Leviticus 8 — וַיִּקְרָא ח
גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)
English Summary
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
אוּנְקְלוֹס
וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר
ב קַח אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת׃
רַשִׁ״י
קח את אהרן. פָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה: קח את אהרן. קָחֶנּוּ בִדְבָרִים וּמָשְׁכֵהוּ: ואת פר החטאת וגו'. אֵלּוּ הָאֲמוּרִים בְּעִנְיַן צַוָּאַת הַמִּלּוּאִים בִּוְאַתָּה תְּצַוֶּה, וְעַכְשָׁיו בְּיוֹם רִאשׁוֹן לַמִּלּוּאִים חָזַר וְזֵרְזוֹ בִשְׁעַת מַעֲשֶֹה:
אוּנְקְלוֹס
קָרֵב יָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי עִמֵהּ וְיָת לְבוּשַׁיָא וְיָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְיָת תּוֹרָא דְחַטָאתָא וְיָת תְּרֵין דִכְרִין וְיָת סַלָא דְפַטִירַיָא
אִבְּן עֶזְרָא
ואת פר החטאת. בה״א כי כבר הזכירו וכן האלים וכן המצות:
רַמְבַּ״ן
קח את אהרן פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן שאין מוקדם ומאוחר בתורה לשון רש"י (רש"י על ויקרא ח׳:ב׳) ולמה נהפוך דברי אלהים חיים ועוד כי צוה בפרשת ביום החדש הראשון (שמות מ) בכל הקמת המשכן ובלבישת אהרן ובניו ובמשיחת כולם וספר שם מעשה משה בענין ההקמה ולא הזכיר באהרן ובניו דבר עד המקום הזה ואיך הפריש ענין אחד בשתי פרשיות ואיחר המוקדם אבל הנכון שנאמר כי נצטוה בהקמת המשכן בכ"ג באדר והקים אותו וכאשר עמד המשכן על מעמדו מיד קרא לו הש"י שהוא יושב הכרובים וצוה אותו על מעשה הקרבנות כל הפרשיות האלה שמתחילת ויקרא עד כאן כי רצה ללמדו מעשה כל הקרבנות ומשפטיהם קודם שיקריב מהם כלל כי יש בקרבנות המלואים חטאת ועולה ושלמים ולא יודעו כל דיניהם רק מן הפרשיות האלה שהקדים לו ואחר כן אמר לו קח את אהרן ואת בניו אתו לזרז אותו בשעת מעשה במה שאמר לו מתחלה (שמות כט א) וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי וגו' והוסיף לו בכאן (ויקרא ח׳:ג׳) (ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד שיעשה במעמד כלם שידעו שהש"י בחר באהרן ובזרעו ועל דרך הישר נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת וצוה לישראל עליה כמו שפירשתי בפרשת ויקהל (שם לה א) ואחרי שהשלימו המלאכה נאמר לו פרשת ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד (שם מ ב) ושם נאמר לו והקרבת את אהרן ואת בניו וגו' (שם פסוק יב) והנה ידע שגם אהרן ובניו במעלתם ובחיבתם לפני המקום ועכשיו חזר וזרזו ביום ראשון של מלואים ובשעת מעשה והנה כל הפרשיות כסדרן אלא שהקדים ויכס הענן את אהל מועד (שם פסוק לד) שהוא ביום שמיני למלואים כדעת רבותינו (בת"כ ריש שמיני) לסדר כל ענין הקמת המשכן כי כן דרך הכתובים בכל מקום להשלים ענין אשר התחיל בו:
סְפוֹרְנוֹ
ואת פר החטאת ואת שני האילים. הקדים פר החטאת, כאמרם ז"ל כל חטאת קודמת לעולה הבאה עמה כי עד אחר שיכופר החטא אין מקום כלל לעולה כאמרו עולה וחטאה לא שאלת, והיתה חטאתו אחר המשחו פר כמשפט כהן משיח, אבל לא נכנס דמו לפנים כי לא היה חטאו במדרגת רוע שיצטרך לזה כמו שהיה צריך בהוראת כהן משיח והוראת בית דין שהחטיאו ופר ושעיר של יום הכפורים שמכפרים על טומאת מקדש ועל חטאים עונות ופשעים כמו שמבואר בענין. והקדים העולה למלואים, כי גם בעולה תהיה איזו כפרה כאמרו ונרצה לו לכפר עליו, ואחר שלמות הכפרה נעשו ראוים למלא את ידם להשלימה לעבודה.
אוֹר הַחַיִּים
קח את אהרן וגו'. פרשה זו נאמרה קודם הקמת המשכן, וטעם שנאמרה כאן, לומר לך שקדמו כל משפטי הקרבנות ופרטיהן ודקדוקיהן קודם מילואיו, כי לעשות כולן נתכהנו הוא ובניו, ולא נתכהן עד שלמדו משה כל פרטי דיני כל הקרבנות וקיים וקבל עליו לעשות ככל הכתוב ואז אמר לו קח את אהרן שעל מנת כן נתכהן, ועוד שזולת זה משכחת שיביא אדם מישראל קרבן מיד בקרבתו לפני ה' ולא ידע מה לעשות:
מַלְבִּי״ם
(סי' קס"ה) קח את אהרן ואת בניו אתו: הנה ימצא להחוטא שלשה חסרונות: (א) מצד ה' שירחק את החוטא ויסתיר פניו ממנו כמו שכתוב "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם". עד שדומה כאילו הוא יוצא מרשות הקודש לרשות אחר כמו שכתוב "ויצא קין מלפני השם". (ב) מצד העונש אשר יגזר עליו. ועל צד הזה מועיל מה שיתפלל אחר עליו כמו שכתוב "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו" ופירשו חז"ל זו כילוי בנים. "ואתפלל גם בעד אהרן". על הענין הראשון אין מועיל תפלת אחרים כי זה תלוי במעשיו ותשובתו אבל לבטל העונש והגזרה מועיל תפלה. (ג) מצד החוטא עצמו שגם אם ה' בחסדו יכפר חטאתו וגם לא יעיר חמתו להענישו – בכל זה הוא עצמו מרגיש חטאו כמו שכתוב "וחטאתי נגדי תמיד", ויכלם מאשר עשה, עד שיהיה סליחה גמורה בענין שיוסר החטא כאילו לא היה במציאות כלל שזה בתשובה מאהבה שיעשה מעונות זכיות כמו שאמרו חז"ל. ושלשה ענינים אלה היו באהרן: (א) אם הענין הראשון שהיה מרוחק מה' כמו שכתוב "ויגוף את העם..אשר עשה אהרן" ובזה היה מרוחק מה' כיוצא מרשותו. וכשאמר "קח את אהרן" היה במשמע שנתקרב אהרן מצד זה. כי לשון 'קיחה' מורה שלוקח דבר שאינו ברשותו תחת רשותו, שעל זה בא על הקנין שמכניסו לרשותו על ידי אחד מדרכי ההקנאה או על לקיחה בידו שמכניסו להיות בידו. וצייר בזה בלשון זה כאילו היה אהרן בלעדי רשות הקדושה ואמר לו הקב"ה שיקחהו אל הקדושה והקורבה אל האלקים (ב) הענין השני מצד העונש שנגזר עליו שזה ידע משה כי הוא התפלל עליו להסיר העונש. וזהו שאמר מנין שידע משה שנתרחק אהרן. ומה שאמר שלא נאמר וישמע ה' וכולי – רוצה לומר כי כן נאמר על מה שהתפלל על ישראל ולא נאמר כן על תפלת אהרן. אולם במה שכתב "קח את אהרן ואת בניו" ידע שהוסר הגזירה מבניו ואז ידע משה שנתקרב אהרן מצד הענין שהשתדל בו משה. (ג) עדיין לא נדע אם היה סליחה גמורה בענין שיוסר החטא ממציאות כלל בתשובה מאהבה. שעל זה אמר מנין שהיה בלבו של אהרן שנתרחק, כי עדיין היה הוא דואג מחטאתו. אבל במה שכתב "ואת בניו אתו" - שמלת "אתו" מורה שהוא עיקר והם טפלים לו ובאים רק בזכותו - ובזה ידע שהיה סליחה גמורה שאי לאו כן היה בהפך - שהוא בא בזכות בניו שלא חטאו. ובזה ידע אהרן שנתקרב. ולפי זה מה שכתוב "קח את אהרן" הוא ככל קיחה שמכניס דבר אל רשותו. ובתרגום יונתן "קרבית אהרן דאתרחיק על עובדא דעגלא". [ובמשנה ב'] אמר שלפי הפשוט י"ל שאינו קיחת הקנין רק לקיחה הגיונית שלוקח לבו וממשיכו בדברים שימשך לבו אחר ציויו ודעתו בלא מחשבה אחרת ופניה חצונית. שבענין זה נאמר תמיד לשון 'לקיחה' אצל בני אדם ובענין זה יפרשוהו חז"ל תמיד. כמו שאמרו בב"ר (בר"ר, מה) על "ותקח שרה את הגר", ובמדבר רבה (במדבר רבה, יח) על "ויקח קרח". ובמכלתא (בשלח) על "ואת עמו לקח עמו". ובספרי דברים (פסקא יד), ובזהר לך לך (ח"א עט, א) וירא (ח"א קיט, א) ובכמה מקומות לפרש ד'קיחה' היא בדברים. (סי' קס"ו) ואת הבגדים וכולי: שצוה עליהם בפר' תצוה. ולדעת הרמב"ן והראב"ע היה הציוי קודם מעשה העגל בהר סיני, ואז למדוהו מעשה הבגדים והשמן ודיני המלואים. ופה הזכיר בקיצור ולא חזר עניני הבגדים והשמן שכבר עשאם. ואמר שיקח הבגדים והשמן שעשאם כפי ציוי ה'. וכן תרגם יונתן "וטול ית לבושיא דפקדתך". ופה שינה הסדר מהסדר דשם, דשם (שמות כ״ט:ט׳) סדר הפר והאלים ולחם מצות תחלה ואחריו אהרן ובניו והבגדים; ופה (ויקרא ח׳:י״ד) סדר אהרן ובניו והבגדים והשמן תחלה ואחר כך הפר והאלים וסל המצות. כי שם הקדים את התכלית שהיא העולה במחשבה תחלה, ופה במעשה קיימא לן דאין מעבירין על המצות והכין אהרן ובניו ובגדים ושמן שהם נמשחו ראשונה ואחריו הקרבנות שהי' אחר המשיחה. וזהו שאמר הספרא שלא כסדר האמורים להלן אמורים כאן. וגם דשם אמר "והקרבת אותם בסל ואת הפר", וכן צוה להקריב אל פתח אהל מועד סל המצות תחלה, ופה אמר שיקריב סל המצות לבסוף. כי שם למדו דקודם שחיטת הקרבן צריך שיהיה הלחם אפוי ופה הקדים הפר והאלים שהוקרבו תחלה ואחר כך הסל שתנופת הלחם היה בסוף.
ג וְאֵת כָּל־הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃
רַשִׁ״י
הקהל אל פתח אהל מועד. זֶה אֶחָד מִן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהֶחֱזִיק מֻעָט אֶת הַמְרֻבֶּה (ויקרא רבה י'):
אוּנְקְלוֹס
וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא כְּנֵשׁ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא
אִבְּן עֶזְרָא
ואת כל העדה. ראשי השבטים והזקנים:
מַלְבִּי״ם
(סי' קס"ז) ואת כל העדה הקהל: פירש ראב"ע ראשי השבטים והזקנים. וכבר בארתי ( ויקרא סימן רמא ) שכל מקום שיאמר 'עדה' יכוין על הסנהדרין, ובמקום שדבר על כל העם יכוין שבאו זקניהם הסנהדרין בראשם, עיי"ש. ולפי זה יש לפרש שאסף הסנהדרין משום דקיימא לן דאין ממנים כהן גדול רק על פי בית דין של שבעים ואחד כמו שמובא בתוספתא ( פ"ג דסנהדרין ), וברמב"ם (פ"ד מהל' כה"מ ה"טו). אולם במדרש אמר שזה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה. וכן משמע מלשון "הקהל" שלא יצדק רק אם יש שם הקהל כולו כמש"ש בסימן הנ"ל. וכן דעת הספרא. ופירשוהו שזה היה למען יראו מעלת הכהונה ויהיו נוהגים בה קדושה.
