א הלכות גניבה אסור לגנוב אפילו כל שהוא אפי' דרך שחוק ואפי' ע"מ להחזיר או ע"מ לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך וכל הגונב אפי' ש"פ עובר על לאו דלא תגנובו וחייב לשלם:
ב אחד הגונב מישראל בין קטן בין גדול ואחד הגונב מעובד כו"ם שגניבתו אסור:
ג אבל טעותו של כותי היה מותר ובלבד שלא יודע לו דליכא חילול השם:
ד ואיזהו גנב כגון הלוקח בסתר ואפי' רואין אותו כיון שמטמין עצמו להסתיר דבריו נקרא גנב. וגזלן זה הלוקח בגלוי ובחזקה:
ה ומשעה שמשך הגניבה נעשה עליה גנב בד"א שמשכה חוץ מרשות הבעלים אבל כל זמן שהיא ברשות הבעלים אינו חייב עד שיגביהנה:
ו ואם הכניסה לרשותו אפי' לגגו חצירו וקרפיפו אם היא משתמרת חייב אע"פ שלא משכה ולא הגביהה ומה משלם הגנב כפל דכתיב אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו' שנים ישלם וכל דבר נתרבה לענין כפל ומוסף עליהם שור ושה שאם טבחם או מכרם משלם ד' תחת השה וה' תחת השור:
ז בד"א שבאו עדים שגנב וטבח ומכר אבל אם הודה מעצמו אינו משלם אלא הקרן דכתיב אשר ירשיעון אלהים ודרשינן פרט למרשיע את עצמו ואפילו מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ובלבד שמחייב עצמו בקרן כגון שהודה שגנב וטבח או מכר שנמצא שחייב עצמו בקרן ואח"כ באו עדים שגנב וטבח ומכר אבל אם אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב והודה שטבח ומכר ואח"כ באו עדים שטבח ומכר חייב ד' וה' ומיהו אין מודה בקנס פטור אלא דוקא בפני ב"ד ובמקום ב"ד אבל הודה בפני ב' או אפילו בפני ג' חוץ מבית דין אינו מועיל להפטר מקנס:
ח לפיכך האידנא שאין לנו בית דין הראויין לדון דיני קנסות אין מועיל שום הודאה ליפטר מקנס:
ט ואלו התשלומין בין קרן בין כפל אם יש לו מטלטלין גובין מהם ואם אין לו מטלטלין אלא מקרקעי יורדין להן וגובין מהעדית שלו כשאר נזקים ואם אין לו מקרקעי ולא מטלטלין בזמן שהיובל נוהג דבר תורה מוכר את עצמו ומשלם לזה את הקרן אבל בזמן הזה אינו נמכר שאין תורת עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:
י שאלה לגאון מי שנחשד בגניבה ואין עליו עדים ויש עליו עדים על גניבה אחרת קודם לכן מה דין יש עליו. תשובה כך ראינו שאין עליו לא דין ולא מלקות שלא צותה תורה מלקות אלא בשני עדים אלא גוזרין עליו בגזירה בס"ת ובשופרות וכן הלכתא:
יא שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן שאמר לשמעון הברחת ממוני השיבו שמעון ראית זה א"ל ראובן לא אלא כך אני סבור שוב בירר ראובן דבריו שאשתו לקחה חפצים מביתו השליכתם דרך חלון לחצר אחרת ושמעון סייע לאשתו להוליכן משום שהיא אחותו וכתבת שחייבת לשמעון שבועה שלא גנב מאומה ושאין בידו כלום מראובן. תשובה מן הדין לא היה לך לחייב לשמעון שבועה דכיון שא"ל ראובן לא ראיתי אבל אני סבור שגנבת הו"ל טענת שמא ואין נשבעין על טענת שמא אא"כ אמר ברי לי שמנה לי בידך או עבדי גנבת ואף על מה שסייע לאשת ראובן להוליך הבגדים אין לחייבו כי מיד שהגביהה החפצים ע"ד לגנבם קנאתם אפילו ברשות הבעלים וכיון שנתחייבה בהגבהתם תו לא מיחייב שמעון במה שסייע להוליכם והא דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה היינו דוקא כשהשני גזלם מהראשון דכיון שלא נתייאשו הבעלים הוה כאילו גזלן מהבעלים אבל הכא שלא בא לגנוב אלא לסייע לאחותו והיא כבר קנאתם בהגבהה לא מיחייב דגנב אין כאן שלא נתכוין לקנות בהגבהתו ועוד כיון שאין לראובן עדים שלקחה אשתו החפצים אם היתה אומרת ודאי לקחתי אבל היו שלי שהופקדו אצלי היתה נאמנת והיאך יתחייב במה שסייע לה להוליכם ואין לומר נהי שאין ראובן יכול להוציא מיד אשתו כיון שאין לו עדי גניבה מכל מקום שמעון שראה וידע שאחותם גנבתם מבעלה יש לו להחזיקה בתורת גזלנות שהרי החוטף חפץ מחבירו בפני עדים לאו כל כמיניה לומר אין חטפי ודידי חטפי הא ליתא שהרי טוען שמעון שבדין לקחה החפצים:
