א לֹא הָיוּ כָּאן כָּל הָאַחִים, וְאוֹתוֹ שֶׁלְּפָנֵינוּ מְבַקֵּשׁ לַחֲלֹק, חוֹלֵק בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, אֲפִלּוּ הֵם הֶדְיוֹטוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ נֶאֱמָנִים וּבְקִיאִים בְּשׁוּמָא. וְאִם חָלַק בְּפָחוֹת מִשְׁלֹשָׁה, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְאִם הָיוּ מָעוֹת, וְכֻלָּם מַטְבֵּעַ אֶחָד וְשָׁוִים, אֵין צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה, אֶלָּא שְׁנַיִם, לִרְאָיָה בְּעָלְמָא. הַגָּה: וְכֵן אִם הָיוּ הַנְּכָסִים מֻפְקָדִים בְּיַד אַחֵר, וּבָאוּ מִקְצָת הָאַחִין, נוֹתְנִין לָהֶן חֶלְקָן בַּדֶּרֶךְ הַנִּזְכָּר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמַּפְקִיד). וְע"ל סִימָן ע"ז סָעִיף ט'.
ב אִם אַחַר שֶׁחָלַק זֶה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי אָחִיו, וּבָא אָחִיו וְאָמַר: אוֹתוֹ הַחֵלֶק שָׁוֶה בְּעֵינַי יוֹתֵר, וַאֲנִי מוֹסִיף דָּמִים יוֹתֵר מִמַּה שֶׁשַּׁמְתֶּם אוֹתוֹ, שׁוֹמְעִין לוֹ לְבַטֵּל הַחֲלֻקָּה. אֲבָל אִם בָּא לְבַטֵּל הַחֲלֻקָּה בְּלֹא טַעֲנָה, וְלוֹמַר: נַפִּיל גּוֹרָל אַחֵר, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
ג שְׁנֵי אַחִים שֶׁחָלְקוּ, וְאַחַר כָּךְ בָּא אָח שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים בּוֹ, בָּטְלָה הַחֲלֻקָּה. וַאֲפִלּוּ שֶׁהָיָה לָהֶם שְׁלֹשָׁה שָׂדוֹת וְנָטַל כָּל אֶחָד מֵהֶם אַחַת מֵהֶן, וְהַשְּׁלִישִׁית חִלְּקוּהָ בֵּינֵיהֶם, וּכְשֶׁבָּא הָאָח הַשְּׁלִישִׁי נָפַל חֶלְקוֹ בְּאוֹתָהּ שֶׁחָלְקוּ בֵּינֵיהֶם, לֹא נֹאמַר יִשָּׁאֵר כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּשֶׁלּוֹ, אֶלָּא אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה יָכוֹל לְבַטֵּל כָּל הַחֲלֻקָּה, וְיַפִּילוּ גּוֹרָל אַחֵר לְכֻלָּם. וַאֲפִלּוּ נִתְרַצָּה הָאָח הַשְּׁלִישִׁי לִטֹּל מְעַט מִזֶּה וּמְעַט מִזֶּה בְּלֹא גּוֹרָל, אֲפִלּוּ הָכִי יָכוֹל כָּל אֶחָד מֵהַשְּׁנַיִם לְבַטֵּל הַחֲלֻקָּה, כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה בְּטָעוּת.
ד וְכֵן אִם בָּא בַּעַל חוֹב שֶׁל אֲבִיהֶם וְגָבָה חוֹבוֹ מֵחֶלְקוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, כְּגוֹן שֶׁעֲשָׂאוֹ אַפּוֹתִיקִי, בָּטְלָה הַחֲלֻקָּה וְחוֹלְקִין חֲלֻקָּה אַחֶרֶת.
ה אֶחָד מִן הָאַחִים אוֹ הַשֻּׁתָּפִין שֶׁמָּכַר חֶלְקוֹ לְאַחֵר, שְׁאָר הָאַחִין אוֹ הַשֻּׁתָּפִין מְסַלְּקִים לַלּוֹקֵחַ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אִם הוּא מִצְרָן, מְסַלְּקוֹ הַשֻׁתָּף אוֹ הָאַחִין, וְכֵן עִקָּר.
ו הַמּוֹכֵר קַרְקָעוֹ לְאַחֵר, בֵּין שֶׁמָּכְרָהּ הוּא בֵּין שֶׁמָּכַר שְׁלוּחוֹ בֵּין שֶׁמָּכְרוּ בֵּית דִּין, יֵשׁ לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא בְּצַד הַמֶּצֶר שֶׁלּוֹ לִתֵּן דָּמִים לַלּוֹקֵחַ וּלְסַלֵּק אוֹתוֹ; וַאֲפִלּוּ הַלּוֹקֵחַ תַּלְמִיד חָכָם וְשָׁכֵן וְקָרוֹב לַמּוֹכֵר, וְהַמִּצְרָן עַם הָאָרֶץ וְרָחוֹק מִן הַמּוֹכֵר, הַמִּצְרָן קוֹדֵם וּמְסַלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם אוֹמֵר הַמּוֹכֵר: קֹדֶם שֶׁאֶמְכֹּר לַמִּצְרָן לֹא אֶמְכֹּר כְּלָל, אֲפִלּוּ הָכִי קָנָה הַמִּצְרָן בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁל מוֹכֵר (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי ס' קִנְיָן סִימָן ל"ב) ; וְזֶה הַלּוֹקֵחַ הָרָחוֹק חָשׁוּב כִּשְׁלוּחוֹ לְכָל דָּבָר, וְעֵדֵי הַקִּנְיָן שֶׁל לוֹקֵחַ יִכְתְּבוּ שְׁטָר בְּשֵׁם הַמִּצְרָן, וְאֵין צְרִיכִים קִנְיָן אַחֵר. וְכֵן אִם הוּקְרָה, צָרִיךְ לִתְּנָהּ לוֹ כְּמוֹ שֶׁקְּנָאָהּ, וְאִם הוּזְלָה צָרִיךְ לִקַּח אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁקְּנָאָהּ, אִם חָפֵץ בָּהּ. וְאִם תִּקֵּן בָּהּ וְהִשְׁבִּיחָהּ, הֲוָה לֵהּ כְּיוֹרֵד בִּרְשׁוּת וְשָׁמִין לוֹ, וְיָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. וְאִי בָּתַר דְּתַבְעֵהּ (הִשְׁבִּיחָהּ), הֲוָה לֵהּ כְּיוֹרֵד שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. וְאִם עָקַר מִמֶּנָּה נְטִיעוֹת אוֹ קִלְקֵל, מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים מַה שֶּׁקִּלְקֵל, וַאֲפִלּוּ קִלְקֵל קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא הַמִּצְרָן. וְאִם אָכַל פֵּרוֹת, אוֹתָם שֶׁאָכַל אַחַר שֶׁבָּא וְהֵבִיא מָעוֹת לְסַלְּקוֹ, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם; וְשֶׁאָכַל קֹדֶם, אֵינוֹ צָרִיךְ לְשַׁלֵּם. וְאִם לָוָה הַלּוֹקֵחַ קֹדֶם שֶׁבָּא הַמִּצְרָן, אֵין שִׁעְבּוּד הַבַּעַל חוֹב חָל עָלָיו, וְאֵינוֹ טוֹרֵף מֵהַמִּצְרָן:
ז קְנָאָהּ הַלּוֹקֵחַ בְּמָנֶה וְהִיא שָׁוָה מָאתַיִם, אִם הָיָה נוֹתְנָהּ כֵּן לְכָל אָדָם, כְּגוֹן שֶׁמּוֹכֵר מֵחֲמַת דֹּחַק, לֹא יִתֵּן לוֹ הַמִּצְרָן אֶלָּא מָנֶה. וְאִם לֹא הָיָה נוֹתְנָהּ כֵּן לְאַחֵר, צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ מָאתַיִם. וְאִם טָעַן הַלּוֹקֵחַ שֶׁלֹּא הָיָה נוֹתְנָהּ כֵּן לְאַחֵר, וְהַמִּצְרָן אוֹמֵר שֶׁהָיָה נוֹתְנָהּ כֵּן לְאַחֵר, עַל הַמִּצְרָן לְהָבִיא רְאָיָה.
ח אִם מְכָרָהּ לוֹ בְּהַמְתָּנָה, לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מִצְרָן, אֶלָּא אִם כֵּן הַמִּצְרָן רוֹצֶה לִפְרֹעַ מִיַּד. הַגָּה: אוֹ שֶׁאֵין הַמּוֹכֵר מַקְפִּיד, וְרוֹצֶה לְהַמְתִּין לַמִּצְרָן (ד"ע לְדַעַת הַטּוּר וְהָרֹא"שׁ).
ט קְנָאָהּ בְּמָאתַיִם וְאֵינָהּ שָׁוָה אֶלָּא מָנֶה, אִם הַמִּצְרָן חָפֵץ בָּהּ, צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ מָאתַיִם. וְאִם טָעַן הַמִּצְרָן שֶׁעָשׂוּ קְנוּנְיָא בֵּינֵיהֶם, נִשְׁבָּע הַלּוֹקֵחַ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל מָאתַיִם. וְאִם הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁנָּתַן מָאתַיִם, וְהַמִּצְרָן טוֹעֵן שֶׁאֲמָנָה הָיְתָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמּוֹכֵר וְהוּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא לְקָחוֹ מִמֶּנּוּ אֶלָּא בְּמָנֶה, נוֹתֵן לוֹ דָמִים כְּפִי מַה שֶּׁהָעֵדִים מְעִידִים, וּמְסַלְּקוֹ, וּמַשְׁבִּיעוֹ שֶׁלָּקְחוֹ בְּמָאתַיִם, וְנִפְטָר. הַגָּה: גְּבָאָהּ בְּחוֹבוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ רַק כְּפִי שׁוּמַת בֵּית דִּין הַקַּרְקַע, אַף עַל פִּי שֶׁהַחוֹב הָיָה יוֹתֵר (רִיבָ"שׁ סִימָן תס"ג).
י הַמּוֹכֵר עַל תְּנַאי, בֵּין שֶׁהִתְנָה מוֹכֵר בֵּין שֶׁהִתְנָה לוֹקֵחַ, אֵין בַּעַל הַמֶּצֶר יָכוֹל לְסַלְּקוֹ עַד שֶׁיִּתְקַיְּמוּ הַתְּנָאִים וְיִזְכֶּה הַלּוֹקֵחַ בַּקַּרְקַע וְלֹא תִשָּׁאֵר בָּהּ עִלָּה כְּלָל, וְאַחַר כָּךְ יְסַלֵּק אוֹתוֹ.
יא הָיָה לַשָּׂדֶה הַנִּמְכָּר ד' מִצְרָנִים מִד' רוּחוֹתָיו, יַד כֻּלָּם שָׁוָה בָּהּ וִיחַלְּקוּהָ בַּאֲלַכְסוֹן, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְכָל אֶחָד חֵלֶק עַל פְּנֵי כָל שָׂדֵהוּ. וְאִם הָיוּ ה' מִצְרָנִים, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שָׁלֹשׁ מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹתָיו וּבָרוּחַ הַד' שְׁנַיִם, אוֹתָם הַשְּׁנַיִם חֲשׁוּבִים כְּאֶחָד, וְנוֹטְלִין בֵּין שְׁנֵיהֶן חֵלֶק אֶחָד כְּאֶחָד מֵהַחֲלָקִים שֶׁנּוֹטְלִים הַשְּׁלֹשָׁה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁבָּאוּ כְּאֶחָד. אֲבָל אִם קָדַם אֶחָד וְסִלֵּק לַלּוֹקֵחַ, זָכָה בָּהּ הוּא לְבַדּוֹ; וַאֲפִלּוּ הָיוּ הַמִּצְרָנִים הַרְבֵּה, וְהָיָה בָּהֶם מִי שֶׁאֵינוֹ מִצְרָן אֶלָּא בְּחֵלֶק קָטָן מְאֹד, אִם קָדַם הוּא וְסִלֵּק לַלּוֹקֵחַ, אוֹ קָדַם וּקְנָאָהּ (מֵהַמּוֹכֵר), זָכָה בָּהּ. הַגָּה: מִיהוּ, לְכַתְּחִלָּה יִמְכֹּר לְכֻלָּם בְּיַחַד (הַמ"מ פי"ב וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי הָרַשְׁבָּ"א וְשֶכ"כ בַּעַל הָעִטּוּר). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (הַמַּגִּיד פי"ב דְּיֵשׁ אוֹמְרִים כֵּן). וְאִם קָדַם אֶחָד מֵהֶן לִקְנוֹת, וְהָאֲחֵרִים טוֹעֲנִין שֶׁגַּם הֵם רָצוּ לִקְנוֹתוֹ, רַק שֶׁזֶּה גָּזַם לָהֶם לְהַזִּיק וְהָיָה בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, וְיֵשׁ לָהֶם עֵדִים עַל כָּךְ, כְּשֶׁיָּסוּרוּ אָנְסָן יְכוֹלִין לְסַלְּקוֹ מֵחֶלְקָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א וּתְשׁוּ' רַשְׁבָּ"א סִימָן תתקט"ו) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן זֶה סָעִיף ל"ג. בָּאוּ קְצָת מֵהַמִּצְרָנִים, וּקְצָתָם בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, אֵלּוּ שֶׁבְּכָאן מְסַלְּקִין לַלּוֹקֵחַ וְהִיא שֶׁלָּהֶם לְבַדָּם:
יב הָיוּ הַרְבֵּה שֻׁתָּפִין לְרוּחַ אַחַת לַשָּׂדֶה הַנִּמְכֶּרֶת, כָּל אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לְסַלֵּק לַלּוֹקֵחַ. וְאִם קָדַם אֶחָד מֵהֶם וְסִלְּקוֹ, זָכָה הוּא וְאֵין שְׁאָר הַשֻּׁתָּפִין יְכוֹלִין לְעַרְעֵר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ הָיָה מֶצֶר אֶחָד לַשָּׂדֶה הַנִּמְכֶּרֶת שָׂדֶה מְשֻׁתָּף בֵּין שְׁנַיִם, וּמֶצֶר אֶחָד אֶצְלָהּ שָׂדֶה שֶׁל אָדָם אַחֵר, וּקְנָאָהּ אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִין בַּשָּׂדֶה שֶׁאֵצֶל הַשָּׂדֶה הַנִּמְכֶּרֶת, אֵין בַּעַל הַשָּׂדֶה שֶׁבְּצַד אֶחָד יָכוֹל לוֹמַר לְאוֹתוֹ שֶׁקְּנָאָהּ: אֲנִי מִצְרָן וַדַּאי וְאַתָּה סָפֵק דְּשֶׁמָּא יִפֹּל חֶלְקְךָ לְצַד אַחֵר, אֶלָּא חָשׁוּב וַדַּאי כָּמוֹהוּ, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בְּכָל הַשָּׂדֶה, וְכֵיוָן שֶׁקָּדַם, זָכָה. וְהוּא הַדִּין שֶׁאִם קְנָאָהּ אִינִישׁ דְּעָלְמָא, שֶׁאֶחָד מֵהַמִּצְרָנִים יָכוֹל לְסַלְּקוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֻׁתָּף, וְאֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: שֶׁמָּא יִפֹּל חֶלְקְךָ מִצַּד אַחֵר. וְכֵן שָׂדֶה הַנִּמְכֶּרֶת שֶׁל שְׁנַיִם, וּמָכַר אֶחָד מֵהֶם חֶלְקוֹ לְאַחֵר, הַמִּצְרָן מְסַלְּקוֹ וְאֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לוֹמַר: כֵּיוָן שֶׁאֵין הַחֵלֶק שֶׁקָּנִיתִי מְסֻיָּם, שֶׁמָּא יִפֹּל חֶלְקוֹ מִצַּד אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מִצַּד הַשָּׂדֶה שֶׁלְּךָ.
יג אֶחָד שֶׁלָּקַח מִשְּׁנַיִם שָׂדֶה אַחַת, וּבָא הַמִּצְרָן לְסַלְּקוֹ מֵחֶצְיוֹ שֶׁלָּקַח מִן הָאֶחָד, אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ אֶלָּא אִם כֵּן מְסַלְּקוֹ מִכֻּלָּהּ אוֹ מַנִּיחוֹ בְּכֻלָּהּ. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּשָׂדֶה אַחַת, אֲבָל שְׁתֵּי שָׂדוֹת יָכוֹל לְסַלְּקוֹ מֵאַחַת וּמַנִּיחַ לוֹ אַחַת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי רַשְׁבָּ"א). אֲבָל הַמּוֹכֵר קַרְקַע לִשְׁנַיִם, יָכוֹל הַמִּצְרָן לְסַלֵּק לִשְׁנֵיהֶם, אוֹ לְסַלֵּק הָאֶחָד וּלְהַנִּיחַ הָאַחֵר.
יד בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ יֵשׁ לוֹ דִּין מִצְרָנוּת, שֶׁאִם יֵשׁ לָהּ קַרְקַע מִנִּכְסֵי מְלוֹג וּבָאוּ לִמְכֹּר קַרְקַע שֶׁאֶצְלוֹ, יָכוֹל הַבַּעַל לְסַלֵּק הַלּוֹקֵחַ, אֲפִלּוּ אִם קָנוּ מִיָּדָהּ שֶׁמָּחֲלָה לַלּוֹקֵחַ אֵינוֹ כְּלוּם, וְהַבַּעַל יָכוֹל לְסַלְּקוֹ. עָמְדָה הִיא וְסִלְּקָה לַלּוֹקֵחַ, וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּנִכְסֵי אֲדוֹנָיו וְסִלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ, אִם רָצָה הַבַּעַל אוֹ הָאָדוֹן מְקַיֵּם עַל יְדֵיהֶם; וְאִם לֹא רָצָה, לֹא יְקַיֵּם, וְתַחֲזֹר לַלּוֹקֵחַ וְיַחֲזִיר הַדָּמִים.
טו הַמִּצְרָן שֶׁבָּא לְסַלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ, וְקֹדֶם שֶׁסִלְּקוֹ מָכַר הַשָּׂדֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל הַמֶּצֶר, אִבֵּד זְכוּתוֹ, וְגַם הַלּוֹקֵחַ שֶׁקָּנָה מִמֶּנּוּ אֵין לוֹ דִּין מִצְרָן לְסַלֵּק הַלּוֹקֵחַ שֶׁקָּנָה סָמוּךְ לַמֶּצֶר.
טז מִי שֶׁעֲשָׂאוֹ בַּעַל הַבַּיִת שָׁלִיחַ לִמְכֹּר שָׂדֵהוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהַשָּׁלִיחַ עַצְמוֹ מִצְרָן, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְנוֹת. וּכְשֶׁמָּכַר לַאֲחֵרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ. וְכֵן מִי שֶׁחָתַם עַל שְׁטָר הַמְּכִירָה בְּעֵד, אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלֵּק לַלּוֹקֵחַ (ר' יְרוּחָם ני"א ח"ד).
יז מֵת הַלּוֹקֵחַ קֹדֶם שֶׁסִלְּקוֹ הַמִּצְרָן, אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלֵּק לַיּוֹרֵשׁ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין (טוּר ונ"י פֶרֶק הַמַּפְקִיד וְרִיבָ"שׁ סִימָן תק"א), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר.
יח נָתַן הַלּוֹקֵחַ הַקַּרְקַע בְּמַתָּנָה לְאַחֵר, שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת, אֵין הַמִּצְרָן יָכוֹל לְסַלְּקוֹ, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא רַמָּאוּת בַּדָּבָר. וְיֵשׁ חוֹלְקִין (טוּר ונ"י פֶרֶק הַמַּפְקִיד), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר:
יט מְכָרָהּ לוֹקֵחַ רִאשׁוֹן לְלוֹקֵחַ שֵׁנִי, וְכֵן אִם מְכָרָהּ הַיּוֹרֵשׁ אוֹ הַמְקַבֵּל מַתָּנָה, הַמִּצְרָן מְסַלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ.
כ טְרָפָהּ בַּעַל חוֹב בְּחוֹבוֹ, הַמִּצְרָן מְסַלְּקוֹ, בֵּין שֶׁשָּׁמוּהָ לוֹ בֵּית דִּין בְּחוֹבוֹ בֵּין שֶׁהִגְבָּהוּ לֹוֶה מִדַּעְתּוֹ; וְאִם יִרְצֶה הַנִּטְרָף לָתֵת הַדָּמִים שֶׁהָיוּ עָלָיו בְּחוֹבוֹ, תַּחֲזֹר לוֹ שָׂדֵהוּ לְעוֹלָם.
כא בַּעַל חוֹב שֶׁל הַמּוֹכֵר שֶׁטָּרַף מֵהַמִּצְרָן, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהַמִּצְרָן חוֹזֵר וְנוֹטֵל מֵהַלּוֹקֵחַ, וְהַלּוֹקֵחַ נוֹטֵל מֵהַמּוֹכֵר. וְחָלְקוּ עָלָיו לוֹמַר שֶׁאֵין דִּין הַמִּצְרָן עִם הַלּוֹקֵחַ כְּלָל, אֶלָּא עִם הַמּוֹכֵר, וְכֵן נִרְאָה עִקָּר.
כב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּמִצְרָן לֹא יָכוֹל לַאֲחוֹתֵי אִינִישׁ אַחֲרִינִי בְּדֻכְתֵּהּ לְסַלּוּקֵי לַלּוֹקֵחַ בְּדִינָא דְבַר מֶצְרָא, אֶלָּא הֵיכָא דְּאַקְנֶה לֵהּ בְּאַרְעָא קַמַּיְתָא דְּקָא תָבַע מֵחֲמָתֵהּ. וְהָנֵי מִלֵּי, לְאַפּוֹקֵיה מִנֵּהּ דְּלוֹקֵחַ הוּא דְלָא מַפְקִינָן, אֲבָל לְמֵהֱוֵי בְּדֻכְתֵּהּ דְּבַר מֶצְרָא לְאַזְמוּנֵי זוּזֵי לַלּוֹקֵחַ בְּזִמְנֵהּ, אֲפִלּוּ שַׁדְּרִינְהוּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים, בְּדֻכְתֵּהּ קָאֵי.
כג הֵבִיאוּ הַמִּצְרָן וְהַלּוֹקֵחַ כָּל אֶחָד מָעוֹתָיו, אִם הָיוּ מָעוֹתָיו שֶׁל לוֹקֵחַ טוֹבִים מִשֶּׁל מִצְרָן, אוֹ שֶׁהָיוּ מְמַהֲרִים יוֹתֵר לָצֵאת בְּהוֹצָאָה, אוֹ שֶׁאֵלּוּ צְרוּרִין וַחֲתוּמִין וְאֵלּוּ מֻתָּרִין, בָּטֵל זְכוּת הַמִּצְרָן. וְהוּא הַדִּין אִם קָדַם הַלּוֹקֵחַ וּפָרַע, אֵין הַמִּצְרָן יָכוֹל לְסַלְּקוֹ אֶלָּא בִּכְעֵין מָעוֹתָיו. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ פְּסֵידָא לַמּוֹכֵר לֹא תִקְּנוּ בְּזֶה זְכוּת לַמִּצְרָן (טוּר).
כד הֶחֱלִיף חָצֵר בְּחָצֵר אוֹ בְּשָׂדֶה אוֹ בְכֶרֶם, אוֹ אִפְּכָא, כֵּיוָן שֶׁהוּא קַרְקַע בְּקַרְקַע אֵין בּוֹ דִּין בַּעַל הַמֶּצֶר. וְכֵן נִרְאֶה לְהוֹרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק. אֲבָל אִם הֶחֱלִיף חָצֵר בִּבְהֵמָה אוֹ בְּמִטַּלְטְלִין, רוֹאִין דְּמֵי אוֹתוֹ הַבְּהֵמָה אוֹ דְּמֵי אוֹתָן הַמִּטַּלְטְלִין, וְנוֹתֵן לוֹ בֶּן הַמֶּצֶר וּמְסַלְּקוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: תֵּן לִי כְּמוֹ שֶׁלָּקַחְתִּי בּוֹ, שֶׁהַעֲרָמָה הִיא זֹאת, וְאֵינָה מוֹעֶלֶת כְּלוּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁיֵּרָאֶה לַדַּיָּן שֶׁהוּא הַעֲרָמָה, אֵינוֹ מְבַטֵּל כֹּחַ הַמִּצְרָן.
כה אָמַר הַמִּצְרָן: אֶטְרַח וְאָבִיא מָעוֹת, לָא נָטְרִינָן לֵהּ, וְאִבֵּד זְכוּתוֹ. וְאִם אָמַר: אֵלֵךְ וְאָבִיא מָעוֹת, אִם הוּא אָמוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ, מַמְתִּינִים לוֹ עַד שֶׁיֵּלֵךְ וְיָבִיא, וְאִם אֵינוֹ אָמוּד, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּאִי מִקַּמֵּי דְאָתָא לְבֵית דִּין אוֹ לְגַבֵּי מוֹכֵר לָא הֲוָה יוֹדֵעַ בְּהָנֵי זְבִינֵי, אִי נַמֵּי יָדַע בְּהָנֵי זְבִינֵי וְלָא הֲוָה יָדַע בִּסְכוּם דָּמֶיהָ, כִּי אָמַר: אֵיזָל וְאַיְתֵי זוּזֵי, אַף עַל גַּב דְּלָא אָמִיד, נָטְרִינָן לֵהּ. וְדַוְקָא שִׁעוּר דְּאָזִיל וְאַיְתֵי מִגּוֹ בֵּיתֵהּ, אֲבָל טְפֵי לֹא נָטְרִינָן לֵהּ.
כו הָיָה רוֹצֶה הַלּוֹקֵחַ לִקְנוֹתָהּ לִבְנוֹת בָּהּ בָּתִּים, וּבֶן הַמֶּצֶר רוֹצֶה לְזוֹרְעָהּ, הַלּוֹקֵחַ זוֹכֶה מִשּׁוּם יִשּׁוּב הָאָרֶץ וְאֵין בָּהּ דִּין בֶּן הַמֶּצֶר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הַמִּצְרָן רוֹצֶה לְנוֹטְעָהּ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ.
כז הָיָה מַפְסִיק בֵּינוֹ וּבֵין מֶצֶר חֲבֵרוֹ רֶכֶב דְּקָלִים אוֹ בִּנְיָן גָּבוֹהַּ וְחָזָק אוֹ גּוּמָא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, רוֹאִים, אִם יָכוֹל לְהַכְנִיס אֲפִלּוּ תֶּלֶם אֶחָד בְּתוֹךְ הַדָּבָר הַמַּפְסִיק עַד שֶׁיִּתְעָרְבוּ שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת, הֲרֵי זֶה בֶּן מֶצֶר שֶׁלּוֹ וּמְסַלֵּק הַלּוֹקֵחַ; וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְסַלֵּק הַלּוֹקֵחַ.
כח מָכַר לוֹ קַרְקַע מְעַט בְּאֶמְצַע שָׂדֵהוּ, וְאַחַר כָּךְ מָכַר לוֹ קַרְקַע בְּצַד אוֹתָהּ שֶׁבָּאֶמְצַע, רוֹאִים אִם אוֹתָהּ הַמְּעַט שֶׁמָּכַר לוֹ תְּחִלָּה הוּא עִדִּית אוֹ זִבּוּרִית לְגַבֵּי זֹאת הַקַּרְקַע שֶׁמָּכַר לוֹ בָּאַחֲרוֹנָה, זָכָה הַלּוֹקֵחַ וְאֵין בֶּן הַמֶּצֶר יָכוֹל לְסַלְּקוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא עַצְמוֹ בֶּן הַמֶּצֶר הוּא מִפְּנֵי אוֹתוֹ מְעַט שֶׁקָּנָה בָאֶמְצַע. וְאִם אוֹתוֹ מְעַט שֶׁקָּנָה בָאֶמְצַע כְּמוֹ זֹאת שֶׁמָּכַר לוֹ בַּסוֹף בְּצִדּוֹ, הֲרֵי זֶה מַעֲרִים, וּבֶן הַמֶּצֶר מְסַלֵּק אוֹתוֹ מֵהַשָּׂדֶה שֶׁקָּנָה בַּסוֹף. הַגָּה: וְכֵן אִם נָתַן לוֹ מְעַט קַרְקַע בְּמַתָּנָה, רוֹאִין אִם מָכַר לוֹ אַחַר כָּךְ כָּל כָּךְ בְּיֹקֶר עַד שֶׁהִבְלִיעַ הַמַּתָּנָה, הֲרֵי הֶעֱרִים, וְיוּכַל בֶּן הַמֶּצֶר לְסַלְּקוֹ (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי דְּקִנְיָן סִימָן ל"ג). הַגָּה: וְאִם יֵשׁ חֲשַׁשׁ עָרְמָה בַּדָּבָר, מַחֲרִימִין עַל כָּכָה. וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְעָרְמָה לִדְחוֹת בֶּן הַמֶּצֶר, מַחֲרִימִין עַל כָּךְ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ד דִּשְׁכֵנִים וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים).
כט בָּא הַלּוֹקֵחַ וְנִמְלַךְ בְּבֶן הַמֶּצֶר, וְאָמַר לֵהּ: הֲרֵי פְלוֹנִי בֶּן הַמֶּצֶר שֶׁלְּךָ רוֹצֶה לִמְכֹּר לִי שָׂדֶה זוֹ אֵלֵךְ וְאֶקַּח מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לֵהּ: לֵךְ וְקַח, לֹא בִּטֵּל זְכוּתוֹ, וְיֵשׁ לְסַלֵּק אוֹתוֹ אַחַר שֶׁיִּקְנֶה, אֶלָּא אִם כֵּן קָנוּ מִיָּדוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אָמַר בִּפְנֵי עֵדִים: הֱווּ עָלַי עֵדִים שֶׁנִּסְתַּלַּקְתִּי, אֵין צָרִיךְ יוֹתֵר, שֶׁרוֹצֶה לוֹמַר: נִסְתַּלַּקְתִּי כְּדִין בְּקִנְיָן. הַגָּה: אִם אָמַר הַלּוֹקֵחַ לַמִּצְרָן לִקְנוֹת, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא בָּעֵינָא לֵהּ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּזָכָה הַלּוֹקֵחַ מִיָּד, דְּאֵינוֹ נַעֲשָׂה שְׁלוּחוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַמָּרְדְּכַי).
ל בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ קִנְיָן, כְּשֶׁמָּחַל לוֹ קֹדֶם שֶׁקָּנָה. אֲבָל אִם מָחַל לוֹ זְכוּתוֹ אַחַר שֶׁלָּקַח, כְּגוֹן שֶׁבָּא הַמִּצְרָן וְסִיַּע אוֹתוֹ, אוֹ שָׂכְרוֹ מִמֶּנּוּ, אוֹ שֶׁרָאוּהוּ בּוֹנֶה וְסוֹתֵר כָּל שֶׁהוּא וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וְלֹא מִחָה בּוֹ וְלֹא עִרְעֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ זְמַן הָרָאוּי לְסִלּוּק, הֲרֵי זֶה מָחַל וְשׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ.
לא נִמְלַךְ הַמּוֹכֵר בְּבֶן הַמֶּצֶר לִמְכֹּר לוֹ בְּאוֹתָם דָּמִים, וְאָמַר לֵהּ: זִיל זְבִין לְעָלְמָא דְּלָא בָּעֵינָא לֵהּ, לָא צָרִיךְ לְמִקְנָה מִנֵּהּ.
לב אִם שָׁהָה הַמִּצְרָן שִׁעוּר שֶׁיֵּלֵךְ וְיָבִיא מָעוֹת וְיִתְבְּעֶנּוּ בַּדִּין, וְלֹא תְבָעוֹ, אִבֵּד זְכוּתוֹ. הַגָּה: הָיָה אָנוּס, לֹא אִבֵּד זְכוּתוֹ (בֵּית יוֹסֵף). וְכֵן אִם שָׁתַק מִכֹּחַ טָעוּת, כְּגוֹן שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁדְּמֵי הַמְּכִירָה יַגִּיעוּ לוֹ, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁנּוֹדַע לוֹ שֶׁיַּגִּיעוּ לַמִּצְרָן שֶׁלּוֹ בָּא לְסַלֵּק הַלּוֹקֵחַ, הַדִּין עִמּוֹ (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל). וְדַוְקָא מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְגַּלָּה הַמֶּכֶר לִבְנֵי הָעִיר וְהֶחֱזִיק הַלּוֹקֵחַ בַּקַּרְקַע; אֲבָל אִם לְקָחָהּ בְּצִנְעָא, לֹא אִבֵּד זְכוּתוֹ עַד שֶׁיִּתְפַּרְסֵם הַמֶּכֶר וְיִשְׁהֶה אַחַר כָּךְ מִלְּתוֹבְעוֹ בַּדִּין:
לג אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁזֶּה אִיְּמוֹ לְבֶן הַמֶּצֶר, בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לְהַזִּיקוֹ, שֶׁלֹּא יְעַרְעֵר עַל הַמִּקָּח, כְּשֶׁיָּסוּר הָאֹנֶס יָכוֹל לְסַלְּקוֹ.
לד הָיָה בֶּן הַמֶּצֶר בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, אוֹ חוֹלֶה אוֹ קָטָן, וְאַחַר זְמַן הִבְרִיא הַחוֹלֶה אוֹ הִגְדִּיל הַקָּטָן וּבָא הַהוֹלֵךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן אֵין אָדָם יָכוֹל לִמְכֹּר קַרְקָעִיתוֹ, שֶׁיֹּאמַר הַקּוֹנֶה: לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים תֵּצֵא מִיָּדִי. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה יֵלֵךְ הַמּוֹכֵר לִפְנֵי בֵּית דִּין שֶׁיּוֹדִיעוּ לְאוֹהֲבֵי אוֹ קְרוֹבֵי הַמִּצְרָן אִם רוֹצֶה לִקְנוֹת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְקַבֵּל).
