א הַגּוֹזֵל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה וְאֵינוֹ יוֹדֵע לְאֵיזֶה מֵהֶם גָּזַל, כָּל אֶחָד מֵהֶם אוֹמֵר: אוֹתִי גָּזַל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁגָּזַל, הֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶם נִשְׁבָּע שֶׁזֶּה גְּזָלוֹ, וּמְשַׁלֵּם גְּזֵלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.
ב אָמַר לִשְׁנַיִם: גָּזַלְתִּי אֶת אֶחָד מִכֶּם וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מָנֶה, וְהֵם חוֹלְקִים בֵּינֵיהֶם, מֵאַחַר שֶׁהֵם לֹא הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁנִּגְזְלוּ, אֶלָּא עַל פִּיו; וְעִם כָּל זֶה אִם בָּא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, חַיָּב לְשַׁלֵּם כָּל הַגְּזֵלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁתָּבְעוּ אֶת אֶחָד, וְכָל אֶחָד מֵהֶם אוֹמֵר לוֹ: גְּזַלְתַּנִי מָנֶה, וְהוּא מֵשִׁיב: אֱמֶת שֶׁגָּזַלְתִּי אֶת אֶחָד מִכֶּם מָנֶה, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ לְאֵיזֶה מִכֶּם, חַיָּב לְשַׁלֵּם לְכָל אֶחָד מֵהֶם מָנֶה. הַגָּה: וְכֵן אִם גָּזַל לִשְׁנַיִם, לְאֶחָד מָנֶה וּלְאֶחָד מָאתַיִם, וְכָל אֶחָד מֵהֶם תּוֹבְעוֹ מָאתַיִם, וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְמִי גָזַל מָאתַיִם, נוֹתֵן לְכָל אֶחָד מָאתַיִם. גָּזַל לְאֶחָד, וְאֵינוֹ יוֹדֵע אִם הֶחֱזִיר לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ, חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ אִם בָּא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם. אֲבָל אִם אָמַר לְאֶחָד: אֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּזַלְתִּיךָ אִם לָאו, אֲפִלּוּ בְּבָא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ (טוּר).
א סָעִיף א הגוזל כו' עיין בתשו' מהר"ש כהן ספר ג' סימן נ"ז:
ב סָעִיף א ומשלם גזלה לכל אחד וא' והבעל המאור פרק הגוזל עצים ופ' המפקיד פסק כר"ט דמניח גזילה ביניהם ומסתלק ואע"פ שהרמב"ן בס' המלחמות השיב שם עליו מ"מ המעיין היטב יראה שאין הוכחה ברורה לסתור דבריו ונ"ל כונת בעל המאור שבכל הספרים לא גרסי' אלא אמר רבא שאני מתני' כו' ומאן דגרס אלא הוא משום דסבר דכר"ע נמי אתי מתני' וליתא אלא ס"ל לש"ס דלא מיתוק' מתני' כר' עקיבא דאפי' לא נשבע ובאו עדים נמי כך נ"ל כוונתו שרצונו להקשות כן לר' עקיבא ודוק. ומ"ש הרמב"ן שם וז"ל ומקצת הנוסחאות שאין בהם אלא אין להקפיד עליהם ויש לנו