ד וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד מֹשֶׁה כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָתֵהּ וְאִתְכְּנִשַׁת כְּנִשְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ותקהל העדה אל פתח אהל מועד. מעשה נס היה, וזה אחד מן המקומות שהחזיק המועט את המרובה. כיוצא בו (במדבר כ) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע. וכן אמרו במדרש ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד, אמר לפניו משה, רבונו של עולם ששים רבוא אנשים וששים רבוא בחורים היאך אני יכול להעמידן פתח אהל מועד, אמר לו הקב"ה על זה אתה תמה, והלא השמים כדוק עין היו, ואני מתחתים מסוף עולם ועד סופו, שנאמר (ישעיה מ) הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת. וכן בהר סיני נגלה הקב"ה על הר סיני בעשרים ושנים אלף מרכבות של מלאכי השרת, שנאמר (תהלים סח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ועל כל מרכבה ומרכבה כמרכבה שראה יחזקאל, והיאך היה ההר מחזיק כולם, אלא מעשה נסים היה שהיה הקב"ה אומר להר הרחב וקבל בני אמונים. וכיון שעברו את הירדן נכנסו כל ישראל בין שני בדי הארון, שנאמר (יהושע ג) ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה ושמעו את דברי ה' אלהיכם. וכן לעתיד כל אותן אוכלסין שיצאו מאדם הראשון עד שיחיו המתים היכן הם עומדים, והן עתידין לומר (ישעיה מט) צר לי המקום גשה לי ואשבה, אלא אני מרחיב את ירושלים, שנאמר (שם נד) הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך, וכתיב (יחזקאל מא) ורחבה ונסבה למעלה למעלה, עד כאן במדרש.
אוֹר הַחַיִּים
ותקהל העדה וגו'. אולי כי בראותם מעשה משה שלקח אהרן ובניו והבגדים וגו' נקהלו מעצמן. או ירצה להודיע שהחזיקם המקום לכל ישראל בפתח אהל מועד, כמו שדרשו ז"ל (ויק"ר פסוק שלפני זה) בפרשת הקהל וגו', וכאן יודיע הכתוב שכן היה:
מַלְבִּי״ם
(סי' קס"ח) ויעש משה כאשר צוה ה' אותו: מלבד שמיותר - אין פה מקומו; שעדיין לא עשה מאומה, והיה לו לכתוב זה בסוף הפרשה. ופירשוהו בספרא שרצונו לומר על סדר הבגדים. שכבר בארנו שפה שינה בסדר וצוה לקחת אהרן והבגדים תחלה כדי שלא יעבר על המצות, ומזה למד משה ולקח הבגדים גם כן כסדר לבישתן כדי שלא יגיע לידו הבגד המאוחר בלבישה ויעבר על המצוה. וכן נשמר שיגיעו בגדי אהרן לידו קודם בגדי בניו, וכן בגדי בניו לפי סדרם. וזהו שאמר כשם שהסדיר עבודת מקדש – שבזה צוה ה' אותו שלא יבוא המאוחר לידו – כך הסדיר מדעתו בגדי כהונה כפי סדר שיגיעו לידו הצריך תחלה.
ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת׃
רַשִׁ״י
זה הדבר. דְּבָרִים שֶׁתִּרְאוּ שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה לִפְנֵיכֶם, צִוַּנִי הַקָּבָּ"ה לַעֲשׂוֹת, וְאַל תֹּאמְרוּ לִכְבוֹדִי וְלִכְבוֹד אָחִי אֲנִי עוֹשֶֹׁה; כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה פֵּרַשְׁתִּי בְּ"וְאַתָּה תְּצַוֶּה":
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר מֹשֶׁה לִכְנִשְׁתָּא דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ לְמֶעְבָּד
אוֹר הַחַיִּים
ויאמר וגו' זה הדבר וגו'. אמר כן להודיעם לבל יערערו על הדבר כקרח וכעדתו בחושבם כי מלבו ומרצונו היה עושה. ומעתה אין טענה לקרח כי שוגג היה שהרי הודיעו בשעת מעשה כי זה הדבר הוא מצות ה' ולא מלבו ומרצונו של משה. עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (שמו"ר פ"ב) כי משה מלך היה דכתיב (ברכה לג) ויהי בישורון מלך ותנן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, והנה משה היה עושה מעשים שאסור לעשותם אפילו עבד עברי לאדונו לרחוץ אותם במים וכו' כל גופם וכל סדר המעשה, ואין לך זלזול גדול מזה, אשר על כן הקדים לומר זה הדבר אשר צוה ה' מפי ה' נאמר לי לעשותו, ודוקא זה ולא אחר כי המלך אסור לעשות כן הגם שיחפוץ למחול, כי דוקא זה הדבר לצד שהפה שאסר מלך שלא ימחול על כבודו הוא שהתיר וצוה לי לעשות. עוד ירצה על דרך מה שאמרו ז"ל בתורת כהנים בפסוק וירחץ אותם במים באותה שעה זכו בקידוש ידים ורגלים ובטבילת יום הכפורים ע"כ. והוא אומרו זה הדבר אשר צוה ה' לעשות לדורות, כי בזה יזכו בקידוש ידים ורגלים וטבילה ביום הכיפורים לדורות:
ו וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם׃
אוּנְקְלוֹס
וְקָרִיב מֹשֶׁה יָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי וְאַסְחֵי יָתְהוֹן בְּמַיָא
אִבְּן עֶזְרָא
ויקרב משה את אהרן. אל הכיור: וירחץ אותם. בצווי:
רַמְבַּ״ן
וירחץ אותם במים הקרוב אלי שספר הכתוב כי לכולם רחץ אבל לא היתה רחיצתם כאחת אבל רחץ אהרן והלבישו בגדיו ומשחו ואחרי כן רחץ בניו וילבישם:
מַלְבִּי״ם
(סי' קס"ט) ויקרב..וירחץ אותם במים: רחיצה זו היתה במי מקוה כמו שפרש"י בפר' תצוה; דלא כראב"ע שכתב "ויקרב" - אל הכיור. כי כלל בלשון שעל רחיצה מן הכיור אמר "ירחצו מים" בלא ב', ועל טבילת מקוה אמר תמיד "ורחץ במים" בב'. אולם מה שכתב "ויקרב את אהרן" - לא נודע ענינו, שהלא המקוה לא היה בפתח אהל מועד? ועוד הלא אהרן כבר היה באהל מועד ולמה הקריבו שנית? ופירשו חז"ל שפירושו שהקריבו למצוה זו, כענין "אשרי תבחר ותקרב". שאז קיים מצוה זו ראשונה - טבילה ואחריה קידוש ידים ורגלים. וזהו שאמר באותה שעה זכו וכולי.
ז וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת־הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת־הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת־הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ׃
אוּנְקְלוֹס
וִיהַב עֲלוֹהִי יָת כִּתּוּנָא וְזָרֵז יָתֵהּ בְּהֶמְיָנָא וְאַלְבֵּשׁ יָתֵהּ יָת מְעִילָא וִיהַב עֲלוֹהִי יָת אֵפוֹדָא וְזָרֵז יָתֵהּ בְּהֶמְיַן אֵפוֹדָא וְאַתְקֵן לֵהּ בֵּהּ
אִבְּן עֶזְרָא
ויאפד. כמו ויחגור וכאשר ציץ הזהב איננו המצנפת כן האורים והתומים אינם אבני החושן וכן הלוחות בארון על כן כתוב ויתן אל החשן:
רַמְבַּ״ן
ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט זה היה הסדר שעשה בו משה אבל בצואה אמר (שמות כט ה) והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפוד כי רצה לכלול את האבנט בכלם בצוואה אחת ואמר (שם פסוק ט) וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו והנה הלבישו הכתונת עם האבנט ואחר כן המעיל והאפוד כסדר האמור שם והקדים בכאן "ויחגור אותו בחשב האפוד" קודם שישים עליו החשן כי משה ידע בדרך הלבישה כי לעולם תכף ללבישת הבגד יחגור אותו בחגורה העשויה לו באבנט תכף לכתונת ובחשב תכף לאפוד ואין ראוי שתהיה לבישת האפוד בהפסקות אבל שם נאמר ואת האפוד ואת החשן ואפדת לו בחשב האפוד לפי שקצר שם בענין החשן ולא אמר שיתן אותו באפוד ולא שישים שם האורים והתומים שכבר צוה כל זה במעשה האפוד והחשן (שם כח):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט וגו'. בגדי כהונה סדר לבישתן כך הוא, כתנת אבנט מעיל אפוד חשן מצנפת ציץ הזהב, והנה הם שבעה שהיה משה מלבישן לאהרן ונותנן עליו, ועם המכנסים שהיו לובשין הם עצמן תחלה הן שמונה. וסדר לבישתן כסדר שבעה רקיעים, מכנסים שהיו לכסות בשר ערוה כנגד הרקיע הראשון שבו לבנה שהוא מכסה לאהל העולם השפל בשגם הוא בשר, כתנת כנגד הרקיע שבו כוכב, אבנט כנגד הרקיע שבו נוגה, מעיל כנגד הרקיע שבו חמה, אפוד כנגד אפודת הרקיע שבו מאדים, חושן כנגד הרקיע שבו צדק, ולכך היו בכפלו אורים ותומים שהיו מצודקין בדבריהם, מצנפת שהיה עליון בראש כנגד הרקיע שבו שבתאי שהוא עליון על כל השבעה, והכתוב קראו ראש כוכבים, הוא שכתוב (איוב כב) וראה ראש כוכבים כי רמו, ציץ שכתוב בו קדש לה' כנגד כסא הכבוד שהוא למעלה משבעה. ויש עוד בשבעה שהיה משה מלבישן רמז לשבעה הידועים, כי הראשון הוא כתנת בד לבן, והשני אבנט שהיה חוגרו, והכח והגבורה במתנים, והמעיל שכולו תכלת והאפוד שהיה הדר וחשן משפט שוק שמאל, והמצנפת ראויה לחתן והשביעי הציץ שהיה של זהב והיא הכלה. והבן זה.
מַלְבִּי״ם
(סי' ק"ע) ויתן עליו את הכתונת: מבואר שהלבישו בעצמו ועל ידי כן זכה להלבישו במותו. ודברי הספרא כך פירושם: שתחלה יאמר שהיה שם מעשה נסים. וזה כי מבואר מן הסברה שאהרן לא נקבר ערום. ואחר שכתוב "ויפשט..וילבש..וימת שם" מבואר שתיכף מת וירדו מן ההר. ומי הלביש לאהרן את תכריכיו? מבואר שהיו בגדי שכינה. ולפי זה הסברה הוא שכל בגד שפשט אותו נלבש מכמותו בגד שכינה, שלא יהיה בינתיים מחוסר בגדים. ושאל איך היה זה? הלא אם פשט המעיל נתלבש ממעיל אחר ואיך יכול לפשט הכתונת? הלא היה עליו מעיל החדש של שכינה? והשיב שהיה בזה נס גדול שהבגדים נתלבשו בין הכתונת לבשרו כסדרן, וזה מעשה נס. וזהו שאמר בגדי שכינה נלבשים תחתיהם. עתה אמר בדרך אחר שממה שאומר "וילבש אותם את אלעזר" משמע שכל בגד שפשט הלביש תיכף לאלעזר, שעל זה מורה מלת "אותם" ולא אמר "וילבישם". כמו שבארנו תמיד שמלת "אותם" בא לדייק על הכיון. ואיך היה יכול להלביש כסדרן? ובזה אמר ציור אחר שלא היה דרך נס רק דרך כבוד יותר מהקודם. שנלבש אהרן בגדי שכינה למטה והיה לו כבוד גדול שראו כל ישראל כי נתלבש בבגדי שכינה, ואז לבש בגדיו בהפך – המעיל למטה והכתונת למעלה – כיון שהיה מלובש בבגדי שכינה בלי זה. ובזה הפשיט הבגדים כסדרן והלבישם כסדרן שלא בדרך נס.
ח וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת־הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל־הַחֹשֶׁן אֶת־הָאוּרִים וְאֶת־הַתֻּמִּים׃
רַשִׁ״י
את האורים. כְּתָב שֶׁל שֵׁם הַמְפֹרָשׁ:
אוּנְקְלוֹס
וְשַׁוִי עֲלוֹהִי יָת חוּשְׁנָא וִיהַב בְּחוּשְׁנָא יָת אוּרַיָא וְיָת תֻּמַיָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויתן אל החשן את האורים ואת התומים. כתב של שם המפורש היה, וכבר נתבאר זה בסדר ואתה תצוה, ומדרגה היתה ממדרגות רוח הקדש למטה ממדרגת הנבואה ולמעלה מבת קול. ודע כי ההפרש שיש בין נבואה לרוח הקודש הוא שהנביא בעת שתבא בו הנבואה כל הרגשותיו וכחותיו בטלות, והוא משולל מכל דרכי העולם הזה ומופשט מן החומר ומתבודד עם השכל לבדו והנה זה בהקיץ, וזו היא מעלת שמונה נביאים. ורוח הקודש היא שלא תתבטל אחד מהרגשותיו והוא מדבר כדרך כל אדם, אבל יעורר אותו רוח עליוני ויופיע הדברים על לשונו וידבר עתידות בסיוע אלהי, וזו היא מעלת הכתובים, אבל מעלת התורה שצוה לנו משה למעלה מכל זה, כי נבואתו של משה למעלה מכל הנביאים כולן, ומטעם זה תמצא לרז"ל שיזכירו בכל מקום תורה נביאים וכתובים, בסדר המעלות ומדרגות הנבואה, ובפירוש אמרו מניחין תורה על גבי נביאים אבל לא כתובים על גבי נביאים. כל זה הוצרכו החכמים ז"ל להעיר על מדרגות הנבואה כדי שיתבונן האדם, והחי יתן אל לבו מאין תוצאות הנבואה, ואיך המעלות זו למעלה מזו ומה בין נבואת משה לשאר הנביאים כולן.