לה הָיוּ הַמִּצְרָנִים רַבִּים, וּמָכַר אֶחָד מֵהֶם זְכוּתוֹ לַלּוֹקֵחַ, אֲפִלּוּ בְּקִנְיָן, יְכוֹלִים הָאֲחֵרִים לְסַלְּקוֹ.
לו מָכַר כָּל נְכָסָיו לְאֶחָד, אֵין בַּעַל הַמֶּצֶר שֶׁל שָׂדֶה אַחַת מְסַלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה, שֶׁהֲרֵי הִיא וְהָאַחֶרֶת קָנָה כְּאֶחָד; וַאֲפִלּוּ אִם הַמִּצְרָן גַּם כֵּן רוֹצֶה לִקְנוֹת כָּל נְכָסָיו בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵן, אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ.
לז מְכָרָהּ לְמִי שֶׁקְּנָאָהּ הוּא מִמֶּנּוּ, אֵין הַמִּצְרָן יָכוֹל לְסַלְּקוֹ, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר מְכָרָהּ לוֹ. וְהוּא הַדִּין אִם מְכָרָהּ לְבֶן אוֹתוֹ שֶׁקְּנָאָהּ הוּא מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין הַמִּצְרָן יָכוֹל לְסַלְּקוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק בְּמָכַר לַבֵּן. הַגָּה: מִיהוּ, לְכַתְּחִלָּה אִם בָּא הַמִּצְרָן וּבְעָלִים הָרִאשׁוֹנִים לִקַּח, הַמִּצְרָן קוֹדֵם. וְאִם בָּא אָדָם אַחֵר לִקַּח, אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה אֵין הַבְּעָלִים רִאשׁוֹנִים יְכוֹלִין לְעַכֵּב (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן וְנ"י וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י). מָכַר רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן וְשִׁמְעוֹן לְלֵוִי וְלֵוִי חָזַר וּמָכַר לִרְאוּבֵן, הַמִּצְרָן יָכוֹל לְסַלְּקוֹ (הַגָּהוֹת אַשֵׁרִי).
לח הַקּוֹנֶה מֵהֲגוֹי, אֵין הַמִּצְרָן יָכוֹל לְסַלְּקוֹ.
לט מְכָרָהּ לְגוֹי, גּוֹי לָאו בַּר דִּינָא דְבַר מֶצְרָא הוּא. הַגָּה: הַקּוֹנֶה בְּצַד גּוֹי, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הַמִּצְרָן שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי יָכוֹל לְסַלּוּקֵהּ (בֵּית יוֹסֵף). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לִסְמֹךְ עַל זֶה אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ צַד אַחֵר בַּדָּבָר שֶׁאֵין לְסַלְּקוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן של"ח).
מ הַמּוֹכֵר לְגוֹי אוֹ שׂוֹכֵר לוֹ, הָיוּ מְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו כָּל אֹנֶס שֶׁיָּבֹא מֵהַגּוֹי, עַד שֶׁיִּנְהֹג הַגּוֹי עִם בֶּן הַמֶּצֶר שֶׁלּוֹ בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל בַּכֹּל. וְאִם אֲנָסוֹ בְּדָבָר שֶׁלֹּא כַּדִּין יִשְׂרָאֵל, מְשַׁלֵּם הַמּוֹכֵר. וְדַוְקָא שֶׁשִּׁמְּתוּהוּ תְחִלָּה, אֲבָל אִם לֹא שִׁמְּתוּהוּ וְאֵרַע לוֹ אֹנֶס מִן הַגּוֹי, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָטוּר לְשַׁלֵּם (רַ"ן וְנ"י וְהַמַּגִּיד פי"ב בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל קַמָּא) וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר. וְאִם בָּא לוֹ הֶזֵּק מִכֹּחַ שְׁכוּנַת הַגּוֹי בְּחַיֵּי הַמּוֹכֵר, (וּמֵת), חַיָּב הַבֵּן לְשַׁלֵּם מִמַּה שֶׁיָּרַשׁ מֵאָבִיו. אֲבָל אִם לֹא בָּא לוֹ הַהֶזֵּק אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת הַמּוֹכֵר, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁלֹּא קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו.
מא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁיָּכוֹל לְמוֹכְרָהּ אוֹ לְשׂוֹכְרָהּ לְיִשְׂרָאֵל בְּדָמִים שֶׁנּוֹתֵן הַגּוֹי. אֲבָל אֵינוֹ חַיָּב לְמוֹכְרָהּ לְיִשְׂרָאֵל בְּפָחוֹת. וְאִי חֲזֵינָן שֶׁהַגּוֹי מְכַוֵּין לִקְנוֹת בְּמֶצֶר יִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְהַשְׁחִית נַחֲלָתוֹ, הַכֹּל לְפִי רְאוֹת הַדַּיָּן.
מב הַמּוֹכֵר שָׂדֶה רָע כְּדֵי לִקְנוֹת בַּדָּמִים שָׂדֶה יָפֶה, אוֹ שֶׁמָּכַר מָקוֹם רָחוֹק כְּדֵי לִקְנוֹת מָקוֹם קָרוֹב, אֵין בָּהֶם דִּין בֶּן הַמֶּצֶר, שֶׁמָּא בֵּינְתַיִם שֶׁיִּוָּדַע לַמִּצְרָן יִקְנֶה אַחֵר אוֹתוֹ שָׂדֶה שֶׁהוּא רוֹצֶה לִקְנוֹת.
מג מָכַר כְּדֵי לִתֵּן מְנָת הַמֶּלֶךְ, אוֹ שֶׁמָּכַר לִקְבוּרָה אוֹ לִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין לִמְזוֹנוֹת עַצְמוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי הָרַשְׁבָּ"א), אֵין בּוֹ דִין בֶּן הַמֶּצֶר. וַאֲפִלּוּ שֶׁלָּוָה לְצָרְכֵי קְבוּרָה אוֹ לִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת, אוֹ שֶׁלָּוָה מֵחֲבֵרוֹ לִפְרֹעַ הַמַּס, כְּשֶׁמּוֹכֵר לִפְרֹעַ מַלְוֶה אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דִּין הַמֶּצֶר, וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה כְשֶׁבָּאוּ לִקְנוֹת, כָּל הַקּוֹדֵם זָכָה (רַמְבַּ"ם פי"ב והג"א בְּשֵׁם ר"ח וּבְשֵׁם תַּלְמִידֵי רַשְׁבָּ"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַמִּצְרָן קוֹדֵם (שָׁם הַגָּהַת אֲשֵׁרִ"י בְּשֵׁם רַשִׁ"י).
מד טָעַן הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר: מִפְּנֵי הַמַּס וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מָכַר לִי הַמּוֹכֵר, וּבַעַל הַמֶּצֶר אוֹמֵר: שֶׁקֶר אַתָּה טוֹעֵן כְּדֵי לְבַטֵּל זְכוּתִי, עַל בַּעַל הַמֶּצֶר לְהָבִיא רְאָיָה, וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה יִשָּׁבַע הַלּוֹקֵחַ הֶסֵת.
מה אֲפִלּוּ הָיָה בַּדָּבָר סָפֵק, אֵין הַלּוֹקֵחַ מִסְתַּלֵּק אֶלָּא בִּרְאָיָה בְרוּרָה שֶׁמֵּבִיא בַּעַל הַמֶּצֶר. לְפִיכָךְ, אִם טָעַן הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר: גַּזְלָן אַתָּה לְשָׂדֶה זוֹ, אָרִיס אַתָּה לְשָׂדֶה זוֹ, אוֹ שׂוֹכֵר אוֹ מְמֻשְׁכָּן, צָרִיךְ בַּעַל הַמֶּצֶר לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהוּא בַּעַל הַמֶּצֶר וְשֶׁקַּרְקַע זוֹ בְּחֶזְקָתוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁהַפּוֹסְקִים חוֹלְקִין, אֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַלּוֹקֵחַ, הוֹאִיל וּמֻחְזָק (תה"ד סִימָן שכ"ו [ש"מ]). מִיהוּ, לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִמְכֹּר לַמִצְרָן (בֵּית יוֹסֵף).
מו סַלְּקֵהּ מִצְרָן לַלּוֹקֵחַ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁשָּׂדֶה זוֹ לֹא הָיְתָה שֶׁל מִצְרָן, יַד הַלּוֹקֵחַ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה מַחֲזִיק בִּמְעוֹתָיו, רָצָה מַחֲזִיר לַמִּצְרָן מָעוֹתָיו וְחוֹזֵר לְמִקְנָתוֹ. וְחַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל. וְאִם הַנִּגְזָל, שֶׁבָּא הַקַּרְקַע עַתָּה לְיָדוֹ, רוֹצֶה לְסַלֵּק הַלּוֹקֵחַ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מֶצְרָא, חֲזֵינָן, אִי יָדַע דִּזְבָנֵהּ וְהָיָה יָכוֹל לְסַלְּקֵהּ בְּעִדָּנָא דְסַלְּקֵהּ גַּזְלָנָא וְלֹא סַלְּקֵהּ, תּוּ לֹא יָכוֹל לְסַלּוּקֵהּ. וְאִי לֹא יָדַע בֵּהּ מִקַּמֵּי הָכִי, אַף עַל גַּב דְּאָתִי עֲלֵהּ לְבָתַר דְּסַלְּקֵהּ גַּזְלָנָא לַלּוֹקֵחַ, לָא בָטְלָא מִצְרָנוּתֵהּ בְּהָכִי.
מז הַמּוֹכֵר לְאִשָּׁה אוֹ לִיתוֹמִים קְטַנִּים, אֲבָל יְתוֹמִים גְּדוֹלִים אוֹ קְטַנִּים שֶׁאֵינָם יְתוֹמִים אִית בְּהוּ מִשּׁוּם בַּר מֶצְרָא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַמַּגִּיד פי"ב), אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מֶצְרָא. מָכַר לְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגֵינוֹס, אֵין הַמִּצְרָן יָכוֹל לְסַלְּקוֹ, לְפִי שֶׁהֵם סְפֵק אִשָּׁה. הַגָּה: וְדַוְקָא אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ נְכָסִים יְדוּעִים, אוֹ אַלְמָנָה, שֶׁאֵין לָחוּשׁ שֶׁמַּעֲרֶמֶת וְקוֹנָה לְבַעְלָהּ וְאוֹמֶרֶת לְעַצְמָהּ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַמְקַבֵּל וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א וּבְשֵׁם הָרִי"ף). קָנְתָה הִיא וּבַעְלָהּ בְּיַחַד, אֵין יְכוֹלִין לְסַלֵּק אֲפִלּוּ הַבַּעַל (רִיבָ"שׁ סִימָן שס"ט) הַקּוֹנֶה מִן הָאִשָּׁה, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֵית בּוֹ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מֶצְרָא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים). וְדַוְקָא מִצְרָן אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלֵּק אִשָּׁה, אֲבָל שֻׁתָּף יָכוֹל לְסַלְּקָהּ, דְּשֻׁתָּף עָדִיף מִמִּצְרָן (מהרי"ו).
מח קָטָן שֶׁהוּא מִצְרָן, אִם רוֹאִים בֵּית דִּין שֶׁזְּכוּת הוּא לוֹ, יְסַלְּקוּ אֶת הַלּוֹקֵחַ אוֹ יִטְּלוּ לוֹ חֶלְקוֹ עִם שְׁאָר הַמִּצְרָנִים.
מט הַמּוֹכֵר לְאֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁלּוֹ בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שֻׁתָּפוֹ בַּקַּרְקַע זָכָה בָּהּ, וְאֵין שְׁאָר שֻׁתָּפִין אוֹ שְׁאָר בְּנֵי הַמֶּצֶר נוֹטְלִים עִמּוֹ. הַגָּה: אִם הַלּוֹקֵחַ לֵית לֵהּ אַרְעָא וּדְחִיקָא לֵהּ שַׁעְתָּא, וְהַמִּצְרָן אֵין צָרִיךְ לָהּ רַק לְהַרְוָחָא בְּעָלְמָא, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֵית בֵּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מֶצְרָא (תוס' פ"ק דְּב"ב וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי מה' שְׁכֵנִים) ; וְיֵשׁ חוֹלְקִין (תוס' בְּפ"ק דְּב"ב וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי שָׁם בְּשֵׁם מוהר"ם), וּמִדִּבְרֵי מהרא"י (סִימָן ש"מ) ומהרי"ו (סִימָן צ"ט) נִרְאֶה כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְדַוְקָא שֶׁהַלּוֹקֵחַ מִן הָעִיר וְלֹא יָכוֹל לִמְצֹא בַּיִת בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל בְּלָאו הָכִי הַמִּצְרָן קוֹדֵם לְכֻלֵּי עָלְמָא (מהרא"י ומהרי"ו סִימָן צ"ה).
נ כָּל הָרוֹצֶה לִמְכֹּר קַרְקַע, וּבָאוּ שְׁנַיִם, כָּל אֶחָד מֵהֶם אוֹמֵר: אֲנִי אֶקַּח בְּדָמִים אֵלּוּ, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם בַּעַל הַמֶּצֶר, אִם הָיָה הָאֶחָד מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר וְהָאֶחָד מִשְּׁכֵנֵי הַשָּׂדֶה, שָׁכֵן הָעִיר קוֹדֶם. שָׁכֵן וְתַלְמִיד חָכָם, תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. קָרוֹב וְתַלְמִיד חָכָם, תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. שָׁכֵן וְקָרוֹב, שָׁכֵן קוֹדֵם. קָדַם אֶחָד מֵהֶן וְקָנָה, זָכָה, וְאֵין חֲבֵרוֹ שֶׁרָאוּי לִקְדַּם לוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ, הוֹאִיל וְאֵין אֶחָד מֵהֶם בַּעַל הַמֶּצֶר. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא מִקְרֵי שָׁכֵן אֶלָּא אִם הוּא חֲבֵרוֹ הָרָגִיל עִמּוֹ, אֲבָל מַה שֶּׁדָּר אֶצְלוֹ אֵינוֹ כְלוּם (רַבֵּנוּ יְרוּחָם בְּשֵׁם הַתוס' בְּהַכּוֹתֵב וְטוּר בְּסִימָן רנ"ג וְכ"כ הָרֹא"שׁ שָׁם). וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק (רַשִׁ"י (וְתוֹסָפוֹת) בְּהַמְקַבֵּל).
נא הָיָה הַקַּרְקַע שֶׁל אֶחָד וְהַבִּנְיָן אוֹ הָאִילָנוֹת שֶׁל אַחֵר, אִם יֵשׁ לְבַעַל הַבִּנְיָן אוֹ בַּעַל הָאִילָנוֹת זְכוּת בַּקַּרְקַע, כָּל אֶחָד מֵהֶם בֶּן הַמֶּצֶר שֶׁל חֲבֵרוֹ; לְפִיכָךְ, אִם מָכַר אֶחָד מֵהֶם חֶלְקוֹ, חֲבֵרוֹ מְסַלֵּק הַלּוֹקֵחַ אֲפִלּוּ (הַלּוֹקֵח) הוּא מִצְרָן. אֲבָל אִם אֵין לְבַעַל הָאִילָנוֹת אוֹ לְבַעַל הַבִּנְיָן זְכוּת בַּקַּרְקַע, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה אוֹמֵר לוֹ: עֲקֹר אִילָנֶיךָ, אוֹ: הֲרֹס בִּנְיָנְךָ, וּמָכַר בַּעַל הַקַּרְקַע, זָכָה הַלּוֹקֵחַ, וְאֵין בַּעַל הָאִילָנוֹת אוֹ בַּעַל הַבִּנְיָן מְסַלֵּק אוֹתוֹ. וְאִם מָכַר בַּעַל הַבִּנְיָן אוֹ בַּעַל הָאִילָן, הֲרֵי בַּעַל הַקַּרְקַע מְסַלֵּק אוֹתוֹ. הַגָּה: הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם, וּמָכַר הָאֶחָד בֵּיתוֹ לַמִּצְרָן, אֵין בַּעַל הָעֲלִיָּה יָכוֹל לְסַלְּקוֹ, דְּלָא מִקְּרֵי שֻׁתָּפִים זֶה לָזֶה, רַק דִּינָן כְּמִצְרָנִים (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל צ"ו).
נב וְכֵן אִם נִמְכַּר קַרְקַע הַסָמוּךְ לְזֶה, שֶׁהַקַּרְקַע לְאֶחָד וְהַבִּנְיָן לְאַחֵר, בַּעַל הַקַּרְקַע קוֹדֵם לְבַעַל הַבִּנְיָן, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לְבַעַל הַבִּנְיָן זְכוּת בַּקַּרְקַע, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.
נג בְּכָל הַקַּרְקָעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם יֵשׁ דִּין מִצְרָנוּת, אֲבָל בְּמִטַּלְטְלִין וַעֲבָדִים אֵין דִּין מִצְרָנוּת. וּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע כְּקַרְקַע, וְיֵשׁ בּוֹ דִּין מִצְרָנוּת. וְלָכֵן יֵשׁ דִּין מִצְרָנוּת בַּבָּתִּים. וְהוּא הַדִּין בִּמְקוֹמוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַמּוֹכֵר בִּמְקוֹמוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ יְכוֹלִין לְסַלֵּק (הַמּוֹכֵר) [הַלּוֹקֵח] מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה, וְיֵשׁ חוֹלְקִין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת ב' הַדֵּעוֹת). וְנִרְאֶה לִי, דְּהַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן, דְּאִם הָיָה פְגָם בְּזֶה לַמִּשְׁפָּחָה, כְּגוֹן שֶׁיּוֹשְׁבִין מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבַד, יֵשׁ לָדוּן כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ לְעִנְיַן הַמּוֹכֵר קִבְרוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַמַלְוִים בְּיַחַד בַּחֲנוּת, אֵין לוֹ דִין קַרְקָעוֹת וְאֵין הַמִּצְרָן אוֹ הַשֻׁתָּף מְסַלֵּק הַלּוֹקֵחַ כְּמוֹ בְּקַרְקָעוֹת, וְדִינוֹ כְּמוֹ מִטַּלְטְלִין. מִיהוּ, אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין הֶזֵּק לַשֻּׁתָּף הַשֵּׁנִי, מָצִי מְסַלֵּק לֵהּ. וְכֵן בְּכָל מִטַּלְטְלִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם דִּין מִצְרָנוּת, מִכָּל מָקוֹם (אִם) שֻׁתָּפִין (הֵן) בְּמִטַּלְטְלִין וְאֶחָד מָכַר חֶלְקוֹ, יָכוֹל הַשֻׁתָּף הַשֵּׁנִי לְסַלֵּק הַלּוֹקֵחַ, אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁאֵין הַשֻׁתָּף הַשֵּׁנִי נוֹחַ לוֹ כָּרִאשׁוֹן (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ כ' וד"ע).
נד הַנּוֹתֵן מַתָּנָה, אֵין בָּהּ דִּין בֶּן הַמֶּצֶר. הָיָה כָּתוּב בַּשְּׁטָר מַתָּנָה שֶׁאַחֲרָיוּת מַתָּנָה זוֹ עַל הַנּוֹתֵן, יֵשׁ בָּהּ דִּין בֶּן הַמֶּצֶר. וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ, מַה שֶּׁהָיָה שָׁוֶה. אָמַר הַלּוֹקֵחַ: כֵּן הוּא וְהַעֲרָמָה עָשִׂינוּ וּמְכִירָה הִיא וּבְכָךְ וְכָךְ קְנִיתִיהָ, נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל, כְּדִין הַשְּׁלוּחִין. וְהוּא שֶׁיִּטְעֹן דָּמִים שֶׁהֵן רְאוּיִים אוֹ יוֹתֵר מְעַט; אֲבָל אִם אָמַר עַל שְׁוֵה מָנֶה: בְּמָאתַיִם קָנִיתִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן. הָיָה כָתוּב בַּשְּׁטָר מַתָּנָה: "וְקִבַּלְתִּי עָלַי אַחֲרָיוּת מַתָּנָה זוֹ שֶׁאִם תֵּצֵא מִיָּדוֹ אֶתֵּן לוֹ מָאתַיִם", נוֹתֵן לוֹ בֶּן הַמֶּצֶר מָאתַיִם וְאַחַר כָּךְ מְסַלְּקוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא מָנֶה.
נה הֶקְדֵּשׁ לַעֲנִיִּים אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מֶצְרָא.
נו הָיְתָה שָׂדֶה שֶׁאֵצֶל הַמִּצְרָן הֶפְקֵר, וּבָא אֶחָד וְהֶחֱזִיק בָּהּ, אִם יִמְצָא כְּמוֹתָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁל הֶפְקֵר לְהַחֲזִיק בָּהּ, יָכוֹל הַמִּצְרָן לְסַלְּקוֹ; וְאִם לָאו, אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ.
נז הַמְמַשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ מְכָרוֹ לְזֶה שֶׁהוּא מְמֻשְׁכָּן בְּיָדוֹ, אֵין הַמִּצְרָן יָכוֹל לְסַלְּקוֹ. אֲבָל אִם מְכָרָהּ הַמְמַשְׁכֵּן לְאַחֵר, אֲפִלּוּ אֵינוֹ בֶּן הַמֶּצֶר, אֵין הַמַּלְוֶה יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ קָדַם הַמִּצְרָן וּקְנָאָהּ, יוּכַל הַמַּלְוֶה לְסַלְּקוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְהַמָּרְדְּכָי פֶּרֶק הַמְקַבֵּל וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם עִטּוּר), וְכֵן נִרְאֶה לִי לָדוּן וּלְהוֹרוֹת. וְהוּא שֶׁנִּרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁלֹּא הָיָה עָרְמָה בַּדָּבָר שֶׁהִלְוָה לַמּוֹכֵר כְּדֵי שֶׁיְּסַלֵּק הַקּוֹנֶה (טוּר). הַמַּלְוֶה לַגּוֹי עַל שָׂדֵהוּ אוֹ בֵּיתוֹ, וּבָא אַחֵר וּקְנָאוֹ, הַמַּלְוֶה מְסַלְּקוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְקַבֵּל וְתוֹס' פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ). הַמַּלְוֶה עַל בַּיִת, וְלֹא הִלְוָה עַל הַמַּרְתֵּף שֶׁתַּחְתָּיו, אֵין לוֹ שַׁיָּכוּת בַּמַּרְתֵּף, וְאִם קָנָה הַמַּרְתֵּף, הַמִּצְרָן מְסַלְּקוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף שָׁם וְכֵן דַּעַת הָרֹא"שׁ).
נח אִם בִּתְחִלַּת הַמַּשְׁכּוֹנָא בָּא הַמִּצְרָן לְעַרְעֵר לְעַכֵּב וְלוֹמַר: אֲנִי אַלְוֶה לְךָ, כִּי שֶׁמָּא כַּוָּנָתְךָ לְהַעֲרִים לִמְכֹּר לַמַּלְוֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב בְּיָדוֹ, כִּי יֹאמַר בַּעַל הַשָּׂדֶה: זֶה נוֹחַ לִי וְאַתָּה קָשֶׁה מִמֶּנּוּ. אָמְנָם אִם יֵרָאֶה לַדַּיָּן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עָרְמָה, דּוֹחִין אֶת הַמַּלְוֶה. אִם שָׂדֶה הַסְמוּכָה לַמַשְׁכּוֹנָא נִמְכֶּרֶת, הַלּוֶֹה מְעַכֵּב עַל הַמַּלְוֶה וְאֵין הַמַּלְוֶה מְעַכֵּב עַל הַלּוֶֹה. וְאִם אֵין הַלּוֶֹה חָפֵץ לִקְנוֹתוֹ, וּקְנָאוֹ אַחֵר, אֲפִלּוּ אֵינוֹ בֶּן הַמֶּצֶר, אֵין הַמַּלְוֶה יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִיָּדוֹ. וְאִם קָדַם הַמַּלְוֶה וְקָנָה, בֶּן הַמֶּצֶר מוֹצִיא מִיָּדוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלַמַּלְוֶה דִּין מִצְרָן (טוּר בְּשֵׁם הר"י בַּרְצְלוֹנִי וְכ"כ הָרֹא"שׁ וְהַמַּגִּיד בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א פי"ב), וְכֵן נִרְאֶה עִקָּר.
נט הַשּׂוֹכֵר בַּיִת מֵחֲבֵרוֹ, וְהַמִּצְרָן רוֹצֶה לְהוֹצִיאוֹ מִיָּדוֹ לְשָׂכְרוֹ לְעַצְמוֹ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
ס מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּיִת בִּשְׂכִירוּת, וּבַיִת שֶׁאֶצְלוֹ נִמְכָּר, אֵינוֹ יָכוֹל לִזְכּוֹת בּוֹ מִדִּין בֶּן הַמֶּצֶר. וְאִם קָדַם וּקְנָאוֹ, בֶּן הַמֶּצֶר יָכוֹל לְסַלְּקוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק, וּסְבִירָא לֵהּ דְּיֵשׁ בִּשְׂכִירוּת דִּין מִצְרָנוּת (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְר' יְרוּחָם בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א בְּשֵׁם ר"י בַּרְצְלוֹנִי).
סא שְׁנַיִם שֶׁשָּׂכְרוּ שָׂדֶה בְּשֻׁתָּפוּת, וְאֶחָד מֵהֶם רוֹצֶה לְהַשְׂכִּיר חֶלְקוֹ לְאַחֵר וְהַשֵּׁנִי רוֹצֶה לִזְכּוֹת בּוֹ מִדִּין בֶּן הַמֶּצֶר, הַדִּין עִמּוֹ כֵּיוָן שֶׁהוּא שֻׁתָּף בּוֹ.
סב הִשְׂכִּיר בֵּיתוֹ לְאַחֵר וְאַחַר כָּךְ מְכָרָהּ לוֹ, אֵין בֶּן הַמֶּצֶר יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ. הַגָּה: הָיָה בַּיִת וַחֲנוּת זֶה עַל זֶה, וּשְׂכָרָן לִשְׁנַיִם, וְאַחַר כָּךְ בָּא לְמָכְרָם, כָּל אֶחָד מִצְרָן לְשֶׁלּוֹ וּלְמַה שֶּׁהוּא דָּר בּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא לְיָדוֹ).
