א הכותי יורש את אביו דבר תורה ואין יורש את אביו הגר ולא גר את הגר לא מדברי תורה ולא מד"ס:
ב אבל גר יורש אביו הכותי מד"ס שלא יחזור לסורו:
ג וכותי וגר שירשו אביהם כותי הי' יכול הגר לומר לכותי טול אתה כו"ם ויין נסך ואני מעות ואם משבאו לרשותו אסור:
ד ישראל שהמיר לעבודת כו"ם מן הדין יורש קרובו הישראל וכתב הרמב"ם ואם באו ב"ד לאבד ממונו ולקנסו [שלא לירש] שלא להחזיק ידי רשעים היתה הרשות בידם ואם היו לו בנים בישראל ינתן להם וא"א הרא"ש ז"ל כתב טוב ליתנה ביד בית דין ואם יחזור בתשובה יתנוה לו:
ה שאלה לא"א הרא"ש ז"ל מומר לעבודת כו"ם שנתן הירושה שהיה לו לירש מאביו לאמו ומת אביו ותבעה אמו הנכסים ויורשים בת המומר תבעו גם כן הנכסים. תשובה הנה כתב ה"ר יהודה בספר הדינין תשובה אחת לרבינו משולם שמומר אינו יורש את אביו והביא ראיה מן הפסוק ונראה לי דקרא אסמכתא בעלמא הוא דאע"פ שחטא ישראל הוא ובנו הוא לכל דבר אבל קנס הוא שקנסו חכמים ואסמכוהו אקרא וכיון שאינו יורשו מיד כשמת אבי המומר זכתה בת המומר בנכסי אבי אביה ולא היה למומר מעולם זכייה בהן ומתנתו לא היתה מתנה כלל דכיון שהפקיעו חכמים ירושתו עמדה הבת במקומו וזכתה בנכסי אבי אביה וכל טצדקי דמצית למעבד ביהדות ובגיות להעמיד הנחלה בחזקתה אין עונש בדבר:
ו שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ילמדנו רבי' לאה נשבית ואמה קבצה ת"ר זהובים לצורך פדיונה והרי הן מונחים ביד נאמן ואח"כ שמעה שבתה יצאת לתרבות רעה ואמרה כיון שנטמעה בין הישמעלים שיחזירו לה הממון והקהל אומרים לא כי אלא יעשו מהם הקדש לצורך פדיון שבויים ונראה לי שאין לקהל זכות בזה הממון דכיון שבא ליד אמה זכתה בו לפדיונה ואע"פ שיצאת לרעה דלמא הדרא בתשובה ומפרקא בה ואפילו אם תמות בגיותה דילמא בניה יחזרו לדת ישראל וירשי לה אלא יהו מונחים ביד נאמן עד שיודע בעדים שמתה היא ובניה וינתנו ליורשים. תשובה כיון שנטמעה בין הישמעאלים ונשאת וילדה בנים ודאי לא זכתה במעות שנתנדבו לצורך פדיונה ולא יזכו בניה אחריה דאדעתא דהכי לא התנדבו שתאכלם בגיותה שהרי לא התנדבו אלא לפדיונה הילכך לא זכתה בהן השבויה ואם היה אפשר להחזיר לכל אחד מה שנתן זה היה הנכון והישר כי התנדבו לצורך פדיונה ולא יצאו מרשותם עד שתפדה אבל זה אי אפשר כי יוציאו יותר מן הקרן להחזיר לכל אחד ואחד מה שנתן הילכך יעשה בו צרכי רבים ויותר הוא טוב לפדיון שבויים כאשר אמרו הקהל ויהיה הקרן קיים אם תוכל לפדות באחרית הימים אותה שבויה שתפדה בהן:
א סָעִיף א (ב) הכותי יורש את אביו ד"ת ואין יורש את אביו הגר ולא גר את הגר לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים אבל גר יורש אביו הכותי מד"ס שלא יחזור לסורו מימרא דרבא פ"ק דקידושין (יז:) וכתב המרדכי אם הקיף או הלוה כותי לישראל ומת אם אינו מחזיר ליורשיו קאי בעון וכתב ראבי"ה דוקא אם ידוע ליורשים או לאחרים שהוא חייב אבל אם אין ידוע אין חייב להחזיר:
ב סָעִיף ג ומ"ש וכותי וגר שירשו אביהם כותי יכול הגר לומר לכותי טול אתה עכו"ם ואני מעות ואם משבאו לרשותו אסור משנה בפ"ו דדמאי ומייתי לה בפ"ק דקידושין (שם) ובפ"ב דעכו"ם (סד.) ומהכא מייתי בגמרא דגר אינו יורש את אביו העכו"ם מד"ת אלא מד"ס דאי סלקא דעתך מדאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל חילופי עכו"ם הוא דקא שקיל אלא מדרבנן גזירה הוא דעבוד רבנן שמא יחזור לסורו ופי' רש"י משבאו לרשות גר אסור להחליפם דקא מתהני מאיסורי הנאה כי לא באו נמי מכי מייתי העכו"ם זכה בחציין והשתא קא מחליף להו אלא ש"מ הא דיורש את אביו עכו"ם לאו מדאורייתא הוא דאינו מתייחס אחר העכו"ם וכקטן שנולד דמי אלא מדרבנן הוא שמא יחזור לסורו משום ממונו:
ג סָעִיף ד ישראל שהמיר מן הדין יורש קרובו הישראל בפ"ק דקידושין (יח. ) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן עכו"ם יורש את אביו ד"ת דכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ודילמא ישראל מומר שאני אלא מהכא כי לבני לוט נתתי את ער ירושה מדקאמר ודילמא ישראל מומר שאני משמע דפשיטא ליה דמומר יורש את אביו ישראל וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות נחלות וז"ל ישראל שהמיר יורש את קרוביו הישראלים כשהיה ואם ראו ב"ד לאבד את ממונו ולקנסו שלא יירש כדי שלא לחזק ידי הרשעים הרשות בידם ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהם המומר להם וכן המנהג תמיד במערב עכ"ל. וכן פירש הרא"ש בפ"ק דקידושין וז"ל מכאן פוסקים דישראל מומר יורש את אביו מדקאמר ודילמא ישראל מומר שאני אע"ג דעשו לא ירש מאביו אלא לבניו הוריש הארץ שניתנה לו מ"מ כיון שיש לו דין ישראל כהוריש לבניו אע"פ שאין הכותי מוריש לבניו לפי מאי דדחי ודילמא ישראל מומר שאני ה"ה נמי דיורש את אביו וכן מסתבר דאע"ג דחטא ישראל הוא לקדש אשה ולגרש מ"מ אם איפשר טוב לתתו ביד ב"ד דלא יהביה דאזיל ואכיל בגיותיה כדאמרי' גבי קנס בכתובות (יא:) ואם ישוב יתנו לו ירושתו עד כאן לשונו:
ד סָעִיף ה שאלה לא"א מומר שנתן הירושה וכו' הנה כתב ה"ר יהודה בספר הדינין תשובה אחת לרבינו משולם שמומר אינו יורש את אביו וכו' בכלל י"ז סי' י"ח ותשובה זו שהביא הרא"ש בשם רבינו משולם הביאה הרשב"א בתשובותיו בשם רבינו האי ואין להקשות שדברי הרא"ש בתשובה סותרים מה שפסק בפסקיו דמומר יורש את אביו דא"ל דבפסקיו מיירי מן הדין ובתשובה מיירי לפי תקנת חכמים. והמרדכי כתב בפ"ק דקידושין פסק מר רב צדק גאון דמומר אינו יורש את אביו והא דפריך הכא לר' יוחנן דילמא ישראל מומר שאני ה"פ דילמא ישראל מומר מוריש לבניו דעשו היה מומר והוריש לבניו את הר שעיר כדכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וכן