א שְׁלֹשָׁה שֶׁנָּתְנוּ מָעוֹת לְאֶחָד לִקְנוֹת לָהֶם מֵקָּח, אִם הָיוּ הַמָּעוֹת מְעֹרָבִים וְקָנָה בְּמִקְצַת הַדָּמִים, אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה כַּוָּנַת הַשָּׁלִיחַ שֶׁזֶּה שֶׁקָּנָה לְאֶחָד מֵהֶם, הֲרֵי הַמִּקָּח שֶׁל כֻּלָּם וְחוֹלְקִים אוֹתוֹ לְפִי מְעוֹתֵיהֶם. הַגָּה: מִיהוּ, אִם פֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא שֶׁקָּנָה לְאֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי חָזַר מִשְּׁלִיחוּת הָאֲחֵרִים וְזָכָה זֶה שֶׁקָּנָה לוֹ (טוּר בְּשֵׁם ר' יְשַׁעְיָה). הָיוּ מָעוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהֶם צְרוּרִים וַחֲתוּמִים, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בְּלֵב הַשָּׁלִיחַ הַזֶּה שֶׁיִּקְנֶה הַמִּקָּח לְכֻלָּם, לֹא קָנָה אֶלָּא זֶה שֶׁקָּנָה הַמִּקָּח בִּמְעוֹתָיו, בִּלְבַד.
ב רְאוּבֵן שֶׁקָּנָה שָׂדֶה מִשִּׁמְעוֹן וְאָמַר לֵהּ לְלֵוִי: קָנִיתִי אוֹתָהּ, וְכָתַב שְׁטָר מֶכֶר בְּשֵׁם לֵוִי, וְחָזַר רְאוּבֵן וְאָמַר לְשִׁמְעוֹן: לְעַצְמִי קְנִיתִיהָ חֲזֹר וּכְתֹב שְׁטָר מֶכֶר בִּשְׁמִי, אֵין כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לִכְתֹּב לוֹ שְׁטָר אַחֵר בְּשֵׁם רְאוּבֵן. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ מִתְּחִלָּה וְאָמַר לֵהּ: לְעַצְמִי אֲנִי קוֹנֶה, וְזֶה שֶׁאֶכְתֹּב שְׁטָר בְּשֵׁם לֵוִי כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵדְעוּ בִּי שֶׁאֲנִי הוּא הַקּוֹנֶה, הֲרֵי זֶה כּוֹפֵהוּ לִכְתֹּב שְׁטָר אַחֵר בִּשְׁמוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ לֹא אָמַר כֵּן לַמּוֹכֵר, אֶלָּא שֶׁאָמַר לְעֵדִים תְּחִלָּה בִּפְנֵי הַמּוֹכֵר: יֵשׁ לָכֶם לִכְתֹּב לִי שְׁטָר אַחֵר עַל שְׁמִי, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִכְתֹּב שְׁטָר אַחֵר עַל שְׁמוֹ. הַגָּה: וְאִם קָנָה קַרְקַע תְּחִלָּה עַל שֵׁם לֵוִי, אַף עַל פִּי שֶׁלֵּוִי לֹא עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ, אִם קָנָה בְּמָעוֹת לֵוִי לֹא יוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ"ד דִּמְצִיעָא).
