א סְפִינָה שֶׁהוֹסִיף בָּהּ אֶחָד מִשְּׁלֹשִׁים עַל מַשָּׂאָהּ וְטָבְעָה, חַיָּב לְשַׁלֵּם דָּמֶיהָ.
ב הַשּׂוֹכֵר אֶת הַסְפִינָה וְטָבְעָה בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ, אִם אָמַר לֵהּ: סְפִינָה זוֹ אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ, וּשְׂכָרָהּ הַשּׂוֹכֵר לְהוֹלִיךְ בָּהּ יַיִן סְתָם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ הַשָּׂכָר יַחֲזִיר כָּל הַשָּׂכָר, שֶׁהֲרֵי זֶה אוֹמֵר לוֹ: הָבֵא לִי הַסְפִינָה עַצְמָהּ שֶׁשָּׂכַרְתִּי, שֶׁהַקְפָּדָה גְדוֹלָה יֵשׁ בִּסְפִינָה זוֹ וַאֲנִי אָבִיא יַיִן מִכָּל מָקוֹם וְאוֹלִיךְ בָּהּ. הַגָּה: וְאִם אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא הַסְּפִינָה מִן הַמַּיִם וּלְהַשְׂכִּיר סְפִינָה אַחֶרֶת בְּדָמָיו אוֹ בְּכָל מַה שֶּׁשַׁיָּךְ לַסְּפִינָה, צָרִיךְ לְהַשְׂכִּיר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ש"י לְעִנְיַן חֲמוֹר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה דִּשְׂכִירוּת).
ג אָמַר לֵהּ: סְפִינָה סְתָם אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ, וּשְׂכָרָהּ הַשּׂוֹכֵר לְהוֹלִיךְ בָּהּ יַיִן זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ מֵהַשָּׂכָר כְּלוּם, חַיָּב לִתֵּן כָּל הַשָּׂכָר, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ: הָבֵא לִי הַיַּיִן עַצְמוֹ וַאֲנִי אָבִיא לְךָ סְפִינָה מִכָּל מָקוֹם וְאוֹלִיכֶנּוּ. אֲבָל צָרִיךְ לְנַכּוֹת כְּדֵי הַטֹּרַח שֶׁל חֲצִי הַדֶּרֶךְ, שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה הַמְטַפֵּל בְּהוֹלָכַת הַסְפִינָה לְיוֹשֵׁב וּבָטֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא שְׂכִירוּת מֵחֲצִי הַדֶּרֶךְ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ד אָמַר לוֹ: סְפִינָה זוֹ אֲנִי מַשְׂכִּיר, וְשָׂכַר הַשּׂוֹכֵר לְהוֹלִיךְ בָּהּ יַיִן זֶה, אִם נָתַן הַשָּׂכָר אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ; וְאִם לֹא נָתַן, לֹא יִתֵּן, שֶׁאֵין זֶה יָכוֹל לְהָבִיא הַסְפִינָה עַצְמָהּ וְלֹא זֶה יָכוֹל לְהָבִיא יַיִן עַצְמוֹ.
ה שָׂכַר סְפִינָה סְתָם לְיַיִן סְתָם, הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְקִין הַשָּׂכָר. וְדַוְקָא כְּשֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם רוֹצֶה לְהַשְׁלִים; אֲבָל (אִם) זֶה מֵבִיא יֵינוֹ וְזֶה אֵינוֹ מֵבִיא סְפִינָה, אִם נָתַן שָׂכָר נַמֵּי יִטּוֹל וְיוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ.
