א הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וּנְטָעָהּ, אִם הָיְתָה שָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לִטַּע, אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשָׂדֶה זוֹ לְנוֹטְעָהּ, וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַשָּׂדֶה. וְאִם אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִטַּע, שָׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. הַגָּה: סְתָם כֶּרֶם עָשׂוּי לִטַּע (רִיבָ"שׁ סִימָן תתקט"ו). הָעוֹשֶׂה טוֹבָה לַחֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן רס"ד. וְכֵן הַלּוֹמֵד עִם חֲבֵרוֹ בְּלֹא דַעַת הָאָב, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן של"ה (סָעִיף א').
ב אָמַר לֵהּ בַּעַל הַשָּׂדֶה: עֲקֹר אִילָנְךָ וָלֵךְ, שׁוֹמְעִין לוֹ. אֲבָל אִם אָמַר הַנּוֹטֵעַ: הֲרֵינִי עוֹקֵר אִילָנִי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּכְחִישׁ הָאָרֶץ.
ג הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְנָטַע אוֹ בָּנָה, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעַל הַשָּׂדֶה וְהִשְׁלִים הַבִּנְיָן, אוֹ שֶׁשָּׁמַר הַנְּטִיעוֹת וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים, שֶׁמַּרְאֶה שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה לְמַה שֶּׁעָשָׂה זֶה וּבִרְצוֹנוֹ בָּא הַדָּבָר, שָׁמִין וְיָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. הַגָּה: מִיהוּ, אִם אָמַר לוֹ תְּחִלָּה: עֲקֹר אִילָנְךָ וָלֵךְ, יָכוֹל בַּעַל הָאִילָן לַעֲשׂוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹזֵר בַּעַל הַשָּׂדֶה אַחַר כָּךְ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַשּׁוֹאֵל).
ד הַיּוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ בִּרְשׁוּת, אֲפִלּוּ נָטַע שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִטַּע, שָׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה; שֶׁאִם הָיְתָה הַהוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח, נוֹטֵל הַהוֹצָאָה; וְאִם הַשֶּׁבַח יְתֵרָה עַל הַהוֹצָאָה, נוֹטֵל הַשֶּׁבַח. וְאִם בַּעַל הַשָּׂדֶה הוּא עַצְמוֹ אָרִיס, חָזַר לִהְיוֹת דִּינוֹ כְּאֵינוֹ עָשׂוּי לִטַּע, רַק שֶׁשָּׁמִין כַּמָּה רוֹצֶה לִתֵּן שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לִטְרֹחַ בְּעַצְמוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הָאִשָּׁה שֶׁנָּפְלוּ).
ה בַּעַל בְּנִכְסֵי מְלוֹג אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה, וְהַשֻּׁתָּף בַּשָּׂדֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בָּהּ, כְּיוֹרֵד בִּרְשׁוּת הֵן וְשָׁמִין לָהֶם וְיָדָם עַל הָעֶלְיוֹנָה. (וְע"ל ס"ס קע"ח וס"ס ת"ד).
ו הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ חֻרְבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וּבְנָאָהּ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, שָׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וְאִם אָמַר בַּעַל הַבִּנְיָן: עֵצַי וַאֲבָנַי אֲנִי נוֹטֵל, שׁוֹמְעִין לוֹ (שָׁם ד"ה). אָמַר לֵהּ בַּעַל הַקַּרְקַע: טֹל מַה שֶּׁבָּנִיתָ, שׁוֹמְעִין לוֹ. הַגָּה: וְדַוְקָא אִם הַחֻרְבָה אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִבְנוֹת; אֲבָל אִם עֲשׂוּיָה לִבְנוֹת, אוֹ בְמָקוֹם שֶׁסְּתַם חֻרְבָה עוֹמֶדֶת לִבְנוֹת, דִּינוֹ כְּמוֹ חֲצֵרוֹת, שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי רַשְׁבָּ"א (וְהָרַמְבַּ"ם פ"ו דִּגְזֵלָה) וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַשּׁוֹאֵל).
