Numbers 11 — בְּמִדְבַּר יא
פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים
א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר־בָּם אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה׃
רַשִׁ״י
ויהי העם כמתאננים. אֵין הָעָם אֶלָּא רְשָׁעִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה" (שמות י"ז), וְאוֹמֵר "הָעָם הַזֶּה הָרָע" (ירמיהו י"ג); וּכְשֶׁהֵם כְּשֵׁרִים קְרוּאִים "עַמִּי", שֶׁנֶּאֱמַר "שַׁלַּח עַמִּי" (שמות ח׳:ט״ז), "עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ" (מיכה ו'): כמתאננים. אֵין מִתְאוֹנְנִים אֶלָּא לְשׁוֹן עֲלִילָה — מְבַקְּשִׁים עֲלִילָה הֵיאַךְ לִפְרֹשׁ מֵאַחֲרֵי הַמָּקוֹם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּשִׁמְשׁוֹן (שופטים י"ד), "כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ" (ספרי): רע באזני ה'. תּוֹאֲנָה שֶׁהִיא רָעָה בְּאָזְנֵי ה', שֶׁמִּתְכַּוְּנִים שֶׁתָּבֹא בְּאָזְנָיו וְיַקְנִיט, אָמְרוּ: אוֹי לָנוּ, כַּמָּה לֻבַּטְנוּ בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, שְׁלֹשָׁה יָמִים שֶׁלֹּא נַחְנוּ מֵעִנּוּי הַדֶּרֶךְ: ויחר אפו. אֲנִי הָיִיתִי מִתְכַּוֵּן לְטוֹבַתְכֶם — שֶׁתִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ מִיָּד: בקצה המחנה. בְּמֻּקְצִין שֶׁבָּהֶם לְשִׁפְלוּת, אֵלּוּ עֵרֶב רַב, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, בַּקְּצִינִים שֶׁבָּהֶם וּבַגְּדוֹלִים (עי' ספרי):
אוּנְקְלוֹס
וַהֲוָה עַמָא כַּד מִסְתַּקְפִין בִּישׁ קֳדָם יְיָ וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ וּתְקֵף רוּגְזֵיהּ וּדְלֵקַת בְּהוֹן אֶשָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וְשֵׁצִיאַת בִּסְיָפֵי מַשְׁרִיתָא
רַשְׁבַּ״ם
כמתאוננים: מצטערים מטורח הדרך:
אִבְּן עֶזְרָא
ויהי העם. נסמכה זו הפרשה כי אחר שנסע הארון מהר סיני חנו בקברות התאוה והנה ספר מה שאירע שם: כמתאוננים. מגזרת און וכן מחשבות אונך: וטעם וישמע ה'. שדברו דברי און: ותאכל. מלעיל כמו ויאמר ובמוכרח מלרע הפך הלשון רק כן מצאנו:
רַמְבַּ״ן
ויהי העם כמתאננים אמר ר"א (אבן עזרא על במדבר י״א:א׳) מגזרת און וכן מחשבות אונך (ירמיהו ד יד) שדברו דברי און ואיננו נכון כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות והנכון בעיני כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה ומה נאכל ומה נשתה ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו מלשון מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט) שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו וכן בן אוני (בראשית לה יח) בן צערי ואנו הדייגים ואבלו (ישעיהו יט ח) וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים כבר הזכיר וספר החטא ואמר כמתאוננים כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים והיה רע בעיני ה' שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם ולכך אמר בשנייה (במדבר י״א:ד׳) וישובו ויבכו גם בני ישראל כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר וישובו עוד לעשות כענין ההוא ולא לקחו מוסר על אש השם שבערה בם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויהי העם כמתאוננים. מלשון (איכה ג) מה יתאונן אדם חי, כי היו כואבים ומצטערים בהכנסם עתה במדבר, והתאוננות זה היה רע באזני השם לפי שלא היו הולכים שמחים אלא מוכרחים ודואגים. ואמר כמתאוננים בכ"ף הדמיון להורות שהיו מגמגמין זה ולא היו מפרשין אותו מפני פחד משה כדי שלא ישמע, ולכך אמר וישמע ה' כלומר ולא משה.
סְפוֹרְנוֹ
כמתאוננים. על טורח הדרך לא מתאוננים בלבם באמת כי לא היתה אצלם שום סבה ראויה לזה שיתאוננו אבל היו מתאוננים בדבריהם לנסות:
כְּלִי יָקָר
ויהי העם כמתאוננים וגו'. לא מצינו מפורש במקרא מהו אנינות זה ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש אך מאחר שמצינו ב' תלונות מפורשים במקרא, האחת זכרנו את הדגה כו'. השניה בוכה למשפחותיו על עסקי עריות כו', א"כ ודאי כל הפר' מדברת מענין אחד והכל היתה תלונה אחת ומקורה מן פר' ויהי בנסוע והוא סוד נו"ן הפוכה שבסוף הפרשה ובמלת כמתאוננים. כי יפלא בעיני רבים גם בעיני יפלא מה שדרשו רז"ל וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו. על עסקי עריות שנאסר להם מה ענין תלונה זו לכאן ולמה לא בכו בשעה שנאסרו להם העריות ואם באותו זמן שתקו וכל אחד מהם סבר וקבל עתה מה היה להם כי באו להזכיר ראשונות ולהיות תוהה על הראשונות שכבר קימו וקבלו. ועוד הלא בפיהם אמרו זכרנו את הדגה. ואמרו מי יאכילנו בשר. ובלי ספק שכל פסוקים אלו מן וישובו ויבכו גם בני ישראל. עד וישמע משה את העם בוכה. הכל מדבר בבכיה אחת, ומטעם זה השתדלו רז"ל לפרש התלונה בדרך רחוקה כי במסכת יומא פליגי בה רב ושמואל חד אמר דגים ממש, וחד אמר עריות ולישנא מעליא נקט כד"א אכלה ומחתה פיה. ולדעתו פשוט לומר שגם מי יאכילנו בשר לישנא מעליא נקט והנה גם לדבריו צריכין אנו ליתן טוב טעם ודעת מה ענין תלונה זו לכאן ולמה שתקו כשנאסרו להם העריות.
האמנם לפי מה שפירשנו למעלה שכל פר' ויהי בנסוע. לא נכתבה כ"א לזרז את ישראל על מצות פו"ר שידגו לרוב כדגים הללו יבא כל ענין הפר' על נכון, ויגיד עליו ריעו נו"ן הפוכה שבסוף הפר' ונו"ן הפוכה שבמלת כמתאוננים כי נו"ן היינו דג והדגים פרוצים ביותר בפו"ר, והנה מתחילה כשנאסרו להם העריות לא הקפידו על זה כי חשבו שיש מעצור לרוחם עד ששמעו פר' ויהי בנסוע שמבאר להם שכל מי שאינו עוסק בפ"ו גורם לשכינה שתסתלק מישראל אז נכנסה טינא בלבם ואמרו בשלמא אם נוכל לפרות ולרבות כדגים הללו עם כל הנשים היינו בטוחים שלא נבא לידי סילוק שכינה לעולם. אמנם מאחר שנאסרו לנו העריות הרי אנו הפך הדג והיינו נו"ן הפוכה.
וזה ביאור הפר', אחר ששמעו שובה ה' רבבות אלפי ישראל. שזרזם על מצות פ"ו להיות כדגים הללו מיד הרהרו בלבם על איסור העריות כי זהו נו"ן הפוך לפיכך ויהי העם הרשעים כמתאוננים, מתאוננים לא נאמר אלא כמתאוננים בכ"ף הדמיון לומר הרי אנו כאונן זה שאסור בתשמיש המטה כך לא הורשה לנו תשמיש המטה עם כל הנשים. ולפי שאין אנינות כ"א בלב שהרי עדיין לא הוציאו תלונתם מהשפה ולחוץ ע"כ לא הרגיש משה עדיין בתלונתם אכן שמע ה' והקשיב בקול תלונתם ע"כ נאמר רע באזני ה' ותבער בהם אש ה'. כי ברותחין קלקלו ובערה בהם אש התאוה וחימום העריות ע"כ מדה כנגד מדה ותבער בהם אש ה' ותאכל בקצה המחנה או בקצינים, או במוקצים, ודבר זה יתבאר בסמוך.
ב וַיִּצְעַק הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ׃
רַשִׁ״י
ויצעק העם אל משה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְהָלַךְ הַבֵּן אֵצֶל אוֹהֲבוֹ שֶׁל אָבִיו וְאָמַר לוֹ צֵא וּבַקֵּשׁ עָלַי מֵאַבָּא: ותשקע האש. שָׁקְעָה בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁאִלּוּ חָזְרָה לְאַחַת הָרוּחוֹת הָיְתָה מְקַפֶּלֶת וְהוֹלֶכֶת כָּל אוֹתוֹ הָרוּחַ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
וּצְוַח עַמָא עַל משֶׁה וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ וְאִשְׁתְּקַעַת אֶשָׁתָא
אִבְּן עֶזְרָא
ויצעק העם אל משה. בפיוס: ותשקע האש. כטעם ותכבה ואין לו אחר:
סְפוֹרְנוֹ
ותשקע האש. נגד טבע האש למען יכירו שהיה פלא בלתי טבעי ולא היה אש טבעי שקרה אז באיזו סיבה טבעית:
כְּלִי יָקָר
ויצעק העם אל משה. ולא אל ה', כי חשבו מאחר שמשה לא הרגיש עדיין בחטאם יחשוב שמקרה הוא להם ויתפלל בעדם, וכך עשה משה בחשבו שהמקום גרם להם כי יש מקומות בארץ אשר שם רוח גדול נסתר המסבב רעישת הארץ, ויש מקומות שבהם אש נסתר, על כן קרא משה שם המקום תבערה כי חשב שהמקום גרם להם ולא חטאם.
ג וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי־בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהוָה׃
אוּנְקְלוֹס
וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא דְלֶקְתָּא אֲרֵי דְלֵקַת בְּהוֹן אֶשָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא
תבערה. עוד אפרשנו:
רַמְבַּ״ן
וטעם ויקרא שם המקום ההוא תבערה למקום אשר ירדה בו האש בקצה המחנה קראו כן ולא נסעו מן המקום ההוא רק בחניה ההיא התאוו תאוה וקראו שם העיר או המקום קברות התאוה:
ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר׃
רַשִׁ״י
והאספסף. אֵלּוּ עֵרֶב רַב שֶׁנֶּאֶסְפוּ עֲלֵיהֶם בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם: וישבו גם בני ישראל ויבכו. עִמָּהֶם: מי יאכלנו בשר. וְכִי לֹא הָיָה לָהֶם בָּשָׂר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר" וְגוֹ' (שמות י"ב), וְאִ"תֹּ אֲכָלוּם, וַהֲלֹא בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ נֶאֱמַר "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן" וְגוֹ' (במדבר ל"ב)? אֶלָּא שֶׁמְּבַקְשִׁים עֲלִילָה (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
וַעָרַבְרְבִין דִי בֵּינֵיהוֹן שְׁאִילוּ שְׁאֶלְתָּא וְתָבוּ וּבְכוֹ אַף בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמָרוּ מַאן יֵיכְלִנָנָא בִּשְׂרָא
אִבְּן עֶזְרָא
והאספסף. שנאספו אל ישראל ואינם מהם והם ערב רב והמלה כפולה כמו סחרחר חמרמרו: וישובו ויבכו. אחר התאוה: גם בני ישראל. עמם:
רַמְבַּ״ן
וטעם והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה שלא היה להם חסרון במדבר כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד כאשר יספר אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים: ויאמרו מי יאכלנו בשר כי לא היה לכל העם בשר לאכול בכל יום אע"פ שאכלו ממנו פעמים רבות והיה למקצתם מקנה ואכלו ממנו הגדולים כמנהג המחנות ומקומות היוקר אבל בדגים אמרו (במדבר י״א:ה׳) זכרנו את הדגה כזוכר הנשכחות כי לא אכלו דגים מיום צאתם ממצרים ועד הנה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והאספסוף. שנאספו אל ישראל ולא היו מישראל, והם ערב רב. ונכפלה המלה כמו מלת סחרחר, (תהלים לח) וכן (איכה א) חמרמרו מעי.
סְפוֹרְנוֹ
וישובו ויבכו. חזרו להיות כמתאוננים לנסות ובכו עתה על שיצאו מצרים כמואסים מעלת היות השכינה ביניהם כאשר העיד באמרו יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים: מי יאכילנו בשר. לנסות אם יכין שאר לעמו כאשר העיד המשורר באמרו וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם:
כְּלִי יָקָר
והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. כל מלות אלו מחוברין וכך פירושם כי בני ישראל ידעו האמת שבערה בהם אש ה' על צד העונש לא במקרה ע"כ פסקו מתלונתם, אבל הערב רב אשר מקורם מן המצרים שטופי זמה לא לקחו מוסר ועוד הוסיפו סרה והוציאו מן השפה ולחוץ כל מה שהרהרו תחילה בקרב לבם וזה"ש והאספסוף אשר מתחילה בקרבו בקרב לבו התאוו תאוה, וישובו, היינו ששבו לסורם והוציאו תלונותם לחוץ ובכו, ויבכו גם בני ישראל. מדקאמר גם ש"מ שהערב רב היו בוכים תחילה ומבכים גם את בני ישראל עמהם וכפל לשון התאוו תאוה כי כך המדה בעריות שתאוה גוררת תאוה וכארז"ל משביעו רעב. ויאמרו בפה מלא מי יאכילנו בשר היינו בשר ערוה ולישנא מעליא נקט, כדאמרינן בגמרא זכרנו את הדגה לישנא מעליא נקט, וק"ו שלשון בשר יש לפרש כך.
ומה שהתחילו בבשר וסיימו בדגה, לפי שלשון דגה מורה יותר על הפריצות בעריות מן לשון בשר לפי שהדגים פרוצים יותר מבשר כל חי, ע"כ אמרו דרך פשרה מי יאכילנו בשר. שנהיה מותרים בעריות כשאר בשר כל חי אע"פ שלא נהיה כדגים כי כולי האי לא בקשו, אבל מ"מ אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. כי בהיותינו בין המצרים שטופי זמה הותרה לנו הכל אפילו להיות כדגים ועכשיו הלואי ונהיה כשאר בשר כל חי וזה"ש מי יאכילנו בשר. וקרוב לשמוע כי הכל כפשוטו ממש אך כוונתם היתה לבקש הבשר המחמם ביותר ומרבה תאות המשגל וזהו כפול התאוו תאוה. שנתאוו לדבר המרבה תאות המשגל. והדגים אע"פ שמקררין מ"מ הוא מוסיף הליחות והזרע ג"כ בכלל ועוד שהאוכלו מקבל טבעו להיות פרוץ בעריות ויש בדגים תרתי לריעותא ע"כ אמרו דרך פשרה מי יאכילנו בשר המחזיק התאוה, וזכרנו את הדגה כו' המחזיק הפריצות ביותר מ"מ הלואי ויהיה לנו בשר דרך פשרה, ולפירוש זה יבא כפשוטו מ"ש משה מאין לי בשר וגו' אם את כל דגי הים וגו' כי טענו על ב' אלו שמסייעין לפ"ו ונתן להם ה' את השליו המחמם ביותר וממלא שאלתם, וכן אמרו במדרש (תנחומא טז) כתיב וימטר עליהם כעפר שאר וכתיב להלן איש אל כל שאר בשרו. היינו עריות כי זה הדבר אשר בקשה נפשם.
ואת"ל עכ"פ שהדגים מקררין וממעטין התאוה, אזי כך תפרש הפסוקים כי המה שאלו בשר המחמם ומרבה התאוה ואמרו זכרנו את הדגה כו' והקשואים והאבטחים. כי כל הדברים הללו מקררין ומ"מ לא היו מזיקין אל התולדה לפי שהיה לנו גם החציר והבצלים והשומים המחממין ביותר ומבטלין הקרירות אבל עתה נפשינו יבשה כו'.
או אמרו שבמצרים לא היו מזיקין לנו אותן הדברים המקררין. גם החציר והשומים והבצלים, אע"פ שהם קשים לעוברות ומניקות מ"מ היינו פרים ורבים ולא הזיקו לנו כלום כל הדברים המתנגדים אל התולדה בין לאנשים ובין לנשים ועתה נפשינו יבשה. כי אין לנו ליחות כל כך המרבים הזרע כי בלתי אל המן לבד עינינו, והוא נבלע באברים ואינו מתבשל באצטומכא ובכבד ע"כ אינו סבה אל התולדה, והפסוק מעיד על ההפך ואמר והמן כזרע. שלכך היה תוארו כזרע לומר לך שהוא מרבה הזרע והיה גד, שארז"ל שהיה מגיד אם בן ט' לראשון או בן ז' לשני כמספר גד שהיה מגיד אם הוא בן ז' וכל זה מדברים המסייעים אל התולדה, המה אמרו שהמן גורם יבישות לפי שאין בו לחלוחית והכתוב אומר וטעמו כטעם לשד השמן. דהיינו לחלוחית וזה הפך היבישות.
ומה שאמרו אין כל. י"א שכך אמרו אע"פ שיש לו טעם כל מיני אוכל מכ"מ אין כל, אין בו טעם כל האוכלין שהרי אין לו טעם חציר ובצלים כו', ובעקידה פירש בלתי אל המן עינינו. אע"פ שיש בו כל הטעמים מ"מ אין עינינו רואות כ"א המן והסומא אוכל ואינו שבע.
ה זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים׃
רַשִׁ״י
אשר נאכל במצרים חנם. אִ"תֹּ שֶׁמִּצְרִיִּים נוֹתְנִים לָהֶם דָּגִים חִנָּם, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם" (שמות ה'), אִם תֶּבֶן לֹא הָיוּ נוֹתְנִין לָהֶם חִנָּם, דָּגִים הָיוּ נוֹתְנִין לָהֶם חִנָּם? וּמַהוּ אוֹמֵר חִנָּם, חִנָּם מִן הַמִּצְוֹת (ספרי): את הקשאים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִפְּנֵי מָה הַמָּן מִשְׁתַּנֶּה לְכָל דָּבָר חוּץ מֵאֵלּוּ? מִפְּנֵי שֶׁהֵן קָשִׁים לַמְּנִיקוֹת, אוֹמְרִים לְאִשָּׁה אַל תֹּאכְלִי שׁוּם וּבָצָל מִפְּנֵי הַתִּינוֹק, מָשָׁל לְמֶלֶךְ וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי: הקשאים. הֵם קוקומבר"שׂ בְּלַעַז: אבטיחים. בודיק"ש: החציר. כְּרֵישִׁין, פוריל"ש (תַּרְגּוּמוֹ יָת בּוֹצִינַיָּא וְכוּ'):
אוּנְקְלוֹס
דְכִירִין אֲנַחְנָא יָת נוּנַיָא דַהֲוֵינָא אָכְלִין בְּמִצְרַיִם מַגָן יָת בּוֹצִינַיָא וְיָת אֲבַטִיחַיָא וּכְרָתֵי וּבוּצְלֵי וְתוּמֵי
אִבְּן עֶזְרָא
הדגה. שם המין: חנם. בזול כאילו היא חנם: הקשואים. באל"ף תחת ה"א מקשה כמו ועמי תלואים ורבים כן: אבטיחים. ידוע מלשון קדר ואין לו ריע במקרא: חציר. הירקות שהם עשב השדה וכן המצמיח הרים חציר והנה הוא שם כלל והמתרגם ארמי אמר שהוא שם פרט גם הוא נכון: הבצלים והשומים. ידועים והם קרובים בלשון קדר:
רַמְבַּ״ן
וטעם אשר נאכל במצרים חנם לפי פשוטו כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות והיו נותנין להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת והקשואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאד כי היא כגן הירק וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה היו אוכלין מן הירקות או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר כמנהג עבדי המלך ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים אשר אין להם דמים במצרים כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (א יא) וזאת תלונת בני ישראל לא תלונת האספסוף והנה היו מתאוננים על משה וצועקים עליו תנה לנו בשר ונאכלה כאשר יזכיר (במדבר י״א:י״ג):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
את הקשואים ואת האבטיחים. היו מבזים המזון הנכבד שהיה להם במן, וכדי להוציא עליו דבה היו מביאין ראיה מהפירות הפחותים שהיו להם חנם, וידוע כי היו בארץ מצרים פירות לרוב וכענין שכתוב (בראשית יג) כגן ה' כארץ מצרים, אבל לא הזכירו מן הפירות החשובים כי מהחשובים לא היו נותנין להם. וכן מה שהזכיר הדגה, כי היו נותנין להם מהדגים הנבאשים שהיו להם ארבעה וחמשה ימים שנצודו, כי מהחשובים שהיו חיים שנצודו בו ביום לא היו נותנים להם, ועל כן לא אמר זכרנו את הדגים או שיאמר זכרנו את הדג כי בכל מקום שתמצא דגה הוא הדג הנבאש, ממה שכתוב (שמות ז) והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור, גם תמצא ביונה הנביא (יונה ב) וימן ה' דג גדול, הזכירו תחלה בשם דג וכאשר בלעו והשלים מנויו ומת קראו דגה, הוא שכתוב (שם) ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה, ומזה אמר (שם ) מבטן שאול שועתי שמעת קולי, כי היושב בבטן מת הוא כיושב בשאול. ומה שאמר אח"כ (שם) ויאמר ה' לדג ויקא וגו', דג שני היה לפי שאין כבודו להיות בבטן המת, ולכך קבלו דג שני ובלעו ונצטוה להקיאו אל היבשה. וכלל הדבר כי היו קצים במתנה החשובה וכל עיקר כוונתם לא היתה אלא להטיל דופי במן ולהוציא עליו דבה, ועל כן הזכיר בכל הפרשה העם שהוא לשון גנאי. והמקום הזה נקרא קברות התאוה, והוא תבערה שהזכיר, כי במקום ההוא בעצמו שהתאוננו ובערה בם האש שם התאוו תאוה, ומזה נסמכה פרשה זו לפרשת ותדבר מרים שהוציאה דבה על משה, ונסמכה לפרשת מרים ג"כ פרשת מרגלים שהיו מוציאי דבת הארץ.