ו הַשּׂוֹכֵר אֶת הַסְפִינָה וּפְרָקָהּ בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ, נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר כָּל הַדֶּרֶךְ. וְאִם מָצָא הַשּׂוֹכֵר מִי שֶׁיַּשְׂכִּיר אוֹתָהּ לוֹ עַד הַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק, שׂוֹכֵר, וְיֵשׁ לְבַעַל הַסְפִינָה עָלָיו תַּרְעֹמֶת וְצָרִיךְ לִתֵּן לְבַעַל הַסְּפִינָה מַה שֶּׁהַסְּפִינָה נִפְסֶדֶת בְּהוֹצָאַת הַסְּחוֹרָה (הָרִאשׁוֹנָה) וּבְהַכְנָסַת הַשְּׁנִיָּה (טוּר). וְכֵן אִם מָכַר כָּל הַסְחוֹרָה שֶׁבַּסְפִינָה לְאִישׁ אֶחָד בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ, וְיָרַד וְעָלָה, הַלּוֹקֵחַ נוֹטֵל שְׂכַר חֲצִי הַדֶּרֶךְ מֵהָרִאשׁוֹן, וּשְׂכַר הַחֵצִי מִזֶּה הָאַחֲרוֹן, וְיֵשׁ לְבַעַל הַסְפִינָה עָלָיו תַּרְעֹמֶת מִפְּנֵי שֶׁגָּרַם לוֹ לִסְבֹּל דַּעַת אִישׁ אַחֵר שֶׁעֲדַיִן לֹא הֻרְגַּל, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
א סָעִיף ב שהקפד' גדול' יש בספינ' כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ב' ובחנם האריך בס"ק זה והשיג על הע"ש שלא כדת כי אין כוונת הע"ש רק לו' זה שמעכב יכול לו' איזו טעם על ההקפד' דאם לא כן למה בספינ' זו יכול לעכב ובספינ' סתם לא יכול לעכב וכן ביין זה וספינה סתם והדבר ברור שגם כוונת הרמב"ם כהע"ש ומ"ש בב"י וז"ל להרמב"ם ט"ס הוא וצ"ל הרמב"ן וק"ל וכן הוא בב"י של (דפוס סביונטה וקראקא) וגם הר' המגיד לא הזכי' דבר שהרמב"ם סוב' כן רק כ"כ בשם הרמב"ן והרשב"א אבל ברמב"ם לא מוכח מידי גם מ"ש הסמ"ע דעיקר הטעם הוא כיון שאין הדבר לפנינו שאמר עליו זה אינו מוכח והראי' שהבי' מפרק' בחצי דרך אינ' ראי' כלל מכמ' טעמי' וק"ל. ונרא' דדוק' תרתי בעינן כיון שנטבע ספינתו ואין היין זה לפנינו יכול להקפיד כי יכול לו' הואיל ונזקתי ונטבע ספינתי ל"ל להשתדל ספינ' אחרת כיון שאין לך יין זה וכן משמע בע"ש סס"ה דתרווייהו בעינן ולפ"ז אם לא נטבע ספינתו רק היין לבדו נטבע יכול לטעון עליו יין אחר אע"פ שאמר ספינה סתם ויין זה כי אין סברא כיון שיינו נטבע יקפיד זה יותר משאם לא הי' יכול להניח עליו יין אחר מיהו כשאמ' יין סתם וספינה זו אפשר דאפי' היין לא נטבע יכול לעכב ולו' איני רוצה ספינה אחרת וכן נראה לדינ' ע"ש בסמ"ע עד אבל ביין שטבע צ"ל כיון שתובע כן הוא בב"י. עיין ע"ש בסמ"ע עד ר"ל הספינ' כו' הל' מגומגם שם וצריך תקון:
ב סָעִיף ג וי"א דאינו נותן לו אלא שכירו' מחצי הדרך. הוא דעת הרא"ש שהשיג כן על הרי"ף מהא דאמרי' לקמן ר"ס של"ד דכל אונס שאירע לב"ה שלא ה"ל לידע יותר מן הפועל פסיד' דפועל אבל כבר הרגישו בזה התו' פ' האומני' דף ע"ט סוף ע"א ותירצו בשם ריב"ן דשאני התם דלא אבד הפועל כלום רק שנתבטל ממלאכתו משא"כ הכא שהמשכיר הפסיד ספינתו וכ"כ בהגהו מרדכי והגהו' מיימוני בשמו וכ"כ בת"ה הילכך העיקר כהרי"ף והרמב"ם והמחבר וסייעת' דכן משמע פשט דש"ס וכ"ד מהר"מ בתשו' במרדכי שם וכ"כ האגודה שם וכן נראה דעת נ"י והרב המגיד ושאר אחרונים:
ג סָעִיף ה הרי אלו חולקין עיין בסמ"ע ס"ק ז' עד מיהו אינו מוכרע כו' ולפע"ד הוא מוכרע ודוק:
ד סָעִיף ו נותן לו שכר כל הדרך. אבל עכ"פ מנכה לו וכמ"ש הטור והמחב' לפני זה ס"ג עכ"ל סמ"ע ס"ק י' ול"נ כיון דהמחב' כ' כאן סתם נותן לו שכר כל הדרך משמע דס"ל דכאן אינו מנכ' לו וכמ"ש בב"י בשם ה"ה וז"ל פירשו ז"ל שאינו מנכ' לו כלום שכיון שספינ' קיימת יכול לו' אנא הא קאמינא אינו דומה לספינ' סתם ויין זה וטבעה ספינ' שמנכה לו לפי שלשם אין הספינ' קיימת עכ"ל מיהו גם התוס' פרק האומנין דף ע"ט ע"ב כתבו בפשיטות כהטו' וכ"כ הע"ש וכן נראה עיקר לדינא ממאי דאמרי' בש"ס פרק האומנין (בבא מציעא דף ע"ז ע"א) ובפוסקים וטור לקמן ריש סי' של"ה ע"ש ודוק:
א סָעִיף א אחד משלשים על משאה. ע"ל סי' ש"ח דשם נתבאר דשיעור זה הוא ג"כ במשא אדם ומשא בהמה דאם הוסיף א' מל' משיעו' משאם עליהן חייב עליהן בנזקין:
ב סָעִיף ב שהקפד' גדולה יש בספינ' כו' כן הוא ל' הרמב"ם בפ"ה דשכירות ונראה דכוונתו הוא כמ"ש הטור בס"ד דסי' זה בשם י"א והרא"ש דהמשכי' חמור זה יכול לדחותו ליתן לו חמור אחר הטוב כזה וכן אם שכר חמור למשא ידוע יכול לשנותו למשא אחרת הדומה לה במשקל' וניפוחה אלא שמצאה הקפידה כאן (ר"ל בספינה זו ויין סתם) מקום לנוח ונחה עכ"ל וכ' שם המ"מ שכן דעת הרמב"ם והרשב"א והביא הב"י בסי' זה ל' הרמב"ם יות' באריכות ובטעם מאשר כתבוהו המ"מ ז"ל והא דכ' הב לי חמרי לאו למימרא דמעיקרא לא מצי לשנויי חמרא אלא דהת' כיון דליכא קפידא במלתא מה לי האי חמרא מה לי אחרינ' אבל ביין שטבע ויש לו ריוח בקפיד' מצאה מקום לתבוע תנאו עכ"ל. מבואר בדבריו דר"ל דכ"מ שהמשא ששכר עליו עדיין לפנינו יכול השוכר להחליפו באחר ובכלל מדת סדים הוא דהרי להמשכי' עכ"פ לישא משא כזו ע"ג בהמתו או ספינתו משא"כ כשמשא הראשונ' אינה בעולם בזה לא הכריחו להמשכיר לקבל מהשוכ' משא אחר (וכעין זה מצינו שכ' הרא"ש הביאו הטור לעיל בר"ס קע"ד באחין שבאו לחלוק והיה לאחד מהן שדה אצל שדה המשותף דכ' הרמב"ם אם כולו שוה עידית או זיבורית שומעין לו משום מדת סדום ושהרא"ש כ' שאין שומעין לו אלא יכולין להעלות עליו הרבה ויאמרו בעינינו הוא שוה כ"כ ע"ש ש"מ דהרא"ש ס"ל דכל כהאי דיש לו מקום קפידא לזכות על ידו יכול לקפוד בשביל זכותו ולית ביה משום מדת סדום ודוקא כשיש משא הראשון לפנינו יכול להחליפו משום דשם אין טעם לקפידתו דהמשכיר) ולא כדעת המפרשים דעת הרא"ש דמ"ה כ' דיכול כאן להקפיד כיון דמעלה היזק גדול לבעל היין דנטבע יינו מ"ה התירו לו חז"ל להקפיד שהרי ל' הרמב"ם הנ"ל מבוא' כמ"ש ראשונה שהרי כ' אבל כאן שטבע (ר"ל הספינה) ויש לו (ר"ל לבעל היין) ריוח בקפידא הרי שתלהו בטביעה דספינא ורווחא דבעל היין דמ"ה יכול להקפיד בעל היין ולא תלה קפידתו דבעל היין בטביעת יינו והזיקו וגם הרמב"ם מסיק וכ' בפי' זה עצמו אדין דבסמוך ס"ו שאמרו בגמ' דהשוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך ומצא אדם אחר שישכור הספינה עד מקום שפסק עמו שוכר ע"ז כ' ז"ל מכאן אני אומר שהמשכיר בית לחבירו עד זמן קצוב ורצה השוכר להשכי' לאחר עד סוף זמנו משכיר אם מנין בני ביתו כבני ביתו כו' עד אל תמנע טוב מבעליו (וכתבו הט"ו בשם הרמב"ם לקמן ר"ס שי"ו ע"ש) וא"כ גם מ"ש הרמב"ם כאן שהקפדה גדולה יש בספינה זו ר"ל בספינה זו שטבעה ואיננו לקיים תנאו וכן איפכא בהשכיר ספינתו סתם ליין זה לדעת הרי"ף והרמב"ם וכמ"ש וכן נראה בעיני פשוט ולא הארכתי