ז (רַמְבַּ"ם פ"י דִּגְזֵלָה טוּר הֵבִיאוֹ ס"ט) הַחֲצֵרוֹת הֲרֵי הֵם רְאוּיִים לְבִנְיָן וּלְהוֹסִיף בָּהֶם בָּתִּים וַעֲלִיּוֹת. לְפִיכָךְ, הַבּוֹנֶה בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה כְּנוֹטֵעַ שָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לִטַּע, וְשָׁמִין לוֹ כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּבִנְיָן זֶה לִבְנוֹתוֹ; וְהוּא שֶׁיִּבְנֶה בִּנְיָן הַמּוֹעִיל הָרָאוּי לְאוֹתָהּ חָצֵר כְּמִנְהַג אוֹתוֹ מָקוֹם. הַגָּה: (הראב"ד וּמָרְדְּכַי) וְלֹא יוּכַל הַבּוֹנֶה לוֹמַר: בִּנְיָנִי אֲנִי נוֹטֵל. הִשְׂכִּירָהּ הַבּוֹנֶה לַאֲחֵרִים וְקִבֵּל שָׂכָר, מְנַכִּין לוֹ מֵהוֹצָאוֹתָיו, אַף עַל גַּב דְּלָא עָבִיד לְמֵיגָר (רַשְׁבָּ"א ונ"י פֶרֶק הַשּׁוֹאֵל). וְאִם דָּר בָּהּ הַבּוֹנֶה, אִם חִסַּר לְבַעַל הַקַּרְקַע דָּבָר מוּעָט, צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ כָּל מַה שֶּׁנֶּהֱנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן שס"ג (מֵישָׁרִים נל"א ח"ב). רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לוֹ בַּיִת רָעוּעַ וְיָצָא מִן הָעִיר, וּבָא שִׁמְעוֹן וְדָר בּוֹ וְהוֹצִיא הוֹצָאוֹת לְהַצִּיל הַבַּיִת מִן הַנְּפִילָה וְסִיְּדוֹ וְכִיְּדוֹ, כָּל מַה שֶּׁהָיָה לְצֹרֶךְ שֶׁלֹּא יִפֹּל צָרִיךְ רְאוּבֵן לְהַחֲזִיר לְשִׁמְעוֹן, אֲבָל אֵין צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ מַה שֶּׁסִּיְדוֹ וְכִיְּדוֹ, כִּי יוּכַל לוֹמַר: אֵינִי צָרִיךְ לָזֶה, וּכְשֶׁיִּתֵּן רְאוּבֵן מַה שֶּׁחַיָּב לִתֵּן לְשִׁמְעוֹן, יֵצֵא מִן הַבַּיִת (טוּר ס"ח בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ח כָּל מִי שֶׁשָּׁמִין לוֹ, בֵּין שֶׁהָיְתָה יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה בֵּין שֶׁהָיְתָה יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה, אֵינוֹ נוֹטֵל כְּלוּם עַד שֶׁיִּשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כַּמָּה הוֹצִיא. וְאִם אָמַר: יָבוֹאוּ הַדַּיָּנִים (ל' הַטוּר הַבַּנָּאִים) וְיַּעֲשׂוּ שׁוּמַת הַהוֹצָאָה וַהֲרֵי הִיא גְּלוּיָה לְעֵינֵיהֶם וִישַׁעֲרוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים וְהַסִיד וּשְׂכַר הָאֻמָּנִים בְּפָחוֹת שֶׁבַּשִּׁעוּרִים, שׁוֹמְעִין לוֹ וְנוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן זֶה שֶׁנּוֹטֵל הַשֶּׁבַח בִּלְבַד, וְהָיְתָה יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁבוּעָה.
