א הלכות חוכר ומקבל החוכר שדה מחבירו ליתן לו ממנו דבר קצוב מן הפירו' לשנה דינו כאילו שכרה ממנו במעות קצובים בכל שנה ואין ביניהם אלא השם שזה נקרא שוכר וזה נקרא חוכר:
ב וקבלנות הוא שמקבל שדה לעבודה והוא יתן לבעל השדה חלק ידוע מהיוצא השדה כפי מה שיתנו וזה דינו חלוק מהשוכר במקצת דברים:
ג ובין בחוכר ובין במקבל אע"פ שכבר התנו ביניהם לקבל את השדה אין כותבין שטר על זה אלא מדעת שניהם שכל זמן שלא כתבו יכולין שניהם לחזור בהם ומשכתבו אינן יכולים לחזור בהם ואם התנו שישלם לו כלום משכתבו קנו והוה ליה כמלוה בשטר:
ד והמקבל נותן השכר אפילו אם הובירה ודינו של מקבל שיתן בעל השדה עיקר הדברים הצריכים לעבודת קרקע כמו הקרדום שחופרים בו והכלים שמוציאין בו העפר והדלי והכד שדולין בו והדברים שאינן מעיקר העבודה אלא להקל מעבודתו כגון היאורים שעושין להמשיך בהן המים על פני השדה על המקבל לעשותן וכל דבר שאין השדה נשמר זולתו כגון הסייג והחפירה שסביב השדה הוא על בעל השדה וכל דבר שהוא כדי לעשות שמירה מעולה על המקבל הוא וכתב הרמ"ה דה"ה נמי בחכירות וי"א דבחוכר אין על בעל השדה לתקן כלום והכי מסתברא:
ה ובין בחוכר ובין במקבל במקום שנהגו לקצור התבואה אינו רשאי לעקור לעקור אינו רשאי לקצור ואיזה מהם שבא לשנות חבירו מעכב עליו ובמקום שנהגו לחרוש אחר הקצירה צריך לחרוש אפי' אין מנהג לנכש עשבים הרעים והוא ניכש והרמ"ה ז"ל כתב שאם פירש בשעת הניכוש שעושה זה כדי שלא יחרוש ושתיק בעל השדה גלי דעתיה דניחא ליה ואם נוהגים לנכש והוא אינו רוצה אין שומעין לו אפי' אם ירצה לחרוש אחר הקציר כדי לעקור העשבים ואם נוהגים שהחוכר שדה סתם נוטל חלקו באילנות שבו יש לו חלק בהם אפילו אם הוסיף בעל השדה בחלק החוכר ואינו יכול לומר הוספתי לך בחלקך כדי שלא תקח חלק באילנות ואם נהגו שלא ליטול חלק באילנות אז הן של בעל השדה ואפילו אם הוסיף בחלק של בעל השדה:
א סָעִיף א (ב) החוכר שדה מחבירו ליתן לו ממנו דבר קצוב מן הפירות לשנה דינו כאילו שכרו ממנו במעות קצובים בכל שנה ואין ביניהם אלא השם וכו' וקבלנות הוא שמקבל שדה לעבדה והוא יתן לבעל השדה חלק ידוע מהיוצא השדה כפי מה שיתנו ברייתא במסכת דמאי כתבה הרי"ף בפ' המקבל: ומה שאמר וזהו דינו חלוק מהשוכר במקצת דברים מתבאר והולך בסימנים הבאים:
ב סָעִיף ג ומה שאמר ובין בחוכר ובין במקבל אע"פ שכבר התנו ביניהם לקבל את השדה אין כותבין שטר זה על זה אנא מדעת שניהם משנה בפרק גט פשוט (בבא בתרא קסז:) אין כותבין שטר אריסות אלא מדעת שניהם:ומ"ש שכל שלא כתבו יכולים שניהם לחזור בהם ומשכתבו אינם יכולים לחזור בהם ואם התנו שישלם לו כלום משכתבו קנו והו"ל כמלוה בשטר:
ג סָעִיף ד ומה שאמר והמקבל נותן את השכר אפי' אם הובירה אהא דתנן אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם מסיים בה והמקבל נותן את השכר ובגמ' (קסח.) פשיטא לא צריכא בבורה ופר"ש שצריך להובירה שנה או שנתיים ואין ריוח עתה למקבל: ודינו של מקבל שיתן בעל השדה עיקר הדברים הצריכים לעבודת בעל הקרק' כמו הקרדום שחופרין בו וכו' והדברים שאינם מעיקר העבודה אלא להקל מעבודתו כגון היאורים וכו' וכל דבר שאין השדה נשמר זולתו וכו' הוא על בעל השדה וכל דבר שהוא כדי לעשות שמירה מעולה על המקבל הוא מימרא דרב יוסף בר"פ המקבל (בבא מציעא קג:) ופרש"י דטעמא דנטירותא יתירתא היא על האריס מפני שאינו עושה אלא להקל מעליו שלא יצטרך לטרוח כלל בשמירתה:ומ"ש בשם הרמ"ה ז"ל דה"ה נמי (ב"ה) כ"כ ג"כ ברמב"ם בפ"ח משכירות: בחכירות נראה שטעמו משום דכיון דחוכר נמי אינו משלם אלא מפירות השדה כמו שיתבאר הרי הוא כמקבל לענין זה:ומ"ש שי"א דבחוכר אין על בעל השדה לתקן כלום טעמם משום דכיון דדבר קצוב נותן לו בין יוציא השדה רב או מעט הו"ל כשוכר שאין לבעל השדה עסק בצרכי השדה וכתב רבינו דהכי מסתבר:
ד סָעִיף ה ובין בחוכר וביין במקבל במקום שנהגו לקצור התבואה אינו רשאי לעקור לעקור אינו רשאי לקצור ואיזה מהם שבא לשנות חבירו מעכב עליו משנה וברייתא ריש פרק המקבל שם: ומה שכתב ובמקום שנהגו לחרוש אחר הקצירה צריך לחרוש אפילו אין מנהג לנכש עשבים והוא ניכש שם במשנה מקום שנהגו לחרוש אחריו יחרוש פרש"י לחרוש. אחר הקצירה או העקירה כדי להפוך שרשים של עשבים רעים שבו וימותו ולא יחזרו ויצמחו לכשתזרע ובגמרא פשיטא לא צריכא באתרא דלא מנכשי ואזיל איהו ונכיש מהו דתימא אמר ליה האי דנכישנא אדעתא דלא כריבנא לה קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי ליה ופרש"י ואזיל איהו ונכיש. בעוד שהתבואה מחוברת ועקר ממנה עשבים רעים אלא שלאחר מכאן חזרו וגדלו בהן קצת מהן:ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה שאם פירש בשעת הניכוש שעושה זה כדי שלא יחרוש ושתיק בעל השדה גלי דעתיה דניחא ליה ק"ל מאי אתא הרמ"ה לאשמועינן תלמוד ערוך הוא דקאמר קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי ליה משמע בהדיא דכל היכא דפירש א"צ לחרוש וי"ל דהו"א דהא דמהני בשפירשו לו דוקא כשהלה הודה לדבריו אבל אם שתק לא קמ"ל הרמ"ה דאפי' שתק נמי כהודה דמי ויש לתמוה על רבי' שכתב והרמ"ה כתב דמשמע דלאיפלוגי אתי וכיון דלא לאיפלוגי אתי הו"ל לכתוב וכתב הרמ"ה: ואם נוהגים לנכש והוא אינו רוצה אין שומעין לו אפילו אם ירצה לחרוש אחר הקציר כדי לעקור העשבים: ואם נוהגים שהחוכר שדה סתם נוטל חלקו באילנות שבו יש לו חלק בהם אפילו אם הוסיף בעל השדה בחלק החוכר