א אסור לישן בהם אפי' שינת עראי כשאוחזן בידו אבל כשהן בראשו פורס עליהם סודר וישן בהם שינת עראי ולא חשיב היסח הדעת אלא כשהוא עומד בשחוק ובקלות ראש והרמב"ם ז"ל כתב דאפילו שינת קבע כשהם בידו מותר וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן:
א סָעִיף א אסור לישן בהם אפי' שינת עראי וכו' בפרק מי שמתו (ברכות כג:) ת"ר לא יאחז אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהם ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי וכתבו ה"ר יונה והרא"ש דוקא כשהם בידו אבל כשהם בראשו מותר לישן בהם שינת עראי כדאמרי' בסוכה (כו:) הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח אבל כשהם בידו אפילו לישן בהם שינת עראי אסור שמא יפלו וא"ת והיאך שינת עראי מותר והלא אסור להסיח דעתו מהם ובשעה שמתנמנם מסיח דעתו מהם וי"ל דלא הוי היסח דעת אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל כשהוא מתנמנם אין כאן היסח דעת כי הוא שוכח הבלי העולם ואין כאן קלות ראש ע"כ גרסינן בפרק הישן (סוכה כו.) תני חדא ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותניא אידך בין קבע בין עראי ותניא אידך לא קבע ולא עראי לא קשיא הא דנקט להו בידיה הא דמנחי ברישיה הא דפריס סודרא עלייהו וכמה תני רמי בר יחזקאל כדי הילוך מאה אמה ופירש"י דנקיט להו בידיה. לא קבע ולא עראי שמא יפלו מידו: דמנחי ברישיה. עראי מותר וקבע אסור שמא יפיח: דפריס סודרא עלייהו. הניחם אצל מראשותיו בין קבע בין עראי דלא נתנה תורה למלאכי השרת ותו איתא התם ת"ר אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישנין שינת עראי חוץ לסוכה מ"ט אמר רב אשי גזירה שמא ירדם א"ל אביי אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע ליחוש שמא ירדם אלא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן במניח ראשו בין ברכיו רבא אמר אין קבע לשינה ופירש"י ירדם. שמא תחטפנו שינה וישן קבע: בין ברכיו. דודאי לא ירדם: רבא אמר לשמא ירדם לא חיישינן. הילכך בתפילין שרי וסוכה היינו טעמא דאסור שינת עראי לפי שאין קבע לשינה ואין בה חילוק בין קבע לעראי לענין סוכה שאין אדם קובע עצמו לשינה שפעמים אינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך הילכך זו היא שינתו וגבי תפילין דטעמא שמא יפיח בהם ולאו משום איסור שינה בניים פורתא לא אתי לידי הפחה ע"כ וכתב הר"ן בשם הרז"ה דכהנך תלת ברייתות דלעיל דאוקימנא להו חדא בדנקיט להו בידיה וכו' קי"ל אע"פ שלא כתבן הרי"ף בהלכותיו וראיתי אחד מחכמי הדור שכתב דלא סמכי' אהני מתנייתא אלא אדרבי ינאי סמכינן דאמר שבת (מט:) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכדפירשו אביי ורבא שלא יפיח בהם ושלא יישן בהם וכל שינה במשמע בין קבע בין עראי וכתב עליו הראב"ד שיפה כתב אותו חכם אלא שלא פירש כל צרכו והטעם לפי שאין אנו יכולים לשער כדי הילוך ק' אמה הילכך אין ישנין בהם כלל כשהם בראשו וכ"ש כשהם בידו אבל דפריס סודרא עלייהו ומניחן בצדו מותר לישן כל שינה כדאיתא בברכות (כד.) מניחם בין כר לכסת שלא כנגד ראשו ודבר זה כבר הזכירו הרב בברכות ואין צורך לאלו הברייתות עכ"ל כלומר וגם הא דתניא דכי נקיט להו בידיה לא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי כבר הזכירם בפרק מי שמתו ת"ר לא יאחז אדם תפילין בידו וכו' ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי וה"ר יונה והרא"ש שפסקו דכשהם בראשו ישן בהם שינת עראי כמו שכתבתי לעיל תימה