א כל דבר שחזקתו גנוב או שרוב הדבר ההוא גנוב אסור לקנותו:
ב לפיכך אין לוקחין מהרועים חלב טלאים וגדיים ולא צמר תלוש אבל אם הוא תפור מותר לפי שקנאו בשינוי ואין לוקחין מהן חלב וגבינה בישוב אבל לוקחין מהן במדבר מפני שטורח הוא לב"ה להביאו לישוב ומניחו לו ולוקחין מהן ארבע צאן וד' גיזות מעדר קטן וה' מעדר גדול אבל לא ג' בד"א בכחושות שאין עינו של בע"ה עליהן ואינו מרגיש בהן אבל שמנות שמקפיד עליהן ג' מותר ליקח מהם וב' אסור כללו של דבר כל שהרועה מוכר ובע"ה מרגיש מותר לקנותו ואם אין בע"ה מרגיש אסור ואין לוקחין משומרי פירות [פירות] או עצים אלא בזמן שהן יושבין על פתח הגינה והסלים והמשקל לפניהם כדרך כל אדם בשלו שאין זה דרך גנבה אבל אם מוכרין אחורי הגינה דרך גנבה הוא ואסור וכולן שאומרין ללוקחין להטמין מה שקנה אסור בכל ענין ומותר ליקח מהאריס לפי שיש לו חלק בפירות בד"א בסתם שתלינן לומר שכבר חלקו ומחלקו מוכר אבל אם ידוע לו שלא חלק אסור ליקח ממנו ואין אנו תולין לומר ודאי שיתן לבע"ה כנגדן. לוקחין מהנשים כלי פשתן בגליל לפי שרוב עסקן בפשתן תלינן שמרצון בעלה מוכרתו ועגלים בשרון וכן בכל מקום ומקום לפי עניינו ולוקחין ביצים ותרנגולין בכל מקום מכל אדם וכולן שאומרים להטמין אסור. מן הבדדים לוקחים זיתים או שמן במדה אבל לא דבר מועט שחזקתו גנוב. מוכין שהכובס מוציא כשרוחץ הבגד אין בע"ה מקפיד עליהן והן שלו אבל אותן שמוציא הסורק כשסורק הבגד בקוצים הרבה הן ומקפיד הבע"ה עליהן ואסור לקנות ממנו. דרך אורגי בגדים לארוג בשפת הבגד ג' חוטין והן של הכובס כי דרכו ליטלן ואם הן יותר מג' כולן לבע"ה ואם הן ממין אחר כגון שחור על גבי לבן אפילו הן יותר מג' הן של הכובס. אין לוקחין מהגרדי לא אירין ולא נימין ולא שירי פקעיות אבל לוקחין ממנו בגד ואפי' הוא מנומר וטווי או ארוג אפילו אינו טווי. ואין לוקחין מהצבע (ס"א מהגרדי) לא אותות ולא דוגמאות ולא תלושין של צמר אבל לוקחין מהן בגד וצמר צבוע. מה שהעבדן חותך מהעור להשוותו הוא של ב"ה ואסור לקנות ממנו אבל גיזה העולה משטף המים הוא שלו. החייט ששייר מהחוט מלוא מחט וחוץ למחט כמלוא מחט וכן אם שייר מהמטלית כשחותכין אותו להשוותו שלש אצבעות הן של ב"ה פחות מכן הוא שלו. נסורת שהחרש מוציא במעצד וכן היוצא מתחת המקדח ומתחת הרהיטני והנגרר במגירה הוא שלו ומה שמוציא בכשיל וכן הנפסק במגירה הוא של בע"ה ודוקא כשקבלו לעשות בביתו אבל אם עושה בבית בע"ה הכל לבעל הבית. מסתתי אבנים ומפסגי אילנות ומפסקי גפנים ומנקפי זיתים ומנכשי זרעים ועודרי ירקות בזמן שבע"ה מקפיד עליהן איסורין משום גזל אין בע"ה מקפיד עליהם אין בהם משום גזל כתב הרמב"ם ובכל הדברים הללו וכיוצא בהן הולכין אחר מנהג המדינה:
א סָעִיף א (ב) כל דבר שחזקתו גנוב או שרוב הדבר ההוא גנוב אסור לקנותו לפיכך אין לוקחים מהרועים חלב וטלאים וגדיים ולא צמר תלוש משנה בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קיח:) ומה שכתב אבל אם הוא תפור מותר וכולי שם בברייתא אין לוקחים מן הרועים לא גיזין ולא תלושין של צמר אבל לוקחין מהם תפורים מפני שהם שלהם ופרש"י תפורים בגדים תפורים דאי נמי גנבו קננהו בשינוי. והרשב"א כתב אינו מחוור דתיפוק ליה משום שטוואו ולבנו וארגו ועוד בגדים מאן דכר שמייהו ונראין דברי הראב"ד ז'"ל שפירש גיזין תפורים זה עם זה דלפי שאסרו התלושין של צמר ואפי' יש בהן שיעור שתים ושלש גיזין מפני שנראה כי הוא שומט אותם מן הגיזין וגניבה היא בידו אבל אם אותן תלושים תפורים זה עם זה ויש בהם כשיעור ארבע וה' לוקחין אותם שאם היו גנובים לא היה תופר אותם אבל היה מוכר אותם מעט מעט בגניבה כדי שלא יהא בו הרגשה והרמב"ם בפ"ו מהלכות גניבה השמיט הא דאבל לוקחין מהן תפורים משמע שהיה מפרש כפרש"י והוקשה לו מה שהוקשה להרשב"א ולפיכך השמיטו:ומ"ש ואין לוקחין מהם חלב וגבינה ביישוב אבל לוקחין מהם במדבר וכו' עד ואם אין ב"ה מרגיש אסור ברייתא וגמרא שם:ומ"ש בספרי רבינו וד' אסור טעות סופר הוא וצריך להגיה ושתים אסור וכן מצאתי בספר מדוייק והרמב"ם בפ"ו מהלכות גניבה השמיט פרטי דברים אלו וסמך לו על מ"ש כללו של דבר כל שהרועה מוכר וב"ה מרגיש מותר לקנותו:ומ"ש ואין לוקחים משומרי פירות פירות או עצים אלא בזמן שהם יושבים על הפתח הגנה וכו' עד אסור בכל ענין משנה וברייתא שם:ומ"ש ומותר ליקח מן האריס לפי שיש לו חלק בפירות שם בגמרא (קיט.) בעובדא דרבא:ומ"ש בד"א בסתם וכו' אבל אם ידוע לו שלא חלק אסור ליקח ממנו נראה שכתב כן מדגרסינן בר"פ אלו מציאות (בבא מציעא כב.) אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסי תמרי ורמוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלי מר זוטרא לא אכל וכתב הרא"ש אמימר ורב אשי אכלי אע"ג דלא ידע מרי בר איסק במאי דיהב להו מ"מ היו סומכים דאריסא מחלקו יהיב להו ויתן לבעלים אחרים כנגדן מר זוטרא לא אכל כיון שמן השותפות קודם החלוקה יהיב להו בלא דעת הבעלים לא מצי למיכל ויש לתמוה על רבינו למה פסק כמר זוטרא הא כיון דאמימר ורב אשי עבוד עובדא דלא כוותיה הלכה כוותייהו דרבים נינהו ועוד דרב אשי מריה דתלמודא הוא כוותיה נקטינן ואפשר שטעמו מדמסיים בה התם אדהכי אתא מרי בר איסק א"ל לאריסיה אמאי לא חייתת לרבנן מהנך שפירתא א"ל אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא אמאי לא אכיל מר והתניא אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה א"ל הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד וכיון דאמרי ליה השתא אמאי לא אכיל מר משמע לרבינו שנראה שהודו לדבריו ואינו נכון אלא נראה דאפילו ידוע לו שלא חלק מותר ליקח ממנו . (ב"ה) דכיון דאמימר ורב אשי עבדי בה עובדא הכי נקטינן וכך נראה שהיא דעת הרמב"ם בפ"ו מגניבה: ומ"ש לוקחין מן הנשים כלי פשתן בגליל וכו' עד סוף הסימן הכל משנה וברייתא בסוף ב"ק (קיח: וקי"ט.):ומ"ש אין לוקחין מהגרדי אירין פרש"י דרך הגרדי להניח צמר בקנה של ערב כדי שלא יצא הערב מן הקנה לכאן ולכאן והוא של ב"ה:ומ"ש אבל לוקחין ממנו בגד ואפי' הוא מנומר וטווי או ארוג אפי' אינו טווי הכי איתא בברייתא לוקחין מהם בגד מנומר ערב ושתי טווי ואריג ובגמרא השתא טווי שקלי אריג מיבעיא מאי אריג תיכי ופרש"י בגד מנומר. כלומר בצבעים הרבה אע"פ שרגלים לדבר שגנב הצמר מבגדים שארג