א אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שבראשו גזירה שמא יעשה בהן צרכיו ובבה"כ עראי מותר להשתין בהן כשהן בראשו אבל אם אוחזן בידו אסור להשתין בהן מעומד אפילו אם תפש אותם בבגדו מפני שצריך לשפשף בידו ניצוצות שברגליו אלא חולצן ברחוק ד' אמות ונותנן לחבירו ואם רוצה ליכנס לבה"כ קבוע לעשות צרכיו חולצן ברחוק ד' אמות וגוללן כמו ס"ת ואוחזן בימינו ובבגדו כנגד לבו ויזהר שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח וכשיוצא מרחיק ד' אמות ומניחן ובלילה או סמוך לחשכה שאין שהות להניחן עוד אחר שיצא עושה להם כיס טפח ומניחן בתוכו ואם אין הכלי מיוחד להם די בפחות מטפח וכל זה מיירי בבה"כ שבשדה אבל שבבית לא יכניסם כלל ואם שכחם בראשו ועשה בהן צרכיו מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד הראשון ויוצא וחולצן וחוזר ונכנס:
א סָעִיף א אסור ליכנס לבה"כ קבוע להשתין בתפילין שבראשו וכו' בפרק מי שמתו (ברכות כג.) איבעיא להו מהו שיכנם אדם בתפילין לבית הכסא קבוע להשתין מים ופירש"י בה"כ קבוע שיש בו צואה וכל בתי כסאות שבתלמוד על פני השדה הם בלא חפירה ואסיקנא דאסור שמא יפנה בהם ואמרי לה שמא יפיח בהם וכתב הרא"ש בה"כ עראי פשיטא דמותר ולא מיבעיא ליה אלא בה"כ קבוע אי חיישינן שמא יפנה בהם ואע"ג דתניא לקמן הנכנס לבה"כ חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס לא משום הכניסה צריך לחלוץ אלא משום שרוצה לעשות צרכיו ומתוך קושיא זו היה גורס רבינו האיי מהו שיכנס אדם לבה"כ צנוע פי' שסופו להיות קבוע ולאו קושיא היא כדפרישית ובתר הכי תניא הנכנס לבה"כ קבוע חולץ תפיליו ברחוק ד"א ומניחן בחלון הסמוך לר"ה ונכנס וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן דברי ב"ש ובה"א אוחזן בידו ונכנס רבי עקיבא אומר אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ולא יניחם בחורים הסמוכים לר"ה שמא יטלו אותם עוברי דרכים ויבא לידי חשד ותו תניא (שם:) לא יאחז אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהם ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי אמר רבא אמר רב ששת לית הלכתא כי האי מתניתא דב"ש היא דאי ב"ה השתא בה"כ קבוע שרי בה"כ עראי מיבעיא ופירש"י לית הלכתא כי הא מתניתא דקתני לא ישתין בתפילין ומני ב"ש היא דאמרי לעיל מניחן בחלון הסמוך לר"ה ולא יכניסם בידו דאי בה"כ הא אמרי לעיל אוחזן בידו ונכנס מיתיבי דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן מאי לאו תפילין א"א בשלמא ב"ה התרתי לך כאן קבוע אסרתי לך כאן בה"כ עראי אלא א"א ב"ש הא לא שרו ליה מידי ותיובתא דרבא א"ר ששת תיובתא מ"מ קשיא השתא בה"כ קבוע