א גָּזַל שָׂדֶה וּמְכָרָהּ וְהִשְׁבִּיחָהּ הַלּוֹקֵחַ, אִם הַשֶּׁבַח יוֹתֵר עַל הַהוֹצָאָה נוֹטֵל הַהוֹצָאָה מִבַּעַל הַשָּׂדֶה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ לֹא הָיְתָה עֲדִיפָא מִבְּשָׁעָה שֶׁגְּזָלָהּ, כְּגוֹן שֶׁהִכְסִיפָהּ הַגַּזְלָן, אֲפִלּוּ הָכִי נוֹטֵל הַיְצִיאָה מֵהַנִּגְזָל (נִמּוּקֵי יוֹסֵף בפ"ק דִּמְצִיעָא בְּשֵׁם הָרַ"ן), וְיֵשׁ חוֹלְקִין (שָׁם בְּשֵׁם רַשִׁ"י), וְהַקֶּרֶן עִם שְׁאָר הַשֶּׁבַח נוֹטֵל מֵהַגַּזְלָן. הַקֶּרֶן, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, וּשְׁאָר הַשֶּׁבַח מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וְאִם הִכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא גְזוּלָה כְּשֶׁלְּקָחָהּ, אֵינוֹ נוֹטֵל מֵהַגַּזְלָן אֶלָּא הַקֶּרֶן בִּלְבַד, וּמַפְסִיד שְׁאָר הַשֶּׁבַח הַיָּתֵר עַל הַהוֹצָאָה. הָיְתָה הַהוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח, בֵּין שֶׁהִכִּיר בָּהּ שֶׁהָיְתָה גְזוּלָה בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר, אֵין לוֹ מֵהַהוֹצָאָה אֶלָּא שִׁעוּר הַשֶּׁבַח, וְנוֹטְלוֹ מִבַּעַל הַשָּׂדֶה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוֹאִיל וְיָדַע שֶׁאֵינָה שֶׁלּוֹ, הִפְסִיד אֲפִלּוּ הַהוֹצָאָה (טוּר ס"א בְּשֵׁם ר"י וְהָרֹא"שׁ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם קִבֵּל אַחֲרָיוּת בְּהֶדְיָא צָרִיךְ לִתֵּן כְּפִי מַה שֶּׁקִּבֵּל עָלָיו (שָׁם בְּשֵׁם הרמ"ה וּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א בְסִימָן אֶלֶף קנ"ה וְכֵן כָּתַב הָרִיבָ"שׁ בְּסִימָן ר"ן בִּשְׁמוֹ וְהַמ"מ פ"ט דִּגְזֵלָה בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (שָׁם בְּשֵׁם אָבִיו הָרֹא"שׁ וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק ח' דִּגְזֵלָה ונ"י פֶרֶק קַמָּא דִמְצִיעָא, וְגַם הָרַ"ן כָּתַב דְּלָא מְחֻוָּר בְּעֵינָיו). וְהַקֶּרֶן נוֹטֵל מֵהַגַּזְלָן מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים.
ב הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל לוֹקֵחַ בְּעוֹד שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם אוֹתָם לַנִּגְזָל, וְדִינוֹ בָּהֶם עִם הַגַּזְלָן כְּדִינוֹ שֶׁל שֶׁבַח, שֶׁאִם יָדַע שֶׁהָיְתָה גְּזוּלָה גּוֹבֶה אוֹתָם מֵהַגַּזְלָן מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וְאִם יָדַע שֶׁהָיְתָה גְזוּלָה אֵינוֹ גּוֹבֶה מֵהֶם כְּלוּם.