יב ועוד אני אומר אם ראה ראובן ששמעון נכנס לבית לוי וגנב חפץ א' ובא אותו חפץ ליד ראובן והחזירו לשמעון אין לוי יכול להוציאו ממנו בדין ולא דמי לשומר אבדה שצריך להשיבה ליד בעלים כיון ששמעון אומר שמן הדין נטלה מבית לוי מחמת תביעה שיש לו עליו ואם היה ראובן מחזירו ללוי יהיה שמעון עוין עליו כל ימיו ואם יתפוש שמעון משל ראובן לא היה מחזירו לו אין ראובן חייב להציל ממון לוי בממונו:
יג ששאלת ראובן תבע לשמעון שנכנס לחדרו וגנב ספריו והוציאן מרשותו והשיב שמעון אמת היה שהוצאתים אבל כך היה המעשה שבקשני קרובתי כלתך להוציאם כי לא יכלה שאתם ולא ידעתי של מי היו שלה או שלך וגם לא לקחתים ולא הגבהתים ממקומך אך היא הגביהתם ונתנתם לי וטרחתי בשבילה ונתתים לאביה. תשובה שמעון חייב להחזיר הספרים כי מה היה לו ליכנס לחדרו ולהוציא ספרים שלא מדעתו כי כל המונח בביתו של אדם הוא בחזקת שלו וגם ניכר הדבר שכיון לסייע לקרובתו לגזול חמיה ומה שטוען שהיא הגביהתם ונתנתם לו מ"מ הרי טוען שהיו כבדים ולא יכלה שאתם וכיון שלא יכלה להוציאם משם אם לא שסייעה הוה ליה כאילו הוציאם הוא ויגבה ראובן ממי שירצה מכלתו שהודתה לו שהם ברשותה ואם ירצה יגבה משמעון:
א סָעִיף א אסור לגנוב אפי' כל שהוא כ"כ הרמב"ם ז"ל בריש הלכות גניבה וכתב ה"ה מפורש פרק ד' מיתות (כז.) ודין פחות משוה פרועה בממון כדין חצי שיעור באיסורין: ומה שאמר ואפילו על מנת לשלם הכל אסור בריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא סא:) בברייתא יליף מקרא לא תגנובו על מנת לשלם תשלומי כפל ופרש"י ע"מ לשלם כפל שרוצה לההנותו ויודע בו שלא יקבל וקאמר תו בברייתא לא תגנוב על מנת למיקט ופרש"י למיקט. לצער ואיפשר שמ"ש רבינו על מנת להחזיר היינו ע"מ למיקט ומ"ש על מנת לשלם היינו לשלם תשלומי כפל: ומ"ש הכל אסור כדי שלא ירגיל עצמו בכך כ"כ הרמב"ם שם: ומ"ש וכל הגונב אפילו שוה פרוטה עובר על לאו דלא תגנובו וחייב לשלם כ"כ הרמב"ם בתחלת הלכות גניבה וכתב ה"ה דין שוה פרוטה נתבאר בהרבה מקומות מהם פרק ד' מיתות (סנהדרין נז.):
ב סָעִיף ב ומה שאמר אחד הגונב מישראל בין קטן בין גדול כ"כ הרמב"ם ז"ל שם: ומה שאמר ואחד הגונב מעובד כו"ם שגניבתו אסור כ"כ הרמב"ם ז"ל וכתב הה"מ בפ' הגוזל ומאכיל (בבא קמא קיג.) דגזל העכו"ם אסור וה"ה לגניבה ואיתא בשאר דוכתי עכ"ל:
ג סָעִיף ג ומה שאמר אבל טעותו של כותי היה מותר ובלבד שלא יודע לו דליכא חילול השם בפ' הגוזל ומאכיל (שם.):
ד סָעִיף ד ואיזהו גנב כגון הלוקח בסתר ואפילו רואין אותו כיון שמטמין עצמו להסתיר דבריו נקרא גנב וגזלן זה הלוקח בגלוי ובחזקה בפרק מרובה (בבא קמא עט:) אמר רבי אלעזר ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' וכיון דראוהו גזלן הוא כיון דקא מטמר מינייהו גנב הוא ואלא גזלן ה"ד א"ר אבהו כגון בניהו בן יהוידע שנאמר ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו ורבי יוחנן אמר כגון בעלי שכם. וז"ל הרמב"ם בתחלת הלכות גניבה איזהו גנב זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעים כגון הפושט ידו לתוך כיס חבירו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין וכן כל כיוצא בזה אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד אין זה גנב אלא גזלן לפיכך לסטים מזויין שגנב אינו גזלן אלא גנב אף ע"פ שהבעלים יודעים בשעה שגנב והראב"ד השיגו וה"ה הליץ בעדו:
ה סָעִיף ה ומשעה שמשך הגניבה נעשה עליה גנב בד"א שמשכה חוץ מרשות הבעלים אבל כל זמן שהיא ברשות הבעלים אינו חייב עד שיגביהנה משנה בפרק מרובה (שם) היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים ומת חייב ופרש"י הגביהו אפי' ברשות בעלים שהרי הגבהה קונה בכל מקום:
ו סָעִיף ו ומ"ש ואם הכניסו לרשותו אפי' לגגו חצרו וקרפיפו אם היא משתמרת חייב וכולי דכתיב אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו' שנים ישלם בפ"ק דמציעא (י.) תניא בידו אין לי אלא ידו גגו חצירו קרפיפו מנין ת"ל המצא תמצא מכל מקום:ומ"ש אם היא משתמרת נתבאר לעיל סי' רס"ח סעיף ו': כתב המרדכי פ"ק דמציעא אם אמר לחבירו קח לי שור מבית פלוני שהוא שלי ונמצא שלא היה שלו אלא לגנוב נתכוין נתחייב שולחו באחריות השור במשיכת השליח: ומה שאמר וכל דבר נתרבה לענין כפל בריש פרק מרובה מייתי לה מקראי ומיהו עבדים ושטרות וקרקעות והקדשות אין להם תשלומי כפל כדתנן בפרק הזהב (בבא מציעא נז:) ובפרק שבועת הדיינים (שבועות מג:): מה שאמר ומוסף עליהם שור ושה שאם טבחם או מכרם משלם ד' תחת השה וה' תחת השור מפורש בתורה (שמות כ״א:ל״ז) כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו וגו':
