א עוד יש דברים המותרים אע"פ שאינם הפקר משום תקנת יהושע שנוהגת אף בחוצה לארץ:
ב ואלו הן שיהא כל אדם רשאי לרעות בהמתו ביער חבירו ודוקא בהמה דקה ביער שאילנותיו גסים אבל בהמה דקה ביער שאילנותיו דקים או גסה ביער גסה לא ואצ"ל בהמה גסה ביער דקה דלא. ומלקטין קוצים לחים המחוברים בכל מקום אבל התלושין או אפילו המחוברים והן יבשים וכן כל שאר עצים בכל ענין אסור:
ג ומלקטין עשבין בשדה כל אדם בכל השדות חוץ מבשדה תלתן לפי שהעשבים יפין לתלתן והוא שזרען לאכול הקנים או שזרען להאכיל התלתן לבהמה שאז העשבין יפין לה אבל אם זרען לזרע אז העשבים קשין לה ומותר ללקטן:
ד וקוטמין נטיעה בכל מקום ליטע או להרכיב במקום אחר ולא יקפיד בעל האילן חוץ מבגרופיות של זית שאין רשאי לקטמן וכאשר יקטום צריך להניח בזיתים כביצה גבוה על פני הקרקע ובקנים ובגפנים יקטום מן הפקק התחתון ולמעלה כך פירש"י והרמ"ה פירש בזית כביצה מעיקר הענף וכן בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה מעיקר הענף אבל מגוף האילן לא יקטום כלל ובשאר האילנות לא יקטום אלא מן הענפים הדקים וממקום שיש שם הרבה ענפים ומאילן חדש שאינו עושה פירות אבל לא מהענפים שנתקשו כבר ולא מגזע האמצעי שבראש האילן באמצעיתו ולא מאילן ישן שכבר עשה פרי:
ה מעין היוצא אפילו מחדש בני העיר מסתפקין ממנו וכ"ש מישן שהיה מעולם:
ו ומחכין בימים של כל אדם אבל אסור לכל אדם לצוד ברשתות ובמכמורות אלא לבעל הים ואפילו בעל הים אינו רשאי לפרוש קלע שלא יעכב מהלך הספינות:
ז ונפנין אחורי הגדר ואפי' בשדה המליאה כרכום שהריח קשה לה ונוטל הימנה צרור לקנה בו:
ח לאחר שנקצרה התבואה הולכים בשביל שעל פני השדות עד שבעה עשר במרחשון שהוא זמן רביעה שנייה ומשם ואילך אינו רשאי ליכנס בשדות שדריסת הרגל קשה להן:
ט ומסתלקין לצידי הדרכים מפני היתדות ואפילו בשדה זרועה:
י והתועה בכרמים כורת הזמורות ויוצא עד שיגיע לאם הדרך ומשלם לו הפסדו:
יא ומת מצוה קונה מקומו והוא שלא יהא מוטל על המיצר ואם הוא מוטל על המיצר מפנהו לימין הדרך או לשמאלו שדה בור ושדה ניר מפנהו לשדה בור שדה ניר ושדה זרע מפנהו לשדה ניר היו שתיהן בורות או נירות או זרועות מפנהו לאיזה רוח שירצה:
יב רבי יהודה אומר עוד תנאי בית דין שיוציא אדם את זבלו לר"ה בשעת הוצאת זבלים וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי בני אדם וברגלי בהמה ומיהו אם הזיק חייב לשלם רבי ישמעאל אומר עוד תנאי ב"ד שמי שברח לו נחיל וישב לו על אילן חבירו שיכול להציל נחילו ולקוץ הענף ויתן לו דמי ענף והרואה את חבירו שיש לו חבית של דבש שנסדקה וקרובה להפסד והוא יש לו חבית של יין וחבירו אומר לו שפוך יינך ואמלא חביתך דבשי הנפקד ואפרע לך דמי יינך שחייב לעשותו וכן אם יש לחבירו חמור טעון פשתן ומת חבירו ולו יש חמור טעון עצים אומר לו לפרוק עציו ולהציל פשתנו והוא יפרע לו דמי עציו שחייב לעשותו וכתב רב אלפס שאין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי ישמעאל וכ"כ הרמ"ה וא"א הרא"ש ז"ל פסק כדבריהם:
יג עובד כוכבים שמכר קרקע לישראל וקבל הדמים ולא כתב לו השטר הרי הוא כהפקר וכל הקודם בהן זכה ולמעלה כתבתיו בסימן (קצ"ו) [קצ"ד]
א סָעִיף א עוד יש דברים המותרים אע"פ שאינם הפקר משום תקנת יהושע וכו' כל סימן זה הוא בסוף פרק מרובה (בבא קמא פא.):
ב סָעִיף יב ומ"ש והרואה את חבירו שיש לו חבית של דבש שנסדקה וכו' ז"ל התלמוד תנאי ב"ד שיהא זה שופך את יינו ומציל את דובשו ופר"י רשאי בעל הדבש לשפוך את היין אבל בעל היין אם שופך את היין מדעתו יכול לומר בעל הדבש לא מרצוני נעשית ולא הייתי שופך כי הייתי דוחק ומציל ואין לו אלא שכרו:ומ"ש וכתב רב אלפס שאין הלכה לא כר' יהודה ולא כרבי ישמעאל בפרק הגוזל בתרא כתב כן והביא ראיה לדבריו והרא"ש דחה ראיותיו וכתב דאיפשר דהלכתא נינהו ועיין בדברי רבינו בסימן ש"ס והרמב"ם בפ"ה מה' נזקי ממון כתב תקנות שתיקן יהושע והשמיט לדר' יהודה ודרבי ישמעאל ובפ"ו מהלכות גזילה פסק בהדיא דלא כר' ישמעאל ובפי"ג מהלכות נזקי ממון פסקה לדרבי יהודה ונראה שדעתו כדעת הרי"ף ומ"מ מדחזינן בפרק המניח מהדרי אמוראי בתראי לאוקמי מתניתין כרבי יהודה הלכה כוותיה ומיהו במאי דקאמר שהוא מתקנת יהושע לית הלכתא כוותיה אלא כסתם ברייתא דסוף פרק מרובה דעשר תקנות תיקן ולא מני האי בהדייהו ומש"ה השמיטה בפ"ה מהל' נזקי ממון:
ג סָעִיף יג עובד כוכבים שמכר קרקע לישראל וקבל הדמים ולא כתב לו את השטר הרי הוא כהפקר וכו' נתבאר בסי' (קצ"ו) [קצ"ד]:
א סָעִיף א עוד יש דברים וכו' משום תקנת יהושע שנוהגת אף בחוצה לארץ נראה מלשונו דסבירא ליה דיהושע ודאי לא התנה תנאיו אלא בארץ ישראל וכדמשמע מדקאמר תלמודא שעל מנת כן הנחיל להן את הארץ אלא דמכל מקום כבר נהגו לקיים תנאיו גם בחוצה לארץ והיינו כשמואל סוף פרק מרובה דהלכתא כוותיה בדיני דקאמר אפי' בחוצה לארץ וכן פסקו האלפסי והרמב"ם והרא"ש:
ב סָעִיף ב ומ"ש ואלו הן שיהא כל אדם רשאי לרעות בהמתו ביער חבירו ודוקא בהמה דקה וכו'. פירש"י דקה ביער גסה אינה מכלה את האילנות: ומלקטין קוצים לחים וכו'. פי' רש"י בתלושין אחרי שטרח ב"ה עליהן ותלשן אסור ליטלן דדעתיה עלייהו יבשין דעתו עליהן לאור ויש לתמוה דבגמרא אמרו ובלבד שלא ישרש ולמה לא כתבו רבינו ואפשר שלא היה כתוב כך בגירסתו גם הרא"ש לא הביאו אבל הרמב"ם בפרק ה' מהל' נזקי ממון כתבו:
ג סָעִיף ג ומלקטין עשבים וכו'. פירוש העשבים העולים מאליהם ואינם ראויין אלא לבהמה דאילו זרעם לבהמה אסורות לכל אדם וכ"כ הרמב"ם להדיא העולים מאליהם: ומ"ש והוא שזרען לאכול הקנים וכו'. שם בגמרא מפרש שכשאינו עשוי ערוגות מוכיח שהוא לבהמה ואיכא למידק בעשוי ערוגות שמוכיח שהוא לאדם אכתי מנא ידעינן אם עומדין לאכול הקנים או עומדין לזרע וי"ל דמספק ודאי אין ללקוט העשבי' כשהקנים רכים וראויין לאכול ואין היתר לעשבים אלא לאחר שהוקשו תלתן לזרע הוצרכו לפרש אלא להך אוקימתא דאינו מחלק בין זרען לאכול קני' ובין זרען לזרע אלא בין זרען לאדם דשרי ובין זרען לבהמה דאסור דלפ"ז אין להם היתר אלא בעוד שהתלתן רכין דראויין לאדם אבל לאחר שהוקשו קצת דאינן אלא לבהמה אסורין לפי זה ודאי קשיא מנא ידעינן הלא מספק לא יהא לעשבים היתר כלל ומפרש שכשעשוי ערוגות מוכיח שהוא לאדם ושרי אבל רבינו דחשש לחומרא למאי דמוקמינן נמי לחלק בין זרען לאכול קנים לזרען לזרע לפיכך קאמר דאין להם היתר אלא לאחר שהוקשו לזרע ודוק:
ד סָעִיף ד וקוטמין וכו' חוץ מבגרופיות. פי' רש"י הקוצץ זיתיו לשרוף מניח ב' גרופיות מלוא ב' אגרופין והן מחליפות ומוציאין בדין ומשם אין לקטום נטיעה מפני שמפסיד את הגרופיות עכ"ל ומשמע דבגרופיות אין לקטום כלל: ומ"ש בזית כביצה וכו' היינו אילן שלם שלא נקצץ וז"ש רבינו וכאשר יקטום וכו' פירוש כאשר יקטום באילנות שלמים שלא נקצצו כך דיניהם אם הוא זית לא יקטום מן הבדין היוצא ממנו אלא אם כן יניח כשיעור גובה ביצה מלמטה סמוך לגזע ופירש רבינו דהיינו כביצה גובה על פני הקרקע מניח כל הבדין שלא יקטום אותן כלל אלא הבדין שיוצאין למעלה מגבוה ביצה יקטום אותן וכן כתב הרא"ש כך היא דעת רש"י אבל דעת הרמ"ה דבהנחת עיקר הענף קאמר שיניח כשיעור גבוה ביצה מעיקר הענף סמוך לגידועו מן הזית ואפילו גבוה הרבה מן הקרקע לא יחתוך הענף סמוך לחיבורו בזית אלא יניח כביצה כדי שיחזור ויחליף להוציא ענף וכן בקנים וכו' וכך פי' בנ"י ומדברי הרמב"ם נראה דמפרשו על שיעור אורך הקטימה דבזית לא יקטום יותר מאורך גובה ביצה ובקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה:
ה סָעִיף ו ומחכין וכו'. פי' דרך ציידים לתקוע יתדות ולעשות גדרי קנים במים להלכד שם דגים [ואסור] מפני שמעכב ומעמיד את הספינה וזה אסור אף לבעל הים ודברי רבינו בזה כדעת רוב המפרשים דלא כמ"ש הרמב"ם לשם וע"ש בדברי ה"ה:
ו סָעִיף ז ונפנין וכו'. ובגמרא קאמרינן א"ר חסדא ואפילו בשבת וכך פסק הרא"ש אבל רבינו שהשמיטו נמשך אחד האלפסי והרמב"ם שלא [העתיקוהו] ונראה דס"ל דבפרק במה אשה משמע דלא התירו אלא לטלטל אבנים מוקצים מפני כבוד הבריות אבל לא התירו סתירת אוהל שהוא אחד מאבות מלאכות אע"ג דליכא איסורא דאורייתא אלא בסותר ע"מ לבנות מ"מ שם סתירה איכא דאית ביה איסורא דאורייתא ועיין בא"ח בסי' שי"ב:
ז סָעִיף ט ומסתלקין לצדי הדרכים מפני היתדות. פירש רש"י בי"ח יבש הטיט ונעשה כיתדות מקום דריסת אדם ובהמה שדרסו שם בימות החורף ונעשו כשחיתות עכ"ל:
ח סָעִיף יא ומת מצוה וכו' על המצר. פרש"י מוטל ברוחב הדרך ועוברין ומאהילין עליו עושי טהרות ומיטמאים עכ"ל: איתא בגמרא אמרי עשרה הני י"א הוויין ופריקו מהלכי בשבילי הרשות שלמה אמרה וכו' וכ"כ הרמב"ם שם אבל הרא"ש כתב בסתם כלשון הברייתא ואחריו נמשך רבינו נראה דס"ל דיהושע ודאי התנה גם תנאי זה מקמי דאתא שלמה אלא דיהושע לא תיקן אלא בארץ אבל בח"ל לא תיקן ואין חיוב כלל לקיימן בח"ל וקאתי שלמה ותיקן דאף בח"ל נקרא רע אם ימנע טוב מבעליו ולא יניח להלוך בשבילי הרשות והשתא הא דמני להו לכל י"א בתנאין שהתנה יהושע לאורויי דבארץ כופין עליהן לקיימן אלא דבח"ל ליכא אלא עשרה שאינן אלא מנהג והרשות בידו מדינא ואינו חייב אבל בשבילי הרשות נקרא רע אם עבר עליו אף בח"ל:
ט סָעִיף יב רבי יהודה אומר וכו' ומיהו אם הזיק חייב לשלם. נראה דר"י גופיה ס"ל דאפילו הזיק פטור כדמוכח בפ' המניח ופ' הבית והעלייה אלא רבינו הוא דפוסק בהזיק דלא כר"י דאע"ג דהלכה כמותו דיכול להוציא הזבל ולצברו כל שלשים יום כמו שפסק הרא"ש מ"מ במאי דפוטר ר"י אם הזיק לא קיי"ל כמותו וכן מבואר באשיר"י פרק המניח ובהגוזל בתרא. ומ"ש רבינו דרב אלפס כתב דאין הלכה כר"י ואינו רשאי להוציא הזבל אפילו בשעת הוצאת זבלים. כ"כ הרא"ש משמו לשם והכי משמע מפשט דברי הרי"ף בהגוזל בתרא מיהו מלשונו פרק המניח שאמר ואפ"ה ליתא