סג הִשְׂכִּיר בֵּיתוֹ לְאֶחָד וְאַחַר כָּךְ מְכָרָהּ לְאַחֵר, אֲפִלּוּ אֵינוֹ בֶּן הַמֶּצֶר, אֵין הַשּׂוֹכֵר יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִיָּדוֹ. הַגָּה: רְאוּבֵן הָיָה לוֹ קַרְקַע שֶׁמַּעֲלֶה מִמֶּנּוּ מַס לְשִׁמְעוֹן לְשָׁנָה, וּמָכַר שִׁמְעוֹן הַמַּס לְלֵוִי, וּרְאוּבֵן אוֹמֵר שֶׁהוּא מִצְרָן, אִם מָכַר שִׁמְעוֹן מִמְכַּר עוֹלָם הַדִּין עִם רְאוּבֵן, וְאִם לֹא מָכַר רַק לְשָׁנִים קְצוּבִים, אֵינוֹ אֶלָּא כְּמוֹכֵר חוֹב בְּעָלְמָא שֶׁאֵין בּוֹ מִצְרָנוּת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
א סָעִיף ב שומעין לו לבטל החלוק' כו' וזה אתי כדעת הא' שבסי' קע"ד ס"ה ויש לתמוה למה לא הביא דעת היש חולקין ועיין בב"י בל' הרא"ש וצ"ע ודו"ק:
ב סָעִיף ג שני אחים שחלקו כו' כ' בהגהת אשר"י ס"פ הכונס אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד ברנש ליטרא דדהבא מת בר זיזא ומת אריסיה והיו לבר זיזא בנים גדולים וקטנים והור' ר' ישמעאל בר' יוסי ליתן חצי זהב לבני בר זיזא הגדולים והחצי יהא מונח עד שיגדילו הקטנים וכשמת רבי ישמעאל בר' יוסי בא המעשה לפני רבי חייא והורה ליתן חצי הנשאר לבני האריס והחצי שזכו בו בני בר זיזא הגדולים לא יחזירו לבני האריס שע"פ ב"ד זכו וגם לקטנים לא יתנו כלום מא"ז עכ"ל והמעשה הזה הוא בירושל' הובא ברי"ף סוף פ' הכונס וז"ל שם מהו דיימרון דקיקי' לרברבי' נחלוק עמכון יכולין למימר להו מציא' מצאנו אמר ר' יצחק לית בין דקיקיא לרברביא אלא שניתן לו מתנה עכ"ל ומשמע לי דר' יצחק פליג וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי בירושלמי לשון א"ר פלוני דהוא פלוגתא וקאמר דאין חילוק בין דקיקיא לרברביא אלא כמי שניתן לו לבר זיזא מתנה וא"כ צריכים הגדולים לחלוק עם הקטנים ואפשר גם הגה' אשרי הבינו כן רק שפסקו דהגדולים לא יתנו כלום כיון דהוי פלוגתא בירושלמי א"כ ה"ל הגדולים מוחזקים וא"צ ליתן כלום לקטנים ולפי זה היכא דתפסי הקטני' בגוונ' דמהני תפיס' בפלוגתא דרבוות' אין מוציאין מידם החצי ומהרש"ל כתב בפרק הכונס סי' ל"ב וז"ל ובנים קטנים של בר זיזא אין להם דין עם הגדולים בעבור החצי' שהרי הוא כאילו ניתן להם מתנה או כמו שמצאו מציאה עכ"ל נראה שהבין דלר' יצחק נמי לא זכו הקטני' ומפרש לית בין דקיקיא לרברביא אין להם דין עם הגדולים או שהגיה לית דין במקום לית בין וכן הוגה באלפסו' החדשי' שנדפסו מקרוב אבל בכל ספרי האלפסו' הישנים איתא לית בין גם בהגהת מיימוני פי"ד מהל' נזקי ממון וכן בבעל העיט' בדיני פקדון דף מ"ח ע"א הובא הירושלמי הזה כן לית "בין כו' בבי"ת וכן הוא בירושלמי עצמו בפ' הכונס לית בין כו' וכן בירושלמי פרק כל הנשבעין אין בין כו' בבי"ת ומשמע כדפי' ועוד דאי כוונת ר' יצחק ג"כ לומ' דלא זכו הקטנים מאי חידש בזה ועוד דהל"ל בקצור הרי כמי שניתן להם מתנה ולאיזה צורך אמר לית בין דקיקיא לרברביא הלא מעיקרא נמי קאמר הירושלמי דלית לקטנים זכיה בממון של הגדולים ועוד דלשון כמי שניתן לו מתנה שבכל ספרי הרי"ף משמע כדפי' היינו שניתן לו לבר זיזא מתנה והיורשין חולקין בשוה דאל"כ הל"ל כמי שניתן להם מתנה ואע"ג דבאמת בירו' עצמו איתא להן ודאי דלשון להן יש לפרשו על היורשים ור"ל שאין זה כמו מציאה רק כמו שניתן להם להגדולים מתנה שיש גם לשאר האחין חלק בה אבל לשון לו אי אפשר לפרשו על הגדולים לבד רק על אביהן של היורשים שכוונת ר' יצחק לומר שמאחר שממון זה בא להגדולים מכח ירוש' אביהן הרי הוא כאלו ניתן לו לאביהן מתנה וא"כ גם הקטנים זכו בחציה ואם כן כל היכא דאירע עובדא כה"ג שדיין א' פסק כך ונתן החציה ליורשי' גדולים ואח"כ פסק דיין אחר להפך הוי ספיק' דדינא אי הגדולים צריכים ליתן לקטנים וכדפי' ואי תפסי קטנים מן הגדולים לא מפקינן מנייהו (ועיין מ"ש לעיל סוף סי' ס"ב) וכן בכל דוכתא היכא דאירע כה"ג כן נ"ל:
ג סָעִיף ג יכול לבטל כל החלוק' וע"ל סי' רפ"ח ס"ב ובהג"ה: $דין מצרנות
ד סָעִיף ה אחד מן האחין כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' פ"ט ועיין מדיני מצרנות בתשובת ן' לב ספר ב' סי' מ"א וסי' ד' דף ס"ג ועיין מדיני מצרנות בתשובת ר"א ן' חיים סי' פ"ב וק"ו וקי"ד וקי"ט וקכ"ה ובתשו' ר"מ אלשיך סי' קמ"ח:
ה סָעִיף ה אם הוא מצרן מסלקו השותף כו'. אף אם כבר קנאה המצרן השותף מסלקו ולאפוקי מפירש"י שכתב הרא"ש משמו דדוקא אם באו כאן לקנות אז השותף קודם אבל אח"כ לא יכול לסלקו והרא"ש לא כ"כ ע"ש ובזה יתיישב תמיהת הסמ"ע ודוק נ"ל: מעש' בא לפנינו בא' שנשבע לחבירו למכור לו קרקעו ובא המצרן לסלקו וטען המוכר מאחר שאתה רוצה בה לא אמכרנ' כלל שהרי לא נשבעתי רק לחבירי ופסקנו כיון שעדיין לא היה קנין בדבר יכול המוכר לחזור בו ויחזיק הקרקע לעצמו (ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' רצ"ט):
ו סָעִיף ז על המצרן להביא ראיה עיין בסמ"ע ס"ק י"ב והיינו דלא כב"ח:
ז סָעִיף ט נשבע הלוקח בנק"ח כו'. והא דכתב לקמן סעיף נ"ד אבל אם אמר על שוה מנה בר' אינו נאמן עיין בב"י שכתב דיש לחלק וסבר' נכונ' הוא ובא"א ד' צ"ב ע"א כתב דכאן איירי דקבל עליו אחריות מפורש בק"ק והוא טוען שעשו קנוניא:
ח סָעִיף ט והוא יודע בודאי כו' עיין בסמ"ע ס"ק ט"ו עד אין זה מוכרע והב"י והרב המגיד הסכימו דדוקא בטענ' ברי משביעו וכ"נ:
ט סָעִיף ט גבאה בחובו כו' כפי שומת ב"ד הקרקע כו' דברי הר"ב והסמ"ע בכאן אינם נכונים לפע"ד דמה ענין שומת הקרקע לכאן וכשתעיין בריב"ש שם תראה שפסק אפי' בלוקח שקנה כבר קרקע והיא תחת ידו ובא בעל חוב לטורפה והקרקע אינו שוה כדי כל החוב א"י לסלקו הלוקח בכדי שומת מה ששווה הקרקע כי יכול הב"ח לומר או תן לי כל חובי או תן לי הקרקע שהיא שוה בעיני כדי כל חובי וכל זמן שאינך משלם לי כל חובי היא שלי ואע"פ שאין בזה תועלת ללוה כגון שהלוה כבר מת ולא הניח נכסים מ"מ יוכל הב"ח לומר כן. כן מבואר שם בריב"ש בתשוב' להדיא וא"כ א"א לומר כאן שיתן לו כפי שומת הקרקע משום דהוא מצרן דודאי מצרן לא עדיף מלוקח שכבר קנה קרקע והיא תחת ידו שיכול הב"ח לטרוף הקרקע ממנו א"ל שישלם לו כל חובו ונהי שיסלקו משום דינא דב"מ ויחזיק הקרקע תתת ידו יטרוף הב"ח אח"כ הקרקע ממנו אם לא ישלם לו כל חובו ועוד דבריב"ש היה שם מעשה שהלוקח היה מצרן ואפ"ה פסק שם שהב"ח יכול לטרוף ממנו הקרקע ואין הלוקח יכול לומר לו אתן לך כפי שומת ב"ד הקרקע כי הב"ח יכול לו' או תן לי שיעור כל חובי או אקח הקרקע ע"ש מבואר כן להדיא אך מ"ש הריב"ש בסוף התשובה ומביאו ב"י אין הפי' כמו שהבינו הר"ב והסמ"ע דבריו דא"כ קשיא כל הא דאמרן ועוד שהרי כ' הריב"ש וז"ל ובענין זה נראה שהלוקח יכול לסלקם בדינא דב"מ בכדי שישומו ב"ד שהיה שוה החוב ואף ע"ג דקי"ל דשויה מנה וזבין בר' דצריך ליתן לו ק' [ר'] דאין אונאה לקרקעות זהו אם קנאה במעות בעין אבל אלו שקנאו בדמי חובם הרי הוא כמי שהחליף קרקע במטלטלין שכ' הרמב"ם ששמין המטלטלין כו' א"ו בסוף התשובה מיירי מענין אחר דהיינו אם אירע שכבר קנה הב"ח מן הלוה הקרקע בדמי חובו יכול המצרן לסלקו ונותן לו מה שהיה שוה החוב ואין רואין מה שהיה שוה קרקע דמה ענין שומת קרקע לכאן הלא כל מצרן צריך ליתן מה שנתן הקונה בעד הקרקע וכאן שנתן הב"ח בעד הקרקע ש"ח צריך המצרן לחזור וליתן לו מה שנתן הוא ולכך שמין מה שהי' שוה או [אז] שטר חוב שלו בין פחות מהקרקע או יותר וכך צריך ליתן לו מהשתא ולא שייך כלל לו' שהב"ח יאמר לו או תן לי שיעור חובי או הקרקע שהרי עתה אין הלוה חייב לו כלום שכבר נפרע ש"ח שלו שהרי קנה הקרקע בדמי חובו ואלו היה הקרקע עתה ביד הלוקח לא היה יכול לטורפה שהרי אין לו שום חוב על הלוה והמצרן הוא כלוקח רק שצריך לחזור וליתן לו מה שנתן הוא והיינו הש"ח שלו וע"כ שמין החוב מהשהיה שוה החוב והיינו דכ' הריב"ש ואע"ג דקי"ל דשויא מאה כו' כלומר וה"נ הרי הש"ח היה חוב של ר' ויאמר אע"פ שהקרקע אינה שוה רק ק' אני קניתי כפי סך הש"ח שלי שהוא ר' ואין אונאה לקרקעות זהו אם קנא' במעות בעין דהיינו אם היה נותן בעדה ר' מזומנים שהוא ברור שנתן בעדה ר' אבל אלו שקנאוה בדמי חובם הרי הוא כמו שהחליף קרקע במטלטלים ששמין המטלטלים ה"נ שמין הש"ח מה שהיה שוה כל זה נ"ל ברור כוונת הריב"ש והוא ברור ונכון לדינא ודלא כהר"ב והסמ"ע ואילולי דברי הר"ב בד"מ והסמ"ע היה אפשר לדחוק ולומר דהרב לא כתב דבריו ע"פ דעת הריב"ש אלא ע"פ דעת הרא"ש והט"ו לעיל ר"ס ק"ט סוף סעיף א' דאין הב"ח יכול לו' תן לי כל חובי או הקרקע רק יכול לסלקו היורש או הלוקח בכדי מה ששוה הקרקע וא"כ הרב כאן בהגהה מיירי שהשט"ח עדיין קיים אך מדברי הסמ"ע ס"ק ט"ז לא משמע כן דמשמע בסמ"ע שהרב הוציא כן מהריב"ש שם וכ"כ בד"מ להדיא וז"ל כתב בתשובת בר ששת סי' תפ"ג שאף בטורף בשומת ב"ד אית ביה משום דינא דב"מ ובעל המיצר אין חייב ליתן לטורף אלא כפי מה ששמו ב"ד הקרקע אע"פ שהחוב הוא יותר מזה ואע"ג דקיימא לן דשויה מאה כו' דשאני התם כו' משא"כ כאן דאע"פ שחייב לו יותר מדמי הקרקע לא טריף רק בעד שומת ב"ד הקרקע עכ"ל ד"מ והא ליתא דאין כוונת הריב"ש כן אלא כמ"ש ולפמ"ש לעיל ר"ס ק"ט סעיף א' דהעיקר כהראב"ד והרמב"ן ובעה"ת ודלא כהרא"ש והט"ו א"כ גם כאן אם בא הב"ח לטרוף והש"ח שלו קיים אין המצרן יכול לסלקו עד שיתן לו שיעור כל חובו וכמ"ש הריב"ש וכן עיקר:
י סָעִיף יא וי"ח כו'. פי' דאפי' לכתחלה יכול הכל למכור לאחד:
יא סָעִיף יב היו הרבה שותפין כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קכ"ה וקכ"ו ובס' א"א דף צ"ב ע"א:
יב סָעִיף יג ודוקא בשדה אחת כו'. נ"ל פשוט דתלוי הכל בשני שדות ואפי' לקחן מאחד יכול לסלקו מאחד ומ"ש המחבר אחד שלקח משנים לרבותא כתב משנים דאפ"ה א"י לסלקו מחציו ומ"ש בסל"ז שהרי היא והאחרת קנה כאחד ר"ל כל האחרו' והראיה שהרי התחיל מכר כל נכסיו וסיים שהרי היא והאחר' (מס"ק י"א ע"כ מצאתי בכתביו שכתב בימי חורפו)
יג סָעִיף יג אבל המוכר קרקע כו'. לרבותא כתב המוכר קרקע דל"מ אם שנים מכרו קרקע לשנים יכול לסלק לאחד מהן אלא אפי' א' מכר קרקע לשנים יכול לסלק אחד מהן וק"ל:
יד סָעִיף יד בעל בנכסי אשתו כו'. עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' פ"ב דף קכ"ו ע"ר:
טו סָעִיף יד וסילק את הלוקח כו' וכתב הב"ח ונראה דמתחלה כשבאו האשה והעבד להסתלק מלוקח יכול הלוקח לו' להם לא תסתלקו דשמא לא יתרצה בעל ואדון עיין בתשו' ן' לב ספר ד' דף ע"ז:
טז סָעִיף טז אינו רשאי לקנות כו' ע"ל סי' קפ"ה ס"ג [ס"ב]:
יז סָעִיף יז וכן נ"ל עיקר כו' והב"ח פסק דא"י לסלק להיורשים דממילא וע"ש ואין אלו אלא דברי תימא ופשט דברי הטור הן כפי פי' מור"ם ודלא כב"ח:
יח סָעִיף יח וי"ח כו' ועיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קצ"ג:
יט סָעִיף כב יש מי שאומר דמצרן כו' כ"כ הטור בשם הרמ"ה ונר' כוונת הרמ"ה דא"י המצרן להרשות לאחר אפי' שיהיה להמצרן וכמ"ש הסמ"ע וכן משמע ממ"ש בסיפא אבל למיהוי בדוכתא לאזמוני זוזי כו' משמע דוקא לאזמוני זוזי הא לאו הכי לא ולא כהב"ח שפי' דדוקא שיהיה של המורשה הא להמצרן יכול להרשות וכתב דלישנא דאורכת' הכי משמע ונקיט לישנא דתלמודא ע"ש ואדרבא לישנא דאורכתא בש"ס שם משמע שיהיה של המרשה ע"ש ואין להקשות דהא כתב הטור לעיל סי' קכ"ב בשם הרמ"ה דאפי' אינו מקנה לו גוף הדבר יכול להרשות עליו י"ל דס"ל להרמ"ה דכיון דהרשאה היא תקנת חכמים דשליח שוייה וכדאי' בפוסקים ובר מצרן נמי תקנת' היא הוי כתקנתא לתקנתא דלא עבדינן וע"ש בסמ"ע עד דהא כבר כתב הטור כו' והב"ח תירץ דשאני הכא דלא מכר לו כל השדה אלא חלק ששית וכיוצא בו ע"ש:
כ סָעִיף כד ואי"ל תן לי כמו שלקחתי כו' המחבר לטעמיה שכ' בב"י סל"ט שהרמב"ם אינו חולק אהרמ"ה ולכן כ' לעיל סכ"ג וה"ה אם קדם הלוקח ופרע אין המצרן יכול לסלקו אלא בכעין מעותיו (ג"ז כ' בימי חורפו):
כא סָעִיף כו הי' רוצה הלוקח כו' עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' פ"ב מדף קכ"ה ואילך והי' קכ"ה:
כב סָעִיף כח מכר לו קרקע מעט כו'. ע' בס' א"א דף צ"ב ע"ב:
כג סָעִיף כח רואין אם מכר לו אח"כ ביוקר כו' פי' דאם לא הבליעו אף שהמתנ' היא כמו זאת שמכר לו הרי הוא מצרן אבל אם הבליע אז דוקא אם היא שוה יוכל המצרן לסלקו אבל אם אינו שוה אף שהבליע לא יהא אלא מכר ואינו יכול לסלקו ודוק (ג"ז כתב בימי חורפו):
כד סָעִיף כט בא הלוקח כו' עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' קכ"ה:
כה סָעִיף כט דאינו נעשה שלוחו בע"כ עיין בסמ"ע ס"ק נ"ג עד ודע שכתב המרדכי לפני זה דלא מהני קנין בסילוק המצרן משום דהוי קנין דברים וכו' עכ"ל והא דאמרי' בש"ס צריך למיקניה מיניה היינו בשכבר קנה הלוקח ויש עכשיו זכות למצרן בקרקע לכך מהני קנין דעכשיו ולאו קנין דברי' הוי ולכך כשעדיין לא קנה וא"ל זיל זבין לנפשך כי לא בעינ' יוכל להסתלק אף בלא קנין כיון שאמר כן לא נעשה הלוקח שלוחו בע"כ ומ"ש בש"ס זיל זבין לא אבד זכותו היינו כשלא אמר לא בעינא ליה ואין במשמעות הל' ביטול שליחות וכך פי' דברי המרדכי בתשו' ר"א ן' חיים סי' קכ"ה ועפ"ז הוכיח דליתא לדברי המרדכי לדע' הפוסקים בסל"ב דס"ל דאחר שקנ' ושתק המצרן איבד זכותו א"כ ל"ל קנין דהא בשתק ומחל סגי אלא מוכח דלא ס"ל הא דהמרדכי ובודאי דברי מור"ם בז' תמוהין דחש ליחידאי:
כו סָעִיף לב שיעו' שילך ויביא מעות כו'. ואם נודע לו בחול המועד והביא מעות מיד אחר המועד אינו מפסיד שאף על פי שדנין בח"ה מ"מ אין ב"ד קבוע בח"ה כשאר ימים כן כתוב בתשו' מבי"ט סי' ס"ו עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' פ"ד ובתשוב' ר"מ אלשקר סי' קי"ח ובתשו' ן' לב ס"ג סס"ג:
כז סָעִיף לד היה בן המצר כו'. עיין בתשו' מהר"מ אלשקר סי' קי"ח ובתשו' ר"ל ן' חביב סי' ס' וס"א באריכות ובתשו' מבי"ט סי' כ"ו מדינים אלו וח"ב סי' קס"ח גם בתשובת רא"ן ששון סי' ר"ה ובתשובת רשד"ם סי' רצ"ז:
כח סָעִיף לד שיודיע לאוהבי כו' אם רוצה לקנות פי' דשמא יודעים הקרובים בודאי שהמצרן רוצה לקנות לכך יודיע לאוהבים קרובים דמצרן לשאול את פיהם אם רוצה המצרן לקנות וע"כ כתב רוצה ל' יחיד וכן כוונת הע"ש דמ"ש והם יודיעו לו ר"ל המוכר ובסמ"ע לא הבין דברי מהרא"י והע"ש כן ודחק עצמו בפי' רוצה ל' יחיד (גם זה כתב בימי חורפו):
כט סָעִיף לז מכרה למי שקנה הוא ממנו עיין בטור ובתשו' מהרא"ן ששון סי' קכ"ו:
ל סָעִיף לז וה"ה אם מכרו לבן כו' צ"ע לדינא באח' שמכר קרקע שלו לבנו ובא בעל המצר לסלקו אי יכול לסלקו דהבן יכול לו' דזהו יותר ישר וטוב שאני מחזיק אחוזת אבותי ולזה הדעת נוטה לכאורה וצ"ע:
לא סָעִיף לז ואם בא אדם אחר ליקח כו' נ"ל שהוא כמו ואם בא אפי' אדם אחר ליקח לכתחלה אין הבעלים הראשוני' יכולים לעכב ודוק (ג"ז כ' בימי חורפו):
לב סָעִיף לז המצרן יכול לסלקו הטע' דלא מיקרי בעלי' ראשוני' אלא כשמכר' המוכ' לאות' שקנו ממנו דאל"כ אין לדבר סוף וק"ל:
לג סָעִיף לח אין המצרן יכול לסלקו כו' אע"ג דחוזר ומשכיר' אפי' לאותו עכו"ם דמ"מ יכול לו' ארי' אברחא מהגוף כ"כ הב"י בסנ"ז ע"ש המרדכי בשם תשובו' מהר"ם ואם קנה מצדוקי שקורין קראים האריך בתשוב' ר"א ן' חיים סי' קכ"ה צדד ג"כ דאין המצרן יכול לסלקו ע"ש:
לד סָעִיף לט אא"כ יש צד א' כו' בת"ה צירף לזה הטעם שהקונה היה שותף להמוכר בחובות ומור"ם כ' סתם שיש צד אחר בדבר שאין לסלקו משום דס"ל כהב"י בסע"ב דמטעם שהיה שותף עמו לבד לית משום דינא דב"מ וכמ"ש בסמ"ע וכן עיקר ודוק (ג"ז כ' בימי חורפו):
לה סָעִיף מ המוכר לעכו"ם כו' עיין בתוספות פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א ע"א) ד"ה ולא לסופר ארמאי ובהרא"ש שם ובמע"מ פ' הגוזל בתרא:
לו סָעִיף מ כל אונס שיבא כו' ואם קנה מהעכו"ם בית שאצל ישראל יוכל להשכיר לעכו"ם אבל לא למכור. מהרש"ל ביש"ש פ"י דב"ק סי' ק"ד וע"ש דאזיל לטעמי' ועיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' קי"ח ובתשו' רמ"א סי' פ"ו ד' קס"ט ע"ד ובתשובת מהרשד"ם סי' רל"ג ורפ"א:
לז סָעִיף מא כדי להשחית נחלתו פי' ומתוך כך שכרה ומעלה רי"ו הביאו ב"י בס"ס:
לח סָעִיף מב המוכר שדה רע כו'. מכאן נרא' בא' שעקר דירתו לעיר אחרת ומכר ביתו שהיה לו בעיר שהי' דר בו כבר לא' מבני אותו עיר דאין בן המצר של אותו בית יכול לסלקו ללוקח דהא בסי' ק"ץ סי"ב כ' הט"ו דבזה מיקרי מוכר שדהו מפני רעת' ודוק:
לט סָעִיף מד טען הלוקח כו' עיין בתשוב' מהרשד"ם סי' רכ"ח:
מ סָעִיף מה לפיכך אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה כו' פי' וכגון זה מיקרי ספק שהרי טוען הלוקח שמא גזלן אתה או אריס אתה או ממושכן שדה זו בידך צריך המצרן להביא ראיה ופשוט הוא רק שבסמ"ע ס"ק פ"א לא הבין כן (ג"ז כ' בימי חורפו):
מא סָעִיף מה אריס אתה לשדה זו כתב הב"י במחודש ל"ג שנראה מהעיטור וכ"פ התו' והנ"י דמי שהוא אריס בשדה וקנה שדה הסמוכה לה אין בעל השדה שהוא אריס בו מסלקו ואע"פ שהגוף שלו ול"ד למ"ש בסעיף נ"ח דלוה מעכב על המלוה דבאריס בתי אבו' מיירי דכיון דא"י לסלקו הוה ליה כשותף:
מב סָעִיף מה צריך בעל המצר להביא ראיה פי' ואי לא מייתי ראי' נשאר הלוקח בהשדה ואפי' שבועת היסת אינו צריך לישבע שהרי מספק יכול לטעון כן עכ"ל סמ"ע משמע מדבריו דאף אם טוען ברי א"צ לישבע כיון דהיה יכול לטעון כן מספק וגם מדכ' שם גם בטור לא נזכ' שום שבועה בזה משמע דס"ל דאפי' בברי אצ"ל והוא תמוה דמאי איכפת לן במאי שהיה יכול לטעון ספק מ"מ עתה שטוען ברי ישבע היסת וזה א"צ לפנים ועוד דהא כי טוען מפני המס מכר לו דהי' יכול לטעון שמא מפני המס מכר לי וכמ"ש הוא בעצמו ס"ק ע"ט ואפ"ה כשטוען ברי צריך לישבע כמו שמבואר בטור ורמב"ם ומחבר אבל האמת יורה דרכו דהט"ו והרמב"ם סמכו אמ"ש בסמוך דאם לאהביא ראיה ישבע הלוקח דה"נ אם טוען ברי צ"ל ולית דין צריך בשש דאין חילוק בין דין זה לדין דטוען מפני המס מכר לי דבברי הכא והכא נשבע ובשמא אצ"ל ויותר מזה צל"ע אם טוען שמא מפני המס מכר לי אם צריך ג"כ המצרן להביא ראיה דנרא' כיון שהמצרן מברר שהוא מצרן והוא טוען שמא מפני המס מכר אין ספק מוציא מידי ודאי ומ"ש אפי' היה בדבר ספק היינו כדמפ' ואזיל שטוען שמא אריס אתה שזכות המצרן בעצמו הוא בספק שהרי הוא בא להוציא מכח השדה שעל המצר ושדה זו בעצמה בספק אם היא שלו משא"כ בטוען שמא מפני המס מכר שהמצרן הוא ודאי רק שבא עליו מצד אחר אפש' לומ' דאין המצרן צריך להביא ראי' וכן משמע מהרמב"ם שכתב אפילו היה בדבר ספק כו' לפיכך כו' וע"כ האי לפיכך קאי אאפי' היה בדבר ספק וכדפי' דאי כהסמ"ע האי אפי' בדבר ספק קאי אמס ולא היה להמחבר לעשות סעיף בפני עצמו וא"כ אי אמרת דבטוען שמא מפני המס מכר לי צריך המצרן להביא ראיה ל"ל להרמב"ם לאשכח גוונא אחרינא הל"ל הך גוונא דטוען שמא מפני המס מכר לי א"ו הכא א"צ המצרן להביא ראיה והגע עצמך דאם תאמר כן בטלת דין מצרנות שיטעון שמא מכר לגאול בקרוב או לקנות שדה יפה או ליתן מנות המלך או למזונות וכה"ג דברים הרבה ויצטרך להביא המצרן ראיה על כל אלא דוקא כשטוען ברי ודוק ויש ליישב ולדחוק שכוונת הסמ"ע ס"ק ע"ט ג"כ כמ"ש (ע"כ כתב בימי חורפו) שוב מצאתי כ' במקום אחר וז"ל סמ"ע ס"ק פ"א ואפילו שבועת היסת א"צ כו' אע"ג דבטענ' מס כ' בס"ק ע"ט דנשבע היסת הלוקח אע"ג דהוי נפטר בספקו וכמ"ש שם יש לחלק בין היכא דבא לטעון עליו על שדה שלו שאינו מצרן שלו או בין היכא דידוע שהוא מצרן ודאי וטוען שלקחה מפני מס כו' כן נ"ל לפ' דעת הסמ"ע בזה אמנם צ"ע לדינא כי מנ"ל לחלק בזה ומה שלא כתבו הרמב"ם וטור שבוע' בזה י"ל דסמכו אתחילת דבריהם בטענת מס ודוק עכ"ל:
מג סָעִיף מז לאשה או ליתומים אפי' יש להם אפוטרופסים ר"א ן' חיים סי' קי"ד ופשוט וע"ש:
מד סָעִיף מז אין בו משום דינא דב"מ אפי' המצרן ג"כ אשה או יתום מרדכי בשם מהר"ם ע' בתשו' ר"מ אלשיך סי' פ"ד:
מה סָעִיף מז הקונה מן האשה כו הקונה מן היתומים ע' בתשו' ר"א ן' חיים סי' קי"ב שכ' דדינו כקונה מן האשה ודלא כריב"ש ע"ש ועיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' צ"ה וסי' ק"ו וסי' קי"ד וקי"ט וקכ"ה:
מו סָעִיף מז ודוקא מצרן א"י לסלקו לאש' ואפי' יש למצרן היזק ראיה מבית זה כ"כ בתשו' רא"ן חיים סי' י"ט ע"ש שהאריך:
מז סָעִיף מז דשותף עדיף ממצרן וה"ה שוכר לדעת הרא"ש ומור"ם שם ועיין בתשובת ר"א ן' חיים שם שכ' שהריב"ש סי' ס"ט חולק ע"ז ומסיים כיון דהפוסקים חולקין ע"ז המע"ה ולוקח חשיב מוחזק ע"ש עיין בתשובות ר"ש כהן השייכי' לספר ב' סי' כ"ז ובתשו' מהרא"ן ששון סי' קכ"ו דף קל"ח ע"ב:
מח סָעִיף נ ויש מי שחולק צ"ע דלא ראיתי מי שחולק ומה שנרשם בצדו רש"י פ' המקבל ליתא (ג"ז כתב בימי חורפו):
מט סָעִיף נא והיה הקרקע של א' כו' ע' בתשו' סי' קכ"ז וקכ"ח ובתשו' ר"א ן' חיים סי' פ"ז מדף קכ"ה ואילך:
נ סָעִיף נא או לבעל הבנין זכות בקרקע כו' עיין בתשו' רא"ן ששון סי' קכ"ח בדינים אלו ובישוב דברי הרא"ש בזה והביא שם דברי מהר"י ן' לב מ"ש בזה ועיין בתשו' ן' לב ח"ב סי' י' וי"א האריך מאד בדינים אלו ובישוב דברי הפוסקים:
נא סָעִיף נא הבית והעליי' של שניהם כו' עיין בסמ"ע ס"ק צ"ה וגם בתשו' רא"ן ששון סי' קכ"ח הקשה אדברי ב"י כהסמ"ע ודברי הסמ"ע ז"ל נכונים:
נב סָעִיף נג בכל הקרקעו' כו' עיין בתשו' מהרי"ט סי' ט"ו ובתשו' ר"ש כהן השייכים לס"ב סי' כ"ו:
נג סָעִיף נג וה"ה במקומות ב"ה ע' בסמ"ע ס"ק צ"ט שכ' ז' להטור ובמקומו' שבב"ה כ' הראב"ד מן הדין יש בהן מצרנות אע"פ שאין מתקבל על הדעת כו' עד והעתקתי ל' ר"ת והראב"ד הנ"ל כדי ללמד ממנו במקום אחר שאם עין הדיין רואה שיש צד ישר וטוב שלא לסלק הלוקח שיכול לצרף סברות הנ"ל עכ"ל היינו ע"פ מ"ש הרשב"א שצדד לצרף דעת ר"ת ומביאו ב"י וד"מ אבל אין נ"ל מדברי הרשב"א ראי' דהרי לא כ' שפשט המנהג שלא כר"ת גם לא היה בזמנו הרבה החולקים על ר"ת לכך נראה עיקר כמ"ש הת"ה סי' של"ח דהוא בתראה ומביאו ב"י וד"מ שאין לצרף דעת ר"ת דכיון דכולהו רבוותא דחו דברי ר"ת לגמרי דלא נהגינן כותיה וגם שכן מנהג פשוט ע"ש וגם משמע מדברי רשב"א שלא צירף דעת ר"ת להלכ' למעשה רק לפלפול בעלמ' ע"ש:
נד סָעִיף נג המלוים ביחד כו' עמ"ש לקמן שנ"ט:
נה סָעִיף נג מיהו אם נרא' לב"ד כו' היינו ע"פ מ"ש בד"מ שאין הכרח בדברי ב"י לדחות דברי מהרי"ק ולפע"ד דברי הב"י נכונים דכיון דמהרי"ק לא כ"כ אלא ממשמעות דברי הרמב"ם ובאמת לא משמע ברמב"ם מידי א"כ נקטי' דאין דינא דב"מ במטלטלי כלל בתשו' מבי"ט ח"א סי' קמ"ד כ' שמי שרוצה למכור ש"ח שלו לא' בפחו' קודם הזמן יכול הלוה לכופו למכרו לו בזה הסך והביא ראיו' מכאן ואינה ראיה כלל עוד הביא שם ראיות אחרות שאינן ראיות כלל וכמ"ש בספרי ומן הסברא נראה שא"י לכופו שיוכל המלו' לו' לפלוני אני רוצה להנות ולא לך ודוק ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' קצ"ג ובתשו' ן' לב ספר ד' ד' ס"ג:
נו סָעִיף נז הממשכן שדה וכו' עיין בתשו' רא"ן ששון סי' קכ"ח ובתשו' ן' לב ספר ד' דף ס"ג ודף ע"ג:
נז סָעִיף נז ולא הלו' לו על המרתף כו' וע"ל ר"ס רצ"א בהג"ה וצריך לחלק בין משכנתא לאם היה שלו לגמרי וצ"ע:
נח סָעִיף נח אם בתחלת המשכונתא כו' עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' פ"ב ותמצא נחת מדף קכ"ה ואילך וסי' ק"ו וקי"ד וקי"ט וקכ"ה ובמהרשד"ם סי' רכ"ח:
נט סָעִיף נח אין המלוה יכול להוציאו מידו כו' הב"י לטעמיה שכ' דהרמב"ם חולק במ"ש או ממושכן כו' וליתא דאפשר דה"ק שמא ממושכן שדה זו בידך והלוה יחפוץ לקנו' השדה שעל מצר שלו וזה דעת מור"ם שכ' לעיקר דלמלוה דין מצרן ולעיל בסמ"ה הסכים לדברי המחבר ודוק (גם זה כ' בימי חורפו:
ס סָעִיף נט השוכר בית מחבירו כו' עיין בס' א"א דצ"ב ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קע"ט ובתשו' רשד"ם סי' רצ"ז:
סא סָעִיף נט אין שומעין לו והעלה בתשו' ן' לב ח"ב סי' מ"א דבחזק' חנות או בתים לכל הדעות אין בו משום דינא דב"מ כשרוצה למכור החזקה לאחר ע"ש באורך וכ"כ בתשובות דברי ריבות סי' נ"ט שפסקו כל גדולי הקדמונים החכמים השלמים קדושים אשר בארץ המה וגם אחרונים כולם הסכימו דבשום חזקה לית בה משום דינא דב"מ וכן הוא בתשובת מהרא"ן ששון ר"ס פ"א וסי' קכ"ו וקכ"ז ובתשו' מהרשד"ם סי' רכ"ח וע' ע"ש בסי' רע"ז ורצ"ו ורצ"ט וע' בתשו' מהרש"ל סי' מ"ג ובספרו יש"ש פ' השוכר את הפרה סי' ל"ג ופ' הגוזל בתרא סי' כ"ד שפסק ג"כ דאין בשכירות דינא דב"מ דלא אמרי' בכה"ג שכירות ליומא ממכר הוא ועיין בב"ח ועמ"ש סי' שי"ג ס"ג וסי' ש"י וסי' של"ד:
סב סָעִיף ס ויש מי שחולק וס"ל דיש בשכירות דין מצרנות ומ"ש בסמ"ה או שוכר אתה מיושב ע"פ מ"ש בסנ"ח ואין אנו צריכין לדוחק של הסמ"ע (ג"ז כתב בימי חורפו):
סג סָעִיף סא כיון שהוא שותף בו כו' עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' קצ"ז וקע"ח וקע"ט:
סד סָעִיף סב השכיר ביתו כו' עיין בתשובות ן' לב ס"ד דף ע"ג:
סה סָעִיף סב שהוא דר בו ואפי' קנה חברו את חלקו מסלקו אידך מחלקו כן כתב ב"י ולדעת מור"ם א"ש אבל דברי ב"י סתרי אהדדי דהא פסק בתשו' מחו' כ"ח והוא מ"ש בסעיף ס"ג דאין השוכר מסלק לאחר ובתשו' זו כתב דאחד מסלק לחברו אף אם קנה כבר את חלקו ויש ליישב בדוחק ודוק:
א סָעִיף א וכולם מטבע אחת ושווים לאפוקי מקצת טבי ומקצת תקולי ופרש"י יש זוזי שמשקלם קל וצורתם יוצא בהוצאה והורגלו בה יותר מצורת זוזי אחרת אף שמשקלם יותר ואותם שמשקלם יותר חביבין למי ששוקל מנה או פרס במאזנים:
ב סָעִיף א נותנים להם חלקן כו' ע"ל סי' ע"ז מ"ש הטור והמחבר בס"ט מזה:
ג סָעִיף ב לבטל החלוקה שאיגלאי מלתא למפרע שחלוקה בטעות היתה:
ד סָעִיף ג נפל חלקו באותו כו'. כגון שכתבו השלשה שדות בשלשה קלפים ונטל האח הבא עתה א' מהקלפים והיה כתוב בו השדה שנחלק ביניהם לא אמרי' הרי נסתלק זה בשדה זו וישאר כ"א בשלו דכאן שבאו ליטול מה שירשו מאביהם שאני.