ז סָעִיף ז ומה שאמר בד"א שבאו עדים שגנב וטבח ומכר אבל אם הודה מעצמו אינו משלם אלא הקרן וכו' בפרק מרובה (בבא קמא עה.) ואיתיה נמי במשנה פרק בתרא דשבועות (מט.): ומה שאמר ואפי' מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ובלבד שמחייב עצמו בקרן וכו' בפ' מרובה שם איתמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים רב אמר פטור ושמואל אמר חייב אמר רב המנונא מסתבר מילתיה דרב באומר גנבתי ובאו עדים שגנב שהרי חייב עצמו בקרן אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום איתמר נמי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן גנבתי ובאו עדים שגנב פטור שהרי חייב עצמו בקרן אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום וכתבו הרי"ף והרא"ש וכן הלכתא וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות גניבה ופרש"י באומר גנבתי. דחייב עצמו לשלם קרן מיהא בהודאה הילכך הודאה גמורה היא ופטור מכפל ומד' וה' שהרי פטר עצמו מכלום ובהודאה דטביחה לא היה מחייב עצמו בכלום שהיה יודע שהמודה בקנס פטור הילכך לאו הודאה היא ומשלם אם באו עדים ולא אמרינן מודה ובאו עדים פטור אלא היכא דאיכא קרן וקנס דאיחייב ליה ממונא בהודאתו ומתכוין להחזיר ממון עכ"ל:ומ"ש ומיהו אין מודה בקנס פטור אלא דוקא בפני ב"ד ובמקום ב"ד אבל הודה בפני ב' או אפי' בפני ג' חוץ מב"ד אינו מועיל להפטר מקנס בפרק מרובה (בבא קמא עד:)מתיב למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ממתני' מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה מצאו לר' יהושע א"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות שסימיתי את עינו אמר ליה אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים כלומר ועל פי עצמך לא תשלם קנס הא יש לו עדים חייב וש"מ מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב שאני ר"ג דלא בפני ב"ד אודי והא רבי יהושע אב ב"ד הוה שלא בב"ד הוה קאי ופרש"י שלא בב"ד הוה. לא היו ב"ד יושבים ולא מקום ישיבת ב"ד הוה אלא בשוק הודה לו וכתב ה"ה בפ"ג מהל' גניבה על מה שכתב הרמב"ם ז"ל או שהודה בפני שנים ונראה שכוונתו ז"ל אפי' בפני שני דיינים ואפילו במקום ב"ד לפי שדיני קנסות צריכים ג' מומחים כמבואר פ"ה מה' סנהדרין וא"כ ק"ל למה אמר שם רבי יהושע חוץ לב"ד הוה קאי ת"ל אפי' הוה קאי התם יחיד הוה ויראה לי דאי הוה קאי בב"ד היו יושבים עמו ומש"ה איצטריך למימר חוץ לב"ד וקצת נראה כן מפירש"י עכ"ל:
ח סָעִיף ח ומה שאמר לפיכך האידנא שאין לנו ב"ד הראויין לדון דיני קנסות אין מועיל שום הודאה ליפטר מקנס פשוט הוא וכבר נתבאר בסי' א':
ט סָעִיף ט ואלו התשלומין בין קרובין כפל אם יש לו מטלטלין גובים מהם כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות גניבה: ומה שאמר ואם אין לו מטלטלין אלא מקרקעי יורדים להם וגובין מהעדית שלו כשאר נזקין בריש ב"ק (ד:) תני רב חייא כ"ד אבות נזיקין תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' וגנב וגזלן וכו' ואסיקנא אמר רבי אבהו כולהו כאבות לשלם ממיטב: ומה שאמר ואם אין לו מקרקעי ולא מטלטלין בזמן שהיובל נוהג ד"ת מוכר את עצמו ומשלם לזה את הקרן מבואר בתורה אם אין לו ונמכר בגניבתו ודרשו חז"ל בפ"ק דקידושין (יח.) בגניבתו ולא בכפילו ושאר כל משפטיו מבוארים בפרק הנזכר: ומה שאמר אבל בזמן הזה אינו נמכר שאין תורת עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:
י סָעִיף י שאלה לגאון מי שנחשד בגניבה ויש עליו עדים על גניבה אחרת קודם לכן מה דין יש עליו וכו':
יא סָעִיף יא שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן שאמר לשמעון הברחת ממוני וכו' כלל ס"ד סי' א':
