א שָׁמִין הַשְּׁבָרִים בִּנְזִיקִים. אִם שָׁבַר כְּלִי הוּא אוֹ בְּהֶמְתּוֹ אֵין אוֹמְרִים: יִתֵּן לוֹ כְּלִי שָׁלֵם וְיִקַּח הַשְּׁבָרִים, אֶלָּא שָׁמִין כַּמָּה נִפְחֲתוּ דָּמָיו בִּשְׁבִיל הַשְּׁבִירָה, וְיִקַּח הַנִּזָּק הַשְּׁבָרִים, וְהַמַּזִּיק יַשְׁלִים עֲלֵיהֶם.
ב פְּחַת הַנְּבֵלָה לַנִּזָּק, וּשְׁבַח הַנְּבֵלָה חוֹלְקִים אוֹתוֹ הַמַּזִּיק וְהַנִּזָּק. כֵּיצַד, שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנְּגָחוּהוּ וּמֵת, וַהֲרֵי הַנְּבֵלָה שָׁוָה בִּשְׁעַת מִיתָה מֵאָה, וּבִשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין פָּחֲתָה וַהֲרֵי שָׁוָה פ', אֵין הַמַּזִּיק מְשַׁלֵּם אֶלָּא ק'. וְאִם הָיָה תָּם, מְשַׁלֵּם לוֹ נ' מִגּוּפוֹ. (נ"י) וְדַוְקָא שֶׁנּוֹדַע לַנִּזָּק בִּשְׁעַת מִיתָה, אֲבָל אִם לֹא נוֹדַע לוֹ, הַפְּחָת עַל הַמַּזִּיק עַד שֶׁיִּוָּדַע לַנִּזָּק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם הוּזְלָה (טוּר ס"ח). וְיֵשׁ חוֹלְקִין דִּבְזוֹלָא אַף עַל גַּב דְּלָא נוֹדַע לֵהּ הָוֵי שֶׁל נִזָּק (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הנ"ל). הִשְׁבִּיחָה הַנְּבֵלָה וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה בִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַדִּין ק"כ, הֲרֵי הַמַּזִּיק מְשַׁלֵּם תִּשְׁעִים. וְאִם הָיָה תָּם, מְשַׁלֵּם מ"ה מִגּוּפוֹ, וְזֶהוּ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן. הַגָּה: מִיהוּ, אִם הִשְׁבִּיחָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁחֲצִי שֶׁבַח הוּא יוֹתֵר מִדְּמֵי הַהֶזֵּק, לָא אָמְרִינָן דְּהַמַּזִּיק יִטּוֹל חֲצִי הַשֶּׁבַח וְיַרְוִיחַ (טוּר).
ג עַל הַמַּזִּיק לִטְרֹחַ בַּנְּבֵלָה עַד שֶׁמַּמְצִיא אוֹתוֹ לַנִּזָּק. כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁנָּפַל הַשּׁוֹר לְבוֹר וָמֵת, מַעֲלֶה הַנְּבֵלָה מֵהַבּוֹר וְנוֹתְנָהּ לַנִּזָּק, וְאַחַר כָּךְ שָׁמִין לוֹ פְּחַת נְבֵלָה. שֶׁנֶּאֱמַר: כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ, מְלַמֵּד, שֶׁהוּא חַיָּב לְהָשִׁיב אֶת הַנְּבֵלָה וְאֶת הַפְּחָת שֶׁפָּחֲתָה מִן הַחַי לַנִּזָּק; וְאִם הָיָה תָם, חֲצִי הַפְּחָת:
א סָעִיף א אלא שמין כמה נפחתו כו'. וכ"כ הטור והמחבר הדין בשואל בסי' שמ"ד וסי' שפ"ז כתבו הטור בדין ניזק משא"כ בגנב וגזלן וכמ"ש בטור והמחבר בסי' שנ"ד ושס"ב והטעה כתבתי שה דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל ודרשינן כאשר גזל וגם בגניבה דרשינן אחיי' לגניבתו אבל בניזק כתבה התורה ישיב ודרשינן מיניה דכשבא לשלם במטלטלין דיכול לשלם בכל מה דיכול להשיב אפילו סובין וכמ"ש בסי' תי"ט ע"ש:
ב סָעִיף ב ודוקא שנודע לניזק כו'. פי' דאז ה"ל לניזק לטפל במכירת הנבילה קודם שנסרח' ונפחתה מדמי' ואפילו נפלה לבור דעל המזיק מוטל להעלותה ולמסרה להניזק בדמי שווי' וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בס"ג היינו שהמזיק מחויב ליתן הוצאת שצריכין ליתן להמעלין מהבור אבל הטפול להשתדל להעלותה מוטל על הניזק וחוזר ולוקח ההוצאה מהמזיק וכ"כ בטור ובב"י שהוא הסכמת הפוסקים:
ג סָעִיף ב אם הוזלה פי' שלא נפחתה הנבילה מצד עצמה ממה שהיתה בשעת מיתה אלא שהוזל הבשר:
ד סָעִיף ב אע"ג דלא נודע לו. דבזול אין נ"מ בידיעתו דדוקא בנפחתה מחמת סרחון דרגיל להיות מחמת שהיי' אמרינן אלו ידע ודאי היה מטפל בה למכרה משא"כ בזולא דלא עלתה על דעתו שיזול:
ה סָעִיף ב ואם הי' תם משלם מ"ה. דלעולם שמין הריוח לפי השומא שהיה שוה מתחלה ומתחלה היה שוה ר' ובאותן ר' משותף המזיק בשור הניזק ברביעית דהיינו נ' כיון שהוא תם לכך אינו נוטל אלא הרביעית בהריוח:
ו סָעִיף ב וזהו וגם את המת יחצון. ר"ל שבח המת יחצון (וכ"ה בהדיא שם ברמב"ם) וילפינן מיתורא דוגם דהמ"ל ואת המת יחצון ואף על גב דאין להמזיק אלא בפחת כנ"ל יש לו חלק בהריוח דהתורה חס על המזיק כיון שהוא עצמו לא הזיק אלא שורו:
ז סָעִיף ב לא אמרינן דהמזיק יטול חצי השבח וירויח. עפ"ר ודרישה שם כתבתי והוכחתי דאף דאז אין נוטל חלק בהשבח מ"מ פטור הוא ג"כ מלשלם להניזק מה שהזיק שורו דהיינו שור ששוה ה' סלעים שנגח לשור ששוה חמשה סלעים ובשעה שנודע לו לא היתה שוה אלא ג' סלעים ואח"כ השביחה עד ששוה ל' זוז דהיינו ו' סלעים כיון דהשתא אחר שהשביח אין לו הפסד ול"ד למ"ש הטור והמחבר בר"ס שאחר זה דאם נגח השור והפחיתו ועדיין הוא חי והשביח עד ששוה כפל ממה שהי' מתחל' דאפ"ה משלם לו היזק כמו שהי' בשעת הנגיחה דשאני התם דמצי הניזק למימר לולי שנגחוהו שורך היה ריוח זה דנעשית שומן גדולה כפל ממה שהוא עתה שכן דרך הטבע שבהמה חיה נשבחת בשומן וגידול וכשהיא אינה נגוח' נשבחת יותר מנגוח' וחולה משא"כ כאן בנבילה דאף דנתיקר הבשר הוא דבר שאינו מצוי ותלוי במזל ואין לו' אלו לא המיתו היה נתיקר בכפלים דיכול להיות דבמזלו נתיקר:
ח סָעִיף ג על המזיק לטרוח כו'. כבר כתבתי דעל הניזק להעלותו מהבור עד שנודע לו שנפלה שם ונוטל דמי הוצאותיו של העלי' מהמזיק ואם לא עשה כן ונפסד השור בהבור דהוא פסידא דהניזק. וכ"כ הטור בהדיא וכתב הב"י שהוא הסכמת הפוסקי' וכאן למדונו דאם לא ירצה המזיק להעלותו ולא ליתן לו הוצאה להעלותו דצריך ליתן דמים שכל חציו דהפחת אם הוא תם ואם הוא מועד צריך לשלם דמי כל הפחת מאשר היה שוה כשהי' חי וכן משמעות הקרא כסף ישיב לבעליו והמת שגם המת ישיב המזיק ויתנהו לידו דניזק ואז יהי' לו המת בתשלומי דמי נזקו והמותר עד כדי נזקו ישלם לו בכסף אם נפל לבורו דפסוק זה בנפל לבורו כתיב וה"ה לשור מועד שנגח וק"ל:
א סָעִיף א השברים. דבניזק כתבה התורה ישיב ודרשינן מיניה דכשבא לשלם במטלטלים דיכול לשלם אפילו סובין וכמ"ש בסי' תי"ט וע"ל סי' שמ"ד ס"ב וסי' שפ"ז. סמ"ע:
ב סָעִיף ב הוזלה. פי' שלא נפחתה הנבלה מצד עצמה ממה שהיתה בשעת מיתה אלא שהוזל הבשר. שם:
ג סָעִיף ב נודע. דבזול אין נ"מ בידיעתו דלא עלתה על דעתו שיוזל. שם:
ד סָעִיף ב מ"ה. דלעולם שמין הריוח לפי השומא שהיה שוה מתחלה וזה היה שוה ר' מתחלה ובאותן ר' משותף המזיק בשור הניזק ברביעית דהיינו נ' כיון שהוא תם לכך אינו נוטל אלא הרביעית בהריוח. שם:
ה סָעִיף ב וירויח. ומ"מ פטור הוא מלשלם מה שהזיק שורו ול"ד למ"ש הט"ו בר"ס שאח"ז ע"ש דהתם מצי הניזק לו' אלמלי הנגיחה כו' שכן דרך הבהמה דנשבחת בשומן וגידול כשהיא חיה ובריאה בלא נגיחה יותר ממה שהיא נגוחה וחולה משא"כ כאן בנבלה דנתייקר הבשר שהוא דבר שאינו מצוי ותלוי במזל ואין יכול לומר אילו לא המיתו היה נתייקר בכפלים די"ל דבמזלו נתייקר. שם:
א סָעִיף ג על המזיק למרוח. עסמ"ע שכתב כבר כתבתי (לעיל סק"ב) דעל הניזק להעלותו מהבור כו' ונוטל דמי הוצאותיו על העליה מהמזיק כו' וע' בתשו' בית אפרים חה"מ סי' ל"ה שכ' דהדברי הרש"ל ביש"ש ב"ק סי' ל"א ומדברי הש"מ ב"מ דף נ"ו בשם הרמב"ן מבואר דלא סבירא ליה כמו שכתב הסמ"ע לדעת הרא"ש והטור אלא דגוף הטורח חל על המזיק ומ"מ האחריות הוא על הניזק שמיד שידע הוא צריך להשתדל לתבוע להמזיק שיעלנה ואם תבעו ונתרשל המזיק חייב ואם ידע הניזק ולא תבעו להעלותה מדשתק הא קמן דלא קפיד לשתהיה שם והרי הוא על אחריותו ופסיד אדניזק הוא ע"ש עוד:
א סָעִיף א אם כו' או כו'. שם:
ב סָעִיף ב ודוקא כו'. הרא"ש שם דהטעם ע"כ משום פשיעותא דניזק דהא בשבחא חולקים שם ואינו מוכרח דפלגא שנוטל המזיק משום דחס רחמנא עליה כמש"ש והיינו דהא קשיא כו' וכ"ת כו' אבל ל"ל חלק בנבילה כלום וכן כאן חס רחמנא וכ"ש שגוף שלו מדינא ועיש"ש שחולק ע"ז:
ג סָעִיף ב וי"א כו'. כנ"ל:
ד סָעִיף ב וי"ח כו'. עסמ"ע וכ' שם דלא גרע מגזלן דהגזילה חוזרות בעיניה ע"ש: (ליקוט) ודוקא כו'. ל"ד א' דא"ל קרנא כו' וכ' הרשב"א וא"ת מ"ש מפחת נבילה לא היא דשאני התם דה"ל לזבונה מיד דאין דרך להמתין על הנבילה אבל דרך הניזקין להמתין עד שיתרפאו וישביחו ר"ל בלא מתה וז"ש וי"א דה"ה כו' ג"כ מזה הטעם אבל הרמ"ה כ' דהטעם דה"ל לאסוקי אדעתיה שתסרחה משא"כ שם וה"ה בהוזלה וז"ש וי"ח כו' ועסמ"ע (ע"כ): (ליקוט) ודוקא כו'. עתוס' שם ד"ה לא נצרכא כו' משא"כ אם לא נודע דאמרינן קרנא דתורא כו' וז"ש וי"ח כו' דלא שייך קרנא כו' (ע"כ):
ה סָעִיף ב מיהו כו'. שם וכ"ת ה"מ כו':
ו סָעִיף ב מדמי. ר"ל ח"נ:
ז סָעִיף ג על כו'. פ' כאבא שאול משום דאחרים ס"ל כוותיה. הרא"ש וש"פ:
ח סָעִיף ג ואת כו' ואם כו'. ר"ל בין בתם בין במועד כמש"ש ט"ו א':
ט סָעִיף ג מן החי. ר"ל משעת מיתה דלא כמ"ש בהג"ה בס"ב ולשון הגמ' ל"ד א' פחת שפחתה כו' פחת נבילה א"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.