למה לא כתבו שיעור שינת עראי כמה היא ואפשר דסברי דלא קי"ל כברייתא דתני יישן בהן שינת עראי אבל לא שינת קבע אלא כי הא דתניא התם הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח בלילה חולץ ואינו מניח ופירש"י לפי שביום אין דרכו לישן עם אשתו ולא לישן קבע מש"ה רצה מניח אבל בלילה חולץ אפי' לשינת עראי דילמא מימלך וישן קבע והטעם שפסקו כברייתא זו משום דמשמע התם דרבי יוסי סבר הכי והילכתא כותיה דנימוקו עמו והביאני לומר כן מפני שכשרצו ה"ר יונה והרא"ש להביא ראיה דכשהם בראשו ישן בהם שינת עראי הביאו הא דתניא הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח ולא הביאו מדאוקימנא הא דתניא ישן בהם שינת עראי במנחי ברישיה ולפי זה צ"ל דהא דמפרשי ר' יוחנן ורבא בהאי ברייתא דישן בהם שינת עראי לאו משום דס"ל כוותיה ולא באו אלא ליישב דלא ליקשי ברייתא זו וברייתא דקתני אין ישינין עראי חוץ לסוכה אהדדי ולפי שיטה זו צ"ל שמה שכתבו ה"ר יונה והרא"ש דכשהם בראשו ישן בהם עראי כדאמרינן בסוכה הנכנס לישן ביום וכו' ה"פ מותר לישן בהם שינת עראי דהיינו שינת יום כדאמרינן בסוכה וכל שינת יום הוי עראי וכל שינת לילה הוי קבע והרמב"ם כתב בפ"ד תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהם עליו לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי אלא אם הניח עליהם סודר ולא היתה עמו אשה ישן בהן שינת עראי וכיצד הוא עושה מניח ראשו בין ברכיו והוא יושב וישן היו תפיליו כרוכין בידו מותר לישן בהם אפי' שינת קבע עכ"ל ומתוך דבריו נראה שהוא מפרש הא דאוקימנא הנך תלת ברייתות חדא בדנקיט להו בידיה וחדא בדפריס סודרא עלייהו וחדא בדמנחי ברישיה דהיינו הא דקתני ישן בהן בין קבע בין עראי בדנקיט להו בידיה כלומר שהם כרוכין יפה בידו דליכא למיחש שמא יפלו כשישן ולא דמי להא דת"ר לא יאחז אדם תפילין בידו וכו' ולא יישן בהם כו' דההיא אחיזה בעלמא בלא כריכה והא דקתני לא קבע ולא עראי בדמנחי ברישיה והא דקתני ישן בהם שינת עראי אבל לא שינת קבע בדמנחי ברישיה ופריס סודרא עלייהו ובשיעור שינת עראי משמע ליה דר' יוחנן פליג אדתני רמי בר יחזקאל ומשמע ליה דרבא לא איפליג עליה דרבי יוחנן אלא במאי דמשמע מדבריו דהא דקתני אין ישנין עראי חוץ לסוכה כשאינו מניח ראשו בין ברכיו הוא אבל אם מניח ראשו בין ברכיו ישנין חוץ לסוכה דליתא דלגבי סוכה אפי' מניח ראשו בין ברכיו לא יישן חוץ לסוכה משום דאין קבע לשינה כלומר שאין אדם קובע לשינה שפעמים שאינו מנמנם אלא מעט ודיו בכך הילכך זו היא שינתו אבל במאי דמפליג בתפילין בין מניח ראשו בין ברכיו לאינו מניח מודה ליה כנ"ל ובהגהות מיי' כתב בשם הרמ"ך שלדעת הרמב"ם הא דת"ר לא יאחז אדם תפילין בידו וכו' ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי צריך לדחוק ולפרש דלא יישן לא קאי אלא יאחז דרישא אלא מלתא באפי נפשה היא עכ"ל ואין צורך לדחוק בכך אלא ההיא ברייתא בשאינן כרוכין בידו היא כדפרישית עוד כתב שם שינת עראי בפרק הישן פירש כמה שינת עראי כדי שיהלך אדם ק' אמה ואין לומר כן לדעת הרמב"ם דאם כן לא הוה שתיק מיניה אלא ודאי כמו שכתבתי עיקר: כתב העיטור הא דאמרינן שלא יפיח בהם דוקא כשהן בראשו אבל כשהן בנרתיקן לא קאמר ופשוט הוא :
א סָעִיף א אסור לישן בהם וכו' ברייתא בפרק מי שמתו (ברכות דף כ"ג) לא יאחז אדם תפילין בידו וכו' ולא וישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי ופי' ר"י לא יישן שינת עראי בידו קאמר דחיישינן שמא יפלו מידו אבל כשהן בראשו מותר לישן בהם שינת עראי ולא גזרינן עראי אטו קבע דקבע עצמה אינה אסורה אלא משום גזירה שמא יפיח בהן וגזירה לגזירה לא גזרינן וכ"כ הרא"ש לשם:
ב סָעִיף א ומ"ש אבל כשהן בראשו פורס עליהן סודר וכו' כ"כ גם הסמ"ק ואיכא לתמוה דהא בפ"ב דסוכה (דף כ"ו) אמרינן תני חדא ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותניא אידך בין קבע ובין עראי ותניא אידך לא קבע ולא עראי לא קשיא הא דנקט להו בידיה לא קבע ולא עראי שמא יפלו מידו הא דמנחא ברישיה עראי מותר וקבע אסור שמא יפיח הא דפריס סודרא עלייהו הניחם אצל מראשותיו בין קבע ובין עראי דלא ניתנה תורה למלאכי השרת כך פירש"י אלמא דפרים סודרא דקאמר היינו כשהניחם אצל מראשותיו ושרי בין קבע ובין עראי אבל במנח ברישיה אסור אפי' עראי ולא מהני פריסת סודר. ורבינו כתב היכא דפריס סודר בדמנח ברישיה עראי מותר וקבע אסור. ונראה דרבינו והסמ"ק תופסים פי' הרמב"ם עיקר שהרי כתב בפ"ד וז"ל תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהם עליו לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי אלא אם הניח סודר עליהן ולא היתה עמו אשה ישן בהם שינת עראי וכיצד הוא עושה מניח ראשו בין ברכיו והוא יושב וישן היו תפיליו כרוכין בידו מותר לישן בהם אכי' שינת קבע עכ"ל וצ"ל דמפרש הרמב"ם דה"ק כי מנחי ברישיה לא קבע ולא עראי שמא ירדם ויפיח כי פריס סודר ודאי מדכר ולא ירדם כי נקיט להו בידיה אפי' קבע נמי שרי דאפי' יפיח ליכא איסורא כיון שאינן עליו דרך לבישה שיהא שם ה' נקרא עליו ולשמא יפלו מידו נמי ליכא למיחש שהרי כרוכים הם בידו ומ"ש רבינו תחלה דכשאוחזן בידו אסור אפי' עראי גם הרמב"ם מודה בה שהרי לא התיר אלא בכרוכים בידו אלמא באוחזן בידו ואינן כרוכין אסור אפי' עראי וכדתניא בהדיא בהך ברייתא דלא יאחז אדם תפילין בידו וכו' ולא ישן בהם לא קבע ולא עראי: ומ"ש רבינו דהרמב"ם מתיר כשהם בידו אפי' קבע וא"א לא כתב כן איכא לתמוה דהלא הרא"ש כתב בפ' מי שמתו להדיא דבידו אסור אפי' שינת עראי וא"כ היה לו לרבינו לומר וא"א הרא"ש אסר אפי' שינת עראי כשהם בידו ונראה לי ליישב דכך הם פי' דברי רבינו תחלה כתב דכשאוחזן בידו אסור אפי' שינת עראי דבזה אין מחלוקת אח"כ כתב והרמב"ם כתב דאפילו שינת קבע כשהם בידו מותר כלומר התיר בחד צד היכא דליכא למיחש שמא יפלו מידו והיינו כגון שכרוכים בידו ואדוני אבי ז"ל לא כתב כן כלומר לא כתב היתר זה ואפשר דס"ל להרא"ש ג"כ לחלק בין אוחזן בידו לכרוכין בידו כדס"ל להרמב"ם ואפשר נמי דלא ס"ל לחלק אלא בידו אפי' בכרוכים אסור גזירה אטו שאינן כרוכים ומה שדחה רבי' פירש"י בהך דפריס סודר עלייהו ותפס פירושו של הרמב"ם הוא משום דדוחק הוא לפרש דפריס סודרא היינו בהניחם אצל מראשותיו דלישנא דתלמודא דקאמר תני חדא ישן אדם בתפילין שינת עראי ולא שינת קבע ותניא אידך בין קבע בין עראי ותניא אידך לא קבע ולא עראי משמע דבכולהו תלתא ברייתא תני האי לישנא דהיינו ישן אדם בתפילין בין קבע בין עראי ולא ישן אדם בתפילין לא קבע ולא עראי ולשון זה אין משמעו אלא כשהוא לבוש בתפילין ואי אפשר לאוקמי הך ברייתא דבין קבע בין עראי בהניחם אצל מראשותיו וכו' אבל לפי' הרמב"ם ניחא ועוד כיון דלענין דינא משמע דלא פליגי אלא בדמנחי ברישיה דלפירש"י שינת עראי מותר בלא פריסת סודר עלייהו ולהרמב"ם אסור אפי' שינת עראי אלא א"כ דפריס סודר עלייהו נקט רבי' בהך דינא כהרמב"ם לחומרא אבל כשהם בידו ל"פ דבכרוכים ודאי אף לרש"י שרי אפי' שינת קבע ובאוחזן בידו אף להרמב"ם אסור