א סָעִיף א אם פירש בהדיא שקנה כו'. עיין בב"ח שכ' באם שהיו מעות של כ"א צרורים לבדם אף שפי' שקונה לכולם לא קנה אף לדע' זו עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב ס"ז:
ב סָעִיף ב ואמר לשמעון לעצמי קניתיה כו' ע"ל סי' ס"ט ועיין בש"ג פ' הגוזל קמא ובבה"ת שער צ"א:
ג סָעִיף ב לא יוכל לחזור בו. והב"ח הגיה ל' מור"ם וכלל כוונת מור"ם כמ"ש בסמ"ע בשם הגהמ"ר:
א סָעִיף א אם היו המעות מעורבים המחבר העתיק לשון הרמב"ם הביאו הטור וכתב עליו דמשמע מדבריו דאע"פ שנתנו לו בעלי המעות שלשתן כל א' בפני עצמו צרור וחתום מ"מ מאחר שעירב אח"כ השליח מעות שלשתן ומדמי העירוב קנה המקח של כולם ואע"פ שדעת השליח הי' שהקנין יהי' לא' מהם וגם דאם לא עירבם השליח וקנה במעותיו של א' הי' שלו לבדו אפ"ה השתא דערבם הוא לכולם ☜ מיהו אם נתנו לו שלשתן המעות מתחלה יחד מעורבים והשליח צרר אח"כ סך של כל א' וא' בפני עצמו וקנה בשל א' הוכחתי בפרישה ודרישה דבזה לא אזלי' בתר דעת השליח ולא כמשמעות הטור דגם בזה הולכין להרמב"ם אחר מעשה השליח והטור כ' תחלה דעת אחרת שלא אזלינן בתר מעשה השליח כלל אלא בתר בעלי המעות אם נתנו להשליח המעות מעורבי' או כל א' בפ"ע ולבסוף כתב דעת הרמב"ם ושכן פירש"י ומ"ה פסק המחבר ג"כ כוותי'. ולפי מ"ש תבין שמ"ש המחבר חלוקה האחרת ז"ל היו המעות של כל א' צרורים כו' ר"ל שהיו כן מתחלה בשעת נתינה וגם לבסוף בשעת הקנייה ועד"ר:
ב סָעִיף א מיהו אם פירש בהדיא עד"ר שם כתבתי דמל' הטור משמע דהרמב"ם אינו מחלק בין אם הי' כן במחשבתו לפירש בהדיא ולפ"ז לא הי' למור"ם לערבב הדברים אלא לכתוב כן בשם י"א דהוא דעת ר' ישעיה בל' פלוגתא ע"ש ודו"ק:
ג סָעִיף ב אין כופין את המוכר עפ"ר שם מפורש דמיירי אפי' אומר טעם למה כתב תחלה בשם לוי משום שהוא איש תקיף ואם יצאו על השדה מערערי' יראה השטר ששל לוי התקיף הוא וייראו ממנו אפ"ה לא מהני כל שלא התנה מתחלה:
ד סָעִיף ב אפילו לא אמר כן למוכר. פירוש לא אמר ליה שע"מ כן קונהו:
ה סָעִיף ב אלא שאמר לעדים כו' ע"ל ס"ס ס' שם כ' הטור והמחבר בסעיף כ"ו [ט'] האי דינא לענין שטר הלואה ושם כתב ג"כ הדין אם בא לוי ואומר שבמעותיו קנה ראובן ע"ש:
ו סָעִיף ב לא יוכל לחזור בו. פירוש המוכר וז"ל הגמ"ר ואח"כ רצה שמעון המוכר לחזור בו אינו יכול לחזור אע"פ שעשה בלא הרשאת לוי ולא עשאו שליח ואם טען השליח דקנה במעותיו הדין ביניהן כן הוא שם:
א סָעִיף ב על שם לוי. עט"ז שכת' שאין להוציא דבר הלכה מתוך הגהה זו כי היא סתומה ואין לו ביאור ודברי הגה' מרדכי שהם דברי בעל העיטור ג"כ צריכה ביאור וע"ש בש"ך דמפרשה לפי דרכו וז"ל העיטור שאלה לרבינו חפני כיון דקי"ל דבעינן מקנה מלוקח ראובן דזבין ארעא משמעון על שם לוי ולוי לא הרשהו וכת' על שם לוי שהיה במרמה וכיון שראה שמעון שלא בא לוי חזר בו מפני שלא הקנה לו כלום מהו והשיב שאינו יכול לחזור כדמוכח מהא דאמרינן הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור ומהאי מוכחא דאין שמעון יכול לחזור בו אע"פ שלא הרשהו ולא עשאו שליח ואם בא לוי ואמר במעות קנה הדין ביניהם עכ"ל. והוא מועתק במרדכי אלא ששינה קצת כמ"ש בט"ז וכת' לפרשה ז"ל דהא דאמרינן בגמרא הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור ופירשו בתחל' הסוגיא אין הלוקח יכול לכוף לחבירו שיחזור וימכור לו דמשמע עכ"פ קנה חבירו וקשה במאי קנה אי בק"ס כו' הא לוי לא שויא שליח כו' דאימר לא איצטריך ליה למיזבן ארעא וכ"כ רמ"א בסי' קצ"ה וע"כ צ"ל דמיירי שנתן לו השליח המעות דכאן לא בעינן דעתו כמ"ש רבינו בסי' ק"ץ אלא דצריך שיאמר אח"כ שדך קנויה לי במה שנתן לך פ' ופשוט שזה לא מהני בק"ס כו' שכבר הדר סודר למריה משא"כ במעות כו'. ועפי"ז יתפרשו דברי העיטור כיון דבעינן מקנה מלוקח ר"ל כליו של קונ' א"כ אם לוקח ראובן בלי הרשאת לוי ושמעון המוכר רוצה לחזור כיון שרואה שלא בא לוי ומרגיש שלא עשאו שליח כו' והשיב שמתוך הגמרא דלעיל מוכח שקנה לוי וכמ"ש והיינו ע"כ במעות כמ"ש בסמוך ואשר"י מסיים כאן ואם לוי יבא ויאמר במעות קנאה ראובן ובזה א"צ דעת הזוכה כו' וע"ז כ' הדין ביניהם שידרשו אח"ז אם האמת כן שקנאה במעות כן הוא פי' דברי העיטור והגהת מרדכי בלי ספק ורוח אחרת כמו שעלה על דעת הגאונים רמ"א וסמ"ע בזה וע"ש: והנה אם אמנם לכוונת הרמ"א והסמ"ע לא ירדנו גם בפי' הט"ז לא הונח לנו דלפי פירושו הוסר שאלת רבינו חפני אם קנאה לוי לפי שלא עשאו שליח והעלה שקנאו אם קנאו במעות ובאופן שיאמר לו אח"כ שדך קנויה לי במה שנתן לך ראובן וכיון שכבר חזר שמעון משהרגיש שלא בא לוי ודאי תו לא מהני מה שאומר לו אחר כך שדך קנויה לי במעות שנתן ראובן דכיון דבשעה שנתן ראובן המעות לא קנה לוי כיון שלא עשאו שליח ורוצה לקנותו עכשיו במה שאמר שדך קנויה לי והרי המוכר חוזר בו וכה"ג בקידושין ובמכר אינו קונה אם חוזר בו וזה פשוט. וגם בזה דכ' הט"ז דפירשו בתחלת הסוגיא דאין כופין אותו למכרו ללוקח משמע דקנה חבירו ונפלאתי בזה שם בגמרא הכי איתא בפ' הגוזל (דק"ג) ת"ר הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור ואם אמר ע"מ כופין אותו למכור מאי קאמר אמר רב ששת הכי קאמר הלוקח שדה בשם ר"ג אין כופין אותו ר"ג למכור ואם אמר לו ע"מ כופין אותו ר"ג למכור מכלל דמקני קניא ליה לימא פלוגתא דבני מערבא דאמרי וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבענ המעות אי משום הא לא קשיא כגון דאודעי' לבעל שדה ואודעי' לסהדי כו' ע"ש. והבין הט"ז דהא דאמרי' מכלל דמקני קני' ליה היינו לר"ג וזה ודאי ליתיה דר"ג מעולם לא קנאו ולא עשאו שליח כלל לקנותו אלא דאמרו מכלל דמקני קני ליה היינו ללוקח ?