א אֶחָד הַשּׂוֹכֵר מֵחֲבֵרוֹ שָׂדֶה לְזוֹרְעָהּ, אוֹ כֶּרֶם לֶאֱכֹל פֵּרוֹתָיו בְּדָמִים, אוֹ שֶׁשָּׂכַר מִמֶּנּוּ בְּפֵרוֹת קְצוּבִים, דִּין אֶחָד יֵשׁ לָהֶם; וְהַשּׂוֹכֵר בְּפֵרוֹת הוּא נִקְרָא חוֹכֵר.
ב הַמְקַבֵּל שָׂדֶה אוֹ פַּרְדֵּס כְּדֵי לַעֲבֹד אוֹתוֹ וּלְהוֹצִיא עָלָיו יְצִיאוֹת, וְיִתֵּן לְבַעַל הַקַּרְקַע שְׁלִישׁ הַתְּבוּאוֹת אוֹ רְבִיעַ אוֹ מַה שֶּׁיַּתְנוּ בֵּינֵיהֶם, הוּא נִקְרָא מְקַבֵּל. הַגָּה: וְאֵין כּוֹתְבִין שְׁטָר בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, שֶׁמִּשֶּׁנִּכְתַּב הַשְּׁטָר אֵין יְכוֹלִין לַחֲזֹר בּוֹ וְהָוֵי לֵהּ כְּמִלְוָה בִשְׁטָר. וְהַמְקַבֵּל נוֹתֵן שְׂכַר הַכְּתִיבָה מִן הַשְּׁטָר (טוּר).
ג כָּל דָּבָר שֶׁהוּא לִסְיַג הָאָרֶץ, בַּעַל הַקַּרְקַע חַיָּב בּוֹ. וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא שְׁמִירָה יְתֵרָה, הַחוֹכֵר אוֹ הַמְקַבֵּל חַיָּב בּוֹ. הַקַּרְדֹּם שֶׁחוֹפְרִין בּוֹ הָאָרֶץ וְהַכֵּלִים שֶׁנּוֹשְׂאִים בָּהֶם הֶעָפָר וְהַדְּלִי וְהַכַּד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם שֶׁדּוֹלִים בָּהֶם הַמַּיִם, עַל בַּעַל הַקַּרְקַע. וַחֲטִיטַת הַמְּקוֹמוֹת שֶׁמְּקַבְּצִים בָּהֶם הַמַּיִם, עַל הַחוֹכֵר אוֹ עַל הַמְקַבֵּל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְחוֹכֵר אֵין עַל בַּעַל הַשָּׂדֶה כְּלוּם (טוּר בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים וְשֶׁהָכִי מִסְתַּבְּרָא), וְכֵן נִרְאֶה לִי.
ד בֵּין חוֹכֵר בֵּין מְקַבֵּל, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִקְצֹר הַתְּבוּאָה אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲקֹר; לַעֲקֹר, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְצֹר; וְאֵיזֶה מֵהֶם שֶׁבָּא לְשַׁנּוֹת, חֲבֵרוֹ מְעַכֵּב עָלָיו. וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲרֹשׁ אַחַר הַקְּצִירָה, צָרִיךְ לַחֲרֹשׁ, אֲפִלּוּ אֵין מִנְהָג לְנַכֵּשׁ עֲשָׂבִים רָעִים וְהוּא נִכֵּשׁ. וְאִם פֵּרַשׁ בִּשְׁעַת הַנִּכּוּשׁ שֶׁעוֹשֶׂה זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲרֹשׁ, וְשָׁתַק בַּעַל הַשָּׂדֶה, גַּלִּי דַעְתֵּהּ דְּנִיחָא לֵהּ. וְאִם נָהֲגוּ לְנַכֵּשׁ, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֲפִלּוּ אִם יִרְצֶה לַחֲרֹשׁ אַחַר הַקְּצִירָה כְּדֵי לַעֲקֹר הָעֲשָׂבִים:
ה אִם נוֹהֲגִין שֶׁהַחוֹכֵר שָׂדֶה סְתָם נוֹטֵל חֶלְקוֹ בָּאִילָנוֹת שֶׁבּוֹ, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּהֶם אֲפִלּוּ אִם הוֹסִיף בַּעַל הַשָּׂדֶה בְּחֵלֶק הַחוֹכֵר, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: הוֹסַפְתִּי לְךָ בְּחֶלְקְךָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִקַּח חֵלֶק בָּאִילָנוֹת. וְאִם נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִטֹּל חֵלֶק בָּאִילָנוֹת, אָז הֵם שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה אֲפִלּוּ אִם הוֹסִיף בְּחֵלֶק שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה:
א סָעִיף א אחד השוכר כו'. כלל דבריו הוא דאחד השוכר שדה וכרם בדמים מזומנים והיינו שהשוכ' יקח פירות השדה או הכרם כולו לנפשו ויתן להמשכי' סך דמים בעד השדה בכל שנה ואחר שלא שכרה בדמים מזומנים אלא ששכרה ליתן לב"ה בכל שנה כך וכך תבואה דאם דעתו לזורעה חיטין יתן לו כך וכך מדות חיטין ואם שעורים שעורים וה"ה אם קבלה לזרוע עליה חיטין והתנה עמו ליתן לו כך וכך מדות שעורים לשנה דנקרא חוכר (וכמ"ש הטור ומור"ם בסי' שכ"ג ע"ש) דין א' להם ובשניהן אף אם ילקה השדה ולא תצמיח כראוי צריך ליתן לבעל השדה או הכרם כל דמי קצבתו הן במזומנים הן בפירות כפי מה שיהיה השכירות אם לא שהיה מכת מדינה וע"ד שיתבאר בסי' שכ"א ושכ"ב ואין ביניהן אלא השם דהשוכר במזומנים נקרא סתם שוכר והשוכר בפירות נקרא חוכר ובטו' מבוא' יותר מבל' המחבר שהעתיק ל' הרמב"ם בקיצור:
ב סָעִיף א ומ"ש או ששכר ממנו בפירות בסי' שכ"ג יתבא' שדין חוכר הוא שאם יש פירות בשדה זו שחכר ממנו צריך לקבל ממנו או ליתן לו אותן פירות אף אם לא יהיו טובים או יותר טובים מפירות אחרים אלא שאם לא יהיו פירות כלל בשדה צריך לקנות לו פירות מהשוק ואין כאן מקומו מ"ה קיצר כאן:
ג סָעִיף ב המקבל כו'. עד והוא נקרא מקבל ודין מקבל אינו כדין שוכר וחוכר שהן אף אם ילקה השדה עכ"פ צריכין ליתן לבעל השד' שכירתו וכנ"ל אבל המקבל לעולם אינו נותן להנותן אלא לפי מה שיוציא מהשדה או הכרם שאם יהיו פירות הרבה יהיה שלישו או רביעית דבע"ה ג"כ הרבה ואם מעט מעט עוד יש ביניהן נ"מ לדינא וכמו שיתבאר בסימנים שלפנינו:
ד סָעִיף ב ולהוצי' עליו יציאות כ"כ משום דכל המקבל שיתן הוא ההוצאות אזי הפירות שיוציא השדה הן שלו ואינו נותן להב"ה אלא חלק ממנו שליש או רביע לאפוקי סתם אריס דבעל השדה נותן ההוצאה והזרע דאז בעל השדה נוטל הפירות ונותן להאריס שליש או רביע וכ"כ התו' ועד"ר:
ה סָעִיף ב וה"ל כמלוה בשטר גם זה נתינת טעם הוא למה אין כותבין אלא מדעת שניהן שהרי משכתבו יהיה הכתיבה עליו כמלוה בשטר לטרוף על ידו ממשועבדים שלו מה שקצב עמו ולא ניחא לסתם אנשים שיהיה עליהן שטר כזה וכמה שכתב הטו' והמחב' בסימן ל"ט ע"ש. מיהו כתבתי בפרישה דהיינו דוקא כשפרט בתוך השטר קצבה ידוע ליתן לו וכן מוכח ל' הטור עיין שם אבל אם לא נפרט בתוך השטר אלא שיתן לבעל השדה שליש או רביעית מהיוצא מהשדה כפי מה שיהיה שאין לזה דבר קצוב וידוע אין מוציאין בשטר בזה ממשועבדין וכמו שאמרו דאין מוציאין למזון האשה והבנו' אלא מנכסים בני חורין מה"ט עפ"ר:
ו סָעִיף ב והמקבל נותן שכר הכתיבה בטו' מסיים בזה ז"ל ואפי' אם הובירה פי' דבשנה זו לא יזרע השדה כמנהג עובדי האדמה וכמ"ש הטור והמחב' לעיל בסי' קמ"א ולא יהיה לו הנאה מהשדה שנה זו אפ"ה צריך לתת לו שכר הכתיבה וכן הוא בגמ' עפ"ר:
ז סָעִיף ג כל דבר שהוא לסייג הארץ כו'. ז"ל הטור דינו של מקבל שכל דבר שאין השדה נשמר זולתו כגון הסייג והחפירה שסביב השדה הוא על בעל השדה וכל דבר שהוא כדי לעשות שמירה מעולה הוא על המקבל עכ"ל והחפירה זו שכ' נראה דר"ל כמו שמפורש בגמ' וכתבו הטו' והמחב' לעיל סי' רי"ח ס"ך לענין הקונה חצי שדה מחבירו שכ' שם ז"ל ועושה גדר ואחורי הגדר סמוך לגדר חריץ קטן רחב שלשה טפחים וחוצה לה חריץ גדול רחב ששה טפחים ובין שני החריצים רחב טפח וכל זה כדי שלא תקפוץ הנמייה וע"ש בפרישה:
ח סָעִיף ג הקרדום שחופרין בו כו'. ז"ל הטור ויתן בעל השדה עיקר הדברים הצריכים לעבודת קרקע כמו הקרדום שחופרין בו והכלים שמוציאין בו העפר והדלי והכד שדולין בו והדברים שאינן מעיקר העבודה אלא כדי להקל מהעבודה כגון היאורים שעושין להמשיך בהם מים ע"פ השדה על המקבל לעשותו עכ"ל והטעם כיון דהטירחא מוטל על המקבל אם ירצה הוא להקל עליו טירחות ההשקאה או השמירה יעשיהן משלו ובזה דברי המחבר שהעתיק ל' הרמב"ם מבוארים ויתבא' שמ"ש ז"ל וחטיטת המקומות שמתקבצים המים ר"ל היאורים הנחפרים בידי אדם משפת הנהר הגדול עד משך פני השדות להשקות ממנו והן עשוין כדי להקל על המקבל שלא יצטרך לדלות ולישא בכתף המים מהנה' הגדול עד השדה אלא שלפ"ז לא הל"ל שמתקבצין בהם המים דמשמע שחופרין אותן להיות המים מקובץ ועומד שם וי"מ חטיטת המקומות כו' ר"ל שהחריצין הן כבר חפורין ונסתמו קצת מטיט ועפר שנפל לתוכן וצריכין לחטטן ולנקרן:
ט סָעִיף ג דבחוכ' אין על בעל השדה כו'. הטעם כיון שהוא צריך ליתן עכ"פ להמחכי' כדי חכירתו אף אם לא יצמח השדה וכנ"ל א"כ אין להמחכי' עסק בהשדה כ"ז חכירתו מ"ה א"צ ליתן ולעשות שום דבר מכל הנ"ל להחוכר ומה"ט מכ"ש אם שוכ' שדה מחבירו במזומנים שאין על המשכי' לעשות שום דבר מכל אלו:
י סָעִיף ג ומ"ש וכן נ"ל. גם הטו' כתב על דברי הי"א ז"ל והכי מסתב' ע"ש:
יא סָעִיף ד אינו רשאי לעקר. פי' לעקו' עם השורש:
יב סָעִיף ד חבירו מעכב עליו. הטעם מפורש בגמ' שם דפעמים ניחא לבע"ה שתשא' שורש התבוא' בארץ להיותו במקום זבל לכשיזרע לשנה הבאה ופעמים כשאין צריך לזבלה ניחא ליה שתתנקה השדה ואז חפץ יותר שתעקר ויעק' גם השרשיו ויפנה משדה וכן המקבל פעמים צריך קש ליתן לבהמותיו ומ"ה ניחא ליה לעקרה עם השורש ופעמים חש על הטורח כי טירחת העקירה היא טפי מהקצירה והכלל שהמקבל והנותן לשניהן יש בגוף התבואה והקש שגדל בארץ לפי מנהג מקומן ומ"ה יכול כל אחד לומר ניחא לי בשרשי התבן או לא ניחא לי וק"ל:
יג סָעִיף ד שנהגו לחרוש היינו כדי להפוך שרשי העשבים הרעים שבו שלא יחזרו ויצמחו לכשיזרע:
יד סָעִיף ד והוא ניכש וה"א כיון דניכש ממנו העשבים רעים תו א"צ חרישה קמ"ל דיכול בעל השדה לומר שמא לא ניכשת כל הצורך או לאחר הניכוש חזר וגדל שם עשבים רעים:
טו סָעִיף ד ואם פי' בשעת הניכוש כו' בפרישה כתבתי דקמ"ל בזה דכתב דפי' בשעת הניכוש חידוש הוא דאין צריך לפרש כן בשעת קבלת השדה לידו אלא אפי' אם קבל' מתחלה בסת' אם בשעת הניכוש פי' דבריו והוא שותק אמרינן ג"כ דשתיקתו הוה כהודאה וישבתי בזה תמיהת הב"י שתמה על הטו' ע"ש:
טז סָעִיף ד ואם נהגו לנכש כו'. הטעם דיכול לו' זרע דהעשבים הרעים שיפול מהן לארץ יצמחו אח"כ ולא יהנה להו החרישה הבאה אח"כ שתשא' שם לכך רוצה שינכש כפי המנהג קודם שיהי' בו זרע וישליכהו חוצה:
יז סָעִיף ה נוטל חלקו באילנות פי' באילנות הגדלין באותו השדה ואין להמקבל בהן טירחא כמו שיש לו בתבואת השדה מ"ה תולה גידולי האילנות בהמנהג אם נהגו כך המקבלים ליטול גם מהם חלק כמו בתבואות השדה שקבלו:
יח סָעִיף ה אפי' הוסיף בעל השדה כו'. פי' אם שאר המקבלים לוקחים לנפשם שני שלישי התבוא' ובעל השדה שליש ובעל השד' זה הוסיף לו שיטול המקבל ג' חלקים מהתבואות השד' והוא יקח הרביעית:
יט סָעִיף ה ואינו יכול לו' הוספתי לך כו'. והיינו דוקא בדלא פי' בשעת הקבל' שמש"ה מוסיף לו אבל פי' כן פשיטא דצריך לקיים תנאו ולא הוצרך הטו' והמחב' לכתוב זה דפשיטא הוא דכל תנאי דמתנ' בשעת החכירות והקבל' קיים ודוקא בסעיף שלפני זה דמיירי דלא התנה בשעת הקבל' כ"א בשעת הניכוש הוצרך לכתוב דמהני הפריש' נגד השתיק' וכמ"ש שם וק"ל:
א סָעִיף ב והוי ליה כמלוה בשטר כת' הסמ"ע גם זה נתינת טעם הוא למה אין כותבין אלא מדעת שניהם שהרי משכתבו יהיה עליו הכתיבה כמלוה בשטר לטרוף על ידו ממשעבדי שלו מה שקצב עמו ולא ניחא לסתם אנשים שיהיה עליהם שטר כזה וכע"ש הט"ו בסי' ל"ט מיהו כתבתי בפרישה דהיינו דוקא כשפרט בתוך השטר קצבה ידוע ליתן לו וכן מוכח לשון הטור ע"ש אבל אם לא נפרט אלא שליש או רביע כו' אין מוציאים בשטר כזה ממשועבדין דאין מוציאין למזון האשה והבנות אלא מבני חורין עכ"ל. וקשיא לי דהא אפי' שוכר במעות וכת' שטר עליו נמי אינו כמלוה בשטר משום דלא נכתב אלא כי היכא דלא ליחזק עליה וכמ"ש תוס' פ' השואל (דף קי"ג) גבי האי שטרא דכתב לעשר שנין ע"ש וכ"כ בטור וש"ע סי' שי"ז ס"א דאפי' שכירות בשטר יכול לטעון פרעתי ע"ש ולא משכחת שכירות בשטר שלא יוכל לטעון פרעתי אלא א"כ כתבו שטר אחר על דמי השכירות חוץ משטר השכירות ע"ש בסמ"ע סי' שי"ז והכא דמיירי משטר השכירות א"כ אמאי הוי כמלוה בשטר ואין לחלק ולומר דלענין פרעתי לא הוי מלוה בשטר אבל למשעבדי ה"ל דין שטר דכיון דיכול לטעון פרעתי ממילא אינו גובה ממשעבדי דשמא פרע ואפי' היכא דאתברר דלא פרע וכגון תוך זמנו וכיוצא