א עֵדֵי הַחֲזָקָה שֶׁהֵעִיד הָאֶחָד שֶׁאֲכָלָהּ חִטִּים שְׁנֵי הַחֲזָקָה, וְהַשֵּׁנִי הֵעִיד שֶׁאֲכָלָהּ שְׂעוֹרִים, עֵדוּתָן קַיֶּמֶת, שֶׁאֵין הָעֵד מְדַקְדֵּק בָּזֶה.
ב הֵעִיד הָאֶחָד שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה שְׁלִישִׁית וַחֲמִישִׁית; וְהַשֵּׁנִי הֵעִיד שֶׁאֲכָלָהּ בְּד"ו, אֵין מִצְטָרְפִין, שֶׁבַּשָּׁנָה שֶׁמֵּעִיד זֶה אֵינוֹ מֵעִיד בָּהּ זֶה, וְתַחֲזֹר הַקַּרְקַע וְהַפֵּרוֹת.
ג לֹא מָצָא עֵדִים אֶלָּא עַל ב' שָׁנִים, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר הַקַּרְקַע וְהַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, בֵּין שֶׁשְּׁנַיִם מְעִידִים עַל הַשְּׁתֵּי שָׁנִים, בֵּין שֶׁעֵד אֶחָד מֵעִיד עֲלֵיהֶם. וּמִיהוּ, פֵּרוֹת שֶׁל שָׁנָה שְׁלִישִׁית אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר, שֶׁאִם נַאֲמִין לוֹ שֶׁאֲכָלָם נִצְטָרֵךְ לְהַחֲזִיקוֹ בַּקַּרְקַע. וְכֵן אִם הֵבִיא עֵד אֶחָד שֶׁאֲכָלָהּ ג' שָׁנִים, מַחֲזִיר הַקַּרְקַע וְלֹא הַפֵּרוֹת, מֵהַאי טַעֲמָא. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּשֶׁאֵין עֵדִים כְּלָל עַל אֲכִילַת הַפֵּרוֹת, שֶׁמַּחֲזִיר הַקַּרְקַע וְלֹא הַפֵּרוֹת.
ד בְּכָל אֵלּוּ, יִשָּׁבַע הַמְעַרְעֵר שֶׁלֹּא מָכַר וְלֹא נָתַן לוֹ כְּלוּם, וְתַחֲזֹר לוֹ הַקַּרְקַע, וְיִשָּׁבַע הַמַּחֲזִיק שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לוֹ כְּלוּם מֵהַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, וְיִפָּטֵר.
ה ג' אַחִים, כָּל אֶחָד מֵעִיד עַל שָׁנָה אַחַת, וְאַחֵר עִמּוֹ, הָוֵי עֵדוּת וְעָלְתָה לוֹ חֲזָקָה.
ו כָּל הַמִּתְחַיֵּב לְהַחֲזִיר הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, אִם לֹא הָיוּ יְדוּעִים וְאֵין בֵּית דִּין יְכוֹלִים לְשַׁעֵר אוֹתָם כִּשְׂכַר הַבָּתִּים שֶׁהוּא יָדוּעַ, אֶלָּא הָיוּ פֵּרוֹת שָׂדֶה וְאִילָן שֶׁאֵינָם יְדוּעִים, הוֹאִיל וְאֵין כָּאן טַעֲנָה וַדָּאִית, יְשַׁלֵּם מַה שֶּׁמּוֹדֶה בּוֹ, וּמַחֲרִימִין עַל מִי שֶׁאָכַל יוֹתֵר וְלֹא יְשַׁלֵּם.