מַלְבִּי״ם
(סי' קע"א) וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים: יפלא מאד הלא דבר זה נעשה תיכף בעת עשיית הבגדים כמו שכתוב (שמות לט, כא) "וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת ולא יזח החשן מעל האפוד". ואין לפרש שהסירו וחזר ונתנו עליו – הלא המזיח החושן מעל האיפוד לוקה (פ"ה מהל' כה"מ ה"ט). וכן מה שכתב "ויתן אל החשן את האורים ואת התומים" תמוה גם כן – הלא זה היה גם כן בעת עשיית החשן כמבואר שם בכתוב. ועל כרחך פירושו וכבר שם עליו את החשן בעת עשיית הבגדים. ואם כן יקשה מה רוצה בזה פה? ולישב זה אמר בספרא כי רצה ללמד פה סדר לבישת הבגדים לדורות, שסדרם: מכנסים, כתונת, אבנט, מעיל, אפוד וחושן, ואחר כך יאפד את האפוד תחת החושן, ואחר כך מצנפת וציץ. ואם היה אומר פה כמו בצואה שכתוב שם "ואת האפוד ואת החשן ואפדת לו בחשב האפוד" - נאמר שיאפד על החשן, ובאמת צריך לשום האפוד תחת החשן כמ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל' כה"מ ה"יא). לכן הקדים פה "ויאפד לו בו וישם עליו את החשן" – ר"ל על חשב האפוד, על ידי שחגר האפוד תחת החושן. והוא הדין דמזה למדנו ליום הכפורים שמה שכתוב בפר' אחרי "כתונת בד קדש ילבש וכולי" - סדרן מעכב כמו שהקפיד פה על הסדר.
ט וַיָּשֶׂם אֶת־הַמִּצְנֶפֶת עַל־רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל־הַמִּצְנֶפֶת אֶל־מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
רַשִׁ״י
וישם על המצנפת. פְּתִילֵי תְכֵלֶת הַקְּבוּעִים בַּצִּיץ נָתַן עַל הַמִּצְנֶפֶת, נִמְצָא הַצִּיץ תָּלוּי בַּמִּצְנֶפֶת:
אוּנְקְלוֹס
וְשַׁוִי יָת מִצְנַפְתָּא עַל רֵישֵׁיהּ וְשַׁוִי עַל מִצְנֶפְתָּא לָקֳבֵיל אַפּוֹהִי יָת צִיצָא דְדַהֲבָא כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה
מַלְבִּי״ם
(סי' קע"ב) וישם את המצנפת וכולי: בפר' תצוה דלג את האבנט ולא הזכירו בלבישת אהרן, רק אחר כך אמר "וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו". וביומא (דף ה:) פליגי בזה. חד אמר אהרן ואחר כך בניו כמו שכתוב פה, וחד אמר שחגר אבנטים של אהרן ובניו בבת אחת כמו שכתוב בפר' תצוה. ודעת הספרא שחגר אהרן ובניו בבת אחת, והיינו שהלביש את אהרן מכנסים וכתונת ואחר כך הלביש לבניו, ואז חגר לכולם האבנט בבת אחת, ואחר כך הלביש את אהרן יתר בגדיו כסדרן, ואחר כך הלביש לבניו את המגבעות. וכן משמע דעת התרגום יונתן שעל "ויקרב את בני אהרן וילבישם" תרגם: "וקרב משה ית אהרן וית בנוי וילבישינון". וזהו שאמר שלא כסדר האמורים להלן אמורים כאן. ומשיב ששם חשב כסדר הקרבתם - ר"ל כסדר שקרבן ללבישה; שקרב את אהרן ללבוש מכנסים וכתונת ואחר כך קרב לבניו, ואחר כך לבשן האבנט בבת אחת. ופה סדר סדר הבגדים כפי שילבשם הכהן גדול לדורות וכפי שילבש הכהן הדיוט לדורות. כי כבר באר בסימן הקודם שפרשה זו נלמדה לדורות ולכן חשיב לבישת כל אחד בפני עצמו כסדרו. שאם היה כותב פה כמו בצואה היינו טועים לדורות שסדר לבישת אבנט הוא אחר כל הבגדים. ומ"ש עוד "להלן הסדיר את הקרבנות תחלה" – חוזר לשנוי השנית שיש בין סדר דפה לסדר דפר' תצוה. מה שפה הזכיר תחלה קח את אהרן ואת הבגדים, והפר ושני האלים אחריו; ובפרשת תצוה הקדים הפר ושני האלים קודם הבגדים. וכבר כתבנו טעמו של דבר למעלה ( סימן קסו )
י וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם׃
אוּנְקְלוֹס
וּנְסִיב מֹשֶׁה יָתּ מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְרַבִּי יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל דִי בֵהּ וְקַדִישׁ יָתְהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
ויקח משה את שמן המשחה. טעמו וכבר לקח קודם משיחת אהרן:
רַמְבַּ״ן
ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן גם זה עשה משה בסדר נכון כי כן נצטוה במעשה השמן (שמות ל כו ל) ומשחת בו את אהל וגו' ואת אהרן ואת בניו תמשח על כן לא רצה למשוח המשכן עד שהלביש אהרן ומשח אותם כאחד כדי שיהיה המקריב כמזומן לבא אל המקדש לעבוד והיה די באהרן שהוא קדוש ה' אף על פי שכתוב במצות הקמת המשכן (שם מ ט) ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו ואח"כ והקרבת את אהרן ואת בניו וגו' ורחצת אותם והלבשת את אהרן (שם פסוקים יב יג) כי שם הסדיר כל הנעשה לאהרן ולבניו כאחת:
אוֹר הַחַיִּים
וימשח את המשכן וגו'. הטעם שהפסיק בין לבישת אהרן למשיחתו במשיחת המשכן וכליו, לצד שמצינו שצוה ה' במשיחת המשכן וכליו קודם למשיחת אהרן כרשום בפרשת פקודי (מ' ט'), ומן הראוי היה להקדים משיחת המשכן גם ללבישת בגדי אהרן כרשום שם, וטעם שלא עשה כן לצד שדקדק מאמר ה' כאן בפרשה זו (פסוק ב') שאמר לו קח את אהרן וגו' ואת שמן המשחה וגו', ואם משיחת המשכן קודמת גם ללבישת בגדי אהרן היה לו לומר קח את שמן המשחה שהוא דבר שיעשה ממנו המצוה הראשונה שהיא משיחת המשכן ואין מקום לטעות מאומרו קח את שמן המשחה ראשונה שימשח אהרן קודם לבישת בגדיו, שהרי כבר אמר והלבשת את אהרן וגו' ומשחת אותו, אלא ודאי שכוונתו הוא להקדים לבישת הבגדים קודם למשיחת המשכן, ומה שהקדים משיחת משכן בפרשת פקודי ללבישת בגדי אהרן ולמשיחתו אינו אלא למשיחתו דוקא, אלא לצד שלא רצה הכתוב להפסיק בין מצות הבגדים למצות המשיחה של אהרן לזה אמר כל דיני אהרן יחד, ולעולם לא תקדים משיחת המשכן וכליו אלא למשיחת אהרן ולא לבגדים כמו שגילה כאן כנזכר:
מַלְבִּי״ם
(סי' קע"ג) מלבי"ם: דברי הספרא מובאים בש"ס ( בבלי: הוריות יא:, כריתות ה: . ובירושלמי פ"ו דשקלים ופ"ח דסוטה ). שר' יהודה חולק על ר' יוסי שסובר שהיו שולקים העקרים במים. והוא סובר שבא בו ברכה בדרך נס. אמנם מ"ה שכתב "שממנו נמשחו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים" - הוא הפך ממ"ש בשם המדרש ( למעלה סימן ? ) שרק אהרן נמשח, לא בניו. וכבר כתבתי שם שהפסוקים סותרים את עצמם: שבפר' תצוה (שמות כח, מא) אמר "והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו ומשחת אותם", ובפר' פקודי (שמות מ, יג-טו) "והלבשת את אהרן את בגדי הקדש ומשחת אותו ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם". ובפר' במדבר (במדבר ג, ג) "אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים", וכן בפר' תשא (שמות ל, ל) "ואת אהרן ואת בניו תמשח". אולם בצואה דמלואים וכן פה בעשיה לא נזכר משיחה רק באהרן לבד. ורק הזיה נזכר באהרן ובניו. ולכן תופס המדרש שאהרן נמשח. ומה שכתוב בבניו "ומשחת אותם" הוא ההזיה שהזה עליהם? ויש להשיב שגם מה שאמר ר' יהודה "ממנו נמשחו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים" משום שהזה משמן המשחה גם על בניו כל שבעה. ויש להשיב דמשיחת אהרן חל גם על בניו כמו שנקדשו בגדיו על ידי משיחתו. [ובזה יש לפרש מה שכתוב בפר' פקודי "ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות", ומדוע לא הזכיר יתר הבגדים? רק שמשמיענו שסדר הקרבתם ללבישת הכתונת הוא אחר כתנות אהרן ( כפי מ"ש בסימן הקודם שחגר אבנט אהרן ובניו בבת אחת ). ולפי זה בעת גמר לבישת אהרן היו הם לבושים הכתונת ובעת משיחת אהרן נתקרבו לעבודה וחל גם עליהם.] וראיתי בירושלמי ( פרק קמא דיומא ) על זה ועל זה מזין עליו מכל החטאות שהיו שם כדי שיכנסו המים תחת הדם דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר תחת הדם ותחת שמן המשחה. מבואר שדעת ר' יהודה שלא היו מושחין אותם כל שבעה. וכפי הקרוב שבני אהרן לא נמשחו רק ביום שמיני למלואים, ועל זה אמר "ומשחת אותם". ואהרן לבד נמשח שבעה ימים. ויז מן השמן עליו ועל בניו כל שבעה. ולכן בסדר המלואים לא הזכיר משיחת בני אהרן כי הם נמשחו ביום השמיני. שמה שכתוב בפר' פקודי "ומשחת אותם" מבואר שם שזה יהיה באחד לחדש שבו נגמר הקמת המשכן שהוא ביום שמיני למלואים. ועל זה אמר "ומשחת אותם וכהני לי" כי ביום ההוא התחיל לכהן, לא קודם. ור' יוסי בירושלמי דסובר שנמשחו כל שבעה יש לומר דאזיל בשיטת רבי עקיבא שסובר שהמלואים התחילו באחד לחדש וכמו שיתבאר בפר' שמיני ( סימן א ). ולדידיה מה שכתוב "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את המשכן..ומשחת אותם" היה בהתחלת ימי המלואים – הרי צוה למשוח את בניו בימי המלואים גם כן. ובזה י"ל שמ"ש ר' יהודה פה שנמשחו אהרן ובניו כל ימי המלואים אמר כן לשטת ר' יוסי בר פלוגתיה שסבירא ליה שהיו שולקים את העקרים, והשיב לו לפי שטתו כמבואר בגמרא ( הוריות שם, כריתות שם ) שהשיב לר' יוסי. רק שקשה על זה דבסדר עולם מבואר שימי המלואים התחילו בכ"ג אדר וסתם סדר עולם הוא ר' יוסי. ומה שאמר שכהן גדול בן גדול טעון משיחה ולא בן מלך – כן למדו בגמרא. והטעם משום דהמלכות ירושה הוא - אין צריך משיחה. מה שאין כן הכהונה הוא רק אם ממלא מקום אביו, ואין הכרח שיקום תמיד תחת אביו - לכן צריך משיחה. ולכן משחו גם בני המלכים כשהיה שם מחלוקת. ומה שאמר "וכולו קיים לעתיד לבא" – כבר באר הרמב"ן ( פר' תשא ) נגד הראב"ע שחלק על זה שזה מבואר ממה שלא אמר "שמן משחת קדש יהיה זה לאהרן ובניו לדורתיכם"; אבל אמר "יהיה לי" - רוצה לומר מתמיד לצרכי למשוח בו משיחי לעתיד לבא. (סי' קע"ד) וימשח את המשכן: הנה בציוי המשיחה וכן בפר' פקודי הזכיר משיחת המשכן וכליו בפני עצמו - נבדל ממשיחת אהרן. ופה משמע שקודם משיחת אהרן משח המשכן. וכתב הרמב"ן שעשה זה בסדר נכון כדי שיהיה המקריב במזומן לעבוד לבא אל המקדש. ובספרא פה רצה טעם מאין למד כן. כי אחר שמשיחת בגדי אהרן יתדמה לכלי המקדש – כי גם הם כלי קדש – והם לא נמשחו בפני עצמם רק נתקדשו במשיחת אהרן כמו שכתוב "שיורד על פי מדותיו". וזה שתרגם יונתן על "וימשח אותו" – "ורבייתיה בתר דאלבשיה". ולכן סמך משיחת אהרן וכליו אל משיחת כלי המקדש.