לוקחין מהם דקננהו בשינוי: אריג מיבעיא. הא הו"ל טווי קודם לאריג. תיכי שרשרות דלא טווואן קודם לכן ומ"ש ואין לוקחין מהגרדי לא אותות וכו' ט"ס הוא וצריך להגיה מהצבע במקום מהגרדי ופרש"י אותות. כשמביאין לו בגד לצבוע חותך ממנו מעט לפני בעליו לידע אם יקלוט הצבע ופעמים שמעכב אצלו ושכחו בעלים: דוגמאות. שמביאין להבעלים צמר לצבוע ומביא עמו מעט צמר צבוע ואומר כזה צבע לי: תלישי צמר. שתולש מן הצמר מעט מעט:ומ"ש רבינו שלוקחין צמר צבוע אינו מכוון דבברייתא הכי איתא אבל לוקחין מהן בגד צבוע טווי ובגדים ובגמרא השתא טווי שקיל בגדים מיבעיא מאי בגדים נמטי ופרש"י אבל לוקחין ממנו בגד צבוע. דבגד לא גנב וא"נ גנב קנייה בשינוי טווי ובגדים הנך דוגמאות שטואן או עשה מהם בגדי' לוקחין. נמטי לבדים ואין שם טווי. כתב הרמב"ם פ"ז מהלכות גניבה לוקחין מהסורק כר מלא מוכין. וכתב ה"ה ברייתא דסוף ב"ק ואמרינן עלה מ"ט דקננהי בשינוי ואף ע"ג דשינוי החוזר לברייתו אינו שינוי הכא שאני שאין זה גזל ודאי אלא מספק אתה בא לאסרו וכיון שכן בשינוי כל שהוא מותר כך תירצו המפרשים וזה הכלל לכל כיוצא בזה דאפילו בשינוי כזה מותר עכ"ל : כתב הרמב"ם ובכל הדברים הללו וכיוצא בהך הולכין אחר מנהג המדינה בפרק הנזכר וכתב הרב המגיד שלמד כן מדברי הגמרא: [%א] כתב הריב"ש בסימן ק"א אותם שהיו קונים ממנה סחורה בזול פחות משליש בערכה והיתה אומרת להם להעלים מבעלה עשו איסור ואע"פ שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית שלא לחנם היתה מוכרת להם בזול אלא שכן דרך הגנבים וכבר אמרו בסוף ב"ק שאפילו הדברים שמותר ליקח מהנשים ורועים ושומרי פירות אם אמרו הטמן אסור עכ"ל:
א סָעִיף א כל דבר וכו'. משנה פ' הגוזל בתרא ולא קשה מהא דכתב רבינו ריש סי' שס"ק דבגזלן כשמיעוט ממונו אינו גזול מותר ליהנות ממנו דהתם מיירי בגזלן ידוע וידוע ג"כ שמיעוט ממונו אינו גזול אבל הכא אין ידוע שזה הרועה הוא גנב וגם אין ידוע שכל הרועים או רובם מיעוט ממונם אינו גנוב אלא שאותו דבר שקונה ממנו יש לחוש שהוא גנוב הילכך אזלינן בתר רוב הדבר ההוא וכו' ועיין בדברי הרב המגיד פ"ו דגנבה וכ"ה דגזילה:
ב סָעִיף ב אבל אם הוא תפור מותר לפי שקנאו בשינוי. כן פרש"י וכ"כ הרא"ש וב"י כתב ע"ש הרשב"א דאינו מחוור דתיפוק ליה משום שטוואו ולבנו וארגו ועוד בגדים מאן דכר שמייהו ונראין דברי הראב"ד שפי' גיזין תפורים זה עם זה שאם היו גנובים לא היה תופר אותם אלא היה מוכר אותם מעט מעט כדי שלא יהא בו הרגשה עכ"ל וכדי ליישב פירוש רש"י והנמשכים אחריו נראה דלא קשיא דדוקא נגדים תפורים אבל טווי ואריג איכא למימר דשל בעה"ב הוא שטוואו ולבנו וארגו וזה לא עשה בו שום שינוי אבל בגדים תפורים כולי האי לא חיישינן שימכור הבגדים תפורים של בעה"ב וניחא נמי דל"ק בגדים מאן דכר שמייהו דתנא נקט סתם לוקחים מהם תפורים לאורויי דיוקא דכל שאינן תפורים אפילו טווי ומלובן ואריג אין לוקחין מהן: ומותר ליקח מהאריס לפי שיש לו חלק בפירות. כלומר לא דמי להא דתנן דאין לוקחין משומרי פירות כדרבא סוף קמא דמשני וקאמר דשומר שאני דלית ליה בגופא דארעא מידי אבל אריס דאית ליה בגוויה אימור