בזה אלא לאפוקי מדעת ע"ש שנתן טעם למ"ש המחבר שהקפדה גדולה יש בספינה זו וכ' בס"ב ז"ל שיכול לו' שכך שכרתיו מפני שהוא בטוח להולך בה יותר מבשאר ספינות וכה"ג כו' ובס"ג כ' שקפידא יש לבעל ספינה ביין זה מפני שידעתיו שהוא קל מיין אחר מפני שהיה צלול בלי שמרים כ"כ א"נ החביות שהיו בהם היו קלים או קטנים משאר חביות וכה"ג נ"ל עכ"ל ותמה אני על החכם בעל ע"ש ז"ל שלא כוון לכוונת הרמב"ם והמחבר ש"ע ע"ד האמת שכתבתי וכן מוכחים מהמ"מ שהביאו עליו דברי הרמב"ן הנ"ל גם מוכח שפי' אינו מענין זה עצמו כי איך יטעון שבטוח היה בספינה זו כו' שהרי כחשותו העיד על פניו שהרי ספינה זו טבעה יותר משאר ספינות וכן ביין זה לכן מחוורת' כדכתיבנ' וק"ל:
ג סָעִיף ב ואני אביא יין כו' מ"מ ל"ד למ"ש הט"ו בסי' שלפני זה בשוכר חמור זה ומת בחצי הדרך ואין בדמיה לשכור אחר דעכ"פ צריך לשלם השכירות לפי ערך המגיע ע"כ דתשובתו בצדו בטור ובהגהת מור"ם דשם איירי דנהנה במה שהביאו עד אותו המקום דיכול למכור שם הסחור' או לשכו' חמור אחר משא"כ כאן דנטבע היין ולא נהנה כלל במה שהביאו ע"כ:
ד סָעִיף ב להוציא הספינה מהמים כו'."עד צריך להשכי' פי' אין המשכי' יכול לעכב על השוכר מלעשות כן אבל הטיפול עכ"פ הוא על השוכ':
ה סָעִיף ג שכירות מחצי הדרך. ל"ד מחצי דרך אלא כפי שיעו' שהוליכו וטעמייהו הוא דכל פסיד' דלא ה"ל לשוכ' למידע יות' מן המשכיר הוא פסיד' להמשכי' שהוא בא להוציא מן השוכר וכמ"ש בסי' ש"י ע"ש (מיהו אם כבר קיבלו בעל הספינה כל דמי השכירות דהוא מוחזק כתבו התוספות דא"צ להחזיר כיון דמוכן לקיים תנאו) והמחבר פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דאין לדמות זה לשוכר ומשכיר או פועל וב"ה דעלמ' דשם אין להמשכיר או להפועל פסידא כ"א שכר טרחתו משא"כ כאן דפסיד המשכיר בעל הספינה כל ספינתו מ"ה כפועל בטל מיהו אית ליה כיון דהוא מוכן לקיי' תנאו עד"ר:
ו סָעִיף ד אינו יכול להחזירו הטעם כיון שהוא מוחזק יכול לו' לבעל היין מזלך גרם כיון שא"י לקיים תנאך להביא יין זה עצמו אין לך עלי כלום ול"ד ליין סתם וספינה זו דצריך בעל הספינה להחזיר השכירות אף שכבר קבלו דשם יכול הבעל יין לו' הריני מוכן לקיים תנאי ליתן לך שכירתך כשתעביר ייני והמניעה היא מידך שספינתך זו טבעה ויש לו מקום להקפיד כנ"ל משא"כ כאן דאין שום אחד יכול לקיים תנאו מ"ה הולכין אחר המוחזק:
ז סָעִיף ה הרי אלו חולקין השכר. ול"ד להשכיר חמו' סתם ומת בחצי הדרך דצריך להעמיד לו אחר ואי לא אינו משלם לו כלום דשאני התם דאותו סחורה דשכר חמור לצורכה עדיין היא בעין והרי זהו כמו הביא זה יינו וזה לא הביא ספינתו ולכאורה נראה דבזה אפי' לא הוליכו עדיין חצי הדרך או שהוליכו טפי מחצי דרך עכ"פ חולקין השכר כיון דאינו מועיל חזקתו של חד מנהון וצריך ליתן לכשנגדו החצי כיון ששניהן שווין בקיום התנאי ואין אחד מהן עדין קיימו משווין ביניהן לחלק השכר ה"נ נא' לעניין אם הוליכו פחות או טפי מחצי הדרך מיהו אינו מוכרע ועמ"ש עוד בפרישה מזה:
ח סָעִיף ה אבל אם זה מביא יינו כו'. אבל בספינה סתם ויין זה אפי' לא קיים בעל הספינה להביא אחרת צריך ליתן לו כל שכרו משום דמצי בעל הספינ' למימר כיון דאין בעל היין מצי לקיים תנאו למה לי להביא ספינתי חנם וכן איפכא ביין סתם וספינה זו:
ט סָעִיף ה אם נתן שכר נמי יטול. וה"ה נמי איפכא אם בעל הספינה מביא ספינה אחרת ואין בעל היין מביא יין אחר דצריך לשלם לו כל שכירתו וכ"כ הטור:
י סָעִיף ו נותן לו שכר כל הדרך. אבל עכ"פ מנכה לו וכמ"ש הטור והמחבר לפני זה ס"ג ז"ל שאינו דומה המטפל בהולכת הספינה וכו' ע"ש וכ"כ בטור כאן:
יא סָעִיף ו ואם מצא השוכר מי שישכיר כו' שוכר כו' ל' הטור הב' ישלים לו השכירות והראשון כו' ר"ל בין שניהם יתנו לבעל הספינה שכירות ונוסף על זה יתן לו הראשון תוספת של הפסד ספינתו היציאה והכנסה היתירה וק"ל:
יב סָעִיף ו ויש לבעל הספינה עליו תרעומות. התרעומות הוא שגרם לסבול לו דעת איש אחר שלא הורגל עמו וכדמסיק המחבר בס"ס זה וכ"כ הטור כאן בהדיא ע"ש:
יג סָעִיף ו נפסדת בהוצאת הסחורה של ראשון. כצ"ל ודוק שהרי לא השכיר עמו אלא הוצאה והכנסת הסחורה פעם א' וכאן ניתוסף לו הוצאות והכנסות יתירה והיינו הוצאות סחורה של ראשון שלא היה ראוי להוציא סחורה של ראשון פה בחצי הדרך ולא להכניס סחורה שנייה:
א סָעִיף ב שהקפדה גדולה יש בספינה. ז"ל הטור ודקדק מכאן הרמ"ה מי ששוכר חמור או ספינה למשא ידוע אינו יכול לדחותו למשא אחר אפי' אינו כבד ממנו וכן המשכיר חמור זה אינו יכול לדחותו וליתן לו חמור אחר או ספינה אחרת וי"א דודאי בעלמא יכול לשנות דמה לו יין זה שהתנה או אחר אלא שמצאה כאן מקום קפידא לנוח ונחה וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל ע"כ וכ"כ הה"מ פ"ה מה' שכירות בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל והא דאמר הב לי חמרא לאו למימרא דמעיקרא לא מצי לשנוי ליה חמרא אלא דהתם כיון דליכ' קפידא במלתא מה לי האי חמרא מה לי אחריני אבל כיון דטבע ויש לו ריוח בקפיד' מצא מקום לתבוע תנאו עכ"ל. ובסמ"ע מפרש למלתא דהיכא שהמשא לפנינו ומוכרח לישא משאו כופין אותו על מדת סדום דמה לי האי או האי אבל כל שאין המשא לפנינו ויש לו ריוח תו ליכא מדת סדום וע"ש. וקשי' מהא דאמרינן פ' האומנין דף ע"ז האי מאן דאגר אגיר' לעבידתי' ושלים עבידתיה בפלגא דיומא אי אית ליה עבידתא דניחא ליה מיניה יהיב ליה א"נ דכוותה מקפיד לי' דקשה לא מקפיד להו ונותן להם שכרם משלם והתם נמי ריוח יש לו כיון דליתיה לעבידתיה דאוגיר להו ואמאי כופין אותו לדכוותה כיון דמצא קפידא לנוח. ובהגהת אשר"י פ' האומנין גבי האי דאגיר אגירא ושלים עבידתיה כו' הקשה מספינה סתם ויין זה וע"ש דמחלק חילוקים ומסיק ז"ל שוב נ"ל דה"ה ?ניכוש במקום עידור אי ניחא מניה דכיון שהוא שכיר יום לא מיפטר במאי דאמר מלאכה זו וחשיב כמו עבד וההיא דספינה סתם ויין זה לא דמי דבקבלנות מיירי וכיון דאמר זה לא מחייב באחריות דכיון דלא הוי רק קבלן לא חשיב כעבד עכ"ל. אבל נראה דזה הוא שטת הרמ"ה שבטור דאם שכר חמור או ספינה למשא ידוע דאינו יכול לשנותו ומשום דקבלן שאני משכיר יום אבל לדעת הרא"ש וטור דבעלמ' יכול לשנות וא"כ אפי' קבלן נמי יכול לשנות אלא הא דבספינה סתם ויין זה היינו משום דמצ' קפיד' מקום לנוח וכיון דאין חילוק בין קבלן לשכיר א"כ תיקשי מהאי דאגר אגירא דהא התם נמי מצא קפיד' מקום לנוח כיון דשלים עבידתיה דה"ל כמו יין זה. ולכן נראה לענ"ד עיקר כדברי הש"ך שכ' דתרתי בעינן דכיון שנטבע ספינתו ואין היין הזה לפניו הוא דיכול