יא וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם׃
רַשִׁ״י
ויז ממנו על המזבח. לֹא יָדַעְתִּי הֵיכָן נִצְטַוָּה בַּהַזָּאוֹת הַלָּלוּ:
אוּנְקְלוֹס
וְאַדִי מִנֵהּ עַל מַדְבְּחָא שְׁבַע זִמְנִין וְרַבִּי יָת מַדְבְּחָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת כִּיוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵהּ לְקַדָשׁוּתְהוֹן
רַמְבַּ״ן
ויז ממנו על המזבח כתב רש"י (רש"י על ויקרא ח׳:י״א) ולא ידעתי היכן נצטווה בהזאות הללו ואפשר כי מה שאמר במזבח (שם פסוק י) וקדשת את המזבח והיה המזבח קדש קדשים שיוסיף עליו הקדוש הזה בהזאות ואינו במשיחה בלבד כי "והיה המזבח קדש קדשים" שיוסיף אליו קדוש יותר משאר הנמשחים במשכן וכל כליו ועשה לו קידוש כקידוש אשר נצטוה לעשות במקריבים שאמר (שם כט כא) והזית על אהרן ועל בגדיו כי אין המזבח שהוא כלי לקרבנות פחות מכלי המקריבים וקל וחומר הדבר וכן נאמר ביום הכפורים (ויקרא ט״ז:י״ט) והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל שכל קדוש המזבח בהזאות וכל שכן בתחילה שצריך קדוש מטומאה וזרות ולא הזכיר בכאן משיחת בניו כי בידוע שעשה להם כאשר עשה לאביהם כאשר נצטווה (שמות מ טו) ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם וכלל זה במה שאמר בבנים (ויקרא ח׳:י״ג) כאשר צוה ה' את משה והנראה בעיני כי לא היתה משיחת הבנים ביציקת שמן על ראשם כי לא נאמר זה אלא באהרן ויצקת על ראשו ומשחת אותו (שמות כט ז) ולא הזכיר שם משיחת הבנים כלל שלא היתה ביציקה כמוהו ויתכן שלא היתה בבנים משיחה זולתי ההזאות שהזה משמן המשחה על בניו ועל בגדיהם וכן תראה בפרשת וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם (שם פסוק א) שצוה למשוח האב ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ולא צוה למשוח הבנים כלל לא ביציקה ולא במשיחה אבל בפרשת הקמת המשכן (שם מ טו) אומר ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם שלא הזכיר שם הזאות כלל וכן בפרשת השמן (שם ל ל) ולא הוזכרו משיחה והזאות בבנים במקום אחד לכך אני אומר שלא עשה בהם אלא אחת מהן והן ההזאות:
יב וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ׃
רַשִׁ״י
ויצק, וימשח. בַּתְּחִלָּה יוֹצֵק עַל רֹאשׁוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן בֵּין רִיסֵי עֵינָיו וּמוֹשֵׁךְ בְּאֶצְבָּעוֹ מִזֶּה לָזֶה (הוריות י"ב):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲרֵיק מִמִשְׁחָא דִרְבוּתָא עַל רֵישָׁא דְאַהֲרֹן וְרַבִּי יָתֵהּ לְקַדָשׁוּתֵהּ
יג וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
רַשִׁ״י
ויחבש. לְשׁוֹן קְשִׁירָה:
אוּנְקְלוֹס
וְקָרִיב מֹשֶׁה יָת בְּנֵי אַהֲרֹן וְאַלְבֵּשִׁנוּן כִּתּוּנִין וְזָרֵז יָתְהוֹן הֶמְיָנִין וְאַתְקֵן לְהוֹן כּוֹבָעִין כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה
אִבְּן עֶזְרָא
ויקרב משה את בני אהרן. פעם שנית בעבור שארכו הדברים או טעמו כאשר הקריב משה את בני אהרן הלבישם כתנות. ומלת וילבישם יוצאה לשנים פועלים:
מַלְבִּי״ם
(סי' קע"ה) ויקרב משה את בני אהרן: הלא כבר אמר "ויקרב את אהרן ואת בניו"? רק שהקריבם להעלותם במעלת הקדש במה שנעשה סגן להלבישם. שכן בציוי פר' תצוה ותשא אמר גם כן שנית לשון 'קריבה' על בניו מטעם זה – "ואת בניו תקריב".
יד וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת׃
אוּנְקְלוֹס
וְקָרֵב יָת תּוֹרָא דְחַטָאתָא וּסְמַךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרָא דְחַטָאתָא
מַלְבִּי״ם
(סי' קע"ו) ויגש את פר החטאת: ובצואה בפר' תצוה (שמות, כט) קוראהו 'פר' סתם בכל הפרשה. ולמ"ש דהצואה היה קודם מעשה העגל יש לומר דאז לא בא עדיין על חטאת, רק עתה בעשיה. וגם יש לומר דקיימא לן אתני בית דין דלא לאמר לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו ( כמו שאמרו בריש זבחים ), ולכן לא צוהו שיפרש שהוא חטאת רק יקריבהו סתם. אבל משה הזכיר בעת הקרבתו בכל אחד ממעשיו שהוא חטאת. וזהו שאמר כשהוא פורט את מעשיו וכולי. (סי' קע"ח) ויסמוך אהרן: סמיכה זו היה מצד שהם היו בעלי הקרבן כמו שבארנו בסימן הקודם. וזהו שאמר בספרא מפני שהם קרבנותיהם סמכו עליו. ומזה הוציאו מה שאמרו בתוספתא דמנחות ( פ ?? ) "חמשה שהביאו זבח אחד כולם סומכים עליו" – שתפס 'חמשה' מפני שכאן היו אהרן וד' בניו. [ושם אמר דלא כולם כאחד סומכים אליו אלא כל אחד סומך ומסתלק. וכבר בארתי בפר' ויקרא ( סימן רנ ) שלכן אמר פה "ויסמך אהרן" בלשון יחיד שזה מורה שכל אחד סמך בפני עצמו על פי הכלל שבארנו שמה.] ומה שאמר מקיש קרבנות צבור לקרבנותיהם – פירושו שמזה זכר לדבר שאהרן ובניו סמכו גם על פר העלם דבר של צבור שכתוב שם "וסמכו זקני העדה את ידיהם". שלדעת ר' יהודה סתמא דספרא חמשה מן הסנהדרין סומכים עליו. אם כן בחיי אהרן היו הוא וארבעה בניו ראשי הסנהדרין והיו צריכים לסמוך.
טו וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם וַיִּתֵּן עַל־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־הַדָּם יָצַק אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו׃
רַשִׁ״י
ויחטא את המזבח. חִטְּאוֹ וְטִהֲרוֹ מִזָּרוּת לִכָּנֵס לִקְדֻשָּׁה: ויקדשהו. בַּעֲבוֹדָה זוֹ: לכפר עליו. מֵעַתָּה כָּל הַכַּפָּרוֹת:
אוּנְקְלוֹס
וּנְכֵס וּנְסִיב מֹשֶׁה יָת דְמָא וִיהַב עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר בְּאֶצְבְּעֵהּ וְדַכִּי יָת מַדְבְּחָא וְיָת דְמָא אֲרִיק לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא וְקַדְשֵׁהּ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי
אִבְּן עֶזְרָא
ויחטא. כבר פירשתיו: ויקדשהו. לכפר עליו כל העונות:
רַמְבַּ״ן
ויחטא את המזבח חטאו וטהרו מזרות ליכנס בקדושה "ויקדשהו" בעבודה זו "לכפר עליו" מעתה כל הכפרות לשון רש"י (רש"י על ויקרא ח׳:ט״ו) ואם כן הכתוב יספר כי בזה נתקדש וראוי לכפר עליו מכאן ואילך וזה כענין שנאמר ביחזקאל (מג כו כז) שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אתו ומלאו את ידיו ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם ורציתי אתכם נאם ה' וילמד בכאן כי בדם נעשה זה ואין הקטרת האמורים מעכבת בחנוך המזבח שכן לדורות אינה מעכבת בכפרה אבל בתוספתא של פרשת מלואים (תורת כהנים צו מלואים טו) ראיתי כפרה זו איני יודע מה היא מנין אתה אומר שלא היתה כפרה זו אלא שאמר משה בשעה שיצא הכרוז להתנדב במקדש דחקו ישראל איש ואשה והביאו שלא בטובתן תהא כפרה זו שלא יתנדבו דבר גזול למקדש וכן הוא אומר (ישעיהו סא ח) כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה וכבר הזכיר רש"י גם זה בפרשת ואתה תצוה (שמות כט לו):
מַלְבִּי״ם
(סי' קע"ט) וישחט ויקח משה מן הדם: כבר בארנו ( ריש ויקרא ) שמחוקי הלשון כשיבא פועל אחד על שני פעלים יבא שם הפועל באמצע. ולפי זה היה ראוי שיאמר "וישחט משה ויקח מן הדם". ואין לומר פה ד"וישחט" הוא פעל סתמי, ששחט אחר ( כמו שפירשו על "ושחט את בן הבקר" ) – דהא אמר בצואה "ושחטת את הפר". ופירשו חז"ל משום דפה קמ"ל רבותא שמשה עשה עבודת הכהונה. ובשחיטה אין זה רבותא כי שחיטה כשרה בזר, רק בלקיחת הדם. ואמרו דלכן שמש משה בז' ימי המלואים כדי שילמד אהרן מעשה העבודות. (סי' ק"פ) ויקדשהו לכפר עליו: מה יכפר על המזבח ומה חטא יצויר במזבח? אמרו שיצויר אם הנדבה הוא שלא ברצון רק על ידי שדחקו איש איש - רוצה לומר אחד דחק לחברו, שכל אחד בוש מפני חברו והוכרח להתנדב, ונדבה כזו אינה לרצון. ועל זה כפר על המזבח עצמו. וכן תרגם יונתן ורבי ית מדבחא מכל ספק אנוס וחטופין וכולי, עיי"ש.
טז וַיִּקַּח אֶת־כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת־שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־חֶלְבְּהֶן וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה׃
רַשִׁ״י
הכבד. לְבַד הַכָּבֵד, שֶׁהָיָה נוֹטֵל מְעַט מִן הַכָּבֵד עִמָּהּ:
אוּנְקְלוֹס
וּנְסִיב יָת כָּל תַּרְבָּא דִי עַל גַוָא וְיָת חֲצַר כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבְּהֶן וְאַסֵק מֹשֶׁה לְמַדְבְּחָא
אִבְּן עֶזְרָא
ויקח את כל החלב אשר על הקרב. וכתוב בתחלה המכסה את הקרב וכתוב אחר אומר המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב דע כי החלב המכסה הוא רב מאד ואת כל החלב אשר על הקרב הוא מעט מפה ומפה גם המכסה הוא על הקרב לכן הכתוב אחז דרך קצרה:
מַלְבִּי״ם
(סי' קפ"א) ויקח את כל החלב וכולי: אמרו חז"ל שמה שהאריך להודיע כל פרט ופרט ולא אמר בקיצור שעשה 'כאשר צוה ה' את משה' – אחר שכל זה נזכר בציוי – הוא מפני שאז למדו איך ינהג בפרים הנשרפין לדורות; מה יהיה למזבח ומה ישרף; כמו שאמרו למעלה משל לבת מלכים שנשאת. והנה שריפת פר החטאת היה הוראת שעה כי היה חטאת חצונית וסבירא ליה להספרא כרב דאמר דילפינן שעה מדורות. וכן פה שפרט סמיכת העולה וזריקת דמה שמכאן למדו סמיכה לעולה, וכן זריקה. והנה פרשה זו נאמרה בכ"ג באדר שאז התחילו ימי המלואים לדעת חז"ל. ופרשת "ויקרא אל משה" לא נאמרה עד יום שמיני למלואים שאז כסה הענן את המשכן ויקרא אל משה. ולכן הוצרך לבאר לו כל פרט שידע איך ינהג כי עדן לא למדו מעשה הקרבנות. והראב"ד גרס "כל שלא נלמד משתי פרשיות אלו אינו מנהג לדורות". ובזה יש עוד כונה אחרת. כי בסמיכת איל העולה כתיב "ויסמכו אהרן ובניו", ופירשו בתוספתא דזבחים שכולם סמכו בבת אחת ( שזה מורה לשון הרבים כמו שכתבנו למעלה (סימן רנ) ). וזה שלא כדין. דחמשה שהביאו זבח אחד - כל אחד סומך ומסתלק. רק שהי' רק ללמד איכות הסמיכה לבד. וכן מה שכתב "וישחט..ויזרק משה" – שכבר בארנו שלפי חוקי הלשון היה לו לומר "וישחט משה ויזרק" ( כנ"ל סימן קעט ), רק שהשחיטה לא היה צריך ללמדו אחר שכשרה בזר, רק את הזריקה שדינה בכהן אמר לרבותא "ויזרק משה". וזהו שאמר מכאן למדנו זריקה לעולה. וכן מ"ש "ואת האיל נתח..ויקטר משה" – כי עיקר הרבותא בהקטרה, והנתוח כשר בזר. ומה שלא זכר הפשט כי נקטר עם העור והיה הוראת שעה. ויש אומרים שהיה הפשט. וכן דעת הרמב"ן. וזה תלוי במה דפליגי בזבחים (דף קטו.) אם עולה שהקריבו במדבר היתה צריכה הפשט ונתוח. דלמאן דאמר דצריכה - כל שכן שעולת זו היתה צריכה הפשט. ומה שלא זכר שמשה נטל את העור – שאין זה כבוד למלך שיטול עור איל. לא כן שוק התרומה היה קדש ויש מצוה באכילתו.
