א מִצְוָה לָתֵת שְׂכַר שָׂכִיר בִּזְמַנּוֹ, וְאִם אֵחֲרוֹ עוֹבֵר בְּלָאו; אֶחָד שְׂכַר אָדָם אוֹ בְהֵמָה אוֹ כֵלִים. אֲבָל עַל שְׂכַר קַרְקַע, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר.
ב כָּל הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר כְּאִלּוּ נוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ, וְעוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה לָאוִין וַעֲשֵׂה.
ג אֵיזֶהוּ זְמַנּוֹ, שְׂכִיר יוֹם יֵשׁ לוֹ זְמַן לִתְּנוֹ לוֹ כָּל הַלַּיְלָה; לֹא נְתָנוֹ לוֹ, עוֹבֵר עָלָיו בַּבֹּקֶר מִשּׁוּם בַּל תָּלִין (וַיִּקְרָא יט, יג). שְׂכִיר לַיְלָה זְמַנּוֹ לִתֵּן לוֹ כָּל הַיּוֹם; לֹא נְתָנוֹ לוֹ, עוֹבֵר עָלָיו בָּעֶרֶב מִשּׁוּם בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ. (דְּבָרִים כד, טו) הַגָּה: וּפוֹעֲלִים דִּידָן, שֶׁאֵין עוֹשִׂין מְלָאכָה עַד הַלַּיְלָה, כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה עוֹבֵר עָלָיו מִשּׁוּם בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ; בַּלַּיְלָה, וְאִם עָשָׂה מְלָאכָה עַד הַלַּיְלָה, יֵשׁ לוֹ זְמַן כָּל הַלַּיְלָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שְׂכָרוֹ (בְּפֵרוּשׁ כֵּן, וַדַּאי) אַדַּעְתָּא דְּהָכִי אַגְרֵהּ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק הַמְקַבֵּל).
ד שְׂכִיר שָׁעוֹת, אִם כָּלָה שְׂכִירוּתוֹ בַּיּוֹם יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּם כָּל אוֹתוֹ יוֹם; אִם כָּלָה בַּלַּיְלָה, יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה.
ה שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ, יָצָא בַּיּוֹם גּוֹבֶה כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם; יָצָא בַּלַּיְלָה גּוֹבֶה כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה.
ו נָתַן טַלִּיתוֹ לְאֻמָּן לְתַקְּנָהּ בְּקַבְּלָנוּת, וּגְמָרָהּ, כָּל זְמַן שֶׁהַטַּלִּית בְּיַד הָאֻמָּן אֵינוֹ עוֹבֵר. נְתָנוֹ לוֹ אֲפִלּוּ בַּחֲצִי הַיּוֹם כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה, עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תָּלִין, (וַיִּקְרָא יט, יג) שֶׁקַּבְּלָנוּת הִיא כִּשְׂכִירוּת לְפָרְעוֹ בִּזְמַנּוֹ:
ז הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: צֵא וּשְׂכֹר לִי פּוֹעֲלִים, וּשְׂכָרָם, וְאָמַר לָהֶם: שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת, אֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם עוֹבֵר עַל בַּל תָּלִין, וּמִיהוּ, בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר מִשּׁוּם אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב (מִשְׁלֵי ג, כח). אִם אֵינוֹ טָרוּד וּמְכַוֵּן לִדְחוֹתָם. וְאִם לֹא אָמַר: שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת, אֲפִלּוּ לֹא אָמַר לָהֶם שְׂכַרְכֶם עָלַי, אֶלָּא שְׂכָרָם סְתָם, הוּא חַיָּב בִּשְׂכָרָם, לְפִיכָךְ, הוּא עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תָּלִין (וַיִּקְרָא יט, יג). הַגָּה: מִיהוּ, אִם הַפּוֹעֲלִים יוֹדְעִים שֶׁאֵין הַמְּלָאכָה שֶׁלּוֹ, אֵין הַשָּׁלִיחַ עוֹבֵר בִּסְתָם (טוּר ס"ז בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ שֶׁהָיָה אוֹמֵר כֵּן לְדַעַת הרמ"ה).