לדר"י דפטר בשעת הוצאת זבלים דהא אוקימנא ליה בשיטה וכו' משמע דבמה שפוטר מלשלם לית הלכתא כוותיה אבל רשאי להוציא ולצברו כל ל' יום דאי הוה ס"ל לרי"ף דלית הלכתא כר"י כל עיקר ואינו רשאי להוציא זבלים כלל א"כ דין שעת הוצאת זבלים שוה לשלא בשעת הוצאת זבלים ופשיטא דחייב לשלם אפילו לר"י גופיה והכי משמע מדברי ה"ה שמפרש דברי הרי"ף דבמה שפוטר ר"י מלשלם בלבד פסק דלא כר"י שהרי הרמב"ם פי"ג מנזקי ממון פסק דרשאי להוציא בשעת הוצאת זבלים ולצברו כל ל' יום ואע"פ כן אם הזיק חייב לשלם וכתב עליו ה"ה שכן כתב בהלכות וצ"ל לפי זה דמ"ש הרי"ף בהגוזל בתרא דלית הלכתא כר"י משום דיחידאה הוא היינו דוקא לענין שפוטר מלשלם ואע"ג שהרי"ף לא הזכיר לשם מדין פיטור תשלומין איכא למימר דבמאי דקאמר ר"י צוברו שמעי' דאי אזיק פטור מלשלם כמו שכתב בנ"י פ' המניח וכך צ"ל הסוגיא דפרק המניח ופרק הבית והעלייה דמעיקרא הכי אסיק אדעתיה דמדקאמר צוברו וכו' שמעינן דאי אזיק פטור ואע"ג דדחי ליה תלמודא דמודה ר"י דאם הזיק חייב לשלם מ"מ למסקנא דס"ל לר"י דפטור מלשלם כדתניא ור"י פוטר הדרינן למאי דסלקא דעתך מעיקרא דמדקאמר ר"י צוברו אלמא דס"ל לר"י דאי אזיק פטור ובהא לחוד פסק רי"ף בהגוזל דלית הלכתא כוותיה כך היא דעת הרב המגיד בפי' דברי הרי"ף אבל דעת הרא"ש דהרי"ף פסק דלא כר"י ואינו רשאי להוציא הזבל אפילו בשעת הוצאת זבלים כפשט דבריו בהגוזל בתרא ומ"ש בפרק המניח ה"פ דאע"פ דאינו רשאי להוציא הזבל אפי' בשעת הוצאת זבלים מ"מ רשאי הוא להוציא הזבל בשעת הוצאת הזבלים ולהוליכו מיד לשדה דאילו שלא בשעת הוצאת הזבלים אסור להוציאו כלל וכמו שפי' בנ"י סוף פ' הבית והעלייה ועל אותה שעה מועטת שיש לו רשות להניח הזבל בר"ה בשעת הוצאת הזבלים להוליכו מיד לשדה כסתם מתני' בסוף פ' הבית והעליי' כתב הרי"ף בפ' המניח דאם הזיק חייב לשלם ואף ע"פ שהוציא ברשות ודלא כר' יהודא דפוטר מלשלם דלית הלכתא כוותיה בהא זאת היא דעת הרא"ש ורבינו בפירוש דברי הרי"ף ועיין במ"ש בסימן תי"ד בס"ד: רבי ישמעאל אומר וכו' והרואה את חבירו וכו' וחבירו אומר לו שפוך יינך וכו'. בברייתא לא תניא הכי להדיא אלא ותנאי בית דין הוא שיהא זה שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו וכו' אלא דלפי שהתוס' סוף פרק מרובה פי דמיירי דחבירו שופך לו יינו בע"כ של חבירו אלא שנותן לו דמי יינו מתוך דובשנו כתב ג"כ רבינו וחבירו א"ל שפוך יינך וכו' אלא דאיכא לתמוה טובא מה שכתב רבינו עליה דהך דרב אלפס כתב דאין הלכה כר' ישמעאל דהלא לא כתב רב אלפס דרבי ישמעאל מדבר בחבירו א"ל שפוך יינך וכו' ושאף ע"פ כן אין הלכה כמותו אלא הביא בהגוזל בתרא הך ברייתא דרבי ישמעאל כצורתה וכתב עלה דכיון דבס"פ מרובה קאמר ביחידאה לא קאמר אלמא דלאו הלכתא היא אלא קיימא לן כמתניתין דתנן אין לו אלא שכרו ומפשט דברי האלפסי לא משמע אלא דהיכא דשופך את יינו מדעתו כדי להציל דובשנו של חבירו דס"ל לר' ישמעאל דבהא נמי נותן לו דמי יינו וקאמר האלפסי דליתא אלא קיימא לן כמתני' דאין לו אלא שכרו אבל כשחבירו א"ל שפוך יינך וכו' גם האלפסי מודה דנותן לו דמי יינו וכמו שכתב גם רבינו למעלה בסימן רס"ד בסתם ולא כתב דהאלפסי חולק על זה ולפי הנראה דאין שום פוסק נחלק על זה וצריך לומר דלא בא רבינו כאן אלא לומר דרב אלפס כתב שאין הלכה לא כרבי יהודא ולא כר' ישמעאל אבל בפירוש דברי ר' יהודא ור' ישמעאל לא מיירי כל עיקר ויכול להיות שהאלפסי מפרש דברי ר' ישמעאל בשופך יינו מדעתו ובזו דוקא אין הלכה כמותו אלא אין לו אלא שכרו אבל בא"ל שפוך יינך וכו' מודה דנותן לו דמי יינו כדפרישית:
א סָעִיף א עוד יש דברים המותרים כו' כל דיני דסימן זה הוא מס"פ מרובה ועבד"ר: משום תקנת יהושע פי' יהושע כשהנחיל את הארץ לישראל ע"ת האלו הנחילם להחזיק כל אחד בחלקו שיהיו שלו חוץ מלדברים הללו שיהיה הפקר: שנוהגת אף בח"ל כו' כלומר וכיון שהם נוהגים אף בח"ל לכן אביאם הדברים ואפרשם ומש"ה כ"ר שנוהגת בשי"ן ולא כתב ונוהגת בוי"ו ומ"ש שנוהגת בח"ל בב"ק דף פ"א א"ל רב יודא לשמואל תנאין שהתנה יהושע אפילו בבבל א"ל אני אומר אפילו בח"ל וכ"ש בבבל שמצוים עוברים ושבים והוצרך להתנות עכ"ל. ורבינו שכתב משום תקנת יהושע לשון משום משמע לי כאילו אומר אף על פי שיהושע ודאי לא התנה עם ישראל אלא בא"י בהיותם שם בזמנו ולא עלה על דעתו אז שיגרשו ממנה מ"מ מתקנתו יש ללמוד לנהוג כן ג"כ איש עם רעהו ישראל וזהו שאמר שמואל אני אומר אפילו בח"ל ובזה יתיישב נמי הא דתניא שם וכתבו רבינו בסמוך אר"י תנאי ב"ד הוא שיהא זה יורד לתוך שדהו וקוצץ ענף של חבירו כו' עד שע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ דק' שהתחיל ואמר שתנאי ב"ד הוא וסיים וכתב שע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ אלא ודאי ה"ק מתנאים של יהושע למדו הב"ד לתקן ג"כ האי והא דפריך שם ז"ל עשרה ותו ליכא כו' ולא קאמר דהאי לא קחשיב משום דיהושע לא התנה עליהן אלא שלמדוהו מתקנתן י"ל דה"ט משום דחשיב שם בהדייהו ג"כ הא דשלמה תיקן והו"ל למחשב נמי הא וק"ל ועבד"ר:
ב סָעִיף ב ביער שאילנותיו גסי' שאינה יכולה לכלות האילנות ע"ל סימן ת"ט ששם כ"ר דין בהמה דקה אי מותר לגדל בח"ל בכ"מ בשלו: ואצ"ל בהמה גסה כו' כל זה כך הוא בגמרא ונראה דמ"מ אצטריך לאשמועינן ליה דל"ת דוקא בהמה דקה ביער דקה אסור משום דדרך בהמות דקות להשחית אבל גסה אין עליה שם משחית ואף אם מקלקלת קצת אינו היזק ביער דקה משום דהדר צמח ליה (מש"כ) [מכ"ש] ביער גסה קמ"ל: לחים המחוברים בכל מקום פי' אפילו בשדה חבירו דכיון שהם לחים וגם מחוברים אסח בע"ה דעתיה מינייהו ובגמרא מסיק ובלבד שלא ישרש כלומר לא יעקרם עם שרשיהן ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: אבל התלושין שכיון שטרח עליהן בעל השדה ותלשן דעתיה עלייהו ואסור ליטלן רש"י: והן יבשים דעתיה נמי עלייהו לאור: בכל ענין אסור אשאר עצים קאי כלומר ושאר עצים שאינם קוצים בין תלושין בין מחוברין בין לחים בין יבשים לעולם אסור ליקח מהן:
ג סָעִיף ג ומלקטין עשבים כו' למאכל בהמה: והוא שזרען לאכול הקנים פי' הקנים הם מאכל אדם ואז העשבים יפים לו לפי שהם מתפשטות ומודלות על העשב ונעשין להסמיכם כעין דלית של כרם ואם זרען להאכיל התלתן לבהמה כיון דלבהמה הוא דזרען עשבים נמי איבעי לה ובגמרא קאמר ומנא ידעינן אמר רב פפא עושין ערוגה ערוגה לאדם ואין עושין ערוגה ערוגה לבהמה: אז העשבים קשין לה דמכחשי לה וממעטים יניקתה:
ד סָעִיף ד וקוטמין נטיעה כלומר אדם הרוצה לקטום בד הראוי לנטיעה לנטוע או להרכיבו רשאי לקטמם: וכאשר יקטום כו' מדחזר רבינו וכתב בזיתים שלא הוצרך להזכירו שכבר הזכיר זיתים גם מדכתב וכאשר יקטום ולא אמר בקיצור חוץ מגרופיות של זיתים שאינו רשאי לקטום אלא צריך להניח כביצה כו' מוכח דתרתי קאמר רבינו ולהקדמת הענין צריך שתדע מש"ר ס"ס רי"ו ז"ל הקונה אילנות לקצצם לשריפה מניח לו שני ענפים הסמוכים לארץ וקוצץ השאר כו' ע"כ והוא בב"ב דף פ' והטעם כמ"ש שם שאז חוזרין וגדלים וז"ל הגמרא שם הוא מניח לו שני אגרופות נמצא שרבינו מפרש לשון גרופיא המוזכר בגמרא ענפים וכן פי' הערוך והתוס' וא"כ מש"ר כאן חוץ מגרופיא של זיתים כו' ה"פ הרוצה לקטום ענף מאילן חבירו לנטוע קוצץ בכל מקום שירצה בלא רשות חבירו חוץ מגרופיא של זיתים כלומר מזיחו ?זית שכבר נקצץ לשריפה ונשתיירו בו לאחר שנקצץ ב' גרופיות שמשם אין לקטום כלל והטעם כיון שכבר נקצץ פעם אחת כשחוזרין וקוטמין ממנו אפילו בד קטן ממהר להפסיד משם ואפשר דה"ה בשאר אילנות נמי אין קוצצין ממה שגדל מהנשאר ע"פ השיעור שנתבאר סימן רי"ו אבל יותר נראה דדוקא קאמר וכמ"ש בדרישה ואח"כ כתב וכאשר יקטום כו' פי' וכאשר יקטום במקום שרשאי לקטום דהיינו בשאר אילנות בכל אופן ובאילן זית שלא נקצץ מעולם צריך להניח בזיתים כו' פי' מאילן זית אינו רשאי לקטום שום ענף כ"א מאותן הגדלים ויוצאין מגוף האילן משיעור ביצה גובה מקרקע ולמעלה ולא מאותן הענפים היוצאים למטה ממנה ובקנים ובגפנים רשאי לקטום מהענפים הגדלים לתעלה מפקק התחתון ופקק היינו קשר שדרך אילנות להיות בהם בליטות בליטות כעין קשרים ולא מהגדלים למטה מן הפקק כך פירש"י והרמ"ה פי' בזית כו' פלוגתתו עם רש"י הוא דלרש"י יכול לקצוץ כל הענף עד גוף האילן ושיעור ביצה לא נאמר אלא על מקום יציאת הענף בגובה האילן ולהרמ"ה שיעור ביצה הנזכר בגמרא בזית ושיעור פקק הנזכר בקנים קאי על שיעור מה שיניח מאותו ענף הנקצץ וס"ל שאף במקום שהתירו לו לקצוץ צריך להניח דבר מה מעיקר הענף שיוכל לחזור ולגדל משם ואפשר דלהרמ"ה יכול לקצוץ אפילו מהענפים הסמוכים לקרקע: ומש"ר אבל מגוף כו' אינו מלשון הרמ"ה אלא לשון רבינו הוא וגם לרש"י אינו רשאי לקטום מגוף האילן מידי שלמה יתירו לו ליקח עצו של חבירו לחנם ושלא לצורך ועבד"ר: ומאילן חדש פירש"י בד הגדל וניתוסף בשנה זו שעדיין אינו עושה פרי:
ה סָעִיף ה אפילו מחדש פי' וכ"ש מעיינות ישנות מימות יהושע רש"י:
ו סָעִיף ו ומחכין בימים לשון חכה שצדין בהם הדגים בל"א אנגיל: ומ"ש של כל אדם פי' שיש לכל אדם בחלקו ביחידות ולשון הגמרא הוא בימה של טבריה ופירש"י ואע"פ שנחלק כו' כלומר ונמצא שהיתה של יחיד ועד"ז הן דברי רבינו: לפרוש קלע פירש"י דרך שרים לתקוע יתידות ולעשות גדרי קנים במים להלכד שם דגים:
ז סָעִיף ט מפני היתידות פי' בימות החמה יבש הטיט ונעשה כיתידות במקום דריסת האדם והבהמה שדרסו שם בימי החורף ונעשו כשחיתות וכדי להנצל מהם יכול להלוך בצד הדרך אפילו במיצר שדה חברו ואפילו בשעה שהתבואה שם בשדה רש"י:
ח סָעִיף י והתועה בכרמים פי' שיצא מן הדרך הישר ובא בכרמים:
ט סָעִיף יא ואם הוא כו' כפול בי"ד סימן שס"ד:
י סָעִיף יב ר"י אומר עוד תנאי ב"ד בגמרא לא נזכר בדברי ר"י תנאי ב"ד אלא סתם ר"י אומר בשעת הוצאה כו' וסיים ביה שע"מ כן הנחיל יהושע כו' ובברייתא דר"י כתוב בה תנאי ב"ד אבל סיים בה נמי שע"מ כן הנחיל יהושע כו' ופריך התם תלמודא אמאי לא חשיב להו נמי בברייתא די' תקנות כו' ומשני כיחידאי לא קאמרינן ומזה פסק הרי"ף דלית הלכתא כוותייהו של אלו המוסיפין והרא"ש כתב נהי דלא ניחא לתנא למנקט דברי יחידאי מ"מ אפשר דהילכתא נינהו וכבר כתבתי לעיל ר"ס שמ"ש תנאי ב"ד וסיים ביהושע היינו לומר שהב"ד שאחרי יהושע תקנו כן שלמדו מתקנתו דיהושע ע"ש: שיוציא אדם את זבלו פי' שמוציאו כדי לזבל שדהו ומניחו בר"ה תחילה שדריסת הרגל טוב לזה: כל ל' יום פי' כל ל' יום יכול להניחו בר"ה ואין בני ר"ה יכולין למחות בידו: ומיהו אם הזיק חייב לשלם ע"ל סימן קנ"ה מסמ"ח עד סנ"א: שמי שברח לו נחיל פי' של דבורים: וחבירו אומר לו שפוך כו' הא לעשותו מעצמו לא כדלעיל סימן רס"ד וחילוק זה חילק הרא"ש בפ' הגוזל בתרא לדחות ראיות הרי"ף ע"ש: וכתב הרי"ף דאין הלכה כו' כבר כתבתי טעם פלוגתתן ונראה דדוקא בהא פליג משום דלא ניחא ליה לאינש להיות ניזק ולקבל שכרו או לשפוך יינו ואינך דניחא לאדם בשלו אבל מודה דאם אמר בעל אבידה תניח מלאכתך ותשיב אבידתי ואשלם לך כל שכרך דחייב לעשותו כמ"ש רבינו בס"ס רס"ה ומש"ה סתם רבינו שם וכתב הדין כן בלא פלוגתא וגם נזהר רבינו ולא כתב בסימן רס"ד בדין שפיכת יינו ושטיפת חמורו דין זה דאם זה אמר שפוך יינך או תניח חמורך להציל את שלי ואני אשלם כל דמי יינך או חמורך דמחויב לעשותו משום דלא רצה לכתוב שם הדין דיש בו פלוגתא וסמך אמ"ש כאן בס"ס רע"ד אבל להרא"ש ודאי כולן שווין הם דכמו שסבר דמחוייב לשפוך יינו ולקצוץ ענף אילנות ה"נ מחוייב להניח לשטוף חמורו כשהלה רוצה לשלם לו כל הפסדו וק"ל:
א סָעִיף א עוד יש דברים המותרים וכו' דברים אלו בב"ק דף פ' ופ"א קפריך הני י' חד סרי הויין ומשני מהלכין בשבילי השדות שלמה אמרה כו' וכ"כ הרמב"ם ורבינו ירוחם ויש לדקדק למה סתם רבינו וחשבו בהדי הנך דיהושע ונראה שזהו מיושב כמ"ש בפרישה דרבינו התחיל וכתב ז"ל דברים שמותרים משום תקנת יהושע דל' משום משמע דלא בעי למחב מה שתיקן יהושע אלא מה שאנו נוהגין בו היתר מכח תקנת יהושע וק"ל:
ב סָעִיף ד וקוטמין נטיעות וכו' בב"ק דף פ"א וקוטמין נטיעות בכ"מ חוץ מגרופיות של זית פירוש כו' בזתי' כביצה בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה ע"כ ופירש"י מגרופית של זית הקוצץ זתיו לשרוף מניח ב' גרופיות מלא ב' אגרופיות כדאמר בב"ב והן מחליפות ומוצאות בדין ומש"ה אין לקטום נטיעות מפני שמפסיד את הגרופיות בזית כשיעור גובה ביצה צריך להניח מן הזית מלמטה סמוך לגזע מן הפקק ולמעלה מותר לקטם. פקק קשר וז"ל התו' פ"ה מניח ב' אגרופין ובערוך פי' גרופיות ענפים וענפי הזית קרוים גרופיות כמו יחור בתאינה וזמורה בגפנים שכל א' יש לו שם לבדו ע"כ נראה מל' דל"פ עליה דרש"י אלא בפי' תיבת גרופיות לחוד אבל בביאור הענין ס"ל כרש"י (דאל"כ לא הוו שתקו מלחוות דעתם בביאור הענין) וא"כ הא דאמרינן בפ' הספינה מניח ב' גרופיות פירושו מניח ב' ענפים וכן פרשב"ם שם וקאמר כאן שמה שיצא מאותן שני ענפיו אין לקצוץ מהן כלל ובין לרש"י ובין לתו' פירושו דר' מרינוס לא אחוץ מגרופיות קאי אלא ארישא דקתני וקוטמין נטיעות בכל מקום ומפרש דאעפ"י שרשאי לקטום אפ"ה צריך