ה סָעִיף ד כגון שעשאו אפותוקי כו' כ"כ ג"כ בטור ור"ל דאי לאו הכי לא הוה גובה כל חובו מהא' לבד ודין האפותיקי נתבאר בטור ובדברי המחבר בסי' קי"ז ע"ש מיהו בלא אפותיקי מצינו נמי שגובה כל חובו מאחד כגון שלא הגיע לחובך אלא כשיעור שדה אחד ואז אינו יכול לדחותו שיגבה חצי חובו מהשני וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס ק"ז. א"נ כגון שהשני נטל חלק ירושתו במקום אחר ואין הב"ח מחויב לגבות ממה שהניח הלוה במקומות אחרים וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קי"א והטור והמחבר קצרו כאן וסמכו אמ"ש במקומות הנ"ל שהוא מקום מקור דינ' ועפ"ר:
ו סָעִיף ה דין מצרנות אחד מן האחין או שותפין שמכר חלקו כו' כלל טעם דמצרנות שבסי' זה הוא מדכתב רחמנ' ועשית הטוב והישר למדנו ממנו שחפץ הש"י שיעשו בני אדם זה עם זה לפנים משורת הדין כגון זה דאף שקדם הלוקח וקנה שדה א' כיון שאפשר להאי לוקח לקנות במקום אחר ובעלי שדות שסביב אותה שדה הנמכר יש טיבות' וניחות' בקנייתם לנפשם כדי שיהיו שדותיהן סמוכות זו לזו מ"ה תקנו חז"ל שיכולין א' מבעלי השדות שסביב' לסלק הלוקח והן נקראים מצרנים מטעם שעומדים בשדותיהם על מצר שדה זו הנמכר והתחיל הטור והמחבר דינו בא' מן האחין כו' וכוונתו דל"מ כשיש לשני אחין או לשני שותפין שדה א' ומכר א' מהן חלקו לשלישי בזה פשיטא דיכול השותף או האח השני לסלקו דהא כשיחלקו יחד יהי' חלקו סמוכ' לזה החלק שמכר השני אלא אפי' הן ג' ד' שותפין או אחין בשדה זו ומכר א' חלקו א' מהנשארין מסלק להלוקח ואין הלוקח יכול לומר לו שמא כשתחלקו יפול חלקך רחוק מחלק זה שקניתי ממנו נמצא שאינך מצרן דמ"מ השתא דלא חלקו שם מצרן עליו בכל השדה ולא עוד אלא אפי' אם זה הלוקח הוא מצרן לזה השדה שיש לו שדה סמוכה לזו שהיא של שותפין מסלקו השותף דעדיף כחו ממצרן דעלמא מפני שכל זמן שלא חלקו יש לכל א' חלק בכולו והרי מה שמכר הא' כאלו מכר חלק של זה שבא לסלקו. ויש לתמוה על המחבר למה כתב האי דינא בשם י"א דלא מצאתי מי שחלק ע"ז ועד"ר:
ז סָעִיף ו בעל כרחו של המוכר והיינו דוקא בדלית ליה פסידא למוכר במכירתו להמצרן שהוא רוצה לקנותו בכל ענין כמו הלוקח דאל"כ אין זה בכלל עשיית הטוב והישר ואפי' בדלית ליה פסידא לא תקנו דין מצרנות על המוכר אלא על הלוקח שימשוך ידו מקנייתו וממילא יצטרך המוכר למכור לזה המצרן וכמ"ש הטור והמחבר כל זה בסמוך מסעיף כ"ג והלאה ע"ש:
ח סָעִיף ו אם חפץ בה. דזה פשוט דאין הלוקח יכול לכפות להמצרן שיצטרך לחזור ולקנותו ממנו הן שהוזלו או לא הוזלו:
ט סָעִיף ו וידו על העליונה. פי' כמ"ש הטור והמחבר בסי' קע"ח ועפ"ר:
י סָעִיף ו מנכה לו מן הדמים. ואף שקלקל קודם שבא המצרן לסלקו ולא דמי לפירות שאכל קודם שבא המצרן שכתב אחר זה. דהתם לא קלקל השדה והשדה עומדת לאכול פירותיה למי שהשדה בידו משא"כ זה שקלקל משווי' ואין המצרן צריך ליתן לו טפי מדמי שוויה:
יא סָעִיף ו אין שיעבוד הב"ח כו'. עפ"ר שם כתבתי דאפי' אם כבר נתן המצרן מעותיו להלוקח וכ"ש כשעדיין המעות ביד המצרן דאז אין פסידא לבע"ח דיכול ליקח דמי הלוואתו מהמצרן מהדמים שהכין ליתן להלוקח:
יב סָעִיף ז על המצרן להביא ראיה. דהלוקח הוא מוחזק בה ובזה נראה דכ"ע מודים אף להחולקים בכיוצא בזה כמ"ש הטור סעיף ל"ו ש"ה דאין דרך העולם למכור בפחות משוייה ובודאי משום חיבובו דזה הלוקח בעיניו הוא שמכרה לו בזול ועפ"ר:
יג סָעִיף ח בהמתנה ליתבהי כו' משום דיכול המוכר לומר הלוקח נוח לי ובוודאי יפרע לי לזמנו שקבעתי עמו משא"כ זה המצרן וזהו שסיים מור"ם וכתב ז"ל או שאין המוכר מקפיד כו' ואף כשמוכר מפני רעתה אינו עושה בשביל זה חובות שקשה להוציא מידם ועפ"ר:
יד סָעִיף ט קנאה במאתים ואינו שוה אלא מנה כו'. הטור מסיים בזה וכתב ז"ל ולא אמרי' דהמצרן יאמר לו שלוחי אתה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותתי ויתבטל המכר (כדין שליח שטעה כמ"ש לקמן בסי' קפ"ב) שאין זה עיוות שפעמים אדם קונה שדה בהרבה יותר מכדי דמיו מפני שחפץ בו לפיכך אם המצרן חפץ בה צריך ליתן לו בה כל המאתים עכ"ל ועפ"ר שכתבתי פרושו וגם כתבתי שם דהאי קנאה במאתי' ואינו שוה אלא מנה ל' גמרא הוא ולהתוס' והרא"ש והטור שכתבו שבכפל יש ביטול מקח גם לקרקעות וכמ"ש הטור בשמם בס"ס ס"ו ובסי' רכ"ז צ"ל דקנא' במאתים ל"ד קאמר אלא ר"ל במעט פחות ממאתים וכן נדפס בטורים המדוייקים והמחבר דעת הרמב"ם והרי"ף דפסקו דאין להם אונא' אפי' ביותר מהכפל נקט אבל מור"ם כתב שם דעת חולקים ועמ"ש בסמ"ע בפי' דברי המחבר ומור"ם שם:
טו סָעִיף ט והוא יודע בודאי כו'. לכאורה נראה דגם ברישא כשאין עדים מיירי שטוען המצרן שיודע בודאי שקנוניא הוא דאל"כ לא היהמתקנים להשביעו מספק והטור והמחבר כתבו כאן שטען שיודע בודאי ללמדינו דאע"פ דיש לפנינו עדים שמעידים שנתנו לו ק"ק וה"א דלא מצי להשביעו אפי' אחר הסילוק קמ"ל מיהו אין זה מוכרע די"ל דדוקא בכה"ג דיש עדים להלוקח נוטל ממנו כל הדמים תחל' בלא שבועה אלא שאחר זה יכול לתבעו ולהשביעו היסת וכבר נתבאר בסי' ע"ה ובשאר דוכתי דלא תקנו היסת כ"א אטענת ברי מ"ה כתבו דמיירי דטוען טענת ודאי משא"כ ברישא דמיירי שאין עדים והלוקח בא ליטול מהמצרן כפל והוא נגד הסברא ודרכי הקניי' י"ל דאפי' אם אין המצרן טוען ברי אפ"ה תקנו חז"ל שלא יטול ויוציא מהמצרן כ"כ עד שישבע וכמו שתקנו שבוע' בנק"ח אטענ' שותפין ואריסין וכיוצא בו אף שאינן טוענין ודאי דחששו דמורי לנפשם היתרא כמ"ש בסי' צ"ג ה"ה זה הלוקח נמי י"ל דג"כ מורה לנפשו היתרא כיון שהוא לקחו תחלה וכדי שישאר השדה בידו ועפ"ר:
טז סָעִיף ט כפי שומת ב"ד. דדרך העולם לקבל בחוב מטלטלין וכ"ש קרקע ביותר משוויה ול"ד לקנאה במאתים שוה מנה הנ"ל דהתם איירי דנתן לו מזומני' דאז אמרינן אין אונאה לקרקעות וכמ"ש כ"כ ריב"ש שם בסי' תפ"ג ע"ש אלא דקשה לי דמשמע שם דלא כ"כ כ"א אנדון שבא לפניו שאיירי שהלוה כבר מת ולא הניח אלא קרקע זו ולא היה יכול הב"ח לגבות ממקום אחר חובו משא"כ כשהלוה עדיין חי דניחא ללוה דהוא המוכר שישאר הקרקע ביד המלו' שגבאה בחובו שעי"ז יפטר מכל חובו וכבר נתבאר בטור ובדברי המחבר בסי' קי"ד דאם יאמר המלוה אקבל הקרקע בכל חובי בלא שומת ב"ד והלוקח אומר לא כי אלא ישומו אותו דאין שומעין להלוקח מטעם דכתיבנא (ויש לדחוק וליישב דכאן מיירי שגבה המלוה הקרקע מתחל' בשומת ב"ד ולא אמר שרוצה לקחנו בכל חובו ע"כ צריך ליתן בשומא זו) וצ"ע:
יז סָעִיף י בין שהתנ' הלוקח. פי' והמצרן רוצה לסלק הלוקח ע"פ אותן התנאים:
יח סָעִיף י עד שיתקיימו התנאים משום דיכול המוכר או הלוקח לומר שאין זה המצרן נוח לי לתלות בו בקיום התנאי:
יט סָעִיף יא ויחלקוה באלכסון כו' כזה:
כ סָעִיף יא מיהו לכתחלה כו' וי"ח. עיין בב"י ובד"מ תמצא מוכח ומבואר דלדע' תלמידי רשב"א כל שבאין כאחד אפי' אין המוכר רוצה למכור אלא לאחד אין האחד רשאי לקחנו לנפשו עד שיתן חלק גם להאחרים עמו ובע"כ של המוכר וע"ד שכתב מור"ם לפני זה בהג"ה דכשאינו רוצה המוכר למכור למצרן ואפ"ה קנאו בע"כ ולפי זה מ"ש מור"ם כאן ומיהו לכתחלה כו' ר"ל לאפוקי אם כבר קדם וקנה א' מהן ומ"ש וי"ח הוא דעת האית דמפרשי דמייתי שם בד"מ ע"ש ודוק:
כא סָעִיף יב וה"ה שאם קנאו אינש דעלמא כו' בטור כתב ז"ל ואצ"ל אם קנאה אינש דעלמא כו' והמחבר דכתב וה"ה לטעמיה אזיל משום דכתב בב"י דאצ"ל זה ל"ד קאמר דברישא לא קאמר אלא דאין המצרן יכול לסלק לאחד מהשותפין שכבר קנאו אבל לא נלמד מיניה האי דינא דכשקדמוהו אינש דעלמא וקנאוהו דיכול א' מהשותפין לסלקו אלא בה"ה מתני' דכמו שנחשב השותף למצרן ברישא שהרי אין המצרן יכול לסלקו ה"ה דנחשב למצרן לענין זה דיכול הוא לסלק להלוקח שקדמוהו וקנאו וכדין מצרן גמור ועפ"ר שם ישבתי ל' ואצ"ל דכתב הטור:
כב סָעִיף יג אבל שני שדות יכול לסלקו כו' לכאורה נראה דמיירי דוקא כשקנאן משנים דעלי' קאי אבל קנה שני השדות מאחד אין המצרן יכול לסלקו אפי' משניהן יחדיו וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סעיף ל"ו במכר כל שדותיו לאחר דאין בעל המצר יכול לסלקו אפילו אם גם הוא רוצה לקנות כולן מיהו אינו מוכרע דיש לחלק בין כל שדותיו לשני שדות דזיל בתר טעמא דנתבאר שם דהוא מפני דאינו מצוי להיות א' קונה שדות הרבה בפעם אחת ולא תקנו לעשות טובה להמצרן במקום שיש פסידא להמוכר ע"ש דבשני שדות מצוי היא שיקנה אחד יחד אבל ל' המחבר שכתב לקמן בסל"ו ז"ל שהרי היא והאחר' קנה כאח' משמע דבשני שדות נמי דינא הכי וצ"ע:
כג סָעִיף יד אפי' אם קנו מידה כו' דבעל בנכסי אשתו חשוב כלוקח ונחשב שלו ואין לה כח למחול המצרנות:
כד סָעִיף טו וגם הלוקח שקנה כו' שהרי הלוקח הראשון זכה בהשד' קודם שבא זה לקנות שדה זו הסמוכה לה:
כה סָעִיף טז אע"פ שהשליח עצמו מצרן אינו רשאי לקנות בפרישה כתבתי הרבותא דאע"פ שהוא עצמו מצרן לא כ' אלא משום סיפא דא"י לסלק להלוקח וה"ק אע"פ שהשליח מצרן והדין נותן שאינו רשאי מתחלה לקנות לעצמו משום חשד וה"א דאחר שמכר' יכול השליח לחזור על הלוקח ולסלקו ולא יהא נחשב המכירה למחילה להלוקח קמ"ל:
כו סָעִיף טז אינו רשאי לקנות הטור מסיים בזה וכ' כדאמרי' גבי אפטרופוס שמוכר לאחרים ואינו מוכרה לעצמו עכ"ל והטעם משום חשד וע"ל סי' קפ"ה ס"ב דכ' הטור בשם הרשב"א אהא דאמרינן בגמרא מאן שם לך דאפי' במקום דליכא חשדא נמי אין שליח יכול לקנות לעצמו משום דידו כיד בע"ה ואין דבר יוצא מרשות אחר נראה דהיינו דוקא התם דהמוכר בא לחזור בו משא"כ הכא דלהמוכר לא הוה נ"מ וגם שם בסי' קפ"ה מיירי שקצץ המוכר למכרו לו בד' דינרין דלא שייך חשדא מ"ה קאמר שם טעם דלא יצא מתחת ידו ועפ"ר:
כז סָעִיף טז אינו יכול לסלק להלוקח הרמב"ם מסיים בזה ז"ל שהרי מכר ואין לך מחיל' גדולה מזו ור"ל דהיה לו למנוע מלילך בשליחות זר למכרו לו מטעם שלא יאמרו מחלת מצרנותך כיון שאתה בעצמך מכרתיהו לו ואף שהטור כ' בשם גאון דלא כהרמב"ם מ"מ רבוות' הסכימו לדברי הרמב"ם וכמ"ש הב"י ומ"ה סתם ופסק כוותיה:
כח סָעִיף טז וכן מי שחתם על שטר כו' הטעם ג"כ דאמרינן דמחל לו דהרי ידע ומחל ול"ד למה שכ' הטור והמחבר בסי' קי"א דאם חתם המלוה אשטר מכירה שקנה לוקח מהלוה דיכול אח"כ לטרוף ממנו דשאני התם דאין להמלוה עליו אלא שיעבוד בעלמא ויכול לומר סברתי שיפרע במעות או בדברים אחרים אבל זה דומה למערער על השדה והמערער חתום בעד שכ' הטור והמחבר דינו בר"ס קמ"ז דאין שומען לו ע"ש:
כט סָעִיף יז א"י לסלק ליורש דזיל בתר טעמא דתקנו לסלק הלוקח דמדקנה זאת יכול לקנות במקום אחר ולעשות טוב עם המצרן וזה לא שייך ביורש ובמקבל מתנה מהלוקח דלא נחית לקנות השדה ולא הצריכוהו חז"ל לקבל מזה מעות ולמכור לו שדה שזכה בו משמיא בירושה או במתנה ולטרוח נפשו ולקנות במקום אחר (משא"כ בלוקח שקנה מיורש או ממקבל מתנה כיון שהוצרך למוכרו ואי לא יקנהו זה יקנהו בן המיצר ולוקח זה יקנה במקום אחר) וזה טעם מ"ד דס"ל דאינו יכול לסלקו ביורש ובמקבל מתנה בשני הסעיפים וכתב כן הטור בשם הרמ"ה וכתב עליו ז"ל ואיני מבין למה אין המצרן יכול לסלקו והלא אין הלוקח יכול להוריש או ליתן אלא מה שיש לו בה עכ"ל. וזהו טעם החולקין שבשני סעיפים וכתב עלייהו מור"ם שכן נ"ל עיקר:
ל סָעִיף יח שלא באחריות פי' דאלו באחריות אמרי' דמכרה לו דאין דרך נותן במתנה לקבל עליו אחריות וכדי שתשאר בידו כתבה לו בל' מתנה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סנ"ד:
לא סָעִיף יט מכרה הלוקח כו' וכן אם כו'. בזה כ"ע מודים ומטעם שכתבתי לעיל ובטור הוסיף וכ' ז"ל ואפילו היכא דקנו מיניה דבר מצרא ללוקח ראשון מסלק ללוקח שני עכ"ל ול"מ לוקח שני לומר למצרן אי שתקת שתוק ואי לאו מהדרינא שטרא ללוקח הראשון דכיון דאין לו ריוח בהחזרה אמרי' לכי תהדר וכמ"ש לעיל בסי' קי"ח ובי"ט ע"ש:
לב סָעִיף כ טרפו ב"ח בחובו כו' פי' ב"ח של בעל השדה:
לג סָעִיף כ תחזור שדיהו לעולם אהגבהו אב"ד לב"ח קאי אבל בהגבה הלוה מעצמו לב"ח בזה קי"ל דאין השומא הדרא. מהב"א ללוה וכמ"ש הט"ו לעיל סי' ק"ג ס"י א"כ גם זה המצרן שסילק לב"ח אינו צריך להדר השדה להלו' מאחר שנתן מעצמו להמלו':
לד סָעִיף כא שאין דין המצרן עם הלוקח כלל הוסיף המחבר וכ' תיבת כלל מה שלא כ"כ הטור בשמו דהרמב"ם משום דנמשך המחב' אחר מ"ש בב"י דל"פ הרמב"ם ואמר דהמצרן חוזר ונוטל מהלוקח אלא כשיש להמוכר במה לשלם דאז מסתבר ליה דהמצרן יקח מעותיו מה שנותן לו דהיינו ללוקח והלוקח חוזר על המוכר ולא המצרן על המוכר דיאמר לו המוכר לאו בעל דברים דידי את והרמב"ן ס"ל דאפי' בכה"ג דיש להמוכר ולא יהיה הפסד להלוקח אפ"ה אין צריך הלוקח לטפל בתביעתו להמוכר ונמשך המחבר אחר אותן דברים וכ' כאן דחלקו עליו כו' "עד כלל וק"ל. ולפ"ז מ"ש מור"ס ע"ז וכן נראה עיקר טעמו דכיון דקי"ל כהרא"ש דאמר עדים שראו הקנין כותבין השטר להמצרן בשם המוכר א"כ פשיטא דלא מצי לומר המוכר להמצרן לאו בעל דברים דידי את ואפי' לא כתבו השטר בשם המוכר להמצרן מ"מ בעל דברים דידיה הוא דהא איבעי הוה כ"כ בשמו ודוק:
לה סָעִיף כב לאחותי לאינש אחריני כו' עפ"ר שם הוכחתי דר"ל אפי' לשלחו וליתן לו הרשאה שיעמוד במקומו לסלק הלוקח ויהיה השדה להמצרן אינו יכול להעמידו אם לא שיקנה לו חלק באות' שדה עצמה הסמוכה שבא המצרן מכח' לסלק להלוקח ואע"ג דכבר נתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל סי' קכ"ב וקכ"ג דלא בעינן אלא שירשהו אגב קרקע איזה שיהי' שאני התם דלא עדיף קרקע מקרקע לומר שיקנהו דוקא בזו ומסיק וכ' ה"מ לאפוקי כו' אבל למהוי בדוכתי' כי' פי' אם המצרן הוא טרוד ואינו פנוי להשתדל מעות או לילך מיד לסלק הלוקח וירא לנפשו פן יאבד זכותו בעברו הזמן שנתנו לו חז"ל לסלק בו הלוקח וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה בסמוך ומעמיד זה במקומו שלא יאבד זכותו ויניח מעותיו להלוקח בב"ד ואח"כ יבא בעצמו לסלקו בכה"ג אפילו לא הקנה לו שום קרקע אלא עשאו שליח בעדים סגי ליה בהכי לעמוד במקומו וע"ד שנתבאר לעיל ר"ס קכ"א וכן הוא פירושו דדברי המחבר כאן אבל אין לפרש דברי המחבר דר"ל אם בא להעמיד אחר במקומו שיסלק הלוקח ויקחנו האחר לנפשו בזה צריך להיות לו חלק בגוף השדה של המצרן אבל אם אינו מעמידו במקומו לקחנו לנפשו אלא שיעמוד השדה ביד המצרן יוכל להעמיד במקומו בלי הקנאה בגוף השדה דהא כבר כ' הטור והמחבר בסט"ו דאם קודם שסלקו המצרן מכר השדה העומדת על המצר דאין להלוקח דין מצרן (אלא שיש לדחוק וליישב דשאני התם דמיירי שמכר לאחר לחלוטין) ועיין בפרישה ודרישה הוכח' דא"א לפרש דברי הרמב"ם בעל דין זה כפי' זה:
לו סָעִיף כג הביאו המצרן והלוקח כו' הטור הקדים הנחות לדינים הללו וכתב הואיל ודינא דמצרנא לא תקנוהו חז"ל אלא כדי לעשות טוב וישר עם המצרן לא שייך האי תקנ' אלא היכא דליכא פסידא להמוכר בהאי סילוק לפיכך אם יש לו צד פסידא כגון שהביאו כל א' מעותיו כו' לא תקנו בזה אלא אם ירצה המוכר ימכריהו להלוקח כו' ע"ש:
לז סָעִיף כג או שאלו צרורין וחתומין כו' בטור מפורש דמיירי דאומר להמוכר שלכך נותן לו צרורין וחתומין לפי שאין בידו רשות לפותחן כו' וכיון דאין המוכר רשאי לפותחן והוא צריך למעות ויהיה לו פסידא בהמתנה זו עד שיבא בעל המעות למנותן מ"ה נסתלק בזה זכות המצרן ועד"ר שם כתבתי פי' אחר אהאי צרורין כו':
לח סָעִיף כג אין המצרן יכול לסלקו אלא בכעין מעותיו. ל' זה משמע דס"ל דאפי' אם לא יהיה לו הפסד בשינוי המטבע אלא יהיה לו קצת טירחא יותר במעותיו שאינן כ"כ חריפין אפ"ה אינו יכול לסלקו עד שיתן לו כעין מעותיו ממש ועיין בטור שחולק בזה ואמר שלא נרא' כן מדברי הרמב"ם והרא"ש והב"י דחה דברי הטור וכ' שאין כוונת הרמב"ם הוא כן ועד"ר שם הוכחתי שראיות הטור הן שרירין וקיימין וא"כ נראה שהדין עם הטור בזה ודוקא בהמוכר אמרו כן משום דתקנת הטוב והישר לא ניתקן אהמוכר מצד עצמו דהא יכול לומר אי בעינא לא אמכרנה כלל ועד"ר:
לט סָעִיף כד כיון שהיא קרקע בקרקע כו' פי' דבקרקע דרך העולם לדקדק וחפץ בזו יותר מבזו לפיכך שומעין ללוקח ואין המצרן יכול לסלקו הן שירצה לסלקו במעות הן שירצה לחזור וליתן לו חצר אחר תחת זה שנתן להמוכר די"ל ניחא לי בשלי יותר אלא שזה של המוכר היה חביב בעיני טפי משא"כ כשנתן בעד חצר של המוכר בהמ' ומטלטלין דמצויין הן לקנות בשוק ואין קפידא בהם מ"ה כשרוצה לסלקו בשווין צריך לקבלן:
מ סָעִיף כד אע"פ שיש מי שחולק. נראה שכוון למ"ש הטור בסעיף ס"ב אדברי הרמב"ם הללו שבתשובה לגאון מוכח שאם החליף הלוקח עמו כרם בשדה והמצרן רוצה ליתן להלוקח כרם אחר שהוא טוב כמו כרמו שהדין עם המצרן ומסיק הטור וכתב ז"ל ואפשר שגם הרמב"ם מודה בזה שהוא לא כ' אלא החליף חצר בחצר אבל בשדה וכרם היה מודה עכ"ל וכתבתי שם טעמו משום דבחצר שהוא בית תשמישו איכא קפידא טפי לכן אף שהוא טוב כמו הראשון י"ל דוקא בשלי אני חפץ מה שא"כ בשדה וכרם ☜ וזה חולק אמ"ש המחבר שגם בהחליף בשדה וכרם א"י לסלקו ומשמע אע"פ שרוצה ליתן לו שדה או כרם טוב כמו שלו משום די"ל דוקא בשלי אני חפץ ועמ"ש ב"י בסי' ס"ב ומ"ש שם בדרישה עליו:
מא סָעִיף כד תן לי כמו שלקחתי כו' פי' תן לי דוקא בהמה או מטלטלין וזהו ערמה דהא כשיהי' לו דמי שוויה יכול לקנות אחרים תחתיהן כשירצה וכמ"ש לפני זה:
מב סָעִיף כה אם הוא אמוד שיש לו כו'. בטור לא כתב שיש לו וכתבתי בפרישה ג' פירושים ויש בהן נ"מ לדינא והמחבר תפס ל' הרמב"ם:
מג סָעִיף כו משום ישוב הארץ כו' דכל שיש קבוע וקיום בהקרקע טפי יש בו ישוב טפי והבתים בר קיימא טפי מזרעים ואילנות קבועים ונשרשים בהקרקע טפי מבתים ודין זה נוהג אפי' בח"ל דאף דלא מצינו דחששו לישוב דח"ל האי משום ישוב דקאמר ל"ד אלא ר"ל כיון שיש בו לזה לעשות דבר שצריך קיום ועומד טפי מהאידך מ"ה הוא קודם ועפ"ר:
מד סָעִיף כו ויש מי שאומר כו' רוצה לנטעה יכול לסלקו פי' לסלק הלוקח אפי' אם רוצה לבנות עליה בתים וכן מסיים הטור ז"ל לפי שחשובה הנטיעה טפי מבתים עכ"ל ונר' דהוא משום דהאילנות מושרשים ועומדים בקרקע טפי מבתים ומינה דאם הלוקח בא לנטע' והמצרן בא לבנות עליה בתים דאין בה דינא דב"מ דומיא דזריעה ובתים והשתא א"ש דכתב הטור הנ"ל שהנטיעה חשובה טפי מבתים ונ"מ אם לוקח רוצה לנטוע בה אילנות דלית ביה משום דינא דב"מ אף שהמצרן רוצה לבנות בה בתים דאל"כ ק' הא אף אם שווים הם המצרן יוכל לסלק להלוקח וק"ל ועפ"ר:
מה סָעִיף כז רכב דקלים. כשהדקלים תכופים וסמוכים עד שזה כמו שוכב ע"ז נק' רכב דקלים:
מו סָעִיף כז או גומא עפ"ר שם כתבתי דגרסי' גמא בלא וי"ו והגימ"ל נקוד בקמץ והוא מל' קנה וסוף קמלו דמתרגמי' גמא דבמקום ביצה ורטיבא גדלים הקנים ושם אינן יכולין לזרוע ולצרפו לשדות שבצדם לאפוקי אם היה ביניהם גומא ושחת דיכול למלאותן עפר ולצרפן יחד:
מז סָעִיף כח מכר לו קרקע מעט באמצע כו'. כלל דין זה הוא דראובן שקונה מעט קרקע באמצע שדותיו של שמעון ואח"כ קנה גם השדה שסמוכה לאותו המעט שקנה תחלה וכשבא המצרן לסלקו מאותו שדה שקנה לבסוף או' הלוקח הריני מצרן כמותך מכח אותו מעט קרקע שקניתי תחלה בזה אמרו חז"ל דרואין אם אותו מעט קרקע שקנה תחלה אינו דומה להשדה שקנה לבסוף אז יוכל הלוקח לומר מתחלה לא רציתי לקנות אלא זה המעט משום שינוי שבו מה שאינו בשדה הסמוכה לו ואז הוא ג"כ יחשב מצרן אבל אם אין באותו מעט שום שינוי אזי נתכוון להערים בקנייתו הראשונה שיהיה מצרן לשדה שיקנה אח"כ ולא יועיל לו ערמתו:
מח סָעִיף כח מהשדה שקנה בסוף אבל בהמעט שקנה תחלה ס"ל דהמקח קיים וכדעת הרא"ש שכ"כ הטור בשמו ואפי' אם קנאו ביוקר לא אמרי' דנקנס להמוכר שעשו קנוניא יחד ולבטל המקח הראשון או להכריח להמצרן שיקנה אותו המעט בדמים שלקחו לוקח אלא הלוקח צריך לעמוד במקח דאותו המעט והטור הוסיף וכ' דאפי' שתק המצרן מתחלה ולא התרה בהלוקח ואמר אל תקנה המעט כדי להיות מצרן בשדה הסמוכה כי אסלקך אלא שתק אפ"ה יכול אח"כ לסלקו מהנשאר וגם נראה דאם אין שינוי באותו המעט וניכר ערמתו יכולי' המצרני' לבא מתחלה לסלקו גם מאותו המעט אע"פ שעדיין אינם מצרני' וכן מדוקדק מלשון הטור ועד"ר:
מט סָעִיף כח ואם יש כו' כאן צ"ל הג"ה זו ודלא כב"י שכ' הג"ה זו בסכ"ה:
נ סָעִיף כט דלא ביטל זכותו כו' דיכול המצרן לומר לכך אמרתי לו לקנותו כדי שימכרו לו בדמים הראוים דאם קניתי אני מהמוכר היה מעלה עלי בדמים כיון שאני מצרן וחביב עלי:
נא סָעִיף כט אלא א"כ קנו מידו וקנין מיהו מהני ולא הוי כקנין דברים דהקנין חל על הזכות שיש להמצרן בסמיכות השדה לשדיהו ואותו זכות מסלק בקנין אשר"י:
נב סָעִיף כט כדין בקנין וה"ל כשאר הודאות שאדם מודה בפני עדים ואומר אתם עדים וכמ"ש בסי' ל"ב ופ"א אלא דכאן שצריך קנין משום אמתלא הנ"ל אמרי' דקנה מידו כדינו ועפ"ר:
נג סָעִיף כט דאין נעשה שלוחו בעל כרחו שם במרדכי מסיים בזה וכתב דה"ל כאלו אמר בפני שלוחן אינני חפץ בפלונית וקדשה דאינה מקודשת וה"נ הרי אמר לא בעינא ליה וצ"ע הא מדכתב הטור והמחבר בסמוך בסל"א בנמלך המוכר בבן המצרן כו' וא"ל זיל זבין לעלמא דלא בעינא ליה ל"צ קנין משמע דוקא באימלך ביה מוכר דינא הכי הא אימליך ביה הלוקח אפי' אמר זיל זבין דלא בעינא ליה לא הוה מחילה בלא קנין (ודע שכתב המרדכי לפני זה דלא מהני קנין בסילוק המצרן משום דהוה קנין דברים ולא קי"ל כהמרדכי באותו הדין ובד"מ משמע דלא קי"ל כהמרדכי גם בדין זה ע"ש) ומהתימא על מור"ם שכתב כאן סתם ונראה דכוונת מור"ם הוא כאן בזה דאם א"ל הלוקח אני אקנהו ואתן לך והמצרן השיבו לא בעינא ליה קנהו לעצמך מ"ה זכה הלוקח דהרי בכאן אין לו התנצלו' לומר לכך אמרתי שתקנהו כדי שימכור לך בדמי שווי' שהרי הלוקח רצה לקנותו בשם עצמו ולתנו להמצרן אח"כ ומור"ם אפשר דמ"ה שינה ל' המרדכי וכ' לקנות ור"ל לקנות ואח"כ ימסרנה לו ואפשר דגם כוונת המרדכי הוה הכי וא"ש:
נד סָעִיף ל אבל אם מחל כו' כגון שבא כו' בפרישה כתבתי דכ"ש אם מחל לו בפירוש אלא בא ללמדינו דאפי' בהאי גוונא דלא מחל בפירוש הוה מחילה.
נה סָעִיף ל ומשתמש בו עפ"ר שם הוכחתי דהאי ומשתמש ה"ל כאלו אמר או משתמש:
נו סָעִיף לא למכור לו באותם דמים דקדק וכתב דא"ל המוכר למכור לו באותם דמים והיינו כמו שקנאה בו הלוקח אבל כשא"ללמכור לו סתם לא מהני מטעם הנ"ל:
נז סָעִיף לב אם שהה המצרן כו' דהא ידע ומחל מדלא בא לתובעו:
נח סָעִיף לב שיגיעו למצרן שלו הוא המוכר שמכר ללוקח שדה זו שהיה בן מצרן שלו שהרי היא סמוכה לשדיהו ומיירי שהיה לזה המצרן ערעור וטענה על אותו שדה שקנה הלוקח וסבר שהדין עמו והוא יקבל דמי המכירה לנפשו ואח"כ יצא הדין או נתברר לו בראייה שאין לו זכות בו ובא לסלק וק"ל:
נט סָעִיף לג שזה איים לבן המצר כו' ע' לעיל סי"א דכתב מור"ם כעין האי דינא בהג"ה:
ס סָעִיף לד שיודיעו לאוהבי כו' אם רוצה לקנות ז"ל התשובה ילך לפני ב"ד ויאמר פלוני חפץ לקנותו בכך אם המצרן או אחר במקומו מקרוביו או מאוהביו חפצים לקנותו בכך מוטב ואם לאו תו לא משהינן ליה לאודועי' ויזכה הלוקח במקחו עכ"ל ומשמע מתשוב' זו דאם אין המצרן בעיר אין צריך לשהות עד שישלחו אליו ויודיעוהו אלא שאם אין קרוביו ואוהביו שבעיר המוכר רוצים לקנותו לבעל המצר מיד אבד המצרן זכותו ולפ"ז ה"ל למור"ם לסיים לכתוב אם רוצים לקנותו בל' רבים דהא אקרוביו קאמר שהם יקנוהו במקום המצרן וכוונת מור"ם יש ליישב דר"ל אם רוצה א' מהן לקנותו בשביל המצרן אבל "בע"ש כתב ז"ל שילך המוכר לפני הב"ד שיודיעו לאוהבי או לקרובי המצרן והם יודיעו לו אם רוצה לקנות עכ"ל. וזה ודאי ליתא דהא כתוב בהדיא בתשובה הנ"ל דתו לא משהינן ליה.