ח עָבַר זְמַנּוֹ, אֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תָּלִין (וַיִּקְרָא יט, יג). וּמִכָּל מָקוֹם חַיָּב לִתֵּן לוֹ מִיָּד, וּבְכָל עֵת שֶׁיִּשְׁהֶא עוֹבֵר עַל לָאו שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ וְגוֹ' (מִשְׁלֵי ג, כח).
ט שָׂכִיר שֶׁמַּכִּיר בְּבַעַל הַבַּיִת שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִהְיוֹת בְּיָדוֹ מָעוֹת אֶלָּא בְּיוֹם הַשּׁוּק, אֵינוֹ עוֹבֵר בְּבַל תָּלִין (וַיִּקְרָא יט, יג), אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מָעוֹת; וּמִיּוֹם הַשּׁוּק וְאֵילָךְ, אִם אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ וְגוֹ' (מִשְׁלֵי ג, כח). הַגָּה: וְהוּא הַדִּין הָנֵי שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְשַׁלֵּם עַד שֶׁיְּחַשְּׁבוּ עִם הַפּוֹעֲלִים, אֵינָם עוֹבְרִים עַד שֶׁיְּחַשְּׁבוּ עִמָּהֶם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַמְקַבֵּל).
י אֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תָּלִין (וַיִּקְרָא יט, יג), אֶלָּא אִם כֵּן תְּבָעוֹ הַשָּׂכִיר; לֹא תְּבָעוֹ, אוֹ שֶׁתְּבָעוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ מָעוֹת לִתֵּן לוֹ, אוֹ שֶׁהִמְחָהוּ אֵצֶל שֻׁלְחָנִי לִתֵּן לוֹ וְקִבֵּל עָלָיו לִתֵּן לוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר, אֲפִלּוּ אֵין לְבַּעַל הַבַּיִת בְּיַד שֻׁלְחָנִי כְּלוּם. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם רָצָה הַשָּׂכִיר לַחֲזֹר בּוֹ שֶׁלֹּא לְקַבֵּל מֵהַשֻּׁלְחָנִי אֶלָּא מִבַּעַל הַבַּיִת, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הַגָּה: וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ, לֹא יוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ (הָרֹא"שׁ שָׁם וְטוּר, וְע"ל ר"ס צ"א).
יא דִּינֵי שָׂכִיר שֶׁנִּשְׁבַּע וְנוֹטֵל, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן פ"ט:
א סָעִיף ו שקבלנות היא כו' בסמ"ע כ' הטעם דאין אומן קונה בשבח כלי עיין בא"ע סי' כ"ח סט"ו שם כתוב ב' דעות בזה ור"י ס"ל דקונה היינו משום חשש קדושין חוששין גם לדעת ר"י ומקודשת מספק אבל לענין ממונא הכריע דלא כר"י וכן פסק ב"י שם ס"ב אמנם דברי הטור בשם הרא"ש צ"ע וסתרי אהדדי ודו"ק ועיין במפרשים האחרוני' ולעיל סי' ש"ו ס"ב כתבתי דהך דהכא מיירי אפי' למ"ד אומן קונה בשבח כלי ע"ש:
ב סָעִיף י או שהמחהו אצל שולחני כו' ל' ספר חסידים סימן תתרע"א אם תשכיר סופר לכתוב לך תתנה עמו שלא תהיה בבל תלין פעולת שכיר שמא כשיתבע לא יהי' לך ליתן לו ואע"פ שתעשה תנאי עמו תתן לו כשיתבע אם תוכל ואין בזה מתנה על מ"ש בתורה שהרי אמרו חכמים אדם מתנה עם פועל להאכילו לחם צר ומים לחץ אע"פ שחייב להאכילו כסעודת שלמה עכ"ל (עיין לעיל סי' קכ"ו ס"ב) ומ"ש שם:
א סָעִיף א מצוה לתת שכר שכיר בזמנו כו' ילפי' לה מדכתיב לא תבא עליו השמש ובסמוך יתבאר דהכובש שכר שכיר עובר בחמש' לאוין מ"מ לא כתב הרמב"ם והט"ו כאן אלא דעובר בלאו משום דאינך לאוין אינו עובר אא"כ אין דעתו לשלם לו כלל משא"כ בלאו דלא תבא כו' דעובר מיד שעבר זמנו אף שדעתו לשלם לו ולא כע"ש ששינה ל' הרמב"ם והט"ו וכתב ז"ל מ"ע ליתן שכר שכיר בזמנו דכתיב לא תעשוק כו' עד ואם אחרו עובר בלאו דכתיב בה כמו שיתבאר לפנינו ולא דק דב"ה שאינו נותן בזמנו ודעתו ליתן לאחר זמנו אינו עובר משום לא תעשוק אלא משום לא תבא עליו השמש וגם לא דק לחלק בין הא למ"ש בסמוך:
ב סָעִיף א אחד שכר אדם כו' ילפינן לה מדכתיב לא תעשוק שכר שכיר עני ואביון מאחיך מגרך אשר בארצך בשערך דמדכתי' לא תעשוק שכר כו' אשר בארצך ילפי' שעל כל אשר בארצך חייב על שכר אדם או בהמ' או כלים מיהו על שכר קרקע כתב הטור בשם הרמ"ה (והוא היש מי אומר שכתב המחבר) דאינו עובר דדרשינן אשר בארצך ולא ארצך ממש:
ג סָעִיף ב כאלו נוטל נשמתו ילפי' לה בגמרא מדכתיב גבי שכירות כי אליו הוא נושא את נפשו ופליגי בגמ' חד אמר נפשו של נגזל וחד אמר נפשו של גזלן ובפריש' כתבתי ראיות דכל אחד ועפ"ר מ"ש מזה:
ד סָעִיף ב ועובר בחמשה לאוין ועשה בגמ' מני להו והן לא תגזול (דלגופא לא איצטרך דנילף מריבית ואונאה ע"ש בר"פ א"נ) לא תעשוק שכר שכיר ולא תעשוק את רעיך לא תלין לא תבא עליו השמש ועשה דביומו תתן שכרו. ואע"ג דקצתם כתיבי בשכיר יום וקצתם בשכיר לילה וכמו שיתבאר מ"מ ס"ל להרמב"ם והט"ו שכתבו דעובר בחמשה לאוין (ומשמע דעובר ממש בהן בבל איחור שכר שכיר) דכיון דשם שכירות חד הוא נתחייב גם בשכיר יום אמה שנ' בשכיר לילה וכן איפכא וכן כ' ב"י עפ"ר:
ה סָעִיף ג יש לו זמן לתנו כל הלילה כו' דמ"ש לא תבא עליו השמש ע"כ לא איירי בשכיר יום דהא שכירות אין משתלמת אלא לבסוף והיינו משתשקע השמש ואיך כ' רחמנא לא תבא עליו השמש אלא ע"כ בשכיר לילה איירי דשכירתו ניתן להתבע בסוף הלילה ונתן התורה זמן לב"ה להשתדל דמי השכירות כל היום ואזהריה התורה שלא יבא עליו השמש ליתן לו ומ"ש לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר מיירי בשכיר יום ויש לו זמן כל הלילה רק שיתנו לו קודם אור הבוקר כן הוא בגמ' ורש"י ועפ"ר:
ו סָעִיף ג משום ביומו תתן שכרו כן הוא ל' הגמ' והפוסקים ונ' דנקטי רישא דקרא ואחריו מיד כתיב לא תבא עליו השמש וכוונתו דעובר בתרוייהו בעשה ולא תעשה הכתובים במקרא זא"ז וע"ל סימן צ"ז ובי"ד ס"ס כ"ח כתבתי שדרך הגמ' לנקוט רישא דקרא וכוונתו לסיפ' דקרא וכ"ש כאן דכונתו לתרוייהו וק"ל:
ז סָעִיף ג וכיון ששקעה עליו החמה כו' דה"ל כשכיר שעות או שכיר שנה דבסעיפים שאחר זה:
ח סָעִיף ג אע"פ שלא שכרו אדעת' דהכי פי' ששכרו לעשות לו כסתם פועלים והרי פועלים דידן אינן עושין מלאכה עד הלילה:
ט סָעִיף ד יש לו תשלום כל אותו יום פי' ולא יותר כיון דכלה מלאכתו קודם שקיעת החמה חל עליו האזהרות דביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש וזהו הטעם דשכיר שבת כו' דבסעיף שאחר זה:
י סָעִיף ו כל זמן שהטלית ביד האומן כו' דאז אין פעולת שכיר מוטל על ב"ה לעבור עליו שהרי תופס משלו כנגדו:
יא סָעִיף ו משום בל תלין כו' כן הוא שם בברייתא ובטור וקשה דמשום ביומו תתן שכרו הל"ל ובפרישה כתבתי משום דרוב שכיר יום אינן עוברין משום ביומו תתן כו' וכנ"ל אלא משום בל תלין מ"ה נקטינהו ג"כ כאן כאלו אמר חיוב' דבל תלין דעלמא הוא חל כאן מיד ששקעה החמה אבל אין לתרץ ולומר דהרמב"ם והטור סבירא לי' דהגמ' נקט משום דס"ל דעובר בכל א' בכל ה' לאוין וכנ"ל ס"ב ומ"ה נקטו בל תלין לרבותא דאפי' אותו עובר וכ"ש משום ביומו תתן שכרו דז"א דהא כבר כתבתי דגם להרמב"ם והטור אינו עובר בחמשתן אלא הכובש שכרו ואין דעתו ליתנו להשכיר כלל משא"כ כאן דלא איירי בכובש וק"ל:
יב סָעִיף ו שקבלנות היא כשכירות כ"כ לאפוקי ממ"ד אומן קונה בשבח כלי דאליביה כשהשביחו עשה השבח לעצמו וכשאח"כ מסר הכלי עם השבח לב"ה הרי הוא כמכר לו הפועל משלו ולא מחשבי הדמים שכר פעולה אלא כהלואה קמל"ן דקיימא לן דאין אומן קונה בשבח כלי (וכמ"ש לעיל סי' ש"ו ס"ב) וה"ל שכר פעולה לגביה ב"ה:
יג סָעִיף ז אין שום א' מהן עובר דהא הב"ה לא שכרם והשליח אין פעולתו עליו אלא א"ל שבע"ה יתן להם:
יד סָעִיף ז ומכוין לדחותו פי' שאינו טרוד אלא מכוין לדחותו:
טו סָעִיף ז מיהו אם הפועלים יודעים כו' דומי' דהכי כתב הט"ו בריש סי' של"ו בשכרו לעשות בשל חבירו סתם כו'. וע"ד שפרשתיהו שם דר"ל דהפועל ידע שהוא אינו שלו ועפ"ר:
טז סָעִיף ח עבר זמנו אין כו' בגמ' ילפי' לה מדכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר דלא ה"ל למימר עד בקר דלא תלין ג"כ עד בקר משמע אלא להכי כתבו ללמדינו דאינו עובר אלא עד בקר ראשון:
יז סָעִיף ט אפי' יש לו מעות פי' ואפי' תבעו בבקר ראשון דהא מתחלה מייאש נפשו שלא יתן לו עד יום השוק ואז לאו בר אעבור' לאו הוא וכנ"ל:
יח סָעִיף ט עד שיחשבו עמהן וכתב שם דאפי' תבעו בזמנו בדבר שודאי חייב לו בלא חשבון מ"מ לאו בר חיוב הוא כיון דלא הגיע זמן פרעונו עד שיחשבו והרי עדיין לא חשבו.
יט סָעִיף י אא"כ תבעו כו' הכי דרשו מדכתיב לא תלין אתך מדעתך לאפוקי כשלא תבעו דאז השהייה היא מדעתו דפועל:
כ סָעִיף י או שתבעו כו' או שהמחהו כו' דדרשינן אתך שיש לך אתך. אתך ולא כשהמחהו אצל חנוני.