כיוצא בהם הרבה בש"ס במסכת פסחים פ' אלו דברים אמר רב הונא ברי' דרב יושיע הב"ע כגון שהפרישו קודם חצות ודחייה והדר גרסי' א"ר פפא הא מני ר' אליעזר היא ושם בפסחים בפ' ואלו עוברין הב"ע שבשלו בעצי מוקצה ובפ' שנים אוחזין ואי בעית אימא בשבח המגיע לכתפים כו' וראוי הי' לומר אלא עכ"ל אין מכל זה ראיה דבהך דסוף פ' אלו דברים (דף ס"ג ע"ב) איתא בהדיא אלא אמר רב פפא וכן בפירוש רש"י שם בפשיטות וכן בפרק אלו עוברין שם (פסחים דף מ"ז ע"ב) איתא אלא וגם מה שהביא מפרק שנים אוחזין אינו ראיה כ"כ ע"ש. וגם בתוס' פ' הגוזל (בבא קמא דף ק"ד ע"א) כתבו להדיא דלהספרים דלא גרסי' אלא לא אתי מתני' כר' עקיבא וע"ש. גם מ"ש הרמב"ן שם שהבעל המאור טעה במה שהביא ראיה מדברי רבינו האי גאון לפע"ד ליתא אלא המעיין הטוב בדברי רבינו האי גאון שם ספר מקח וממכר שער ל"ט יראה דס"ל כבעל המאור דאל"כ לאיזה צורך הביא כל הך סוגיא דועוד מותיב רבא מעשה בחסיד אחד כו' אלא לעולם מתני' ר"ט כו' וגם למה לא הביא שנויא דרבא דשאני מתני' כיון דידע למאן גזליה כו' וגם ל"ל למימר דהיכא דנשבע בין לר' טרפון בין לר"ע חייב להחזיר לכל א' וא' אלא משמע דס"ל דמסקנת הש"ס דמתני' כר"ט וע"כ הוצרך להביא ראיה דאף לר"ט חייב בנשבע וכן משמע להדיא בבעל הלכות גדולות דף צ' ריש ע"ד דמסקנת הש"ס דמתני' כר"ט וע"ש ועוד נ"ל דאפי' לגירסת הספרים דגרסי אלא אמר רבא י"ל דלא הדר אלא אמאי דקאמ' דר"ט מיירי דוקא בלא נשבע ומוד' בנשבע מטעמא דכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו אלא ר"ט מיירי אפי' בנשבע וכמו שפי' רש"י ושאני מתני' כיון דידע למאן גזליה ואודי ליה מיפטר והא דמחייב במתני' בנשבע היינו משום דבעי כפרה ולא מיכפר ליה עד דמטי לידי' אבל לא הדר ממאי דקאמר דמתני' אתא כר"ט ולא כר"ע ועוד דאפי' אתי מתני' כר"ט וכר"ע דלמא הלכה כר"ט ומ"ש הרמב"ן דקי"ל הלכ' כר"ע מחבירו נגד ר"ט אף שכ"כ ג"כ הרי"ף והרא"ש בכמה דוכתי מ"מ אינו מוכרח כ"כ דהא בש"ס פ' הכותב (כתובות דף פ"ד) ע"ב אמרי' לחד אי בעית אימא דס"ל לרבי יוחנן דר' טרפון רבו הוה והלכה כר"ע נגד ר"ע ואף דקאמ' התם בש"ס דקאמר ר' יוחנן על ריש לקיש מה אעשה שכנגדי חלוק עלי היינו שלא יכול לבטל דבריו אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ומכ"ש הכא דאיתא להדיא בש"ס ס"פ האשה שלום דטעמא דר"ע הוא משום דקניס כיון דעביד איסורא א"כ כיון דר"ע לאו דינא קאמר אלא קנסא דלמא בהא לא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו ואפשר שזהו כוונת הנ"י פ' המפקיד שכ' בשם הראב"ד והר"ז ז"ל דכיון דר"ע לא מחייב אלא משום קנס א"כ האידנ' דלא דייני דיני קנסות קי"ל כר"ט דלכאור' קשה דהא ודאי קנס כזה שייך גם האידנ' אלא י"ל שכוונתם כמ"ש וא"כ נראה נהי דרוב הפוסקים פסקו כר"ט מ"מ מצי הגזלן המוחזק לו' קים לי כהבעל המאור ורב האי גאון והלכות גדולות והראב"ד ז"ל כן נ"ל:
ג סָעִיף ב והם חולקים ביניהם כו' כ"כ הרמב"ם ור' ירוחם ומשמע דמדינא חולקים ולא אמרי' יהא מונח עד שיבא אליהו דליכא למימר דחולקי' כשיסכימו שניהם דא"כ מאי קמ"ל פשיטא ועוד דא"כ גם בפקדון לעיל סי' ש' וכן במקח לעיל סי' רכ"ב ס"ב אמאי לא אשמועינן הרמב"ם והמחבר דחולקין כשירצו ועוד דהא הרמב"ם ס"ל דכל היכא דתנן יהא מונח עד שיבא אליהו היינו שיהא מונח בידו וכ"כ ר"י וכמ"ש בסי' רכ"ב שם וא"כ אמאי כתבו כאן נותן מנה א"ו הכא דינא הוא דנותן מנה וחולקי' ולא אמרי' יהא מונח עד שיבא אליהו דדוק' לעיל סי' ש' וסי' רכ"ב דתבעי לי' ודאי חד מנייהו רמאי אמרי' הכי משא"כ הכא כיון שהם עצמם אינם יודעים שנגזלו א"כ ליכא רמאי לכך חולקים וע' בש"ס ובאשר"י ריש פ' שנים אוחזין ודוק:
ד סָעִיף ב אלא על פיו כלו' וגם עכשיו אינם יודעים בברי:
ה סָעִיף ב אם בא לצאת ידי שמים כו' ובפקדון כה"ג אף לצאת י"ש פטור כדלעיל סי' ש' סעיף י' בהג"ה מטעם דהמפקיד עצמו ה"ל למידק כמ"ש הרא"ש פ' המפקיד וכ' בספר מעדני מלך שם הטעם לחלק בין פקדון לגזל הייגו שסובר גברא אלמא הוא דגזליה ולא שכיח דהדר ולכך לא תבע ליה עכ"ל וקשה לי על דבריו דע"כ ה"ה כשלא תבעו מתחלה רק אחר שאומר שגזל לאחד מהם אומר כל אחד אותי גזל נמי דין תבעי ליה יש לו דלא תלי בתבעי ליה תחלה כלום רק כשטוען הנגזל או המפקיד ברי כדמוכח בש"ס פרק המפקיד ובפוסקים שם וא"כ בגזל נמי ע"כ מיירי שגם עכשיו אינו טוען ברי וא"כ לא שייך לו' שסובר גברא אלמא הוא כו' שהרי הוא רואה שרוצה להחזיר אלא נ"ל דגזלתי דומיא דאביו של אחד מכם הפקיד אצלי קתני דהיינו גזלתי לאחד מכם ואיני יודע להכי לא קתני אחד מכם הפקיד אצלי מנה משום דכשהפקיד ודאי יודע וה"ל כתובעו עכשיו ולפ"ז כשידוע לו שגזלו בפניו וידע מזה ואינו יודע לאיזה מהן גזל ולא תבעי ליה עכשיו מניח גזלה ביניהם ומסתלק ופטור אף לצאת י"ש ודוק:
ו סָעִיף ב חייב לשלם לכל אחד מהם מנה אחר שישבע כל אחד:
ז סָעִיף ב נותן לכל אחד מאתים אחר שישבע כל אחד וכ"כ רבי' ירוחם נל"א ריש ח"ד והוא פשוט ואם גם הם אינם יודעים יהא מונח בידו עד שיבוא אליהו כ"כ ר' ירוחם ונ"ל הא דלא אמרי' בכאן חולקים ביניהם כמו דבסמוך משום דכיון דכל חד תובע במנה א"כ יש לחוש לרמאי דאמאי ידע ממנה ולא ידע מאידך מנה ולפ"ז אם כל אחד אומר איני יודע מהגזלה כלל דינא ג"כ דחולקין כאן כמו בסמוך ודוק:
ח סָעִיף ב גזל לאחד ואינו יודע אם החזיר כו' ע"ל סימן ע"ה סעיף י' שם כתבו הטור והמחבר דינים אלו:
א סָעִיף א ואינו יודע לאיזה מהם גזל כו' עיין בטור ובדברי המחבר שכ' כעין דין זה בסי' ע"ו לענין הלואה ובסי' ש' לענין פקדון ושם פירשתי טעמם ונימוקים של דברים הללו:
ב סָעִיף א כל א' מהן נשבע. פי' בנק"ח ואע"פ שאין זה הגזלן טוען כנגדו ברי שלא גזלו מ"מ כיון דברי לו שלא גזל אלא לא' מהם והרי שניהם באים ליטול הטילו חז"ל שבועה על התובעין וכדין הנשבע ונוטל:
ג סָעִיף ב ואיני יודע איזהו כו' פי' וגם הן אין תובעין אותו לומר כל אחד בברי אני הוא הנגזל שגזלת מידי:
ד סָעִיף ב אם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם לכל א' משא"כ בהלוא' ופקדון שנתבאר דינם בסי' ע"ו וש' דדוקא בהפקידו או הלוהו שניהן א' מנה וא' מאתים חייב ליתן לכל אחד מאתים בבא לצי"ש ולא בהפקיד א' משנים מנה ולא ידע איזהו אלא שכתב שם די"ח לחייב גם בזה לצי"ש:
ה סָעִיף ב אבל שנים שתבעו את א' כו' אין זה מל' הטור ולא מלשון הרמב"ם דפ"ד דגזילה שכתב שם ג"כ דינים שלפני זה וכפל דברים הוא שהרי כתבוה כבר המחבר בס"א:
ו סָעִיף ב וכן אם גזל לשנים כו' זהו קאי גם אמ"ש המחבר בס"א והוא הוא וכן סדרן הטור גבי אהדדי כל אחד מהם תובעו מאתים כו' ואם לא תבעו אלא הוא אמר מעצמו כן כבר כתב המחבר דחייב ליתן לכל אחד בבבא לצי"ש באם אמר שגזל אחד מהן וכ"ש בזה שגזל לשניהן וכנ"ל:
א סָעִיף ב והם חולקים כת' הש"ך ז"ל ומשמע דמדינא חולקים דליכא למימר דחולקים כשיסכימו שניהם דא"כ מאי קמ"ל פשיטא כו' ועוד דהא הרמב"ם ס"ל דכל היכא דתנן יהא מונח היינו שיהא מונח בידו וכ"כ ר"י וא"כ אמאי כתבו כאן נותן מנה אלא ודאי הכא דינא דחולקין ולא אמרי' יהא מונח בידו דדוקא לעיל סי' רנ"ב וסי' ש' דתבעי ליה ודאי חד מינייהו רמאי אמרינן הכי משא"כ הכא כיון שהם עצמם אין יודעים בברי א"כ ליכא רמאי ע"ש והנה לדעת רש"י רפ"ק דמציעא דס"ל בזה אומר ארגתי' דינא דמונח ומשום דאית חד מינייהו דמאי א"כ ודאי ה"נ היכא שאין יודעין בברי ליכא רמאי כיון דעיקר טעמ' דמונח אינו אלא משום רמאי אבל לשטת תוס' והרא"ש אפי' בז"א אני ארגתיה חולקין ומשום דהחלוקה יכולה להיות אמת ובמנה שלישי אין החלוקה אמת אם כן אפי' ליכא רמאי נמי נראה דינא דמונח דלשטת תוס' והרא"ש אין הדבר תלוי אלא בדבר שהחלוקה אמת דינא דחלוקה והיכא דא"א להיות אמת דינא דמונח ואין לומר לדעת תוס' והרא"ש לדינא דמונח בעי תרתי שהחלוקה לא יהיה אמת וגם רמאי ובחד מינייהו לא אמרינן מונח דמסתימת דברי