ועוד יתכן לומר כי מה שהזכירו הפירות האלה יורה על רוע טבעם ועל חוזק תאותם, כי האספסוף גם מגדולי העם שנטו אחריהם ונמשכו אחר התאוות והענינים הגופניים, וזהו כפל הלשון לחזק הענין שאמר התאוו תאוה, כלומר המשיכו תאוה מהנפש המתאוה, והיתה מדת התאוה חזקה בהם בלכתם אחרי שרירות לבם בכל מיני התאות אשר לגוף, וכמו שאמר בסמוך בוכה למשפחותיו, ודרשו רז"ל על עסקי משפחותיו על העריות האסורות להן, ולא היו משגיחין בענינים שכליים של מעלה, זהו שאמר בלתי אל המן עינינו, כי לפי שהמן היה מיסוד אחד בלבד והיה עצם פשוט לא מורכב כשאר המזונות והיה מחדד השכל ומגיע את האדם לידיעת המושכלות, על כן היו מואסין ומבזין אותו ואומרים בלתי אל המן עינינו, כי זה היה הפך טבעם, ולחוזק תאותם ולחסרון שכלם היו חושבין המעלה הגדולה הזאת לחסרון, כי טבעם הרע היה מעור עיני שכלם בבקשת הענינים הגופניים, ומזה הזכירו שני חלקים מאכל המתגדלים בשתי היסודות הגופניים, והם המים והעפר אשר טבעם לרדת למטה, הוא שאמר זכרנו את הדגה את הקשואים וגו', הזכיר הדגים מיסוד המים והקשואים והאבטיחים וזולתם מיסוד העפר, ועל כן לא הזכיר פירות האילן לפי שיש בהם חלק מיסוד הרוח, אבל אלו שהם פירות האדמה ובהם יסוד העפר יותר חזק. ודרשו רז"ל במסכת יומא ריש פרק יוה"כ כי מה שהזכיר הפירות האלה לפי שהמן היה מתהפך לטעם כל שאר המינין, ולטעם אלו החמשה לא היה מתהפך לפי שטעם חמשה אלו קשה לעוברות ומניקות, משל למי שאומר לא תאכל האשה דבר פלוני מפני התינוק.
וכתב הרמב"ן ז"ל, מה שאמר בדגה חנם כי היו הדייגים מעבידים אותם למשוך הדגים מהמצודות והיו נותנין להם דגים חנם, כי כן מנהגם, עד כאן. אבל רז"ל אמרו במסכת יומא ריש פרק יוה"כ מאי חנם, מהפקרא מייתי להו, דאמר מר הקב"ה מזמין להם דגים בכדיהם, וכדאיתא במסכת סוטה.
ובמדרש אשר נאכל במצרים חנם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם שנאמר (שמות ה) ותבן לא ינתן לכם, דגים היו נותנין להם חנם, אלא מאי חנם, חנם מן המצות. והכוונה כי עתה מרו את דבר ה' וקצו בעבודתו ובאו לפרוק מעליהם עול מצותיו והיו מזכירים ישיבתם במצרים והם בני חורין מן המצות, וכענין שכתוב (דברים ד) גוי מקרב גוי, כי היו שוים למצריים, הולכים בחקותיהם ועובדי עבודת אלילים ומגדלי בלורית כמותם.
ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל־הַמָּן עֵינֵינוּ׃
רַשִׁ״י
אל המן עינינו. מָן בַּשַּׁחַר, מָן בָּעֶרֶב:
אוּנְקְלוֹס
וּכְעַן נַפְשָׁנָא תְאִיבָא לֵית כָּל מִדָעַם אֶלָהֵן לְמַנָא עֵינָנָא
אִבְּן עֶזְרָא
נפשנו יבשה. היא הנפש המתאוה הנטועה בכבד: אין כל. חסרנו כל דבר: עינינו. כי מן השמים ירד:
רַמְבַּ״ן
וטעם נפשנו יבשה שנתחמם טבעם מרוב התאוות ויבשה לה כדברי אונקלוס (תרגום אונקלוס על במדבר י״א:ו׳) או נפשנו יבשה כי אין לה כל ללחלח אותה כי המאכל מוליד הליחות בגוף וישיב הנפש רוה. ואמרו בלתי אל המן עינינו שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו אבל נתאוה לו ונשא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבא לנו והנה אין כל בלתי תוחלת המן אמרו המשל הידוע (יומא עד) אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו וספר הכתוב כמה מעלות במן ואמר שטעמו כטעם לשד השמן להגיד כי נפש אוכליו לא תיבש כי הוא ילחלח וירוה ותהיה נפש אוכליו כגן רוה וכמוצא מים:
ז וְהַמָּן כִּזְרַע־גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח׃
רַשִׁ״י
והמן כזרע גד. מִי שֶׁאָמַר זֶה לֹא אָמַר זֶה, יִשְֹרָאֵל אוֹמְרִים "בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" וְהַקָּבָּ"ה הִכְתִּיב בַּתּוֹרָה "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד" וְגוֹ', כְּלוֹמַר רְאוּ בָּאֵי עוֹלָם עַל מָה מִתְלוֹנְנִים בָּנַי, וְהַמָּן כָּךְ וְכָךְ הוּא חָשׁוּב: כזרע גד. עָגֹל כְּגִידָּא — זֶרַע קוליינדר"ו: הבדלח. שֵׁם אֶבֶן טוֹבָה קריסט"ל:
אוּנְקְלוֹס
וּמַנָא כְּבַר זְרַע גִדָא הוּא וְחֶזְוֵהּ כְּחֵזוּ בְדֹלְחָא
רַשְׁבַּ״ם
והמן כזרע גד הוא ומראהו כמראה הבדולח: כלומר נראה קשה ויבש ולכך היו אומרים נפשנו יבשה כאדם שאוכל חיטים יבשים, ואם כן למה חרה אפו של הקב"ה כאמור לפנינו, ועתה מפרש טעם של חרון אף שהרי כשטחנו ברחים או דכו במדוכה אז והיה טעמו כטעם לשד השמן אז מתחלף טעמו שהיה מתחילה מתוק כצפיחית בדבש, כזתים ואגוזים קודם טחינה אבל לאחר טחינה או כתישה במכתשת אז והיה טעמוף נעשה עתה טעמו כליחלוח של שמן ובשר שמן, כמו שמן זתים ואגוזים לאחר טחינה שנתחלף טעמן ולפיכך וישמע ה' ויחר אפו שכשרוצים טוחנים אותם ונעשה כשמן ואין מאכלם יבש, כאן כתב והיה טעמו שמתחלף טעמו הראשון אבל בפרשת בשלח כתב וטעמו כצפיחית בדבש שזה הוא טעמו קודם שיש בהם טעם שמן:
אִבְּן עֶזְרָא
והמן. ספר הכתוב חסרון דעת המתאוין כי המן היה כזרע גד והוא קל ללקוט והיה נראה כי הוא לבן ועוד כי יוכלו לאכלו כאשר היה גם לטחנו ברחים ולעשות עוגות או לדכותו ולבשלו בפרור ויש לו טעם נכבד כמו לשד השמן ועוד היה יורד על מקום נקי אחר שירחץ הטל את המקום: כזרע גד. סמוך כמו נטע שעשועים: גד י"א כסברתא וי"א חרדל מגזרת גדין ואנכי לא ידעתי:
ח שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן׃
רַשִׁ״י
שטו. אֵין שִׁיּוּט אֶלָּא לְשׁוֹן טִיּוּל, אישבנ"ייר — בְּלֹא עָמָל: וטחנו ברחים וגו'. לֹא יָרַד בָּרֵחַיִם וְלֹא בַקְּדֵרָה וְלֹא בַמְּדוֹכָה, אֶלָּא מִשְׁתַּנֶּה הָיָה טַעֲמוֹ לַנִּטְחָנִין וְלַנְּדוֹכִין וְלַמְבֻשָּׁלִין (ספרי): בפרור. קְדֵרָה: לשד השמן. לִחְלוּחַ שֶׁל שֶׁמֶן, כָּךְ פֵּרְשׁוֹ דּוּנָשׁ, וְדוֹמֶה לוֹ "נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ" (תהילים ל"ב), וְהַלָּמֶ"ד יְסוֹד, — נֶהְפַּךְ לִחְלוּחִי בְּחַרְבוֹנֵי קַיִץ. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵרְשׁוּהוּ לְשׁוֹן שָׁדַיִם, אַךְ אֵין עִנְיַן שָׁדַיִם אֵצֶל שֶׁמֶן; וְאִאֶ"ל לְשַׁד הַשָּׁמֶן לְשׁוֹן "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן" (דברים ל"ב), שֶׁאִם כֵּן הָיָה הַמֵּ"ם נָקוּד קָמָץ וְטַעְמוֹ לְמַטָּה תַּחַת הַמֵּ"ם, עַכְשָׁו שֶׁהַמֵּ"ם נָקוּד פַּתָּח קָטָן וְהַטַּעַם תַּחַת הַשִּׁי"ן, לְשׁוֹן שֶׁמֶן הוּא, וְהַשִּׁ"ין הַנְּקוּדָה בְּקָמָץ גָּדוֹל וְאֵינָהּ נְקוּדָה בְּפַתָּח קָטָן מִפְּנֵי שֶׁהוּא סוֹף פָּסוּק. דָּ"אַ: לְשַׁד לְשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן — לִישׁ שֶׁמֶן דְּבַשׁ, כְּעִסָּה הַנִּלּוֹשָׁה בְּשֶׁמֶן וּקְטוּפָה בִדְבַשׁ. וְתַרְגּוּם שֶׁל אֻנְקְלוֹס דִּמְתַרְגֵּם "דְּלִישׁ בְּמִשְׁחָא" נוֹטֶה לְפִתְרוֹנוֹ שֶׁל דּוּנָשׁ, שֶׁהָעִסָּה הַנִּלּוֹשָׁה בְשֶׁמֶן לַחְלוּחִית שֶׁמֶן יֵשׁ בָּהּ:
אוּנְקְלוֹס
שַׁיְטִין עַמָא וְלָקְטִין דְצָבֵי טָחִין בְּרֵיחַיָא אוֹ דְצָבֵי דָאִיךְ בִּמְדֻכְתָּא וּמְבַשְׁלִין לֵהּ בְּקִדְרָא וְעָבְדִין יָתֵהּ גְרִיצָן וַהֲוָה טַּעֲמֵהּ כִּטְעֵם דְלִישׁ בְּמִשְׁחָא
רַשְׁבַּ״ם
לשד: כולו עיקר כמו נהפך לשדי בחרבוני קיץ נהפך לחלוחי כיובש תאינים שנתייבשו:
שטו: כמו משוט בארץ שוטטו בחוצות ירושלים:
אִבְּן עֶזְרָא
שטו העם. מגזרת משוט בארץ וזה יורה כי לא היה נופל זה עם זה רק מפוזר ומפורד: ברחים. של היד ולא יתכן להפריד זה השם כי משנים יהיו הרחים: במדוכה. עץ או אבן שידוכו בה גם יתכן שיעשו עוגות מאשר ידוכו: עוגות. כמו ועשי עוגות: לשד. י"א כי הלמ"ד נוסף כלמ"ד שלאנן ושלו והיה ראוי להיות השמן מלרע בעבור שהוא תאר השם והנכון בעיני שהלמ"ד לשד שורש כמו נהפך לשדי והוא הפך בחרבוני קיץ והיא הלחה הנכבדת העולה למעלה מכל שמן ויהיה השמן מלעיל כמשמעו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
שטו העם ולקטו וטחנו ברחים או דכו. לשון שטו כמו (איוב) משוט בארץ, וזה יורה שלא היה יורד זה עם זה מקובץ במקום אחד רק מפוזר ומפורד. ומה שאמר ולקטו למדך שהיה ראוי לאכלו כך.
ודבר ידוע כי יש מזון ראוי בתקון אחד לא יצלח בתקון אחר, ולכך יגיד הכתוב מנפלאות המן כי היה ראוי בכל מיני התקון ללקטו ולאכלו כאשר הוא, גם לטחון אותו ברחים של יד גם לדוכו במדוכה של עץ ושל אבן גם לבשלו בקדרה, ובכל מיני התקון האלה היה טעמו טעם נכבד כטעם לשד השמן, והשבח הזה כנגד מה שאמר נפשנו יבשה הגיד כי לא תיבש נפש האוכלת אותו אבל ירוה וילחלח אותה, והיא נוטריקון לישת שמן דבש, כלומר לחלוח של שמן, כמו עיסה שנלושה בשמן וקטופה בדבש, והלמ"ד שרשית, וכן (תהלים לב) נהפך לשדי בחרבוני קיץ, כלומר שנהפך שמנו יבש, ומלת השמן שמן כמשמעו ויאמר כי טעם המן כטעם לשד שהוא לחלוח השומן שהוא חשוב מכל השמן ולמעלה ממנו. ובפסוק זה במלות העם ולקטו וטחנו ברחים או תמצא בו התעוררות ורמז כשתקח אות אחת מכל תיבה, והפסוק מסיים השמן בנו"ן (והוא מטטרון), וזהו לשון ממטיר שהזכיר במן, ומה שהתחיל במלת שטו מלשון משוטט וזה מבואר. ותמצא פסוק כיוצא בו בענין יפתח כששלח למלך בני עמון (שופטים יא) ואנכי לא חטאתי לך ואתה עשה אתי רעה להלחם בי ישפוט ה' השופט היום בין בני ישראל ובין בני עמון. והרמז מתחיל מן מ"ם של היום ממטה למעלה וכשתבקש הנו"ן תמצאנה בסוף פסוק, כי הוא מסיים בנו"ן, וזה מבואר.
ט וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל־הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו׃
אוּנְקְלוֹס
וְכַד נַחִית טַלָא עַל מַשְׁרִיתָא לֵילְיָא נָחִית מַנָא עֲלוֹהִי
י וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת־הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר־אַף יְהוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע׃
רַשִׁ״י
בכה למשפחתיו. מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת נֶאֱסָפִים וּבוֹכִים לְפַרְסֵם תַּרְעֻמְתָּן בְּגָלוּי. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (יומא ע"ה) לְמִשְׁפְּחֹתָיו, עַל עִסְקֵי מִשְׁפָּחוֹת —עַל עֲרָיוֹת הַנֶּאֱסָרוֹת לָהֶם:
אוּנְקְלוֹס
וּשְׁמַע משֶׁה יָת עַמָא בָּכַן לְזַרְעֲיַתְהוֹן גְבַר בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵה וּתְקֵף רוּגְזָא דַיְיָ לַחֲדָא וּבְעֵינֵי משֶׁה בִּישׁ
אִבְּן עֶזְרָא
בוכה למשפחותיו. שהתחברו המשפחות לבכות כאשר יעשו בבכותם על מת: איש לפתח אהלו. בפרהסיא: ובעיני משה רע. פעל עבר או תחסר מלת היה:
כְּלִי יָקָר
וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו. כי אין לומר שנתקבצו משפחות משפחות ובכו שהרי נאמר איש לפתח אהלו. אלא ודאי על עסקי משפחותיו, ויחר אף ה' ובעיני משה רע. דוקא עכשיו אבל קודם לכן היה רע באזני ה' לבד כי משה לא הבין כוונתם. ומ"ש זכרנו לשעבר משמע ואשר נאכל משמע להבא כך אמרו שבכל זמן שאמרנו לשעבר נתנה ראש ונשובה מצרימה. באותו זמן זכרנו את הדגה אשר נאכל להבא כשנבא שם. ומ"ש חנם מן המצות יתבאר בע"ה לקמן פר' פנחס (כו.סד) שעל תרומות ומעשרות אמרו כן.
ותאכל בקצה המחנה. בקצה ממש ע"כ ברחו כל העם מקצה בראותם כי סביבות המחנה נשערה מאד וברחו לתוך המחנה כי היו יראים להיות בקצוות, לכך נאמר והאספסוף אשר בקרבו. לא מצינו בכל התורה שנקרא הערב רב אספסוף כ"א כאן לפי שספסף ב"פ סוף, ורצונם לומר כל העם הנמצא בכל סוף וסוף מן המחנה בראותם שסביבם בערה אש ה' ע"כ ברחו בקרב המחנה ז"ש אשר בקרבו באמצע כאמור.
ורז"ל (ספרי יא.א) דרשו בקצינים שבמחנה או במוקצים שבמחנה, ואין הלשון מחוור אצלי כי כל קצה אינו לשון קצין, ולא לשון מוקצה. ונ"ל שהכל מודים שאין קצה יוצא מידי פשוטו שמדבר בקץ המחנה כי כל הקץ לשון סוף הוא אך שלכל קצה יש ב' קצוות ראש וסוף. ובנוהג שבעולם שקציני עם הולכים בראש המחנה דהיינו קצה ראשון, והמוקצים הולכים בסוף המחנה דהיינו קצה אחרון, ולכל הדעות אין קצה המחנה יוצא מידי פשוטו אך שלא פורש במקרא באיזו קצה אם בקציני עם ההולכים ראשונה בקצה ראשון, או במוקצים שבמחנה ההולכים בקצה אחרון, ע"כ נחלקו רז"ל בדבר י"א בקצינים, וי"א במוקצים. ומחלוקתם תלוי במה שארז"ל אין פורענות בא לעולם אלא בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ"א בצדיקים שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש. שכבר נאכל גדיש, ולפי זה מ"ד בקצינים שבמחנה סובר שפסוק זה מדבר באותם שהפורענות מתחיל בהם, ומ"ד במוקצים סובר שפסוק זה מדבר באותם המסבבים הפורענות, אבל מדקאמר והאספסוף ב"פ סוף, ש"מ שמדבר בשניהם בקצינים ובמוקצים כי שניהם בסוף זה בסוף ראשון וזה בסוף אחרון, וכן משמע לשון הכתוב ומצאה קוצים היינו ב' קצות כי קוצים לשון קץ ונאכל גדיש הכל בכלל אפילו הבינונים שבתוך לכך נאמר והאספסוף. היינו ב' סופות אשר בקרבו. כמו ואשר בקרבו דהיינו הבינונים כמו שמש ירח עמד זבולה. חסר וי"ו כאילו אמר שמש וירח כך כאן כאילו אמר והאספסף ואשר בקרבו כולם סג יחדיו נאלחו מכף רגל ועד ראש כולם התאוו תאוה.
