א מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות שהן קדש לי כל בכור עד למועדה מימים ימימה והיה כי יביאך עד כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ופרשת שמע עד ובשעריך ופ' והיה אם שמוע עד על הארץ כל אחת ואחת בקלף לבדה ויכתבם בכתב מיושר ובדיו בכתיבה תמה שיהא כל אות ואות מוקף גויל ומתוייג כראוי ולא יחסר אפילו קוצו של יו"ד וצריך שיכתוב בימינו אף אם הוא שולט בשתי ידיו ואם הוא איטר יד שמאל דידיה הוא ימין וא"צ לשרטט בכל שיטה ושיטה ואם ירצה לשרטט הרשות בידו ומי שאינו יודע ליישר השיטה בלא שרטוט טוב הוא שישרטט ליישר הכתב ויכתוב על הקלף שהוא מעובד לשם תפילין לצד הבשר כתב שלא על הקלף או שלא היה מעובד לשמו או שכתב במקום שער פסול ואם עבדו כותי כתב הרמב"ם שהוא פסול אפי אמר לו ישראל לעבד לשמו וא"א ז"ל הכשירו אם ישראל עומד ע"ג ואמר לו עבד לשם תפילין: ויהיה הקלף מעור בהמה חיה ועוף טהורים אפילו מנבילה וטריפה שלהן אבל לא מעור בהמה חיה ועוף הטמאים ולא מדג אפי' הוא טהור: ויהיה שלם שלא יהיה בו נקב שאין הדיו עובר עליו ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות כשר י"א אפילו ניקב כל תוכו בירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל הילכך אם ניקב כל תוכו פסול ניקב ברגל הפנימי של ה"א ואפי' לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר ניקב הרגל הימיני אם נשאר ממנו מלא אות קטנה כשר וא"ל פסול ואם נפסק אחד מהאותיות אם תינוק דלא חכים ולא טיפש יודע לקרותו כשר ואם לאו פסול כתוב בסמ"ק שאם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות ולא היתה האות ניכרת ואח"כ נטל הדיו או שלא היתה מוקפת גויל מתחלתה פסול דהוי כמו חק תוכות אבל אם כבר היתה עשויה כתקונה ונפל בה דיו יכול ליטלו וא"א ז"ל פסל גם בזה וכ"כ בסה"ת וכתב עוד שאם עשה רי"ש כעין דל"ת שאינו יכול לגרוד ולתקנו דהוי כמו חק תוכות וכיוצא בזה כתב א"א הרא"ש ז"ל מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה שאין מועיל לגרוד הדבק ולפותחה ובגרידת דבק אות לאות כתב שמותר ובהתחלת הכתיבה יאמר אני כותב לשם קדושת תפילין ואין די במה שיחשוב בלבו כך ומלבד זה צריך לכתוב כל האזכרות לשם קדושת השם: וצריך לדקדק בחסרות ויתרות שאם חיסר או יתר אות אחת מהן פסולין ונמצאו המניחים אותם מברכין בכל יום ברכה לבטלה וגם שרויים בכל יום בלא מצות תפילין ונמצא עונש הסופר מרובה לכן צריך להיות מאד ירא שמים וחרד לדברי השם יתברך המתעסק בכתיבת תפילין ובתקונם וכל פרשה ופרשה אחר שיכתבנה יקראנה היטב בכוונה ודקדוק פעמים ושלש ויחזור ויקראנה קודם שיתננה לתוך ביתה ואם יתר אות אחת יש לה תקנה שיגרוד אותה אבל חסר אין לה תקנה שאין מגיהין בתפילין שא"כ היו כתובים שלא כסדרן ואמרו במכילתין כתבן שלא כסדרן יגנזו: וצריך לדקדק בתיקון גוף האותיות שלא תהא שום אות נוגעת בחברתה ואם נוגעות יגרוד ויפרידם זו מזו וצריך שיכתוב מפי הכתב ושיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה מיהו מפני שהסופרים רגילים באלו הד' פרשיות והן שגורות בפיהם יכולין לכותבם בעל פה שלא מן הכתב: וכתב בסמ"ק שצריך להניח חלק למעלה וחלק למטה כמלא אטבא דספרי שהוא כחצי צפורן וא"א ז"ל כתב שא"צ להניח חלק אלא למעלה כדי גגה של למ"ד ולמטה כשיעור אורך הכ"ף והנו"ן ובתחילתן וסופן אין צריך להניח כלל: ויעשה השורות שוות שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת ולא יכתוב שלש אותיות חוץ לשיטה ויעשה כל פרשיותיה פתוחות דהיינו שישאיר בסוף השיטה חלק כדי ג' תיבות של ג' אותיות או בתחילתו חוץ מפרשה אחרונה שיעשה סתומה ויעשה ד' בתים מעור אחד מעור בהמה חיה ועוף טהורה אפילו מנבילה וטריפה שלהן והרמב"ם כתב שאין צריך עבוד לשמן וא"א ז"ל כתב שצריך עבוד לשמן וכ"כ רב כהן צדק וכתוב בס"ה שיכול לעשותן מקלף שגם הוא נקרא עור ומעור שליל אע"ג דחשוב כבשר לענין טומאה: ויהיו מרובעין ושחורין ואם עשאן מצבע אחר כשרים אלא שעיקר מצותן להיות שחורין יהיה החריץ ניכר בין בית לבית וכה יעשה יקח דפוס של עץ שיהיה מרובע ריבוע גמור באלכסון ארכו כרחבו ואין שיעור מפורש בתלמוד לאורך ורוחב ריבוע הבתים אלא שבשימושא רבא כתב שצריך שיהיה ארבע הבתים אצבעיים על אצבעיים ולא נהגו כן אלא עושין אורך ורוחב הבתים בלא שיעור גם גובהן וחוקק בדפוס ג' חריצין עומקן כדי רוחב הפרשיות כדי שיגיע חריץ שבין בית לבית למקום התפר ולוקח עור דק מבהמה או חיה טהורה ומרככו ומרטיבו במים ונותנו על הדפוס ומכניסו בחריצין עד שיתייבש ויתקשה ובעודו לח יעשה כמין שי"ן בולטת מקמטי העור אחת מימינו ואחת משמאלו של שמאלו שהוא ימין הקורא פירוש העומד לנגדו יעשה לה ארבעה ראשים ושל ימינו יעשה לה שלש ראשים ואחר שיתייבש ויתקשה העור יפה על הדפוס יוציא הדפוס וישארו כמין ארבעה בתים והשיני"ן ימשוך למטה עד שיגיע חריץ השי"ן ותחתיתו עד מקום התפר והעור של הדפוס יניח ארוך מצד אחד ויכפלנו על הבתים ויתפרנו עם העור הנשאר משלשה צדי הבתים עובר מכל צד והוא הנקרא תיתורא ובאותו העור שהניח ארוך מצד אחד יעשה בו גם המעברתא כיצד שיחתוך המעברתא משני צדדין שלא תהא רחבה כמו התיתורא כדי שיהא ניכר ריבוע של התיתורא ובאותה מעברתא עוברת הרצועה ועל שם כך נקראת מעברתא שהרצועה עוברת בה מצד זה לצד זה ויש שלוקחין עור עב וחזק וכופלין אותו לשנים וחותכין בכפל העליון נקב מרובע כפי ריבוע הבתים ומכניסין בו הבתים והנשאר בעור הדק של הבתים מד' רוחות פושטים אותו הנה והנה בין שני הכפלים של עור העב ותופרין אותו עמהם והוא הנקרא תיתורא ומאותו עור העב עושין גם המעברתא וטוב לעשות כן כי מחמת שהוא עב וחזק מתקיים בית מושב התפילין ותופרו וריבועו: ובתפילין של יד יעשה דפוס אחד משל עץ ארכו כרוחב הפרשיות ולוקח עור דק מבהמה או חיה טהורה מעובד לשמה ומרככו ומרטיבו במים ונותנו על הדפוס עד שיתייבש ואח"כ מוציא הדפוס וישאר הבית עשוי ועושה תיתורא ומעברתא כדרך שעשה בשל ראש ויגלול כל פרשה מסופה לתחלתה ויכרוך על כל פרשה שער של בהמה טהורה ויש כורכין על כל פרשה קלף קטן קודם שנותנין אותה בבית וכן נראה בשימושא רבא והרמב"ם פסל אם לא כרך עליה קלף או מטלית ואינו נראה לא"א ז"ל לפוסלן בכך ויתן כל פרשה ופרשה בבית שלה שתהא זקופה בבית כדרך שמעמידין ס"ת בהיכל ואם כתב כל הד' פרשיות בקלף אחד כשרים אפילו אין ריוח ביניהם ובלבד שיהא חוט או משיחה בין כל בית ובית ובשל יד כותב ארבע הפרשיות שכתב בשל ראש בקלף אחד וגולל אותן מסופן לתחילתן וכורך עליהן שער ונותן אותם בביתם ואם כתבן על ד' קלפין והניחם בבית אחד יצא ואין צריך לדבקם ואם ציפה הבתים בזהב או שעשאם מעור בהמה טמאה פסולה ואחר שהכניסם בבתים יכפול העור שהניח ארוך מצד אחד לעשות התיתורא והמעברתא כדפרישית ואחר שעשה התיתורא מרובעת ארכה כרחבה יתפור אותו בגידי בהמה טהורה בתפירה מרובעת ויעשה ג' תפירות בכל צד שיהיו בין הכל י"ב תפירות וחוט התפירה יהיה סובב משתי רוחות ויעביר חוט התפירה בין כל בית ובית ואם נפסקה התפירה בג' מקומות צריך לתפור פעם אחרת ואח"כ יכניס הרצועה תוך המעברתא ויעשה קשר של תפילין שימדוד הרצועות סביב ראשו ויעשנו שם בענין שישב על מקומו כאשר פירשתי למעלה ויעשנו כמין דלי"ת וכן יעשה בשל יד יכפול העור לעשות התיתורא ומעברתא' ויעשנה מרובעת בתפירה ובאלכסונא ומנין התפירות שלש לכל צד כמו בשל ראש ויעביר הרצועה במעברתא ויעשה קשר שתהא הרצועה עוברת בו להדקה בזרועו ובסוף הרצועה אצל הקשר יעשה קשר קטן כצורת יו"ד להשלים אותיות של שדי עם השי"ן שבבתים של ראש והדלי"ת שבקשר ויש שחותכין בסוף הרצועה אצל הקשר כצורת יו"ד: ונוהגין להעביר עור על הבית של יד לרוחב הזרוע ונוהגין כן לפי שתפילין של יד הן גבוהין וקצרין ומשימין אותם תחת הבגדים ומתנדנדין תחת הבגדים ומתקלקלין לכך נהגו להעביר רצועה עליהן לחזקן:
א סָעִיף א מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות שהם קדש לי וכו' פשוט במכילתא ובפרק הקומץ (מנחות לד:) ומ"ש כל אחת ואחת בקלף לבד היינו בתפילין של ראש אבל בשל יד כותבה כולה בקלף אחת כדאיתא בפרק הקומץ וכ"כ רבינו לקמן:
ב סָעִיף א ויכתבם בכתב מיושר נראה דהיינו משום דכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות ומטעם זה כתב במרדכי שיכתוב כתיבה גסה שלא יהא נמחק מהר וכתב מיושר נראה שר"ל כתב מאושר כלומר יפה ואפשר דהיינו לומר שיכתוב השיטות ישרות ולא עקומות וכן משמע מדברי הרא"ש בסדר תיקון תפילין :
ג סָעִיף א ובדיו בפ' הבונה (שבת קג:) תניא כתב שלא בדיו או שכתב את האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו ובירושלמי פ"ק דמגילה הללמ"מ שיהיו כתובין בעורות בדיו וכתבו הרמב"ם בפ"א וכתבו התוס' בפ"ב דמגילה (יח:) ובפ"ב דגיטין (יט.) ובפרק במה מדליקין (שבת כג.) שאומר ר"ת דדיו שמתקנים בעפצים לא מיקרי דיו מדתנן בפ"ב דגיטין בכל כותבין בדיו ואמרינן בגמרא תאני ר' חייא כתבו במי טריא ואפצא כשר משמע שר' חייא בא להוסיף על המשנה מכלל דאפצא לאו היינו דיו דמתני' וכ"כ בסמ"ג סי' כ"ה ובס"ה סימן קצ"ח והרא"ש כתב בהל' ס"ת דאינה ראיה דמי אפצא לחודיה אינו נקרא דיו אבל כשמערבין בו קומוס שקורין גומא בלע"ז נקרא דיו וראוי לכתוב בו אפי' על קלף מעופץ והרמב"ם בפי' המשנה בפ"ב דסוטה כתב שמי שאומר שס"ת הכתוב באלחיב"ר פסול הוא טועה והאריך בטעם הדבר וביאר שם המעתיק שאלחיב"ר הוא של עפצים ומטילים בתוכו קנקנתום ובפ"א מהל' תפילין כתב כיצד מעשה הדיו מקבצין העשן של שמנים או של זפת או של שעוה וכיוצא בהם וגובלים אותו בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומיבשין אותו ומצניעין אותו ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא וכיוצא בו וכותב בו שאם תמחקנו יהיה נמחק וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים א"כ מה מיעטה ההלכה שנאמר למשה מסיני שיהיו כותבים בדיו למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק כיוצא בהם שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב הרי אלו פסולים עכ"ל וכתבו שם ההגהות בשם התוס' ורבינו שמחה שהעיקר נראה שבכל דבר שיעשה אדם דיו בדבר שיתקיים ויהא ניכר על הקלף דיו הוא וכותבים בו ספרים תפילין ומזוזות עכ"ל. וזהו כדברי הרמב"ם והרא"ש וכן נהגו העולם לכתוב ספרים תפילין ומזוזות במי עפצא וקנקנתום: ומתוך דברי הרמב"ם למדנו דהא דתניא כתב את האזכרות בזהב יגנז לאו דוקא אזכרות דאפילו באות אחת משאר תיבות נמי מיפסל וכ"כ רבינו ירוחם בנ"ב ח"ב ונראה דהא דקתני אזכרות משום דהוה ס"ד דמשום דחשיבי עדיף לכתבם בזהב מבדיו קמ"ל דכל שלא כתבן בדיו פסול וכ"ש לשאר אותיות: וכתב בנמ"י כתב את האזכרות בזהב כלומר שזרק זהב על כתב השמות שנכתבו בדיו אפ"ה פסול דס"ל כתב העליון כתב ומבטל התחתון עכ"ל ונ"ל דהיינו דוקא שאינו יכול להעביר את הזהב אבל אם יכול להעבירו יעבירנו וישאר כתב התחתון מיהו באזכרות נראה דאסור להעבירו משום דהוי כמוחק את השם ולפ"ז משו"ה נקט אזכרות דבהני הוא דאמרינן יגנז דאין לו תקנה אבל בשאר תיבות אינו צריך ליגנז דמעביר הזהב וחוזר לכשרותו:
ד סָעִיף א כתיבה תמה בפרק הקומץ (מנחות לד:) וכתבתם שיהיה כתיבה תמה בפ' הבונה (שבת קג:) וכתבתם שיהיה כתיבה תמה שלא יכתוב אלפין עיינין וכו' ופירש"י תמה שלם כהלכתה:
ה סָעִיף א שיהא מוקף גויל בפ' הקומץ (מנחות לד:) כל אות שאין גויל מקיף לה מד' רוחותיה פסולה ואע"ג דתפילין אינן נכתבין אלא על הקלף נקט רבינו לישנא דאיתמר בגמרא ואע"ג דבגמ' גופא גבי תפילין אמרינן לא נצרכא אלא להא דאמר רב יהודה כל אות שאין גויל מקיף לה וכו' רב יהודה כי אמרה לגבי ספר תורה אמרה ומשו"ה נקט גויל ולקמן גבי ניקב בתוך האות וגבי גרירת דבק אות לאות יתבאר דין זה דבעינן שתהא האות מוקפת גויל בס"ד : וכתב המרדכי די"ל דלא מיפסל בדיעבד כשאינו מוקף גויל אלא דוקא באותיות של שם ואין כן דעת הפוסקים שכתבו דין זה סתם ולא חילקו בין אותיות של שם לשאר אותיות וכך הוא פשט לישנא דגמרא ונראה שטעם המרדכי משום דאמרינן במ"ס עירב האותיות או שהפסיק באמצע השם אל יקרא בו ומשמע ליה דהשם דקתני קאי נמי אעירב האותיות ושמו של הקב"ה קאמר אבל בסה"ת מפרש דהשם לאו שמו של הקב"ה קאמר אלא תיבה קרוי שם שכתב בסימן ר"ה א' שהפסיק באמצע השם פירוש שחילק תיבה אחת לשתים:
ו סָעִיף א מתוייג כראוי דין התגין כתב רבינו בסי' ל"ו:
ז סָעִיף א ולא יחסר אפי' קוצו של יו"ד פשוט בפרק הקומץ שם.
ח סָעִיף א וצריך שיכתוב בימינו כ"כ בס"ה סימן ר"ה מדאמרינן בס"פ הקומץ (מנחות לז.) וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ואפילו דיעבד פסול אם כתב בשמאל דהא תנן בפרק הבונה (שבת קג.) הכותב בין בימינו בין בשמאלו שתי אותיות ופריך הא אין דרך כתיבה בשמאל ומשני בשולט בשתי ידיו אבל באטר אשמאל דעלמא חייב ולא אימין ובענין זה צריך לכתוב ס"ת תפילין ומזוזות ומגילה דנאמר בכולהו כתיבה דאין לומר דדוקא בשבת דגמרינן ממשכן אינו מועיל כלאחר יד אבל בעלמא כשר אין סברא לומר כן שיכתוב ס"ת תפילין ומזוזות כהלכתן בשבת ולא יהיה חייב אמנם גבי שחיטה כתיב וזבחת ותנן (חולין לא.) נפלה סכין ושחטה פסולה הא הפילה כשירה אפילו כלאחר יד ואפ"ה פטור בשבת משום דהוי כלאחר יד עכ"ל ובפסק כתב וצריך לכתוב בימינו ואיטר בשמאל של עולם שהוא אליו ימין ושולט בשתי ידיו יכתוב בימין העולם וגם הרא"ש כתב בסדר תיקון תפילין שצריך שיכתבם בימינו אא"כ הוא אטר וכ"פ בסמ"ג ובספר אורחות חיים ולא כתבו אם הם פסולים בדיעבד בשכתבם בשמאל וכך הם דברי רבינו סתומים ג"כ אבל בהגהות מיי' פ"ב כתוב בשם סמ"ק שאם כתב בשמאל פסול אפילו בדיעבד:
ט סָעִיף א וא"צ לשרטט בכל שיטה ושיטה בפ"ב דמגילה (יח:) ובפ' הקומץ (מנחות לב:) והלכתא תפילין לא בעו שרטוט וכתב הרמב"ם בפ"א שהטעם לפי שהם מחופין ותניא בהקומץ (שם) ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהם מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ופריך הא מורידין עושין והא מזוזה בעיא שרטוט וכתבו התוס' וא"ת ודילמא במשרטטי וי"ל דלא היו רגילין לשרטט ס"ת ותפילין כיון דלא בעו שרטוט כדאמרינן בירושלמי פ"ק דשבת כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ומהא דאמרינן במסכת סופרים (פ"א) מסרגלין בקנים וכל יריעה שאינה מסורגלת פסולה אין ראיה דדילמא בשרטוט העליון איירי דאי אפשר לכתוב שלשה תיבות או ארבעה בלא שרטוט וכ"כ הרא"ש בהל' ס"ת וסה"ת כתב בסימן קצ"ו תפילין אינן צריכין שרטוט וא"ת הא אמרינן בריש גיטין ב' כותבין בלא שרטוט ג' אין כותבין פי' רבינו יעקב היינו שיטה עליונה או לכל היותר בגליון מארבעה צדדין ובאמצע יכתוב הרבה שורות בלא שרטוט וכן כתב בסמ"ג וצריך לשרטט התפילין ארבעה שרטוטין סביב הגליון אבל א"צ בין שיטה לשיטה וכן כתב המרדכי בפרק הקומץ וכ"כ בסמ"ק ובהגהות מיי' פ"א וכתב האגור א"ז אינו פוסל אם שרטט בין שיטה לשיטה בתפילין וה"ר שמחה פוסל עכ"ל ואיני יודע מהיכן עלה על הדעת לפסול בכך דהא לא אמרו אלא אין צריכין שרטוט ואע"פ שנקרא הדיוט לא יפסל מפני כך. ומיהו מצאתי למהר"י אבוהב שכתב בשם העיטור דלחד פירושא שרטוט בתפילין מילתא יתירתא היא ופסולה ע"כ ומ"מ הדבר מבואר שאין כן הסכמת הפוסקים:
י סָעִיף א ומ"ש רבינו ואם ירצה לשרטט הרשות בידו הוא תמוה בעיני שהרי הספרי' הנזכרים כתבו שנקרא הדיוט ואפשר שלמד כן ממה שכתב בסה"ת אחר שכתב דברי ר"ת אמנם מורי רבינו פירש דכאמיתה של תורה וכו' ודוחק לומר דמיירי בשיטה עליונה דוקא וגם תפילין לא מיקרי הדיוט אם משרטטין כיון שעושה השרטוטין כדי לכתוב ביושר ולא משום חומרא על דבר שלא יכול לבא לידי איסור עכ"ל ומשמע ליה דהכי קאמר דלא אמרו בירושלמי הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אלא כשעושה אותו בדרך חומרא אבל הכא שאינו מכוון לכך שהרי אינו דבר איסור דשייך ביה חומרא ואינו משרטט אלא כדי לכתוב ביושר שאע"פ שהוא יודע ליישר השיטה בלא שרטוט יותר נאה ויותר ישר הוא כשהוא משורטט אינו נקרא הדיוט:
יא סָעִיף א ומ"ש ומי שאינו יודע ליישר השיטה בלא שרטוט טוב הוא שישרטט ליישר הכתב כ"כ הרא"ש בהל' ס"ת ובסדר תיקון תפילין וכ"כ המרדכי אם אין הסופר יכול לכוין בלא שרטוט יכול לשרטט כל השורות וכן עושים עתה שמשרטטין כל השורות ואין בזה הדיוטות ואדרבא הו"ל זה אלי ואנוהו עכ"ל: כתב באורחות חיים לא ישרטט בשום צבע למעוטי אבר וכ"כ בסה"ת ובהגה"מ פ"א וז"ל במ"ס אומר מסרגלין בקנה אומר מורי לאו לאפוקי סכין קאמר אלא לאפוקי בעופרת וכיוצא בו שהשרטוט ע"י צבע או שחור או אדום עכ"ל:
יב סָעִיף א ויכתוב על הקלף בפ' המוציא יין (שבת עט:) משמע דהוא מסקנא דגמרא הא דתניא הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזות על דוכסוסטוס לא למצוה בלחוד הוא אלא לעיכובא לומר דתפילין דוקא על הקלף אבל על דוכסוסטוס ועל הגויל פסולים וכן משמע בפרק הקומץ (מנחות לב.) וכך הוא הסכמת כל הפוסקים ולאפוקי מהמרדכי שכתב בהלכות קטנות ותניא שינה פסול לא קי"ל הכי אלא כר' אחאי קי"ל דתניא בפרק המוציא ובפרק הקומץ שינה בזה ובזה פסול ור' אחאי מכשיר וכוותיה קי"ל דמוקמינן בפרק המוציא דרב קאי כוותיה עכ"ל ודע דבההיא ברייתא דקתני הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס מסיים בה קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שער: ונחלקו המפרשים בפירוש קלף ודוכסוסטוס שהר"ן כתב בפ' המוציא יין בשם הרמב"ם שהעור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים והחלק הדבוק לבשר נקרא קלף וכותבים בו במקום בשר ממש והחלק שלצד השער הוא הנקרא דוכסוסטוס וכותבים בו במקום שער ממש וכתב שכן דעת הרמב"ם וכן דעת הרשב"א בתשובה וכתב הר"ן שלפי סברא זו צריכים כותבי תפילין לגרור יפה הקלפים לצד השער כדי שמה שישאר יהיה תורת קלף עליו אבל התוספות כתבו שם בהפך שהחלק החיצון שהוא לצד השער הוא הנקרא קלף והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס ולפ"ז כי אמרינן דכותבין על הקלף במקום בשר היינו במקום היותר קרוב לבשר ודוכסוסטוס במקום שער היינו במקום היותר קרוב לשער נמצא שכותבין בשניהם במקום חיבורם כשהם דבוקים זה בזה וכ"כ המרדכי שם בשם רש"י והר"ן בשם הערוך וכן כתב הרא"ש בהל' ס"ת וכן כתוב בספרי הרמב"ם שלנו בפ"א וכ"כ בספר התרומה סי' קצ"ד וסמ"ג סי' כ"ד והגהות מיימון בפ"א וכתבו התוס' על זה וקלפים שלנו יש להם דין קלף וכותבין עליו לצד בשר ודלא כאומרים שקלפים שלנו הם דוכסוסטוס לפי שמגררים האומנים המתקנים אותו קליפתו העליונה ונשאר הדוכסוסטוס דא"כ היאך כותבים עליהם תפילין דמסקינן הכא דתפילין דוקא על הקלף עכ"ל וכן כתבו כל הני רבוותא שכתבו דברי התוס' וצ"ל שהטעם מפני שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו להחליקו ואפילו אם היו חולקין העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך ומצד הבשר גוררים הם הרבה עד שלא נשאר אלא הקלף לבד:
יג סָעִיף א שהוא מעובד לשם תפילין הא ודאי פשיטא שצריך עיבוד דאנן על הקלף בעינן שיהו נכתבין וכל שאינו מעובד עור מקרי ולא קלף ואע"ג דבפ"ב דמגילה (יט:) פסלינן דיפתרא דהיינו עור דמליח וקמיח ולא עפיץ ועיבוד שלנו אין בו עפצים כבר כתבו שם התוס' והרא"ש והר"ן שהסיד שאנו נותנים בקלפים שלנו מהני כעפצים וכתבו רבינו בהלכות ס"ת ומ"ש שהעיבוד צריך שיהיה לשם תפילין היינו מדאיתא בפ' הניזקין (גיטין נד:) ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילים שבו לא עיבדתים לשמה ופסלה רבי אבהו ובפרק נגמר הדין (סנהדרין מז:) אפליגו אביי ורבא דאביי אמר הזמנה מילתא היא ורבא אמר לאו מילתא היא ואוקימנא להו שם (מח:) כתנאי דתניא ציפן זהב או שטלה עליהם עור של בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אע"פ שלא עבדן לשמן רשב"ג אומר אף עור של בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן פירש"י אע"פ שלא עבדו לעור זה לשמו דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה וכתבו התוס' וקשה לר"ת דקי"ל בהזמנה הלכה כרבא ובעיבוד לשמה קי"ל כרשב"ג כדמוכח בפ' הניזקין בההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו וכו' ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס"ת דהא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש ר"ת דרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא סבר כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה משום דלא סגי בהזמנה וכתב כל זה באורך המרדכי בהלכות קטנות ועפ"ז כתוב באגור ובא"ז כתב תפילין לכתחלה צריכין עבוד לשמה ובדיעבד אם לא עבדן לשמן לפירש"י כשרים ולפי דעת ר"ח ור"ת פסולות וכן עמא דבר עכ"ל. ודעת כל הפוסקים שאם עבדן שלא לשמן פסולים וכדעת ר"ח ור"ת: ודע שכתב הרא"ש בהל' ס"ת שה"ר ברוך נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ס"ת או תפילין או אם סגי במחשבה הילכך טוב להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד ותו לא צריך וכ"כ סמ"ג בסי' כ"ה וכן כתב הגהות בשמו בפ"א ולא כתבו כאן רבינו לפי שסמך על מ"ש בהל' ספר תורה: ואם עבד לשם מזוזה נראה דודאי לא מהני לכתוב בו תפילין ולא מיבעיא לדברי האומרים מזוזה אינה צריכה עיבוד דכי עיבד לשמה לאו כלום הוא אלא אפילו לדברי האומרים מזוזה צריכה עיבוד לא מהני משום דקדושת תפילין חמורה מקדושת המזוזה כדאיתא בפ' הקומץ (מנחות לב.) אבל אם עיבד לשם ס"ת מהני לכתוב בו תפילין דקדושת ס"ת חמורה מקדושת תפילין כדאמרינן בפ' מי שמתו (ברכות כה: כו.) דבית שיש בו תפילין מותר לשמש בו ע"י שיניחם כלי בתוך כלי ובס"ת אסור עד שיוציאנו ואם אין לו בית אחר צריך לעשות מחיצה גבוה י' טפחים:
יד סָעִיף א ומ"ש שצריך שיכתוב לצד הבשר ואם כתב לצד השער פסול כבר כתבתי דבברייתא פ' המוציא יין (שבת עט:) ופ' הקומץ (מנחות לב:) תני קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שער ומשמע התם דאם שינה פסול ובירושלמי פ"ק דמגילה תניא הל"מ שיהיו כותבין בעורות וכו' וצריך שיהא כותב על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחושתו כלומר בצד תחתון שלו דהיינו במקום בשר ואם שינה פסול ודלא כמ"ש התוס' בהקומץ לחד שינוייא דאם שינה וכתב בקלף במקום שער ובדוכסוסטוס במקום בשר כשר שכל הפוסקים חולקים עליהם והסכימו לפסול:
טו סָעִיף א ואם עבדו כותי כתב הרמב"ם בפ"א שהוא פסול אפילו א"ל ישראל לעבד לשמו משום דכותי אדעתא דנפשיה עביד והרא"ש כתב בהלכות ס"ת בשם ה"ר ברוך שאם הכותי מעבדו וישראל עומד על גביו וסייעו מסייע זה יש בו ממש דכותי אדעתא דישראל עביד וכתב עוד ונהגו העם כמ"ש ה"ר ברוך כי אין עבדנין ישראל בכל המקומות וכן הדעת מכרעת וכן דעת בעל העיטור דסגי בכותי שיעבדנו לשמו ורבינו לא הזכיר שהישראל יסייע משמע דס"ל דמסייע דנקט ה"ר ברוך לאו דוקא ואפילו את"ל דדוקא קאמר כיון שבעל העיטור הכשיר עיבוד כותי לשמו ולא הזכיר שיסייע הישראל פסק כמותו ויותר נראה לומר שסמך על מ"ש בהל' ס"ת דברי ה"ר ברוך והזכיר ישראל מסייע וגם כתב בשם רב נטרונאי וכשמעבדו לשם ס"ת יסייע עמו מעט ואע"פ שגם שם כתב דברי בעל העיטור משמע דכה"ר ברוך ורב נטרונאי נקיטינן ולא הביא דברי בעל העיטור אלא לאפוקי מהרמב"ם דפסל עיבוד כותי ואפשר שבעל העיטור עצמו סובר שיסייע ישראל עמו אע"פ שלא נתפרש בדבריו וכ"כ בסמ"ג סי' כ"ה וצריך שיתן העורות בעיבוד לשמן או יסייע לכותי בשעת עיבוד לשמן וכ"כ בהגה"מ פ"א : כתוב בהגה"מ פ"א מה' תפילין וכשמסמנין הנקבים במרצע כעין אותיות אע"פ שהרבה נקל לכותי לזייף שיתן את הנקובים על שאינם נקובים וינקוב במרצע דרך הנקבים כמו שעשה הישראל מ"מ אין חוששין לזיוף דמירתת הכותי פן יכיר הישראל בטביעות עין שנתן בסימנן וכן פר"י ע"ש: עור שנעבד שלא לשמו אם יש תיקון לחזור לעבדו לשמו כתב רבינו בהל' ס"ת:
טז סָעִיף א ויהיה הקלף מעור בהמה חיה ועוף טהורים אפילו מנבילה וטריפה שלהן אבל לא מעור בהמה חיה ועוף הטמאים פשוט בפרק שמונה שרצים (קח.):
יז סָעִיף א ולא מדג אפילו הוא טהור שם בעיא דלא איפשטא ופסק לחומרא וכ"פ הרמב"ם ז"ל:
יח סָעִיף א ויהיה שלם שלא יהיה בו נקב שאין הדיו עובר עליו (שם) ובפרק העור והרוטב (חולין קיט:) כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב משמע הא אם אין הדיו עובר עליו הוי נקב. וכתב הר"י אסכנדרני בסי' ל"ו פי' נקב קטן כחודה של מחט עד כשמעביר עליו הקולמוס בדיו נסתם שאין האות נחלקה בו לשנים אינו נקרא נקב וכותבין על גביו אבל אם הוא גדול שהאות נראית בו חלוקה לשנים ודאי נקב הוא עכ"ל: וכתב עוד הר"י אסכנדרני הסופרים הזריזים עושים ג' מיני קלפים העב ביותר לכתוב בו פרשת שמע שהיא קטנה והדק ממנו לפרשת והיה כי יביאך שהיא יותר גדולה ולפרשת קדש ולפרשת והיה אם שמוע שהן ארוכות עושין קלף דק מאוד ובזה יתמלאו הבתים בשוה וזהו נוי לתפילין עכ"ל:
יט סָעִיף א ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות כשר בפ' הקומץ (מנחות כט.) אמר אשיאן בר נדבך ניקב תוכו של ה"א כשר יריכו פסול: ופירש"י תוכו. רגל פנימי: יריכו. רגל ימיני: ל"א תוכו הגויל והחלק שבתוכו והרמב"ם כתב בפ"א מה' תפילין כלשון אחרון וכ"כ בסה"ת סימן ר"ד שלשון אחרון עיקר דלשון תוכו משמע אמצעיתו דהיינו חללו דלאידך לישנא שפירש"י תוכו רגל שמאלי שהוא בפנים לא נכון הוא דמה לי ימין מה לי שמאל אבל הרא"ש כתב בהל' ס"ת שלשון ראשון עיקר דלפירוש שני קשה אמאי נקט תוכו של ה"א טפי משאר אותיות ואעפ"כ כתב רבינו כלשון שני משום דאיכא למימר חדא מהאותיות שיש להם תוך נקט ואפשר שגם הרא"ש מודה דניקב חלל שבתוך האות כשר ולא כתב לשון ראשון עיקר לדחות דינו של לשון שני אלא לומר דעל מילתיה דאשיאן בר נדבך מתיישב טפי לשון ראשון מלשון שני:
כ סָעִיף א י"א אפילו ניקב כל תוכו ובירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל ובסה"ת וסמ"ג ובמרדכי בפרק הקומץ והגה"מ פ"א כתבו דמשמע דהא דאמר אשיאן ניקב תוכו של ה"א כשר אפי' הנקב ממלא כל החלל אבל בירושלמי פ"ק דמגילה פוסל אם אין גויל מקיף האות מבפנים: ומ"ש רבינו הילכך אם ניקב כל תוכו פסול אפשר שהוא סיום דעת הירושלמי כלומר בירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל ולפי זה אם ניקב כל תוכו פסול ואפשר שהוא לישנא דנפשיה שפוסק לפסול כיון דבירושלמי פוסל ובתלמוד דידן אינו מבורר ההכשר בהדיא אבל הרמב"ם כתב סתם ניקב בתוך האות כגון תוך ה"א או תוך מ"ם וכן בשאר אותיות כשר ולא חילק בין נקב ממלא כל החלל להיכא דאינו ממלא וגם במרדכי פ' הקומץ אחר שהביא הירושלמי כתב ומיהו תלמודינו לא בעי היקף גויל בפנים וכל רבותינו שוין בדבר עכ"ל. וכן כתב סה"ת שתלמוד שלנו מכשיר לגמרי. ויש לדקדק בלשון רבינו למה כתב י"א אפי' ניקב כל תוכו כשר שהרי כל הפוסקים הושוו לומר דתלמודא דידן מכשר אפילו ניקב כל תוכו וצריך לומר דמשום דללישנא קמא דרש"י דלא איירי תלמודא בהכי כלל אין לנו אלא דברי הירושלמי דלא מכשר אא"כ מוקף גויל מבפנים וללישנא בתרא דמיירי בהכי משמע דאפילו ניקב כל תוכו כשר קאמר י"א אפי' ניקב כל תוכו דהיינו התופסים לשון שני עיקר:
כא סָעִיף א ומ"ש רבינו ניקב ברגל הפנימי של ה"א אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהו כשר היינו כלישנא קמא שכתבתי בסמוך שפירש"י אהא דאמר אשיאן ניקב תוכו של ה"א כשר וכתב הרא"ש שהוא עיקר ואשמועינן דאין שיעור לרגל הפנימי רק כשנשאר בו כל דהו ואע"פ שכל שאר הפוסקים כתבו שלשון שני עיקר רבינו כתב דעת הרא"ש לפסק הלכה משום דרביה הוא ומיהו אנן לענין הלכה לא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא"ש ז"ל:
כב סָעִיף א ניקב רגל הימיני אם נשאר ממנו מלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול שם אהא דאמר אשיאן ניקב יריכו פסול אמרינן בגמרא אמר רבי זירא לדידי מיפרשא לי מיניה דרב הונא אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול וכתב המרדכי בהקומץ דהאי שיעורא הוי לאות ה"א ודכוותא דוקא אבל אותיות פשוטות שאין להם אלא ירך אחד כגון וי"ו זיי"ן נו"ן פשוטה אי אינקיבו או איפסיקו אין שיעוריהם באות קטנה דאדרבא אם לא נשאר רק כשיעור י' פסול אלא בהיכר תינוק דלא חכים ולא טיפש וכתב עוד וכל הפשוטות יכול להיות דפסולות אפילו אי קרי ליה תינוק דלא חכים ולא טיפש כלומר דכל הניכר ונראה לעין בפשוטות שלא נשתייר בו שיעור אות אפי' קרי ליה תינוק דלא חכים ולא טיפש לא משגיחין ביה ומ"ש תחלה הוא פשוט והכי מפורש בהדיא בהקומץ דגבי איפסיק כרעי' דה"א אמרי' אם נשתייר מלא אות קטנה וגבי איפסיק וי"ו אמרי' אייתי ינוקא ומיהו כבר אפשר לפרש דשיעור דמלא אות קטנה הוי גם לאותיות פשוטות שאין להם אלא ירך אחד ומאי מלא אות קטנה מלא אות דידה כלומר מלא וי"ו קטנה או נו"ן קטנה וניכר יפה שהיא וי"ו או נו"ן:
כג סָעִיף א ואם נפסק אחד מהאותיות אם תינוק דלא חכים ולא טיפש יודע לקרותו כשר ואם לאו פסול שם רמי בר תמרי איפסיק ליה וי"ו דויהרוג בנוקבא ופירש"י וי"ו אירע במקום נקב ונראה כעין יו"ד אתא לקמיה דר"ז א"ל זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש וגו' וכתבו התוס' והמרדכי שדלי"ת הנראית כמו יו"ד יש להכשיר ע"י קריאת תינוק דלא חכים ולא טיפש וכבר כתבתי בסמוך שבדבר הפשוט אפי' אי קרי ליה ינוקא כהילכתא פסול הוא וכ"כ מהר"י קולון בסי' ש"ט וכמו שאכתוב בסימן ל"ו כתב ה"ר מנחם המאירי ניקב יריכו והוא איזה רגל שבה"א הן ימיני הן שמאלי נזכרו בו ב' תיקונים אחד נשתייר בו כמלא אות קטנה והב' כל דינוקא לא חכים ולא טיפש קוראו כתקונו ונראין הדברים על ב' תיקונים אלו שעל שני מיני נקבים הם כי תחלה דברו בנקב שהפסיק שפת רוחב הרגל שהוא עבה וניקב מקצתו מצד רחבה בשפת הרוחב אבל ארכו נשאר קיים מצד רוחב הצד האחר וקאמר דמאחר שנשתייר בארכו בלא נקב כמלא אות קטנה ר"ל דקה כגון וא"ו או יו"ד כשרה שהרי אם עשה רגל מתחלתו דק כשר ואח"כ דברו בשניקב באמצעית הרגל עד שנפסק הרגל צדו העליון מן התחתון ותיקון זה תלוי בשיהא הנקב דק כ"כ שאין ההפסק מונע הקריאה המתוקנת לתינוק בינוני עכ"ל : מצאתי כתוב בסדר גט אשכנזי בהקומץ רבה גרסינן גבי וי"ו דויהרג אייתי תינוק דלא חכים ולא טיפש ופי' התוס' דאי חכים מבין שגידף היא כלפי מעלה לאמר ייהרג ויאמר ויהרוג ויש ללמוד מכאן שיכול להראות לתינוק כל השורה וא"צ לכסות שאר האותיות: וא"ת והיכי מכשירין באיפסוק שום אות בנוקבא והא אמרינן בהקומץ (כט.) כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסולה וי"ל דלא איתמר אלא לפסול היכא שנדבקה באות אחרת אבל היכא דאיפסיק בניקבא לא והכי דייק לשון רש"י שפירש שאין גויל מוקף לה שמדובקת באות אחרת וגבי איפסיק וי"ו דויהרוג בניקבא כתב וי"ו דויהרוג אירע במקום נקב משמע דבשעת כתיבה פגע בנקב ואפ"ה כשר אי ינוקא דלא חכים ולא טיפש קרי ליה ויהרוג ועי"ל דהא דמכשרינן באיפסיק בניקבא היינו דוקא בנפסק אחר שנכתב דכיון דכשנכתב היתה כשירה שהיה גויל מקיפה מארבע רוחותיה אם ניקבה אח"כ כשרה כיון שתחלתה היה בכשרות אבל כשבתחלת כתיבתה היה שם נקב ונפסקה בו אע"פ שיש בה שיעור אות פסולה משום דמעולם לא הקיפה גויל. וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א. בתשובות הרב רבי לוי ן' חביב ז"ל כתוב הלכה למעשה בימי הסופר המובהק הרב רבי יוסף הכהן נשמתו עדן באו לפני פעמים רבות תפילין שרגל הכ"ף פשוט שלהם היה מגיע לסוף הקלף בלי היקף גויל מתחלתם ופסלתי אותם לפני הרבנים הזקנים נ"ע ע"כ סברת קצת פוסקים שכתבו כן בפירוש ולא היה פוצה פה וחולקים בדבר כלל ואע"פ שמדברי הרמב"ם אין לנו הכרח חזק לפסול מפני שכשמנה הדברים הפוסלים לא הזכיר דבר מזה אלא שנגעה אות באות הרי הירושלמי שהביא בעל ההגהה שצריך היקף גויל תוך האות כשניקב העור שם וכ"ש שצריך היקף גויל בכל צדדי האות מבחוץ וכן הוא מבואר שם בירושלמי והרב המאירי בספרו קרית ספר כתב בהדיא אם ניקב קודם כתיבה אם הדיו אינו עובר עליו פסול אבל אם ניקב אחר שכתבו אמרו על זה בגמרא ניקב תוכו של ה"א כשר ירכו אם נשתייר בו כמלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול ואמרו עוד רמי בר תמרי איפסיק ליה וי"ו דויהרוג וכו' ע"כ נראה שלדעתו גם לדעת הרמב"ם כן הוא הדין מדלא הביא סברתו כלל גם בדברי טוא"ח יש לדייק שדעתו היא כן גם הרמ"ה בפ"ב דגיטין כשבא לבאר שאין דיבוק האותיות פוסל בגט תפס במוחלט שחסרון היקף גויל מצד שניטל הגויל פסול בתפילין וס"ת כמו חסרון גויל מצד דיבוק האותיות עכ"ל:
כד סָעִיף א כתוב בסמ"ק שאם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות וכו' ז"ל סמ"ק אם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות ולא היתה האות ניכרת ואח"כ נטל הדיו או כמו כן אם לא היתה מוקפת גויל בתחילת עשייתה דאמרינן דפסולה ואח"כ נטל הדיו הוי כחק תוכות ופסולה אבל אם כבר נכתבה כתקנה ואח"כ נפל הדיו עליה יטלנה כדאמרינן בירושלמי עכ"ל והירושלמי הזה הוא בפרק היה קורא והכי איתא התם עירב האותיות אית תני כשר ואית תני פסול מ"ד כשר מלמטה מאן דאמר פסול מלמעלה כגון ארצנו תפארתנו אבל ארצך ותפארתך צריכא וכתבו הרשב"א בתשובה ופירש דהכי קאמר מלמעלה פסול לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה והילכך אם בא לגרור הרי זה כחק תוכות שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא גורדו אבל כשנדבקו מלמטה לו של תפארתנו וארצנו אחר שנגמרה צורת האות הוא שנדבקה ומתחלתה כשרה היתה ואם בא עכשיו לגורדה אין זה כחק תוכות והילכך אפילו אינו גורד כל שהוא יכול לגרוד כשר וכדרבי זירא דאמר (מנחות קג:) כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אבל ארצך ותפארתך שהכ"ף דבוקה באמצעית רגלה עם התי"ו צריכא כלומר ספק דאיכא למימר דאף היא אינה אות עד שיגמר רגל האות שבה לגמרי ואיכא למימר דינו כלמטה וכשר עכ"ל וכן הוא בתשובות המיוחסות להרמב"ן סימן רל"ז ונראה שסמ"ק היה מפרש כן הירושלמי ומשו"ה כתב אם לא היתה מוקפת גויל בתחלת עשייתה דאמרינן דפסולה ואח"כ נטל הדיו הוי כחק תוכות ופסולה כלומר שאם נדבקה האות קודם שתגמר דהיינו בתחלת עשייתה פסולה ולא סגי כשיפריד בין הב' אותיות הדבוקות דהוי חק תוכות וצריך לגרוד כל האות הנדבק ומדאמרינן בירושלמי הזה דכל שנעשית כל האות בכשרות שוב אינה נפסלת אם נדבקה למד משם סמ"ק להיכא שנגמרה האות ואח"כ נפל בה טיפת דיו דיכול ליטלו ולא מיפסיל משום חק תוכות ועוד אכתוב בדין הירושלמי הזה בסמוך בס"ד:
כה סָעִיף א וא"א פסל גם בזה שכתב בפ"ב דגיטין אם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות אינו יכול להעביר הדיו ולתקן האות דהו"ל חק תוכות וכ"כ בספר התרומה סימן ר"ה והיכא שנפלה טיפת דיו בתוך חלל אות בי"ת והיא עתה כמו פ"א אז אין שם בית עליה או טיפת דיו נפלה בחלל אות אחרת ואין שמה עליה אין תקנה למחוק הטיפה כמו חק תוכות דפסול כדאמרינן בגיטין (כ.) וכתב ולא וחקק ומוקי לה בחק תוכות או טעה יכתב דלי"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף אין תקנה למחוק החג לתקן האות וכ"כ בסמ"ג ובהגהות מיי' פ"א:
כו סָעִיף א וכיוצא בזה כתב א"א ז"ל מ"ם פתוחה שנדבקה פתיחתה ונסתמה וכו' כ"כ בתשובה כלל ג' וכ"כ בסה"ת וסמ"ג וממה שכתב רבינו אין תקנה לגרוד הדבק ולפתחה נראה דדוקא האי תיקון לית לה אבל א"צ לגרדה כולה וסגי כשיגרוד כל החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה ואח"כ יכתוב מה שגרד והוי שפיר חק ירכות וגם בספר התרומה כתב אין תקנה למחוק הדבקות בתער דהו"ל חק תוכות וכיוצא בזה כתוב בסמ"ג וכ"נ מדברי ת"ה סי' מ"ח וכן מבואר בתשובות הרשב"א והיא בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל סי' רל"ו וכן הורו גדולי הדור מהרי"ן חביב ומה"ר לוי בנו והסכימו כל חכמי שלוניק"י ז"ל לדבריהם ואע"פ שמה"ר דוד הכהן ז"ל חלק עליהם בתשבה והאריך להוכיח שצריך לגרוד כל האות אנו אין לנו אלא דברי הרבנים הנזכרים ז"ל דמסתבר טעמייהו ולפ"ז מ"ש הרא"ש בתשובה מ"ם פתוחה שנדבקה פתיחתה ונסתמה ימחוק כולה ויכתוב אחרת במקומה צ"ל דכיון שמוחק עד שמבטל צורתה מוחק כולה מיקרי ורבינו בהל' ס"ת כשכתב תשובת הרא"ש לא כתב ימחוק כולה וז"ל שם כתב א"א ז"ל בתשובה מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה אינו מועיל לגרוד הדבק ולפותחה דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר אלא גורד הסתימה ובזה נעשה האות הו"ל כחק תוכות עכ"ל משמע דכל שהוא עושה מעשה בגוף האות שנשאר אע"פ שלא מחקה כולה הוי שפיר חק יריכות ולפ"ז אם עשה רי"ש כעין דלי"ת יגרוד הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כעין רי"ש ושפיר דמי דמאחר שביטל צורת האות לא הוי חק תוכות אלא שיש לפקפק ולומר דלא דמי למ"ם פתוחה דהתם כיון שצורת נו"ן שבה נעשה בהכשר כיון שגרד החרטום שנדבק וכתבו כשר אבל גבי עשה רי"ש כעין דלי"ת שבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול אפשר דלא סגי בגרידת אחד מהם וצריך שיגרוד את כולה וכ"נ מדברי תשובת הרשב"א ואע"פ שאותה תשובה הוא ע"פ הירושלמי והפוסקים פסקו שלא כדברי הירושלמי כמו שיתבאר בסמוך בס"ד היינו משום דסברי דנגיעה פוסלת בין למעלה בין למטה וסברי דמועיל תיקון בנגיעת אות לאות אבל היכא דלא מהני תיקון אפשר דסברי שכל מה שלא נעשה בהכשר צריך לגרוד דטעמא דמסתבר הוא והכי נקטינן: כתוב בתשובות הר"י בן הרא"ש שאלת עי"ן שנכתבה במקום וי"ו מהו למחוק קצתה ותשאר וי"ו: תשובה לדעתי זה תלוי במה שכתב א"א בתשובה שמחלק בין חק תוכות לחק ירכות כי צריך שיכתוב גוף האות ולא שימחוק מקצת אחת וישאר הנשאר אות אחרת עכ"ל:
כז סָעִיף א ומ"ש רבינו ובגרידת דבק אות לאות כתב שמותר כלומר סמ"ק הכשיר בהיתה עשויה כתקנה ונפל בה דיו כשיטול הדיו ופסל בשלא היתה מוקפת גויל מתחלתה והרא"ש כתב בשתיהן להיפך דבהיתה עשויה כתקנה ונפל בה דיו ונטלו פסול ובגרידת דבק אות לאות הכשיר סתם בסדר תיקון תפילין ולא חילק בין נדבקה מתחלתה לנדבקה אחר שנגמרה ולדברי הירושלמי שכתבתי בסמוך לפי מה שפירש בו הרשב"א אם נדבקה האות קודם שתגמר לא סגי לה בגרידת דבק ואם נדבקה אחר שנגמרה אינה צריכה לא לגרוד ולא להפריד וז"ל סמ"ג וכל אות ואות צריך שתהא מוקפת גויל מד' רוחותיה ואם נגעה אות לחבירתה יועיל תיקון ולא מיקרי חק תוכות אבל בירושלמי מכשיר נגיעה אות לאות מלמטה ופוסל נוגעות מלמעלה ומסופק אם נוגעות באמצע עכ"ל אבל המרדכי בפ' הקומץ כתב הירושלמי הזה ואח"כ כתב אמנם בתלמודנו לא מפליג בין נוגע למטה או למעלה ופוסל בכל ענין אם אינה מוקפת גויל מד' רוחותיה וכתב המרדכי בשם רבינו שמשון שכ"כ רבינו אלחנן דאין לסמוך על הירושלמי וצריך היקף בין למעלה בין למטה וכ"פ בסה"ת שאם נוגעת אות לחבירתה מלמעלה או מלמטה פסולה ותיקון מועיל בה ולא דמי לחק תוכות וכ"כ בהגהות מיימון וכ"כ האגור בשם מהר"ם וכ"נ שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הזכירו הירושלמי הזה כלל וכן הלכה: והיכא שנגעו רגלי הה"א והקו"ף למעלה שהוא פסול לדעת רוב הפוסקים כמו שיתבאר בסימן ל"ו בס"ד כתב המרדכי בהקומץ דלא מהני אם הפרידו בסכין ואח"כ כתב שחזר בו הר"ץ והכשיר והגאון מהר"י קולון כתב בסי' צ"ח שבא"ז ויורה דעה משמע דס"ל דלא מהני וכדברי ר"ץ הראשונים וכ"כ האגור בשם מהר"ם דלא מהני וכן כתב הרשב"א בתשובה רגל הקו"ף הדבוק גורדין הרגל וחוזרין וכותבים וא"צ לגרוד כל האות כי הגג כדין נכתב וכ"כ בתשובה להרמב"ן סי' רל"ו וכ"כ בתרומת הדשן סי' מ"ח וטעמא דלא מהני הפרדה כשרגלי הה"א והקו"ף נוגעים למעלה כי היכי דמהני בנגיעה אות לאות משום דהתם אין הפיסול בצורת גוף האות וגבי רגלי הה"א והקו"ף הפיסול הוא בגוף צורת האות: ואם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף או פני האל"ף בפני הגג שתחתיה וכדומה לזה כתב האגור כולן פסולים ואין תקנה במחיקה או בהפרדה שנקרא חק תוכות ופשוט הוא ומיהו בגרידה מה שנעשה בפיסול סגי כמו שכתבתי בסמוך גבי רגל הה"א והקו"ף שנוגעים למעלה מיהו אם כבר כתוב לפניו אין תקנה לחזור ולתקנה משום דהו"ל כתובין שלא כסדרן: אם גוף יוד"י השי"ן והעי"ן והפ"א והצד"י נוגעים בגוף האות יותר מבמקום דיבוקן יתבאר בסימן ל"ו: כתוב בהגה"מ פ"א אם נדבקו האותיות יחד מותר לתקנם ולא הוי חק תוכות מ"מ אם כתב לפניו אח"כ אין תקנה לתקנם דמאחר דכתב אין שמה עליה אם אח"כ יתקנם התיקון הוא עיקר כתיבתן והוי שלא כסדרן ובפ"ב כתב בשם הרמ"ך והנה הר"ם פסל לתפילין בשביל שלא היו מקצת יודי"ן שעל האלפי"ן ושעל השיני"ן ושעל העייני"ן ומקצת רגלי התוי"ן נוגעים לגוף האות ואמר דלא גרע מקוצו של יו"ד דמעכב ובעינן כתיבה תמה ושלימה ולא שבורה אכן שוב אמר שיכול לתקנה רק כשנעשו תחילה דתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרות אותן אז יכול לתקן תיקונים אלו וכה"ג אפילו אחר שנכתבו כל הפרשיות ולא הוי שלא כסדרן עכ"ל ודברים הללו של הר"ם שאמר שיכול לתקנם כתב הגאון מהר"י קולון בשורש ס"ט ובעל ת"ה בסי' מ"ח ונראה דהרא"ש נמי סבר דאחר שנכתבו כל הפרשיות יכול להפריד אותיות הדבוקים ולא הוי שלא כסדרן מדכתב בסדר תיקון התפילין וכל פרשה ופרשה אחר שיכתבנה יקראנה וכו' ואם אות נוגעת בחבירתה יגרוד ביניהם ויפרידם זו מזו וכתבו רבינו בסמוך אלמא דאחר שכתב כל הפרשה יכול להפריד אותיות הדבוקות וכ"נ ממ"ש ואם יתר אות אחת יש תקנה שיגרוד אותה אבל אם חיסר אין תקנה כי אין תולין בתפילין ונמצא כתיבתן שלא כסדרן ואמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו עכ"ל וכ"כ ג"כ הרמב"ם דאלמא כל שאינו כותב בידים אלא ע"י גרידה נתקן לא הוי כותב שלא כסדר והכי דייק לישנא דקתני כתבן שלא כסדרן דמשמעבכותב שלא כסדרן הוא דיגנזו אבל גורד שלא כסדר לא ומיהו היכא דרגל ה"א וקו"ף נוגעין למעלה כתב הרא"ש בהל' ס"ת דבתפילין אין להם תקנה לפי שצריך לכתבן כסדרן ובעל ת"ה כתב בסי' מ"ח די"ל דלא פליג אהר"ם דשאני הני דאין להם תקנה במחיקה לחודה שיפרידנה מגגה משום דהוי חק תוכות ואפי' בס"ת דלא קפדינן אכסדרן פסול אלא אם בא לתקן צריך לכל הפחות למחוק כל הרגל ולחוור ולכתוב וכה"ג ודאי הוי כתיבה שלא כסדרן אבל ביודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן והעייני"ן ורגלי התוי"ן שאינן נוגעין לגוף האות אפשר דס"ל להרא"ש נמי כהר"ם דמצי לתקן ולא הוי שלא כסדרן ואע"פ שכתב דאכישר דאשר"י קאי נמי אהא דכתב בתר הכי דצריכין היודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן להיות דבוקים ור"ל דבהני נמי א"א לתקן בתפילין ופליג אמהר"ם מ"מ מדבריו משמע שיותר נראה לו לומר דלא פליג וז"ל הר"י אסכנדרני אם כתב בתפילין ומזוזות אות אחת חלוקה לב' אותיות כגון צד"י שכתבה יו"ד נו"ן או שי"ן שכתבה עי"ן יו"ד או חי"ת שני זייני"ן אינו יכול לחברם אח"כ שנמצאו כתובים שלא על הסדר וכ"כ הרא"ש על ה"א וקו"ף שדבקו בתפילין שאין להם תקנה בתיקון כי צריך לכתבן כסדרן הרי שפסל לתקן אפי' הקו"ף אע"פ שאין דיבוקה מדמה אותה לאות אחרת כ"ש פירוד שמדמה לשתי אותיות אבל אם היה הפירוד בשאר אותיות שאין פירודן מדמה אותן לאות אחרת כגון אות תי"ו או אל"ף שלא חיברן יש שפסקו שנראה שיכול לחברן ואין בזה משום שלא כסדרן כיון שקודם שנתקנו היה להם שם אותה האות ולא שם אחר כיון שקודם תקנתן ינוקא דלא חכים ולא טיפש מצי קרי להו אלא שלא נדבקו כדינא והביאו ראיה מירושלמי פ"ק דמגילה תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות דבעינן בהו והיו שיהיו נכתבות על הסדר משמע מהכא תליה דוקא הוא דמיפסל אבל לתקן אות בעלמא ש"ד עכ"ל: כתב המרדכי בס"פ הקומץ שכתב רבינו שמשון ודלא כפר"י שמתיר להפריד אותיות של שם ורבינו כתב בהל' ס"ת סי' רע"ו דיכול להפריד וא"צ אח"כ להעביר עליו קולמוס לקדשו והם דברי הרא"ש בתשובה וכדאי הם ר"י והרא"ש לסמוך עליהם: אותיות ותיבות שנמחקו קצת כתוב בתה"ד שאם רישומן ניכר כל כך שיוכל תינוק דלא חכים ולא טיפש לקרותם יפה שרי להעביר קולמוס על הכתב להיטיבו ולחדשו שלא יתמחק יותר כיון דעכשיו הכתב כשר הוא ומה שיוסיף עליו אינו אלא לשמרן שלא יתקלקלו לא חשיבא כתיבה שלא כסדרן: וכתב הר"י אסכנדרני שמצא כתוב בו בשם הרא"ש וכתב על זה אבל מי שכותב דלי"ת דומה לרי"ש אין יכול לתקנה אח"כ בקולמוס דאין כאן כתיבה על הסדר כיון שלא נעשית בתחלה כתקנה וכן אם כתב חי"ת כעין ה"א שוב אינו יכול לדבקה ולתקנה בדבר מועט שמאחר שאין שם האות המיוחד לו נרשם בו מתחלה נמצאת כתובה שלא כסדרן כתב הריב"ש בתשובה שלדעת הרמב"ן בפ"ב דגיטין בס"ת תפילין ומזוזות אם נכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת אפילו בלא נגיעה פסול ודברי הרמב"ן כתב הר"ן בפירוש ההלכות בפרק הנזכר:
כח סָעִיף א ובהתחלת הכתיבה יאמר אני כותב לשם קדושת תפילין ואין די במה שיחשוב כך ומלבד זה צריך לכתוב כל האזכרות לשם קדושת השם בתחלת הלכות ספר תורה כתב הרא"ש שה"ר ברוך נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ס"ת או סגי במחשבה הילכך טוב הוא להוציא בשפתיו ותו לא צריך וכן כשמתחיל לכתוב ס"ת יאמר ספר זה אני כותב לשם קדושת תורת משה ותו לא צריך אמנם בשעת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם כדאמרינן בהניזקין (נד:) כל ספר שאין האזכרות שבו כתובין לשמן אינו שוה כלום אלמא אע"פ שכל כתיבת התורה בעינן לשמה יש מעלה אחרת בכתיבת השם ובריש הלכות תפילין כתב וצריך שיאמר שכותב לשמן והאזכרות יכתוב לשם קדושת השם ע"כ וכ"כ בסמ"ג סימן כ"ה וכתיבה נמי לשמה צריך מדאמרינן בהניזקין (שם) אזכרות שלו לא כתבתים לשמן וכו' ואמרינן בפרק השולח (גיטין מה:) גבי רשב"ג שמתיר ליקח ס"ת שכתבו א"י ומקשה עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי בתמיה. וכשיכתוב צריך שיאמר בפירוש בתחלת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל ואזכרות שלו לשם קדושה כי שמא אין די במחשבה וכן כתוב בסה"ת ומ"ש הרא"ש בשעת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם נראה דלאו דוקא שצריך הוא להוציא בשפתיו בשעת כתיבת האזכרות כמו שצריך בתחילת הכתיבה דמאי שנא ואע"פ שרבינו ג"כ כתב בהלכות ס"ת בכל פעם שכותב שם צריך לחשוב שכותב לשם קדושת השם לישנא דהרא"ש נקט ולאו דוקא וז"ל ספר ארחות חיים כשכותב אחד מהאזכרות צריך שיכוין לכתוב אותם לשם השם אלהי ישראל ושיוציא בשפתיו ואם לא עשה כן אין להם תקנה ולפי דעת בעל התרומות אינו צריך שיאמר בפירוש אלא בתחלת הכתיבה אבל מחשבה ודאי בעי על כל שם ושם וכן דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל. ויש לתמוה עליו שכתב כן בשם הרמב"ם שהרי הרמב"ם דבריו סתומין כדברי הגמרא ואין בהם הכרע וגם מ"ש בשם בעל התרומה אינו מכוון שהרי מסופק הוא אי סגי במחשבה: כתב הר"י אסכנדרני יש מי שפסק שצ"ל כן בהתחלת כתיבת כל פרשה ע"כ ואין נראה כן מדברי הפוסקים אלא כשיאמר בהתחלת כתיבת כל הפרשיות סגי: כל משפטי כתיבת השם כתב רבינו בספר יו"ד סימן רע"ו ושם יתבאר בס"ד:
כט סָעִיף א וצריך לדקדק בחסרות ויתירות כו' עד ויפרידם זו מזו הכל ל' הרא"ש בסדר תיקון תפילין וכתיבתן ומ"ש ואם יתר אות אחת יש לה תקנה שיגרוד אותה פשוט הוא ומ"ש אבל אם חיסר אין לה תקנה שאין מגיהין בתפילין וכו' כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א: וכתב הר"י אסכנדרני ז"ל סופרי תפילין כתבו שצריך לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה שלא יהא עליו דיו יותר מדאי ויפסיד וכן יזהר קודם שיכתוב כל שם ושם בתפילין ומזוזה לקרות כל מה שכתב כדי שלא יבאו לידי גניזה על ידו. ואחר שישלים הפרשה יקראנה כולה בדקדוק היטב ואח"כ יכתוב פרשה שניה וכן בשניה יבדוק בין כל שם ושם וכשישלימנה יחזור על כולה קודם שיתחיל שלישית וכן ברביעית ולמה יחזור לדקדק ולהגיה כל פרשה אחר שישלימה מפני שאם ימצא טעות בשום פרשה לא היא לבדה נפסלת אלא כל מה שאחריה ג"כ נפסל על ידה משום דא"כ היה שלא כסדרן ופסולות משום דכתיב והיו בהוייתן יהו וי"א שראוי להקדים ג"כ פרשת של יד קודם לשל ראש מפני שמוקדמים בפסוק ומיהו אם לא הקדים לא פסול וכ"כ בב"ש וכתב עוד דקשר של ראש יעשה קודם של יד כסדר אותיות שהשי"ן נעשה ראשון ואח"כ הד' ואח"כ הי' ומלבד מה שקרא כל פרשה לעצמו כמה פעמים יחזור ויקראנה בעת שמניחה בבית שמא תתחלף לו פרשה בפרשה עכ"ל ומ"ש שיזהר קודם שיכתוב כל שם לקרות כל מ"ש וכו' כ"כ המרדכי בשם א"ז ומ"ש וצריך לדקדק בתיקון גוף האותיות הוא מה שיבואר בסימן ל"ו:
ל סָעִיף א ומ"ש ואם נוגעות יגרוד ויפרידם זו מזו נתבאר בסמוך וז"ל ארחות חיים בשם ה"ר יונה מצאתי שאם השמיט הסופר אות א' או לא עשה צורת האות כתקנה שלא יוכל לגרוד אותה ולתקנה אם לא יגרוד כל מה שכתב מן הטעות ולמטה אבל אם גרד כל מ"ש מן הטעות ולמטה ש"ד ובלבד שלא יגרוד אחד מן השמות שאינם נמחקים ע"כ וכתב הרמב"ם מותר לכתוב השם על מקום הגרד ועל מקום המחק בס"ת תפילין ומזוזה ובעל התרומה אוסר לכתוב שום כתיבה על מקום הגרד בתפילין עכ"ל אורחות חיים: וז"ל ספר התרומה תניא גבי ס"ת טעה בשם גורד מה שנכתב וכותב השם על הגרד ר' יוסי אומר מוחק וכותב על המחק כשהוא לח שייך לומר מוחק וכשהוא יבש שייך לומר גורד ר' יצתק אומר תולין ובירושלמי דסוף פ"ק דמגילה אמרינן תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות ולא מפליג בין שם לשאר תיבות א"כ אסור להגיה שום אות בתפילין ומזוזות וגם שלא לכתוב לא על המחק ולא על הגרד דהא לעיל בהלכות ס"ת לא נתבאר איזה עדיף עכ"ל. ולענין הלכה נקטינן כדברי הרמב"ם דלא שבקינן פשיטותיה דהרמב"ם משום ספיקיה דבעל התרומה: וכתב הר"י אסכנדרני ז"ל וכשבא למחוק לא ימחוק בעודו לח אלא אחר שיתייבש בטוב אצל האש כי אז ימחק בטוב ובקל ולא ישאר לו רושם אח"כ כשיכתוב עליו וכתב עוד מ"מ יש מחקים שפוסלין כגון שהיתה תיבה שדינה להיות חסרה וכתבה הסופר מליאה שעכשיו אם גרד אות היתר נחלקה התיבה לשנים ופסולה ואל יקשה לך מוי"ו דחמור דהוה גהיט מתפילי דרבא דאיתא בהרואה (נו.) דמשמע דכשרים היו התפילין מדמונה זו בכלל הרעות שגרם בר הדיא ע"י פתרונותיו ואם איתא טבא היא ליה שמנעו מלהניח תפילין פסולים דהתם הסופר אחר שכתבו מלא הרגיש בעצמו שקלקל ומחק היתר וכתב רי"ש דחמור על מקום המחק אמנם אם אירע בזה לתפילין אחר שיצאו מיד הסופר לפעמים אפשר לתקן ולפעמים אין להם תיקון כיצד בפרשה ראשונה אמר שאר זבח שדינם להיות חסרים וכתבן מלאים ולא תקנם מתחלה אין להם תיקון אח"כ שנמצאת תיבה נחלקה לשתים ואם ימחוק רגל הרי"ש ואחורי הבי"ת וידחיק אותם למקום האות שנמחקה פסולים מפני שבמחיקת רגל הרי"ש והבי"ת ביטל צורתן וכשחזר וכתבן נמצאו כתובים שלא כסדרן ופסולין והה"נ למאדך לטטפת מזוזת שבשמע ובפרשת והיה אם שמוע נתן הטבה אתם חסר וי"ו אלו וכיוצא בהם אין בהן תיקון כלל אמנם במה שאפשר למחוק היתר ולהמשיך האות הסמוכה לה מבלי שיקלקל צורתה הראשונה זה ודאי מותר כגון שהיה התיקון תלוי בבי"ת או בכ"ף או בדלי"ת או ברי"ש שאפשר להמשיכן מעט למלאות מקום הגרידה לפי שאין צריך לגרוד מהאות ההוא כלל אלא להאריכה מעט ובאותו האריכות אין האות מתקלקל בזה כגון לאבותיך שכתבו מלא בוי"ו מוחק הוי"ו וממשיך הבי"ת מעט וכן העבודה שכתב מלא בוי"ו או יביאך שכתב ביו"ד וכן כיוצא בהן אמנם יש להסתפק במצות הראשון אם כתבו מלא ומחק אח"כ הוי"ו אם מועיל אריכות הצד"י למטה אח"כ או דילמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כשתי תיבות אע"פ שדבוקה מלמעלה וכן נותן שמשפטו להיות חסר וכן הוצאך אם כתבו מלא ביו"ד בין צד"י לאל"ף ומ"מ כל שנראית כשתי תיבות הרי זה פסולה עכ"ל:
לא סָעִיף א וצריך שיכתוב מתוך הכתב וכו' ומיהו מפני שהסופרים רגילים באלו הד' פרשיות וכו' יכולים לכותבם בע"פ שלא מן הכתב פ"ב דמגילה (יח:) ופרק הקומץ (מנחות לב:) אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב ומסקינן דתפילין ומזוזות נכתבין שלא מן הכתב מ"ט מיגרס גריסין ופירש"י שגורות הן בפי הכל ויש לתמוה על רבינו למה כתב כאן צריך שיכתוב מתוך הכתב כיון דאסיקנא דתפילין נכתבין שלא מן הכתב וכמו שכתב הוא עצמו בסמוך ואפשר לומר שכתב כן ללמדנו שאם נמצא איזה סופר שאין פרשיות הללו שגורות בפיו אסור לו לכתוב אות אחת אפילו אותו מקצת ששגור בפיו שלא מן הכתב:
לב סָעִיף א ושיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה כ"כ בסה"ת סי' קצ"ח וטעמא משום דאיתא בפרק הקומץ (מנחות ל.) עד וימת משה הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב ואע"פ שיש ספרים שאין כתוב בהם רק ומשה כותב מ"מ לספרים דגרסי משה אומר צריך ליזהר שלא יהא אחר מקרא אותו והוא כותב על פיו עד שיחזור הוא אחריו בפיו וכן לתפילין ומזוזות והמתע"ב עכ"ל וכ"כ התוספות וסמ"ג כתב סתם ואסור לאדם אחר להקרות לסופר אלא א"כ חוזר הכותב וקורא בפיו קודם שיכתוב שלא יטעה כדגרסינן בפ"ק דב"ב (טו.) הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב וכ"כ המרדכי בפרק הקומץ בהל' קטנות וכ"כ בסמ"ג ובהגהות מיי' ומשמע מדברי סמ"ג דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד אינו נפסל בכך והר"י אסכנדרני כתב על דברי רבינו ושיקרא כל תיבה וכו' הרב כתב סתם אבל בסמ"ג מוקי לה במי שכותב מפי אחר ואינו מעתיק מתוך ספר ונראה דהה"נ למי שכותב על פה ואינו מעתיק מתוך ספר ואולי שמפני זה נקט לה הרב סתמא משום דרוב כותבי תפילין ומזוזות כותבין אותם ע"פ עכ"ל: כתב בפ"ק דמס' סופרים אינו רשאי לכתוב אלא א"כ יודע לקרות וכתבו המרדכי בסוף הל' תפילין:
לג סָעִיף א וכתב בסמ"ק שצריך להניח חלק למעלה וחלק למטה כמלא אטבא דספרי בפרק הקומץ (מנחות לב.) אמרינן הכי גבי מזוזה וכתב הרא"ש בהלכות מזוזה פירשו הגאונים שהוא כחצי ציפורן ובסה"ת סימן כ"ה כתב שי"א הטעם משום לכתוב צואר למ"ד בשיטה עליונה וכ"ף וצד"י פשוט בשיטה אחרונה ואם כן בתפילין נמי צריך ריוח מהאי טעמא ע"כ וזהו דעת הרא"ש שכתב בסדר תיקון התפילין וצריך שיניח חלק למעלה כדי גגה של למ"ד ולמטה כשיעור הכ"ף והנו"ן ע"כ ומפני שלא הזכיר אטבא דספרי ולא כחצי ציפורן עלה על דעת רבינו שהוא שיעור אחר ולכן כתב וא"א ז"ל כתב שא"צ להניח חלק למעלה אלא כדי גגה של למ"ד וכו' ואין הדבר כן אלא הכל שיעור אחד כמו שכתבתי ובא"ח כתוב צריך להניח מלמעלה ולמטה כמלא אטבא דספרי ושיערו הגאונים כמלא אחיזת חצי ציפורן י"א שצריך להניח מלמעלה אחר השלמת למ"ד ומלמטה אחר השלמת צד"י וי"א דלא צריך אלא שיעור מצומצם וה"ר יונה פסק כדעת הראשון עכ"ל:
לד סָעִיף א ובתחלתן וסופן א"צ להניח כלל וכ"כ הרא"ש בסדר תיקון התפילין וקשה שבהל' מזוזה כתב ויראה שצריך להניח בתחלתה כדי לגול היקף כיון שנכרכת מאחד כלפי שמע כמו בס"ת למ"ד לתחלתו הוא נגלל ומ"ש תפילין שא"צ להניח כלל וכ"כ בא"ח שהר"י בר שניאור מצריך בתפילין להניח בתחילה כדי לגול כל היקף ואפשר שטעמו של הרא"ש מפני שכתוב בסה"ת סימן ר"ה דגבי מזוזה א"צ ריוח בתחלתה מדנהגו העולם לכתוב במזוזה לצד שחור שד"י כנגד חלק בין פרשת שמע לוהיה אם שמוע ועושים נקב קטן בקנה חלול שהמזוזה בתוכו ונקב יש בעץ כדי שיהא שם שד"י נראה מבחוץ ואם צריך גליון חלק בתחלתה כדי לגול הקיפה א"כ אין השם נראה מבחוץ וה"ה בתפילין שא"צ עכ"ל וכ"כ המרדכי בשם ר"ץ ומתוך שראה הרא"ש דבמזוזה שנתפרש בה בגמרא שיעור ריוח למעלה ולמטה ולא נהגו העולם להניח כלל בתחלה כתב בסדר תיקון תפילין דא"צ להניח כלל בתחלה בתפילין ובסוף אפי' במזוזה סובר שא"צ להניח שהרי לא כתב דנראה שצריך להניח אלא בתחלתה וכדיהיב טעמא מפני שנגללת לתחלתה :
לה סָעִיף א ויעשה השורות שוות שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת כ"כ הרא"ש בסדר תקון התפילין וכ"כ בסמ"ג וסמ"ק וכ"כ בסה"ת סי' ר"ה וז"ל וצריך שיהיו כתיבת השיטין שוה באורך דאע"ג דגבי מזוזה שלש שתים וא' שהולך ומקצר השיטין ואם עשה כמו שורה אחת גדולה ואחת קטנה הכל כשר שמא בתפילין אינו כן עכ"ל:
לו סָעִיף א ולא יכתוב ג' אותיות חוץ לשיטה כן כתוב בסמ"ק ובהגהות מיי' פ"ב וטעמא מדאמרינן בהקומץ (ל.) דבס"ת אם נזדמנה לו תיבה בת ה' אותיות לא יכתוב שתים בתוך הדף וג' חוץ לדף אלא כותב ג' תוך הדף ושתים חוץ לדף משמע להו דה"ה לתפילין וביאור דברי רבינו כך הוא בתחלה כתב שיזהר שיעשה השורות שוות שלא תהא יוצאה שום שיטה אפילו אות אחת יותר מחברותיה ואח"כ כתב שאם יהיה מוכרח לעשות שום שיטה יוצא מחברותיה יזהר שלא יהיו ג' אותיות חוץ לשיטה ומיהו ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד נראה דלא מיפסלי בהכי דהא ס"ת לא מיפסיל בהכי כמבואר בדברי רבינו בספר יורה דעה סימן רע"ג ובדברי הרמב"ם בפ"ז: ודע דהא דשרי לכתוב ב' אותיות חוץ לשיטה דוקא כשאינם תיבה אחת אבל אם הם תיבה אחת כגון את או על וכיוצא בהן לא יכתוב חוץ לשיטה כמבואר בטוי"ד סימן רע"ג ועוד נתבאר בטור הנזכר סימן רע"ו שאותיות השם צריך שיהיו כולם בתוך הדף ולא יצא מהם כלל חוץ לדף: רע"ג וכ"כ ב"י:
לז סָעִיף א ויעשה כל פרשיותיה פתוחות חוץ מפרשה אחרונה שיעשנה סתומה כ"כ הרא"ש בסדר תיקון תפילין וכ"כ המרדכי וספר א"ח וכ"כ הרמב"ם בפ"ב וז"ל וצריך ליזהר בפרשיות שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה פסולין ושלשה פרשיות הראשונות כולן פתוחות ופרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה עכ"ל וקשיא לי מדאמרינן בהקומץ (לב.) דמזוזה עושה פרשיותיה סתומות ואם עשאן פתוחות כשירה מפני שאינה סמוכה לה בתורה והשתא בתפילין בשלמא פרשת קדש ופ' והיה כי יביאך שהן סמוכות זו לזו בתורה דין הוא שאם שינה פסול אבל שמע ופרשת והיה אם שמוע כיון שאינן סמוכות בתורה אמאי פסול אם שינה ושמא כיון דבקצת פרשיות אם שינה פסול לא מפלגינן בינייהו. ומ"ש רבינו דפתוחה היינו שישאיר בסוף השיטה חלק כדי ג' תיבות של ג' אותיות כלומר והפרשה שאחריה יתחיל בראש שיטה ואז נקראת פרשה זו המתחלת בראש שיטה פרשה פתוחה הוא בין לדברי הרמב"ם בין לדברי הרא"ש אבל מ"ש או בתחלתו דהיינו לומר שאם לא נשאר בסוף שיטה חלק כשיעור לכתוב ט' אותיות לא יתחיל פרשה שאחריה בראש שיטה אלא יניח חלק כדי לכתוב ט' אותיות ושם יתחיל זהו דוקא לדעת הרא"ש בהל' ס"ת אבל לדעת הרמב"ם בפ"ז כל כה"ג סתומה היא ונהגו שפ' קדש לי ופ' והיה כי יביאך ופ' שמע מתחילין בראש שיטה ובסוף פ' קדש לי ובסוף פ' והיה כי יביאך מניחין חלק כדי לכתוב ט' אותיות ובכוף פרשת שמע אין מניחין חלק כלל ואם מניחין הוא פחות מכדי לכתוב ט' אותיות ופרשת והיה אם שמוע מתחילין באמצע שיטה עליונה ומניח לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות ונמצא שג' פרשיות הוו פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש ובפרשה אחרונה נוהגים כדברי הרמב"ם ודלא כהרא"ש משום דא"א לעשותה שתהיה סתומה לדעת שניהם ותפסו דברי הרמב"ם עיקר: וכתב ה"ר אברהם אסאן הסופר ז"ל שהרב הגדול מורינו כמה"ר יצחק דיליאון ז"ל בהסכמת חכמי דורו פסל כל התפילין שהיו בספרד שהיו פרשיותיהם ע"פ דעת הרא"ש מפני שהס"ת היו פתוחות וסתומות שלהם ע"פ דעת הרמב"ם נמצא שהעולה לקרות בתורה עם תפילין שפרשיותיהם כדעת הרא"ש הוא מעיד כנגד הס"ת ונעשית תורה כשתי תורות ח"ו עכ"ל : וכתב מהר"י אבוהב ז"ל שאע"פ שפרשת קדש אין ניכר שהיא פתוחה לפי שאין כתוב קודם לה דבר באינך דאפשר לתקוני מתקנים ופרשת קדש תקרא פתוחה לפי שהיא התחלת התפילין ואין קודם לה דבר וכ"כ מהרי"ן חביב ז"ל שמצא בקרית ספר לה"ר מנחם לבית מאיר שהפרשיות שבראשי הספרים שבתורה אין מקום לכללם לא בפתוחות ולא בסתומות לפי שהם תחלת ספר ע"כ וכן יש לדקדק מדשתק הרמב"ם מלזכרם והתחיל יהי רקיע פתוחה וכן בואלה שמות התחיל מויקם מלך חדש וכן בשאר ספרים לא זכר הפרשיות הראשונות וכן בנדון שלנו כיון שהתחלת התפילין מפרשת קדש אין צורך לעשות בה סימן אחר לפתיחתה רק שיתחיל לכתוב בראש שיטה ראשונה של עמוד ראשון וגלוי וידוע לכל שהיא פתוחה כיון דבין להרמב"ם בין להרא"ש תחלת שיטה הוא סימן פתוחה וראוי ליזהר בסיום פרשת קדש ובסיום פרשת והיה כי יביאך שתהיה כל אחת מהם באמצע שיטה ופתוחות והיה כי יביאך יהיה נודע מב' תנאים הא' כי מימים יתומה סוף קדש יהיה באמצע שיטה ר"ל שישאר חלק כדי ט' אותיות הב' שיתחיל והיה כי יביאך בראש שיטה ראשונה של עמוד שני וכן סוף פרשת והיה כי יביאך באמצע שיטה ופרשת שמע בראש שיטה ראשונה של עמוד ג' הנה נתבאר מזה דרך ישרה לעשות סימן פתוחה בכל אחת מג' פרשיות הראשונות והוא שוה אליבא דהרמב"ם והרא"ש אמנם לעשות פרשת והיה אם שמוע סתומה אליבא דתרוייהו הוא נמנע מפני שכיון שאינו יכול לכתוב בעמוד אחד סוף שמע והתחלת והיה אם שמוע אם כן לדעת הרמב"ם הוא הכרח שיתחיל והיה אם שמוע מאמצע שיטה ולדעת הרא"ש זהו ציור פתוחה ויצטרך לדעתו שבעמוד והיה אם שמוע יניח שיטה א' חלק בתחילת העמוד ואח"כ בשיטה שניה לא יתחיל בראש שיטה והיה אם שמוע והמנהג היותר מרווח שראוי לנהוג ללכת שרוב הגליות נהגו כמותו בדבר זה להתחיל פרשת והיה אם שמוע באמצע שיטה ראשונה של עמוד אחרון כי זה ציור סתומה לדעתו הרמב"ם ועכ"פ צריך ליזהר כשיסיים ובשעריך שהוא סוף פרשת שמע שלא יעשה כמו בסוף ב' הפרשיות הקודמות שמסיים בהן באמצע שיטה כדי להורות על פתוחות הפרשיות הסמוכות להן אבל ובשעריך שבסוף שמע יהיה בסוף השיטה ממש להורות על סתימת פרשת והיה אם שמוע וכתב עוד שאע"פ שלדעת הרא"ש זו היא צורת פתוחה אין לחוש מפני כך לעשות שני זוגי תפילין דכל כה"ג סמכינן על בעל העיטור שכתב שכל ד' פרשיות שבתפילין יעשה פתוחות : כתב בהגהת סמ"ק בשם רבינו יחיאל דבשל ראש שהם ד' קלפים אין להקפיד בסדר כתיבתן מיהו נהגו ג"כ להקפיד כותבי תפילין עכ"ל וכתבו האגור וכ"כ בכלבו בשם הר"ף וכ"כ בספר א"ח וכתב מהר"י אבוהב ז"ל שמטעם שמחלקים בין של ראש לשל יד בזה הוא מפני שמאחר דשל ראש הם בד' קלפים אין ניכר בהם אם הם פתוחות או סתומות ע"כ ואיני יודע מה ענין היכר פתוחות וסתומות לענין כתיבה כסדרן ולענין דינו של רבינו יחיאל דבר תימה הוא בעיני דכיון דתניא במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו הא נמי שלא כסדרן הוא וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שלא חילקו בין של ראש לשל יד בכך ובהדיא כתב רבינו בסימן ל"ד גם לר"ת צריך לכתבן כסדר שהם כתובים בתורה שהוא קדש והיה כי יביאך וכו' וכן כתבו התוספות והרא"ש והמרדכי וסמ"ג והתרומה ז"ל וכן הלכה:
לח סָעִיף א ויעשה ד' בתים מעור אחד בפרק הקומץ (מנחות לד:) תניא כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור אחד וכתוב בספר התרומה פי' שיהיו הד' בתים מחוברים יחד מעור אחד או שמא מד' עורות ובלבד שיהיו תפורים זה לזה וטוב ונכון לעשותן מעור אחד עכ"ל:
לט סָעִיף א ומ"ש מעור בהמה חיה ועוף טהורים בפרק ב"מ (כח:) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפילין תפילין בהדיא כתיב בה למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך אלא לעורן ופירש"י לעורן עור דפוס שלהן שהכתבים של פרשיות מונחין בו ופריך והא אמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ופירש"י וכיון דאות של שם נכתב בקמטין שלו מותר בפיך בעינן ומקרא נפיק ואסיקנא אלא לרצועות:
מ סָעִיף א ומ"ש אפילו מנבילה וטריפה שלהן בפ' שמונה שרצים (קח.) אמרינן דנבילות וטריפות דטהורות מן המותר בפיך הוא וכותבין על עורות שלהן:
מא סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם שא"צ עיבוד לשמן כ"כ בפ"ג דעור שמחפין בו אינו צריך עיבוד כלל דאפי' עשהו מצה כשר ומקומות הרבה נהגו לעשות אותן בעור מצה:
מב סָעִיף א ומ"ש רבינו שהרא"ש כתב שצריך עיבוד לשמן בהל' תפילין אהא דת"ר ציפן זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות ואע"פ שלא עיבדו לשמה רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדנו לשמן כתב הרא"ש בהלכות ס"ת כתבתי דהלכה כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה הילכך הקלף והרצועות ועור הבתים כולם צריכין עיבוד לשמן וכ"כ סמ"ג וכ"כ בסה"ת וז"ל וכן עור הבתים והרצועות צריך עיבוד לשמן דברייתא דציפן זהב בעור הבתים מיירי ולהרמב"ם צ"ל שהוא מפרש דאע"ג דרישא דברייתא מיירי בעור הבתים סיפא מיירי בקלף שנכתבים בו וברצועות ולא בחפוי כיון דלחפות הבתים א"צ עיבוד דכל שהוא מעור מצה הוא יותר חזק אין לומר שיהא צריך עיבוד לשמה: ב"ה א"נ שהוא פוסק כת"ק: ולענין הלכה כיון דרבים פליגי עליה דהרמב"ם וגם כי פשטא דברייתא משמע כוותייהו הכי נקטינן ומיהו היכא דלא אפשר למצוא חיפוי הבתים מעובד לשמה מוטב לסמוך על דברי הרמב"ם מלהתבטל ממצות תפילין:
מג סָעִיף א וכתוב בסה"ת שיכול לעשותן מקלף שגם הוא נקרא עור דהא תניא יכתבם על ד' עורות ומעור שליל אע"ג דחשוב כבשר לענין טומאה וטעמא משום דלא גרע מעור עוף דכשר כדאיתא בפרק שמונה שרצים (שם) אע"ג דלגבי טומאה חשיב כבשר וכתב עוד שי"א דעור שליל הוא יותר הגון למצוה כי לא נעבדה בו עבירה שלא היה בו תשמיש של זכר ונקיבה וכ"כ סמ"ג והמרדכי (וכ"ה בהג"מ תפילין):
מד סָעִיף א ויהיו מרובעין בפרק הקומץ (מנחות לה.) תניא תפילין מרובעות הל"מ אר"פ בתפרן ובאלכסונן ופירש"י ובאלכסונן שיהא ריבוען מכוון ארכו כרחבו כדי שיהא להם אותו אלכסון שאמרו חכמים כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונן ולא יהא ארכו יתר על רחבו שאפילו יש להם זויות פסולים וכתבו התוספות יש שאינם מרבעים אלא מקום מושבם ושמא צריך הבתים של ראש מרובעים כשארבעתם דבוקים וכן בית של יד ובדברי הרמב"ם מבואר בפ"ג שהבתים צריך שיהיו מרובעים שכתב במעשה התפילין ליקח עץ מרובע ארכו כרחבו כגבהו ואם היה גבהו יותר על רוחבו או פחות ממנו אין בכך כלום ואין מקפידין אלא על ארכו שיהא כרחבו והרא"ש כתב דפוס של ד' בתים של ראש וכן דפוס של יד יהא מרובע וגם למטה בית מושבן יהא מרובע וכ"נ מדברי רש"י וכ"כ בסה"ת ובסמ"ג וכתבו שאין ראיה גמורה מתוך ההלכה שיצטרך שיהיו מרובעין כשהן ארבעתן יחד מ"מ מוכיח בשימושא רבא שהן מרובעות דקאמר מייתי אעא טבא תרתין אצבעי על תרתין אצבעי אבל בבית אחד לבדו אינו צריך ריבוע וגם בגובה הבתים אין קפידא בריבוע וכן תפילין של יד יש להם דין זה וצריך ריבוע בתפירה וכן בעור התיתורא וכן בגוף רוחב הבית בראשו עכ"ל וכתבוהו הגהות מיי' בפ"ג וז"ל המרדכי תפילין מרובעות הל"מ לכאורה משמע דקאי אגוף הבתים בין אשל יד בין אשל ראש לאפוקי מאותם שעושים של יד בדפוס עגול מלמעלה רק שמרבעים התיתורא מלמטה ואדרבה ע"כ הברייתא מיירי בגוף הבתים שהם עיקר התפילין ומתוך הגי' דרי"ף משמע דשל יד אינה לגמרי מרובעת דארכן חצי אצבע אמה ורחבן כרוחב אצבע ומשמע דהא קרי ריבוע שיש להם זויות ואין נראה אלא לגמרי מרובעין כיון דלא אשכחן בהדיא אין להקל בדבר אלא ע"פ ראיה ברורה עכ"ל: מצאתי בתשובה אשכנזית אע"ג דגבי ציצית קי"ל שאם ניתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר כשיעור מן הקרן כשר דהיינו דוקא בציצית דכתיב ועשו להם ציצית כלומר בשעת עשייה דוקא קפיד קרא אבל תפילין מרובעות הל"מ וכל שעתא בעינן שיהיו מרובעות עכ"ל :
מה סָעִיף א ושחורים ואם עשאן מצבע אחר כשרים בפרק הקומץ שם אהא דאמרינן רצועות שחורות הל"מ כתבו התוס' יש עושים בתים של תפילין מעור לבן דלא נאמר שחורות אלא ברצועות וכ"כ האגור בשם הרשב"א וכ"כ הרא"ש וכתב עוד מ"מ נוי תפילין הוא שיהיה הכל שחור ובספר התרומה רצועות שחורות הל"מ ושמא ג"כ עור הבתים צריך להיות שחור והמרדכי כתב שדקדק ר"י מהגמרא שהקציצה בעינן שחור כמו הרצועות :
מו סָעִיף א ויהיה החריץ ניכר בין בית לבית בפרק הקומץ (שם) אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר רב דימי אמר כיון דמינכר תו לא צריך ופירש"י וצריך שיגיע חריץ שבין בית לבית עד מקום התפר למטה כלומר עד בית מושבו דהיינו תיתורא והרא"ש כתב שי"מ שחריץ של שי"ן דהיינו חודה של שי"ן למטה יגיע עד איחוי התפר וכפירוש זה נראה ונהגו כשני הפירושים להגיע חריץ השי"ן וחריץ הבדלת הבתים עד התפירה לחומרא כאביי דלא כרב דימי עכ"ל וכתב הרמב"ם שאם לא היה החריץ מגיע למקום התפר כשר והוא שיהא ניכר החריץ כדי שיהיו ד' ראשיה נראים לכל וטעמו מדתניא בהקומץ ואם אין חריצן ניכר פסולות משמע דכל שהוא ניכר כשר בכל גווני וא"כ כי אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר למצוה אמר כן ולא לעכב ואע"פ שהמרדכי נסתפק בזה הרמב"ם פשיטא ליה:
מז סָעִיף א וכה יעשה יקח דפוס של עץ וכו' עד ועושה תיתורא ומעברתא כדרך שעשה בשל ראש הכל הוא לשון הרא"ש בסדר תיקון תפילין ומ"ש ריבוע גמור באלכסון כלומר לערך אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא ועמד שם עוד שר"י דקדק דשיעור רוחב תפילין הוה לכל הפחות יותר מאצבע דאם לא היו רחבות אלא אצבע א"כ יש מקום בראש להניח ג' תפילין וא"כ למה שנינו בפרק המוצא תפילין (עירובין צה.) שמכניסן זוג זוג ולא ג' ג' וטעמא דשימושא רבא כיון דאמרינן מקום יש בראש להנית ב' תפילין וציץ היה רחב שתי אצבעות ומונח במקום תפילין ושערו היה כראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין מסתמא אותו מקום של תפילין היו שתי אצבעות כרוחב הציץ והאידנא שאין עושים הבתים רחבים ב' אצבעות לפי שהתיתורא והמעברתא רחבים ואם היו הבתים רחבים ב' אצבעות מלבד התיתורא והמעברתא לא היה מקום בראש להניח ב' תפילין וחזינא בפרק המוצא תפילין דעם התיתורא והמעברתא יש מקום בראש להניח ב' תפילין ה לכך נהגו לעשות אורך ורוחב הבתים בלא שיעור וגם גבהן עכ"ל וכתב המרדכי בשם רבינו שמשון שיש להחמיר בדבר אחרי שלא נתבאר השיעור מפי התלמוד שאל אביך ויגדך ויש לחוש לדברי הגאונים וכ"כ בסמ"ג והתרומה שרוחב הבתים לכתחלה ב' אצבעות כדאיתא בשימושא רבא ולא נהגו כן וזה לשון העיטור דכתב בשימושא רבא לשל ראש מייתי אעא תרי אצבעי על תרין אצבעי ובשל יד מרובע אורכא דידיה כחצי אורכא דאצבע ופותיא דידיה כפותיא דאצבע בכל הני מילי תמיה לן ומסתברא כרבינו אלפסי שלא קבען בהלכותיו ומדת קומתו לא שמענו ואם רצה לעשות קומתן כרחבן או פחות או יותר יעשה עכ"ל ובספר א"ח אחר שהביא דברי התוס' כתב וז"ל רב האי כתב דפוס של תפילין אין לו שיעור יש שעושה גבהו שלשה אצבעות ויש מוסיף ופוחת וכן מנהג הגאונים והחכמים ואבות ב"ד כיון שמניחים אותן בגילוי ויש להם שבח להניחן מניחים אותן גבוהים יותר מג' אצבעות וכן הנהיג הרב המובהק במקומינו כמנהג הגאונים אבל החכמים והתלמידים ותלמיד בפני רבו שאין מדרך ארץ לגלות תפילין בפני רבותיו מניחין תפילין קטנות כשיעור אצבע ומחצה תחת מצנפת שלהם מפני דרך ארץ שלא ישוו עצמם לרבותם בפני רבותם ונראין כעזי פנים וחוששין לעונש מפני שהתפילין דרך כבוד דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' וכו' ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש עכ"ל: ומ"ש רבינו ובעודו לח יעשה כמין שי"ן בולטת וכו' בפרק הקומץ (שם) אמר אביי שי"ן של תפילין הל"מ וכתבו התוס' בשם שימושא רבא דשי"ן דימינא ג' רישי ודשמאלא ד' רישי ואי אפיך לית לן בה וכתב הרא"ש דימינא ושמאלא דמניח קאמר וכ"כ המרדכי והמנהיג וכ"כ הרמב"ם וכ"כ בסה"ת ומ"ש נמ"י דשי"ן של צד ימין היא של ד' ראשים ושל שמאל של ג' ראשים צ"ל דימין ושמאל דקורא קאמר וז"ל סמ"ג אמר אביי שי"ן של תפילין הל"מ יעשה מימין הקורא בקמט עור דפוס הבית שי"ן וכן מכאן ומכאן דימינא תלת רישי דשמאלא ד' רישי כי' שני יודי"ן יעשה בתוכה כדאי' בשימושא רבא עכ"ל וכתוב בספרי הדפוס על זה ואני הנקדן אומן לעשות תפילין קשה בעיני פי' זה של שני יודי"ן לפי הטעם ששמעתי על ב' שיני"ן מג' רישי ומד' רישי שהוא כנגד ב' כתיבות שיש לנו כתב הלוחות וכתב ס"ת כתב הלוחות היה כתיבה שוקעת שנאמר חרות על הלוחות הרי שכל האותיות היו מן האויר נמצא שיש לשי"ן ד' דפנות לג' אוירות היא שי"ן לד' ראשי"ן של קמטים ונעשה שי"ן מג' אוירות ואם היו שם שני יודי"ן לא תהיה בגופו שי"ן לפי שהראש אמצעי צריך שיגיע עד שולי הבתים בכתיבה נפרדים (ספרדים) וכן לשוקעת והשניה כתיבה בולטת היא כתב ס"ת שכתבו משה שהוא בולט על הקלף לפיכך שי"ן של ד' ראשין כנגד שי"ן של קדש היא ראשונה לבתים כמו שכתב הלוחות קודם לכתב ם"ת ועוד שהוא כתב הבורא ראוי להיות ראשון וכן קבלתי מכל מלמדי כי קדש כנגד שי"ן לד' ראשין ואם כדברי המחבר נאמר שכתב הלוחות על ימין המניח ומ"מ קבלתי שאין קפידא בהם ואין פסול אם החליף עכ"ל: כתוב בא"ח לפיכך עושין שי"ן יותר משאר אותיות כדי לרמוז הימים שאדם מניחם בשנה שהם ש' וכתב עוד יזהר שלא לעשות השי"ן בדפוס שאם עשאה לא יצא מפני שהוא כחק תוכות וכ"כ ה"ר יונה והרשב"א עכ"ל ומדברי הרמב"ם והרא"ש ורבינו נראה קצת לדקדק כן שלא כתבו שיעשה השיני"ן בדפוס ושמעתי שהאשכנזים נזהרים בכך שמקמטים העור במלקט ע"י כפילה שכופל מהעור עד שנעשים סעיפי השיני"ן בחקיקת ירכות אבל אנו נוהגים לעשות השיני"ן בדפוס וגם בא"ח כתוב שי"א שאין לחוש בזה ופוק חזי מאי עמא דבר עכ"ל : כתב הר"י אסכנדרני ז"ל הטעם הנכון לשי"ן של תפילין מפני ששם ההי"ה בא"ת ב"ש עולה ש' והיינו מצפ"ץ וע"כ נאמר וראו כי שם ה' נקרא עליך שאין נראה מבחוץ אלא השיני"ן : ומ"ש רבינו והשיני"ן ימשוך למטה וכו' כבר נתבאר בסמוך: ומ"ש והעור של דפוס יניח ארוך מצד אחד ויכפלנו על הבתים ויתפרנו עם העור הנשאר וכו' והוא הנקרא תיתורא בפ' הקומץ (שם) האי תיתורא דתפילי הל"מ וכתב הרא"ש פי' תיתורא הוא עור הנכפל למטה לכסות פי הבתים והוא בית מושב של תפילין ונראה כעין דף של גשר ומלשון רש"י משמע שהבתים והתיתורא של עור אחד הן והעולם לא נהגו כן לפי שעור הבתים דק ועור התיתורא עב וחזק וכופלים אותו לשנים ועושים נקב מרובה בכפל העליון ומכניסין בו הבתים והכפל התחתון מכסה את פי הבתים עכ"ל ובמרדכי כתוב שקשה לר"י על פירש"י ושנראה לו כפי' הגאונים שמביא עור רחב וכופל העור תחת התפילין להיות להם גשר וזהו כמו שנהגו העולם וזהו שכתב רבינו ויש שלוקחין עור עב וחזק וכופלין אותו לשנים וכו':
מח סָעִיף א ומ"ש ובאותו העור שהניח ארוך מצד אחד יעשה המעברתא גם זה שם האי מעברתא דתפילין הל"מ ופירש"י דהיינו כשכופל עור התיתורא בצד השלם ומניח בו באמצע להכניס בו הרצועות ונקרא מעברתא על שם שהרצועות עוברות בתוכו ואינם קבועות בתוכו ומעבירן מצד זה לצד זה:
מט סָעִיף א ומ"ש שחותך המעברתא משני צדדין וכו' כבר כתבתי שהוא לשון הרא"ש וגם בספר התרומה כתוב כן:
נ סָעִיף א ויגלול כל פרשה מסופה לתחלתה כ"כ הרמב"ם בפ"ג וכן כתבו הרא"ש והמרדכי וסה"ת וכתבו דטעמא משום דילפינן ממזוזה דאמרינן בהקומץ (לא:) כורכה מאחד כלפי שמע:
נא סָעִיף א ויכרוך על כל פרשה שער של בהמה טהורה בפרק ב"מ (כח:) ובפרק שמונה שרצים (קח.) תניא הל"מ הוא שתפילין נכרכות בשער בהמה וחיה טהורים וכתב בשימושא רבא שצריך שיהיה שער זה של עגל כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא דכתיב המעט לכם עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו וכתב הרמב"ם שכך נהגו. וכתב הר"י אסכנדרני ז"ל אם לא מצא של עגל יעשה בשל פרה או של שור וירחוץ השער היטב בתחלה עד שיהיה נקי: וכתוב בספר הזוהר פ' בא ששער זה צריך שיראה חוץ לבתים והאריך בסוד הענין וכתב מאמר זה ה"ר מנחם מריקנט בסוף פ' בא אל פרעה:
נב סָעִיף א ויש כורכין על כל פרשה קלף קטן כתב הרא"ש דאיתא בשימושא רבא שנותנין על קלף הפרשיות קלף אחר וכורכו בו ושמא בשל יד קאמר אם כתבו בד' עורות דאיכא מ"ד צריך לדבק ע"כ והרמב"ם כתב שכורכין הפרשיות במטלית וכתב שאם לא כרך פסולים וטעמו מדגרסי' בירושלמי פ"ק דמגילה הל"מ שיהיו כתובין בעורות וכו' וטולים במטלית וסובר הרמב"ם דהיינו לומר שכורכין מטלית על פרשיות התפילין ומאחר שהוא הל"מ ודאי שהוא מעכב אבל הרא"ש כתב בסדר תיקון תפילין ותימא הוא דכריכת מטלית תעכב ובצרפת ובאשכנז לא נהגו לכרוך עליהם לא מטלית ולא קלף אלא כורכין שער סביבותם והירושלמי דפ"ק דמגילה כתב בעה"ת דאין ראיה משם דלא איירי בהכי אלא מיירי כשיש קרע בקלף וקאמר שישימו מטלית או קלף על הקרע וידביקנו בדבק וכן מוכח במס' סופרים (סוף פ"ב) עכ"ל: והמרדכי כתב שיש שהיו רוצים לפסול כשכורך קלף או מטלית על הפרשיות משום דאין בית החיצון רואה את האויר ואין לפסול מהאי טעמא וכו' ובסוף דבריו העלה פוק חזי מאי עמא דבר דהלכה רופפת בידי וכבר נהגו כשימושא רבא וכתב הרמב"ם שבתחלה כורכים הפרשה במטלית ועל המטלית שער. וכתב סמ"ג עליו ודבר זה להפך בירושלמי דמגילה פ"ק הל"מ שיהיו כתובין בעורות וכו' וכורכין בשער וטולין במטלית וכן הוא בשימושא רבא וי"ל לדעת הרמב"ם דכיון דמוטב לכרוך השער על המטלית מלכרוך השער על הפרשה ואח"כ לטלות במטלית דאז לא יהיה המטלית מיושב על הפרשה כמו שהוא כשכורך השער מעל למטלית יש לנו לומר דירושלמי ושימושא לא אתו אלא לאשמועינן שצריך שיהא שם כריכת שער וטליית מטלית אבל לא לענין שיהא קפידא על הסדר וכ"כ בסמ"ק וא"ח והגה"מ פ"ג ובכלבו דאין קפידא על כריכת המטלית אם תהיה קודם כריכת השער או לאחר כן וכתב האגור ומנהג לעשות כדברי שניהם כורכין בשער מתחלה וטולין במטלית או בקלף וחוזרין וכורכין ע"כ: כתוב בסמ"ק ובא"ח ובהגה"מ פ"ג שיש שמקפידין שאין כורכין אותן אלא בקלף כשר ע"כ ואיני מוציא להם טעם דהא בברייתא טולין במטלית תניא ובמטלית לא שייך כשר ופסול וא"כ כל קלף חזי שפיר לכרוך ומיהו אפשר לומר דכל מילי דתפילין בעינן מן המותר בפיך והילכך אם בא לכרכן בקלף צריך שלא יהא מדבר פסול אבל במטלית דלא שייך בו פסול ש"ד:
נג סָעִיף א ויתן כל פרשה ופרשה בבית שלה שתהא זקופה בבית וכו' כן כתב הרא"ש בסדר תיקון תפילין וכ"כ המרדכי וז"ל ומכניסן מעומד בבתים ראש הפרשה תחלה דרך הנקב כדי שיהו ראויין לקרות כמו שהן מונחין והתוספות כתבו בפרק הקומץ (מנחות לג.) גבי מזוזה וכן פרשיות של תפילין נמי היה אומר ר"ת שיניח מושכב ולא מעומד ומשמע דלפירש"י אינה מניחה אלא מעומד וכן נראה מדברי המרדכי שם שזהו דעת רש"י וכיון דכל הני רבוותא חולקים על רבינו תם כוותייהו נקטינן וכתב הר"י אסכנדרני ז"ל קודם שיניח כל פרשה בבית שלה יעיין ויסתכל להיכן תחלת הקלף שהוא פתיחת הפרשה נוטה כי זה הכלל שתהא פתיחת הפרשה לעולם לצד ימין בהכנסת הפרשיות לבתים דבכה"ג יעמדו האותיות כהלכתן כי אם תהיה הפתיחה לצד שמאל בהכנסת הפרשיות לבתים אז יעמדו האותיות הפוכות הרגלים למעלה וראשיהם למטה עכ"ל וכתוב בתרומת הדשן סימן מ"ט דכיון דאמרינן שצריך שהפרשיות יהיו מונחין כסדרן כנגד הקורא קפדינן בהו שראשי הפרשיות מונחין כך בבתים שיהא פונה כלפי חוץ נגד הקורא אם היה בא לפתחו ולקרות בהם יהיו מונחים לפניו כהלכתן ע"כ וכ"כ בא"ח צריך להעמיד הפרשה מעומד הגליון עליון תחלה שזהו שורה עליונה וגליון התחתון לצד פה הדפוס ע"כ. ובסמוך אכתוב שדעת העיטור שאין לחוש לזקופות וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר דבר זה ומ"מ נכון לחוש לכתחלה לדברי הנך רבוותא שמצריכין להכניסן זקופות:
נד סָעִיף א ואם כתב כל הד' פרשיות בקלף אחד כשירים אפילו אין ריוח ביניהם ובלבד שיהא חוט או משיחה בין כל בית ובית בהקומץ (לד:) תניא כתבן בעור א' והניחן בד' בתים בעור אחד יצא וצריך ליתן ריוח ביניהם דברי רבי וחכמים אומרים אין צריך ושוין שנותן משיחה או חוט בין כל אחת ואחת ופי' רש"י וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות כשיכתבם שלאחר שכתבן בעור אחד חתך מלמעלה העור כעין ארבע אצבעות והניחם בארבע בתים והיה מדובק למטה עור אחד כדי שתהא פרשה אחת בבית אחד ביניהם בתוך הד' בתים של עור האחד שנותן חוט או משיחה בין כל בית ובית עכ"ל ורבינו ירוחם כתב ואם כתבם בעור אחד כשרים אפילו אין ריוח ביניהם אם נתנם בארבעה בתים ולפ"ז צ"ל דהא דאמר ר' צריך שיתן ריוח ביניהם לא אכתיבה קאי דלחכמים נמי צריך ליתן ריוח בין פרשה לפרשה כדי שיוכל להכניסם בד' בתים אלא לומר שצריך ליתן ריוח גדול בין בית לבית וחכ"א א"צ כל כך אלא סגי בחוט או במשיחה בין כל אחת ואחת וכן פירש בנמ"י אבל למה שפירש"י וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות כשיכתבם קשה דמשמע דהיינו לר' אבל לחכמים אינו צריך להניח ריוח כלל וא"כ א"א להכניסן בד' בתים ואפשר שמה שכתב רש"י וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות כשיכתבם לא קאי אמאי דאמר רבי וצריך ליתן ריוח ביניהם אלא דברי רש"י הם שאומר כן בין לרבי בין לחכמים ומ"ש ביניהם בתוך הד' בתים של עור האחד קאי אמאי דאמר רבי צריך ליתן ריוח ביניהם ובהכי אתי שפיר דלדברי הכל צריך להניח ריוח בין הפרשיות כשיכתבם כדי שיוכל ליתן בד' בתים לא נחלקו אלא בריוח שבין בית לבית דלרבי צריך ריוח גדול ולחכמים סגי בחוט או במשיחה וקי"ל כוותייהו: ומהר"י אבוהב ז"ל כתב שזאת הברייתא א"א לישבה בשלא יהיה ריוח ביניהם ושנשים אותה בד' בתים ויהיו כס"ת בהיכל וכן כתב בה"ע שמברייתא זו יראה שאין לחוש לזקופות אע"פ שבעל התרומות חשש לזה וכן כתב מהר"י ן' חביב וז"ל ויתן כל פרשה בבית שיהיה זקופה וכו' אם הדין הזה מעכב הלא יש סתירה למה שכתב סמוך לו ואם כתב ד' פרשיות בקלף א' וכו' כי הוא מן הנמנע להיות כולם בקלף א' אם הם מונחות זקופות כס"ת בהיכל כי היאך יוכל להוציא הפרשה מן הבית האחד ושתעבור אל בית הסמוך לו אם היא זקופה אבל אם אינם זקופות אלא פשוטות יכול להניח יפה פרשה ראשונה בבית הא' ובסוף הפרשה יהיה כפל מעט ומשם יוציאה לבית הב' וכן אל הג' וכן אל הד' בעבור זה הוא מן ההכרח לומר כי מה שאמרו שתהיה זקופה כס"ת הוא מצוה מן המובחר ואז כל פרשה ופרשה נכתבת בקלף אחד: (ב"ה) אבל בדיעבד אפי' כתבן בקלף אחד כשר וכו': כשר ואז לא יוכל להניח הפרשה בביתה זקופה וכ"כ בה"ע על אותה ברייתא דתניא יכול יכתבם וכו' הא כיצד כותבם בד' עורות ומניחם בד' בתים בעור אחד ואם כותבם בעור אחד יצא אמר מזאת הברייתא יראה שאין לחוש לזקופות ובעל התרומה חושש ומקפיד בשיהיו זקופות וכן ראוי לנו לדקדק ולעשות כן כיון שאנו כותבין על ד' עורות לעולם ולא דקדק הרב המחבר בשסידר אלו השני דינים זה אחר זה ולא פי' דבריו כמו שאמרתי אבל הרא"ש כשכתב בקצור תיקון תפילין כתב שם ואחר שיכרוך שער וכו' יכניסנה שתהיה זקופה וכו' ולא כתב כאן ואם כתבן בעור אחד וכו' עכ"ל והרמב"ם השמיט הא דכתבן בעור א' והניחן בד' בתים וצריך טעם למה:
נה סָעִיף א ובשל יד כותב ד' הפרשיות שכתב בשל ראש בקלף אחד ברייתא בפרק הקומץ ושמעינן הכי מדכתיב והיה לאות על ידך דמשמע אות א' כלומר בית א'. ומ"ש וגולל אותן מסופן לתחלתן כבר כתבתי הטעם גבי תפילין של ראש:
נו סָעִיף א ואם כתבם על ד' קלפים והניחם בבית אחד יצא פשוט שם: ומ"ש
נז סָעִיף א וא"צ לדבקם שם פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי ואמרינן בגמרא דחזר ר' יהודה והודה לרב"י יוסי דאמר א"צ לדבק וכתכ האגור בשם ה"ר יהודה החסיד ובשם הרוקח שיכול לתפרם ומהר"ם הצריך לדבקם בדבק עכ"ל ונ"ל דלמצוה הוא דמצרכי הכי ולא לעיכובא שהרי חזר רבי יהודה והודה לרבי יוסי דאמר א"צ לדבק : ודע דאמרינן התם בברייתא אם אין לו תפילין של יד ויש לו ב' תפילין של ראש טולה עור על אחת מהם ומניחם ופירש"י ויש לו שני זוגות תפילין של ראש העשויים בד' בתים טולה על אחת מהם על הד' בתים מכסה עור א' ונראים כבית אחת וכתבו הרמב"ם ז"ל בפ"ג ורבינו שכתב והניחם בבית אחד לא דק ואין לומר דכיון דטולה עליו עור מלמעלה ואינו נראה מבחוץ אלא בית אחד מש"ה קאמר והניחם בבית אחד א"נ שהוא סובר שאע"פ שהם ד' בתים צריך שיהיו הפרשיות מונחות בבית אחד דכל זה אינו במשמע לשונו וגם מדברי רש"י והרמב"ם לא משמע הכי אלא אע"פ שהם מונחות בד' בתים כמו שהיו מקודם כיון שטולה עליהם עור אחד כשר ועוד שעכ"פ יש קיצור בלשון רבינו שלא כתב הא דטולה עליהם עור ובסי' מ"ב יתבאר דהא דשל ראש עושים אותה של יד דוקא בחדשות אבל לא בישנות:
נח סָעִיף א ואם ציפה הבתים בזהב או שעשאם מעור בהמה טמאה פסולים ברייתא בפרק נגמר הדין (סנהדרין מח:) ציפן זהב או שטלה עליהם עור של בהמה טמאה פסולות ופי' רש"י ציפן זהב לתפילין: פסולות. דהל"מ היא: טלה עליהם. ל' טלאי כלומר חיפן בעור בהמה טמאה: פסולות. דכתיב בהם למען תהיה תורת ה' בפיך וכתב המרדכי בהל' תפילין דבעור של גוף הבתים איירי ומשמע מדבריו שאם עשה עור הבתים מבהמה טהורה ואח"כ ציפן זהב או חיפן בעור בהמה טמאה כשר הוא וכן נראה מלשון רבינו גבי עור בהמה טמאה שכתב או שעשאן מעור בהמה טמאה אלא שצריך טעם למה בציפה הבתים בזהב פסול דמאי גריעותיה דזהב טפי מעור בהמה טמאה והא דמשמע מדברי המרדכי שאם עשה הבתים מעור בהמה טהורה אע"פ שציפם אח"כ בזהב או בעור בהמה טמאה כשרה נראה מדבריו שהיינו דוקא כשהשיני"ן נראין וכ"כ לקמן בשם רב שרירא דהא דבעינן בית החיצון שיהא רואה את האויר משום אויר השיני"ן הוא ואח"כ חזר המרדכי עצמו ומיהו קצת נראה הלשון שרוצה לומר עור אחר טולה דבעי למימר עור על גבי עור הבתים וכ"נ מדברי בעה"ת וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל וגם רבינו אפשר שכן דעתו אלא דלא דק בלישניה:
נט סָעִיף א ואחר שעשה התיתורא מרובעת וכו' יתפור אותו בגידי בהמה טהורה ברייתא בפ' במה מדליקין (שבת כח:) ובפ' שמונה שרצים (קח:) כותבין תפילין ע"ג עור בהמה טהורה וחיה טהורה והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן אבל אין כותבין ע"ג עור בהמה טמאה ואין נכרכות בשערן ואין נתפרות בגידן ובפ' אלו הן הגולין (מכות יא.) אמרינן תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין ואם תפרן בפשתים פסולים וכתב האגור בשם מהר"י מולין שאין לקנות גידין לתפור התפילין מן הנכרי דשקלי נמי מבהמה טמאה וספיקא דאורייתא הוא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי: וכתוב בשימושא רבא ואיכא דאמרי בגידי שור איבעיא להו תפרן בגידי בהמה דקה מהו פלוגתא הוא ולא איפשיטא לן וכיון דלא איפשיטא לן עבדינן לחומרא ואיכא דאמרי משמיה דרב יוסף מותר עכ"ל וכ"כ בנמ"י שאין תופרין אלא בגידי שור ולא בשל בהמה דקה ולא משמע כן בתלמודא אלא כל גידי בהמה וחיה טהורה כשרים וכן נראה שהיא דעת כל הפוסקים שכתבו סתם שיתפור בגידי בהמה טהורה ולא חילקו בין גסה לדקה ואע"פ שבספר התרומה כתב אמר רב פפא ובגידי שור לא לעכב אמר כן והעיטור כתב גבי הא דאמרינן גבי ס"ת קרע הבא בתוך ב' שיטין יתפור וכו' וה"מ בגידין אבל בגרדין לא והן הנימין שנשתיירו מן הבגד ובנ"א אבל בגררין לית לן בה והן טליידור"ש שעושין מן הקלף וכיון דמינו הוא מותר ומסתברא לן שהן כגידין עצמן ותופרין בהן ס"ת עכ"ל ונראה דבמקום הדחק שאין גידין מצויין יש לסמוך על בה"ע שלא להתבטל ממצות תפילין ותופרין בטליידור"ש שעושין מהקלף עד שיזדמנו להם:
ס סָעִיף א ומ"ש רבינו בתפירה מרובעת בפרק הקומץ (מנחות לה.) תפילין מרובעת הל"מ אמר רב פפא בתפרן ובאלכסונן ופירש"י בתפרן בתפירתן ישמור את ריבוען שלא ימשוך חוט התפירה יותר מדאי שלא יכווצו ויקצר רחבו וכתב הרא"ש משמע מתוך פירושו שעיקר הריבוע על הבתים ומושבן ונהגו לרבע גם התפירה. וכתב עוד ותופרן סמוך לבתים כדי שיהיו מהודקין יחד הבתים ומשיירין מן התיתורא סביב התפירה ויש שתופרין יחד שתי כפולות של התיתורא במקום שפתה כדרך תופרי בגדים מבלי שיור כלל חוץ לתפירה ולפ"ז ריבוע התיתורא והתפירה הכל אחד הוא ואפשר שרש"י היה סובר כן ולכך לא הזכיר ריבוע בתפירה אלא הזהיר שלא יקלקל רחבן ע"י התפירה דכיון שהתפירה היא בשפה אם ימשוך החוט יותר מדאי יקלקל את הריבוע וכן משמע בירושלמי ונראה יותר טוב כמו שנהגו לתפור סמוך לבתים ולשייר מן התיתורא חוץ לתפירה שמתוך זה יהיו הבתים מהודקים יפה וכל הבית נשמר יפה עכ"ל וכתב המרדכי ויזהר שלא יתפור הכתב עם העור וע"פ מה שנהגו לתפור סמוך לבתים הוצרך להזהיר כן: כתב הר"י אסכנדרני ז"ל כיצד יעשה שתהא התפירה מרובעת תחלה מרבע עור התיתורא מלמעלה ומלמטה ויתקן ממנו המעברתא משני הצדדין מכאן ומכאן בענין שיהא ניכר ריבוע התיתורא ובכפל העליון של התיתורא ינקב נקב מרובע מקום הכנסת הבתים בריבוע גמור וקודם שיכניס הבתים בארובה צריך שיתקן מקום התפירה שיהא בריבוע והוא שיעשה ד' נקבים בד' זויות הארובה וישער מנקב לנקב שיעור שוה כמנקב לחבירו עד שיהיו הד' נקבים שבד' הזויות עומדות על קצב א' וכן אלכסונן צריך שיהיה בריבוע והוא כשיקח מחוגה ויעשה עיגול על ד' הנקבים שבד' הזויות אם ימצא שלא עבר היקף המחוגה חוץ לא' מהם או לפנים ממנו אז יכיר שאלכסונן בשוה ואם מצא שעבר חוצה לו או לפנים ממנו אז יכיר שאין אלכסונן שוה ויחזור ויכוין עד שלא יעבור סיבוב המחוגה מא' מד' הנקבים לא לפנים ולא לחוץ וכשימצא הד' הנקבים עומדים בשיווי אז יעשה ד' שרטוטין מכוונים מנקב לחבירו ובאלו הד' שרטוטין יעשה התפירה ואז תהיה מרובעת כהלכה וכן יש לו לעשות בריבוע הארובה ובריבוע התיתורא לנסות הריבוע במחוגה בריבוע זויות כאשר כתבתי ואחר שהכניס הבתים בארובה ישים קלף א' כשיעור רוחב הארובה לכסות פיהם של פרשיות למטה עכ"ל :
סא סָעִיף א ומ"ש רבינו ויעשה ג' תפירות בכל צד שיהיו בין הכל י"ב תפירות כן כתב בשימושא רבא וכתוב שם שאם עשה י' תפירות או י"ד שפיר דמי ומשמע מדבריו שאם פיחת מי' פסול אבל המרדכי כתב שאם פיחת או הוסיף לא פסל וכן נראה מדברי הרמב"ם ומדברי כל הפוסקים ז"ל:
סב סָעִיף א וחוט התפירה יהיה סובב מב' רוחות כ"כ הרמב"ם והרא"ש ונ"ל שהם מפרשים כן על מה שאמרו בשימושא רבא על מספר התפירות בר מדעייל ונפיק ובספר התרומות פי' דבר מדנפיק ועייל היינו מלבד תחיבתו הראשונה שתוחב המחט בעור להתחיל התפירה היא אינה מן החשבון וכ"כ המרדכי בשם רבינו שמשון: כתב הר"י אסכנדרני על דברי שימושא רבא פי' כל תפירה תהא מסובבת משני צדדין פנים ואחור ונמצא תופר בשני מחטין אחת יוצאת לאחור ואחת נכנסת לצד פנים: וכתב עוד י"ב תפירות אלו צריך שיהיו כולן בחוט א' ולא יפסק החוט ואם נפסק פסולים עכ"ל ואיני יודע מנין לו:
סג סָעִיף א ויעביר חוט התפירה בין כל בית ובית בהקומץ (לד:) תניא ושוין שנותן משיחה או חוט בין כל א' וא' וכתבו התוס' והרא"ש והמרדכי דאע"ג דמשמע דלא קאי אלא לכתבן בעור א' נוהגים לעשות כן אפילו כשהם כתובים על ד' עורות וכתוב במרדכי בשם רבינו שמשון שכן עיקר ומדברי הרמב"ם נראה שסובר דאכתובים בד' עורות נמי קאי וכתב שמנהג פשוט להעביר גיד מגיד התפירה וז"ל ספר התרומה על מ"ש בשימושא רבא בר מדעייל ונפיק עוד יש לפרש מלבד מה שתופר בין בית לבית תיתורא ועור הבית כדי להבדיל הבתים בטוב כדאמרינן בהקומץ ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל א' וא' אלמא צריך ליתן חוט ומשיחה בין בית לבית לתפור עור עליון בין הבתים עם עור התחתון שהוא התיתורא כדי להבדיל זה מזה ואע"ג שיש לומר היינו דוקא כשהפרשיות כתובים על קלף א' מ"מ אין להקל בכך ע"כ וכ"כ בסמ"ג וסמ"ק כתב נראה שא"צ להעביר חוט של תפירה בין הבתים אלא כשכתבן על נייר אחד דוקא וז"ל א"ח יש מחמירין להעביר חוט התפירה בין הבתים ונראה כי א"צ כי די לו שיעביר חוט א' או משיחה דלא בעינן גידים אלא לתפירה וי"א דא"צ כלל להעביר דזה לא נאמר אלא כשהן לחין שלא יתדבקו ולא יהא חריצן ניכר עכ"ל:
סד סָעִיף א ואם נפסקה התפירה בג' מקומות צריך לתפור פעם אחרת כ"כ הרא"ש בסדר תיקון תפילין וכתוב בספר התרומה וסמ"ג דהיינו דאיתא בירושלמי פרק קמא דמגילה רבי זעירא איפסיק גידא דרצועתא שאל לרב הונא ורב קטינא ושרון ליה איפסק זמן תנינות ושרון ליה דלא מן אולפן פי' שלא היה מן הדין ובדוחק כיון דהתפירה בשני מקומות גנאי היא וסמ"ג כתב ואני קבלתי דברצועה שנתפרה בגידים קאי וספר התרומה כתב דנראה דבמקום גידא דרצועתא גרסינן גידא דתפילתא וכתב עוד ובשימושא רבא ובה"ג של רב אלפס כתוב ואם נפסקו ג' חוטין בתפרן פסול דאע"פ שהתירו ההפסק בשני מקומות בדוחק כדקאמר דלא מן אולפן בג' מקומות לא יתירו עכ"ל והרמב"ם כתב בפרק ג' תפילין שנפסקו התפירות שלהם אם היו ב' התפירות זו בצד זו או שנפסקו ג' תפירות אפילו זו שלא כנגד זו הרי אלו פסולות בד"א בישנות אבל בחדשות כל זמן שפני טבלן קיימת כשרות ואלו הן החדשות כל שאוחזין מקצת העור שנקרע תפרו ותולין בו התפילין והוא חזק ואינו נכרת הרי אלו חדשות ואם אין ראוי לתלות בו אלא הוא נפסק הרי אלו ישנות עכ"ל נראה שהוא סובר דהא דאיתא בהקומץ (לה.) אמר רב הונא תפילין כ"ז שפני טבלן קיימת כשרה ורב חסדא אמר נפסקו שתים כשרה וכו' בנפסקו התפירות איתמר והמפרשים אינם מפרשים כן ויתבארו דבריהם בסימן שאחר זה בס"ד ולענין הלכה במקום דלא אפשר יש לסמוך על דברי המיקל כדי שלא יתבטל ממצות תפילין:
סה סָעִיף א ויעשנו כמין דלי"ת מדברי רש"י בהקומץ (לה:) משמע שלא היתה נראית צורת דלי"ת בקשר אלא לצד חוץ לבד דאהא דאמר רב נחמן בר יצחק ונוייהן לבר פירש שהצד של הקשר שנראה בו הדלי"ת יהא נראה מבחוץ משמע דמצד פנים אינו נראה בו דלי"ת ועכשיו נהגו לעשות הקשר בענין שהדלי"ת נראית מב' צדדין ומיהו משמע שאין קפידא בדבר וזה לשון הר"י אסכנדרני ז"ל ויעשנו כמין דלי"ת כ"כ בשימושא רבא והיכי עביד לה דעייף לתרתי רישי דרצועה וכו' פי' שישים התפילין על ארכובותיו ויחזרו הרצועות כלפי פניו ויקח הרצועה שמצד שמאלו בהיות התפילין נגדו על ארכובתו ויעשנה כעניבה ושל ימין יעשה בה כמו כן ומכניס העניבה השמאלית בשל ימין וכופל הרצועה מתחת העניבה ב' פעמים כי בזה תהא מלמטה צורת דלי"ת ממש מלבד הריבוע העליון ואם יכפול הרצועה פעם אחד בלבד תצא הקשירה מלמטה דמות שתי וערב ע"כ יכפלוה ב' פעמים ואז יקח הרצועה שמצד השני ומכניס אותה לתוך העניבה ותוחב ומהדק ויצא לו ממנו צורת דלי"ת עכ"ל וז"ל א"ח תניח הבתים בין ברכיך מבחוץ ותקח הרצועה הימנית בידך הימנית והשמאלית בידך השמאלית ותזהר שתהיה מעט ארוכה מהימנית ותקח מדת ראשך בחוט ובסוף מדת ראשך תכפול ב' הרצועות וכשתכפול אותן תזהר שתצאן ראשי הרצועות מבחוץ ולא מבפנים כנגד גופך עד שתחזיר ראש הרצועה מבחוץ כשהיה ואח"כ תשים הכפולה שבידך שמאלית תוך הכפולה שבידך הימנית ואח"כ תקח ראש הרצועה הימנית תעבירנה תוך הכפולה של רצועת שמאל שיוצאת למעלה ותחזיר הרצועה למקומה וזאת ההעברה כדי שלא ישאר בקשר שתי וערב ואח"כ תעשה הקשר כעין דלי"ת פנים ואחור והרצועות עצמם יראו לך הדרך עכ"ל ובסמוך אכתוב לשון העיטור בזה:
סו סָעִיף א יעשה קשר קטן כצורת יו"ד להשלים אותיות של שדי עם השי"ן שבבתים של ראש והדלי"ת שבקשר כן פירש"י בהקומץ (לה:) אהא דאמרינן קשר של תפילין הל"מ ואע"פ שהתוס' והרא"ש והמרדכי וסמ"ג כתבו דנראה דדלי"ת ויו"ד של תפילין לאו אותיות גמורות הן ולא חשיבי מאותיות השם סתם רבינו דבריו כדברי רש"י:
סז סָעִיף א ויש שחותכין בסוף הרצועה אצל הקשר כצורת יו"ד כ"כ הרא"ש בסדר תיקון תפילין וז"ל העיטור לרבינו האי קשר של תפילין שבראש מכניס רצועה בעניבה שיהא ב' רצועות שוין ומאריך רצועה של שמאל וכופל ב' רצועות למטה ונוייהן לחוץ ומכניס של שמאל בימין ולוקח רצועה של שמאל מלמטה וניתנה מלמעלה ומביא ראשי רצועות בימין ומכניס בעניבה של שמאל ומהדק ונעשה כעין דלי"ת נמצא רצועה ארוכה לימינו ושל יד מכניס רצועה בעניבה שיהא ביה רצועה מימין לשמאל וכופל ראש רצועה מלמעלה ומאריך עליו ומוציאין משמאל ומחזירו מלמטה ג"פ מימין לשמאל ומכניסו בעניבה כעין יו"ד עכ"ל וז"ל הר"י אסכנדרני יכפול עור הרצועה וקושרו לבדו על השני ויכניס הקצה השני בתוך הקשר ונעשה יו"ד עכ"ל:
סח סָעִיף א ונוהגים להעביר עור על הבית יד לרוחב הזרוע וכו' אהא דאמרינן בהקומץ (שם.) מעברתא דתפילין הל"מ כתבו התוס' והרא"ש והמרדכי וסמ"ג והתרומה שי"מ דהיינו רצועה קטנה שמעבירין למעלה על תפילין של יד וכתבו שאין לפוסלו משום בית החיצון שאינו רואה את האויר דלא מיקרי אינו רואה את האויר בכה"ג אא"כ חיבר להם בית אחר ועוד דאינו רואה את האויר לא שייך אלא בתפילין של ראש שהם ד' בתים ושינה אחד מן הבתים ממקומם אבל בתפילין של יד שהן בית אחד לא וכן נמצא בתשובת הגאונים ומ"מ כתב המרדכי יש לספק בדבר והרא"ש כתב שהאידנא נהגו לעשות כן ובסדר תיקון תפילין כתב שאין נ"ל פירוש זה והסופרים נהגו כן לפי שתפלה של יד גבוהה וקצרה ומשימין אותן תחת הבגדים ומתנדנדים ונפסדים ומתקלקלים על כן העבירו רצועה זו עליהן לחזקן עכ"ל. והאידנא לא נהגו להעביר רצועה זו :
א סָעִיף א מצות תפילין וכו' עד למועדה מימים ימימה כצ"ל:
ב סָעִיף א ומ"ש כל אחת ואחת בקלף לבדה היינו בתפילין של ראש ואע"פ דבקרא כתיב וקשרתם לאות על ידך והדר לטוטפות בין עיניך הקדים רבינו של ראש מפני שקדושתן חמורה משל יד כיון דאית ביה שי"ן ודל"ת וכמ"ש בסימן מ"ב וסובר רבינו שעל כן חייב לכתוב של ראש תחלה ואח"כ של יד אבל ב"י לקחן בסימן זה אצל מ"ש רבינו אבל אם חיסר אין לה תקנה וכו' כתב ע"ש הר"י אסכנדרנ"י די"א דמדכתיב והיו שיהיו נכתבים כסדרן ראוי הוא דלכתחלה יכתוב של יד קודם של ראש עכ"ל וקשה דהלא מדברי רבינו מבואר דיכתוב של ראש תחלה כיון דקדושתו חמורה כדפרישית מיהו בהגהת ש"ע כתב כדברי ב"י בשם הרי"א ע"ש: ויכתבם בדיו בפרק הבונה תניא כתב שלא בדיו או שכתב את האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו ותימא כיון דצריכין גניזה בכתבן שלא בדיו א"כ פשיטא דצריך גניזה בכתבן בזהב שהרי לא כתב בדיו ותו מאי איריא אזכרות ארי' שאר תיבות נמי ונראה דכדי לתרץ זה פי' בנמ"י בהל' ס"ת הך דאזכרות בזהב כלומר שזרק זהב על כתב השמות שנכתב בדיו ואפ"ה פסול דס"ל כתב העליון כתב ומבטל התחתון לפי שהוא מוחקו ואסור לקרות בו עכ"ל כלומר דאסור למחוק את השם ולפ"ז ניחא דדוקא אזכרות אין להם תקנה אפילו מעביר את הזהב לפי שהוא מוחק את השם וצריך גניזה אבל שאר תיבות מעביר את הזהב וכשר וא"צ גניזה וכן פי' ב"י ופסק כך בש"ע:
ג סָעִיף א ובכתב מיושר כלומר יזהר שכשכותב בלי שרטוט שיכתוב השיטות מיושרות ולא עקומות וז"ש בסמוך וא"צ לשרטט וכו' ויתבאר בסמוך:
ד סָעִיף א ומ"ש בכתיבה תמה שיהא כל אות ואות מוקף גויל בפרק הקומץ ובדוכתי טובא וכתבתם שתהא כתיבה תמה וכו' עוד שם משמיה דרב יהודה אמר רב כל אות שאינה מוקפת גויל מארבע רוחותיה פסולה וס"ל לרבינו דגם זה נפחא לן מוכתבתם שתהא כתיבה תמה דלא מבעיא שיהיו האותיות תמים פירוש שלמים כל אות ואות כהלכתה כמו שיתבאר בסי' ל"ד בס"ד אלא גם שיהא כל אות ואות מוקף גויל שאם איננו מוקף גויל אלא נוגעין זה בזה הרי הן מעורבות ואינה תמה וז"ש בכתיבה תמה שיהא כל אות ואות מוקף גויל דאלמא דכדי שתהא תמה צריך שתהא מוקפת גויל מיהו בריש הל' מזוזה כתב המרדכי דבירושלמי מחלק בין עירוב דלמטה לעירוב דלמעלה דלמטה כשר ולמעלה פסול ומיהו בתלמודינו משמע דבכל ענין פסול מדלא מפליג וכו' ובסוף הל' תפילין כתב עוד במרדכי בשם רבי' שמשון מדנקט גויל דכותבים עליו ס"ת אלמא דאפי' בס"ת פסול כ"ש בתפילין ומזוזות דכותבין על הקלף ודוכסוסטוס ובס"ת נמי לא פסיל אלא בשם וכדתניא במ"ס עירב האותיות או שהפסיק באמצע השם אל יקרא בו ומדלא מפליג בין למעלה ולמטה כי ההיא דירושלמי אלמא דבשם מיירי דפסול בכל ענין ועוד מדלא תני יתקן וע"ש כי האריך. ועוד נראה דמ"ש רבינו בכתיבה תמה שיהא כל אות ואות מוקף גויל מילי מילי קתני ושאינו מוקף גויל דפסול אינו בשביל שאינו כתיבה תמה אלא הל"מ היא שיהא מוקף גויל ואם אינו מוקף גויל פסול ולענין הלכה נראה דבתפילין פסול בנגיעת אות לאות אפילו בשאר תיבות בין בנגיעה מלמעלה בין בנגיעה מלמטה ואין לו תיקון אבל בס"ת יש לו תיקון לגוררו אפילו נדבקו אותיות השם וכן פסח בי"ד בסי' רע"ו סעיף י"א:
ה סָעִיף א ומ"ש מתוייג כראוי ולא יחסר אפי' קוצו של יו"ד בפ' הקומץ (מנחות דף כט) מימרא דרב יהודא ונראה דעת רבינו כפר"ת דאינו מדבר בקוצו של יו"ד הימני דהוא רגל היו"ד דפשיטא דזה הוי גופו של יו"ד דבע"א לא הוי אלא נקודה בעלמא ולא מקרי אות כלל ומדקאמר שנ יו"ד משמע דבלאו קוצו הוי יו"ד אלא מדבר ברגל השמאלי של יו"ד שהוא כפוף מעט והוא הנקרא קוצו של יו"ד והוא בכלל התגין של אות וז"ש רבינו מתוייג כראוי ולא יחסר אפילו קוצו של יו"ד דאלמא דקוץ זה בכלל התגין הוא ואין זה אלא של שמאל דאי של ימין גופו של יו"ד הוא:
ו סָעִיף א וצריך שיכתוב בימינו וכו' ס"פ הקומץ וקשרתם וכתבתם מה קשירה בימין דכיון דהנחה בשמאל הקשירה בימין אף הכתיבה בימין. וכתב בהגהת מיי' בשם סמ"ק דאם כתב בשמאל פסול אפי' בדיעבד וכ"פ בש"ע:
ז סָעִיף א וא"צ לשרטט בכל שיטה ושיטה בפ' הקומץ (מנחות דף ל"ב) תפילין לא בעו שרטוט. ולפי שקשה מהא דאמרינן בריש גיטין ב' כותבים בלא שרטוט שלשה אין כותבין פי' ר"ת דודאי בעי שרטוט בשיטה העליונה או לכל היותר בגליון מד' צדדין אבל באמצע יכתוב הרבה שורות בלא שרטוט וז"ש רבינו וא"צ לשרטט בכל שיטה ושיטה כלומר אבל בגליון מד' צדדין צריך לשרטט:
ח סָעִיף א ומ"ש ואם ירצה לשרטט הרשות בידו נראה שבא להוציא מדעת ה"ר שמחה דפוסל אם שרטט בין שיטה לשיטה כמ"ש האגור משמו ומביאו ב"י ושכ"כ מהר"י אבוהב ע"ש העיטור דשרטוט בתפילין מילתא יתירתא היא ופסולה גם להוציא מדעת תוס' דכתבו בפ' הקומץ דהוי בכלל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ובא רבינו להוציא מדסתם וכתב ואם ירצה לשרטט הרשות בידו דלא מיבעיא דאינו פסול אלא גם אינו נקרא הדיוט דלא אמרו אלא א"צ שרטוט אבל אם ירצה לשרטט הרשות בידו ואע"פ שיכול לפתוב בלא שרטוט כיון דיותר יפה הכתב ע"י שרטוט:
ט סָעִיף א ומ"ש ומי שאינו יודע ליישר השיטה בלא שרטוט טוב הוא שישרטט וכו' פירוש כיון שאינו יודע ליישר יאמרו לו שטוב הוא שישרטט משא"כ אם יודע ליישר בלא שרטוט דאין שם ציווי ואמירה כלל אלא בדידיה תליא מילתא אם ירצה לשרטט הרשות בידו:
י סָעִיף א ומ"ש טוב הוא שישרטט לא אמר צריך הוא לשרטט משום דלשון צריך משמע דאם אינו משרטט עובר על מצות חכמים והא ליתא דהא ודאי כיון דתפילין לא בעו שרטוט אע"פ דלכתחלה יכתוב בכתב מיושר שלא יהיו השיטות עקומות ואם אינו יודע ליישר בלא שרטוט אומרים לו שטוב הוא לשרטט מ"מ אם אינו שומע וכותב בלא שרטוט והשיטות עקומות לא עבר כלום דכך הוא הל"מ שיכתוב בלא שרטוט ויהא מכוין ליישר השיטות ואם כתבן עקומות לית לן בה. ויש להקשות לדעת רבינו בהא דתניא בפ' הקומץ תפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ופריך בגמרא הא מורידין עושין והא מזוזה בעי שרטוט ומשני תנאי היא במזוזה אית דאמרי דלא בעי שרטוט וכתבו התוספות וא"ת דילמא במשרטטי וי"ל דלא היו רגילין לשרטט ס"ת ותפילין כיון דלא בעו שירטוט כדאמר בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וכו' עכ"ל וא"כ רבינו שפוסק דאף במי שיודע ליישר בלא שרטוט אם ירצה לשרטט הרשות בידו דאינו נקרא הדיוט וכדפרישית קשיא מאי פריך הא מורידין עושין והא מזוזה בעי שרטוט ודילמא במשרטטי וכו' ונראה דרבינו סובר דאפילו במשרטטי כיון דלא צריך שרטוט לא מהני האי שרטוט למזוזה דצריך שרטוט וכך הוא הדין לגבי עיבוד למ"ד מזוזה א"צ עיבוד לשמה דאפילו עיבדו לשם מזוזה לא מהני לכתוב בו תפילין דצריכין עיבוד לשמה כמו שיתבאר בסמוך בס"ד ועוד אכתוב בסמוך תירוץ אחר על קושיא זו שתירץ סה"ת לדעת ר"י מיהו תימה על מה שפסק רבינו דאם ירצה לשרטט הרשות בידו דלא כדעת התוס' גם לא כדעת הרא"ש שלא כתב בשם ר"ת דאם ירצה לשרטט הרשות בידו אלא גבי ס"ת משום זה אלי ואנוהו אבל בתפילין שהן מכוסים בבתים לא בעינן אא"כ שאינו בקי לכוון השיטות לכותבן ביושר טוב הוא לשרטט ואין בזה משום הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט עכ"ל ונראה דרבינו תופס עיקר כמ"ש סה"ת בסימן קצ"ו דמביא תחלה דברי ר"ת ואח"כ מביא דברי ר"י דחולק אפר"ת וסובר דאף בתפילין לא נקרא הדיוט אלא כשעושהו משום חומרא אבל אם עושה השרטוטין כדי לכתוב ביושר שלא בעיקום וכדי שיהא בין שיטה לשיטה כמלא שיטה שפיר דמי ולפ"ז הא דפריך הא מורידין עושין וכו' ולא משני במשרטטי י"ל כיון דמשכח תנאי ממזוזה מייתי להו ע"כ וכך כתב ב"י דרבינו נמשך אחר מסקנת סה"ת בשם ר"י. ולענין הלכה פסק בש"ע אין לשרטט כי אם שיטה העליונה ואם אינו יודע ליישר השיטה בלא שרטוט ישרטט כל השיטות עכ"ל פסק כדעת התוס' והרא"ש בשם ר"ת שאם יודע ליישר בלא שרטוט אין הרשות בידו לשרטט כל השיטות דהו"ל הדיוט ועוד כיון דאיכא בעל העיטור ורבינו שמחה דפוסלין בדיעבד שרטוט בתפילין הילכך אין לשרטט כ"א שיטה העליונה דצריך עכ"פ משום דאסור לכתוב שתים בלא שרטוט אבל לא ישרטט ד' צדדין דדילמא עביד מילתא יתירתא לדידהו ופוסל בתפילין אבל הרב בהגהת ש"ע נמשך אחר דעת המחמירים וכתב דצריך לשרטט ד' צדדין וכן נוהגים. אכן מה שהגיה בתחלת לשון זה תיבת צריך דמשמע דפוסק כרבינו שנמשך אחר דעת ר"י דאע"ג דא"צ לשרטט בכל שיטה ושיטה מ"מ אם ירצה לשרטט הרשות בידו ואע"פ שיודע ליישר בלא שרטוט אין נלע"ד להקל בכך אלא אין לו לשרטט אלא ד' צדדין:
יא סָעִיף א ויכתוב על הקלף וכו' בפ' המוציא יין תפילין על הקלף מזוזה על הדוכסוסטוס קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שער פירש רב האי גאון היו חולקים את העור לשנים והחלק החיצון שהוא לצד השיער הוא הנקרא קלף והחלק הפנימי שהוא לצד הבשר הוא נקרא בשם זה דוכסוסטוס פירוש דוך מקום סוסטוס בשר בלשון יון ובשניהם כותבים במקום שהיו מחוברין דהיינו בקלף כותבין במקום היותר קרוב לבשר ובדוכסוסטוס כותבין במקום היותר קרוב לשיער וסימן לזה כבוד אלהים הסתר דבר ועכשיו שאין חולקין לשנים אבל מגררין אותו לצד הבשר הרבה קרוב לחצי עובי העור ולצד השיער גוררין מעט דין קלף יש לו וכך הוא דעת רוב פוסקים וכ"כ ב"י והכי נקטינן ואם שינה פסול כת"ק דברייתא דלא כרב אחאי דמכשיר כך היא דעת הפוסקים דלא כמרדכי דפוסק כרב אחאי ועיין בי"ד סימן רע"א ובמ"ש לשם בס"ד:
יב סָעִיף א ומ"ש שיהא מעובד לשמה ואם לא היה מעובד לשמה פסול בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ח) אפליגו בברייתא ת"ק מכשיר תפילין אפילו לא עבדן לשמן ורשב"ג אומר פסולות עד שיעבדן לשמן ופי' ר"ח ור"ת דהלכה כרשב"ג וכך היא דעת כל הפוסקים דלא כפירש"י לשם דהלכה כת"ק ועי' במרדכי סוף הל' ציצית: כתב ב"י דאם עיבדו לשם מזוזה פסל לתפילין וע"ש וכ"פ בש"ע:
יג סָעִיף א ואם עבדו כותי טעמו מדאמר בפ"ב דגיטין גבי גט דכותי שכתבו פסול אפי' דיעבד דכותי אדעתיה דנפשיה עביד והרא"ש הכשירו דיעבד אם ישראל עומד ע"ג וא"ל עבד לשם תפילין ומשמע ודאי דאפילו אינו מסייע כלל כשר דיעבד להרא"ש ולא כתב הרא"ש בהל' ס"ת דיסייעו אלא דלכתחלה יסייעו אבל דיעבד כשר בלא סיוע דמסייע אין בו ממש לענין דינא כדאיתא בפרק המצניע (שבת דף צ"ג) ולכן השמיט רבינו כאן מדברי הרא"ש הא דכתב וסייעו ועי' במ"ש באורך בי ד סימן רע"א ס"ב ודלא כב"י דכתב דבלא סיוע פסול דליתא:
יד סָעִיף א ויהיה הקלף מעור בהמה חיה ועוף טהורים וכו' כל זה בפ"ח שרצים (ד' ק"ח). ומ"ש ויהיה שלם שלא יהיה בו נקב שאין הדיו עובר עליו שם דהכי אמרינן במערבא וה"א בפרק העור והרוטב (חולין דף קיט) אבל בפרק הקומץ קאמר אמר אביי האי קילפא צריך למיבדקיה דילמא אית ביה ריעותא (פירש"י נקב) ובעינן כתיבה תמה וליכא ורב דימי מנהרדעא אמר קולמסא בדיק לה ונראה דכשמעביר הקולמוס בדיו וכותב אם אין נקב נרגש בשעת כתיבה אינו נקב וכשר והיינו דקאמר במערבא כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב וז"ל נמ"י בהלכות תפילין קולמסא בדיק לה כיון שהקולמוס אינו מתעכב שם כשכותב ניכר שאין בו נקב והסופר יבין מאליו עכ"ל פי' ניכר שאין בו נקב כל כך שיהא מפסיק האות שלא תהא תמה ושלימה ולפיכך אפילו נראה נקב דק כנגד השמש בין לפני הכתיבה בין גם לאחר הכתיבה כשר דלא בעינן אלא דבשעת כתיבה תהא כתיבה תמה ולא פסוקה דלא כאביי דפוסל אם יש נקב בפועל שנפל בו ע"י דבר אחר ואע"פ שהדיו והקולמוס עובר עליו ואינו נרגש דס"ל לאביי דלא אמרו במערבא דכשר אלא כשהנקב הוא בתולדה כגון בבהמה דכל נימא ונימא חלחולי מתחלחל דמינקב נימא לעור ויורד על הבשר וכן הנוצה בעוף נוקב העור כפי עובי הנוצה אבל כשהנקב הגיע ע"י ד"א פסול אפילו הקולמוס והדיו עובר עליו וכדמוכח בפ"ח שרצים דהכי ס"ל לאביי ולית הילכתא הכי אלא כרב דימי וכסתמא דאמרי במערבא דכל נקב אפי' הגיע על ידי דבר אחר נמי אינו נקב כשהדיו עובר עליו ואפילו נראה נקב דק כנגד השמש וכ"כ ב"י להדיא ע"ש הר"י אסכנדרני וז"ל כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב פי' נקב קטן כחודה של מחט עד כשמעביר עליו הקולמוס בדיו נסתם שאין האות נחלקה בו לשנים אינו נקרא נקב וכותבין על גביו אבל אם הוא גדול שהאות נראית בו חלוקה לשתים ודאי נקב הוא עכ"ל ומ"ש עד כשמעביר עליו הקולמוס בדיו נסתם וכו' אין פירושו דבעינן שיהא נסתם שלא יהא נראה אחר הכתיבה הנקב דק כנגד השמש דא"כ קשה אמאי אינו פוסל אלא אם כן שהנקב גדול וכו' דמאי איריא גדול אפי' קטן כחודה של מחט נמי אלא בע"כ האי נסתם פירושו דבשעת כתיבה נסתם שהדיו עובר עליו ואין הנקב נרגש בקולמוס כשר ואע"פ שנראה נקב דק כנגד השמש כיון שאין האות נראית חלוקה לשתים והכי נקטינן ובתשובה בארתי יותר בס"ד. ומיהו נראה ודאי דהא דבעינן שלא יהא הנקב גדול שהאות נראה בו חלוקה לשתים דוקא כשיהיה ניקב קודם כתיבה ולא מהני תינוק דאפי' יכול לקרותו פסול כיון דבשעת כתיבה לא היתה כתיבה תמה אבל אם לאחר שנכתב ניקב אפי' נחלק לשתים כשר כיון דבשעת כתיבה היתה כתיבה תמה שלימה ולא פסוקה אלא דבעינן תינוק דיכול לקרותו וכך נראה מסקנת ב"י. והכי נקטינן:
טו סָעִיף א ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות בפ' הקומץ אמר אשיאן בר נדבך ניקב תוכו של ה"א כשר יריכו פסול ומשמע לרבינו מדאמר האי לישנא ניקב תוכו של ה"א אלמא דכבר היתה ה"א כתובה ואחר שנכתב ניקב בתוך האות דכך כתבו התוס' והמרדכי ע"ש ר"ת בהקומץ (ד' כט) בהא דקאמר לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד ע"ש והכי נמי הכא בשל ה"א א"כ משמע דוקא כשכבר נכתב אבל לכתחלה אין לכתוב ה"א כשתוכו יהיה נקב ופשוט הוא וז"ל רש"י תוכו רגל פנימי ירכו רגל ימיני לישנא אחרינא תוכו הגויל והחלק שבתוכו עכ"ל משמע ללישנא בתרא כל ירכו פסול אפילו רגל פנימי אבל ניקב הגויל והחלק תוך האות כשר אף ללישנא קמא דכיון דלא מיירי ביה לא איסור ולא היתר אין לנו להוסיף איסור מדעתינו ולכך כתב רבינו דניקב תוך האות כשר דבהא כ"ע מודו דכשר ומ"ש אח"כ לחלק דבניקב ירך הפנימי אפילו נשאר כל שהוא כשר ובניקב ירך הימיני לא כשר אלא בנשאר מלא אות קטנה וחילוק זה לא כתבו הרא"ש אלא ללישנא קמא דצריך לפרש דהא דקאמר בגמרא הא דירכו פסול אינו אלא בדלא נשאר מלא אות קטנה אבל בדנשאר כשר אם כן בניקב תוכו דכשר דהיינו ירך הפנימי בע"כ אפילו בדלא נשאר מלא אות קטנה אלא כל שהוא נמי כשר דאם לא נשאר כלום אין כאן ה"א ופשיטא דפסול אבל ללישנא בתרא ששמע ליה להרא"ש דכל ירכו פסול אפי' דפנימי אם לא נשאר כמלא אות קטנה אלא שהכריע להקל כלישנא קמא משום דנ"ל שהוא העיקר אבל רבינו לא ס"ל הכי אלא סובר דאף ללישנא בתרא מסתברא דלא מצריך תלמודא מלא אות קטנה אלא בירך הימיני משום דבכל שהוא אין לה צורת ה"א כלל אבל בפנימי אפילו נשאר כל שהוא שפיר אית לה צורת ה"א דאפילו לכתחלה לא צריך אלא נקודה בעלמא תלויה בה ולפי זה אע"ג דסובר רבינו דלענין דינא לא פליגי לישני אהדדי דלא כדמשמע מדברי הרא"ש מ"מ לענין פסק דין שוין הן הרא"ש ורבינו דסגי בירך הפנימי בכל שהוא אבל סה"ת סימן ר"ה כתב להדיא דלישנא בתרא עיקר ולא נכון לחלק בין ירך ימין לשמאל ולפ"ז גם בפנימי צריך שישאר מלא אות קטנה וכ"כ הרמב"ם סוף פ"א דהל' תפילין וכתב הרב בהגהת ש"ע דהכי הילכתא וכ"כ ב"י וז"ל ומיהו אנן לענין הלכה לא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא"ש ז"ל עכ"ל ומ"מ להלכה למעשה נראה מדבריו בש"ע דדעתו להקל כהרא"ש ורבינו וצ"ע:
טז סָעִיף א י"א אפי' ניקב כל תוכו כ"כ סה"ת סימן ר"ה והסמ"ג בהל' תפילין דהכי מוכח בתלמוד שלנו והיינו כיון דלישנא בתרא עיקר ולא פסול אלא בניקב גוף הירך דבע"כ אינו מוקף גויל ואי איתא דבניקב תוכו נמי פסול אם אינו מוקף גויל בפנים הו"ל לאשמועינן רבותא דאפילו תוכו פסול כ"ש ירכו אלמא דבתוכו מכשיר לגמרי ודחה סה"ת הירושלמי מפני תלמוד שלנו והכי משמע ממ"ש הרמב"ם ספ"א דה"ת והסמ"ק שפסקו בסתם דניקב תוכו כשר ולא הזכירו הירושלמי אבל מדברי הסמ"ג נראה שהכריע דאע"ג דבתלמוד שלנו ללישנא בתרא מוכח דכשר אפי' ניקב כל תוכו מ"מ כיון דבירושלמי פוסל בפירוש ואיכא נמי לפרש תלמוד שלנו כלישנא קמא דלא איירי תלמודא בניקב הגויל והחלק תוך האות דלפ"ז איכא למימר דתלמוד שלנו נמי סובר כהירושלמי הילכך יש לפסוק לחומרא וכך הוא פי' דברי רבינו שכתב י"ח אפי' ניקב כל תוכו והם הרמב"ם וסה"ת והסמ"ק לפי שיטתם דלישנא בתרא עיקר אבל בירושלמי משמע לפסול ניקב כל תוכו ולכן יש להחמיר והכי נקטינן:
יז סָעִיף א ואם נפסק אחד מהאותיות וכו' בפרק הקומץ (מנחות ד' כט) רמי בר תמרי איפסיק ליה וי"ו דויהרוג בנוקבא אמר ליה רבי זירא זיל אייתי ינוקא וכו' והיינו שלאחר שנכתב האות נפל בו נקב דאי קודם שנכתב לא מהני תינוק דכל נקב שאין הדיו עובר עליו הוי נקב ופסול כדפרישית לעיל ורבינו שכתב בכתם ואם נפסק אחד מהאותיות וכו' נסמך אמ"ש בתחילת דבור זה ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות וכו' דעליו ג"כ קאי האי ואם נפסק וכו' דלאחר שנכתב האות נפסק כו' ומשמע לי מדכתב בסתם ואם נפסק דבין נפסק בנקב בין בנפסק שלא על ידי נקב אלא שנראה הגויל והחלק באמצע האות לא מכשרינן על ידי תינוק אא"כ שנכתב מתחלה האות כתקונו ואח"כ נפסק האות אבל אם נכתב כך מתחילה לא מהני תינוה אע"ג דליכא נקב מיהו אם הפסקת הגויל והחלק הוא באותיות הפשוטות כגון וי"ו ונו"ן ואם לא היה הסופר ממשיך עוד הוי"ו והנו"ן אלא עד מקום שנפסק ולא יותר היה ג"כ וי"ו ונו"ן כדינו אלא שהמשיך האות אחר ההפסק ביותר ממה שצריך יש להכשיר דדל ההמשכה של אחר ההפסק מהכא הא איכא וי"ו ונו"ן כהלכתו אבל אם לא היה עד ההפסק מתחלת כתיבה אלא כמלא אות קטנה דידיה אין להכשיר כיון שלא נכתב כתקונו מתחלה כנ"ל ומה שקשה היכי מכשירים בנפסק האות הלא אינו מוקף גויל עיין בב"י האריך ביישוב קושיא זו:
יח סָעִיף א כתוב בסמ"ק שאם נפלה טיפת דיו וכו' פי' דכל שלא ניכר האות הו"ל דיו בעלמא ואם נפל טיפת דיו עליו נקרא הכל בשם דיו ואם יטול אח"כ הטיפה שנפל עליו הו"ל מקצת האות נעשה על ידי חק תוכות ופסול וכן כשלא היתה מוקפת גויל מתחלתה הו"ל עירוב אותיות ונקרא בשם דיו בעלמא ואם יפרידם אח"כ הו"ל חק תוכות מיהו דוקא כשנדבקו האותיות מתחלתה קודם שנגמר האות השני כגון שכתב רי"ש כתקונו ואח"כ כתב דלי"ת או אות אחרת ובתחלת כתיבת האות השני נדבקה לרי"ש אז אין מועיל גרידת הדבק להכשיר האות השני דהשני הו"ל חק תוכות אלא צריך לגרוד כל הדיו מהאות השני אבל האות הראשון שכבר נכתב כתקונו פשיטא דכשר הוא לאחר גרידת הדבק לבד אבל אם לאחר שנכתבו האותיות כתקונם נדבקו יחד בדיו או נפלה טיפת דיו על אחד מהן גורר הדבק או נוטל הדיו שנפל עליו וכשר דלא הו"ל כחק תוכות כיון שהיו האותיות כתובים כתקונם מתחלתם דחשבינן לדיו זו כאילו היה האות מכוסה בדבר אחר כמו בשעוה כשנטף על האות וכיוצא בזה דנוטל הכסוי וכשר וכתב הסמ"ק דהכי איתא בירושלמי ונראה דהסמ"ק כתב כך על פי סה"ת שהביא הירושלמי בדין נגיעת אות לאות ע"ש בסי' ר"ה וגם הב"י מביאו ע"ש הרשב"א ופירשו אלא דסה"ת כתב דבמסכת סופרים קתני אל יקרא בו ואיכא לספוקי אם לאחר שהפריד האותיות בסכין כשר לקרות בו אם לאו. אבל הרשב"א פשיטא ליה דהיכא דנכתבו האותיות כתיקונם ואח"כ נדבקו דכשירה אפי' אינו גורר הדבק כלל דכל שהוא יכול לגרור כשר וכדרבי זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ובסמוך יתבאר הפסק בס"ד: ומ"ש וא"א פסל גם בזה פירוש בהא דסליק מיניה דהיינו כשהיתה האות כתיקונה ונפל בה דיו ס"ל להרא"ש דנתקלקל האות וחזר הכל ונקרא בשם דיו כאילו לא היה כתוב שם שום אות בעולם ולפיכך אם העביר הדיו ובשאר האות כמו שהיה קודם נפילת דיו עליו הו"ל חק תוכות ופסול כ"כ בפ"ב דגיטין ומ"ש וכ"כ בסה"ת כצ"ל וע"ש בסימן ר"ה:
יט סָעִיף א ומ"ש וכתב עוד שאם עשה רי"ש כעין דלי"ת וכו' כלומר סה"ת כתב לשם עוד בדין רי"ש וכו' וז"ל שם בפסק וכן אם המ"ם פתוחה ונוגע ירך שמאל לשל תחתון ונעשית לה סתומה או אם מרי"ש עשה דלי"ת או מאחרת לא יועיל שום תיקון לגרור בסכין ולתקנה משום דהיי חק תוכות ופסול עכ"ל וכיוצא בזה כתב א"א הרא"ש מ"ם פתוחה וכו' ואיכא למידק כיון דסה"ת כתב דין זה בתרוייהו במ"ם שנדבקה פתיחתה וברי"ש שעשה כמין דלי"ת למה לא כתב בשם סה"ת כ"א מ"ש ברי"ש והביא עליו דכיוצא בזה כתב הרא"ש במ"ם יותר טוב היה להביא מ"ש סה"ת במ"ם ולכתוב עליו וכ"כ הרא"ש ונראה דרבינו דקדק בסה"ת שכתב תחלה בדין מ"ם שאין תקנה למחוק הדביקות בתער דהו"ל חק תוכות דמשמע דמחיקת הדביקות לא מהני אבל לעשות מעשה בגוף האות ליטול החרטום בלבד מהני ואח"כ בפסק כתב לא יועיל שום תיקון לגרור בסכין ולתקנה אלמא דאפילו בנטילת החרטום לבד לא מהני וכיון שדבריו בדין מ"ם מסופקים אם מ"ש תחלה הוא עיקר או מ"ש בפסק הוא עיקר. על כן השמיט רבינו דין מ"ם משמו של סה"ת ולא הביא אלא מ"ש. בדין רי"ש דאינן מסופקים דבתחלה כתב בדין רי"ש שעשה כמין דלי"ת או בי"ת במקום כ"ף אין תקנה למחוק התג לתקן האות ובפסק כתב ג"כ לא יועיל שום תקון לגרור בספק ולתקנה דמשמע ממ"ש בתחלה ובסוף דכיון שהכל נעשה בפיסול ע"י תג זו בין הגג בין הירך לא סגי בשום גרידה לתקנו אלא צריך שיגרוד את כולה ומביא רבינו עליו וכיוצא בזה כתב הרא"ש מ"ם פתוחה וכו' שאין מועיל לגרור הדבק וכו' ואע"ג דמשמע מדבריו אלו שגרידת הדבק הוא דאינו מועיל אבל נטילת החרטום מועיל וא"צ שיגרוד את כולה וא"כ אינו כיוצא בו ס"ל לרבינו דשפיר הו"ל כיוצא בו דזיל בתר טעמא דבדלי"ת דבין הגג בין הירך נעשה בפיסול צריך לגרור את כולה אבל במ"ם דהחרטום בלבד נעשה בפיסול אבל צורת הנו"ן שבה נעשה בהכשר כיון שגרר החרטום שנדבק ואח"כ כתבו כשר וא"כ שפיר כתב רבינו וכיוצא בזה כתב הרא"ש:
כ סָעִיף א ומ"ש ובגרידה דבק אות לאות כתב שמותר כלומר סמ"ק פסל בשניהם בשוה בין בטיפת דיו שנפל על האות ובין בנדבק אות לאות אם לא היה נגמר האות בתחלה ואין מועיל שום תקון דהו"ל חק תוכות וא"א הרא"ש מחלק ביניהם דבטיפת דיו שנפל על האות ודאי דפסול ואין מועיל שום תיקון ואפילו נפלה הדיו לאחר שנכתב האות כתיקונה ושכ"כ סה"ת אבל בגרידת דבק אות לאות כתב הרא"ש דמותר דאע"פ דכל זמן שלא גרר אל יקרא בו אפילו נדבק לאחר שנגמרו כתיקונן אפ"ה בגרידת הדבק מותר אפילו נדבקו קודם שנגמר האות ולענין הלכה נקטינן כהרא"ש וסה"ת דבנפלת טיפת דיו על האות אפי' כבר נגמרה פסול וצריך לגרור כולה וכן ברי"ש ועשה דלי"ת או כ"ף ועשה בי"ת צריך לגרור את כולה אבל במ"ם שנדבק בפתיחה א"צ למחוק את כולה אלא נוטל החרטום בלבד וחוזרין וכותבין וכשר וכ"כ ב"י בשם גדולי עולם שהסכימו ע"ז וכ"פ בש"ע וכך נהגו. וכשנתערבו האותיות ונדבקו קי"ל כתלמוד שלנו דאין חילוק בין נדבק למעלה או למטה או באמצעה דבכל ענין הוא פסול דלא כהירושלמי דמחלק שאין פסול אלא בנדבק למעלה א"נ באמצעה דספיקא הוא ופסול ג"כ מספק אבל למטה כשר וא"צ אפי' גרירת הדבק לכתחלה דליתא אלא צריך לגרוד אף למטה מיהו אם גרד והפרידם כשר בס"ת ובתפילין ולא הוי כאילו כתב שלא כסדרן בתפילין דלא קפדינן אלא אכתיבה ממש אבל גרידה שלא כסדרן לית לן בה ולא מקרי נמי חק תוכות כיון שהאות עצמה היתה כתובה כתיקונה וכדעת הרא"ש ורבינו והיא דעת רוב פוסקים ופסק כך ב"י וכ"כ בש"ע. מיהו בקריאה בס"ת אם נמצא דבוק אות לאות ויכול להפסיק קריאתו צ"ע אם צריך לברך ברכה אחרונה ולהוציא ספר תורה אחרת דאע"ג דבחול נראה דכדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו במ"ש אפי' לא גרד כל שהוא יכול לגרור כשר כדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו מ"מ בשבת אינו ראוי לגוררו או דילמא כיון דמכח דין ס"ת כשר הוא בגרירת הדבק אלא דאיסור שבת הוא דרביע עליה ראוי לגרדו קרינן ביה והא דאיתא במ"ס אל יקרא בו ומביאו בסה"ת היינו דלכתחלה אין להוציאה כדי לקרות בו כיון שלא תיקנה להפריד הדבק אבל הוציאה דיעבד וקורין בו אין להוציא אחרת והכי מסתברא. כתב ב"י ע"ש הריב"ש בתשובה דהרמב"ן פוסל בס"ת ותפילין ומזוזות אם נכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת אפי' בלא נגיעה עכ"ל וכתב הר"ן בפ"ב דגיטין שהטעם הוא מפני שמבטל צורת האות אבל ממ"ש התוס' והרא"ש לשם דכשר בגט אפילו לכתחלה אלמא דאין זה מבטל צורת האות וע"ש בתוס' (בדף כ') בד"ה לא צריכא דמעורה. ומיהו אפשר דאף התוס' והרא"ש מודו דבס"ת ותפילין ומזוזה פסול והכי נקטינן ודלא כמ"ש בש"ע דיש ליזהר בכך דמשמע דבדיעבד אין זה פסול דליתא:
כא סָעִיף א ובהתחלת הכתיבה יאמר וכו' נראה דרבינו דכתב כאן בסתם ומלבד זה צריך לכתוב כל האזכרות לשם קדושת השם ולא פירש אם צריך שיאמר בפיו או סגי במחשבה הוא לפי שסמך על מ"ש בי"ד בסימן רע"ו גבי ס"ת דלכתחילה טוב הוא שיוציא בשפתיו אבל בדיעבד סגי במחשבה שכותב לשם קדושת השם ואם כתב ולא חישב מעכב ופסול וע"ש ודלא כב"י לשם דפוסל אפילו דיעבד אם לא הוציא בפיו דליתא וע"ש:
כב סָעִיף א וצריך לדקדק בחסרות וכו עד ואם יתר אות אחת יש לה תקנה שיגרוד אותה פי' דביתר איכא צד תקנה היכא שאפי' לאחר הגרידה לא יהא נחלק האות לשנים כגון לאבותיך שכתבו מלא בוי"ו מוחק הוי"ו וממשיך הבי"ת מעט למעלה ולמטה ואין בהמעשה זו משום כתבו שלא כסדרן גם ליכא קלקול בצורת האות וכן כל כיוצא בזה וכ"כ ב"י באריכות ע"ש הר"י אסכנדרני ע"ש א"נ שהיתר הוא בסוף התיבה או בתחלתה וכ"כ בש"ע:
כג סָעִיף א וצריך שיכתוב מפי הכתב וכו' פי' דינא הכי הוא שצריך שיכתוב מפי הכתב אלא לפי שהסופרים מגרס גריסי בהו יכולין לכתוב בע"פ אבל מי שמתחיל לכתוב דלאו מגרס גריס בהו צריך שיכתוב מפי הכתב ואיני יודע מה היה קשה לב"י והוציא דין חדש שהכופר דאינן שגורות בפיו אסור לכתוב שלא מן הכתב אפי' אותו מקצת ששגורה בפיו דליתא ונקטינן דיכול לכתוב המקצת ששגורה בפיו שלא מן הכתב ועוד נראה עיקר דרבינו סובר דמצוה מן המובחר לכותבן מתוך הכתב אפילו שגורות בפיו אלא לפי שהסופרים נהגו לכותבם בעל פה הניחו להם חכמים מנהגם וזהו דלא תני בברייתא כותבין שלא מתוך הכתב דהוה משמע לכתחלה אלא נכתבות שלא מתוך הכתב כלומר יכולין לכותבן ואין מוחין בהן ועיין מ"ש בס"ד בזה בי"ד סימן רפ"ח:
כד סָעִיף א ומ"ש ושיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה וטעמא כתב רש"י והתוס' וכ"כ הסמ"ג כדי שלא יטעה ומביאו ב"י וראיה לדין זה מהא דאיתא בספ"ק דבבא בתרא הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב וה"א ס"פ הקומץ (מנחות דף ל') ומיהו משמע דוקא כשאינו קורא מתוך הכתב אלא מפי אחר המקרא אותו והוא כותב על פיו דומיא דהקב"ה אומר ומשה אומר וכותב וה"ה במי שהפרשיות שגורות בפיו דצריך שיקרא ג"כ כל תיבה קודם שיקראנה אבל במי שמעתיק מתוך הספר ליכא למיחש לשמא יטעה כך הוא משמעות הפוסקים שכתבו לדין זה ע"פ התוס' ומביאן ב"י אכן מדברי רבינו שכתב דין זה קודם שהשלים הדין הראשון לכתוב החלוק בין שגורות בפיו לאינן שגורות משמע שבא להורות דאפילו בכותב מפי הכתב צריך שיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיקראנה נראה דס"ל דלאו משום שלא יטעה הוא אלא דכך היא מצות כתיבת ס"ת תפילין ומזוזות שיהא קורא כל תיבה ותיבה ואח"כ כותב כדי שתהא קדושת הבל קריאת כל תיבה ותיבה היוצא מפי הקורא נמשכה על האותיות כשכותב אותן בקלף והכי מסתברא ודלא כמ"ש בש"ע להקל שא"צ שיקראנה כשמעתיק מתוך הספר:
כה סָעִיף א כתב בסמ"ק שצריך להניח וכו' וא"א ז"ל כתב שאין צריך להניח וכו' בפרק הקומץ ריש (מנחות דף ל"ב) גבי מזוזה וכמה ריוח כמלא אטבא דספרי ודעת הסמ"ק דהוא הדין בתפילין דמ"ש תפילין ממזוזה ועוד דכיון דקדושת תפילין חמורה ממזוזה מש"ה אין עושין מתפילין מזוזה לפי שאין מורידין וכו' א"כ פשיטא דצריך להניח כמלא אטבא דספרי גם בתפילין שהוא יותר מגגה של למ"ד וכמו שפירש ה"ר יונה דצריך להניח כמלא אטבא למעלה אחר השלמת למ"ד ומלמטה אחר השלמת אורך הכ"ף והנו"ן כמ"ש בית יוסף בשם אורחות חיים וכיון דכך הדין במזוזה כל שכן בתפילין. אבל הרב רבינו אשר שכתב במזוזה כמלא אטבא דספרא ובתפילין לא הזכיר אטבא דספרא אלא כתב וצריך להניח כדי גגה של למ"ד וכו' אלמא דא"צ להניח אלא כדי גובה של למ"ד וזהו שכתב רבינו ע"ש הרא"ש א"צ להניח חלק אלא למעלה וכו' דאע"פ שלא כתב הרא"ש כך בפירוש שהרי לא כתב אלא וצריך להניח כדי גגה של למ"ד וכו' ואיכא לפרש דהיינו שיעורא דאטבא דספרא וכמ"ש סה"ת ומביאו ב"י אלא לפי שרבינו תופס עיקר כפירוש ה"ר יונה א"כ בע"כ דתופס הרא"ש דבתפילין אינו צריך להניח כמלא אטבא דספרי ומה שקשה למה נקל בתפילין טפי ממזוזה ונראה ליישב דס"ל לרבינו דדעת הרא"ש היא דשיעורא דאטבא דספרי גבי מזוזה לאו לעיכובא לכתחלה הוא אלא לפי דרגילות הוא לכתוב כתב בינוני במזוזה צריך הוא להניח כמלא אטבא דספרי למעלה מגובה הלמ"ד כו' דכך הוא הגון לפי הכתב ואם היה הכתב גדול טפי צריך להניח יותר מאטבא לפי הכתב ואם הוא קטן א"צ להניח כמלא אטבא כלל אלא כדי גובה הלמ"ד וכו' וא"כ בתפילין דשיעור ד' בתים א"צ אלא אצבעיים על אצבעיים וצריך לכתוב כתב קטן לפ"ז א"צ להניח אלא כדי גגה של למ"ד וכו' דמלא אטבא לאו לעיכובא לכתחלה הוא אבל דעת הסמ"ק דכמלא אטבא לעיכובא לכתחלה הוא זו היא דעת רבינו אבל ב"י השיג על רבינו ואמר שאין הרא"ש חולק על הסמ"ק אלא הכל שיעור אחד וכמו שכתב בסה"ת וכך השיג מהרש"ל על רבינו וכן פסק בש"ע ותימא הוא שפסק לקולא דלא כהר"ר יונה דמצריך להניח כמלא אטבא למעלה מגובה הלמ"ד ולפעד"נ דלכתחלה יניח כמלא אטבא למעלה מגובה הלמ"ד כפי' ה"ר יונה בין בתפילין בין במזוזה והיא ג"כ דעת רבינו וכך הוא מפרש להסמ"ק ולהרא"ש כדפרישית אלא דבכותב כתב קטן ס"ל להרא"ש דא"צ להניח אלא כדי גובה של למ"ד וכו' וכך נוהגין הסופרים אבל כל בעל נפש יחמיר לעצמו להניח גם בתפילין כדי אטבא דספרי למעלה מגובה הלמ"ד וכו':
כו סָעִיף א ומ"ש ובתחילתן וסופן א"צ להניח כלל כ"כ הרא"ש בסדר תיקון התפילין והקשה ב"י דבהל' מזוזה כתב הרא"ש דצריך להניח בתחלתה כדי לגול היקף ומ"ש תפילין דא"צ ומה שתירץ דנמשך אחר סה"ת שכתב דאין צריך להניח בתחלתה אפילו במזוזה וה"ה תפילין הוא תימא רבה דהקושיא במקומה עומדת דכיון דהרא"ש מצריך במזוזה דצריך להניח בתחלתה דלא כסה"ת א"כ למה לא הצריך ג"כ בתפילין ועוד דכ"ש תפילין דקדושתן חמורה ממזוזה וכך קשה בדברי רבינו שכתב כאן דא"צ להניח כלל ובמזוזה בי"ד סימן רפ"ח כתב דצריך להניח בתחלתה כדי לגול היקף ונראה דס"ל להרא"ש ורבינו דהא דצריך להניח כדי לגול היקף אינו אלא לשמור הכתב שלא יתקלקל וזה אינו שייך אלא בס"ת ומזוזה אבל תפילין דאית להו שמירה מעולה דכורכים על הפרשיות קלף או מטלית ועור הבתים הם גם כן שמירה נוספת לפיכך א"צ להניח אפי' בתחלתה מיהו נהגו הסופרים להניח גם בתפילין בתחלתן:
כז סָעִיף א ויעשה השורות שוות וכו' פי' לכתחלה צריך ליזהר שיעשה השורות שוות לגמרי שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת ואם אינו אומן גמור שיכול ליזהר בכך עכ"פ צריך ליזהר שלא יכתוב שלש אותיות חוץ לשיטה מיהו כל זה אינו אלא אזהרה לכתחלה אבל דיעבד אם כתב שלש אותיות חוץ לשיטה אינו מיכסל בהכי דהא ס"ת לא מפסיל בהכי כמ"ש בי"ד בסי'
כח סָעִיף א ויעשה כל פרשיותיה פתוחות וכו' חוץ מפרשה אחרונה שיעשה סתומה כ"כ הרא"ש בסדר תיקון תפילין וכ"כ הרמב"ם בפ"ב וכתב עוד שאם שינה פסלן והקשה ב"י מהא דאיתא בפרק הקומץ (מנחות דף ל"ב) במזוזה דעושה פרשיותיה סתומות ואם עשאן פתוחות כשירה דאע"פ שבתורה סתומות הן מ"מ כיון דהני ב' פרשיות שמע והיה אם שמוע אינן סמוכות בתורה שזו כתובה בואתחנן וזו כתובה בוהיה עקב לפיכך אם שינה ועשאן פתוחות כשירה וא"כ בתפילין נמי נימא בהני ב' פרשיות דכשרין הם אם שינה בין עשאן סתומות בין עשאן פתוחות דמאי שנא ממזוזה. ותירץ ושמא כיון דבפ' קדש ופ' והיה כי יביאך שהן סמוכות בתורה דין הוא דאם שינה פסול לא מפלגינן בינייהו עכ"ל ולע"ד אינו מתקבל ישוב זה כלל אבל אין ספק דאף במזוזה היה הדין דאם שינה ועשאן סתומות פסול אלא דנהגו עלמא בסתומות ואפילו אם יבא אליהו לא משנין מנהגא כדאיתא התם מיהו כיון דדינן היה בפתוחות הלכך אם עשאן פתוחות שפיר דמי אבל בתפילין נהגו עלמא כהלכתא והילכך אם שינה פסול:
כט סָעִיף א ומ"ש דהיינו שישאיר בסוף השיטה חלק כדי שלש תיבות של ג' אותיות פי' פ' קדש מתחלת בראש השיטה ובסוף השיטה של פ' קדש יניח חלק ט' אותיות ואז פ' והיה כי יביאך המתחלת בראש השיטה היא פ' פתוחה וכן בסוף השיטה של פ' והיה כי יביאך יניח חלק ט' אותיות ואז פ' שמע המתחלת בראש שיטה היא פתוחה אבל סוף פ' שמע אין מניח חלק כלל כי כך הוא בתורה דהריות של אחר ובשעריך הוא סתום ופ' והיה אם שמוע מתחלת מאמצע שיטה עליונה ומניח חלק לפניה שיעור ט"א וזו היא סתומה לדעת הרמב"ם וכתב ב"י דכך נהגו ותימא דאם זאת היתה ג"כ מנהג רבינו א"כ למה כתב רבינו או בתחילתה דהלא אם מניח בתחילתה ט"א הרי היא סתומה לדעת הרמב"ם ואי אפשר לומר שיהיו סומכין על הרא"ש שסובר שזו פתוחה היא דא"כ היו סותרין הפרשיות שבתפילין זו את זו דבראשונות עבדינן כהרא"ש דנקראת פתוחה ובאחרונה שהיא והיה אם שמוע עבדינן כהרמב"ם דנקראת סתומה וזה א"א אלא צריך לפרש דברי רבינו דלצדדין קתני תחלה אמר דבמתחיל ג' פרשיות הראשונות כל אחת בתחילת השיטה בראש הדף אז צריך שיהא מסיים סוף פ' קדש באמצע שיטה ומניח חלק ט' אותיות וכן יעשה בסוף פ' יביאך ובסוף פ' שמע אבל והיה אם שמוע מתחיל בתחילת השיטה בראש הדף ומסיים סוף הפרשה בסוף הדף וכך הוא מנהג שלנו על פי ספר ברוך שאמר ומ"ש רבינו או בתחלתה רצונו לומר שאם יתחיל ג' פרשיות הראשונות כל אחת באמצע שיטה ויניח לפניה חלק ט"א אז יסיים סוף כל פרשה בסוף הדף ופ' והיה אם שמוע יתחיל בראש הדף ומסיימה בסוף הדף דבשתי צדדים אלו הויין ג' פרשיות הראשונות פתוחות ופ' והיה אם שמוע סתומה לדעת הרא"ש ועוד יש להקשות הרבה במנהגים שונים שנהגו בכתיבת פרשיות אלו הד' וביישובם והרוצה לעמוד על עיקר דברים אלו יעיין בתשובת מהרש"ל סי' ל"ז. ואיכא למידק אמאי כתב רבינו שיניח חלק כדי ג' תיבות של ג' אותיות ולא כתב בקוצר יניח חלק ט' אותיות וי"ל דצריך להניח ג"כ ריוח מלא ב' אותיות קטנות מלבד הט' אותיות דהלא כשכותב ג' תיבות של ג' ג' אותיות צריך להניח מלא אות קטנה בין תיבה לתיבה וכשיעור הזה צריך להניח חלק וק"ל:
ל סָעִיף א ויעשה ד' בתים מעור אחד בפ' הקומץ (מנחות דף ל"ד) ומשמע דוקא מעור אחד שלם שאין בו תפירה דלא כנראה מסה"ת דאף בחתיכות תפורין יחד חשיב עור אחד דליתא וכן נוהגים בכל גבול ישראל:
לא סָעִיף א ומ"ש מעור בהמה חיה ועוף טהורים בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ח) תני רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ואסיקנא לא נצרכא אלא דאפילו לרצועות ומכל שכן לבתים כיון דאית בהו שי"ן וקרא אמר למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך:
לב סָעִיף א ומ"ש אפילו מנבילה וטריפה שלהן בפ' שמונה שרצים (דף ק"ח):
לג סָעִיף א ומ"ש והרמב"ם כתב שא"צ עיבוד לשמן וא"א הרא"ש כתב שצריך עיבוד לשמן עיין בב"י טעם פלוגתייהו וכתב עוד דנקטינן כהרא"ש דלא כהרמב"ם אם לא דלא אפשר למצוא מעובד לשמה יש לו לסמוך על הרמב"ם ולא להתבטל ממצות תפילין וכן פסק בש"ע מיהו נלפע"ד להניחן בלא ברכה וכשימצא אח"כ עור מעובד לשמה יגנוז הבתים העשוין מעור שאינו מעובד לשמה ויתקן לו בתים מעור מעובד לשמה:
לד סָעִיף א ומ"ש רבינו וכתב סה"ת שיוכל לעשותן מקלף שגם הוא נקרא עור פי' מדתניא בפ' הקומץ (מנחות דף ל"ד) יכתבם בארבע עורות אלמא דהקלף שכותבין עליו תפילין נקרא בשם עור:
לה סָעִיף א ומ"ש ומעור שליל כו' כלומר ל"מ קלף דאינו חשוב בשר אלא אפילו עור שליל אע"ג דחשוב כבשר לענין טומאה אפ"ה כשר כיון שנקרא בשם עור ועוד דלא גרע מעור עוף דכשר אע"ג דחשוב בשר ואם לא היה הקלף נקרא בשם עור לא היה כשר אע"ג דלא חשוב כבשר מ"מ ג"כ לא נקרא בשם עור ואנן עור בעינן לכך היה צריך להביא ראיה דקלף נקרא בשם עור:
לו סָעִיף א ויהיו מרובעין וכו' בפ' הקומץ (מנחות דף ל"ה) תניא תפילין מרובעות הל"מ אמר רב פפא בתפרן ובאלכסונן ופירש"י בתפירתן ישמור את ריבוען שלא ימשוך חוט התפירה יותר מדאי שלא יכווצו ויקצר רחבו. ובאלכסונן שיהא ריבוען מכוון ארכו כרחבו כדי שיהא להם אותו אלכסון שאמרו חכמים כל אמתא ברבועא וכו' (כלו' כזה) דשתי האלכסונין שוים בארכם ולא יהא ארכו יתר על רחבו שאפי' יש להן זויות פסולין (כלו' כזה) דאע"פ דבהכי הוי נמי ארכו כרחבו מ"מ אין ב' האלכסונין שוים אלא אחד ארוך ואחד קצר:
לז סָעִיף א ומ"ש ושחורין שם א"ר יצחק רצועות שחורות הל"מ ובפרק ב"מ (דף כ"ח) בהא דתני רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ואוקימנא לא נצרכה אלא לרצועות פרכינן עלה והא"ר יצחק רצועות שחורות הל"מ ומשני נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי דקשה מאי קס"ד דמקשה דפריך משחורות אטהורות ופי' התוס' דה"פ כיון דמצריך שיהיו הרצועות שחורות כמו הקציצה כ"ש דבעינן שיהיו טהורות כמו הקציצה דסברא הוא להקפיד יותר על הטהרה מעל השחרות וכו' וכ"כ המרדכי בהל' תפילין בשם ר"י אלמא דהקציצה פשיטא ליה לתלמודא דצריך שיהא שחורות. ומשמע ודאי לפ"ז דהל"מ היא דצריכין שיהיו שחורות עור הבתים דהא הך דרצועות שחורות הל"מ לא ידעינן להו אלא מדבעי' בבתים שיהו שחורות הל"מ כדפי' והילכך נקטינן דפסולין הן אם צבען צבע אחר וכן אם צבען א"י נמי פסולין עיין מ"ש בסימן ל"ג סעיף ד' ודלא כמ"ש בש"ע כאן עור הבתים מצוה לעשותן שחור עכ"ל דמשמע עכובא ליכא ונמשך אחר דברי הרמב"ם ורבינו ושאר פוסקים להקל בזה ולפע"ד דאין להקל מיהו במקום דלא אפשר יש לסמוך ארוב פוסקים דמקילין שלא יתבטל ממצות תפילין. וכתב ב"י בשם תשובה אחת דאם עשאן מרובעות ואחר זמן נתקלקל רבוען דצריך לרבען וכ"כ בש"ע מיהו אם צבען שחור ואח"כ נתלבנו נראה דא"צ לחזור לצבען שחור דהא אפילו צבען מתחלה בצבע אחר כשר לדעת רבינו וכ"ש אם הניחן לבן כמו שהיו דכשר א"כ אצ"ל היכא דצבען שחור מתחלה וחזר ונתלבן דכשר מיהו למצוה מן המובחר יחזור לצבוע שחור ולר"י דבבתים נמי הל"מ היא והכי נקטינן מדינא צריך לחזור ולנבען שחור:
לח סָעִיף א ויהיה החריץ ניכר בין בית לבית שם אמר אביי שי"ן של תפילין הל"מ וצריך שיגיע חריץ למקום התפר רב דימי מנהרדעא אמר כיון דמינכר לא צריך ופירש"י דצריך שיגיע חריץ שבין בית לבית עד מקום התפר למטה כלומר עד בית מושבו דהיינו תיתורא: כיון דמינכר. חריץ למעלה קצת א"צ להגיע למקום התפר והרא"ש כתב שי"מ שחריץ של שי"ן דהיינו חודו של שי"ן למטה יגיע עד איחוי התפר ונהגו כשני הפירושים לחומרא כאביי ודלא כרב דימי עכ"ל משמע דס"ל דהלכה כרב דימי אלא דנהגו לחומרא כאביי וכך מבואר ודברי הרמב"ם דכתב דאם לא הגיע למקום התפר כשר אם ניכר החריץ אלמא דפסק כרב דימי וב"י כתב דפסק כאביי ומפרש דאביי למצוה אמר ולא לעכב והאי פירושא כתב גם במרדכי דאביי לא אמר אלא לחומרא בעלמא אבל פסולא ליכא כמדומה לי וכו' עכ"ל ולא נהירא דא"כ צ"ל דרב דימי פליג דאפי' למצוה לא צריך ולישנא דלא צריך דקאמר רב דימי הכא לא משמע אלא כאידך לא צריך למיבדקיה דקאמר בתר הכי אהא דקאמר אביי האי קילפא צריך למיבדקיה וקאמר רב דימי לא צריך דהיינו לומר דאינו מעכב דאילו למצוה פשיטא כל מאי דאפשר למיהוי כתיבה תמה טפי מצוה מן המובחר איכא והתם נמי הלכה כרב דימי כדלעיל בסימן זה סעיף י' וכאן נמי הלכה כרב דימי וז"ש רבינו ויהיה החריץ ניכר בין בית לבית אלמא דסובר דהלכה כרב דימי דלא בעינן מדינא אלא שיהא ניכר החריץ ואח"כ כתב דלכתחילה יעשה בעומק עד שיגיע למקום התפר דראוי להחמיר כאביי לכתחילה וכ"כ המרדכי בה' תפילין וז"ל אומר רבינו ?בכאן דהלכה בהני תרי מילי כרב דימי להקל ולפ"ה משמע כן לעיל מן הברייתא דקתני אם אין חריצן ניכר פסולה הא ניכר כשר והיינו כרב דימי ומיהו מסיק שם דראוי להחמיר לכתחילה כאביי וכמ"ש הרמב"ם והרא"ש ורבינו וכ"פ בש"ע:
לט סָעִיף א ואין שיעור מפורש בתלמוד כו' פירוש אצבעיים על אצבעיים צריך על כל פנים ולא פחות דהא בפ' במה אשה סוף (שבת ד' ס"ג) אמרו הציץ רחב ב' אצבעות והוא מונח במקום תפילין מתחלת השיער הסמוך לפדחת ואמרינן בריש ערכין שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין השתא ליכא למימר דשיעור רוחב תפילין וארכן אינו אלא אצבע דא"כ כיון שהציץ היה רוחב ב' אצבעות ובין ציץ למצנפת היה מניח תפילין אם כן בע"כ דאיכא בראש מקום להניח שלש תפילין ולמה אמרו מקום יש בראש להניח שתי תפילין ועוד למה אמרו בפ' המוצא תפילין שאין להביאן אלא זוג זוג או שנים שנים לר"ג ולא ג' ג' גם אי אפשר לומר דשיעור רוחב תפילין וארכן הוי אצבע וחצי דא"כ כיון שרוחב הזי"ן ב' אצבעות לא נשאר בראש אלא אצבע א' והיאך היה הכהן מניח שם התפילין שהן רוחב אצבע וחצי אצבע אלא בע"כ צ"ל דשיעור תפילין אינו פחות מאצבעיים על אצבעיים לפי זה המקום שבראש להניח בו שתי תפילין הוא רחב ד' אצבעות והציץ שהיה מונח במקום תפילין הוא רוחב ב' אצבעות א"כ נשארו עוד ב' אצבעות בין ציץ למצנפת ששם היה הכהן מניח תפילין ומיהו יכול להיות שרוחב תפילין הוא יותר מאצבעיים אלא דבשימושא רבא לא בא אלא להוכיח דאינו פחות מאצבעיים על אצבעיים ומיהו קשה דילמא שיעורן אינו אלא אצבע וחצי ובראש איכא מקום להניח ב' תפילין ומחצה דהיינו שלש אצבעות ושלש רבעי אצבע והציץ היה רחב שתי אצבעות נשאר עוד שתי אצבעות פחות רביע אצבע ששם היה מניח תפילין דשיעורן אצבע וחצי ומ"ש מקום יש בראש להניח שתי תפילין אע"ג דאיכא קצת יותר אפ"ה כיון דליכא מקום להניח ג' תפילין לא הוצרכו לומר אלא ב' תפילין ומה"ט נמי לא אמרו בהמוצא תפילין אלא דמכניסן זוג זוג או שנים שנים ולא ג' ג' וי"ל דלשון מקום יש בראש להניח שתי תפילין משמע לא פחות ולא יותר ועי"ל דמסתמא כיון דבציץ שאין בו אלא אזכרה אחת היה רחב ב' אצבעות כ"ש תפילין שיש בהן כמה אזכרות שצריך רוחב ב' אצבעות וכמ"ש מק"ו זה דצריך למשמש בהן כל שעה לעיל בסי' כ"ח עיין בסה"ת בדין משפט מקום הנחת תפילין ובמרדכי סוף הל' תפילין ולענין הלכה כל בעל נפש יחמיר שיהא רוחב התיתורא אצבעיים על אצבעיים בין של ראש בין של יד אבל באורך ורוחב הבתים אין להקפיד אפילו אינן אלא אצבע א' או פחות מאצבע דבע"כ אי אפשר שיהא ד' בתים של ראש בכל רוחב ב' אצבעיים דאם כן התיתורא היתה רחבה ביותר ולא היה מקום בראש להניח ב' תפילין וכ"כ הרא"ש בשם ר"י ומביאו ב"י אבל מנהג העולם שאין נזהרין בזה ועושין רוחב התיתורא רוחב אצבע או פחות וסומכין על תלמוד שלנו שאין מפורש בה שיעור לאורך ולרוחב אלמא דמדינא הכל כשר אפי' לכתחלה וכן כתב ב"י ולכך לא הזכיר בש"ע שום שיעור:
מ סָעִיף א וחוקק בדפוס ג' חריצין וכו' כאן כתב רבינו דלכתחלה יש להחמיר כאביי שיגיע החריץ למקום התפר ולעיל בסמוך כתב דהלכה כרב דימי דבדיעבד כשר אם ניכר החריץ בלבד ועיין במ"ש לשם בס"ד:
מא סָעִיף א ובעודו לח יעשה כמין שי"ן וכו' מימרא דאביי פ' הקומץ שם שי"ן של תפילין הל"מ והסכימו כל הפוסקים דבשמאל המניח ד' ראשין שהוא ימין הקורא ובימין המניח ג' ראשין שהוא שמאל הקורא אלא דבהגה"ה בסמ"ג הבין מדברי הסמ"ג שדעתו שהשי"ן של ד' ראשין הוא מימין המניח ושל ג' ראשין משמאל המניח והקשה עליו ומביאו ב"י אבל כבר כתב הר"א שטיין בביאוריו לשם שגם דעת הסמ"ג דשל ד' ראשין לשמאל המניח כדעת כל הפוסקים והביא ראיה מסה"ת שכתב כלשון סמ"ג והוא האמת. וכתב בסמ"ק דא"ל הר"י בר שניאור דאותה של ד' ראשין הוא כמו שי"ן של לוחות דהויא מן החקיקה וכן היא נעשית מקמטי העור עכ"ל וכ"כ בסמ"ג וז"ל של ד' ראשין פי' שני יודי"ן יעשה בתוכה כדאיתא בשימושא רבא ובהגה"ה לשם הקשה כיון דשי"ן דד' ראשין הוא כנגד כתב הלוחות דיש לשי"ן ד' דפנות לג' אוירות ובקמטים נעשה שי"ן מג' אוירות ואם היה שם שני יודי"ן לא תהיה בגופו שי"ן לפי שראש האמצעי צריך שיגיע עד שולי הבתים בכתיבה בולטת וכן לשוקעת עכ"ל פי' הבין דשני יודי"ן שבקמטים נוגעין עד שוליו למטה כזה וא"כ לא תהיה בגופו שי"ן ואיכא למידק ומאי קושיא דילמא אין ה"נ דמיירי שעושה מקמטי העור שלא יגיעו הב' יודי"ן עד שולי האות אלא כזה וי"ל דסובר דלפ"ז אין כאן צורת של אות שי"ן כלל בכתיבה אשורית דמה שאנו עושין השיני"ן בכתיבה משיט"א אין זה דוגמא לכתב הלוחות וכתב הס"ת שהיה בכתיבה אשורית גם אין לקרותן בשם שני יודי"ן דהדפנות שבין האוירין אינו דומה ליו"ד אשורית ומשום קושיא זו נמצא קצת סופרים מקרוב בקיאין לעשות שיני"ן בכתיבה אשורית בולטת בקמטי העור אבל כיון שצריך לעשות כך בדפוס יש בהם משום חק תוכות כמ"ש ב"י משם ספר א"ח ע"ש כמה גדולים ועל כן נראה דמנהג שיני"ן שלנו שעושין משיט"א עיקר דלא בעינן כתיבה אשורית ממש דהלא אף הדל"ת והיו"ד שברצועה אינן אלא דוגמא ודכוותא גם השי"ן אינה אלא דוגמא בעלמא ומ"מ צריך ליזהר שלא יהיו נוגעים השני יודי"ן עד שולי האות דלא כרוב סופרים דאין נזהרין בזה: ומ"ש והשיני"ן ימשוך למטה עד שיגיע וכו' הוא פירוש שני שכתב הרא"ש להא דאמר אביי וצריך שיגיע חריץ למקום התפר כדלעיל סכ"ו:
מב סָעִיף א והעור של הדפוס וכו' עד והוא הנקרא תיתורא בפרק הקומץ שם א"ר חננאל אמר רב תיתורא דתפילין הל"מ אמר אביי מעברתא של תפילין הל"מ היא ודברי רבינו בפירוש תיתורא ומעברתא כמ"ש הרא"ש:
מג סָעִיף א ויגלולי כל פרשה מסופה לתחלתה ה"א בהקומץ גבי מזוזה וכורכה מא' כלפי שמע ונלמד משם דה"ה בתפילין וכן ס"ת לתחלתו הוא נגלל:
מד סָעִיף א ויכרוך על כל פרשה שער של בהמה טהורה בפ' ב"מ ובפרק שמונה שרצים הל"מ דהתפילין נכרכות בשער בהמה וחיה טהורים: ומ"ש והרמב"ם פסל וכו' טעמו מדאמר בירושלמי פ"ק דמגילה ומייתי לה האלפסי סוף הל' ס"ת הל"מ שיהיו כתובים בעורות בדיו מסורגל וכורכין בשער וטולין במטלית וכו' וכיון דכורכין בשיער אתפילין קאי אף טולין במטלית נמי אתפילין קאי א"כ כיון דהל"מ היא אם לא כרך עליה קלף או מטלית פסולה. אבל הרא"ש מפרש בשם ספר התרומה דטולין במטלית לא קאי אלא אס"ת דכשיש בה קרע שישימו מטלית או קלף על הקרע וידביקנו בדבק ומביאו ב"י:
מה סָעִיף א ויתן כל פרשה וכו' טעמו כדי שיהיו ראוין לקרות כמו שהן מונחין כנגד הקורא ומשו"ה צריך לדקדק שיהיו ראשי הפרשיות מונחין כנגד ימין הקורא שאם בא לפותחן ולקוראן יהיו מונחין לפניו כהלכתן וכ"כ בתרומת הדשן סימן מ"ט:
מו סָעִיף א ואם כתב כל הד' פרשיות בקלף אחד כשרים וכו' בהקומץ (דף ל"ד) תניא ואם כתבן בעור אחד והניחן בד' בתים יצא וצריך שיהא ריוח ביניהן דברי רבי וחכ"א אינו צריך ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחת וא' ונראה מדלא אמר ומודים שנותן חוט וכו' דהוה משמע דדוקא בדלא הניח ריוח ביניהם צריך שיתן חוט או משיחה אבל בדהניח ריוח ביניהם א"צ חוט או משיחה אלא קתני ושוין אלמא דאפי' לרבי דצריך שיהא ריוח ביניהם צריך נמי ליתן חוט או משיחה והכי משמע מדברי רבינו שכתב ואם כתב כל הד' פרשיות בקלף א' כשרים אפי' אין ריוח ביניהם ובלבד שיהא חוט או משיחה כו' דכל שכתב בקלף א' צריך שיהא חוט או משיחה ביניהם אפי' הניח ריוח ביניהם והכי משמע ממ"ש הרא"ש די"א דאפי' בכתבן בד' עורות נמי קאמר שיהא חוט או משיחה ביניהם אבל לשון ושוין משמע דקאי אמה שנחלקו בו אלמא דפשיטא היא דבכתבן בעור אחד אפילו הניח ריוח ביניהם צריך חוט או משיחה וכדברי הרא"ש כתב ג"כ המרדכי בשם רבינו שמשון ומסיק ובעלי תפילין נוהגין כן אע"פ שעושין בד' עורות וכן עיקר בתפילין של ראש עכ"ל ועיין בסמוך סעיף ל"ה ומשמע מדברי כל הפוסקים דריוח זה דפליגי בהו היינו לומר דלרבי צריך להניח ריוח גדול כל כך בין פרשה לפרשה כדי שיהא הפסק ניכר בין בית לבית שכל פרשה מונחת בביתה ואין ממנה כלום בבית אחר אבל רש"י ז"ל כתב וז"ל וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות כשיכתבם בעור אחד שלאחר שכתבן יחתוך מלמעלה העור כמין ד' פרשיות ומניחן בד' בתים ויהא מדובק למטה עור א' כדי שתהא פרשה אחת בבית אחד עכ"ל כצ"ל ונראה דר"ל דלא סגי במניח קצת חלק בין פרשה לפרשה דהיינו כמלא אות קטנה שיספיק החלק להפסיק בין הפרשיות אלא צריך להניח כ"כ חלק שכשיחתוך מלמעלה יהא חלק לכל פרשה ופרשה בפני עצמה ומה שצריך לחתכן הוא כדי שכל פרשה ופרשה תהא מונחת בבית אחד בפני עצמה ולא קצת ממנה בבית אחד שאצל ביתה וחכ"א א"צ אלא חלק א' כמלא אות קטנה יספיק להפסיק בין הפרשיות ובלבד שיהא נותן חוט או משיחה בין כל בית ובית. ולענין הלכה נראה משמעות הפוסקים דאפילו בא להחמיר כרבי ולהניח ריוח אין לו לחתוך בין הפרשיות אלא יניחם כך כל פרשה ופרשה בבית שלה בפני עצמה מדלא הזכירו בדבריהם לחתוך ביניהם. אכן נראה כפירש"י דצריך לחתוך כדי שתהא זקופה וחותך למעלה ויהא מדובק למטה שאז יכול להניח כל פרשה בביתה זקופה ומיהו כיון שרבינו כתב דבכתבן בקלף א' כשרים אפי' אין ריוח ביניהן בע"כ א"א לחתכן ושוב אי אפשר להניחן זקופות ואפ"ה כשרים דיעבד וכמ"ש ב"י ע"ש ר"י אבוהב ומהר"י חביב והוא האחת ומיהו מ"ש ב"י עוד והאריך בפירוש דברי רש"י לע"ד אינו מתקבל:
מז סָעִיף א ובשל יד וכו' ברייתא פרק הקומץ ויליף ליה מדכתיב והיה לך לאות על ידך משמע אות אחד כלומר בית אחד וגולל אותם מסופן לתחלתן וכורך עליהן שער ונותן אותם בביתם נראה דהא דלא כתב כאן דכורך עליהן קלף קודם שנותן אותם בבית הוא דתופס עיקר כהרא"ש דאין לפסול תפילין אם לא כרך עליהן קלף ואע"ג דנוהגין לכרוך עליהן קלף לא כתב רבינו כאן אלא הדברים המעכבין נ"ל:
מח סָעִיף א ואם כתבן על ארבע קלפים וכו' שם פלוגתא דרבי יודא ורבי יוסי ואסיקנא דא"צ לדבק ותמה ב"י על מה שהשמיט רבינו דאם יש בידו ב' תפילין של ראש והן חדשות דטולה עור על אחת מהם ומניחה על היד ואפשר לומר דכיון דצריך שיהא טולה העור מכל צד שלא יהיו נראין הד' בתים כי אם בית אחד וצריך דפוס מיוחד לזה וצריך ג"כ לקרוע התפירות הראשונות ולחזור ולתפור העור שטולה על הד' בתים עם התיתורא וקשה הדבר וטורח הדבר ויותר נקל לגנוז הד' בתים הראשונים ולעשות בית אחד בלבד על כן השמיטו כנ"ל:
מט סָעִיף א ואם ציפה הבתים בזהב או שעשאם מעור בהמה טמאה פסולה ברייתא פרק נגמר הדין ציפן זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה פסולות ופירש רבינו שעשה הבתים מעור בהמה טמאה וכ"כ הרמב"ם בפ"ג הלכה ט"ו העור שמחפין בו התפילין ושעושין ממנו הרצועות הוא עור של בהמה או חיה או עוף הטהורים ואפי' נבילות וטריפות שלהן ואם עשה מעור טמאים או שחפה תפילין בזהב פסולות עכ"ל ונראה דבכלל מ"ש הרמב"ם ורבינו שאם עשאם מעור בהמה טמאה פסולה הוה נמי אפילו היו הבתים מעור בהמה טהורה ואח"כ טלה עליהם עור בהמה טמאה דגם כן פסולה דגם כשטלה עליהם עור עשייה מקריא והיא דעת כל הפוסקים והכי משמע ממ"ש המרדכי ע"ש רבינו שמשון שהיה מסתפק אם יש לפסול תפילין שכורכין על כל פרשה ופרשה קלף כמו שכתב בשימושא רבא משום דעובר על לא תוסיף כשכורך קלף שא"צ דהוי ייתור וכתב ע"ז דאפשר דאינו עובר אלא כשעושה ה' בתים כדאיתא פרק הנחנקין אבל קלף זה אינו אלא להגן בעלמא וכשר ואין להביא ראיה מדתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה דפסול מכלל דאם טלה עליהן עור בהמה טהורה דכשר דאיכא למימר דעור ע"ג עור פסול אפי' הכל מבהמה טהורה משום לא תוסיף וכאן איירי בעור של גוף הבתים דפסול מבהמה טמאה אפי' אין שם עור ע"ג עור ואח"כ כתב דמיהו מלשון טולה משמע דמיירי בטלה עור ע"ג עור ובהמה טמאה דוקא פסולה אבל בטלה עור ע"ג עור מבהמה טהורה כשר וכמ"ש בשימושא רבא ואח"כ כתב דמ"מ קשה היאך טולה עור ע"ג עור דאז מכסה השיני"ן כך הם דבריו למעיין שם אבל בטלה עור בהמה טמאה ע"ג עור טהורה לא יעלה על הדעת להכשירו דפשיטא דפסול לדברי הכל והב"י הבין מדברי המרדכי שאם עשה הבתים מעור בהמה טהורה אע"פ שציפה אח"כ בזהב או בעור בהמה טמאה כשר ושכן נראה מל' רבינו ושרא ליה מאריה לא חשש לדקדק בפשט במרדכי מתחלתו עד סופו:
נ סָעִיף א ואחר שעשה התיתורא מרובעת אורכה כרחבה כלו' שהיו שני האלכסונין שוין ולא אחד ארוך והשני קצר כדלעיל בסעיף כ"ד יתפור אותו בגידי בהמה טהורה מרובעת וכדאמר רב פפא דתפילין מרובעות בעינן הל"מ בתפרן ובאלכסונן וע"ל סעיף כ"ד ובמ"ש ב"י כאן:
נא סָעִיף א ומ"ש בגידי בהמה טהורה בפרק ב"מ ופ' שמונה שרצים תניא הל"מ תפילין נתפרים בגידי בהמה טהורה. ונוהגים בגידי שור דוקא ובשער של עגל לכפר על מעשה עגל ושור. ויעביר חוט התפירה בין כל בית ובית כבר נתבאר בסעיף ל"ב שיש מפרשין הא דתניא ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל בית ובית קאי אכל תפילין של ראש אפי' כתובים הפרשיות בד' עורות וכתב המרדכי ע"ש ר"ש שכן עיקר וז"ש רבינו כאן ויעביר חוט התפירה וכו':
נב סָעִיף א ואם נפסקה התפירה בג' מקומות צריך לתפור פעם אחרת כ"כ הרא"ש וסה"ת והסמ"ג דה"א בירושלמי פרק קמא דמגילה ומביאו ב"י ומיירי דלאחר שתפרה כהוגן והיה לובש אותן כמה פעמים נפסקה אח"כ אבל אם בתחלה בשעה שתופר נפסק החוט אין לו לקשור שני ראשי החוט שנפסק ולגמור תפירתו אלא צריך להתיר מה שתפר ולוקח חוט אחר חזק שלא והא נפסק וכ"כ ב"י ע"ש הר"י אסכנדרני צריך שיהיו כל התפירות בחוט אחד ולא יפסק החוט ואם נפסק החוט פסולים ואע"ג דהב"י כתב איני יודע מנין לו אין ספק שכך קבל מרבותיו וטעמו נכון דע"כ לא התירו בירושלמי בנפסקה בשתי מקומות אלא כשנפסקה לאח"כ אבל כשנפסקה בשעת תפירה ודאי דהחוט אינו חזק ויהא נפסק עוד וכל העומד ליפסק כנפסק דמי ופסול והכי נקטינן ובש"ע כתב וז"ל יש מי שאומר שי"ב תפירות אלו יהיו בחוט אחד עכ"ל נראה שמפרש מ"ש הרי"א דצריך שיהיו בחוט א' ולא יפסק החוט היינו לומר שיקח חוט ארוך שיספיק לכל התפירות שאם היה קצר וכלה באמצע התפירה וצריך לקשור בו חוט אחר לגמור התפירה פסול וזהו פי' מ"ש ואם נפסק החוט פסול והיטיב כתב עליו ב"י לפי הבנה זו ואיני יודע מניין לו אבל לפי ע"ד דאין זה כוונת דבריו דאם כן לא היה צריך אלא לומר שצריך שיהיו כולם בחוט א' אבל בשני חוטים פסולים לאיזה צורך כתב ולא יפסק החוט אלא ודאי פרושי קמפרש דחוט אחד דקאמר אינו אלא שלא יפסק החוט בשעת תפירה שאם נפסק החוט פסולים אבל כל שלא נפסק אלא כלה באמצע התפירה לפי שאינו ארוך גומר התפירה בחוט אחר לכתחלה והכי נהוג:
א וכתב בה, המרדכי פ"ק דף צ"ו ע"ד דמצוה ליפות דמצוה מבחוץ למראה עינים וכ"ש מבפנים שהרי בבהמ"ק מפנימה זהב טהור:
ב כתב בכלבו דין תפילין שנקרעו כדין ספר תורה: שנקרע:
ג ובברוך שאמר מחמיר דלכתחלה עיקר העיבוד יעשה בישראל ואין נוהגין כן:
ד ומדברי המרדכי דלעיל נראה שאין סובר חילוק זה שהרי חילק בין אותיות פשוטות שבהן ניכר תקון של תינוק אבל בה"א וכיוצא בה יש לדון בדין אם נשתייר כמלא אות קטנה אבל דברי הטור מטין בדברי הר"ר מנחם שהרי הטור מחלק בין ניקב הה"א לנפסק האותיות וזה משמע כדבריו דאל"כ לא היה לו לכתוב סתם ואם נפסק אחת מהאותיות אלא היה לו לפרש דבאותיות פשוטות מיירי:
ה ובא"ח בשם ר"י משמע דבכל האותיות אין צריך לגרוד רק מן הטעות ולמטה:
ו ומלשון הרא"ש בהל' תפילין וס"ת נראה דס"ל דסגי במחשבה לענין קדושת האזכרות וכ"נ דעת רבינו בטור י"ד בהל' ס"ת אבל ב"י לא כ"כ:
ז כתוב בא"ז דכשרוצה לגמגם לא יכתוב משום דאינו מכוין לשמה:
ח ובבש"א כתב דבעינן הגליון מעט למעלה מראשו של למ"ד ולמטה אף בשיטה התחתונה כדי שיהא ג"כ מוקף גויל וכן כתב לעיל משם ב"י וכ"ה בתשובת מהרי"ל ושם בהגהות בשם הרוקח שיש להניח מעט חלק בין פסוק לפסוק וכ"ה שם בפנים גם כן גם יניח לכתחלה בין כל אות כמלא חוט השערה ובין תיבה לתיבת כמלא אות קטנה ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה וכן כתב רבינו ביו"ד בהלכות ס"ת לענין ס"ת וה"ה לתפילין:
ט ובאגור כתב דנהגו הסופרים להניחו למצוה וכתב בבש"א דאם יש לו כ"כ קלף צריך ליזהר שיניח בסוף כדי לגול היקף:
י ומהר"ם פדו"א כתב בתשובה סימן ע"ז בשם א"ח דאם עשה פרשה אחרונה פתוחה כשר. וכתב דנכון הוא ומ"מ ינהגו לכתחלה כהרמב"ם ואפשר דאף הרמב"ם לא פסל בדיעבד ומ"ש דאם שינה פסול אס"ת קאי עכ"ל וע"ש שדחק ליישב דעת הרמב"ם:
יא מ"כ בהגהות אלפס החדשים ולא יפסיק בפ' קדש בין בחודש האביב בין והיה כי יביאך שהכל פרשה א' הוא עכ"ל וכ"כ בהגהות מבש"א דלא יעשה שום הפסק פרשה אצל חדש האביב גם אין להפסיק גבי ויהי כי הקשה פרעה דלא כבעל בש"א עצמו שסדר לעשות בתפילין ב' פרשיות סתומות א' אצל בחודש האביב וא' אצל ויהי כי הקשה וכן הרמב"ם לא מנה בהל' ס"ת בתיקון פרשיות הפתוחות והסתומות שיהיו אלו הפרשיות סתומות ולכן אין להפסיק:
יב וכ"כ למעלה בא"ח להכשיר:
יג סָעִיף א וכ"כ במרדכי ה"ק דף כ"ו ע"ב וכתב שגם הרצועות יכול לעשות מקלף רק שישחירם דהשחרת הרצועות הל"מ עכ"ל:
יד ובפרק שמונה שרצים איבעיא לן אי כותבין אעור דג ולא איפשיטא ונקטינן לחומרא:
טו ובדברי הרמב"ם משמע דלמצוה מן המובחר גם גובה הבתים יהיה כאורכן ולא ראיתי נוהגין כן:
טז כתוב בברוך שאמר בשם הרוקח ד' בתים צריך להיות בגודל אחד ולא יעשה הבית של שמע קטן מהאחרים:
יז ואני לא ראיתי מימי רק בצבוע שחור ומ"כ דאם השחיר הא"י עוד הבתים כשר דהא אין שחרותו מעכב אבל עדיף טפי בישראל עכ"ל:
יח וכ"כ בא"ז דאין לחוש בזו משום חק תוכות וז"ל הגהות בברוך שאמר בשם ר' שמחה ושי"ן אין לשנותה ממנהג זקנים שהי עושין בקמט של עור הבית ומיהו אם עשאה בדפוס או כתבה בדיו על בית לבן אין בידינו לפוסלה עכ"ל:
יט ובסמ"ג כתוב טעם לענין שי"ן של ד' ראשין וג' ראשין ע"ש ואף הרוקח כתב הרבה טעמים לזה והביאן הגהה מברוך שאמר וכתב בא"ז דלכתחלה צריך לעשות דחריץ השי"ן למטה נוגע בתפירה מיהו אם לא נגע לא מפסיל בהכי וכן משמע מדברי הרמב"ם אבל בברוך שאמר מחמיר לפוסלן וכתב שם דגם לא ימשוך למטה הרבה עד שתחתית השי"ן לא יהא ניכר דצריך שכל השי"ן יהא נראה עכ"ל:
כ ולי נראה דלא קשה כלום ואע"פ שלא חתכו למעלה כלל וגם אין ריוח ביניהם כלל יוכל למצוא כגון שלא כתב הפרשיות זו אצל זו אלא זו תחת זו וא"כ כשנתן בבתים צריך ליתנם דרך השכבה שזהו זקיפתן מאחר שהם נתונים בדרך זו וא"כ נותן כל פרשה בבית א' בקלות כמו למ"ד שאין לחוש לזקופות ועי' בזו במרדכי ה"ק דצ"ג ע"ג:
כא ובב"ש ומנהג לדבק בדבק כשר והוא עשוי מקלף מבושל מעור או משלחופית של שור:
כב וע"ל סימן מ"ב אימת מותר לעשות מתפילין של ראש תפילין של יד ואימת אסור. כתב בא"ז אם כתב תפילין שני דפין בעור אחד ואפילו בשני עורות ודבקם יחד כשר:
כג ולא ידעתי מאי צורך בעיגולין אלו כי יותר בקל יוכל למדוד במחוגה אם האלכסונן שוים וכן נוהגין כל הסופרים:
כד אבל מדברי הפוסקים הנזכרים לא משמע כן:
כה אבל אני לא ראיתי שום תפילין רק עם רצועה זו וא"ל סופרים שבמדינתו לא נהגו כן וז"ל ברוך שאמר ויכסה הפרשה של יד בב' קלפים קצרים זה להעביר על זה כמו שתי וערב כשיעור רוחב הפרשה ומעט וחד ויכרוך אותה במטלית ושיער ויעמדו מאליהן וישים הפרשה בבית של יד וישים על הבית רצועה שחורה הנקרא מעברתא כשיעור רוחב הבית לא פחות ולא יותר וישים הרצועה מימינו לשמאלו היינו לרוחב הזרוע עכ"ל:
א סָעִיף א כל אחת ואחת בקלף לבדה. כתב ב"י היינו בתפילין של ראש אבל בשל יד כותבים כולם בקלף אחד כמ"ש רבינו לקמן ע"כ. ואפשר לומר דה"ק יכתוב בקלף כל א' וא' לבדה ולאפוקי שיערבבם לכתוב ארבעתם זה אחר זה בלא הפסקה ואשל יד נמי קאי וק"ל:
ב סָעִיף א ויכתבם בכתב מיושר. פי' ב"י שיכתוב השיטית ישרות ולא עקומות. ופי' עוד שר"ל כתב מאושר כלומר יפה. ומטעם זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות ומטעם זה כתב המרדכי לכתוב כתיבה גסה שלא ימחק מהר ע"כ. ועוד נ"ל דר"ל כתב מיושר שלא יכתוב תיבה א' גדולה וא' קטנה וכן משמע בה"ק:
ג סָעִיף א ובדיו בפרק הבונה תניא כתב שלא בדיו או שכתב את האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו. וכתב ב"י בשם נמ"י כלומר שזרק זהב על כתב השמות שנכתבו בדיו אפ"ה פסול דס"ל כתב העליון מבטל כתב התחתון. וכתב ב"י ולי נראה דהיינו דוקא באזכרות הוא דאסור להעבירו מעל הכתב משום דהוה כמוחק את השם ולהכי תני יגנוזו אבל בשאר תיבות שציפם זהב אינו צריך לגונזן אלא מעביר הזהב וחוזר כשרותו ע"כ. ועיין בי"ד סי' רע"ו כ בתי בשם ריב"ש דיש לחשוש משום כתב מנומר. ובעשית הדיו עסיק כאן ב"י בשם הג"מ בפ"א מה' תפילין שכתב בשם תוס' ור' שמחה שהעיקר שבכל דבר שיעשה אדם דיו בדבר שיתקיים ויהא ניכר על הקלף דיו הוא וכותבים בו ספרים תפילין ממזוזות עי' בי"ד סי' רע"א:
ד סָעִיף א בכתיבה תמה שיהא מוקף גויל כו'. ר"ל יכתוב כתיבה תמה ומפרש דהיינו שיהא מוקף גויל כו' דכתיב וכתבתם שיהא כתיבה תמה ועיין בדרישה סימן ל"ו והארכתי בפי' ענין זה ונפקא מיניה כמה דינים ועיין ג"כ בפרישה:
ה סָעִיף א שיהא מוקף גויל פרק הקומץ (מנחות ד' ל"ד ע"א) כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסולה ואע"ג דתפילין אינן נכתבין אלא על הקלף כדלקמן נקט רבינו לישנא דגמרא דאיתא שם לא נצרכא אלא להא דא"ר יהודא כל אות שאין גויל מוקף לה ור' יהודה כי אמרה לגבי ס"ת אמרה ומשו"ה נקט הוא גויל ועמ"ש עוד מזה לקמן גבי ניקב בתוך האות ודו"ק שם:
ו סָעִיף א אפי' קוצו של יו"ד. שם דף הנ"ל ופירש"י רגל ימיני של יו"ד. ועי' לקמן בסי' ל"ו כתבתי בע"א ועיין בי"ד סימן רע"ד:
ז סָעִיף א וצריך. שיכתוב בימינו וכן כתב הרא"ש בה"ק וכן ספר התרומה סימן ר"ה מדאמר ס"פ הקומץ וקשרתם וכתבתם מה קשירה בימין אף כתיבה בימין והוכיח דאפי' בדיעבד אסור וכמ"ש בדרישה כ"כ הג"ה מיימוני פ"ב:
ח סָעִיף א וא"צ לשרטט בכל שיטה כו' פ"ב דמגילה ופרק הקומץ הלכתא תפילין לא בעו שירטוט ואם ירצה לשרטט הרשות בידו. כתב ב"י תימא הרי כתבו התוס' פרק הקומץ בשם הירושלמי דפ"ק דשבת כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וכן דעת רוב המפרשים. ונראה לומר דמשמע ליה לרבינו דלא אמרו בירושלמי שנקרא הדיוט אלא כשעושה אותו דרך חומרא אבל היכא שאיני מכוין לכך שהרי איני דבר אסור דשייך ביה חומרא ואינו משרטט אלא כדי לכתוב ביושר אע"פ שהוא יודע ליישר השיטה בלא שירטוט מ"מ יותר נאה ויותר ישר הוא כשהוא משורטט להכי אינו נקרא הדיוט. וקצת יש ללמוד כן מספר התרומה סי' קצ"ו ע"כ קיצור לשון ב"י:
ט סָעִיף א טוב הוא שישרטט. כ"כ הרא"ש בהל' ס"ת וכ"כ המרדכי ז"ל וכן עושין עתה שמשרטטין כל השורות ואין בזה הדיוטות ואדרבה הוה ליה זה אלי ואנוהו עכ"ל. וכתב ב"י בשם הג"מ שאין לשרטט בדבר המצבע הקלף על ידי השרטוט כגון עופרת וכיוצא בו:
י סָעִיף א ויכתוב על הקלף פ' המוציא יין משמע מהמסקנא דגמרא דהא דתניא הל"מ תפילין על הקלף מזוזה על דוכסוסטוס לאו למצוה בלחוד אלא לעכובא לומר דתפילין על הגויל ועל דוכסוסטוס פסולות ומסיים בברייתא זו קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שיער ופי' התוס' והמרדכי ורש"י ורא"ש ור"ן ובעל התרומה סימן קצ"ד שהחלק החיצון שהוא לצד שיער הבהמה נקרא קלף. והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס (בל' יוני מקום בשר) ולפ"ז כי אמרינן כותבים על הקלף במקום בשר היינו במקום יותר קרוב לבשר ודוכסוסטוס במקום שיער היינו היותר קרוב לשיער נמצא שכותבין בשניהם במקום חיבורם כשהם דבוקים זה בזה. וכתב המרדכי סימן לדבר כבוד ה' הסתר דבר שכותבים דברי ה' על מקום שהוא הסתר ועי' בב"י ובי"ד סי' רע"א:
יא סָעִיף א שהוא מעובד לשם תפילין כן אסיקו בתוס' בגיטין ד' כ"ד ע"ש. והרא"ש בהל' ס"ת כתב דרבינו ברוך נסתפק אם צריך להיציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ס"ת ותפילין או אם סגי במחשבה הילכך טוב להוציא בשפתיו בתחלת העבוד ותו לא צריך ב"י:
יב סָעִיף א או שלא היה מעובד לשמו כו' פסול. אם יש תיקון לחזור ולעבדו לשמו עי' בי"ד הל' ס"ת וכתב ב"י דעיבדו לשם מווזה לא מהני לתפילין עיבדו לשם ס"ת כ"ש דמהני לתפילין:
יג סָעִיף א וא"א ז"ל הכשירו אם ישראל עומד ע"ג ואמר לו כו'. כתב ב"י שכן מסקנת והסכמת כל הפוסקים ומיהו כתב הרא"ש בהל' ס"ת בשם הר"ר ברוך שצריך הישראל לסייעו וכ"כ בסמ"ג סימן כ"ה והגה"מ פ"א והא שלא הזכירו רבינו כאן אפשר דסמך אמ"ש בי"ד בהל' ס"ת סי' רע"א:
יד סָעִיף א מעור בהמה חיה ועוף טהורים פרק במה מדליקין (שבת דף כ"ח ע"ב) למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך:
טו סָעִיף א ולא מדג פרק שמונה שרצים ד' ק"ח בעיא דלא איפשיטא אי כשר אי לא כיון דנפיש זיעתו וזוהמתו ומאיס וקי"ל לחומרא:
טז סָעִיף א שאין הדיו עובר עליו כתב ר"י אכסנדר' פי' כשהנקב גדול שהאות נראית חלוקה בו כשתים הוה נקב אבל נקב קטן כחודה של מחט עד שכשמעבירין עליו דיו נסתם הנקב ואין האות נחלקה בו לשני' כשר:
יז סָעִיף א ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות כשר פ' הקומץ אמר אשיאן בר נדבך ניקב תוכו של ה"א כשר יריכו פסול. ופירש"י תוכו רגל שבפנים יריכו רגל ימיני. ל"א תוכו הגויל והחלק שבתוכו ע"כ. וכתב הרמב"ם פ"א מהל' תפילין כל' אחרון של רש"י וכ"כ ספר התרומה סי' ר"ד דלשון תוכו משמע חללו ואמציעתו וכן נראה דעת רבינו ולהכי סתם וכתב ניקב בתוך האות כשר. ומ"ש י"א אפי' ניקב כל תוכו טעמא כיון דללשון שני של רש"י שהוא עיקר סתם תלמודא דידן להכשיר אין לנו לחלק אף שבירושלמי חילק. ודעת רבינו כיון דללשון ראשון של רש"י לא זכר תלמודא דידן מדין נקב חללו כלל ומצינו שהירושלמי חילק אין לנו להקל כן היה נראה לכאורה לפרש. אך קשה דאם ס"ל דל' שני עיקר א"כ מנ"ל מ"ש אח"כ דניקב רגל הפנימי של ה"א כשר דהיינו כלישנא קמא דרש"י. לכן נראה פשוט דס"ל לרבינו דלשון קמא עיקר וכ"כ בהדיא הרא"ש בהל' ס"ת שלו וכתב דללשון שני קשה למה נקט יותר ניקב תוכו של ה"א משאר אותיות וא"ש מ"ש רבינו ניקב רגל פנימי של ה"א כשר. וגם א"ש דס"ל בניקב כל חללה של ה"א דפסול כיון דבירושלמי פסל ליה. ובתלמודא דידן לא זכרו מזה ומיהו כתב בתחלה דניקב תוכו של ה"א כשר דס"ל דאף שדחה הרא"ש לשון שני של רש"י מיהו לדינא כשלא ניקב כולו ודאי ג"כ מכשר ליה. א"נ דס"ל דכיון דניקב רגל הפנימי של ה"א כשר אם נשתייר כל שהוא כל שכן ניקב תוכו ונשתייר כל שהוא דכשר ודו"ק. וב"י האריך וצדד כאן בדברי רבינו. ואפשר שגם זו היתה תוכן כוונתו וק"ל:
יח סָעִיף א ואפי' לא נשאר ממנו אלא כל שהוא אבל כ"ש מיהא בעינן שישייר ונראה שיצא לרבינו מדאמר אשיאן ניקב תוכו של ה"א ל' תוכו משמע שניקב בתוכו אבל נשתייר כל שהוא וק"ל:
יט סָעִיף א אם נשאר ממנו מלא אות כו' שם ד' כ"ט אמימרא דאשיאן הנ"ל אמר ר' זירא לדידי מיפרשא לי מיניה דרב הונא אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול. ואיתא עוד שם דבאפסק כרעא דה"א בעינן בשיור מלא אות קטנה ובאפסקא וי"ו מייתינן ינוקא דלא חכים ודלא טיפש אי קרי כשר ואי לאו פסול. וכתב המרדכי ז"ל האי שיעורא באות קטנה הוי לאות ה"א ודכוותיה דוקא אבל אותיות פשוטות שאין להם אלא ירך אחד כגון וי"ו זיי"ן נו"ן פשוטות אי אנקיבו או אפסיקו אין שיעורם באות קטנה דאדרבה אם לא נשאר רק כשיעור יו"ד פסול אלא בהיכר תינוק דלא חכים ואי ניכר בפשיטות שלא נשתייר אלא אות קטנה אפי' קרי ליה תינוק דלא חכים ולא טיפש לא משגחינן ביה עכ"ל. ונראה שדעת רבי' כדעת המרדכי וכמשמעות פשטא דגמ' הנ"ל דעיקר החלוק הוא בין אות ה"א לשאר אותיות ולהכי כתב למטה ואם נפסק א' מהאותיות כו' ולא כתב ואם נפסק אות ה"א והא דנקט כאן ל' נקב ולמטה בסמוך כתב נפסק נראה דכאן וכאן רבותא קמ"ל. דבאות ה"א לא מיבעיא נפסק גל הימיני של ה"א כזה ה דליכא אלא חדא פסולא דהיינו הנקב פשיטא דכשר כשנשאר מלא יו"ד אלא אפי' ניקב כזה ה' דאיכא תרי פסולי חדא שניקב והשני שאין לרגל זה הניקב הקפת גויל. אפ"ה כשר אם נשאר מלא אות קטנה ואח"כ כתב דבשאר אותיות כגון אותיות פשוטות לא מיבעיא ניקב וי"ו או נו"ן פשוטה כזה י' דאיכא תרתי לפסול שניקב וגם אין לו הקפת גויל ופשיטא דפסול אלא אפילו איפסק דאין כאן אלא חד פסול דהיינו שנפסק אפ"ה פסול אפי' נשאר מלא אות קטנה כל שאין התינוק מכירו ועיין בדרישה:
כ סָעִיף א ואם נפסק כו' יכול לקרותו כשר. כתב ב"י דיכול להראות לו כל השורה וא"צ לכסות שאר האותיות:
כא סָעִיף א כתוב בסמ"ק שאם נפלה טיפת דיו קודם שנגמרה האות כו' פסולה כו' אבל אם כבר כו' יכול ליטלו. כתב ב"י כלומר אם נדבקה האות קודם שנגמר דהיינו בתחלת עשייה פסולה ולא סגי כשיפריד בין ב' האותיות הדבוקות דהוה חק תוכות וצריך לגרוד כל האות הנדבקת ומדאמרינן בירושלמי הזה דכל שנעשית כל האות בכשרות שוב אינה נפסלת אם נדבקה למד משם סמ"ק להיכא שנגמרה האות ואח"כ נפל בה טיפת דיו דיכול ליטלו ולא מיפסל משום חק תוכות. ב"י:
כב סָעִיף א וא"א ז"ל פסל גם בזה. בפ"ב דגיטין כתב כן דכיון דנפל הטיפה בתוך החלל ואין האות ניכרת אין שמה עוד עליה ואין תקנה למחוק הטיפה דהוי חק תוכות ופסול:
כג סָעִיף א וכיוצא בזה כתב א"א ז"ל מ"ם פתוחה שנדבקה כו' שאין מועיל כו' כתב ב"י נראה דדוקא האי תיקון לית ליה אבל א"צ לגרדה כולה וסגי כשיגרוד כל החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה ואח"כ יכתוב מה שגרד והוי חק ירכות ולפ"ז מ"ש הרא"ש בתשובה כלל ג' מ"ם פתוחה שנדבקה כו' ימחוק כולה ויכתוב אחרת כו' ל"ד כולה אלא כיון שגורד רובה כאלו גרדה כולה דמי ורבינו בהל' ס"ת העתיק תשובת הרא"ש ולא כתב תיבת כולה ב"י:
כד סָעִיף א בגרידת דבק אות לאות כתב שמותר. כתב ב"י כלומר סמ"ק הכשיר בהיתה עשויה כתקנה ונפל בה דיו כשיטול הדיו. ופסל בשלא היתה מוקפת גויל מתחלתה. והרא"ש כתב בשתיהן להיפך דבהיתה עשויה לתקנה ונפל בה דיו ונפלו כתב דפסול ובגרידת דבק אות לאות הכשיר סתם בסדר תיקון תפילין לא חילק בין נדבקה מתחלתה לנדבקה אחר שנגמרה עכ"ל. והנה זה הכלל אמסור לך דס"ל להרא"ש דכל היכא שאין הפסול בגוף האות כגון דביקות אות באות אי שמשך האות למטה או למעלה ולא הניח הקפת גויל. או שיודי"ן של אלפין עיינין שיני"ן או רגלים תלויין ואינן נוגעים לגוף האות. בכה"ג אם נעשה מתחלה באופן דתינוק דלא חכים כו' יכול לקרא אותם אז יכול לתקן תיקונים אלו וכה"ג אפי' אחר שנכתבו כל הפרשיות יכול לתקנם ולא היה שלא כסדרן. אבל אם הפסול בגוף האות כגון רגלי הה"א והקו"ף הנוגעי' למעלה דלא מהני בחקיקה דהוי חק תוכו' ואין להם תיקון אלא צריכי' לגרד' לגמרי כל האות להכי אחר שנכתבו הפרשיו' אין להם עוד תיקון דא"כ הוה כתבן שלא כסדרן שהרי צריך לכתבו מחדש. וזה מבואר באריכות בב"י ע"פ רוב הפוסקים והעיקר בת"ה סי' מ"ח. וכלל זה יהי' שמור בלבך. כי גם לקמן סי' ל"ו תצטרך לו. ולפי זה צריכין לפרש שמ"ש רבינו לפני זה ואאז"ל פסל גם בזה אין פירושו שפוס' ונוסיף עליו פסול גם בזה דזה לית' שהרי מכשיר מה שפוסל הסמ"ק כשלא הית' מוקפת גויל מתחלת' והתיר לגרור דביקות אות באות אלא מ"ש פוסל גם בזה קאי אמ"ש לפני זה ור"ל אפילו נכתב האות מתחלה כתיקונה ואח"כ נפל עליו טיפת דיו פוסל כמו אם נפלה עליו קודם שנכתב כתיקונה אבל וודאי ס"ל להרא"ש דחילוק גדול יש בין נפל טיפת דיו אגוף האות עד שאינה ניכרת צורת האות דפסול משום חק תוכות ובין אם נדבקו האותיות יחד בין מתחלה בין מסוף עד שאינה מוקפת גויל במקום דביקות דמותר לגרוד ולתקן אח"כ דהיינו חק יריכות וכמ"ש לעיל. ונ"ל דכ"ש אם נוגע רגל נו"ן או כ"ף פשוטה בקצת היריעה עד שאינה מוקפת גויל מתחתיה דמותר לגרוד ולתקן תחתית הרגל אם נשאר שיעור רגל נו"ן פשוטה ואע"פ שבב"י כתב בשם מהרי"ן חביב שבא מעשה לפניו שרגל הכ"ף פשוטה היתה מגיע לסוף הקלף בלי היקף גויל מתחלתה והסכימו עמו כל רבני דורו לפוסלן משמע מזה סתירה לדבריו. מ"מ נ"ל מוכח מדבריו גופא דפסול דקאמר ר"ל עד שלא יגרד ונתקן ולאפוקי מדעת קצת הפוסקים דס"ל דא"צ היקף גויל בתחתית האותיות אלא באמצעיתן וכמו שהביאן ב"י ע"ש שהרי מהרי"ן כתב שמהרמב"ם אין ראיה לפסול מדלא מנה אלא נגיעות אות באות משמע דס"ל דנגיעות אות באות היא פסול טפי כשאינה מוקף גויל מחסרון היקף גויל בתחתית האות וכיון דקיי"ל כהרא"ש וסייעתו דיש היתר בגרידת דבוק אות לאות ולא מחשב זה שלא כסדרן כמ"ש בסמוך כ"ש דיש היתר בגרידת רגל נו"ן וכ"ף למטה. ואף שכתב סתם פסול הא נמי אמרינן בהקומץ כל אות שאין גויל מקיף לה מד' רוחותיה פסולה ולדעת הרא"ש וסייעתו צריכין לפרש דר"ל פסולה עד שיגרדנה ויתקנה. ותמה אני על בעל ש"ע דסתם כאן לפסול ורמ"א בש"ע שהוא גילה יותר בפירוש דעתו שפסול לגמרי והוא תמוה לי מאד. ודברי בררתי בראיות והוכחות גמורים בדרישה באריכות ע"ש:
כה סָעִיף א ובהתחלת הכתיבה יאמר אני כותב לשם קדושת תפילין כו' ואין די כו' ומלבד זה צריך כו' בהל' ס"ת כתב הרא"ש כשמתחיל לכתוב ס"ת יאמר ספר זה אני כותב לשם קדושת תורת משה ותו לא צריך. אמנם בשעת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם כדאמרינן בהנזקין כל ספר שאין אזכרות שבו כתובים לשמן אינו שוה כלום כו' וכ"כ ההמ"ג ובעל התרומה. וכתב ב"י ומ"ש הרא"ש בשעת האזכרות צריך שיחשוב כו' נראה דל"ד דצריך הוא להוציא כן בשעת כתיבת האזכרות כמו שצריך בתחלת הכתיבה דמ"ש. ורבי' שכתב בהל' ס"ת גבי כתיבת האזכרות שיחשוב כו' ל' הרא"ש נקט ול"ד ע"כ. ונ"ל דאינו מוכרח דאפשר דדעת הרא"ש ורבינו כיון שהוציא בתחילת הכתיבה שכוונתו לקדושת השם כשכותב אח"כ האזכרות די במחשבה לבד. כתב ב"י בשם א"ח אם לא כתבן לשמן אין להם תקנה ושאר דיני כתיבה עיין בי"ד סי' רע"ו ושם ביארתי בס"ד:
כו סָעִיף א ואם יתר אות אחת יש לה תקנה כו'. עיין במרדכי בה"ק דף צ"ב ע"ב וע"ג דלאו בכל גוונא גורדין אלא דוקא היכא דליכא למיטעי:
כז סָעִיף א ואם נוגעות יגרוד ויפרידם כו'. כתב ב"י בשם הרמב"ם דאפילו השם מותר לכתוב על מקום גרד או מחק ובשם הר"י אסכנדרני כתב שלא ימחוק בעודו לח אלא לאחר שיתייבש בטוב אצל האש וכתב עוד יש מחקין שפוסלין כו' עיין שם שהאריך סעיף כ"ז ממחודשים:
כח סָעִיף א וצריך שיכתוב מפי הכתב ומיהו כו' כתב ב"י יש לתמוה על רבינו למה כתב שצריך לכתוב מתוך הכתב כיון דאסיקנא בפ"ב דמגילה ובפרק הקומץ דתפילין ומזוזות נכתבים שלא מתוך הכתב מ"ט מגרס גריסין פירש"י הן שגורות בפי הכל. ואפשר לומר שכ"כ כדי ללמדנו שאם יש איזהו סופר שאינו בקי בהן ואינן שגורות בפיו אסור לו לכתוב אות אחת בע"פ אפי' אותו מקצת ששגור לו:
כט סָעִיף א ושיקרא כל תיבה ותיבה כו'. ז"ל הרב ר"י אסכנדרני הרב כתב סתם שיקרא כל תיבה כו'. אבל בסמ"ג מוקי לה במי שכותב מפי אחר ואינו מעתיק מתוך ספר. ונראה דה"נ למי שכותב על פה ואינו מעתיק מתוך ספר ואולי שמפני זה נקט לה הרב סתם משום דרוב כותבי תפילין ומזוזות כותבים אותה ע"פ עכ"ל:
ל סָעִיף א וכתב כסמ"ק שצריך להניח חלק למעלה וחלק למטה כמלא אטבא דספרי פירש"י עץ סדוק הנושך דפי הקונטרס. שיעור זה נזכר בגמרא דפרק הקומץ גבי מזוזה ובסדר תיקון תפילין שלו כתב וצריך שיניח חלק למעלה כדי גגה של למ"ד ולמטה כשיעור הכ"ף ונו"ן ומפני שלא הזכיר הרא"ש גבי תפילין שיעור דאטבא דספרי משמע לרבינו דלא ס"ל כן אלא גבי מזוזה וז"ש וא"א ז"ל כתב שא"כ להניח חלק אלא למעלה כו' וז"ל מורי לא שהרא"ש מפרש שזה שיעור דחצי ציפורן אלא שסובר ששיעור זה לא נאמר בתפילין וכן איתא בה"ק שמתחיל וצריך להניח כדי גגה כו' אבל במזוזה שהזכיר שיעור דאטבא ליכא מאן דפליג דצריך למעלה מן הגג אותו שיעור לכן במזוזה לא כתב וצריך להניח כדי גגה של למ"ד ריוח אלא אטבא ודו"ק נ"ל. כל זה כתבתי לדעת המחבר. אבל ק"ל מ"ש תפילין ממזוזה ואדרבא היה לנו להחמיר בתפילין שחמורים יותר שצריכין עיבוד לשמה ומה שאינן צריכין שירטוט בכל שורה כמו במזוזה אפשר שטעמו לפי שאין שם כל כך שורות הרבה אלא ז' לכל היותר ומספיק לו שרטוט בשורה עליונה משא"כ במזוזה דבעינן כ"ב שורות ועוד הא אמרינן בהדיא דאין עושין מתפילין מזוזה לפי שאין מורידין כו' ואף את"ל שאינם חמורים מנ"ל לחלק ונראה בעיני מה שבעינן התם גבי מזוזה אטבא דספרי הוא הטעם כדי שיכול לכתוב גגה של למ"ד כו' (וכ"כ ב"י בשם ספר התרומה) וחד שיעורא הוא ומ"ש הרא"ש גבי תפילין כדי לכתוב גגה של למ"ד כו' ולא כתב כמלא אטבא להשמיענו שאינו צריך אלא כדי גגה של למ"ד לבד ולא תימא שצריך כמלא אטבא למעלה מראש גגה של למ"ד כמו שיש הרבה דיעות ושם גבי מזוזות כתב בדינו אבל שיעור א' להם והטור לא כיון דעת אביו הרא"ש וכ"כ מהר"י קאר"ו שלא דק עכ"ל. ולי נראה דודאי דק ודק רבינו דכיון דהרא"ש שינה כאן גבי תפילין לכתוב בסגנון ולשון אחר ממ"ש במזוזה לא לחנם עבד כן. ועוד דאי ס"ד דשיעורא דחצי ציפורן היינו משום גגה של למד כו' קשה וכי כל הסופרים שווים בכתבם יש צריכין גליון גדול לגגה של למ"ד ויש שכותבין כתב דק וקטן ודי להם לשיעור גג הלמ"ד בפחות מכדי חצי ציפורן וכן להיפך. אלא פשוט דשיעור. מלא אטבא דהיינו חצי ציפורן הנזכר גבי מזוזה היינו למעלה מכדי שיעור גגה של למ"ד דכדי שיעור גגה של למ"ד לא מיקרי שיעור הנחת חלק דכל סופר מניח כן ממילא. וכן מסיק בא"ח בשם ר' יונה דשיעור מלא אטבא למעלה מכדי גגה של למ"ד. ומה שהקשה מורי מנ"ל לחלק בין מזוזה לתפילין ודאי יש סברא גדולה לחלק דאף דתפילין חמירי בקדושתן ממזוזה מכל מקום מצינו בלא"ה שאמר במזוזה שצריך להניח חלק בסופה ובתחלתה. ובתפילין א"צ ש"מ דחשו רבנן גבי תפילין למעט אוירין בכמה דאפשר ויש קצת טעם לזה כדי שלא יהיו התפילין גדולים מאד. א"כ גם בזה שצריך במזוזה להניח חלק כמלא אטבא הקילו בתפילין וא"צ שיעור חלק אלא כדי גגה של למ"ד והוא לא מיקרי הנחת מקום חלק דבלא"ה לא סגי נ"ל פשוט בדעת רבינו ונכון:
לא סָעִיף א ובתחלתן וסופן א"צ להניח כתב ב"י ואע"ג דגבי מזוזה צריך להניח בתחלתה שאני התם דעבדינן כן כדי לגול היקף כיון שנכרכת מאחריה כלפי שמע. אבל בתפילין ס"ל להרא"ש דא"צ. וכן כתב הרא"ש בסדר תיקון תפילין שלו:
לב סָעִיף א ויעשה השורות שוות כו' ולא יכתוב ג' אותיות כתב ב"י ביאור דברי רבינו כך הוא בתחלה כתב שיזהר שיעשה השורות שוות שלא תהא יוצאה שום שיטה אפילו אות אחת יותר מחברותיה. ואח"כ כתב שאם יהיה מוכרח לעשות שום שיטה יוצאת מחברותיה יזהר שלא יהיו ג' אותיות חוץ לשיטה ומיהא ה"מ לכתחילה אבל דיעבד נראה דלא מיפסלו בהכי דהא אפי' ס"ת לא איפסל בהכי כדאיתא בי"ד סימן רע"ג עכ"ל. ועי"ל דמ"ש רבינו ויעשה השורות שלא תהא א' נכנסת כו' אראשי שיטות קאי דכיון דמתחיל עתה השיטה עדיין אינו מצטרך לכתוב חוץ לשיטה ולהכי אפילו אות אחת לא יכניס או יוצא בזו יותר מבזו ואח"כ קאמר על סוף השיטות דשם כיון שסובר שיכתוב על שורה זו כל כך ואח"כ אירע לו שלא כתב כל מה שהיה לו לכתוב באותה שורה יכול לכתוב השאר חוץ לשיטה. אבל מ"מ לא יכתוב ג' אותיות חוץ לשיטה אפילו בסוף השיטה. וכתב עוד בב"י דהא דב' אותיות מותר לכתוב חוץ לשיטה דוקא כשאינם תיבה אחת אבל אם הם תיבה אחת כגון את על וכיוצא בו אסור כמ"ש בי"ד סימן רע"ו ושם סימן רע"ו נתבאר דאותיות השם צריכין שיהיו כולם בתוך השיטה:
לג סָעִיף א פתוחות דהיינו כו' כדי ג' תיבות כו' כלומר והפרשה שאחריה תתחיל בראש שיטה ואז נקרא פרשה זו המתחלת בראש שיטה פרשה פתוחה בין לדברי הרמב"ם בין לדברי הרא"ש. אבל מ"ש או בתחלתו דהיינו לומר שאם לא נשאר בסוף שיטה חלק כשיעור לכתוב ט' אותיות יניח בתחלתו זהו דוקא להרא"ש אבל להרמב"ם כל כה"ג סתומה היא כמבואר בס"ז. וע"ש עוד איך יש לעשות הפרשה ע"פ ההלכה ולפי משמעות ל' רבינו שכתב או בתחלתו נראה לומר דגם בפ' קדש שהיא ראשונה שייך לעשותה פתוחה כגון שיניח ט' אותיות חלק בראשה. אך שאין אנו נוהגין כן אלא לעולם מתחילין פרשת קדש בראש השיטה. וכתב מהרר"י אבוהב דפ' קדש נקראת פתוחה במה שהיא התחלת התפילין ואין קודם לה דבר אבל באינך עושים פתוחות ועיין עוד בדרישה:
לד סָעִיף א ויעשה ד' בתים. ז"ל מורי הג"ה סמ"ק למד מתוכו רמז לד' בתים לשל ראש נגד ד' הרגשות שבראש חוש הראייה חוש השמיעה חוש הריח חוש הטעם וא' לשל יד שבו הרגש א' חוש המישוש ועל כולם מברך לבוראו עכ"ל:
לה סָעִיף א מעור אחד ברייתא פרק הקומץ כותבין על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור א' ופירשו המפרשים כלומר שיהיו הד' בתים מחוברים יחד מעור א':
לו סָעִיף א מעור בהמה חיה כו' כבר כתבתי לעיל שכן אמרו בפ' ב"מ ומ"ש או מנבילה וטריפה כו' כך אמרו בפרק שמונה שרצים:
לז סָעִיף א והרמב"ם כתב שא"צ עיבוד לשמן ז"ל הרמב"ם בפ"ד דתפילין העור שמחפין בו התפילין ושעושים ממנו רצועה הוא עור של בהמה וחיה כו' ועור הרצועה צריך עיבוד לשמן אבל בעור שמחפין א"צ עיבוד כלל אפילו עשהו מצה כשר. (עי' דלא מליח ולא קמיא ולא עפיץ נקרא כן) עכ"ל. נמצא שמ"ש רבינו בשמו א"צ עיבוד לשמן לאו בדיוקא קאמר ליה דהרי להרמב"ם א"צ עיבוד כלל אבל אם היה צריך עיבוד ודאי שהיה צריך ג"כ עיבוד לשמן כמו ברצועות דס"ל להרמב"ם דבעי עיבוד לשמן והטעם כמ"ש ב"י דכיון דקפידא בהו שיהיו מעור טהורות ה"ה דבעי עבודן לשמן אבל עור של בתים מסתברא ודאי שאינה בעי עיבוד כלל אע"פ דבעינן טהורות דכל שאינן מעובד חזק יותר לחיפוי וק"ל וע"ל סי' ל"ג:
לח סָעִיף א וא"א ז"ל כתב שצריך עיבוד לשמן בהלכות תפילין הביא הברייתא דת"ר ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות ואע"פ שלא עיבדו לשמן רשב"ג אומר עור בהמות טהורות פסולות עד שיעבדנו לשמן והילכתא כרשב"ג כו'. וכ"כ ב"י בשם הסמ"ג וספר התרומות. וטעם הרמב"ם כתב ב"י דהוא מפרש דאע"ג דרישא דברייתא מיירי בעור הבתים סיפא מיירי בקלף שנכתבים בו וברצועות אבל לחיפוי עדיף יותר באינו מעובד כלל שהוא חזק יותר ולכן אין לומר שיעבדנו ויצטרך עבוד לשמן:
לט סָעִיף א ומעור שליל כו' דלא גרע מעור עוף דכשר. ועוד י"א דזה עדיף טפי למצוה כי לא נעבדו בו עבירה שלא היה בו תשמיש של זכר ונקיבה:
מ סָעִיף א ויהיו מרובעין. ברייתא פ' הקומץ תניא תפילין מרובעות הל"מ וז"ל הרא"ש דפוס של ד' בתים של ראש וכן דפוס של יד יהיו תרובעות וגם למטהבית מושבן מרובעות וכתב בתשובה אשכנז"י אע"ג דגבי ציצית קי"ל שאם ניתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר כשיעור מן הקרן כשר היינו דוקא בציצית דכתיב ועשו להם ציצית כלומר בשעת עשייתן קפיד קרא אבל תפילין מרובעות הל"מ וכל שעתא בעינן שיהיו מרובעות:
מא סָעִיף א ויהיה החריץ ניכר בו בפרק הקומץ אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר רב דימי אמר כיון דמנכר תו לא צריך ופי' רש"י וצריך שיגיע החריץ שבין בית לבית עד מקום התפר למטה כלומר עד בית מושבו דהיינו תיתורא. וכתב הרא"ש וי"א שחריץ של שי"ן דהיינו חודה של שי"ן יגיע למטה עד איחוי התפר וכפירוש זה נראה עיקר ונהגו כשני הפירושים להגיע חריץ השי"ן וחריץ הבדלת הבתים עד התפירה לחומרא כאביי ולא כרב דימי עכ"ל. וכן דעת רבינו שכתב בסמוך כדי שיגיע חריץ כו' למקום התפר:
מב סָעִיף א שיהיה מרובע ריבוע גמור ז"ל הרא"ף בהגהותיו ר"ל שארכו כרחבו וגם שני האלכסונים שוים בארכן זה כזה. לאפוקי ריבוע כזה שג"כ ארכו כרחבו. אבל ב' אלכסונים א' ארוך וא' קצר יותר דאמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונו עכ"ל:
מג סָעִיף א עומקן כדי רוחב הפרשיות ר"ל דהיינו גובהן וק"ל:
מד סָעִיף א והשיני"ן ימשוך למטה כו' כתב בא"ח טעם אותה שי"י יותר משאר אותיות כדי לרמוז הימים שאדם מניח תפילין בשנה שהם ש' והר"י אסרנדרני כתב הטעם מפני ששם הוי"ה בא"ת ב"ש עולה שי"ן והיינו מצפ"ך וע"כ נאמר וראו כי שם ה' נקרא עליך. שאין נראה מבחוץ אלא השיני"ן ועוד ב' שיני"ן ושינוייהן עיין עוד בב"י:
מה סָעִיף א והוא הנקרא תתורא לשון גשר:
מו סָעִיף א ויגלול כל פרשה. טעמא משום דילפינן ממזוזה דאמרינן בפרק הקומץ כורכה מאחד כלפי שמע:
מז סָעִיף א ויכרוך על כל פרשה שיער כו' וטוב לכרוך משיער שור לכפר על מעשה עגל סמ"ק. ובשימושא רבא כתב שיהא שיער זה של עגל כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא כדכתיב המעט לכם עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו וכתב בזוהר שצריך שיראה שיער זה חוץ לבתים והאריך בסוד העניין והביאו ר"מ מרקנ"ט בסוף פרשת בא:
מח סָעִיף א והרמב"ם פסל כו' ואינו נראה לא"א כו' עיין בב"י טעם פלוגתתם:
מט סָעִיף א ואם כתב כל הד' פרשיות בקלף אחד כשרים אפי' אין ריוח ביניהן ובלבד שיהא חוט או משיחה בין כל בית ובית משמע מלשון רבינו דאפרשיות קאמר שא"צ ריוח בין הפרשיות שהרי בסיפא גבי בלבד שיתן חוט או משיחה סיים וכתב בין כל בית ובית ואילו ברישא לא הזכיר בית וכן משמע מלשון רבי' ירוחם בנתיב י"ט שכתב ז"ל ואם כתב בעור א' כשרים אפי' אין ריוח ביניהן אם נתנן בד' בתים ע"כ הרי לך בהדיא שאין ריוח בין הפרשיות קאמר. וא"כ צ"ע איך אפשר להכניסם בד' בתים כיון שכתובים על עור א' דא"ל דמניח פרשה ראשונה בבית הא' ובסוף הפ' יהיה כפל מעט ומשם יוציאה לבית הב' וכן אל הבית ג' וד'. חדא דא"כ ע"כ צריך להיות ריוח גדול ביניהן ועוד דא"כ א"א שיהיו מונחות זקופות אלא פשוטות ורבינו עצמו כתב לעיל דצריך שתהא זקופות בבית כו'. וצ"ל דמיירי כגון שחתכן למעלה בין כל פרשה ופרשה עד למטה ואז שפיר מצי להכניס כל אחד בביתו ומ"ש רבינו אפילו אין ריוח ביניהם רצונו לומר אע"פ שאין ריוח גדול בין פרשה לפרשה ולאפוקי מדרבי דבעי ריוח גדול בין כל פרשה ופרשה כדי שיוכל לגלול ולכרוך כל פרשה מסופה לתחלתה קמ"ל דא"צ דהא דקי"ל כורכה מסופה לראשה למצוה ולא לעיכובא:
נ סָעִיף א ומ"ש נותן חוט או משיחה בין כל בית כו' זהו לכ"ע וכדי לתת היכר בין בית לבית ודוקא בכתבן בעור אחד צריכין נתינת חוט ומשיחה בין כל בית ובית אבל בכתבם בד' עורות א"צ לתת כלום בין בית לבית לדעת רבינו והרא"ש. זה נ"ל בביאור דברי רבינו בקיצור והרוצה לעמוד על עיקר הדברים יעיין בדרישה:
נא סָעִיף א ובשל יד כותב כו' בקלף אחד ילפינן זה מדכתיב והיה לך לאות על ידך דמשמע אות אחד כלומר בית אחד. ב"י ועי' בדרישה:
נב סָעִיף א ואם ציפה הבתים בזהב כו' מעור בהמה טמאה כו' ציפה זהב הל"מ דפסול. עור בהמה טמאה ילפינן לה מלמען תהיה תורת ה' בפיך ב"י:
נג סָעִיף א בתפירה מרובעת שיעשה ד' נקבים בד' זויות התיתורא ועיין בב"י שהאריך:
נד סָעִיף א שיהיו בין הכל י"ב. בשימושא רבה י"ב תפירות נגד שבטי ישראל ואם אין שם כ"א יו"ד כשר כי כשתסיר שבט מלכות ושבט כהונה דהיינו יהודה ולוי נותרים י' ואם עשה י"ד תפירות נגד תוספת מנשה ואפרים טוב. הג"ה מיימוני עכ"ל רא"ף בהגהות:
נה סָעִיף א וחוט התפירה יהיה סובב מב' רוחות כתב הרר"י אסכנדרני פי' כל התפירה יהא מסובבת מב' צדדין פנים ואחור נמצא תופר בב' מחטים אחד יוצאת לאחור ואחת נכנסת לצד פנים:
נו סָעִיף א ויעשנו כמין דלי"ת כו' ז"ל מהרי"א בפסקיו סימן קע"ט וההיא דקשר תפילין נראה דאין צורה דדל"ת כלל ברצועות התלויות דהא בעי למימר בפרק הקומץ רצועות כשרים אפילו לא יצא מהן אלא משהו חוץ לקשר משמע דאין צורת הד' בהן וצורת הד' היא בקשר לכ"ע וליכא דטעי בהא וכ"כ האשר"י בשימושא רבה בהדיא צורת הד' בקשר עצמו וכן משמע מפירש"י ונלע"ד דצריך שיהא ניכר כמין דלי"ת ככתיבתה לאותן העומדין לאחוריו ד' כהוויותיה וצורתה כזה ד:
נז סָעִיף א ויעביר הרצועה כו' צ"ל ויכניס הרצועה:
נח סָעִיף א ובסוף כו' יעשה קשר קטן. סדר העשייה בתחלה השי"ן של ראש ואח"כ הדלי"ת קשר של ראש ואח"כ היו"ד קשר של יד ואז הוי השם כסדרן שדי:
נט סָעִיף א ונוהגין להעביר עור כו' לרוחב הזרוע פי' עושים עור על רוחב הבית מפני שחוששין שיתקלקל העור הדק של הפרשה מנדנוד הבגדים והא דכתב רבינו לרוחב הזרוע כ"כ ג"כ הרא"ש בסדר תיקון תפילין בסופו ע"ש. אבל נמ"י דף ע"ט ע"ב והמרדכי דף צ"ה ע"ג כתבו בשם הרי"ף דנוהגין לכרוך ע"ג תפילין של יד ממזרחו למערבו ע"ש:
א סָעִיף א בכתיבה תמה שיהא כו'. כתב ב"י בפרק הקומץ וכתבתם כתיבה תמה ובפרק הבונה וכתבתם שיהיה כתב תם שלא יכתוב אלפין עיינין וכו' ופירש"י תם שלם כהלכתה:
ב סָעִיף א שיהא מוקף גויל וכו' כתב ב"י בפרק הקומץ כל אות כו עכ"ל משמע מלשונו שמ"ש רבינו שיהיה מוקף גויל הוא דין בפני עצמו ואינו ביאור למ"ש כתיבה תמה וכתיבה תמה שהזכיר רבינו היינו שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן ושכן דעת רש"י. ואינו משמע לי כן אלא כתיבה תמה פי' שיהיה כתב שלם מוקף גויל מכל צדדיו וכן משמע לי לשון רש"י וכ"כ רבינו בהדיא בי"ד סימן רע"ד ויכתוב כתיבה נאה ומיושרת תמה שתהא מוקף כו' וכן נ"ל מל' הרא"ש בה"ק שלו והרא"ש ורבינו לא גרסי בגמרא שלא יכתוב כו' בשי"ן אלא ולא יכתוב כו' בוי"ו וענין בפני עצמו הוא וכן מוכרח לומר בלאו הכי וכמו שהוכחתי באריכות בתשובה שהשבתי לשואלי כתבתי לקמן בדרישה סימן ל"ו ע"ש:
ג סָעִיף א וצריך שיכתוב בימינו כו' כבר כתבתי בפרישה שדעת בעל התרומה לפסול בכתב בשמאל והוכיח כן מדתניא בפרק הבונה הכותב ב' אותיות בין בימינו בין בשמאלו כו' חייב ופריך בשלמא בימינו חייב דדרך כתיבה בכך ומסיק אביי בכותב בב' ידיו אבל איטר כותב בשמאלו חייב בימינו פטור וא"כ ודאי לא שייך למימר דוקא בשבת דגמרינן ממשכן לא מועיל כתובה כלאחר יד אבל בס"ת תפילין ומזוזות כשר דא"כ יכתוב אדם ס"ת תפילין ומזוזות כהלכתן בשבת ביד שמאלו ולא יהיה חיוב עכ"ל בקיצור:
ד סָעִיף א ניקב רגל הימיני אם נשאר כו' ואם לאו פסולה ואם נפסק אחד מהאותיות כו' כתב ב"י בשם מהר"ם מאירי ניקב יריכו והוא איזהו רגל שבה"א הן ימיני הן שמאלי נזכרו בו ב' תיקונים א' נשתייר בו כמלא אות קטנה והשני כל דינוקא דלא חכים ודלא טיפש קוראו כתיקונו ונראין הדברים על ב' תיקונים אלו שעל ב' מיני נקבים הם בתחלה דברו בנקב שמפסיק ?שפת רוחב הרגל שהוא עבה וניקב מקצתו מצד רוחבו בשפת הרוחב אבל ארכו נשאר קיים מצד רוחב הצד האחרת וקאמר דמאחר שנשתייר בארכו בלא ניקב כמלא אות קטנה ר"ל דקה כגון וי"ו או יו"ד כשירה שהרי אם עושה הרגל מתחלתו דק כשירה ואח"כ דברו כשניקב באמצעית הרגל עד שנפסק הרגל צדו העליון מן התחתון ותיקון זה תלוי כשיהא הנקב דק כ"כ עד שאין ההפסק מונע הקריאה המתוקנת לתינוק בינוני עכ"ל. וכתב עליו בד"מ וז"ל ומדברי המרדכי דלעיל נראה שאין סובר חילוק זה שהרי חילק בין אותיות פשוטות שבהן נזכר תיקון של תינוק אבל בהא וכיוצא בזה יש לדון בדין אם נשתייר כמלא אות קטנה. אבל דברי הטור מטין כדברי הר"ר מנחם מאירי שהרי הטור מחלק בין ניקב הה"א לנפסק האותיות וזה משמע כדבריו עכ"ל. נראה שהוקשה לו בדברי הטור מ"ש לעיל ל' נקב וכאן ל' הפסק ולהכי כתב דדבריו מטין כדברי הרר"מ מאירי. ואני אומר מזה אין ראיה וכמ"ש בפרישה דהכא והכא רבותא קמ"ל ואדרבה מדלא כתב נפסק הה"א אלא כתב נפסק אחד משאר אותיות משמע שהחילוק הוא בין ה"א לאותיות פשוטות. ועוד נ"ל דבלא"ה ע"כ מהר"ם דלא כרבינו שהרי כתב ניקב רגל ה"א בין ימינו בין שמאלי כשר וזה דלא כרבינו ודו"ק:
ה סָעִיף א ואם נפסק כו' אם תינוק דלא חכים ודלא טפש כו' כשר. ז"ל ב"י וא"ת היכי מכשרינן בהיפסק הא אמרינן בהקומץ כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסול וי"ל דלא איתמר אלא לפסול היכא שנדבקה באות אחרת אבל היכא דאיפסק בנוקבא לא. ועוד י"ל דהא דמכשרינן אם נפסק בניקבה היינו דוקא בנפסק אחר שנחתך דכיון דכשנכתב היתה כשירה שהיה גויל מקיפה מד' רוחותיה אם נקבה אח"כ כשירה כיון שתחילתה היה בכשרות אבל כשבתחלת כתיבה היה שם נקב ונפסקה בו אע"פ שיש בו שיעור אות פסול כיון דמעולם לא הקיפה גויל וכ"מ מלשון הרמב"ם פ"א עכ"ל. וק"ל דמלשון רש"י דהקומץ ד' הנ"ל משמע בהדיא דאפי' איפסיק לכתחלה כשירה גבי איפסיק וי"ו דויהרג אירע במקום נקב כו' משמע דבשעת כתיבה פגע בנקב ואפ"ה כשר אי ינוקא דלא חכים ולא טפש קרי ליה ודו"ק. כאן כתב ב"י בשם מהרי"ן חביב וז"ל ובתשובת מהרר"י חביב ז"ל כתב. ע"ש בב"י:
ו סָעִיף א ויעשה כל פרשיותיה פתוחות כו' כתב ב"י ז"ל וכתב הרמב"ם פ"ב דאם עשה הסתומה פתוחה או איפכא פסול ותמיה לי מדאמרינן בפ' הקומץ דמזוזה עושה פרשיותיה סתומות ואם עשאן פתוחות כשירה. מפני שאינה סמוכה לה בתורה והשתא בתפילין בשלמא פ' קדש והיה כי יביאך שהם סמוכות זו לזו בתורה דין הוא שאם שינה פסול אבל שמע ופ' והיה אם שמוע כיון שאינן סמוכות בתורה אמאי פסול אם שינה. ושמא כיון דבקצת פרשיות אם שינה פסול לא מפלגינן בינייהו. כתב עוד ב"י כתב בהגהת סמ"ק בשם רבינו יחיאל דבשל ראש שהם ד' קלפים אין להקפיד בסדר כתיבתן מיהו נהגו ג"כ להקפיד כותבי תפילין עכ"ל. וכתבו האגור והכלבו וא"ח. וכתב מהרר"י אבוהב ז"ל שהטעם שמחלקים של ראש משל יד בזה הוא מפני שמאחר דשל ראש הם בד' קלפים אין ניכר בהם אם הם פתוחות או סתומות ע"כ ונ"ל שהוקשה להרר"י אבוהב על דברי רבינו יחיאל הא תניא במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו כמ"ש רבינו לעיל סעיף י"ט והא נמי שלא כסדרן הוא. לכן פי' דמ"ש דבשל ראש אין להקפיד בסדר כתיבתן ר"ל בסדר עשיית הפרשיות אחד פתוחה וא' סתומה בזה א"צ להקפיד כיון שהם על ד' קלפים ואין נכתב לפניה שום פ' אחרת כל אחד ואחד פתוחה מיקרי וע"ד שכתבתי בפרישה בפ' קדש וק"ל. וב"י תמה כא'. וזה נ"ל עיקר:
ז סָעִיף א ואם כתב כל הד' פרשיות בקלף אחד כשרים אפי' אין ריוח כו'. פ' הקומץ (מנחות דף ל"ד) תניא וכתבתם יכול יכתבם על ד' עורות ויניחם בד' בתים בד' עורות ת"ל ולזכרון זכרון אחד אמרתי לך ולא ב' וג' זכרונות הא כיצד רוחבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור א' ואם כתבן בעור אחד והניחן בד' בתים בעור א' יצא (ופירושא דעור א' כתבתי לעיל סימן כ"ו בפרישה) וצריך שיהא ריוח ביניהן דברי רבי וחכמים אומרים א"צ ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחד ואחד ופירש"י וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות כשיכתבם שלאחר שכתבן בעור א' יחתוך מלמעלה העור כמין ד' אצבעות ומניחם בד' בתים ויהיה מדובק למטה עור א' כדי שתהא פרשה אחד בבית א' ביניהם בתוך הד' בתים של עור הא' שנותן חוט או משיחה בין כל בית ובית עכ"ל. ומפני שמשמע מלשונו דהא דצריך ריוח היינו משום דזולתו א"א להעמיד כל פרשה ופרשה בבית בפני עצמו אף אם ירצה לחתכו למעלה לכן הוקשה לב"י פי" וז"ל למה שפירש"י וצריך שיהא ריוח כו' קשה דמשמע דהיינו לרבי אבל לחכמים א"צ להניח ריוח כלל וא"כ א"א להכניסן בד' בתים. ואפשר שמ"ש רש"י וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות כשיכתבם לא קאי אמאי דאמר ר' וצריך ליתן ריוח ביניהן אלא דברי רש"י הן שאומר כן בין לרבי בין לחכמים. ומ"ש ביניהם בתוך הד' בתים כו' קאי אמאי דקאמר רבי צריך ליתן ריוח ביניהם ובהכי א"ש דלדברי הכל צריך להניח ריוח בין הפרשיות כשיכתבם כדי שיוכל ליתנם בד' בתים ולא נחלקו אלא בריוח שבין בית לבית דלרבי צריך ריוח גדול ולחכמים סגי בחוט או במשיחה וכן פי' רבי' ירוחם וכן פי' נמ"י עכ"ל. ור"ל שהפלוגתא היא דלרבי צריך להניח ריוח גדול בין בית לבית להיכרא דמילתא כיון שנכתבו על עור אחד בעינן היכר בבתיהם יותר מאילו נכתבו בד' עורות ולרבנן די בחוט או משיחה שיתן בין בית לבית אבל בין פרשה לפרשה עכ"פ צריך ליתן ריוח כדי לחתכם ולהכניסן בבתיהם. זה תוכן דבריו ולא משמע לי כן מדברי רבינו דמלשון רבינו משמע בהדיא דפלוגתת רבי ורבנן בצריך ליתן ריוח אריוח שבין הפרשיות נחלקו וכמ"ש בפרישה. והוא הביא לו ראיה מדברי רבינו ירוחם. ודברי רבינו ירוחם משמעין בהדיא דלא כוותיה וכמ"ש גם כן בפרישה. וע"ק לי מדברי הרא"ש שכתב שם ז"ל ושוין שנותן חוט או משיחה וכו' אע"ג דרבנן אמרו דא"צ ריוח ביניהן מודו דאם כתבן בעור אחד שצריך להעביר חוט או משיחה בין כל בית ובית ויש שעושין כן אפילו כשהם כתובים בד' עורות ואומרים דארישא נמי קאי [ר"ל שהאי דין דנותן חוט או משיחה גם ארישא קאי] אף כשהם נמי כתובים בד' עורות אבל ל ושוין משמע דקאי אמה שנחלקו בו עכ"ל. ואם כדברי ב"י יש להקשות אדברי הרא"ש מאי מפיק אבל ל' ושוין משמע דקאי אמה שנחלקו כו' דמאי ראייה הוא זה דלמא הם מפרשים הפלוגתא דקאי גם ארישא דלרבי צריך ליתן ריוח הרבה בין בית לבית ולחכמים לא איצטריך אלא בדי ליתן משיחה. ואין לתרץ ולומר דאם כן מ"ש דלרבי איצטריך ליתן ריוח הרבה בין בית לבית דהא השתא נמי דנאמר דקאי דוקא אכתבם בעור אחד קשה מ"ט דרבי דאיצטריך ריוח הרבה בין בית לבית ולא סגי ליה בהנחת חוט ומשיחה בין בית לבית להכירא שהרי בד' עורות א"צ ריוח כלל לדברי הרא"ש בין בית לבית אם כן יש היכר גדול אם כתבן אעור אחד כשנותן חוט או משיחה בין בית לבית. לכן נ"ל פשוט דדעת הרא"ש ורבינו דמה דפליגי רבי ורבנן אם צריך ריוח או לא. אריוח פרשוות הוא דפליגי ולכ"ע צריך ליתן ריוח מעט בין פרשה לפרשה כדי שיוכל לחתכם ולהכניסם בבית כמו שפירש"י וזאת ההרוחה לא תליא באם כתבן אעור א' דאף אם כתבן בד' עורות הדרך להניח חלק מצידו כדי היקף גויל וא"כ גם כשכתבן אסור א' יכול לחתכם באותו החלק והריוח ויכניסם בבית אלא דפליגי אם צריך להניח ריוח יותר מזה דלרבי צריך לכרוך כל פרשה ופרשה מסופה לתחלתה כדין מזוזה א"כ צריך ריוח גדול יותר משיעור הכתב ואז יכול לכורכה מסופה לתחלתה כגון שבסוף החלק יחתוך עד למטה ויטרח ויכפול החלק אל צד השני מעבר לכתב מהפרשה ויתחיל לכרכה וכן בכל אחד ואחד ולחכמים ס"ל דא"צ לכרוך מסופה לראשה כ"א למצוה היכא דאפשר אלא שצריכין להיות זקופים בבית להכי די להם במה שיחתוך בין פרשה לפרשה. אבל א"צ ריוח כלל וקאמר אע"פ דפליגי רבי ורבנן גבי כותבן אעור אחד אם צריך ריוח גדול בין הפרשיות אבל בריוח שבבתים לא פליגי רבי ורבנן ושוים דסגי בחוט ומשיחה ולא אמרינן כיון שכתבן אעור א' צריך היכר גדול בין בית לבית וא"כ ממילא נשמע דבכתובין אד' עורות אפילו נתינת חוט ומשיחה לא צריך בין בית לבית וכמו שהוכיח הרא"ש זהו בירור בדעת הרא"ש ורש"י. ולפ"ז מ"ש רבינו ואפילו אין ריוח ביניהן ר"ל אפילו אין ריוח גדול בין פרשה לפרשה כדי לכרוך מסופה לתחלתה ולאפוקי מרבי דאין הלכה כרבי מחביריו. ומ"ש ובלבד שיתן משיחה בין כל בית כו' נמי אתי שפיר דדוקא בכתובין אעור א' בעי חוט ומשיחה אבל בכותבן על ד' עורות אפי' חוט ומשיחה א"צ ודו"ק. ומה שהביא ב"י ראיה מנ"י משמע מלשונו שמשוה דעת נמ"י ודעת רש"י ורבינו ירוחם כחדא. ולא נהירא כי ז"ל נמ"י ד" ע"ט ואם כתב אותן ד' פרשיות בעור א' בחתיכה אחת של קלף והניחם וכו' כגון שהניח ריוח גדול בין כל פרשה לפרשה ושם כל פרשה ופרשה בבית שלה אע"פ שארבעתם בקלף א' יצא כיון שכל פרשה ופרשה בבית שלה וצריך ליתן ריוח גדול בין כל בית לבית א"צ כ"כ אלא סגי בחוט או משיחה בין כל א' וא' כדמפרש ואזיל ע"כ. והנה אמת שלכאורה משמע כמ"ש ב"י שהרי כתב בסוף דבריו וצריך ליתן ריוח גדול בין בית לבית וכו'. אך אחר הדקדוק והעיון אינו כן שהרי בתחלת דבריו כתב כגון שהניח ריוח גדול בין כל פרשה לפרשה ש"מ דלא ס"ל לנמ"י כפירש"י דחותכין למעלה כדי לכנסם דא"כ ריוח גדול למה לי בין פרשה לפרשה. ועוד שהוא לא הזכיר כלל מחתוך. אלא נ"ל שהוא ז"ל ס"ל דזה שבוש לומר שחותך מלמעלה עד למטה ד' חתכים כמו שפירש"י שלשון הברייתא דקתני כתב כל הד' פרשיות בקלף א' כשרים לא משמע הכי דמשמע הקלף נשאר בשלימותו. גם באמת קשה על הלשון לאומרו דכי בשופטני עסקינן דיכתוב הפרשיות על קלף א' שלם ואת"כ יחתוך אותן לד'. לכן פי' הוא דלכ"ע לא מיירי בחתכן לד' ראשים ומפני שהוקשה לו א"כ איך מכניסן בד' בתים להכי כתב כגון שהניח ריוח גדול מפרשה לפרשה כלומר והכניסם פשוטות בבתיהם דהיינו שקיפל וקימט כל פרשה הראשונה לשני קמטים והכניסם לבית ואח"כ הניח חלק וחזר וקיפל וקימט כל פרשה שנייה והכניסה לבית וכן כל הד' וכמ"ש ב"י בשם הר"י חביב וזה לכ"ע בין לרבי ובין לחכמים: והא דקי"ל צריך שיהיו זקופות בביתם היינו למצוה ולא לעכובא פלוגתא דרבי ורבנן הוא אם צריך ריוח להניח היכר גדול בין בית לבית או לא דלרבי ס"ל כיון שכתבן על עור א' צריך היכר גדול בין הבתים. וכיון דבעי ריוח גדול בין בית לבית ממילא מצריך נמי ע"כ ריוח גדול בין פרשה לפרשה דודאי צריך להכניס כל הכתב בתוך הבית וא"כ מה שבין בית לבית הוא קלף חלק. ולחכמים ס"ל דא"צ בין בית לבית אלא חוט ומשיחה וממילא אינם צריכין ריוח גדול בין פרשה לפרשה כ"כ כמו לרבי אבל ריוח כדי להכניס כל פרשה בבית מיהא צריך וכמ"ש לעיל זו דעת נמ"י והיא ג"כ דעת מהרי"ן חביב שהביא ב"י. אי נמי אפשר לומר לנמ"י ס"ל דלעכובא נמי בעינן שיהיו זקופות ואפילו הכי אפשר למצוא שיכניסם בבית זקופות בלא חתך וכגון שיתן ריוח גדול בין כל פרשה לפרשה ואותו ריוח יגללנו ויכווצו ויקמטו עד שיצא מבית זה הראשון ויתן פרשה שניה בבית ג"כ וכן בג' ובד'. ונראה שהיא היתה דעת מהררי"א שהביא ב"י שכתב ז"ל זאת הברייתא א"א ליישבה כשלא יהיה ריוח ביניהם ושנשים אותו בד' בתים ויהיו כס"ת בהיכל ע"כ. משמע הא אם נוקמא להברייתא בשיש ריוח בין פרשה לפרשה שכיר אפשר למצוא שיכניסם וקופות כס"ת בהיכל ולא הזכיר חתך ש"מ ע"כ כדפרישית שיקמוט ויכווץ הריוח ומגלגלו סביב סביב עד שיבא הפרשה השנייה אל הבית השני. אבל לרבינו הטור ע"כ א"א דס"ל זה שהרי כתב שאפי' אין ריוח בין הפרשיות מצינו שמכניס כל אחד לבית [וכמ"ש לעיל דריוח שהזכיר רבינו ע"כ אפרשיות קאי] ומבעי נמי זקופות כמ"ש לפני זה א"כ ע"כ ס"ל דחותכן מלמעלה עד למטה ודו"ק. ובד"מ מיישב תמיהת מהרר"י חביב ומהרר"י אבוהב בע"א וכתב דאיירי הברייתא שכתב הד' פרשיות לאורך הקלף זה תחת זה ולא זה בצד זה ונמצא כשמקמט כל פרשה ופרשה מראשה לסופה ונותנה בבית שלה נמצא דהשורות שוכבות זו על גב זו וזקופה דוגמא אם היה כותב כל הפרשה בקלף בפני עצמה והיה מקמט מסופו לתחלתו להעמידה זקופה בבית שלה שהיו השורות זקופות זו ע"ג זו אלא ששם השורה עצמה נגללת וכאן הוא השורה זו למטה מזו נקמטת א' אל א' ומונחת דרך אורכן בבית שלה ודו"ק ע"כ. וז"ל מרדכי בה"ק בהל' מווזה ד' צ"ד ע"א בפיסקא דהוכיח ר"ת שהמזוזה תהא מונחת מושכב לרוחב מזוזת הבית ולא עומד ודייק כן מפרשיות שבתפילין דלא מצינו למימר שהיו כתובים בקלף אחד ויהיו זקופים בבתים כ"א בדוחק גדול. וה"ר אלחנן אומר דמשכחת ליה לפ"ה שיכתוב כל הפרשיות לאורך הקלף ויניח הריוח ביניהן עכ"ל. משמע מזה כמ"ש לעיל לדעת מהרר"י אבוהב ונמ"י. וגם משם מוכח דבנוסחא שלהם בפירש"י לא היה כתוב הא דחותכן למעלה מדלא מצינו לרש"י ישוב כ"א בריוח ולא הזכיר שום חתיכה. ובלא"ה נראה מלשונו גופו שהג"ה הוא ואינו מלשון רש"י כלל כי בספרי הגמרות שלנו יש סיגנון אחר בלשון רש"י ממה שהעתקתי לך לעיל. ודו"ק:
ח סָעִיף א ובשל יד כו' ואם כתבן על ד' קלפים והניחם בבית אחד יצא וא"צ לדבקם. שם ד' הנ"ל ת"ר כיצד כותבן תפילין של יד כותבה על עור א'. ואם כתבן על ד' עורות והניחן בבית אחד יצא וצריך לדבק כו' דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אינו צריך ומודה לי רבי יהודה שאם אין לו תפילין של יד ויש לו ב' תפילין של ראש שטולה עור על אחת מהן ומניחה ופריך מודה היינו פלוגתייהו. אמר רבא מדבריו של רבי יוסי חזר בו רבי יהודה פירש"י דמדבריו של ר' יוסי נשמע שחזר בו רבי יהודה וא"צ לדבק ע"כ. וכתב ב"י ז"ל רבינו שכתב והניחם בבית א' לא דק. [דהול"ל אף אם הניחם בד' בתים יצא בטולה] וא"ל דכיון דטולה עליו עור מלמעלה ואינו נראה מבחוץ אלא בית א' משו"ה קאמר והניחם בבית אחד. א"נ שסובר שאע"פ שהן ד' בתים צריך שיהיו הפרשיות מונחות בבית א' דכל זה אינו במשמע לשונו וגם מדברי רש"י והרמב"ם לא משמע הכי אלא אע"פ שהם מונחות בד' בתים כמו שהיו מקודם כיון שטולה עליהם עור א' כשר ועוד שעכ"פ יש קצור בל' רבינו שלא כתב הא דטולה עור עכ"ל. ולא ידעתי מאי קאמר הרי גם לשון הרמב"ם בפ"ג דתפילין כלשון רבינו שכתב תפילין של יד כותבין ד' כו' אם כתבן על ד' עורות והכניסן בבית א' יצא וא"צ לדבקם ודין טולה לא נזכר שם עד דין י"ז שכתב ז"ל תפילה של ראש אין עושין אותה של יד ושל יד עושין אותה כו' בד"א בשלבשן אבל לא לבשן כו' אם רצה להחזירן לשל יד מותר כיצד טולה עור עד שתעשה אחת עכ"ל. וכסגנון זה עצמו כתב רבינו שכאן כתב דין הניחן בבית א' ולקמן סימן מ"ב כתב דתפילין של ראש שהן חדשות מותר לשנותן לשל יד ע"כ. והיינו דין טולה עור. וכמ"ש לעיל לשון הגמרא שחדא עניינא הוא בגמרא. ואע"פ שרבינו סתם לקמן ולא מפרש בהדיא כיצד עושין כו'. כיון שמי שמבין מ"ש תפילין של ראש שהן חדשות מותר לשנות כו' ידע ג"כ זה. וא"ת בין לרמב"ם בין לרבינו קשיא תרתי למה לי לאשמועינן דאפילו כתבן ונתנן בד' בתים יכול לטלות עליהן עור ולעשות מהן של יד כ"ש כשהניחם בבית אחד וא"כ הך דהכא ל"ל. זה אינו קושיא כלל דהכא מיירי כשכונתו לכתוב ולעשות תפילין של יד להכי דוקא אם הניחם בבית א' יצא וא"צ לדבק אבל אם עשה מתחלה תפילין של ד' בתים וכונתו שתהיה לו לתפילה של יד בהא ודאי לא מצי טולה עליהן עור כיון שהעשייה לכתחלה היתה שלא כדין כלל. ולקמן אמר דין אחר דמי שהיה לו ב' תפילין של ראש דנמצא דבשעה שנעשו אותן תפילין שהונחו בד' בתים היתה העשייה והנחה כדין וכדת שהרי לשם תפילין של ראש נעשו אך שעתה רוצה לשנותן לשל יד בהא ס"ל לרבינו ולהרמב"ם דיכול לטלות עליהן עור. תדע לך דיש לחלק בין טולה לטולה דאל"כ מה לו לרבי יוסי לומר מודה לי רבי יהודה שאם אין לו תפילין של יד ויש לו ב' תפילין של ראש כו' ולא אמר בקיצור ומודה לי רבי יהודה שאם עשאן ד' פרשיות והניחן בד' בתים דיכול לטלות עליהן עור דהוה רבותא טפי וגם הוה דומיא דפלוגתתם. ומדדייק לומר ההודאה על עניין אחר ש"מ דדוקא בכה"ג שמתחלה היתה ההנחה כדין וכדת שאותה פעם שהניח בד' בתים היה דעתו וכוונתו שתהיה תפילין של ראש אך שעתה שאין לו של יד רוצה לשנות זו של ראש לשל יד בהא הוא ?דמרינן ליה לטלות עליהן עור אבל כשלכתחלה כתבן בד' פרשיות והניחן בד' בתים ולשם תפילה של יד בהא אפי' ר' יוסי מודה דאינו רשאי לטלות עליהן עור אחד לעשותן של יד כיון דתחלת עשייה היתה שלא כדין וכדת וחילוק זה ברור. ואם תקשה א"כ מאי פריך שם היינו פלוגתייהו דלמא ע"כ לא א"ר יוסי שר' יהודה מודה לו דא"צ לדבק אלא כגון התם דהיה לו תפילין של ראש דמתחלה היתה הכתיבה והעשייה כדת אבל פלוגתתם הוא כשהיה כוונתו לעשות תפילין של יד וכתבם בד' פרשיות ולהכי כיון שהיתה העשייה שלא כדין ס"ל לר' יהודה דאף שהניחם בבית אחד אינו יוצא עד שידבקם. זה אינו קושיא כלל דודאי אם נאמר דרבי יהודה מודה בכתבם בד' עורות לשם תפילין של ראש דיכול לטלות עליהן עור ולצאת בהן ידי חובת של יד כיון דמחוץ הוא אות א' [ואע"פ שאינו מקיים מבפנים והיה לך לאות דמשמע אות א'] שהרי הם ד' ראשים בשל ראש לגמרי [א"כ כ"ש] ולפחות ?ה"ה כשהניחם לכתחלה בבית א' יוצא דהרי אות אחת לגמרי מצד הבית אבל כשמתחלה עשאם והניחם בד' בתים לשם תפילין של יד בהא פשיטא לכ"ע דפסול כיון שלא היה כאן שום עשייה כדת וכדין. זה נ"ל ברור. ועוד נ"ל דאפשר דאפילו אם היתה עשייה וההנחה כדין וכגון הא שכתבתי לעיל שכתבה לכתחלה לשם תפילין של ראש אפילו הכי לא התירו לו לעשות עליהן עור אלא לזמן מה ומפני הדוחק כיון שאין לו תפילין של יד אבל להניחן כן מוטלה בעור אפשר דאסור ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.