ט כָּל שֶׁשָּׁמִין לוֹ וְנוֹטֵל, שֶׁטָּעַן בַּעַל הַשָּׂדֶה וְאָמַר: נָתַתִּי, וְהַיּוֹרֵד אוֹמֵר: לֹא נָטַלְתִּי, הַיּוֹרֵד נֶאֱמָן, וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא נָטַל כְּלוּם, וְנוֹטֵל, שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִים לְבַעַל הַשָּׂדֶה: עֲדַיִן לֹא שָׁמוּ לְךָ, וְלֹא יָדַעְתָּ כַּמָּה אַתָּה חַיָּב לִתֵּן, הֵיאַךְ נָתַתָּ. אֲבָל אִם שָׁמוּ לוֹ וְאָמְרוּ לְבַעַל הַשָּׂדֶה: תֵּן לוֹ, וְאָמַר: נָתַתִּי, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִשְׁבַּע הַיּוֹרֵד, הֲרֵי בַּעַל הַשָּׂדֶה נֶאֱמָן, וְיִשָּׁבַע הֶסֵת שֶׁנָּתַן, וְיִפָּטֵר, שֶׁהַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ:
א סָעִיף א היורד לתוך שדה חבירו כו' עיין בתשוב' מהרא"ן ששון סימן רכ"ד:
ב סָעִיף ב א"ל בעה"ב עקור אילנך כו' עיין בתשו' מהרי"ט סי' ק"ל דף קכ"ט:
ג סָעִיף ג וידו על העליונה כו' והרא"ש והטור חולקין ע"ז:
ד סָעִיף ג מיהו אם א"ל תחלה עקור אילנך כו' הג"ה זו שייך אחר סעיף ב' וכן משמע בסמ"ע:
ה סָעִיף ה בעל בנכסי כו' עיין בתשו' רמ"א סימן פ"ו דף קע"ה:
ו סָעִיף ו ודוקא אם החורבה כו' עיין בתשו' רשד"ם סימן רכ"ז ורמ"א וסי' ש"ל:
ז סָעִיף ח כל מי ששמין לו כו' עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' רל"א:
א סָעִיף א אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה והיינו כשאר שתלי העיר כ"כ רש"י והרא"ש והביאו הב"י וכתב שתלמידי רש"י לא ס"ל הכי מאחר שירד שלא ברשות וגם עומד להסתלק ע"ש ועפר"ד:
ב סָעִיף א וידו על התחתונה פי' שאם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח אינו נותן לו בהוצאתו אלא שיעור השבח:
ג סָעִיף א סתם כרם עשוי ליטע פי' לאפוקי שדה שעומד ג"כ לזרוע וחצר עומד לבנות:
ד סָעִיף ב שומעין לו הרא"ש והרמ"ה ס"ל דאפי' עשויה ליטע שומעין לו כשאומר כן וכתב הנ"י שכן דעת המחבר והרמב"ם ודלא כמ"ש המ"מ דהרמב"ם מיירי דוקא באין עשויה ליטע ועד"ר:
ה סָעִיף ב מפני שמכחיש הארץ רש"י פי' שכבר הכחישו הנטיעות הארץ ביניקתן וכיון שהפסידו ממון לבעל הקרקע מ"ה אפי' בח"ל אין שומעין לו עכ"ל ונראה שכן דעת הרמב"ם והמחבר אע"פ שכתבו ל' שמכחיש הארץ ולא כע"ש שכתב ז"ל מפני שמכחיש הקרקע בעקירת האילנות:
ו סָעִיף ג מיהו אם א"ל תחלה עקור אילנך כו' נראה דהג"ה זו שייכא לסעיף זה שכ' כאן שאין שומעין לו לבעל האילן בבא ליקח נטיעותיו אזה כתב דבכה"ג אם א"ל בעל השדה מתחלה עקור כו' שומעין אח"כ לבעל האילן:
