א שְׂכִירוּת קַרְקַע נִשְׂכַּר בַּדְּרָכִים שֶׁהוּא נִקְנֶה בָהֶם. וְאֵין אוֹנָאָה לִשְׂכִירוּת קַרְקַע כְּמוֹ בִּמְכִירַת קַרְקַע (הָרֹא"שׁ כְּלָל א' סִימָן ז').
ב כְּשֵׁם שֶׁמַּתְנֶה אָדָם כָּל תְּנַאי שֶׁיִּרְצֶה בְּמִקָּח, כָּךְ מַתְנֶה בִּשְׂכִירוּת. וְכָל שֶׁמִּמְכָּרוֹ מִמְכָּר בִּנְכָסָיו, שְׂכִירוּתוֹ שְׂכִירוּת; וְכָל שֶׁאֵין לוֹ לִמְכֹּר, אֵין לוֹ לְהַשְׂכִּיר; אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ פֵּרוֹת בִּלְבַד בְּאוֹתוֹ קַרְקַע, שֶׁזֶּה שׂוֹכֵר וְאֵינוֹ מוֹכֵר.
ג הַשּׂוֹכֵר בַּיִת מֵחֲבֵרוֹ וְטוֹעֵן שֶׁשָּׂכְרוֹ עַל תְּנַאי שֶׁיַּכְנִיס עִמּוֹ דִּיּוּרִין אֲחֵרִים, וְהַמַּשְׂכִּיר מַכְחִישׁ, יִשָּׁבַע הַמַּשְׂכִּיר שֶׁלֹּא הִתְנָה כֵּן. וְהוּא הַדִּין לְכָל טְעָנוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן שי"ב סָעִיף ט"ז וּלְקַמָּן סִימָן שי"ז סָעִיף ב'.
ד רְאוּבֵן שָׂכָר נַעַר לְשַׁמְּשׁוֹ, וְאָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן לִסְמֹךְ עָלָיו לְשַׁלֵּם לוֹ כָּל מַה שֶּׁיַּפְסִיד בִּהְיוֹת הַנַּעַר בְּבֵיתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה קִנְיָן בַּדָּבָר, חַיָּב, כִּי כָּל תְּנַאי שְׂכִירוּת אֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן:
א סָעִיף א בדרכים שהוא נקנה בהן. דהיינו בכסף בשטר ובחזק' ובקנין סודר וכמ"ש הטור כאן וכבר נתבאר זה ג"כ בפי' בטור וכתבו המחבר לעיל ס"ס קצ"ב ובס"ס קצ"ה ע"ש:
ב סָעִיף א כמו במכירת קרקע. בסי' רכ"ז סכ"ט נתבאר דאין אונאה לקרקעות ויליף לה מדכתיב או קנה מיד עמיתך לא תונו דאין אונאה אלא בדבר הנמכר במטלטלין הניתנין מיד ליד ():
ג סָעִיף ב כך מתנה בשכירות פי' וא"צ קנין בפני עצמו ע"ז אלא כשמחזיק בגוף השכירות צריך לקיים התנאי וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס זה בראובן ששכר נער כו' ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
ד סָעִיף ב וכל שאין לו למכור כו' בכלל זה הוא מכירת שיכור וחרש ושוטה וגם קטן לכל מר כדאי' לי' וכמבואר בטור ובדברי המחבר בסי' רל"ה עוד נתבארו שם שאר פרטיים מדיני דמכירה ע"ש:
ה סָעִיף ב אלא א"כ יש לו פירות בלבד כו' בפרישה כתבתי דברי מהרי"ק ופירושו והכלל דבעל בנכסי אשתו או מי שנתן לאחר הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה ושייר הפירות לנפשו וכיוצא באלו כשיבא אחד מהן למכור או להשכי' הפירות לאחרים והפירות הן דשלב"ל וא"י להקנותן לאחר אלא כשיאמ' לו קנה קרקע זו לפירותיה וכמ"ש הטו' והמחב' בסי' ר"ט ובזה קאמר דאין לו רשות להקנות לאחר הקרקע כדי לקנות הפירות בתורת מכירה כ"א בתורת שכירות כי יש חילוק בין דא לדא כמ"ש הרמב"ם וכתבו הטור והמחב' לעיל בסי' רי"ב ז"ל ומה הפרש יש בין קונה שדה זו לפירותי' ובין השוכ' שדה מחבירו שהקונ' שדה לפירות מחבירו יכול