מדנפשיה קא מזבין: ומ"ש בד"א בסתם וכו'. כ"כ על פי דברי התוס' בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ב) בעובדא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי דאיקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה פירי קמייהו אמימר ורב אשי אכלי מר זוטרא לא אכל דהקשו התוס' אמאי לא אכל האמר רב אריסא מדנפשיה קא זבין וי"ל דהתם שהביא האריס מביתו דמסתמא ממה שהגיע לחלקו מביא אבל הכא שהביא מן הפרדס היה חושש מר זוטרא שמא בשעת חלוקה לא יאמר לבעל הפרדס תטול כנגד מה שנתתי להם ורב אשי לא היה חושש לזה וכו' והרא"ש לשם הביא דבריהם ולמד רבינו מדברי הרא"ש דאי איתא דהוה ס"ל דהלכה כאמימר ורב אשי לא הוה ליה להביא הך עובדא בפסקיו ולא מה שכתבו התוס' עליה דלא איצטריך לפסק הלכה והיה לו לסמוך על מ"ש בסוף קמא הך דרבא דמאריס לוקחין דתלינן דמנפשיה קא זבין ומסתמא משמע דבכל ענין שרי וכמ"ש האלפסי הך דרבא ולא הביא הך עובדא בפרק אלו מציאות אלא בע"כ דס"ל להרא"ש דהלכה כמר זוטרא דמסתבר טעמיה דדוקא ממה שבביתו של אריס שרי דמסתמא ודאי הגיע לחלקו אחר חלוקה אבל לא מה שהביא מן הפרדס קודם חלוקה ואין ראיה ממה שאמימר ורב אשי היז אוכלים שהיו סומכין על זה דאריסא מחלקו יהיב להו ויתן לבעלים אחרים כנגדן דאין לנו להכניס עצמינו בספק איסור ולסמוך על דבר שאינו בידינו אלא ביד האריס ומה שהשיג ב"י על דברי רבי' בפסק זה לא ירד לדקדק בדברי התוס' והרא"ש גם בש"ע פסק ב"י בסתם דמותר ליקח מהאריס וליתא אלא העיקר כמ"ש הרב בהגהה וז"ל וי"א דוקא לאחר שחלקו דסתם שלו הוא מוכר וכו' והיינו כדברי רבינו ואינו ר"ל דידוע שחלקו אלא אפילו בסתם כשמביא מביתו תלינן לומר שכבר חלקו אלא אתא להוציא כשמביא מן הפרדס כגון שהוא תולש פירות מן האילן ומביא לפניו לאכול כי הך עובדא דידעינן שלא חלקו בפירות אלו כלל התם הוא דאסור אבל כל שאפשר לומר שכבר חלקו שרי וזה פשוט ודלא כמהרו"ך שהבין שהרב בהגהה תופס סברא שלישית: ומ"ש לוקחין מן הנשים וכו' עד סוף הסימן. הכל משנה וברייתא סוף קמא: ומ"ש ועגלים בשרון. פרש"י ברחבה לעין כל מאחר שמוכרים בפרהסיא לא גנבום ל"א שרון שם מקום ומקום גידול עגלים הוא ולוקחים עגלים בזול ומגדלים אותן ושלהן הן ולשון זה עיקר וכו' וכן דעת רבינו שהרי כתב על זה וכן בכל מקום ומקום וכו': ומ"ש ואפילו הוא מנומר וכו'. פרש"י ואע"פ דרגלים לדבר שגנב הצמר מן בגדים שארג לוקחין מהן דקנינהו בשינוי מעשה עכ"ל. ויש להקשות כאן הא שינוי החוזר לברייתו הוא אם היה הצמר טווי ועשה מהן בגד דאי בעי סתר להו והוו חוטין כדמעיקרא וכדאמר ריש פ' הגוזל קמא וה' המגיד בפ"ו דגנבה על קושיא אחרת תירץ דהכא אפילו בשינוי החוזר לברייתו הוי שינוי דאין זה גזל ודאי אלא מספק אתה בא לאסרו הילכך בשינוי כל דהו מותר ומביאו ב"י וע' בזה סוף סי' ש"ס ובמ"ש לשם בס"ד. ובטווי פי' רש"י דקאי אהני אירין דאמרן לא יקח דאם טואן הגרדי לוקחין דקני להו בשינוי עכ"ל: ומ"ש אבל לוקחין מהן בגד וצמר צבוע. כתב ב"י אינו מכוון דבברייתא הכי איתא אבל לוקחין ממנו בגד צבוע וכו' ופירש רש"י דבגד שלם לא גנב ואי נמי גנבו קנייה