פר"ח ולראבי"ה נראה כמו שמוריש לבניו ה"נ יורש את אביו דאע"פ שחטא ישראל הוא אך יש כח ביד חכמים להפקיע ממונו דהפקר ב"ד היה הפקר נראה לראבי"ה דאפי' לדברי הגאון האב יורש בנו המומר דאמאי קנסי' לאב וכן בעל יורש את אשתו המומרת אפילו מת מורישה לאחר שהמירה זכה הבעל בירושה וכן כתב ראבי"ה הלכה למעשה עכ"ל. [%א] מ"כ שהשיב אבי"ה על מי שמת והניח ב' בנות נשואות והמירה האחת ואמם לא נשבעה על כתובתה ונתנה הכל במתנה לבתה ישראלית ומתה ואח"כ מתה המומרת ופסק שבעל המומרת יורש אותה וכיון שהיא היתה ישראלית בשעת מיתת אביה מיד זכתה בחלקה וכשמתה אח"כ יורשה בעלה דאפי' למ"ד דמומר אינו יורש אביו משום קנסא הבעל למה נקנסיניה עכ"ל. ונראה שעל תשובה זו נתכוין המרדכי כשכתב וכ"פ ראבי"ה הלכה למעשה ולקמן בסמוך אכתוב על זה: [%ב] וכתב עוד המרדכי בשם תשובת רש"י מומר לעכו"ם שהפקיד פקדון ביד ישראל קרובו ותבעו המומר לאחר זמן לא רצה להחזירו לו ומת המומר וקרוביו הקרובים לירש תובעים הפקדון אם אין לנפקד עדים שכשתבעו המומר בחייו והוא השיב לא אתן זכו הקרובים בממון וראויים לירש ואם שלח בו יד הנפקד בחיי המומר או יש עדים שתבעו הימנו וא"ל אני זוכה בו אין שליחות יד גדול מזה ונראה בעיני שאין כח בדיינים להוציאו וכיון דלא נפסק הלכתא לא כמר ולא כמר ה"ז זכה מן ההפקר בחיי המומר ואין לנו כח להוציאו ואם לא שלח בו יד בחייו אין כאן זכייה עכ"ל. ומ"כ על זה בתשובה אשכנזית היכא שאלמנה מוחזקת בממון ועדיין לא גבתה כתובתה אע"פ שהכל משועבד למזונותיה כאנשי גליל מנ"ל דחשיב שליחות יד עכ"ל : וכתב בתרומת הדשן סימן שמ"ט הרמב"ם כתב ואם ראו ב"ד לאבד ממונם הרשות בידם משמע מדבריו דצריך הענין דרישת ב"ד אם מומר זה לישמעאלים ראוי לקנסו ולאבד ממונו ולאו מילתא דפסיקתא הוא בכל המומרים לישמעאלים דפקע ירושתם ומדברי אשיר"י משמע יותר הכי שהרי כתב דטוב לתת ביד בית דין שאם ישוב תנתן לו ירושתו ואע"ג דכתב בתשובתו בטור ח"מ דכיון דאינו יורש מיד כשמת אביה המומר זכתה בת המומר בנכסי אבי אביה ולא היה למומר זכייה מעולם בהם משמע מדבריו שאפילו שעה אחת אין לו צד ירושה ומעיקרא פקע כח ירושתה י"ל דההוא עובדא הוה בענין זה דאותו מומר לא הוה ליה צד הרהור תשובה ואביק מיבק במינות עוד בחיי אביו שהיה פשיטא ראוי לקנסו להפקיע כח ירושתו מיד שלא יהא לו בו צד זכייה כלל אבל היכא דיש בטחון ספיקא שמא יחזור בתשובה לעולם אין מפקיעין ירושתו מידו אלא מפקחין ב"ד על הדבר כדמשמע לשון הרמב"ם ואשיר"י והא דאיתא במרדכי מתשובת רש"י דמומר לישמעאלים מין הוא צ"ל דהתם נמי איירי במומר דאביק מיבק בכו"ם ולא חזינן ביה צד הרהור תשובה ולפי מאי דאסקינן דבעינן דרישת ב"ד ופיקוח במומרים אם ראויים הם להפקיע כח ירושתם מיד א"כ בנדון זה שילדי ראובן הקדוש נאנסו בקטנם