וע"ד המדרש י"ל שכך מדתו של הקב"ה, בזמן שהבריות רעים וחטאים אז הקב"ה שולח יד בב' הקצוות בטובים וברעים כדי שכל הבינונים יקחו מוסר בק"ו, כי אילו היה נוגע בפחותים לבד אז יתלו הטובים שבהם במעשיהם הטובים לאמר לא תגיש בעדינו הרעה כי אין אנחנו חטאים כמותם, ע"כ הוא נוגע גם בשלמים שבהם ואז יקחו הפחותים מערכם ק"ו לאמר אם אש אחזה בלחים מה יעשו קוצים יבשים כסוחים, ואם היה נוגע רק בטובים שבהם יאמרו הפחותים בשלמא אלו דין הוא שיענשו כי קרובים המה אל ה' וסביביו נשערה מאד. כי כל הקרב הקרב ביותר אל ה' אז ביותר הוא צריך לדקדק במעשיו כי אינו דומה מורד במלך תוך פלטין שלו למורד במלך חוץ לפלטין שלו, ע"כ הקב"ה אוחז בב' הקצוות ואז בטלו כל הטענות האלו וכל מה שבתוך הקצוות יפחדו אל ה' ואל ישובו לכסלה. ודבר זה מפורש ע"י יחזקאל בן אדם מה יהיה עץ הגפן וגו', את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר היצלח למלאכה. כי המשיל את ישראל לגפן שהאש אוכל בשני קצותיו ותוכו נחר ונרעש כך הקדוש ברוך הוא אוחז באספסף בקצינים ובמוקצים כדי שאשר בקרבו נחר ויפחד, וכאשר סרו כולם מן הדרך אז אכלה האש בכולם בין באספסף בין באשר בקרבו דהיינו תוכו. ואולי בקצינים אינן הטובים כי אם החניפים המראין את עצמם כשרים כדי שישימו אותן לראש ולקצין ובקרבם ישימו ארבם והקדוש ברוך הוא פרסם על החניפים וגרם שהוציאו רעתן לחוץ כי מכסה שנאה במשאון, תגלה רעתו בקהל .
אוֹר הַחַיִּים
ויחר אף ה' מאד. טעם מאד, לצד שכל עושה רשעה - לצד תגבורת הפיתוי ועריבות האיסור - יש לדון בו צד האונס; אבל אלו שמבקשים לשוב, הרי הם כמגרים בהם יצר הרע, ואין גדר רע גדול בזה:
ובעיני משה רע. כי יקפיד האיש על מעשה ידיו, וצא ולמד ממה שנאמר בשמואל שחסרו מימיו שלא יראה ברעה אשר תמצא את שאול, וכמו כן רע על משה מעשה בלתי הגון של ישראל.
עוד ירצה על זה הדרך - שרע בעיני משה מה שחרה ה' אפו מאד כל כך, וכמאמרם ז"ל (ספרי ח"א צ"ה) שהראה ה' למשה פורענות שעתיד להביא, ואמר לפניו: רבונו של עולם, וכי הגון הוא שתתן להם בשר ותהרגם וכו'. עד כאן:
יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא־מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת־מַשָּׂא כָּל־הָעָם הַזֶּה עָלָי׃
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמָא אַבְאֶשְׁתָּא לְעַבְדָךְ וּלְמָא לָא אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ לְשַׁוָאָה יָת מַטוּל כָּלּ עַמָא הָדֵין עָלָי
אִבְּן עֶזְרָא
למה הרעות לעבדך. הכתוב דבר על הבא במהרה: ולמה לא מצאתי חן בעיניך. כאשר אמרתי שלח נא ביד תשלח: ומלת מצתי חסרת אל"ף ורבים כמוה כי אין תימה לחסרון המלך יהו"א:
סְפוֹרְנוֹ
למה הרעות לעבדך. לשלחני בעל כרחי להוציא העם הזה ממצרים: ולמה לא מצאתי חן בעיניך. כשאמרתי שלח נא ביד תשלח: לשום את משא כל העם הזה עלי. וזה עשית כדי לשים את משא כולם עלי כאילו לא היה לך מנהיג זולתי לפחות לשתפו עמי שיהיה טוב להם:
אוֹר הַחַיִּים
למה הרעות וגו' ולמה וגו'. קשה למה התחיל בתרעומת הנזק ואחר כך בתרעומת מניעת התועלת שהיה צריך לומר למה לא מצאתי חן וגו'. ולמה הרעות וגו'. אכן הכוונה היא על פי דבריהם ז"ל (שם צ"א) בפסוק לך נחה את העם שאמר הקדוש ברוך הוא למשה בני סרבנים הם טרחנים הם וכו' מקללים אתכם סוקלים אתכם באבנים וכו' עד כאן לשונם, ועל זה בא מאמר משה כאן למה הרעות פירוש הטלת עלי הרעה הזאת לסבול רעות בניך, ואחר שקבלתי היה מן הראוי למצוא חן בעיניך לתת לי עוזר לישא עמי בעול הגדול ולא כן עשית שנתת עלי כל המשא, ואמר לא מצתי חסר א', לומר אפילו מיצוי פירוש דבר מועט מהחן לא השגתי:
או ירצה על זה הדרך למה הרעות כמו שפירשתי ואומרו ולמה לא מצאתי פירוש כיון שנתת עלי עול הדבר הזה יש לי לטעון למה לא מצאתי חן לצד ששמת עלי משא כל העם, ופירוש למ"ד של לשום היא למ"ד הסיבה, ואמר זה משה, לצד שראה כי ביקש שלא יתן להם בשר ולא יהרגם כדברי המדרש שכתבנו בסמוך ולא מצא חן בעיני ה' לקבל תפלתו, גם ראה המסובב מהם שהם גרמו לו מיתה במדבר וכמה ענפי היגון אשר סובב לו מהם אשר לא כן היה מן הראוי להשתלם על יגיעו וסבלותו:
יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל־הָעָם הַזֶּה אִם־אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי־תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת־הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו׃
רַשִׁ״י
כי תאמר אלי. שֶׁאַתָּה אוֹמֵר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ; וְהֵיכָן אָמַר לוֹ כֵן? "לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם" (שמות ל"ב), וְאוֹמֵר "וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם ו') — עַל מְנָת שֶׁיִּהְיוּ סוֹקְלִים אֶתְכֶם וּמְחָרְפִים אֶתְכֶם (ספרי): על האדמה אשר נשבעת לאבתיו. אַתָּה אוֹמֵר לִי לְשֵׂאתָם בְּחֵיקִי:
אוּנְקְלוֹס
הֲאַב אֲנָא לְכָל עַמָא הָדֵין אִם בְּנַי אִנוּן דְאָמְרֵתּ לִי סוֹבַרְהִי בְתוּקְפָךְ כְּמָא דִמְסוֹבַר תֻּרְבְּיָנָא יָת יַנְקָא עַל אַרְעָא דִי קַיֵמְתָּא לַאֲבָהָתוֹהִי
רַשְׁבַּ״ם
ילידתיהו: כמו ויקטן ילד את אלמודד הרי ילד את אחרים, ולפיכך יאמר וירשתם אותם, ילידתיהו שניהם בחירק, לפי שמפעל שלהם דומה כעין מפעיל אבל ישב שהוא בגוף האדם יאמר וישבתם, ישן וישנתם, כל דומיהן פתחין, וכן מן ירד וירדתם:
אִבְּן עֶזְרָא
הריתי. האני אמם: . ילדתיהו. או אני אביהם כמו ילד את שלח: שאהו. עד בואו אל האדמה:
רַמְבַּ״ן
האנכי הריתי את כל העם הזה על דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על במדבר י״א:י״ב) כמו על ברכות הורי (בראשית מט כו) כי האב יקרא הורה מפני שנותן ומזמין ההריון יאמר אם אני אביהם או אמם שילדתי אותם ובעלי הפשט אמרו בהפך האנכי אמם שהייתי הרה בהם ויולדת וכן ותהר את מרים ואת שמי (דברי הימים א ד יז) שהרתה וילדה אותם או אנכי אביהם שילדתיהו כמו ויולד נח (בראשית ו י) לאביך זה ילדך (משלי כג כב) וזולתם ואמר כאשר ישא האומן את היונק האב או האם ועל דעתי הכל מליצה באם וטעמו כמו האנכי הריתי את כל העם הזה ואנכי ילדתיהו והזכיר כן כי האשה תסבול צער גדול הבנים בזכרה מה שסבלה בהם מלידה ומבטן ומהריון ואמר אומן כי הוא אומן לא אומנת:
סְפוֹרְנוֹ
האנכי הריתי. הנה האב יוכל להנהיג את בניו אף על פי שהם חלוקי הדעות וזה כי כולם חושבים אותו לאוהב שישתדל בכל כחו להטיב להם אבל אלה אינם בוטחים בי כלל וחושדים ומנסים לראות מה אעשה בעדם:
אוֹר הַחַיִּים
האנכי הריתי וגו'. דִבר בסדר זה -יתבאר על פי דבריהם ז"ל שכל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו, גם אמרו ז"ל (תיקונים ע') שכל נשמות עם בני ישראל דור המדבר היו ענפי נשמתו של משה רבינו והוא היה להם לאב, לזה לא אמר: ״האב אני לעם הזה״ או ״אם בני הם״, כי כן הוא כפי האמת שהוא היה אב לנשמותם, ונקראים ״בניו״ גם כן לצד שלמדם תורה, אלא האנכי הריתי - פירוש: כנגד צד היותם ענפיו אמר: מה בכך? כיון שלא הורה גבר מהם לא יתחייב בטיפולם; וכנגד שנקראים ״בניו״ לצד שלמדם תורה, אמר: אם אנכי ילדתיהו, כי דוקא בן הבא דרך לידה, לא הבא מאמצעות לימוד תורה:
עוד נתכוון בכפל הריתי וילדתיהו לומר שהמשא שעליו של העם הוא כמשא של אב ושל אם יחד שדומה לבן שילדתו אמו ומתה שהאב יעשה מעשה האב והאם, ואולי גם כן שרמז לב' זמנים שחייב האב לישא עול הבן, הא' הוא דבר תורה שהוא עד בן שש עד בן שבע , והב' מדברי סופרים עד בן י"ג שנה (שם מט ב) והגם שעדיין לא תקנו חז"ל תוספת זמן זה, הוא ענין מושכל לדעת אנוש ומכל שכן משה שהיה נביא, ותמצא שאמרו רז"ל קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין הגם שעדיין לא תקנום כמו כן ידע נביא ה' מתקנת חז"ל, ואמר על ב' הזמנים האנכי הריתי כנגד חיוב התורה, אם אנכי ילדתיהו כנגד חיוב דבריהם, ופירוש תיבת ה"א של האנכי היא ה"א ההנחה פירוש שמתרצה משה להתחייב במה שחייב האב לבן ואפילו חיוב של דבריהם ואף על פי כן הנה אלה אנשים גדולים המה למעלה מזמן הקצוב ולמה אתה אומר אלי שאהו בחיקך לאדם גדול בשנים לו יהיה שהם בני הריני פטור מהם, ועוד חוזר וטוען לו יהיה שידון בהם דין קטן לצד שהם מושללים בהשגת המזון ודינם כקטן אף על פי כן לא מתחייב לעשות מה ששואלים ממני לתת להם בשר, והוא אומרו מאין לי בשר פירוש בשלמא אם היו שואלין מזון הצריך יתחייב מדין אב אבל הם שואלין מותרות, ועוד הגם שהם מותרות אם היה לו על האב לשעשע בנו כפי יכלתו אבל מאין לי וגו':
יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל־הָעָם הַזֶּה כִּי־יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה־לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה׃
אוּנְקְלוֹס
מְנַן לִי בִּשְׂרָא לְמִיתַּן לְכָל עַמָא הָדֵין אֲרֵי בָּכַן עֲלַי לְמֵימַר הַב לָנָא בִשְׂרָא וְנֵיכוּל
אִבְּן עֶזְרָא
מאין. במ"ם שם מקום ובלא מ"ם כמו לא ונמצא מלת הן אתם מאין:
סְפוֹרְנוֹ
מאין לי בשר. הנה אין ספק אצלם שאין לי בשר לתת להם ואם כן כשהם בוכים עלי ואומרים תנה לנו בשר כאילו יש לאל ידי ושעל ידי בכיתם אעשה רצונם אין זה אלא לנסות אם הנהגתי במצותך ומה אשיג מאתך בעדם:
יד לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת־כָּל־הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי׃
אוּנְקְלוֹס
לֵית אֲנָא יָכִיל בִּלְחוֹדִי לְסוֹבָרָא יָת כָּל עַמָא הָדֵין אֲרֵי יַקִיר מִנִי
אִבְּן עֶזְרָא
כי כבד. פעל עבר כמו כי זקן יצחק או יחסר הוא:
רַמְבַּ״ן
וטעם לא אוכל אנכי לבדי לא שיעזרוהו הזקנים לתת להם בשר כי מאין להם ועוד אפילו בהיות להם פרנסים רבים לא יתלוננו רק על משה רבינו שהוציאם ממצרים כמנהגם לאמר לו למה העליתנו ממצרים והוא שיתן להם בתפלתו כל משאלותם ותאותם יביא להם אבל חשב משה כי בהיות להם מנהיגים רבים ישככו חמתם וידברו על לבם בעת תלונתם ואפשר כי כאשר התנבאו הזקנים שנאצל עליהם מן הרוח וידעו העם כי נאמנים הם לנביאים לא יתאספו כלם על משה וישאלו תאותם גם מהם:
סְפוֹרְנוֹ
לא אוכל אנכי לבדי. וצריך שתשתף עמי אחרים שיבטח העם הזה בהם:
אוֹר הַחַיִּים
לא אוכל אנכי לבדי וגו'. כאן החליט הרצון, כי לא תרעומת לבד הוא מתרעם אבל יסכים לשאת, אלא גילה דעתו ורצונו שאינו רוצה לישא לבדו, ונתן הטעם לא ח"ו שממאן עשות מאמר ה' אלא ששיער שהוא משא כבד ממנו ולא יוכל שאתו:
טו וְאִם־כָּכָה אַתְּ־עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל־אֶרְאֶה בְּרָעָתִי׃
רַשִׁ״י
ואם ככה את עושה לי. תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה כִּנְקֵבָה כְּשֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּבָּ"ה הַפֻּרְעָנוּת שֶׁהוּא עָתִיד לְהָבִיא עֲלֵיהֶם עַל זֹאת, אָמַר לְפָנָיו, אִם כֵּן, הָרְגֵנִי תְּחִלָּה: ואל אראה ברעתי. בְּרָעָתָם הָיָה לוֹ לִכְתֹּב, אֶלָּא שֶׁכִּנָּה הַכָּתוּב, וְזֶה אֶחָד מִתִּקּוּנֵי סוֹפְרִים בַּתּוֹרָה לְכִנּוּי וּלְתִקּוּן לָשׁוֹן:
אוּנְקְלוֹס
וְאִם כְּדֵין אַתְּ עָבֵד לִי קְטָלְנִי כְעַן קְטוֹל אִם אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ וְלָא אֶחֱזֵי בְּבִישְׁתִּי
אִבְּן עֶזְרָא
את. לשון זכר ונקבה כמו לך גם בך ועמך ואתך ואתה לשון זכר לבדו: הרגני. כמו המיתני זה עשה לי בצדקתך ובעבור פיוסי וזה טעם ואם מצאתי חן בעיניך: ואל אראה. עוד ברעה שאני בה ואין צורך לתקון הסופרים:
רַמְבַּ״ן
ואם ככה את עשה לי תשש כחו של משה כנקבה שהראהו הקב"ה פורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת אמר לפניו אם כן הרגני נא הרוג לשון רש"י (רש"י על במדבר י״א:ט״ו) ולא הבינותי זה שכנוי את כלפי מעלה הוא ועל דרך הפשט מנהג הלשון הוא גם בזכר את כרוב ממשח הסוכך (יחזקאל כח יד) ועל דרך האמת אם ככה את עושה לי במדת הדין ידבר כמו שאמר ויחר אף ה' מאד (במדבר י״א:י׳) וכן ואת תדבר אלינו (דברים ה כד) כנוי לאש הגדולה שתדבר דברי השם אלינו ושמענו מפיך ועשינו וכן את כרוב ממשח בכרוב השני ירמוז והמשכיל יבין: וטעם הרגני נא הרג שתשלח עלי הורגים בחרב כי טוב מותי אפילו בחרב אדם מחיי בצער הזה ויתכן שהוא כמו המיתני וכן ואנשיהם יהיו הרוגי מות בחוריהם מוכי חרב במלחמה (ירמיהו יח כא) וכן ופחי בהרוגים האלה (יחזקאל לז ט):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואם ככה את עשה לי. מלת את כנוי למדת הדין, וכן הזכיר ויחר אף ה' מאד, והוא כמו (דברים ה) ואת תדבר אלינו, וכן (יחזקאל כח) את כרוב ממשח הסוכך, שהוא כנוי אל הכרוב השני הנקרא כבוד כי שני הכרובים הם כבוד ותפארת, וכמו שבארתי בסדר ויקחו לי תרומה. כי בספר תורה שאינו מנוקד יוכל האדם לקרוא ואם ככה את עושה לי, בקמ"ץ תחת השי"ן, כי האותיות כשאינן מנוקדות סובלות כמה כוונות ומתחלקות לכמה ניצוצות, ומפני זה נצטוינו שלא לנקוד ספר תורה כי משמעות כל מלה ומלה לפי הנקוד ואין משמעותה עם הנקוד כי אם ענין אחד, ובלתי נקוד יוכל האדם להבין בה כמה ענינים נפלאים רבים ונכבדים והבן זה, תצטרך אותו בהרבה מקומות, כגון (בראשית כב) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, שיכול האדם לקרוא עתה יִSַעתי בחיר"ק תחת היו"ד והדל"ת בדגש, מלשון (איוב לח) ידעת השחר מקומו, ובאורו עתה הודעתי בעולם במצוה זו שצויתיך ועמדת עליה כי ירא אלהים אתה, וכן (שמות ב) ותשלח את אמתה ותקחה, שהוא לשון שפחה, ואנו יכולים לקרוא אמתה, מלשון (דברים ג) באמת איש, וכן הבינו אותה רז"ל במדרש שאמרו אשתרבובי אשתרבב, ורבים זולתם.
הרגני נא הרוג. יתכן לומר כי הכפל ירמוז אל הראשונה, כלומר תהיה עתה הריגתי על ידך לא על ידי בשר ודם, כי היה מפחד פן יהרגוהו ישראל.
ובמדרש הרגני נא הרוג, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע הרוג את ההרוג, אם אדבר לישראל יהיו הורגין אותי, ואם לא אעשה שליחותך אתחייב הריגה לפיכך בין כך ובין כך הרוג אני, הרוג את ההרוג.
סְפוֹרְנוֹ
ואם ככה את עושה לי. ואם אתה השלם נמנע משלמות ההנהגה הראויה ממך ותנהיגם ככה באופן חסר כהנהגת הנקבה בשבילי ולכבודי ולא תשתף אחרים עמי כדי שלא לפגום כבודי: הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך. כדי שתוכל למנות אחרים שעל ידם תהיה הנהגת העם שלמה, כמו שאמרו ז"ל (שבת פ' במה בהמה) על שמואל שמת קודם ימיו כדי שתעמוד מלכות בית דוד: ואל אראה ברעתי. ברעת חסרון ההנהגה המסובבת בגללי כי זה יהיה קשה עלי מן המות:
כְּלִי יָקָר
ואם ככה את עושה לי. פירש"י שתשש כחו של משה כנקיבה, ורבים כאשר ראו כן תמהו על פירוש זה וכי מפני שתשש כחו של משה כנקיבה אמר לשון את כלפי מעלה. ואני אומר שלא קשה מידי לפי שארז"ל (יל"ש האזינו תתקמה) שהצדיקים מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר ועתה יגדל נא כח ה', והרשעים מתישין כחו שנאמר צור ילדך תשי. וביאור הענין הוא שמצד הפסקת השפע ע"י מעשה הרשעים נראה כאילו יש תשות כח כביכול. וכאן ע"י שנתרשלו ידי האוהב ותש כחו כנקיבה לא היה בו כח להוסיף כח בגבורה של מעלה ע"כ אמר לשון את כלפי מעלה להורות שהא בהא תליא וזה פירוש יקר.