אפי' שינת עראי שמא יפלו מידו ואם הניחן אצל מראשותיו ופריס סודרא עלייהו ודאי מודה גם הרמב"ם דאפי' קבע שרי ובש"ע פסק כהרמב"ם והיא דעת רבינו ונכון: הקשה ב"י דאמאי לא הביא הרמב"ם הא דאיתא בסוכה דשינת עראי מאה אמה ותירץ דס"ל דרבי יוחנן ורבא סבירא להו דשינת עראי במניח ראשו בין ברכיו וישן הוא דאי אפשר שלא ינער מיד ופליגי אהך שיעורא דמאה אמה ובכסף משנה כתב דחדא שיעורא הוא וישוב זה ניחא להרמב"ם שכתב הך דמניח ראשו בין ברכיו אבל הר"י והרא"ש שלא כתבוהו קשה למה לא כתבו שיעורא דמאה אמה ותירץ מה שתירץ והוא לפע"ד יישוב רחוק ואינו אמת גם ביישובו הקושיא על רבינו במקומה עומדת למה לא כתב הך שיעורא דמאה אמה. ולי נראה דהר"י והרא"ש ורבי' סבירא להו כרב יוסף דמשני הך קושיא דמקשינן בסוכה אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע ליחוש שמא ירדם אמר רב יוסף בריה דרב עילאי במוסר שינתו לאחרים פירש"י באומר לחבירו אם ארדם העירני דעל זה קאמר תלמודא וכמה שינת עראי תני רמי בר יחזקאל כדי הילוך מאה אמה רצונו לומר דכשלא ישן כדי הילוך מאה אמה אין חבירו צריך להקיצו דעדיין לא ישן אפילו שינת עראי אבל ודאי אף יותר ממאה אמה לא הוי אלא שינת עראי דלא מקרי שינת קבע אלא כשנרדם טובא ולא הוזכר שיעור מאה אמה אלא לומר דבפחות לא הוי אפי' שינת עראי וא"צ להקיצו אבל מק' אמה ואילך יכול להקיצו גם יכול שלא להקיצו בעוד שלא נשתקע בשינה ובזה מיושבים גם דברי הרמב"ם וא"צ לפרש דרבא ורבי יוחנן פליגי אהך דתני רמי בר יחזקאל אלא כולהו סבירא להו כיון דלא איתמר הך שיעורא אלא דבפחות ממאה אמה לא הוי אפי' שינת עראי וא"צ להקיצו א"כ אין צורך לכתבו בפסחים דהא ודאי כיון דלא נאסר אלא בשינת קבע כל שאינו נרדם ונשתקע בשינה אין לנו להחמיר עליו להקיצו כיון דליכא איסורא אלא גזירה שמא יפיח ודו"ק. ואע"ג דאתקיף רב משרשיא עלה דהך דרב יוסף ואמר ערבך ערבא צריך לא חיישינן להך אתקפתא אלא קי"ל כרב יוסף דרב ששת נמי הכי ס"ל דאמר בר"פ הדר גבי תפילין רב ששת מסר שינתיה לשמעיה להקיצו כשיגיע שעת התפלה ולא חשש להא דקאמר ערבך ערבא צרוך כל זה נראה נכון והכי נקטינן דשרי אפילו יותר ממאה אמה כל זמן שלא נרדם בשינה דלא כהסמ"ק שכתב שעורא דמאה אמה יכול לישן דמשמע טפי לא:
ג סָעִיף א ומ"ש ולא חשיב היסח הדעת וכו' כ"כ ה"ר יונה שמתוך דברי ר"מ למדנו דלא הוי היסח הדעת אלא כשעמד בקלות ראש ובשחוק אבל מתעסק בצרכיו אע"פ שמתעסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהן ממש אין זה נקרא היסח הדעת וכו' וכ"כ הרא"ש מיהו ודאי דלא עבד איסורא אלא כשעומד בשחוק וקלות ראש אבל מצוה מן המובחר שיהא דעתו תמיד על התפילין ושלא יסיח דעתו מהם למשוך בשיחה בטלה ולהרהר במחשבות רעות שמטעם זה חייב אדם למשמש בהן כל שעה שלא יסיח דעתו מהן כדלעיל בסימן כ"ח ובסימן ל"ז ועייו עוד במ"ש בזה סימן ל"ח ס"ט:
א כתב בהגהות אלפסי פרק מי שמתו והילדים שהיו נשותיהם עמהם חולצין אפילו ביום כשנכנסים לשינת עראי שמא יבואו לידי הרגל דבר עכ"ל