יב סָעִיף יג ששאלת ראובן תבע לשמעון שנכנס לחדרו וגנב ספריו וכו' כלל ק"א סימן ז'. אשה שגנבה מעות מבעלה והפקידתן אצל אשה אחרת שידעה שגנבתם ואחר כך החזירתם לה והבעל תובע לנפקדת עיין במרדכי פרק הספינה: אשה שגנבה משל בעלה ויצאה מהעיר ושלחה משם את שמעון ולקח הגניבה ובעל תובע את שמעון עיין במרדכי פרק הנזכר:
א סָעִיף א אסור לגנוב אפי' כל שהוא. הכי משמע בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ"ז) דקאמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות מש"פ דכותי בישראל אסור דאע"ג דישראל מחיל ליה בתר הכי מ"מ צערא בשעתיה אית ליה הילכך גזל הוא ופי' רש"י דישראל בישראל נמי אסור אלא דמיעבר לא עבר דכתיב לא תגזול והשיב את הגזילה מידי דהשבון קרי גזל ואידך לא אבל בעכו"ם וכו' לא נפיק פחות מש"פ מכלל פרוטה ואפילו מישראל דמחיל ליה בתר הכי ותו אמרינן התם אהא דקאמר ליכא מידעם דלישראל שרי ולכותי אסור והרי פחות מש"פ ומשני התם משום דלאו בני מחילה נינהו ופי' רש"י שאף ישראל נצטוו על הגזל אלא דפחות מש"פ אינו נחשב גזל בעיניהם שעוברין על מדתם שרחמנים הן ומוחלין על דבר קל אבל כותים אכזריים הם עכ"ל אלמא דאסור מדין תורה לגזול ולגנוב אפילו כל שהוא וכן פסק הרמב"ם פ"א מהלכו' גנבה והסמ"ג לאוין סי' קנ"ה: ומ"ש וכל הגונב וכו' עובר על לאו דלא תגנובו. פי' דההוא קרא בגנבת ממון כתיב אבל לא תגנוב די' דברות בגונב נפשות הכתוב מדבר דבר הלמד מעניינו כדאיתא במכילתא ובת"כ פ' בהר:
ב סָעִיף ב אחד הגונב מישראל וכו'. ה"א בפ' הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי"ג) דגזל הכותי או גנבתו אסור אבל טעותו של כותי היה שרי ובלבד שלא יוודע לו מפני חילול השם: כתבו התוס' בשם ר"י וכן פי' בערוך אע"ג דטעות כותי מותר אסור להטעותו במקום שהכותי יודע שגוזל ועושה עצמו כלא יודע:
ג סָעִיף ד ואיזהו גנב וכו'. פי' איזה גנב דחייב כפל ואיזה גזלן דאינו חייב כפל כגון הלוקח בסתר וכו' בפ' מרובה:
ד סָעִיף ו ומ"ש (ואפי') הכניסו לרשות אפי' לגגו וכו' אם היא משתמרת. היינו משום דחצר משום יד אתרבאי ואין לו חצר אלא א"כ משתמרת א"נ אינו משתמר ועומד בצידו אבל אם אינו משתמר ואינו עומד בצדו אין לו תורת חצר שיהא קונה לו כדלעיל בסי' רס"ח:
ה סָעִיף ז בד"א שבאו עדים שגנב וטבח ומכר וכו' ובלבד שמחייב עצמו בקרן כגון שהודה שגנב וטבח ומכר וכו'. איכא למידק לאיזה צורך קאמר שהודה ג"כ שטבח ומכר הא ודאי אפי' בהודה שגנב בלחוד ואח"כ באו עדים שגנב וטבח ומכר נמי פטור מד' וה' דכיון שהודה דגנב ואינו חייב בכפל תו לא מיחייב ד' וה' דכד מדלת כפל מינייהו הו"ל תשלומי ג' וד' והני לא כתיבי וכן פירש רש"י להדיא בפ' מרובה (בבא קמא דף ע"ה) אברייתא דתני בה ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא קרן דרבותא אשמועינן דאע"ג דאטביחה לא הודה ונמצא דטבח או מכר דבאו עדים פטור ונראה ליישב דמל' רבי' משמע מדלא כתב כגון שהודה שגנב וגם טבח ומכר אלמא דה"ק שהודה שגנב ואע"פ שטבח ומכר ג"כ לא הודה אלא בגנבה בלחוד ואפילו הכי פטור והיינו כברייתא שהבאתי: ומ"ש אבל אם אמר לא גנבתי וכו'. מימרא דר' יוחנן שם גנבתי ובאו עדים שגנב פטור שהרי חייב עצמו בקרן אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום וא"ת למה ליה למימר לא גנבתי אפי' לא אמר כלום נמי אם באו עדים שגנב אע"פ שאחר כך הודה שטבח לא הוי מודה בקנס אלא חייב וי"ל דודאי לא צריך שיאמר לא גנבתי ולא נקט הכי אלא לאורויי דברישא דאמר גנבתי הוי מודה בקנס ופטור אע"ג דאמר לא טבחתי ולהכי נקט בסיפא דאמר לא גנבתי כלומר דדוקא בדאמר לא גנבתי הוא דלא הוי מודה בקנס אע"ג דאמר טבחתי ומכרתי אבל בדאמר גנבתי הוי מודה בקנס ופטור אע"ג דאמר לא טבחתי ואח"כ באו עדים דטבח ומכר וכדפי' בסמוך: ומ"ש ומיהו אין מודה בקנס פטור אלא דוקא בפני ב"ד. שם בעובדא דר"ג שסימא את עין טבי עבדו וכו':
ו סָעִיף ט ואלו התשלומין וכו'. פירוש במטלטלין כל מילי מיטב הוא דאי לא מזדבני בהאי מתא מזדבני במתא אחריתא אבל במקרקעי כתיב מיטב שדהו ודין גנב וגזלן (דינו) ג"כ לשלם ממיטב כדאיתא פ"ק דב"ק:
ז סָעִיף יא שאלה לא"א הרא"ש וכולי ואף על מה שסייע לאשת ראובן להוליך הבגדים אין לחייבו וכולי. ובתשובה האחרת כתב וגם ניכר הדבר שכיון לסייע לקרובתו לגזול חמיה וכולי ולכאורה התשובות סותרות זא"ז ולא קשיא ולא מידי דבתשובה הראשונה האשה כבר הגביהה החפצים והשליכה דרך החלון לחצר אחרת א"כ כבר קנאתם וזה אינו גנב אלא מסייע לה להוליכם מחצר אחרת ועוד מטעם אחר שהרי טען שמעון שבדין לקחה החפצים ועוד אני אומר וכו' אבל בתשובה האחרת שבא שמעון לחדרו ואילו לא לקח הספרים לא היתה יכולה האשה להוציאם מפני הכובד א"כ שמעון הוא שגנב מרשות ראובן וק"ל:
א מיהו במרדכי פרק הגוזל בתרא דף כ"ג ע"ב ודף כ"ד ע"ב דאסור להטעותן דהא אפילו גניבת דעתו אסור כ"ש להטעותן מיהו אם טעה מעצמו היה שרי
ב ובמרדכי פ' המוכר את הספינה ע"א נשאל למוהר"ם על אשה אחת שגנבה מבעלה מעות ומסרה הגניבה ליד אשה אחרת ואותה האשה היתה מלוה אותן למחצית שכר ברשות המפקדת וידעה שהיא גנבה והחזירה המעות ליד המפקדת ועתה תובע הבעל לנפקדת והשיב דכיון דידעה בהן שהיו גנובים לא היה לה לקבלן ואם קבלן לא היה לה להחזירה ליד הגונבת ולכן צריכה לשלם דמאחר שידעה שהמעות היו של בעל כשבאו לידה המעות הויא עלייהו כשומר האבידה דמצוה להחזירו לבעליו ומאחר שהחזירה ליד הגונבת הוי פשיעה וחייבת לשלם לבעל וע"ש שהאריך בזה. וכתב מהרי"ו סי' א' בפסקיו שבסוף תשובותיו דבעלים אין נשבעין שלא החזיר להם הגנב אם הגנב מודה להם עכ"ל:
ג ובמרדכי פ' המוכר הספינה ע"ב על לאה שגנבה משל בעלה והטמינה ושמה בכלים ויהי כי יצאת מן העיר ושלחה שמעון להביא הגניבה ממקום שהטמינה שם וכן עשה והנה הבעל תובע את שמעון מאחר שידע שהיא גנבה שיחזיר לו את שלו ופסק דהדין עם הבעל דשמעון עשה עיקר הגניבה וחייב לשלם וכו', כתוב במישרים נכ"ג ח"ו אשה שלותה על משכנות שהיו של בעלה שלא מדעת בעלה שלא קנאם המלוה ומחזיר אותן לבעל בלא דמים ולא שייך הכא תקנת השוק ודוקא שלא ידע הבעל שמשכנה אותן אבל משכנה בידיעת הבעל אימר נתרצה ודוקא בידוע שהן של בעל כגון שהאשה נושאת ונותנת בתוך הבית משום בעל עכ"ל, וכב"י סי' ע"ב על דברי ר"י אלו נראה שיש טעות סופר בסוף לשונו עכ"ל. ולא ידעתי מה קשה לו בהן כי נראה שהם נכונים בטעמם. כתב הריב"ש בתשובה סי' ק"א אותן שהיו קונין ממנה הסחורה בזול פחות משליש בערכה והיתה אומרת להם להעלים מבעלה עשו איסור ואע"פ שהיתה נושאת ונותנת תוך הבית שלא בחנם היתה מוכרת בזול ואמרה להטמין מבעלה עכ"ל וע"ל סי' שמ"ו וכתב המרדכי פ"ק דמציעא דף קל"ה ע"ב בשם מוהר"ם דהיכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו ואם אמר לחבירו קח לי שור מבית פלוני שהוא שלי ונמצא אח"כ שלא היה שלו אלא לגנוב נתכוין נתחייב שולחו באחריות של שור במשיכת השליח דהא השליח לא ידע שהוא גונב כו' ובנ"י פרק מרובה דף כ"ה ע"א כתב דשליח חייב דאין שליח לדבר עבירה אפי' במקום דאין השליח יודע אם עושה איסור וע"ש ובת"ה סי' שט"ו ראובן הראה לגנב מפורסם מחתרת של לוי לגנוב מתוכה ראובן פטור דהוי גרמא בניזקין. וצ"ע דבלא"ה פטור משום דאין שליח לדבר עבירה:
א סָעִיף א אסור לגנוב אפי' כל שהוא כ"כ הרמב"ם בריש הל' גניב' וכתב שם המ"מ דדין פחות מש"פ בממון כדין חצי שיעור באיסורין: ואפי' ע"מ להחזיר ולא גנבו אלא ע"מ למיקט ולצערו: ומ"ש ע"מ לשלם ר"ל ע"מ לשלם לו גם הכפל וכן אית' בגמרא פ' א"נ ז"ל לא תגנובו דכתב רחמנא ל"ל לכדתניא לא תגנובו ע"מ למיקט ע"מ לשלם תשלומי כפל כו' וכ"כ ב"י ונ"ל דרבינו רמזו דאל"כ ק' דהוה זו ואצ"ל זו דאם ע"מ להחזיר בעין אסור ע"מ לשלם דאין מחזירו בעין מיבעי' דאסור אלא ודאי מ"ש ע"מ לשלם כוונתו לשלם לו כפל דאפ"ל דכוונתו לטובה אפ"ה אסור וע"ד סי' שנ"ט בדין גזילה: עובר על לאו דלא תגנובו כ"כ הרמב"ם שם וטעמו כו' [כמו בב"ח]:
ב סָעִיף ג אבל טעותו היה מותר כו' עד ובלבד שלא יודע לו כצ"ל ועד"ר:
ג סָעִיף ד ואיזהו גנב פי' להתחייב בכפל ד' וה' כשטבח ומכר לאפוקי גזלן שאינו חייב בהן כדלקמן סימן ש"ן.