להקפיד דיכול לומר הואיל ונטבע ספינתו למה לי להשתדל ספינה אחרת כיון שאין לך יין זה אבל אם הספינה לא נטבע רק היין יכול לטעון עליו יין אחר אע"פ שאמר יין זה ע"ש. ומש"ה ניחא בהאי דאגר אגירא כיון. דהפועל קיים אף ע"פ דשלים עבידתיה שהתנה ויכול להטיל מלאכה עליו כיון דהיא נמי דכוותה וכן משמע מתשו' מהרי"ק סי' קי"ב ע"ש בראובן שנתחייב מעות לשמעון ונשבע לפורעו בעיר פ' אשד דר שם שמעון וביום פ' ושמעון הוצרך לצאת מן העיר ודר במקום אחר אלא שקרובה ממקום הראשון וע"ש שהעלה דכיון שאינו רחוק יותר ממקום הראשון מחויב להוליכו למקום שמעון וראיה מדאמר רבא פ' האומנין האי מאן דאגר אגיר' כו' ולא מצי למימר אנא לעידור התניתי ולא לניכוש אם אין טורח בניכוש יותר כ"ש בנדון הזה כו' שאין בדרך הזה טורח יותר כו' וגדולה מזו שנינו פרק הנושא (כתובות דף ק"א) גבי פוסק לאשה לזון בתה ה' שנים שאם גרשה ושוב פסק לה אחר כמו כן שאחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות אע"ג דלא התנה עמה כי אם מזונות ולא דמים כו' הרי מבואר בכל דוכתי אפי' ליתיה להאי דבר שנתחייב וע"ש הרי מצא קפידא מקום לנוח כיון דליתיה השתא בעיר הזה. וכן משמע נמי מדבריו דאין לחלק בין שכיר יום לקבלן דאל"כ מאי ראיה מהאי דאגר אגירא וכיון שאינו מחלק בין שכיר לקבלן א"כ מהאי דאגיר אגירא ושלים עבידתי' דאפי' ספינה סתם ויין זה נמי כשנטבע היין יכול להטיל עליו יין אחר וכדמוכח נמי מהנך ראיות דמוהרי"ק וא"כ עיקר לדינא כדברי הש"ך. עוד כת' בש"ך ז"ל מיהו כשאומר יין סתם וספינה זו אפשר דאפי' היין לא נטבע יכול לעכב עליו ולומר איני רוצה ספינה אחרת ע"ש ולי נראה דודאי י"ל איני רוצה ספינה אחרת דכיון דשכירות ליומא ממכר הוא וקנה ספינה זו אינו יכול לכופו למכור לו אחרת ודוקא במשא ידוע הוא דיכול לשנותה לדכוותה כיון דאינו אלא שעבוד יכול לשנותו לשעבוד דכוותה אבל בשוכר חמור זה או ספינה זו דקניא בשכירות אין לו אלא מה שקנה אע"ג דדעת כמה פוסקים דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר אלא באונאה אבל עכ"פ קניא ליה לשכירות וז"ב וכן משמע מלשון הטור שכת' ודקדק הרמ"ה כו'. וכן המשכיר חמור זה אינו יכול לדחותו וליתן לו חמור אחר או ספינה אחרת וי"א דודאי בעלמא יכול לשנות דמה לי יין זה או יין אחר וע"ש ואלו בחמור וספינה לא קאמר מה לי חמור זה או חמור אחר אלא ודאי דגם י"א לא פליגי אלא ממשא למשא אבל מחמור לחמור או מספינה נספינה ודאי אינו יכול לשנות ומשום דקנה חמור זה או ספינה זו לשכירות ואין לו אלא מה שקנ' וכמ"ש:
ב סָעִיף ו נותן שכר כל הדרך. כת' ה"ה פ"ה משכירות ז"ל ופירשו ז"ל ואינו מנכה לו כלום שכיון שהספינ' קיימת יכול לומר לו אנא הא קאמינא ואינו דומה לספינה סתם ויין זה וטבעה ספינה שמנכה לו לפי שלשם אין הספינה קיימת עכ"ל וכת' במשנה למלך ז"ל לא יכולתי לעמוד על עיקר חילוק זה דמה לי אם הספינה קיימת הרי נהנה ממנה שלא טרח והלא גבי פועלים שהלכו ולא מצאו תבואה דאמרינן נותן להם שכרם כפועל בטל ועוד קשה לי בדבריו במה שסיים דאינו דומה לספינה סתם ויין זה שלשם אין הספינה קיימת וזה תימה דכל מה שאנו מחייבים לשוכר משום שיכול המשכי' לקיים תנאו והרי הוא כאלו הביא ספינה אחרת וזה אינו יכול להביא יין זה היאך