ז סָעִיף ד שמין לו וידו על העליונה דע דלדעת רש"י ורא"ש בכ"מ שידו על העליונה אם השבח יותר על ההוצאה נוטל בשבח כשאר שתלי העיר ואם ההוצאה יתירה על השבח נוטל כל ההוצאה אע"פ דלא נהנה כלום מ"מ הואיל וגילה דעתו דניחא ליה אמרינן אילו לא נטעה היה הוא בעצמו נטעה והוציא עליה הוצאה כזו ובעיקר הדין ס"ל להרא"ש דדוקא בשדה העשויה ליטע הדין כן והרמ"ה ורוב המפרשים ס"ל דאפי' באינה עשויה ליטע הואיל וגילה דעתו דניחא ליה בהנטיעה ידו על העליונה ובב"י כ' דהיינו דוקא כשאמר תחלה איני חפץ בהנטיעות ואח"כ גילה דעתו דניחא ליה בהן הוא דידו על העליונה אפי' בשדה שאינו עשויה ליטע והמחבר סתם הדברים כאן ועפ"ר שם כתבתי דמדברי הטור מוכח דלא ס"ל האי סברא:
ח סָעִיף ד שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה ואם השבח יתירה על ההוצאה נוטל השבח כו' (ולאפוקי הנוסח בס"י דכ' בהיפך שאם ההוצאה יתירה על השבח נוטל השבח ואם השבח יתר על ההוצאה) נוטל ההוצאה ור"ל שנוטל בשבח כשאר שתלי העיר וכנ"ל בפי' ידו על העליונה וכן הוא במיימוני פ"י דגזיל' בדפוס כ"מ וכן מצאתי במיימוני של קלף ישן נושן וכן הוגה ונדפס בש"ע בדפוס חדש הנדפסי' בקראקא וא"ת הא כתב מור"ם לעיל בסוף סי' קע"ח בהג"ה בשותף דה"ל כיורד ברשות ואפ"ה אם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא ההוצאה שיעור שבח הא כתבתי שם דהנ"י בשם רמב"ם ורא"ה כתב דשותף אף דה"ל כיורד ברשות לענין אם השבח הוא יתר על ההוצא' דנוטל בהשבח כאריס או כשתל כמבואר שם מ"מ אם הוצאה יתירה על השבח בזה אינו דומה ליורד ברשות דנוטל כל ההוצאה והשותף אינו נוטל הוצאה אלא שיעור שבח ומ"ה קאמר כיורד ברשות ולא יורד ברשות לגמרי אבל הט"ו שאיירי כאן ביורד ברשות דינו שנוטל כל ההוצאה כנ"ל וכמ"ש שם ודוק:
ט סָעִיף ה אשתו קטנה דבקטנה עשו תקנה וכמבואר בא"ע ס"ס פ"ח בטור ובדברי המחבר ע"ש בפרישה:
י סָעִיף ה והשותף בשדה כו' ע"ל סימן קע"ח בדברי הטור והמחבר:
יא סָעִיף ה כיורד ברשות כו' בסעיף שלפני זה כתבתי בשם נ"י ורנב"ר ורא"ה דלא הוה דינם כיורד ברשות לגמרי לענין אם ההוצאה יתירה על השבח וכן הדין ג"כ במוציא הוצאות על נכסי אשתו כמ"ש בת"ה בהדיא וכתבתי ל' לעיל בס"ס קע"ח אהג"ה דברי מור"ם ז"ל ע"ש. (הג"ה כתב הר"י בן הרא"ש על ששאל על ראובן שהיה לו בית שנפרץ והלך למרחוק ואמרו הקהל לסופר בנה בית לעצמך שלא יארע לנו נזק מבית ראובן וכן עשה ואח"כ בא אחר וקנה בית ראובן מבת אשתו ופסק דאע"פ שלא נודע בבירור שהבית היא של בת אשתו של ראובן מ"מ זה מיקרי יורד שלא ברשות ומוציאין מידו ונותנין למי שקנה מחורגתו של ראובן עכ"ל ד"מ ס"ס ה' ו' עכ"ה):
יב סָעִיף ו שומעין לו דבבנין ע"ג קרקע לא שייך כחשא דארע' כמו דשייך באילנות כמבואר לפני זה בס"ב:
יג סָעִיף ו ודוקא אם החורבה כו' אבל אם עשויה לבנות כו' והטור בשם הרא"ש כתב ז"ל ומסתבר לומר כן (דאין שומעין לו) היכא דלא הי' משתמש בחורבתו ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלי קפוח פרנסתו דאז ודאי תואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבנין הא לאו הכי שומעין לו:
יד סָעִיף ז ולא יוכל הבונה לומר בניני אני נוטל הטעם דאף דאין כאן טעם כחשא דארעא מ"מ כיון דאין הב"ה יכול לומר טול עציך ואבניך כיון דעשוי' לבנות כן הוא אינו יכול לומר שיטלם כיון שבנאו במקום הראוי לבנות ודאי אדעתא דהכי בנאו שיקום כאן:
טו סָעִיף ז כמו שנתבאר לעיל סי' שס"ג ע"ש ס"ז דכתב דאם השחיר את כותלי בית חדש דמגלגלין עליו את הכל גם מ"ש מור"ם לפני זה דאם השכירה הבונה כו' מנכין לו כו' כעין זה כתב הטור בסי' שס"ג ומור"ם שם בס"ה:
טז סָעִיף ז אבל א"צ ליתן לו מה שסיידו כו' בטור כתב אפי' הי' מסוייד ומכוייד ומבפנים לסיד היה הכותל מעופש ורעוע והוצרך שמעון להרוס הסיד כדי לתקן הקיר ותקנה כמו שהיה קודם לכן אפ"ה א"צ להחזיר לו כיון שיכול להיות קיים זולת הסיוד והכיוד וכיוצא בו ע"ש:
יז סָעִיף ח בין שהיתה ידו על העליונה כו' פי' גם כשיהיה ידו על העליונה צריך לישבע על ההוצאה ל"מ כשהוצאה יתרה על השבח דאז נותנין ההוצאה וכנ"ל דצריך שישבע ויטול אלא אפי' אם השבח יתר על ההוצאה דאז נוטל חלק גם בשבח היתר על ההוצאה מ"מ כיון שגם כפי ההוצאה צריך ליתנו לו צריך לישבע כמה הוציא או שיאמדו אותו הבנאים וכדמסיק:
יח סָעִיף ח ואם אמר יבואו "הדיינים כו' כן הוא לשון הרמב"ם שם "הדיינים אבל הטור הביא ל' הרמב"ם שכתוב בו יבואו "הבנאים:
יט סָעִיף ח וכן זה שנוטל השבח בלבד נראה דר"ל דאם היתה ידו על העליונה וההוצאה יתירה על השבח דהדין ליתן לו ההוצאה כמ"ש אם אומר איני רוצה ליקח היציא' יתירה על השבח בשבועה אלא אקח השבח המועט בלא שבועה ישומו לי שומעין לו ומיירי שהוא ניכר לעינים דעכ"פ יציאה היתה יתירה על השבח אלא שאין ידוע כמה ואמר ישומו לי כו' וז"ש נוטל השבח בלבד ר"ל שהוא הפחות וקמ"ל בכל זה דל"מ למימר ליה השבע וטול כדינך או לא תטול כלום וק"ל:
כ סָעִיף ט שהרי אמרי' לבעל שדה עדיין לא שמו כו' דין זה נלמד כאן מהא דאיתא בפ"ק דב"ב בבונה כותל בחצר המפסקת בין אדם לחבירו גבוה מד' אמות כו' וכתבו הט"ו לעיל ס"ס קנ"ז ע"ש ועפ"ר:
כא סָעִיף ט ואמרו לבעל השדה תן לו ע"ל סי' כ"ב וע"ש חילוק בין א"ל צא תן לו או חייב אתה ליתן לו:
א סָעִיף ט ולא ידעת כמה אתה חייב ליתן. ומשמע מזה דהטעם הדבר משום דעדיין לא שמו ואינו יודע כמה ומשום הכי לא פרע. אמנם דין זה נלמד מפ"ק דב"ב גבי כותל חצר למעלה מארבע אמות בחזקת שלא נתן עד שיבי' ראיה שנתן ואמרו משום טעמא דמי יימר דמחייבי לי רבנן ומשמע דעיקר החיוב לא ידוע ליה. ובסימן קנ"ז כתב הרמ"א דאם קבע לו בנין קבוע נאמן לומר שפרע ועיין שם דבזה משפטו גלוי עיין שם ואף על גב דלא שמו עדיין כמה חייב ומשמע דעיקר תלוי בגוף החוב שיהיה משפטו נודע וגלוי וכל שיורד שלא מדעתו אין משפטו נודע ועיין מה שכתב בסימן פ"ט סק"ד:
א סָעִיף א אומדין כמה אדם. ואפי' ההוצאה הרבה נוטל ההוצאה רק שיכול לומר עקור אילנך כמבואר בב"מ:
ב סָעִיף ב אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך נראה דדוקא בכה"ג שיכול ליקח האילנות כמה שנתן ולכך יכול לומר לו איני רוצה בהנאה זו ואיני רוצה ליהנות מזה אבל כשא"י ליקח הדבר ההוא כגון שצבע לו בגד וא"א להעביר הצבע מחויב לשלם לו:
ג סָעִיף ו עצי ואבני אני נוטל עסמ"ע ס"ק י"ג עד היכא דלא משתמש בחורבתו וכו' משא"כ אם היה משתמש דינו כמו בשדה דיכול לומר בזריעה אני חפץ ה"נ י"ל בשימוש זה אני רוצה וכן בעינן שיש לו משלו וראוי לבנות דאל"ה אין כופין אותו לשלם ואפי' לישב בו עד שישלם יציאותיו אין כופין אותו דיכול לומר אין רצוני שתשב בקרקע שלי ואם מניחו והוא אינו סותרו ומשכירו או שדר בו כבר נתבאר דהוי כגילוי דעת דניחא ליה וחייב לשלם ואם הוא בהנך גווני דאין שומעין לו היה נראה לכאורה דיורדין לנכסיו ומשלמין לו ואף דבבית ועלי' בב"מ פ' הבית ועליה קאמר הלשון דישב בו עד שיתן לו יציאותיו דמשמע דליכא כפי' אחרת רק לישב בו עד שיתן לו יציאותיו ש"ה דאמר לו לבנות והוא לא רצה משא"כ כאן דאמרינן לדעתו דודאי ניחא ליה רק תואנה הוא מבקש דאלת"ה קשה דהא ודאי דצריך לשלם דמי שיווי השכירות שהיה דר בו דהוי זה נהנה וזה חסר כיון שהיה כבר חורבא ואיכא שחרוריתא דאשיתא ואמאי לא השמיענו הפוסקים דין מחודש כזה שישב עד שיעלו השכירות כפי מעותיו וגם אינו מן הסברא שהרי הוציא מעותיו כאחת ויקבל פרוטרוט אמנם הרא"ש כתב בשם הראב"ד בב"מ דף ק"א בדין זה לשון דישב בו עד שיתן לו יציאותיו:
ד סָעִיף ח וכן זה שנוטל השבח בלבד עסמ"ע ס"ק י"ט שכ' דמיירי שהוא ניכר לעינים דע"כ היציאה היתה יתירה על השבח וכו' והוא תמוה בעיני דא"כ אמאי נקט המחבר והיתה ידו על העליונה הא בכה"ג אפילו היתה ידו עה"ת א"צ שבועה דהא הוצאה שיעור שבח נוטל לעולם אפי' בידו עה"ת ועוד דלדבריו דמיירי דניכר לעינים שההוצאה היה יתירה על השבח וא"כ אמאי צ"ל שיטול השבח לבד שהוא פחות שבשיעורים של ההוצאה הא אפילו ההוצאה גופה יכול ליטול כהפחות שבשיעורים ולפע"ד נראה דהפי' הוא כך דהנה שתל ואריס נוטל מקודם ההוצאה ובהשבח היתר על ההוצאה נוטל מחצה ולזה אם אמר היורד לא אטול ההוצאה כלל וישומו רק השבח כאילו לא היה הוצאה כלל ואטול מחצה א"צ לישבע) (ולכך הוכרח לומר שהיתה ידו על העליונה דבידו עה"ת אין לו רק ההוצאה שיעור שבח וע"כ צריך לישבע על ההוצאה:
ה סָעִיף ט היורד נאמן המחבר תפס הטעם שאומרים לו עדיין לא שמו לך והקצה"ח כתב דעיקר הטעם כיון שאין משפטן ידוע לכל כמבואר בסי' קנ"ז דבדין קבוע חייב ע"ש ולפעד"נ דכיון דקיימין כל ששמין לו ומשמע דאפי' היורד ברשות הדין כך ובירד ברשות ודאי דמשפטו נודע דחייב לשלם לו ועכצ"ל דכל כמה דלא שמו לו ג"כ אין משפטו נודע וכמו שאין משפטו נודע כמה היה חייב לו אמנם נראה בפועלים שבנו אפי' שלא ברשות וכגון שידוע שהיה מחזר אחר פועלים ושכירת פועלים יש להם שער כמה נוטלים ליום נאמן לומר נתתי וכן שער העצים והלבינים ידועים הן ויכול ליתנו ע"פ חשבין ולכך נאמן בסי' ?קנ"ז והכא מיירי בשדה שאין הזריעה והשבח ידוע לעולם בלא שומת בקיאים ולכך אינו נאמן:
א סָעִיף א ליתן. היינו כשאר שתלי העיר כ"כ רש"י והרא"ש והביאו הנ"י וכת' שתלמידי רש"י לא ס"ל הכי מאחר שירד שלא ברשות וגם עומד להסתלק ע"ש כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' רנ"ד:
ב סָעִיף א כרם. פירוש לאפוקי שדה שעומד ג"כ לזרוע וחצר עומד לבנות. סמ"ע:
ג סָעִיף ב עקור. עיין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ק"ו דף קכ"ט:
ד סָעִיף ב שומעין. הרא"ש והרמ"ה ס"ל דאפילו עשויה ליטע שומעין לו כשאומר כן וכת' הכ"מ שכן דעת הרמב"ם ודלא כמ"ש הה"מ דהרמב"ם מיירי דוקא באין עשויה ליטע. סמ"ע:
ה סָעִיף ב שמכחיש. רש"י פירש שכבר הכחישו הנטיעות הארץ ביניקתן וכיון שהפסידו ממון לבעל הקרקע מש"ה אפינו בח"ל אין שומעין לו ע"כ ונראה שכן דעת הרמב"ם והמחבר אע"פ שכתבו לשון שמכחיש הארץ. שם:
ו סָעִיף ג העליונה. והרא"ש והטור חולקין ע"ז. ש"ך:
ז סָעִיף ג מיהו. הג"ה זו שייך אחר ס"ב וכן משמע בסמ"ע. שם:
ח סָעִיף ד ההוצאה. והא דכת' הרמ"א בס"ס קע"ח בהג"ה בשותף דהוי כיורד ברשות ואפילו הכי אם ההוצאה יתירה כו' אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח כבר כתבתי שם בשם הנ"י דשותף לא הוי כיורד ברשות אלא לענין אם השבח יתר על ההוצאה דנוטל בשבח כאריס או שתלן אבל אינו כיורד ברשות לגמרי לענין אם הוצאה יתירה כו' ע"ש. סמ"ע:
ט סָעִיף ה קטנה. דבה עשו תקנה כמבואר בא"ע סי' ס"ח ס"י ע"ש ועיין בתשובת רמ"א סי' פ"ו:
י סָעִיף ב שומעין. דבבנין ע"ג קרקע לא שייך כחשא דארעא כמו גבי אילנות בס"ב. סמ"ע:
יא סָעִיף ו ודוקא. עיין בתשובת רשד"ם סי' רכ"ז ורמ"א וסי' ש"ל:
יב סָעִיף ו לבנות. וטור בשם רא"ש כת' דמסתבר לומר היכא דלא היה משתמש בחורבתו ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלי קפוח פרנסתו אז אין שומעין לו דתואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבנין. סמ"ע:
יג סָעִיף ז נוטל. הטעם כיון דאין בע"ה יכול לומר טול עציך ואבניך כיון דעשויה לבנות כן הוא א"י לו' שיטלן דכיון שבנאו במקום הראוי לבנות ודאי אדעתא דהכי בנאו שיקום כאן. שם:
יד סָעִיף ז שסיידו. בטור כתב אפילו היה מסוייד ומכוייד ומבפנים לסיד היה הכותל מעופש ורעוע והוצרך שמעון להרוס הסיד כדי לתקן הקיר ותקנה כמו שהיה קודם לכן אפילו הכא אין צריך להחזיר לו כיון שהיה יכול לקיים זולת הסיוד וכיוד וכיוצא בו ע"ש. שם:
טו סָעִיף ח הדיינים. והטור הביא לשון הרמב"ם שכתוב בו יבואו הבנאים. עיין בתשובת מהר"א ששון סי' רל"א:
טז סָעִיף ט עדיין. ע"ל סי' קנ"ז עי"א וע"ל סי' ע"ט סי"ג שחילקו שם בין אמר ליה צא תן לו או חייב אתה ליתן לו ע"ש. סמ"ע:
א סָעִיף א סתם כו'. כן פי' עשויה ליטע שראויה לאילנות יותר מלזרעים ואין נק' שאינה ראויה ליטע אלא שדה לבן ועס"ז. ריב"ש שם.