ג אִם טָעַן הַמּוֹכֵר שֶׁהַלּוֹקֵחַ יָדַע שֶׁהָיְתָה גְּזוּלָה, וְהַלּוֹקֵחַ טָעַן שֶׁלֹּא יָדַע, עַל הַמּוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה:
א סָעִיף א גזל שדה כו' עיין בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' כ"ז דף קי"א:
ב סָעִיף א עם שאר השבח אפי' לא פירש לו השבח דאחריות ט"ס הוא בין בקרן בין בשבח:
ג סָעִיף א ושאר השבח מנכסים בני חורין עיין מזה לעיל סי' קט"ו ס"א: כתב בכלבו סי' קכ"ג אות י"ב וז"ל ראובן קנה משמעון חומש בזקוק והוסיף והוציא בנקודה ובמסורה והשביחו ועמד על ג' זקוקי' שנתייקר ואח"כ נמצא גזול ביד המוכר וטרפו הנגזל מיד ראובן הלוקח וחזר ראובן על שמעון לתבוע הכל דין הוא שישלם שמעון ג' זקוקים כרב דאמר המוכר שדה שאינו שלו אפי' שבח יש לו כן פסק רבא עכ"ל והוא מדברי ראב"ן פ"ק דמציעא ד' צ"ג ע"א ואין דבריו נראין לי דהך דפסק רבא פ"ק דמציעא דוקא בקרקע הוא אבל לא במטלטלים וכדאית' פרק הגוזל קמא ובתוס' שם ובהרא"ש פרק קמא דמציע' עיש ודו"ק וכן לעיל שנ"ד ובסי' שס"ב ס"ח בהג"ה ע"ש:
ד סָעִיף א אלא הקרן בלבד וקרן מיהא שקול אף שידע שגזלה וכן במטלטלים הדין כן וכמ"ש הב"ח והאריך בזה וכבר כתבתי בזה לעיל סי' שנ"ו:
ה סָעִיף א ומפסיד שאר השבח כו' כתב הסמ"ע ס"ק ה' דבשבח דממילא כ"ע ס"ל דאינו נוטל אבל בשבח שע"י הוצאה פליגי דהרי"ף ס"ל דנוטל דמי ההוצאה וידו על התחתונה וכדמסיק המחבר והי"א והרא"ש ס"ל דגם בזה אינו נוטל כמ"ש מור"ם בהג"ה עכ"ל וכבר השגתי על זה לקמן ס"ק ז':
ו סָעִיף א אין לו מההוצאה כו' ע' בתשו' מהר"ש כהן ס' ב' סי' פ"א ובתשו' מהרשד"ם סי' רס"ד:
ז סָעִיף א וי"א דהואיל וידוע שאינו שלו הפסיד אפי' ההוצא': אף שהטור כתב כן הוא תמוה לפע"ד דהלא אפי' הגזלן עצמו נוטל ההוצאה וכמ"ש הטור גופיה בס"ס הקודם והוא פשוט כמ"ש ה' המ' וב"י בס"ס הקודם גם מ"ש הטור כן בשם התוס' והרא"ש הוא תמוה לפע"ד דלא אמרו התו' והרא"ש אלא דאין לו שבח היתר על ההוצא' ופליגי על הרי"ף במה דמשמע לי' להרא"ש מדבריו דאפי' השבח היתר על ההוצאה נוטל כיון דבא השבח מחמת הוצאה ולא השבח ממילא (ודלא כמו שהבין הטור מדבריו) והיינו דכתב הרא"ש דלא נטל שבחא מטעם דכיון דקרקע אינה נגזלת לא עביד רבנן תקנתא דליקנינהו ואי בשבח שכנגד הוצאה לא צריך לתקנתא דרבנן דליקנינהו אלא שלו הוא נוטל כדין יורד שלא ברשות דנוטל ההוצאה לכ"ע אע"ג דלא קני לארעא והיינו נמי