לנוטע' ולזרע' כ"ז שירצה או להובירה והשוכ' אינו כן ע"ש וקאמר דהללו אף שיש בידן השדה כאלו קנאו אותו לפירותי' מ"מ אין יכולין להכניס לאחר בזכות זה כי להם האמינו בעל הקרקע ולא לאחר ואף דבאחר כ' הטו' והמחב' בסמוך דהשוכ' יכול להשכי' הקרקע הא כתבתי שם וגם בסי' זה בפריש' דהיינו דוק' בשכירו' בית דכאשר נותן הקרקע בידו ע"פ שטר ועדים כן צריך להחזיר לו במושלם משא"כ בשדה דיכול לזורעה יותר משיעורה או תמיד בלא הובירה או לזרוע קטנית במקום שהיה לו לזרוע חיטים וכיוצא בו דברים המכחישין את הקרקע טובא ולא יוודע לבעל הקרקע ואע"פ שנתבאר בסי' רי"ב דהקונה קרקע לפירותיה יכול לחזור ולהקנותה לאחר אפשר דהמוכר אותה בפי' לפירותיה נתייאש דעשה בהן מה שירצה מ"ה יש לי זכות טפי מאלו הנ"ל גם י"ל דגם שם בסי' רי"ב לא כתב אלא דיכול לחזו' ולהקנותה ולא קאמר דיכול למוכרה ויוכל להיות בכוונתו כמ"ש להקנות' לאחר בתורת שכירות ולא בתורת מכירה קאמר וק"ל ועפ"ר:
ו סָעִיף ג ישבע המשכי' כו'. זהו מהכלל שנתבא' בסי' שי"ב דכל ספיקו' הנופלי' בין השוכר והמשכי' בענין הקרקע אמרינן הקרקע בחזקת בעליה עומדת וישבע המשכיר ויטול:
ז סָעִיף ד אינו צריך קנין. פי' קנין חדש אלא כשלקח הנער לביתו ע"פ תנאם נתקיימו הדברים שהתנו ביניהם וז"ל ☜ריב"ש סי' תע"ו כל מה שאדם נודר בשכירות אפי' בע"פ ובלא קנין צריך לקיים כ"ז שהנשכר עשה מלאכתו עכ"ל וכ"כ לעיל ר"ס קפ"ב לענין שליח וע"ל ר"ס שד"מ מזה:
א סָעִיף ב אא"כ יש לו פירות. ז"ל סמ"ע בפרישה כתבתי דברי מוהרי"ק ופירושו והכלל דבעל בנכסי אשתו או מי שנתן לאחר הגוף מהיום ופירי לאחר מיתה ושייר הפירות לנפשו וכיוצ' כשיבא א' מהן למכור או להשכיר הפירות לאחרים והפירות הן דשלבל"ע ואינו יכול להקנותן אלא כשיאמר קנה קרקע זו לפירותיה ובזה קאמר דאין לו רשות להקנות לאחר הקרקע כדי לקנות הפירות בתורת מכירה כי אם בתורת שכירות כי יש חילוק בין דא לדא כמ"ש הרמב"ם וכתבו המחבר בסי' רי"ב וכו' ואף דבאחר כ' הטור כו' הא כתבתי שם דהיינו דוקא בשכירות בית כו' משא"כ בשדה דיכול לזורעה כו' וכיוצא דברים המכחישין את הקרקע ולא יודע לבעל הקרקע ע"ש וכוונתו לא אתברר דא"כ הא דכ' הרמב"ם אא"כ יש לו פירות בקרקע שזה שוכר הא בקרקע אינו יכול להשכיר דמכחיש הקרקע ולא יודה לבעלים וכמ"ש הסמ"ע בסי' רי"ב וא"כ לא יתכן לישנא דהרמב"ם שזה שוכר אמנם המעיין במוהרי"ק נראה דלא כוון לזה כלל וז"ל שורש ק' ומה שמסיים רבינו משה וכל שאין לו למכור אין לו לשכו' אא"כ יש לו פירות בלבד באותו קרקע הרי זה שוכר ואינו מוכר והבי' מוהרי"ל יצ"ו ראי' לענין הקוטמו דאין נקר' מכיר' דגם שם אין לו למקבל הקוטמו רק הפירות בלבד. הנה לא ירדתי לסוף דעתו כלל בזה שמ"ש רבינו משה שזה שוכר ואינו מוכר לאו למימרא שלא יקרא שכירות זה מכירה אלא הכי פירושו אע"ג שאמרנו למעלה דכל שאינו יכול למכור כך אינו יכול לשכור מכל מקום בזה שיש לו פירות בשדה ולא הגוף אף על פי שאינו יכול למכור השדה שהרי אין הגוף שלו מ"מ יכול למכור השדה לפירותיו כיון שהפירות שלו ומ"מ גם שכירות זה נקרא מכר עכ"ל וא"כ זה שכ' הרמב"ם אא"כ יש לו פירות בשדה היינו שזה שוכר את הפירות ואינו מוכר גוף השדה אבל הפירות איתנהו בין בשכירות בין במכירה וכמ"ש מוהרי"ק:
ב סָעִיף ד ראובן שכר נער לשמשו אין לזה ביאור במ"ש כי כל תנאי של שכירות אין צריך קנין ומה ענין שמעון לזה שיתחייב ע"י דיבור כיון שלא הי' השכירות בינו לבין ראובן. ובתשובת הרא"ש כלל א' סי' ה' ז"ל וששאלת ראובן שכר נער משמעון ואמר לו שמעון לסמוך עליו שישלם לו כל מה שיפסיד הנער בביתו יען כי בעוד הנער עמו הי' לו משל הנער תחת ידו ולא הי' קנין בדבר אלא דברים בעלמא אם יכול ראובן ליטול משמעון בהיתר גמור דמי הפסידו תשובה שכירות הוא וכל תנאי שכירות א"צ קנין עכ"ל וכיון דשכר הנער משמעון מש"ה כל מה שהתנה עם שמעון א"צ קנין. ונראה שטעות נפל בדפוס בספרי הטור וש"ע שכתוב שכר נער לשמשו ובמקו' לשמשו ראוי להיות משמעון וה"ג ראובן שכר נער משמעון:
א סָעִיף ב אא"כ יש לו פירות. עסמ"ע ס"ק ח' המציא דין חדש בשם הרמב"ם דקונה שדה לפירות א"י למכור זכותו ע"ש ואף דבקנה שדה לזמן ודאי דיכול למכור זכות אף דאינו לוקח ג"כ רק לפירות כמבואר בכמה דוכתי וראיה דבזמן דקונה שדה לזמן יכול לקלקל גוף השדה כמבואר בסי' רי"ב מש"ה יכול להשכירו לאחר אף דג"כ נק' מקלקל כמ"ש הסמ"ע משא"כ בקונה שדה לפירות דא"י לקלקל הגוף א"י להשכירו לאחר כיון דנק' מקלקל אמנם אינן נ"ל דבריו כיון דהוא בעצמו יכול לקלקל בדברים אלו דהיינו להוסיף בתשמישין מה"ת לא יוכל להקנות לאחר ועוד דבהדיא כתב הרמב"ם הביאו הטור סי' רי"ב וז"ל ומה הפרש בין השוכר לקונה לפירותיה דשוכר א"י להשכיר והקונה מקנה לאחר כל מה שקנה משמע דאף למכור יכול וע"ש בט"ז דיכול להקנות אפי' להרבה דיורים משא"כ בשוכר וגם מנין להרמב"ם מהש"ס לחדש דבר זה וידוע שהרמב"ם כשרוצה לחדש דין כותב בל' ויראה לי. לכן נ"ל כוונה בדברי הרמב"ם דודאי הקונה יכול למכור כל זכותו רק כוונתו במ"ש דאם יש לו פירות לבד שזה שוכר ואינו מוכר היינו במי שיש לו רק פירות ולא שדה לפירותיה כגון באחד שמכר איזה דבר והתנה על פירות שדה זו לכמה שנים דאדם מתנה בדשלב"ל או בית שהתנה לדור בו כמה שנים דאז א"י למכור שדה לפירותיה והפירו' או הדירה בעצמו א"י למכור דאין אדם מוכר דשלב"ל מ"מ יכול להשכיר הפירות או הדירה דהא כל שוכר א"צ לשכור שדה לפירות כמו במוכר והטעם נ"ל אף דבכל דבר שא"י למכור א"י להשכיר מ"מ בדשלב"ל שאני דכל משכיר כחוב הגוף דמיא להעמיד לו תדע דבמשכיר חמור סתם חייב להעמיד לו חמור אף דאין לו שום חמור ובשוכר חמור סתם כה"ג אם אין לו חמור לאו כלום אלמא דמשכיר חובת הגוף הוא וכן בחמור זה כשקילקל חייב להעמיד לו חמור ויורדין לשאר נכסיו והארכתי בזה בסי' שי"ב סעיף ב' ובהיות כן נסתפקתי במשכיר חמור זה ולא היה ברשותו אם חייב להשכירו כשבא לידו דהא במוכר דשב"ל אין חילוק בין בשדה זו לשדה סתם דבשניהם לא קנה ובלשון חיוב בשניהם מועיל כמבואר בסי' (ס') ס"ו ובמשכיר מועיל בחמור סתם ובבית סתם אפי' כשלא היה ברשותו ולהכי בחמור זה אפש' דג"כ מועיל אפי' לא היה ברשותו באותו פעם כשהשכירו ועוד דהא כל שוכר פירות שדה דשלב"ל הוא ואפ"ה קנה וצ"ע:
ב סָעִיף ד כל (תנאי) שכירות א"צ קנין. לא ידענא מאי תנאי שכירות שייך גבי שמעון דהוא אינו לא שוכר ולא משכיר לכ"נ דהוא התחייב עצמו להיות ערב בעד הנער ע"כ מה שהפסיד חייב מטעם דהוי כערב בשעת מתן מעות כיון דנתערב בשעה דשכרו לשמשו ותנאי שכירות א"צ קנין ונתחייב השכיר וכיון דאדעתא דהכי קיבלו והכניסו לביתו הוי כערב בשעת מתן מעות כנ"ל ברור:
א סָעִיף ב מתנה. פירוש וא"צ קנין בפ"ע ע"ז אלא כשמחזיק בגוף השכירות צריך לקיים התנאי וכמ"ש הט"ו בס"ס זה בראובן ששכר נער כו'. סמ"ע:
ב סָעִיף ב למכור. בכלל זה הוא מכירת שיכור וחש"ו לכל מר כדאית ליה כמבואר בט"ו בסי' רל"ה עוד נתבארו שם שאר פרטים מדיני מכירה ע"ש. שם:
ג סָעִיף ב פירות. הכלל דבעל בנכסי אשתו או מי שנתן לאחד הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה ושייר הפירות לנפשו וכיוצא באלו כשיבא א' מהם למכור או להשכיר הפירות לאחרים והפירות הן דשלב"ל וא"י להקנותן לאחר אלא כשיאמר לו קנה קרקע זו לפירותיו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ט ובזה קאמר דאין לו רשות להקנות לאחר הקרקע כדי לקנות הפירות בתורת מכירה כי אם בתורת שכירות כי יש חילוק בין דא לדא כמ"ש בסי' רי"ב ס"ו ומה הפרש יש כו' ע"ש וקאמר דהללו אף שיש בידן השדה כאילו קנאו אותו לפירותיו ע"מ א"י להכניס לאחר בזכות זה כי להם האמין בעל הקרקע ולא לאחר ואע"ג דבסי' שאחר זה נתבאר דהשוכר רשאי להשכיר הקרקע לאחר היינו דוקא בשכירות בית כמו שחלקתי בזה בסימן רי"ב ע"ש שם עמ"ש ושם ס"ק י"ג ע"ש):
ד סָעִיף ד לשמשו. עיין בתשובת הש"ך השייכים לס"ב סי' ט':
א סָעִיף א שכירות קרקע. עיין באר הגולה מ"ש וכתב המרדכי פרק האומר על אשה אחת כו' עד דכל חזקה לא מהני אלא אחר גמר מעשה שראוי להחזיק מיד עכ"ל והוא מדברי הסמ"ע סק"ב. ושם במרדכי סי' תקכ"ז מבואר דמיירי שלא אמר לה קני בחזק' מעכשיו ע"ש. ובאמת לענין מכר כבר מבואר בש"ע לעיל ס"ס קל"א בהגה דקנין חזקה לא מהני אם אמר קני לאחר ל' יום אא"כ אמר מעכשיו ולאחר ל' יום (ובש"ך שם כ' דה"ה לענין חליפין וכ"כ בטור וש"ע סי קצ"ה ס"ה רק בקנין כסף כ' בסמ"ע שם דקונה אפי' לא אמר מעכשיו כיון דאילו לא נתקיים המקח הי' צריך להחזירם לו הוי כאילו הם בעין כו') אלא דהסמ"ע העתיק בכאן דברי המרדכי הנ"ל שמבואר בהדיא דין זה ג"כ לענין שכירות. וכן דין הב' שכ' הסמ"ע בשם ריב"ש ואם קנה בא' מהדרכי' לא מהני מחיל' כו' כבר מבואר לעיל ס"ס קפ"ט לענין מכר והשמיענו בכאן ג"כ לענין שכירות. ועיין במל"מ פ"א מה' מכיר' דין ח' שכ' וז"ל ושמעתי שחכמי הדור שלפני