א סָעִיף א אסור לישן בהם אפי' שינת עראי כשאוחזן בידו כו' יען כי דינים אלו מפורדים קצת בגמרא א' הנה וא' הנה וב"י כתב כאן בשיטת הרא"ש ורבינו דברים שאינם מוכרחים כלל. אמרתי אף אני לענות חלקי. בפרק מי שמתו ת"ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהם ולא ישן בהם לא שינת עראי ולא שינת קבע ע"כ ופי' הר"ר יונה והרא"ש ולא ישן בהם אלא יאחז דרישא קאי דדוקא כשהם בידו אסור לישן בהם אפי' שינת עראי אבל כשהם בראשו מותר לישן בהם שינת עראי כדאמרינן בסוכה הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח ע"כ וא"ת והיאך שינת עראי מותר והלא אסור להסיח דעתו מהם ובשעה שמתנמנם מסיח דעתו מהם וי"ל דלא הוי היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל כשהוא מתנמנם אין כאן היסח הדעת כי הוא שוכח הבלי העולם עכ"ל ובפ' הישן גרסינן תניא חדא ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותניא אידך בין קבע בין עראי ותניא אידך לא קבע ולא עראי. ל"ק הא דנקיט להו בידיה הא דמנחי ברישא הא דפריס סודרא עלייהו וכמה תני רמי בר יחזקאל כדי הילוך ק' אמה ופירש"י דנקט להו בידיה לא קבע ולא עראי שמא יפלו מידו דמנחי ברישא עראי מותר וקבע אסור שמא יפיח דפריס סודרא עלויה הניחם אצל מראשותיו בין קבע ובין עראי דלא נתנה תורה למלאכי השרת ותו איתא התם ת"ר אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישנין שינת עראי חוץ לסוכה מ"ט אמר רב אשי גזירה שמא ירדם [פי' יחטפנו שינה] א"ל אביי אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע ליחוש שמא ירדם אלא במוסר שינתו כו' עד אלא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן במניח ראשו בין ברכיו. רבא אמר אין קבע לשינה פירש"י לשמא ירדם לא חיישינן ולהכי בתפילין דאסור משום שמא יפיח עראי מותר אבל סוכה דאסור להיות חוצה לה וכל שינה הנאה הוה להכי אפי' עראי אין ישינין חוץ לסוכה ע"כ. והרא"ש פרק הישן הביא הך ברייתא דאין ישינין עראי חוץ לסוכה והביא עליה טעמא דרבא. ומשמע דס"ל דלא חיישי' לשמא ירדם. ונ"ל דהרא"ש ס"ל ג"כ הני תלתא ברייתות הנ"ל וכדאוקימתהון. וע"פ פירש"י וכל אלו ברייתות מיירי לדעת הרא"ש בישן ביום דאילו ישן בלילה אפי' בתפילין בראשו. ואפי' עראי אסור. שהרי בפ' מי שמתו הביא ההיא ברייתא דהנכנס לישן ביום רצה חולץ כו' משמע דס"ל כוותיה. ושם קתני בהדיא דבלילה חולץ [ועיין במ"ש בדרישה] וא"כ פי' הדינים לדעת הרא"ש הם אם התפילין בידו אפי' שינת עראי אסור וכדתני בפ' מי שמתו לא יאחוז אדם תפילין בידו כו' ולהכי לא חש הרא"ש להעתיק ג"כ ההיא דסוכה דתני לא קבע ולא עראי שהיא היא. וז"ש רבי' כאן אסור לישן אפילו שינת עראי כשהם בידו והטעם כמו שפי' רש"י משום שמא יפלו מידו. ואם הם בראשו דלא שייך חששא דשמא יפלו עראי מותר דליכא למיחש שיפיח ולשמא ירדם נמי לא חיישינן. אבל קבע אפי' בראשו אסור משום שמא יפיח והיינו ביום אבל בלילה אפי' בראשו ואפי' עראי אסור. דבלילה שהוא עת שינה חיישינן לשמא ירדם. כל זה יצא להרא"ש מברייתא דהנכנס לישן ביום רצה חולץ כו' בלילה חולץ כו' שהביא שם בפ' מי שמתו שהיא ודאי הלכתא שהרי ר' יוסי קי"ל כוותיה ונימוקו עם ר' יוסי בכל דבריו וכמ"ש בדרישה. ומה שלא הביא הרא"ש בפרק מי שמתו ראיה דמותר שינת עראי מאידך מתני' דפרק הישן הנ"ל דתני ישן אדם שינת עראי כו' וע"פ האוקימתא דאוקמינן דמנח לה ברישא ל"ק מידי דלהכי הביא הרא"ש ההיא דהנכנס לישן ביום כו' כדי להשמיעך אגב דס"ל ג"כ סיפא דברייתא דקתני בלילה חולץ ואינו מניח. והיינו אפי' בשל ראש. ולא חש הרא"ש להביא בהדיא סיפא דברייתא שכבר כתב בה"ק שלו אההיא מימרא בפרק התכלת הלכה לילה זמן תפילין הוא ואין מורין כן משום גזירה שמא ישן בהם אבל מ"מ חידש לך במה שהביא בפרק מי שמתו הברייתא דהנכנס לישן ביום כו' דמיירי אותה ברייתא בשתפילין בראשו דאי כשתפילין בידו הא תניא בפ' מי שמתו לא יאחוז אדם תפילין בידו וכו' וכיון ברישא דברייתא דפרה הישן מיירי בתפילין