יז וְאֶת־הַפָּר וְאֶת־עֹרוֹ וְאֶת־בְּשָׂרוֹ וְאֶת־פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
אוּנְקְלוֹס
וְיָת תּוֹרָא וְיָת מַשְׁכֵהּ וְיָת בִּסְרֵהּ וְיָת אָכְלֵהּ אוֹקִיד בְּנוּרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה
אִבְּן עֶזְרָא
שרף באש. יש אומרים הוא בעצמו ויש אומרים בצווי וראייתם כאשר צוה ה׳ את משה ואיננה ראיה כי כן דרך לשון הקדש:
רַמְבַּ״ן
ואת הפר ואת עורו ואת בשרו ואת פרשו יכלול בפר הקרב שאינו בכלל בשרו עצמות וגידים וקרנים וטלפים שהם מלבד עורו ובשרו ופרשו או יהיה הוא"ו מן המשמשין ביתר והוא כמו ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף (במדבר יט ה):
מַלְבִּי״ם
(סי' קע"ז) ואת הפר..שרף באש: הנה רק שני חטאת היו נשרפין חטאת – כהן משיח וחטאת הקהל. ולא ידענו מאיזה מין היה פר זה שהיה נשרף גם כן מחוץ למחנה. ופירשו שהיה חטאת כהן משיח כמו שכתב "קח את אהרן". ובאמת לא היה חטאת כהן ממש - (א) דהא הכהן המשיח אינו מביא על חטאתו שחטא כשהיה הדיוט (ב) שאם היה על חטא עגל הלא בעכו"ם דינו בשעירה כיחיד (ג) שאם חטא עם הצבור מביא עם הצבור (ד) שיתר מעשיה היו משונים – ששם מזה בפנים ועל הפרוכת. רק שהיה הוראת שעה והיה מתדמה קצת לחטאת כהן משיח במה שנשרף.
יח וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל׃
אוּנְקְלוֹס
וְקָרִיב יָת דִכְרָא דַעֲלָתָא וּסְמָכוּ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִכְרָא
יט וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב׃
אוּנְקְלוֹס
וּנְכֵס וּזְרַק מֹשֶׁה יָת דְמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר
כ וְאֶת־הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת־הָרֹאשׁ וְאֶת־הַנְּתָחִים וְאֶת־הַפָּדֶר׃
אוּנְקְלוֹס
וְיָת דִכְרָא פַּלֵג לְאֶבְרוֹהִי וְאַסֵק מֹשֶׁה יָת רֵישָׁא וְיָת אֶבְרַיָא וְיָת תַּרְבָּא
רַמְבַּ״ן
ואת האיל נתח לנתחיו אין נתוח אלא לאחר הפשט אבל קצר בהפשטה בכאן שכבר צוה בזה בפרשת העולה (ויקרא א׳:ו׳) ואמר ויקטר משה את הראש ואת הנתחים בזמן ההקטרה והוא אחר "ואת הקרב ואת הכרעים רחץ במים" וזהו שאמר "ויקטר משה את כל האיל" כי הכל הקטיר כאחת אחר הרחיצה אלא שהפרידם ללמד שאין הנתחים טעונין רחיצה:
מַלְבִּי״ם
(סי' קפ"ב) ויקטר משה את הראש וכולי: הראש הוא קודם לכל האיברים כמו שלמד שבעולת יחיד מ"את ראשו ואת פדרו" ( ויקרא סימן נג ). והפדר רק לכסות הראש כמו שלמד שם, ועל כן נזכר באחרונה. וזהו שאמר "כמו שנאמר להלן וכולי". ומה שאמר "ואת הקרב..רחץ" ולא אמר "רחץ משה" (והלא בצואה כתב "ורחצת") – כי אין זה רבותא, שבלי זה כשר בזר. וזהו שאמר "כמו שנאמר להלן "וקרבו וכרעיו ירחץ" - שפירושו ירחץ זר. ומה שכתב "ויקטר משה" – היה הולכה קודם לו, שזר אסור להולך האיברים. וסמך על מה שכתוב בעולת יחיד "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה". וזהו שאמר "כמו שנאמר להלן "והקריבו וכולי". וגם שבודאי הקטיר הכל כאחד, וכמ"ש הרמב"ן שמ"ש "ויקטר את הראש" היינו בזמן ההקטרה אחר רחיצת הקרב והכרעים. רק שתפס הלשון כמו בעולת יחיד שנאמר גם כן "ואת ראשו ואת פדרו..וערך..והקרב ירחץ..והקריב את הכל והקטיר". וזהו שאמר "כמו שנאמר להלן "והקריב את הכל". ומה שכתב באיל העולה "עולה לריח נחוח" ולא אמר כן בפר חטאת – מפני שכן דייק גם בעולת יחיד מפני שקרב כולו לאישים.
כא וְאֶת־הַקֶּרֶב וְאֶת־הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת־כָּל־הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵיחַ־נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
אוּנְקְלוֹס
וְיָת גַוָא וְיָת כְּרָעַיָא חַלִיל בְּמַיָא וְאַסֵק מֹשֶׁה יָת כָּל דִכְרָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעִוָא קוּרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה
כב וַיַּקְרֵב אֶת־הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל׃
רַשִׁ״י
איל המלאים. אֵיל הַשְּׁלָמִים, שֶׁמִּלּוּאִים לְשׁוֹן שְׁלָמִים, שֶׁמְּמַלְּאִין וּמַשְׁלִימִין אֶת הַכֹּהֲנִים בִּכְהֻנָּתָם:
אוּנְקְלוֹס
וְקָרִיב יָת דִכְרָא תִנְיָנָא דְכַר קוּרְבָּנַיָא וּסְמָכוּ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִכְרָא
אִבְּן עֶזְרָא
ויקרב את האיל השני איל המלואים ויסמכו אהרן ובניו. ובכתוב הראשון וסמך אהרן ובניו והנה אין הפרש בין וסמך אהרן ובניו ובין ויסמכו אהרן ובניו כי מדקדק גדול טעה שאמר כי טעם וסמך הוא לבדו ואחר כן בניו וסמכו כלם יחד:
רַמְבַּ״ן
ויקרב את האיל השני איל המלואים כבר פירשתי (שמות כח מא) כי ענין המלואים שתהיה להם יד שלמה לעבוד את עבודת ה' ויאמר כן במזבח עצמו והעובדים והנה כל הקרבנות האלו באים למלא את ידם כדכתיב (שם כט א) וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים תמימים אבל נקרא האיל השני איל המלואים בעבור שהוא סוף הקרבנות הללו ובו תמלא ידם וכהנו לפניו ית' לפרש כי כלם מעכבין בענין ויתכן כי החטאת לכפר על המזבח ולקדשו כי כן כתיב (ויקרא ח׳:ט״ו) והעולה להרצאה על הכהנים ככפרת כל עולת נדבה והשלמים תודה לשם שנתן להם בביתו ובחומותיו יד ושם והנה השלמים לבדם באים על מלוי הידים ולכך יקראו מלואים ויאמר "מלואים" ולא מלוי בעבור כי החלבים והשוק גם תרומת הלחם הכל קרב:
מַלְבִּי״ם
(סי' קפ"ג) ויקרב את האיל השני איל המלואים: מכללי הלשון שלא יבואו שני סימנים לציין את הדבר. ואם יתפוס סימן המספר לא יוסף סימן אחר. שכן בצואה אמר "ולקחת את האיל השני" - ואם מציין בהבדל שיש בעצמו - לא יוסיף סימן המספר. כמו לקמן (ויקרא יד, יט) "ועשה הכהן את החטאת", ושם (שם טז, כ) "והקריב את השעיר החי". ולמה ציין פה שני סימנים - השני - איל המלואים? וזה ששאל בספרא "והלא כבר זיוג הכתוב שני אלים זה כנגד זה". בפרט שכבר קרא הראשון בשם "איל העולה" וראוי לציין את זה כנגדו בשם "איל המלואים" בלא סימן המספר. והשיבו שהוסיף מספר הסדורי – שני – ללמד שצריך דוקא שיהיה שני. רוצה לומר שיהיה איל העולה קודם לו. כי שניהם מעכבים זה את זה. כי אין שני בלא ראשון. ומזה ידעינן שכל הכתוב במלואים מעכב - רוצה לומר שהוא הדין פר וסל המצות - הם לעכובא. (סי' קפ"ד) איל המלואים: איל זה היה שלמים ונקרא 'מלואים' על שם שבא למלא ידם לכהן. שכל המתחנך לאיזה דבר נאמר בו 'מליאת יד'. שפר החטאת ואיל העולה באו לכפר ואיל זה בא למלא ידם, ולכן נתן מדמו על תנוך וכולי. וזהו שאמר מלמד שהמלואים שלמים לאהרן ולבניו – כי זבחי שלמים היו מקריבים להוראת הזביחה לשמחה של מצוה וליום טוב. וזהו שאמר שעשו יום טוב. והיה עמו שלשה מיני לחם כדוגמת התודה כמו שאמרו במנחות (מנחות עח, א) רק שהי' מצה. וגם 'מלואים' הוא מענין השלמה כמו "כי מלאו ימי", וזהו שאמר "שמשלים את הכל"; שהוא היה גמר החינוך. ומצאנו תמיד ששלמים קרבים באחרונה כמו בנזיר וכבשי עצרת ובקרבנות יום שמיני. וכבר כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' מעה"ק) שבעת הסמיכה היה מתודה ובעת סמיכת השלמים היה אומר דברי שבח. וזהו שאמר שסמכו ידיהם עליו במשמחה ואמרו דברי שבח על שזכו להשלים עבודת היום וקדושיו ולהתקדש לעמוד לפני המקום ברוך הוא. ועוד יש בזה כונה אחרת כי בצואה כתוב באיל המלואים "וסמך אהרן ובניו" ובעשיה כתיב "ויסמכו" בלשון רבים. וכבר בארנו ( ויקרא סימן רנ ) שכל מקום דכתיב בלשון יחיד כל אחד סומך ומסלתק. ואם כן למה שינו בסמיכה וסמכו כולם כאחד? באר שזה עשו מרוב שמחתם - סמכו כאחד בחדוה וגיל. ומה שאמר [במשנה כא] שלשה דמים האמורים וכולי – יתבאר לקמן ( סימן קפח ). ומה שאמר על תנוך אזן אהרן זה גדר האמצעי – יתבאר בפר' מצורע.