סא סָעִיף לה ומכר א' מהן זכותו ללוקח קמ"ל בזה דאע"ג דמכר זכותו לזה הלוקח שקנאו כבר אפ"ה יכולין האחרי' לסלקו ולא אמרינן שהלוקח במקום המצרן קאי כיון שמכר לו זכותו ויהיה כא' מן המצרנים שקדם וקנה שזכה בו עכ"ל והטעם כיון דמ"מ זה הלוקח אינו מצרן צריך לעשות הטוב והישר עם המצרנים האחרים:
סב סָעִיף לו מכר כל נכסיו לא' כו' לעיל סי"ו בהג"ה כתבתי דנראה דאם אין לו אלא ב' שדות ומכרן לא' דיש בו דין המצרן דשכיח הוא דהמצרן ג"כ יקנה אותן ולפ"ז מ"ש המחבר ז"ל שהרי היא והאחר' קנה כאח' האחרת ר"ל כל האחרות והל' לא משמע הכי ועמ"ש שם עוד:
סג סָעִיף לו ואפי' אם המצרן ג"כ רוצה כו' הטור מסיים בטעמו ז"ל לפי שאינו מצוי שיקנה אדם כל נכסיו יחד לפיכך כשיזדמן אחד אין לו להודיעו למצרן דשמא בתוך כך ימלך הלוקח ולא תקנו טוב וישר למצרן להפסיד למוכר עכ"ל אבל לולי ה"ט היה המוכר שואל להמצרן אם ירצה לקנותו ואע"ג דכבר נתבאר דלא נתקן דינא דבר מצרא על המוכר יעשה כן בשביל טובתו דנפשו כי אין המוכר יכול למכור בטוב עד שישאל פי המצרן דאינש דעלמא ירא לקנותו כי יבא המצרן אח"כ לסלקו ועפ"ר שכתבתי ג"כ לפני זה בדינים הנ"ל וכן צ"ל בדברי המחבר הנ"ל כמה פעמים:
סד סָעִיף לו א"י ☜ לסלקו וכתב בהג"א דלפירש"י אם יצאו מצרנים כולם וערערו מסלקי' ללוקח ואם המוכר מתרצה אע"פ דלא יבואו כל המצרנים כ"א מצרן א' מהם נמי מסלקינן ליה הואיל שהוא בעבור המוכר והרי הוא נתרצה עכ"ל ד"מ ב"ד:
סה סָעִיף לז למי שקנאה הוא ממנו פי' ראובן שקנה שדה זו משמעון ואחר זמן חזר ומכרה לשמעון דכיון דהיתה שלו מתחלה לא רצו חז"ל לאפקועי מידו דגם מה שישאר ביד הבעלים הראשונים אית בה קצת עשיית הישר והטוב ואפי' בבן בעלים הראשונים אם כבר קדם וקנאו ודוקא כשקדמוהו וקנאוהו אבל אם באים יחד לקנותו המצרן קודם ואפי' לאיש אחר א"י לעכב ואפי' קדם וקנאו היינו דוקא כשקנאה מיד זה שלקחו מידו תחלה משא"כ כשחזר וקנהו מהלוקח דאותו הלוקח וכמ"ש כל זה מור"ם בהגהתו ועד"מ וב"י שהביאו דעות החולקין ע"ז:
סו סָעִיף לז אין המצרן יכול לסלקו דא"ל אריה אברחית לך ממצרך ☜ וכתב נ"י פרק המקבל דלוקח כותל והיא רעועה יש בו משום דינא דבר מצר' ולא י"ל ארי' אברחי' כו' דאם לא קניתי היה הכותל נופל על ביתך והיה מזיקך ול"ד לזבן מעכו"ם כו' ע"ש ד"מ:
סז סָעִיף לט עכו"ם לאו בר דינא כו' ר"ל דהישראל המוכר לו לא תקנו בו דינא דבר מצרא כמו שנתבאר לעיל דלא תקנוהו על המוכר ובלוקח זה שהוא עכו"ם ג"כ לא שייך דינא דבר מצרא לפיכך אין למצרן עליו אלא להחרים למוכר עד שיקבל עליו כו' וכדמסיק בסעיף שאחר זה:
סח סָעִיף לט הקונה בצד עכו"ם כו' שם בת"ה מבואר שראובן קנה בית מלוי ומצר שמעון לאותו בית הוא בדרומו ומצד צפונו של אותו בית דר בו העכו"ם ונמצא שבית זה שקנה מלוי עומד באמצע בין בית שמעון לבין ביתו דעכו"ם ובא שמעון לסלק לראובן וראובן טוען אנכי מגן לך מהעכו"ם:
סט סָעִיף מ המוכר לעכו"ם כו' ☜וכב"י מחס"ג בשם רב נטרונאי על א' שמכר ביתו לעכו"ם במבוי ובאים בני מבוי וטוענים עליו שהעכו"ם הזיקן ואנס אותן ואין להם עדות והשיב דמאחר שהמוכר אינו יכול לישבע דלא ידע בדבר וסתם עכו"ם אנס הוא אית טעם לטענתייהו וכיון דבני מבוי כולם תבעי ליה לא אמרי' דכולהו באים לגוזלו ולשתבעי מה דגזל עכו"ם מהם ולשתלם עכ"ל:
ע סָעִיף מ ואם אנסו בדבר שלא כדין ישראל. פי' אע"פ שבדיני כותים לא הוה שלא כדין:
עא סָעִיף מ ודוקא ששמתוהו תחלה כו'. עיין בדברי הראב"ד והנמשכים אחריו בדין זה והביאם הב"י והד"מ דמוכח מדבריה' דלא בשמתוהו תליא מילתא כ"א בקבלו עליו תחלה לסלק היזיקו מהכותי ומפני שמסתמא מכח השמתא מקבל עליו לשלם הזיקותיו מ"ה סתם מור"ם וכתב דשמתוהו תחל' וע"ל סי' נ"ה ס"א ולקמן סי' שפ"ו ס"ג מ"ש מור"ם מדין זה:
עב סָעִיף מ שלא קנסו בנו אחריו ואף שקבל עליו בחייו לשלם היזקותיו שיבואו לו מכח הכותי מ"מ כיון דקבלה זו קנס היא לא קנסוהו לבנו אחריו בחוב כזה שנעש' אחר מיתת אביו כי הממון נקרא על שמו מיד אחר מיתת אביו:
עג סָעִיף מא בדמים שנותן לו הכותי כו' עפ"ר שם כתבתי דהיינו דוקא בדמי השווים או יותר מעט ולא כשהכותי מעלה בדמים הרבה יותר מהסדר דאז צריך למוכרו לישראל בדמים השווים והב"י פי' כן מ"ש הטור ואי חזינן שמכוון לקנות במצר ישראל כו' דהיינו שראינו שמוסיף דמים הרבה ע"ש ועמ"ש בסמוך:
עד סָעִיף מא כדי להשחית נחלתו. כגון שיש להכותי לקנות בשכונת הכותיים וכוון לקנות בשכונה זו דישראל במקום שאין בו כותים:
עה סָעִיף מב המוכר שדה כו'. כן הוא לשון הגמר' והטור ובב"י הביא דפירשו בעל העיטור דרע ויפה דקאמר ר"ל דניכר לכל שהוא רע או יפה אבל רע לזה ויפה לזה או איפכא לא עכ"ל ונראה דליכא מאן דפליג ע"ז:
עו סָעִיף מב אין בהן דין בן המצר מפני שלכל אלו צריך מעות במהירות ואין שהות להודיעו להמצרן ומ"ה אף שכבר לוה א' לצורך דברים אלו כשבא לפרוע לו דינו כאילו בא לפרוע חובות הללו עתה ואין צריך לשהות להודיע להמצרן ודומה לזה כ' הטור והמחבר בסי' ק"ט לענין שמוכרין נכסי יתומים בלא הכרזה לשלם חובות כאלו:
עז סָעִיף מג דה"ה למזונות עצמו. פי' ולא אמרינן דהוא היה יכול לשאול על הפתחים:
עח סָעִיף מג או שלוה מחבירו לפרוע המס בטור כתב או שהלוה לו חבירו לפרוע מס וכתבתי דמ"ה נקטה לבבא בפני עצמו ללמדינו דאף ע"פ שהלוה לו חבירו מעצמו ופרע המס עבורו אפ"ה לית ביה מדינא דבר מצרא ודוקא במס דינא הכי משום דאדם נתפס על חבירו במס משא"כ בשאר חובו' כמ"ש הטור והמחבר בסי' קכ"ח:
עט סָעִיף מה אפי' היה בדבר ספק כו' כ"כ הרמב"ם שם בפי"ב דשכנים והמ"מ ציינו ולא כתב עליו שום דבר ונראה דאדסמוך לי' לפניו קאי וקאמר דאפי' אם טען הלוקח בספק שמא המוכר מכרה משום מס או כדי לפרוע למה שלוה לצורך מס ומזונו' וקבור' דג"כ צריך המצרן להביא ראייה:
פ סָעִיף מה ומ"ש לפיכך אם טען הלוקח כו'. ענין בפני עצמו הוא ואדלעיל קאי וקאמר לפיכך כיון דנחשב הלוקח מוחזק ואין מוציאין מיד הלוקח בלא ראיה מה"נ אפי' טוען הלוקח גזלן אתה כו' ג"כ אין כח ביד המצרן להוציאו מיד הלוקח בלי ראיה ובירור שהשדה היא שלו:
פא סָעִיף מה צריך בה"מ להביא ראיה כו'. פי' ואי לא מייתי ראיה נשאר הלוקח בהשדה ואפי' שבועת היסת א"צ לישבע שהרי מספק יכול לטעון כן גם בטור לא נזכר בזה שום שבועה וק"ל:
פב סָעִיף מו והיה יכול לסלקו בעידנא כו'. היינו שהיה לו לבא לב"ד ולו' להן שדה זו שלי הוא אלא שזה גזלה ממני ואני אסלק הלוקח ואתן לו מעותיו מהיום ועפ"ר:
פג סָעִיף מז לאשה או ליתומים קטנים כו'. משום דלא שייך למימר בהו דהן ימצאו לקנות במקום אחר דלאו בר הכי הם:
פד סָעִיף מז קטנים שאינם יתומים דיכול אביהן לטרוח עבורם לקנות להן במקום אחר:
פה סָעִיף מז נכסים ידועים. פי' שידוע שיש להממון שאין לבעלה רשות בה דמצי למימר לנפשי קניתיהו דאל"כ מה שקנתה היא כאלו קנה בעלה:
פו סָעִיף מז קנתה היא ובעלה ביחד כו' פי' וידוע שיש לה ממון בפני עצמה שאין יכולין לסלק אותה מ"ה גם לבעלה אין יכולין לסלק כיון שבמקח אח' קנאוהו ביחד:
פז סָעִיף מז הקונה מן האשה כו' הטעם מפורש שם דלפי שאין לה מי שיפקח בעסקיה רצו חז"ל שיהיה מעשיה קיים כדי שיקפצו בני אדם לקנות את שלה אבל במהרי"ו סי' צ"ט פסק דיש בזה משום דינא דב"מ ע"ש ובד"מ:
פח סָעִיף מט אע"פ שאינו שותפו בקרקע. והיינו דוקא אם קדם להמצרן וקניהו אבל אם המצרן קדם וקנוהו אין השותף יכול לסלקו אא"כ הוא שותף עמו באותו שדה וכמו שכתב לעיל בס"ה:
פט סָעִיף מט ודחיקא ליה שעתא כו' האי דינא ילפי' לה ממ"ש דאם מכר לאשה וליתמי לית ביה דינא דב"מ משום דדחיקא להו לטרוח ולזבן במקום אחר ומ"ה נר' דהג"ה מור"ם זו אין מקומה כאן כ"א קודם ס"ז דשם כ' המחבר לאשה או לקטן לית ביה משום דינא דב"מ ועוד כ' מררא"י שם טעם אחר בשם א"ז ז"ל כיון דכל בר מצרא אינו אלא משום ועשית הטוב והישר וכה"ג אינו ישר וטוב שזה יקנה על השובע וזה יטלטל אנה ואנה וכ' וכיון דאיכא בזהפלוגתא דרבוות' הדין עם הלוקח שהוא נקרא מוחזק כיון שקנינו קנין מן התורה וכ' עוד די"ל דאפי' הג"מ החולקת על א"ז וכתבו דלא נהגו כוותי' היינו דוקא כשיש להלוקח בית דיר' או שדה ולא בא לקנות אלא מפני שדחיקא ליה שעתא ורוצה להתפרנס ממנו וכההיא דרוניא לפירש"י ע"ש דבזה איכא למימר דפליג הג"מ משום דבזמן הזה אין אנו בקיאין שפיר באומדן דדחיק' ליה שעתא אבל היכא דלית ליה להלוקח בית כלל איכא למימר דגם הג"מ מודים דלית ביה משום דינא דב"מ ועוד מסיק שם דאם ידוע הוא דהיה הלוקח יכול לקנות בית במקום אחר אף שאותו בית היה קטן וצר ובא לקנות זה שהוא מרווח כפי צרכו אית ביה משום דדב"מ ומהרי"ו סי' צ"ט מחלק עוד בין אם הלוקח הוא בן עיר או לא וכל א' הביא ראיה לדבריו ע"ש ועד"מ וז"ש בהג"ה זו ודוקא כו' ולא יוכל למצוא כו' ודוק:
צ סָעִיף נ אם הי' אחד מיושבי העיר כו' ל' הגמ' והטור שכני העיר ושכני השדה כו' וזה משמע שהא' דר אצלו בעיר סמוך לו והשני יש לו שדות אצל זה המוכר אלא שאינו מצרן לזה השדה שמוכר עתה אלא אצל שדות אחרות ול' המיימוני והמחבר משמע שאפי' אינו דר אצלו בעיר סמוך ממש אלא דר עמו בעיר והשני אינו דר בעיר כלל ג"כ שכן העיר מיקרי:
צא סָעִיף נ קדם אחד מהן וקנה זכה כו' הב"י וכ"מ כתבו בשם העיטור דת"ח מסלק להשכן וכ"כ הגהות וצ"ע למה השמיט דעתן בעל הש"ע:
צב סָעִיף נ אבל מה שדר אצלו אינו כלום וכ"כ הטור לקמן בסי' רנ"ג בסט"ו ז"ל כמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להן שייכות ביחד אלא שכן ר"ל חבירו ורגיל עמו במשא ומתן:
צג סָעִיף נא אפי' [הלוקח] הוא מצרן מפני שאלו נחשבים כשותפים בקרקע זו יחד ושותף באותו הקרקע מסלק להמצרן כמ"ש לעיל ס"ה:
צד סָעִיף נא אלא כל זמן שירצה א"ל עקור אילניך כו' כן הוא ל' הרמב"ם ומשמע מיניה דאם יש לו זמן לעמוד שם בנינו או אילונו כיון דאינו יכול לו' תוך הזמן עקור אילניך כו' גם הוא נחשב כשותף לסלק למי שבא לקנותו באותו זמן וכ"כ ב"י בשם הרמב"ם אבל הרא"ש והטור לא כ"כ אלא כל שאין לבעלהאילן או לבעל הבנין זכות בהקרקע להיותם שם עולמית (אף אם יבשו אילנות הללו יכול ליטע אחרים במקומם וכן בבנין) לא מיקרי שותף ובדרישה כתבתי שכן היא דעת הרי"ף ומ"ה סתם הטור וכתב דעה זו לחוד ומהתימ' שלא הזכיר המחבר ומור"ם לדעתם כלל:
צה סָעִיף נא הבית והעליי' כו' עד דלא מיקרו שותפין עיין בב"י מחס"ב שהביא תשובות הרא"ש סי' נ"ז דין ג שכ' דאם מכר בעל הבית ביתו לבעל העלי' דאין המצרן הדר בצד הבית יכול לסלק לבעל העלייה מהבית שקנה דמחשב כשותף וכתב הב"י דנראה לו לומר דאף אם קדם המצרן וקנה הבית דבעל העלייה מסלקו למ"ד שותף מסלק להמצרן אלא שאין ל' התשובה מוכיח כן עכ"ל ב"י וז"ש מור"ם כאן דאם קדם המצרן וקנה הבית דאין בעל העלייה יכול לסלקו ולא עמדתי על דעת הרב ב"י ומור"ם ז"ל בזה דהלא בהדיא כ' בתשוב' דמחשב כשותף ואף שכ' דינו אכשקדם בע"ה וקנאו נראה דלאו בכה"ג ס"ל הכי אלא משום דמעשה כך היה השיב עליה ורימז במ"ש דמחשב כשותף דה"ה אם קדם המצרן וקנאו דבע"ה יכול לסלקו (אבל אין להקשות מדברי הב"י ומור"ם דלפני זה פסקו דבעל בנין שיש לו זכות בקרקע לעמוד שם עולמית עדיף ממצרן ויכול לסלקו די"ל דס"ל דבעל העליי' אף שיש לו כח להיות ביתו על הקרקע עולמית מ"מ אין לו דין שותפות להבית רק כאלו הבית והעלייה שניהם סמוכין זה אצל זה בנוין ע"ג הקרקע ובא"כ הוא דין מצרן יש להן אהדדי ולא דין שותף משא"כ בבית או אילן העומדים נטועים וקבועים ע"ג הקרקע דמחשב בעל הבית ובעל הקרקע שותפים גמורים) ואפשר דס"ל להב"י ומור"ם ז"ל דמה שסיים הרא"ש הנ"ל וכתב דהוה עמו כמו שותף לא כ"כ אבעל העלייה אלא דכתב שם לתרץ דל"ת ממה שפסק דאין המצרן יכול לסלק לבעל העלייה מהא דאמרינן ארעא דחד וביתא דחד דאין בעל הבית נקרא מצרן ואזה כתב שם בתשובה דהרי"ף פירשו דהיינו דוקא שאין כח לבעל הבית לחזור ולבנות שם כשיפול זה אבל כשיש לו כח הוה כמו שותף כו' ע"ש וס"ל דדוקא אארעא דחד ובתי דחד כ"כ ולא אבעל העלייה אלא דנלמד מיניה דלכל הפחות בעל העליי' מחשב כמצרן לענין שאם קדם וקנה דאין המצרן שבצדו יכול לסלקו וכמעש' שהיה שם גם בד"מ הקשה אהא דכתב הב"י דאם קדם המצרן וקנה הקרקע דבעל הבית יכול לסלקו מהא דאמרי' בהבית והעלייה של שנים ומכר בעל בית ביתו למצרן דאין בעל העליי' יכול לסלקו ומסיק ז"ל ומיהו אפשר לחלק עכ"ל. ונראה דר"ל דיש לחלק בין בית שקבוע ועומד בקרקע טפי מעלייה וכמ"ש מיהו צ"ע אהא דכתב מור"ם בפשיטות בשם הרא"ש בהבית והעלייה דאין בעל העלייה יכול לסלק למצרן וזהו לא נזכר בתשובת הרא"ש בהדיא ואדרב' פשט לשונו שם משמע דיכול לסלקו וכמ"ש וצ"ע:
צו סָעִיף נג בכל קרקעות שבעולם כו' ל' הטור בשם ר"י אברצלוני בכל קרקעות שבעולם יש בו דין מצרנו' כגון בית המרחץ ובית הבד ושובכות ומגדלות ושדות וכרמים ובית השלחין בורות שיחין ומערות והדומה להן והמחובר לקרקע כללא דמילתא כל דבר שיש בו חזקה יש בו דין מצרנית חוץ מהעבדים דיש להן חזקה ואין להם מצרנות עכ"ל ועפ"ר:
צז סָעִיף נג אבל במטלטלים ועבדים אין בהן דין מצרנות. פי' אם יש לו מטלטלים או עבד בשותפות עם א' והשותף רוצה למכור חלקו לאחר אין ביד זה ששותף עמו לסלק האחר דדוקא בקרקע שהוא קנין עולם תקנו דין מצרנות משום ועשית הטוב והישר ולא בהני אם לא שאין דעת זה נוחה עם הלוקח שקנאה דבזה מסיק מור"ם וכתב בסוף הג"ה דסעיף זה דאם נראה לב"ד ממש בטענתו דשומעין לו ומצי מסלק ליה:
צח סָעִיף נג יש דין מצרנו' בבתים. כ"כ לאפוקי ממ"ש ר"ת דדוקא בשדות דמצוי לקנות במקום אחר יש בו משום הישר והטוב משא"כ בתים דאינן מצויים לקנות כ"כ ועוד עשיר צריך לשדות הרבה והקדימו הלוקח משא"כ עשיר שיש לו דירה יפה ומסלק הלוקח כדי להשכירו לאחרים ועוד דהרי בהפסק סלע או ריכבא דדקלא נסתלק דינא דב"מ והבתים ג"כ מובדלים בחומות עכ"ל וכ' עליו הרא"ש ז"ל דברים נכונים הם אלא שלא נהגו כן עכ"ל והביאו ג"כ הטור וכתב עליו דברי הרי"א הנ"ל דכתב דלכל דבריש חזקה כו' והטעם דהחומה שבין הבתים יכולין לפתחו ושיכנס מזה לזה:
צט סָעִיף נג וה"ה במקומות שבב"ה כו' ז"ל הטור ובמקומות שבב"ה כתב הראב"ד מן הדין יש בהן דין מצרנות שהן כקרקע (ר"ל שהמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע) אע"פ שאין מתקבל על הדעת אבל זה אנו רואין שאם היתה אצטבא דחוק שרבו יושביה ואחד מבני האצטבא רוצה למכור מקומו שצריך למוכרה לבני האצטבא עכ"ל ופירש ב"י דבריו דמ"ה כתב דאינו מתקבל על הדעת דדי לאדם אחד במקום אחד בב"ה כו' ע"ש ☜ והעתקתי ל' ר"ת והראב"ד הנ"ל כדי ללמד ממנו במקום אחר שאם עין הדיין רואה שיש צד ישר וטוב שלא לסלק הלוקח שיכול לצרף סברות הנ"ל למה שעיניו רואות ולפסוק שהדין עם הלוקח עוד יש חילוקי דינים דבר מצרא במקומו' שבבית הכנסת כתבם הב"י וד"מ והשמיטו המחבר ומור"ם ז"ל ועיין שם בד"מ: (הגה וכתב הריב"ש סי' שנ"ז דאם היה בין ב' המקומות כותל המפסיק ואי אפשר לחבר המקומות יחד אין בהן משום דד"מ משום שאין ישיבתן שוה רק א' למעלה מחבירו ועיין בתשובת רשב"א סי' אלף כ"ב עכ"ה):
ק סָעִיף נג וכמו שאמרו לענין המוכר קבר וכו' דין זה נתבאר בי"ד ר"ס שס"ו ובח"מ ס"ס רי"ו:
קא סָעִיף נד הנותן מתנה אין בה כו'. הטעם דניחא ליה להנותן להיות להמקבל זכרון במתנתו שנתן לו שעשה עמו טובה וכן ניחא ליה להמקבל להיותו לו לשם שמפני עבודתו הטוב' נתן לו מתנה זו וב"י כ' עוד טעם אחר:
קב סָעִיף נד שאחריו' מתנה זו כו' מפני שאין דרך הנותנים לקבל עליהן אחריות על מה שנתנו לאחרים חנם ובודאי ערמה הוא ביניהן וע"ל סי"ח מ"ש שם:
קג סָעִיף נד דמים שהן ראויין כו' עפ"ר שם כתבתי דנ"ל דהאי דמים ראויים אינו כמו שווים דוקא אלא מעט יותר ומ"ש או יותר מעט ר"ל עוד מעט יותר דהא לפני זה כתב דנוטל כדי שוויה אפילו בלא שבועה ואפשר לומר דדוקא התם דא"א לו לישבע בכמה לקחה דהא אינו מודה שלקחה אלא עומד בטענתו שניתן לו במתנה וגם שם אינו ברור לנו כ"כ שלקחה מ"ה נוטל כדי שווי' בלי שבועה משא"כ בזה שמודי' דהערמה היה ביניהן מ"ה אינו נוטל אפי' כדי שווי' אלא בשבועה מ"מ מדשינה הל' וכ' ונוטל דמים שהן ראוים ולא כ' דמי שווי' כמ"ש לפני זה משמע דמים שראוי להאמין לו עליהם שקנאם בכך ובכלל זה הוא אף אם אומר מעט יותר מכדי שוויה ומשום דאין דרך העולם רגילין לדקדק כ"כ בקניות קרקע והשתא א"ש דסיים וכ' אבל אם אמר על שוה מנה ק"ק אינו נאמן דמשמע דוקא בהפליג מדרך העולם הוא דאינו נאמן וק"ל:
קד סָעִיף נד היה כתוב בהשטר מתנה כו' ל' הטור ואם פי' בשטר המתנה שקיבל האחריו' בכך וכך ואינו מודה שלקחה אלא שאמר מתנה היא צריך המצרן כו' וכב"י הטעם דממ"נ אי מתנה היא לית ביה דינא דב"מ ואי לקוחה היא אין דרך המוכרים לקבל עליהן אחריות יותר ממה שקבלו מהלוקח ואע"פ שאינו שוה כ"כ פעמים שאדם קונה שוה מנה במאתים עכ"ל אלא שהב"י כתב שם דאין חילוק בין הודה שנעשה בערמה או שעומד בטענת הנתינה ומ"ה נמי סתם המחבר כאן ומשמע דבכל ענין איירי ובפרישה כתבתי דהטור דקדק וכתב ואינו מוד' כו' דס"ל דדוקא בכה"ג הוא דנוטל אפילו יותר מכדי שוויה כל מה שמפורש בשטר כיון דאין ערמתו ידוע משא"כ כשבעצמו מודה שהערים וזה נגד הסברא שלקחו בכפליים משוייה מ"ה אין מאמינים לו ע"ז ע"ש:
קה סָעִיף נו היתה שדה שאצל המצרן כו' כגון שדות של מלך ושרים שניחא להו שיבואו אנשים ויחרשו ויזרעו אותן ויתן להם מס מהן בכל שנה כפי מנהגיהן וז"ש אם ימצא כמוהו במקום אחר ועפ"ר:
קו סָעִיף נו יכול המצרן לסלקו פי' אפי' בלא דמי שוויה אלא נותן המסוהחוק לבעל השד' כמו שקיבל עליו ליתנו לו:
קז סָעִיף נו ומ"ש ואם לאו אין יכול כו' פי' בלא נתינת דמי שויה אינו יכול אבל בנתינת דמי שוויה נראה דיכול לסלקו דלא יהא אלא לוקח דאמרי' ליה קבל דמיך וקנה במקו' אחר ודוקא בנותן מתנה אמרינן לפני זה בסנ"ד דלית ביה משום דדב"מ מטעם דנתבאר שם ואותו טעם לא שייך כאן ועפ"ר ומיהו אינו מוכרע כ"כ די"ל דהואיל דמתחלה החזיק בה בהיתר כיון דלא נמצא כמוהו להחזיק בה בחנם במקום אחר ואי לא החזיק בה לא היה זה המצרן נותן לו דמי' תו לא מצי לסלקו בע"כ אפי' בדמי שווי':
קח סָעִיף נז אין המצרן יכול לסלקו דלכך נקרא משכנתא דהוא שוכן בכולהו עדיף ממצרן דאינו שוכן אלא מן הצד ובצד א' לחוד:
קט סָעִיף נז ואם קנה המרתף המצרן מסלקו שם בנ"י כ' דאפי' למ"ד דהמלוה שממושכן הבית בידו מסלק המצרן שקנה הקרקע שבצד אותו הבית וכמ"ש מור"ם בהג"ה בסוף סעיף שאחר זה שכן נ"ל עיקר מודה בזה דדוקא התם שהבית הממושכן בידו עומד על הקרקע שבצדה וכאלו הכל אח' הוא משא"כ המרתף שתחת הבית או בית אחר עומד ע"ג קרקע שלא הלוה עליו שאין לזה המלוה שייכות בה כלל ע"ש וגם בד"מ כתוב דין זה דמרתף אחר זה שפסק תחלה דיש למלוה דין מצרן ע"ש:
קי סָעִיף נח וי"א דלמלוה דין מצרן עיין ב"י שמשוה דין סילוק המלוה לאחר לדין קדם המלוה וקנאו שאין בעל המצרן יכול לסלקו ולפ"ז האי י"א גם אשלפני זה קאי דס"ל דאם אין הלוה חפץ לקנותה וקנאה אחר שהמלוה מוציאה מידו כדין מצרן ואף שהטור כתב ז"ל ואם קדם המלוה וקנה זכה דמשמע דוקא שקדם וקנה ה"ט משום דהטור לא איירי שם לפני זה בקניית אחר וס"ל פשוט דהמלוה עדיף כחו מאחר ע"ש אבל בדריש' הוכחתי ממ"ש הטור בסעיף ס"ה והמחבר סעיף מ"ה (וכמ"ש בסמוך בסי' ס') דס"ל דאם קדם אחר וקנאו דאין המלוה שהוא ממושכן בידו יכול לסלקו ע"ש:
קיא סָעִיף נח וכן נ"ל עיקר עמ"ש לעיל בסמוך:
קיב סָעִיף נט והמצרן רוצה להוציאו מידו כו' עד"ר שכתבתי שלהרא"ש יש בו דינא דב"מ דשכירות דיומא ממכר הוא:
קיג סָעִיף ס דיש לשכירות דין מצרנות. ממ"ש המחבר בסעיף מ"ה דאם טוען הלוקח למצרן שדה שבאתה מכחה לסלקני שכורה או ממושכנ' היא בידך כו' מוכח דס"ל להמחבר (וגם למור"ם שלא כתב שם עליו כלום) וגם הטור סתם וכ' אותו הדין בסס"ה דאין שכיר או מלו' שממושכן היא בידו יכולין לסלק להלוקח בזקנה בצד אותה שדה כנ"ל ומ"ש מור"ם דיש בשכירות דין מצרנות היינו לענין אם קדם השכיר או הממשכן וקנאו דאין המצרן יכול לסלקו והמחבר ס"ל דכשם שאין לו דין בן המצר לענין שאין יכול לסלק לאחר כך אין לו דין מצרן לענין שהמצרן יכול לסלק להשכיר אף אם קדם וקנאו וכ"כ בב"י ועמ"ש לפני זה בס"ס נ"ח:
קיד סָעִיף סא כיון שהוא שותף להי"א שכתב מור"ם לפני זה דיש בשכירות משום דינא דב"מ בלא ה"ט דהוא שותף הוא קודם לכתחלה לאחר בל שלא קדמו האחר וקנאו והמחבר כ"כ לשטתו וק"ל:
קטו סָעִיף סב אין בן המצר יכול להוציאו מידו עמ"ש בסמוך בס"ס זה:
קטז סָעִיף סג אין השוכר יכול להוציאה מידו. לפי מאי דכתבתי והוכחתי לפני זה ובדרישה דשכירות ומשכנתא דין א' להן א"כ במ"ש מור"ם בסעיף נ"ז דאפי' קדם המצרן וקנא' יכול הממושכן להוציא' מידו ה"ה בזה נמי יכול השוכר להוציא' מידו והמחבר כ"כ לשטתו דלשם:
א סָעִיף ג ואח"כ בא אח. כת' בהגהת אשר"י פ' הכונס וז"ל אריסא דבר זיזא אפקיד גבי חד בר נש ליטרא דדהבא מת בר זיזא ומת אריסא והי' לבר זיזא בנים גדולים וקטנים והורה ר' ישמעאל בר' יוסי ליתן חצי זהב להני בר זיזא הגדולים והחצי יהיו מונח עד שיגדלו הקטנים וכשמת ר"י ברבי יוסי בא המעשה לפני ר' חייא והורה ליתן חצי הנשאר לבני האריס והחצי שזכו בו בני בר זיזא הגדולים לא יחזירו לבני האריס שעפ"י ב"ד זכו וגם לקטנים לא יתנו כלום מא"ז עכ"ל ובש"ך העלה דהוי ספיקא דדינא שהוא מחלוקת ירושלמי בזה ואם תפשו הקטנים אין מוציאין מידם ע"ש וקשה לי כיון דקי"ל דשותף חולק לעצמו במקום פסידא וכת' בש"ע סי' קע"ו סעיף כ"ה דאם הי' לשותפין חוב מקולקל אצל עכו"ם ואומר לעצמי אני מציל רשאי ע"ש. וה"נ החוב מקולקל ועפ"י ב"ר נתן לגדולים חלקם והיכי יכולין הקטנים לתבוע מן הגדולים ונהי שהי' ע"פ ב"ד בטעות דסברי שחצי חוב יהי' לקטנים כשיגדלו אלא כיון דלעצמו חולק אפי' בלא ב"ד כל היכא שהחוב מקולקל ואין לך חוב מקולקל גדול מזה ולמה אינו מציל לעצמו והיכא מהני אח"כ תפיסת הקטנים ותיקשי נמי למ"ר בירושלמי דאית להו חולק לטלייא. ונרא' דכיון דלשיקול הדעת לא מהני תפיסה וכמ"ש מוהרי"ק ובתקפו כהן סי' כ"ג ועמ"ש בסי' ק"ה סק"ד כיון דסוגיא דעלמא אזלא כאידך אלא דוק' היכא דנעשה עפ"י הדין הוא דקם דינא. מש"ה כיון דהוראת הדיין לא הי' אלא במחיצתן ולא קם דינא דר"י ברבי יוסי אלא במה שעשה מעש' ונתן לגדולים והרי הוא כמי שאין כאן אלא מחצית החוב והיכא דאין החוב אלא במחצית אין לו לשותף כח ליטול כל החוב לעצמו והתם בעובדא דר"י ברבי יוסי ה"ל שיקול הדעת כמבואר באשר"י פ' ז"ב ועמ"ש בסי' כ"ה סקט"ו: ולפי"ז נרא' דהיכא דלא הי' שיקול הדעת אלא ספיקא דדינא ממש ותפס האחד מן היורשין חלקו בו לא מצו אינך יורשין לתפוס מזה שתפס דכיון דספיקא דדינא הוא ה"ל כמו חוב מקולקל כיון דלדברי אינך יורשין מגיע להם החוב מצי חולק לנפשיה ולומר לעצמי אני מציל:
ב סָעִיף יג ודוקא בשדה אחת. כת' הסמ"ע וז"ל לכאור' נרא' דוקא כשקנאה משנים אבל קנה שתי שדות מאחד אין המצרן יכול לסלקו אפי' משניהם יחד וכמ"ש הטור והמחבר סעיף ל"ו במוכר כל שדותיו כו' אבל לשון המחבר שכת' לקמן סעיף ל"ו שהרי היא והאחרת קנה כאחד משמע דבשני שדות נמי דינא הכי וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד נרא' דבסעיף ל"ו מיירי שהמצרן אינו אלא לשדה אחת ולא לשדה האחרת וכיון שמכר היא והאחרת שאינו מצרן לה לפיכך אין בעל המיצר יכול לסלקו אפי' משדה שהוא מצרן לה שהרי קנה היא ואחרת שאינו מצרן לה ואפי' יאמר המצרן שקונה גם האחרת אין שומעין לו דאין המוכר צריך להמתין ולשאול את פיו בזה כיון דאינו מצרן לה אבל כאן שהוא מצרן לשני השדות יוכל המצרן לסלקו משני השדות:
ג סָעִיף ס מי שיש לו בית בשכירות. בט"ז פסק דגם בשכירות יש דינא דמצרנות דהיינו שהשוכר שיושב בה הוא מצרן נגד השני שבא לשכור ע"ש. ומיהו נרא' דהיינו דוקא אם אין בני בית של ראשון מרובין מן השני אבל אם בני ביתו מרובין משל השני לא שייך בזה דין מצרן כיון דאפי' השוכר אינו רשאי להשכיר למי שבני ביתו מרובין כמבואר בסי' שי"ז סעיף א' ולא הוי בזה שלוחו וגם לא שייך בזה ועשית הישר והטוב כיון דהבעלים אומרים אין אנו נוחין להשכיר לזה שבני ביתו מרובין וקפידא גדולה בדבר זה:
א סָעִיף י עד שיתקיימו התנאים עסמ"ע ס"ק י"ח משום דיכול המוכר או הלוקח לומר אין זה המצרן נוח לי לתלות בו בקיום התנאי עכ"ל ותמוהין דבריו דא"כ אמאי פסק באחר שיתקיימו התנאים שהמצרן יכול לסלק והא נסתלק הדין מצרנות מכל וכל כמו בסעי' ח' גבי מוכר בהמתנה דהמצרנות נתבטל מטעם זה דודאי אין סברא לומר דהלוקח יהי' מחוייב לקיים התנאי והמצרן יקח השדה וכיון שהמוכר צריך למכור עכשיו וא"א לו למכור רק בקיום התנאי של הלוקח ולא באיש אחר היאך המצרן יהי' יכול לדחות להלוקח מהשדה ומ"ש עוד שהלוקח יכול לומר שאין המצרן נוח לו בקיום התנאי משמע דמיירי שהלוקח התנה שהמוכר יעשה טובות הלוקח וטוען הלוקח כיון שתסלק אותי מהשדה שוב לא אוכל לכפות את המוכר בקיום התנאי ואם המצרן יאמר אני אקיים התנאי יאמר הלוקח אין המצרן נוח לי הוא תמוה דכיון שמסלק אותו המצרן מהמכירה ממילא שייך קיום התנאי של המוכר להמצרן דהלוקח שלוחו של המצרן הוא לכן נ"ל דודאי אם המוכר מתנה טובתו עם הלוקח כגון ע"מ שתתן לי ר' זוז או ע"מ שתדבר עלי לשלטון כיון שהמוכר טוען אין המצרן נוח לי בקיום התנאי נסתלק דין מצרנות כמו במוכר בהמתנה דסעיף ח' רק דכאן מיירי דמתנה תנאי שאינו לטובתו כלל כגון תנאי דאם לא באתי או אם אלך או תלך וקמ"ל דהלוקח יכול לומר כיון דעדיין אין המכירה ברורה אין אתה יכול לכפות אותי לקבל ממך דמי המכירה שיהי' המעות באחריות עד אותו הזמן דשמא יתבטל המכר ונ"מ להלוקח אולי בשעה שיתקיים התנאי לא יהי' לו מעות לסלק או ירע לו איזה אונס וכ"כ הב"ח ע"ש:
ב סָעִיף יא כשיסורו אונסים יכולין לסלקו מחלקם והטעם כתב הרשב"א דדוקא בסתם הוא דקדם אחד וקנה זכה דאמרי' לא רצה לקנות בשעת המכירה אבל כשגילו דעתן בשעת המכירה שרוצין אזי יש לכל או"א דין מצרן נגד חבירו ונראה דא"צ למסור מודעא דהוי לי' כמו תלוהו ויהיב שנותן לו במתנה זכות שלא מחמת אונס:
ג סָעִיף יג ומניח לו אחת ונראה אף דאילו הב' שדות סמוכות אינו יכול הלוקח לומר כיון שאתה מניח לי אחת הריני מצרן כמותך כיון דבשעת מכירה לא היה מצרן וזהו דוקא כשקנה שניהם כא' אבל קנה בזו אחר זו אינו יכול לסלקו רק משדה שקנה ראשונה ולא משדה שקנה שני' כשהן סמוכין דמחמת הראשונה הוא מצרן לשני' כמותו:
ד סָעִיף יד וסילק את הלוקח עש"ך ס"ק ט"ו יכול הלוקח לומר לא תסלקו דשמא לא יתרצה הבעל והאדון וכו' לכאורה נראה דכאן מיירי דהלוקח רוצה להמתין עד שיבוא הבעל אבל אם אינו רוצה להמתין אזי מסלקין אותו מיד כמו בסעיף ל"ז בהג"ה דהקרובין מסלקין אותו מיד אבל קשה דא"כ יאמר הלוקח מה לי לצרה הזאת שאח"כ יבוא הבעל אם יוזל הקרקע ויהיה רשות בידו להחזיר כמבואר כאן ואם יוקר יקיים המקח ולא ירצה הלוקח לקנותו ואין כאן טוב וישר נגד המוכר שיצטרך להמתין עד ביאת הבעל לכן נראה דדוקא בקרובים שיש להם מעות עצמן וקונים אפילו לא יתרצה המצרן ואין כאן ריעותא למוכר אז מסלקין הלוקח דתלינן דודאי יתרצה המצרן כיון דהוא טובתו משא"כ באשה ועבד דאין להם מעות עצמן ואין יכולין לקנות רק על הספק אם יתרצה וכשלא יתרצה אזי יתחייב המוכר להחזיר המעות ודאי אין כאן טוב וישר נגד המוכר ואין יכול לסלק הלוקח כלל כנ"ל:
ה סָעִיף יט מכרה לוקח ראשון עסמ"ע ס"ק ל"א כיון דאין לו ריוח בהחזרה וכו' אין טעם זה עיקר דנראה דאפי' לדעת האומרים דאפי' אין לו ריוח כלל יכול לטעון אי שתקת בכאן א"י לטעון דלא יהא הלוקח זה רק כאילו היה שדה זה שלו מעולם ומכרה דהמצרן יכול להוציא מידו דמה טענה הוא זה דמהדר שטרא למריה והיינו דיניחנה ביד המוכר הראשון מ"מ כיון שהמוכר הראשון צריך למוכרו וכיון שאין שום אדם יכול ליקח אותה מחמת מצרנות אני אקח אותה וזה עיקר תקנת עשיית הטוב והישר במצרנות שכל אדם ימשוך ידו ממנה ויניחנה ביד המוכר הראשון ויקחנה המצרן דאל"כ כל לוקח יאמר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה לבעלים הראשונים ויתבטל דין מצרנות וא"ל דבכל לוקח כשיחזור וימכרנה לבעלים הראשונים אזי יהיה הוא מצרן אף נגד הבעלים הראשונים כמבואר בסעיף ל"ז בהג"ה דלכתחלה מוכרין להמצרן משא"כ כאן דביטל נגדו דין מצרנות דז"א דאף אם ביטל נגד מכירה זו דין מצרנות נגדו לא ביטל על מכירה שנייה דנגד מכירה שנייה דבר שלא בא לעולם הוא ואין אדם יכול למחול דבר שלא בא לעולם ועוד דלא פירש שמסלק עצמו לעולם ועוד נראה דלא מצי לומר אי שתקת דכל לוקח הוי כשליח מצרן ובשבילו קנאה:
א סָעִיף א מטבע. לאפוקי מקצת טבי ומקצת תקולי ופרש"י יש זוזי שמשקלם קל וצורתם יוצא בהוצאה והורגלו בה יותר מצורת זוזי אחר אף שמשקלם יותר ואותן שמשקלם יותר חביבין למי ששוקל מנה או פרס במאזנים. סמ"ע:
ב סָעִיף א לראיה. (ק"ל למה צריך ראיה דאי בשביל שאם יהי' הכחשה ביניהם זה אצ"ל ותו דאפי' בעד א' המסייע די לו דהא אף בלא עדים אין עליו רק שבועה וכמ"ש הרמ"א בסי' קפ"א ס"ב לענין לעצמי אני מציל ממילא עד המסייעו פוטרו משבועה כמ"ש בסי' ע"ה וי"ל ע"פ מ"ש הרמ"א בסי' פ"ז ס"ו דבמקום שצריך מגו לא מהני עד המסייע וה"נ כיון דשותפים הם ואין להם חזקה וע"כ באם יש הכחשה ביניהן אינו נאמן אלא מצד מגו דלא היינו שותפים או מגו דהחזרתי להכי לא סגי כאן בעד א' המסייעו. ט"ז):
ג סָעִיף ב החלוקה. דאיגלאי מלתא למפרע שחלוקה בטעות היתה כן כת' הסמ"ע וכת' הש"ך דזה אתיא כדעה ראשונה שבסי' קע"ד ס"ה ויש לתמוה למה לא הביא דעת הי"ח וע' בב"י בל' הרא"ש וצ"ע עכ"ל. ונ"ל מאחר שכאן לא הי' האח שם בשעת השומא כ"ע מודים ודו"ק:
ד סָעִיף ג אחים. עיין בש"ך שהביא מ"ש הג"א ס"פ הכונס עובדא דהירושלמי באריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד בר נש ליטרא דדהבא כו' ע"ש שהאריך בזה ומסיק וכת' ז"ל א"כ כל היכא דאירע עובדא כה"ג שדיין א' פסק כך ונתן החציה ליורשים גדולים ואח"כ פסק דיין אחר להיפך הוי ספיק' דדינא אי הגדולים צריכין ליתן לקטנים ואי תפסי קטנים מן הגדולים לא מפקינן מינייהו וכן בכל דוכתי היכא דאירע כה"ג וע"ל ס"ס ס"ב עכ"ל:
ה סָעִיף ג לבטל. ע"ל סי' רפ"ח ס"ב ובהג"ה שם:
ו סָעִיף ד אפותיקי. או שלא הגיע חובו אלא כשיעור שדה א' דאז א"י לדחותו שיגבה חצי חובו מהשני כמ"ש הט"ו בס"ס ק"ז א"נ כגון שהשני נטל חלק ירושתו במקום אחר דאין הבע"ח מחויב לגבות חובו במקומות אחרים כמ"ש הט"ו בסי' קי"א וכאן קצרו וסמכו אמ"ש במקום מקור הדין עכ"ל הסמ"ע (ועמ"ש הט"ז בזה ע"ש): דין מצרנות
ז סָעִיף ה ללוקח. כלל טעם דמצרנות שבסי' זה הוא מדכת' רחמנא ועשית הטוב והישר למדנו ממנו שחפץ הש"י שיעשו בני אדם זה עם זה לפנים משוה"ד כגון זה דאף שקדם הלוקח וקנה שדה א' כיון שאפשר לו לקנות במקום אחר ובעלי שדות שסביב שדה זה הנמכר יש טיבותא וניחותא בקנייתם לנפשם כדי שיהיו שדותיהן סמוכים זה לזה מש"ה תקנו חז"ל שיכול א' מבעלי השדות אלו לסלק הלוקח והן נקראים מצרנים מטעם שעומדים בשדותיהם על מצר שדה הנמכר והתחיל הט"ו דינו בא' מן האחים כו' עכ"ל הסמ"ע וע' בתשו' מהר"א ששון סי' פ"ט ועי' מדיני מצרנות בתשו' ן' לב ס"ג סי' מ"א וס"ד דף ס"ג ובתשו' ראנ"ח סי' פ"ב ק"ו קי"ד קי"ט וקכ"ה ובתשו' ר"מ אלשיך סי' קמ"ח:
ח סָעִיף ה מסלקו. אף אם כבר קנאה המצרן השותף מסלקו ולאפוקי מפרש"י שכת' הרא"ש משמו דדוק' אם באו יחד לקנות אז השותף קודם אבל אח"כ א"י לסלקו והרא"ש לא כ"כ ע"ש ובזה יתיישב תמיהת הסמ"ע על המחבר למה כת' האי דינא בשם י"א דלא מצא מי שחלק על זה ודוק נ"ל ומעשה בא לפנינו בא' שנשבע לחבירו למכור לו קרקעו ובא המצרן לסלקו וטען המוכר מאחר שאתה רוצה בה לא אמכרנה כלל שהרי לא נשבעתי רק לחבירי ופסקנו כיון שעדיין לא הי' קנין בדבר יכול המוכר לחזור בו ויחזיק הקרקע לעצמו ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' רצ"ט עכ"ל הש"ך (ואם אחד מבני המשפחה יכול לסלק ללוקח עיין בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קס"א):
ט סָעִיף ו כלל. (ומשמע בתשובת מיי' שם דאם תלה הקנין בכך תחלה ואח"כ בא המצרן לסלק הדרא ארעא למריה אם ירצה. ט"ז):
י סָעִיף ו מוכר. כ' הסמ"ע והיינו דוק' בדלית ליה פסיד' למוכר במכירתו להמצרן שהוא רוצה לקנות בכל ענין כמו הלוקח דאל"כ אין זה בכלל עשיית הטוב והישר ואפי' בדלית ליה פסיד' לא תקנו דין מצרנות על המוכר רק על הלוקח שימשוך ידו מקנייתו וממיל' יצטרך המוכר למכרו להמצרן וכמ"ש הט"ו מסכ"ג והלאה ע"ש עכ"ל וע' בתשו' מהר"א ששון סי' פ"ט:
יא סָעִיף ו המצרן. לסלקו ול"ד לפירות שאכל קודם שבא המצרן דא"צ לשלם דהתם לא קלקל השדה שהיא עומדת לאכול פירותיה למי שהשדה בידו משא"כ זה שקלקל משוויה ואין המצרן צריך ליתן לו טפי מדמי שוויה. סמ"ע:
יב סָעִיף ו שיעבוד. ואפי' אם כבר נתן המצרן מעותיו ללוקח וכ"ש כשעדיין המעות ביד המצרן דאז אין פסיד' לבע"ח דיכול ליקח דמי הלואתו מהדמים שהכין המצרן ליתן להלוקח. שם:
יג סָעִיף ז ראיה. דהלוקח הוא מוחזק בה ובזה נרא' דכ"ע מודים אף להחולקים בכיוצא בו כמ"ש הטור שאני הכא דאין דרך העולם למכור בפחות משוויה ובודאי משום חביבותיה דלוקח זה בעיניו מכרה לו בפחות. שם:
יד סָעִיף נד ונוטל. והא דכת' בסנ"ד אבל אם אמר על שוה ק' בר' אינו נאמן עיין בב"י שכת' דיש לחלק וסבר' נכונה היא ובא"א דף צ"ב ע"א כת' דכאן איירי דקבל עליו אחריות מפורש בר' והוא טוען שעשו קנוניא. ש"ך:
טו סָעִיף ט בודאי. לכאורה נרא' דגם ברישא כשאין עדים מיירי שטוען המצרן שיודע בודאי דקנוניא הוא דאל"כ לא היו מתקנים להשביעו מספק והט"ו כתבו כאן ללמדנו דאע"פ שיש עדים שמעידים שנתן לו ר' וה"א דלא מצי להשביעו אפילו אחר הסילוק קמ"ל מיהו אין זה מוכרע די"ל דדוקא בכה"ג דיש עדים ללוקח נוטל כל הדמים תחלה בלא שבועה אלא שאח"ז יכול להשביעו היסת ולא תקנו היסת רק בטענת ברי כמ"ש בסי' ע"ה ושאר דוכתי מש"ה כתבו דמיירי בטענת ודאי אבל בריש' דאין עדים והלוקח בא ליטול כפל והוא נגד הסבר' ודרכי הקנייה י"ל דאפי' אין המצרן טוען ברי אפ"ה תקנו שלא יוצי' מהמצרן כ"כ עד שישבע וכמו שתקנו שבועה בנק"ח בשותפין ואריסין וכיוצא בהן אף שאינן טוענין ודאי דחששו דמורי היתרא לנפשם ה"ה לוקח זה י"ל דג"כ מורי היתר כיון שהוא לקח תחלה וכדי שישאר השדה בידו עכ"ל הסמ"ע (וכ"כ הט"ז וז"ל המ"מ נסתפק כאן אם משביעין אותו אפי' על הספק כיון שיש רגלים לדבר וכן נרא' עיקר דכבר פסק הרמ"א כן בסי' ע"ה ס"ג בכ"מ שיש רגלים לדבר) והש"ך כת' דרב"י והרב המגיד הסכימו דדוק' בטענות ברי משביעו וכן נרא' עכ"ל:
טז סָעִיף ט שומת. עיין בסמ"ע שהניח דין זה בצ"ע וגם הש"ך האריך להשיג על הרמ"א דהוצי' כן מהריב"ש והא לית' דאין כונת הריב"ש כן כו' ע"ש דמסיק ז"ל א"כ אם בא הבע"ח לטרוף והשט"ח שלו קיים אין המצרן יכול לסלקו עד שיתן לו שיעור כי חובו וכמ"ש הריב"ש וכן עיקר עכ"ל (גם הט"ז כתב דהאי פסקא תמוה מאד וע"ש):
יז סָעִיף י שיתקיימו. משום דיכול המוכר או הלוקח לומר שאין זה המצרן נוח לי לתלות בו בקיום התנאי. סמ"ע:
יח סָעִיף יא לכתחלה. עיין בב"י ובד"מ ותמצא מוכח ומבואר דלדעת תלמידי הרשב"א כל שבאין כאחד אפילו אין המוכר רוצה למכור אלא לא' אין האחר רשאי לקחתו לנפשו עד שיתן חלק גם להאחרים עמו ובע"כ של המוכר ולפ"ז מ"ש הרמ"א מיהו לכתחלה כו' ר"ל לאפוקי אם כבר קדם וקנה מהן. שם:
יט סָעִיף יא חולקין. פי' הש"ך דאפי' לכתחלה יכול למכור הכל לא' (וז"ל הט"ז וי"ח ס"ל דלאו בביאתם תלי' מילת' ויכול המוכר לברר א' מהן למכור לו אבל כל שאינם באים ביחד כ"ע מודים דיכול למכור לא' מהן ומלשון הרמ"א משמע דאפי' לדעה הראשונה אם עבר המוכר ומכר לא' אין האחרים מסלקין אותו אף שבאו ביחד ואין מחלוקת רק לכתחלה כיצד יעשה עכ"ל):
כ סָעִיף יא גזם. * צ"ע דבסי' ר"ה ס"ז כתב הרמ"א די"ח וס"ל דאם הפחידו לאו כלום הוא דעביד אינש דגזים ולא עביד וכאן סתם כדעת המחבר שם:
כא סָעִיף יב הרבה. עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קכ"ה וקכ"ו ובס' א"א דף צ"ב ס"א:
כב סָעִיף יג שתי. נ"ל פשוט דתלוי הכל בשתי שדות ואפילו לקחן מאחד יכול לסלקו מא' מהן ומ"ש המחבר א' שלקח משנים לרבותא כ"כ דאפ"ה א"י לסלקו מחציו ומ"ש בסל"ו שהרי היא והאחרת קנה כא' ר"ל כל האחרות והראיה שהרי התחיל מכר כל נכסיו וסיים שהרי היא והאחרת. ש"ך:
כג סָעִיף יג המוכר. לרבותא כת' המוכר קרקע דל"מ אם שנים מכרו לשנים דיכול לסלק לא' מהן אלא אפילו בא' שמכר קרקע לשנים יכול לסלק לא' מהן. שם:
כד סָעִיף יד אשתו. עיין בתשובות ראנ"ח סי' פ"ב דף קכ"ו ע"ד:
כה סָעִיף יד כלום. דבעל בנכסי אשתו חשוב כלוקח ונחשב שלו ואין לה כח למחול המצרנות. סמ"ע:
כו סָעִיף יד וסילק. עיין בתשובת ן' לב ס"ד דף ע"ז:
כז סָעִיף טו שקנה. שהרי הלוקח ראשון זכה בהשדה קודם שבא זה לקנות שדה זו הסמוכה לה. סמ"ע:
כח סָעִיף טז רשאי. הטעם משום חשד וע"ל סי' קפ"ה דכת' הטור בשם הרשב"א דאפילו במקום דליכא חשדא נמי אין השליח יכול לקנות לעצמו משום דידו כיד בעה"ב ואין הדבר יוצא לרשות אחר נרא' דהיינו דוקא התם דהמוכר בא לחזור בו משא"כ הכא דלהמוכר אין בזה נ"מ וגם שם מיירי שקצץ המוכר לו בד' דינרין דלא שייך חשדא מש"ה קאמר שם טעם דלא יצא מתחת ידו כן כת' הסמ"ע (ועמ"ש הט"ז בזה):
כט סָעִיף טז לסלק. הרמב"ם מסיים בזה וז"ל שהרי מכר ואין לך מחילה גדולה מזו ור"ל דהי' לו למנוע מלילך בשליחות זה שלא יאמרו מחלת מצרנותך כיון שבעצמך מכרתיהו לו ואף שהטור כת' בשם גאון דלא כהרמב"ם מ"מ רבוותא הסכימו לדבריו וכמ"ש הב"י לכן סתם ופסק כוותי'. סמ"ע:
ל סָעִיף טז בעד. ול"ד למ"ש הט"ו בסי' קי"א סי"ז דאם חתם המלוה בשטר מכירה שקנה לוקח מהלוה דיכול אח"כ לטרוף ממנו שאני התם דאין לו אלא שעבוד בעלמא עליו וי"ל שסבור שיפרע לו במעות או בדברים אחרים אבל זה דומה לעורר על השדה והוא חתום עליו בעד שנתבאר דינו בר"ס קמ"ז דאין שומעין לו ע"ש. שם:
לא סָעִיף יז ויש חולקין. והב"ח פסק דא"י לסלק להיורשים דממילא ע"ש ואין אלו אלא דברי תימא ופשט דברי הטור הן כפי פירוש הרמ"א ודלא כב"ח. ש"ך:
לב סָעִיף יח שלא. דאילו באחריות אמרינן דמכרה לו דאין דרך נותן מתנה לקבל עליו אחריות וכדי שתשאר בידו כתבה לו בלשון מתנה וכמ"ש הט"ו בסנ"ד. סמ"ע:
לג סָעִיף יח וכנ"ל עיקר. עי' בתשו' מהר"א ששון סי' קצ"ג:
לד סָעִיף יט מסלק. בטור כת' ז"ל ואפילו היכא דקנו מיניה דבר מצרא ללוקח ראשון מסלק ללוקח שני עכ"ל ולא מצי לוקח שני לומר למצרן או שתקת שתוק ואי לאו מהדרנא שטרא ללוקח ראשון דכיון דאין לו ריוח בהחזרה אמרינן לכי תהדר וכמ"ש בסי' קי"ח וקי"ט ע"ש. סמ"ע:
לה סָעִיף כ תחזור. אהגבהו הב"ד קאי אבל בהגבהו הלוה מעצמו לבע"ח שזה קי"ל דאין השומא הדרא וכמ"ש הט"ו בסי' ק"ג ס"י אם כן גם זה המצרן שיסלק לבע"ח א"צ להדר שדה להלוה. שם:
לו סָעִיף כא נראה. טעמו כיון דקי"ל דעדים שראו הקנין כותבין השטר להמצרן בשם המוכר אם כן פשיטא דא"י המוכר לומר להמצרן לאו בעל דברים דידי את ואפי' לא כתבו השטר בשם המוכר מ"מ בע"ד דידיה הוא דהא אי בעי הוי כתב בשמו. שם:
לז סָעִיף טו בדוכתיה. ר"ל אפי' לשלחו וליתן לו הרשאה שיעמוד במקומו לסלק הלוקח ויהי' השדה להמצרן א"י להעמידו אם לא שיקנה לו חלק באותה שדה עצמה הסמוכה שבא המצרן מכחה ואע"ג דבסי' קכ"ב וקכ"ג אמרינן דלא בעינן אלא שירשהו אג"ק איזה שיהי' שאני התם דלא עדיף קרקע זו מאחרת ומסיק המחבר וכתב אבל למהוי בדוכתי' כו' פי' אם המצרן הוא טרוד ואינו פנוי להשתדל מעות או לילך מיד לסלק להלוקח וירא לנפשו פן יאבד זכותו בעברו הזמן שנתנו לו חז"ל לסלק בו הלוקח ומעמיד זה במקומו שיניח מעותיו בב"ד ואח"כ יבא בעצמו לסלקו בכה"ג אפי' לא הקנה לו שום קרקע אלא עשאו שליח בעדים סגי ליה בהכי וע"ד שנתבאר ר"ס קכ"א עכ"ל הסמ"ע וכן הסכים הש"ך לפירושו זה ודלא כהב"ח שפי' דדוקא שיהי' של המורשה הא אם ישאר להמצרן יכול להרשות ולישנא דש"ס לא משמע הכי וע"ש דכתב עוד דל"ק מסי' קכ"ב די"ל דס"ל להרמ"ה כיון דהרשאה היא תקנת חכמים דשליח שוויה כדאיתא בפוסקים ובר מצרן נמי תקנתא היא הוי כתקנתא לתקנתא דלא עבדינן (ועיין בט"ז מה שישב בזה דל"ק מסט"ו ע"ש):
לח סָעִיף כג בכעין. מלשון זה משמע דס"ל אפילו לא יהי' לו הפסד בשינוי מטבע אלא קצת טרחא יותר במעותיו שאינן חריפין כ"כ אפ"ה א"י לסלקו עד שיתן לו כעין מעותיו ממש אבל הטור חולק בזה וכת' שלא נרא' כן מדברי הרמב"ם והרא"ש אך הב"י כת' שאין כונת הרמב"ם כן ועד"ר שם הוכחתי שראיות של הטור הן שרירין וקיימין והדין עמו דדוקא במוכר אמרו כן דתקנת הטוב והישר לא תקנו אהמוכר מצד עצמו דהא י"ל אי בעינא לא אמכרנה כלל עכ"ל הסמ"ע (וכן הוא דעת הט"ז בדברי הטור כן עיקר להלכה ע"ש):
לט סָעִיף כד רואין. דבשלמא גבי קרקע י"ל דזה של המוכר חביב בעיני טפי משא"כ בבהמה ומטלטלין דמצויין לקנות בשוק ואין קפידא בהן דהא יכול לקנות אחרים תחתיהן. סמ"ע:
מ סָעִיף כו לסלקו. פי' אפי' אם הלוקח רוצה לבנות עליה בתים וכ"כ הטור ז"ל לפי שחשובה הנטיעה טפי מבתים ע"כ ונרא' דהוא משום דהאילנות מושרשים ועומדים בקרקע טפי מבתים ומינה דאם הלוקח רוצה לנטעה והמצרן בא לבנות עליה בתים דאין בה דינא דב"מ דומיא דזריעה ובתים כ"כ הסמ"ע (והט"ז כת' דדבר תמוה הוא זה דלא מצינו שחשו חכמים אלא דעדיף דבר יישוב משאינו יישוב אבל בשני דברי יישוב רק שא' עדיף מהשני לא בטלו בשביל זה דין מצרנות דאל"כ הל"ל בש"ס רבותא דאפילו ביישוב יש חילוק בין נטיעה לבתים ותו דא"כ בטלת דין מצרנות דכל לוקח יאמר שרוצה לנטען וא"כ בטלת ישר וטוב ומאי דנקט הטור לפי שחשובה הנטיע' כו' היא לראיה בעלמא שאין נטיעות בכלל זרעים דהא מצינו שחשוב אפי' מבתים אבל אם הלוקח רוצה לנטעה והמצרן לבנות אין נראה לבטל משום זה דין מצרנות דהא גם הוא עוסק בישובו של עולם עכ"ל) ועיין בתשובת ראנ"ח סי' פ"ב מדף קכ"ה ואילך וסי' קכ"ה:
מא סָעִיף כז רכב. כשהדקלים תכופים וסמוכים עד שזה כמו שוכב על זה נקרא רכב דקלים. סמ"ע:
מב סָעִיף כז גומא. נ"ל דגרסי' גמא בלא וי"ו והוא מלשון קנה וסוף קמלו דמתרגמינן גמא דבמקום שגדלים הקנים א"י לזרוע ולצרפו לשדות שבכרם לאפוקי אם הי' ביניהן גומא ושחת דיכול למלאותן עפר ולצרפן יחד. שם:
מג סָעִיף כח בסוף. אבל בהמעט שקנה תחלה המקח קיים ואפי' קנאו ביותר לא אמרינן דנקנס להמוכר שעשו קנוניא יחד ולבטל מקח הראשון או להכריח להמצרן שיקנה אותו המעט ג"כ בדמים שנתן הלוקח אלא הלוקח צריך לעמוד במקחו באותו המעט והטור הוסיף וכת' דאפי' שתק המצרן מתחלה ולא התרה בהלוקח שלא יקנה המעט כדי להיותו מצרן אח"כ כי אסלקך אפ"ה יכול לסלקו עכשיו מהנשאר וגם נרא' דבניכר ערמתו יכולים המצרנים מתחלה לסלקו גם מאותו המעט אע"פ שעדיין אינם מצרנים וכן מדוקדק מל' הטור. שם:
מד סָעִיף כח שהבליע. פי' דאם לא הבליע אף שהמתנה היא כמו זאת שמכר לו הרי הוא מצרן אבל אם הבליע אז דוקא אם היא שוה יוכל המצרן לסלקו ואם אינה שוה אף שהבליע לא יהא אלא מכר וא"י לסלקו. ש"ך:
מה סָעִיף כט זכותו. דהמצרן י"ל לכך אמרתי לו לקנותו כדי שימכרנו לו בדמים הראוים דאם באתי אני לקנותו מהמוכר יעלנו עלי בדמים כיון שאני מצרן וחביב עלי כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת ראנ"ח סי' קכ"ה:
מו סָעִיף כט בעל כרחו. כת' הסמ"ע דצ"ע דהא בסל"א כ' בנמלך המוכר בבן המצר כו' דא"צ קנין משמע דדוקא באימלך ביה המוכר הא אימלך ביה הלוקח אפילו א"ל זיל זבין דלא בעינא ליה לא הוי מחילה בלא קנין ובד"מ משמע דלא קי"ל כהמרדכי בדין זה ע"ש ותימא על הרמ"א שכת' כאן סתם (וכ"כ הש"ך דודאי דברי הרמ"א בזה תמוהין דחש ליחידאה ע"ש) ונראה דכונת הרמ"א הוא בזה דאם א"ל אקנהו ואתן אותו לך והמצרן השיבו לא בעינא ליה קנהו לעצמך אז זכה הלוקח דהרי בזה אין לו להתנצל ולומר לכך אמרתי לך כן כדי שתקנוהו בדמי שווייה דהא הלוקח רוצה לקנותו בשמו וליתנו להמצרן אח"כ ואפשר דגם כונת המרדכי כן ואתי שפיר עכ"ל:
מז סָעִיף ל כגון. וכ"ש אם מחל לו בפי'. סמ"ע:
מח סָעִיף ל ומשתמש. ר"ל או משתמש בו. שם:
מט סָעִיף לא באותם. ר"ל בדמים שקנאו לוקח אבל כשא"ל למכור סתם לא מהני מטעם הנ"ל דירא שיעלה בדמים נגדו. שם:
נ סָעִיף לב בדין. ואם נודע לו בחול המועד והביא מעות מיד אחר המועד אינו מפסיד שאע"פ שדנין בח"ה מ"מ אין ב"ד קבוע בו כשאר הימים כ"כ בתשובת מבי"ט סי' (ס"ו) [פ"ו] ועיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' פ"ד ובתשו' ר"מ אלשקר סי' קי"ח ובתשובת ן' לב ח"ג סי' ס"ג ש"ך:
נא סָעִיף לב שנתגלה. (הב"י הביא תשובת הרשב"א דאפילו לא נעשה כרוז עדיין מ"מ כל שנמכר בקנין ועדים קלא אית ליה אם לא שנתכוונו להעלים הדבר. ט"ז):
נב סָעִיף לג איימו. ע"ל סי"א בהג"ה ועמ"ש שם ס"ק כ':
נג סָעִיף א אחרת. עיין בתשובת ר"מ אלשקר סי' קי"ח ובתשו' ר"ל ן' חביב סי' ס' וס"א באריכות ובתשובת מבי"ט סי' כ"ו וח"ב סי' קס"ח ובתשובת מהר"א ששון סי' ר"ה ובתשו' רשד"ם סי' רצ"ז:
נד סָעִיף לד רוצה. פי' דלמא יודעים הקרובים בודאי שהמצרן רוצה לקנות לכך יודיע להם לשאול את פיהם אם יודעים הם שרוצה המצרן לקנות וע"כ כתב רוצה לשון יחיד וכן כונת הע"ש במ"ש והם יודיעו לו ר"ל דהקרובים יודיעו להמוכר ובסמ"ע לא הבין דברי מהרא"י והע"ש כן ודחק עצמו בפי' רוצה לשון יחיד. ש"ך:
נה סָעִיף לו והאחרת. בסי"ג בהג"ה כתבתי דנראה דאם אין לו אלא ב' שדות ומכרן לאחר דיש בהן דין מצרנות דשכיח הוא דהמצרן ג"כ יקנה אותן ולפ"ז מ"ש המחבר כאן היא והאחרת כו' ר"ל כל האחרות (וכ"ד הש"ך כמ"ש בשמו בס"ק כ"ב ע"ש) והל' לא משמע הכי כ"כ הסמ"ע (ודעת הט"ז שאין חילוק בין שנים או יותר דגם בשנים יש לחוש דבתוך כך ימלך הלוקח ויפסיד המוכר ע"ש שכתב ז"ל וכן משמע מסקנת הסמ"ע וא"ל ממ"ש הב"י ס"ס זה וז"ל הלכך אם כל א' רוצה לעמוד בשלו קונים אותו ביחד ושמין ביניהם כמה דמי הבית כו' ש"מ דאינו מועיל להאח' שקנ' הבית והחנות להחזיק שניהן אע"פ שאין השני מצרן אלא לאחד מהם התם לא קנו עדיין שום אחד מהן ועכשיו רוצים לקנות משא"כ כשכבר קנה האחד שניהם אין המצרן לאחד מהן יכול לסלקו כנלע"ד ברור עכ"ל ואין חילוק בין כשלא היו כלם במקום א' ובסדר אחד להיות כלם במקום אחד ובסדר א' מורי הרב זלה"ה ובס' בני אהרן סי' כ"ז והכריע כן מתשובת מהרש"ך ח"א סי' מ"ג. בני חיי):