בשינוי עכ"ל כלומר בשינוי דצבע קנאו ומשמע דוקא בגדים אבל צמר צבוע אסור לקנות ממנו כך היא כוונת ב"י בקושייתו ולפעד"נ דרבינו תופס עיקר מה שפירש רש"י א"נ גנבו קנייה בשינוי דהיינו שצבעו אם כן לפי זה הוא הדין צמר צבוע נמי לוקחין דקנייה בשינוי דכך לי בגדים כמו צמר כשגנבן וצבען דבשניהם קנייה בשינוי דצביעה ואע"ג דבריש הגוזל קמא קאמר רבא אליבא דכולי עלמא דשאני צבע הואיל ויכול להעבירו על ידי צפון א"כ הוי שינוי החוזר לברייתו הלא כתב ה' המגיד דאפי' חוזר לברייתו קונה שינוי כל שהוא כיון שאין זה גזל ודאי ועיין לקמן סוף סי' ש"ס כתבתי דהעיקר דליתא לדברי הרב המגיד בזה:
א וכתב מהרא"י בפסקיו סי' ר"ס ורס"א באשה א' שהחזיקה בשל יתומים ופסק שגזר על כל ישראל שלא ישאנה שום אדם משום דמחזיקין ידי עוברי עבירה וע"ש:
ב סָעִיף ב ואין בדברי ב"י הכרע וע"ש בדברי הרא"ש ריש אלו מציאות:
ג וא"כ אפשר ליישב דברי רבינו במה שכתב צמר צבוע משום דפסק כאותה ברייתא ס"ל דשינוי החוזר לברייתו הוי שינוי לענין זה ולא כברייתא דנקט דוקא בגד צבוע משום דצמר צבוע הוי שינוי החוזר לברייתו כדאיתא ריש הגוזל קמא:
א סָעִיף א כל דבר שחזקתו גנוב כו' כל מ"ש בסי' זה הוא מב"ק דף קי"ח וקי"ט ע"ש: או שרוב הדבר ההוא גנוב כו' עד"ר:
ב סָעִיף ב חלב גדיים וטלאים כו' פי' חלב או טלאים או גדיים דכ"א מהן אסור לקנות ואפילו גדיים או טלאים הרבה אין להם היכר בעדר ומש"ה לא חילק בהן וכמ"ש בסמוך דמתיר בד' צאן שהן גדולים ויש להן היכר בעדר וכמ"ש שם: אבל אם הוא תפור מותר פירש"י בגדים תפורים דא"נ גנבו קנאו בשינוי עד"ר: ד' צאן וד' גיזות מעדר קטן שחסרונו ניכר בעדר ואינו יכול להשמט ולומר זאב טרפם: ה"ג ואין לוקחין משומרי פירות פירות או עצים כו' וכן הוא ל' המשנה וברייתא שם: לפי שיש לו חלק בפירות ובסל וכן הוא במ"ס רבינו אבל בס"א אינו לתיבת ובסל וגם בגמרא ומיימוני וש"ע ליתא אלא כתב שם שיש לה חלק בפירות ובעצים: אבל אם ידועים לנו שלא חלקום כו' עד"ר. שמרצון בעלה מוכרתו פי' בשליחותו של בעלה: ועגלי' בשרון ז"ל רש"י [ע' ב"ח שמביאו] וכ"כ נ' ונראה דלפי האי ל"א דמפרש בעגלים בשרון דמכח שהיא מקום גידול עגלי' אין הבעלים מקפידין ומוחלין לנשיהן ליקח לעצמן ה"ה מ"ש כלי פשתן בגליל ג"כ מפורש כן וזה דעת הרמב"ם והש"ע הביאו ע"ש אבל רבינו תפס לישנא קמא לעיקר ומש"ה כתב תלינן שמרצון בעלה משמע שהיא שלוחו של בעל: מן הבדדים פי' בעל בית הבד שתגרים הן בשמן ולוקחין זיתים ושמן מנשיהם: במדה כלומר דרך מכירה בפרהסיא ודבר מרובה שאין יכולון לגנוב כל זאת ולעשות בצנעה רש"י ומסתימת לשון רבינו היה נראה שהוא מפרש שבדדי' הן פועלים שכורין מבעלי בתים לעצור שמן מזיתים שלהן וקאמר דלוקחין מאותן פועלים בדדים זיתים כו' והשתא הוה זה דומה לאינך בבי דלפניו ולאחריו: שהכובס מוציא כו' פי' דרך שטיפתו: אין בע"ה מקפיד והמקפיד אין קפידתו קפידה דבטלה דעתו רש"י: אבל אותן שמוציא הסורק כו' עיין בא"ח סי' ש"א ששם כתבתי כי כן דרד הסורק לאחר האריגה היה לוקח הבגד והיה מותח ע"ג יתידות וסורקו בקוצים כדי ליפותו ע"ש: והן של הכובס נלע"ד של"ד קאמר כובס אלא ר"ל