כה"ג ודאי יש ספק אולי יתעורר רוחם כשיהיו בני הבנה יפה לחזור לדת האמת ושפיר קטעין שמעון אחי ראובן שהוא יהיה אפוטרופוס על ירושת גר אם אמם של הילדים עד שיתראה לב"ד אם יש תקוה עוד על חזרתם ומ"מ אם יתברר שמתו אח"כ יירש הוא אותם כי הוא יורש שלהם אמנם נראה דאין לומר הכי די"ל דהרמב"ם ואשיר"י נמי ס"ל דמדינא יש לקנוס המומרים לישמעאלים מיד כשעמדו ברשעתם אפילו שעה אחת ולא חזר מיד לדת האמת הואיל ואינו דואג שימות פתאום ברשעו אלא שחשו לנעילת דלת בפני בעל תשובה ולכך לא הפקיעו ירושתם מיד וכיון דטעמא הכי א"כ כל מה שב"ד מפקחים וחוקרים אם ראוי המומר הזה לקנסו אם לאו ואם יש לשמור ולהחזיק בירושתו אם יחזור בתשובה אין זה כלל בשביל שאם ימות הוא אח"כ שתפול הירושה בפני יורשיו דאין בזה משום נעילת דלת כל עיקר אלא דעת בית דין אינו כ"א לפתוח לזה המומר כדי שיחזור בתשובה ויירש ממון ירושתו אבל אירושת יורשים ודאי לא קפיד ותו דאיפשר י"ל דהוכיח סופו על תחלתו דכיון שמת ברשעתו הוכיח דמעיקרא נמי כשמת מורישו לא היה בו צד הרהור תשובה ואם כן מעיקרא היה מסולק מירושה זו כאילו מת א"כ יורשי גר המוריש הם הם היורשים ע"כ. [%ג] וכתב עוד בשם ראבי"ה שבעל יורש את אשתו המומרת אפי' מת מורישה לאחר שהמירה ע"כ והיא התשובה שכתבתי לעיל בסמוך ויש לתמוה על זה דהא כיון שהמירה פקע מינה דיני אשות שהרי אסור לשהות עמה והיאך יירשנה ואיפשר דכיון דאם תחזור לדת האמת ויתברר שלא נבעלה לאחר ברצון מותר להחזירה לא פקע מינה דיני אישות ועי"ל דאע"ג דפקעו מינה דיני אישות שהם לזכותה דיני אשות שהם לזכותו לא פקעי כיון דאיהו לא חטא ועוד האריך בתשובה הנזכרת בכמה חששות ובכמה חילוקים הרוצה לעמוד עליהם יעיין שם כי פה לא ראיתי להאריך יותר. עיין בהגהת אשיר"י פרק יש נוחלין ובכתבי מה"ר איסרל"ן סוף סימן רס"ז ובתשובת מה"ר דוד הכהן בית עשירי ובית כ"ח:
ה סָעִיף ו ילמדנו רבינו לאה נשבית ואמה קבצה ת"ר זהובים וכו' בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סימן ח':
א סָעִיף א הכותי יורש וכו' וכתב הרמב"ם ואם באו בית דין לאבד ממונו וכו'. בספרי הרמב"ם שבידינו כתוב ואם ראו בית דין ודקדק בתרומת הדשן דמשמע מלשון זה דצריך הענין דרישת בית דין אם מומר לישמעאלים זה ראוי לקנסו ולאו מילתא דפסיקא הוא בכל המומרים דפקע ירושתם וע"ש: ומ"ש וא"א ז"ל כתב טוב ליתנה וכו'. לאיפלוגי אדברי הרמב"ם כתב כן דלדידיה אם אין לו בנים קונסים אותו אבל להרא"ש יתנוהו ביד בית דין אולי ישוב אכן לדברי ת"ה איכא למימר דל"פ דהרמב"ם מדבר במומר דאביק מיבק במינות דלית ביה בטחון שישוב בתשובה ולפיכך קונסים אותו ובהא מודה גם הרא"ש אבל במומר דאית ביה בטחון שישוב בתשובה מודה גם הרמב"ם להרא"ש שיתנוהו ביד בית דין ולכן אמר הרמב"ם ואם ראו בית דין וכו' דתליא בראייתם ובדרישתם אם יש בטחון במומר זה אם לאו:
ב סָעִיף ה שאלה לא"א הרא"ש וכו'. נראה דאין תשובה זו סותרת למ"ש הרא"ש טוב ליתנם ביד בית דין ואם יחזור בתשובה יתנוה לו דודאי מן הסתם יתנוה ביד בית דין אבל בנ"ד דהחומר זיכה ירושתו לאמו דהשתא כיון שא"צ ליתנה ביד בית דין כיון שהמומר עצמו אינו חפץ בה ואין עלינו לדון אלא בן אמו לבתו סמך הרא"ש על תשובת ר' משולם דתקנת חכמים היא שלא יהא יורש את מורישו וא"כ אין לו זכייה בהן ליתן לאמו ומיד כשמת מורישו זכתה בו הבת מיהו קשה דלא היה צריך לזה דאפילו את"ל דהמומר יורש אביו מד"ת ומד"ס אפ"ה מה שזיכה לאמו ירושת אביו בחיי אביו לאו כלום היא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לטולם וכיון שלא חפץ המומר בירושת אביו ממילא זכתה בו הבת וז"ל שהרא"ש השיב לשואל שאפילו יבוא המומר לחזור ולזכות לאמו הירושה אחר מיתת אביו אפ"ה לא זכתה בו האם:
א וכתב המרדכי ה' שמחות ד' שצ"ג ע"ב דה"ה אין הגר את הגיורת דאין חילוק בזה בין אב לאם
ב סָעִיף ב ועיין בתשובת מהרי"ל סימן ב' מדין זה וכתב מהרי"ו סימן א' בתשובה על יעקב שנתחייב לבנו ר' זוז ליתנו לאחר שנתים ובתוך כך המיר דתו ואשתו תובעת כתובתה ומזונותיה מאותן נכסים ופסק דאין לה כלום דהואיל ולא הוי זמן פרעון עד לאחר שנתים וקודם זה זכה יעקב בממון מכח הפקר ועיין בתשובת מיימון סוף הלכות נזקי ממון תשובת מוהר"ם מדי מומר שהפקיד או הנפקד צריך ליתן להגבות לאשה כתובתה מזה:
א סָעִיף א הכותי יורש את אביו בפ"ק דקדושין דף י"ח אמרינן דרש ר' חייא בר אבא כותי יורש את אביו דבר תורה כדכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ומסיק שם ודילמא ישראל מומר שאני אלא מהכא כי לבני לוט נתתי את ער ירושה ועיין בתוספות:
ב סָעִיף ב אבל גר יורש כו' מימרא דרבא שם דף י"ז: שלא יחזור לסורו פשוטו היה נ"ל שלא יחזור להיות סר מעבודת הש"י כבראשונה אלא שק' דהא מתחלה כשהיה כותי לא היה נקרא סר מהקב"ה דהא לפני זה מעולם לא היה עובדו ע"כ נראה כדפי' רש"י בפ"ק דהוריות דף י"ג ע"ב אמ"ש שאלו תלמידים את ר"א מפני מה הכל מושלים בעכברים מפני שסורן רע פירש"י ז"ל שסורן רע שיצר שלהם רע יותר מדאי סור סר שלהם כדאמר בגר שסורו רע דהיינו יצר הרע שסר שלו רע הוא עכ"ל ונראה ביאורו שהיצה"ר שבכל בריה לפי מה שהוא נקרא סרו על שם פעולתו שהוא מסיר לאותו בריה שהוא בתוכו מדרך הישר למעוות להאדם מעבודת קונו ולהלוך בדרך עקלתון לרצוח ולנאוף ולגנוב ולהיות זולל וסובא גם בעכברים שייך מסיר אותן מדרך הישר דהיינו שמקלקלין את הכל ועל שם זה קרא היצר סר כמו שפירש"י בפ' וארא על מ"ש ואם מאן אתה ז"ל כינוי לאדם ע"ש המפעל כמו שלו שקט סר וזעף עכ"ל ולענ"ד נראה דסורו חייבו לשון סורחו כדאמרינן בפרק הנזקין ואייתי מידי דסריא וע"ש עכו"ם שעבד הגר קודם לכן קאמר שיחזור לסרחונו אבל ברמב"ם פ"ו דנחלות כתב שלא יחזור למרדו וכ"כ בש"ע והיינו כמ"ש ראשונה:
ג סָעִיף ג טול אתה עכו"ם ואני מעות משנה בפ"ו דדמאי ומייחי לה בפ"ק דקדושין ובפרק בתרא דעכו"ם והטעם דכיון דאינו יורש את אביו מן התורה שאינו מתייחס אחר אביו וכקטן שנולד דמי לא מחשב כאילו הוא ברשותו ויכול להתנות אבל משבאו לרשותו אסור להתהנות מעכו"ם שהיא אסורה בהנאה ומכאן דייק הגמרא שם בקדושין דגר אינו יורש את אביו מן התורה:
ד סָעִיף ד ישראל שהמיר כו' כן משמע מר' חייא הנ"ל ועיין בד"מ ובהוספה הרבה דינים ששייכים לזה: מן הדין יורש פי' כל הקרוב לו אביו ובנו בדין ירושה: וכתב הרמב"ם כו' בפ"ו מה"נ כ"כ: ואם באו ב"ד כו' כתב בת"ה סימן שמ"ט ע"ז משמע דלאו מילתא דפסיקא היא בכל המומרים לקנסן דדילמא יחזור בתשובה כו' ע"ש שהאריך:
ה סָעִיף ה שאלת לא"א ז"ל כלל י"ז: מומר שנתן הירושה כו' אע"פ שכבר נתבאר לעיל סימן רי"א דהאומר מה שאירש מאבא מכור לך אינו מכור משום דהוא דבר שאינו ברשותו וה"ה למחנה הא כתב שם שר"ת פי' אם אמר שדה זו שאירש מאבא מכור לך קנה וה"נ מיירי בכיוצא בזה: הנה כתב ר' יודא כו' יש מקשים למה האריך הרא"ש מה לי אם אינו יורש המומר מכח דאורייתא או מכח תקנת רבנן וי"ל דה"ק אם היה מדאורייתא דאינו יורש המומר א"כ ג"כ לבתו אין לה זכייה דהא בתו מכח אביה קאתי והיו שאר בני אביו יורשים הנכסים אבל אם מדאורייתא יורש אלא שחכמים קנסו אותו נשארת בתו במקומו וזכתה בנכסי אביה אלא בא ליתן טעם של"ת כיון דמדאורייתא יורש יש לו ג"כ ליתן לאמו במקומו וע"ז קאמר כיון שאינו יורשו לא היה מעולם למומר זכייה אלא שבתו ממילא קאתיא מכח ירושה במקומו וק"ל ועד"ר: ולא היה למומר לעולם זכייה ז"ל ב"י וא"ל שדברי הרא"ש בתשובה זו סותרין למ"ש בפסקיו בפ"ק דקדושין (והוא מש"ר לפני זה) דמומר יורש אביו די"ל דבפסקיו מיירי מן הדין ובתשובה מיירי לפי תק"ח עכ"ל:
ו סָעִיף ו ילמדנו רבינו לאה כו' כלל ל"ב: לצורך פדיונה כו' דאדעתא דהכי לא התנדבו שתאכלם בגיותה: שהרי לא התנדבו אלא לפדיונה הילכך כו' וכן הוא שם בתשובה וע"ש שהאריך בשו"ת בנתינת טעמיהן:
א סָעִיף ה מומר שנתן הירושה כר פי' וכמו שקנסו אותו מליהנות בו כך קנסו אותו מליתן לאחרים כי הנאה יש לו בזה שיקויים מתנתו אבל בתו מצד ירושה היא באה ודע שבת"ה סימן שמ"ח האריך בענין ירושת מומר ומסיק דכמו שהפקיע את זכותו שאינו יורש לנפשו כך אין בו זכות להוריש לקרוביו אף שמת מורישו בחייו ע"ש ואין להקשות לפי דבריו למה זכתה כאן הבת בירושת מוריש המומר דשאני בתו דאף שמחשבינן להמומר כאיל מת ולא זכה מעולם בירושה הלא המת יורש את אביו בקבר להנחיל לבניו משא"כ שם בתשובה דמיירי דקרובי המומר מצד אב היו רוצים לזכות בירושה שהיה לו לירש את אמו ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לקרוביו מאביו