להניח בכל אילן ואילן שיעור מגבהו שהענפים הגדילים באותו גובה אינו רשאי לקצוץ כלום אבל גרופיות של זיתים והיינו שכבר נקצץ אינו רשאי לקטום לענפיהם כלום בכל האילן ונראה עוד דברייתא דוקא קתני גרופית של זית אבל בשאר אילן אפי' נקצץ כבר פעם א' יכול לחזור ולקצוץ מהן ענף א' נטיעה דאל"כ לא היה משתמיט הברייתא ור' מרינוס לפרש גם שיעורייהו דשאר אילנות וכן רש"י ותוס' לא הזכיר א' מהן דה"ה לשאר אילנות כן נ"ל ביאור הדבר וכמ"ש בפרישה אבל אין לפרש דר' תנחום מפרש דגרופיות של זית ל"ד וה"ה לשאר אילנות ומפרש דהאי חוץ לאו למימר שאין רשאי לקטום מהן כלל אלא שצריך להניח בכל אחד כשיעורו שמפרש ביה דאין לשון הברייתא משמע כן דקתני וקוטמין כו' חוץ כו' משמע דבגרופיות אין קוטמין כלל וגם מדברי הרמב"ם משמע להדיא דתרתי קתני דז"ל פ"ה דנזקי ממון וכן התנה שיהא אדם קוטם נטיעה בכ"מ חוץ מגרופיות של זיתים ואינו קוטם מן האילנות אלא בזית כביצה הרי לך בהדיא כמ"ש והוא ג"כ דעת רבינו ובזה דבריו מבוארין כמ"ש בפרישה ופי' תיבת גרופיות כבר רמזה רבינו ס"ס רי"ז שעניינו ענפים כדעת התוס': ומש"ר אבל מגוף האילן כו' נראה דקאי אכל הפירושים וכמ"ש בפרישה וכוונתו ליישב קושיית התוס' וז"ל שם דף פ' על הא דאמרינן בקנים בגפנים מן הפקק ולמעלה וא"ת בלא קנין נמי יש לו מן הפקק ולמעלה מתנאי יהושע כדאמרינן בפ' מרובה וי"ל דלאו פירכא היא כלל דאין לו רשות לחתוך בחנם אלא בשביל נטיעה ודוקא מן החדש שאינו עושה פירות (וממקום שאינו עושה פירות) וממקום שאין רואה את החמה כדאמרינן התם ועוד דכמה פרקים יש בגפנים וקנים והכא מן התחתון והתם מן העליון עכ"ל ומדברי תוספות הללו נמי מוכח דמ"ש בגמרא וכתבו רבינו ג"כ ז"ל ובשאר אילנות לא יקטום אלא מן הענפים הדקין ומאילן חדש כו' וכל אינך דחשיב לא קאי אשאר אילנות דוקא אלא ה"ה אזית וגפנים ואינך אלא נקט בו בשאר אילנות ומיניה נלמד במכ"ש לזית ואינך וק"ל. ומדהקשו התוספות קושיות הללו אגפנים וקנים ולא הקשו אזית הקודם לקנים וגפנים שתנן ביה זיתים לקוץ מניח ב' גרופיות והו"ל להקשות הלא בחנם נמי קוטמין ממנו חוץ מהגרופיות מזה יש נמי ראיה למ"ש דפי' מ"ש קוטמין נטיעה בכל מקום חוץ מגרופיות ר"ל שמאותו אילן לא יקטמו ממנו שום נטיעה כלל וממילא מ"ש בזית עד כביצה מוכרח שר"ל שאין קוטמין ממנו אלא נטיעה א' ולא כולו אבל בקנים וגפנים דאינו מוכרח לומר דהרי לא נאמר בהן חוץ וה"ה לשאר אילנות מש"ה הקשו עליה התוס' וק"ל: ומש"ר ובשאר אילנות כו' שם ושאר כל אילנות מן איבו של אילן ולא מן חודו של אילן מן חדש שאינו עושה פירות ולא מן ישן שהוא עושה פירות ממקום שאינו רואה את החמה ולא ממקום שהוא רואה את החמה שנאמר וממגד תבואות שמש עכ"ל ופי' רש"י מאיבו של אילן מפריו כלומר מהענפים הרכין והדקין ולא מחודו מענפים גדולים וגסים באילן גמור ל"א מחובו של אילן ממחבאותו מקום שיש ענפים הרבה דהיינו באמצע גבהו ולא מחודו מלמעלה ענף האמצעי שהוא עליון ועיקר האילן מתשובת הגאונים עכ"ל ותפס רבינו שתי הלשונות של רש"י לדינא וע' בערוך בערך גרופיות מ"ש בענין זה גם ברמב"ם ע"ש דנקט קצת ל' לנפשו (ובק"ש הישן הארכתי עוד בזה וכאן קצרתי ובקצת שינוי):
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.