ז כָּל הַמַּחֲזִיר קַרְקַע מִתַּחַת יָדוֹ, אִם שְׂכָרוֹ לַאֲחֵרִים כְּשֶׁהָיָה מַחֲזִיק בּוֹ, וְהָיָה הַשּׂוֹכֵר קַיָּם, מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הַשָּׂכָר פַּעַם שֵׁנִית וְנוֹתְנִים לְבַעַל הַקַּרְקַע, וְחוֹזֵר הַשּׂוֹכֵר וְתוֹבֵעַ לָזֶה שֶׁשָּׂכַר לוֹ מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וְנָטַל מִמֶּנּוּ שָׂכָר:
א סָעִיף א שאין העד מדקדק בזה כו'. הטור מסיק וכתב על זה ז"ל לפיכך אם אחד אומר חטין ואחד אומר קטנית אין מצטרפין דבהכי לא טעו אינשי עכ"ל וכן העתיקו בסמ"ע אבל המחבר השמיטו לפי שכתב בבדק הבית דיש לדחות ולומר כיון דהוי מילתא דלא רמיא עלייהו דאינשי כך לי חטים וקטנית כמו חטים ושעורים עכ"ל וכדברי הטור כתבו התוספו' והרא"ש ור' ירוחם נתי"א ח"ב ונראה סברתם נכונה דלא שייך מילתא דלא רמיא שהרי מכחישים זה את זה אלא שצ"ל שאחד מהן טועה ובין חטים לקטניות אין אדם טועה וא"כ הוי הכחשה גמורה ועדותן בטלה וע"ל סי' ל' סעיף ב' ודוק. והב"ח כתב דמפירוש רשב"ם משמע דלהכי קאמרינן בין חיטים לשעורים טעו אינשי לפי שאינן מבינים יפה בין קמח חטין לקמח שעורים א"כ לפ"ז אף בחטין וקטניות אין מבינים יפה בקמח שאוכל אם הוא של חטים או של קטנית עכ"ל וטעה בין קמ"ת לקמ"ח שרשב"ם כתב שאין מבינים בין קמ"ת חטים לקמ"ת שעורים ור"ל דתואר קמת שניהם שוה לעין הרואה על פני השדה כשאינו מדקדק וא"כ אדרבה מוכח כמ"ש התוס' והרא"ש דבחטים וקטניות אפי' בלא דקדוק אין אדם טועה דהא תואר קומתן משונה מאד זה מזה וק"ל.
ב סָעִיף ג שאם נאמין לו כו' משמע דוקא מה"ט אבל משום מגו לא מהימן ולפי זה אם טוען אכלתי רק שני שנים וזבינת' מינך ואין עדים כלל בדבר אינו נאמן על הפירות במגו דלא אכלתי כיון שהקרקע יוצא מתחת ידו וכן הוא בהגהת אשר"י להדיא וכן משמע בתוס' אבל הרמב"ן ונ"י והריב"ש ושאר פוסקים חולקין וכדבריהם נראה עיקר וכמ"ש לעיל ס"ס ק"מ ע"ש:
ג סָעִיף ז כל המחזיר קרקע. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' פ"ח:
א סָעִיף א שאין העד מדקדק בזה. הטור מסיק וכתב על זה וז"ל לפיכך אם אחד אומר חיטין ואחד אומר קטנית אין מצטרפין דבהכי לא טעו אינשי עכ"ל:
ב סָעִיף ב העיד האחד שאכלה שנה ראשונה שלישית וחמישית וכו' עד שבשנה שמעיד זה לא העיד זה כ"כ הרמב"ם פט"ו דטוען דין ב' וכתב המ"מ על זה וז"ל מפורש בסוגיא שם ופרשוהו כגון במקום שמוברין שנה וזורעין שנה שנתבאר בפ"ב דעולה להן חזקה אע"פ שאינן רצופין שאל"כ מאי אריא מכחישין אפילו שניהן מעידין שאכלה אג"ה אין חזקתו כלום וזה ברור עכ"ל. ולכאורה קשה דתלה תניא בדלא תניא שדייק ומוכיח דאיירי במוברי דאל"כ מאי אריא מכחישין כו' דלמא באמת איירי הרמב"ם באינן מכחישין זא"ז אלא כל א' מעיד מה שראה זה ראהו אוכל אג"ה וזה בד"ו באתרא דלא מוברי וקמ"ל הרמב"ם רבותא דאע"ג דכל אחד מעיד על ג"ש ואינן מכחישין זא"ז וקי"ל דבדיני ממונות מצטרפין העדות וכמ"ש הטור בסי' ק"מ סי"ב דאם אחד מעיד על אב"ג ואחד על דה"ו מצטרפין וגדולה מזו כתב שם דאפילו ו' עדים כל א' מעיד שראה אוכל שנה זאח"ז מצטרפין והו"ל כאלו היו ב' עדים שכל אחד מעיד על ג' שנים מ"מ ס"ל להרמב"ם דבכה"ג אין מצטרפין כיון דלדברי עדות כל א' בפני עצמו היה הפסק בשני אכילתו ובאתרא דלא מוברי בעינן עדים שיעידו שאכל רצופין וכ"כ הטור בסי' זה ס"ג בהדיא וז"ל ואם אינן מכחישים זא"ז אלא זה מעיד אג"ה וזה בד"ו לא הוה חזקה באתר' דמוברי כיון דלדברי שניהן יחד אכלן רצופין (כיון דאינן מכחישין זא"ז) ולא באתרי דלא מוברי כיון דאין שום אחד מעיד על חזקת ג"ש רצופין עכ"ל. וי"ל דא"כ לא ה"ל להרמב"ם לסיים בטעמא משום שבשנה שמעיד זה לא מעיד זה דהא באתרי דלא מוברי אין זה חסרון העדות אפילו ו' עדים שמעידים כל אחד על שנה מיוחדת זא"ז מצטרפין וכנ"ל אלא ה"ל לסיים בטעמו כיון דאין שום אחד מהן מעיד על ג"ש רצופין וכמ"ש הטור בטעמו כנ"ל. אלא ודאי איירי באתרי דמוברי ואז צריכין לעדים שיעידו דאכלן ג"ש ולא היו רצופין. מ"ה הוצרך לסיים בטעמו דבשנה שמעיד האי לא מעיד האי דאלו העידו שניהן על אג"ה אז בד"ו הוה חזק'. וגם כוונת המ"מ מוכיח דהרמב"ם איירי באתרי דמוברי דאל"כ אפילו שניהם מעידים אג"ה כו' כוונתו הכי ור"ל למה סיים הרמב"ם בטעמו דבשנה שמעיד זה כו' הא אפילו שניהן מעידין שוה אג"ה לא הוה חזקה ואגב שיטפא קרי ליה עדות מוכחשת כשזה מעיד אג"ה וזה בד"ו ודוק:
ג סָעִיף ב ותחזור הקרקע והפירות. בטור וגם בגמרא פח"ה (דף נ"א) לא הזכיר תשלומי הפירות והמיימוני והמחבר דכתבוהו צ"ל דאיירי באתרי דמוברי ולא הכחישו זא"ז ולכן כתבו דצריך לשלם הפירות דכיון דאכלי רצופים באתרי דמוברי ולא חשש למחות בו צריך לשלם ע"פ העדים פירות דכל הששה שנים והא דכתב המ"מ דמיירי כשמכחישין כבר כתבתי דל"ד קאמר אלא ר"ל נראין כמכחישין כיון דאשנה דמסהיד האי לא מסהיד האי אבל אי הכחישו העדים זא"ז בפי' א"צ לשלם הפירות ממ"נ דאי תחשוב עדותם כאילו אינו נמצא דאין כאן עדות על אכילת הפירות דאף א"ת שהמחזיק מודה שאכלן רצופין באתרי דמוברי מ"מ לא גרע מטוען קניתיה ממך ואכלתי פירותיה שני שנים דכתב הרי"ף פ' חזקת הבתים בסוגיא זו דאין מוציאין מידו הפירות דהא הוא אומר אכלתי' מפני שקניתיה וה"ל הפה שאסר כו'. ואי לא תחשוב עדותן כאילו אילו אלא שאינן מצטרפין יחד מ"מ לא גרע מעד אחד המעיד על ג' שנים רצופין באתרי דלא מוברי דאין מוציאין ע"פ הפירות כמ"ש הטור והמחבר בסמוך. דומיא דהכי הוא כשמעיד עד אחד על שנה אג"ה באתרי דמוברי וק"ל גם י"ל דמ"ש ותחזור הקרקע והפירות ר"ל הפירות הנמצאי' עדיין בעין שלא שמטם ואכלם דאותן ודאי צריך להחזיר עם הקרקע כיון דאין לו עידי חזקה:
ד סָעִיף ג בין שעד אחד מעיד עליהן הטעם דכל אדם צריך לישבע ש"ד נגד ע"א לומר שאינו כדבריו (דהא עיקר תביעתו הוא על הפירות שהן תלושין. וע"ל סי' צ"ה ס"ב בהג"ה) וכל שמודה לו אלא שאומר דידי אכלתי אינו נאמן בטענתו אפילו בשבועה דמוקמינן הפירות בחזקת מרא דארעא קמא ועל כזה אמרו ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכבר נתבאר זה לעיל בסי' ע"ה ובכמה מקומות:
ה סָעִיף ג ואין צריך לומר כשאין עדים כלל על אכילת פירות. פי' אף שהמחזיק מודה שאכלם דאם נאמין לו שאכלם הרי ג"כ אמר שאכלם ג"ש והחזיק בהם:
ו סָעִיף ד בכל אלו ישבע המערער. פי' היסת דהא קרקע ברשותו עומדת ואין זה בכלל נשבע ונוטל:
ז סָעִיף ד וישבע המחזיק שאינו חייב לו כו'. אבל לא תקנו שישבע שמכר לו כדי שלא יכחישו זא"ז בהדיא בשבועתן:
ח סָעִיף ה ועלתה לו החזקה. דאע"ג דעדות ג' אחין אין מצטרפין לעדות אח' מ"מ מהניא חזקה כדין ג' כתות עדות דעלמא שמעיד כל כת על שנה אחת והמחבר קיצר בסי' זה בדינים הללו ולא כתב דין הזמה כיון שאין דנין אותן בזמן הזה וכמו שלא כתבו ג"כ בסי' ל"ח ע"ש ועיין בטור ושם הם מבוארים ועפ"ר בס"ס ל' ול"ח וגם שם בסמ"ע כתבתי הטעם למה מצטרפין הג' כתות לענין חזקת קרקע ולא אמרי' בהו דבר ולא חצי דבר:
א סָעִיף א שאין העד מדקדק בזה. עיין ט"ז סי' ל' שהקשה בדברי הטור שכתב בזה אומר מנה שחור וז"א מנה לבן דמצטרפין והוא שיהי' תובע שניהם ובסי' קמ"ה באחד אומר אכלה חטין ואחד אומר אכלה שעורין דהוי חזקה דבין חטי לשערי טעי אינשי ואינן אלא הכחשה בבדיקות ולמה לא הוצרך הטור שיאמר המחזיק כדברי שניהם והעלה דגם בזה צריך המחזיק לו' כדברי שניהם אלא דמיירי שהמחזיק אינו יודע אם יודע אם שעורין ואם חטין ע"ש וסתימת דברי הטור לא משמע הכי דכל כה"ג ה"ל לבאר ולפרש שהמחזיק טוען אינו יודע או שאומר כדברי שניהם וכמ"ש בסי' ל' וישוב לקושית הט"ז עיין מ"ש בזה בסי' פ"ב סקי"ט:
א סָעִיף א שאין העד מדקדק בתומים נסתפק אם שני העדים שזה אומר חיטין וזה שעורים מעידין על שנה אחת ומצטרפין לשאר עדים שראו עוד אכילת שתי שנים אי נימא כיון דבשעת ראייתן היה עדותן לענין הפירות והיה להם לדקדק כיון דיש הבדל בתשלומין והוי עדות מוכחשת דהא אפי' במנה לבן ומנה שחור בעינן שיתבע שניהם ע"ש ולפמש"ל סי' ל' דאפי' במנה ומאתיים דהדבר נוגע לממון אפ"ה עדותן קיימת דאמרינן לא דייקי רק כשהבע"ד מכחיש לבעל המאתיים ואינו תובע אלא מנה אז בטל העדות מטעם כיון דחזינן דהעד המאתיים לא דיקדק וטעה לאו עד הוא כלל דכמו שטעה בין מאתיים למנה א"כ אפשר שטעה עוד יותר ולא היה אלא חמשים אבל הכא אפילו טעה העד של חטין טעות גדול שבגדולים שלא אבל רק איזה מין גרוע שבגרועים כיון שעכ"פ אכל דהא לא חשדינן ליה במשקר חזקתו קיימת ולכך מצרפין העדות:
ב סָעִיף ב ראשונה שלישית וחמישית עסמ"ע סק"ב עד דאפילו ו' עדים וכו' לכאורה הוא תמוה דאמאי לא יהיה חזקה בשאחד מעיד אג"ח וא' בד"ו הא אם הי' ששה עדים שכ"א מעיד על שנה אחת מצטרפין עכשיו מפני שאותו שמעיד על שנה הא' מעיד ג"כ על שנה הג' העדות בטל ולא יהא עד זה גרוע מעד אחר המעיד על שנה הג' וכי משום שכבר העיד על עדות אחת יפסול לעדות אחרת ומ"ש מאם אח' אומר מנה בניסן ומנה בסיון ומנה באב וא' אומר מנה באייר ומנה בתמוז ומנה באלול דמוציאין ממנו נ"מ ונראה טעם לזה דשני עדים בעדות מיוחדת אינן נאמנים רק באופן שאם נאמר שאינו חייב בע"כ נהי צריכין לומר ששני עדים משקרין כגון באחד אומר מנה בניסן ואח' אומר מנה באייר והוא תובע שניהן דאי נאמר שאינו חייב כלל ע"כ שני עדים משקרין וזה לא אמרינן והוי עכ"פ מוכחשת משנים משא"כ באחד אומר בגבה וא' אומר בכריסה חשיב לה חצי עדות בש"ס מטעם דאפילו אם לא נחשוד רק עד אחד למשקר היא קטנה ולפ"ז א"ש הכא דבשלמא באחד אומר אג"ח וא' אומר בד"ו כיון דמפוזרות לא הוי חזקה א"כ אף אם נחשוד רק אחד למשקר אין כאן חזקה והרי אין המערער מוכחש משנים ול"ד לאחד אומר אב"ג וא' אומר דה"ו שלפי דברי כל אחד החזיק והמערער שאמר שלא החזיק המחזיק הרי מוכחש משנים משא"כ בששה שכל אחד מעיד על שנה אחת א"א שנאמר שלא החזיק רצופין אם לא שנאמר ששני עדים משקרין וזה לא אמרינן הרי המערער מוכחש משנים ואין להקשות דא"כ בששה עדים שכ"א מעיד על מנה ובזמן אחד יתחייב הלוה לשלם חמשה מנים כיון דאין אנו חושדין לשני עדים משקרין דז"א דכל שני עדים הן צירוף א' וחשבינן תמיד שני עדים לעדות אחד ותיכף כששני עדים העידו על שני מנים נגמר צירוף עדות על חיוב מנה וכן בשני עדים השניים נגמר צירוף עדות על מנה שניה וכן בשני עדים על מנה שלישית ובכל צירוף עדות חשבינן לעדות בפני עצמו וחשבינן עד א' למשקר ולא נתקיים בכל צירוף עדות ועדות רק מנה בכדי שלא יהיה שניהם משקרין בכל עדות וה"ה כאן חשבינן כל שני עדים צירוף א' ומצרפינן עד הא' עם עד הו' ועד הב' עם עד הח' ועד הג' עם עד חד' ומקיימין אחד מכל שנים והרי יש עדות על ג"ש רצופין דכל מה שנוכל לקיים עדותן מקיימין כמבואר בסי' ל' סעי' ג':