וקרוב לשמוע שקאי על מ"ש כאשר ישא האומן, ולא אמר אומנת פירש מהרי"א שאתה עושה לי כאומן זכר הנושא את היונק שאין לו דדים להניק הילד כשבוכה כך אין בידי למלאות שאלתם, וע"ז נאמר ואם ככה את עושה לי כי דמיון זה של נקיבה מצוי בך כביכול כי בידך לרוות צמאם ואתה הורה גבר ואיך תטיל עלי דמיון הנקיבה ואני זכר שאין לו דדים להניק ודמיון את כלפי מעלה אינו תשות כח חלילה אלא מורה על היכולת כנקיבה שיש לה דדים להניק.
אוֹר הַחַיִּים
ואם ככה את עושה לי וגו'. פירוש חש כי יאמר ה' אליו לשאת בעל כרחו הגם שלא יוכל על מנת כן יעבוד ה' עד יציאת נשמה דכתיב בכל נפשך, לזה אמר ואם וגו' הרגני נא פירוש עתה מסר נפשו ולא ישא עוד המשא לבדו, ונתן הטעם ואל אראה ברעתי פירוש דבר הגורם רע לנפש שעליו יקפידו הצדיקים, והרעה אשר עליה צעק לבו היא שאם יהרגוהו ישראל יתחייבו כליה ונמצא שגרמו לו להענישם, גם לזה יחשב תחלואי הנפש על דרך מאמר גם ענוש לצדיק וגו', וכפל לומר הרגני נא הרוג לומר שהרוג הוא אם לא יהרגהו ה' כי ודאי שיהרגוהו ישראל, ואם כן כשה' הורג אותו אינו הורג אלא אדם הרוג גברא קטילא קטיל, ותיבת הרוג נדרשת בניקוד שור"ק ורז"ל אמרו (ילקוט כאן תשל"ה - מדרש תהלים כג) וז"ל אם לא אתן הם הורגים אותי ואם אדבר כנגדך אתה הורגני, והכתוב יכוין לכל הדרכים:
טז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי־הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ׃
רַשִׁ״י
אספה לי. הֲרֵי תְשׁוּבָה לִתְלוּנָתְךָ שֶׁאָמַרְתָּ לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי; וְהַזְּקֵנִים הָרִאשׁוֹנִים הֵיכָן הָיוּ? וַהֲלֹא אַף בְּמִצְרַיִם יָשְׁבוּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג') "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל"? אֶלָּא בְּאֵשׁ תַּבְעֵרָה מֵתוּ; וּרְאוּיִים הָיוּ לְכָךְ מִסִּינַי, דִּכְתִיב "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים" (שם כ"ד) — שֶׁנָּהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ כְּנוֹשֵׁךְ פִּתּוֹ וּמְדַבֵּר בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְזֶהוּ "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", וְלֹא רָצָה הַקָּבָּ"ה לִתֵּן אֲבֵלוּת בְּמַתַּן תּוֹרָה וּפָרַע לָהֶם כָּאן (תנחומא): אשר ידעת כי הם וגו'. אוֹתָן שֶׁאַתָּה מַכִּיר שֶׁנִּתְמַנּוּ עֲלֵיהֶם שׁוֹטְרִים בְּמִצְרַיִם בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ וְהָיוּ מְרַחֲמִים עֲלֵיהֶם וּמֻכִּים עַל יָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ה'), עַתָּה יִתְמַנּוּ בִגְדֻלָּתָן כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּצְטַעֲרוּ בְּצָרָתָן (עי' ספרי): ולקחת אתם. קָחֵם בִּדְבָרִים, "אַשְׁרֵיכֶם שֶׁנִּתְמַנִּיתֶם פַּרְנָסִים עַל בָּנָיו שֶׁל מָקוֹם": והתיצבו שם עמך. כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ יִשְׂרָאֵל וְיִנְהֲגוּ בָהֶם גְּדֻלָּה וְכָבוֹד, וְיֹאמְרוּ חֲבִיבִין אֵלּוּ שֶׁנִּכְנְסוּ עִם מֹשֶׁה לִשְׁמֹעַ דִּבּוּר מִפִּי הַקָּבָּ"ה (שם):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּנוֹשׁ קֳדָמַי שַׁבְעִין גַבְרָא מִסָבֵי יִשְׂרָאֵל דִי יְדַעַתְּ אֲרֵי אִנוּן סָבֵי עַמָא וְסַרְכוֹהִי וְתַדְבֵּר יָתְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִתְעַתְּדוּן תַּמָן עִמָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
אספה לי. מלה זרה ויתכן שהיתה כן בעבור אות הגרון וכן ערכה לפני התיצבה: ושוטריו. כי יש זקנים שבאו בימים ואינם ראוים להיות שוטרים גם יש שוטרים ואינם זקנים:
רַמְבַּ״ן
אספה לי שבעים איש מזקני ישראל כבר הזכירו רבותינו כי שבעים אומות הן בשבעים לשון ויש לכל אחת ואחת מזל ברקיע ושר למעלה כענין שנאמר בדניאל (י יג) ושר מלכות פרס וכתיב (שם) אצל מלכי (יון) פרס וכן והנה שר יון בא (שם פסוק כ) והוא שנאמר (ישעיהו כד כא) יפקוד ה' על צבא המרום במרום (מכילתא שירה ב) ואמרו (סוכה נה) כי פרי החג ירמזו בהם ובפרקי רבי אליעזר (פרק כד) אמר הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו בואו ונבלבל לשונם ולכן היה המספר ביורדי מצרים שבעים וצוה המספר הזה בשופטי ישראל כי המספר הזה יכלול כל הדעות בהיותו כולל כל הכחות ולא יפלא מהם כל דבר וכן במתן תורה ושבעים מזקני ישראל (שמות כד א) כי ראוי במספר השלם הזה שישרה עליהם כבוד השכינה כאשר היא במחנה העליון כי ישראל צבאות השם בארץ כמו שנעשה ארון וכפורת ומשכן בדמות המשמשין במרום ונעשו הדגלים בדמיון המרכבה אשר ראה יחזקאל להשרות שכינה עליהם בארץ כאשר היא שכינה בשמים והנה משה על גבי שבעים זקנים רמז לישראל שהוא גוי אחד בארץ וקבלו רבותינו (סנהדרין ב) כי כל סנהדרי גדולה היושבת בבית השם במקום אשר יבחר לשכנו שם כן יהיה מנינם שבעים והנשיא על גביהם כמשה רבינו והנה הם שבעים ואחד וכן האותיות בשם הגדול המפורש שבעים ושתים כנגד השרים והשם המיוחד שהוא אדון יחיד על כולם ולזה ירמוז הכתוב באמרו (תהלים פב א) אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט כי השכינה עמהם להסכים על ידם ואמר הכתוב (שם פסוק ב) עד מתי תשפטו עול יזהיר בהם אחרי שהשם הנכבד עמהם בדבר המשפט איך לא תיראו ממנו להטות המשפט כטעם העם המכעיסים אותי על פני (ישעיהו סה ג) ואומר עוד (תהלים פב ו) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם כי מספרכם כמספר שרי מעלה ואדון היחיד ואמרתי שתשבו מושב אלהים בארץ אכן כאדם תמותון כאדם הראשון שגורש ממקומו הנכבד ומת כן תתגרשו מבית השם ותמותו וכאחד השרים של מעלה הייתם ותפלו מן המעלה ההיא וכבר הזכרתי מן הענין הזה בסדר ואלה המשפטים (שמות כא ו):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. שידעת שהם זקני העם ושוטריו שלקו על הצבור במצרים מיד הנוגשים שהיו מצריים, והשוטרים הללו היו מרחמים עליהן ומקילים מהם עול העבודה, והיו מוכין על כך ע"י הנוגשים, שנאמר (שמות ה) ויכו שוטרי בני ישראל, כי הם יודעים להנהיג את העם ולסבול אותם.
ונראה כי אע"פ שהזכיר עתה אספה לי, כבר היו עם ישראל במצרים שבעים זקנים, כי מאז מיום שירדו למצרים שבעים נפש ונשתלחה הברכה בזרעם מנו עליהם שבעים זקנים להנהיגם וללמדם חקים ומשפטים צדיקים, כי היו חכמים גדולים מקובלי האבות ויודעים כי שבעים נפש היו דוגמא, ולכך מנו עליהם במצרים שבעים זקנים, והוא שכתוב (שם ג) לך ואספת את זקני ישראל, והיו שבעים, והם היו במתן תורה, הוא שכתוב (שם כד) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ומה שהזכיר כאן אספה לי שבעים איש, היו אחרים שנבחרו עתה מחדש, כי אותן שבעים זקנים של מתן תורה מתו בתבערה כי היו ראויין לשליחות יד מסיני ולכך הוצרך לומר שיאסוף אותם מחדש, ואסף אותן ע"י פתקין כמו שהזכירו רז"ל. ומה שאמר אשר אתה ידעת כי הם זקני העם, כלומר שיהיו מכללם אותם השוטרים שהיו במצרים שהיו לוקין על הצבור. ומיום שירדו למצרים שבעים נפש לא חדל המספר הזה מישראל, לא במדבר ולא בבית ראשון ושני.
ודע כי היו שבעים זקנים ומשה על גביהם ועמו היו ע"א, בדוגמת שבעים שרים של מעלה שהם שרי שבעים אומות והקב"ה עליון על כלם ועמו הם ע"א, ובמספר הזה היו יורדי מצרים ועם יעקב ע"א, גם הסנהדרין בבהמ"ק היו שבעים והם הנקראין סנהדרי גדולה ועם הנשיא שעל גביהן הם ע"א.
ותמצא בפרקי רבי אליעזר אמר הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו באו ונבלבל לשונם, והם הם בית דינו של הקב"ה שנאמר עליו וה' בכל מקום הוא ובית דינו.
ומעתה הבן הכתוב שאמר (שמות א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, הם שבעים נפש מכחו של יעקב, וכנגד איש וביתו באו שהכוונה בו הוא ובית דינו באו, ושם כתבתי השם הגדול המפורש מספרו ומלויו ע"א, וכן תמצא השם הכנוי אל"ף דל"ת שהוא מדת הדין שהוא ע"א כשהוא מלא בוא"ו כדי לכלול הוא ובית דינו, והוא שכתוב (עמוס ז) והנה אדוני נצב על חומת אנך. ואמר הכתוב ויעמד אותם סביבות האהל, שהעמיד משה ע"ה שבעים הזקנים סביבות האהל כשם שהעמיד הקב"ה שבעים מלאכים סביבות כסא הכבוד.
ועתה ראה גם ראה מעלתו של משה כי היתה נבואתן של שבעים זקנים נאצלת מכחו של משה כשם שכחות שבעים המלאכים נאצלים מכחו של הקב"ה, זהו ויעמד אותם סביבות האהל כי הארון שבאהל הוא דוגמא לכסא הכבוד וכמו שכתבתי בסדר ויקחו לי תרומה.
ובמדרש אספה לי, מצינו שלשה עשר דברים מיוחדים להקב"ה, ואלו הן, הכסף והזהב, והכהנים, והלוים, וישראל, והבכורות, והמזבח, והתרומה, ושמן המשחה, ואהל מועד, ומלכות בית דוד, והקרבנות, וארץ ישראל, והזקנים. הכסף והזהב דכתיב (חגי ב) לי הכסף ולי הזהב, הכהנים דכתיב (שמות כט) לקדש אותם לכהן לי, הלוים דכתיב (במדבר ג) והיו לי הלוים, ישראל (ויקרא כה) כי לי בני ישראל העבדים, בכורות (במדבר ח) כי לי כל בכור, מזבח דכתיב (שמות כ) מזבח אדמה תעשה לי, תרומה (שם כה) ויקחו לי תרומה, שמן המשחה (שם ל) שמן משחת קדש יהיה זה לי, אהל מועד (שם כה) ועשו לי מקדש, קרבנות (במדבר כח) להקריב לי, מלכות ביד דוד (שמואל א טז) כי ראיתי בבניו לי מלך, ארץ ישראל (ויקרא כה) כי לי הארץ, הזקנים (במדבר יא) אספה לי, זה שאמר הכתוב (עמוס ט) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על יסדה, משל למה הדבר דומה לפלטרין שהיתה בנויה על גבי הספינה כל זמן שדפני הספינה מתחברין שעל גבה עומד, כך הבונה בשמים מעלותיו בשביל ישראל אימתי יש להן עמידה בזמן שאגודתו על ארץ יסדה, וכן הוא אומר (דברים לג) ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם. זה שאמר הכתוב (קהלת יב) דברי חכמים כדרבונות, מה דרבן זה מלמד את הפרה לחרוש ולהשוות את התלמים, אף דברי חכמים מכוונין את לומדיהם לומר על אסור אסור ועל מותר מותר ומראין פנים והוראות מן התורה, שנאמר (משלי כב) הט אזנך ושמע דברי חכמים. ושלשה שמות נקראו לו, דרבן מלמד מרדע, דרבן שהוא דר בינה לפרה, מלמד שמלמד אותה לחרוש, מרדע מורה דעה לפרה.
ובמסכת חגיגה פ"ק, דברי חכמים כדרבונות, למה נמשלו דברי תורה לדרבן, מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה להביא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונים לב לומדיה מדרכי מות לדרכי חיים, אי מה דרבן זה מיטלטל אף דברי תורה מיטלטלטין, ת"ל וכמשמרות, אי מה מסמר זה חסר ולא יתר כלומר שמתחסר והולך באורך הזמן, אף דברי תורה חסרים ולא יתרים, ת"ל נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים. וכמשמרות נטועים מכאן אמרו חכמים אסור לקרות בספרים החיצונים, שהרי כתיב נטועים, ומה משמרות כהנים כ"ד אלף אף הספרים שראוי להיותם נטועים כ"ד, לפיכך כתיב וכמשמרות בשי"ן. בעלי אסופות אלו סנהדרין דכתיב אספה לי, שמא תאמר הרי שזה אוסר וזה מתיר זה פוסל וזה מכשיר זה מטמא וזה מטהר היאך אני לומד תורה מעתה, כלן רועה אחד אמרן, שנאמר (קהלת יב) נתנו מרועה אחד, והכוונה כי כל דקדוקי המצות בלשון הכתוב הם.
אוֹר הַחַיִּים
אספה לי וגו' מזקני ישראל. ולא אמר אספה לי וגו' ע' זקני ישראל, ירמוז למה שאמרו ז"ל (במד"ר פט"ו) שהע' זקנים שאסף במצרים נהרגו כולן עם חור, לזה אמר אליו שיאסוף ע' אחרים מזקני ישראל, ואמר תיבת לי שיתכוין בדבר לשמו יתברך כדי שלא יטעהו השטן בזקן שאינו נכון, וכשיהיה לשמו ית' שומר מצוה לא ידע דבר רע:
עוד נתכוון שאסיפתם תהיה לה' שיקבלו המינוי והשררה מה' על ישראל ולא ממשה. עוד ירצה שיאמר להם הגם שזקנים הראשונים נהרגו לא ימנעו עצמם הם מגשת אל המינוי הגם שיהיו נאספים פירוש נהרגים לי לשמי, כדרך אומרו כי עליך הורגנו:
זקני העם ושוטריו. פירוש, שהם בעיני העם נחשבים ויכולין לרדות בהם ויחרדו למאמרם, והוא מאמר ושוטריו:
יז וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא־תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ׃
רַשִׁ״י
וירדתי. זוֹ אַחַת מֵעֶשֶׂר יְרִידוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה (שם): ודברתי עמך. וְלֹא עִמָּהֶם (שם): ואצלתי. כְּתַרְגּוּמוֹ "וַאֲרַבֵּי", כְּמוֹ "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְֹרָאֵל" (שמות כ"ד): ושמתי עליהם. לְמָה מֹשֶׁה דוֹמֶה בְאוֹתָהּ שָׁעָה? לְנֵר שֶׁמּוּנַח עַל גַּבֵּי מְנוֹרָה וְהַכֹּל מַדְלִיקִין הֵימֶנּוּ וְאֵין אוֹרוֹ חָסֵר כְּלוּם (ספרי): ונשאו אתך. הַתְנֵה עִמָּהֶם עַל מְנָת שֶׁיְּקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם טֹרַח בָּנַי, שֶׁהֵם טַרְחָנִים וְסַרְבָנִים (שם): ולא תשא אתה לבדך. הֲרֵי תְשׁוּבָה לְמַה שֶּׁאָמַרְתָּ לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי:
אוּנְקְלוֹס
וְאִתְגְלֵי וַאֲמַלֵל עִמָךְ תַּמָן וַאֲרַבֵּי מִן רוּחָא דִי עֲלָךְ וֶאֱשַׁוֵּי עֲלֵיהוֹן וִיסוֹבְרוּן עִמָךְ בְּמַטוּל עַמָא וְלָא תְסוֹבַר אַתְּ בִּלְחוֹדָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
וירדתי. הכבוד ירד באש בתוך הענן: ודברתי אתך שם. וכאשר תשמע את הקול ישמעו גם הם: ואצלתי. כטעם אקח מאשר אצלך ודע כי הרוח כמו החכמה ואם תנתן מחכמת ראובן לשמעון לא תחסר חכמת ראובן רק נשארה כאשר היא והמשל בנר:
רַמְבַּ״ן
וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי ענין הכתוב להגיד כי בעת הדבור עם משה יהיה האצילות וממנו הוא וכן אמר במעשה (במדבר י״א:כ״ה) וירד ה' בענן וידבר אליו ולא פירש הכתוב הדבור הזה מה היה כאשר הוא כתוב בכל התורה שיבאר אחרי כן מה אמר ומה דבר ה' כי הענין בכאן כי הזקנים אשר אמר בהם שהתנבאו לא שמעו דבור מפי השם ולא נראה להם במראה או בחלום אבל השם מדבר עם משה ומאצילות רוח משה הם יודעים הנבואה ההיא וזה טעם ויתנבאו ולא יספו (שם) שלא יספו להתנבאות מעצמם אבל בנבואה שאמר השם למשה בה לבדה התנבאו וזה טעם ואצלתי שאניח אצלי מן הרוח אשר אני שם עליך ושמתי עליהם ואין זה כענין ונתת מהודך עליו (במדבר כ״ז:כ׳) כי אצילות בכל מקום לשון עכוב אצלו כלשון וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם (קהלת ב י) הלא אצלת לי ברכה (בראשית כז לו) וכן על כן נאצל מהתחתונות ומהתיכונות מהארץ (יחזקאל מב ו) שנשאר אצלם מהלשכות התחתונות והתיכונות מהארץ שלא יאכלו האתיקים מהנה בעליונות וכן ואל אצילי בני ישראל (שמות כד יא) הנשארים והפרושים מהם שנאצלים אל עצמן מכלל המון העם או שנקראים כן הגדולים שהכל באים אצלם והמעתיקים מן הלשונות אמרו אצילות על יציאת כח מן הכחות מאת הבורא ומתפשט על הנברא ואומרים בנפש אצולה מרוח הקדש כי הוא אצלם לשון המשכה ואיננו נכון אצלי כי האצילות יהיה המשכה או הנחה והפרשה אצל הנותן הוא אבל אונקלוס (תרגום אונקלוס על במדבר י״א:י״ז) יעשה בו שני פנים תרגם כאן וארבי וכן ואל אצילי ולרברבי ותרגם הלא אצלת לי ברכה שבקת נראה שדעתו באצילות שהוא ענין המשכה או מאציל הנותן על המקבל ויאמר בכאן אמשיך מאשר אצלך מן רוח הנבואה ושמתי עליהם ונאמר עוד על ההמשכה שימשיך הנותן אצלו מן הדבר הנתון וישאר עמו וזה טעם הלא אצלת לי ברכה שמשכת לי אצלך אחת מן הברכות לברכני בה ועל הכלל בזקנים כי אין נבואתם רק מן הרוח אשר ידבר במשה וממנו הוא להם ולפיכך אמרו במדרש במדבר סיני רבה (סוף בהעלתך) משל למלך שמסר פרדס לשומר ונתן לו שכר השמירה אחר זמן אמר לו השומר איני יכול לשמרו כלו לבדי הבא עוד אחרים שישמרו עמי אמר לו המלך נתתי לך הפרדס שלי לשמרו וכל פירות שמירתו נתתיו לך ועכשיו אתה אומר הבא עוד אחרים שישמרו עמי הריני מביא אחרים שישמרו עמך והוי יודע שאין אני נותן להם שכר שמירה משלי אלא מתוך שכר שנתתי לך משם הם נוטלין שכרן כך אמר לו הקב"ה למשה אני נתתי לך רוח ודעת לפרנס את בני ולא הייתי מבקש אחר כדי שתתייחד אתה באותה השמירה ועכשיו אתה מבקש אחר תדע שמשלי אינן נוטלין כלום אלא ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ואף על פי כן לא חסר משה כלום עד כאן במדרש והקרוב אלי כי כל ימי הזקנים נעשה להם כן שידעו בכל מה שיצוה השם לישראל ביד משה בצרכי שעתם והמקרים אשר יבואו להם במדבר וזה טעם ונשאו אתך במשא העם כי כל מה שיאמר משה לעם ידעו הם ויתנבאו בהם לעם כל אחד בשבטו ואלופו ומפני זה לא ישא משה לבדו תלונותם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואצלתי מן הרוח אשר עליך. יאמר הכתוב בעת אדבר עמך אמשיך מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ועם זה יהיו לך שותפים במשא העם ולא תשא אתה לבדך, וזה תשובה למה שאמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת. ומה שאמר ודברתי עמך שם, כלומר וישמעו גם השבעים. והקב"ה נתן לו עצה זו שיהיה לו עזר במשא העם, והיא היתה שכרו מפני שמסר נפשו עליהם באמרו הרגני נא הרוג, ועוד שאמר ואל אראה ברעתי, והוא כנוי שהיה לו לומר ברעתם אלא שכנה בעצמו.