דמסיים הרא"ש וכן כתב הרז"ה והנה ז"ל הרז"ה בס' המאור וכל דברי הרי"ף ז"ל בזו השמועה אינם נכונים כו' דאפי' שבח דמחמת הוצאה לית ליה מהנגזל לעולם אלא הוצאה שיש שבח כנגדה וההוא דאמר רבא מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש לענין גזילת מטלטלים אתמר דגזלן קונה בשינוי ואין זו ראיה לגזלת קרקע דקרקע אינה נגזלת וכ"כ ה"ר אפרים עכ"ל וכן משמע להדיא בתוס' פ' הגוזל קמא ע"ש בדף צ"ה ע"א ד"ה דאתא בעל ארעא כו' ובדף צ"ו ד"ה כל זכות כו' ועור דהא כתב הרא"ש שם לעיל מיניה כשני עמודים לפני זה וז"ל והדין דינא דלוקח בהדי נגזל וגזלן היכא דזבין לוקח ארעא מגזלן ולא ידע שהיתה גזולה ואשבח ואתא נגזל ואפק' מידא דלוקח שקול נגזל לכולא שבחא ושיימינן לשבחא אי הוה יותר על ההוצאה שקול ההוצאה מנגזל כדין יורד שלא ברשות ומותר השבח שקול מגזלן ואם ידע שהיתה גזולה אין לו אלא הוצאה בלבד מנגזל ואעפ"י שידע שהיא גזולה יהיב ליה נגזל הוצאה כמו יורד שלא ברשות ומותר השבח לא שקיל מגזלן כדפסק רבא בהכיר בה שאינו שלו דאין לו שבח עכ"ל הרי להדיא דההוצאה נוטל עכ"פ ולדעת הטור נצטרך לומר דלעיל כתב כן לשטת הרי"ף וזה דוחק גדול אלא הדבר פשוט דההוצאה נוטל עכ"פ לכ"ע וכן משמע להדיא בבעל העיטור במאמר אחריות דף י' ע"ב שהביא שם דברי הרי"ף והשיג עליו ככל השגות הרז"ה והרא"ש באריכות וכתב שכ"כ ה"ר אפרים ע"ש ואח"כ כתב בריש עמוד ג' הכיר בה שאינו שלו ולקחה אפי' יש לו לגזלן קרקע או קנו מידו אין לו אלא הוצאה מנגזל בלבד ושאר שבחא פסיד ליה כדרבא דאמר הכיר בה שאינו שלו ולקח' מעות יש לו שבח אין לו אלא הוצאת שבח מנגזל הדין הוא דינא דלוקח מגזלן עכ"ל הרי להדיא דהוצאה שקיל מנגזל עכ"פ לכ"ע: וגם מ"ש בב"י אחר דברי הרא"ש דהרמב"ם בפ"ט מה' גזילה (הם דבריו שהעתיק המחבר כאן) הם כדברי הרי"ף וכן הלכה עכ"ל אינו נכון דאדרבה דעת הרמב"ם כהרא"ש אלא שי"ל שהרמב"ם סובר דהרי"ף מיירי בשבח שכנגד הוצאה וכמו שמפרש הרמב"ן בספר המלחמות דברי הרי"ף כן ומ"מ זכינו לדין דשבח שכנגד הוצאה נוטל עכ"פ מהנגזל ודלא כהטור והר"ב וכ"כ ר' ירוחם נל"א ח"ד בפשיטות דההוצא' נוטל מהנגזל ע"ש (וכ"כ המרדכי ר"פ הגוזל קמא) וכן עיקר:
ח סָעִיף ב אינו גובה מהם כלום עיין בתשו' ר"מ אלשיך סימן כ"ג:
א סָעִיף א נוטל ההוצאה מבעל השדה דהא גם כשהיתה ביד הנגזל הי' צריך להוציא הוצאה זו מכיסו:
ב סָעִיף א כגון שהכסיפ' הגזלן פי' בשעה שהית' ביד הגזלן הכסיפ' ונגרע' ממה שהיתה בשעת הגזילה ואח"כ מכרה ללוקח זה והשביח' הלוקח עד שחזרה להיות כמו שהיתה בשעת הגזילה:
ג סָעִיף א ויש חולקין טעמן הוא כיון דאם נשאר בידו לא הי' צריך להוצאה זו נמצא דהוצאה זו דין הוצא' היתיר' על השבח יש לו עליו:
ד סָעִיף א עם שאר השבח נוטל מהגזלן דהיו רגילין לכתוב אחריות עמליהן ושבחיהון ואפי' לא כתב ככתוב דמי וכמ"ש בס"ס מ"ב:
ה סָעִיף א אלא הקרן בלבד ז"ל הטור כיון דידע הלוקח בשעה שלקחה דגזולה היתה לא נתן לו הדמים בשביל' בתורת מקח אלא בהלואה ואם היה נוטל יותר ממה שנתן לו הי' מחזי כריבית עכ"ל ובשבח דממילא כ"ע ס"ל דאינו נוטל אבל בשבח דע"י הוצא' פליגי דהרי"ף ס"ל דנוטל דמי ההוצאה וידו על התחתונה דכיון דהוציא דמי ההוצאה נוסף על דמי הקרן לא מחזי ריבית במה שחוזר ולוקח כמה שהוציא וכדמסיק המחבר והי"א והרא"ש ס"ל דגם זה אינו נוטל וכמ"ש מור"ם בהג"ה:
ו סָעִיף א דאם קיבל אחריות בהדיא כו' בטור כ' בשם הרמ"ה בעל סברא זו דהיינו דוקא כשקיבל עליו אחריות דשבח בפירוש וג"כ קנו מני' ע"ז אי אית לי' קרקע (דאז לא מחזי כריבית מה שגובה בקרקע כ"א כשגובה מעות כעין שנתן לו דה"ל כהלואה כנ"ל ועפ"ר) אבל אי לא קיבל עליו אחריות דשבח בפירוש אף על גב דקיבל עליו אחריות דזביני מסתמא מאי דקיבל עליו קיבל ומאי דלא קיבל עליו לא קיבל עכ"ל וע"ש בטור דמשמע דאפי' להרא"ש דחולק וס"ל דאפי' קיבל בפי' עליו השבח דאינו נוטל שבח ל"פ אם יש לו קרקעי ומטעם שכתבתי ומהתימ' על הגאונים המחבר ומהרי"ק שלא כתבו דין זה דאם יש לו קרקע כלל:
ז סָעִיף ג על המוכר להביא ראייה דחזקה הוא דלא שדי אינש זוזי בכדי ובודאי לא ידע שהיא גזולה בשעה שקנאה:
א סָעִיף א הפסיד אפי' ההוצאה. עש"ך סק"ז ורחוק מאוד בל' הרא"ש והמעיין כל' הרא"ש יראה שמשמעות לשונו הוא כהטור ובאמת לומר שיפסיד גם ההוצאה הוא תמוה כמו שתמה הש"ך שאפשר לומר בכוונתו דמפסיד ההוצאה כשהוא באופן כשהנגזל א"צ ליתן הוצאה כגון שהכסיפה הגזלן כמבואר בהג"ה (סעיף) א' ואז תובע הלוקח מהמוכר ובכה"ג מיחזי כריבית כיון שנתן אלף להמוכר ונוטל ממנו אלף ר' אבל במקום שנטל ההוצאה מהנגזל והקרן מהמוכר ודאי דלא מיחזי כריבית:
א סָעִיף א והשביחה. עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' כ"ז דף קי"א:
ב סָעִיף א נוטל. דהא גם כשהיתה ביד הנגזל היה צריך להוציא הוצאה זו מכיסו. סמ"ע:
ג סָעִיף א חולקין. טעמייהו כיון דאם נשארה בידו לא היה צריך להוצאה זו נמצא דדין הוצאה יתירה על השבח יש לו עליו. שם:
ד סָעִיף א השבח. אפילו לא פירש לו השבח דאחריות ט"ס הוא בין בקרן בין בשבח. ש"ך:
ה סָעִיף א בני חורין. עיין מזה לעיל סי' קט"ו ס"א וכתבו הכלבו סי' קכ"ג אות י"ב וז"ל ראובן קנה משמעון חומש בזקוק והוסיף והוציא בנקודה ובמסורה והשביחו ועמד על ג' זקוקים שנתייקר ואח"כ נמצא גזול ביד המוכר וטרפו הנגזל מיד ראובן הלוקח וחזר ראובן על שמעון לתבוע הכל דין הוא שישלם שמעון ג' זקוקין כרב דאמר המוכר שדה שאינו שלו אפילו שבח יש לו כן פסק רבא עכ"ל והוא מדברי ראב"ן פ"ק דב"מ ואין דבריו נ"ל דהך דפסק רבא דוקא בקרקע הוא אבל לא במטלטלים וכדאית' בפרק הגוזל קמא ובתוס' שם ובהרא"ש פ"ק דמציעא ע"ש ודו"ק וכן לעיל סי' שנ"ד וסי' שס"ב ס"ח בהג"ה ע"ש. שם:
ו סָעִיף א הקרן. ז"ל הטור כיון דידע הלוקח בשעה שלקחה דגזולה היתה לא נתנו הדמים בשבילה בתורת מקח אלא בהלואה ואם היה נוטל יותר ממה שנתן לו היה מחזי כרבית עכ"ל וכת' הש"ך ז"ל וקרן מיהא שקיל אף שידע שגזלה וכן הדין במטלטלים וכמ"ש הב"ח והאריך בזה וכבר כתבתי בזה לעיל סי' שנ"ו (עמ"ש שם ס"ק ח'):
ז סָעִיף א שיעור. עי' בתשו' רש"ך ס"ב סי' פ"א ובתשו' רשד"ם סי' רס"ד:
ח סָעִיף א ההוצאה. והש"ך כת' דדין זה תמוה הוא ע"ש שהאריך להוכיח דדעת הרבה פוסקים דס"ל בפשיטות דההוצאה שקיל מהנגזל עכ"פ ומסיק דכן עיקר:
ט סָעִיף ב כלום. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' כ"ג:
י סָעִיף ג ראיה. דחזקה הוא דלא שדי אינש זוזי בכדי ובודאי לא ידע שהיא גזולה בשעה שקנאה. סמ"ע:
א סָעִיף א וי"א אפילו לא היתה עדיפא כו'. עיין בתשובת ושב הכהן סימן פ"ו מ"ש בזה:
ב סָעִיף א והקרן עם השבח. עיין בנ"י פ"ק דב"מ בד"ה אמר רבא הלכתא שכתב וז"ל נמצא דהיכא דלא הכיר בה מיחייב מוכר ללוקח באחריות שבחא כשטרפה בעל חוב או כשטרפה נגזל ודיניהם שוים לגמרו אלא כשהוזל הקרקע יפה כח האחריות היכא דטריף לה נגזל מהיכא דטריף לה בע"ח שאם מכרה במנה והוזלה ועמדה בחמשים אי טריף לה בע"ח אינו נותן לו אלא חמשים כשיעור של עכשיו אבל נמצאת שאינה שלו כיון דאיגלאי מלתא שלא היתה מכורה מעולם זוזי הלואה נינהו גביה וכיון שטרפה ממנו מחזיר את כולו עכ"ל ועיין בתשוב' בית אפרים חח"מ סי' י"ח שכתב דכדברי הנ"י כ"כ הר"ן בחידושיו הביאם בשטה מקובצת שם ומ"מ אין סברתם מוסכמת כי בש"מ שם בד"ה הכיר בה שאינה שלו כתב בשם