א מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה ואם יש חבורות בעיר שכל א' מתעסק במתים ביומה כל א' מותרת ביום שאינו יומה בד"א שלא בשעת הוצאתו אבל בשעת הוצאתו הכל בטלים כדלקמן כתב הרי"ץ גיאת בהלכות מוקי לה דוקא במת מצוה שאין לו קוברין ולא נהירא אלא בכל מת איירי רב המנונא איקלע למתא שמע קול שיפורא דשכבא וחזי להנך אינשי דעבדי עבידתא אמר בשמתא ליהוי הנך אנשים לאו שכבא איכא במתא אמרו ליה חבורתא איכא כדפרישית וכתב הרמב"ן מכאן אני שומע כל הרואה מת ואינו מלוהו עד שיהא לו כל צרכו בר נדוי הוא אין שואלין שלום זה לזה והמת בעיר בד"א בכפר קטן אבל בעיר גדולה שואלין:
א סָעִיף א מת בעיר כל בני העיר אסורים במלאכה ואם יש חבורות בעיר וכו' בפרק אלו מגלחין (מועד קטן כז:) רב המנונא איקלע למתא שמע קול שיפורא דשכבא וכו' וכתבו רבינו בסמוך ומ"ש בד"א שלא בשעת הוצאת המת אבל בשעת הוצאת המת הכל בטלים כ"כ הרא"ש בסוף מ"ק והוא מדברי תוס' פ"ב דכתובות (יז.):
ב סָעִיף א כתב הרי"ץ גיאת בהלכות מוקי לה דוקא במת מצוה וכו' כ"כ הרמב"ן בת"ה וכתב עליו ולא היא דשמעתא סתמא אמורה ועוד דרב המנונא דשמתינהו מי ברור ליה דמת מצוה הוה אלא במת בעלמא הוה מעשה ונ"י כתב בסוף מ"ק אי איכא יורשים דחייבים בקבורתו אין אחרים צריכים להתבטל עכ"ל ודבריו כדברי הרי"ץ גיאת וכבר נתבאר שהרמב"ן חולק עליו והלכה כוותיה דמסתבר טעמיה וגדול שבאחרונים הוא:
ג סָעִיף א רב המנונא איקלע למתא וכו' פ' א"מ (כז:):
ד סָעִיף א אין שואלין זה לזה וכו' בד"א בכפר קטן וכו' פ"ק דאבל רבתי וכתבו הרמב"ן בת"ה וכתוב בכתבי מה"ר איסרלן סי' כ"ה בספר חסידים נמצא דאין שואלים בשלום כשיש שם מת בעיר עד לאחר קבורה ובתוס' דאלפס פ' אלו מגלחין כתב דאין שואלין בשלום בבית הקברות כשיש שם מת וכשאין שם מת שואלין ברחוק ד"א מן הקברות' וכ"כ בכלבו בשם הר"מ:
א סָעִיף א מת בעיר וכו' הכי מוכח מעובדא דרב המנונא שהביא רבי' בסמוך:
ב סָעִיף א כתב הרי"ץ גיאת בהלכות מוקי לה דוקא במת מצוה שאין לו קוברין וכו' ר"ל בה"ג מוקי לה דוקא במת מצוה ובמקצת ספרי רבינו כתוב להדיא בה"ג מוקי לה וכו' וה"א בה"ג ריש ה' אבל [דף מ"א] והיכא דאיכא מת מצות דלית ליה קוברים כ"ע מיחייבי לאיעסוקי ביה דא"ר יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה וה"מ דלא מיפלגא מתא בציבורא ובחבורתא אבל מיפלגא מתא בחבורתא הנך דרמי עלייהו לאיעסוקי ביה הוא דאסורין אבל הנך אע"ג דלא אתו לכבוד בעלמא לא אסורין עכ"ל והכי משמע נמי ממ"ש הרי"ף ס"פ אלו מגלחין אמר רב יהודה אמר שמואל מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה ואי אית ליה מאן דקאים בצרכי המת שרי אלמא דוקא במי שאין לו מי שיעשה צרכי המת דהיינו מת מצוה שאין לו קוברין קאמר דאסור הא לא"ה לא:
ג סָעִיף א ומ"ש ולא נהירא אלא בכל מת איירי דרב המנונא וכו' כצ"ל דרב בדלי"ת ומייתי ראיה מעובדא דרב המנונא דמשמע דמיד ששמע קל שיפורא וחזא אינשי דעבדא עיבידתא שמתינהו ולא חקר ודרש אם יש לו קוברין אלמא דבכל מת איירי:
ד סָעִיף א ומ"ש וכתב הרמב"ן מכאן אני שומע כל הרואה מת ואינו מלוהו וכו' כלומר שאינו מתלוה ומטפל עמו עד שיהא לו כל צרכי קבורתו בר נדוי הוא ועי"ל בסימן שס"א:
ה סָעִיף א אין שואלין שלום זה לזה וכו' פ"ק דאבל רבתי וכתב מהרא"י בכתביו סי' כ"ה שאין שואלין בשלום בבית הקברות כשיש שם מת ע"כ ומשמע דאפי' בעיר גדולה קאמר דאין שואלין דאי בכפר קטן מאי איריא בבית הקברות אפי' אינו בה"ק נמי אסור וכתב עוד דאם אין שם מת שואלין ברחוק ד' אמות מן הקברות עכ"ל וכ"כ הכל בו משם הר"מ וב"י מביאו:
א סָעִיף א דוקא במת מצוה ר"ל מת שאין לו קרובים שעליהם היה מוטל (ואז כל בני העיר אסורין במלאכה ודו"ק עכ"ה):
ב סָעִיף א דרב המנונא איקלע למתא כו' ז"ל הרמב"ן בת"ה דשמעתא סתמא אמורה ועוד דרב המנונא דשמתינהו מי בריר ליה דמת מצוה הוי אלא במת בעלמא הוי מעשה:
ג סָעִיף א מכאן אני שומע כו' ר"ל מכאן שמעינן כל מי שאינו נוהג עם המת כדינו בר נידוי הוא (ור"ל דכמו דלענין עשיית מלאכה מנדין כשאין כאן כדי צורכי קבורה ה"ה לכל צורכי המת מנדין כשאין כדי כל צרכו עכ"ה):
ד סָעִיף א עד שיהא לו כל צרכו פי' כל צרכו לענין לויה ע"ד שנתבאר לקמן בסימן שס"א: אין שואלים שלום זה לזה כו' ועד"ר:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.