והנה משה נתעלה באותה עצה עלוי רב בהדמותו לקונו יתברך המאציל אצילות שפע על שבעים שרים של מעלה שהם בית דינו, כן עשה למשה שיהיה הוא המאציל על שבעים זקנים למטה שהם בית דינו של משה והוא הנשיא על גביהם ועליון על כלן, והאצילות הזה ממשה לא היה אלא בשעה שהקב"ה מדבר עמו, והוא לשון הכתוב וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי. וכן במעשה, וידבר אליו ויאצל, כי הוא יתברך בעת הדבור עם משה משך מן הרוח אשר עליו ונתן עליהם. וזו תשובה למה שאמר ומצא להם, כלומר היאך אתה מסתפק בדבר אם אני מספיק לישראל לתת להם בשר שלא בדרך הנס אלא בדרך הטבע והמקרה, זולתי בקר וצאן ודגים, והלא רוח שלך אחד ואני אעשה שיספיק לשבעים הזקנים. ואם תשאל הדבר מה היה, אפשר שהיה כמשפט הסנהדרין שיהיה הנשיא על השבעים ואב בית דין יושב לימינו ושיהיו כל שאר סנהדרין יושבין לפני שניהם ושיהיו יושבים כחצי גרן עגולה, גם כמשפט הסמיכה בנסמכין.
ודע כי עיקר לשון אצילות הוא המשכה ורבוי, וזה דעת אונקלוס שתרגם ואצלתי וארבי, וכן ויאצל ורבי, וזהו שהזכיר במעשה לשון ויתן שהוא לשון רבוי, מלשון (ויקרא כו) ועץ השדה יתן פריו, זה רבוי שכלי וזה רבוי טבעי, וכן דעת חכמי הלשון. וידוע כי לשון אצילות נאמר על דבר הנמשך והנאצל מכח המאציל ומאצילו ואין המאציל חסר כלום. ודרשו רז"ל למה היה משה דומה באותה שעה, לנר שהוא מונח על גבי מנורה, הכל דולקין ממנו ואין אורו חסר כלום.
ועוד אמרו במדרש, משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה לו פרדס והפקידו לשומר שכר, לאחר זמן אמר לו השומר איני יכול לשמרו לבדי אלא הבא אחרים שישמרו עמי, א"ל המלך לך נתתיו ועכשיו אתה אומר הבא אחרים שישמרו עמי, הריני שומע לך, והוי יודע שאיני נותן שכר שמירה משלי אלא מתן שכר שנתתי לך משם הן נוטלין שכירותן. כך א"ל הקב"ה למשה בשעה שאמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת, אני נתתי לך רוח ודעת לפרנס את בני ולא הייתי צריך לבקש אחרים אלא שתתיחד אתה באותה גדולה, ועכשיו אתה מבקש אחרים עמך, הוי יודע שמשלך הם נוטלין. ואעפ"כ משה לא חסר כלום, תדע שלאחר ארבעים שנה אמר הקב"ה למשה (במדבר כז) קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו ונתת מהודך עליו, מה כתיב (דברים לד) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו. אמר הקב"ה בעוה"ז היחידים נתנבאו, אבל לעתיד לבא כל ישראל נעשין נביאים, שנאמר (יואל ג) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו.
וצריך אתה לדעת עוד בלשון אצילות כי האצילות קודם לבריאה, והבריאה והיצירה והעשיה שבכל מעשה בראשית נכללין בכח האצילות כי האצילות קודם לכלן, וקרא הכתוב לשבעים זקנים שבמתן תורה שמתו בתבערה (שמות כד) אצילי בני ישראל, על שם שהשיגו בידיעת האצילות וראו בסופו. וענין האצילות נזכר בכתובים ובדברי חכמים בשמות מתחלפים והכל לפי הענין, כי המלך שלמה ע"ה כנהו בשיר השירים (ג) בשם אפריון הנעשה מעצי הלבנון, כלומר דבר נאצל מדבר, והדמיון הקרוב כמדליק נרות מנר אחד שכל הנרות הדולקים מתפשטין ונמשכין מהנר הראשון ההוא ואין אור הנר חסר כלום, כן המאציל אינו חסר כלום. ועוד הזכירו שם באותו הספר בשם לקיטה, הוא שאמר (שם ו) וללקוט שושנים.
וחכמי האמת יכנהו בשם עקירה, על שם שנאצל מדבר ונעקר ממנו, והוא שדרשו רז"ל (תהלים קד) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, אמר ר' חנינא כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בגן עדן. ובאורו, עקרן ממנו, והזכיר אשר נטע והוא כענין שנאמר (בראשית ב) ויטע ה' אלהים גן בעדן, ולא הזכיר הנטיעה מהיכן היתה, ובא שלמה ע"ה ופירש מעצי הלבנון. (שיר ג) אמר רבי ישבעו עצי ה', ישבעו חייהם ישבעו מימיהם ישבעו מטעתן. הזכיר הסבות שהן זו למעלה מזו, ועל שם שכל נטיעה צריכה השקאה כי היא מושכת מן המים והמים מן החיים והחיים ממקור החיים, ולכך הזכיר חייהם מימיהם מטעתן, כיון שהמשיל אצילות ההויות לעקירה המשיל בריאתן וגדולתן לנטיעה, וזהו שאמרו עקרן הקב"ה ושתלן בגן עדן.
סְפוֹרְנוֹ
ונשאו אתך. אחר שיהיו מוחזקים גם הם לנביאים יבטחו העם בהנהגתך בראותם הזקנים עמך ומסכימים במעשיך:
אוֹר הַחַיִּים
ואצלתי מן הרוח וגו'. טעם סדר זה, להראותו כי ה' נתן בו כח שיכול שאת משא כל העם וכשמאן חזר ונטל ממנו מה שצריך לבאים לשאת עמו במשא העם:
ולא תשא אתה לבדך. כאן החליט ממנו החזרה פירוש שהגם שיחזור משה לומר אשא לבדי אמר ה' אליו לא תשא אתה לבדך. עוד רמז לו שבאמצעות הדבר לא תשאר הנשיאות והמעלה למשה לבדו, והוא מאמר ולא תשא לשון נשיאות ראש לא תהיה לבדך כבתחלה. שוב בא לידי מאמר חז"ל (במד"ר פט"ו) וזה לשונם אמר הקדוש ברוך הוא למשה אני נתתי לך בינה ודעת לפרנס את בני ותתיחד אתה באותה גדולה עכשיו משלך הם נוטלים עד כאן. עוד יתבאר לסברת האומרים ולא יספו לא פסקו, ובזה ולא תשא לשון נבואה כאומר משא דבר ה' פירוש לא תהיה אתה נביא לבדך אלא יהיו כל הזקנים נביאים ג"כ:
יח וְאֶל־הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי־טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם׃
רַשִׁ״י
התקדשו. הַזְמִינוּ עַצְמְכֶם לְפֻרְעָנוּת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיהו י"ב) "וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה" (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
וּלְעַמָא תֵימַר אִזְדַמְנוּ לִמְחַר וְתֵיכְלוּן בִּשְׂרָא אֲרֵי בְּכִיתוּן קֳדָם יְיָ לְמֵימַר מָן יֵכְלִנָנָא בִּשְׂרָא אֲרֵי טַב לָנָא בְּמִצְרָיִם וְיִתֵּן יְיָ לְכוֹן בִּשְׂרָא וְתֵיכְלוּן
אִבְּן עֶזְרָא
התקדשו. נמצא לשבח ולגנאי לשון התקדש וכן היקדש שהוא לשון טומאה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואל העם תאמר התקדשו למחר. כתב הרמב"ן ז"ל כי מה שאמר ואל העם תאמר התקדשו למחר ולא הודיעו לומר הנני נותן להם בשר ממחרת כלשון האמור בשאר הנסים (שמות טז) הנני ממטיר לכם, (שם יז) הנני עומד לפניך שם על הצור, הבין משה כי אין רצון הש"י בנתינת הבשר שיהיה בדרך הנס מאתו יתברך אלא בדרך הטבע.
אוֹר הַחַיִּים
התקדשו למחר וגו'. טעם שלא נתן עד מחר לפי דבריהם ז"ל (ספרי כאן) שדרשו בתיבת התקדשו וזה לשונם הזמינו עצמכם לפורענות עד כאן. לזה לא רצה ה' לתת להם תכף ומיד עד שהודיעם כי פורענות הוא נותן להם בנתינת הבשר והתרה בהם והאריך להם זמן ואמר עד למחר ובזה יהיה להם הלילה לחשבון הנפש אולי ישובו בתשובה וינחם ה' על הרעה כי לא יחפוץ ה' להשחית עמו:
ואכלתם בשר. אמר ואכלתם בתוספת וא"ו לדבריהם ז"ל (ספרי) שאמר להם הכינו עצמיכם וכו', כפי זה יוצדק לומר ואכלתם כי הוא הודעת ענין נוסף על הראשון התקדשו לפורענות ועוד ואכלתם בשר:
כי בכיתם וגו'. משמע כי יקפיד ה' על הבכי וצריך לדעת מה כיעור יש בבכי מצד עצמו, ונראה כי טעם ההקפדה הוא לצד שהבכי יורה על חסרון המוחלט בשלילת ההשגה שאם לא כן היה להם לשאול מה' כבן השואל מאביו את אשר תאוה נפשו, וממה שבכו יורה כי הדבר מוחלט אצלם כי ה' אין לו כח ח"ו לתת שאלתם, והוא מה שדקדק לומר מי יאכילנו לומר אין מי שיוכל עשות דבר זה, וכן תמצא בו שאמרו רז"ל (ספרי) שאמרו ישראל אין כח וכו', וזו כפירה ביכולת היכול על כל ברוך הוא ועיין בפסוק שאחרי זה:
באזני ה'. פירוש שלא חשו לדבר כדברים האלה הגם שה' שוכן בתוכם והמדברים מרגישים ויודעים כי שומע שוכן בתוכם, ויש בזה חציפות גדולה עד מאד לומר דברי כפירה באזני ה' ועיין בפסוק שאחר זה:
כי טוב לנו וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו תיבת כי כי, גם אין לה שיעור נכון בקוטב לשון הנשמע, ואולי שיודיע הכתוב כי כל כך עצמה תאות הבשר עד שבחרו במצרים לאכול בה בשר. עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך כי בכיתם באזני ה' לאמר פירוש טעם הבכי שהשמעתם לאזני ה' הוא מי יאכילנו בשר זה היה בגדר המאמר, אבל רוח הקודש בוחן לבותם יודע כי חפצם בתכלית הדברים הוא כי יותר טוב להם מצרים, כי בוחרים ארץ מצרים משבת בשכונת השכינה, ולזה חרה אף ה' בהם ואמר הזמינו עצמיכם לפורענות, ובזה תמצא נחת רוח במאמר ה' שאמר לבסוף יען מאסתם את ה' אשר בקרבכם וגו' ולא מצינו שהוזכר זה בדבריהם, ולפי מה שפירשנו יתיישב על נכון, גם ידוייק אומרו מאסתם את ה' ביתרון תיבת את, כי נתכוון לומר שמאסו להיות עם ה' השוכן אתם וחושקים בארץ מצרים:
ונתן ה' לכם בשר ואכלתם. צריך לדעת למה חזר לומר הדברים שאמר בסמוך, עוד שלא הספיק במאמר ונתן וגו' ואמר ואכלתם והלא מובן הוא הדבר שיאכלו הניתן להם, ונראה שיכוין הכתוב לומר להם שהגם שאמר התקדשו למחר וגו' ופירשנוהו שבא לומר שיחזרו בתשובה ולא יהיה פורענות ולזה נתן להם זמן עד מחר, כל זה יהיה קודם נתינת הבשר להם אבל אחר שיתן להם הבשר לא תועיל החרטה והתשובה להם שלא יאכלוהו, והוא מאמר ונתן ה' לכם בשר אז ואכלתם צריכין אתם לאכול בחיוב, ובדרך רמז כפל לומר כן לרמוז להם שאם יחזרו בתשובה גם כן על כל פנים יאכלו בשר כי יצא דבר מלך שלטון, והם לא הבינו הדברים, או הבינו ולא הצדיקו:
יט לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם׃
אוּנְקְלוֹס
לָא יוֹמָא חַד תֵּיכְלוּן וְלָא תְרֵין יוֹמִין וְלָא חַמְשָׁא יוֹמִין וְלָא עַשְׂרָא יוֹמִין וְלָא עַשְׂרִין יוֹמִין
אִבְּן עֶזְרָא
ולא יומים. כפל: חמשה ימים. כנגד אצבעות היד האוכלים: עשרה. כפל בשתי ידיו גם עשרים כמשל האומרים יאכל כל מה שיאכל באצבעות ידיו ורגליו:
רַמְבַּ״ן
לא יום אחד תאכלון שיעורו לא יום אחד בלבד תאכלו ולא יומים בלבד וכמוהו לא אחת ולא שתים (מלכים ב ו י) שאינם אחת ושנים בלבד ועל דעתי האוכל והעושה דבר ימים רבים רצופים איננו נקרא אוכל ועושה יום אחד וכן האוכל שלשים יום רצופים איננו נקרא אוכל עשרים יום או שיהיה האחד נמשך לא יום אחד תאכלו ולא יומים ועשרה ועשרים יום אחדים רק חדש שלם והנה נתן להם תאותם בבשר ולא בדגה ולא בירקות כי עיקר שאלתם אשר יבכו עליו תנה לנו בשר (במדבר י״א:י״ג) וטעם עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא (במדבר י״א:כ׳) שיתן להם בשר הרבה ויאכלו ממנו כל החדש לרוב מאד עד שיקוצו בו ויהיה להם כדבר נתעב וזר שאיננו נאכל ועל דרך הפשט כן היה כי ביום הראשון הוכו מכה רבה ומתו העם המתאוים תחלה הם האספסוף אשר בקרבו גם בני ישראל הנזכרים תחלה שאמרו (במדבר י״א:ד׳) מי יאכילנו בשר ושאר כל העם אשר בכו אחרי כן למשפחותם איש פתח אהלו (במדבר י״א:י׳) אכלו ממנו חדש ימים והיה להם לזרא וזרקו החמרים אשר נשארו להם ממנו וכן אמר המזמור (תהלים עח כז-לא) וימטר עליהם כעפר שאר וגו' ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם ואף אלהים עלה וגו' כי קצתם אכלו וישבעו מאד ובעלי התאוה לא נפרדו מתאותם כלל כי בעוד אכלם בפיהם עלה בהם אף ה': ואין מדרשו של רבי שמעון ושל רבי יהודה הנשיא נאותין ללשון הכתוב בעבור שאמר (במדבר י״א:כ״ג) עתה תראה היקרך דברי אם לא ומדרשו של רבי עקיבא שאמר דברים כמשמען מי מספיק להם הוא משמעות הכתוב באמת והוא דעתו של אונקלוס. אבל הענין בעצמו תמה כמו שאמר רבי שמעון מי שכתוב בו (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא יאמר אין המקום מספיק להם. ועוד כי כלם ראו כבר נפלאות גדולות מזו. ור"א תירץ כי משה היה חושב שלא יחדש השם מופת כי אם להצדיק נביאו. וגם זה איננו נכון בעיני כי כבר עשה עמהם כזה בשליו ראשון (שמות טז יג) וכן במים (שם יז ו) ובמן (שם טז) כי כולם על תלונותם נתנו להם: והנכון אצלי כי כאשר יעשה השם אותות ומופתים לישראל חסד הם מאתו וכולן לטוב להם כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו זולתי כאשר יצא הקצף על עוברי רצונו שיעשה עמהם באף ובמדת הדין לרעה גמורה. והנה אין בנסים רק טובה גמורה שלימה ברחמים או נקמה במדת הדין. אבל עתה כשאמר לו שיתן להם שאלתם ויאכלו בשר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא ידע משה רבינו שלא יהיה אות מאת השם לבראות להם בשר כאשר נתן להם דגן שמים כענין שיאמרו חכמים (סנהדרין נט ב) אין דבר טמא יורד מן השמים. ועוד כי כל הנסים יודיעם למשה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד) הנני עומד לפניך שם על הצור (שם יז ו) אבל בכאן שאמר לו ואל העם תאמר התקדשו למחר (במדבר י״א:י״ח) ולא הודיעו הבין משה שלא יהיה זה בנס מאתו יתברך. ועל כן שאל בתמיה מה יעשה להם כדרך כל הארץ אם ישחט להם צאן ובקר מכל סביבותיהם לא יספיק להם ואם יאסף להם כל דגי הים אשר במקום ההוא הקרוב להם לא יספיק להם. והשם השיבו כי אין יד השם קצרה לתת להם שאלתם גם בדרך המקרים: וזה טעם היקרך דברי אם לא ואמר "היד ה' תקצר" כלשון ויין מלכות רב כיד המלך (אסתר א ז). ולא אמר ה' "הממני יפלא כל דבר" כי לא יעשה זה במופת. וכן היה שנסע רוח מאת השם (במדבר י״א:ל״א) כמנהגו של עולם לא "רוח ים חזק מאד" ולא "רוח קדים עזה" כאשר יזכיר במופתים (שמות י יט שם יד כא) אבל רוח סתם כנהוגים ויגז שלוים מן הים לא שנבראו עתה בעבורם ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם. ועוד שכבר היה להם כן ולא חידש עתה רק שיהיו שלוים רבים מאד:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לא יום אחד תאכלון ולא יומים. כפל. ולא חמשה ימים, כנגד אצבעות היד האוכלין. ולא עשרה ימים, כפל בשתי ידיו. ולא עשרים יום, כמשל האמור יאכל כל מה שיאכל באצבעות ידיו ורגליו. עד חדש ימים, עד שוב הקף הלבנה למקומו כשהיה. עד אשר יצא מאפכם, פירושו עד אשר יצא הריח כי הריח באף. והיה לכם, הבשר תאוה, לזרא, כי ישוב לכם חשק התאוה למאוס גדול, כענין שכתוב באחות אמנון (שמואל ב יג) כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה, ומזה נכתבה מלת לזרא באל"ף להפלגת המאוס, כי כל תיבה שצריכה להכתב בה"א ונכתבה באל"ף הכוונה להפליג הדבר. וכמוהו (רות א) קראן לי מרא, שהיה משפטו בה"א, ובאורו לא תקראו לי מרה כשאר כל אשה מרה אבל קראן לי מרא להפליג המרירות, וזהו כי המר שדי לי מאד, וכמהו (דניאל יא) ויצא בחמא גדולה להשמיד ולהחרים רבים, שנכתבה בחמא באל"ף להגדיל החמה, וזהו שאמר גדולה, וכן בכאן מלת לזרא להגדיל המאוס, זהו שאמר עד אשר יצא מאפכם. וכן יקרה לכל הנמשכים אחר תאוות העולם הזה מתאוננים ובוכים על אשר לא השיגו אות נפשם והם מגנים הענינים השכליים ונותנין בהם דופי, וסוף שיצאו התאוות מאפם עד רדתם לשאול. וכן אמר שלמה ע"ה והמשיל תאוות העולם המתוקים בראשונה לנפת, הוא שאמר (משלי ה) נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה, ובאר מה יארע בסופו, הוא שאמר ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות.