כא סָעִיף י ומ"מ אם רצה השכיר פי' ואפי' אם לא חזר החנוני מליתן לו מ"מ כיון שאין לו בידו כלום ולא נתחייב לו במעמד ג' ואם רצה החנוני יכול לחזור בו מ"ה גם הפועל יכול לחזור בו:
א סָעִיף א שכר קרקע. בטור כתבו בשם הרמ"ה ומשום דכתיב כל אשר בארצך ולא ארצך ע"ש. והוא בפ' המקבל (בבא מציעא דף קי"א) שם אין לי אלא שכר אדם מניין לרבות בהמה וכלים ת"ל בארצך כל שבארצך ע"ש ומשום דשכר קרקע לא מיקרי כל שבארצך אלא ארצך ממש אין לנו לרבות. ונראה דלדעת הפוסקים דבית מיקרי תלוש כיון שהוא תלוש ולבסוף חיברו ואפי' לפי מ"ש הרמ"א בסי' צ"ה דבית ה"ל דין קרקע ע"ש אכתי יש לחלק בין איסור לממונא דלענין איסור' תלוש ולבסוף חברו דין תלוש הוי ועיין ש"ך סי' צ"ה ועמ"ש שם סק"ג ולכן נראה לענ"ד דהכא לענין איסור בל תלין שהוא איסור דאוריית' יש לחוש לדעת הפוסקים דה"ל דין תלוש ועמ"ש בסי' שי"ז סק"ג:
ב סָעִיף ו שהטלית ביד האומן. עמ"ש בסי' ע"ב סקכ"ג:
ג סָעִיף ו שקבלנות הוא כשכירות. כת' בתשו' מוהר"א ששון סי' קי"ט על ראובן שצוה לסופר שיכתוב לו כתובה והתופר כתבה וחתמה כו' אם עובר בבל תלין אם אינו נותן לו שכרו וע"ש שהעלה דאינו עובר ז"ל ואע"ג דאיפסק' הלכת' דאין אומן קונה בשבח כלי מ"מ היינו באומן שאין לו כלום בכלי אבל באומן שהכלי עצמו הוא שלו נראה דודאי נאמר דדמי למכר וק"ו ממה דהוי ס"ד דאומן קונה בשבח כלי והוי הלואה כו' מכ"ש הכא שהכלי עצמו הוא שלו דהוי מכר והלואה ע"ש:
ד סָעִיף י שהמחהו אצל שולחני. עמ"ש בסי' ע"ב דהיכא דבעה"ב נתן משכון לאומן על שכרו דאומן קנה המשכון ה"ל כפרוע ותו ליכא איסור בל תלין ואע"ג דהחזיר לו אח"כ את המשכון וע"ש סק"ג:
א סָעִיף ד יום. פירוש ולא יותר כיון דכלה מלאכתו קודם שקיעת החמה חל עליו הזהרת דביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש וזהו הטעם דשכיר שבת כו' בסעיף שאח"ז. סמ"ע:
ב סָעִיף ו כשכירות. לאפוקי ממ"ד אומן קונה בשבח כלי דאליביה כשהשביחו עשה השבח לעצמו וכשמסר אח"כ הכלי עם השבח לבע"ה הרי הוא כמכר לו הפועל משלו ולא מחשבי הדמים שכר פעולה אלא כהלואה קמ"ל דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי וה"ל שכר פעולה לגבי בע"ה עכ"ל הסמ"ע ועיין בא"ע סי' כ"ח סט"ו שם כתוב ב' דעות בזה ור"י ס"ל דקונה היינו משום חשש קדושין חוששין גם לדעת ר"י ומקודשת מספק אבל לענין ממונא הכריע דלא כר"י וכ"פ ב"י שם ס"ב אמנם דברי הטור בשם הרא"ש צ"ע וסתרי אהדדי ועיין במפרשים האחרונים ולעיל סי' ש"ו ס"ב כתבתי דהך דהכא מיירי אפילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי. ש"ך (ועמ"ש שם ס"ק ד' ע"ש):
ג סָעִיף ז מהם. דהא בע"ה לא שכרן והשליח אין פעולתן עליו אלא א"ל שבע"ה יתן להם. סמ"ע:
ד סָעִיף ז יודעים. עמ"ש בזה בר"ס של"ו ע"ש:
ה סָעִיף י תבעו. לשון ספר חסידים סי' תתרע"א אם תשכיר סופר לכתוב לך תתנה עמו שלא תהיה בבל תלין פעולת שכיר שמא כשיתבע לא יהיה לך ליתן לו ואעפ"י שתעשה תנאי עמו תתן לו כשיתבע אם תוכל ואין בזה מתנה על מ"ש בתורה שהרי אמרו חכמים אדם מתנה עם פועל להאכילו לחם צר ומים לחץ אע"פ שחייב להאכילו כסעודת שלמה עכ"ל. ש"ך:
ו סָעִיף י לחזור. פירוש ואפילו אם לא חזר החנוני מליתן לו מ"מ כיון שאין לו בידו כלום ולא נתחייב לו במעמד ג' ואם רצה החנוני יכול לחזור בו מש"ה גם הפועל יכול לחזור בו וע"ל סי' קכ"ו ס"ב. סמ"ע:
א סָעִיף א אבל על שכר קרקע כתב בספר קצה"ח וז"ל ונרא' דלדעת הפוסקי' דבית מקרי תלוש כיון שהוא תלוש ולבסוף חברו ואפי' לפי מ"ש הרמ"א בסי' צה דבית ה"ל דין קרקע אכתי יש לחלק בין איסורא לממונא כו' ולכן נ' דהכא לענין איסו' בל תלין שהוא איסור דאורייתא יש לחוש לדעת הפוסקים דה"ל דין תלוש עכ"ל וע' בספר שער משפט שדעתו להחמיר אף בקרקע ממש לפי דבסמ"ג לאוין קפ"א ובספר יראים מצוה רס"ג הביאו ל' התורת כהנים דאף בשכר קרקע עובר בבל תלין וכן הוא בתו"כ שלפנינו פ' קדושים כו' ומסיים לכן אין להקל באיסור לאו דאורייתא ע"ש ועיין ביאור הגר"א ז"ל:
ב סָעִיף ו שהטלית ביד האומן אינו עובר. כתב הסמ"ע וז"ל דאז אין פעולת שכיר מוטל על בע"ה לעבור עליו שהרי תופס משלו כנגדו עכ"ל ועיין בש"ע של הגה"ח מהר"ש זלמן ז"ל מלאדי שכתב דמזה יש ללמוד שאם נותן משכון לפועל אינו עובר כלום אף אם יש לו מעות כו' ע"ש. אולם בלבוש כתב הטעם דכיון שאין האומן נותנו לו מוחל לו על תשלום שכירותו כל זמן שהוא בידו ע"ש לפ"ז אין ללמוד מזה למשכון אחר. ועיין בש"מ ב"מ קי"ב ע"א שכתב בשם הר"ר יהונתן דכל זמן שהטלית ביד האומן אע"פ שנתן לו רשות שיטלנה מביתו ויוליכנה לביתו שאינו רוצה לעכבה בשביל שכירותו אפ"ה כל זמן שיש משכון תחת ידו אינו עובר ע"ש ועיין בקצה"ח לעיל סימן ע"ב ס"ק כ"ג האריך בענין זה ומסיק וכתב ומזה יוצא לנו דין מחודש דשכירות שנתן בע"ה לאומן משכון עליו אע"ג דהחזיר לו המשכון כיון דכבר קנה במשכון נגד שכרו תו ליכא בל תלין ע"ש:
ג סָעִיף ו שקבלנות הוא כשכירות. עיין בקצה"ח שהביא בשם ת' מהר"א ששון סימן קי"ט על ראובן שצוה לסופר שיכתוב לו כתובה והסופר כתבה וחתמה אם עובר בבל תלין אם אינו נותן לו שכרו והעלה דאינו עובר ואע"ג דאיפסקא הלכתא דאין אומן קונה בשבח כלי מ"מ היינו באומן שאין לו כלום בכלי אבל באומן שהכלי עצמו הוא שלו נראה דודאי נאמר דדמי למכר וק"ו ממה דהוה ס"ד דאומן קונה בשבח כלי והוי הלואה כו' מכ"ש הכא שהכלי עצמו הוא שלו דהוי מכר והלואה ע"ש ועמ"ש בפ"ת לא"ה סימן ק"כ סק"ז:
ד סָעִיף ז האומר לשלוחו. כתב בספר מאמר קדישין וז"ל נלפע"ד מדלא קתני אומר אדם לשלוחו כו' משמע דוקא בדיעבד אינו עובר אבל לכתחלה עובר משום בל תשהה וכ"מ בת"ח והביא ראיה לדבריו מתוספת עכ"ל ואיני יודע מה חודש בזה לדינא דהרי כ"כ הט"ו בהדיא בסעיף זה ומיהו הבעה"ב עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב כו' והוא מדברי מתוספת שהביא הת"ח הנ"ל. ובאמת הת"ח שם כ' זה רק דרך פירוש דמש"ה קתני האומר לרמז על דברי התוס' הנ"ל עש"ה:
ה סָעִיף ז אין שום א' מהם. עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' פ"ט ס"ג סק"ב:
ו סָעִיף י אא"כ תבעו. עבה"ט בשם ס"ח עד שמא כשיתבע לא יהיה לך ליתן לו כו' ור"ל שמא לא יהיו לך מעות בריוח שתוכל ליתן לו כי תצטרך להוציאה אבל אם לא יהיו כלל אינו עובר אפי' בלא תנאי כדלקמן:
ז סָעִיף י לא תבעו. כתב בספר שער משפט וז"ל ובזוהר קדושים מבואר דאף דאמר לו הפועל יהא השכירות בידך אין לעכב השכירות תחת ידו אם לא לבתר דיהיב ליה יע"ש וכן משמע פשטא דמתני' לא תבעו אינו עובר עליו משמע מי עבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא וכה"ג דייק הש"ס בפ' הפועלים דף צ' כו' ע"ש:
ח סָעִיף י או שתבעו ולא היו לו מעות. ובש"ע של הגה"ח מהר"ש זלמן כתב בשם האריז"ל דמ"מ מדת חסידות ללות ולפרוע לשכיר בזמנו ע"ש:
ט סָעִיף י וקבל עליו ליתן לו. ע' בב"י שכתב וז"ל וקצת משמע שאפי' לא נתרצה הפועל בהמחאה זו כיון שקבל עליו הלה ליתן לו שוב אינו עובר עליו עכ"ל והביאו גם כן הפרישה ועיין בנ"צ מ"ש בזה:
א סָעִיף א אבל כו'. מדפרט להנך ולא יליף אלא הנך וע"ש ל"א א' שהצריך קרא לקרקעי: (ליקוט) אבל על כו'. עבה"ג והוא תמוה דזהו אליבא דת"ק דברייתא אבל תנא דמתני' לא יליף שכיר שכיר ויליף מאתך כל שפעולתו אתך ואף קרקע במשמע וקי"ל כמתני' כמ"ש בפ"ד דיבמות וכ"פ הרמב"ם ואף לתנא דברייתא למעט מבארצך קרקע אינו מוכרח וצ"ע (ע"כ): (ליקוט) יש מי כו'. וכ"מ בירושלמי שם בארצך לרבות הבהמה והעבדים בשעריך לרבות המטלטלין מ' דקרקע לא ולהכי מרבה עבדים דל"ת דהוקשה לקרקעות (ע"כ):
ב סָעִיף ג ופועלים כו'. כמ"ש בסד"ה:
ג סָעִיף ג אע"פ שלא שכרו אדעתא דהכי כצ"ל וכ"ה בסמ"ע והטעם כמ"ש בגמ' משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והרי לא גמרו מלאכתן: (ליקוט) אע"פ שלא שכרו אדעתא דהכי. דמ"מ שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אף כה"ג כמש"ש ע"ג א' א"ל רבא כו' דשכירות כו' אע"ג דלאו אדעתא דהכי אגרי (ע"כ) .
ד סָעִיף ה (ליקוט) שכיר שבת כו'. דלא כמתני' אלא כרב וכמש"ש (ע"כ):
ה סָעִיף ו נתן כו' כרב ששת וברייתא מסייעא ליה ואע"ג דדחי רב מרי דיחוייא הוא וכן אסקא רבא בפ"ט דב"ק. רי"ף ורא"ש שם ועמ"ש בסי' ש"ו ס"ג:
ו סָעִיף ז ואם לא כו'. וכ"ה לשון הרי"ף ודקדק נ"י מ' דאם שכרם סתם הוי כאלו אמר עלי וכ"כ הטור וכמש"ו אפי' לא כו'. ועמ"ש בר"ס של"ו אפי' כו' אבל כו' וז"ש הטור והג"ה מיהו כו' דלא כהרמ"ה:
ז סָעִיף ט וה"ה כו'. נלמד ממה שקדם:
ח סָעִיף י וקבל כו' וזש"ש חוזר או כו': (ליקוט) וקבל כו'. דאל"כ אין להם כלום על השלחני כיון שאין לו אצל השלחני (ע"כ):
ט סָעִיף י אפי' אין כו'. דאל"כ ל"ק רבה שחוזר דק"ל דמעמד שלשתן קני רי"ף וש"פ וכמ"ש בסי' קכ"ו ס"ב וירושלמי דקאמר הדא דתימא כו' ס"ל כרב ששת וקי"ל כרבה דמתני' דייקא כוותיה כמש"ש מדקתני כו' שם וז"ש ומ"מ כו':
י סָעִיף י ואם קנו כו'. תוס' שם ד"ה חוזר כו' וכמ"ש בסנהדרין כ"ד ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.