ד סָעִיף ה ומשעה שמשך הגניבה כו' משנה שם ונראה דהיינו דוקא כשמשכה לרשותו או לסמט' או לחצר שהוא של שניהן דבהני מקומות דוקא מהני' משיכה לענין קנין וכמש"ר בסי' קצ"ב: עד שיגביהנה שההגבהה מועלת אפי' ברשות בעלים כדלעיל סי' קצ"ז וקצ"ח:
ה סָעִיף ו ואם הכניסה לרשותו אפי' לגגו חצירו כו' דכתיב אם המצא תמצא בידו ומרבינן מיתורא דתמצא כל מקום המשתמר דומיא דידו אע"פ שלא משכה ולא הגביהה אלא נכנסה לשם ונעל בפניה לגנבה כן פירש"י בב"מ דף י': וכל דבר נתרבה לענין כפל בב"ק דף ע"ג מייתי לה מקראי ומיהו שטרות וקרקעו' והקדשות תנן בפ' הזהב דלית בהו כפל וככ"ר בסי' ש"ן הוסיף עליהם הגונב מן העכו"ם ע"ש:
ו סָעִיף ז כגון שהודה שגנב וטבח כו' [עיין ל' הגמרא בב"ח והוא מימרא דר"י שם] ועיין בהר"ן וכן מסיק שם ע"ב בגמ' וקאמר ז"ל היא גופא קמ"ל דכיון דאמר גנבתי דאע"ג דלא אמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר פטור מ"ט תשלומי כפל אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד' עכ"ל ועד"ז יתפרש דברי רבי' שכשהודה שגנב אפי' לא הודה על הטביחה ואחר כך באו עדים שטבח או מכר נפטר מכל הקנס: ומ"ש כגון שהודה שגנב וטבח או מכר צ"ל דהאי וטבח או מכר לאו אכשהודה קאי אלא מל' רבי' הוא וה"ק אף שלא הודה אלא אגניבה ובאמת הוא שג"כ טבח או מכר ואח"כ באו עדים על הכל אפ"ה פטור מכל הקנס מיהו הל' לפי זה הוא דחוק לכן נראה דרבי' לא נחית כאן לדין זה דד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד' אלא ללמד באיזה מקום מודה בקנס פטור ומשום סיפא דאיצטריך לכתוב דאע"ג דהודה בטביחה או מכירה חייב כיון שלא הודה על הגניבה נקט נמי ברישא כשהודה על הגניבה וטביחה או מכירה דחייב ודוק: ומש"ר אבל אם אמר לא גנבתי כו' ל' שאינו מדוקדק הוא [עיין הקושיא בב"ח בד"ה ומ"ש אבל] ורבי' לשון הגמרא הנ"ל תפס ול"ד קאמר אלא כאילו אמר אבל אי לא אמר גנבתי ומיהו תימה שהרי"ף והרא"ש והרמב"ם כולם תפסו וכתבו האי לישנא אמר לא גנבתי וע"כ ל"ד קאמר וכמ"ש וצ"ל דאורחא דמילתא נקט משום דאין דרך הודאה אא"כ תבעו הנגנב וא"ל גנבת את שלי והוא מודה לו שגנב או כופר ואומר לא גנבתי ודוק: ואח"כ באו עדים שטבח ומכר חייב כו' דוקא באו עדים אבל אי לא באו עדים היה פטור מהקנס [אע"ג] דלא חייב נפשיה בהקרן משום דאמר כיון דאין עדים על הטביחה או המכירה כ"א הודאתי אם מחשב הודאתי הודאה לענין תשלומין ליהוי ג"כ דין המודה בקנס פטור וכעין וה כתבתי בדרי' בריש סימן זה: אלא דוקא בפני ב"ד פי' ג' מומחין דלקנסות בעינן מומחין ב"י: ובמקום ב"ד פי' שהב"ד הם במקום ישיבתן ועד"ר:
ז סָעִיף ח אין מועיל שום הודאה ליפטר מקנס אע"פ שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה מ"מ נ"מ לענין אם תפס אין מוציאין מידו כמש"ר בסימן א' בשם הרמב"ן ועמ"ש בדרישה:
ח סָעִיף ט בזמן כו' ומשלם לזה את הקרן אבל לא את הכפל כדדרשינן בפ"ק דקידושין ואם אין לו ונמכר בגניבתו אבל לא בכפלו ונזכר זה ג"כ ברבינו בסי' ל"ח:
ט סָעִיף י אלא גוזרין עליו בגזיר' בס"ת הא דכתב עליו אפשר דהאי גאון ס"ל כרב האי גאון דכ"ר בשמו בסי' ע"א סי"ז ע"ש:
י סָעִיף יא שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כלל ס"ד דין א' ועד"ר: תשובה מן הדין לא היה לך להשביעו דקדק לכתוב מן הדין כי הב"ד ודאי יש כח בידם להשביעו ולעשות כפי ראות עיניהם שלא מן הדין וכמ"ש לעיל סי' ב' וסי' ד': ומ"ש כי מיד שהגביהה כו' קנאתם פירוש קנאתם לענין זה להיותן עומדים ברשותה לחייב עליהן אפי' באונסין: אם היתה אומר' כו' עד היתה נאמנת כו' פי' נאמנת במגו וכ"כ שם בתשובה: שמעון שראה שאחותו גנבת' כו' נראה דהאי גנבת' ל"ד אלא כמו לקחת' שהרי בסמוך כתב שמעון טוען שבדין לקחה והא דאמר גנבת' משום דחזקה כל מה שנמצא בבית של אדם הוא בחזקת שלו והאחר שבא להוציא בחזקת גנוב הוא וזה שראה אחותו מוציאה כאילו ראה שגנבה ומה