אוֹר הַחַיִּים
לא יום אחד וגו'. טעם אורכן של דברים, והכוונה בהם, לפי מה שפירשנו במאמר ואכלתם בשר כי מצות מלך הוא לחייבם לאכול, ולצד שיש לך אדם שתשלים תאותו באכילת בשר ביום אחד, ויש בב', ויש בה', ויש בי', ויש בעשרים, ויאמר האדם הנה השלמתי תאותי ולא יאכל עוד, לזה בא דבר מלך להמשלים תאותו ביום אחד כתב אזהרה לא יום אחד, ולהמשלים תאותו בב' באה עליו האזהרה ולא יומים, וכן כולם, והגביל להם ל' יום בחיוב האכילה כדי שימאסוהו והיה לזרא בטבע אנושי תמורת התאוה בו, ומעתה כל המבטל מאכילתו יום א' הרי זה עבר על לאו ובטל מצות עשה:
(כא - כב) ויאמר משה וגו' הצאן ובקר וגו'. נפלאו ממני הדברים ממי שאמרם שאין נכון ליאמר כזה אפילו מאדם שלא הכיר גדולת אלהי ישראל ומכל שכן לאיש האלהים, ורז"ל (ספרי) מהם חשבו לו לחטא, ומהם אמרו כי על מפלתן של ישראל יתפלא למה יומתו שש מאות אלף וגו' בשביל הבשר, והדרשה תדרש, אבל על כל פנים צריך ליישב פשטן של דברים, עוד צריך לדעת למה חזר לומר הדברים הנאמרים ואתה אמרת בשר אתן. עוד צריך לדעת מה תמיהא היא זאת הצאן ובקר וגו' גם בלא נס יש להם מקנה ליזון ממנו חודש ימים, ומקרא מלא דבר הכתוב וגם ערב רב וגו' וצאן ובקר וגו'. עוד צריך לדעת למה הגזים כל כך בכל דגי הים שצריך כל דגי הים להסתפק מהם חודש ימים והלא כל העולם אוכלים דגים שהם כפלים כל כך פעמים על שש מאות אלף שהיו ישראל:
אכן יתיישבו הכתובים בב' דרכים. האחד כשאמר ה' אליו שיתן להם בשר סתם הבין משה משמעות הדברים כי מין אחד של בשר יתן להם, לזה אמר לפניו שש מאות אלף וגו' פירוש ומנין רב כזה ימצא בהם דעות שונות, זה יחפוץ בשר צאן, וזה יחפוץ בקר, וזה איל וצבי, וזה עופות, וזה דגים, ואתה אמרת בשר אתן להם משמע מין בשר א', מה היא הבשר שתתן, הצאן ובקר וגו' ומצא להם פירוש מבוקשם, אם את כל דגי פירוש מיני דגים וגו' ומצא להם פירוש מבוקשם, הלא כשתתן להם בשר צאן ובקר יאמרו חפצים באיל וצבי, וכשתתן להם איל וצבי יאמרו חפצים בבשר עופות, וכשתתן להם עופות יאמרו דגים, ורשם ב' קצוות הבשר צאן ובקר וקצה האחרון בשר דגים והדרגות אמצעיים שבין בשר צאן ובקר לבשר דגים מובנים, ואמר כל דגי הים פירוש שלא יועיל במינים מהדגים אלא אם יביא כל מיני דגים שבים שזולת זה המין החסר יבכו עליו, ומעתה אין סתימת פיהם זולת כל מיני בשר בהמה וחיה וכל מיני עופות וכל מיני דגים המספיקים להם חודש ימים, נמצאת אומר שעיקר הפלאתו היתה לצד שהבין מדברי ה' כי מין אחד של בשר, ואין הכי נמי אם היה אומר שיתן להם כל מינים שבעולם של בשר לא היה מתמיה, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים ודברי משה חן, ועיקר כוונת משה בזה אולי ימנע מתת הבשר ולא ימותו בני ישראל כי ה' תלה זה בזה:
ודרך ב' על פי דבריהם ז"ל שאמרו אין הקדוש ברוך הוא עושה נס לשקר, ולצד שאמר ה' אליו שהבשר הוא חרבם כמאמרם ז"ל (בפ' כ') בפירוש רש"י והיה לכם לזרא שכן קורין וכו' לחרב זרא אם כן לא על הנס מדבר הכתוב אלא שיאכלו מבשר הנמצא ועל זה תמה שאין נמצא להם לאכול שלשים יום, ומאמר בשר אתן להם שנראה שיתנו מחדש פירוש הוא שיתן להם רשות לאוכלו, לצד שעד עתה לא היה להם רשות לאכול ממקניהם והיו לעבודת ה' ואמר ה' כי יתן להם רשות לאכול בשר, ומאמר אם את כל דגי הים פירוש לצד שהיו להם דגים מהבאר שהיתה הולכת עמהם אבל לא היה להם הסתפקות אפילו ליום אחד בחודש, כששיער משה דבר הצריך לס' ריבוא ל' יום שיער שכל דגים שיכולין להיות שם בנמצא לא יספיקו, ובדרך נס כבר אמרנו שסבר שלא יעשה ה' נס לתכלית דבר רע כמו שכתבתי, ולדרך זה תמיהת משה תמיהא ואין עליו אשמת דבר כי אינו עושה חסרון ביכולת ה' חס ושלום:
כ עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר־יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי־מְאַסְתֶּם אֶת־יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם׃
רַשִׁ״י
עד חדש ימים. זוֹ בַכְּשֵׁרִים, שֶׁמִּתְמַצִּין עַל מִטּוֹתֵיהֶן וְאַחַר כָּךְ נִשְׁמָתָן יוֹצְאָה, וּבָרְשָׁעִים הוּא אוֹמֵר "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם" (פסוק ל"ג), כָּךְ הִיא שְׁנוּיָה בְסִפְרֵי, אֲבָל בִּמְכִילְתָּא שְׁנוּיָה חִלּוּף, הָרְשָׁעִים אוֹכְלִים וּמִצְטַעֲרִין שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְהַכְּשֵׁרִים הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם (עי' יומא ע"ה): עד אשר יצא מאפכם. כְּתַרְגּוּמוֹ "דִי תְקוֹצוּן בֵּיהּ", יְהֵא דוֹמֶה לָכֶם כְּאִלּוּ אֲכַלְתֶּם מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִדַּאי עַד שֶׁיּוֹצֵא וְנִגְעָל לַחוּץ דֶּרֶךְ הָאָף: והיה לכם לזרא. שֶׁתִּהְיוּ מְרַחֲקִין אוֹתוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקֵּרַבְתֶּם, וּבְדִבְרֵי רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן רָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ לָשׁוֹן שֶׁקּוֹרִין לַחֶרֶב זָרָא: את ה' אשר בקרבכם. אִם לֹא שֶׁנָּטַעְתִּי שְׁכִינָתִי בֵינֵיכֶם, לֹא גָבַהּ לְבַבְכֶם לִכָּנֵס לְכָל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
עַד יְרַח יוֹמִין עַד דִי תְקוּצוּן בֵּהּ וִיהֵי לְכוֹן לְתַקְלָא חֲלַף דְקַצְתּוּן יָת מֵימְרָא דַיְיָ דִשְׁכִנְתֵּהּ שַׁרְיַת בֵּינֵיכוֹן וּבְכִיתוּן קֳדָמוֹהִי לְמֵימַר לְמָא דְנַן נְפַקְנָא מִמִצְרָיִם
רַשְׁבַּ״ם
עד אשר יצא מאפכם: כתרגומו:
למה זה יצאנו ממצרים: שאמרתם זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים, ולפי שאתם כפויי טובה תלקו, ואילו הייתם מתאוים בשר ולא נתרעמתם על יציאת מצרים לא הייתם לוקים כל כך, כמו באשר תלונות שיש מהם שלא לקו:
אִבְּן עֶזְרָא
חדש ימים. פירשתיו שישוב ערך הלבנה באורה כאשר היתה וכן שנתים ימים: וטעם מאפכם. כי הריח באף ויצא הריח ממנ' ולא ימצא: לזרא. באל"ף תחת ה"א כמו קראן לי מרא כי אותיות אהו"י מתחלפין וטעם לזרא. הוא דבר זר נתעב לתולדת שלא הרגיל אדם בו:
סְפוֹרְנוֹ
והיה לכם לזרא. שתאכלו ממנו עד שיוליד בכם מותר מחליא כמו שהעיד באמרו ובחורי ישראל הכריע: למה זה יצאנו ממצרים. שהיו לנו שם מיני מאכל רבים לא מן בלבד:
כא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים׃
רַשִׁ״י
שש מאות אלף רגלי. לֹא חָשׁ לִמְנוֹת אֶת הַפְּרָט שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הַיְתֵרִים; וְרַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן פֵּרֵשׁ, שֶׁלֹּא בָכוּ אֶלָּא אוֹתָן שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר משֶׁה שִׁית מְאָה אַלְפִין גַבְרָא רִגְלָאָה עַמָא דִי אֲנָא בֵינֵיהוֹן וְאַתְּ אֲמַרְתְּ בִּשְׂרָא אֶתֵּן לְהוֹן וְיֵיכְלוּן יְרַח יוֹמִין
רַשְׁבַּ״ם
ויאמר משה שש מאות אלף וג': צריך לפרש זה דוגמא שפירשתי לא יוכל העם לעלות אל הר סיני, אף כאן משה היה מתיירא על מה שאמר הקב"ה ואכלו חדש ימים וגם אמר והיה לכם לזרא, ושאל מן הקב"ה אתה אמרת שיאכלו חדש ימים, והלא שש מאות אלף רגלי לבד הנשים והטף והלא כל צאנם וכל בקרם לא יספיק להם חדש ימים והיאך תקיים זה הדבר, או תכלה אותם וישראו מעט ויסתפקו עד חדש שהרי אמרת והיה לכם לזרא, או תעשה להם ניסים להביא להם בשר ממקום אחר:
אִבְּן עֶזְרָא
שש מאות אלף רגלי. ואין צורך להזכיר הפחותים. ורבים פירשו זאת הפרשה לטעמים רבים יש אומרים כי משה אמר מה שיאמרו לו ישראל בעת שישאלו מה הוא הבשר והתשובה שיאמר להם אין לכם צורך לשאול היד ה' תקצר. ולא אדע למה הצרה הזאת רק הדבר כמשמעו כי משה לא ידע כי השם יחדש אות או מופת כי אם להצדיק נביאו כאשר אפרש:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו. מלבד הפחותים, ואתה אמרת בשר אתן להם וגו'. הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, חלילה שיסתפק משה ביכלתו של בורא בספוק צרכיהם, אבל אמר שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כלומר והן מחוסרי אמנה ואינן ראוים לנס, ובדרך הטבע אין דבר שיספיק להם, הצאן ובקר שיש להם שהוציאו ממצרים או כל דגים שבים שיכולין לצוד באותו צד המדבר שהם בו ישחט ויאסף להם ומצא להם, היספיק להם, בתמיה.
והנה דעתו של משה ע"ה כי שאלתם אינה ראויה להתמלא לא בדרך הנס ולא בדרך הטבע שאינם ראויים לכך, שהרי מחוסרי אמונה היו ולא עשו כי אם לנסות, וכן כתוב (תהלים עח) וינסו אל בלבבם לשאול אכל לנפשם, ולא בדרך הטבע, שבדרך הטבע לא יספיק להם. והשיבו הקב"ה היד ה' תקצר לתת להם שאלתם ולהספיקם בשר אפילו בדרך הטבע והמקרה ושלא בדרך הנס כלל, עתה תראה היקרך דברי שאמרתי לך. אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, כי הרוח אשר עליך אני מאצילו על שבעים ומספיק להם, זהו שאמר מיד ויצא משה וידבר אל העם את דברי ה' ויאסוף שבעים איש וגו' וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח, ומאריך והולך בענין אלדד ומידד, וכשם שהרוח שלך אחד ומספיק לשבעים איש הזקנים כך אני יכול להספיק בשר לאותו רבוי מן העם שאמרת שש מאות אלף רגלי שלא בדרך נס כלל אלא בדרך טבע ומקרה, הוא שכתוב אחר כך ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים, וזה היה בדרך הטבע שהוציאן מהים בשכבר היו שם ולא היו בריאה חדשה, וזהו לשון ויגז שלוים, כי היו מקובצים בפאת ים והפריחם לשם מלשון (תהלים צ) כי גז חיש ונעופה.
והנה הודיעם בפרשה זו שהוא יתעלה אין ידו קצרה להמציא להם ולהספיקם בשר גם בדרך הטבע, זולתי צאן ובקר ודגי הים, כן פירש הרמב"ן ז"ל. ומה שאמר היד ה' תקצר היה ראוי לומר הידי תקצר, אבל הוא כמו (שמות כד) ואל משה אמר עלה אל ה'.
ורש"י ז"ל פירש הצאן ובקר ישחט להם, כדי שיהרגו, הוא שאמר למעלה עד אשר יצא מאפכם, ומצא להם, ותהא אכילה זו מספקתן לעולם, וכי שבחך הוא זה, משל לסוס שאומרים לו טול כור שעורים ונחתוך ראשך, השיבו הקב"ה היד ה' תקצר, אם לא אתן להם בשר יאמרו שידי קצרה, הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם, מוטב יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהא יד ה' קצרה לפניהם אפילו שעה אחת, עתה תראה היקרך דברי אם לא, רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על בקשתן מאחר שאינן אלא מבקשי עלילה לא תספיק להן סופן לרנן אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה יאמרו דקה בקשנו, ואם דקה יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים, א"כ יאמרו שידי קצרה.
והחכם רבי דוד הקמחי פירש בשם אביו ז"ל, הצאן ובקר ישחט להם, כי כאשר התאוו תאוה היו להן צאן ובקר הרבה אך לא היו יכולים לאכול מהם עד שיביאום לפתח אהל מועד בעבור זריקת הדם והקטר חלבים ואברים כדכתיב (ויקרא יז) איש איש מבית ישראל וגו', ועוד אם לא היו בני ביתו טהורים לא יאכלו מהם, הוא שכתוב (שם ז) אשר יאכל מזבח השלמים וטמאתו עליו ונכרתה, ועל כן יאמר הצאן ובקר ישחט להם כלומר שיוכלו לשחוט בכל מקום ומצא להם באמת יספיק להם, אבל אם זה לא יהיה איך יאכלו בשר שיספיק להם, ענהו הקב"ה היד ה' תקצר, אני אתן להם בשר שיספיק זולתי צאן ובקר ודגים, כן כתוב בשרש מצא בספר מכלול, והוא פירוש נכון, אלא שלשון כל דגי הים אינו מתישב על הלשון לפי הענין.
סְפוֹרְנוֹ
שש מאות אלף רגלי. ויצטרך רב בשר להשביעם: ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים. ואם כן יהיה הבשר שתתן להם רב מאד כאמרו וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף מכל מקום:
כב הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת־כָּל־דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם׃
רַשִׁ״י
הצאן ובקר ישחט. זֶה אֶחָד מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא דּוֹרֵשׁ וְאֵין רַבִּי שִׁמְעוֹן דּוֹרֵשׁ כְּמוֹתוֹ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר שש מאות אלף רגלי ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר, הַכֹּל כְּמַשְׁמָעוֹ, מִי מַסְפִּיק לָהֶם? כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ה) "וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ". וְאֵיזוֹ קָשָׁה, זוֹ אוֹ שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים? אֶלָּא לְפִי שֶׁלֹּא אָמַר בָּרַבִּים, חִסֵּךְ לוֹ הַכָּתוּב וְלֹא נִפְרַע מִמֶּנּוּ, וְזוֹ שֶׁל מְרִיבָה הָיְתָה בְּגָלוּי, לְפִיכָךְ לֹא חִסֵּךְ לוֹ הַכָּתוּב; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא עָלְתָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִיק כָּךְ, מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר י"ב) יֹאמַר אֵין הַמָּקוֹם מַסְפִּיק לָנוּ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר, שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לְחֹדֶשׁ יָמִים, וְאַחַר כָּךְ תַּהֲרֹג אֻמָּה גְדוֹלָה כָּזוֹ, הצאן ובקר ישחט להם כְּדֵי שֶׁיֵּהָרְגוּ וּתְהִי אֲכִילָה זוֹ מַסְפַּקְתָּן עַד עוֹלָם? וְכִי שִׁבְחֲךָ הוּא זֶה? אוֹמְרִים לוֹ לַחֲמוֹר טֹל כֹּר שְׂעוֹרִים וְנַחְתֹּךְ רֹאשְׁךָ? הֱשִׁיבוֹ הַקָּבָּ"ה, וְאִם לֹא אֶתֵּן יֹאמְרוּ שֶׁקָּצְרָה יָדִי, הֲטוֹב בְּעֵינֶיךָ שֶׁיַּד ה' תִּקְצַר בְּעֵינֵיהֶם? יֹאבְדוּ הֵם וּמֵאָה כַּיּוֹצֵא בָהֶם וְאַל תְּהִי יָדִי קְצָרָה לִפְנֵיהֶם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת:
אוּנְקְלוֹס
הֲעָן וְתוֹרִין יִתְנַכְסוּן לְהוֹן הַיְסַפְּקוּן לְהוֹן אִם יָת כָּל נוּנֵי יַמָא יִתְכַנְשׁוּן לְהוֹן הַיְסַפְּקוּן לְהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
ומצא להם. כדברי המתרגם ארמית ומה נכבד דרש קדמונינו במלת ישחט על הבהמה ויאסף על הדג:
סְפוֹרְנוֹ
הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם. איך יספיק זה להסיר תלונותם מאחר שאינם שואלים בשר אלא כדי לנסות כאמרו וינסו אל בלבבם הלא אין ספק שכמו שנסו בזה ינסו במאכלים זולת זה לאין תכלית ואתה לא תסיר את בחירתם כאמרם ז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:
כְּלִי יָקָר
הצאן ובקר ישחט להם. המובן מן פירוש רש"י כאילו היה משה מסופק ביכולת האל חלילה ולפי שהיה בסתר חיסך הקב"ה עליו. וכל המפרשים חלקו עליו ורצו ליישב דברי משה איש לפי שכלו, והנכון שבכולם המובן מן לשון ומצא להם כי כך משמעותו שישחט להם ויאסף להם אפשרי מצד עצמו אך ומצא להם אינו אפשרי, כי מאחר שאינן מבקשין כי אם תואנה אף אם תתן להם כל צאן ובקר וכל דגי הים שבעולם לא ימצא להם לא יספיק להם כי עוד יוסיפו סרה לבקש עלילות דברים, וכך נראין הדברים מדקאמר אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם. תרתי להם למה לערבינהו וליתנינהו אם את כל דגי הים יאסף ומצא להם, אלא שלכך עשה ב' חלוקות לפי שאחד מהם אפשרי והשני בלתי אפשרי מאחר שעלילה הם מבקשים. ויכול להיות שגם רש"י סבר שמשה לא היה מסופק כלל ביכולת האל ית' והבין מדבריו הפירוש הנזכר או שאר פירוש של המפרשים, אך תפס עליו רש"י על שאמר דבריו בלשון שיש לטועים מקום לטעות ולומר שהיה מסופק ביכולת האל ית' חלילה ויבא מזה חילול השם, אך לפי שהיה בסתר ולא היה חושש פן ישמעו העורים שבמחנה העברים על כן לא היה מקפיד בלשונו בהיות שעם ה' הוא מדבר המבין כוונתו ולא עם הטועים, אבל שמעו נא המורים. היה ברבים ושמעו כל ישראל כנודע לפיכך נענש.