נסתפקו במשכיר בית לזמן קצוב ואח"כ רצה להשכיר' או למכר' לאחר. לאחר שיכל' זמן הראשון אי מהני לשני קנין חזקה דנעל גדר ופרץ כיון שזו הבית קנויה לראשון לכל תשמישיה וגם נסתפק אי מהני נתינת רשות דשיור ראשון כדי שיקנ' הב' ומטו בה מאותה שכ' הריב"ש סי' תק"י הביאה מרן סי' שי"ב (דלא נסתלק השוכר מהקרקע בדיבור בעלמא בלא קנין. והוא דין הב' שכתב הסמ"ע הנ"ל) ושמעתי שנחלקו בזה חכמי הדור עכ"ל צ"ל דכוונת המל"מ באמר מעכשיו ודאחר הזמן דאם לא אמר מעכשיו אפילו בלא הי' עתה הבית מושכר כלל ג"כ לא מהני קנין חזקה לאחר זמן כמפורש ברמ"א הנ"ל [וכ"כ בס' דברי משפט סי' קצ"ב דמיירי באמר מעכשיו וכתב שם דמתוספו' יבמות צ"ג ד"ה קנויה לך יש להוכיח דמהני חזקה דעשה שוכר שני אף דעדין קנויה היא לראשון לכל תשמישין ע"ש) ומשמע מדברי המל"מ דע"כ לא נסתפקו אלא בקנין חזקה (ואפשר דה"ה בקנין חליפין) אבל בקנין כסף אין ספק כלל דודאי יכול למכור או להשכיר אף קודם שנשלם זמן דראשון. ודין דלמכור מבואר להדיא בש"ע סי' שי"ב ס"א שכ' שם והמקח קיים ולוקח צריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו ודין דלהשכיר מבואר בש"ך שם בשם תשובת המבי"ט ח"ב סי' שמ"ו דיכול להשכירו לאחר תון זמנו לכשיגיע הזמן ע"ש. ומשמע שא"י לחזור אף קודם שהגיע הזמן וכ"כ בפשיטות בנה"מ לעיל סימן רי"א ס"ז ובסי' שי"ב דאין המשכיר יכול לחזור בו אפי' קודם כלות זמן שכירות של ראשון דלא מבעיא לשיטת ר"ת שהביא הרמ"א שם בהגה דס"ל בשדה זו שאירש מאבא דקנה וא"י לחזור בו מטעם דירושה ממילא מכ"ש במחוסר זמן דהזמן ממילא קאתי אלא אפילו להחולקין בירושה מודים בזמן כו' (אמנם מבואר מדבריו דהיינו במעכשיו או בסתמא משא"כ היכי שתלה קנין בהזמן כו') וכתב עוד אמנם נראה דאפי' במחוסר זמן בעינן דוקא שיברר מקחו היינו שמשכיר לו שדה זו אחר שנה שמושכר לאחר אבל כשמשכיר לו סתם שדה ואין לו רק כל שדותיו הן מושכרים לאחרים לא מהני כמו דלא מהני לר"ת בשדה סתם מה שאירש מאבא וכן מוכח מהטור בסי' שיב כו' וכתב עוד דנראה דאפי' השכיר לו סתם הוי כאומר מעכשיו אם לא שתלה הקנין בהזמן כגון שא"ל קנה לאחר הזמן או אל תקנה עד זמן פלוני אבל אם השכיר לו סתם או שא"ל אני צריך עוד לישב עד זמן פ' או שמושכר כעת הוי כאומר מעכשיו דבכדי לא הוה עביד כמ"ש הרמ"א בסי' קצה ס"ה ואף דהרמ"א מיירי התם בק"ס היה בקנין כסף אף דמועיל אחר ל' גם בלא מעכשיו מ"מ כיון ששניהם יכולין לחזור בהן עד הזמן הקנין של עכשיו קרוי בכדי וע"כ מעכשיו קאמר עכ"ד ע"ש. אולם בתשו' בית יעקב סי' צ' לא פסק כן [הובא ג"כ במסגרת ובעט"צ ובמאמר קדישין בקצרה ובשינוי קצת] שכתב שם בראובן שהשכיר את ביתו לשמעון לשנה מר"ח אלול עד ר"ח אלול ובהגיע ד' שבועות קודם תשלום זמן השכירות השכיר את הבית ללוי ונתן לו לוי על השכירות י' זהובים וגם תקע כפו כדרך התגרים ואח"כ חזר בו ראובן ונתרצה להשכיר לשמעון גם על שנה ב' ובהגיע ר"ח אלול נכנס