שרי בה"כ עראי לא כ"ש ה"ק בה"כ קבוע דליכא ניצוצות שרי בה"כ עראי דאיכא ניצוצות אסור ופירש"י בה"כ עראי כגון להשתין שאין אדם הולך בשבילם לבה"כ והפעם הזאת נעשה המקום הזה בה"כ תחלה וכתב הרא"ש הנכנס לבה"כ חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס פי' הנכנס לעשות צרכיו אבל בכניסה לחוד אין צריך לחלוץ מדקא מיבעיא ליה לעיל מהו ליכנס לבה"כ קבוע וישתין ולהכי לא תני בברייתא בה"כ קבוע דאפי' אינו קבוע אם נכנס לעשות צרכיו צריך לחלוץ ע"כ ונראה דלעשות צרכיו דקאמר היינו גדולים דוקא דאילו קטנים בבית הכסא עראי מישרא שרי לדעתו בתפילין בראשו דאהא דתניא ולא ישתין בהם מים כתב ה"ר יונה בפ' מי שמתו והרא"ש בהל' תפילין ודוקא בעודן בידו אבל בראשו מותר להשתין בהם בב"ה עראי דליכא חשש ניצוצות כיון שהם בראשו ומשום חשש שמא יפנה בהן נמי ליכא כיון דב"ה עראי הוא ליכא למיחש שמא יפנה בהם וכ"כ התוס' בפ' מי שמתו וכן דעת סמ"ג והתרומה אבל מדברי הרמב"ם בפ"ד נראה שאסור להשתין בעודן בראשו בין בבה"כ קבוע בין בבה"כ שאינו קבוע וכבר השיגו הראב"ד ומ"מ לענין מעשה נכון ליזהר כדברי הרמב"ם ז"ל : וכתב בסה"ת דכשהן בידו דוקא הוא דאסרו להשתין משום ניצוצות אבל בחיקו אם חגור חגורו או בבגדו ובידו פשיטא דשרי בין להשתין בין לפנות דהא ליכא למיחש משום ניצוצות: ואהא דאמרינן דתפילין בבגדו ובידו שרי בבית הכסא קבוע משום דליכא ניצוצות כתב הרא"ש וא"ת היאך אפשר בה"כ בלא ניצוצות והלא א"א לגדולים בלא קטנים וי"ל דבבה"כ קבוע עושה צרכיו מיושב וכלים מי רגלים וליכא ניצוצות אבל כשמשתין מעומד אינם כלים ואיכא ניצוצות ומצוה לשפשף שלא יראה ככרות שפכה וכיוצא בזה כתב ה"ר יונה וכ"כ הרמב"ם בפ"ד ואין מי רגלים כלים אפי' בבה"כ קבוע אלא בישיבה ואם הוא עפר תיחוח אפי' בעמידה היה במקום קשה יעמוד במקום מדרון כדי שלא ינתזו עליו וזהו שכתב רבינו אסור להשתין בהם מעומד כלומר דוקא מעומד אסור משום דאיכא ניצוצות אבל בבה"כ קבוע אע"פ שמטיל מים כיון דמיושב הוא ליכא ניצוצות וא"ת דמשמע דכשהן בידו לא אסרו אלא דוקא להשתין בבה"כ שאינו קבוע משום דחיישינן שיבא לשפשף הניצוצות בידו שהתפילין בה אבל ליפנות שרי בכ"מ ואמאי לא חיישינן שמא יבא לקנח ביד שהתפילין בה וי"ל דמש"ה אמרינן בגמרא אוחזן בימינו דליכא למיחש שמא יקנח בה דאסור לקנח בימין כדאיתא בהרואה (סב:) משא"כ בשפשוף ניצוצות דשרי אפי' בימין כ"כ נמ"י וכן נראה מדברי בעל מגדל עוז:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו חולצן ברחוק ד"א ולא חילק בין בה"כ קבוע לאינו קבוע כ"כ הרמב"ם ואע"ג דגרסינן בגמרא הנכנס לבה"כ חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס א"ר אחא בר רב הונא אמר רב ששת לא שנו אלא בה"כ קבוע אבל בה"כ עראי חולץ ונפנה לאלתר וכשהוא מניחן מרחיק ד"א מפני שעשאו בה"כ קבוע משמע דסברי דלא קי"ל הכי וכן דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל שהשמיטוהו וצריך טעם למה:
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו וגוללן כמין ס"ת ואוחזן בימינו ובבגדו כנגד לבו. שם א"ר מיאשא בר בריה דריב"ל הלכה גוללן כמין ס"ת ואוחזן בימינו כנגד לבו ופירש"י גוללן ברצועות שלהן והרמב"ם כתב גוללן בבגדו וסובר דהלכה כר"ע דאמר אוחזן בבגדו וכן דעת ה"ר יונה וכן נראה מדברי בעל התרומה וכך הם דברי רבינו אבל המרדכי כתב דמדאמר רב נחמן שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח משמע קצת שהם בידו בלא שום בגד וכן כתב סמ"ג: ובנכנס לבה"כ קבוע לא כתב רבי' נותנם לחבירו ונראה שטעמו מדאמרינן בגמרא (ברכות כג.) דר"י ור"נ כי הוי בעו למיעל לבה"כ לא הוו יהבי תפילין לתלמידייהו אמרי כיון דשרינהו רבנן ננטרן ופירש"י אכניסם עמי וישמרוני מן המזיקין ואית דגרסי לא נטרח כלומר לא ניתן טורח לתלמידים וה"ר יונה כתב שי"מ ננטרן אשמור אותם אני בעצמי וכתב המרדכי דמכאן למד בה"ג שאין לאדם ליתן תפילין לחבירו כשהולך לבה"כ וכ"כ הגה"מ בשם השאלתות וכ"כ סמ"ג ומשמע שהם מפרשים כיון דשרינהו רבנן ננטרן כלומר אשמור אותם אני בעצמי וכמו שפירש ה"ר יונה שנראה שסובר רבי יוחנן שמצוה לשמרם הוא בעצמו ומפני כך למדו דאין ליתן לחבירו התפילין אלא הוא עצמו ישמרם ואי נמי כדפירש"י ישמרוני מן המזיקין ומש"ה למדו דאין לו ליתנם לחבירו אלא יכניסם עמו כדי שישמרוהו אבל אין לומר דגרסי לא נטרח כלומר לא ניתן טורח לתלמידים דא"כ מאי אין לאדם ליתן תפילין לחבירו דקאמרי דמשמע דאין ראוי לעשות כן ומיהו יש לדחוק ליישב דה"ק אין לאדם ליתן תפילין לחבירו דכיון שהוא עצמו יכול להכניסם עמו אין לו להטריח על חבירו שלא לצורך:
ד סָעִיף א ובלילה או סמוך לחשיכה שאין שהות להניחם עוד אחר שיצא עושה להם כיס טפח וכו' ג"ז שם אמר ר' יעקב בר אחא א"ר זירא ביום גוללן כמין ס"ת ובלילה עושה להן כיס טפח ומניחן אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ל"ש אלא שיש שהות ביום ללובשם אבל אם אין שהות ביום ללובשם עושה להם כמין כיס טפח ומניחן אמר אביי ל"ש אלא שהניחן בכלי שהוא כליין אבל הניחן בכלי שאינו כליין אפי' פחות מטפח כך גירסת הרי"ף והרא"ש ואע"פ שבקצת נוסחאות בגמרא המימרות מהופכות גירסא זו עיקר וכתב ה"ר יונה שרבינו האיי פירש דבנכנס לבה"כ מיירי וה"ק כשנכנס ביום וצריך לחלוץ אותם כדי שלא יכנס עמהם לבה"כ גוללן כמין ס"ת וא"צ להניחם בכלי כיון שצריך לחזור