אלא קרובי אמו הקרוב קרוב יותר יורש כמ"ש בסימן ר"ף וה"נ במומר ולא זכה בהירושה בחייו וק"ל. והקשה עוד שם לפי דבריו דאין כח במומר להוריש את קרוביו מאביו מ"ש מבעל דירית לאשתו המומרת אפילו מת מורישה לאחר שהמירה וכתב די"ל דשאני בעל בנכסי אשתו דאפילו בחייה זכייה טובה אית לה בגווייהו כדמסיק בפ' החולץ ובפ' הכותב דלאביי ידו כידה ולרבא ידו עדיפא וא"כ מיד כשמת מורישה של המומרת נפלה הירושה לקמיה דבעל טפי מלקמה די"ל דקיי"ל כרבא דידו עדיפא מידה משא"כ באח או שאר קרוב שאין לו צד זכייה בנכסי אחיו או קרוביו בחייו. וכתב עוד שם ז"ל ואי קשיא לן בההוא דתשובת רש"י דנפקד מן המומר ושלח יד לזכות בו א"כ אמאי כתבו הרמב"ם ואשר"י דבניו יורשים מה שהיה ראוי הוא לירש נימא הואיל ומן הדין ירושה לקמיה דמומר נפלה אלא דקנסינן ליה אבל ממון של מורישו דמומר שהם כשרים לא הפקירו אלא שקנסו המומר וסלקוהו מאותה ירושה כאלו אינו ראוי לירש וממילא יירשו שאר קרוביה וק"ל ע"כ. ועוד הקשה שם על הא [דכתב] הרא"ש טוב ליתנו ביד ב"ד שאם ישוב תנתן לו וז"ל אע"ג דכתב בתשובתו בטור ח"מ דכיון שאינו יורשו מיד כשמת אבי המומר זכתה בת המומר בנכסי אבי אביה ולא היה למומר זכייה מעולם כו' י"ל דההוא ענין הוה בענין זה דההוא מומר לא הו"ל צד הרהור תשובה כו' עיין בב"י שהביאו הנה תירוצו דחוק מאוד ולא ידעתי מאי קשה ליה דודאי הב"ד מחזיקין הנכסים אצלם ואם יחזור בתשובה יתנום לו אך שכל זמן שלא חזר אין לו בו זכייה כלל לענין שאין יכול ליתנו לאחרים במתנה ולא כתב בתשובה שיתנוהו לבתו אלא בנדון ההוא שלא היה חפץ בהירושה אלא ליתנהו לאמו ובזה כתבו שבת קרובה אחריו יותר בנכסי אבי אביה מכל שאר קרובים וק"ל ובזה מיושב ג"כ הגהות מור"ם בסימן זה שכתב ז"ל ואפילו נתן המומר כו' דמיד נפלו קמיה יורשיו כו' וי"א שמניחין הירושה בב"ד ואם יחזור נותנין לו הרי לך שכתב שנותנין לו למומר אם יחזור ואעפ"כ כתב שאין לו זכייה בהן ושמיד נפלו קמיה יורשיו אלא ודאי כדפרישית וק"ל. ומ"ש שם מור"ם שי"א שמניחין אותו כו' אף על פי שהכל דעת הרא"ש ל' י"א קאי אמ"ש שם המחבר לפני זה דברי הרמב"ם וק"ל. ומה שהביא ב"י בס"א מחודשים בשם אבי"ה דבעל יורש אשתו המומרת אפילו מת מורישה אחר שהמירה ואח"כ כתב מה שהשיב אבי"ה כו' ז"ל כיון שהיתה ישראלית בשעת מיתת אביה כו' משמע הא מת לאחר שהבירה לא היינו נותנים לה משום דשם היתה אחותה ישראלית ואמה נתנה לאותו בת הכל במתנה לכן צריכין שהיתה באותה שעה ישראלית שאז זכתה מיד בחלקה ואע"ג דמיירי כשלא נשבעה האלמנה על כתובתה וא"כ אין בידה כח ליתנה כולו ליד האחר מ"מ כיון שהיה לה כתובתה עליו אלא שחכמים אמרו שכל זמן שלא נשבעה הרי הנכסים בחזקת בעלה ואפשר דבמקום מומרת ובעלה שיעמוד במקומה לא תקנוה וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.