לוי לבית ראובן ושמעון שהי' דר בו מקודם אינו רוצה לצאת מן הבית ונתעצמו בדין. והשיב דמצד שראובן תקע כפו ללוי כדרך התגרים פשוט דלא קנה לוי אף אם הי' לאח"ז שכירות דראשון כי שכירות קרקע אינו נקנה באסטומתא (עי' בזה בש"ך ובנה"מ לעיל סי' ר"א סק"א דאם ידוע שהמנהג הוא גם בקרקע מהני) אך מצד שנתן לו לוי על השכירות י' זהובים ושכירות קונה בכסף אף שלא נתן לו רק מקצת הדמים כיון דאינו יוצא ונכנס אחר שאר הדמים דינו נקנה את כולם כמ"ש בסי' קצ ס"י אמנם כיון שהי' זה קודם תשלום זמן שכירות דראשון וגם החזרה שחזר והשכיר לשמעון הי' קודם התחלת השנה דהיינו קודם ר"ח אלול נראה דחזרתו חזרה וראיה ממ"ש המרדכי הביאו הסמ"ע בסי' שטו דכל חזקה ל"מ אלא לאחר גמר מעשה שראוי להחזיק מיד א"כ ה"נ אף את"ל שקנה לוי תחלה כששכר מראובן בכסף אין הקנין חל כיון דאין ביד ראובן להשכיר לו מיד שהרי הוא מושכר לשמעון עד ר"ת אלול ונמצא כשחזר ראובן קודם ר"ח אלול זכה שמעון שמה שדר בבית הוי חזקה וקנין לוי נתבטל מאחר שחזר בו ראובן וקנין שמעון הי' בעת שהי' בידו להשכיר דהיינו בר"ח אלול אף שגם לוי בא לבית עם ב"ב והחזיק בר"ח אלול מ"מ קנין שמעון עדיף דקנין לוי נתבטל ע"י החזרה שחזר ראובן והשכיר לשמעון וכן נלע"ד עיקר לדינא שכל האנשים השוכרים בתים לא מהני להו כל הקנינים עד שנשלם זמן השכירות של הראשון שדר בו. וכתב שם דאין סברא לחלק דהמרדכי הנ"ל איירי בקנין חזקה כמבואר בדבריו בהדיא משא"כ בנ"ד דלוי קנה בכסף בכה"ג לא יוכל לחזור וטעם החילוק י"ל דבהשכיר קודם ר"ח אלול הוי כמו שאומר קני קרקע ולא תקנה אלא לאחר שנשים יום דקיי"ל דבשטר [היכא שנקרע תוך שלשים] בחזקה לא קני כשלא אמר מעכשיו ובכסף קני אפי' לא אמר מעכשיו אפי' נאבדו המעות כמבואר בס"ס קצא ובסמ"ע שם כו' זה אינו דהתם מיירי לענין שיקנה אחר שלשים יום אם לא חזר בו אבל תוך שלשים יום לא קני וכיון שאין בידו להקנות אינו קונה לא בכסף ולא בחזקה ודין דכסף וחזקה שוין הם בתוך שלשים יום ועוד דהחילוק שיש בין כסף לחזקה לאו משום עדיפותא דכסף מחזקה אלא מטעמא שכתב הסמ"ע שם משום דבמעות אם לא נתקיים המקח היה צריך להחזירם לו כו' אבל לעולם אימא לך דקנין כסף וחזקה שוין הם וא"כ כיון דכתב המרדכי בקנין חזקה הנ"ל דיכול לחזור כיון שקונה בזמן שלא היה בידו להקנות ה"ה בקנין כסף ועוד דהמרדכי הביא הפסק הנ"ל הגמ' פ' האשה שנפלו (כתובות דף פב ע"א) דא"ר יוחנן האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום דקנה ומפרש טעמא משום דבידו להקנות לו מיד כו' אלמא אף היכא דהדין דקנה אחר שלשים כגון דאמר מעכשיו לא קנה אלא דוקא היכא דבידו להקנות מיד א"כ בנ"ד שאין בידו כיון ששמעון דר בו ולא נשלם זמן השכירות לא קנה לו אף לאחר שלשים יום אף אם לא היה חוזר ראובן להשכיר לשמעון [זה בודאי צ"ע. גם במסגרת לאחר שהעתיק דברי בהי"ע הנ"ל בקצרה כ' וז"ל ודוקא אם חזר בו קודם התחלת השנה אבל לאחר שהתחיל