יועיל זה שלא לנכות כפ"ב עכ"ל. ועמדנו בעיקר חילוק זה בשטה מקובצת דף ע"ט ז"ל אוקמה דפרקה לטועניה בגויה ז"ל ופי' הר"ר יונתן כלומר שנצטרך להוליך הספינה לשפת הים וכו' אבל היכא שמכר סחורתו לאיש אחר ואותו לוקח הוציאה משם ואין לו מי שמוליך ספינתו למקום שהתנה חייב לתת לו כל שכרו של כל אותו הדרך דמצי א"ל הא קאמינא ואעמוד אני וספינתי בטל חדש ימים או ב' חדשים ודומה דין ספינה לדין אוכלסי דמחוזא שאמרנו דאי לא עבדי חלשי ומש"ה לא שייך למימר אינו דומה הבא טעון להבא ריקן עכ"ל וזה כוונת ה"ה שכ' דכיון שהספינה קיימת יכול לומר אנא הא קאמינא וספינתי בטל וה"ל כמו אוכלסי דמחוזא ואינו דומה לספינה סתם כיון שטבעה הספינה ואין הספינה קיימת לא מצי למימר הא קאמינא וספינתי בטל כיון שכבר טבע הספינה ואע"פ שיכול להביא ספינה אחרת תו לא הוה ליה עלה דין אוכלסי דמחוזא וזה פשוט כוונת הה"מ. ולפ"ז מה שכת' בש"ך ז"ל מיהו גם התוס' כתבו בפשיטות דלא כהטור וכן נראה עיקר לדינא ממאי דאמרינן בש"ס פרק האומנין דף ע"ז ובפוסקים וטור לקמן ר"ס של"ה עכ"ל דודאי ל"פ אהך דינא דש"ס דאמרו בפ"ב אלא דסבר הה"מ דספינה ה"ל דין אוכלי דמחוזא והוא דעת הר"ר יונתן:
א סָעִיף ב שהקפדה גדולה עש"ך ס"ק א' עד ע"ש בסמ"ע אבל ביין שטבע (צ"ל כיון שטבע וט"ס שתובע) וכוונתו דלפי פירושו שפי' דבעינן שניהם וכאן שנקט לשון ביין שטבע משמע שתלה הדבר רק בהיין לכך כתב דצ"ל כיון שטבע וכוונתו באמת על שנטבעו שניהם הספינה והיין גם מ"ש הש"ך על הסמ"ע במ"ש ר"ל הספינה דהלשון מגומגם כוונתו דהא כתב זה על הספינה סתם ויין זה שא"י לשנות ליין אחר ולא שייך הפי' שכתב הסמ"ע:
ב סָעִיף ב ואם אפשר להוציא היינו לשיטת היש חולקין שהביא הרב בהג"ה בסי' ש"י סעי' ב' אבל לדעת המחבר שם כיון ששכרו למשא אינו שוכר בדמים:
א סָעִיף ב שהקפדה. עיין בסמ"ע שהאריך לבאר בזה והשיג על הע"ש. והש"ך כתב דשלא כדת השיג עליו ומיישב דבריו ע"ש באורך:
ב סָעִיף ג אומרים. הוא דעת הרא"ש שהשיג על הרי"ף מהא דאמרינן לקמן ר"ס של"ד דכל אונס שאירע לבה"ב שלא ה"ל לידע יותר מן הפועל פסידא דפועל אבל כבר הרגישו בזה התוספות פרק האומנין דף ע"ט סוף ע"א ותירצו בשם ריב"ן דשאני התם דלא אבד הפועל כלום רק שנתבטל ממלאכתו משא"כ הכא שהמשכיר הפסיד ספינתו וכ"כ בהגמ"ר והגמ"יי בשמו וכ"כ בת"ה הלכך העיקר כהרי"ף והרמב"ם והמחבר וסייעתם דכן משמע פשט הש"ס וכן דעת מהר"מ בתשובה במרדכי שם וכ"כ האגודה וכן נראה דעת הנ"י והר"מ ושאר אחרונים. ש"ך:
ג סָעִיף ד להחזירו. הטעם כיון שהוא מוחזק יכול לומר לבעל היין מזלך גרם כיון שלא תוכל לקיים תנאך להביא יין זה עצמו אין לך עלי כלום ול"ד ליין סתם וספינה זו דצריך בעל הספינה להחזיר השכירות אף שכבר קבלו דשם יכול בעל היין לומר הריני מוכן לקיים תנאי ליתן לך שכירתך כשתעביר ייני והמניעה היא מידך שספינתך זו טבעה ויש לו מקום להקפיד משא"כ כאן דאין שום אחד מהן יכול לקיים תנאו הולכין אחר המוחזק. סמ"ע:
ד סָעִיף ה חולקין. ל"ד להשכיר חמור סתם ומת בחצי הדרך דצריך להעמיד לו אחר ואי לא העמיד אינו משלם לו כלום שאני התם דסחורה זו ששכר חמור לצרכה עדיין הוא בעין והרי הוא כמו זה הביא יינו וזה לא הביא ספינתו ולכאורה נראה דבזה אפי' לא הוליכו עדיין חצי הדרך או הוליכו טפי מחצי דרך עכ"פ חולקין השכר כיון דאינו מועיל חזקתו של חד מנהון ושניהן שוין בקיום התנאי ולא קיימו עוד אחד מהן לכך משווין ביניהן לחלק השכר ה"נ נאמר לענין אם הוליכו טפי או פחות מחצי הדרך מיהו אינו מוכרע עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דלפע"ד הוא מוכרע:
ה סָעִיף ה ויוציא. וה"ה איפכא אם בעל הספינה מביא ספינה אחרת ואין בעל היין מביא יין אחר דצריך לשלם לו כל שכירתו וכ"כ הטור. סמ"ע:
ו סָעִיף ו כל. אבל עכ"פ מנכה לו וכמ"ש הט"ו בס"ג שאינו דומה המטפל בהולכת הספינה כו' ע"ש וכ"כ בטור כאן עכ"ל הסמ"ע ול"נ כיון דהמחבר כתב כאן סתם נותן לו שכר כל הדרך משמע דס"ל דהכא אינו מנכה לו כלל וכמ"ש בב"י בשם הה"מ ע"ש מיהו גם התוספות פרק האומנין דף ע"ט ע"ב כתבו בפשיטות כהטור וכ"כ הע"ש וכ"נ עיקר לדינא ממאי דאמרינן בש"ס שם דף ע"ז ע"א ובפוסקים ועוד לקמן ר"ס של"ה ע"ש ודוק. ש"ך:
ז סָעִיף ו תרעומת. הנזכר בס"ס זה מפני שגרם לו לסבול כו' וכ"כ הטור כאן בהדיא ע"ש. סמ"ע:
א סָעִיף ב שהקפדה גדולה כו'. עש"ך עד ונראה דדוקא תרתי בעינן כו' מיהו כשאמר יין סתם וספינה זו אפשר דאפי' היין לא נטבע יכול לעכב ולומר איני רוצה ספינה אחרת וכן נראה לדינא עכ"ל וכן נראה דעת המל"מ פ"ה ה' שכירות דין ג' וכן הסכים בקצה"ח וכתב דגם הי"א בטור לא פליגי אלא ממשא למשא אבל מחמור לחמור או מספינה לספינה ודאי אינו יכול לשנות ע"ש אולם בחידושי רע"ק איגר זצ"ל סוף מס' ב"מ חולק וכתב וז"ל ולדעתי דין זה מבואר בטור סי' ש"י ז"ל ונראה דכל היכא שחייב להעמיד לו חמור אחר כגון דא"ל חמור סתם או חמור זה ויש בדמיו לשכור אם מת כו' וכן אם ימצא השוכר לשכור בזול לא יוכל לומר אשכור לעצמי כו' הרי שכתב דאף בחמור זה אי"ל אשכור לעצמי וצריך לקבל ממנו חמור אחר. ע"כ מ"ש הטור בספינה שטבעה שמצא כאן מקום קפידא לנוח היינו כיון ששניהם. נטבעו ואין ביד א' להשלים ועכ"פ יפסיד שכירות משא"כ אם נטבע החמור לחוד דאפשר להעמיד לו חמור וכן אם נטבע סחורה דלא יפסיד כלום אם יתן לו יין אחר מאם לא היה נטבע כלל אין לו להרויח בטענתו רק שלא יפסיד כנלע"ד ברור דלא כהש"ך והסמ"ע ועיין בהגהת אשרי עכ"ל:
א סָעִיף ב שהקפדה כו'. בלאו ה"ט נמי כמו ביין בס"ג ועבה"ג ס"ק ד' אלא דינא קאמר:
ב סָעִיף ב ואם אפשר כו'. כשיטתו בסי' ש"י ס"ב בהג"ה דאפי' למשא:
ג סָעִיף ג אבל צריך כו'. כמש"ש ע"ו ב' אבל אינו דומה כו'. רי"ף:
ד סָעִיף ג וי"א כו'. כמש"ש ע"ז א' אי לא עביד דפסיק כו' וכמ"ש בסי' של"ד ס"א בהג"ה וכן בכל כו' אבל דעת התוס' כדעת הרי"ף וע"ש ד"ה אלא בספינה כו' ודעת ריב"ם בתוס' ד"ה אי אתה כו' כדעת הרא"ש ע"ש:
ה סָעִיף ה ודוקא כו'. ערי"ף ורא"ש שם דבעל הספינה מני אמר כו' וכ' הרא"ש ומיהו כו':
ו סָעִיף ו וצריך ליתן כו'. וכ"כ הרי"ף והרא"ש וכמ"ש בגמ' שם והרמב"ם סובר דהא שאמרו שטענת רפסא טענה הוא למאי דקס"ד אבל למסקנא א"צ לזה ונראה שגי' א"ה דטענתא כו' ר"ל אלא ע"כ לאו טענה היא כלל ואף לענין תערומת וז"ש הרמב"ם תערומת כמו בסיפא אבל תוס' שם כ' כדעת הרי"ף ורא"ש וע"ש בד"ה דפרקיה. וא"ת כו' וי"ל כו'.
ז סָעִיף ו וכן אם אם כו'. כפי' תוס' בשם ר"ח ורי"ף וש"ס:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.