שמסיק דהא ליתא דהא טען שמעון שבדין לקחה פשוט דטענה זו אינה מועילה אלא דוקא בנדון זה שלא היו עדים לראובן שהוציאן מביתו ומהני טענה זו שלא נאמר הרי ראיית שמעון לנפשו היא כמו עדים אבל אם היה לראובן עדים ע"ז כבר נתבאר לעיל סי' צ' ולקמן סי' שס"ד דהנגזל נשבע ונוטל אף שזה טוען שבדין לקחה אינו נאמן אפי' בשבועה ואף ששם סימן צ' ס"ב מסיק וכתב אינו נאמן א"ל שהוא איש שאינו עשוי למכור כליו והוציאן טמוני' כו' ע"ש מ"מ הא מסיק וכתב שם בסימן שס"ד דאם לקחן שלא בפניו בכל ענין בחזקת גנוב הוא בידו ע"ש ונדון זה משמע שהמעשה היה שלקחן שלא בפניו (וכ"ש לפי מ"ש וחלקתי שם דאין ראיה משם) זזה שדייק הרא"ש וכתב כיון שאין לראובן עדים כו': שהרי החוטף חפץ מחבירו בפני עדים כו' ל' התשובה וראיה דידיה הוה בעדים דאינש דעלמא ע"כ ע"פ:
יא סָעִיף יב ומ"ש ועוד אני אומר אם ראה ראובן כו' כלומר ל"מ בזה ששמעון טוען שהוא יודע שאחותו בדין לקחה שפטור אלא אפי' אם אין שמעון יודע אם היא שבדין לקחה או לא מ"מ כיון שהיא נתנה לו וטוענת שבדין לקחה וכ"כ שם בתשובה ע"ש ומסיק וכתב ל"מ שאין לחייבו במה שסייע אלא אפי' אם אח"כ בגניבה היה בידו והחזיר לה מה שהפקידה בידו כיון שאין עדים שגנבה זולתו אין לחייבו ע"ז: והיה שמעון עוין עליו לישנא דקרא נקט דכתיב ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה (שמואל א י״ח:ט׳):
יב סָעִיף יג ששאלת ראובן תבע כו' כלל ק"א ס"ז: כי כל המונח בביתו של אדם כו' ואף דגם כאן לא היו עדים על ההוצאה מדהשיב שמעון אמת היה שהוצאתי משמע שזולת הודאתו לא ידע בבירור שהוא אמת ובתשובה שלפני זה כתב ועוד כיון שאין לראובן עדים כו' משמע דמכח טענה זו לחוד אפי' בלא טענה ראשונה דקנאתה בהגבהה פטור לשמעון מ"מ שאני הכא דלא ידע שמעון שבדין לקחתם וכמו שאמר בטענתו ולא ידעתי כו' לכך חייבו הרא"ש דהו"ל למיסק אדעתיה שכל מה שברשות האדם ובביתו בחזקת שלו אבל בתשובה הראשונה טוען שמעון שבדין לקחתם וגם מ"ש לעיל דאין לחייבו משום שומר אבידה כו' אע"ג דלא ידע שהדין אתה וה"נ ודאי כלתו טוענת שום טענה למה לקחתן וי"ל דשם לא פטר אלא אחזרה שהחזירו להגנב אבל אינו פוטר עבור זה ליכנס לבית חבירו ולסייעו להוציאם ודוק: ומה שטוען שהיא הגביהתם כו' ר"ל והוא לא נתכוין לגזלן נמצא שאין לו טענה עליו וכמ"ש בתשובת הרא"ש ז"ל [הנ"ל] כי מיד שהגביהה כו' וק"ל:
א סָעִיף ב הגונב מעכו"ם כו' עד אבל טעותו בחשבון כו' והא דאמרי' בב"ק ד' ל"ח מאי דכתיב ראה ויתר גוים ראה ז' מצות בני נח שנתן להם ולא קיימו וכו' כתב הר"ן שם דהיינו דוקא לענין ניזקין כשהזיק לישראל דחייב לשלם אע"ג שישראל שהזיק כיוצא בו לכותי פטור כגון שור של ישראל שנגח שור של כותי דיליף לה מדכתיב רעהו אבל לענין שאר גניבה או גזל אסור עכ"ל וכבר כתבתי לעיל סי' רכ"ז סל"ו ע"ש והמרדכי פ' הגוזל בתרא סי' קכ"ח כתב דאסור אפי' להטעות הכותי דהא אפי' גניבת דעתו אסור אם לא שהכותי טועה מעצמו ואפי' זה אסור במקום חילול השם:
ב סָעִיף ז ומיהו אין מודה בקנס פטור כו' שם ד' (ע"ד) פריך למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מדתניא מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה ומצאו לר' יהושע א"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחירות שסימיתי את עיני א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים כלומר וע"פ עצמך לא תשלם קנס הא יש לו עדים חייב ש"מ מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב שאני ר"ג דלא בפני (עדים) [ב"ד] אודי והא ר"י אב"ד היה שלא בב"ד הוה קאי ופירש"י שלא בב"ד הוה לא היו הב"ד יושבין ולא מקום ישיבת ב"ד הוה אלא בשוק הודה לו וכתב המ"מ בפ"ג מהל' גניבה על מ"ש הרמב"ם ז"ל או שהודה בפני ב' נראה שכוונתו ז"ל אפי' בפני ב' דיינים ואפי' במקום ב"ד לפי שדיני קנסות צריכין ג' מומחין כמבואר בפ"ה מהל' סנהדרין וא"כ ק"ל