השנה חלה הקנין של זה השוכר מיד וא"י לחזור ע"ש] כ"ז נלע"ד לדינא אף שאין המנהג כן ורגילים להשכיר בתים קודם שנשלם זמן השוכר הראשון ורגילים להקנות בקנין אין זה קנין כלל ויכול לחזור מטעמים שכתבתי עכ"ד. והנה מכלל דברי הבי"ע הנ"ל שכתב שכל האנשים השוכרים בתים לא מהני להו כל הקנינים עד שנשלם כו' משמע דר"ל אפי' היכא דאמר מעכשיו וביותר מבואר כן בסוף דבריו וממ"ש אף שאין המנהג כן כו' ורגילים להקנות בקנין כו' ומשמע דכוונתו קנין סודר וא"כ בלא"ה אפי' אם הבית לא היה מושכר עתה לשום אדם פשוט דלא קנה אא"כ אמר מעכשיו כמ"ש בטור וש"ע סי' קצה ס"ה וכמש"ל וע"כ דר"ל אפי' באמר מעכשיו. אולם בתשובת חמדת שלמה חח"מ ס"ס ח' מבואר שהבין בדבריו דבלא מעכשיו קאמר (ולא ידעתי לפי הבנתו לישב דברי הב"י הנ"ל) וכתב שם על נדון דידיה וז"ל ומלבד כל מ"ש יש מקום ספק אף שזה ברור שיכול להשכירו תוך זמן שכירות הראשון מ"מ י"ל דיכול המשכיר לחזור כיון דלא חל עדיין זמן השכירות ולא חל הקנין וכ"כ בתשו' בית יעקב והסכים על ידו הגאון בעל בגדי כהונה אף דנחלק במקצת על סברת בית יעקב דסובר שאף לאחר זמן השכירות יכול לחזור (מדכתב בסוף דבריו לא קנה לו אף לאחר שלשים יום אף אם לא היה חוזר ראובן כו') אבל בתוך הזמן גם בס' בגדי כהונה הסכים שיכול לחזור היכא דלא אמר מעכשיו ולדינא צ"ע גדול עכ"ל. אמנם לא הזכיר הגאון בעל חמדת שלמה מדברי כה"מ הנ"ל שפסק בפשיטות דאפי' בתוך הזמן א"י לחזור ואפי' היכא דלא אמר מעכשיו אלא השכיר לו סתם רק שלא תלה הקנין בהזמן כו' ושם הביא ראיה ממ"ש הר"ן בנדרים דף מח ע"ב כו' ומהא דסתמו הפוסקים גבי שדה זו שאירש מאבא לר"ת ולא כתבו דבעינן מעכשיו א"ו דבכה"ג סתמא כמעכשיו דמי ע"ש. גם בס' עט"צ סק"א השיג על תשו' בי"ע הנ"ל ופסק דא"י לחזור אפי' בתוך הזמן [אלא שתחלת דבריו שם צ"ע מ"ש דאין ראיה כלל מהמרדכי דאיירי רק בקנין חזקה כו' כפי הנראה לא ראה רק במסגרת שהעתיק בקצרה דברי בי"ע הנ"ל ולא בגוף התשובה שהוא ז"ל עצמו רצה לחלק בזה ודחה חילוק זה כמו שהעתקתי לעיל. גם הראיה שהביא מדברי הב"ח בדיני מצרנות דאין השוכר יכול להוציא מהלוקח (עמש"ל ס"ס קעה מזה) יש לדחות דמכירה שאני ובודאי יכול למכור אף בתוך זמן שמושכר לאחר כיון שגוף הקרקע שלו דמבואר להדיא בש"ע סי' שיב ס"א וכמש"ל וכל עיקר הספק הוא רק בלהשכיר. אמנם הראיה שהביא ממור"ם סי' ריא ס"א בהגה הוא ראיה חזקה וכמ"ש נה"מ הנ"ל] ועוד נלע"ד כיון שהמנהג כן שרגילים להשכיר בתים קודם שנשלם זמן השוכר הראשון כמ"ש הבי"ע הנ"ל י"ל דאפי' ע"י ק"ס מהני דהא כ' הרש"ל בתשו' סי' לד דמהני שטר גבי אורענדי אף שהוא דשלב"ל כיון שהוא מנהג דמי לסטומתא ע"ש ואף שהנה"מ בסי' רמא כתב דשם הוא ג"כ מצד דינא דמלכותא אך בתשו' ח"ס סי' סו (הובא לעיל סי' רא ס"ב סק"ב) כתב בפשיטות דסטומתא מהני גם בדשלב"ל דכ"כ הרא"ש בתשו' כו' ע"ש וצ"ע. שוב ראיתי בס' דברי משפט סי' ריא הביא שם דברי הש"ך סי' שיב