"ל כיון שהוא ע"ה בעינן שיהיה מוחזק שהוא בר מצות וכו' וג' עניני' הן כשידוע שאינו בשלשתן הוא פסול לגמרי אפי' בדיעבד וכשהוא בודאי בר שלשתן אף שאינו ידוע שעוסק במצות כשר הוא אפי' לכתחלה דחזקתו שהוא בר מצות אבל מסתמא שאינו יודעין בו שאינו למדן ואין אנו יודעין בו אם הוא בר ד"א ומחזיק במצות בזה אמרו דאין מוסרין לו עדות לכתחלה אא"כ ידוע שהוא מוחזק במצות ובד"א אבל בדיעבד אין פוסלין עדותו ודו"ק:
מג סָעִיף יז אין מוסרין כו'. פירוש אין מיחדין אותו מתחלה לעד ואם נעשה שיחדו לעד מ"מ אין מקבלין הב"ד ממנו העדות:
מד סָעִיף יח שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם אבל כשאינו בפני כל העם אמרו בגמרא דגנאי הוא לת"ח לעשות כן אבל אין אדם נפסל בכך ועפ"ר שכתבתי מה שיש להסתפק בל' הרמב"ם ובטור ובד"מ דכתב בשם התוס' עוד ב' פירושי' בענין חוטף ואוכל דפסול לעדות:
מה סָעִיף יח שאין מקפידין. פי' וחיישינן נמי שיעידו שקר ולא יחששו שיוודע הדבר ויבא עליהן חרפה ובושה דהא אין מקפידין על הבושת רש"י:
מו סָעִיף יח כל מי שנוטל כו' בסי' ט' נתבאר' ומשנה הוא בבכורות ונלמד ממ"ש ראה למדתי אתכם חקים ומשפטי' כאשר צוני ה' אלקי מה אני נצטויתי מהש"י בחנם שלא נתתי לו שכר אף אתם נצטוית' ממני בחנם שלא נתתם לי שכר וכן תעשו לדורות שעל זה א"ל ראה למדתי כו' כלומר ממנו תראו וכן תעשו אתם לדורות ופי' זה הואשם באשר"י דבכורות ע"ש:
מז סָעִיף יח דיין שדן כבר בהגד"מ סי' ט' כתבתי ל' הרא"ש ובו נתיישב דלא תקשה ע"ז מעובדא דבר חמא קטל גברא ורצה הר"ג לכיוהא לעיני' ורב פפא היפך בזכותו וקם בר חמא וקבל עליו כרגא דכולי שני וכתב הרא"ש דדוקא פטירא ממס שרי לקבל מטעם דבלא"ה הוה רב פפא פטור ממס כדין ת"ח ע"ש וצריך ליתן טעם למה סידר מור"ם ז"ל דין זה דדיין שדן כאן בהל"ע דבהל' דייני' בסי' ט' ה"ל לכתבו:
מח סָעִיף יט עכו"ם ועבד פסולים וכ' בהג"א פ"ק דגיטין דאפי' עכו"ם המוחזקי' שאינם משקרי' מ"מ הם פסולי' כיון שאינו בכלל אחיו ולא עדיף מעבד עכ"ל וכן הוא במרדכי שם וברמב"ם פ"ט שם וע' בהגד"מ מ"ש בזה:
מט סָעִיף כ השונא לחבירו כו'. דוקא בשונא חששו שמחמת שנאתו יעשה כן ולא באחרי':
נ סָעִיף כא ממזר ופצוע דכה כו'. דאע"פ שפסולין הן מלבא בקהל מ"מ כיון דלא מעשיהן הרעים גרמה להן זה מ"ה כשרי' להעיד:
נא סָעִיף כא וערל שמתו אחיו מחמת מילה. רחמנא פטריה מדכתיב וחי בהן ע' בי"ד בהל' מילה:
נב סָעִיף כב המוסרים והאפקורסים כו'. עפ"ר שם כתבתי למה הוצרך לכתוב זה:
נג סָעִיף כב פחותים הן מהעכו"ם. ל' הטור שהעכו"ם לא מורידין ולא מעלין ויש לחסידי א"ה חלק לעה"ב ואלו מורידין ואין להם חלק לעה"ב ועפ"ר שם כתבתי ל' התוס' דמה שכתב טוב שבעכו"ם הרוג היינו בשעת המלחמה דוקא כו' ע"ש וכנ"ל סי' תכ"ה ס"ה ודין אונסים ביום הרג ע' בתשובת הרא"ש כלל ב"ד וריב"ש סימן ד' י"א י"ב:
נד סָעִיף כב מומר שחזר בתשובה מהרא"י בת"ה סי' קצ"ח מפרש טעמו כיון שהמומר הוי מעורב בין העכו"ם שיש להם כל התאוות וזה בא להבדיל מכולן ולקבל תשובה לא החמירו עליו ומוחזקי' שודאי יעשה תשובה שלמה ע"ש וכתבתי לשונו בסמ"ע בי"ד בהלכות גרים ע"ש:
נה סָעִיף כג והפסול מדבריהם כו'. דכיון דאין פסולו ידוע קודם שהכריזו עליו לא רצו להפסיד ממון הבריות מאחר שכבר העידו ואין פסולין אלא מדרבנן רמב"ם:
נו סָעִיף כג קודם שהכריזו עליו כשרה. דאפי' ברועה ומוכסין שאמרו שהן פסולין מסתמא בעינן הכרזה תחלה אלא שמסתמא מכריזין על פסוליהן קאמר וכתבו הטור ברועה ונ"ל דה"ה במוכסין הנ"ל וכתב נ"י פז"ב דלאותו עדות שנפסל בשבילו אפי' בלא הכרזה פסול:
נז סָעִיף כד כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת כו'. נקט ג' מיני הודאות בכאן הא' דאפי' אם אנו יודעי' שהוא יודע שהוא שבת מ"מ אם אין איסור דמלאכה ידוע צריך להודיעו. השני אף אם היא מלאכ' מפורסמת לאיסור בשבת מ"מ כל שאין ידוע שיודע שהוא שבת צריכין להודיעו. השלישי אף שהוא ידוע שהוא יודע להמעש' שהוא עושה שעושיהו באיסור מ"מ אי איכא למימר שאינו יודע שיפסל עי"ז צריך להודיעו וק"ל ועפ"ר:
נח סָעִיף כד או גבאי שמוסיף לעצמו כו'. האי שמוסיף אגבאי לחוד קאי שצריך להיות ידוע שמוסיף לעצמו וכמ"ש לפני זה בסי"ד ע"ש:
נט סָעִיף כה אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו. הטעם דהאדם הוא קרוב אצל עצמו:
ס סָעִיף כה שאין אדם משים עצמו רשע וכתב המרדכי פז"ב דאפי' אם אמר אעשה תשובה ואוציא הרבית דערומי קמערים כדי שלא יעיד לחבירו וכ"כ המחבר בסי' מ"ו סל"ז באמרו העדים עשינו תשובה:
סא סָעִיף כה וכן אין נפסל על קול. וכתב במשרים נ"ב ח"ד והרא"ש פ' ז"ב דאפי' בקלא דלא פסיק כשר לעדות וזהו דלא כרשב"א ב"י מס"ו הביאו ועד"מ ו':
סב סָעִיף כו שהלוה לו בריבית כו'. וכן הוא ברמב"ם פי"ב מעדות דכתב ז"ל אמר הלוה לי בריבית כו' אפ"ה נאמן על המלוה לפוסלו ולאפוקי מרדכי פז"ב דכתב דצ"ל אוזיף ברבית ולא שקיל מידי עד"מ סעיף ל"ז:
סג סָעִיף כו פלגינן דיבוריה כו'. דכשאמר פלוני הלוה לי בריבית הוא מעיד על חבירו שהלוה ועל עצמו שלוה פלגינן דבוריה וכאלו אומר פלוני הלוה ברבית ולא אמר לי ובמרדכי ביבמות כתב דלא אמרינן פלגינן דבוריה במקום שצריך להוסיף טעם ובמקום שצריכין לומר מילתא דלא שכיחא (נ"י שם) וע' בר"ן פ"ק דגיטין מזה ד"מ ל"ז הביאו:
סד סָעִיף כו או שבא על אשתו. וע' בתשו' רשב"א סי' אלף רל"ז דיש לחלק בין אמר אשתך זנתה עמי דפלגינן דבוריה ובין אם אמר אני זניתי עם אשתך דלא פלגינן דבוריה ע' שם ד"מ שם:
סה סָעִיף כו או שרבע שורו. אין זה דומה להראשונים דשם פלגינן דבוריה ואינו נאמן על עצמו ועל אשתו ובזה נאמן גם על שורו להרגו דהכי אמרי' בגמ' דאדם קרוב אצל אשתו ולא אצל ממונו וכ"כ בטור ומפני שבזמן הזה שאין דנין דיני מיתה אין סוקלין ג"כ השור וכמ"ש בסי' א' מ"ה לא דקדק המחבר לכתוב זה ולא כתב הני דינים אלא משום פסולו דהאיש הרובע דנוהג גם בז"ה וק"ל ועפ"ר:
סו סָעִיף כז מצטרפין להעיד עליו לפוסלו דייק וכ' להעיד דהיינו שלאחר גמר דינן בא מחדש זה שנשבע לו והעד ומעידין לפני ב"ד שנשבע לשקר דמאחר שכבר נגמר דינו לא מחשב לנוגע (הרא"ש בתשו' כלל י"א כ"כ) ובזה נתיישב של"ת דברי הטור בכאן אמ"ש בסי' פ"ז סמ"ד ובדברי המחבר שם ס"ס כ"ט וכמ"ש בפ' ע"ש:
סז סָעִיף כז ויש חולקין. ר"ל דאין העד ובעל דין מצטרפין ומ"ש אחר זה ואפי' אם היו כו' הוא ג"כ לדעת יש חולקין והכל הוא דברי הרמב"ן שם:
סח סָעִיף כז אחר שעמד בדין ונשבע כו'. ה"ט דכיון דהאמינו התורה בשבועתו נגד כל א' מהן הרי עדותן בענין זה כלא היו משא"כ קודם שנשבע כגון ששניהן מעידין שיודעין בזה שהוא גזלן אע"ג דאגזילה דמסהיד האי לא מסהיד האי מצטרפין וסיים שם דאפי' השני נגזלי' יכולי' להעיד עליו דפלגינן דבוריה וצ"ל דמעידין לענין שפסול לעדות אחר כנ"ל במלוה ברבית בסכ"ו:
סט סָעִיף כח ה"ז ספק פסול לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו כו'. נראה דהיינו דוקא בעדות שהעיד אחר שנולד הספק דתו לית ליה חזקת כשרות מ"ה מעמידין הממון על חזקתו משא"כ לעיל בסכ"ג שכ' שם מור"ם בהג"ה דמוקמינן גברא אחזקתיה דאף דנפסל בודאי מ"מ כיון דבשעה שהעיד לא נודע ריעותא מהגברא מ"ה לא מחזקינן ביה רעותא מספק וק"ל:
ע סָעִיף כט כיון שלקה בב"ד. ילפינן לה מדכתיב ונקלה אחיך לעיניך מיד משנקלה ונלקה קראו הכתוב אחיך:
עא סָעִיף כט אבל שאר פסולי עדות כו'. שחמסו כו' ה"ט דאף שהחזירו ממון שגזלו עדיין לא סבלו שום עונש על שעברו אהלאו דלא תגזול או לא תגנוב כמו בחייבי מלקות שנלקו בגופם על עוברן בעבירה:
עב סָעִיף כט עד שיודע שחזרו בהם כו' וכתב הר"ן פ"ב דכתובות דלדע' ר"ח ורי"ף גזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב"ד שעשה תשובה וכל שטרות שחתם בינתיי' פסולים וכתב הר"ן ע"ז דבריו תמוהים דכיון דהעידו עליו דכשר הי' בשע' שחתמו איגלאי מילתא שראוי היה להעיד עכ"ל וצ"ע דהמחב' סתם בזה:
עג סָעִיף כט משיקרעו שטרותיהן פי' השטרות שכת' בהן קרן ורבית קורעין וגובין קרן בע"פ:
עד סָעִיף כט אפילו לעכו"ם דין זה הוא בברייתא וכ' בהג"מ בפי"ב דהכא מיירי דקיבל עליו דאפי' בכדי חייו לא ילוה לעכו"ם דשרי כו' דאי ביותר מכדי חייו בלא"ה אסור (כמ"ש הטור בי"ד סי' קנ"ט) ושמא דאפי' בקבלו עליו ביותר מכדי חייו הוה חזרה כיון שהוא מודה באיסורו עכ"ל והביאו בד"מ מ"ג:
עה סָעִיף כט וצריך להחזיר כו'. וכתב במשרים נ"ב ח"ד דחזרת לוה ברבית שיקבל אפי' מעכו"ם לא יזיף עכ"ל וצ"ל דמ"ש כאן דצריך להחזיר הרבית והגזילה היינו לענין שיעשה הוא המוטל עליו והנגזל יעשה כדינו והיינו דאם הוא גזלן הרגיל לגזול לא יקבלו ממנו אם הוא חושש שיהא רוח חכמים נוחה הימנו ואם הוא גזלן באקראי מקבלין מהן כמ"ש לקמן סימן שס"ו ובי"ד סי' קס"א אלא שאם רוצים לעשות תשובה מעליותא צריך לצאת י"ש ולהוציא מידן מה שאינו שלו ועד"מ סמ"ג בפי' לדברי הטור בע"א:
עו סָעִיף ל שלא יעשו אפי' בחנם. לשטת הרמב"ם דהפסול תלוי במה שאוכל המעות דשחיקת קוביא א"ש כפשוטו ואפי' לשטת הרא"ש והטור (ע"ל סק"מ) יש ליישבו כמ"ש בפרישה ע"ש:
עז סָעִיף לא שאפי' במדבר לא יעשו כ"כ הרמב"ם לשטתו דנקט בל' מפריחי יונים שצדין ביונים ומביאין יונים אחרים ואיסור זה הוא דוקא בישוב ולא במדבר וכמ"ש בסי"ו ע"ש:
עח סָעִיף לא וי"א דגם כאן כו' צריכין להחזיר המעות כו'. ב"י וד"מ כתבו כן בשם הרא"ש ואני כתבתי בדרישה ובהגד"מ דאדרב' מדברי הרא"ש מוכח איפכא דדוקא למ"ד דפסול משחק בקוביא הוא משום דה"ל אסמכתא דלא קניא כלל או במלוה ברבית או טבח שבכל אלו יש איסור גמור בהמעות מדאורייתא הצריכו להחזיר ע"ש וכן מוכח מדברי משרים נ"ב ח"ד שכ' ז"ל שצריך להחזיר המעות שהרויח בקוביא דאסמכתא הם וי"א דלא צריך וזהו עיקר עכ"ל וד"מ מ"ג הביאו:
עט סָעִיף לב ולא חזרת דברי' בלבד אלא כותב אני כו' בברייתא בפז"ב. (דף כ"ה ע"ב) ופירש"י חזרת דברי' לומר לא אוסיף עוד אלא חזרה הניכרת שיפזרו פירות שביעית שבגנותיהן לעניים עכ"ל ושם בברייתא לא כתב שכותב כן אלא שאומר כן והרמב"ם והמחבר שכתבו כותב הוא ליתר קיום מה שקיבל אנפשו:
פ סָעִיף לג שאין מכירין אותו כו'. אבל בעירו אין לו תיקון זה שיאמר חשוד אני שהרי בל"ה מכירין אותו שהוא חשוד ומה"ט נמי אין לו תיקון בעירו במה שיתחייב בשבוע' ולא ירצה לישבע דהא אין מוסרין לו שבועה בעירו ומה"ט נמי כתב בסמוך בעד זומם שילך למקו' שאין מכירין מפני שבעירו אין מוסרין לו עדות אבל בטבח צריכין לטעם אחר דהא גם בעירו יש לו תיקון כששחט לעצמו ומוציא טריפות עצמו מתחת ידו בדבר חשוב דהא מלישחט לעצמו לא העבירוהו כמו שהוכחתי בפרישה ודרישה מדברי נ"י (מיהו יש ליישב ולומר דאין זה הוכחה במה שיאמר בעירו בהמה ששחטתי טרפה היא וימכרנה לעכו"ם ולא לישראל דבעירו מכירין אותו ובלא אמירתו ג"כ לא יקנוהו ממנו ואי משום דאינו אוכלה בעצמו מזה אין ראיה שלא ימכר פעם א' טריפה לישראל דקיל טפי לעבור על לאו דלפני עור לא תתן מכשול משיאכל האיסור בעצמו וכמ"ש בי"ד סי' קי"ט בדין חשוד) וגם בכולן קשה הא גם בעירו יש לו תיקון כשיחזיר אבידה בדבר חשוב אם לא שתאמר דמציאת אבידה בדבר חשוב לא שכיח כ"כ לתלות תקונו והכשרו בהכי וכ"כ בע"ש ע"ש וזהו דוחק דמ"מ הל"ל דגם בעירו יש לו הכשר כשמחזירין אבידה בדבר חשוב ועוד דגם שיתנו לו ממון הרבה להעיד שקר אינו שכיח דאם הוא נחשד כל ישראל מי הן חשודין לשכור עידי שקר ואפילו הכי כתב תיקון זה בעד זומם ועוד דאכתי ה"ל למכתב עניינים אחרים דהיה יכול להתגדר בהן לאסור עליו המותר ולהתכשר על ידו אפילו בעירו וכמ"ש במשחק בקוביא ומלוה בריבית וכבר הקשה זה הב"י והאריך בישובו ובפרישה כתבתי הנלע"ד והוא דחז"ל החמירו בדבר שיש להן הכשר לשוב אליהן עצמו דהיינו טבח שחטא בטבחות וחזר להיות טבח וכן עד זומם לחזור להיות כשר לעדות וכן במועלי שבועות דחששו שיעשה תשובה לעיניהם בעירו וכיון דהוצרכו להחמיר עליו לענין להכשירו לאותו דבר עצמו שחטא בו החמירו עליו ג"כ שלא להיות כשר אפי' לענין עדות ושבועה בעירו דאין הכשר למחצה משא"כ במלוה ברבית ומשחק בקוביא ומפריחי יונים דלא יוכשרו לחזור להתעסק באלו (דהא מפניהן פסלוהו) כ"א להיות כשר לעדות ולשבועה שנפסלו עבורו מ"ה הקילו להמצא להן תשובה בעירן ודוק עפ"ר מ"ש עוד מזה:
פא סָעִיף לג ויאמר להן חשוד אני. בכאן לא כתב שיאמר כן אדבר חשוב דכיון דמרע נפשו באמרו שהוא חשוד א"כ ממילא פסל נפשו אכל דבר ואין לך דבר חשוב גדול מזה:
פב סָעִיף לג ודוקא מועלי שבועות וכתב ב"י מס"ח ונראה מדברי הרמב"ם ורבינו דמיירי אפי' בשבועות של כפירת ממון אבל בהג"א פז"ב כתב בשם א"ז דלא מיירי אלא בשבועת שוא ובטוי אבל בשבועת ממון אפשר דא"צ כ"כ מאחר דצריך שיחזיר מה שירויח בשבועת שקר עכ"ל ד"מ שם:
פג סָעִיף לג ודוקא שלא העבירו כו' מור"ם כ"כ לשטת ב"י דפי' כן לדברי התוס' במ"ש דיעשה רמאות כדי שיחזור לאומנתו אבל אני כתבתי בפרישה על דברי ב"י דאין כן כוונתם אלא בל שהוכשר לדבר שנפסל בו זהו מיקרי אומנתו א"כ אין חילוק בין אם הועבר מאומנתו או לא עפ"ר ודו"ק:
פד סָעִיף לד שילבש שחורים כו'. עפ"ר מ"ש בזה והחמירו בטבח להלביש שחורים בשביל שהכשיל רבים וכדי שיכנע לבו כי השחרות משפיל הגאוה והזדון שבלבבו:
א סָעִיף ג פסול מדרבנן. ועיין בשלחן ערוך אבן העזר סימן מ"ב בקידש בפני פסולי עדות דרבנן מקודשת מן התורה וצריכה גט ע"ש. ויש לעיין גם בפסולי עדות דאורייתא כיון דעכשיו ליכא מומחין ואם כן אותו העדות שנתקבל האידנא איך מהני כיון דאותה קבלה מן התורה לאו כלום הוא כיון דעכשיו ליכא בית דין ואם כן מנא ידעינן שעשה אותו עבירה שבאנו לפוסלו על ידו כיון דליכא קבלה בפני בית דין ואפילו למאן דאמר מן התור' בחד סגי היינו לדין אבל קבלת עדות מן התורה בעי שלשה ומומחין וכמו שכתבנו בסימן ג' עיין שם וקבלת עדות האידנא אינו אלא מתקנת חכמינו זכרונם לברכה ואם כן מן התורה עדיין כשרים הם ואפשר כיון דאנן עכשיו שליחותי' דקמאי עבדינן ואפילו לקידושי תורה וכמה שכתבו תוספות בפ' החולץ בהא דמקבלין גרים בזמן הזה משום דשליחותי' דקמאי קא עבדינן ואם זה הגר הלך וקידש הוי קידושי תורה דאם בא אחר אח"כ [וקידש'] אין קידושי השני תופסין וצ"ל שדבר גדול כזה דיש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה אפילו בקום ועשה ועיין תוספות ר"פ האשה רבה:
ב סָעִיף ז ואף על פי שהחזירו. כתב הטור היינו דוקא שלא שלמו מעצמן אלא בכפי' ואף על פי דבמלוה בריבית לא מהני חזרה לחוד כו' היינו דוקא במי שהרגיל נפשו בכך אבל כשעושה גזילה בפעם אחת והחזירו מעצמו די עיין סמ"ע וזה דעת מור"ם בסעי' כ"ט אלא דהב"ח כתב על דברי הטור ז"ל ומיהו נלפע"ד דאף זה אינו אלא במוחזק לגנב ולגזלן אבל מי שלא גנב או גזל אלא פעם אחת אף על פי שלא היתה השבה אלא על ידי כפיית בית דין מיד כשהחזיר הגניבה או הגזילה הרי הוא כשר לעדות ולשבועה עיין שם וקשה בהא דאמרינן בפרק קמא דמציעא גבי ההוא רעיא דאתו סהדי דאכל תרתי מנייהו וא"ר זירא אי איתי' לדר' חייא משתבע ופריך והא גזלן הוא עיין שם וכיון דהני תרתי דאכל ודאי מחויב להחזיר ואם כן אמאי הוי פסול. ונראה דהב"ח ס"ל דחזרה אפילו ע"י כפי' כיון דהוא מקיים והשיב את הגזילה אפילו ע"י כפי' זהו תשובתו ואף על גב דהוי ע"י כפי' וכמו חייבי מלקות אחר שלקה הוי כאחיך אף על גב דהמלקו' ע"י בית דין הוא אלא דכל זמן שעדיין לא נלקה ולא החזיר עדיין פסול הוא ואם כן כיון דבשעה שהבית דין מחייבין אותו שבועה הוי פסול הוי עלי' דין חשוד ושכנגדו נשבע ונוטל אף ע"ג דאח"כ חזר בתשובה לא אמרי' דישבע אלא קם דינא ושכנגדו נשבע ונוטל ועמ"ש בסימן ס"ט ואם כן כיון דע"כ בשעת תביעה עדיין לא החזיר דאם לא כן ה"ל הילך ומשום הכי הוי עלי' דין חשוד ואפילו החזיר אח"כ שכנגדו נשבע ונוטל וקם דינא וכמ"ש בסימן ס"ט בסופו דעיקר טעמ' דחשוד דריע טענתי' דחשוד ומשום הכי משני בשכנגדו קאמינא: אמנם מלשון התוספות מבואר להדיח כדברי הרמ"א עיין שם פרק קמא דמציע' דף ה' ד"ה דחשיד אממונא וז"ל ולא קשה מההיא רעיא דאכל תרתי מינייהו אמאי פסול כו' דמה שהוא משלם ע"י עדים אין זה השבה מעליא דע"כ משלם והיינו טעמא דכופר בפקדון פסול לעדות עד כאן לשונו ומבואר דאפילו פעם אחת כגון עובדא דההיא רעיא או כופר בפקדון נמי לא מהני חזרה ע"י עדי' ולכן העיקר כדברי הרמ"א:
ג סָעִיף ז החולק עם הגנב. בריב"ש כתב בא' שהעידו עליו שחלק עם הגנב שגנב בבית ישראל והי' מוכרח להחזיר מה שגנב עפ"י בית דין וכתב ריב"ש דלא מיפסל לעדות מהא דאומר לשלוחו צא וגנוב דפטור המשלח עיין שם ובתומים ראיתי שהתפלא מאד על דין זה דכיון דבידו ממון חבירו ולוקחו בידו לעכבו הרי הוא רשע דחמם ולא ידעתי הבדל בין כופר בפקדון דבהיתר בא לידו ומ"מ הואיל וכופרו פסול לעדות וזה לקח ממון חבירו באיסור וכופר בו ואינו מחזירו יהי' כשר לעדו' וכו ועיין שם שהעלה בדברי הריב"ש משום שהחזיר ואפילו ע"י כפי' סגי לי' בכך או דשם מיירי לאחר יאוש עיין שם וכל רואה יראה שאין זה משמעות דברי הריב"ש ולא דברי הרמ"א שהביאו להלכה ומשמע דאפילו עדיין לא החזיר ולא הי' יאוש נמי אינו נפסל והנראה לי בזה דמה שמדמה בתומים חולק עם הגנב ומעכב של חבירו בידו לכופר בפקדון אבל אין זה דומה כלל לכופר בפקדון דהא קיימא לן דגונב אחר הגנב. אינו משלם תשלומי כפל ובר"פ הגוזל ומאכיל ס"ל לרמי בר חמא דגזל ולא נתייאשו בעלים ובא אחר ואכלו דאינו גובה אלא מגזלן ועיין שם בתוספות שכתבו בטעמא דרמב"ח דכיון שהוא לא גזלן אינו יכול לתובעו כלל שהרי אינו לגמרי ברשות' דמארי' שהרי אינו יכול להקדישו עיין שם ואם כן ודאי החולק עם הגנב לא הוי גזלן אלא אפילו לרב חסדא דקיימא לן כוותי' דאם בא אחר ואכלו רצה מזה גובה היינו דוקא אם אכלו ומשום מזיק דאכתי דנגזל הוא אבל מחמת גזלן לא מחייב וכגון שבא השני וגזלן ונאבד ממנו אין השני חייב בתשלומין דלאו שמי' גזלן דבעלים כיון דאינו ברשותי' דמארי' ותדע דהא אפילו גזלן ראשון א"ח לשל' אלא כשעת הגזילה ואי גזל חביתא דחמרא מעיקרא שרא זווי ולבסוף שויא ד' תברא או שתי' משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזי ולא סגי דלא אגבה לחביתא בתר דשויא ד' ועוד דהא בחצירו הוא וכל שעתא ושעתא גזלי' ואמאי אינו משלם ארבעה אלא ע"כ כיון דכבר גזלי' ואינו ברשותו דנגזל תו לא מחייב משום גזילה אלא בתורת מזיק והיינו טעמא דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל משום דכתיב וגונב מבית האיש וכדאי' בפ' מרוב' משום דאינו ברשותו עיין שם דף ס"ט ואם כן לא הוי על השני תורת גזלן כלל אלא אי איתי' בעינא כיון דלא קנאו דנגזל הוי כל היכא דאיתי' כיון דלא קנאו אבל על כל פנים השני אינו גזלן ולא גנב דכיון דכבר נגנב מבית הבעלים ואינו ברשותו תו לא עבר השני משום לא תגנוב או משום לא תגזול מה שאין כן כופר בפקדון דפקדון כל היכ' דאיתא ברשותא דמארי' ויכול להקדישו והגונב מבית השומר משלם כפל וכמה שכתבו תוספות בפרק קמא דמציעא דף ו' משום הכי כופר בפקדון הוי עליו תורת גזלן ופסול לעדות והארכתי בפשוטות משום דלכאורה יפלא על דברי הריב"ש והרמ"א כמו שתמה על זה בתומי' אבל באמת דברי הריב"ש והרמ"א נכונים אלא בדברי הריב"ש יש מקום עיון לפי מה דמשמע מדבריו דמעיקר' עשאו שליח לגנוב עליו דידי' נמי אלא דאתי עלה בריב"ש משום דאין שליח לדבר עבירה ולפי מ"ש רש"י בפרק קמא דמציעא דף ח' בכהאי גוונא יש שליח לדבר עבירה עיין שם גבי שותפין שגנבו שכתב רש"י דמגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ועיין מ"ש בסימן שמ"ח מחלוקת רש"י ותוספות בזה ואם כן כיון דלדעת רש"י יש שליח לדבר עבירה בזה אם כן ודאי הוי עליו גזלן ואף על גב דלדעת תוספות גם בשותפין אמרינן אין שליח לדבר עבירה מידי ספיקא לא נפקא דמי יכריע בין רש"י ותוספות ואם כן הוי לי' ספק וז"ב מיהו דברי הרמ"א יש לומר דלא צוה לו לגנוב אלא אחר כך חלק עמו:
ד סָעִיף יח שכר להעיד. בתשובת מוהרי"ן לב נסתפק אם נוטל שכר להעיד פסול מדרבנן או מן התור' והביאו לספק הזה הספק האחר שנסתפק שם נוגע דפסול אם הוא משום דחשדינן לי' למשקר בשביל הנאתו אם כן נוטל שכר להעיד נמי פסול מן התורה משום דחיישינן לשקר ואי נימא פסול נוגע הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו אבל לא חיישינין למשקר אם כן נוטל שכר להעיד כשר מן התורה ועיין שם דבריו הנחמדים בתשובותיו דף נ' ע"ב ולענ"ד נראה כלשונו האחרון דנוטל שכר כשר להעיד מן התורה וקצת ראי' לדבר מהא דתנן פ' נערה דמ"ו גבי מש"ר ר"י אומר אינו חייב עד שישכור עדים מ"ט דר"י אמר ר"א אתי שימה שימ' כתיב הכא ושם לה וכתיב התם לא תשימון עליו נשך מה להלן ממון אף כאן ממון וכתיב בתריה ואם אמת הי' הדבר והוציאו את הנערה וסקלוה והרי נטלו שכר להעיד דאף על גב דאמת הי' הדבר היינו שלא נתברר ע"י עדי הזמה דכתיב ופירשו את השמל' לברר ע"י הזמה אבל אם אמת הי' הדבר ע"פ העדים דהיינו דליכא הזמה וסקלוה אלמא אף על גב דכתיב ושם לה עלילות דברים דהיינו ששכרן בממון אפילו הכי עדותן כשר מן התורה וכיון דנוטל שכר כשר מן התורה ולא חשדינן למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר מעתה צריך ביאור בטעמא דנוגע פסול מן התורה כיון דל"ת למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר וז"ל התשובה שם במהרי"ן לב דאם נוגע פסול משום קרוב אם כן לחוב אמאי נאמן דהא קרוב פסול בין לזכות בין לחוב והעל' שם דהא דכשר לחוב היינו משום דאתינן עלה מתורת חיוב ומתורת מתנה כיון דיכול אדם לחייב עצמו כשאינו חייב וזה שמודה שחייב הוי כאלו אמר חייב אני לך מנה ויכול לחייב עצמו וכמ"ש בעל התרומות וכו' ע"ש: והנה לכאורה מאי דקשיא לי' בטעמא דקרוב אמאי נאמן לחוב הי' אפ"ל דאתינן עלי' בתורת מגו דאי בעי יהיב ניהלי' במתנה וכדאי' פ' עשרה יוחסין ובפ' י"נ יכיר דנאמן האב לומר זה בני בכורי ופריך יכיר ל"ל הא בעי יהיב ניהלי' במתנה וע"ש. אלא דאם כן אלו הי' עדים כנגדו שאינו חייב דתו לא שייך מגו דהוי מגו במקום עדים וגם גבי בני בכורי אילו היו עדים נגדו לא הוי מגו וכמ"ש רשב"ם והודאת בית דין נאמן אפילו נגד עדים ואם כן ליכא למימר מדין מגו אלא דגם בטעמא דמוהרי"ן לב קשה לי טובא דהא באומר להד"מ ואחר כך באו עדים דאינו נאמן לומר פרעתי אף על גב דעדים מעידי' שפרע משום דהוא נאמן ע"ע יותר [מעדים] וכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי והתם ליכא למימר דהוא בתורת חיוב חדש דהא אדרבא הוא בא לפטור עצמו בטענת פרעתי ועוד דהא בחיוב חדש ודאי בעי אתם עדי ובלי אתם עדי לאו כלום הוא וכמ"ש בשלחן ערוך סימן מ' ובמודה בחוב ישן אשכחן דאפילו בלא אתם עדי והיכא דלא טען לא טענינן לי' השטאה וחייב לשלם וכדאית' בסנהדרין פ' ז"ב וכן מבואר ברמב"ם וטור וש"ע סימן פ"א. ועוד דאמרינן ברפ"ק דמציעא לא תהא הודאות פיו גדולה מהעדאת עדים ומה פיו שאינו מחייבו ממון מחייבו שבועה ופריך ופיו אינו מחייבו ממון והא הודאת בעל דין כמאה עדים אלא מה לפיו שאינו מחייבו קנס ופריך מה לפיו שאינו בהכחשה ובהזמה תאמר בעדים שישנו בהכחשה ובהזמה ואי נימא טעמא דפיו משום מתנה וחיוב אם כן איך שייך בי' הכחשה והזמה והא ודאי במתנה מצי יהיב ומאי אולמי' דפיו יותר מעדים והא לענין נאמנות אדרבה עדים נאמנין יותר מפיו ועיין בנימוקי יוסף שם בפרק קמא דמציעא וז"ל מהא שמעינן דמי שהודה בבית דין וחזר ואמר נזכרתי אף על פי שעדים מעידי' כדבריו אין משגיחין בו דהא הכא ודאי בכהאי גוונא עסקינן דאי בעומד בדיבורי' מאי אולמי' דפיו מתנה הוא דקא יהיב לי' וכו' עיין שם ואם כן גם אנו נאמר אם הוא בתורת מתנה וחיוב מאי אולמי' דפיו נגד עדים כיון דאינו אלא מטעם מתנה אבל לא בתורת נאמנות ועוד מוכרע הוא הדבר מדין מודה במקצת דחייב התורה שבועה ואלו הי' כופר בכל בפני בית דין אלא שאומר אעפ"כ אני מחייב עצמי בפניכם בנ' זוז ודאי אין בזה חיוב שבועה ועיקר חיוב שבוע' במב"מ משום דהוד' במקצת התביע' ומשום הכי הטיל' התורה השבועה על שאר אבל א"נ דאינו נאמן כלל אלא מתורת חיוב חדש אין בזה דין מודה במקצת וז"ב. ולכן נר' דהא דנאמן אדם על עצמו אע"פ שהוא קרוב אל עצמו היינו משום דכן גזירת הכתוב שיהא אדם נאמן על עצמו בכל הפסולין שיש בו וכבר האיר ענינו מאור העולם רש"י בקידושין פרק האומר דף ס"ה שם הודאת בעל דין כמאה עדים ז"ל רש"י דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו ע"כ ואם כן כי היכא דהאמין התורה שני עדים על אחרים כן האמין התורה לכל אדם על עצמו אף על גב דהוא קרוב לעצמו דקרוב לא פסלה התורה אלא על אחרים אבל על עצמו נאמן מה שאין כן לזכות דבא להעיד על אחרים משום הכי אינו נאמן ובש"ך ריש סימן ל"ז נתחבט גם כן בדבר הזה בטעמא דאדם נאמן על עצמו לחוב וז"ל דהיכא דיש לו הנאה ומקרי נוגע חשיב כקרוב אבל היכא דמעיד לחוב לאו נוגע הוא ולא חשיב כקרוב ע"ש. ולא אדע על מה נתחבטו בפסול קרוב יותר משאר פסולי עדות דהא נהי דאינו קרוב לחוב מכל מקום אינו אלא עד א' ותורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר ועוד עבד ושפחה וגזלן נמי הודאת בעל דין כמאה עדים אלא עיקר הטעם הוא כמ"ש דהתורה לא פסלה אלו הפסולים אבל על עצמו האמינו תורה ונתן לו נאמנות כמאה עדים וילפינן לה מדכתיב כי הוא זה וכמ"ש רש"י וזה היא ברירא דהך מלתא: ומקצת שכתבו גם בדין שויא אנפשי' חד"א הוא גם כן מתורת נדר אבל ראיתי במהרי"ט ח"ג סימן א' שדחה דבר זה וכתב דאם היה מתורת נדר הוי מהני בי' שאלה עיין שם ולפי דרכינו גם בדין שויא אנפשי' חד"א הוא מדין נאמנות דכיון דהאמין התורה לכל אדם על עצמו אם כן בין בממון בין באיסור לעולם נאמן על עצמו אלא דאכתי איכא למידק מנלן דהודאת בעל דין יותר מעדי' ואי משום דכתיב כי הוא זה היינו דהיכא דליכא עדים דמכתשי' לי' ומשום מגו הוא דנאמן וכמ"ש דאי בעי יהיב לי' במתנה אבל היכא דאיכא עדים דמכחשי לי' דלא שייך מגו דהא מגו במקום עדים לא אמרינן ואם כן מנלן דהוא נאמן ואין לומר דהוא מסברא דהא חזינן מלשון רש"י דיליף לה מקרא דכתיב כי הוא זה ועמ"ש בסימן ל"ז סעיף י' ובסימן רמ"א סעיף א':
ה סָעִיף ט לא מספק. והוא מדברי הריב"ש והיינו כשהעיד בבית דין ואחר כך באו עדים שעבר עבירה ואין אנו יודעין מתי עבר מוקמינן אותו אחזקתו חזקת כשרות ואמרינן השתא היא דאיתרע. ובקונטרס שב שמעתתא הארכנו בזה להקשות ממקוה שנמדד ונמצא חסר בריש נדה דכל הטהרות שנעשו על גבי' טמאו' משום דאיכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך ואם כן ה"נ נימא אוקי ממון על חזקתו והרי פסול לפניך ועיין בטורי זהב סימן א' בי"ד שהאריך בשוחט שנמצ' ששכח הלכותיו ומטריף כל הכלי' משום העמד בהמה על חזקתו חזקת איסור (והרי חסר לפניך) עיין שם ואם כן מכ"ש חזקת ממון דהוא עדיפא מכל החזקות ואף על גב דבמומר כל העדיות וכל השחיטות כשרים עד שהמיר ולא אמרינן תרתי לריעותא היינו משום דלא ראינו שום עבירה ממנו רק השתא בשעה שהמיר אם כן מהיכי תיתי נאמר מדהשתא עבר אתמול נמי עבר זה לא אמרינן אבל מקוה שנמדד ונמצא חסר הרי אנו מסופקין איסור זה אימתי נעשה ומשום הכי אמרינן דכל הטהרות טמאין ואם כן ה"נ דלא ידעינן עבירה זו מתי נעשה הרי הוא דומה למקוה שנמדד ונמצא חסר אלא מדברי הרי"ף גבי עדי שטר שהוזמו משמע כדברי הריב"ש דכתב דבעינן ראו חתימתן דאם לא כן אמרינן היום הוא שחתמו שקר וכן פסק בשלחן ערוך בסעי' ט' ואם כן מוכח דלא פסלינן מספקא ואמרינן השתא הוא דאיתרע ואפשר דס"ל כדברי תוספות בתירוצם ריש נדה לחלק דוקא גבי מקוה אמרינן תרתי לריעותא משום דחסר ואתי ואם כן איכא למימר דגבי רשעה לא שייך למימר הכי אך מתשובת ב"ח משמע גם לענין שוחט שהוציא טריפה דאמרי' הרשיע ואתי כמו חסר ואתי ועל כל פנים מידי ספיקא לא נפקא דנראה שם מדברי תוספות עוד תירוצים בזה ולומר בכל מקום דהוי תרתי לריעותא אפילו היכא דלא שייך חסר ואתי נמי לא מפקינן מחזקה שלימה נגד חזקה קטיעה שחסר לפרך וכבר הארכנו בזה בקונטרס הנז':
ו סָעִיף כח שנים שהעידו. רבים מקשים משני כתי עדים המכחישים זא"ז דמוקמינן כל כת בחזקת כשרות ולא פסלינן מספיקא ועיין ב"ח שכתב ז"ל וי"ל דבשני כתי עדים המכחישים ליכא מאן דמסהיד עליו דפסול הוא אלא דאנן חזינן לפי דבריהם חד מנייהו מסהיד שקרא ולהכי מוקמינן כל כת בחזקתו אבל הכא קא מסהדי דהאי גברא פסול הוא כה"ג לא מוקמינן אחזקתי' דכל תרי ותרי אף על גב דאית לי' חזקת כשרות ספיקא דרבנן הוא עד כאן לשונו. וחכם צבי תירץ בשני כתי עדים איכא תרתי לטיבותא חדא חזקת כשרות דמעיקרא ועוד דודאי כשרים אבל הכא שהעידו בחד ליכא אלא חזקה דמעיקרא ותרי ותרי על כל פנים ספיקא דרבנן עיין שם ובהגהת הטורי זהב בשם מוהר"י תירץ בשני כתי עדים מעיקרא לא מקבלינן סהדותי' דתרי אתרי אם לא בהזמ' דחידוש הוא לאפוקי בשנים המעידים על אחד דודאי מקבלין לפוסלו אלא שאח"כ באו שנים להכשירו משום הכי נשאר בספק עכ"ל: ועיין במרובה גבי פלוגתא דאביי ורבא בעד זומס למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן הוא נפסל משו' דחידוש הוא מאי חזית כו' וא"ד משום פסידא דלקוחות ואמרינן א"ב דאסהידו בי תרי בחד א"נ דפסלינהו בגזלנותא וכתבו תוספות ז"ל וקשה לר"ת מאי קאמר דאסהידו בי תרי בחד ותרי בחד ומשום הכי ליכא חידוש הא תרי כמאה וכו' ונראה לר"ת דגרסינן דאסהידו תרי בחד ותו לא שלא הוזם כי אם אחד וע"ש. ודברי תוספות תמוהים לכאורה דקשה ממה נפשך אי מיירי שראו שניהן מחלון א' כי הוזם רק א' אכתי הוי תרי ותרי דהא חבירו מסייעו שראה המעשה ואי לא ראו מחלון אחד אם כן ליכא קושיא כלל קושיות ר"ת דהא כיון דלא ראו מחלון אחד לא שייך תרי כמאה ועיין שם חידושי רש"ל ורש"א מ"ש בזה: ולפי מ"ש בשם מוהר"י יש ליישב דמיירי שראו מחלון אחד אלא כיון דלא הוזם כי אם אחד אע"פ שראו המעשה יחד מכל מקום כיון דעדי הזמה לא באו לפסול אלא אחד והאחר שאומר שהיה עמו לא נפסל דאין אדם מדקדק מי היה עמו וכמו שכתב בשלחן ערוך סימן כ"ט עד המעיד ואמר פ' היה עמי ואותו פלוני אומר לא הייתי עמך לא הוי הכחשה עיין שם ואם כן כשלא הוזם אלא אחד לא באו הני עדי הזמה לפסול אלא חד והוא עצמו עם השני שעמו מעידין שהוא כשר ואם כן ה"ל דין שנים שאומרים באחד שהוא פסול ושנים אחרים מעידים שהוא כשר דמקבלין עדות. על אחד ומשום הכי נשאר ספק פסול מה שאין כן כשבאו לפסול תרווייהו בעדי הזמה הוי לי' תרי ותרי ומעיקרא לא מקבלינן עדותי' דתרי אתרי ובעיקר הקושיא שהקשו מ"ש משני כתי עדים המכחישים נרא' ליישב והוא דודאי בתרי ותרי לא מהני חזקה דהא ספיקא דתרי ותרי על כל פנים מדרבנן הוי ספיקא וכמבואר בפ"ד אחין עיין שם ויכולין להוציא הדבר מחזקחו אמנם בזה האיש דתרי אמרו עליו שהוא פסול ותרי אומרים דכשר הוא ונשאר פסול מספק ולא מהני לי' חזקה משום ספיקא דתרי ותרי ואם כן אם זה האיש שאנו פוסלין אותו מספק יבא עם עוד א' מן השוק להעיד על אחד שהוא פסול ודאי אין אנו פוסלין אותו ע"י העד הזה שפסול מספק ואדרבה מוקמינן זה האיש שרוצין לפסלו על חזקת כשרות דזה הספק אינו ספיקא דתרי ותרי כיון דהעד גופי' פסול מספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואם כן אם אנו באנו לומר בתרי ותרי המכחישים זא"ז דכולן הם פסולים מספק ומשום דאלו ב' מעידים על שנים שפסולין ואינך שנים מעידים על אלו שפסולין ומשום זה תאמר דשתי כתי עדים פסולים מספיקא דתרי ותרי נשוב ונאמר אימת הוי ספיקא דתרי ותרי היכי דשנים אלו ודאי כשרים וכן כת האחרת ודאי כשרים אם כן הוי לי' ספיקא דתרי ותרי דתרי יכולין להוציא את הדבר מחזקתו אבל ספק פסול ודאי אינו מעיד על כשר להוציא אותו מחזקתו וא"ת דשני כתי עדים הם פסולים מספק אם כן היאך עדים הפסולים מספק יכולין להוציא את כת האחרת מחזקת כשרות ומשום הכי הוכרחנו לומר דשניהם כשרים ולא שייך בזה חומרא דרבנן דאחמירו בספיקא דתרי ותרי דהא א"נ בהו חומרא דרבנן ותאמר שהם תרווייהו כתי עדים פסולים מספק אזי פשיטא דאין ספק פסול פוסל ולכן בהכרח לומ' בתרי ותרי המכחישי' זא"ז דכולן כשרים ודו"ק: ולפי זה הא דאמרינן בשנים שהעידו בא' שהוא פסול ובאו שנים והכחישו דנשאר ספק פסול היינו דוקא לדידן דקיימא לן כר"ה דאמר שני כתי עדים המכחישים זה את זה אלו באים ומעידים ואלו מעידים ושניהם כשרים ומשום הכי הוי לי' ספיקא דתרי ותרי אבל לר"ח דס"ל בהדי סהדי שקרי ל"ל ואם כן אם יבואו כת זה לפסול איזה איש לא מקבלין סהדותייהו מינייהו דה"ל ספק פסול וכבר אמרנו דספק פסול אינו פוסל את הכשר וראי' לזה מדברי התוספות בפ' האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ב) ד"ה תרי ותרי וז"ל פי' בקונטריס וכי אמרי לא גזל הוי לי' תרי ותרי ולא מתכשר בהכי וקשה דהכא אליבי' דר"ה קיימי דאית ליה זו באה בפני עצמה ומעידה אית לן למימר אוקי גברא אחזקתי' ועוד דלר"ח דאמר בהדי סהדי שקרי ל"ל מודה הכא דההוא גברא ממילא איתכשר שהרי אם כת א' מאלו מעידה על אדם א' שהוא פסול לר"ח דחשיב להו סהדי שקרי לא היתה נאמנת אף על גב דאין אדם מכחישן ומכ"ש הכא דאיכא סהדי דמכחשי להו דלא מהימני עד כאן לשונו הרי להדיא דלר"ח ודאי לא מהימני ואם כן ממילא ניחא גם לר"ה בשתי כתי עדים דלא מחמירין בהו חומרא דרבנן דהוי ספיקא דתרי ותרי דאם כן פשיטא דכשר כיון דאינהו פסולי ואין הפסול פוסל אבל בשני' מעידים בא' שהוא פסול ושנים מכחישין בזה כיון דאנן קיימא לן דזו באה בפני עצמה ומעיד' ה"ל ספיקא דתרי ותרי ונראה דגם ר"ח דס"ל בהדי סהדי שקרי ל"ל ולא מוקמינן אחזקת כשרות לאו משום דאתי עלה מכח חומרא דתרי ותרי דהוי ספיקא דרבנן דהא אדרבה אי פסלת להו תו לא הוי ספיקא דתרי ותרי כיון דתרי גופי' הוי בכלל ספק פסול אלא הא דס"ל בהדי סהדי שקרי ל"ל היינו משום התערוב' שנתערב כשר בפסול ס"ל דפסלינן לכולהו וראי' מהא דפריך שם בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מ"ה) לר"ח מהא דתנן א' אומר גבוה שני מרדעת וא' אומר שלש עדותן קיימת א' אומר ג' וא' אומר ה' עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון ופירש"י ואף על פי שידעו שא' מהם פסול עיין שם ומאי פריך דלמא טעמא דר"ח דלא מוקי להו אחזקת כשרות משום דהוי ליה ספיקא דתרי ותרי והוי על כל פנים ספיקא דרבנן מה שאין כן בהכחשת עד א' נגר ע"א דלא הוי ספיקא תרי ותרי מודה דמוקמינן אחזקת כשרות אע"כ דלא שייך כלל ספיקא דתרי ותרי בזה ומטעמא שכתבנו דכיון דפסלת להו מספיקא תו לא הוי ספיקא דתרי ותרי אלא טעמא דידי' משום תערובת והיינו דקאמר בהדי סהדי שקרי ל"ל היינו דהתערובות גורם ואם כן בחד נגד חד נמי פסול משום התערובות ודו"ק:
א סָעִיף ב עבר עבירה שא"ב מלקות פסול מדרבנן. ואין בכלל זה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהא אין בו מלקות הוא משום חומר איסורו וגם אין בכלל זה לאו הניתק לעשה דהא איכא מלקות בביטלו ולא ביטלו. וגם אין בכלל זה עביר' שיש בו חימוד ממון דבזה נפסל אף שא"ב מלקות דפסול מטעם רשע דחמס ע"ש. ושם ליכא מלקות אפילו בביטלו כמבואר במכות דממונא משלם ולא לקי וכ"כ המהרי"ק שורש קכ"ו. וכן מוכח בסי' זה בכמה דוכתי וכ"כ בתומים בהדיא אבל בלאו שא"א לו לעבור כ"א בהתראת ספק לא נפסל כיון דלא משכחת ביה מלקות כמבואר בב"י בא"ע סי' מ"ב ע"ש ואם ביטל מ"ע נ"ל מוכח מכמה דוכתי דלא נפסל לעדות עד שיעבור בקום ועשה או שהוא פורק עול לגמרי:
ב סָעִיף ה אינו נאמן לומר שוגג. (") עש"ך ס"ק ז' שכתב דזה קאי לסברא הראשונ'. ולכאור' אין הבנה לדברים הללו ונרא' לפרש דבריו דהנה יש לעיין בהא דנקט הרב בהג"ה דינו בעבר על השבוע' ולא נקט סתם בכל העבירות מי שבאו עדים שעבר עביר' אינו נאמן לומר שוגג. ועכצ"ל דבשאר עבירות הדבר פשוט דאינו נאמן לומר שוגג דרמיא עליו למידק בשעת מעשה אם אינו דבר איסור דבאיסור בדיל מיני' מחויב ליזהר משא"כ בשבוע' שנשבע על דבר היתר דלא בדיל מיניה ה"א דנאמן לומר שוגג קמ'ל דא"נ. ולזה מוכח הש"ך דמיירי בשביעה דלהבא דבשעת עביר' עסוק בדבר שהוחזק להיתר משא"כ בשבוע' דלשעבר דבשעת שבוע' ודאי דחייב ליזהר אם אינו עובר על השבוע' וכשאר איסורין דמי. והא דנקט טענת אונס דוקא בשבוע' ולא בשאר עבירות דבשאר עבירות צריך דוקא אונס נפשות משא"כ לענין שבוע' דסגי אפילו בשאר אונסין כמבואר בי"ד סי' רל"ב דארבעה נדרים התירו חכמים נדרי אונסין ואפילו באונסין דשכיחי ולא שכיח כמבואר בי"ד בש"ך סי' רל"ב ולזה צריך לאשמעינן דלא מהני טענת אונס:
ג סָעִיף ה או אונס עש"ך סק"ח עד דהתם טען אנוס הייתי על השבוע' כו' הכוונ' דהתם מיירי דעדים היו בשעה שעבר על השבוע' והוא טוען שהי' אנוס בשבוע' והי' רשאי לעבור משום הכי אינו נאמן כיון שהי' עדים בשעת שבוע' ולא ראו האונס ועוד דהי' לו להתנצל ולומר בפני העדים שהי' אנוס בשבוע' מה שאין כן כאן דמיירי אפילו בסתם דמשמע אפילו בכגון שנשבע לפורעו לזמן פלוני והעדים היו עם המלו' ולא זזה ידם ויודעין שלא פרעו ולא ראו את הלוה ואפשר שהי' הלוה אנוס ואפ"ה אינו נאמן. ועל זה תמה הש"ך. ומה שתמה הש"ך על הרש"ל במה שפסק דיכול לטעון שכחתי מהא שכתב הרשב"א דא"י לטעון שכחתי וכן ממה שכתב הבעה"ת ומשוה פלוגתא בין הרשב"א להר"ן דלהר"ן היכא שאינו קרוב יכול לטעון שכחתי ולהרשב"א ובעה"ת לעולם אין לטעון שכחתי. ולפענ"ד נראה דבגוונא דנקט בעה"ת דמיירי שנישבע היפך האמת כגון שלוה ונשבע שלא לוה לכ"ע אינו יכול לטעון שכחתי דרמי' עליו למידק שלא ליישבע לשקר משא"כ בשבועת העדות ששבועתו הוא שאין יודע בעדות ואם שכח ונשבע שא"י שבועתו הואי באמת ולא רמיא עליו למידק כלל כיון שעכשיו שוכח הוא יכול לישבע באמת שא"י ולמה לו למידק אבל אם מעיד להיפך כגון שלוה ומעיד ונשבע שלא לוה דאך לשקר נשבע א"י לטעון שכחתי וכמו שבלו' גופי' כשנשבע שלא לוה נפסל אבל שבועה שא"י אנו פוסקין לכתחלה לישבע ואף באין עדים שלוה לא נפסל. וגם הרשב"א והר"ן נראה דלא פליגי באם היה העדות בזמן רחוק דודאי יכול לטעון שכחתי ובאמת נשבעתי שא"י רק דהרשב"א רצה לדמות מה שאנו פוסלין אותו לעדות למלקות כמו במלקות בעינן התראה תכ"ד. ואי לאו מצי למימר אישתלי כמבואר בכתובות דאמר ניתר' בהו מעיקר' אמר אישתלין נתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי ובשעת מעשה היינו תכ"ד דהא כל התרא' צריך שיהא תוך כדי דיבור של העבירה ומשמע דמעיקר' היינו קודם כ"ד מצו למימר אישתלין ומדמה הרשב"א פסול לעדות למלקות דכל שאינו תכ"ד לא נפסל וסיים בצ"ע הרשב"א שהביא הר"ן. והרשב"א בתשובה והר"ן בפרק כל הנשבעין פסקו דכל שהוא בזמן קרוב א"י לו' שכחתי ואינו דומה להתראה של מלקות דמצי למימר אישתלין אחר כ"ד. ודברי הר"ן תמוהין לי שפי' הא דאמרו בכתובות בשעת מעשה היינו בזמן קרוב. וקשה הא כל התראה בעינן שיהיה הכ"ד של עבירה דוקא. ובענין מה שהקש' התומים בהא שכ' הרשב"א דמי שנשבע לפרוע דאין מסדרין לו ומחויב למכור חלוק ומכנסיים ויתפלש באפר וא"כ אנו רואין שהגיע הזמן וכל מטלטלין ובגדים עליו ואיך שייך שהוא אנוס וכו' ע"ש. נ"ל דל"ק דאם נשבע כשהי' עשיר והעני מחמת אונס ודאי דפטור משבועתו דאונסא דלא אסיק אדעתי' הוא שיעני ויצטרך למכור החלוק ומכנסיים דנדרים מממון ילפינן כמבואר בש"ך בי"ד סי' רל"ב סכ"ג ובממון כה"ג הוי אונס וכ"ה בהדיא בי"ד שם סעיף ט"ז. ודוקא שלא נשתנה מבראשונה ע"י אונס דשכיח ולא שכיח מחויב להתפלש באפר כיון דלא אתני אבל בהעני מחמת אונס דלא אסיק אדעתיה ודאי דפטור משבועתו זאת ואינו חייב להתפלש באפר וא"כ ה"נ י"ל דהי' אנוס בכה"ג ושמא עשיר הי' בשעת שבועה והעני דאין אדם יודע מטמונותיו של חבירו כן נראה לי ברור
ד סָעִיף ו נבילה או טריפה. ע' סמ"ע ס"ק ט"ז עד לא עבר אלא אלאו דלפני עור וכו'. צ"ע נהי דעבירה דלית ביה מלקות הוא מ"מ נפסל מדרבנן כמבואר בסי' ע"ב:
ה סָעִיף ז החולק עם הגנב ובתומים תמה כיון דמחזיק ממון חבירו בידו לא גרע מכופר בפקדון דפסול לעדות והוי רשע דחמס. ובקצה"ח תי' כיון דגונב אחר גנב אינו משלם כפל ולכך אפילו לדידן דקיי"ל דאם גזל ולא נתייאשו יבא אחר ואכלו רמ"ג ורמ"ג דוקא באכלו ומטעם מזיק אבל גזלן לא הוי כיון דאינו ברשותו דמרי' לא הוי גזלן דבעליו. תדע דהא בגזל והוקרו ותברה משלם כשעת היוקר ואם איתבר ממילא אינו משלם רק כשעת הגזילה אע"ג דאגבי' בשעת היוקר אלא ודאי דאחר שיצא מרשות בעלים לא הוי גזלן עכ"ל בקיצור: והנה אע"ג דנודה לדבריו בהגבהת שני לא נעשה שני גזלן מ"מ אם הב' עשה שינוי ודאי דהוי גזלן כיון שע"י שינוי הוציא מרשות בעליו והוי גזילה חדשה כמ"ש רש"י ב"ק דף ס"ח בד"ה תברא וההיא שעתא דמרא הוא ע"ש. ועוד ראיה לזה מתמור' דף ד' גבי הא דאמר רבא מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וקאמר התם בשינוי קונה פליגי. ונראה דשם לא מיירי בשינוי דלא הדר דהא קיי"ל הא דרבא וקי"ל שינוי נמי קונה בשינוי דלא הדר אלא ודאי דמיירי בשינוי דהדר וה"ה בשינוי דאינו חוזר אפילו ממילא קונה רק לר"א כתבו תוס' ב"ק דס"ח ד"ה טביח' דשינוי אינו קונה רק בשינוי בידים אבל אנן קיי"ל דקונה אפילו ממילא. ולפ"ז י"ל דבשינוי החוזר דלמאן דס"ל דלא קנה וקיי"ל כוותיה אפי' בשינוי בידים כמבואר בח"מ סי' שס"א. ולפ"ז י"ל דאביי ס"ל דשינוי קונה דאינו קונה רק בשינוי ידים כמו דס"ל לר"א אפילו בשינוי דלא הדר דמה"ת נשוי פלוגתא רחוקה ולומר דקנה אפילו בשינוי ממיל'. ולפ"ז לרבא דס"ל דאי עביד לא מהני אפילו בידים לא קנה ולכך אנן דקי"ל כרבא דאי עביד לא מהני ולכך בשינוי החוזר אפי' בשינוי בידים נמי לא קנה ומטעם כל מילת' דאמר רחמנא לא תעביד והיינו שעובר בשעה דמשנה ג"כ על לאו דלא תגזול דהוי מילה מחדש כמ"ש רש"י הנ"ל דא"ל דהא דאמר בש"ס הטעם בשינוי דהוא משום דאמר רחמנא לא תעביד על גוף המילה אמרינן ומשום דהוי כאלו לא גזלה והוי כאילו נשתנה בבית הנגזל א"כ קשה אף שינוי דאינו חוזרות נמי לא יקנה וכן שאר קנינים למה יקנה כגון יאוש ושינוי השם או יאוש ושינוי החוזר אע"כ דקנין של המילה כיון שהוא רק לחייב הגזלן ובע"כ רחמנא הקנה ליה ואפילו אינו מכוין ואינו רוצה לקנות לא שייך לומר דלא מהני דהא בע"כ אקני רחמנ' ול"ש דלא מהני וקושית הגמרא הוא משינוי החוזר דלא קנה רק כשעשה בידים ולזה קאמר הש"ס דלא מהני משום דאמר רחמנא ל"ת אבל בשינוי דאינו חוזר מודה רבא דקונה דל"ש לומר מילתא דאמר רחמנא ל"ת כיון דממילא נמי קונה כמ"ש התוס' בתמורה דף ד' בד"ה רבא אמר גבי הצורם אוזן בכור ע"ש ול"ק הילכתא אהילכתא ועוד נראה דאם הב' גזלה ע"מ להשתמש בו דנעשה שואל שלא מדעת והוי גזלן של בעלים דדוקא כשלא שימש רק דעיכבו בידו דלא הוסיף על גזילה של ראשון ושייך לומר דלא הוי גזלן של בעלים דאינו נעשה קנין במה דעיכבו בידו אבל אם שימש דהוסיף על הנזילה של ראשון ודאי דהוי גזלן. וראיה לזה מדברי התוס' כתובות דף ל' בד"ה אי דלא מצי לאהדורי דכתבו דכשתחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדר' קנה מיד להתחייב באונסין ע"ש. ולכאורה מוכח מדברי תוס' דהב' נעשה גזלן בקנין גזילה. אך דאפשר לומר מחמת שמחזיק בפיו ונהנה ממנו הוי כמשתמש עכ"פ מוכח דאם שימש נעשה גזלן מחדש וקונה אפילו להתחייב באונסין. ומכל מקום נראה עיקר כהתומים דדוקא אם החזיר או שהודה ורוצה להחזיר כשר לעדות אבל כשכבר פסול לעדות כיון דעושה משום חימוד ממון ובחימוד ממון אפילו באין בו מלקות פסול לעדות: ובתומים תמה דהא הוי כמו כופר בפקדון דפסול לעדות דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רמ"ג ורמ"ג ובס' קצה"ח תירץ דהא דבא אחר ואכלו דחייב מטעם מזיק הוא ולפענ"ד נראה דאפי' לא אכלו רק עשה בו שינוי שקנא' ע"י הגזילה חייב מטעם גזלן ולא מטעם מזיק דמעיקרא בגזילה הראשונ' כשגזל' הגזלן הראשון עדיין הגזילה של נגזל הוא ולא יצא רק מרשותו של נגזל דהא גזל ולא נתייאשו שניהם א"י להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואח"כ כשעשה שינוי הרי עשה גזילה חדשה שהוציאו משל הבעלים לגמרי שמעיקרא היה עדיין של הבעלים רק שאינו ברשותו נקרא אבל שלו נקר' וכשעשה שינוי מעשה ג"כ אינו שלו ואין לך גזלן יותר מזה ולזה אם עשה שינוי והוקר אח"כ ואכלו חייב לשלם כשעת שינוי דהא קנאו בשעת שינוי כמבואר בב"מ דף מ"ג וכן אפילו אם אמר עשה שינוי אף שנקנ' להגזלן מ"מ הוי כאכלו דמה לי אכלו או הקנהו לאחו וראי' לזה דבתמור' דף ד' גבי כל מילתא דאמר רחמנ' לא תעביד אי עביד להו לא מהני וקאמר דבשינוי קונ' פליגי אלמא דבשע' שמשנ' הגזילה עובר על לא תגזול וכן אם בא אחר ושיב' ונאנס אח"כ ג"כ חייב על האונס שאחר השינוי דכבר מיקלי קלי' בשעה ששינהו שנעשה ע"י זה קנין בידו ושוב אינו של בעלי' ולזה אם חלק עם הגנב ושינהו או אכלו ודאי דפסול שעבר על לאו דלא תגזול כדמוכח בתמור' שם וכן אם נשתמש בו הוי שואל שלא מדעת דהוי גזלן דהא הוי עדיין של הבעלים וכשמשתמש בשל בעלים שלא מדעת דמי אבל אם לא נשתמש בה אף שנתכוין לזכות בו לעצמו מ"מ כיון דלא הוסיף גזילה בהקנין ההגבה' שעשה לשם גזילה על הגזילה הראשונה דתיכף בגזילה הראשונה נקר' של בעלים ואינו ברשותו של בעלים וגם בגזילה השני כך הוא ולא הוסיף מידי לא עבר אלא תגזול דהגזיל' קנין בעי כדמוכח בש"ס ובהגבהה זו שעש' החולק לא נעש' שום קנין נוסף על הגבהה שעש' הגזלן הראשון. ובכה"ג מיירי בש"ע דנקט החולק עם הגנב. ואף דמ"מ עבר דהא מחוייב להשיב אבידה לבעלי' כמבואר סי' שנ"ט מ"מ אינו אלא כעובר על מ"ע דלא נפסל כמ"ש בסק"א ע"ש:
ו סָעִיף ט שאפשר שכתבוהו ואחרנוהו. עש"ך סקי"ב שפסק כדעת הרז"ה דבעדות שבשטר לא מהני הזמה לענוש הגוף או ממון אבל מ"מ העדים נפסלין והשטר בטל (ויש ט"ס בש"ך וכצ"ל דבשטר לא מחייבינן לעדים זוממין רק לפסול הגוף ולא ממון וע' ב"ק וכו') וע' תומים שהוכיח כהרז"ה מהא דגיטין וקידושין לא בעינן זמן מדאורייתא משום דרישה וחקיר' אלמא דבשטר לא שייך הזמה כלל. והוכיח מדברי הרז"ה שפסק דהעדים יכולין להיות קרובים להדיינים דלא שייך בשטר הזמה אלמא דלא שייך שום הזמה בשטר ע"ש שהאריך. ולפמ"ש לעיל בסי' כ"ה בהא דפסק הרמב"ם דעדות שבשטר הוא מדרבנן והקשו גם כן מגיטין וכתבתי ליישב שם באורך וכאן אקצר דבגט עדי חתימה אין מעידין על גוף הגירושין דהא הן מוסרין הגט לבעל והבעל מוסרו לה שלא בפניהם רק העדות הוא שהבעל עשאן שלוחין לכתוב הגט ונכתב בשליחותו ועל המסירה אנן סהדי דמידי הבעל בא ליד' כמבואר בפוסקים ועל העדות שהבעל עשאן שלוחים לא בעינן הגדה בפני ב"ד כלל רק שנים בעינן ואפי' עדים מפי עדים כשר דהא אומר אמרו כשר וע"ש שהארכתי בבירור הדברים דכל שאינן מעידין על גמר הדבר של גירושין לא בעינן הגדה בב"ד כלל וכיון דמפי עדים כשר מפי כתבם ג"כ כשר דקרא דאם לא יגיד דמשמע בפה בב"ד כתיב וכיון דעדות זו לא בעי הגדה לפני ב"ד ע"כ לא בעי בעדות זה עדות שאתה יכול להזימה דהזמה אינו רק אחר גמר ב"ד ובדיעבד אם הוזמו ודאי נפסלין העדים אף שאין עושין בהן דין הזמה דהא באומר אמרו לא הגידו בפני ב"ד ואפילו הגידו בפני ב"ד לא הגידו עדיין על גמר הדבר של הגירושין מ"מ נפסלין דרחמנא חידש' בהזמה כשאומרין הזמה על גופן של עדים שיהיה האחרונים נאמנין וכאלו באו להעיד על גופן של עדים שהן גזלנין תדע דהא אפילו באיסורין אם הוזמו המזימין נאמנין וכיון שהמזימין נאמנין ממילא הראשונים שהתירו איסור בשקר נפסלין כמו טבח שהוציא טריפ' מת"י וזה טעם הש"ך שפסק דהעדים נפסלין ואין עושין בהן דין הזמה. דבשטר ממון ג"כ העדי חתימה אין מעידין רק שעשאן שלוחים דהא כותבין שטר ללוה ולנותן ובממון ג"כ אומר אמרו כשר לר"י כמבואר לקמן בסי' רמ"ד אלמא לעשותן שלוחים לא בעי הגדה בפני ב"ד ולזה לא בעי עדות שאי"ל. ואם הוזמו המזימין נאמנין והראשונים נפסלין. וכן אפי' מעידין בגמ"ד בשטר כגון למאן דלא ס"ל דמדרבנן עדיו בחותמיו זכין לו דאז אין חותמין רק כשראו המסירה ומעידין על גמר הדבר מ"מ אפשר דלא חייבי' רחמנ' ולענוש דין הזמ' רק במגידין בפה והעדים ודאי דנפסלין כשהוזמו דהמזימין תמיד נאמנים:
ז סָעִיף ט אם יש שם עדים וכו' עסמ"ע סק"ב והן דברים תמוהין דמה בכך שלא ראו הזמן והמקום בתוך השטר מ"מ כיון דמיירי ע"כ שיודעין בסי' מובהק השטר והרי הן עכשיו רואין השטר והזמן והמקום הכתוב בו ונראה לפרש דבריו דכונתו מחמת שלא ראו אז בהשטר הזמן והמקום הכתוב בו לא שמו על לבם המקום שראו שחתמו השטר ואין זוכרין המקום רק היום שחתמו דאם היו רואין בשטר המקום וכיון דבודאי לא היה במקום הכתוב בשטר דהא משמע במחבר שמעידין היום שחתמו והוא היום הכתוב בשטר דהא בסיפא כתב המחבר או עדים שראו השטר וכו' משמע דברישא כשראו שחתמו מיירי שהוא ביום הכתוב בשטר וכיון דבשטר כתוב בניסן ובירושלים ועידי הזמה מעידין שהיה בניסן בלוד ואם היו העדים שראו שחותמין רואין בתוך השטר שכתוב בירושלים ובאמת היה בלוד היה רואין תיכף שכותבין שקר והיו שמין על לב להעיד שהיו בלוד כשחתמו והיו הן ג"כ עדי הזמה מש"ה כ' הסמ"ע דמיירי שלא ראו אז בתוך השטר ולא שמו על לבם המקום שחתמו בו ואינן זוכרין להעיד באיזה מקום היה החתימ' רק באיזה יום ומש"ה לא הוי הן עדי הזמה כנ"ל בכונת הסמ"ע:
ח סָעִיף ט והם שיקרו. עיין במה שכתבתי רס"ל בזה:
ט סָעִיף י וי"א דבאבק ריבית אינו נפסל אלא המלוה. ועיין בב"י דלדיעה זו אף בר"ק אינו נפסל המלוה רק מדרבנן דהא במשנ' לא חשיב רק פסולי דרבנן וחשוב המלוה והלוה כמבואר שם. וע"כ דמיירי בר"ק אלמא דאף המלוה פסול רק מדרבנן וכן סתם התומים בהדיא:
י סָעִיף יח ונוטל שכר לילך ולראות וכו'. עיין ש"ך ס"ק י"ח שכתב ועיין באה"ע סי' ק"ל סק"א וכו'. ורומז דשם פסק דעידי הגט לא יטלו יותר משכר בטילה והרמ"א התיר שם מטעמים אחרים. ולפעד"נ ליישב דהנה הא דמותר ליקח שכר לילך ולראות ושיהיה עד נרא' דאינו פותר רק בנוטל שכר משני הבעלי דינים בשוה דמיניה מיירי כל הסעיף וכמ"ש הגט פשוט באה"ע סי' ק"ך דבנוטל מצד א' אחר שראו המעשה שיעיד אפילו פי' שנותן לו השכר בין שיעיד לו לזכות בין לחוב מ"מ והא תלוי בפלוגתא שהביא המחבר בסי' ק"מ סעיף ט' דלמאן דפוסל התם משום ההנאה שמחזיר לו שלא יפסיד מכ"ש שפסול מטעם דמיחשיב נוגע שמקבל שכר מחדש ואין צריך לטעם קנס וגם כל שהוא פסול מטעם נוגע אפילו החזיר השכר אחר שהעיד פסול כמבואר בסי' ל"ג סעיף י"ב בהג"ה משא"כ כשאינו פסול רק מטעם קנס מהני כשהחזיר השכר אפילו לא העיד מחדש כמבואר כאן. ועוד נראה דאפילו למאן דמכשיר בסי' ק"מ פוסל הכא מטעם נוגע דשם מחויב המשכיר להחזיר אף אם לא יעידו וכמ"ש בתומים סי' קכ"א סקי"א ע"ש משא"כ הכא. ומה שהקש' הכ"פ דהא מ"מ הוי נוגע דאימא א"י להעיד כלל וכשיאמר שא"י יצטרך להחזיר השכר ומוכרח להעיד פטור או חוב לאחד כפי שנראה בעינו נראה דלא קשה כיון ששני הבע"ד מודים שהעד היה אצל המעש' לא חיישינן בשכחה בזמן קרוב שאינו ראוי לשכחה כמ"ש הש"ך בס"ק ח' ע"ש וא"כ בסופו כשנוטל שכר לילך ולראות להיות עד הוי נוגע כשמעיד אחר כך כשנוטל מצד אחר דהא נטל ממנו שכר ונהנה ממנו שיהיה עד. וכן כשנוטל מב' צדדים והוא אחר זמן רחוק פסול דכיון שנטל שכר שיהיה עד לבסוף ודאי דאם ישכח אח"כ העדות יצטרך להחזיר השכר דשכחה הוי כפושע ואפילו דמי לאונס גניבה שוכר חייב אפילו בדברים שאין דין שומרים נוהג מ"מ מפסיד שכירתו ולא משכחת לה שיהיה כשר להעיד אחר זמן רב רק כשקיבל שכר משניהם ולבסוף נותנים לו השכר במתנה אפילו אם שכח משא"כ בשקיבל מצד א' אף אם נותן לו במתנה השכר קודם שיעיד נפסל מטעם הנאה כמבואר בסי' קכ"א סעיף ט' ולזה בסי' ק"נ באה"ע הוכרח ליתן טעמים אחרים אפי' אם נותן להם שכר שיהיה ע"מ כשתרצה להנשא אחר שקורעין הגט כמנהג ובפרט להרמב"ם דס"ל דאפילו עידי חתימה צריכין שיהיו זוכרין הענין בשע' שמעידין והוו נוגעין מש"ה הוצרך ליתן טעמים אחרים שאין זה רק שכר טרחו ואשה ששולחת אחר גט והשליח אומר בפ"נ ובפ"נ אפילו נוטל שכר מרובה מתיר הג"פ שם כמו שמתירין הנשים הפסולין להביא גט כמבואר בספ"ב דגיטין משום שהכתב מוכיח אבל להעיד במיתת בעל באמת אסור כשנוטל שכר מרובה יותר מכדי טרחו ואף דמהריב"ל מסופק הוא מטעם דס"ל דנוגע אין פסול מטעם דנחשד לשקר אבל באמת קי"ל דנוגע הוי חשוד לשקר כמ"ש בסי' ל"ז ע"ש:
יא סָעִיף יח לסיבת יסורין ומיירי שהעידו אחרים אחר עדותן שהעידו כן מחמת אונס ומועיל עדותן להיות כדין תרי ותרי שלא להוציא ממון אבל הן עצמן אינן נאמנין כמבואר בסי' מ"ו ובתומי' הקשה בכאן ע"ש ולא ידענא מה קשיא ליה:
יב סָעִיף כ אלך ואמסור עסמ"ע ס"ק מ"ט אף דמבואר בסי' שפ"ח דאומר אילך ואמסור הוי מסור ע"ש. מ"מ הא כתב הש"ך שם בסקי"ד דדוקא כשניכר שיעשה כן מש"ה בעינן הכא שיהיה שונאו ושיאמר בפני רבים שניכר שיעשה כן:
יג סָעִיף כב מומר שחזר בו. עסמ"ע סקנ"ד ועש"ך ס"ק ק"א עד שודאי יעשה תשובה שלימה וכו'. ואף דבסי' ל"א מבואר דבעינן שיקבל עליו לאסור דברים המותרים עבירה דחימוד ממון שאני:
יד סָעִיף כג קודם שהכריזו. עש"ך סקכ"ג עד לא משכחת לה להאי דינא ועיין בתומים דהא משכחת לה שחתמו עצמם על שטר בי"ט שני או על שטר שיש בו רבית וכו' ע"ש. נראה מפירושו שפי' לאותה עדות דהיינו דבאותו עדות שמעיד עליו נעשה באותו הדבר פסול עליו כמו לדידי אוזיף ברבית דנעשה פסול באותו עדות שהעיד עליו בשעת מעשה וכן כשחתמו בשטר ביום שני אמנם אין טעם בדבר לחלק דהא גם בזה יש פסידא דלקוחות כגון בחתמו בשטר בי"ט שני. (") דהשטר כשר בסתם כמו בכתב זמנו בשבת ושמא ימכור השט"ח בחזקת כשר ואח"כ יבואו עדים שחתמו באמת בי"ט שני דנפסל ואיכא פסידא לכן פי' הש"ך דבאותו עדות שפוסל בו א"ע כגון לדידי אוזיף ברבית שפוסל א"ע בשעת הגדה לאותו עדות שמעיד בע"פ פסול בלא הכרזה דלאותו עדות ממש שפוסל א"ע ליכא שום חשד פסידא ובזה שפיר מקשה הש"ך. אמנם לפי מה שחילק הרשב"א בין אומר זניתי עם אשתך (") דלא פ"ד ובין אומר אשתך זינתה עמי דפלגינן דיבורו וכאלו אומר רק אשתך זינתה ולא עמי א"כ ה"נ משכחת לה כשאומר אני לויתי ממנו ברבית דלא פלגינן דיבורא להרשב"א וגם משכחת לה כשנטל שכר להעיד אך דשם בלא"ה לא בעי הכרזה כמ"ש בסעיף י"ח:
טו סָעִיף כג מוקמינן גברא אחזקתו. בס' קצה"ח תמה דמ"ש ממקוה שנמדד ונמצא חסר דהטהרות טמאין למפרע מטעם דאיכא תרתי לריעותא דהעמיד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך וה"נ איכא חזקת ממון והרי פסול לפניך וכו' ע"ש. ולפענ"ד דנראה דלא קשה דשאני התם בטהרות דשני החזקות חזקות המבררות הן ומצטרפין לברר שנחסר מקודם משא"כ חזקת ממון דלאו חזק' המבררות הוא רק שאין יכולין להוציא מיד המוחזק בלא ראיה מטעם סברא או מקרא כמבואר בב"ק ריש פרק שור שנגח. ועי' בקונטרס התפיסות שבס"ס קצה"ח שכת' ג"כ בהדיא כן. ולזה לא חזי אותן השני חזקות לאיצטרופי:
טז סָעִיף כד ראוהו קושר. עסמ"ע ס"ק נ"ו ומשמע מדבריו דאפי' באיסור דאורייתא שיש בו מלקות בעינן ג"כ שידע ג"כ שנפסל ע"י ע"ש. ולפענ"ד נראה דבזה ודאי פסול דהא רשע נקרא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ולא חילקה רחמנא ועוד דחשוד על עדות שקר ובמידי דאינו נפסל רק מדרבנן שייך חילוק זה דהם אמרו והם אמרו:
יז סָעִיף כו שהלוה לו ברבית. עש"ך סקכ"ח שתמה על הריב"ש (") דהא בשותפין סילוק דוקא בעינן וכו' (ויש ט"ס בריש דבריו ויצא ואמר הלוה לי ברבית נ"ל אפי' ותיבת ולא שקיל מידי ט"ס) ותמיה לי דבשותפין ודאי נוגע הוא דהא כל מה שיוציא מהשותף יצטרך לחלוק עמו ולהכי בעינן סילוק משא"כ הכא כיון שידוע לכל אדם דלגבי נפשיה לאו עד הוא ואין עדותו מועיל רק נגד חבירו לפוסלו לאו נוגע הוא:
יח סָעִיף כו שבא על אשתו. עסמ"ע סקס"ד עד זניתי עם אשתך דלא פלגינן דיבורא וכו' והעיקר כהתומים דהרשב"א לא כתב שם רק בד"נ דא"י לפלוג דיבורי' ולומר שהיה לאנסו מטעם שכתב שם דאין קישוי אלא לדעת ואונס ע"י גוים א"א דהא ג"ע הוא ויהרג ואל יעבור. וגם בשוגג א"א לומר דהא ע"כ היה התראה ושוב לא היה שוגג משא"כ כשמעידין רק לפוסלו לעדות או לאוסרה על בעלה אמרינן אפי' באומר זניתי עם אשתך פלגינן דבורי' ואמרינן שבא עליה שוגג והיא מזידה כגון שלא ידע שהיא אשת איש. וכן להיפך כשאומר אשתי זינתה עם פלוני יכולין לומר שהיא שוגגת והי' סבורה שהיא בעלה והוא מזיד:
יט סָעִיף כו שרבע שורו. גם בכאן העיקר כהתומים דאפי' הראב"ד שהביא הרא"ש פ"ק דמכות דכיון דהוי קרוב לגבי שור נתבטל עדותו אף לגבי הרובע ע"ש מ"מ זה שייך בזמן הבית שהעדות הוא גם נגד השור לסוקלו משא"כ בזמן הזה דאין בו שום שייכות עדות על השור דא"צ סקילה וגם הוא מותר באכילה לא שייך לומר עדות שביטלה מקצתו דהא אין כאן שום עדות על השור:
א סָעִיף א אמת. הש"ך כתב דדין זה הוא רחוק מהסברא וע"ש מה שמיישב בזה. (* ולי נרא' דדמי דין זה למ"ש בסי' כ"ח ס"ג דעד א' היודע עדות לעובד כוכבים נגד ישראל שאינו רשאי להעיד בדיניהם במקום שמוציאין ע"פ עד א' אע"פ שיודע שהוא אמת וה"נ דכוותיה ודו"ק):
ב סָעִיף א שקר. פירוש שאינו יודע מעדות זה כלל והרישא מיירי שהוא יודע בדבר רק שהוא רשע מצד אחר. סמ"ע:
ג סָעִיף ד סוברים. כתב הסמ"ע בשם המרדכי דה"ה המלו' על הספרים ולמד בהן אפילו למ"ד דמקרי שולח יד מ"מ לא נפסל בזה לעדות משום דסבר מצוה קעביד:
ד סָעִיף ד מדרבנן. אע"פ שהוא איסור דאורייתא מ"מ מאחר שאין בו מלקות אינו פסול אלא מדרבנן. סמ"ע בשם ב"י:
ה סָעִיף ה הקהל. כתב הסמ"ע אבל המועל בחרמות תקנות הקהלות אין לפסלו לעדות דא"כ לא יוכשר א' מאלף כ"כ חדושי אגודה. וה"ה מי שמסרב לכנוס לתקנת הקהל מהרי"ק עכ"ל וע' בתשובת מהר"ם מלובלין סי' נ"ט:
ו סָעִיף ה שוגג. הרשב"א מסיים בטעמא שא"כ אין לך חשוד אפי' בשבועת העדות דיכול לטעון שכחתי כו' ודין שבועת אונס שיכול לטעון ע' בי"ד סי' רכ"ח ורל"ב וכן אם סייע לחבירו בפתיחת חלונות וכה"ג אף שלענין חזק' הוי מחיל' מיד כמש"ל סי' קנ"ד ס"ז והוא נשבע ע"ז שלא מחל לו אינו נפסל דאפשר שהאמת אתו שלא סייעו ע"ד מחילה אלא רצה לשחק בו שיחזור ויסתום כ"כ הב"י עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך לא ידעתי למה יוכל לומר אנוס הייתי וברשב"א מבואר דדינו הי' במי שהתרו בו בשעת מעשה ולא אמר אנוס אני על השבוע' והלכך אינו נאמן אח"כ וכן הביא ב"י בשמו במי שנשבע לפרוע לחבירו לזמן פ' ועבר הזמן ולא פרעו דאינו נפסל די"ל אנוס הי' ולא אתרמי ליה זוזי ע"כ ולענין טענת שכחתי תלוי בזמן אם הוא קרוב כ"כ דא"א לתלות בו שכחה אז אינו נאמן עכ"ל:
ז סָעִיף כט שהחזירו. הטור כתב ע"ז דוקא כשלא שלמו מעצמן אלא בכפיית ב"ד ואע"פ שבמלוה ברבית לא מהני החזרה לחוד כ"א בהוספה על נפשם לאסור המותר כמש"ל סעיף כ"ט היינו במי שהרגיל נפשו בכך אבל בפעם א' והחזיר מעצמו די בכך כ"כ בד"מ. סמ"ע:
ח סָעִיף ט ואיחרוהו. דעת הרז"ה דבשטר לא מחייבים לעדים זוממין לפסול הגוף או ממון ולזה הסכים הש"ך וכתב דדינו אמת ואין חולק עליו וע"ל סי' מ"ג ורל"ט:
ט סָעִיף ט שיודעים. פירוש שראו שחתמו ולא ראו בתוך השטר הזמן והמקום הכתוב בו דאל"כ הן ג"כ עידי הזמה. סמ"ע (והט"ז כ' שדבריו תמוהים ומפרש בענין אחר ע"ש):
י סָעִיף ט בעת. ומה"ט נעשו רשעים מאותו העת דהו"ל כאלו העידו אז אבל לא מזמן החתימה הכתוב בשטר כיון דאין עדות אימת חתמו יכול להיות שהקדימו הזמן ברשעתן וכדמסיק. סמ"ע:
יא סָעִיף ט חתמו. פירוש שהי' בידו שטר כתוב בלא חתימת עדים והי' מונח בידו כמה שנים והיום חתמו העדים דה"ל זמן כתיבתו מוקדם לחתימתו עכ"ל הסמ"ע:
יב סָעִיף ט פסולין. כתב הרשב"א בתשובה מי ששכר עדים שיעידו לו אינן נפסלין עד שעה שיעידו. סמ"ע:
יג סָעִיף י הלוה. משמע דערב ועדים כשרים וכ"מ בב"י ודלא כהסמ"ע ר"ס נ"ב מ"ש. ש"ך:
יד סָעִיף יב טועה. ול"ד למ"ש לעיל דאינו נאמן לומר שוגג הייתי או שכחתי דהתם איסור שבועה ידוע לכל ורמיא אנפשיה להזהר במה שקבל עליו בשבועה וכן בעדות שראה כדי להעיד משא"כ באמרו סברתי שאין איסור בדבר מהיכי תיתי יזהר וכן הקושר ומתיר בשבת ואמר לא ידעתי שיש בזה משום מלאכה או שהוא שבת שאע"פ שהוא מוזהר מן השמים מ"מ כיון דמעלמא קאתי עליה אינו עולה על זכרונו כ"כ עכ"ל הסמ"ע:
טו סָעִיף יג וקטן. דאינו אלא מדרבנן מפני דרכי שלום כמש"ל ר"ס ר"ע ודוקא מציאה קאמר דאין דעת אחרת מקנה להם. סמ"ע:
טז סָעִיף יג גסה. הא דלא כ' המחבר דמגדל בהמה דקה אפי' בביתו נפסל משום דזה אינו נוהג רק בא"י ובבבל שהי' לרוב ישראל שדות ובהמות כמ"ש הטור בסי' ת"ט משא"כ בזמנינו וע"ל בס"ס תכ"ה בדין רועי בהמה דקה דלא מורידין ולא מעלין ולא נקט שם בהמה גסה נרא' דלענין שיהא אסור להצילו ממית' לא החמירו כ"כ. עכ"ל הסמ"ע:
יז סָעִיף יד המוכסים. הוא הגובה למלך לפי הסחור' או הממון של אדם וכיוצא בזה בדבר שאין ידוע לכל ויכול ליטול יותר באין מרגיש כ"כ. מש"ה סתמ' פסולין והגבאי הוא שגובה מקרקפת' דגבר' והשדות ובתים בשוה דבר ידוע ובקושי יכול ליטול יותר מקצבתו להכי סתמא כשר וכולן אפי' החזירו מה שלקחו יותר כתבו התוספות דפסולין כ"ז שעוסקים באותו ענין שיש לחוש שיחזרו לסורן. סמ"ע:
יח סָעִיף טו שנגמר. דאז מורה היתר ואומר שאינו מקפיד בעה"ב שהרי התור' התירה לפועל לאכול מדבר שנגמר' מלאכתו. סמ"ע:
יט סָעִיף טז בישוב. לאפוקי במדבר דהן הפקר ופשיטא דלא מיפסיל בזה דהא הטעם הוא משום גזל ובתקדים יוני ליונך שהוא בכלל משחק בקובי' אינו נפסל אא"כ אין לו מלאכה אחרת משא"כ במפריחי יונים להביא יונים של חבירו דנפסל אפי' אינו אוכל ממעות הללו דהוי בכלל גזלן אע"ג דאינו אלא מדרבנן עכ"ל הסמ"ע:
כ סָעִיף טז בחזקת. וכתב הסמ"ע דלדעת הרמב"ם אפי' יש לו אומנות אחרת כל שאינו מספיק לו לצורך פרנסתו והוצאתו נמצא דנתפרנס ג"כ ממעות שחוק זה ופסול הוא ומינה כל שיש לו ממון אחר ואינו מתפרנס ממעות שחוק זה אפי' אין לו אומנות אחרת אינו נפסל אבל לדעת רש"י הוי איפכ' ומהתימ' על הרמ"א שלא הזכיר ששרפו עכ"ל ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ע"ח:
כא סָעִיף יז ולא. כ' הסמ"ע דג' ענינים הן כשידוע שאינו בשלשתן פסול לגמרי אפי' בדיעבד וכשהו' בודאי בר שלשתן אפי' אינו יודע שעוסק במצות חזקתו שכך הוא וכשר אפי' לכתחל' אבל מסתמ' שאנו יודעין שלא למד ואינו ידוע אם הוא בר ד"א ומחזיק במצות בזה אמרו דאין מוסרין לו עדות לכתחל' אבל בדיעב' אין פוסלין עדותו:
כב סָעִיף יח לילך. (כ' הט"ז משמע אם כבר ראה אין ליטול שכר על הליכ' להגיד העדות ונ"ל דהיינו בדבר שאין בו טרח' אבל במקום שיש לו טרח' יכול ליטול שכר על ההליכ' וראי' מפ' האיש מקדש הנוטל שכר להזות כו' ע"ש):
כג סָעִיף יח מתנה. כ' הרא"ש אבל אם פטר להדיין ממס שרי דבלא"ה ת"ח פטור ממס ע"ש וצריך טעם למה סידר הרמ"א הג"ה זו כאן. דבהל' דיינים ה"ל לכותבו עכ"ל הסמ"ע:
כד סָעִיף יט עובד כוכבים. כ' בהג"א פ"ק דגיטין דאפי' עובדי כוכבים המוחזקים שאינם משקרים מ"מ הם פסולים שאינם בכלל אחיו ולא עדיף מעבד עכ"ל סמ"ע:
כה סָעִיף כ ואמסור. דוק' בשונא חששו שמחמת שנאתו יעשה כן ולא באחרים. סמ"ע:
כו סָעִיף כב תשובה. ודין אנוסים ביום הרג עיין בתשובת הרא"ש כלל כ"ד וריב"ש סי' ד' י"א י"ב וכתב בת"ה הטעם דמומר שקבל תשוב' שמקבלין אותו מיד כיון שהי' מעורב בין העובדי כוכבים שיש להם כל התאוות וזה בא להבדל מהן ולקבל תשוב' לא החמירו עליו עד כאן לשון הסמ"ע וכתב הש"ך מזה משמע דדוקא במומר לעבודת כוכבים דינא הכי וזה אינו אלא הטעם הוא דמסתמא יקיים כמה שקיבל ובכל מומר דינא הכי ע"כ:
כז סָעִיף כג שהכריזו. כתב הנ"י דלאותו עדות שנפסל בשבילו אפילו בלא הכרז' פסול עכ"ל הסמ"ע. וז"ל הש"ך וקשה דהנ"י לא כתב כן אלא להמקש' דס"ל דפסול לעדות ע"פ עצמו אבל למאי דמשני אין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבוריה לא משכחת לה להאי דינא דאי מעידים עליו שלוה ברבית ה"ל עדות אחרת ואם כן לאיזה צורך כתבו הפוסקים דין זה וצ"ע: (ונ"ל ליישב קצת ע"פ תשובת הרשב"א שהביא הסמ"ע ס"ק ס"ד דיש לחלק בין אמר אשתך זנתה עמי או אמר אני זניתי עם אשתך כו' ע"ש):
כח סָעִיף כה משים. כתב המרדכי אפילו אם אמר אעשה תשוב' ואוציא הריבית דערומי קמערים כדי שלא יעיד לחבירו וכ"כ המחבר בסי' מ"ז סל"ז כשאמרו העדים עשינו תשוב' עכ"ל הסמ"ע:
כט סָעִיף כה קול. כתב הסמ"ע בשם ר"י והרא"ש דאפילו בקלא דלא פסיק כשר לעדות ודלא כהרשב"א ועיין בתשובת מ"ב סי' נ"ט:
ל סָעִיף כו שהלוה. וכן הוא ברמב"ם ז"ל אמר הלוה לי ברבית כו' ולאפוקי ממרדכי פז"ב דכתב דצ"ל אוזיף ברבית ולא שקיל מידי עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך הסכים לדברי המרדכי וכתב שגם דברי הרמב"ם יש לפרש כן ע"ש:
לא סָעִיף כו פלגינן. כתב המרדכי דלא אמרינן פלגינן דיבוריה במקום שצריך להוסיף טעם ובמקום שצריכין לומר מילתא דלא שכיחא ועיין בר"ן פ"ק דגיטין. סמ"ע:
לב סָעִיף כו לפסלו. כתב הרא"ש בתשוב' דהיינו לאחר גמ"ד באין מחדש ומעידין עליו דאז שוב לא מיחשב עליו כנוגע עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת רמ"א סי' ל"ט וברשד"ם סימן קצ"ה:
לג סָעִיף כז חולקים. ר"ל דאין עד ובע"ד מצטרפין ומ"ש אח"ז ואפילו אם היו כו' הוא ג"כ לדעת הי"ח. סמ"ע:
לד סָעִיף כז להעיד. היינו שיפסול לעדות אחר ואפי' שני הנגזלים יכולין להעיד עליו כ"כ הסמ"ע וכ' מהרש"ל דבכל זה אין חילוק בין נשבע לפטור עצמו ובין נשבע ונוטל גם אין חילוק בין שבועה דאורייתא לדרבנן ופשוט הוא. ש"ך:
לה סָעִיף כח ספק. נראה דהיינו בעדות שהעיד אחר שנולד הספק דתו לית ליה חזקת כשרות מש"ה מעמידין הממון על חזקתו משא"כ בסכ"ג בהג"ה דמוקמינן גברא אחזקתי' דאף דנפסל בודאי מ"מ כיון דבשע' שהעיד לא נודע ריעותא ממנו לכך ולא מחזקינן ריעותא מספק. סמ"ע:
לו סָעִיף כט לכשרותו. כתב הש"ך נרא' דכל הפסולים מחמת עביר' כשחזרו בתשוב' הראוי' כשרים אפי' בעדות שראו בשעה שהיו פסולים דלא בעינן בזה תחלתו וסופו בכשרות ע"כ (* ולענ"ד לא נרא' כן דמ"ש מסי' ל"ג סי"ג) גם י"ל דבשע' שהי' פסול לא דקדק בעדות כהוגן והוי כמלתא דלא רמיא אנפשיה ודומה למ"ש המחבר סי' ל"ה ס"ז (ועיין בתשובת מ"ב סי' נ"א):
לז סָעִיף כט שחזרו. כ' הר"ן דלדעת ר"ת והרי"ף גזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב"ד שעש' תשוב' וכל שטרות שחתם בינתיים פסולים ודבריהם תמוהים דכיון שהעידו עליו דכשר הי' בשעה שחתם איגלאי מילתא שהי' ראוי להעיד עכ"ל וצ"ע דהמחבר סתם בזה כ"כ הסמ"ע וז"ל הש"ך ולק"מ דמדבריו בסי' מ"ו סכ"ו מבואר כדברי ר"ת והרי"ף וכמ"ש הסמ"ע גופיה שם ס"ק ס"ג מיהו לענין דינא כתבתי שם דהעיקר כהר"ן ע"ש עכ"ל:
לח סָעִיף כט שטרותיהם. פירוש אותן שכתוב בהן קרן ורבית קורעין וגובין הקרן בע"פ. סמ"ע:
לט סָעִיף כט לעובד כוכבים. כתב בהג"מ דמיירי שקיבל עליו דאפילו בכדי חייו לא ילוה לעובד כוכבים דאי ביותר מכדי חייו בלא"ה אסור ושמא דאפילו בכה"ג הוי חזרה כיון שהוא מודה באיסורו עכ"ל. סמ"ע:
מ סָעִיף כט לבעליהם. כתב הסמ"ע דר"ל שיעש' הוא המוטל עליו והנגזל יעשה כדינו דאם הוא גזלן הרגיל לגזול לא יקבל ממנו כמש"ל סי' שס"ו ובי"ד סי' קס"א אלא שאם רוצה לעשות תשוב' מעלייתא צריך לצאת י"ש ולהוציא מידו את שאינו שלו:
מא סָעִיף לא המעות. והסמ"ע כתב דנרא' עיקר דא"צ להחזיר המעות וכן מוכח ברבינו ירוחם ע"ש:
מב סָעִיף לב כותב. בברייתא איתא שאומר כן והמחבר שכתב כותב הוא ליתר קיום שקיבל אנפשיה. סמ"ע:
מג סָעִיף לג מכירין. כתב הסמ"ע וקשה דהא גם בעירו יש לו תיקון כשיחזיר אבידה בדבר חשוב וכה"ג ענינים אחרים דיכול להתגדר בהן לאסור עליו המותר ולהתכשר ע"י כן אפילו בעירו וכמ"ש במשחק בקוביא ומלוה ברבית. ונרא' ליישב דחז"ל החמירו בדבר שיש להן הכשר לשוב עליהן עצמן דהיינו טבח שחטא בטבחות וחוזר להיות טבח וכן עד זומם להיות כשר לעדות וכמו כן במועלי שבועות דחששו שיעשו תשוב' לעניים בעירן לכך החמירו עליהן אבל במלוה ברבית וכו' דלא יתכשרו לחזור ולהתעסק במה שנפסלו כי אם להיות כשר לעדות ולשבוע' מש"ה הקילו להמציא להן תקנה בעירן עכ"ל:
מד סָעִיף לג שבועות. בדברי הרמב"ם נרא' דמיירי אפילו בשבוע' של כפירת ממון אבל בהג"א כתב דלא מיירי אלא בשבועת שוא ובטוי אבל בשבועת ממון אפשר דא"צ כ"כ מאחר דצריך שיחזיר מה שהרויח בשבועת שקר עכ"ל הסמ"ע:
מה סָעִיף לג העבירוהו. בהסמ"ע השיג ע"ז וכתב דאין חילוק בין אם הועבר מאומנתו או לא ע"ש:
מו סָעִיף לד שחורים. כדי שיכנע לבו כי השחרות משפיל ה אוה והזדון שבלבבו כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת ן' לב סי' ל"ט ס"ג:
א סָעִיף א אסור לו להעיד עמו. עי' בתשובת חות יאיר בסוף הספר בהשמטות שכתב דצ"ע לדינא אם ראובן מבקש מלוי שיעיד לו נגד שמעון עדות אמת רק שלוי יודע שפסול הוא מחמת נגיעה או קורבה או מחמת עבירה רק שהב"ד לא ידעו אם רשאי להעיד. ובמחמת עביר' צ"ע יותר כי איך יעשה אף אם יפרסם קלונו אין אדם משים עצמו רשע לכן אם לא יגיד עובר. וא"ת הלא ק"ו הוא ממ"ש רז"ל מקרא דמדבר שקר תרחק שלא יצטרף עם חבירו שיודע בו שהוא רשע להעיד וא"כ ק"ו ביודע בעצמו. ע"כ נפרש שם שר"ל לא יצטרף עמו להיות אצל הדבר לעד או לחתום שטר ובזה אפשר דק"ו אם יודע בעצמו ובכה"ג נמי מיירי חזרה דמועלי שבועות דלקמן סל"ג משא"כ אם כבר ראה וזה מבקש ממנו שיעיד עכ"ל וע' בקצה"ח לעיל סי' כ"ח באמצע סק"ח מ"ש בשם אחיו בזה. וע' באורים לעיל סי' כ"ח סק"ג שהביא דברי החו"י הנ"ל בקצרה וכ' עליו וז"ל ונראה דאם הוא פסול משום קורבה ודאי דלא יעיד או יבא ויגיד לב"ד קרוב אני אבל מחמת עביר' כיון דאין ידוע אלא לו הרי אין אדם נפסל ע"פ עצמו ועוד הטעם דפסול רשע להעיד היא דנחשב להעיד שקר וא"כ הוא דיודע בנפשו דהאמת אתו למה לא יעיד וכן הטעם בפסול מחמת נגיעה דכל הטעם הפסול דיעיד שקר וא"כ הוא שיודע בעצמו שהאמת אתו למה לא יעיד וע' לקמן בסי' ל"ז אם הנוגע יכול להעיד לחובה עכ"ל ובנה"מ שם הסכים עם האורים בדין הפסול מחמת קורבה וגם בדין הפסול מחמת עביר' אך בענין פסול מחמת נגיעה חולק עליו וכתב דאם יודע בעצמו שהוא נוגע לא יעיד כו' ע"ש. וע' בתשו' ח"ס חיו"ד סי' י"א הובא בפ"ת ליו"ד סי' ב' סק"ג ע"ש:
ב סָעִיף א להעיד עמו. עי' בס' בר"י אות ד' שכ' נראה דלבא ולהעיד יחידי שפיר דמי לחייבו שבועה ומיהו אם בשעת ראיה נתכוון הוא והפסול להעיד הוא פלוגתא דרבוותא אם בטל עדות הכשר נמי כמבואר בסי' ל"ו ע"ש. וכתב עוד וז"ל אם זה הפסול היא שעבר עבירה דרבנן וזה הכשר יודע בו אפשר דיכול לבא ולהעיד עמו דהא מבואר לקמן (סכ"ג) דעבר עבירה דרבנן צריך הכרה וקודם שהכריזו עליו עדותו כשרה וכ' הרמב"ם כדי שלא לאבד זכות העם שלא ידעו שהוא פסול הרי דאף שנודע לב"ד שפסול מדבריהם כל שלא הוכרז מקבלין עדותו. ה"ה דהכשר יכול לבא ולהעיד עמו אף שהוא יודע שהוא פסול שהרי לא הוכרז כו' מיהו יש להסתפק אם עבר עביר' דאוריית' שאין בה מלקות דלא מיפסל מדאוריית' לדעת הרמב"ם ומרן וסייעתם ופסול מדרבנן ולא בעי הכרזה כמו שכתבו האחרונים וזה הכשר הוא לבדו יודע בו אי שרי להעיד עמו או דילמא אסור מדרבנן כיון דאידך פסול מדרבנן ולא בעי הכרזה ואילו ידעו בו תיכף הי' פסול מדרבנן עכ"ל. ולעד"נ לכאורה לפי מ"ש הש"ך סק"ג בטעם הדבר דאסור להעיד עמו אע"פ שהענין אמת כיון דקיי"ל דשלשה עדים שהעידו ונמצ' אחד מהם קרוב או פסול בטילה כל העדות ואף שנשארו ב' עדים כשרים מ"מ גזה"כ הוא כו' ע"ש לפ"ז הכא דאידך הוא רק פסול מדרבנן לא שייך טעם זה דהא כ' בתשו' נו"ב תניינא חאה"ע סי' ע"ו בשם תשו' בית יוסף דיני קידושין סי' יו"ד דפסול מדרבנן לא אלים פיסולו לפסול הכשר שעמו כו' וכ"כ בכנה"ג בשמו לקמן ר"ס ל"ו בהגה"ט אות ד' ע"ש אכן בתומים שם סוס"ק י"א חולק על זה ויובא בדברינו שם ס"ק א' ע"ש וצ"ע:
ג סָעִיף א עדות אמת. עבה"ט ובאר הגולה ועיין בתשובת בית יעקב סי' קל"ד מ"ש בזה וע' בתשובת זכרון יוסף חח"מ סי' י"א:
ד סָעִיף ב כל שעבר עבירה כו'. עיין בתשו' שבו"י ח"ג סי' קמ"ז שכ' דפשוט דמי שהרג נפש בשגגה כשר לכל עדות אף קודם שעשה תשו' ומה דאית' בא"ח סי' נ"ג ס"ה בהגה מי שעבר עבירה בשוגג כגון שהרג נפש בשוגג וחזר בתשו' מותר להיות ש"ץ דמשמע דאם לא עביד תשו' פסול להיות ש"ץ אין ללמוד מזה לענין עדות דשאני ש"ץ דצריך להיות פרקו נאה משא"כ לעדות כל שאינו רשע כשר והרי מבואר להדי' במתני' פ"ב דמכות רוצח שגלה לעיר מקלטו אין יוצא משם לעולם לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון כו' ע"ש:
ה סָעִיף ב שאין בה מלקות. עי' בתומים סק"א שכ' נראה דכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דקיי"ל דאין לוקין עליו מ"מ נפסל דזהו אינו לקלות האיסור רק לחומר האיסור וכמו כן לאו הניתק לעשה כו' אבל לאו שאין בו מעשה דקיי"ל דאין לוקין עליו והוא לקלות הענין הואיל ולא עביד מעשה בזו לא נפסל מה"ת כו' ע"ש ובנה"מ. גם בס' בר"י אות ט' כ' בעבר על לאו שאין בו מעשה לכאורה יש מקום לצדד דאף לדעת הרמב"ם פסול מדאוריית' וכן צידד מהרימ"ט א"ה סימן כ"ג והרב כנה"ג הגב"י אות ט"ו וכ"כ בביאור מהר"ר אורי כ"י דמשמע מדברי הד"מ דלאו שאין בו מעשה פסול מדאוריית' אמנם נראה דעיקרן של דברים דלדעת הרמב"ם אינו פסול מה"ת רק מדרבנן וכן נראה הסכמת מהרימ"ט וכן בדין כיון דהרי"ף בתשו' כ' בהדי' דלא מפסיל על לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו חוץ מנשבע כו'. מסתמ' הכי הוא דעת הרמב"ם וכן הסכימו להלכה הרב כנה"ג עצמו בתשו' שבס' עדות ביעקב עי' י"ז והרב הב"י שם סי' י"ח וכ"כ בתשו' חוט השני סי' י"ח ע"ש. וע' בתשו' בית שמואל אחרון סי' י"ז בענין הא דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ועשה העשה במקום ל"ת ועשה אי פסול לעדות מדאוריית' או רק מדרבנן וכ' דזה תלוי בפלוגת' שדעת התוס' בחולין דף קמ"א בשם ריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אין חייב מלקות דהלאו נדחה מפני העשה ולא נשאר רק עשה ולפ"ז כיון דאין בו מלקות פסול רק מדרבנן אבל דעת המל"מ פ"א מה' שופר באם יש עשה אלים הל"ת ולא דחו אף הל"ת לחוד וחייב מלקות א"כ פסול מדאוריית' והאריך שם להוכיח שגם דעת רש"י ז"ל כהריב"א וא"כ להלכה יש לפסוק דאינו פסול רק מדרבנן עכ"ד ע"ש. והנה מ"ש דהמל"מ פ"א מה' שופר דעתו דלא כהריב"א תמיהני דלא נמצא שם כן רק שמסתפק בדבר יעו"ש ויותר היה לו להביא דברי הרמב"ם פ"ג מה' נדרים דין ו' שכתב כיצד חלות הנדרים על דבר מצוה האומר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו הרי ישיבת הסוכה בחג הסוכות כו' ואם אכל או ישב או נטל לוקה וכ' הרא"ה בס' החינוך פ' יתרו סי' ל"ב הא דלא אמרי' בזה אתי עשו ודחי ל"ת משום דבנדרים איכא ל"ת ועשה לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ע"ש הרי מבואר דס"ל להרמב"ם דלא כהריב"א הנ"ל וע' בזה בשעה"מ שם ובתשו' נו"ב חח"מ ס"ס ת"ל ובתשו' שלמה חא"ח סי' ט"ו מה שהאריכו בדברי ריב"א הנ"ל ובעיקר הדין לענין עדות נראה לע"ד לכאורה דבכה"ג כשר לעדות אף מדרבנן משום דסובר מצוה קעביד דוגמת מ"ש לקמן סעיף ד' וצ"ע וע' עוד בתשובת ב"ש אחרון שם סי' כ' שפלפל בדברי האו"ת הנ"ל בענין אם עבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ובענין לאו הניתק לעשה ע"ש. וע' בנה"מ שכ' דאם ביטל מ"ע נ"ל מוכח מכמה דוכתי דלא נפסל לעדות עד שיעבור בקום ועשה או שהוא פורק עול לגמרי ע"ש וכ"כ בתשו' חוט השני סי' י"ח והביאו בס' בר"י אות יו"ד דלא אשכחן בשום דוכת' שהמונע מן עשיית סוכה או לילב שיפסל אפילו מדרבנן ע"ש:
ו סָעִיף ב פסול מדרבנן. עי' בס' בד"י אות כ"ו שכ' וז"ל ראיתי להרב מהרימ"ט א"ה סי' מ"ג שכ' דמידי דלא מפסיל מדאוריי' דלאו בר מלקות הוא מ"מ פסול מדרבנן ואע"ג דקיי"ל דפסולי עדות מדבריהם צריכין הכרזה דילמ' לא אמרו אלא בעבירה דרבנן דלא משמע להו לאינשי ולא מחזקי להו לרשיעי אבל עבירה דאוריית' הכל יודעין שזו עבירה היא ואין לך הכרזה גדולה מזו כו' וכן הסכים הרב כנה"ג בתשו' הובאת בס' עדות ביעקב סנ' י"ז וכ' דהגם דרבו (מהרמי"ט) אמרה כמסתפק איהו פשיטא ליה כו' ובחידושי הריטב"א לב"מ דף ע"ב משמע לחד שינויא דאף באיסורי תורה ופסולי תורה במלת' דלא ידוע בעי הכרזה וע' במל"מ פ"ד דמלוה דין ו' שהאריך בדברי מהרימ"ט אלו כו' עכ"ד ע"ש ולעיל באות ו' כ' הבר"י בפשיטות דאם עבר עבירה דאוריית' שאין בה מלקות דלא מפסיל רק מדרבנן לא בעי הכרזה כמ"ש האחרונים ע"ש והובא בדברינו לעיל ס"א סק"ב. וע' בתשו' כנ"י סי' ל"ט אודות פלוני שקיים כלאים אילן באילן שהרכיב אביו והתרו בו ולא הטה אוזן ואח"ז העיד עדות וכתב דעדותו נשרה דלית הלכתא כר' עקיבא בריש מ"ק דאמר אף המקיים רק כת"ק שם וכמ"ש הרמב"ם פ"ב דכלאים ובש"ע יו"ד סי' רל"ז ס"ב דמקיים אינו לוקה לפ"ז הוא בכלל עבר עבירה שאין בה מלקות דאינו פסול רק מדרבנן כמ"ש הרמ"א ז"ל ואז צריך הכרזה ובאשר לפי לשון השאלה לא הכריזו עליו וגם לא ענשוהו ברבים על העבירה ולא הוציאוהו מבהכ"נ בכן עדותו עדות וכ' עוד דלכאורה יש לפקפק מאחר שכ' הרמב"ם פי"א מה' עדות הפסול מדרבנן צריך הכרזה לפיכך כל עדות שהעיד קודם ההכרזה מקבלין כדי שלא לאבד זכות העם שהרי לא ידעו שהוא פסול כו' לפ"ז י"ל באם ידע זה שהזמינו לעד שהוא מקיים כלאים אף בלי הכרזה פסול וכיוצא בזה כתב בתשו' מהר"ם טראני א"א סימן רפ"ז במעשה שהוא וב"ד פסלו לעד א' שהוברר לפניהם שעבר על מצות דרבנן וב"ד אחר שידעו שפסלו מהר"ם וב"ד אעפ"כ קבלוהו לעד באשר לא הוכרז עליו וכתב כיון דידעו ב"ד אחרינא שב"ד קדמאי פסלוהו א"צ הכרזה וראייתו מלשון הרמב"ם הנ"ל. אך באמת הא ליתא כו' ונדון של מהר"ם טראני שאני דמאחר שפסלוהו בב"ד הוי כאלו הוכרז שהוא פסול כו' ע"ש. ותימא שלא הזכיר מדברי מהרי"ט הנ"ל דלפי סברתו בנ"ד שהוא איסור תורה פסול גם בלי הכרזה וצ"ע. ועיין בתשוב' שבו"י ח"ג (סי' קס"ח) שנשאל אודות ראובן שבא לב"ד לפסול את שמעון לעדות כי הוא ועד אחד מעידין עליו שגנב ליהודה. ושמעון או' שראובן עצמו הסיתו לעשות הגניבה ומביא עדים על זה אי שמעון נפסל ע"י עדות ראובן או לא. והשיב לא ידעתי איך עלה על דעתך להכשיר ראובן לעדות זו על זה נאמר כל הפוסל במומו פוסל אף דקיי"ל אין שליח לד"ע דדברי כרב סגי ופטור מדיני אדם אבל מ"מ בדיני שמים חייב אפילו באמירה לבד שמתעה את חבירו ועובר על לפני עור וגודל עונש מסית לאו דוקא בע"ז אלא אפילו בשאר עבירות כמבואר בתשובת חות יאיר סי' קס"ו כו' וכמבואר בח"מ סי' י"ד בעובר עבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן מיהא (נ"ל כוונתו אף דפסול מדרבנן בעי הכרזה מ"מ הא כתב הנ"י הובא בסמ"ע לקמן סכ"ג ובבה"ט שם לאותו עדות שנפסל בשבילו אפילו בלא הכרזה וזהו שמדייק וכ' איך עלה על דעתך להכשיר ראובן. או אפשר דס"ל כמהרי"ט והרב בעל כנה"ג הנ"ל) ואולי ידעת שעשה שמעון (צ"ל ראובן) תשובה לכך עלה על דעתך להכשירו. גם זה אינו דאם עשה תשובה לצאת י"ש צ"ל שהחזיר מעות הגנבה לבעליו וא"כ פשיטא שהוא פסול לעדות לומר ששמעון גנב כדי שיחזיר הגנבה ויחזיר לו מה ששילם עבורו כו' שאין לפסול שמעון ע"פ הגדת עדות דראובן והוא פסול במומו עד שיקבל תשובה עכ"ד ע"ש:
ז סָעִיף ג שעבר מדרבנן. ע' כן בס' פמ"ג על א"ח בפתיחה כוללת אות כ"ד שכ' דנ"ל דדוקא אם הוא חייב מכות מרדות מקרי רשע דרבנן הא לא"ה לא וכמו שמורה לשון הרמב"ם שכתב היה החיוב שבה מדבריהם כו' וא"כ צריך חקירת חכם על איזה עבירה חייב מכת מרדות ועל איזה פטור ולא מפסל אף מדבריהם וע"ש עוד בפנים בסי' שכ"ח סק"ח. ועיין באו"ת שכתב ובועלי נכרית פסולים גם כן מדרבנן סמ"ע ואם בפרהסיא או לקחה דרך אישות פסול מה"ת דעבר על לאו דלא תתחתן בם עכ"ל וכ"כ בנה"מ ע"ש עי' (בא"ע סי' ט"ז) ולכאורה בסמ"ע עצמו משמע שדעתו כהב"י דבועלי עבודת כוכבים פסולין מדאוריי' וכ"כ הבא"ג משמו גם בס' בר"י אות י"א כתב דמהרח"ש בתשובה סי' י"ט כתב דהוי פסול מדרבנן ותמהו עליו הרב כנה"ג בא"ה סימן מ"ב (ע' בה"ט שם ס"ק ט"ו) והרב ארעא דרבנן אות תקכ"ח ע"ש וכתב עוד בס' בר"י שם וז"ל העובר על איסור מדבריהם בשב ואל תעשה אינו נקרא רשע וכשר לעדות ואף דהמשיא עצה למכו' כו' אמרו בש"ס דהוי רשע ערום רשע לחוד אינו נקרא. ואף דבפ"ב דיבמות אמרו העובר על דברי חכמים נקרא רשע העובר בשוא"ת אינו נקרא רשע דרבנן ואינו פסול לעדות הרב חוט השני סי' י"ח דף כ"א ע"ב עכ"ל:
ח סָעִיף ג פסול מדרבנן. בגש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב בחידושי הרשב"א שבועות דף ל"א צידד דפסולי עדות מדרבנן מועיל עדותן לענין אי תפיס מהני עכ"ל:
ט סָעִיף ד מפני שהם סוברים כו'. עיין בתשובת חות יאיר סימן ק"ד שכ' הגם דמלשון זה משמע דאנן אמרינן כן אף שהם אין טוענים כך מ"מ ברור לפע"ד דבאם הם לפנינו לא אמרינן זה רק שואלים אותם ואם לא ישובו כך הם פסולים ע"ש ולכאורה לא נראה כן מדברי תשו' רע"ק איגר זצ"ל סי' צ"ו שהבאתי בפ"ת לאה"ע סי' מ"ב ס"ק י"ח שכ' שם ועוד נ"ל לדון בעיקר הדבר כו' א"כ י"ל דהשחתה בתער דנתפשט בעו"ה אצל הרבה לא חשב שזהו איסור כ"כ ואף דלא התנצל עצמו כן לפני הב"ד מ"מ זה אינו מגרע כמ"ש בתשו' מהרי"ט סי' מ"ג דאפילו הודה אין אדם מע"ר כו' ע"ש ועמ"ש לקמן סעיף ז' ס"ק כ"א:
י סָעִיף ד שנוכל לומר עיין בתשו' עבוה"ג סי' ו' מ"ש בזה:
יא סָעִיף ד פסול לעדות מדרבנן. עבה"ט. ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב אבל בהכהו אף אם יש בו שוה פרוטה דהדין דממונא משלם ומלקי לא לקי מ"מ פסול ד"ת כיון דיש בלאו זה מלקות אם הכהו הכאה שאין בו ש"פ (כבסי' ת"כ ס"ב) גם כשיש בו ש"פ מפסיל ב"י בתשובה בדיני קדושין סי' ב' עכ"ל:
יב סָעִיף ה ואפילו עבר על חרם. כתב כנה"ג בהגה"ט אות י"ח וז"ל המזכיר שם שמים לבטלה פסול לעדות הר"מ איסרליס סי' י"ב והר"ר נפתלי ז"ל שם בסי' י"ג כתב דיש מקום להכשירו עכ"ל (עמ"ש בפ"ת לא"ה סימן מ"ב ס"ק י"ח) וע"ל סי' פ"ז סעיף ט"ל ועי' בס' בר"י אות י"ז שהאריך לתמוה על הכנה"ג בזה עש"ה:
יג סָעִיף ה שהחרימו הקהל. עי' בנ"צ בענין מי שיש עליו עונש מי שפרע אי כשר לעדות ע"ש:
יד סָעִיף ה וי"א שאינו נפסל. עי' בש"ך ובנה"מ שהסכימו כדעת הריב"ש הביאו ב"י שהכריע דנשבע שלא לאכול ואכל נפסל דקעביד מעשה אבל נשבע לאכול ולא אכל דלא עביד מעשה לא נפסל ע"ש ועיין בכנה"נ בהגב"י אות כ"ו מבואר מ"מ מיפסל מדרבנן עש"ה וע' בתומים מזה. וע' בתשו' הרב מו"ה משה רוטנבורג חח"מ סי' ה' בענין עדים שקבלו על עצמם בשבועה שלא לגלות איזה דבר שידעו לשום אדם ואח"כ העידו הדבר הזה לפני ב"ד מה דינן של העדים אלו וגם העדות הזאת שהעידו עתה מה דינם והאריך הרבה בזה ומסיק דהעדים הנ"ל שהיתה שבועתן בכולל כיון שפירשו בשבועתן שלא לגלות לשום אדם ודאי שהשבועה חלה ואסורים להעיד אפילו בפני ב"ד וא"כ במה שהעידו עדותן בפני ב"ד עברו על שבועתן ונפסלו לעדות מכאן ולהבא ואף דבש"ע מבואר ב' דיעות אי נפסלין לעדות בשבועה דלהבא והריב"ש הכריע דאם עשה מעשה נפסל כו' ובהאי דנ"ד לאו שאין בו מעשה הוא מ"מ הרי בכנה"ג ובאו"ת מבואר דאף לדברי הריב"ש מדרבנן ודאי דנפסל כו'. גם אין לומר דהני עדים לא מיפסלי בהגדתן לפני ב"ד משום דסברי מצוה קעבדי כו'. זה אינו דהכא שייך לו' דעל זה סמכו העדים לעבור על שבועתו משום דסברי דהוא מצוה ולא חלה השבועה מעיקרא דהרי מעיקרא אשתבעי אשתבעו עליה ובודאי כל כי האי לא הוה להו לעשות שלא ע"פ הוראת חכם ואינו דומה כלל לקוברי המת (בסעי' הקודם) דאפשר דלא היה שום ספק אצלם ואדרבה חשבוהו למצוה משא"כ בעדים אלו כיון שנשבעו מתחלה על זה הרי דלא חשבוהו למציה כו' ובענין עדות הזאת שהעידו עליה הדבר פשוט דגם עדות זאת נפסלת כו' עש"ב:
טו סָעִיף ה שוגג או אנוס. עבה"ט ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' קע"ב במי שנשבע על העבר שנתן דבר לפלוני בר"ח אדר בעיר פלוני ואחר כך נתברר שיום ר"ח הראשון לא היה באותו עיר אי דינו כעובר עד השבועה ופסול ופסק דאין לנו לפסול אותו בשביל כך אף לדעת הש"ך בסי' ע"ג ס"ק ל"א דהנשבע לפרוע בר"ח אדר חייב לפרוע ביום החדש הראשון לא מחמת ספק רק מעיקר הדין משום דקרו ליה אינשי ריש ירחא מכל מקום אין לפוסלו דיעבד כיון דיוכל להתנצל שכוונתו היה על ר"ח השני ולאו כ"ע דיני גמירי ע"ש:
טז סָעִיף ז גנב כו'. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב כ' מהריק"ש וגונב ממון נכרי כתב הרדב"ז סי' רנ"ח דפסול מה"ת ול"נ להכשיר דלא משמע לאינשי דאסור וכן ראוי לדון עכ"ל. ואני מצאתי שהרדב"ז עצמו בח"ד סי' ר"ה מסיק כן להכשיר מטעם זה כל שלא התרו בו תחלה והודיעוהו שיופסל לעדות מחמת זה ע"ש והובא קצת בבה"ט אה"ע סי' קמ"א ס"ק כ"ז ע"ש:
יז סָעִיף ז הכופר בפקדון או מלוה. עיין בתשו' חתם סופר חח"מ סי' ט"ל אודות לוה שהוציא שובר על המלוה וניכר שנעשה בו זיוף שהיה כתוב חמשה ונמחק הה' ונכתב חמשים ורצו איזה דיינים לומר שהלוה נפסל בזה לעדות ולשבועה והוא ז"ל השיב דמה דפשיטא להו שהמזייף שטר נפסל לעדות ולשבועה איני יודע מנא להו הא אנן איפכא שמעינן בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ו ע"ב) גבי האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה פרש"י ד"ה אומר זיופי זייף הוא עצמו למד לכוון כתב הדומה לכ"י עדים כו' נמצא מיירי התם שהוא בעצמו זייף ושיטת ר"ת ור"ח שם (ע' בתו' שם פ"ה ע"א מרענא וגם בתומים סי' ס"ג סק"א) שלא יגבה בו אלא בשבוע' תחלה א"כ מבואר אע"ג שהוא בעצמו זייף לא נפסל לשבועה אפילו באותו ממון ונהי דאנן לא קיי"ל כן אלא כהרמב"ן שבס' ............ התרומות שאפי' בשבועה אינו גובה אותו ממון אבל עכ"פ בהא לא פליגי דלא נפסל לא לעדות ולא לשבועה ע"ש:
יח סָעִיף ח מעת שהעיד כו'. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וכן מה שהעיד מקודם תוכ"ד של עדות זו שהוזם עליה כך מבואר בסוגיא דב"ק ד' ע"ג ע"א וע' בחי' הרמב"ן ר"פ חזקת הבתים אבל בשטה מקובצת בב"ק שם הביא הרבה ראשונים דדוקא אם הב' עדיות של תובע ונתבע אחד אבל בב' עדיות לתרי גברי עדות שמקודם קיים עד כאן לשונו:
יט סָעִיף ט שכתבוהו ואחרוהו עבה"ט שכ' דעת הרז"ה כו' לפסול הגוף או ממון כו' ועי' בנה"מ שכ' דט"ס יש בש"ך וצ"ל רק לפסול הגוף ולא ממון ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' ו' בעובדא ששמעון הוציא שטר מכר שראובן מכר לו חדר א' וגם משכן לו חדר א' והעדים החתומים כבר מתו וכ"י יוצא ממקום אחר ונתקיים בב"ד וראובן הביא עדים והעידו שאותו יום הכתוב בשטר מכירה היו העדים החתומים בשטר במקום אחר רחוק מן המקום הנכתב בשטר ויש שם שטרות הרבה שעידי השטר חתומים עליהם. והשיב וז"ל הנה מלבד שבררתי בנו"ב חלק אה"ע סי' ע"ב לדחות דברי הריב"ש (שהביא הב"י בסי' ל"ח) ואי אפשר לפסול העדים שלא בפניהם (הבאתיו בפ"ת לאה"ע ס"ס י"א) וא"כ פשיטא ששאר שטרות כשרים אפי' היה נכתב בשטר זה בזמנו כתבנוהו אבל אין אנו צריכין לזה דאפילו שטרות הללו כשרים כיון שלא נכתב בזמנו כתבנוהו כמבואר בש"ע (כאן) סי' ל"ד ס"ט. ואפי' בשטר מכר שהמאוחר פסול אפ"ה תלינן להכשיר שאיחרוהו והודיעו להמוכר וכמבואר בסי' מ"ג בש"ך סק"ל. והסמ"ע כאן ס"ק כ"א אינו חולק ע"ז רק כתב עיקר הדין ששטר מכר מאוחר פסול אבל אין כוונתו לפסול העדים מן הסתם, ועוד אני אומר שלא הוצרכנו לתלות השטר לומר שהוא מאוחר אלא בשטרי דלאו אקנייתא שאז המוקדם בודאי פסול אבל בשטר קנין אין הכרח לתלותו באיחור רק תלינן שנכתב אחר הזמן שכתוב בשטר וכתבו יום הקנין והקנין היה במקום שהיו אז העדים באותו יום וכ"כ התוס' בסנהדרין דף ל"ב ד"ה חיישינן ע"ש ואף שאז שכותבין יום הקנין היה להם לכתוב גם מקום הקנין כמבואר בסי' מ"ג ס"כ מ"מ הרי דעת הש"ך שם ס"ק מ"א שאם כתוב מקום הכתיבה לא נפסל בדיעבד ואפילו לדעת המחבר שם שפסול הואיל ומשקרים נלע"ד שהשטר פסול אבל לא העדים שאין העדים נפסלים בעדות שקר אלא כשרצו להפסיד ממון בשקרותם כו' וא"כ כל שטרי מכר שלנו שטרי קנין הם ותמיד המוכר מקבל קנין וא"כ יש לתלות שכתבוהו אחר הזמן והקדימו לכתוב יום הקנין וכתבו מקום הכתיבה. עכ"פ שאר שטרות כשרים, ועוד אפי' נכתב בזמנו כתבנוהו והוזמו מ"מ אפשר שלא חתמו שטר זה רק רגע קודם שמתו ושאר השטרות כשרים אם ליכא עדים שראו שטר זה ביום ידוע כו' כמבואר בש"ע (לקמן סעיף זה) ועוד מקום לומר שמה שאמרו בסנהדרין דף ל"ב ובש"ע סי' ל"ד ס"ט שמא אחרוהו וכו' היינו משום שאמרו השטר כשר והעדים כשרים ולהכשיר גם השטר הוכרחנו לתלות באיחורו אבל בשביל כשרות העדים אז גם אם תלינן שהוא מוקדם לא נפסלו העדים לאותן הפוסקים בסי' מ"ג ס"ח בהגה דעדים נאמנים לומר שלא חתמו על הזמן ולא ראו שהוא מוקדם ועדיין אינו מחליט דבר זה ועכ"פ ע"פ טעמים דלעיל לא נפסלו העדים עד כאן לשונו:
כ סָעִיף י ואחד הלוה. עיין בתשובת חות יאיר סי' ק' דפשיטא ליה מלתא דהלוה לא מיפסל אפי' כתב בספר וחתום עד דיהיב וכתב שזה ברור מסוגיא ר"ב הרבית ע"ש אמנם הוא עצמו ז"ל בס"ס ק"ד שם הביא דהגאון מהר"ג ממיץ כתב לו שפעם אחת במסיבה של גדולי הדור באו בויכוח על זה והוא אמר כי מוכח מדברי המרדכי בסנהדרין (הובא בסמ"ע ובש"ך לקמן סכ"ו) גבי בר בניתוס דגם הלוה מיפסל משעת שומא שהרי כ' שם לדידי אוזיף ולא שקיל מידי כו' ע"ש. וכן מוכח לענ"ד מדברי התוס' ב"ק דף ל' ע"ב בד"ה שטר במה שהקשו דאמאי קנסו למלוה דאינו גובה הקרן דא"כ מצינו דהלוה חוטא ונשכר ע"ש וע' בתוס' רע"ק בגליון המשניות פ' זה בורר אות יו"ד:
כא סָעִיף י הלוה עבה"ט שכתב משמע דערב ועדים כשרים כו' ובש"ך לקמן ר"ס נ"ב מבואר הטעם בשם תוס' והרא"ש וש"פ משום דלא תשימון עליו נשך לא משמע לאינשי אלא במלוה ולוה ע"ש (התוס' ב"מ ד' ע"ב איתא רק במלוים וע' בתוס' רע"ק בפ' זה בורר שם) ועיין בתשובת חו"י שם בס"פ ק"ד שכ' דדוקא באינם לפנינו אבל אם הם לפנינו ודאי שיילינן להו ואם אינן משיבין דשוגגין הם לא טענינן להו כמ"ש לעיל בענין קוברו המת (הובא לעיל ס"ד) ומ"מ צ"ע אף אם הם עצמם טוענים כך באם הם יודעי ספר אי שומעין להו לומר דלא ידעו דבר משנה עכ"ד. ועיין במל"מ פ"ד מה' מלוה דין ו' שכתב וז"ל וכתב בעל כנה"ג בשם שה"ג אם העדים שחותמים יודעים שיש איסור בדבר פסולים הם אליבא דכ"ע ע"כ וזה פשוט אך מאי דאיכא לספוקי הוא עם העדים נאמנים לומר ידענו שיש איסור ואעפ"כ חתמנו מי נימא דאין נאמנים משום דאין אדם מע"ר או דילמא לא דמי דשאני היכא שהוא מהוה האיסור דאז אינו נאמן אבל היכא שהאיסור ראינו בעינינו אלא שהיינו תולין שמא לא ידע שהמעשה הזה הוא אסור אז אפשר דנאמן לומר שעשה האיסור בידיעה ולכאורה יש ללמוד דין זה ממ"ש הנ"י בפ' זה בורר גבי עובדא דהנהו קבוראי כו'. ומיהו יש לחלק בין היכא שאנו מכריחים הדבר מכח אומדנא לא מפיהם של עדים להיכא שהעדים עצמם באים להעיד על עצמם שעשו האיסור במזיד דאז אינם נאמנים משום דאין אדם מע"ר ועיין במשאת בנימין סימן כ"א עכ"ל. ועיין בס' ארעא דרבנן סוף אות י"ז שהביא דבריו וכתב עליו ולא הבינותי ספיקו שהרי גבי א"ל אכלת חלב שהוא לא מהוה האיסור והעדים היו תולין לומר שאכל בשוגג ואמרינן דמצי למימר מזיד הייתי ואעפ"כ ק"ל לתוס' (פ"ק דב"מ ג' ע"ב) דהא אין אדם מע"ר משמע דקים להו לבעלי התוס' דאפילו דהוא לא מהוה האיסור אפ"ה איכא משום א"א מע"ר ע"ש. גם בס' בר"י אות ל"ב כתב שהרב מהר"י בכר דוד בס' דברי אמת בקונטרס דף ל' הוכיח מדברי הרשב"א והר"ן פ' כל הנשבעין בההיא דחשוד דאף שאין הוא מהוה האיסור אמרינן אין אדם מע"ר כו' ע"ש. ומכל זה מבואר דלא כהחו"י הנ"ל. ועיין לעיל ס"ד ס"ק ט' כתבתי ג"כ בשם הגאון רע"ק זצ"ל שדעתו דלא כדברי החו"י והביא כן בשם מהרי"ט א"ה סי' מ"ג ע"ש. וע' עוד במל"מ שם כמה דינים בענין עידי רבית ועמ"ש לקמן סי' נ"ב ס"א שם סק"א ובגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ולפ"ז ברבית דאורייתא פסול הלוה רק מדרבנן עכ"ל ועיין בתומים:
כב סָעִיף יב עד החתום בשטר. בגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב עיין לקמן סי' מ"ו בש"ך ס"ק ק"ב:
כג סָעִיף יג אע"פ שנותנים הדמים. כ' הסמ"ע פי' וכל הנותנים דמים אינם עוברים בלאו דלא תחמוד כי לא תחמוד בלא דמי משמע וכן האמת כ"כ התוספ' כו' ע"ש וע' בתומים שהשיג עליו שזה דברי הש"ע לקמן סימן שצ"ט ס"י ודברי עצמו שם ס"ק י"ד כו' וכמו כן תמה על הכ"מ פ"י מהלכות עדות כו' ע' שם וכבר קדמוהו לתמוה כן הב"ש באה"ע סימן כ"ח סק"ב ע' שכ"ב:
כד סָעִיף יח שנוטל שכר להעיד כו'. בגש"ע דהגאון מהר"מ ז"ל בעל תפל"מ נ"ב וז"ל ואם צריך להחזיר עב"ח סי' ט' ס"ט ועמ"ש בגליון ש"ך סי' ר"ח ובא"ה סי' י"ז ס"ג דלא כב"ח וצריך להחזיר עכ"ל ועמ"ש לעיל סי' ט' ס"ה ס"ק ח' ע"ש עוד:
כה סָעִיף יח עדותו בטלה. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב במהריב"ל דף כ"ג ע"ב מסתפק אם הוא דאורייתא או דרבנן עכ"ל ומלשון הרמ"א ז"ל דלקמן משמע להדיא דהוא רק פסול מדרבנן (והיינו באופן שאינו נוגע) וכן הוא דעת תשובת נו"ב חא"ה סי' כ"ט הבאתיו בפ"ת לא"ה סי' י"ז ס"ק י"ט וגם דעת הבית מאיר שם הבאתיו ג"כ שם וע' בקצה"ח סק"ד:
כו סָעִיף יח דינו ועדותיו קיימים. ומ"מ צריך להעיד מחדש. כן מבואר להדיא בר"ן ס"פ האיש מקדש ע"ש ובתשו' נו"ב חאה"ע סי' כ"ז כ' בפשיטות דבנוטל שכר להעיד תיכף כשהחזיר השכירות עדותו כשר וא"צ אפי' להעיד מחדש ע"ש ואישתמיטתיה דברי הר"ן הנ"ל וכבר העירותי עליו בזה בפ"ת לאה"ע סי' י"ז ס"ק י"ט וע' בס' עזרת נשים סי' י"ז סוס"ק למ"ד מזה:
כז סָעִיף יח דיין שדן כבר כו'. כן משמע מאשירי כו'. עי' בס' פלפלא חריפתא מהגאון בעל תוי"ט שם אות כ"א שכ' עוד דבר גדול נשמע מדברי הרא"ש שם דשוחד אסור אף בדבר שאינו דין תורה אלא דרך קנס בעלמא כו' וכתבתי זה להורות לנאמנים על הצבור אע"פ שאין דיניהם דין תורה ולא נתקבלו לכך אפ"ה יזהרו מלקבל מתנות על דיניהם עכ"ל:
כח סָעִיף יח ליתן לו מתנה. עבה"ט שכ' כתב הרא"ש אבל אם פטר להדיין ממס שרי כו' ועי' בפנים בסמ"ע שכ' דבזה מיושב הא דאמרי' פז"ב דבר חמא קיבל כרגא דרב פפא דכולהו שני בשביל שהפך בזכותו כו' ובכנה"ג לעיל סי' ט' בהגה"ט אות ח' הקשה על זה דאם כן לדעת הרמב"ן שהביא הטור לקמן סי' קס"ג סי"א דכרגא דמלכא שיתן כל א' כסף גולגלתו גם ת"ח חייב והביא ראיה מהך עובדא דבר חמא הדק"ל איך קיבל ר"פ מבר חמא כו' ע"ש וע' בתומים ס"ק י"ח מ"ש בזה. וע' בתשב"ץ ח"א ס"ס קמ"ה מבואר מדבריו ישוב אחר לזה וז"ל אבל יש בזה ענין אחד מצינו לו היתר בגמ' והוא מי שלימד זכות בפני דיין על אחד יכול לקבל ממנו מתנות ואין בזה משום כיעור דהא רב פפא מפני שלימד זכות על בר חמא קביל עליה כרגא דכולהו שני ואע"פ שהיתה מצוה על רב פפא ללמד עליו זכות. אי משום ולא תעמוד על דם רעך כדאיתא בספרא אי משום לא תגורו מפני איש כדאיתא בפרק קמא דסנהדרין אי משום מדבר שקר תרחק כדאיתא בפ' שבועות העדות אעפ"כ קבל מבר חמא כרגא דכולהו שני ולא חש לכיעור אבל הדיין עצמו בכיוצא בזה לא מצינו כו' עכ"ל ע"ש וע' בס' בר"י לעיל סי' ט' אות ט' מזה באריכות ומ"ש הבה"ט וצריך טעם למה סידר הרמ"א הגה זו כאן כו' ע' בס' תפארת יעקב שכ' דנ"ל טעם בזה דהרב רצה להשמיענו דדוקא דיין אסור לקבל מתנה ממי שהפך בזכותו דנראה כשוחד מאוחר אבל עד לאחר שהעיד אם נתן לו בע"ד מתנה אפשר דמותר דגבי עדות לא שייך שוחד רק דנוטל שכר להעיד קנסו חכמים דלא אהני מעשיו אבל לאחר שהעיד לא שייך זה כו' ע"ש וע' בתשו' בית יעקב סי' קכ"ח מ"ש בזה (ובספר שער משפט סק"י) ועמש"ל סי' ט' ס"ב ס"ק ב':
כט סָעִיף יט עובד כוכבים. עבה"ט וע' בתשו' בית יעקב סי' ס"ו וע' בתשב"ץ ח"א סי' ע"ח:
ל סָעִיף כ ואמסור ממונך. עבה"ט וע' בתשו' בית יעקב סי' קי"ט וע' בתשו' מהר"י באסן סי' פ"ד ובתשו' הרדב"ז סי' שמ"ח:
לא סָעִיף כב המוסרים לאנסים. עי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' צ' שכ' מעשה בשטר קנין שהיו חתומים עליו שני עדים והעידו על אחד מן העדים שהיה מוסר לאנסים ופסל המורה אותו שטר ונראה דלאו שפיר עביד המורה כיון דלא הכריזו עליו וגם לא נענש ברבים על עבירתו גם עדותו כשר דהא מסור אינו אלא מדינא דגרמי וכבר הכריע הש"ך בסי' שפ"ו דד"ג אינו אלא קנסא דרבנן ואמרי' בפ' הכונס דס"ב אליבא דמ"ד דלא דיינין דינא דגרמי דמסורת נמי לא דיינינן כו' והא דמסורת לאנסים מורידין ולא מעלין אינו אלא מדרבנן למגדר מלתא כו' ולפ"ז כיון דמסור אינו פסול אלא מדרבנן אין לפסול השער אא"כ הכריזו עליו ובפרט בדורות שגברו בעלי עולה ולפעמים כשאדם מציל עצמו ע"י עובדי כוכבים נקרא אצל חבירו מסור ובאמת אינו כן וצריכין הב"ד לחקור אח"ז וכל זמן שלא נפסל ע"פ ב"ד אין לפסול השטר עכ"ד ע"ש וע' בספר בית מאיר לאה"ע סי' י"ז ס"ג שהביא דבריו בקצרה וכ' עליו וז"ל ולע"ד צ"ע דנהי דלדעת הש"ך פטור ד"ת מדיני אדם מ"מ בד"ש ודאי חייב וגם עבר אדאורייתא לא תלך רכיל (ר"ל דהא דד"ג אינו אלא קנסא דרבנן היינו חיוב התשלומין אינו אלא דרבנן כיון דלאו מזיק גמור הוא אבל גוף העבירה הוא מדאורייתא דלא תלך רכיל) ואינו דומה לשאר גזל דדבריהם דד"ת מותר וגם לשון הש"ע שכ' עליו פחותים מעו"ג מורה דהוא פסול ד"ת עכ"ל. ולע"ד נראה ליישב דברי אא"ז הפמ"א הנ"ל דודאי לא נעלם ממנו דמוסר לאנסים הוא איסור תורה ורק חיוב התשלומין הוא דרבנן אך כוונתו דהא בעבירה שאינה של חמס אף שהוא איסור תורה אינו פסול מדאורייתא רק אם יש בה מלקות ואם אין בה מלקות אינו פסול רק מדרבנן כדלעיל ס"ב אך ברשע דחמס פסול מדאורייתא וזהו כוונת הפמ"א הנ"ל כיון דאינו חייב בתשלומין אלא מדרבנן א"כ אינו רשע דחמס והגם שעבר עבירה דאוריית' מ"מ כיון דאין מלקות בעבירה זו אלא פסול מדרבנן ובעי הכרזה (וצ"ל דס"ל דלא כמהרי"ט ובעל כנה"ג שהבאתי לעיל ס"ב ס"ק ו' כאשר גם דעת הכנ"י שהבאתי שם נראה שלא כדבריהם כמ"ש שם) גם בס' שער משפט האריך בדברי הפמ"א אלו ובסוף כ' וז"ל ומעתה דברי הפמ"א עולים יפה אך מ"מ מה שפסק שם בתשובה להוציא ממון ע"פ הכרעת הש"ך דד"ג אינו אלא דרבנן ליתא כיון דדעת רוב הפוסקים דד"ג דאורייתא וא"כ לא בעי הכרזה אין להוציא ממון נגד דעתם עכ"ל. ולע"ד הפמ"א הנ"ל פסק כן מחמת צירוף טעם הב' שכתב ובפרט בדורות הללו כו' וע' בתשובת הרמ"א סי' י"ג בתשובת גדול אחד שאין לפסול בדורות הללו מכח מסירה שקלקול קצת ראשי העיר הם תקנתם כו' והבאתיו בפ"ת לאה"ע סימן מ"ב ס"ק י"ח ע"ש ומשם דזולת האי טעמא פסול דמסור הוא אף בלא הכרזה וצ"ע:
לב סָעִיף כב כשר מיד כו' עיין בתשובת חמדת שלמה חלק אה"ע ס"ס ו' שכתב דבמהרי"ק עצמו מבואר דעל כל פנים התחלת עשיית תשובה צריך וכ"מ בתה"ד דעכ"פ צריך סיגופים קצת ע"ש וע' ביו"ד ס"ס רס"ח בהגה:
לג סָעִיף כג והפסול מדבריהם. עיין סמ"ע ס"ק נ"ה ועמ"ש לעיל ס"ב ס"ק ו' וע' עוד בס' בר"י אות כ"ז אם זהו דוקא בעדות ממון או אף לעדות איסור בעי הכרזה והביא שם שדעת מהרמי"ט א"ה סי' מ"ג דבאיסור לא בעי הכרזה וכן הוא דעת הרדב"ז ח"ב סי' מ"ג אך הרב כנה"ג בתשובה שהובא בס' עדות ביעקב סי' י"ז דעתו נוטה מאד דאפילו לעדות איסור בעי הכרזה פסולי דרבנן כו' וכן דעת מהריב"ל ח"ד סי' ט' ומהרשד"ם א"ה סי' ל"ו ומהרח"ש סי' י"א וכן משמע במבי"ט ח"א סי' רפ"ז כמ"ש הרב משאת משה א"ה סימן מ"ה וכן מצאתי תשובת מרן סימן יו"ד מדיני קידושין דף כ"ו ע"ד ושם דף כ"ה תשובת מהר"א ן' נחמיאס דס"ל הכי כו' וכן מבואר בתשב"ץ ח"א סי' א' סוף דף ג' כו' עש"ב ועמ"ש בפ"ת לא"ה בביאור לסג"ר אות ח' מענין זה:
לד סָעִיף כג קודם שהכריזו. עבה"ט בשם ש"ך עד לא משכחת לה להאי דינא כו'. ועיין בתשובת כנ"י סימן פ"ט שכתב ליישב דנ"מ טובא אם שלשה מעידין על אחד שלדידן הלוה בריבית דרבנן ביחד אז על כל לוה יש ב' עדים ונפסל הלוה ואם נאמר א"צ הכרזה אז עדותם לא מהני על המלוה והמלוה נשאר בכשרותו ואם צריכין הכרזה הלווים נשארו בכשרות כ"ז שלא הוכרז עליה' והמלוה נפסל ע"פ עדותן ע"ש. גם בס' שעה"מ פ"ד מהל' גירושין דין ד' כתב ליישב בתרי גווני ע"ש. ומ"ש הבה"ט ליישב קצת ע"פ תשובת הרשב"א כו' כ"כ גם הנה"מ ס"ק י"ד ע"ש עוד ועיי' במל"מ פ"ד מהלכו' מלוה ולוה דין ו' ובתשובת משכנות יעקב בסוף הספר בהגהות ג"כ מזה:
לה סָעִיף כג ואח"כ באו עדים. כתב בספ' בר"י אות א' וז"ל כאשר ישאל איש שיחרימו שכל איש שיודע פיסול בעדים יבא ויגיד אם בדרך אולי אמרה אין שומעין לו וראוי לנזיפה ואם ברי קאמר שומעין לו והכל לפי ראות הב"ד. הרב בני אהרן סי' ג"ן ועיין בתשובת הראנ"ח ח"א סי' קי"א עכ"ל. ונרא' שזה נלמד מלקמן סי' צ"ב סעיף ו' ע"ש:
לו סָעִיף כד שהרי אינו לוקה פסול. עש"ך ס"ק כ"ד ועיין בתשובת כנ"י סי' צ"ט ועיין בתשובת בית שמואל אחרון סי' י"ט מ"ש בזה:
לז סָעִיף כד כיצד ראוהו קושר כו'. עסמ"ע שכתב נקט ג' מיני הודעות בכאן כו' ע"ש ועיין בס' בר"י אות כ"ח שהביא דברי תשובת בית יעקב סי' ג' בענין אם גר כשר להעיד אחר שנתגייר כל זמן שלא עשה תשובה על העבירות של ז' מצות ב"נ שעבר בהיותו עו"ג כו' והשיג עליו ע"ש:
לח סָעִיף כה אלא על פי עדים. כתב בס' בר"י וז"ל משמע דוקא ע"פ שני עדים אבל ע"פ עד א' לא מיפסל כלל אפי' מדרבנן וכ"כ מהר"ש הלוי בא"ה סי' י"ג ודבריו ברורים וכן משמע ממ"ש הרשב"ץ ח"ב סי' נ"ה ועכ"ל ועיין בכנה"ג הגה"ט אות נ"ז יובא לקמן ס"ק מ"א:
לט סָעִיף כה שאין אדם מע"ר. עיין בספר ארעא דרבנן אות י"ז ובספר בר"י אות ל"ב ול"ג כמה חילוקים בזה עש"ה:
מ סָעִיף כה משים. עבה"ט ועיין בתשובת מהר"ם לובלין סימן פ"א דהגאון מו"ה פייבוש ז"ל מקראקא כתב דאפשר לחלק דהא דקיי"ל אין אדם מע"ר היינו דוקא היכא שבא להודות שהוא רשע ואף שרוצה לעשות תשובה יש לומר ערומי קא מערים שהוא לפסול עדיותיו שהעיד כבר אבל היכא שאנו רואים שאדרבה הוא רוצה להתנצל עצמו ולומר שלא חטא רק שע"י דבריו הוא נתפס שאנו רואים שחטא נעשה חשוד ע"פ עצמו (קצת דמיון לחילוק זה כתבתי בפ"ת לאה"ע סי' קט"ו סעיף קטן כ"ה בשם תשובת מהרי"ט חלק א' סי' צ"ב בענין אשה האומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת משום דאמרינן ענ"ב דאי חזינן שמעשיה מוכרחין שחפיצה בבעלה מהימנ' (עיין שם) והוא ז"ל חלק עליו וכתב דלא מסתבר לחלק בהכי דהא דאין אדם נפסל ע"פ עצמו לא מסבר' בעלמ' אמרו כן אלא מדינא משום דאדם קרוב אצל עצמו וכו' וכיון דמן התורה הוא דאינו נפסל על פי עצמו מטעם קורבא אין לחלק בשום אופן ע"ש. וע' בכנה"ג בהגה"ט אות ס"ב שכתב וז"ל אף על גב דאין אדם מע"ר אבל אם בא להעיד לטובתו ועל ידי זה משים עצמו רשע נאמן הר"ם איסרלס ז"ל בתשובה סי' ג' בשם מרדכי דהחולץ עכ"ל ולכאורה דברים אלו מכוונים לדברי הגאון מהר"פ מקראקא אולם בכנה"ג שם מסיים ע"ז ובדקתי במרדכי דהחולץ ולא מצאתי ע"ש (וע' בספר שער משפט סקי"ד מ"ש בזה) ועיין בתשו' שמן רוקח ח"א סי' ס"א בעובדא בחבורת מוזגי י"ש שנשבעו בפ"מ שכל א' מחוייב להודיע להנאמן קודם שיוליד התבואה לטחון כמה יטחן ובאם יעלים מחוייב ליתן עשרים אדומים קנס ואחד מהם העלים ובאו בני החברה לב"ד ושלחו אחריו והודה רק שביקש להתנצל א"ע באיזה התנצלות ונתחייב מתוך טענותיו והורה הרב ובד"צ שמחויב ליתן קנס הנ"ל וגם הוא פסול לעדות ולשבועה ואיזה גדולים פקפקו בזה וכפי הנראה טעם המפקפקים שדעתם דאין לפסול את האיש הנ"ל כיון שלא היו עדים נגדו רק אותם אנשים מחברה מוזגים והמה נוגעים בדבר שרצו שישלם להם מה שהעלים וגם שיתן הקנס ומצד הודאת עצמו אין לפוסלו דאין אדם נפסל ע"פ עצמו. והוא ז"ל הסכים עם הרב הנ"ל דשפיר הורה לפסול האיש הנזכר לעדות ולשבועה כו' וכתב דהפקפוק מצד דאין אדם נפסל ע"פ עצמו לכאורה י"ל ע"פ סברת הגאון מהר"פ מקראקא שהובא ת' מהרמ"ל סי' פ"א כו' (כמו שהובא לעיל) וכיוצא בזה כתב הרמ"א ז"ל בתשובה בשם המרדכי דהחולץ כו' וא"כ ה"ה בנ"ד שהאיש הנז' בא כמתנצל בפני הב"ד שלא חטא כלום רק שהפס"ד היה שאין זו התנצלות שפיר נפסל ע"פ עצמו אך באמת זה אינו כי רבים חולקים על סברא זו כו' אמנם לפי דעת הראב"ן שהוא במרדכי דב"ב גבי נסכא דר' אבא דסובר דאין אדם מע"ר אבל אם איכא עד אחד והוא מודה לדברי העד נעשה רשע אף דאינו נפסל ע"פ עד אחד כו' וכ"כ בכנה"ג אות נ"ז שכן הוא דעת הרשב"א ומהרי"ק והרשד"ם ומשפטי צדק כדעת הראב"ן דאם מודה לדברי העד נפסל בע"א וא"כ הא מבואר במסכת יבמות דף פ"ח ע"ב ודף קי"ז ע"ב דכ"מ דעד אחד נאמן אף שתי נשים ופסולים ונוגעים ג"כ נאמנים ואף לפי לישנא בתרא שם על כל פנים חשיבי ב' פסולים כעד א' ומעתה בנ"ד שפיר נפסל האיש הנ"ל דמאחר דאיכ' עדים מן החברה שהוא עבר על השבועה והוא מודה לדבריהם אף דהמה נוגעים אפילו הכי נפסל מידי דהוה אם היה ע"א כשר והוא מודה דנפסל לפי שיטת הראב"ן וסייעתו הנ"ל ונלענ"ד דשאני נוגעים דהמה בעל דין ולא בגדר עד ע' בש"ך סי' ל"ו ס"ק ט"ו ובמ"ש לעיל סי' ל"ג סעיף ט"ו ס"ק ח') ובלא"ה י"ל דבנ"ד שפיר נפסל ע"פ העדים דאחרי שהוא מודה ונתחייב להכשיר נזקם והקנס ע"פ הודאת עצמו כאשר ביארנו לעיל (הובא בדברינו לעיל סי' א' ס"ה ס"ק ז') מעתה שוב אין העדים נוגעים בדבר דאין מגיע להם שום הנאת ממון ואין זה בגדר נפסל ע"פ עצמו דהודאת עצמו אינו מועיל רק לחייבו בממון ובקנס והוא הסרת הנגיעה וממילא נפסל ע"פ העדים כו'. וכתב עוד ומה שיש לפקפק עוד על פסק המורה הנ"ל לפי דעת רש"י וסייעתו שהובא בש"ע לעיל ס"ה דבשבועה דלהבא אינו נפסל דבשעה שנשבע לא יצא שקר מפיו ובנ"ד ג"כ בשעה שנשבע לא יצא שקר מפיו ואף לפי הכרעת ריב"ש שהובא בסמ"ע וש"ך שם דבשבועה דלהבא נפסל בקום ועשה אבל לא בשוא"ת בנ"ד הוי כשוא"ת דהרי לא עבר כלום רק שלא הגיד להנאמן כראוי להגיד הנה באמת יש לומר דנ"ד מקרי קום ועשה (ר"ל באם הי' השבועה שיגיד להנאמן קודם הטחינה כמה שיטחן וכאן שהגיד חצי הערך שוב מקרי קום ועשה מה שטחן יותר ממה שהגיד להנאמן) ולבד זה דאף אי מקרי שב ואל תעשה (ר"ל באם שהגיד להנאמן אחר הטחינה) אפ"ה פסול לעדות מדרבנן עכ"פ כמבואר בכנה"ג בהגב"י אות כ"ו והעלה שם דאף לדעת הרמב"ם הוא פסול מדרבנן וכן דעת תשובת מהר"א די בוטון ומעתה לא ידעתי מה הרעש שהרעישו על הפס"ד הנ"ל אטו מאן דפוסק כפסק הכנה"ג שלא כדין עביד ובפרט כי בלא"ה דין הזה תלוי במחלוקת שבין הפוסקים הראשונים עכ"ד ע"ש עוד בשלשה תשובות שאח"ז מה שפלפל עם שארו הרב מו"ה יואב ז"ל בענין הנ"ל:
מא סָעִיף כו או שבא על אשתו. עסמ"ע ס"ק ס"ג שכ' וע' בת' רשב"א דיש לחלק בין אמר אשתך זנתה כו' וע' בתשובת נו"ב חלק אה"ע סימן ע"ב בסתירת היתר הב' שם מענין זה באריכות והובא קצת בפ"ת לא"ה סי' קט"ו ס"ק ל"ב וע"ש וע' עוד מזה בתשובת חתם סופר אה"ע ח"ב ס"ס נ"ב:
מב סָעִיף כז יכולין להעיד עליו. עבה"ט מ"ש ואפילו שני הנגזלים כו' ועיין בתשובת זכרון יוסף חאע"א ס"ס ז' שכתב דמיירי בשהעידו שניהם בבת אחת קודם שהכחיש הגזלן אחד מהם או שהעידו שלא בפניו דקיי"ל דיכולין העדים למיפסליה בגזלנות' אף שלא בפניו כדמשמע בהדי' ממ"ש תוס' בכתובות דף י"ט ע"ב בד"ה ואם כתב ידם כו' וכ"כ הש"ך ס"ס ל"ח כו' ע"ש ועמ"ש לעיל סי' ל' ס"ו ס"ק ט':
מג סָעִיף כח אבל אם באו שנים כו'. עיין במל"מ פ"ו מה' עדות דין ז' דה"ה היכא דאיכא פלוגת' דרבוות' אם הוא כשר או פסול הרי זה פסול מספק דהוי כתרי ותרי ועדיפ' מיניה דאפי' לדעת ר"ח והרז"ה החולקים גבי תרי ותרי וס"ל דאמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה וכשר מודו הכא בפלוגת' דרבוות' דלא שייך כאן לומר דמוקמינן ליה בחזקת כשרות כיון שהפעולה כבר נעשית כגון שאכל או שבעל אלא דאיכ' ספק אם אותה האכילה או הבעילה היא אסורה או מותרת איך נאמר דמשום חזקתו אותה הפעולה היא מותרת כו' ע"ש (כיוצא בזה איתא בפמ"ג יו"ד סימן ק"י בדיני ס"ס אות כ"ח דפלוגת' דרבוות' לא שייך לומר אוקמינן אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ע"ש) ועיין בס' שער משפט ס"ק ט"ו שהקשה עליו מדברי הרא"ש פ"ד דכתובות סימן ה' גבי שניהם במכר או במתנה ביטל שני את הראשון שכתב שם בשם הר"מ ז"ל דהלכת' כרב אחא דכיון דאיכ' פלוגת' ולא ידעינן כמאן הלכת' לא מרעינן סהדי דאוקי סהדי אחזקתיהו כו' וכ"כ הר"ן שם הרי דאף הרא"ש והר"ן דס"ל דאף בתרי ותרי פסלינן ליה מספק מ"מ בפלוגת' ס"ל דמוקמי' להו בחזקת כשרות ואפשר לומר דשאני התם כו' ועוד נראה דשאני התם כיון דבאמת העדים הם כשרים לכ"ע רק דרפרם ס"ל דלדידיה הם פסולים דאודויי אודי כו' וא"כ כיון דאיכא ספיקא דדינא אי חשיבא הודאה מוקמינן להו בח"כ ואמרינן דלא אודי כלל משום דחזקה אלימתא היא דאף השתא הם כשרים לכ"ע משא"כ היכא דאיכא ספיקא אי נפסלין לכ"ע כו' ע"ש:
מד סָעִיף כח ואין מוציאין ממון. כתב בס' שער משפט יש להסתפק היכא שהעיד הוא ואחר עמו על שטר שהוא פרוע אי נאמנים להחזיק הנתבע בממון וכן היכא ששני עדים כשרים מעידין שראובן לוה משמעון מנה ושנים שהם ספק פסולי עדות מכחישים אותם אי נאמנים לפטור את הנתבע די"ל דדוקא להוציא ממון אין נאמנים אבל להחזיק נאמנים כו' והאריך בזה ע"ש וע' בכיוצא בזה בתשו' רעק"א זצ"ל סי' קל"ו הבאתי בנ"צ באורך ועמ"ש עליו שם:
מה סָעִיף כט חוזר לכשרותו. עבה"ט וע' בספר מראות הצובאות אה"ע סי' י"ז ס"ק כ"ח שכ' דנראה טעמו של הש"ך בזה על פי מ"ש הסמ"ע בסי' ל"ג סט"ו (הובא בבה"ט שם סק"א) גבי פסול נגיעה דמהני סילוק ולא בעינן תחלתו וסופו בכשרות משום שהי' בידו להכשיר ולסלק נפשו מיד בשעת ראיה ע"כ אין שם פסול עליו וכ"מ בש"ך סי' ל"ה ס"ז וא"כ ה"ה גבי פסולים מחמת עבירה שהי' בידם לעשות תשו' מיד בשעת ראיה ע"ש. לפי זה מה שתמה הבה"ט דמ"ש מסי' ל"ג סי"ג לק"מ גם מה שכ' דיש לומר דבשעה שהי' פסול לא דקדק בעדות כו' נמי לק"מ דלא מצינו כן אלא בעו"ג ועבד ולא בשאר פסולים. אך מ"מ דברי הש"ך בזה תמוהים כמו שכתב בס' מה"צ שם דאשתמיטתיה דברי הרא"ש פ"ב דגיטין סי' כ"ו וגם הוא סותר עצמו דבסי' ל"ה ס"ז במסקנתו הסכים לדעת מהר"א ן' ששון דעדות האנוסים אחר שבאו לכלל כשרות אינם כלום משום דבעינ' תחלתו וסופו בכשרות וע"ש וכ' דנראה שהש"ך חזר בו שם ע"ש (גם לבד זה דברי הש"ך דכאן סותרים למ"ש בסי' ל"ז סי"ח לפ"ד המה"צ הנ"ל דטעם הש"ך בכאן ע"פ דברי הסמ"ע בפיסול נגיעה וא"כ הרי בפיסול נגיעה עצמו מסיק הש"ך שם דיכול המוחזק לומר קים לי דבעינן תחלתו וסופו בכשרות וכבר עמד בזה בתשו' נו"ב תניינא סי' מ"ה בהג"ה ותירוצו שם וצ"ע ואכתוב מזה בסי' ל"ז שם) גם בתומים האריך לתמוה על הש"ך בזה ומסיק ג"כ דהש"ך בסי' ל"ה חזר בו ע"ש. גם בתשו' נ"ב קמא חלק אה"ע סי' ע"ב (הבאתיו בפ"ת לא"ה סי' קט"ו סקל"ב) כ' דיחידאה הוא הש"ך בדין זה ולא קי"ל כוותיה והביא דכן פסק זקינו הגאון מוהר"ר העשיל זצ"ל. ועי' בתשו' חתם סופר חח"מ סי' ל"ו דנראה מדבריו שדעתו לקיים דינו של הש"ך בכאן וכתב דמסידור דברי הש"ך נראה שלא אמרו אלא בפסול עבירה שאינו חמס וחימוד ממון אבל בפסול חמס לא אמרו ותרי טעמי איכא בדבר חדא דהכא בידו כל שעה לשוב בתשו' ואפי' בהרהור תשובה סגי מה שאין כן בפסול דחמס צריך שיחזיר הגזלה והוה ליה מחוסר מעשה לא אמרי' הואיל ובידו עי' סברא זו בר"ן הביאו מג"א סי' תמ"ג סק"ג ותמ"ח סק"ה ומזה הטעם נמי א"ש מה שהעלה הש"ר בסי' ל"ה דבנתגייר לא אמרינן הואיל וכל שעה הי' בידו להתגייר דהתם הי' מחוסר מעשה טובא ומי יימר דמזדקקי ליה תלתא כמבוא' בקידושין ס"ב ע"ב ועוד י"ל חילוק אחר דבפסול מחמת חמס כתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס הרי הכתוב קראו עד אלא שנקרא עד חמס א"כ הוה ליה תחלתו בפסלות מה שאין כן פסול בשחר עבירות נפקא לן מאל תשת רשע עד א"כ הכתוב אומר שלא יעשה אותו עד כלל וא"כ כשיחזור בתשו' הוא דנעשה עד והוה ליה תחלתו בכשרות כו' ובזה מיושבים כל קושיות התומים ס"ס ל"ד על הש"ך עכ"ד ע"ש. גם בס' דגמ"ר סי' ל"ה משמעות דבריו ג"כ לקיים דינו של הש"ך בכאן (וגדולה מזה דאפי' ברשע דחמס) שהוא ז"ל עמד ג"כ בזה דלכאורה הש"ך בסי' ל"ה סק"ז סותר למ"ש כאן וכתב וז"ל ונלע"ד לחלק דפסול עבירה לא בעינן תחלתו בכשרות כיון שבידו לשוב בתשו' ואינו מחוסר מעשה שהרי אם הרהר בתשו' הוא צדיק משא"כ עכו"ם אף שבידו להתגייר מ"מ מחוסר מעשה שצריך טבילה ומילה [צ"ל מילה וטבילה] ואף בגזלן שצריך להוציא הגזלה מידו א"כ מחוסר מעשה והי' מקום לחלק בין רשע לרשע ונימא דאם הי' פסולו מחמת ממון שמחוסר מעשה בעינן תחלתו וסופו בכשרות אבל נלע"ד דגם גזלן תיכף כשהרהר בלבו לעשות תשו' ולהחזיר תיכף הוא צדיק גמור אלא מחמת שהב"ד אין מאמינין לו עד שיחזיר לכן אין מכשירין אותו עד שיחזיר אבל כיון דמצד הדין כשר הוא לכן לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות עכ"ל. אמנם לדינא נלע"ד עיקר שדברי הש"ך דכאן נדחים מהלכה וכמ"ש בתשו' נ"ב הנ"ל שכן פסק זקינו הגאון מו"ה העשיל ז"ל וכמ"ש התומים ומה"צ הנ"ל שהש"ך עצמו בסי' ל"ה חזר בו (ומ"ש הגאונים אלו הח"ס והדגמ"ר לחלק דשאני הכא שבידו לשוב ואינו מחוסר מעשה הנה לשון הש"ך בסי' ל"ה שם בסופו דלא תלוי מידי במה שבידו להכשיר ע"ש) וכן כ' בנה"מ סי' זה סקל"א וכ"נ דעת הקצה"ח בסי' ל"ה סק"ד (וכ' שם דנשמע מהתוספתא פ"ה דסנה' דאפי' בפסול עבירה דרבנן שייך ביה תחלתו בפסול ע"ש ותוספתא זו הביאה ג"כ התומים ורמזה ג"כ הש"ך בסי' ל"ה שם ולכאורה מתוספתא זו ראיה ג"כ לדעת הפוסקים שהביא הש"ך בסי' ל"ז סקל"ב דאפי' בפיסול נוגע בעינן תחלתו בכשרות) וכן נראה מדברי הב"ש באה"ע סי' קמ"א סל"ד ס"ק מ"ח שכ' כאן א"צ תחלה וסוף בכשרות דהא הם כשרים לשליחות אלא הטעם הוא דחיישינן שמא הוא משקר כו' ע"ש מבואר דלעדות גמור ודאי בעינן תחלתו בכשרות וכן כתב בספר בית מאיר שם ע"ש וכ"מ מדברי הט"ז וב"ש באה"ע סי' י"ז ס"ו ועמ"ש בפ"ת שם סקל"ח גם בס' מחנה אפרים הל' עדות סי' י"ד השיג על הש"ך דכאן ובהגה שם מבנו הרב מהר"י נבון ז"ל כתב ג"כ דהש"ך בסי' ל"ה חזר בו עי"ש וכן כ' בספר עזרת נשים באה"ע סי' י"ז סקס"ב דהש"ך חזר בו ע"ש גם בספר ברכי יוסף סי' זה אות מ' האריך לתמוה ולהשיג על הש"ך בזה (אלא דראיותיו מדברי בעל העיטור אות קבלת עדות וממ"ש בשיטה מקובצת פ"ב דכתובות בההיא דפסולי עדות היינו כו' לא מכרעו אלא בפסולי עבירה דחמס וחימוד ממון עש"ה) ומסיק ג"כ דהש"ך בסי' ל"ה חזר בו שכן ראוי להיות חוזר ע"ש. ומ"מ בפסול מחמת עבירה שאינו חמס וחימוד ממון אפשר דמצי המוחזק לומר קים לי כהש"ך והמחזיקים בידו ס' דגמ"ר ותשובת ח"ס הנ"ל דלא בעינן בזה תחלתו וסופו בכשרות וצ"ע:
מו סָעִיף כט שחזרו בהם. עבה"ט עד מיהו לענין דינא כתבתי שם דהעיקר כהר"ן. ועי' בתשו' שבות יעקב ח"ג ס"ס קמ"ז שכ' דכן עיקר להלכה ונראה דגם דעת הסמ"ע כן הוא להלכה שאם כבר חתם על השטר לא פסלינן דיעבד מהאי טעמא דהר"ן ומה דבסי' מ"ו ס"ק ס"ד (הובא בבה"ט שם ס"ק נ"ז) כ' בפשיטות דלא כהר"ן דלא נתכשר אלא משעה שהעידו עליו שם איירי לענין לכתחלה דלא יחתמו לכתחלה עמו ע"ש:
מז סָעִיף לד וילך למקום. עי' בס' בר"י אות מ"ה מ"ש בזה:
א סָעִיף ב איזהו כו' שחייבים כו' ואצ"ל כו'. ששניהם נקראין רשע בתורה וכמש"ל סי' כז ס"ב ע"ש:
ב סָעִיף ב עבר עבירה. כ"מ מל' הרמב"ם דלעיל ושם עני מר מ' בכתפיה משמע דוקא ודייק ממתני' ?דף ז' והמלוה בריבית ואמרי' בר"ה כ"ב דמתני' לא מפסלי אלא מדרבנן וקשה קו' תוס' דשם ע"כ כ' דוקא מלקות ובריבית הוא ניתק לעשה כמ"ש בפ' איזהו נשך ובתמורה וחי אחיך עמך כו' ואי עביד לא מהני:
ג סָעִיף ג וי"א בדבר. מדמכשרינן שטר שיש בו רבית וצ"ל ברבית דרבנן דלא מפסלי העדות. תוס'. ונראה דלדברי הרמב"ם דלעיל אף ברבית דאוריי' כיון שאין נק' רשע דטעם של אביי משום דרשע כו' וסיוע לדבריהם דלא חשיב במתני' אלא דחמס:
ד סָעִיף ד וה"ה. נלמד מהנ"ל:
ה סָעִיף ד המגביה ידו. דנק' רשע ויאמר לרשע כו' כמש"ש נ"ח ב' ומ"מ אין נפסל מה"ת כיון שאין בה מלקות:
ו סָעִיף ה (ליקוט) ואפי' עבר כו'. כמ"ש בתד"א כי השבועה כו' וכי שבועה היתה שם והלא לא היה שם אלא חרם אלא שהשבועה הוא חרם וחרם הוא שבועה. רמב"ן (ע"כ):
ז סָעִיף ה (ליקוט) מי שבאו כו'. דאל"כ האיך פסלינן לכל פסולי עדות שי"ל כן. רשב"א וכמש"ש סברי מצוה קעבדי והא קמשמתינן כו' אלמא דתלינן כ"מ שיכול ולא תלינן בכה"ג (ע"כ): (ליקוט) מי כו'. דאל"כ מאי קאמר דלמא אערומי כו' אם איתא הל"ל שוגג הייתי (ע"כ):
ח סָעִיף ז גנב וכן גזלן. שם הגזלנין והחמסנין דאוריי' הוא ושם בעובדא דבר חמא מ' דבלא הכרזה פסלוהו:
ט סָעִיף ז עד שיעשו. שם ויחזרו חזרה גמורה כו':
י סָעִיף ז החולק. כמ"ש בב"מ ו' ב' לא תחמוד לאינשי כו':
יא סָעִיף ח (ליקוט) ומאימתי כו' משעה שהעיד כו'. אבל לא על שעה שהעיד והכי איתא בירו' היו עומדין ומעידין עליו בעשרה בניסן שגנב את השור בא' בניסן טבח ומכר בעשרה בניסן והוזמו בט"ו בניסן כל העדות שהעידו מעשרה בניסן עד ט"ו בניסן הרי אלו פסולין. רשב"א פרש"י (ע"כ):
יב סָעִיף ט אין עידי סנה' ל"ב א' וערי"ף בב"ק בפ"ז:
יג סָעִיף ט אבל אם אין כו'. נלמד מגמ' הנ"ל דתלינן מספק להכשיר השטר וע"ש בתוס':
יד סָעִיף ט עדים שחתמו. ראיה מירו' הביאו הר"ן בריש ר"ה הן הן עדיו כו' ע"ז חתמנו כו' ואוקמוה הרמב"ן בשאין כת"י יוצא ממ"א ואפ"ה אין נאמנין רק בשביל ע"ז חתמנו וכמ"ש בכתובות י"ח לא שנו כו' מ"ט אין כו' ועבתוס' דב"מ: (ליקוט) עדים שחתמו כו'. כן מוכח מהא דירו' שכ' בר"ס כ"ט מי מעידו כו' ע"ש (ע"כ):
טו סָעִיף י וי"א דבאבק. ב"מ ס"ח ב' רב עיליש גברא רבא כו' וע"ש ברא"ש:
טז סָעִיף יב (ליקוט) אם הוא מפורסם כו'. כמש"ש כ"ו א' י"ל אגיסטון כו' (ע"כ):
יז סָעִיף יב (ליקוט) אפוטרופוס או סנטר כו'. כמ"ש בתוספתא פ"ה דב"מ ישראל שנעשה לו לגוי אפוטרופוס או סנטר מותר ללות הימנו ברבית (ע"כ):
יח סָעִיף יב (ליקוט) אבל באינו כו'. עבה"ג (ע"כ):
יט סָעִיף יב (ליקוט) אם העידו כו'. כמ"ש בב"מ ס"ח ב' רב עיליש גברא כו' (ע"כ):
כ סָעִיף יב (ליקוט) או שהוא כו'. כמש"ל סכ"ד ועבה"ג (ע"כ):
כא סָעִיף יג (ליקוט) פסול מדבריהם. כמש"ל ס"ב וכמש"ש ובספ"א דר"ה גזלן מדרבנן כו' (ע"כ):
כב סָעִיף יג (ליקוט) והם הלוקחים כו'. ב"ק ס"ב ועתוס' שם ד"ה חמסן כו' וב"מ ה' ב' ד"ה בלא כו' וז"ש בין קרקע וכמו ההוא דב"ק תלוה וזבין דאיתמר בב"ב על קרקע ומטלטלין (ע"כ):
כג סָעִיף יג של עצמם. שם ה' ב':
כד סָעִיף יג שחזקתן. שם וסנה' שם כ"ה ב' אר"י סתם כו':
כה סָעִיף יד (ליקוט) המוכסים כו'. מדאמרי' שבועות ל"ט א' אין משפחה שיש בה מוכס כו' מ' דמוכס (ע"כ):
כו סָעִיף יד ואם נודע שלקחו. שם רש"י ותוס' שכן מוכח מגמ' שם הוסיפו כו':
כז סָעִיף טו _ (ליקוט אינו כו' שאינו כו'. אבל רש"י פי' שם משום דמורי התירא ועסכ"ד (ע"כ):
כח סָעִיף טז בישוב. שם דאפי' במדבר לא עבדי מ' דאין פסולין אלא ביישוב: (ליקוט) בישוב. שם וכפ"ב דב"ב וספ"ז דב"ק (ע"כ):
כט סָעִיף טז מפני שחזקתן. מ' דאפי' יש להם אומנות ואע"ג דרק משום דרכי שלום הא מציאת חש"ו ג"כ משום דרכי שלום ואפ"ה פסולין כנ"ל בסי"ג וצ"ל דמ"ד א?רא לא ס"ל כרב ששת אלא כרמי ב"ח ובפי' דמתני' ס"ל לרמב"ם כמ"ד אי תקדימך כו' וע' בסי' ש"ע וצ"ע:
ל סָעִיף טז והם בני אדם. ירו' שם: (ליקוט) והם בני אדם כו'. תוספתא פ"ה דסנה' וירו' פ' כל הנשבעין הל' ו' סוחרי שביעית איזהו סוחרי שביעית זה שיושב לו כל שני שבוע כיון שהגיע שביעית התחיל נו"נ בפירות שביעית אין מקבלין אותו עד שהגיע שביעית אחרת ויבדל ויחזיר חזרה גמורה ושם בתוספתא ובכולן היה רי"א אימתי בזמן כו' ובפ"ז דשביעית ובפ"ג דסנה' אר"י אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא ה"ז מותר האיך עבידא היה יושב ובטל ממלאכתו כל שני שבוע כיון שבאת שביעית התחיל מפשיט ידו ונושא ונותן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת כשר וא"ל פסול אבל אם היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע כיון שבא שביעית התחיל מפשיט ידו ונושא ונותן בפירות עבירה אע"פ שאין עמו מלאכה אחרת מותר רב"א? בר? זבדא ר' אבהו בשם ר"א הל' כר"י דמתני' תני ר"ח לחומרא האיך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל ומפשיט את ידו לישא וליתן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת מותר וא"ל אסור אבל אם היה יושב ובטל כל שני שבוע כיון שבא שביעית התחיל מפשיט ידו לישא וליתן בפירות עבירה אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת אסור לא בדא ר' בא בר זבדא ר"א בשם ר"א הל' לר"י דמתני' ר"ל לא בדא אמר הל' כר"י דבריי' אלא כר"י דמתני' מ' בין ללישנא ק' בין ללישנא בתרא דוקא שיושב בטל ואין לו אומנות אחרת וכ"ה בתוס' כנ"ל סוחרי שביעית כו' ובכולן והיינו כר"י דמתני' דמתני' מיירי ביושב בטל כמ"ש בתוספתא (ע"כ): (ליקוט) והוא שלא כו'. הרמב"ם והטור מפ' מ"ש ר"י אימתי לא קאי אלא ארישא משחק בקוביא לבד כ"כ ב"י וכמ"ש רב ששת בגמ' ואע"ג דבירו' דשביעית אמר גם אסוחרי שביעית אלמא דקאי אכולה מתני' סוברים דגמ' פליג על הירו' ממה דפריך ארמי ב"ח תנן אר"י אימתי כו' אבל לר"ש ניחא והא אכתי קשה אסיפא מפריחי יונים ומלוה בריבית כו' וז"ש הרמב"ם וש"ע וכן סוחרי שביעית והם כו' אף דבירו' נקט תרתי גם שא"ל אומנות כו' (ע"כ):
לא סָעִיף טז שאוכל מן כו'. עמ"ש בס"ס ר"ג: (ליקוט) ה"ז בחזקת כו'. עמ"ש בס"ס ר"ג אבל סמ"ע פי' דבהא פליגי רב"ח ס"ל דגזל גמור הוא מדבריהם ואפי' י"ל אומנות אחרת פסול אבל ר"ש ס"ל משום שאינו עוסק כו' ר"ל ואוכל אבק גזל וז"ש בכל המקומות הנ"ל דאסור משום גזל וז"ש ברמב"ם וש"ע הואיל ואינו עוסק כו' (ע"כ):
לב סָעִיף טז (ליקוט) וכן לא יונים כו'. כולל בתוך משחק בקוביא כמ"ד ארא וכמ"ש בסי' ש"ע ונ"מ שאין פסול אלא בא"ל אומנות כו' וז"ש והוא שלא כו' (ע"כ):
לג סָעִיף טז (ליקוט) והוא כו'. ס"ל לרמב"ם וטור דמילתא דר"י לא קאי אלא ארישא משחק וה"ה אי תקדמיך שהוא בכלל משחק להרמב"ם כמ"ש בסי' ש"ע (ע"כ):
לד סָעִיף טז וכל אלו כו'. ספ"ק דר"ה:
לה סָעִיף יז (ליקוט) ה"ז דחזקת רשע. בפסחים שם יכין רשע כו' (ע"כ):
לו סָעִיף יז אא"כ כו'. כ"פ הרי"ף בספ"ג דפסחים וערא"ש שם שהשיג עליו וכ"ד תוס' שם:
לז סָעִיף יז (ליקוט) שעוסק כו'. כ"ז נכלל בדרך ארץ כמ"ש המפרשים דלא כסמ"ע שדחק בזה (ע"כ):
לח סָעִיף יז נמצאת אומר כו'. דע"כ זהו החילוק בין ת"ח לע"ה בסתמא כמ"ש:
לט סָעִיף יז (ליקוט) וכל מי כו'. אבל תוס' ורא"ש חולקים ע"ז ומכשירין אף בע"ה גמור כפי' דע"ז אמרו בחגיגה כמאן כו' וכ"כ רש"י שם והרמב"ם האריך בזה וכ' וכל מי שמקבל כו' לאפוקי מהחולקין הנ"ל (ע"כ):
מ סָעִיף יח וכגון אלו. יבמות ס"ג ב':
מא סָעִיף יח (ליקוט) ובכלל אלו המקבלים כו'. כמש"ש דמבזי נפשיה כו' (ע"כ):
מב סָעִיף יח וא"צ הכרזה. מדקאמר בתוספתא כל דיניו וכל עדיותיו כו' אפי' שכבר ואמר בטלים ובזה אמר דיניו בטלים ובזה אמר עדותיו בטלים מ' דאינו פסול רק אותו מעשה בלבד:
מג סָעִיף יח וכ"ז בעדים. שם מה אני בחנם כו': (ליקוט) וכ"ז בעדים כו'. ק"ו מפיסוק טעמים (ע"כ):
מד סָעִיף יח דיין שדן. כמו בריבית ס"פ איזהו נשך (בבא מציעא ע"ה ב)': (ליקוט) דיין כו'. וההוא דבר חמא שם משום דת"ח בלא"ה פטורים ממס. רא"ש שם (ע"כ):
מה סָעִיף יח כל מה כו'. כתובות י"ח ב' אנוסים היינו כו': (ליקוט) כל מה שמעיד כו'. כמ"ש בפ"ג דב"ב אי לאו דאודי ממטי כו' אע"ג דהודאת בע"ד כו' ובפ"ב דכתובות עדי' שאמרו אנוסין היינו כו' (ע"כ):
מו סָעִיף כ אלך. ב"ק קיז א' שמטיה כו':
מז סָעִיף כא ממזר כו' ר"ל דה"א ק"ו מאשה דכשרה לבא בקהל כמו שיליף עבד שם דאיכא למיפרך מה לאשה שאינה במצות כמ"ש שם פ"ח א' ע"ש ובתוס': (ליקוט) ממזר כו'. ר"ל אע"ג דפסולין לבא בקהל וראיה דכשרין כמ"ש ויש שכשר לדון דיני ממונות כו' ואמרי' לאתויי ממזר ואמרי' שם כל הכשר לדון כשר להעיד וה"ה לפ"ד וכ"ש וערל כו' כמ"ש בפ"ק דחולין דישראל מעליא הוא (ע"כ):
מח סָעִיף כא וערל. בפ"ק דחולין ד' ב' האי ערל ה"ד כו' ישראל מעליא הוא:
מט סָעִיף כב ואפי' מחל. כנ"ל בס"ז: (ליקוט) ואפי' כו' כמש"ש בההוא טבחא ושם ב' מאימתי חזרתן כו' וכמ"ש בסכ"ט (ע"כ): (ליקוט) ואפי' מחל כו' מומר כו'. עסכ"ט כל מי כו' אבל כו' ועש"ך דלא כסמ"ע (ע"כ):
נ סָעִיף כב מומר שחזר. מדאמרי' ספ"ז דבכורות כהן שנושא נשים בעבירה פסול כו' נודר ועובד כו':
נא סָעִיף כג ואפי' פסול כו' מוקמי'. כתובות כ"ו ב': (ליקוט) ואפי' פסול כו'. כמ"ש בס"ט אבל אם אין עדים כו' (ע"כ):
נב סָעִיף כג וכל מה. כמ"ש בנדה ב' ב':
נג סָעִיף כד אבל אם ראוהו כו'. ב"מ ה' ב' לא תחמוד כו' כנ"ל וע"ש בתוס' ד"ה בלא כו'. ובגמ' סנה' שם כ"ה ב' מעיקרא סבור דמי כו' אקראי כו' רועים מעיקרא כו' וז"ש כיצד ראוהו. וכן אם ראוהו כו':
נד סָעִיף כה ומ"מ אין עושין. כמ"ש בכריתות י"ב א' דאדם נאמן ע"ע יותר כו' רק דאין נאמן לחוב לאחרים וכמ"ש ביבמות מ"ז א' נאמן אתה לפסול עצמך ואין כו' וע"ש תוס' ד"ה נאמן היינו דוקא כו' אבל כו' וד"ה ואין עדות כו':
נה סָעִיף כו ובלבד שלא יהא. קדושין מ"ג ב' והשתא כו' והא דאמרי' בסנה' שם לדידי אוזיף בריבית ר"ל ולא נתתי לו. מרדכי ועריב"ש בסי' של"ט: (ליקוט) ובלבד שלא כו'. כמ"ש בקדושין מ"ג והשתא דתקון רבנן כו' וכנ"ל סי' ל"ג סט"ז (ע"כ):
נו סָעִיף כז י"א שהנשבע. וה"ה. נלמד מהנ"ל בס' שקדם כיון שאין הנאה לו בעדותו וכ"כ תוס' בב"ב ל"ד א' ד"ה הוי שלא יפסילוהו כו' כדאמרי' כו':
נז סָעִיף כז ויש חולקים. מדאמרי' בכתובות פ"ח א' אי פיקח הוא. ופי' הראב"ד דר"ל שאחר שנשבעת לו על הכתובה יכול עוד להשביע שבועת התורה אחר הפרעון וכמש"ל בסי' פ"ז סי"ד ע"ש ש"מ דאינה נפסלת לשבועה:
נח סָעִיף כז אחר שעמד. כמ"ש בב"ק אמר רב נשבע ואח"כ באו עדים ואע"ג דלא קי"ל כוותיה לענין תשלומין:
נט סָעִיף כז אבל קודם לכן. מההוא עובדא דבר ביניתוס בסנה' שם כ"ה א':
ס סָעִיף כח (ליקוט) שנים כו'. הרי"ף שם וכ' כמש"ש כ"א אלא אר"נ אוקי כו' וכ"כ הרא"ש שם והביא ראיה מהא דינאי מלכא ספ"ג דקדושין ועתוס' בב"ב ל"ב א' ד"ה אנן כו' ובכתובות כ"ו ב' ד"ה אנן כו' ובקדושין שם אלא דתוס' כאן לא ס"ל כן כמ"ש בכתובות כ"ב א' ד"ה תרי כו' וקשה דהכא כו' ע"כ נראה כפר"ח כו' וכ' רש"א דתוס' ס"ל דדוקא באיסורא אזלי' לחומרא אבל בממונא לא דחומר' לזה וקולא לזה ע"כ אוקמינ' אדאוריית' אבל הרא"ש שם סכ"א תי' דלא דמי להא דרב הונא בב' כתי כו' ע"ש וכן הר"ן שם וכ' דהתם כשבאה כ"א בפ"ע ומעידה אין אנו צריכין לדון אלא עליה אבל כאן אנו צריכין לדון על ב' העדיות בבת א' וכ' עוד ואחרים אומרין עוד דתרי ותרי הוא ספיק' דאוריית' ומ"ש ביבמות ל"א א' דאוקי אחזקתה והוי ספיק' דרבנן היינו היכא שא"צ להוצי' הדבר מחזקתה עתה ובזה מתורץ קו' תוס' דכתובות כ"ו ב' בד"ה אנן. ובשנים אומרים כו' וי"ל כו' וקשה כו' וי"ל כו' וכ"כ בב"ב שם אבל א"צ לכ"ז כיון שהוא להוצי' דמתחת בעלה עתה לא אמרי' אוקי אחזקתה וה"ל ספיק' וכ"ש בממון שא"א חזקה להוצי' ממון מחזקתו. וכ"מ דברי הרי"ף שם שהוא ספק דאוריית' וכן דברי הרמב"ם וש"ע אבל עדיין לא נתיישב דמ' דפסול לכ"ע אפי' להחזיק ממון אבל במלחמות שם כ' דתרי ותרי הוי ספיק' דאוריית' בכ"ע דגי' הראשונים ביבמות ל"א א' במקום ותו ודילמא ורש"י שם ד"ה הכי גרסי' מחקו' הגי' וגריס ותו וטעמו כמש"ש שלגי' זו צ"ל כפי' ואית דמפרשי כו' וכ' וקשה בעיני כו' וא"כ למסקנא פריך בפשיטות ותו בשני כו' מידי דהוי כו' אלא אע"ג דהוי ספיקא דרבנן מ"מ אמרי' להחמיר כמ"ש אביי ורבא כל שיש בקדושין כו' דלא אמרי' אוקמיה אחזקה ואף לגי' תוס' שם ד"ה אי כו' דגרסי כגי' הראשונים ודלמא מ"מ ס"ל דלמסקנא הוי דרבנן מההוא ראיה דבי שטיא ומ"ש בתוס' שם ומיהו בעלמא קאמר היינו עמ"ש דבקדושין בכת א' שריא להתייבם ולפי' האחרון כ' ועוד אר"י כו' ובזה לא צריכין לומר דקא' ודלמא בעלמ' וכמש"ש וכת א' ושתי כיתי כו' אבל ס"ל דודאי מסקנא הכי כנ"ל וכן שם בתוס' ד"ה שתי כו' וא"ת כו' ולכך הוצרכו בכתובות ובב"ב שם לחלק דבדאוריית' אזלי' להחמיר ובדרבנן להקל וכ"ז במקום חזקה דמוקמינן אחזקתיה כמש"ש ותו כו' מידי כו' ואם הוא חזקה להחמיר אז לא הוי ספק אלא ודאי אסור מה"ת ובלא חזקה כלל לעולם הוא ספק של תורה ואף בדרבנן להחמיר זהו שיטתם אבל הרמב"ן פ' במלחמות בכתובות דה"ק ותו תרי כו' אי ס"ד דהך חזקה יש לה עיקר בתורה אפי' תרי ותרי נמי אלא ש"מ דלא אמרי' אוקי אתתא אחזקה וספיק' דאוריית' היא ושם במלחמות פי' לגי' הראשונים דלמא כמ"ש כאן אבל לגי' רש"י עולה נכון יותר וז"ש שם גם יש שם גי' אחרת כו' ורומז לגי' רש"י הנ"ל ומ"מ גם לדבריו צ"ל כחילוק תוס' דבדרבנן אזלי' בתר חזקה להקל מהא דכתובות וב"ב שם וכמש"ש במלחמות ע"ש בארוכה (ע"כ): (ליקוט) אבל אם באו כו' כפירש"י והרי"ף וראיה ממ"ש כ"א אוקי תרי לבהדי כו' וכן ביבמות פ"ד אחין בספק גיטין וקדושין וכן בקדושין בפ"ג בעובדא דינאי מלכא ועתוס' שם ד"ה מאי חזית כו' וי"ל דלא אמר כו' וכ"כ הרמב"ן במלחמות בכתובות שם וכ' וכ"ש בממונ' דלא אזלי' בתר חזקה וכמ"ש בפ' המוכר פירות דלא אזלי' בתר רובא ולא בתר חזקה כמש"ש צ"ג א' לת"ק דר' אחא והבעל המאור פי' כרש"י שם בקדושין וכמ"ש תוס' שם ותירץ כו' והקשה עליו הרמב"ן קו' תוס' וא"ת מ"מ כו' ועוד הקשה שגם בכהן דכתובות מעידין על פסולו ממעי אמו וע"ש ומ"ש תוס' שם ותרי ותרי ספיקא דרבנן כ"ה המסקנ' בפ"ד אחין שם (ע"כ):
סא סָעִיף כח או שלקה. כמש"ל בסכ"ט:
סב סָעִיף כח ב' עדים. מעובדא דבר חמא שם כ"ז א' ואע"ג דכ"א העיד על מעשה מיוחד ה"ה לב' עברות וכמו שנים בגבה ישנים בכריסה בס"ס ל': (ליקוט) ב' עדים כו'. כמש"ש ח"א קמאי דידי גנב כו' וח"א כו' וה"ה בב' עבירות דהא קי"ל כריב"ק (ע"כ):
סג סָעִיף כט (ליקוט) כל מי כו' אבל שאר כו'. כמ"ש נודר ועובד כו' משא"כ בסיפא כמש"ו מאימתי כו' (ע"כ):
סד סָעִיף כט וצריך להחזיר. שם לא חזרה דברים בלבד כו' ואפי' רבנן ל"פ עליה אלא בשביעית דהפקר הוא. רא"ש. ובב"ק צ"ד ב' ובב"מ ס"ב א' הניח להם אביהם מעות של רבית כו' אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה כו' ושם הרועים והגבאים והמוכסים תשובתן קשה ומחזירין כו' ושאין מכירין כו': (ליקוט) וצריך להחזיר כו' ואם כו'. ב"ק צ"ד ב' ועסי' שס"ו ס"א וס"ב (ע"כ):
סה סָעִיף כט אבל אם כו'. דאפי' עשה תשובה מעצמו אמרי' איערומי כו' כ"ש ע"י כפיה. שם:
סו סָעִיף לא (ליקוט) וי"א דגם כאן כו'. אבל ס' הראשונה ס"ל כיון דאסמכת' קניא א"צ מיהו לדעת הרמב"ם שהוא גזל אע"ג שהוא דבריהם צריך להחזיר כמו רבית דאיירי בדרבנן מדחשיב בהדי משחק בקוביא כמ"ש תו' (ע"כ):
סז סָעִיף לג (ליקוט) מאימתי כו' או כו'. ירו' פ' כל הנשבעין החשוד על השבועה מאימתי מקבלין אותו משיבא לב"ד ויאמר חשוד אני מה אנן קיימין אם בהוא דקאים חייב לחבירו שבועה וב"ד מוסרין שבועה לחשוד אלא כי כן קיימין בהוא דאזל מודה בב"ד דלא חכמין ליה ויאמר לון ההוא גברא חשוד הוא או בהוא דקאים וחייב ליה שבועה ומחליה עליה (ע"כ):
סח סָעִיף לג או יתחייב כו'. עמ"ש שם:
סט סָעִיף לג ודוקא כו'. כנ"ל מדתני' כהן כו':
ע סָעִיף לג ודוקא. דאיערומי כו' כנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.