בראשו גם סיפא דקתני בלילה חולץ מיירי בתפילין בראשו וז"ש רבינו כאן אבל כשהן בראשו כו' וישן בהם שינת עראי פי' אבל קבע לא. והא דבלילה אפילו בראשו ועראי אסור לא הוצרך רבינו לכתוב שכבר כתב רבינו לעיל בסי' ל' סעיף א' הן דהלכה ואין מורין כן. ואם הניחן תחת מראשותיו דהיינו פריס עליה הסודרא הנזכר בגמרא בין קבע בין עראי מותר וכבר הזכיר הרא"ש זה בפרק מי שמתו וגם רבינו כתבו לעיל סימן מ' ע"ש ומ"ש רבינו בישן שינת עראי והם בראשו דפורס עליהן סודר מה שלא נזכר בגמרא שום פריסת סודר אין זה קושיא כלל דפשוט לרבינו דמה שאמרו דמותר לישן שינת עראי כשהם בראשו. הוינו דוקא כשהם מכוסה דכל שאין מכוסה אסור לעשות בהם שום תשמיש מבוזה כגון שינה או כיוצא בו משום בזיון הקדושה וראייה ממ"ש רבי' לעיל סי' מ"ג והוא מפרק מי שמתו דאם שכחם בראשו ועשה בהן צרכיו מניח ידו עליהן אע"ג דאינו עושה בתפילין עצמו שום תשמיש בזיון כיון שהן מגולין אין לעשות כלל בגופו שום תשמיש בזיון ומיד שמכסה אותן מותר לעשות מה שירצה. וכן פירש"י אהא דאסור להשתין בבית הכסא קבוע בתפילין שבראשו. ז"ל שהן בגלוי וגנאי לדבר ע"כ. הרי לך דכל שאינה מכוסה אין לעשות בהם שום תשמיש מגונה וזה ברור שדעת רבינו כן הוא בזה ומה שלא כתב רבינו כמה שיעור שינת עראי דא"צ לפרשו דפשוט הוא דשיעור שינת עראי היינו כל שאינו ישן כדרך הרוצה לישן בקבע ר"ל שמניח ראשו בין ברכיו וס"ל לרבי' דהיינו נמי שיעור הילוך ק' אמה. ולפי שאין כל אחד בקי בשיעור ק' אמה להכי דייק רבינו לקמן סימן מ"ז שכתב אבל אם רגיל להתנמנם מיושב על אצילי ידיו שינת עראי היא. הרי לך כמ"ש וכן הוא ל' הרא"ש כמ"ש לעיל דוק בלשונו. זה הנ"ל בדעת רבינו בדין זה והוא ברור מאוד ושיטת ב"י ל"נ כמ"ש בדרישה:
ב סָעִיף א והרמב"ם ז"ל כתב דאפילו שינת קבע כשהם בידו מותר כו' ז"ל הרמב"ם פ"ד דתפילין תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהן עליו לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי אא"כ הניח עליהם סודר ולא היתה עמו אשה אז ישן בהם שינת עראי וכיצד הוא עושה מניח ראשו בין ברכיו והוא יושב וישן היו תפילין כרוכין בידו מותר לישן בהם אפי' שינת קבע. ואינו אוכל בהם אלא אכילת עראי אבל נכנם לסעודת קבע כו' עכ"ל. ונ"ל בדבריו ז"ל שס"ל ג"כ הני תלתא ברייתא דפרק הישן הנ"ל והוא מפרש האוקימתות דלא כרש"י וס"ל דלנפילה לא חיישינן אלא ה"פ הא דנקיט להו בידיה פי' הא דקתני ישן בתפילין בין קבע בין עראי היינו כשכבר חלצן ותופסן בידו והיינו כרוכין בידו דקאמר הרמב"ם כלומר שכרוכין ברצועותיהן והם מונחים בידו והרי גילה דעתו שאינו רוצה להניחן עוד ולהכי ישן בהם אפילו שינת קבע דודאי כל זמן שהיו מונחים עליו כדרכן עומדים בקדושתן ובזה אמרו אסור לישן בתפילין בין קבע בין עראי והיינו מה שאמרו בגמרא הא דמנח ברישיה י"ל הא דקתני לא זה ולא זה כשהם מונחים בראשו שהן עדיין בקדושתן כדפירשתי אבל אם חולצן וכורכן והן בידו הרי סילק דעתו מהם והוה כאילו אוחז ספר בידו ולהכי ישן בין קבע בין עראי. ואם פירס עליהן סודרא אפי' הן עדיין בראשו מותר לישן בהם שינת עראי והיינו מה שאמרו הא דפריס עלייהו סודרא כלומר הא דקתני ישן בהם עראי אבל לא קבע בדפריס עליהן סודר שבהנחת הסודר חלק כבוד לקדושתן ולהכי עראי אין. ומ"ש בשינת עראי מניח ראשו בין ברכיו היינו כמ"ש נמי לעיל בדברי רבינו דודאי דהא דתני רמי בר יחזקאל שיעור שינת עראי ק' אמה. ודאי שיעור אמתי הוא דכל הישן יותר על שיעור זה יש לחשוש שיפיח מתוך שינה