ד"א שעל דרך הטבע אמר משה, כי בדרך הטבע ודאי לא ימצאו במדבר די ספוקם מבשר ודגים אם לא בדרך נס וכפי גודל הנס יהיו ראויין לעונש גדול שהטריחו בתלונתם לבוראם, וע"כ אמר שש מאות אלף רגלי וכו'. ולעם רב זה יהיה הסיפוק נס גדול ועל חודש ימים זמן רב הוא ותרצה להגדיל הנס כדי להגדיל פורענותם זה לא יתכן. השיב לו ה' אם כן יאמרו שקצרה יד ה' מוטב שיאבדו הם ממה שיאמרו שקצרה יד ה'.
ועל צד הרמז מקרא זה אומר דורשני, כי יש להקשות ישחט ויאסף למה לי, וכי עכשיו אתי לאשמועינן דין שחיטה בבהמות, ואסיפה בדגים, ועוד שבתלונתם זכרו בשר ודגים והקב"ה נתן להם מין שלישי כי הצפור לא בשר מקרי. ובדרך רחוקה נאמר שרמז כאן למה שאמרו הקדמונים שהרשעים, נמשלו לבהמות ששחיטתן שני סימנים כך הרשעים נטרדין מן העה"ז, והעה"ב, והבינונים, נמשלו לעופות שנתרים בסימן אחד כך המה אחר שקבלו עונשם בעה"ז יש להם חלק לעה"ב, והצדיקים, נמשלו לדגים שבאסיפה לבד סגי וכך נאמר בצדיקים ויאסף אל עמיו כי מיתתם בנשיקה, וכאן כבר בערה אש ה' בקצינים ובמוקצים ולא שבו עוד לכסלה, והמתאוים היו הבינונים כמובן מלשון אשר בקרבו דהיינו התוך והאמצע ושאלו בשר ודגים שאינן ממינם כי בשר בהמה יאות לרשעים ודגים לצדיקים, לכך נקט ישחט ויאסף, והוסיף מלת להם לומר שהבהמות מצד שטעונין שחיטה והדגים מצד שבאסיפה בעלמא סגי לא ימצא להם אינן מקבילין להם כי אינן ממינם כלל, והשיב לו ה' עתה תראה היקרך דברי כי בידי להקביל להם מה שהוא ממינם כמובן מלשון יקרך כי הקרה ה' להם השליו ומצא מין את מינו. וכל זה דרך דרש ורחוק מפשוטו.
כג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הֲיַד יְהוָה תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם־לֹא׃
רַשִׁ״י
עתה תראה היקרך דברי. רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, אִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל הַטָּפֵל, מֵאַחַר שֶׁאֵינָן מְבַקְשִׁים אֶלָּא עֲלִילָה, לֹא תַסְפִּיק לָהֶם, סוֹפָן לָדוּן אַחֲרֶיךָ: אִם אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם בְּשַׂר בְּהֵמָה גַסָּה, יֹאמְרוּ דַּקָּה בִקַּשְׁנוּ, וְאִם אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם דַּקָּה, יֹאמְרוּ גַּסָּה בִקַּשְׁנוּ, חַיָּה וָעוֹף בִּקַּשְׁנוּ, דָּגִים וַחֲגָבִים בִּקַּשְׁנוּ, אָמַר לוֹ, אִם כֵּן יֹאמְרוּ שֶׁקָּצְרָה יָדִי, אָמַר לְפָנָיו, הֲרֵינִי הוֹלֵךְ וּמְפַיְּסָן, אָמַר לוֹ עתה תראה היקרך דברי — שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ לְךָ. הָלַךְ מֹשֶׁה לְפַיְּסָן, אָמַר לָהֶם היד ה' תקצר, "הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וְגוֹ' הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת" (תהלים ע"ח), אָמְרוּ, פְּשָׁרָה הִיא זוֹ, אֵין בּוֹ כֹּחַ לְמַלֹּאות שְׁאֵלָתֵנוּ; וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר ויצא משה וידבר אל העם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ לוֹ, ויאסף שבעים איש וגו' (עי' ספרי):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הֲמֵימְרָא דַיְיָ יִתְעַכָּב כְּעַן תֶּחֱזֵי הַיְעַרְעִנָךְ פִּתְגָמִי אִם לָא
אִבְּן עֶזְרָא
היקרך. כמו ויקר מקרה:
סְפוֹרְנוֹ
היד ה' תקצר. מלמצוא דרך שימאסו כל מאכל תאוה כאמרו עד אשר יצא מאפכם: עתה תראה היקרך דברי. תראה שיקרה זה שיאכלו מן הבשר בהמשכם בבחירתם אחר התענוג עד שיצא מאפם וימאסו בו מבלי שאסיר בחירתם כלל כי אמנם יוכלו לשוב בתשובה מאהבה ומיראה אם ירצו כאמרו ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה:
אוֹר הַחַיִּים
היד ה' תקצר וגו' היקרך דברי וגו'. יתבאר על פי ב' הדרכים שכתבנו, לדרך הא' שפירשנו שתמיהת משה היתה כי לא יסתפקו כלם במין בשר הניתן להם ותרעומתם עומדת לעד, הודיעו ה' כי יש יכולת בידו לתת מין בשר שימלא כל תאותם בו, והוא מאמר היד ה' תקצר פירוש לתת במין בשר אחד די סיפוקם כל אשר יתאוו כל המתאוים, ואומרו עתה תראה היקרך דברי פירוש דבר אחד שאני עושה או דיבור אחד שאמרתי לעשות יהיה יקר כל כך שיש בו הסתפקות לכל חלקי התאוות שיכולין להיות, שיתן להם מין בשר שיש בו כל מיני בשר שיכולין להיות בעולם, ושיעור תיבת יקרך הוא יהיה יקר אצלך כשתראה יקר הפעולה, או יתפרש יקרך יהיה לך ממנו יקר כשיתן ה' על ידי משה מין הבשר שאין כמוהו יהיה למשה יקר וגדולה בעיני ישראל להאמין בו ובנבואתו ויתיקר בעיניהם:
ולדרך ב' שכתבנו שתמיהת משה היתה לחושבו שהבשר שממנו ישבעו בני ישראל הוא מהנמצא אבל מהנס לא יעשה נס לדבר כזה, אמר ה' אליו היד ה' תקצר פירוש האם נכון שיד ה' ח"ו תקצר, ואם כן אם לא נעשה הנס יאמרו כי לא תגיע יד עליונה עשות מבוקשם, ולזה יחפוץ ה' עשות נס שלא כסדרו בשביל חילול ה', ולזה גמר אומר עתה תראה במה שאני עושה תראה היקרך דברי וגו' פירוש יהיה יקר בעיניך מכאן והלאה דברי פירוש דבר הנוגע לי לכבודי כשתראה שאני מקלקל השורה ועושה נס לשקר בשבילי שלא יחללו שמי מזה תדע שיעור הקפדתי על הדבר אם גדול או קטן הוא, ותמצא רז"ל שהפליאו לומר בענין חילול ה' שהקפדתו גדולה:
כד וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל־הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְהוָה וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל׃
אוּנְקְלוֹס
וּנְפַק משֶׁה וּמַלִיל לְעַמָא יָת פִּתְגָמַיָא דַיְיָ וּכְנַשׁ שַׁבְעִין גַבְרָא מִסָבֵי עַמָא וַאֲקֵים יָתְהוֹן סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא
אִבְּן עֶזְרָא
ויצא משה. מאהל מועד:
אוֹר הַחַיִּים
ויצא משה וידבר וגו'. הקדים הדברים אל העם ואחר כך אסף הזקנים אשר לא כן מצינו בסדר דברי ה' אליו שהקדים אסיפת זקנים ואחר כך ואל העם תאמר, לצד שדן בדעתו כי דעת עליון היא להקדים מאמרו לישראל, שאם היתה כונתו להקדים האסיפה לא היה לו לצוות לו מאמר העם, אלא הרי זה מגיד שיקדים מאמר לעם ואחר כך יאסוף הזקנים לאהל ויעשה כל האמור בענין:
וטעם אשר הקדים ה' מאמר האסיפה, לצד שבזה היתה תשובה לדברי משה שאמר לא אוכל לבדי לשאת את כל העם, לזה הקדים להשיבו על דבריו תחילה ואחר כך ציוהו לדבר אל בני ישראל, וידע ה' כי משה חכם לידע הצריך להקדים כמו שכן השכיל עשות. עוד אפשר לומר כי מאמר וידבר אל העם את דברי ה' הם דברי אסיפת הזקנים לבד, וחשב עד אשר יגמור מה שצוה ה' באסיפת הזקנים ויצא לדבר אל העם מאמר ב' ואל העם תאמר, וגם מדברי מדרש תנחומא משמע כן:
כה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל־שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ׃
רַשִׁ״י
ולא יספו. לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם לְבַדּוֹ, כָּךְ מְפֹרָשׁ בְּסִפְרֵי, וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "וְלָא פָסְקִין", שֶׁלֹּא פָסְקָה נְבוּאָה מֵהֶם:
אוּנְקְלוֹס
וְאִתְגְלִי יְיָ בַּעֲנָנָא וּמַלִיל עִמֵהּ וְרַבֵּי מִן רוּחָא דִי עֲלוֹהִי וִיהַב עַל שַׁבְעִין גַבְרָא סָבַיָא וַהֲוָה כַּד שְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה וּמִתְנַבְּאִין וְלָא פָסְקִין
אִבְּן עֶזְרָא
ויאצל. על דעתי מהבנין הכבד הנוסף: וי"ו ויתנבאו כפ"א רפה בלשון ישמעאל: ולא יספו. פעם שנית וכן קול גדול ולא יסף ולא יסף עוד לדעתה ואין מדקדוק הלשון להיותו מגזרת פן תספו בכל חטאתם אמרו חכמים ז"ל שלקח משה מכל שבט ששה והנה שנים ושבעים ובעבור שאמר לו השם שבעים איש הניח השנים וזה נכון:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים. כתב החכם רבי אברהם ז"ל אמרו חכמים שלקח משה מכל שבט ששה ששה, והן ע"ב, ובעבור שאמר לו הש"י שבעים איש הניח השנים וזהו נכון, עכ"ל.
ובמדרש נטל משה ע"ב פתקין וכתב על שבעים זקן ועל השנים חלק, מי שעלו בידו זקן בידוע שנתמנה, מי שעלה בידו חלק מאת ה' בא לו שלא היה ראוי להתמנות. אלדד ומידד היו במחנה והיו בעלי ענוה הרבה ולא היו רוצין ליטול עטרה ולילך אל האהל ליטול מן הפתקין אע"פ שהיו ראויין לכך כמו שהעיד הכתוב והמה בכתובים, כלומר מן המובחרים שבישראל להיותם סנהדרין, ומרוב ענוה לא יצאו האהלה, וזהו שאמר וישארו שני אנשים במחנה, כי היו מתביישין מן האחרים, ובזכות מדת הענוה שהיתה בהם זכו לרוה"ק, ועל זה אמר ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה יבאר כי בזכות ענותנותם שלא יצאו האהלה זכו שיתנבאו במחנה עצמו. ומצינו מקרא מלא שבזכות הענוה אדם זוכה לרוה"ק שכן כתיב (ישעיה סא) ורוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, ובזכות הענוה שהיתה בהם היה להם יתרון מעלה על הזקנים שהרי הזקנים לא נתנבאו כי אם עד למחר שנאמר ואל העם תאמר התקדשו למחר, ואלו התנבאו עד ימות המשיח בענין מפלת גוג ומגוג, כענין שכתוב ביחזקאל (לח) כה אמר ה' האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם, ודרשו רז"ל אל תקרי שנים אלא שנים. ועוד שהרי הזקנים לא נתפרשו שמותם ואלו נתפרשו שמותם. ועוד שהזקנים לא היו מתנבאים אלא מרוחו של משה ואלו היו מתנבאים מרוח הש"י, הוא שאמר משה ליהושע המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, פירוש כשם שנותן מרוחו באלו הזקנים. ועוד כי הזקנים מתו במדבר לא נכנסו לארץ, ואלדד ומידד נכנסו לארץ, אלדד הוא אלידד בן כסלון, ומידד הוא קמואל בן שפטן שנבחרו לנחול את הארץ, (במדבר לד) הא למדת שבזכות הענוה זכו לרוה"ק והיה להם יתרון מעלה על הזקנים. ומה שאמר ויהי כנוח עליהם הרוח, פירוש מאת משה, כי כן הזכיר ויאצל מן הרוח אשר עליו. ומה שאמר באלדד ומידד ותנח עליהם הרוח, פירוש מאת השי"ת.
ודע כי מפסוק זה וירד ה' בענן וידבר אליו יוצא שם גדול וקדוש.
אוֹר הַחַיִּים
וירד ה' וגו' וידבר אליו. צריך לדעת מה דבר ה' אליו, עוד צריך לדעת למה הוצרך לכל זה ולא ניבא אותם מבלי כל סדר המוכן ויתבאר הענין על פי מאמרם ז"ל בספר הזוהר (פנחס רכ א) בפסוק לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, כי יצו ה' על משה שיאמר הנני נותן וגו', והטעם מפני שזכה כבר משה בברית השלום ושלו יחשב וכשרצה ליתנו לפנחס נמצא שכבר נתנו למשה וזכה בו ואין הקדוש ברוך הוא חוזר ונוטל מתנותיו, כמו כן הנבואה נתן למשה למנה וכל הבא להתנבאות משה הוא הנותן מהטעם הנזכר, ולזה יקרא אדון הנביאים, והוא מאמר ה' כאן שצוה לאסוף הזקנים והוא עמהם וירד ה' בענן, ואומרו וידבר אליו פירוש לשון שררה וממשלה כדרך אומרו ידבר עמים תחתינו שעשה ה' השררה בדבר זה אליו פירוש למשה וברשותו וברצונו האציל וגו':
ויאצל מן הרוח. אומרו ויאצל, אולי שרומז למקור רוח הנבואה שבבחינה זו, ובדרך זה יוצדק לאמר ויאצל, ואומרו מן הרוח אשר עליו, פירוש מאותה הבחינה שעליו, אבל הנאצל בא מהמאציל ברוך הוא ולא שיוציא ממשה וליתן על אחרים. או יאמר מן הרוח אשר על משה ואמר ויאצל לצד שאין הבדל לרוח שעודנו עליו לרוח הניתן ממנו לזקנים, ולדרך זה יכוין במאמר אשר עליו על החלק הנאצל בעצמו שעודנו עליו אחר ויאצל, ולדברי המדרש (במד"ר פט"ו) כשמנה המעלות שהיו לב' יותר מהע' מנה גם כן שהשבעים נבואתם משל משה והב' משל הקדוש ברוך הוא:
ויהי כנוח. אמר ויהי לשון צער, לדבריהם ז"ל (שם) שהזקנים התנבאו מאמר התקדשו למחר, אין לך צער גדול מזה שאמרו לישראל בתחילת נבואתם יכינו עצמן לפורענות, ואומרו ויתנבאו בתוספת וא"ו, לומר שמלבד שהיו כלי מוכשר לנוח עליהם הרוח עוד להם שהתנבאו, והודיע הכתוב שנבואתם היתה תכף ומיד כאומרו כנוח עליהם וגו' ויתנבאו. עוד יתבאר על פי סברת האומרים ולא יספו שלא נתנבאו אלא אותו יום על זה הדרך ויהי כנוח וגו' לשון צער כנזכר ועוד צער אחר להם שהתנבאו ולא יספו:
כו וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי־אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה׃
רַשִׁ״י
וישארו שני אנשים. מֵאוֹתָן שֶׁנִּבְחֲרוּ, אָמְרוּ אֵין אָנוּ כְּדַאי לִגְדֻלָּה זוֹ (עי' סנהדרין י"ז): והמה בכתבים. בַּמְבֹרָרִים שֶׁבָּהֶם לְסַנְהֶדְרִין, וְנִכְתְּבוּ כֻלָּם נְקוּבִים בְּשֵׁמוֹת וְעַ"יְ גּוֹרָל, לְפִי שֶׁהַחֶשְׁבּוֹן עוֹלֶה לְי"ב שְׁבָטִים שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, חוּץ מִשְּׁנֵי שְׁבָטִים שֶׁאֵין מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם אֶלָּא חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, אָמַר מֹשֶׁה אֵין שֵׁבֶט שׁוֹמֵעַ לִי לִפְחוֹת מִשִּׁבְטוֹ זָקֵן אֶחָד, מֶה עָשָׂה, נָטַל ע"ב פְתָקִין וְכָתַב עַל שִׁבְעִים "זָקֵן" וְעַל שְׁנַיִם חָלָק וּבֵרֵר מִכָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט שִׁשָּה, וְהָיוּ ע"ב, אָמַר לָהֶם, טְלוּ פִתְקֵיכֶם מִתּוֹךְ קַלְפִּי, מִי שֶׁעָלָה בְיָדוֹ "זָקֵן" נִתְקַדֵּשׁ, מִי שֶׁעָלָה בְיָדוֹ חָלָק אָמַר לוֹ, הַמָּקוֹם לֹא חָפֵץ בָּךְ (ספרי; סנהדרין י"ז):
אוּנְקְלוֹס
וְאִשְׁתַּאֲרוּ תְּרֵין גַבְרִין בְּמַשְׁרִיתָא שׁוּם חָד אֶלְדָד וְשׁוּם תִּנְיָנָא מֵידָד וּשְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה וְאִנוּן בַּכְּתִיבַיָא וְלָא נְפָקוּ לְמַשְׁכְּנָא וְאִתְנַבִּיאוּ בְּמַשְׁרִיתָא
רַשְׁבַּ״ם
בכתובים: שנכתבו לצאת אל האהל ולא יצאו מתוך עונה כמפורש בסנהדרין:
אִבְּן עֶזְרָא
והמה בכתובים. בתחלה: ולא יצאו. ממחנה ישראל אל אהל מועד:
אוֹר הַחַיִּים
וישארו שני אנשים וגו'. צריך לדעת א' כוונת מאמר וישארו מנין נשארו. ב' למה הוצרך להזכיר שמם. ג' אומרו ותנח עליהם וגו' ממה נפשך אם הם מהע' הרי כבר הזכירם הכתוב בכלל הע' דכתיב ויאצל וגו' ויתן על ע', כי מאומרו ותנח משמע דבר חדש שלא הוזכר עד עתה, ואם אינם מהע' הלא לא אמר ה' אל משה אלא ע'. ד' אומרו והמה בכתובים אין ידוע הכוונה בזה. ה' אומרו ולא יצאו הלא מאומרו וישארו במחנה מובן הדבר שלא יצאו. ו' אומרו ויתנבאו לבסוף שהיה לו להסמיך הנמשך להם בפני עצמו והנעשה מהם בפני עצמו על זה הדרך וישארו ב' אנשים וגו' והמה בכתובים ולא יצאו האהלה ותנח עליהם הרוח ויתנבאו, ולמה כתב הדברים שלא כסדר הנכון:
ורז"ל נחלקו (ספרי) מנין נשארו, יש אומרים נשארו מהע"ב שברר משה מישראל ו' מכל שבט בשוה והגריל להוציא הב' היתרים על הע' שאמר לו ה' והם הב' שנשארו, ורבי שמעון אמר כי מהע' נשארו שלא רצו ליכנס לאהל מועד לצד ענוה ושפלות ונשארו במחנה ע"כ. לסברת האומר מהע' נשארו יתבאר הכתוב עז"ה וישארו ב' אנשים במחנה לצד חושבם עצמן כשיריים, שם הא' וגו' פירוש ידועים היו במדות ישרות ומוחזקים בעיני ישראל שלסיבה זו נשארו במחנה, שזולת זה יש לעם לרנן אחריהם שמאסו ח"ו בנחת הרוח עליהם ונמצאו מחללים ה' וימאסם עליון לסיבה זו, אלא לצד ששם האחד המיוחד אלדד ושם השני לו מידד לזה לא דנו בהם המעשה להרע, ובזה לא נמאסו ותנח עליהם הרוח עצמה שנחה על הע' לא מנעתם ההרחקה שהיתה בין אהל מועד ובין המחנה ונחה גם עליהם, ודקדק לומר ותנח, לומר ששם קנתה מקומה הרוח כאומרם ששאר הע' פסקו ואלו לא פסקו נבואה מהם, וקודם שהזכיר הנבואה הזכיר דברים שבהם יצדיקו העם כי דברי נבואה בפיהם אמת, ואמר והמה בכתובים פירוש מאותם הע' שנכתבו, וכדי שלא תחשוב שהכתובים הם שנכתבו בפתקי הגורלות, לזה אמר ולא יצאו האוהלה הא למדת שהיו יכולין לצאת, ובזה נאמנו דבריהם שהיו נבואה והוא אומרו ויתנבאו, וזולת התנאי הנזכר מי יחזיק דבריהם לדברי נביאות, ובזה נתישבו כל הדקדוקים:
ולדברי האומר מהע"ב נשארו יתבאר הכתוב על זה הדרך וישארו פירוש הגם שנשארו ב' האנשים שהיו יתרים על הע' במחנה, שם האחד וגו' אף על פי כן ותנח עליהם הרוח גם כן מלבד שנחה על הע' כמו שאמר למעלה ויאצל מן הרוח וגו' ויתן על ע' איש וידוייק על נכון למה הוצרך לומר ותנח עליהם הרוח לצד שלא הזכיר בפסוק ראשון שנתן הרוח אלא על הע' הודיעך ה' שגם נחה על הב', ואמר והמה בכתובים וגו' בא לתת טעם להצדקת נבואתם כמו שפירשתי למעלה ואמר והמה בכתובים פירוש בפתקים שכתב משה ע"ב זקן, ומעתה הרי ראוים הם לנבואה כיוצא בע' ויכול להיות שיתנבאו, וכדי שלא תבין שהמה בכתובים שבאו האהלה לזה בירר הכתוב ואמר ולא יצאו בפתקין לבא האהלה:
ודרך דרש אולי שיודיע הכתוב שהב' שלא יצאו בפתקין נכלמו ונכנסו במחנה מה שלא עשו כן כל ישראל שיצאו כולם לאהל מועד והב' נחבאו במחנה, וירא ה' בושתם וכלימתם ויתנבאו, והוא אומרו והמה בכתובים שהן הפתקין ומטעם זה ולא יצאו מהמחנה, וחננם ה' ומילא תאותם ויתנבאו:
כז וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה׃
רַשִׁ״י
וירץ הנער. יֵ"א גֵּרְשׁוֹם בֶּן מֹשֶׁה הָיָה (עי' ילקוט):
אוּנְקְלוֹס
וּרְהַט עוּלֵמָא וְחַוֵי לְמשֶׁה וַאֲמַר אֶלְדָד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִין בְּמַשְׁרִיתָא
אִבְּן עֶזְרָא
וירץ הנער. בה"א הוא הנודע לשרת משה חוץ מיהושע כי שרות יהושע איננו כשרות כל נער:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וירץ הנער. י"א גרשם בן משה היה. וטעם משרת משה מבחוריו מן המובחרים לשרת משה כי אחרים היו עמו.