כג וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן־אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית׃
אוּנְקְלוֹס
וּנְכֵס וּנְסִיב מֹשֶׁה מִן דְמָא וִיהַב עַל רוּם אוּדְנָא דְאַהֲרֹן דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵהּ דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהּ דְיַמִינָא
אִבְּן עֶזְרָא
הימנית. כמו הפנימית. וטעם על תנוך בהן. בפרשה זאת תהיה והנה הדם יכפר על נפש אהרן וכן כי הדם הוא בנפש יכפר וטעמו בנפש שיש בו לכפר והנה נפש תחת נפש וקרוב מזה הטעם ותגע לרגליו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. יראה לי בסדור אברים הללו, כי מפני שנחלק המציאות לשלשה חלקים עולם המלאכים ועולם הגלגלים והעולם השפל, ונצטוה משה על המשכן הכולל חלקי המציאות הזה, לפנים מן הפרוכת כנגד עולם המלאכים, מחוץ לפרוכת שהוא אהל מועד כנגד עולם הגלגלים, חצר המשכן כנגד עולם השפל, על כן הוצרך המשכן הזה להיות שם אחד מכיר את בוראו מיוחד לעבוד עבודת הש"י והוא הכהן הגדול, ושיהיה ג"כ כולל בגופו ובתכונת צורתו שלשה חלקים אלו, וזו היא צורת אדם שהוא עולם קטן, ובו עולם הדבור והוא הראש כנגד עולם המלאכים, ועולם החיות זהו מן החזה ועד מתניו כי באמצעות גופו הוא הלב שהוא בעל התנועה כנגד עולם הגלגלים, ועולם הטבע ממתניו ולמטה כנגד העולם השפל, ולפי שהקרבנות הם קיום העולם, ושהוא נחלק לשלשה חלקים אלו, הוצרך משה רבינו ע"ה לתת מן הדם שהוא כפרת הנפש בשלשה אברים הללו מן הגוף שהן שלשת חלקי הגוף של הכהן המכפר, וזהו שאמר על תנוך אזן אהרן הימנית זהו עולם הדבור, כי אבר האזן בראש, ועל בהן ידו הימנית, זהו אמצעית הגוף, הוא עולם החיות, ועל בהן רגלו הימנית, זהו עולם הטבע.
ודע כי הבהן שהוא לשון התורה נקרא בלשון חכמים גודל, שהוא העב מכלם. ויש שפירשו כי העב מכולם נקרא זרת, והקטן שבכולם נקרא גודל, וכך סדור חמשה אצבעות היד בשמותיהן, והם אצבע אמה קמיצה גודל זרת, והראשון והוא העב נקרא זרת לפי שבו נשלם הזרת כשמודד בזרתות, והשני לו נקרא אצבע וזהו וטבל הכהן אצבעו מן הדם, שלישי לו נקרא אמה והוא האמצעי וארוך מכולן ואמת הזרוע נשלמה בו, רביעי לו נקרא קמיצה, וזהו (ויקרא ב) וקמץ משם מלא קמצו, חמישי לו נקרא גודל והוא הקטן שבכולן והוא סוף האצבעות ולכך נקרא גודל מלשון גדילים שהן חוטים בסוף הכנף.
אמנם בתחלת כתובות (ה) אמרו, זו אצבע זו זרת זו קמיצה זו אמה זו גודל. ופירוש רש"י ז"ל שם, זו זרת מן הקטנה מודדים זרת של חשן. זו קמיצה, מאצבע שאצל לקטנה מתחילים לקמוץ חופה שלש אצבעותיו על פס ידו הקמיצה האמה והאצבע וקומץ, זו אמה, גדולה אמת בנין ואמת כלים. זו אצבע, להזות דכתיב באצבעו. זו גודל, לבהן יד דאהרן, וכל אחד מהם יש בו צורך ואף בצרכי גבוה, עכ"ל הרב ז"ל.
וחכמי הטבע כתבו בספריהם כי כשם שכל אבר ואבר מאברי הגוף נברא לתועלת מיוחד בגוף, ויש ברובן שבכל אחד ואחד כלול שתים שלש תועליות ואין בו דבר לבטלה, כך חמש אצבעות שביד כל אחד ואחד מהם נברא לתועלת מיוחד, והוא כי כל אחד מהאצבעות הוא משרת לחוש אחד מחמשה חושים שבאדם שהם עיקר האדם, ובהם מתגלים כחות הנפש, הראשון משרת לקנוח הפה והוא שבו חוש הטעם, והשני תוך הנחירים שבו חוש הריח, והשלישי לחוש המשוש למשש בכל חלקי הגוף ולפיכך הוא ארוך מכולן, והרביעי לקנח העין, והחמישי לקנח האזן, והקב"ה ברא בגוף האדם חמשה חושים ומסר להם חמשה משרתים שהן האצבעות, וזהו שלמות הטבע, כי אין הטבע עושה דבר לבטלה ואנו רואין כי כל אחד ואחד מהאצבעות הולך לחוש שלו תמיד שלא בכוונה, יתברך ויתעלה היוצר, יוצר בראשית אשר יצר את האדם בחכמה.
כד וַיַּקְרֵב אֶת־בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן־הַדָּם עַל־תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב׃
אוּנְקְלוֹס
וְקָרֵיב יָת בְּנֵי אַהֲרֹן וִיהַב מֹשֶׁה מִן דְמָא עַל רוּם אוּדְנֵהוֹן דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהוֹן דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהוֹן דְיַמִינָא וּזְרַק מֹשֶׁה יָת דְמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר
כה וַיִּקַּח אֶת־הַחֵלֶב וְאֶת־הָאַלְיָה וְאֶת־כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת־שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין׃
אוּנְקְלוֹס
וּנְסִיב יָת תַּרְבָּא וְיָת אֲלִיתָא וְיָת כָּל תַּרְבָּא דִי עַל גַוָא וְיָת חֲצַר כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבְּהֶן וְיָת שׁוֹקָא דְיַמִינָא
מַלְבִּי״ם
(סי' קפ"ה) ויקח את החלב: כבר בארנו שמה שספר כאן כל הפרטים משום דבזה למדו לדורות איך יקטיר ואיך ינהוג בכל דבר. אמנם הקטרת החלבים כבר למדו בפר החטאת ומה הוסיף באיל המלואים ששנה פרטיהם שנית? אמרו חז"ל משום שהקב"ה רצה לזכות את ישראל וצוה להם מצות כוללות כל דבר. אם בדברים שהם לצורך האדם – הפירות למאכל והמעון והכסות והקנין. הפירות יש בהם מצות רבות, ובמעון צוה במזוזה, ובבגדים שעטנז וציצית, ובקנין - בכור ופטר חמור. וגם בקנין הבא מבחוץ - חיה ועוף - כיסוי דם בעפר. וכן נכללו מצות כל המינים – הדומם והצומח והחי. הדומם בבתים, והצומח בפירות, והחי - עוף וחיה ובהמה טהורה וטמאה. וכן נתן להם שיהיה בידם להקדיש מכל המינים לה' – אם קדשי בדק הבית (שזה כולל הכל כמו שכתוב "כל חרם") אם קדשי מזבח במינים פרטיים. ובזה יש מדרגות ומעלות רבות כמו שראינו פה – הנשרפין היו מהם למזבח והמותר נשרף, והעולה כליל, והשלמים לבעלים, ומהם הורם השוק והחלבים להשם. והודיע כי מצד קדושת השלמים ראוי שיהיה השוק לה', וניתן מחלקו לכהנים. ובא לעורר אזן כי כל מצוה וכל קדושה מפורטת לפי החכמה העליונה עד שיכפול וישנה כל דבר בפרטיו. כי עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע.
כו וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד וַיָּשֶׂם עַל־הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין׃
רַשִׁ״י
וחלת לחם שמן. הִיא רְבוּכָה שֶׁהָיָה מַרְבֶּה בָּהּ שֶׁמֶן כְּנֶגֶד הַחַלּוֹת וְהָרְקִיקִין, כָּךְ מְפֹרָשׁ בִּמְנָחוֹת (דף פ"ט):
אוּנְקְלוֹס
וּמִסַלָא דְפַטִירַיָא דִי קֳדָם יְיָ נְסִיב גְרִצְתָּא פַטִירָא חֲדָא וּגְרִיצְתָּא דִלְחֵם מְשַׁח חֲדָא וְאֶסְפּוֹג חָד וְשַׁוִי עַל תַּרְבַּיָא וְעַל שׁוֹקָא דְיַמִינָא
אִבְּן עֶזְרָא
חלת מצה אחת. היא ככר לחם אחת ויתכן היות ככר משקל ואיננו כמשקל הכסף והזהב: וישם על החלבים. ולא הזכיר יותרת הכבד והכליות כי היותרת היא קטנה ופירוש המלה כמו מה יתרון לאדם והכליות הם על חלביהן כי לא יתכן שיקראו הכליות חלב רק האליה היא חלב:
סְפוֹרְנוֹ
והנה בכל השלמים יהיה שוק הימין לכהן ובשלמי נזיר יהיה לכהן השוק והזרוע שהם היד והרגל ובאיל המלואים היה השוק על גבי המזבח כי אמנם הזר המקריב על הרוב יתן השוק שהוא עם הרגל לכהן הנכנס לפנים ממחיצת הזר המקריב. והנזיר יתן גם הזרוע שהוא היד כמוסר לכהן את פועל ידיו שהיה עד הנה להזיר לה'. אמנם במלואים אשר היה קרבן מכשיר לכהן להכנס לפנים נתן השוק על גבי המזבח:
כז וַיִּתֵּן אֶת־הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה׃
אוּנְקְלוֹס
וִיהַב יָת כֹּלָא עַל יְדֵי אַהֲרֹן וְעַל יְדֵי בְנוֹהִי וַאֲרֵים יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא
וינף אותם. הניף אהרן ובניו כאשר יניף אהרן את הלוים:
מַלְבִּי״ם
(סי' קפ"ו) ויתן את הכל על כפי אהרן: כבר בארנו שספר כל הפרטים מפני שלמדו בזה איך יעשה לדורות. אמנם יקשה פה, שהיו כמה שינוים בין תנופה זו לדורות: (א) שאהרן ובניו היו הבעלים וקיימא לן דאין תנופה בחוברין. וכמו שמפורש במנחות (דף צג.) דאם יניפו בהדי אהדדי הוה ליה חציצה, ואם יניפו זה אחרי זה - 'תנופה' אמר רחמנא ולא 'תנופות'. וזהו שאמר וכי כל קרבנות נתנים לידי הבעלים. וגם אחר שבארנו שרצה ללמדו תנופה לדורות והלא היה זה משונה מתנופות אחרות שהחזה הונפה בפני עצמה ולדורות מונפת עם החלבים? (ב) שהשוק ניתן למטה מן החלבים. ואמרו חז"ל שבא ללמדו תנופות אחרות, שהוא תנופת סוטה ומצורע שמשונים. שבסוטה הכהן מניח ידו תחת יד האשה ובמצורע הכהן מניף לבדו. ולמדו תנופות סוטה במה ששם על כפי אהרן ובניו ומשה שם ידו תחתיהם כמו בסוטה. ולמדו תנופת לוג שמן של מצורע במה שהניף משה את החזה בפני עצמו וגם הראה לו בזה תנופת הקרבנות שיניפו החזה. וזהו שאמר הוא הדין ללמדך וכולי. ובמה שלקח מעל כפיהם הראה איך יקח המנחה מעל כפי סוטה. [ומה שכתב "ומטהרים את היולדות" - צריך למחוק]
כח וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה׃
רַשִׁ״י
ויקטר המזבחה. מֹשֶׁה שִׁמֵּשׁ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים בְּחָלוּק לָבָן (עבודה זרה ל"ד): על העלה. אַחַר הָעוֹלָה, וְלֹא מָצִינוּ שׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים קָרֵב בְּכָל מָקוֹם חוּץ מִזֶּה:
אוּנְקְלוֹס
וּנְסִיב מֹשֶׁה יָתְהוֹן מֵעַל יְדֵיהוֹן וְאַסֵק לְמַדְבְּחָא עַל עֲלָתָא קוּרְבָּנַיָא אִנוּן לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קוּרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ
אוֹר הַחַיִּים
על העולה. שלא היה דבר מפסיק. ואולי שלא שהה עד שאכלה האש את העולה אלא ועדיין העולה קיימת:
מַלְבִּי״ם
(סי' קפ"ז) מלואים הם לריח נחוח: מה שכתוב שנית "מלואים הם" – וכבר קראו בשם 'איל המלואים'? – לומר שהם ריח נחוח מצד שהם מלואים; רוצה לומר מצד שהם מחנכין הכהן לעבודת השם. דוגמת המלך אשר יעשה משתה עת יכין את אוהבו ויחנכהו לעבודתו. ומה שכתב שמשה הניף את החזות - ולמה לא הניפו אהרן? כי העבודות עשה משה כדי ללמד לאהרן אבל התנופה כבר למד וכבר הניף בעצמו, ולמה חזר משה להניף? השיבו חז"ל שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. והשכר יהיה בשתי פנים: אם השכר להנפש אשר תוסיף אומץ לקנות שלמות – שעל זה אמרו שכר מצוה מצוה, שיתן ה' שכרו להזמין לו עוד מצוה למען יוסיף שלמות, והיה שכרו של משה מצד זה שהוסיף לו מצות תנופה לזכותו במצוה זו. ועל זה מביא קרא דמלאכי שהובא למעלה סימן זה שגם על דברים קטנים ישלם ה' שכר וכל שכן על עבודת הקדש. והשני שכר להגוף שעל זה אמר "למשה היה למנה" - שם 'מנה' מורה על דבר המזומן ומוכן לו; שעל ידי ששמש בכהונה הוכן לו חלק מכהונה, וכל שכן המשמש בכהונה לעולם. וזהו שאמר "מאיל המלואים למשה היה" – רוצה לומר בזכות עבודה הפרטית הזאת קבל מנה, וכל שכן העובד בקביעות.