למה אמר שם רבי יהושע חוץ לבית דין הוי קאי תיפוק ליה אפי' הוי קאי התם יחיד הוה ויראה לי דאי הוה קאי בבית דין ודאי היו יושבים עמו ומש"ה הוצרך למימר חוץ לב"ד [הוה] וקצת נראה כן מפירש"י עכ"ל וצ"ע מנ"ל להרמב"ם ורבינו ג"כ דאם הודה בפני ג' מומחי' חוץ לב"ד דלא מיקרי הודאה דילמא שאני התם דר"י לבד היה חוץ לב"ד ונראה דס"ל דר"י כיון דהיה אב"ד מסתמא הוי שכיחי גביה דיינים ותלמידיו המומחים אפי' כשקאי חוץ לב"ד וא"כ ע"כ צ"ל מ"ש שלא בב"ד הוה קאי ר"ל אפילו שהיו ביחד ג' מומחין מ"מ כיון שלא היו עומדין במקום ב"ד לא מחשב הודאה וגם נלמד דשני מומחי' לא מהני אפילו במקום ב"ד מסברת המקשן דאמה שמשני תחלה ואמר שאני ר"ג שלא בפני ב"ד אודי וס"ד דהמקשן דה"ק דלא אודי בפני ב"ד של ג' ומש"ה הקשה והא ר"י אב"ד הוה ומסתמא במותב תלתא מומחי' הוה וכמ"ש המ"מ ומשמע לפ"ז דאי לא הוה ג' פשיטא דלא מהני אף שיהיה במקום ב"ד כדס"ד מעיקרא דבמקום ב"ד הוה גם י"ל דזה פשוט דבעינן הודאה בפני ג' וע"ז א"צ ראיה רק שהמ"מ הקשה הא מגמרא מוכח דאין צריך ומשני דאינו מוכח וכיון דאינו מוכח הדרן לסברתינו דאין בית דין פחות מג' והודאה צריכה ב"ד מומחה וק"ל:
ג סָעִיף ח האידנא כו' אין מועיל שום הודאה לפטור כו' זהו לדעת הרמב"ן שהביא רבינו לעיל ריש הספר בס"ס א' וסיים שם הילכך בין תפס קמי הודאה בין לאחר הודאה לא מפקינן מיניה ור"ל אם יש לו עדים שגנב וטבח או מכר דאע"ג [דאין] מקבלין העדים לדון ולהוציא מיד הגנב הקנס מ"מ אי תפס הנגנב מנפשו אין כח ביד הגנב להוציא התפיסה מידו כיון שיש לו עדים שנגנבה וכמש"ר שם אבל בשם הראב"ד כ"ר שם דס"ל דמהני הודאה ומשמע אפי' בזמן הזה מדהביא ל' הרמב"ן עליו לפלוגתא וכ"כ בנ"י בשמעתין דמרובה הנ"ל בהדיא בשם הראב"ד דאפי' בזמן הזה מפקינן תפיסתו ואפילו בדברים שפטר עצמו מכלום משום דלא מקבלין עדים שמעידים על הקנס ומסיק שם כדעת הרמב"ן הנ"ל וכן דעת רבינו וא"ת הא כ"ר ס"ס צ' בשם הרמב"ם ז"ל הודה החובל שהוא חבל משלם כל ה' דברי' שהרי עדים ראו כו' אבל אם לא היו עדים שראו כו' והודה מעצמו פטור ע"כ ולא הזכיר שום (הילך) [חילוק] משמע דגם האידנ' פוטר עצמו בהודאתו וי"ל דהתם ודאי פטור ממ"נ אי נחשבינה להודאתו הרי מודה בקנס ופטור ואם לאו הודאה היא א"כ פשיטא דפטור דמי חייבו הרי אין עדים כאן כלל (וכעין זה כתבתי בפרישה לפני זה בסמוך ע"ש) משא"כ כאן שבאין עדים לבסוף וכ"כ מהר"י קאר"ו בשארית יוסף שלו ופשוט הוא ועיין בסמוך ר"ס ש"ן:
ד סָעִיף יא ששאלת ראובן אמר לשמעון אתה הברחת ממוני כו' פי' והחזקת בו ועדיין בידך משלי והא ראיה שבראש התשובה כתב הרא"ש שראובן טען עליו אני סבור שגנבת הרי שכתב גנבת במקום הברחת הכתוב בהשאלה ומש"ה פסקו הדיינים ששמעון ישבע שלא גנב כו' וק"ל: ומ"ש שוב בירר ראובן כו' עד ושמעון סייע כו' מהתשובה שכ"ר מוכח ששמעון הודה זה שהרי כ' שם ז"ל ואף על מה שסייע כו' לאשת ראובן כו' משמע דודאי סייע אלא שבדין לקחה ומ"ש בתשובה ואף על מה שסייע כו' אין לחייבו פי' לחייבו לשלם ואף שהדייני' הנזכרי' בהשאלה לא חייבוהו אלא שבועה ולא ממון מ"מ הרא"ש השיבו על כל חלקי צדדי החיובים כ"ז כתבתי לפ' ל' התשובה והשאלה שהעתיקו רבי' אבל בגוף התשובה משמע ומוכח דלא היה שמעון מודה שסייע אלא שטען שאחותו בדין לקחה והדיינים היו בסוף מחולקים שא' מהן רצה להשביע לשמעון גם על שלא סייע לאחותו ולא הבריח ממונו של ראובן ושאר דיינים לא רצו להשביע גם ע"ז ואמרו אף סייעו שמא היה פטור כו' ע"ש שהאריך הרא"ש ובסוף מסיק וכתב ז"ל וכל אריכות זה אינני צריך לדין זה כלל כי שמעון פטור אפי' משבועה מחמת שתחלת טענת ראובן היתה שמא ואפי' טען אח"כ טענת ברי אינו חוזר וטוען לחייב שמעון שבועה עכ"ל ור"ל כיון שמתחלה אמר שאפי' ההברחה לא ראה אף שאח"כ טען ברי שראה שסייע לאחותו להבריח אינו חוזר וטוען ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.