וכו' ואם נהגו שלא ליטול חלק באילנות אז הן של בעל השדה ואפילו אם הוסיף בחלק של בעל השדה שם ת"ר מקום שנהגו להשכיר אילנות ע"ג קרקע משכירין מקום שנהגו שלא להשכיר אין משכירין מקום שנהגו להשכיר משכירין פשיטא לא צריכא דכ"ע יהבי תילתא ואזל איהו ויהביה בריבעא מהו דתימא דא"ל האי דבצרי לך אדעתא דלא יהיבנא לך באילנות קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי ליה מקום שנהגו שלא להשכיר אין משכירין פשיטא לא צריכא דכ"ע מקבלי בריבעא ואזיל איהו וקבלה בתילתא מ"ד א"ל האי דטפאי לך אדעתא דיהבת לי באילנות קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי ליה וכתב ה"ה בפ"ח מהל' שכירות אצל דין המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות כתב הראב"ד אפי' במקום שנהגו להשכיר אילן אגב קרקע הני מילי בפירות אבל אם מת האילן וקצצוהו אין לו בקורה כלום ואפי' קצצוהו לעצים עכ"ל:
א סָעִיף א החוכר שדה מחבירו וכו'. כ"כ הרמב"ם ברפ"ח משכירות וכתב ה"ה זה מפורש בברייתא במסכת דמאי מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות והחוכר בפירות:
ב סָעִיף ד ומ"ש והדלי והכד שדולין בו כ"כ הרמב"ם והדלי והכד וכיוצא בהן שדולין בהם המים וכתב כן משום דאיתא בר"פ המקבל במימרא דרב יוסף ודוולא וזרנוקא ופי' רש"י ודוולא דלי להשקות שדה וזרנוקא נוד למלאות במקום שנוהגים לדלות בנודות עכ"ל אלמא דהכל לפי מנהג המקום ולפעד"נ דטעות נפל בספרי רמב"ם ורבינו וצ"ל והדלי והנוד והסופר כתב כד במקום נוד כי פי' זרנוקא בכל מקום אינו אלא נוד: וכתב הרמ"ה דה"ה נמי בחכירות. נראה דטעמו דכיון דאמר רב פפא הני תרתי מתניתא קמייתא משכחת לה בין בחכרנותא בין בקבלנותא א"כ כל דקבע לה תלמודא אהני תרתי מתניתא קמייתא איתיה נמי בין בחכירות בין בקבלנות דאל"כ הו"ל לקבעה אמתניתא דאיירי בקבלנות ולא בחכירות וא"כ הך מימרא דרב יוסף דכל מה שהוא מעיקר עבודה דבעה"ב וכו' נמי מיירי בחכירות ואע"ג דהא דתנן בקמייתא דין חולקין אינו אלא בקבלנות כדפי' רש"י ותו' מ"מ עיקר מילתא דהיינו רישא מיירי בין בחכירות בין בקבלנות כדכתבו התוס' אבל דעת י"א ורבי' כיון דקבעה תלמודא הך מימרא דרב יוסף אפיסקא דכשם שחולקים בתבואה וכו' דלא איירי אלא בקבלנות א"כ משמע דמימרא דרב יוסף נמי דוקא בקבלנות:
ג סָעִיף ה ובין בחוכר ובין במקבל במקום שנהגו לקצור וכו'. משנה ראשונה ובבריית' ר"פ המקבל ובגמ' קאמר ר"פ דהך מתני' בין בחוכר בין במקבל תני לה וקאמר טעמא גבי בעה"ב דאיכא דניחא ליה בעקירה שתהא קרקעו נקייה שאינה צריכ' לזבל ואיכא דניחא לי' בקצירה שישאר הקש בקרקע ונעשה זבל לשנה הבאה וכן באריס איכא דניחא ליה בקצירה דליכא בה טורחא כמו בעקירה ואיכא דניחא ליה בעקירה לפי שצריך תבן לבהמותיו ואין רצונו שישאר בקרקע כלום: ובמקום שנהגו לחרוש וכו'. פי' החרישה הוא לעקור שרשים של עשבים הרעי' וכשהוא מנכש ועוקר עשבים הרעים בעוד שהתבוא' היתה מחוברת בקרקע שוב אין צורך כ"כ בחרישה אחר הקצירה: והרמ"ה כתב שאם פי' וכו'. וקשה למה כתבו רבינו ע"ש הרמ"ה הלא תלמוד ערוך הוא דקאמר התם אמתני' דתנן לחרוש אחריה יחרוש אחריה פשיטא ל"צ באתרא דלא מנכשי ואזיל איהו ונכיש מה"ד א"ל האי דנכישנא אדעתא דלא כריבנא לה קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי ליה ותירץ ב"י דהרמ"ה קמ"ל דאפי' לא הודה לדבריו אלא שתק כהודה דמי ומ"מ לא יתיישב דהו"ל לרבינו לכתוב תחלה בסתם דכשפירש דמנכש כדי שלא יחרוש אין חייב לחרוש ואח"כ יאמר וכתב הרמ"ה ואפי' שתק בעל השדה גלי אדעתיה דניחא ליה ולפעד"נ דרבינו היה מסופק בפירושא דלישנא דתלמודא דקאמר קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי ליה אי ר"ל דהו"ל לפרושי ליה בשעה שקיבל השדה ממנו בקבלנות או שמא אפילו קיבלו בסתם כשמפרש בשעה שמנכש סגי ולכן הביא דברי הרמ"ה דמשמע להדיא מדבריו דבמפרש בשעת ניכוש סגי וא"צ שיפרש דוקא בשעה שקיבל ממנו השדה: ואם נוהגים שהחוכר שדה סתם נוטל חלקו באילנות וכו'. גם כאן קאמר תלמוד' קמ"ל דאיבעיא ליה לפרושי ליה ולפי דעת [הרמ"ה] דבסמוך אם פירש עכשיו ושתק בעל השדה גלי אדעתיה דניחא ליה ואפי' לא פירש כך בשעת קבלנות:
א סָעִיף א החוכר שדה מחבירו כו' הוא מירושלמי דדמאי יכתבו הרי"ף בפ' המקבל ע"ש: ליתן דבר קצוב מן הפירות בסי' שכ"ג מבואר דכל חוכר אינו נותן אלא מהפירות הגדולים בתוך השדה ואם רעים הם או התליעו או החמיצו א"צ ליתן לו פירות טובים לכך דקדק רבינו וכתב מן הפירות ר"ל מן הפירות הגדלים בתוך שדה זו ואפ"ה כ"ר דאין חילוק בין חוכר לשוכר ושניהם שוים בזה דאם אכלה חגב או נשדפו או שאר מיני הפסד שעלו בם בפירות השדה ששכר ולא נהנה ממנו כלל אפ"ה חייב ליתן שכירותו במעות או בפירות לקנות מהשוק אם לא שהיתה מכת מדינה דאז בשניהן מנכה לו לפי ערך ההפסד וכמו שיתבאר כל זה בסמוך בסימן זה ובסי' שכ"ב ושכ"ג ושכ"ח ע"ש:
ב סָעִיף ב וקבלנות הוא כו' שם: חלק ידוע מהיוצא כו' פי' ד"מ רביעית או שליש ואם יהיו פירות בשדה הרבה יהיה חלק שלו ג"כ הרבה ואם יהיו מועטים גם חלקו יהיה מועט והא דכ"ר כאן דקבלנות הוא המקבל השדה הוא נותן לבעל השדה חלק ידוע ובר"ס שכ"א כ"ר ז"ל מנכה לו שאם קבלה ממנו ברביעית עתה שיבש הנהר צריך להוסיף לו בחלקו דמשמע דבעל השדה נותן להמקבל חלק מהיוצא מהשדה וי"ל דל"ד קאמר שם א"נ כאן איירי רבינו כשהמקבל נותן הזרע ובסי' שכ"א איירי כשהבעל הבית נותן הזרע וכעין שכתבתי בדרישה בשם התוס' בר"ס זה באריס ע"ש: ומ"ש וזה דינו חלוק מהשוכר כו' היינו במה שיתבאר בסימנים הבאים:
ג סָעִיף ג ובין בחוכר כו' כן הוא לישנא דמשנה בב"ב דף קס"ז ע"ב' אין כותבין שטר אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהן והמקבל נותן שכר: ומ"ש ומשכתבו אין יכולין לחזור בהן גם לקמן בסי' של"ג כ"ר בקבלן וה"ה חוכר דאין לו דין פועל שחוזר בחצי יום והא דכ"ר בסימן קע"ו סכ"ח דהמקבל עיסקא מחבירו לזמן יש לו דין פועל שחוזר אפילו בחצי יום י"ל דשאני קבלן דהכא מיירי דקיבל עליו לעשות מלאכה פ' או לחרוש ולזרוע שדה פ' דעושה מלאכתו באיזה לילה או יום שירצה ונפטר (מש"ה נותן) [מהנותן] ואין שם עבד עליו משא"כ בקבלן דהתם מיירי דקיבל עיסקא דאינו בן חורין ממנו כל זמן העסק ומיד שקיבל הסחורה זו צריך לקנות אחרת ולמכרה והו"ל עליו שם עבד וק"ל: ואם התנו כו' נלע"ד דה"פ אם התנו ביחד דרך חכירות והיינו שהן יגדלו פירות בשדה הן לא יגדלו לעולם יהיה מחוייב לתת לו י' קבין חיטין או כך וכך מעות דבר קצוב שם תשלומין עליו והוה גביה כחוב גמור ומשכתבו הוה כמלוה בשטר לטרוף ממשעבדי ומש"ה אסור לכתוב אם לא מדעת שניהם (וע"ד שנתבאר לעיל סימן ל"ט) זולת טעם הראשון לאפוקי אם התנו יחד שממה שתוציא השדה יהיה לך כך וכך דהיינו אריס ומקבל שבזה לא שייך לומר שהתנה שישלם לו כלום שאין זה תשלומין אלא חלק מהיוצא מן השדה ומש"ה אף אם יכתבו לא שייך מלוה בשטר דהא אין כאן דבר ברור ואין כאן טריפה ממשעבדי כמו שאמרו שאין גובין למזון האשה והבנות [אלא] מנכסים בנ"ח אלא שגם באלו לא יכתבו אלא מדעת שניהן מטעם ראשון דכל זמן שלא נכתבו יכולין לחזור מן השכורות או החכירות או הקבלנות גם י"ל (לי) שלא בא כאן ליתן טעם על שלא יכתבו אלא ענין אחר בפני עצמו הוא לומר שזה שהתנה לשלם לו כנ"ל ונותן השטר ע"ז הו"ל כמלוה בשטר לטרוף ממשועבדים והא דכתב ואם התנה שישלם מילתא בטעמא קאמר דמש"ה הוא מלוה בשטר אלא שלשון כלום לא הול"ל שוב מצאתי בשני ספרים ישינים של קלף שלא כתוב בהן תיבת כלום אבל א"ל שכוונת רבינו הוא שהתנה שהבע"ה ישלם להמקבל שכר טרחו דמזה לא איירי רבינו והו"ל לפרש גם בש"ע בהגהות מור"ם משמע כמ"ש ראשונה ע"ש ודוק:
ד סָעִיף ד והמקבל נותן השכר פי' שכר הכתיבה לסופר ג"ז משנה שם ובגמרא פריך פשיטא ומשני ל"צ בבורה ופירש"י שצריך להובירה שנה או שנתיים לטובת הקרקע ואין ריוח עתה למקבל וזהו שכ"ר ואפילו אם הובירה וכתב דין זה במקבל וכ"ש בחוכר דצריך ליתן הוא השכר וכדין לוקח שנתבאר בר"ס רל"ה ע"ש: ודינו של המקבל כו' עד וכתב הרמ"ה מימרא דרב יוסף דף ק"ג ע"ב: ומ"ש והדלי והכד שתולין בו ז"ל הגמרא שם כו' [עי' ב"ח שהביאו