כט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
אוּנְקְלוֹס
וּנְסִיב מֹשֶׁה יָת חֶדְיָא וַאֲרִימֵהּ אֲרָמָא קֳדָם יְיָ מִדְכַר קוּרְבָּנַיָא לְמֹשֶׁה הֲוָה לָחֳלָק כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה
ל וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן־הַדָּם אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל־אַהֲרֹן עַל־בְּגָדָיו וְעַל־בָּנָיו וְעַל־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת־אַהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ׃
אוּנְקְלוֹס
וּנְסִיב מֹשֶׁה מִמִשְׁחָא דִרְבוּתָא וּמִן דְמָא דִי עַל מַדְבְּחָא וְאַדִי עַל אַהֲרֹן עַל לְבוּשׁוֹהִי וְעַל בְּנוֹהִי וְעַל לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ וְקַדִישׁ יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ
רַמְבַּ״ן
ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח לא ידעתי אם מערבן להזאות הללו כמו ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח (ויקרא ט״ז:י״ח) וכן לא נתברר לי מה טעם איחר הזאות הללו לאחר הקטרה של מלואים כי בצואה (שמות כט כא) הקדים ההזאות ואח"כ אמר ולקחת מן האיל החלב והאליה (שם פסוק כב) ואולי בעבור שאמר שם (ויקרא ח׳:כ״א) וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו למד משה כי הוא הדבר המאוחר הנעשה בהם שבו יהיו קדושים לגמרי כי לא הזכיר שם במשיחה (שם ז) קדוש ולא במתן בהונות (שם כ) וכאן אמר וימשח אותו לקדשו (ויקרא ח׳:י״ב) לא שיקדש לגמרי עד שעשה ההזאות ואמר בהן (כאן) ויקדש את אהרן ואת בניו והנה השלים קדושת האב והבנים כאחת בהזאות הללו וכך אמרו בת"כ (צו מלואים לד) ויקדש את אהרן הא למדת שלא שלם קדוש אהרן והבנים אלא בהזאת דם:
מַלְבִּי״ם
(סי' קפ"ח) מלבי"ם: ויקח משה משמן המשחה ומן הדם: פירוש דברי הספרא: (א) שמן פר החטאת נתן שש מתנות והם: ( 1-4 ) הזיה ומתן סביב - ר"ל מה שהזה באצבעו סביב שהוא על ארבע קרנות היה ד' מתנות. ( 5 ) וחיטוי ( לדעת הספרא מה שכתוב "ויחטא את המזבח" היה על ידי זריקה מיוחדת בגופו של מזבח. וצ"ע הא בציוי לא נזכר חיטוי כלל? וי"ל שלמד לה ממה שכתוב בסוף הפרשה (שמות כט, לו) "ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים וחטאת על המזבח בכפרך עליו" ) ( 6 ) והשישי הוא יציקה וכפרה - ר"ל מה שכתוב שיצק על היסוד ויקדשהו לכפר. (ב) ואיל השלמים הי' בו שתי מתנות סביב, וזהו שאמר זריקה ומתן סביב - ר"ל זריקה סביב. (ג) ואיל המלואים היו לו שש מתנות בהונות – תנוך ובהן יד ובהן רגל לאהרן, וכן לבניו, ושלש הזיות לאהרן וכן לבניו, וזריקה על המזבח. והנה ג' הזיות היינו מה שכתוב "על אהרן על בגדיו" ( שפירושו על גופו ועל בגדיו ), וסתם 'בגדים' שתים – הם ג'.[ אולם יקשה מדוע לא חשב זריקת מזבח בתרתי כיון שהיה דומה עם איל השלמים שהיה גם כן מתן סביב? וי"ל משום דקנח דם הזריקה השנית והזה אותה על אהרן לא חשיב לה כיון שקנח את הדם. וזה שלא כדעת הרלב"ג שפירש בפר' תצוה "מן הדם אשר על המזבח" - הראוי למזבח. וכן בחזקוני כתב שם שקנח את הדם מן המזבח ]. ודעת זו חושב הזיות בניו וכן מתן דמם לאחת. דכיון שכתוב "והזית על אהרן ועל בניו" - בניו כולהו כחדא חשובים. ומאן דאמר שלש באהרן ושש בבניו – בא לישב הסתירה שיש בין הכתובים דצואה לעשיה. שבפר' תצוה אמר (שמות, כט) 'ונתת על תנוך אזן אהרן ועל תנוך אזן בניו ועל בהן ידם' – משמע שהיה הסדר: תנוך אהרן, תנוך בניו, בהן אהרן ובהן בניו דיד, ובהן אהרן ובהן בניו דרגל. ובעשיה (ויקרא, ח) "ויתן על תנוך אזן אהרן ועל בהן ידו ועל בהן רגלו ויקרב את בני אהרן ויתן על תנוך אזנם ועל בהן ידם וכולי". ולכן יסבור ששני הכתובים אמת. שמקצת בניו (והם נדב ואביהוא) נתן להם ביחד עם אהרן כסדר האמור בצואה, ואל הנותרים (שהם אלעזר ואיתמר) נתן בפני עצמם כסדר האמור בעשיה. וסבירא ליה שהוא הדין שכן חלקם בהזיה. נדב ואביהוא לחוד ואלעזר ואיתמר לחוד. הרי ששה בבניו. ומאן דאמר י"ב בבניו סבירא ליה שנתן על כל אחד בפני עצמו. (סי' קפ"ט) ויז על אהרן: כתב הרמב"ן ז"ל: לא נתברר לי מדוע איחר הזאת הללו לאחר הקטרה של מלואים. כי בצוואה הקדים ההזאות ואחר כך אמר "ולקחת מן האיל החלב והאליה". ואולי בעבור שאמר שם "וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו" למד משה כי הוא הדבר המאוחר הנעשה בהם שבו יהיו קדושים לגמרי כי לא הזכיר שם 'קידוש' במשיחה ולא במתן בהונות. וכאן אמר "וימשח אותו לקדשו" - לא שיקדש לגמרי (כי הלמ"ד מורה ההכנה לבד) עד שעשה ההזאות ואמר "ויקדש את אהרן". וכך אמרו בספרא "ויקדש את אהרן" - הא למדת שלא נשלם קידוש אהרן ובניו אלא בהזאת הדם. עד כאן דבריו. ובזה נכון מה שבצוואה אמר (שמות כ״ט:כ״א) "ולקחת מן הדם ומשמן המשחה" ובעשיה אמר (ויקרא ח׳:ל׳) "ויקח משה משמן המשחה ומן הדם וכולי". כי קיימא לן דאין מעבירין על המצות והוא מדאורייתא ( כמו שכתבתי בארצות החיים סימן כה ) ואם כן לפי מה שכתוב בצואה שתכף שיגמר הזריקה על המזבח יזה על אהרן היה צריך ליקח תחלה מן הדם אשר על המזבח דביה עסיק בל יעבר על המצוה. אבל משה שהמתין עד גמר ההקטרה ותנופת החזה, ואם כן כשהניף את החזה עמד במזרח, ואם היה מתחיל בהזיות הדם היה צריך לילך לקרן מערבית דרומית ששם זרק זריקה השניה, והיה קרוב יותר אל השמן שהיה בצד המזרח. לכן התחיל ההזיה בשמן המשחה כדי שלא יעבור על המצוה.
לא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת־הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ׃
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי בַּשִׁילוּ יָת בִּסְרָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתַמָן תֵּיכְלוּן יָתֵהּ וְיָת לַחְמָא דִי בְּסַל קוּרְבָּנַיָא כְּמָא דִי פַקֵדִית לְמֵימָר אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יֵיכְלוּנֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא
בשלו את הבשר. הם בעצמם כי ובשלת את בשרו בצווי:
אוֹר הַחַיִּים
כאשר צויתי. פירוש על האכילה צוה כבר שיאכלוה ועתה הוא מצוה על המקום, הא למדת מצוה על האכילה, ומצוה על המקום ואם ירצה שלא לאכול הרי זה בטל המצוה, ואם ירצה לאכול חוץ מהמקום הרי זה בטל המצוה. ואומרו לאמר פירוש לא שצוה מעצמו אלא ממה שנאמר לו מפי השכינה:
חסלת פרשת צו
מַלְבִּי״ם
(סי' ק"צ) ויאמר משה אל אהרן ואל בניו בשלו: בצוואה אמר לו (שמות כט, לא) "ובשלת את בשרו", ולמה לא בשל משה בעצמו כפי הציוי? משיב בספרא כמ"ש להלן "ואכל אהרן ובניו את בשר האיל וכולי" – ר"ל ושם אומר "וזר לא יאכל כי קדש הם", ועל כן לא יכול משה לבשל בעצמו משום גזירה שמא יאכל כמו שאמרו ביומא (דף יג.) מטעם זה כהן גדול אינו עובד אונן לר' יהודה שמא יאכל. [ ועיין בפסחים דף י: ודף יא:, ובחולין דף ו: ברש"י, ועיין במגן אברהם (סימן קסט) ופר"ח (סימן תרי"ב), ושו"ת בית יעקב (סימן יב), ואין כאן מקום להאריך בזה ]. לכן צוה שהם יבשלו. ומה שכתב "והנותר בבשר ובלחם באש תשרופו" פירושו אם יותר עד הבקר, כמו שפירש בצואה. וזהו שאמר מלמד שהמלואים מותרם בשריפה - ואין דינם כשלמים לב' ימים, ולכן תפס פה "והנותר" ( ולא אמר כמו שכתב בצואה "ואם יותר" ) כי בודאי נותר מהם אחר שלא היו נאכלים רק לאהרן ובניו לבד אי אפשר שיאכלו הלחם ליום ולילה.
לב וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ׃
אוּנְקְלוֹס
וּדְאִשְׁתָּאַר בְּבִשְׂרָא וּבְלַחְמָא בְּנוּרָא תּוֹקְדוּן
אִבְּן עֶזְרָא
והנותר בבשר ובלחם. עד בקר כי כן כתוב:
רַמְבַּ״ן
והנותר בבשר ובלחם הבי"ת בשתי המלות תשמש כמו מ"ם והנותר מן הבשר ומן הלחם וכן ביום השמיני והלאה (יחזקאל מג כז) בשנה ההיא שמונה עשרה שנה (שופטים י ח) ולא פירש הכתוב "והנותר עד הבקר" כי כבר למדו משפט הקרבנות וידעו ששלמים הללו נדונין כחמורין שבהן שנאכלין ליום ולילה או שקצר הכתוב כאן בעבור שהוא מפורש בצואה (שמות כט לד) ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר:
לג וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת־יֶדְכֶם׃
אוּנְקְלוֹס
וּמִתְּרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָא תִפְּקוּן שִׁבְעָא יוֹמִין עַד יוֹם מִשְׁלַם יוֹמֵי קוּרְבָּנֵיכוֹן אֲרֵי שִׁבְעָא יוֹמִין יְקָרֵב יָת קֻרְבָּנֵיכוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
ימלא את ידכם. תחסר מלת קץ כאילו אמר כי קץ שבעת ימים או זמן. יש אומרים לא תצאו שבעת ימים ובלילה היו יוצאים לצרכם והנכון בעיני שיצאו בשעת הצורך ביום ובלילה וחכם גדול אמר כי חפרו מקום בחצר אהל מועד וזהו רחוק והכתוב אמר ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום כאילו אין שם רגע שלא היו בוכים רק הכתוב דבר שישבו פתח אהל מועד יום ולילה והטעם שלא יתעסקו בדבר ולא ילכו אל מקום אחר וכן ומן המקדש לא יצא כאשר אפרש:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כי שבעת ימים ימלא את ידכם. וכן אמר לו הקב"ה בסדר ואתה תצוה, שבעת ימים תמלא את ידם. ועל דרך הקבלה היו ימי המלואים שבעה כנגד השבעה הידועים, כי כבר ידעת דוגמתו של כהן גדול מהו שמתוכו התנבא משה ע"ה כענין שכתוב (ישעיה סג) מוליך לימין משה זרוע תפארתו, ולכך נצטוה משה שיטפל באהרן ושימשחנו, כי כן הזכיר למעלה ויצק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו, ולכך נקראו ימי מלואים, לשון שלמות, כי דוגמתם שלמות הכל, וכבר ידעת כי משה שמש כל שבעת ימי המלואים וחנוך כהונתו של אהרן על ידי משה היתה, והבן זה.