ג סָעִיף ב שבשנה שמעיד ובתומים כתב שאם שנים אומרים שאכלה אג"ה והוביר בד"ו ושנים אומרים שאכלה בד"ו והוביר אג"ה באתרא דמוברי דהוי חזקה כיון דאפי' אם כת אחת אומרת אמת הרי החזיק כו' ולבבי לא כן ידמה דממ"נ אם יאמר המחזיק שאכל כל הששה שנים הרי מודה שלא החזיק כיון שאכלה רצופים באתרא דמוכרי ועוד שהרי פוסל כל השני כיתות שהרי הוא מכחיש שניהם והודאות בע"ד כק' עדים ואם המחזיק אומר כדברי הא' דהיינו שאכלה אג"ה הרי פסל העדים שאומרים שאכלה בד"ו והעדים שאומרים שאכלה אג"ה מוכחשי' מהעדים שאמרו שאכלה בד"ו דלחובתו א"נ לפסול העדים ואפי' בהכחשת בדיקות כגון במנה ומאתים בעינן שיהיה תובעו שניהם בסי' ל' עיין שם ואפשר דמיירי שמת המחזיק והיתומים א"י וע"ש בביאורים במ"ש לתרץ מה שהקשה בכאן מהכחשת חקירות:
ד סָעִיף ב ותחזור הקרקע והפירות עיין סמ"ע ס"ק ג' שכתב דצריך לשלם כל הששה שנים וחתומים תמה ע"ז כיון דכ"א מעיד על שלשה שנים אחרים אינו מחוייב לשלם רק פירות של שלשה שנים כמו בא' אומר מנה בניסן וא' אומר מנה באייר דא"צ לשלם רק מנה אחת ודבריו תמוהין דממ"נ אי המחזיק אומר רק כדברי האחד דהיינו שלא אכל רק אג"ה והוביר בד"ו והוא באתרי דמוברי א"כ אם היה שני עדים כדבריו שאכל אג"ה ומבד"ו א"י אם הוביר אם לא ובא עד א' ואמר שאכל ג"כ בד"ו ולא הוי חזקה כיון שאכלה רצופות באתרא דמוברי ודאי דהדין נותן דהמחזיק נשבע להכחיש העד שאמר שאכלה בד"ו והוי העד כמאן דליתא כיון דנשבע להכחישו והוי כאילו אין כאן רק שני עדים שאכלה אג"ה אף דלא ידעו אם הוביר בד"ו דהוי חזקה כמ"ש התומים בעצמו דלא חיישינן שאכל ג"כ בד"ו כיון דהוא אתרא דמוברי ודאי לא שינ' מהמנהג ולפ"ז ה"נ כיון שאם היה רק העד א' שמעיד כדבריו שאכל אג"ה לא היה משלם כלל הפירות כמבואר בסעיף זה שאם הביא ע"א שאכל שני חזקה שאין משלם הפירות א"כ אף שיש ע"א שאמר שאכל בד"ו ולא החזיק מ"מ הדין נותן דהמחזיק ישבע להכחיש העד שאמר שאכל בד"ו והוי העד שאמר שאכל בד"ו כמאן דליתא והוי כאלו אין כאן רק עד אחד שאמר שאכל אג"ה דאין משלם הפירות ואי מיירי שהמחזיק אמר שאכל כל הששה שנים הרי מודה בעצמו שלא החזיק כיון דאכלה רצופות באתרי דמוברי רק שאם לא היה עדים כלל אף שלא החזיק לא הי' צריך לשלם הפירות כיון שאמר שמ"מ קנה השדה נאמן על הפירות במגו דלא אכלתי אבל כאן שיש על כל ג' שנים עד א' הוי משואיל"מ ושפיר כ' הסמ"ע דצריך לשלם הפירות של כל הששה שנים ואם נגד היתומים ודאי דטוענין להם שאכלה רק אג"ה ופטורין מלשלם כל עיקר:
ה סָעִיף ד ישבע המערער מבואר ברמב"ן הובא בתומים כאן ובסי' קמ"ו ס"ק דאפי' אם המערער אמר שאכל ג' שנים רק שלא מכרו לו ובגזל אכלה נאמן המערער שבגזלה אכלה אף שמודה שהחזיק כיון שאמר שלא כדין החזקת או שמחיתי לא הוי הודאה הואיל ושוברו בצדו עמ"ש בסי' קמ"ו:
א סָעִיף א מדקדק. המחבר השמיט מ"ש הטור באחד אומר חטים ואחד קטנית כו' לפי שכת' בבד"ה די"ל כיון דהוי מלתא דלא רמיא כו' כך לי חטים וקטנית כמו חטים ושעורים ע"כ והתוס' והרא"ש ורבינו ירוחם כתבו כהטור ונראה סברתם נכונה דלא שייך מלתא דלא רמיא שהרי מכחישים זא"ז אלא שצ"ל שאח' מהן טועה ובין חטים לקטנית אין אדם טועה וא"כ הוי הכחשה גמורה ועדותן בטלה וע"ל סי' ל' ס"ב והב"ח כתב דמפרשב"ם משמע דלהכי אמרי' בין חטים לשעורים טעו אינשי לפי שאינן מבינים יפה בין קמח חטים לקמח שעורים א"כ לפ"ז אף בחטים וקטנית אין מבינים יפה בקמח שאוכל אם הוא של חטים או של קטנית עכ"ל וטעה בין קמ"ת לקמ"ח שהרשב"ם כת' שאין מבינים בין קמת חטים לקמת שעורים ור"ל דתואר קמת שניהם שוה לעין הרואה ע"פ השדה כשאינו מדקדק ואם כן אדרבה מוכח כהתוספות והרא"ש דבחטים וקטנית אפילו בלא דקדוק אין אדם טועה דהא תואר קומתן משונה מאד זה מזה. ש"ך:
ב סָעִיף ב והפירות. כת' הסמ"ע י"ל דר"ל הפירות הנמצאים עדיין בעין שלא שמטם ואכלם דאותן ודאי צריך להחזיר עם הקרקע כיון דאין לו עידי חזקה וע"ש מ"ש עוד בזה:
ג סָעִיף ג מעיד. הטעם דכל אדם צריך לישבע ש"ד נגד ע"א להכחישו דהא עיקר תביעתו הוא על פירות התלושין (וע"ל סי' צ"ה ס"ב בהג"ה) וכל שמודה לו אלא שאומר דידי אכלתי אינו נאמן בטענתו אפי' בשבועה דמוקמינן הפירות בחזקת מרא קמא ועל כזה אמרו דה"ל משואיל"מ. סמ"ע:
ד סָעִיף ג נאמין. משמע דוקא מה"ט אבל משום מגו לא מהימן ולפ"ז אם טוען אכלתי רק ב' שנים וזבינתא ממך ואין עדים כלל בדבר אינו נאמן על הפירות במגו דלא אכלתי כיון שהקרקע יוצאת מתחת ידו וכן הוא בהג"א להדיא וכ"מ בתוספות אבל הרמב"ן ונ"י והריב"ש ושאר פוסקים חולקין וכדבריהם נראה עיקר וכמ"ש בס"ס ק"מ ע"ש. ש"ך:
ה סָעִיף ג כלל. פירוש אף שהמחזיק מודה שאכלם דאם נאמין לו שאכלם הרי ג"כ אמר שאכלם ג"ש והחזיק בהם. סמ"ע:
ו סָעִיף ה עדות. אע"ג דעדות ג' אחין אין מצטרפין לעדות אחת מ"מ מהני חזקה כדין ג' כתות עדים דעלמא שמעמידים כל כת על שנה אחת. שם:
ז סָעִיף ז המחזיר. עיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' פ"ח:
א סָעִיף ב והפירות. של כל הששה שנים כמ"ש בס"ג בין שע"א כו':
ב סָעִיף ג בין שע"א. שם לד א':
ג סָעִיף ג ואצ"ל. רשב"ם שם ד"ה והדרי כו':
ד סָעִיף ד בכל אלו ישבע. כנ"ל סי' קמ ס"א:
ה סָעִיף ד וישבע. רשב"ם ד"ה הנ"ל ונלמד ממתני' דריש ב"מ זה ישבע כו' וזה ישבע כו' דכ"א נשבע בדבר שמוחזק בו כמ"ש שם דמאי דתפיס כו':
ו סָעִיף ז וחוזר השוכר. ב"ק כ"א א' ופי' מעלה השכר שמעלה מראובן:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.