בשם המבי"ט הנ"ל דיכול להשכיר לאחר תוך זמן השכירות של הראשון כו' וכתב דראיית המבי"ט שם מב"ב דף קלו יש לדחות ומ"מ דינו אמת ואינו דשלב"ל כיון דזמן ממילא אתי וכמ"ש המל"מ פ"ז מה' אישות הל' ז' כו' [וכמ"ש נה"מ הנ"ל] ולענין אם יכול המשכיר לחזור בו קודם שחלה זמן שכירות הראשון נראה דאם אמר דיחול מעכשיו אחר דיכלה זמן שכירות דראשון אינו יכול לחזור אף קודם שכלה הזמן כמבואר בחידושי רשב"א וריטב"א קדושין דף סב כו' אולם אם לא אמר מעכשיו יכול משכיר לחזור קודם דכלה זמן שכירות דראשון דהא איתא בב"מ סו ע"ב דרב הונא סובר אם מכר פירות דקל קודם שבא לעולם יכול לחזור מבואר דאף לר"מ דסובר אדם מקנה דשלב"ל מ"מ קודם שבא לעולם יכול לחזור א"כ ה"ה לדידן בדבר דתליא בזמן כו' ומשמע מדבריו דאם השכיר לו סתם אף שלא תלה הקנין בהזמן לאו כמעכשיו דמי ויכול לחזור קודם שהגיע הזמן (שלא כדעת נה"מ הנ"ל ע"ש בסק"ד) ושם חולק על נה"מ הנ"ל במ"ש דאפי' במחוסר זמן בעינן דוקא שיברר מקחו כו' והוא ז"ל כתב ולפענ"ד נראה דאפי' אם אינו מברר הבית והיה לו כמה בתים דשכורים לאחרים ואייר אחר דכלה שכירות ראשון יהא בית אחד מושכר לך השכירות חל אחר דכלה זמן שכירות דראשון אף דלא בירר הבית ואמר בית זו רק דהשכיר לו סתם בית ומה שהביא הנה"מ ראיה ממ"ש הטור סי' שיב בשם הרמ"ה יש לסתור כו' עש"ה וע' עוד בדבריו בסי' שטו וצ"ע:
א סָעִיף א שכירות כו'. ב"ק ע"ט ב' ב"מ צ"ט ב'.
ב סָעִיף א ואין כו'. דאונאה דשכירות הוא מטעם מכירה כמש"ש נ"ו ב' ועסי' רכ"ז סל"ב וז"ל נ"י שם הלכך נקטינן מהכ' דשכירות לענין חונאה כמכירה היא וכיון שכן בדבר המטלטל כו' אבל בקרקע ועבדים ושטרות כיון שאין במכירתן אונאה אף בשכירות כו' ושם סל"ד שכרו כו' אלמא דאין אונאה לשכירות:
ג סָעִיף ב כשם כו'. עבה"ג בשם הרמב"ם ודלא כתוס' שם והאי כו' וי"ל כו' וז"ל נ"י שם והא דאמרינן שכירות מכירה ליומא היינו לענין שישתמש בו כל ימי שכירות אבל גוף הדבר אינו קנוי כלל ולהכי אמרינן בפ"ק דע"ז כו' כיון דגוף שלו קרינן ולא תביא כו' ובזה מתורץ קושית ב"י על הרמב"ם בסי' שי"ג ס"ג שכ' שחצירו של כו' והקשה דהא שכירות ליומא ממכר הוא כנ"ל. לח"מ:
ד סָעִיף ב אא"כ כו' עסי' רכ"ז ס"א לפיכך האב כו' ושם ס"ג עבר האב כו':
ה סָעִיף ג השוכר כו'. דקי"ל כר"נ ק"ב ב' ק"ג א' דקרקע כו' ואע"ג דאמרינן שם ק"י א' הכא מילתא כו' היינו בכבר אכל כמש"ו שם ואטרוחי ב"ד כו'.
ו סָעִיף ד ראובן כו' כי כו'. כמש"ש ע"ו ב' דתניא השוכר את האמונין והטעו כו' אבל הלכו חמרים כו' וההיא ודאי בלא קנין ממש"ס ברישא אין להם זע"ז כו' וכן כל הסוגיא שם וביבמות ק"ו א' בת חמוה דר"פ כו' א"ל הב לה ופי' לאו מדין תנאי דאין כופין לקיים את התנאי אלא אם לא יקיים יתבטל המעשה אלא מדין שכירות כי אין תנאי בחליצה והמעשה קיים ואי לאו משום דמשטה כו' כמו בורח היה חייב ועריב"ש סי' תע"ו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.