לאותם ששורי' הבגד במים קודם שגוזזים הבגד מהצמר הבולט ומקודם השריי' נוטלי' השפה כמו שאנו עושים: ואם יותר מג' כולן לבע"ה דומה לזה כ"ר סי' רי"ח ורכ"ט וסי' ש"ל ע"ש: כגון שחור ע"ג בגד לבן ע"ש בפרש"י. אין לוקחין מהגרדין לא אירין ע"ש בפירש"י. ולא נימין בגמרא ולא נירין ועיין פירושו בא"ח סי' י"א: ואפילו הוא מנומר פירושו של מנומר וטווי ואותות ודוגמאות הכל מפורש בפירש"י שם: אבל לוקחין מהן בגד וצמר צבוע נראה דר"ל בגד אפי' נמטי וכדאיתא שם בגמ' וקנאם בצביעה דצביעה דאמר בסוף קאי גם אבגד וקנאן בשינוי הצביעה ועד"ר: ששייר מהחוט מלוא מחט וחוץ למחט כו' פירש"י שכל זמן שאין מן החוט אלא מלוא מחט מצומצם אינו יכול לתחבו בבגד: וכן אם שייר כו' פי' אם כשחותכין הבגד שייר ג' אצבעות: שהחרש מוציא במעצד כו' פי' מעצד קורדום רחב ובל"א קורין אותו ברי"ט ה"ק ומחלקין בו הנסרים והוא מפיל שפאים דקים וכן המקדיח והרהיטני והמגירה אבל הכשיל והוא קורדום מפיל שפאי' גסים וכ"ש הנפסק במגירה שהעץ ארוך ופסקו הוא של בעל הבית רש"י: אבל אם עושה בבית בע"ה פי' שהוא שכיר יום רש"י: הכל לב"ה צ"ע אם גם בכל הני דלעיל הדין כן: ומפסקי אילנות ומפסגי גפנות ומנקפי הגא כצ"ל עיין ברש"י שם ניקוף שייך בהגא כדכתיב וניקף סבכי יער בברזל הוא ל' סנה:
א סָעִיף ב או שרוב הדבר כו' פי' שרוב רועים המוכרים חלב וגדיי' גנוב הוא בידם ואף שיש רועים שכל מה שמוכרים ברשות בעליהן הן מוכרים אפ"ה אסור לקנות ממנו שמחזיקין הרועה מן הרוב ול"ד למה שאמר שמואל שם דף קי"ט דמותר לקנות מהגזלן אפילו מיעוט ממונו משלו ורובו גזול תלינן ואומרים דהאי מידי דיהיב ליה מדידיה הוא דשאני התם דידוע דזה הגזלן עצמו יש לו ממון שאינו גזול דמותר ליהנות ממנו אבל כשתלינן לזה הרועה ברוב ליתא בידו כלל מה שמותר ליהנות ממנו שוב מצאתי שהמ"מ פ"ה דגזילה הקשה דברי הרמב"ם אהדדי ששם בדין גזלן כתב שאם המיעוט משלו אע"פ שרוב ממונו גזל מותר ליהנות ממנו ובפ"ו דהל' גניבה כתב דאם רוב הדבר ההוא גנוב אין לוקחין ממנו ומסיק דיש חילוק בין רוב הממון דמותר ובין רוב דבר ההוא גנוב דאסור ע"ש ונראה דכוונתו דמ"ש דרוב הממון קאי אממונו של זה והרי יש לו ג"כ מיעוט של היתר ורוב הדבר קאי אכ"ע ור"ל שהוא מרובה דאין בידם של היתר כלל (וי"מ החילוק בין רוב הממון כו' דקאמר בע"א ואין פירושם עולה יפה) אבל אין לחלק ולומר דליהנות דוקא מותר ולקנות אסור דהא בגמרא הנ"ל מתיר שמואל אפי' לקנות מיהו גי' הרי"ף והרא"ש (אסור) [מותר] ליהנות ולא מצינו לחלק בזה ועמ"ש (המ"מ) [הכ"מ] פ"ו דגניבה בזה וגם בפ"ה דגזילה ודבריו תמוהין מאוד ומוכח ממ"ש בפ"ה דגזילה דין ח' דהי' לפניו גירס' אחרת בדברי הרמב"ם שהרי [כתב] הרמב"ם כ' ז"ל ואסור ליהנות מן הגזילה אפילו אם היה מיעוט שלו ובנוסחאות שבידינו ושהיה ביד המ"מ כתוב דאם המיעוט שלו אע"פ שרוב ממונו גזול מותר ליהנות ממנו ולפי גירסתו תמה הכ"מ על המ"מ ריש פ"ו דגניבה: אבל אם הוא תפור כו' כבר כתבתי פירש"י בפרי' וז"ל הרשב"א עליו אין מחוור לי כו' [עיין ב"ח שהביאו] ונ"ל דמש"ה לא כתב הרשב"א הטעם בתלושין שתפרן שקנאם בשינוי החפירה משום דהוה