ולהניחן מיד אבל כשנכנס בלילה עושה להם כיס טפח ומניחן בתוך הכלי ומצניען כיון שאין לו ליטלם ועלה אמרינן ל"ש דביום גוללן כמין ס"ת וסגי להו בהכי אלא כשיש שהות ביום ללובשן דכיון שעוד היום גדול ויכול עדיין לקיים את המצוה לא נטריח אותו לתת אותם בתוך הכיס אבל אם לאחר שיצא מבה"כ אין שהות ביום ללובשן אין לו להניחם כך ללא צורך אלא עושה להם כיס טפח ומניחן בתוכו ומצניען וכיוצא בזה הוא דעת הרמב"ם שכתב היה לבוש בתפילין והוצרך לבה"כ לעת ערב ולא נשאר מן היום כדי ללובשן אחר שיצא לא יכנס בהם גלולין בבגדו ואפי' להשתין מים בבה"כ הקבוע אלא כיצד יעשה חולצן ומניחן בכליין אם היה בו טפח או בכלי שאינו כליין אע"פ שאין בו טפח ואוחז הכלי בידו ונכנס וכן אם הוצרך בלילה מניחן בכלי ואוחז הכלי בידו ונכנס וכך הם דברי רבינו ורש"י פי' דהא דקאמר בלילה עושה להם כיס טפח היינו כשהוא חולצן בביתו ע"מ להצניען עד הבקר עושה להם כיס טפח דחללו טפח דחשיב הכלי אהל להפסיק בינם לקרקע:
ה סָעִיף א וכל זה מיירי בבה"כ שבשדה אבל שבבית לא יכניסם כלל כ"כ בס"ה וז"ל והיינו דוקא כשהוא בשדה שירא להניח תפיליו שם מפני עוברי דרכים ומפני העוברים כדמפרש התם אבל אם הוא בבה"כ שבביתו לא יהיו עליו כיון שיכול להניחן במקום המשתמר ע"כ וגם רבינו ירוחם כתב דבבה"כ שבבית לא יכניסם אם נכנס ליפנות. ולהכניסן לבה"כ וא"צ לעשות צרכיו כתב רב האי שאסור והתוס' כתבו דאפי' בבה"כ קבוע מותר כיון שאינו עושה צרכיו ע"כ וכבר כתבתי בתחילת סימן זה שדעת הרא"ש ג"כ להתיר ומ"מ נכון ליזהר כדעת רבינו האיי:
ו סָעִיף א ואם שכחם בראשו ועשה בהם צרכיו וכו' מימרא דרב הונא בפרק מי שמתו (ברכות כה.): מצאתי כתוב פסק הרשב"א בתשובה דמותר לרופא ליקח עביט של מי רגלים בידו ותפילין בראשו דהא בבה"כ עראי מותר להשתין כשהן בראשו עם היות שאסרה תורה כנגד העמוד ואפי' בבה"כ קבוע היינו מתירים אי לאו דחיישינן שמא יפנה כ"ש הכא שהוא מותר דקיל הרבה מאד מ"מ בעל נפש לא יסמוך על זה ע"כ:
א סָעִיף א אסור ליכנס לבה"כ קבוע כו' בעיא דאפשיטא בפ' מי שמתו (ברכות דף כ"ג) וקאמר רבא דטעמא שמא יפנה בהן גדולים ואמרי לה שמא יפיח בהם וכתבו התוס' דוקא ב"ה קבוע דכיון דרגילים לפנות בו חיישינן שמא יפנה שם אבל בה"כ עראי שאין רגילים לפנות שם מותר להשתין בהם כשהם בראשו והא דתניא לא ישתין בהם אפי' בבה"כ עראי היינו דוקא כשאוחזן בידו דחיישינן שמא ישפשף בהן הניצוצות אם יפלו מים על רגליו או יגע באמה עכ"ל לכאורה משמע מלשונם מדכתבו והא דתניא לא ישתין בהם אפי' בבה"כ עראי כו' דבבה"כ קבוע כ"ש דאסור להשתין באוחז בידו והא ליתא דהא אסיקנא התם בה"כ עראי דאיכא ניצוצות אסור ב"ה קבוע דליכא