וני מי הודיעו למוכר כיון שאמר בשם ר"ג לא כיון המוכר לזה הלוקח אלא שהקונה רוצה שטר מר"ג למכור לו שלא יבואו יורשי ר"ג ויתבעו ממנו. ולפי מה שהבין הט"ז א"כ מאי פריך לימא פלוגתא דבני מערבא דהא אודעי' למוכר בשם ר"ג ופשט הגמרא לימא מקני קני' ליה היינו ללוקח וכמ"ש וכבר כתבנו מזה בסי' קפ"ג סק"ה על קושיות הש"ך שם שהונח בצ"ע וגם הוא הבין קושיות הש"ס מכלל דמקני' קני' ליה היינו לר"ג ותמיהני על המאורות הגדולים הט"ז והש"ך מה ראו על ככה ובדרך הזה יתפרשו דברי רבינו חפני ראובן דזבין ארעא משמעון על שם לוי ולוי לא הרשהו וכ' שטר על שם לוי שהי' במרמה והיינו שקנה לעצמו אלא שכת' השטר על שם לוי במרמה כדי להטיל אימתו על המערערין וכיוצא ובמרדכי בהעתק' השאלה הנז' כת' במקום במרמה תיבת במכירה והעיקר הוא כגי' במרמה וכמ"ש וכיון שראה שמעון שלא בא לוי חזר בו באומרו שלא הקנה אותו לזה אלא ללוי וכיון שלוי לא קנאו אינו רוצה למוכרו לראובן כיון שלא הודיעו. והשיב שמעון אינו יכול לחזור וקנה ראובן וכדמוכח מהא דאמרי' הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור ומכלל דמקני קני' ליה והיינו לזה שנותן המעות והוא הקונה האמיתי ואע"ג דמוקי התם באודעי' למוכר והיינו לבני מערבא דסברי דצריך הודעה אבל לדידן דלא ס"ל כבני מערבא אלא כר' יוחנן שם דאין צריך הודעה למוכר ומשום דכוונת מוכר לבעל המעות וכמבואר אצלנו באורך סי' קפ"ג סק"ה ע"ש א"כ אפי' לא אודעי' למוכר קנה הלוקח האמיתי שנתן המעות ומש"ה שמעון אינו יכול לחזור ואע"ג דאמר לו בשם אחר ולא אודעי' שקנה לעצמו וסיים בתשו' הנז' ואם בא לוי ואמר במעותיו קנה וכן ראוי להיות הגירסא וכן הוא במרדכי תיבת במעותיו ורוצה לוי בגוף המקח באמרו שעשאו שליח לקנות ונתן לו מעותיו והקונה מכחישו הדין ביניהם והיינו דשמעון המוכר כבר מכר לזה או לזה וא"י לחזור אלא שהדין ביניהם בין ראובן ללוי דהיינו שבועה לזה או לזה וזה פשוט וברור בכוונ' בעל העיטור:
א סָעִיף א שלשה שנתנו לכאורה קשה דמ"ש דהיה מעורבין דמהני כשפירש ובצרורין ל"מ ונראה דש"ח כיון דהשותף יכול לחלוק במעות שוין שלא מדעת חבירו יכול השליח ג"כ לחלוק בדבר שהוא זכות לו ומ"מ בעינן אמר דוקא כמו בשותפין לעיל סי' קפ"א כשרוצין לחלוק עצמן דל"מ כוונה וכן בסימן קע"ו סעיף כ"ח משא"כ בצרורין הוי גזל א"י להעשות שליח לגזול לחבירו ול"מ אפי' לדיעה בתרייתא דסימן קפ"ג סעיף ג' דשאני התם שהוא לעצמו יכול לגזול ולא לחבירו דאין שליח לדבר עבירה ולאו זכות הוא לגבייהו וטעם הטור שהביא הסמ"ע דס"ל דהכל תלוי בנתינה להשליח נראה דסובר דאם נתנו מעורבין הרי ניחא להו בהשותפות ואין השליח יכול לחלוק שלא מדעתם משא"כ כשנתנו לו צרורין ונתערבו דיכול גם השליח לחלוק במעות שוין:
ב סָעִיף ב לא יוכל לחזור עט"ז שתמה ע"ז מאוד דהא מכר אינו זכות וכתב דמיירי שנתן מעות שלו ואמר הילך מנה וקנה שדה לפ' ובכה"ג בעינן שיתרצה הלוקח אח"כ כמבואר בסי' ק"צ סעיף ד' ולזה כתב לחלק בין כשנעשה הקנין בכסף דקנה אבל כשנעשה הקנין בק"ס לא קנה כיון דלא נגמר המקח עד אחר שנתרצה הלוקח ובאותו שעה הדר סודר למריה ע"ש בט"ז וצ"ל לדבריו דמיירי שנתרצה הלוקח קודם שחזר בו המוכר ונתברר כן דאם לא נגמר הקנין עד שנתרצה הלוקח יכול המוכר לחזור בו קודם שנגמר הקנין (וכמו שהקשה בספר קצות החושן) אך מ"מ תמוהין דבריו דכיון שנתן מעות שלא במתנה להלוקח הרי ודאי זכות הוא לו ללוקח וכשנתרצה הלוקח נעשה קנין למפרע ואפילו בק"ס ג"כ אינו יכול לחזור ועמש"ל סי' ק"צ והב"ח הגיה ברמ"א וכתב שכצ"ל אם קנה במעותיו (וט"ס במעות לוי וכוונתם כמו שכ' בקצה"ח שקנה לעצמו רק שאמר לפני המוכר שקנאה ללוי ואז קנה השליח ואין המוכר יכול לחזור ואם יבא לוי ויטעון שבמעות שלו קנאו והשדה שלו הרי הדין ביניהם):
א סָעִיף א מעורבים. עיין בסמ"ע ובט"ז מה שפירשו בדין עירוב זה ע"ש באורך:
ב סָעִיף א פי'. עיין בב"ח שכת' באם שהיה מעות של כל אחד צרור לבדו אף שפי' שקנה לכולם לא קנה אף לדעה זו עיין בתשו' רש"ך ס"ב סי' ז'. ש"ך:
ג סָעִיף ב וחזר. ע"ל סי' ס"ט ועיין בש"ג פ' הגוזל קמא ובבעה"ת שער נ"א שם:
ד סָעִיף ב עוד. (עיין בט"ז מה שמפרש ומבאר בזה וכת' דנ"ל להלכה שאין כח לכוף להמוכר לכתוב שטר אחר כי אם בתרווייהו שהיה גילוי מלתא וגם תנאי אלא שהתנאי מהני אפילו לא אמרו אלא בפני עדים ע"ש):
ה סָעִיף ב לכתוב. ע"ל ס"ס ס' דכת' הט"ו האי דינא לענין שטר הלואה ושם מבורר ג"כ הדין אם בא לוי ואומר שבמעותיו קנה ראובן ע"ש. סמ"ע:
ו סָעִיף ב לחזור. פירוש המוכר. וז"ל הגמ"ר ואח"כ רצה שמעון המוכר לחזור בו א"י לחזור אע"פ שעשה בלא הרשאת לוי ולא עשאו שליח ואם טען השליח דקנה במעותיו הדין ביניהן כן הוא שם עכ"ל הסמ"ע והש"ך כת' דהב"ח הגיה בדברי הרמ"א ע"ש (והט"ז טרח לישב ולבאר דברי הרמ"א ע"ש באריכות וסיים דבריו ז"ל ולפי הנראה שאין להוציא דבר הלכה מתוך הג"ה זו כי היא סתומה ואין לה ביאור ע"כ):
א סָעִיף א אעפ"י שהיתה כו' אע"פ שהיה בלב כו'. כנ"ל בסי' קפג ס"א ואם ידוע כו':
ב סָעִיף א מיהו. נ"ל דזהו למ' הראשונה דסי' הנ"ל ס"ג:
ג סָעִיף ב ואם קנה קרקע. ב"ק ק"ב ב' א"ר ששת ה"ק כו':
ד סָעִיף ב במעות לוי. שם מכלל דמקניא כו' אי משום הא כו' וכאן לא מיירי שהודיע ולכן דוקא במעות לוי דבמעותיו א"צ לאודועי דלא שייך דבני מערבא כמ"ש שם בגמ' למעלה ול"ד להא דלעיל סי' קפ"ג ס"ד ואין המשלח כו' דשם עשאו שליח וכמש"ל סי' ק"ץ ס"ד בהג"ה ט"ש וע"ל סי' קפ"ג ס"ד אבל כו' בשמא כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.