אלא דהאי גברא דניים מנא ידע כמה ניים דהא אסיקנא כרבא דאין קבע לשינה ואי כשמסר שינתו לאחרים כרב משרשיא ערבך ערבא בעי ולכך נקטינן שיעורא דר' יוחנן דמניח ראשו בין ברכיו דאז ודאי לא ישן יותר מכדי שיעור הילוך ק' אמה דודאי גם ר' יוחנן ס"ל ע"כ שיעורא דרמי בר יחזקאל. דאל"כ מה לי במה שמניח ראשו בין ברכיו אם ישן שיעור ארוך שאפשר שיבא לידי כך. ולכך הוצרכו לומר דלרמי בר יחזקאל דכל שינה שהוא בכדי הילוך ק' אמה שינת עראי היא ולא יבא לידי הפחה וכל המניח ראשו בין ברכיו ודאי לא ישן יותר. זה פי' פשוט בדברי הרמב"ם ונמצא דדיני רבינו והרמב"ם כמעט שוים שכשהם בראשו ולא פרס סודרא גם לרבי' אפי' עראי לא ישן בהם ואם פרס עליהם סודר עראי מותר אלא שכשהם מונחים בידו בזה פליגי דלהרא"ש ורבינו גרע טפי ממונחים בראשו דחיישינן לנפילה ולהכי בין קבע בין עראי לא ישן בהם ולהרמב"ם הוי איפכא דכשהם בידו עדיף טפי דכבר נסתלקה קדושתם ושרי בין קבע בין עראי. ולנפילה לא חיישינן וזהו שכתב רבינו וא"א ז"ל לא כתב כן. וכן השיג עליו הראב"ד וז"ל אינו כן. אלא כל זמן שהן בידו לא ישן בהם כלל שמא יפלו מידו והכי איתא בגמרא בפי' עכ"ל. הביאו בכסף משנה ובמגדול עוז וטעם השגתן על הרמב"ם הוא מהגמ' דפ' מי שמתו דתני לא יאחוז אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהם ולא יישן בהם לא שינת עראי ולא שינת קבע ולדעת הרמב"ם ז"ל צ"ל לדחוק דהא דתני ולא יישן בהם כו' לא קאי אלא יאחוז אדם בתפילין דתני ברישא אלא מילתא באפי נפשיה וכן כתבו בהדיא שם הגהות מיי' דכן צ"ל לדעת הרמב"ם ומשמעות ל' הגמרא ודאי לא משמע כן להכי השיגו עליו רבינו והראב"ד ודו"ק ועיין בדרישה:
א סָעִיף א אסור לישן בהם אפילו שינת עראי כשאוחזן בידו כו' כבר העתקתי בפרישה ל' הברייתות וגם ב"י העתיקם וכתב אח"כ על הרא"ש ור' יונה ז"ל תימה למה לא כתבו שיעור שינת עראי כמה היא ואפשר דסברי דלא קי"ל כברייתא דתני ישן בהם שינת עראי אבל לא שינת קבע אלא כי הא דתניא התם הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח בלילה חולץ ואינו מניח ופירש"י לפי שביום אין דרכו לישן עם אשתו ולא לישן שינת קבע משו"ה רצה מניח אבל בלילה חולץ אפילו לשינת עראי דילמא מימלך וישן קבע והטעם שפסקו בברייתא זו משום דמשמע דרבי יוסי סבר הכי והילכתא כותיה דנימוקו עמו והביאני לומר כן מפני שכשרצו ה"ר יונה והרא"ש להביא ראייה דכשהם בראשו ישן בהם שינת עראי הביאו הא דתניא הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח ולא הביאו מדאוקמינא הא דתניא ישן בהם שינת עראי במנחי ברישא ולפי זה צ"ל דהא דמפרשי ר' יוחנן ורבא בהאי ברייתא דישן בהם שינת עראי לאו משום דס"ל כוותיה ולא באו אלא ליישב דלא ליקשו ברייתא זו וברייתא דקתני אין ישינין עראי חוץ לסוכה אהדדי. ולפי שיטה זו צ"ל שמ"ש הר"י והרא"ש דכשהם בראשו ישן בהם עראי כדאמרינן בסוכה הנכנס לישן ביום כו' ה"פ מותר לישן בהם שינת עראי דהיינו שינת יום כדאמרינן בסוכה וכל שינת יום הוה עראי וכל שינת לילה הוה קבע עכ"ל ב"י בשיטת הרא"ש. ודבריו תמוהין לי מאוד חדא דלפי' איך יסתום רבי' כאן לחלק בין ישן בהם עראי לקבע ולא גילה לנו דכל שינת יום הוא שינת עראי וכל שינת לילה הוא שינת קבע. ועוד לקמן סימן מ"ז לא משמע כן דכתב שם ז"ל שאף אם ישן שינת קבע כו' אבל מתנמנם ש"מ דגם ביום יש חילוק בין שינה לשינה. וע"ק דא"כ למה דחק התם לאוקמא חדא ברייתא במונחים בידו וחדא במונחים ברישא וחדא בפריס סודרא לוקמי אידי ואידי בדמנחי