התוס' והרא"ש משמע הך כללא לחוד דהחלוקה אמת או לא וכן משמע ברא"ש רפ"ק דמציע' שכת' להוכיח דאפי' אי' ודאי רמאי חולקין ז"ל וכך מוקי בגמ' אהא דקאמר אלא מאי רבנן הא נמי כשאר דמי' האי מאי אא"ב רבנן התם ודאי האי מנה דחד מינייהו אמרי רבנן יהא מונח הכא דאיכ' למימר דתרוייהו היא פלגי בשבועה ולא הזכיר טעמ' דרמאי כדאמר גבי דר' יוסי התם ודאי איכ' רמאי הכא אית למימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה אלמא לרבנן כל היכא דאיכ' למימר דתרווייהו כו' אע"ג דודאי איכ' רמאי פלגי בשבועה עכ"ל. ואי נימא דאפי' היכא דאין החלוקה אמת נמי אמרינן חולקין כיון דליכא רמאי אם כן לרבנן נמי הוי מצי למימר טעמ' דרמאי כמו לרבי יוסי דבמציאה ומקח ליכא רמאי כדקאמר לרבי יוסי אלא ודאי משמע דלרבנן אין הדבר תלוי אלא בחלוקת אמת והא דכת' הרא"ש כאן חולקין מיירי שהסכימו שניהם. ומה שהקשה הש"ך כיון דס"ל להרמב"ם מונח היינו בידו כו' לא ידענ' מאי קושי' דודאי היכא דהדין מונח הרי הוא בידו אבל היכא שהסכימו ביניהן לחלוקה צריך להוציא מתחת ידו לחלוקה ואין לזר בו כלום כיון שידוע שאין לו בהם כלום וזה פשוט. ומ"ש הסמ"ע בס"ס קל"ט בספיק' דדינא ולא תפיס חד מיניה דחולקין היינו משום דספיק' דדינא ה"ל כמו ספק דררא דממונ' ובזו ודאי חולקין אע"ג דאין חלוקה אמת. וכדמשמע מדברי תוס' רפ"ק דמציע' ד"ה ויחלוקו ז"ל ולסומכוס אע"ג דאין מוחזקין בו ואין החלוקה יכולה להיות אמת היכא דאיכ' דררא דממונא פי' שבלא טענותיהן יש ספק לב"ד יחלוקו עכ"ל וספיק' דדינ' נמי הוי דררא דממונא דבלא טענותיהם ספיק' דדינא לב"ד וזה נמי נראה לי בהא דאמרי' בבכורות דף י"ח חולקין ומשום דהתם נמי הוי דררא דממונ' וכדמשמע מתוס' בבא מציע' (דף ק') ד"ה וליחזי ברשות' ע"ש:
ב סָעִיף ב אם בא לצאת ידי שמים. ובפקדון כה"ג פטור לצי"ש ובאשר"י פרק המפקיד ז"ל ומה"ט נמי ניח' לי הא דקתני אביו של א' מכם הפקיד אצלי כדקתני גבי גזל דבכי ה"ג אפי' לצי"ש לא מחייב דהמפקיד עצמו ה"ל למידק עכ"ל. וכת' אא"ז בס' מעד"מ הא דגבי גזל לא אמרי' הכי משום שסובר גבר' אלמ' הוא דגזלי' ולא שכיח דהדר ולכך לא תבעי ליה עכ"ל וביאור דבריו נראה דודאי עיקר מאי דה"ל למידק היינו בשעת פקדון כי היכ' דיזכור היטב מי הפקיד בכדי שיוכל לתבוע ממנו אבל גבי גזילה לא רמי אנפשיה למידק כיון דסובר גבר' אלמ' הוא ולא מיהדר ושבקיה מזכרונו ומלבו ולכך לא תבעי ליה היינו דמש"ה אינו יודע בברי דתבעו היינו ברי דלא תבעו היינו שמא וזה כיון דלא רמי למידק אינו יודע עכשיו ומש"ה לא תבעו ליה וראוי להיות שוכח וכמ"ש. ובש"ך הבין כוונת