ב סָעִיף ב א"ל כו'. וכ"כ הרמב"ן במלחמות והרא"ש ונ"י וש"פ ממש"ש זיל שום ליה וידו עה"ת א"ל לא בעינא ר"ל יטול נטיעותיו ושתיק רב עד לבסוף ועוד ממ"ש גלית אדעתיך ואם איתא הא בע"כ שם ליה וצריך למנטר דלא כרז"ה אלא שהרמב"ן ורשב"א ונ"י וש"פ ס"ל דוקא בשאינה עשויה ליטע וכ"כ הרא"ש בשם רוב מפרשים אבל הוא ז"ל חלק עליהם וכ' מדקאמר זיל שום ליה והדר קאמר זיל שום כו' ש"מ דמעיקרא ידו על העליונה קאמר ועוד כ' דאי בשדה שא"א ליטע אפילו דגדר ומנטר א"א ידו על העליונה ע"ש אבל בנ"י פי' דרב לא ידע אם היתה עשויה ליטע או לא לה"ק בסתמא שום ליה וכשאמר לא בעינא אמר שמא אינה עשויה ליטע וה"ק לא בעינא דאינה ע"ל וא"ל זיל כו' וכשא"ל לא בעינא שתק שמא א"ל לא בעינא יטול נטיעותיו כנ"ל:
ג סָעִיף ב אבל כו'. כלישנא בתרא שם:
ד סָעִיף ג (ליקוט) היורד כו'. והרא"ש והטור חולקין ע"ז כמ"ש בס"ב שם (ע"כ):
ה סָעִיף ג (ליקוט) וידו על העליונה. עס"ד (ע"כ):
ו סָעִיף ג מיהו כו'. דהוי כא"ל השבע וטול שא"י לחזור בו. שם ועסי' כ"ב ס"ג שכ' דוקא בנשבע וע"ש בהג"ה:
ז סָעִיף ד היורד כו'. עבה"ג ועסי' קע"ח ס"ג. (ליקוט) היורד כו' שאם כו' ושם ס"ו היורד לתוך כו'. תוספתא פ"י דב"ק היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה היורד ברשות שמין לו וידו על העליונה כיצד ידו על העליונה אם השבח יתר על הוצאה נותן לו את השבח ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את ההוצאה (ע"כ):
ח סָעִיף ד וידוי כו'. כמש"ש גלית אדעתך כו'. וכ"ש ברשות ממש:
ט סָעִיף ד שאם כו'. כיון שירד ברשות אבל בס"ג אף דידו על העליונה אין נוטל יותר על השבח כיון דירד שלא ברשות:
י סָעִיף ד ואם השבח כו'. ר"ל כדין אריסי העיר כמ"ש בסי' קע"ח שם: (ליקוט) ואם השבח כו'. ר"ל שנוטל כשאר שתלי העיר וכמ"ש שם בעובדא דרב וידו על העליונה וע"כ כה"ג כמש"ש אומדין כו' וכמ"ש בס"א וס"ז (ע"כ):
יא סָעִיף ד ואם בעל כו'. ממ"ש בכתובות שם חזינן אי בעל כו' וה"ה כאן וער"ן שם:
יב סָעִיף ה בעל כו'. כתובות שם וכ' הרי"ף במוציא על נכסי אמר ברשות וכ"כ רש"י שם:
יג סָעִיף ה קטנה. דאלו גדולה אין לו אלא הוצאה שיעור שבח כמש"ש:
יד סָעִיף ה והשותף כו'. ב"ב מ"ב ב':
טו סָעִיף ו היורד לתוך כו' ודוקא כו' החצרות כו' למד משדה שחילוק בין עשויה ליטע או לא וע' בירושלמי ספ"ג דב"ב א"ר נסא וחרבות לא ניתנו להבנות וכ"כ בנ"י דדין בית כדין שדה אלא שס"ל דסתם חורבה עשויה להבנות אבל הרשב"א חולק ע"ז כמ"ש בס"ז בהג"ה:
טז סָעִיף ו א"ל בעל כו'. רי"ף שם: (ליקוט) א"ל בעל הקרקע כו'. ב"ק כ"א ההוא גברא כו' ופי הרשב"א משום שכירות הקרקע ואע"ג דיתמי חייבים ליתן לו יציאותיו מ"מ א"א לגבות מהן עד שיגדלו ואף כשיגדלו שמא יאמרו לו טול עציך ואבניך וכ' שם ואפי' בחורבה שעשויה להבנות ועס"ב ואף שהרשב"א חזר והקשה על פי' אינו מוכרח ע"ש (ע"כ): (ליקוט) א"ל בעל הקרקע כו'. כמו בשדה בס"ב ועמ"ש בס"ז (ע"כ):
יז סָעִיף ז ולא יוכל כו'. תלמידי רשב"א בשמו דמש"ש שומעין לו משום דחורבה אינה עשויה להבנות אבל בעשויה הרי זיכה לו מיד וא"י לחזור שחצירו קנתה לו ודלא כנ"י. ואם יוכל בעל החצר לומר תלוי בפלוגתא הנ"ל שכ' בס"ב:
יח סָעִיף ז השכירה כו'. עבה"ג ועסי' שסג ס"ה בהג"ה:
יט סָעִיף ז ראובן כו' אבל כו'. כנ"ל החילוק בין עשויה לכך או לא:
כ סָעִיף ח בנק"ח. כדין שבועת המשנה:
כא סָעִיף ח ואם כו' וכן כו'. דס"ד שם שאם כו' אלא משום אתי לאערומי:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.