ברישא והא דקתני לא זה ולא זה בלילה דכל שינת לילה שינת קבע הוא והא דקתני בין קבע בין עראי בישן ביום דכל שינת יום שינת עראי הוא. והא דקתני ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ה"ק ישן אדם בתפילין שינת יום דהיינו שינת עראי אבל לא שינת לילה דהיינו שינת קבע וכמ"ש ב"י. ולכן לא נ"ל דבריו כלל. ומ"ש והביאני לומר כן מפני כו' גם מה שתמה למה לא כתבו הרא"ש ור"י שיעורא עראי כ"כ בפרישה ביאור רחב ויפה לזה. ומ"ש דמשמע בפרק הישן דר' יוסי ס"ל דבלילה חולץ והלכתא כותיה דנימוקו עמו. ודאי הדין עמו בזה וכבר כתבתי גם אני בפרישה דס"ל להרא"ש דבלילה בין של יד בין של ראש בין קבע בין עראי חולץ אבל אינו מוכרח מפני כן דליתא לברייתא דתני ישן בהם שינת עראי כו' כמ"ש ב"י אלא אידי ואידי הילכתא נינהו וכמ"ש בפרישה:
ב סָעִיף א והרמב"ם ז"ל כתב דאפי' שינת קבע כשהם בידו מותר. כתב ב"י ז"ל מתוך דברי הרמב"ם נראה שהוא מפרש הא דאוקמינן לחדא ברייתא בדנקט להו בידיה כלומר שהן כרוכין בידו יפה דליכא למיחש לנפילה כשישן ולא דמי להא דת"ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וכו' ולא ישן בהם וכו' דההיא אחיזה בעלמא בלא כריכה כו'. ובשיעור שינת עראי משמע ליה דר' יוחנן פליג אדתני רמי בר יחזקאל ומשמע ליה דרבא לא איפליג אדר' יוחנן אלא במאי דמשמע מדבריו דהא דקתני אין ישינין עראי חוץ לסוכה כשאינו מניח ראשו בין ברכיו היא אבל אם מניח ראשו בין ברכיו ישינים חוץ לסוכה דליתא. דלגבי סוכה אפי' מניח ראשו בין ברכיו לא ישן חוץ לסוכה דאין קבע לשינה כלומר שאין אדם קובע לשינה שפעמים שאינו מנמנם אלא מעט ודיו הילכך זו היא שינתו אבל במאי דמפליג בתפילין בין מניח ראשו בין ברכיו לאינו מניח מודה ליה כנ"ל עכ"ל. ודבריו לא נהירין כלל דהוא מפרש דמ"ש הרמב"ם כרוכין בידו כרוכין ממש ודוקא קאמר דגם הרמב"ם חייש לנפילה אלא בכרוכין לא שייך נפילה להכי מותר בין קבע בין עראי. והוא דבר תמוה מאוד חדא דא"כ למה כתב רבינו על דברי הרמב"ם וא"א ז"ל לא כתב כן הא ודאי הרא"ש מודה להרמב"ם כשכרוכין בידו דישן בהם אפי' שינת קבע דהא כל טעמו של רא"ש אינו אלא משום דחייש לנפילה וכיון שכרוכין תו לוכא חשש נפילה. ועוד דאם כן דכרוכין דנקט הרמב"ם בדוקא נקטיה למה לא הביאו רבי' בהעתקת ל' רמב"ם. וע"ק דל' הגמ' דקאמר הא דנקט בידיה לא משמע דכרוכין סביב ידו. גם ל' הרמב"ם לא משמע כן דא"כ כרוכין על ידו או אידו מיבעי ליה למימר מאי כרוכין בידו. גם הגהות מיימון והראב"ד לא הבינו ל' כרוכין בדברי הרמב"ם כן דא"כ מאי משיג עליו הרי גם הוא מודה דכשאינן כרוכין אלא נקט בידיה בין קבע בין עראי אסור. ועו"ק אי ס"ל להרמב"ם חשש נפילה לוקים לתרתי מתנייתא בדמנחי בידיה ולא קשיא דהא דקתני לא זה ולא זה כשהם אחוזים בידו בלא כריכה דאיכא חשש נפילה. והא דקתני בין קבע בין עראי כשכרוכין בידו דליכא חשש נפילה. והא דקתני ישן בהם עראי ולא קבע בדמנחי ברישא ולא איצטריך לחלק בפריס עליה סודריה. ומ"ש דמשמע להרמב"ם דר' יוחנן פליג ארמי בר יחזקאל לא נהירא כלל דלא משמע בגמ' דפליג. מ"מ א"ש דלא כתב הרמב"ם הא דרמי בר יחזקאל וכמ"ש בפרישה. גם פירוש כרוכין כתבתי ובפרישה מבואר יפה מאוד ע"ש. ושוב מצאתי במגדל עוז שפי' ג"כ מלת כרוכין בדברי הרמב"ם ע"ד שכתבתי והביא ראיות ע"ש שהאריך. והתימא שבכסף משנה כתב ג"כ בתחלת דבריו דפליגי רבי יוחנן ורמי בר יחזקאל ומיד סמיך ליה שם כתב דלא פליגי ע"ש שדבריו סותרים
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.