ניצוצות שרי ופי' הרא"ש דלפי דבקבוע עושה צרכיו מיושב וכלים מי רגלים ליכא ניצוצות אבל בעראי דמשתין מעומד אינם כלים ואיכא ניצוצות ורבינו קיצר בזה שלא כתב לחלק בין קבוע לעראי אם אוחזן בידו וצ"ל שנסמך על מ"ש אבל אם אוחזן בידו אסור להשתין בהן מעומד דאלמא מעומד דוקא אסור אבל מיושב שרי דאין שם ניצוצות וממילא שמעינן דבקבוע כיון דעושה שם צרכיו מיושב שרי להשתין אפי' הם בידו. ויותר נראה דמ"ש רבינו אבל אם אוחזן בידו אסור להשתין בהם מעומד רצונו לומר דכאן שהם בידו אין שום חילוק בין ב"ה קבוע ובין ב"ה עראי בכל ענין אם משתין מעומד אסור מיושב מותר ולמד רבינו כך מדברי התוס' שהבאתי שכתבו דהא דתניא לא ישתין בהם אפי' בבה"כ עראי כו' דמשמע כ"ש בה"כ קבוע ומפרש רבינו דבריהם דהיינו לומר דכשמשתין מעומד התם ודאי דבקבוע כ"ש הוא דאסור ואם משתין מיושב אפי' בקבוע מותר כ"ש בעראי דאין חילוק בין קבוע לעראי אלא בין מיושב למעומד משא"כ כשהתפילין בראשו דאיכא חילוק בין קבוע לעראי דבקבוע חיישינן שמא יפנה בהן דישכח התפילין בראשו אבל בעראי דאין רגילות לפנות שם לא חיישינן אבל כשהם בידו דליכא למיחש שישכח התפילין שבידו ויפנה בקבוע דאין אדם שוכח מה שהוא אוחז בידו וליכא למיחש אלא לניצוצות אין חילוק אלא בין משתין מיושב למשתין מעומד ודו"ק שוב ראיתי בהגהת ש"ע שכך היה מפרש כדפרישית:
ב סָעִיף א ומ"ש אלא חולצן ברחוק ד' אמות ונותנן לחבירו אע"ג דכשהן בידו לא שייך לומר חולצן דכבר חלוצין הן מראשו והם בידו אפ"ה כיון דקאי גם כן ארישא כשהתפילין בראשו ונכנס לבה"כ קבוע להשתין דחולצן ברחוק ד"א נקט חולצן וה"ק אלא בין שהן בידו ורוצה להשתין מעומד דנותנן לחבירו ברחוק ד"א ובין שהן בראשו ונכנס לקבוע להשתין דחולצן כו':
ג סָעִיף א ואם רוצה ליכנס לבה"כ קבוע וכו' שם ת"ר הנכנס לבה"כ חולץ תפיליו ברחוק ד"א ונכנס אמר ר' אחא ב"ר הונא א"ר ששת ל"ש אלא בה"כ קבוע אבל בה"כ עראי חולץ ונפנה לאלתר וכשהוא יוצא מרחיק ד"א ומניחן מפני שעשאו בה"כ קבוע ובתר הכי קאמרינן א"ר מיאשא בר בריה דריב"ל הלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו ארבב"ח א"ר יוחנן ביום גוללן כמין ספר ומניחן בידו כנגד לבו ובלילה עושה להן כמין כיס טפח ומניחן אר"י בר אחא אמר רבי זירא ל"ש אלא שיש שהות ביום ללבשן אבל אין שהות ביום ללבשן עושה להן כמין כיס טפח ומניחן אמר אביי ל"ש אלא בכלי שהוא כליין אבל בכלי שאינו כליין אפי' פחות מטפח וכתב ב"י כך היא גי' הרי"ף והרא"ש ואע"פ שבמקצת נוסחאות בגמרא המימרות מהופכות גירסא זו עיקר ואיכא לתמוה דרבינו כתב דין בה"כ קבוע דחולץ ברחוק ד"א וכו' ולא כתב דין בה"כ עראי דחולץ ונפנה לאלתר וכו' ונראה