מעד"מ בדרך אחר ולכן הוקשה לו וע"ש. ודבריו פשוטין כמ"ש. וע"ש בש"ך שכתב דא' מכם גזלתי היינו שלא בפניו דאי בפניו פטור אפי' לצי"ש דהנגזל ה"ל למידק: ולענ"ד נראה דגבי פקדון דחייב בשני כריכות היכא דתבע ליה אינו אלא משום דה"ל למידק כדאי' שם בגמ' ובכרך א' דלא ה"ל למידק אפי' לצי"ש פטור וכמבואר ברא"ש שם ובש"ע סי' ש' ועמ"ש שם סק"ב. וא"כ בלא תבעו נמי דחייב לצי"ש היינו דוק' בשתי כריכות ומשום דה"ל לנפקד למידק ובלא תבעו אפי' לצי"ש פטור כיון דאין חיובו דנפקד אלא משום דה"ל למידק וכיון דלא תבעו בברי אמרי' היה לו למפקיד למידק וכיון דהמפקיד לא רמי למידק אין לחייב את הנפקד במאי דלא דק שפיר אבל בגזילה דאין חיובו משום דה"ל למידק אלא משום דעבד איסור' קנסוהו רבנן וכדאי' שם בגמ' א"כ אפי' היכא דהנגזל לא תבעו בברי ולא רמי למידק נמי מחייב הגזלן משום קנס וניחא בזה הא דאמרו בש"ס דף ל"ז בטעמ' דמתני' דגזלתי א' מכם ואילי יודע איזהו נותן לזה מנה כו' ואמרו שם טעמ' דגזילה משום דעבד איסור' קנסוהו רבנן וטעמ' דפקדון אמרו שם משום דהוי ליה למידק. ולכאורה תיקשי בגזילה נמי הוי סגי לה בהאי טעמ' דה"ל למידק וע' בש"מ מ"ש בזה ולפמ"ש ניחא דאי משום ה"ל למידק א"כ היכא דנגזל נמי לא דק אין לחייבו לגזלן משום דהיה לו למידק וכמ"ש אבל משום טעמ' דאבד איסור' שפיר מחייבין אותו אע"ג דנגזל אינו יודע אבל בסיפ' בפקדון דשם תני אביו של אחד מכם הפקיד כו' שפיר מחייבי לנפקד במה דלא דק שפיר כיון דהמפקיד אינו לפנינו ואלו היה לפנינו אפשר דידע ליה שפיר:
א סָעִיף א לאיזה. כעין דין זה עיין בדברי הט"ו בסי' ע"ו לענין הלואה ובסי' ש' לענין פקדון מ"ש ועיין בתשובת מהרש"ך ס"נ סי' נ"ז:
ב סָעִיף א נשבע. פי' בנק"ח ואע"פ שאין הגזלן טוען כנגדו ברי שלא גזלו מ"מ כיון דברי לו שלא גזל אלא לאחד מהם והרי שניהן באין ליטול הטילו חז"ל שבועה על התובעין כדין נשבע ונוטל. סמ"ע:
ג סָעִיף א ואחד. וכת' הש"ך דבעל המאור פרק הגוזל עצים ופרק המפקיד פסק כר' טרפון דמניח גזילה ביניהם ומסתלק ואע"פ שהרמב"ן בס' המלחמות שם השיג עליו מ"מ המעיין היטב יראה שאין הוכחה ברורה לסתור דבריו וע"ש שהאריך בביאור דבר זה לפי שיטת הש"ס ופוסקים וסיים דבריו ז"ל וא"כ נראה נהי דרוב הפוסקים פסקו כר"ע מ"מ מצי הגזלן המוחזק לומר קים לי כבעל המאור ורב האי גאון והלכות גדולות והראב"ד ז"ל כן נ"ל עכ"ל:
ד סָעִיף ב יודע. וגם הם אין תובעין אותו בברי שיאמר כל אחד אני הוא הנגזל שגזלת מידי. סמ"ע:
ה סָעִיף ב חולקים. כ"כ הרמב"ם ור' ירוחם ומשמע דמדינא חולקין ולא אמרינן יהא מונח כו' דליכא למימר דחולקין כשיסכימו שניהם דא"כ פשיטא ועוד דגם בפקדון ומקח ה"ל לאשמעינן דכשירצו חולקין ותו דהא הרמב"ם ס"ל דכל היכא דתנן יהא מונח כו' היינו שיהא מונח בידו (כמ"ש בסי' רכ"ב ס"ק ג' ובסי' ש' ס"ק ח' ע"ש) א"כ אמאי כת' כאן נותן מנה אלא ודאי דינא הכי הוא דחולקין דדוקא במקח ופקדון דתבעו ליה וחד מינייהו ודאי רמאי אמרינן דיהא מונח אבל הכא שהם עצמן אינן יודעין שנגזלו א"כ ליכא רמאי ועיין בש"ס והרא"ש ר"פ שנים אוחזין ודו"ק. ש"ך:
ו סָעִיף ב שמים. ובפקדון כה"ג אף לצי"ש פטור כמ"ש בסי' ש' ס"ג בהג"ה מטעם דהמפקיד ה"ל למידק וכ"כ הרא"ש פרק המפקיד וכת' במע"מ שם הטעם לחלק בין פקדון לגזל היינו שסובר גברא אלמא הוא דגזליה ולא שכיח דהדר ולכך לא תבע ליה עכ"ל וק"ל דהא ע"כ ה"ה בשלא תבעו מתחלה רק שאחר שאמר גזלתי כו' אומר כ"א אותי גזל נמי דין תבעי ליה יש לו דלא תלי אלא כשטוען המפקיד או הנגזל ברי כדמוכח בש"ס ופוסקים וא"כ בגזל ע"כ מיירי שגם עכשיו אינו טוען ברי ואז לא שייך שסובר גברא אלמא כו' שהרי הוא רואה שרוצה להחזיר אלא נ"ל דגזלתי דומיא דאביו של אחד כו' קתני והיינו שגם הם אינן יודעים ולהכי לא קתני א' מכם הפקיד כו' משום דכשהפקיד ודאי יודע וה"ל לתובעו עכשיו ולפ"ז כשידוע לו שגזלו בפניו וידע מזה ואינו יודע לאיזה ולא תבעי ליה עכשיו מניח גזילה ביניהם ומסתלק ופטור אף לצי"ש. שם:
ז סָעִיף ב לשלם. אחר שישבע כל אחד מהם. שם:
ח סָעִיף ב מאתים. אחר שישבע כל א' וכ"כ ר' ירוחם נל"א ריש ח"ד והוא פשוט ואם גם הם אינם יודעים יהא מונח בידו עד שיבא אליהו כ"כ ר' ירוחם ונ"ל הא דלא אמרינן כאן חולקין משום דכיון דכל חד תובעו מנה א"כ יש לחוש לרמאי דאמאי לא ידע גם מאידך מנה ולפ"ז אם כ"א אומר איני יודע מהגזילה כלל דינא ג"כ דחולקין כמו בסמוך. שם:
ט סָעִיף ב החזיר. ע"ל סי' ע"ה ס"י שם כתבו הט"ו דינים אלו ע"ש:
א סָעִיף א הגוזל כו'. כר"ע וכמ"ש בכתובות פ"ד ב' ולכן הוצרך ברישא לפסוק שמואל כר"ט:
ב סָעִיף א אע"פ שאין כו'. כ"מ בב"מ ל"ז א' התם דקא כו' הכא כו':
ג סָעִיף א הרי כ"א כו'. כמ"ש בפ' הנשבעין בב' מלוין ולוה א' היינו מתני' ועסמ"ע ובחנם דחק ב"י בזה והביאו בה"ג:
ד סָעִיף ב אבל שנים כו'. מתני' דיבמות הנ"ל וכנ"ל בס"א ומוקי בב"מ שם בתבעו ליה וכר"ע כנ"ל והוא מיותר וכן הרמב"ם והטור לא כתבו:
ה סָעִיף ב וכן אם גזל כו'. גמ' שם פקדון אגזל קא רמית כו' וכ"ש למסקנא שמחלק בין כרך א' כו':
ו סָעִיף ב גזל כו'. עבה"ג וכאוקימתא דגמ' שם ואף שהוא אליבא דר"ה ור"י מ"מ בזה ל"פ ר"נ ור"י ועסי' עה ס"י:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.