עם פירש"י] ונראה שכן הוא כוונת רבינו במ"ש והדלי והכד בכ"ף וכן הוא בס"י ונקט כד במקום זרונקי הנזכר בגמרא ולא כספרים שנזכר בהן הבד בבי"ת ונדפס בצדו פי' מוט דמאי פסקא שדולין בדלי ע"י מוט מבור עמוק וגם מדכמב שדולין בו בשלמא אי גרסינן כד בכ"ף קאי בו אנוד ואדלי על כל אחד בפני עצמו אבל אי גרסינן בד בבי"ת הול"ל שדולין בהן פי' בדלי שעם הבד וק"ל: הסייג והחפירה כו' ע"ל סי' רי"ח סעיף י"ח שם כתוב היו נוהגין לעשות חוץ לגדר חריץ רחב שלשה טפחים וחוץ לאותו חריץ חריץ אחר רחב ששה טפחים ומניחין בין שני החריצין מקום טפח וכל זה כדי שלא תקפוץ הנמייה עכ"ל והוא מהגמרא ע"ש בדרישה: שמירה מעולה על המקבל כו' מפני שאינו עושה אלא להקל מעליו שלא יצטרך לטרוח כלל בשמירה רש"י: וכתב הרמ"ה דהה"נ בחכירות כו' עי' בב"י טעם דהרמ"ה וטעמייהו די"א:
ה סָעִיף ה ובין בחוכר כו' עד סוף הסי' משנה וברייתא וגמרא ר"פ המקבל הוא: אינו רשאי לעקור פי' לעקור עם השורש לפי שלפעמים ניחא ליה לבע"ב שתשאר השורש במקום זבל ופעמים ניחא ליה דתיעקרא ארעא וכן המקבל פעמים צריך קש ליתן לבהמותיו לכך נוטלו עם השורש ולפעמים חש על הטירחא דקל יותר לקצור מלעקור גמרא ריש המקבל: לחרוש אחר הקצירה פי' כדי לעקור ולהפוך שרשי עשבים רעים שבו שלא יחזרו ויצמחו לכשיזרעם רש"י: אפילו אין מנהג כו' ז"ל הגמרא שם לחרוש אחריה יחרוש פשיטא לא צריכא באתרי דלא מנכשי ואזיל איהו וניכש מהו דתימא א"ל האי דנכשיה אדעתא דלא כריבנא לה קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי ליה עד כאן לשון הגמרא ומשמעות הגמרא במ"ש דהו"ל לפרושי ר"ל דהול"ל כן בשעת השכירות שאם ינכש אז אין יתחייב לחרוש ואז מהני אפילו שתיק המשכיר דכל תנאי שבשעת השכירות קיים דאם לא היה מסכים תחלה המשכיר לא הו"ל למשתק אבל אי לא אמר כן בפירוש בשעת השכירות תו לא מהני אמירתו דשוכר אם לא שיתרצה המשכיר בפירוש אבל הרמ"ה ס"ל דאפילו אמר אח"כ בשעת הניכוש והמשכיר שתיק דמהני ומש"ה כ"ר והרמ"ה כתב בל' פלוגתא משום דמשמעות לשון הגמרא לא משמע כן לרבינו ועד"ר: ואם נוהגין לנכש כו' הטעם דזרע עשבים הרעים שיפול מהן לארץ יצמחו אח"כ ולא תיהני לזה חרישה הבאה אח"כ רש"י: נוטל חלקו באילנות שבו פי' בפירות אילני אותו שדה אע"פ שלא טרח בהו שא"צ עבודה: אם הוסיף כו' בחלק החוכר ז"ל הגמרא ל"צ דכ"ע יהבי בתילתא ואזיל איהו ויהבי' בריבעא מ"ד כו' ודברי רבינו הם פירש"י שם: ואינו יכול לומר כו' דאיבעי ליה לפרושי: ואפילו אם הוסיף בחלק של בע"ה פי' כגון דכ"ע יהבי לבע"ה ריבעא והוא יהיב ליה תילתא:
א סָעִיף ב בקבלנות הוא שמקבל שדה כו' תוס' בב"מ דף ק"ג כתבו ז"ל תימה דהכא משמע איפכא שהאריס נוטל פחות וי"ל דהכא מיירי שהאריס נותן זרע ובכל דוכתי מיירי שבע"ה נותן זדע או בפרדסים דא"צ זרע דאיכא אתרא דנהיגי הכי ואיכא אתרא דנהיגי הכי כדאמרינן בס"פ א"נ עכ"ל:
ב סָעִיף ה והרמ"ה כתב כו' ז"ל ב"י קשה לי מה אתא כו' [עיין בב"ח שהביאו] ולפי מ"ש בפרישה לק"מ וגם נ"ל מוכרח לפרש כן דאל"כ קשה למה השמיט רבינו בראשונה תלמוד ערוך המוזכר שם דאם פי' מהני וא"צ לחרוש והו"ל למכתב תחלה לשון הגמרא דאם פי' א"צ לחרוש ולכתוב עליו דברי הרמ"ה שחידש שאפילו הלה שותק מהני ועוד ל"ל לכתוב בדברי הרמ"ה שאם פירש בשעת הניכוש הלא עיקר חידוש להב"י בהרמ"ה אינו אלא שאפילו הלה שותק ובודאי דהתנאי והפרישה היה בשעת הניכוש ולפי מ"ש א"ש הכל דרבינו סבירא ליה פשיטות דהגמרא דמ"ש קמ"ל דאיבעי לפרושי ר"ל דהו"ל להתנות כן בתחלת הקבלה והחכירות ומש"ה קאמר סתם דהו"ל לפרושי ולא קאמר להתנות דסתם תנאי משמע שצריכים להסכום שניהם על ככה בפירוש וזה א"צ כשמתנה בתחלת הקבלה והחכירות וכמ"ש בסי' כ"ט וע' ור"ז ומש"ה לא כ"ר לשון הגמרא דאם פירש בשעת הקבלה דמהני זהו פשיטא דכבר כתב בסי' שט"ו דכל תנאי שבשכירות קיים ואין צריך קנין ע"ז וגם פשיטא הוא דאם מתנה בשעת קבלה דאפילו הלה שתיק דמהני דזה כבר נתבאר בסימנים הנ"ל והגמרא לא לשום לימוד לחדש דין זה כתבו אלא ליתן טעם למה לא מהני ניכוש וקאמר דה"ט כיון דלא פי' כן ר"ל בשעת הקבלה והשתא א"ש דמסיק וכתב ע"ז והרמ"ה כתב בל' פלוגתא וגם כתב שאם פירש בשעת הניכוש שזהו עיקר חידושו דהרמ"ה ועוד שאח"כ מסיק הגמרא וקאמר ז"ל מקום שנהגו להשכיר אילנות ע"ג קרקע משכירין פשיטא ל"צ דכ"ע יהבי בתילתא ואזיל הוא ויהיב בריבעא מהו דתימא דא"כ מאי דבצרי לך אדעתא דלא יהבית לך באילנות קמ"ל דאיבעי לפרושי מקום שנהגו שלא להשכיר אין משכירין פשיטא לא צריכא כו' עד קמ"ל דהו"ל לפרושי עכ"ל ורבינו כתב זא"ז ולא כתב ג"כ דין דאם פירשו דמהני משום דאיבעי לפרושי דהתם ודאי ר"ל בשעת הקבלה והיינו יהיב ליה בריבעא דקאמר ר"ל דהתנה עמו כן והוא פשוט לרבינו וכנ"ל ודומיא דהכי סבירא ליה לרבינו פי' דאיבעא ליה לפרושי הנזכר ברישא והא דהרמ"ה סבירא ליה דמהני פירושו של זה ושתק הלה ואפילו לא התנו כן מתחלה היינו דוקא בענין זה דאפשר לומר דניחא ליה בניכוש כמו בחכירה או עדיפא בעיניו מחרישה אבל בשאר תנאים דאית ליה רווחא להאי ופסידא ברור להאי מודה הרמ"ה דלא מהני בשתיקותו של זה וראיה לוה שהרי בסי' כ"ב כתב הרמ"ה גופא דאם מתנה אחר הלואה צריך קנין אע"פ שיש לחלק בין דא לדא מ"מ ראיה לדבר מיהא איכא דשתיקה גרידא אינו מהני ועוד דא"כ הו"ל לרבינו לכתוב פלוגתא מהרמ"ה על הרא"ש לעיל סי' ע' ור"ז ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.