דרבינו ראה שהרי"ף והרא"ש השמיטו הך ברייתא ומימרא דר"א בר רב הונא א"ר ששת דמחלק בין קבוע לעראי ולא הביאו אלא מימרא דר' מיאשא בר בריה דריב"ל הלכה גוללן וכו' אלמא דס"ל דהכי הוה מסקנא דשמעתא הלכה גוללן ואין חילוק בין קבוע לעראי וממילא אידחיא להך דרב ששת דקאמר אברייתא קמייתא ורבינו ז"ל נסתפק בזה דאיכא למימר דלא אתא ריב"ל אלא לחדש דגוללן כמין ספר ואוחזן בימינו וכו' ורבי יוחנן אתא לחלק בין חולץ ביום ובין חולץ בלילה אבל לעולם הא דרב ששת דקאמר אהך ברייתא קמייתא לחלק בין קבוע לעראי נמי הלכה היא ולכך כתב רבינו דבקבוע חולצן ברחוק ד"א וכו' כלימר בהא ליכא ספיקא דהכי הוי דינא דקבוע וממילא נשמע דבעראי איכא ספיקא מדלא כתב דינו ואם לא הזכיר רבינו קבוע אלא היה כותב בסתם ואם רוצה ליכנס לבה"כ לעשות צרכיו חולצן ברחוק ד"א וכו' היה נשמע דהכי הילכתא דאף בעראי חולץ ברחוק ד"א והא ליתא אלא ספיקא היא לדעתו:
ד סָעִיף א ומ"ש רבינו ואוחזן בימינו ובבגדו אע"ג דריב"ל לא קאמר אלא אוחזן בימינו ופירש"י בימינו שלא בבגדו כדי שלא יפלו עכ"ל ס"ל דלא קי"ל כהך ברייתא משמיה דר"ע דאוחזן בבגדו ובידו ונכנס אלא הלכה דבימינו בלא בגדו נמי שפיר דמי וכן פסק סמ"ג בעשה כ"ב וכ"כ המרדכי ומביאו ב"י אבל רבינו ס"ל דריב"ל לא בא לחדש אלא דאוחזן בימינו להוציא שמאלו וה"ט כיון דצריך לקנח בשמאל כדאיתא פרק הרואה וכדלעיל בסימן ג' לכך צריך לאוחזן בימינו אבל לעולם צריך בימינו ובבגדו דלא אידחיא הך ברייתא דאמר משמיה דר"ע אוחזן בבגדו ובידו ונכנס גם הסמ"ג כתב ויש מפרשים גוללן בבגדו ובידו כמ"ש לשם למעלה עכ"ל והכי נקטינן לחומרא וכ"כ הרמב"ם בפ"ד בבגדו ובימינו כנגד לבו ומיהו בהא דמתיר רבינו בבה"כ עראי להשתין כשתפילין בראשו חולק הר"ר משה בר מיי' ואוסר וטעמו דאע"ג דמאן דקמיבעיא ליה בקבוע הוא ס"ל דבעראי מותר להשתין כשהתפילין בראשו אפ"ה למאי דפשטינן דאסור חיישינן שמא יפנה בהן ואמרי לה שמא יפיח בהן משמע דללישנא בתרא אפי' בשל עראי אסור דלהפחה איכא למיחש אף בבה"כ דעראי והלכה כלישנא בתרא ורבינו לפי שפסק בעראי דמותר להשתין דלא חיישינן להפחה לכך לא הזכיר בדבריו אלא לישנא קמא גזירה שמא יעשה בהן צרכיו ולפעד"נ עיקר כהרמב"ם גם הב"י כתב דיש לחוש לדבריו וכן בדין שהרי ידוע דשכיחא טובא הפחה בשעת השתנה:
ה סָעִיף א ומ"ש ובלילה או סמוך לחשיכה וכו' זה מימרא דרבי יוחנן ובלילה עושה להן כיס טפח וכו' וכתב ה"ר יונה דפי' רבי' האי גאון דבנכנס לבה"כ קא מיירי וכמ"ש רבי' וכן כתב הרב רבי' משה בר מיי' בפ"ד אבל רש"י ז"ל כתב ובלילה כשהוא חולצן בביתו ע"מ להצניעם עד הבקר עושה להן כיס טפח דחללו טפח דחשיב הכלי אהל להפסיק בינם לקרקע עכ"ל וכתב במרדכי הל' תפילין דרבינו שמחה דחה פי' רש"י דלהצניען א"צ להניחן בתוך כיס מדאיתא התם אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו ומסיק שם דלמתלינהו אסור אבל לאנוחינהו משמע דשרי אפי' בלא כיס ופי' גם הוא כדברי הרמב"ם והכי נקטינן וכ"כ בש"ע. מיהו דברי ר"ה גאון ודברי רבי' סתומין שכתבו עושה להם כיס טפח ומניחן ולא פירשו אם ר"ל דאין נכנס עם הכלי לבית הכסא אלא מצניען דדוקא כשיש שהות ביום ללובשן התם הוא דגוללן כו' ונכנס עם התפילין כדי שיהיו התפילין מזומנים בידו לחזור וללבשן כשיוצא ומרחיק ארבע אמות אבל היכא דאינו חוזר ולובשן מצניען או שמא רצונו לומר דנכנס עם הכלי לבה"כ כדי שיהא נשמר מן המזיקין דדוקא בנכנס להשתין ותפילין בראשו התם הוא דחולץ אותן ברחוק ד' אמות ונותנן לחבירו ולא התירו לגוללן וכו' דכיון דאינו שוהה הרבה וגם א"צ לגלות עצמו אלא קצת לפניו אין לחוש לסכנת המזיקין כל כך וחוששין לניצוצות אבל בנכנס לפנות דמגלה עצמו וגם שוהה הרבה איכא סכנה הילכך אכי' אין שהות ביום לחזור וללובשן דעושה להן כיס טפח וכו' נכנס עם הכלי כי היכי שיהא נשמר מן המזיקין וכך היא דעת הרמב"ם שכתב היה לבוש תפילין והוצרך לבה"כ לעת ערב וכו' עד ואוחז הכלי בידו ונכנס וכן אם הוצרך בלילה מניחן בכלי ואוחז הכלי בידו ונכנס עכ"ל ומביאו ב"י ועל רבי' איכא לתמוה טפי דראה דברי הרמב"ם ולא כתב כדבריו בפירוש גם לא כתב הפך דבריו בפירוש אלא סתם וכתב עושה להן כיס ומניחן בתוכו ולא כתב יותר ונראה דלפי שרבי' ראה שהראב"ד השיג על הרמב"ם במה שהתיר ליקח הכלי עמו ואמר דרבי יוחנן דאמר הואיל ושרו רבנן נינטרן לא אמר אלא ביום שראוי ללובשן וצריך שיהיו לו מזומנים מיד כשיצא ואגב זה לינטרוהו אבל לעת ערב היכא שאינו ראוי לחזור ללובשן וכ"ש בלילה שאינו מכניסן אלא לשמרו בלבד אינו הגון שישתמש בתפילין כמו שהשתמש רבא מבת רב חסדא דמנחא ידא ארישא דרבא כי היכי דלא לבעית כדאיתא בפרק הרואה לפיכך היה רבינו מסתפק בהלכה זו ולא כתב בפי' כהרמב"ם וגם לא כתב בפי' כהראב"ד ואפשר דגם ר"ה גאון היה לו ספק בזה ולכן כתב בסתם ועוד אפשר דלפי שחלוקי דינים אלו אינן אלא לדידהו בבה"כ שבשדה אבל לדידן אינן רשאין ליכנס לבה"כ שבבית בתפילין כלל כמ"ש רבי' בסמוך לכך לא רצה להאריך ולכתוב מחלוקת הפוסקים בחלוקי דינים כיון שאין אנו נוהגין לפנות כלל בשדות וגם אין אנו לובשין תפילין כל היום ולא כתב אלא מה שאין בו מחלוקת אכן בש"ע פסק כהרב רבינו משה בר מיימוני:
א ונ"ל דלענין זהירות בעלמא קאמר אבל לענין הלכתא נקטינן כדברי המתירין ומיהו בהגהת אלפסי פרק מי שמתו כתב כדברי הרמב"ם דאסור להשתין בעוד תפילין בראשו גזירה שמא יפיח כי כן דרך המשתינים עכ"ל:
ב ובא"ז כתב כדברי הטור
א סָעִיף א אסור ליכנס לבה"כ קבוע כו' פירש"י שיש בו צואה וכל בתי כסאות שלהן על פני השדה היו בלא חפירה וב"ה עראי היינו שזה מתחיל עכשיו לעשותו לבה"כ:
ב סָעִיף א בתפילין שבראשו שהן בגלוי וגנאי הדבר רש"י:
ג סָעִיף א מותר להשתין בהן כשהן בראשו דכיון שהן בראשו ליכא משום חשש ניצוצות ומשום חשש יפנה נמי ליכא כיון דבה"כ עראי הוא וכן הוכיח הרא"ש בפרק מי שמתו ומהרמב"ם בפ"ד לא משמע כן:
ד סָעִיף א אסור להשתין בהן מעומד כו' פי' אבל מיושב א"נ מעומד ובעפר תיחוח ליכא ניצוצות. וא"ל א"כ בלא תפילין נמי קאמר לעיל דלא ישתין מעומד משום הניצוצות וי"ל דלעיל לא קאמר אסור אלא שלא יעשה כן שמא יוציא לעז עליו משא"כ הכא דמשום תפילין קאמר דאיסור יש בדבר:
ה סָעִיף א מפני שצריך לשפשף כו' כמ"ש לעיל סי' ו' דמצוה לשפשף כדי שלא יראה ככרות שפכה:
ו סָעִיף א אלא חולצן כו' קאי אדלעיל אסור ליכנס לבה"כ כו' דאל"כ קשה דקאמר חולצן הא כבר נחלצו ומותרים בידו:
ז סָעִיף א ונותנן לחבירו כו' אבל אינו אוחז בימינו ובבגדו דלמא ישתין בהו. ואיכא טעמא דניצוצות:
ח סָעִיף א ואוחזן בימינו כו' ואע"פ שאין גדולים בלא קטנים מ"מ הואיל ואדם עושה צרכיו מיושב ליכא חשש לניצוצות דא"צ שם לשפשף שמי רגלים כלים בישיבה וא"ת אכתי ניחוש שמא יבא לקנח ביד שהתפילין בה וי"ל דאסור לקנח ביד ימין כדאיתא בגמרא בהרואה ולעיל סימן ג' ונתנו טעם בגמרא שא"צ לתתם לחבירו דיש לו להכניסם עמו כדי להשמירו מן המזיקין ולכן כתב רבינו בסמוך וכל זה מיירי בבה"כ שבשדה כו':
ט סָעִיף א עושה להם כיס טפח פי' חללו טפח שחשיב הכל אהל להפסיק בינם לקרקע ואוחז הכלי בידו ונכנס:
י סָעִיף א מניח ידו עליהם כו' נ"ל שאין להביא ראיה מכאן דמהני הנחת יד לכיסוי ראש לענין לברך בה שבזה אוסר מהרי"א דיד חשוב כגופו ולא מהני לענין כיסוי ושאני הכא דמעיקרא דמילתא גנאי הוא שיהיה התפילין מגולה בשעת עשיית צרכיו וכשהן מכוסין שמניח ידו עליהן הרי אינם מגולים:
יא סָעִיף א עד שיגמור עמוד הראשון משום סכנה דעמוד ראשון החוזר מביא לידי הצבת בטן. כר"ש:
א סָעִיף א חולצן ברחוק ד' אמות כו' כתב ב"י מה שלא חילק רבי' בין בה"כ קבוע לאינה קבוע כ"כ הרמב"ם ואע"ג דגרסינן בגמ' הנכנס לבה"כ חולץ תפיליו ברחוק ד"א ונכנס אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת ל"ש אלא ב"ה קבוע אבל ב"ה עראי חולץ ונפנה לאלתר וכשהוא מניחן מרחיק ד"א מפני שעשאו ב"ה קבוע משמע דסברי דלא קי"ל הכי וכן דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל שהשמיטוהו וצריך טעם למה עכ"ל וכ"כ שם בכ"מ:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.