שינוי החוזר וק"ל: אבל אם ידוע לנו שלא חלק אסור כו' ואין אנו תולין כו' עיין בב"י מ"ש בזה שמתמה על רבי' למה פסק כמר זוטרא ול"נ דודאי ס"ל לרבי' שרב אשי ואמימר הודו למר זוטרא וכן משמע ממה שהק' שם התו' [עיין ב"ח שהביא ל' הגמ' ול' התוס'] והנה ק' לכאורה מה התחילו התוס' להקשות מרבא למר זוטרא וכי גברא אגברא קא רמית אלא ודאי פשוט לתוספות דהלכתא כמר זוטרא שגם הם הודו לו וכדמשמע הל' השתא אמאי לא אכיל מר כו' וכמ"ש ב"י ולהכי הקשו שפיר ותירצו דהכא מיירי כשהביא מפרדס ונתן לפניהם והוקשה להם דא"כ מעיקרא מאי סברו אמימר ורב אשי ותירצו שמעיקרא לא חששו להאי חששא אבל ודאי לסוף הודו וק"ל: אין לוקחין מהגרדי כו' שם דף קי"ט ת"ר אין לוקחין מגרדי לא אירין ולא נירין ולא פיקלון ולא שירי פקעיות אבל לוקחין מהן בגד מנומר ערב ושתי טווי וארוג השטא טווי שקלי ארוג מיבעי' מאי ארוג תיכי ופירש"י טווי כו' [עב"ח שמביאו] נראה דמש"ה פי' דקאי אאירין משום דק' לי' הלא סתם גרדי רגילין להביא לו טווי לארוג מהן בגד ולמה קונין ממנו טווי מש"ה כ' דקאי אאירין וקמ"ל דאם ידוע להרוצה לקנות דהאי טוואו הגרדי בעצמו ואף שידוע לו שטוואו מהנירין אפ"ה מותר לקנות ממנו כיון שידוע הוא שהגרדי טוואו קנאו בהשינוי ותו גרסינן שם אין לוקחין מהצבע לא אותות ולא דוגמאות ולא תלושין של צמר אבל לוקחין מהן בגד צבוע טווי ובגדים השתא טווי שקיל בגדים מיבעיא מאי בגדי' נמטי עכ"ל הגמ' ופירש"י ז"ל אבל לוקחין בגד צבוע טווי ובגדים והנך דוגמאות שטוואן או שעשה מהן בגדי' לוקחין עכ"ל והא דפי' כן הוא ג"כ מטעם שכתבתי לפני זה דק' ליה אמאי קונין מהן הא מביאין לצבע הטווי והבגדים לצבוע וכאן מיירי שבא ליקח מהצבע כשעדיין לא נצטבעו שהרי בגד צבוע כבר קתני לפני זה מש"ה כתב דמיירי בידוע שהצבע טוואו ועשאן בגדי' וקמ"ל דאע"פ שגם הוא ידוע שהן מהאותות והדוגמאות אפ"ה קנינהו בשינוי והנה לכאורה ק' למה לא כ"ר הני חידושים דקתני הברייתא בפי' דאפילו הטווי שטוה מהאותות והדוגמאות או נמטי מותר לקנות מהצבע וצריכים לומר דרבי' סמך אמ"ש ברישא דקונין מגרדי טווי הארוג דפי' אפילו הוא ידוע שטוואו מהאירין שסתמא בחזקת גזל אפ"ה אמרי' שקנאו בשינוי הטוווה וה"ה בטוויה שטוה הצבע מהאותות והדוגמאות וס"ל נמי דשינוי דעושה מהן נמטי הוא כ"כ כשינוי דעשה מהן טווי וקנאו הצבע מש"ה לא הוצרך לכתבו והברייתא דחזר וקתני לה משום דאין ברייתא סומכת על ברייתא אחריתא משא"כ רבי' דכתב הדינים רצופי' זא"ז וק"ל: ומש"ר אבל לוקחין מהן בגד וצמר צבוע כב"י אינו מכוון כו' [עב"ח שמביאו] עד ור"ל דאינו קונה מהצבע כ"א בגד צבוע או שטוה הדוגמאות או עשה מהן לבדין אבל צמר צבוע אסור וז"ל הד"מ לוקחין בגד וצמר צבוע וכתב הב"י ובגמ' ליכא אלא בגד צבוע ופירש"י משום דקנאו בשינוי ומשמע דצמר צבוע אין קונין ממנו עכ"ל וכתב אח"כ וכתב הרמב"ם פ"ו דגניבה לוקחין מהסורק כר מלא מוכין וכתב המ"מ בריית' היא סוף ב"ק ואמרינן הטעם משום דקנינהו בשינוי ואע"ג דשינוי החוזר לברייתו אינו שינוי הכא שאני שאין זה גזל ודאי אלא מספק אתה בא לאסרו וכיון שכן בשינוי כל שהוא מותר עכ"ל המ"מ וא"כ אפשר ליישב