נו סָעִיף לז לבן. צ"ע לדינא בא' שמכר קרקע שלו לבנו ובא בעל המצר לסלקו אי יכול לסלקו דהבן יכול לומר דזהו ישר וטוב שאני מחזיק אחוזת אבותי ולזה הדעת נוטה לכאורה וצ"ע עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קכ"ו. ש"ך ותמוה בעיני וכי גרע זה מאם מכרה לבן אותו שקנאה וכ"ש זה וא"ל דהש"ך כ"כ לדעת היש מי שחולק הא אין נפקותא מזה לדינא דהא בלא"ה בכל מקום דאיכא מחלוקת בין הפוסקים קי"ל דהדין עם הלוקח שהוא מוחזק ודו"ק:
נז סָעִיף לז ואם. נ"ל שהוא כמו ואפילו אם בא אדם אחר כו'. ש"ך:
נח סָעִיף לז יכול. הטעם דלא מקרי בעלים אלא כשמכרה המוכר לאותה שקנאה ממנו דאל"כ אין לדבר סוף. שם:
נט סָעִיף לח מהעובד כוכבים. אע"ג דחוזר ומשכירה אפי' לאותו עובד כוכבים מ"מ יכול לומר אריה אברחא מהגוף כ"כ הב"י ע"ש המרדכי בשם תשובת מהר"מ ואם קנה מצדוקי שקורין קראים האריך בתשובת מהראנ"ח סי' קכ"ה וצדד ג"כ דאין המצרן יכול לסלקו ע"ש. שם:
ס סָעִיף לט בצד. בת"ה מבואר שראובן קנה בית מלוי ומצר שמעון לאותו בית הוא בדרומו. ובצפונו דאותו בית דר בו עובד כוכבים ונמצא שבית זה שקנה מלוי עומד באמצע בין ביתו של שמעון ובין בית העובד כוכבים ובא שמעון לסלק לראובן וטען ראובן אנכי מגן לך מהעובד כוכבים. סמ"ע:
סא סָעִיף מ שוכר. עיין ברא״ש פרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ״א) ובמע״מ פרק הגוזל בתרא ובתשובת מהר״מ אלשיך סי' פ״ו ואם קנה מהעובד כוכבים בית שאצל ישראל הי' יכול להשכירו לעובד כוכבים אבל לא למכור מהרש״ל פ״י דב״ק סי' ק״ד וע״ש דאזיל לטעמיה עיין בתשו' ן' לב ס״ג סימן קי״ח ובתשובת רמ״א סי' פ״ו ובתשובת מהרשד״ם סי' רל״ג וסי' רפ״א. ש״ך:
סב סָעִיף מ ישראל. פירוש אע"פ שבדיני עובדי כוכבים לא הוי שלא כדין. סמ"ע:
סג סָעִיף מא בפחות. (עיין בתשובת מהר"ם בוטון סי' כ"ב ובמהרשד"ם חח"מ סי' רל"ג וסי' רס"א דנרא' משם שאף אם בן המצר הוא שותף בקרקע קצת יכול למכור לעובד כוכבים ע"ש ואל תשיבני מהא דאמרינן דשותף עדיף ממצרן היינו בדליכא פסידא למוכר אבל במקום דאיכא פסידא למוכר אפשר דאין לחלק. בני חיי):
סד סָעִיף מא נחלתו. פירוש ומתוך כך מעלה שכרה. רבינו ירוחם הביאו הב"י. ש"ך:
סה סָעִיף מב יפה. בב"י הביא בשם בעל העיטור דרע ויפה דקאמר ר"ל דניכר לכל שהוא רע או יפה אבל רע לזה ויפה לזה או איפכ' לא ע"כ ונרא' דליכא מאן דפליג ע"ז כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך מכאן נרא' באחד שעקר דירתו לעיר אחרת ומכר ביתו שהי' לו בעיר שיצא ממנה לאחד מבני אותה העיר דאין בן המצר דאותו בית יכול לסלק ללוקח דהא בסי' ק"צ סי"ב כתב הט"ו דזה מקרי מוכר שדהו מפני רעתה עכ"ל:
סו סָעִיף מג עצמו. פירוש ולא אמרינן דהי' יכול לישאל על הפתחים. סמ"ע:
סז סָעִיף מג אין. מפני שלכל אלו צריך מעות במהירות ואין שהות להודיע להמצרן ודומה לזה כת' הט"ו בסי' ק"ט לענין נכסי יתומים שמוכרין בלא הכרזה לשלם חובות כאלו. שם:
סח סָעִיף מד טען. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רכ"ח:
סט סָעִיף מה גזלן. פירוש וכגון זה מיקרי ספק שהרי טוען הלוקח שמא גזלן אתה או אריס אתה או ממושכן שדה זו בידך ופשוט הוא רק שבסמ"ע לא הבין כן. ש"ך:
ע סָעִיף מה אריס. כת' הב"י שנרא' מהעיטור וכ"פ התוספות והנ"י דמי שהוא אריס בשדה וקנה שדה הסמוכה לה אין בעל השדה שהוא אריס בה מסלקו ואע"פ שהגוף שלו ול"ד למ"ש בסנ"ח דלוה מעכב על המלוה כו' דבאריס בתי אבות מיירי דכיון דא"י לסלקו ה"ל כשותף. שם:
עא סָעִיף מה ראיה. פירוש ואם לא הביא ראיה נשאר הלוקח בהשדה ואפילו שבועת היסת א"צ לישבע שהרי מספק יכול לטעון כן גם בטור לא נזכר בזה שום שבועה עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך ע"ז וז"ל משמע מדבריו דאף אם טוען ברי א"צ לישבע כיון דהי' יכול לטעון כן מספק וגם מדכת' גם בטור כו' משמע דס"ל דאפילו בברי הדין כן והוא תמוה דמאי איכפת לן במה שהי' יכול לטעון ספק מ"מ עתה שטוען ברי ישבע היסת וזה א"צ לפנים ועוד דהא כי טוען מפני המס מכר לי דהי' יכול לטעון שמא מפני המס כו'. ואפ"ה כשטוען ברי צריך לישבע אבל האמת יורה דרכו דהט"ו סמכו אמ"ש בסמוך דאם לא הביא ראיה ישבע הלוקח דה"נ אם טוען ברי דצריך לישבע ואין חילוק בין דין זה לדין דטוען מפני המס כו' ע"ש באורך:
עב סָעִיף מו יכול. היינו שהי' לו לבא לב"ד ולומר להן שדה זו שלי היא אלא שזה גזלה ממני ואני אסלק הלוקח ואתן לו מעותיו מהיום. סמ"ע:
עג סָעִיף מז ליתומים. משום דלא שייך למימר בהו דהן ימצאו לקנות במקום אחר דלאו בר הכי הם כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך דאפילו יש להם אפוטרופוס. ראנ"ח סי' קי"ד ע"ש:
עד סָעִיף מז שאינם. דיכול אביהן לטרוח עבורם לקנות להן במקום אחר. סמ"ע:
עה סָעִיף מז אין. אפילו אם המצרן ג"כ אשה או יתום מרדכי בשם מהר"מ עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' פ"ד. ש"ך:
עו סָעִיף מז ידועים. פירוש שידוע שיש לה ממון שאין לבעלה רשות בו דמצי למימר לנפשי קניתיהו דאל"כ מה שקנתה היא כאילו קנה בעלה. סמ"ע:
עז סָעִיף מז ביחד. פירוש וידוע שיש לה ממון בפני עצמה שאין יכולין לסלק אותה משום הכי גם לבעלה אין יכולין לסלק כיון שבמקח אחד קנאוהו ביחד עכ"ל הסמ"ע:
עח סָעִיף מז האשה. והקונה מן היתומים עיין בתשובת ראנ"ח סי' קי"ב שכת' דדינו כקונה מן האשה ודלא כריב"ש ע"ש ובסי' צ"ה וסי' ק"ו קי"ד קי"ט וקכ"ה. ש"ך:
עט סָעִיף מז דלית. הטעם מפורש שם דלפי שאין לה מי שיפקח בעסקיה רצו חז"ל שיהיו מעשיה קיימין כדי שיקפצו בני אדם לקנות את שלה אבל במהרי"ו סי' צ"ט פסק דיש בזה משום דינא דב"מ ע"ש ובד"מ. סמ"ע:
פ סָעִיף מז שותף. וה"ה שוכר לדעת הרא"ש ומור"ם שם ועיין בתשו' ראנ"ח סי' י"ט שכת' דאפילו יש למצרן היזק ראיה מבית זה אפ"ה א"י לסלק האשה ע"ש שהאריך וכת' עוד שם שהריב"ש סי' ס"ט חולק על דין זה וסיים כיון דהפוסקים חולקין ע"ז המע"ה והלוקח חשיב מוחזק ועיין בתשובת רש"ך השייכים לספר ב' סי' כ"ז ובתשובת מהר"א ששון סי' קכו. ש"ך:
פא סָעִיף מט זכה. אבל אם קדם המצרן וקנה אין השותף זה יכול לסלקו אא"כ הוא שותפו באותה שדה כמ"ש בס"ה. סמ"ע:
פב סָעִיף מט חולקין. וכת' מהרא"י וכיון דאיכא בזה פלוגתא דרבוותא הדין עם הלוקח שהוא נקרא מוחזק כיון שקנינו קנין מן התורה וכת' עוד די"ל אפילו לדעת החולקין היינו דוקא כשיש להלוקח בית דירה או שדה ולא בא לקנות אלא מפני דדחיקא ליה שעתא ורוצה להתפרנס ממנו דבזה י"ל דבזה"ז אין אנו בקיאין שפיר באומדן דדחיקא ליה שעתא אבל היכא דלית ליה ללוקח בית כלל י"ל דכ"ע מודים דלית ביה משום דינ' דב"מ ועוד מסיק שם דאם ידוע הוא דהלוקח יכול לקנות בית במקום אחר אף שאותו בית הוא קטן וצר ובא לקנות זה שהוא מרווח כדי צרכו אית ביה משום דדב"מ ע"ש ובד"מ. שם:
פג סָעִיף נ זכה. כת' הסמ"ע דהב"י והכ"מ כתבו בשם העיטור דת"ח מסלק להשכן וכ"כ הגהות וצ"ע למה השמיט בעל הש"ע דעתן (ונרא' לי דעכשיו אין לנו דין ת"ח ומ"מ לכתחלה ימכור לת"ח אפילו בזה"ז) (ט"ז):
פד סָעִיף נ שדר. וכ"כ הרמ"א בסי' רנ"ג סט"ו ע"ש:
פה סָעִיף נ שחולק. צ"ע דלא ראיתי מי שחולק ומה שנרשם בצדו רש"י פרק המקבל ליתא. ש"ך:
פו סָעִיף נא והבנין. עיין בתשו' מהר"א ששון סי' קכ"ז וקכ"ח ובתשוב' ראנ"ח סי' פ"ז מדף קכ"ה ואילך. שם:
פז סָעִיף נא מצרן. פירוש הלוקח מפני שאלו נחשבים כשותפים בקרקע זו יחד ושותף באותו קרקע מסלק להמצרן כמ"ש בס"ה. סמ"ע:
פח סָעִיף נא זכות. עיין בתשובת ר"א ששון סי' קכ"ח בדינים אלו ובישוב דברי הרא"ש בזה והביא שם דברי מהר"י ן' לב מ"ש בזה ועיין בתשובת ן' לב ח"ב סי' י' וסי' י"א האריך מאד בדינים אלו ובישוב דברי הפוסקים. ש"ך:
פט סָעִיף נא הבית. עיין בסמ"ע שהאריך להשיג על הרמ"א בדין זה במה שכת' שפשיטות בשם הרא"ש דאין בעל העלייה יכול לסלק להמצרן וזהו לא נזכר בתשובת הרא"ש ואדרבא פשט לשונו שם משמע דיכול לסלקו וצ"ע וכן הסכים עמו הש"ך וכת' דגם בתשוב' ר"א ששון סי' קכ"ח הקשה כן ע"ש (גם הט"ז כת' דנ"ל עיקר דבעל העלייה יכול לסלקו דהוי כשותף גמור דהא יש לו שליש בקרקע כמ"ש בסי' קס"ד ס"ה):
צ סָעִיף נב שנתבאר. (עיין בט"ז מה שהקשה בזה ממשכנתא דבסכ"ח והגאון ח"צ ז"ל בהגהותיו שם יישבו וכת' דלק"מ דלא דמי משכנת' להכא כלל ע"ש):
צא סָעִיף נג שבעולם. עיין בתשובת מהרי"ט סי' ט"ו ובתשובת רש"ך השייכים לס"ב סי' כ"ז:
צב סָעִיף נג ועבדים. פי' אם יש לו מטלטלים או עבד בשותפות עם אחד והשותף רוצה למכור חלקו לאחר אין ביד זה השותף עמו לסלק האחר דדוקא בקרקע שהוא קנין עולם תקנו דין מצרנות משום הטוב והישר ולא בהני אם לא שאין דעת זה נוחה עם הלוקח שקנאן כדמסיק הרמ"א דאם נראה לב"ד כו'. סמ"ע:
צג סָעִיף נג בבתים. (נ"ל דאם אינם סמוכים ממש אלא יש קצת דרך הילוך בני אדם ביניהם אין כאן דין מצרנות וכן משמע בב"י לפי הטעם שכתב בשם הראב"ד שבבתים יש מצרנות משום שדרכן לחברן בפתחים וזה לא שייך כאן. ט"ז):
צד סָעִיף נג במקומות. ז"ל הטור ובמקומות שבב"ה כת' הראב"ד מן הדין יש בהן דין מצרנות שהן כקרקע אע"פ שאין מתקבל על הדעת כו' והעתקתי כל זה כדי לצרף סברות אלו כו' עכ"ל הסמ"ע והיינו ע"פ מ"ש הרשב"א שצדד לצרף דעת ר"ת ומביאו ב"י וד"מ אבל אין נ"ל מדברי הרשב"א ראיה דהרי לא כתב שפשט המנהג שלא כר"ת וגם לא הי' בזמנו הרבה החולקים על ר"ת לכך נראה עיקר כמ"ש הת"ה סי' של"ח דהוא בתראה ומביאו ב"י וד"מ שאין לצרף דעת ר"ת כיון דכולהו רבוותא דחו דברי ר"ת לגמרי דלא נהגינין כוותיה וגם שכן מנהג פשוט ע"ש וגם משמע מדברי רשב"א שלא צירף דעת ר"ת אלא לפלפולא בעלמא ולא להלכה למעשה ע"ש. ש"ך:
צה סָעִיף נג הענין. עוד יש חילוקי דינים דב"מ במקומות שבב"ה כתבם הב"י וד"מ והשמיטן המחבר והרמ"א ז"ל וע"ש. סמ"ע:
צו סָעִיף נג קברו. דין זה נתבאר בי"ד ר"ס שס"ו ולקמן ס"ס רי"ז ע"ש:
צז סָעִיף נג נראה. היינו ע"פ מ"ש בד"מ שאין הכרח בדברי ב"י לדחות דברי מהרי"ק ולפע"ד דברי הב"י נכונים דכיון דמהרי"ק לא כ"כ אלא ממשמעות דברי הרמב"ם ובאמת לא משמע ברמב"ם מידי א"כ נקטינן דאין דינא דב"מ במטלטלי כלל וכת' בתשובת מבי"ט ח"א סי' קמ"ד דמי שרוצה למכור שט"ח שלו לאחר בפחות קודם הזמן יכול הלוה לכופו למוכרו לו בסך זה והביא ראיה מכאן ואינה ראיה כלל עוד הביא שם ראיות אחרות שאינן ראיות כלל ומן הסברא נרא' שא"י לכופו שיוכל המלוה לומר לפלוני אני רוצה להנות ולא לך ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' קצ"ג ובתשוב' ן' לב ספר ד' דף ס"ג עכ"ל הש"ך:
צח סָעִיף נד מתנה. הטעם דניחא ליה לנותן להיות להמקבל זכרון במתנתו שנתן לו שעשה עמו טובה וכן ניחא ליה למקבל להיות לו לשם שמפני עבודתו הטובה נתן לו מתנה זו והב"י כתב עוד טעם אחר סמ"ע:
צט סָעִיף נד יש. דודאי ערמה הוא ביניהן וע"ל סי"ח. שם:
ק סָעִיף נד נותן. הטעם כת' הב"י דממ"נ אי מתנה היא לית בה דינא דב"מ ואי לקוחה הוא אין דרך המוכרים לקבל עליהן אחריות יותר ממה שקיבלו מהלוקח ואע"פ שאינו שוה כ"כ פעמים שאדם קונה מנה במאתים עכ"ל. שם:
קא סָעִיף נד הפקר. כגון שדות של מלך ושרים דניחא להו שיבאו אנשים לחרוש ולזרוע אותן וליתן להם מס בכל שנה כפי מנהגיהן וז"ש אם ימצא כמוהו במקום אחר יכול לסלקו פירוש אפילו בלא דמי שווין אלא המצרן נותן חק המס כמו שקיבל עליו המחזיק ומ"ש וא"נ א"י לסלקו פירוש בלא נתינת דמי שווין אבל בנתינת דמים נראה דיכול לסלקו דלא יהא אלא לוקח ודוקא במתנה אמרינן בסנ"ד דלית בה דינא דב"מ מטעם דנתבאר שם וזה לא שייך הכא מיהו אינו מוכרע די"ל הואיל דמתחלה החזיק בה זה בהיתר כיון דלא נמצא כמוהו תו לא מצי המצרן לסלקו בע"כ אפילו בדמי שוויה. שם:
קב סָעִיף נז אין. דלכך נקרא משכנתא שהוא שוכן בכולה ועדיף ממצרן דאינו שוכן אלא מצד אחד לחוד כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' קכ"ח ובתשובת ן' לב ס"ד דף ס"ג ודף ע"ג:
קג סָעִיף נז המלו'. ע"ל סנ"א בהג"ה וצריך לחלק בין משכנתא לאם הי' שלו לגמרי וצ"ע. ש"ך:
קד סָעִיף נז במרתף. בנ"י כת' דאפי' למ"ד דהמלוה שממושכן בית בידו מסלק המצרן שקנה קרקע שבצד אותו הבית וכמ"ש הרמ"א בס"ס שאח"ז שכן נ"ל עיקר אפ"ה מודה בזה דדוקא התם שהבית הממושכן עומד על הקרקע שבצדה וכאילו הכל אחד הוא משא"כ במרתף שתחת הבית או בית אחר עומד ע"ג קרקע שלא הלוה עליו שאין לזה המלוה שייכות בה כלל ע"ש וגם בד"מ כתוב דין זה דמרתף אחר שפסק תחלה דיש למלוה דין מצרן עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' דזה תמוה מאד דהיאך יהי' מצרן טפי בקרקע שבצדו מקרקע שתחתיו ממש ותו דהא כ' הב"י בזה וה"ה אם יש בית א' שאינו ממושכן אצל זה הממושכן אין למלוה עליו זכות משום דינא דב"מ ומש"ה פסק גם במרתף שאין למלוה עליו זכות וא"כ כיון דפסק רמ"א בסנ"ח דבצדו יש זכות כ"ש בזה שתחתיו ואין בידי אלא לומר דכת' רמ"א כן למאן דס"ל בשדה סמוכה שאין למלוה דין מצרן אבל למה שפסק דיש לו דין מצרן כ"ש בזה עכ"ל):
קה סָעִיף נח המשכונא. עיין בתשו' ראנ"ח סי' פ"ב מדף קכ"ה ואילך ותמצא נחת וע"ש עוד בסי' ק"ו קי"ד קי"ט קכ"ה ובמהרשד"ם סי' רכ"ח ש"ך:
קו סָעִיף נח להוציאו. הב"י לטעמיה שכת' דהרמב"ם חולק במ"ש או ממושכן כו' (כמ"ש בסמ"ה) ולית' דאפשר דה"ק שמא ממושכן שדה זו בידך והלוה יחפוץ לקנות השדה שעל מצר שלו וזה דעת הרמ"א שכ' לעיקר דיש למלוה דין מצרן ובסמ"ה הסכים לדברי המחבר עכ"ל הש"ך ודעת הסמ"ע והט"ז דלא הכריע כן הרמ"א אלא לענין שאם קנה המלוה שדה הסמוכה שאין המצרן מסלקו אבל לא לענין שהמלוה יסלק לאחר שקדם וקנאה וע"ש בדבריהם מה שביארו בזה:
קז סָעִיף נט לשכרו. ע"ד שכתבתי דלהרא"ש יש בו דינא דב"מ דשכירות ליומא ממכר הוא. סמ"ע:
קח סָעִיף נט לו. והעלה בתשובת ן' לב ח"ב סי' מ"א דבחזקת חנות או בתים לכל הדעות אין בו משום דינא דב"מ כשרוצה למכור החזקה לאחר ע"ש באורך וכ"כ בתשו' דברי ריבות סי' נ"ט שפסקו כל גדולי הקדמונים החכמים השלמים קדושים אשר בארץ המה וגם אחרונים כולם הסכימו דבשום חזקה לית בה משום דינא דב"מ וכן הוא בתשובת מהר"א ששון ר"ס פ"א וסי' קכ"ו וקכ"ז ובתשובת מהרשד"ם סי' רכ"ח וע"ש עוד בסי' רע"ז רצ"ז ורצ"ט ועיין בתשו' מהרש"ל סי' מ"ג ובספרו יש"ש פ' שור שנגח את הפרה סי' ל"ג ופ' הגוזל בתרא סי' כ"ד שפסק ג"כ דאין בשכירות דינא דב"מ דלא אמרי' בכה"ג שכירות ליומא כו' ועיין בב"ח ועמ"ש סי' שי"ג ס"ג וסי' ש"י וסי' של"ד עכ"ל הש"ך:
קט סָעִיף ס שחולק. וז"ל הש"ך ומ"ש בסמ"ה או שוכר אתה מיושב במ"ש בסנ"ח (כמ"ש בשמו ס"ק ק"ו ע"ש) ואין אנו צריכין לדוחק של הסמ"ע (והט"ז האריך בדין זה דמצרנות בשכירות עיין שם):
קי סָעִיף סא שותף. להי"א שכת' הרמ"א לפני זה דיש בשכירות דינא דב"מ בלאו ה"ט דשותף הוא קודם לכתחי' כל שלא קדמו האחר והמחבר כ"כ לשטתו עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' קע"ט:
קיא סָעִיף סב לשלו. ואפילו קנה חבירו את חלקו מסלקו אידך מחלקו כ"כ הב"י ולדעת מור"ם אתי שפיר אבל דברי הב"י סתרו אהדדי דהא פסק דאין השוכר מסלק לאחר כמ"ש בסעיף ס"ג ויש ליישב בדוחק. ש"ך:
א סָעִיף ג בטלה החלוקה. עיין בתשו' חות יאיר סימן ס"א במעשה שהטילו י"ב אנשים גורל על כוס כסף ונתן כל אחד א' ר"ט וזה מעשה הגורל מניחים י"ב פתקים שכתוב על כל א' שם א' מהם לקלפי אחת. ובקלפי השניה מניחים י"א פתקים חלק ופתק א' שכתוב עליו מז"ט ותינוק לוקח א' מקלפי זו וא' מקלפי זו ועם מי שיצא מז"ט זכה בכוס ואירע שיצא מז"ט בהעלאת שניהם והיה פלא שיצא מהר ובדק א' מהם וראה כי היה רק י' פתקים חלקים ועל שנים היה כתוב מז"ט. והשיב בזה פשוט שבטל הגורל דקיי"ל כרב דאמר בטלה מחלוקת בבא להם את ממה"י בתס' ב"ב דף ק"ו. ובח"מ סי' קע"ה וחזרו להטיל גורל מחדש וזכה א' מהם בהעלאה ששית וא' מן הנשארים בקלפי לפי תומו פתק פתקים הכרוכים הנשארים וראה שחסר שם א' מנותני מעות שלא נזרקו לתוך הקלפי רק י"א פתקי אנשים ואמרו בני חבורה לבטל גם פייס זה וזה שזכה טען נגדם דאין טעם לתלונתם דאדרבה ע"י גרעון שם א' מהם היו קרובים לשכר ואודות זה שהיה חסר ביקש להפשר עמו והוא ז"ל השיב דגם בזה בטל הגורל שהרי חזינן גבי שני אחים שחלקו ואח"כ בא להם אח ממה"י שאפילו היה להם ג' שדות שוות בערך ונטל אחד מהם שדה ומחצה ואחר שבא להם אח ניסו וכתבו ג' פתקים ורשמו עליהם ג' שדות ולקח האח השלישי פתק א' ועלה בידו שדה שחלקו ונתרצה אח השלישי בו מ"מ יכול כל אחד משני האחים לבטל גורל הראשון לגמרי כמ"ש בש"ע שם אע"פ שאין שום טעם וסברא מצד השכל לערער שום אחד מהם מ"מ גורל הנעשה שלא כהוגן בטל מכ"ש אם הטעות במעשה הגורל בעצמו כו' וגדולה מזו נ"ל אם הערים אדם והטיל לקלפי ב' פתקים ששמו כתוב עליו וזכה אחר בפתק מז"ט ואח"כ נתגלה הדבר יכולים האחרים לבטל הגורל ואפילו הוא עצמו ע"ש וכן פסק בתשובת ושב הכהן סי' ע"ג בעובדא כיוצא בו וכ' שם דמ"ש החו"י בסוף דבריו יכולים האחרים לבטל הגורל ואפילו הוא עצמו אין לשון זה מדוקד דאדרבה הוא עצמו פשיטא שיכול לבטל משום דהוה כאילו לא הניחו אותו כלל כיון שלא היה יכול לזכות בגורל אלא אפילו אם הוא אינו רוצה לבטל הגורל אפ"ה אחרים יכולים לבטל מהאי טעמא דהוה כאילו לא הניחו אחד בגורל שבעל הגורל ע"ש:
ב סָעִיף ה השותפין מסלקים ללוקח עבה"ט ועיין בתשו' שבו"י ח"ב סי' קס"א שנשאל מרב א' אודות דמרגלא בפומי דאינשי לפשיטות מי שמכר ביתו שא' מבני משפחתו הן קרוב הן רחוק בקורבא יכולים לסלק ללוקח מהיכן יצא להם כן וכבר בא מעשה כזה לפניו באלמנה אחת שמכרה מקום בבהכ"נ שהיה שייך לבעלה וניתן לה לכתובתה ובאו בני משפחה לסלק ללוקח והוא ז"ל השיב דאין להשגיח כמה דמרגלא בפומי דאינשי ובודאי אין כאן דין מצרנות כלל כיון שאינו מצרן כלל וראיה ברורה מהא דמוסכם בש"ס פ' המפקיד דשומא הדרא אפ"ה זבנה אורתה או יהבה במתנה אינו חוזר אף לבע"ח עצמו וכ"ש לקרוביו כו' ובנדון שלפנינו אם היה המקום עדיין בידה והגבי הב"ד המקום להאלמנה בעל כרחם של היורשים אז היה מקום לומר דשומא הדרא כמבואר בסימן ק"ג ס"ט אע"ג דשם בבע"ח מיירי ה"ה כתובת אשה כו' (עמ"ש בסי' ק"ג ס"י ס"ק ז') אלא דאם הגבו הב"ד להאלמנ' מדעתם דהיינו שלא שמו הב"ד בעל כרחם של היורשים פשוט בש"ס ופוסקים דלא הדרי אכן אם המקום כבר מכרה לאחד אפילו הגבוה הב"ד בעלי כרחם פשוט הוא דלא הדרי כסתמא דש"ס זבנה או אורתה כו' והוא כהסכמת כל הפוסקים גבי בע"ח וה"ה לכתובת אשה עכ"ד ע"ש וע"ל סעיף נ"ג בהגה וגם בסעי' מ"ז בהגה:
ג סָעִיף ה מסלקו השותף. עבה"ט מ"ש ומעשה בא לפניו כו' ופסקנו כיון שעדיין לא היה קנין בדבר יכול המוכר לחזור בו כו' ועיין בתשו' נאות דשא ס"ס כ' שכ' דמבואר מדברי הש"ך דאם היה קנין לא הועיל טענה זו להחזיק לעצמו דסברא זו לא הועיל להם רק לבטל השבועה אבל לא לבטל קנין דכל שנסתלק כחו של מוכר מהשדה ע"י קנין תו הו"ל כאיש נכרי ופשיטא דאין לחלק בין נתן לו קנין קודם הערער של מצרן או אח"כ כו' ומסיים דעדיין צריך לעיין בזה עש"ה ועמ"ש לעיל סימן ס"ו סכ"ג ס"ק ט"ו:
ד סָעִיף ח רוצה לפרוע מיד. עיין בתשובת חות יאיר סימן פ"ז בתשובת הגאון מהר"ג דאפילו אם המצרן רוצה ליתן משכון טוב ויפה באופן שיהיה המוכר בטוח מאד מ"מ יכול המוכר לומר הלוקח נוח לי להמתין בלא משכון מאשר אמתין לך במשכון. ואם המצרן מבקש שהמוכר ישבע על זה שאינו בטוח בעיניו כמו הלוקח אין בדבריו כלום ואינו יכול להשביע בזה את המוכר ואף לא להטיל חרס עליו כי אין כאן הערמה ניכרת דאפשר שהאמת עם המוכר שהלוקח נוח לו בלא משכון כי באמת במשכון יש טרחא בשמירתו ואם נאבד אפילו באונס צריך למיקם בדינא ודיינא. אך חרס סתם שמחרימין על מי שעשה ערמה שיודה לפני ב"ד אין כאן בית מיחוש ולא הקפדה בדבר. וגם אם המוכר מחוייב שבועה למצרן בלאו הכי יכול המצרן לגלגל עליו כי גלגול שבועה דאורייתא היא ע"ש:
ה סָעִיף ט אם המצרן חפץ בה כו'. עיין בס' שער משפט לקמן סמ"ב לאחר שהאריך לקיים דברי הש"ך באחד שעקר דירתו כו' (יובא לקמן סעיף מ"ב ס"ק ט"ז) כ' וז"ל אך יש להקשות לפ"ז מהא דמבואר לעיל בס"ט בקנה הלוקח שדה שוה מנה במאתים דצריך המצרן ליתן לו ר' ומשמע דאם נותן לו ר' יכול לסלקו משום דדב"מ ואמאי להוי כמוכר כל שדותיו ונימא דרעה היא למוכר דאם יצטרך להודיע למצרן שמא יחזור לו הלוקח וזה ודאי לא שכיח מי שיקנה שוה ק' בר' ונראה דכיון דדף דאין אונאה נקרקעות מ"מ אסור לכתחלה להונות ובכלל לא תונו הוא כמ"ש הסמ"ע בסי' רכ"ז ס"ק נ"א ולשיטת הרא"ה בס' החינוך בשם הרמב"ן עובר בלאו גמור אלא שא"צ להחזיר האונאה (עמ"ש בזה בסי' רכ"ז סכ"ט ס"ק כ"ב) ולכך בכה"ג לא עבדינן תקנתא למוכר שיאנה את חבירו לעשו' איסו' אך לפ"ז אם הלוקח יודע שאינו שוה אלא מנה ונותן לו ר' מפני שחביבה עליו אין המצרן יכול לסלקו אף שנותן לו ר' וכן מי שקנה שדה שלא באחריות אין בו דינא דב"מ אף שגם המצרן רוצה לקנות שלא באחריות מ"מ כיון דלא שכיח מי שיקנה שלא באחריות דהא מה"ט אמרינן אחריות ט"ס הוא א"כ רע הוא למוכר אם יצטרך להודיע להמצרן דילמא יחזו' בו הלוקח ילית בה דינא דב"מ וע' בתשו' הרשב"א בספר תולדו' אדססי' שנ"ה כן נ"ל עיקר עכ"ל וע' נצ"צ מ"ש בזה:
ו סָעִיף ט שעשו קנוניא ביניהם כו'. כתב בספר שער משפט וז"ל מלשון הט"ו שעשו קנוניא ביניהם משמע שהמוכר אומר ג"כ שקנה ממנו במאתים וקשה לפמ"ש הרמ"א בסי' פ"ז ס"ו דאף בנשבע ונוטל מהני עד המסייע לפטור משבועה ונוטל בלא שבועה א"כ למה לא יחשב המוכר כעד המסייע כמבואר בסי' רכ"ב כו' ויותר נראה דהכא מיירי שהמוכר הוא פסול לעדות או קרוב להלוקח אבל אם הוא כשר לעדות באמת נוטל הלוקח מאתים בלא שבועה עכ"ל ע"ש:
ז סָעִיף ט נשבע הלוקח. עיין בתשו' חו"י סי' פ"ז ופ"ח בענין אם הלוקח לא נתן עדיין המעות למוכר אם בכה"ג מחוייב המוכר לישבע ודעת הגאון מהר"ג שאין למוכר עסק כלל עם המצרן. דע"פ שלא קיבל עדיין המעית רק המוכר תובע את הלוקח שיקיים מקחו ויתן לו מעותיו והלוקח מחוייב ליתן לו ואח"כ יש דין בין הלוקח והמצרן והגאון בעל המחבר תמה עליו דאין הסברא נותנת זה דמי מכריחו ללוקח לחזור אחר מעות בטרחא חנם להיות שלוחו של מצרן אחר שיודע שהבית של מצרן אם כבר נעשה שלוחו בקניה בלא דעת וכי משום הכי נכריחו לטרוח עוד ולחייבו אח"כ שבועה ללא תועלת ודאי דעל המוכר לישבע ומכ"ש באם מכר בהמתנה שנזכר בסעיף שלפ"ז דהמוכר אינו רוצה להמתין למצרן והלוקח יש לו זמן שנה או יותר לפרעון מעות דלא שייך לומר דהמוכר יתבע ללוקח ולוקח יפרע למוכר שאין מקום לומר שישבע לוקח לתועלת המוכר שיטול מאתים רק המוכר ישבע אך נראה דבהא סגי בשבועת היסת כו' ע"ש:
ח סָעִיף יג אבל שתי שדות. עבה"ט בשם ש"ך וע' לקמן סל"ו בבה"ט ס"ק נ"ה שדעת הט"ז אינו כן וכ' דכן משמע מסקנת הסמ"ע ע"ש ועמ"ש שם ס"ק י"ב:
ט סָעִיף טו וגם הלוקח שקנו ממנו. עבה"ט וע' ספר דברי משפט שכ' דמ"מ אין הלוקח ראשון יכול לסלק ללוקח שני דקנה ממצרן לומר דהוא עתה מצרן לשדה שקנה לוקח שני ממצרן דזה אינו כיון דבשעה דקנה לוקח שני השדה ממצרן אין לוקח ראשון מצרן דהא אדרבה מצרן יכול לסלק ללוקח ראשון ומצרן לא איבד זכותו רק אחר דמכר שדה שלו ללוקח שני ומשו"ה אף אחר דקנה אין לוקח ראשון יכול לסלקו דדין מצרנות אינו אלא אם בשעת הקניה הוא מצרן כו' ע"ש:
י סָעִיף כג בכ"ד שיש פסידא למוכר. עיין בתשובת מים חיים חח"מ סי' ט' דרב אחד פסק כשהמוכר רוצה להערים לבטל דין מצרנות יכתוב בשטר מכירה קנס ללוקח אם יבטל המכירה וכשיבא המצרן אזי יתבע להמצרן שיחזור לו הקנס כי במקום פס דא למוכר לא תקנו זכות למצרן והוא ז"ל כ' דזה טעות לא מבעיא בכה"ג שמערים לבטל זכות המצרן הא כ' הרמ"א בסעיף כ"ח ואם יש חשש ערמה בדבר מחרימין על ככה כו' אלא אפי' אם לא היה כאן ערמה אין יכול לבטל בזה מצרנות כלל דבאמת ליכא פסידא כלל למוכר דהא מבואר בש"ע ס"ו דהלוקח חשוב שלוחו של מצרן לכל דבר ועל הקנין של לוקח יכתבו שטר בשם המצרן כו' א"כ ממילא דהמוכר פטור מקנס דהא הוא אינו מבטל המכר רק הלוקח בעצמו דדין מצרנות אינו חל על המוכר רק על הלוקח כמ"ש בסמ"ע סק"ז וזה ברור וליתר שאת אביא עוד ראיה ברורה מדברי הש"ך סק"ה: (בבה"ט סק"ח) שכ' מעשה בא לפנינו בא' שנשבע לחבירו לימכור לו קרקעו כו' ופסקנו כיון שלא היה קנין בדבר יכול לחזור בו כו' ומשמע להדיא דאם המוכר אינו רוצה לחזור יכול המצרן לסלקו אע"פ שהמוכר נשבע ללוקח ואין לך פסידא גדולה מזו ע"י שבועתו אלא ודאי דאף שהמצרן מסלק ללוקח מ"מ אין המוכר עובר על שבועתו כיון דהמצרן בא מחמת הלוקח א"כ ה"ה לענין קנס ע"ש:
יא סָעִיף לא נמלך המוכר כו'. ע' באה"ג אות ו' עד דלא גרע מהני צרירי ושרי ואיזל ואטרח כו' ועיין בתשובת חמדת שלמה סי' ח' שכ' דאף בנמלך המוכר וא"ל לא בעינא ליה ומכר לאחר אם המוכר מרוצה אח"כ ליתן להמצרן יכול לסלק ללוקח כיון דעיקר טעם הדין דנמלך המוכר הוא דהוי כמו אטרח ואייתי זוזי שהוא משום טובת המוכר שם פשוט שאם המוכר אומר שרוצה להמתין ואינו מקפיד ע"ז דלא איבד המצרן זכותו כיון דהטעם הוא רק משום טובת המוכר א"כ גם בדין זה דנמלך המוכר דילפי' מהתם נמי הדין כן דאם המוכר אומר שעכ"ז רוצה בהמצרן אין להלוקח טענה עליו ואפילו אמר המוכר להלוקח שהמצרן אמר לא בעינא בכל זאת לא אבד המצרן זכותו אם המוכר מרוצה. ואף דלכאורה יש לחלק דבהנהו צרירי והנהו שרי ובאיזל ואטרח נתחדש הענין אחר המכירה ובשעת המכירה היה זכות המצרן בשלימות שפיר יש לומר דתלוי בדעת המוכר משא"כ הכא שקודם המכירה נסתלק דין מצרנות יש לומר שכבר זכה הלוקח. זה אינו דהא מבואר בגמרא ובש"ע ס"ס ומכר כל נכסיו אין בו דינא דב"מ וכ' הסמ"ע שם ס"ק בשם הג"א דלפי' רש"י דהוא משום טובת המוכר אם המוכר מתרצה אפילו יצא מצרני א' מסלקין ללוקח כו' א"כ מבואר להדיא דאף בלקח בהיתר שלא היה בו דין דב"מ אפ"ה כיון דהוא משום טובת המוכר אם המוכר מרוצה אח"כ ליתן להמצרן זוכה המצרן וק"ו בנ"ד דגוף הדין דנמלך המוכר יש בו חולקים (כמ"ש בב"י) פשוט לדינא דאם המוכר אומר שחפץ בהמצרן יוכל לסלק ללוקח ע"ש שפסק כן הלכה למעשה בנידון שנשאל עליו בעסק שכירות בית וחנות ומסיים שם בזה"ל ולהיות כי שורש דין דב"מ הוא תקנת חז"ל מצד עשיית הישר והטוב המוטל על כל אדם לזאת מהראוי לפי דעתו אחר שעכ"פ השוכר השני לא כוון להשיג גבול השוכר הראשון ע"כ אם היה לו איזה הוצאות ראוי ג"כ מצד הישר והטוב ולמען השלום שיחזיר לו ההוצאות עכ"ל ולכאורה א"י למה תלה זה בלמען השלום דנראה כי עיקר הדין כך הוא שמחוייב להחזיר ההוצאות אחרי שהשני חשיב כשלוחו של ראשון לכל דבר כמו שכתבתי לעיל ס"ו ואפשר דר"ל אף אם הוציא יותר מהראוי וצ"ע:
יב סָעִיף לו שהרי היא והאחרת. עבה"ט עד ודעת הט"ז שאין חילוק בין שנים או יותר וכו' ועיין בנה"מ שדעתו כהש"ך אולם בתשובת חתם סופר חח"מ סימן צ"ה פסק כהט"ז ונמשמעות הסמ"ע וכ' דלא שבקינן דברי סמ"ע וט"ז מפני מ"ש ש"ך בימי חורפו בסימן קי'. ורוצה להגיה אחרות במקום אחות דליתא ע"ש. עוד מ"ש בענין ב' מקומות בבהכ"נ אחד בעז"א ואחד בעז"נ אי שייך דין זה ויובא לקמן סנ"ג ס"ק כ"ג:
יג סָעִיף לז אם מכרן לבן. עבה"ט שכתב צ"ע לדינא באחד שמכר קרקע שלו לבנו כו' עד ולזה הדעת נוטה ועיין בתשובת ח"ס חח"מ סימן י"א שכתב דמסברא נראה היכי דליכא בן הרוצה לקנות ברתא נמי הוי כבן לענין זה דנוח לה בנחלת אביה ולענין גאולת קרובים לא מצינו חילוק בין קרוב זכר או נקבה כו' ולא יהא אלא ספיקא כל היכי דאיכא ספיקא יד הלוקח על העליונה כמבואר בכל הסימן עכ"ד. ועיין בשיטה מקובצת ב"מ ק"ח העתיק שם תשובת הרי"ף ז"ל שכ' סברא זו דיותר ישר וטוב שמחזיק אחוזת אבותיו ומבואר שם דאמרי' הכי אפילו בבני בניו ע"ש בעובדא ביעקב שהיה לו בירה גדולה ונתן ממנה בית אחת לשמעון בנו ואח"כ מת שמעון ונשאר הבית לבתו ונשאת לחנוך ואח"כ מתה הבת והניחה הבית ירושה לבעלה חנוך ויעקב הנזכר עודנו חי ואחר כך נתן יעקב שארית בירה זו לבני ראובן בנו ולבן לוי בנו במתנה ובשטר המתנה כתוב איך נתתי לפ' ופ' בניו של בני ראובן ולפ' בן בני לוי כל בית פלוני במתנה בלשון מעכשיו וקבלת אחריות וטען חנוך הנז' לי משפט בן המצר בכלל הבית ואתן לכם הדמים ואוציא אתכם ממנה לפי שבמתנה שנתן לכם הזקן יש בה אחריות והשיב הרי"ף ז"ל טענת חנוך היא טענה בטילה ועל כיוצא בו יאמר יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא כי העיקר בדין בן המצר הוא משום ועשית הישר והטוב ואיזהו הדרך הנכונה בעשיית הישר והטוב להשאיר הקרקע ביד בעליו הזוכים בו מצר אביהן או להוציאם ממנו ולתתו לזולתם אין בקדקוד מי שעלה בדעתו דבר זה מוח להבחין בו בין טוב לרע ואין בזה צד הישר והטוב כו' ע"ש והש"ך לא ראה ס' ש"מ לכך נסתפק בו. ואפשר דט"ס הוא בש"ך מ"ש בא' שמכר קרקע שלו לבנו כו' וצ"ל לבן בנו ומיושב בזה תמיהת הבע"ט וכי גרע זה מאם מכרה לבן אותו שקנאה ממנו כו' וע' בנ"צ מ"ש בזה:
יד סָעִיף מ עד שיקבל עליו. עיין בתשו' שמן רקח ח"א סימן ס"א שכ' לכאורה קשה שמתא זו למה היה להם לחז"ל לתקן בפשיטות שמחויב מטעם קנס להכשיר כל נזקו אך באמת לק"מ כו' עש"ה ועמ"ש לעיל סימן א' ס"ה סק"ז:
טו סָעִיף מא בדמים שנותן העו"כ. כ' הסמ"ע וז"ל עפ"ר שם כתבתי דהיינו דוקא בדמי שווים או יותר מעט ולא כשהעו"כ מעלה בדמים הרבה יותר מהסדר דאז צריך למוכרו לישראל השווים כו' עכ"ל. ועיין עוד בטור ובפרישה מבואר דאם אין מוצא למכור או להשכיר לישראל בדמי שווים יש שלשה מחלוקת בזה להגאונים אסור בכל ענין למכור או להשכיר לעובד כוכבים אפי' אם הוא עני ומוכרח למוכרו לפרנסתו ואפי' אם הוא רוצה לקבל עליו כל אונסא לא מהני לעשות כן לכתחלה ולהיש מחלקים זה דוקא במוכרו להרויח אבל לצורך פרנסתו מותר לכתחלה באם מקבל עליו כל אונסא ולהרא"ש והטור חפי' במוכרו להרויח מותר לכתחלה ואפי' אינו מקבל כל אונסא כיון שאינו מוצא למכור לישראל ונקטינן כהרא"ש כמ"ש בב"י ובב"ח עש"ה. מיהו נראה דאם מוצא למכור או להשכיר לישראל בשוויה בזה לא פליג הרא"ש ואסור לכתחלה אפי' במקבל עליו כל אונסא ודוק:
טז סָעִיף מב שדה יפה. עבה"ט מ"ש בב"י הביא בשם בעל העיטור כו' אבל רע לזה ויפה לזה כו' ועי' בנ"צ מ"ש בזה. ומ"ש וכ' הש"ך מכאן נראה בא' שעקר דירתו לעיר אחרת כו' עיין בתשובת נו"ב סי' כ"ד שתמה מאד על הש"ך בזה וכתב שדבריו נפלאו סשלמא בסי' ק"צ דבעינן רק שמוכר מפני רעתו אבל כאן בעינן שימכור ברע כדי לקנות ביפה אבל במוכר שדהו מפני רעתה לא לקנות ביפה לא מהני כדכתבו רש"י והרי"ף וכל הפוסקים שאם יושהה הדבר אזי בין כך יקנה אחר אותו שדה יפה שרוצה לקנות וא"כ מה בנך שמה שעקר דירתו מקרי מוכר מפני רעתו מ"מ הא ליכא לקנות ביפה כו' ואם יש מקום לקיום דברי הש"ך היינו ביוצא מכאן לדור במקום אחר שיש מספר למחוזקים שמה ואינם יכולים לקבל איש זר כ"א החסר מהמספר שג"כ מתיירא להשהות פן בין כך יקדימנו אחר שם להתיישב במקום ההוא וזה דומה למוכר ברע לקנות ביפה וכמו כן שיוצא מכאן לשכור איזה חזקה למכור י"ש או שיוצא מכאן להתקבל לרב ומורה במקום אחר שבכל זה יש חשש שמא יקדמנו אחר. אמנם כל זה כשזה תלוי בזה שאם לא ימכור הבית לא יצא מזה אבל מי שעכ"פ יוצא מן העיר להיות רב או להחזיק איזה חזקה במקום אחר בין ימכור הבית ובין לא ימכור אך הואיל ויוצא מוכר ג"כ הבית אם יזדמן לו קונה אבל אין זה מעכב יציאתו א"כ בהא ל"ל פן יקדמנו ובודאי דשייך דין מצרנות בלי שום פקפוק עכ"ד ע"ש. ועיין בס' שער משפט שהזכיר ג"כ תמיהת הנו"ב הנ"ל וכ' עליו וז"ל ואני אומר דדברי הש"ך נכונים וברורים שכדבריו כ' הרא"ש להדיא פ' המקבל (סי' כ"ז) גבי מכר כל נכסיו לאחד דמדמה הא דמכר כל נכסיו לאחד לההוא דלמכור ברחוק ולגאול בקרוב אף דליכא כאן לגאול בקרוב דכללא הוא שלא תקנו לעשות הטוב והישר להמצרן שיהא רע למוכר וא"כ במי שעקר דירתו כיון דהוי כמוכר שדהו מפני רעתה ואם יצטרך להודיע למצרן שמא בתוך כך ימלך הלוקח בכה"ג לא תקנו דדב"מ והא דבעינן שיהא מוכר ברע כדי לגאול ביפה היינו טעמא משום דשדה רעה שכיחי הרבה קונים לקנותה בשויה כדמשמע פ"ק דב"ק ז' ע"ב כו' ולנך בשדה רעה אית בה ג"כ דינא דב"מ דאינו רע למוכר כיון דשכיחי הרבה קונים לזה אבל אם רוצה לקנות יפה אם יצטרך להודיע למצרן רע למוכר שמא בין כך יומכר השדה יפה ולא שכיח לקנות שדה שאין אדם מוכר קרקעותיו אם לא ע"י דוחק כמ"ש התוס' פא"נ דף ס"ו ע"ב כו' וא"כ במי שעקר דירתו דהוי כמוכר שדהו מפני רעתה מפני שצריך לעקור ממקומו ודאי לח שכיחי ב"א שיקנו הבית תיכף ואם יחזיר בו הקונה רע למוכר בכה"ג לא תקנו חז"ל דדב"מ כמו במוכר כל שדותיו גם שאר החילוקים שחולק הרב בעל נו"ב שם לשיטת הש"ך לא נ"ל אלא העיקר תלוי באם שיחזור בו הלוקח לא יוכל זה לעקור דירתו או אף שכבר עקר דירתו לא יצטרך לבא לכאן להמתין עד שיזדמן לו קונה אחר ה"ז רע למוכר ובכה"ג לא תקנו חז"ל דינא דב"מ והכל לפי הענין עכ"ל וע' בנ"צ מזה:
יז סָעִיף מג למזון האשה והבנות. ע' בתשו' גאוני בתראי ס"ס נ"ז שכ' דה"ה מוכר לצורך נדוניית בתו שהי' נחוץ להשיאה להמשודך ולא היה לו לסלק הנדן הוי כמו למזון הבנות כו' ע"ש וצ"ע:
יח סָעִיף מג למזונות עצמו. עיין בתשו' ח"ס חח"מ סי' צ"ה שכ' דהיינו לוקח בדמים אלי מזונות אבל לישא וליתן כדי להרויח פרנסתו אין זה בכלל מכר למזונות דגם אי נימא שימתין מלמכור עד שישאו להמצרן אין בכך כלום ואם לא תאמר כן כפל מצרן בבירא דהאידנא כ"ע מוכרים לישא וליתן בהני זוזי ע"ש:
יט סָעִיף מה מיהו לכתחלה יש למכור למצרן. כ' בס' שער משפט ונרא' דאם באו שני מצרנים והאחד מצרן ודאי והשני ספק שא"י אם כקרקע בחזקתו או שהוא ספיק' דדינא יש למכור למצרן ודאי דאין ספק מוציא מידי ודאי ודמי לספק ויבם בנכסי סבא בפ' החולץ כו' וכן משמע בסי"ב וזה פשוט ע"ש:
כ סָעִיף מז חבל שותף יכול לסלקה. עבה"ט דבתשובת ראנ"ח כתב דא"י לסלק האשה כו' וכ"פ בתשובת שבו"י ח"ג סימן קס"ה וכ' דכן פסק בחידושיו הרש"ך פ' המקבל ויכול הלוקח לומר קים לי וכן בכל ספיקא דדינא וכן עשינו הלכה למעשה ע"ש:
כא סָעִיף מה אבל בלא"ה המצרן קודם לכ"ע. עיין בתשו' רשמי שאלה סימן נ"ה שכ' דמדברי תה"ד סימן ש"מ מקור הך דינא מבואר דדוקא בידוע בודאי שהיה הלוקח יכול לקנות בית אחר במקום שאין לו מצרן כלל אבל אם אין ידוע בודאי בזה עכ"פ לסברא הראשונה ואפשר דלכ"ע אין בו דינא דב"מ ולפ"ז מה שכ' הרמ"א ודוקא כו' ולא יוכל למצא בית במקום אחר כו' אין הפי' דודאי לא ימצא אלא אפילו בספק אם ימצא בית שאין לו מצרן נמי אין בו דד"מ לסברא הראשונה עכ"פ וכתב עוד דיש לדייק מדברי הסמ"ע (שהובא בבה"ט) במ"ש וכ' עוד די"ל אפילו לדעת החולקין היינו דוקא כו' ועוד מסיק שם דאם ידוע הוא דהלוקח יכול לקנות בית במק"א אף שהוא קטן וצר כו' דהא דאמרן דאם ידוע שבודאי יש לו למצא בית שאין בו מצרן במק"א אפילו בית קטן יצר יש בו דדב"מ זהו דוקא בהך ציור דמייתי הרמ"א וי"ח אלו היינו באופן שיש לו ללוקח בלא"ה בית אמר דדחיקא ליה בהא י"ל שפיר דסברא היא כיון דבלא"ה ג"כ יש לו בית עכ"פ אלא שדחיקא ליה וכיון שיוכל למצא עוד במק"א בית קטן וצר א"כ קרוב הדבר שיהא די לו בזה הצירוף דהנך ב' בתים שיוחשב לו מקום דירה לכך המצרן קודם אבל היכא דלית ליה ללוקח שום בית אחר כלל אפשר דבזה כ"ע מודים דלית ביה דדב"מ אפילו אם ודאי גמור הוא שיוכל הלוקח למצא בית אחר קטן מהכיל והוא מלתא דסברא לפע"ד וצ"ע בזה. ועפ"ז העלה בעובדא בראובן שקנה מקום בבהכ"נ בעירו משמעון בקנין כסף ולוי בא בטענת מצרנות נגד ראובן אך ידוע שלא היה לו לראובן שום מקום בבהכ"נ בעירו וגם נראה לפי אומדנא שרחוק מאד שימצא עוד מקום בבהכ"נ שיהא במדרגת המעלה כמקום זה שקנה עתה משמעון ומסיק דהדין עם ראובן הלוקח דהכא במקום בהכ"נ דנ"ד פשיטא דעכ"פ מידי ספק לא נפיק אם ימצא מקום אחר דהא כל המקומות סמוכין זה לזה ולכל מקום בפ"ע ימצא בו מצרן רק אפשר שימצא מקום שהמצרן ימחול לו על טענת מצרנות וא"כ לפי הנ"ל אין כאן דין מצרנות כלל ובפרט לפמ"ש לעיל דהיכא דלית ללוקח שום בית אחר כלל אפשר דכ"ע מודים אפילו אם ודאי גמור הוא כו' והכא לית ליה ללוקח שום מקום אחר כלל וא"כ אפילו אם היה ודאי גמור שיוכל להשתדל לו מקום אחר קטן במדרגה נמי לא היה בו דדב"מ ומכ"ש בנ"ד שאפילו זהו גופא נמי ספק הוא אם יוכל להשתדל לו שום מקום שאין בו מצרן כלל כו' ובפרט שכל דברי הרמ"א והסמ"ע הנ"ל מיירי לענין בית ומכ"ש לענין מקום בב"ה דיש לצרף נמי דעת הראב"ד שהובא בסמ"ע ס"ק צ"ט (בבה"ט ס"ק צ"ד) שכתב דבמקומות ב"ה אין מתקבל על הדעת שיהא בו דין מצרנות כו'. וע"ש עוד שכתב דלכאורה יש לפקפק בנ"ד כיון שראובן הלוקח קנה המקים הנ"ל רק בקנין כסף לחוד ומבואר בסי' ק"צ ס"ז דבמקום שדרכן לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב את השטר וא"כ לא זכה ראובן עדיין בהמקום והרי הוא כאילו לכתחלה עומד למכור ומהכ"ת לא נימא דלוי המצרן עכ"פ שוה הוא לקנות לכתחלה כמו לוקח דעלמא ואפשר דהוא קודם לענין לכתחלה וכמ"ש הרמ"א לעיל סמ"ה לענין ספיקא דדינא כו' אך באמת אין בזה מן הגמגום כלל לפי המבואר בד"מ סי' ק"צ דמדברי הרי"ף נראה דיש בקרקעות מי שפרע והר"ן כתב דאם נתן כסף אף במקום שאינו קונה צריך לקבל מי שפרע מאחר שקנאו מדאוריית' כו' (עמ"ש בזה לקמן סי' ר"ד ס"א סק"ב) ולפ"ז שעכ"פ קניות ראובן הלוקח בנ"ד הוא קנין מדאוריית' אפילו בכסף לחוד א"כ פשוט לע"ד דלא שייך תו בזה דין מצרנות כלל והלוקח קודם כו' וגם יש לצדד בנ"ד דלפי מנהג העיר פה אין מנהג קבוע בקניית מקום בבהכ"נ לכתוב דוקא שטר אחר כסף רק לכתוב בטאבעלי של הקהל ולפע"ד זה ודאי לאו שטר קל והוא נחשב (ע' לעיל סי' ק"מ ס"ח בסוף הגה בביאור הגר"א ז"ל שם) רק שטר העומד לראיה בעלמא כיון שלא נכתב בו רק שם הלוקח תחת שם המוכר כידוע ובשטר העומד לראיה בלא"ה יש דעות בב"י סימן ק"צ כו' ע"כ בנ"ד הדין עם הלוקח עכ"ד ע"ש:
כב סָעִיף נא הבית והעליה. עבה"ט ועיין בתשובת רע"ק איגר סי' ק"מ שכתב ע"ד ב' אנשים שיש להם בית א' ומוגבל חלק כאו"א זה מימין וזה משמאל ואך הדריסה בחצר לשניהם בשוה ולאחד מהם יש לו מרתף בחלקו ובו תנור האופים וזה איזה שנים השכיר תנורו לאיש אחד ועתה ככלות זמן השכירות רוצה שותפו בבית הנ"ל לשכור המרתף והמשכיר בא לשאול אחרי שאצלו שניהם שוים רוצה לידע ע"פ הדין למי הקדימה לשכור הנה אין האחר יכיל לזכות מדין שותף כיון דבמרתף אינו שותף ואף שדריסת הרגל בחצר לילך למרתף הוא של שניהם מ"מ אין לו זכות במרתף והכי מוכח מפסקא דהש"ע סנ"א בהגה בבית ועליה של שנים ומכר האחד ביתי למצרן אין בעל העליה יכול לסלקו דלא מקרי שותפי' זה לזה רק מצרנים הרי אף דריסת הרגל להבית גם לבעל העליה זכות בו מ"מ כיון דאין לו זכות בבית אין לו דין שותף ואף למה שערער על זה הסמ"ע שם היינו מכח קושייתו כיון דהקרקע שתחת הבית משועבד גם לעליה הוי כמו שיש לו זכות בקרקע הבית ממש משא"כ הכא במרתף. וכיון דאין לו דין שותף רק דין מצרן ממילא הדרן לדינא לדעת הסמ"ע ס"ס זה דשוכר עדיף ממצרן ואף דיעבד אם מכר להמצרן השוכר מוציאו ולהט"ז שם עכ"פ באותו מקום עצמו אם לא מכר לאחר רק השכיר השוכר קודם להמצרן וגם להרש"ל בתשובה דבשכירות אין כלל דין מצרנות הא ס"ל שם דגם לענין זה אם המצרן רוצה רק לשכור ולא לקנות יכול להשכירו לאיש אחר דלענין שכירות ליכא כלל דין מצרנות וא"כ דלדעת הרש"ל אין שום זכות למצרן לשכור אף נגד אחר ולסמ"ע וט"ז השוכר עדיף ממצרן א"כ עכ"פ לכתחלה בבא לשאול בודאי השוכר עדיף עכ"ד:
כג סָעִיף נג במקומות ב"ה. עבה"ט עד שאין לצרף דעת ר"ת כו' ועיין בתשובת רשמי שאלה סי' נ"ה שכתב דמה דהש"ך חולק על הסמ"ע בזה היינו רק לצרף דעת ר"ת שפסק דאין בבתים דין מצרנות כלל אבל לענין לצרף דעת הראב"ד בענין מקומות בהכ"כ בזה לא פליג הש"ך כו' ע"ש. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סי' צ"ה נידון מי שמכר מקומותיו בבהכ"נ הקדושה אחד בעז"א ואחד בע"נ והמצרן רוצה לסלק הלוקח והוא רק מצרן למקום שבעז"א. וכ' מ"ש הרב השואל מטענת קים לי (ר"ל דהלוקח יטעון קים לי כר"ת או כהראב"ד דל"ש בר מצרא במקומות בהכ"נ) לפע"ד אין כאן מקום לטענה זו כו' (עי' בנ"צ מ"ש בזה) גם מדברי הריב"ש שבהגהה סמ"ע ס"ק צ"ט שכתב דאם דאם היה בין ב' המקומות כותל המפסיק וא"א לחבר המקומות יחד אין בהן דדב"מ) אין עזר להלוקח. דבריב"ש שם מבואר שהיה הכותל המפסיק יותר מט' טפחים גובה ועובי טפח ואין זה ענין לכאן ולא מבעיא אם המצרן ירצה להסיר הדף המפסיק בין מקום למקום ולהרחיב ישיבתו דשפיר דמי דלצורך תיקון מותר כמו מוחק השם לצורך תיקון ועט"ז א"ח סי' קנ"א סק"ג אלא אפי' אינו רוצה להסיר הדף אלא רוצה שיהיו לו ב' מקומות סמוכים כדי שישבו בני משפחתו סמוכים לו נמי שפיר דמי כיון דנהיגין דבני משפחה עומדים סמוכים זה לזה כמ"ש רמ"א סעיף נ"ג אך בנד"ז יש זכות ללוקח מטעם שזה קנה ב' מקומות יהוא אינו מצרן רק למקום שבעז"א וכדעת סמ"ע סעיף י"ג וט"ז סל"ו מיהו נ"ל מסברא אם מנהג מקומו שכל מקום בעז"א יש לו כנגדו מקום בעז"נ ושייכים זל"ז ונמכרי' ונקנים זע"ז א"כ ב' המקומות הו"ל כשדה אחד גדולה והמצרן סמוך לה מצד אחד דמ"מ זוכה בכולה ע"כ ה"נ אם המצרן רוצה ליקח ב' המקומות הוא דוחה את הלוקח אבל אם אין ב' המקומות שייכים זל"ז אזי אפילו ממקום בעז"א נמי אינו יכול לדחותו ולא שבקינן דברי סמ"ע וט"ז כנ"ל מפני מ"ש ש"ך בימי חורפו בסי' קי"ג ורוצה להגיה אחרות במקום אחרת דליתא עכ"ד ע"ש:
כד סָעִיף נג אם נראה לב"ד. עבה"ט דהש"ך חולק וע' בתשובת שבו"י ח"ג סי' קס"ד שדעתו כהרמ"א ז"ל וכ' על נדון דידיה דאם השותף הראשון עשיר יותר מהשני א"כ י"ל דניחא ליה בראשון יותר מהשני כדאמרי' בפסחים קי"ב והוי משתדל עם אדם שהשעה משחקת לו ואפילו למיזבן מיניה ועוד כ' שם דעיקר מסקנת הב"י להשיג על מהרי"ק הוא משום דמצרן הוי מיציא ועליו הראיה משא"כ אם השותף השני הוא מוחזק בהמטלטלין כמו בנידון דשם ודאי דאין להוציא מידו וכדעת מהרי"ק והוא פשוט וברור ע"ש. ומ"ש הבה"ט וכ' בתשובת המבי"ט כו' עד ומן הסברא נר' שא"י לכופו שיוכל המלוה. לומר לפלוני אני רוצה להניח כו' עמ"ש בזה לעיל סי' ס"ו סכ"ג ס"ק ט"ז:
כה סָעִיף נז הממשכן שדהו. עיין בתשובת ח"ס חח"מ סי' י"א שכ' דזהו אפי' אינו דר בו ואינו אוכל פירותיו רק שהלוה על קרקע זו נקרא משכנתא דשכונא גביה וכן מבואר בלשון כסף משנה פי"ב דשכנים סוף הלכה ח' ע"ש. וכ' עוד דאין חילוק בין משכנו בשעת הלואה או שלא בשעת הלואה וכ"ש אם משכנו לו ב"ד קרקע שלא בשעת הלואה ועמד כך זמן זמנים ואח"כ באו להחליט לו הקרקע דאין בעל המצרן יכול לסלקו בשעת החלטה משום שכבר שכונא גביה ונלמד בק"ו ממשכן הלוה שלא בשעת הלואה ומסברא נראה כי האיין טאבילאטציאן הנהוג עתה ע"פ דינא דמלכותא שהנושה הראשון הוא המוקדם ואין הבעלים יכולים למכור או להשכין הקרקע לאחר כי הוא ממושכן על חוב של זה עדיף טפי משכונא גביה דהנ"נ ובהגיע שעת החלוטה אין בעל המצר יוכל לסלקו אז ובפרט היכא דאיכא עוד טעמים כו' ע"ש עוד:
כו סָעִיף נז ובא אחר וקנאו המלוה מסלקו. עיין בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב ס"ס נ"ט שכ' דכאן מיירי שהמלוה היה דר במשכנתא וכן איתא להדיא במרדכי פרק המקבל סי' שכ"ד דהשיב מהר"ם דאי לא דר בו המלוה לא מצי לסלק ליה (עמ"ש בס"ק שלפני זה ויש לחלק) ועמ"ש לקמן סי' נ"ד ס"ב סק"ד:
כז סָעִיף ס מי שיש לו בית בשכירות כו'. עי' בטורי זהב שהאריך ומסיים וז"ל ולענין שכירות אותו הבית עצמו ודאי השוכר הראשון מסלק את השוכר שישכור אחריו הבא לדחותו אחר שכלה זמן שכירות הראשון ונראה שבזה גם הרמב"ם מודה עכ"ל והעתיקו ג"כ בנה"מ וע' בס' קצה"ח שכ' ומיהו נראה דוקא אם אין בני בית של ראשון מרובין מן השני אבל אם בני ביתו מרובין משל השני לא שייך בזה דין מצרן כו' ע"ש וע' בנה"מ שכתב דבב"י מבואר שאם השוכר השני שכרו אחרי שכבר כלה כל ימי שכירתו של ראשון ועדיין לא השכירו לו המשכיר שאין בו דין מצרנות:
כח סָעִיף סג אין השוכר יכול להוציאה מידו. עסמ"ע שכ' לפי מאי דכתבתי והוכחתי לפני זה דשכירות ומשכנתא דין א' להם א"כ במ"ש מור"ם בסנ"ז דאפילו קדם המצרן וקנאה יכול הממושכן להוציאה מידו ה"ה בזה נמי יכול השוכר להוציאה מידו כו' עכ"ל והעתיקו ג"כ בנה"מ. וע' בס' שער משפט שכ' עליו אולם מהרש"ל בתשובה סי' מ"ג כתב להדיא דאף דבמשכנתא יכול המלוה להוציאה מיד המצרן מ"מ בשכירות אינו כן ואפילו מכרה המשכיר לאחרים אין השוכר יכול להוציאה ממנו ופסק כן הלכה למעשה וע"ש והביאו הש"ך בקצרה (בבה"ט ס"ק ק"ח) וכ"פ הב"ח בתשובה סי' ס"ט (הובא במסגרת ובס' מאמר קדישין) וכ' שכן דעת הרב רמ"א בהגה דיש חילוק בין שכירות למשכנתא בזה וע"ש ומספיקא אין מוציאין מיד הלוקח כמבואר בסמ"ה בהגה ע"ש. ובתשובת שבו"י ח"ג סי' קס"ה תשובה בענין מצרנות בשכירות ומשכונא וז"ל אכתוב לך הדרך אשר בררתי לעצמי לפי הכרעת אחרונים בספיקא דדין מצרנות בשכירות וזהו באם מכר לאחר אין השוכר יכול לסלקו ללוקח שיכול הלוקח לומר קים לי דאין בשכירות דין מצרנות כלל אכן אם בתחלה כשרוצה למכור באו הלוקח והשוכר השוכר קודם. וכשהשוכר והמצרן באים יחד לקנות. המצרן קודם שהוא ודאי. ואם קדם השוכר וקנאו אין המצרן יכול לסלקו כי יוכל לומר קים לי דיש בשכירות דין מצרנות ומ"מ יוכל להשביעו שלא עשה כן משום רמאות שהשכיר לזה כדי להוציא מיד בן המצר. ואם המשכיר רוצה להשכיר אחר זמנו של ראשון לאחר אין השוכר הראשון יכול להכריחו להשכיר לו דוקין. כיון שגוף הקרקע למוכר יכול לומר שניחא ליה להשכיר לאחר ולא לזה שהשני ישגיח יותר על קרקע זו ואדם יכול לעשות בשלו מה שירצה אם כלה זמן שכירות הראשון אם לא שהתנה בפי' שיהיה לשוכר הראשון דין קדימה לזמן מה כו' ובעל משכונא עדיף משותף ואין יכול לסלקו מ"מ אם באים שניהם יחד השותף קודם ועדיף שיש לו חלק בגוף הקרקע וכן איש ואשה שיש להם בית ומת. האשה קודמת ליטול ביתה בפרעון חוב כתובתה כול' או מקצתה שהיא מקרית בעלים ראשונים כל זה נ"ל ברור והסכימו עמי בי דינא וכמו שהדין לענין שכירות כך הדין לענין משכנתא עכ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.