נמי אין לו' דגובה ממשעבדי כיון דטעמא משום דלא נכתב לגוביינא א"כ למשעבדי נמי לא מהני ולכן נלפענ"ד דמ"ש הטור וה"ל כמלוה בשטר לאו למשעבדי קאמר אלא קאי על מ"ש ומשכתבו אין יכולין לחזור בהם ואם התנו שישלם לו כלום משכתבו קנו וה"ל כמלוה בשטר היינו דה"ל כמלוה בשטר לענין חיוב שמחייב עצמו בשטר אבל לענין משעבדי ופרעתי לא ה"ל כמלוה בשטר דשטר שכירות אינו לגוביינא וכמ"ש בסי' שי"ז בטור שם והאי לישנא דכת' בטור דה"ל כמלוה בשטר לא מצינו לא ברי"ף ורא"ש ולא ברמב"ם ולא נדע מאין הוציא הטור האי דה"ל כמלוה בשטר ואכתי צ"ע:
ב סָעִיף ג וחטיטת המקומות ז"ל הטור ויתן בעל השדה עיקר הדברי' הצריכים לעבודת הקרקע כמו הקורדם שחופרין בו וכו' והדברים שאינן מעיקר העבודה אלא כדי להקל מעבודה כגון היאורים שעושים להמשיך בהם מים ע"פ השדה על המקבל לעשותו ע"ש וכת' הסמ"ע שלפי זה לה"ל למימר חטיטת המקומות שמתקבצים בהם המים דמשמע שחופרין אותו להיות המים מקובץ ועומד שם ע"ש ונראה דהרמב"ם מפ' פי' אחר בש"ס דלא כפרש"י דמפ' יאורי היינו יאורים להמשיך בהם מים על פני השדה ע"ש וזה ג"כ דברי הטור ע"פ פירש"י אבל בשטה מקובצת כת' דהראב"ד מפ' אריסא עביד בה יאורי כמו נברכת לקבץ מהם מים ומשם יספקו לערוגות ע"ש וזה הוא נמי פי' הרמב"ם וש"ע שמקבצין בהם ע"ש בשטה פ' המקבל:
א סָעִיף א להם. ר"ל דאף אם ילקה השדה ולא תצמיח כראוי צריך ליתן לבעל השדה או הכרם כל דמי קצבתו הן במזומנים הן בפירות כפי מה שיהיה השכירות אם לא שהיה מכת מדינה וע"ד שיתבאר בסי' שכ"א ושכ"ב. סמ"ע:
ב סָעִיף ב בשטר. והיינו דוקא כשפרט בתוך השטר קצבה ידוע ליתן לו וכן מוכח לשון הטור ע"ש אבל אם לא נפרט בתוך השטר אלא שיתן לבעל השדה שליש או רביע מהיוצא מהשדה כפי מה שיהיה שאין לזה דבר קצוב וידוע אין מוציאין ממשועבדין בשטר כזה וכמו שאמרו דאין מוציאין למזון האשה והבנות אלא מנכסים בני חורין מה"ט. שם:
ג סָעִיף ב הכתיבה. בטור מסיים בזה וז"ל ואפי' אם הובירה פירוש דבשנה זו לא יזרע השדה כמנהג עובדי האדמה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קמ"א ולא יהיה לו הנאה מהשדה שנה זו אפ"ה צריך לתת שכר הכתיבה וכן הוא בש"ס. שם:
ד סָעִיף ג לסייג. ר"ל שאין השדה נשמר זולתו. שם:
ה סָעִיף ג כלום. הטעם כיון שהוא צריך ליתן עכ"פ להמחכיר כדי חכירתו אף אם לא יצמח השדה א"כ אין להמחכיר עסק בהשדה כל זמן חכירתו מש"ה א"צ המחכיר ליתן ולעשות שום דבר מכל הנ"ל ולפ"ז כ"ש אם שוכר שדה מחבירו במזומנים שאין על המשכיר לעשות שום דבר מכל אלו. שם:
ו סָעִיף ד פירש. קמ"ל בזה דאפי' אם קבלה בסתם מתחלה אם בשעת הניכוש פירש דבריו והוא שותק אמרינן ג"כ דשתיקתו הוי כהודאה. שם:
א סָעִיף ב שמשנכתב השער. ע' בתשו' נו"ב סימן ל' אות ח' שכתב דע"כ מיירי כאן בלא קנין דאי בקנין למה לא יכתבו בלא דעתם והרי סתם קנין לכתיבה עומד כמבואר בסימן ל"ט ועוד דאי בקנין א"כ שוב אין כתיבת שטר חוב להם שהרי בלא"ה בקבלן לכ"ע א"י לחזור דאפי' הש"ך דפליג בפועל מודה בקבלן כמבואר בסימן של"ג סקי"ד אלא ודאי דבלי קנין מיירי רק בשער לחוד ואפ"ה א"י לחזור דקבלן בשטר אף בלא קנין אינו יכול לחזור בו ע"ש:
א סָעִיף א אחד כו'. עבה"ג והוא תוספתא פ"ו דדמאי והביאו הרי"ף בר"פ המקבל:
ב סָעִיף א (ליקוט) שדה. במתני' שם בכולי פרקין (ע"כ):
ג סָעִיף א (ליקוט) או כרם. גמ' שם ק"ו ב' (ע"כ):
ד סָעִיף א (ליקוט) לאכול פירותיו. שבכרם לא שייך זריעה אלא לעבוד ולאכול פירותיו (ע"כ):
ה סָעִיף א (ליקוט) דין א' כו'. רי"ף במתני' ב' ע"ש וער"ס שכ"ב וכמש"ש בגמ' לית דחש כו' ובשאר דיני חוכר אף ר"י מודה דלא פליג אלא שם ופשוט (ע"כ):
ו סָעִיף ב המקבל כו'. חילוק בין מוכר למקבל מבואר ברפ"ו דדמאי ובפ' המקבל ובפ"ה דפאה המקבל כו' אימתי בזמן שקבל למחצה כו' וכן בכמה מקומות ועתוס' שם ק"ג ב' ד"ה ואזיל כו':
ז סָעִיף ב (ליקוט) ולהוציא כו'. ב"מ ק"ה א' שכך כותב כו' ובנפקות כו' (ע"כ):
ח סָעִיף ב (ליקוט) ויתן כו'. שם ק"ג ב' (ע"כ):
ט סָעִיף ב (ליקוט) או מה כו'. שם ק"י א' אריס כו' וש"מ (ע"כ):
י סָעִיף ב שמשנכתב כו'. ר"ל דזהו הטעם שאין כותבין וכן בשטרי בירורין שם וכמ"ש רש"י בב"מ פ' א' ד"ה זה בורר כו' וכן בשטרי טענתא כמ"ש נ"י וכמ"ש בסי' פ' ס"ב ובתוספתא דמ"ק אין כותבין כתב אריסות וקבלנות במועד ר"י מתיר שמא יקדמנו אחר ופי' בסתה"א והביאו ב"י בא"ח סי' תקמ"ה דר"ל בשקבל השדה קודם לכן התיר כדי שלא יחזרו בהן דקודם כתיבה שניהם חוזרים כנ"ל:
יא סָעִיף ב וה"ל כמלוה בשטר. עסמ"ע אבל זה הטעם אינו מספיק אלא לדעת המקבל שצריך וכמו בהלואה ומכירה במתני' שם: (ליקוט) וה"ל כמלוה בשטר. משום המקבל אצטריך להאי טעמא שהוא יכול לחזור כמ"ש (תוס' שם ק"ה א' ד"ה הני כו' ע"כ):
יב סָעִיף ג כ"ד כו'. כמש"ש כל עיקר בלמא כו' ולכן השמיט מש"ש בוכרא כו' דכללו בכלל כמש"ש כללא כו' ולא כ' א' מילתא תניינא דרב יוסף:
יג סָעִיף ג הקרדום. זהו מרא. והכלים. זהו זבילא. והדלי. זהו דוולא. והכד כו'. זהו זרנוקא והב"ח כ' דצ"ל ונוד אבל א"צ לזה דרמב"ם כ' לפי זמנו שאין דרכן בנוד וז"ש וכיוצא בהם כו':
יד סָעִיף ג וי"א כו'. עסמ"ע וכשיטת רש"י במתני' שם ד"ה ושניהם כו' וסיפא דמתני' כו' וכן תוס' ק"ד א' ד"ה הני ועלה קאמר רב יוסף כו' אבל הרמב"ם והרמ"ה מפרשים כפשטא דגמ' שם ק"ד א' הני תרתי מתנייתא כו' וגם סיפא והיינו דשניהם מספקים את הקנים וה"ה להנך כי דינייהו ועל שניהם קא' רב יוסף:
טו סָעִיף ד (ליקוט) בין כו'. גמ' שם ק"ד א' (ע"כ):
טז סָעִיף ד ואם פירש כו'. גמ' שם דאיבעי ליה כו':
יז סָעִיף ה (ליקוט) אם כו'. לאפוקי פירש כמש"ש קמ"ל כו' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.