דברי רבי' במ"ש צמר צבוע משום שפסק כאותה ברייתא דס"ל דשינוי החוזר לברייתו הוה שינוי לענין זה ולא כאותה ברייתא דנקטה דוקא בגד צבוע משום דצמר צבוע הוי שינוי החוזר לברייתו כדאיתא ריש הגוזל קמא עכ"ל ודברי הגאונים הנ"ל הב"י וד"מ הנ"ל נפלאים הם בעיני דלמה לא יקנה מהן צמר צבוע הרי קנינהו הצבע בשינוי הצביעה ואף שכתב בד"מ שבריש הגוזל קמא איתא דהוא שינוי החוזר לברייתו הלא תשובתו בצדו דשם בריש הגוזל סוף (בבא קמא דף צ"ג) מחלק בין צבע לצבע דיש צבע שיכול להעבירו ותו לא הוי שינוי ואינו קונה ויש צבע כגון קלא אילן דאינו יכול להעבירו וקאמר שם דאותו מיקרי שינוי ע"ש ומינה איירי רבי' וכמ"ש לקמן בסי' ש"ס ז"ל צבעו בענין שאינו חוזר לברייתו קנה עכ"ל ומור"ם בעצמו כ"כ שם בס"ז ע"ש גם הא דתנן שם דף ק"ב בהנותן צמר לצבע דמסיק וקאמר לצבוע לו אדום וצבעו שחור ר"מ אומר נותן לו דמי צמרו' ופירש"י משום דקניי' בשינוי דמשמע דוקא בצבע לו בצבע אחר ממה שצוה עליו הוא דקנאו הצבע ולא באותו צבע וכדפירש"י שם לפני זה בהדיא בצבעו כיעור י"ל נמי דמיירי בצבע שיכול להעבירו וכ"ש לפי' הירושלמי (והרא"ש ורבי' תפסו לעיקר כמ"ש לעיל בסי' ש"ו) דפירשו אותה המשנה דמיירי בבעל הבית נותן צבע ומש"ה כשלא שינה לצבוע בצבע אחר אלא צבעו בצבע שנותן הבע"ה לא הוי שינוי וגם ק' לדבריהם מ"ש בגד צבוע דיקנה מהם ופירש"י משום דקנאו בשינוי וע"כ בשינוי הצביעה קאמר דאין לומר בשינוי האריגה דהא אין מדרך סתם צבע לארוג הבגדים אלא מביאין לו בגדים לצבוע ומי יימר לן שבגד זה מתחלה הביאו לו חוטין והוא ארגן דמותר לקנות ממנו ועוד דא"כ בלא צביעה נמי וכדקתני בברייתא שלפני זה אלא ע"כ קנאו בשינוי הצביעה קאמר וע"כ בצבע שאין יכול להעבירו איירי וכמ"ש וא"כ ה"ה צמר צבוע נמי דמ"ש וא"ל משום דבבגד איכא תרתי וכדפירש"י דאין דרך לגנוב בגד וא"נ גנבו קנאו בשינוי דא"כ צמר נמי אין דרכו לגנוב צמר מרובה דמ"ש בגד המביאים לו לצבוע דאין דרכו לגנוב ומ"ש מצמר הרבה שמביאין לו לצבוע שנאמר שדרכו לגנוב ועוד דהרי לא אסר תנא דברייתא זו לקנות אלא אותות ודוגמאות שהוא מעט מעט ורגלים. לדבר שהוא בעלים אבל לא אסר לקנות צמר צבוע הרבה ודוחק לומר דהרבה צמר צבוע אסור לקנות מטעם דיש לחשוש דאותו צמר צבוע אסף הצבע מהאותות והדוגמאות וכיון דאשמועינן התנא אסור לקנות מהן אותות ודוגמאות ה"ה צמר צבוע מהאי חששא גופא דאין זה מדרך התנא לקצר במקום חידוש וחשש רחוק כזה ועכ"פ ק' על בעל ד"מ ז"ל דכתב טעם אחר דמש"ה אסור לקנות משום דהוי שינוי אע"ג דחוזר כר דא"כ בגד נמי ע"כ נראה דרבינו דייק מהברייתא דאינו אוסר לקנות אלא דוגמאות משמע הא צמר צבוע הרבה מותר ומטעם דפירש"י גבי בגד משום דאיכא תרתי וה"ה בצמר מרובה וכמ"ש ומש"ר אבל לוקחין מהן בגד וצמר צבוע האי תיבת צבוע קאי גם אבגד הנזכר וכאילו אמר בגד צבוע וצמר צבוע וכמו שכתבתי בפרישה ע"ש ודוק ובהאי בגד צבוע אין חילוק בין הוא נמטי או לא דמיירי דהבעלים הביאו לו הבגד לצבוע והוא קנאו בצביעה ומה לי בגד ארוג או בגד של נמטי או צמר לעולם כשצבעו קנאו בצביעה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.