מַלְבִּי״ם
(סי' קצ"א) ומפתח אהל מועד: הנה דעת חז"ל שהתחילו המלואים בכ"ג באדר. כן הוא בספרא ובספרי ( נשא ) וברבה שם. ולדעת רבי עקיבא התחילו בא' בניסן. והוא כסברת הראב"ע. והנה דעת זאת מוסדת על מה שכתוב "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" - משמע שהקימו פעמים רבות והוא כל ימי המלואים; העמידו ופרקו. והראב"ע טען על זה דאם כן איך ישבו בפתח אהל מועד יומם ולילה? וכבר מצאנו תשובה לזה בירושלמי ( פ"ק דיומא ) שאמר דר' יוסי שסבירא ליה בלחם הפנים אפילו סלק הישינה שחרית וסדר החדשה ערבית נקרא 'תמיד' למדו מישיבת אהרן ובניו, ופירושו שישבו קצת בתחלת הלילה. ולדידיה לא פרק עד הלילה. ודעת ר' יוחנן דצריך לישב גם קודם אור היום. ושם הביא הפלוגתא דריב"י, ועיי"ש באורך.
לד כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם׃
רַשִׁ״י
צוה ה' לעשת. כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים; וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ, לעשת — זֶה מַעֲשֵׂה פָרָה, לכפר — זֶה מַעֲשֵׂה יוֹם הַכִּפּוּרִים, וּלְלַמֵּד שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל טָעוּן פְּרִישָׁה קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים שִׁבְעַת יָמִים, וְכֵן הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה (ספרא):
אוּנְקְלוֹס
כְּמָא דִי עֲבַד בְּיוֹמָא הָדֵין פָּקִיד יְיָ לְמֶעְבַּד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
כאשר עשה ביום הזה. פירוש וכאשר עשה ביום הזה משה כן צוה ה׳ לעשות שבעת ימי המלואים והיה ראוי להיות כאשר עשיתי אלא כי כן דרך לשון הקדש כמו והי׳ יחזקאל לכם ואת יפתח ואת שמואל והעד שפירוש צוה ה׳ לעשות כן ועשית לאהרן ולבניו ככה ככל אשר צויתי אותכם שבעת ימים ועוד ופר חטאת תעשה ליום כמו שנים ליום עולה תמיד וכתיב שם וחטאת על המזבח ומשחת אותו בכל יום עד סוף המלואים ועוד שבעת ימים תכפר על המזבח ולא הזכיר את שני האילים כי אחז דרך קצרה ודעת רבים כי פר חטאת לבדו יעשה בכל יום ולפי דעתי שטעם להזכיר הפר בעבור שינתן מדם איל העולה על אהרן ובניו והאיל השני יאכל בשרו רק פר חטאת הוא לכפר על המזבח וכן כתוב על הכפורים וטעמו בעבור כפורים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם. דרשו רז"ל במסכת יומא פ"א כאשר עשה ביום הזה הוא יום שמיני למלואים שאתם משמרים שבעה ימים לפניו, כך צוה ה' לעשות אלו מעשה פרה, שתשמרו שבעה ימים קודם לשרפת פרה מגזירה שוה דצוה צוה, כתיב הכא צוה ה' לעשות, וכתיב בפרה (במדבר יט) זאת חקת התורה אשר צוה ה'. לכפר עליכם, אלו מעשה יום הכפורים, שיפרוש הכהן הגדול שבעה ימים קודם ליום הכפורים, והיינו דתנן שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין, ותנן נמי שבעה ימים קודם שרפת הפרה מפרישין הכהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה. וזה באור הכתוב כאשר עשה ביום הזה, שיש לפניו שבעה, כן צוה ה' לעשות בפרה שבעה ימים לפני שריפתה, וכן לכפר עליכם, הוא יום הכיפורים שהכהן גדול פורש שבעה ימים לפניו.
מַלְבִּי״ם
(סי' קצ"ב) כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות: היה ראוי לאמר "כי כאשר עשיתי ביום הזה צוה ה' לעשות שבעת ימים למלא את ידכם", כי כן אמר בצוואה. ושם אמר "שבעת ימים תכפר על המזבח" והוא אמר "לכפר עליכם". ואמרו חז"ל בספרא ( מובא בבבלי וירושלמי ריש יומא ) שרצונו לומר שכן צוה ה' לדורות להפריש אתכם לעבודה לפני יום הכפורים ו'ביום הזה' מוסב על ימי המלואים כולם. ועוד פירשו שמה שכתוב "לכפר עליכם" אינו על העבר – כי על העבר די בכפרת יום אחד – רק לכפר על העתיד עד שיחיו המתים, שאז יהיה חנוכה שנית כמו שנזכר ביחזקאל, ועד אותו זמן לא תצטרכו לחנוכה.
לה וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי־כֵן צֻוֵּיתִי׃
רַשִׁ״י
ולא תמותו. הָא אִם לֹא תַעֲשׂוּ כֵן הֲרֵי אַתֶּם חַיָּבִים מִיתָה:
אוּנְקְלוֹס
וּבִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא תֵּיתְבוּן יְמָם וְלֵילֵי שִׁבְעָא יוֹמִין וְתִטְרוּן יָת מַטְרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְלָא תְמוּתוּן אֲרֵי כֵן אִתְפַּקָדִית
אִבְּן עֶזְרָא
ופתח אהל מועד תשבו. להזכיר ולא תמותו: צויתי. פועל שלא נקרא שם פועלו ויש אומרים כי כן צויתי אותכ׳ ואם לא פירש שם לשבת פתח אהל מועד:
רַמְבַּ״ן
ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו על דעת הברייתא של תורת כהנים (שמיני מלואים מב) ענין הפסוק הזה שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת והיא מצוה נוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא וחייבין עליה מיתה והוא שאמר בכהן גדול (ויקרא כ״א:י״ב) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אמרו (בת"כ כאן) אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה ודרשו (שם) פן תמותו (ויקרא י׳:ז׳) ממשמע לאו אתה שומע הן אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות תלמוד לומר כי שמן משחת ה' עליכם (שם) פירוש שלא אמר כי בשמן משחת ה' אתם משוחים ואמר עליכם כמו והיתה להיות להם משחתם לכהונת עולם לדורותם (שמות מ טו):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים. הזהירם שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה, כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת, והיא מצוה נוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא וזהו שאמר בכהן גדול (ויקרא כא) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה, ואם עשה כן חייב מיתה, שנאמר פן תמותו, ומכלל לאו אתה שומע הן.
ומה שהזהירם שלא יצאו מן הפתח לא ביום ולא בלילה, כוונת הפסוק בשעות הראויות לישב שם, שהרי בשר ודם הוא מוכרח לעשות הענינים הגופניים, כיוצא בו אמר הכתוב בבנין ביהמ"ק (מלכים א ו) ויבנהו שבע שנים, ואת ביתו בנה שלמה י"ג שנה, שאין לכלול בהם השבתות והמועדים, כי הכוונה בימים הראויים למלאכה, אף כאן הזהירם שלא יצאו מן הפתח בשעות הראויות לישב שם.
ובמדרש ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה אלו שבעה ימים אבלות של נדב ואביהוא, שהרי הקב"ה שמר על עולמו תחילה. באורו שהתאבל שבעה ימים על העולם שעתיד ליחרב בדור המבול, שנאמר (בראשית ז) ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. ואמרו שם ומתאבלין על המת קודם שימות, אלא אדם שאינו יודע מה שעתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת אבל הקב"ה שיודע מה שעתיד להיות שמר על עולמו תחלה, אף כאן אמר הקב"ה ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים, שמרו על אחיכם שבעה כדרך ששמרתי אני את עולמי שבעה, וזהו שכתוב ושמרתם את משמרת ה'.
סְפוֹרְנוֹ
יומם ולילה. כי היריעות לא התפרקו כמבואר למעלה:
מַלְבִּי״ם
(סי' קצ"ג) ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כן צויתי: למה אמר שנית "כי כן צויתי"? והלא כבר אמר "כאשר עשה ביום הזה צוה השם". רק כי על משמרת המקדש נצטוה אחר כך אהרן בעצמו כמו שכתוב בפר' קרח "ויאמר ה' אל אהרן" ושם צוהו לשמור את המקדש תמיד. ומשה ידע כי יצוה ה' את אהרן אחר כך. אמר לו: מה שאומר שתשמרו את משמרת ה' הוא מצד שצויתי אני, ועל זה תקבלו שכר שלא תמותו, וכל שכן שאחר כך תקבלו שכר בקיימך ציוי ה' בעצמו.
לו וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה׃
רַשִׁ״י
ויעש אהרן ובניו. לְהַגִּיד שִׁבְחָן, שֶׁלֹא הִטּוּ יָמִין וּשְֹמֹאל:
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת כָּל פִּתְגָמַיָא דִי פַקִיד יְיָ בִּידָא דְמֹשֶׁה
רַמְבַּ״ן
ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה יאמר בכל מקום "כאשר צוה ה' ביד משה" אבל בכאן מפני שהוסיפו על המצוה לא אמר כן כי לא עשו כאשר צוה ה' את משה אבל עשו כל הדברים אשר צוה ה' ועוד נוסף עליהם מה שאמר באש זרה אשר לא צוה אותם (ויקרא י׳:א׳):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אשר צוה ה' ביד משה . כתב הרמב"ן, לא אמר כאשר צוה ה' את משה כאשר יאמר בכל מקום, לפי שבניו לא עשו כאשר צוה ה', אבל עשו כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה ועוד הוסיפו על המצוה מה שאמר הכתוב (ויקרא י) אש זרה אשר לא צוה אותם עד כאן. ופרשה זו של מלואים נאמרה שבעה ימים קודם הקמת המשכן, שהרי משה בעשרים ושלשה באדר נצטוה בהקמת המשכן והקים אותו, ולסוף שבעה ימים קראו הקב"ה שהוא יושב הכרובים וצוהו על הקרבנות כל הפרשיות שמתחלת סדר ויקרא עד כאן.
והנה המשכן נתחנך בקרבן מלואים ולפי מה שכתבתי למעלה בפסוק כי שבעת ימים ימלא את ידכם, בדין היה שיתחנך בו, כי קרבן מלואים הוא קרבן כולל חטאת עולה ושלמים, וכן ענינם כולל כל הבנין, ולכך שמש משה כל שבעה והלביש לאהרן שבעה, מן הראשון שהוא כתונת בד עד השביעי שהוא הציץ כדי להמשיך השכינה הכלולה משבעה, ואז שרתה למחרתו ביום שמיני שהיה באחד בניסן.
וטעם המלואים שיהיו חטאת ועולה ושלמים, לפי פשוטו הוא כי הקריב חטאת לכפר על המזבח, כענין שכתוב (פסוק טו) ויקדשהו לכפר עליו, והעולה לרצות על הכהנים, והשלמים להודות לה' כי טוב עשה עמם בצוותו אותם לעשות לו משכן ובית תפארת. וכן בבית המקדש לעתיד יקריבו קרבן מלואים עם חנוכת המזבח, וכשם שהקריבו הנשיאים במשכן חנכת המזבח והקריבו בשבת, כך לעתיד יקריב הנשיא חנוכתו בשבת כמו שמפורש ביחזקאל, המקום יזכנו לראות בבנינו ולהקריב שם קרבנות על גבי המזבח שיהיו לרצון, ויקיים לנו ברחמים הבטחת ישעיה ע"ה שאמר (ישעיה ס) כל צאן קדר יקבצו לך אילי נביות ישרתונך יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר.
מַלְבִּי״ם
(סי' קצ"ד) ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה: הנה בכל מקום שיבאר שעשו כאשר נצטוו יבארו רבותינו מאי קמ"ל, כמו שחשבם הרא"מ פה. ופה בא הלשון משונה. שתמיד יאמרו שעשו כאשר צוה ה' את משה, כי משה היה המצוה מאת ה', אבל לכבוד אהרן ובניו היה משה רק השליח והם היו המצוים. לכן אמר "ביד משה". ויאמר שעשו הכל בהשקף (א) על הדברים עצמם שנוגעים אליהם לפי קדושתם, ועל זה אמר "כדי המצוה למי שנצטוה", (ב) בהשקף על השליח שהוא "כדי לשולחיו". והנה יביטו על השולח – "אשר צוה השם", על השליח – "ביד משה", על הדברים – על זה אמר "את כל הדברים", על ערך המצטוה וקדושתו שעל זה אמר "ויעש אהרן ובניו".
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.