הריטב"א נוטל מעות שנתן בלבד ואע"פ שהוזלה או היקרה דהא כמאן דליכא זבינא כלל דמיא וכדאמרינן בסמוך שלא נתן אלא לשם פקדון בלבד משא"כ בנמצאת שדה שאינה שלו או שטרפה בע"ח שיש לו ליטול בדמים שהיתה שוה בשעה שיצאה מת"י עכ"ל (ועמ"ש לעיל סימן קט"ז ס"א ס"ק א') . וע"ש עוד דלסברת הר"ן ונ"י הנ"ל שכתב דאם הוזלה מחזיר הדמים שנתן שיש כאן ביטול מקח ומ"מ גובה מהגזלן השבח היתר על היציאה ואפי' שבחא דממילא צ"ל דהוא משום דאחריות שבח חצאי שבממון הוא וקיים לפ"ז יש להסתפק במי שמכר קרקע לחבירו באלף והוזלו קרקעות ועמדה קרקע כזו על ת"ק רק שקרקע זו אסקה שרטין והוא שוה אלף והלה אומר הנה נתתי אלף כסף ונתחייבת להחזיר לי ועוד מה שנתחייבת לי אחריות השבח ג"כ ת"ק זוז וזה אומר כיון שאתה רוצה באחריות של שבח א"כ אין לך לקבל יותר כ"א שוויה של קרקע זו עכשיו והרי אינה שוה עכשיו כ"א אלף אף לאחר דאסקה שרטון היכי לידיינו להאי דינא כו' ע"ש היטב:
א סָעִיף א אם השבח כו'. ט"ו תניא אידך כו' אי כו' אב"א כו':
ב סָעִיף א וי"א כו'. דטעם השבח משום יורד לשדה חבירו שלא ברשות כנ"ל בסי' שקדם ועתוס' שם י"ד ב' ד"ה ויש כו':
ג סָעִיף א וי"ח. רש"י שם בד"ה ויש לו כו'. אבל תוס' הנ"ל פי' יותר על היציאה וכן חזר בו רש"י בד"ה בגוזל ונגזל. א"נ כו' ובד"ה שגזל שדה כו' ומ"ש תוס' הנ"ל ומיירי כו' ר"ל אף בכה"ג ועתוס' דב"ק הנ"ל אבל ליכא למימר כו' ולא אוקמוה בכה"ג:
ד סָעִיף א והקרן עם כו'. ט"ו ב' הלכתא כו':
ה סָעִיף א הקרן גובה כו'. שם י"ד ב' ומתני' רפ"ו דגטין וש"מ:
ו סָעִיף א (ליקוט) ואם הכיר כו' והקרן גובה כו'. לשון הרמב"ם וכ"כ הבעה"ת שמ"ז אבל אזיל לשיטתו שפ' דינא דרב מה מכר ראשון לשני אפי' הכיר בה מדפריך שם ט"ז א' מה שאירש מאבא כו' והתם כהכיר בה שאינו שלו וכ"ד הרמב"ם וש"ע ר"ס שע"ד שלא חילקו וכ' הגוזל כו' כמו שנתבאר כו' אבל לתוס' ונ"י והרב שם ס"ב שכ' דוקא בלא הכיר א"כ בהכיר אינו גובה ממשעבדי כמש"ש ע"ב ב' אלא הא דתניא לשבח כו' התם אי למ"ד כו' (ע"כ):
ז סָעִיף א היתר כו' בין שהכיר כו'. כ"כ הרי"ף דמ"ש דאין לו שבח בכה"ג והכריח מסוגיא דב"ק צו א' הדר פשטה כו' וכ"כ במלחמות דהא הכיר לרב הוא כמו לא הכיר לשמואל ואפ"ה ס"ל לשמואל דנוטל נגד הוצאה כמש"ש ט"ו אי בלוקח כו' ול"ק אלא רישא וכ"כ הרז"ה בעצמו דדין הכיר לרב כמו לא הכיר לשמואל וכ' שלכן האריך בסוגיא שם בשקלא וטריא אליבא דשמואל דנ"מ להכיר כמ"ש למטה ועוד שאף בגזלן עצמו הדין כן כמ"ש בסי' שעב ס"ג וא"ל הכיר גדול מזו:
ח סָעִיף א וי"א כו'. כ"כ הטור בשם הרא"ש והוא מש"ש ברא"ש כ' רב אלפס ז"ל הא דאמר שבח א"ל כו' אבל התוס' כו' והוא דברי תוס' בב"ק צוא' בד"ה כל כו'. אבל התוס' ורא"ש לא מיירי אלא בשבח היתר על ההוצאה וכן מה שהקשו בב"ק שם צה כ' ד"ה דלמא כו' ובב"מ שם ד"ה מעות כו' היינו משום דבב"ק שם ע"כ אפי' בשבח היתר על ההוצאה דקאמר דגובה השבת מגזלן ואף שכ' תוס' שם בסד"ה דאתא. א"נ יש לחלק כו' היינו לפי הס"ד דשם וכ"כ הרא"ש בעצמו שם והדין דינא דלוקח בהדי נגזל כו' ועוד שכ' וכ"כ הרז"ה ז"ל והרז"ה לא השיג אלא בהיתר אבל שכנגד היציאה כ' בהדיא שגובה מהנגזל ותמיה לי עליהם איך נעלמה מהם דברי הרי"ף שכ' בעצמו שאין לו היותר על היציאה וכן תמה במלחמות וכן הקשה בש"ך:
ט סָעִיף א וי"א דאם כו'. תוס' שם ד"ה מעות כו' ובב"ק שם ד"ה דלמא כו' וכ"כ הרז"ה ורא"ש בשמו וטור בשם הרמ"ה וש"פ אלא שהם כ' דוקא בקנו מידו או שי"ל קרקע וכנ"ל דהכיר לרב הוא כמו לא הכיר לשמואל וכמש"ש אפי' פירש לו כו':
י סָעִיף א וי"ח. כנ"ל כמ"ש בשמואל אפי' פירש ואפי' קנו כו' כיון דהכיר לא נתכוין כלל למכירה ושכר מעותיו עומד ונוטל:
יא סָעִיף ב הפירות כו'. דדין שבח להם דקרי שם בסוגיא שבח ת"ש לאכילת פירות כו' והשביחה ופריך לשמואל ועתוס' שם ד"ה סיפא כו' והרז"ה תי' דמרישא לא היה רוצה להקשות די"ל בנגזל גופיה כיון שגזל מלאה פירות ואכלן בא נגזל כו' אבל לבסוף פריך מברייתא ת"ש לאכילת ושם תני גובה את הקרן כו': (ליקוט) הפירות כו'. וכ"כ הרא"ש שם והדין דינא דלוקח בהדי נגזל וגזלן כו' וכל פירי דאכיל לוקח כו' ויהיב ליה הוצאה ונראה של"ג שם בתי' דרבא ורב אשי מלאה פירות וגם הגי' ק' להולמו דא"כ מאי אמרי' בגטין נ' ב' לפי שאינן כתובין וערש"י שם ד"ה לפי כו' אבל על הפירות שאינן עדיין כו' וכ"כ תוס' שם ד"ה לפי כו' וכן דמשני שם לפי שאין קצובין בכה"ג הוא קצובין ועוד ל"ל לומר מלאה פירות דגם המקשה ידע מזה אלא דהל"ל רק ואכל את הפירות דזהו שחידש בתירוצו ואין ספק שהוא הגהת תלמיד טועה (ע"כ): (ליקוט) הפירות כו'. עבה"ג ול"נ שהרמב"ם ל"ג שם מלאה פירות וכ"נ ממ"ש בר"ס שע"ב גזל קרקע כו' או שאכל פירותי' והוא אוקימתא דשם ולא כ' שגזל מלאה פירות (ע"כ):
יב סָעִיף ג אם טען כו'. ע' סמ"ע ואינו ברור בעיני ועסי' שעד ס"ד בהג"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.