אוֹר הַחַיִּים
וירץ הנער וגו'. צריך לדעת למה נתרעש המגיד להגיד שנתנבאו, ועוד לו שרעש עליהם לתתם בבית כלא וכי כל המתנבא נענש על שניבא וזה מן התימה, ויש לתת טעם לסברת האומר שהיו ב' שנשארו בפתקין, כי לצד שאמר משה לישראל על פי ה' שיתן רוח נבואה על ע' ועכשיו נבאו גם הב' יש לחוש לא' מב' דברים, או לא יאמן משה ח"ו במאמרו שאמר לו ה' ע', או המתנבאים נבאו שקר, ולסברת האומר כי היו מהע' הגידו למשה המעשה הבלתי הגון שהוא אמר שילכו לאהל מועד והם עמדו במחנה ונבאו שם, ויש בזה שתים רעות, א' שלא קיימו דבר משה, והב' שבזה גילו דעתם שלא רצו שתאצל עליהם הרוח מרוחו של משה אלא ממקור הרוח ומתנבאים במחנה:
כח וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם׃
רַשִׁ״י
כלאם. הַטֵּל עֲלֵיהֶם צָרְכֵי צִבּוּר וְהֵם כָּלִים מֵאֲלֵיהֶם; דָּ"אַ, תְּנֵם אֶל בֵּית הַכֶּלֶא, לְפִי שֶׁהָיוּ מִתְנַבְּאִים מֹשֶׁה מֵת וִיהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ (עי' ספרי):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲתֵב יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְשֻׁמְשִׁנֵהּ דְמשֶׁה מֵעוּלֵמוֹהִי וַאֲמַר רִבּוֹנִי משֶׁה אֲסָרִנוּן
רַשְׁבַּ״ם
מבחוריו: מנעוריו, כמו בימי בחורותיך אבל על כן בחוריו לא ישמח ה', הם האנשים הנקראים בחורים:
כלאם: כמו ויכלא הגשם אוסרם ומנעם מן השוק ותנם בבית הכלא, א"ח ה"ע גורם לומר כלאם, כמו שמעני אדוני, ימצאהו בארץ מדבר:
אִבְּן עֶזְרָא
מבחוריו. יש אומרים שפירושו מבחרותו והטעם שלא אמר כדברי זקן ויש מדביקים מבחוריו עם משרת משה והטעם ששרת אותו מיום שהיה בחור וזה איננו נכון כי זה המעשה היה בשנה השנית והנכון בעיני שהוא מבחוריו הוא מהמובחרים לשרת משה כי אחרים יש עמו ודע כי מלת בחור בלשון רבים פעם תשתנה ופעם לא תשתנה וכן מלת סריס אולי הם שני משקלים: כלאם. נפתח הלמ"ד בעבור אות הגרון הבא אחריו:
רַמְבַּ״ן
אדני משה כלאם הטעם בזה כי משה דבר אל העם את דברי ה' כי הוא יאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על המתיצבים עמו באהל מועד והנה אלה אשר לא יצאו אל האהל ועושים עצמן מכלל הנאצלים כממרים בדבריו ולכך אמר לו כלאם כי אולי רוח שקר בפיהם או רוח רעה מבעתם והנה צריכין לשומם בבית הכלא כאיש משוגע ומתנבא ומשה בענותנותו השיב ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם כי השם נתן עליהם רוחו מבלתי אצילות הרוח שעלי ומי יתן ויהיה זה בכל העם אבל מדברי רבותינו נראה כי היה המנהג בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו אבל הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים כך אמרו בסנהדרין (יז) בשלמא למאן דאמר משה מת היינו דקאמר יהושע אדני משה כלאם אלא למאן דאמר על עסקי שליו אמאי כלאם דהוה ליה כמורה הלכה לפני רבו וכן למאן דאמר על גוג ומגוג נתנבאו וכך הזכירו עוד בענין דבורה במסכת מגלה (יד) ומשה אמר כי הוא הרב ומחל על כבודו ומתאוה ושמח בכך ובתרגום ירושלמי ראיתי שאמר כלאם מנע מנהון רוח קודשא עשאו מלשון הנה שפתי לא אכלא (תהלים מ י) לא תכלא רחמיך ממני (שם פסוק יב) וטעם הענין כי חשב יהושע מפני שהם בכתובים הם מתנבאים כי נאצל רוח משה על כל הכתובים שעל כולם נתכוון ולכן אמר לו אין נכון שיתנבאו הם במחנה שלא הקימו דבר ה' שצוה ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך (במדבר י״א:ט״ז) והנה יראה שאין נבואת כולם מאצילות הרוח אשר עליך וראוי לאדוני להתכוין ברוח האלהים להשיבו אליך לבל יאצל ממך רק לעומדים לפניך בדבר ה' כי בעבור שנתכוונת מתחלה על כל הכתובים היה מהודך עליהם ואם תתכוין עתה להשיבה מהם תנוח אל העומדים לפניך בלבד כדבר ה' ומשה אמר שלא יקנא לו כי הוא חפץ שיתנבאו לפניו או שלא בפניו כיון שנתן ה' רוחו עליהם באצילותו ממשה או בלתי אצילות ממנו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אדני משה כלאם. שימם בבית הכלא, לפי שהיו אומרים משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ.
והרמב"ן ז"ל פירש זה ואמר כי אמר יהושע כיון שלא יצאו אל האהלה ועושין עצמן מכלל הנאצלים הנה הם כממרים בדבריו, ולכך תנם בבית הכלא, כי אולי רוח שקר בפיהם ורוח רעה מבעתתם וצריך לשומם בבית הכלא כאיש משוגע, ומשה בענותנותו השיב ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, כי הש"י נתן עליהם רוח מבלתי אצילות הרוח שעליהם, ומי יתן והיה זה בכל העם. ועוד הוסיף בטעם כלאם לפי שבאו כנגד המנהג להתנבא במקום שהיה משה שם, כי מנהג היה בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו אבל הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים, וכן אמרו בסנהדרין בשלמא למאן דאמר משה מת היינו דקאמר יהושע כלאם, אלא למאן דאמר על עסקי שליו היו מתנבאים, אמאי כלאם, דהוה ליה כמורה הלכה לפני רבו. וכך אמרו במגלה בענין חולדה, ובמקום דקאי ירמיה היאך מתנבאה איהי, אלא חולדה קרובת ירמיה היתה.
סְפוֹרְנוֹ
אדוני משה כלאם. שחשב שלא יצאו האהלה להראות שיתנבאו בלתי אצילות ממשה רבינו:
אוֹר הַחַיִּים
ויען יהושע וגו' כלאם. צריך לדעת על מי סמך יהושע להורות לפני רבו, ומה גם להורותו כה וכה תעשה, וזה מהזרות, ורז"ל אמרו כל דמותיב מלה קדם רביה אזיל בלא ולד שנאמר ויען יהושע וגו', ואפשר לתת טעם למעשה יהושע על פי דבריהם ז"ל (ספרי) שאמרו וזה לשונם מה נבואה אמרו משה מת יהושע מכניס עד כאן. לזה כששמע יהושע הדברים בחר לדבר לפני רבו כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם וכי שקר בפיהם, ובזה שלל החשד כי יחפוץ הוא בדברים הנאמרים למעלתו וגילה ההפכיות ברצונו:
ואמר אדוני משה כלאם פירוש תן אותם במשמר עד אשר יבא דבר מלך משפט עשות, או כלם מן העולם, וטעם הדבר בין לסברת האומר חוץ מהע' בין לסברת האומר מהע' מהטעמים שכתבנו, ואולי שרמז באומרו אדוני משה, שאינו חפץ היות הוא אדון אלא היות לו אדונו משה לשלול הרצון בנאמר כי ימות משה והוא יכניס, וידויק גם כן מאמר ויען שעשה תשובה לדברים הנאמרים עליו בנבואה ההיא כי לא דברו נכונה וצריכין לינתן בבית כלא, ואף על פי כן ענשו הכתוב, כי סוף סוף השיב דבר בפני רבו:
כט וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי־יִתֵּן יְהוָה אֶת־רוּחוֹ עֲלֵיהֶם׃
רַשִׁ״י
המקנא אתה לי. הֲקִנְאָתִי אַתָּה מְקַנֵּא: לי. כְּמוֹ בִּשְׁבִילִי; כָּל לְשׁוֹן קִנְאָה אָדָם הַנּוֹתֵן לֵב עַל הַדָּבָר, אוֹ לִנְקֹם, אוֹ לַעֲזֹר, אנפר"מנט בְּלַעַז, אוֹחֵז בְּעֹבִי הַמַּשָּׂא:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר לֵהּ משֶׁה הֲקִנְאָתִי אַתְּ מְקַנֵא לִי רְעֵינָא פוּן דִיהוֹן כָּל עַמָא דַיְיָ נְבִיאִין אֲרֵי יִתֵּן יְיָ יָת רוּחַ נְבוּאֲתֵהּ עֲלֵיהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
ונפתחה ה"א המקנא. והיה ראוי להיותו בשו"א ובפת"ח ובעבור היותו תחת המ"ם שוא נע ושני שואים נעים לא יתחברו לעולם: ומלת מי יתן. כשואל חפץ בדבר כאומר מי יתן לי זאת השאלה והחפץ:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ומי יתן כל עם ה' נביאים. יתכן לומר כי רמז משה בכאן ימות המשיח, אמר מי יתן ויגיע אותו עת שיהיו כל עם ה' נביאים שהוא יתברך עתיד ליתן את רוחו עליהם ובאותו זמן יבטל יצה"ר ולא תהיה שם קנאה כלל, וזהו שכתוב (יואל ג) בעת ההיא אשפוך את רוחי על כל בשר, וכתיב (ישעיה יא) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. ואע"פ שלא נתקיים בעוה"ז יתקיים לעתיד לבא בזמן השלמות.
ומצאתי רמז לזה בספר תהלים (יד) בפסוק מי יתן מציון ישועת ישראל, למה נכתב פסוק זה בספר תהלים שני פעמים אחד בספר ראשון ואחד בספר שני (נג), אלא אחד אמר הרב ואחד אמר התלמיד, הרב אמר (דברים ה) מי יתן והיה לבבם זה, והתלמיד אמר מי יתן כל עם ה' נביאים, בעוה"ז לא נתקיימו אלא דברי הרב אבל לעתיד לבא שניהם מתקיימין, דברי הרב מנין שנאמר (יחזקאל לו) ונתתי לכם לב חדש, דברי התלמיד מנין שנאמר (יואל ג) אשפוך את רוחי על כל בשר.
סְפוֹרְנוֹ
כי יתן ה' את רוחו עליהם. בלתי אצילות מאתי:
כְּלִי יָקָר
המקנא אתה לי וגו'. יהושע לפי שהיה בחור בימים אחז במדת הקנאה כמ"ש ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו. מצד היותו מבחוריו אמר כן ואילו היה זקן בא בימים לא היה מקפיד על השתרר שני ריעים כאחד, וע"כ אמרו פני משה כפני חמה ויהושע כלבנה, כי כמו שקטרגה הלבנה ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, כך יהושע היה מקטרג ואמר אלדד ומידד מתנבאים. אבל משה היה כחמה שלא קטרגה כלום כך משה אמר מי יתן והיה כל עם ה' נביאים.
ואמר כי יתן ה' את רוחו עליהם. פירש בעקידה פשיטא אם יהיו מואצלים מן הרוח אשר עלי שלא אתקנא בהם כי בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו אלא אפילו כי יתן ה' את רוחו עליהם ולא יהיו תלמידי מ"מ לא אתקנא בהם. וי"א שדווקא קאמר, כי דווקא בזמן שיתן ה' את רוחו עליהם יכול להיות שיהיה כל עם ה' נביאים אבל אם יאצל עליהם מן הרוח אשר עלי א"א שיהיו כולם נביאים כי המואצל צריך להיות דומה מכל צד אל המאציל ורז"ל אמרו אין השכינה שורה כי אם על גבור חכם עשיר ועניו וכלן במשה, רצו בזה מאחר שהיו כלם במשה ע"כ צריך להיות כי המואצל ממנו דומה אליו מכל צד וזה בלתי אפשרי שיהיו כל ישראל שוים בכל ד' תוארים אלו דא"כ מה גבר מגוברין, אבל אם יתן ה' את רוחו עליהם. בלא אמצעי אז אין צורך בארבע תוארים אלו שיהיו כולם שוים בהם ואין לומר שיתדמו אליו כביכול כי מה דמות תערכו לו על כן נאמר כי יתן ה' את רוחו עליהם.
אוֹר הַחַיִּים
המקנא אתה לי וגו'. לסברת האומר שהיו מהע' ירצה על זה הדרך המקנא אתה בשביל כבודי שלא רצו האנשים לבא לקבל הנבואה ממני, מי יתן כל עם ה' נביאים ולא יהיו מקבלים הנבואה ממני אלא מה', כאלו, והוא מאמר כי יתן ה' את רוחו עליהם בלא אמצעות משה, כי שם מקור הענוה והחלט העדר ההקפדה, ולסברת האומר מהפתקין ירצה על זה הדרך המקנא אתה לי פירוש למאמרי שאמרתי ע' ונבאו ע"ב, מי יתן את וגו', והטעם כי יתן ה' את וגו' פירוש שהע' שאמר ה' שיושפעו מרוחו של משה הוא בתחילה קודם שהתחיל ה' לנבאות את אחרים זולת משה. אבל אחר שהאציל ה' רוחו של משה ונתן לע' הותרה נבואה לכל כי יתן ה' את רוחו עליהם, ואין כאן הכחשה בנבואת משה:
ל וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל־הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
ויאסף משה. מִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: אל המחנה. נִכְנְסוּ אִישׁ לְאָהֳלוֹ: ויאסף. לְשׁוֹן כְּנִיסָה אֶל הַבַּיִת, כְּמוֹ "וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ" (דברים כב, ב), וְאָב לְכֻלָּם "יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם" (תהלים לט, ז), מְלַמֵּד שֶׁלֹא הֵבִיא עֲלֵיהֶם פֻּרְעָנוּת עַד שֶׁנִּכְנְסוּ הַצַּדִּיקִים אִישׁ לְאָהֳלוֹ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
וְאִתְכְּנֵשׁ משֶׁה לְמַשְׁרִיתָא הוּא וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא
ויאסף משה. הלך בלווי עם הזקנים לחלוק להם כבוד:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל. הלך בלווי עם הזקנים לחלוק להם כבוד. והפורענות לא בא עד שהלכו להם איש לאהלו.
לא וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְהוָה וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן־הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל־הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ׃
רַשִׁ״י
ויגז. וַיַּפְרִיחַ, וְכֵן "כִּי גָז חִישׁ" (תהילים צ'), וְכֵן "נָגוֹזּוּ וְעָבָר" (נחום א'): ויטש. וַיַּפְשֵׁט, כְּמוֹ "וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (שמואל א ל'), "וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה" (יחזקאל כ"ט): וכאמתים. פּוֹרְחוֹת בַּגֹּבַהּ, עַד שֶׁהֵן כְּנֶגֶד לִבּוֹ שֶׁל אָדָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא טוֹרֵחַ בַּאֲסִיפָתָן לֹא לְהַגְבִּיהַּ וְלֹא לִשְׁחוֹת (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
וְרוּחָא נְטַל מִן קֳדָם יְיָ וְאַפְרַח שְׂלָיו מִן יַמָא וּרְמָא עַל מַשְׁרִיתָא כְּמַהֲלַךְ יוֹמָא לְכָא וּכְמַהֲלַךְ יוֹמָא לְכָא סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁרִיתָא וּכְרוּם תַּרְתֵּין אַמִין עַל אַפֵּי אַרְעָא
אִבְּן עֶזְרָא
ורוח נסע. יום שני: ויגז. כרת כמו גזי נזרך ומגזרת וגז צאנך: וטעם ויגז. שהיו בשפת הים רבים כחול והנה גזז מהם ומלת ויגז מפעלי הכפל כמו ויחם בשר הילד: ויטש. כמו ויפרוש והטעם כדבר נטוש אין כח בו לסור וכן והנם נטושים על פני כל הארץ: סביבות המחנה. בלבד גם הטעם שהיה כאמתים בכל מקום גבוה או שפל:
סְפוֹרְנוֹ
מן הים. מים סוף שהיה דרומי להם וזה כי עברו השלוים את הים מקצות הדרום:
לב וַיָּקָם הָעָם כָּל־הַיּוֹם הַהוּא וְכָל־הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת־הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה׃
רַשִׁ״י
הממעיט. מִי שֶׁאוֹסֵף פָּחוֹת מִכֻּלָּם, הָעֲצֵלִים וְהַחִגְּרִים, אסף עשרה חמרים (שם): וישטחו. עָשׂוּ אוֹתָן מַשְׁטִיחִין מַשְׁטִיחִין (שם):
אוּנְקְלוֹס
וְקָם עַמָא כָּל יוֹמָא הַהוּא וְכָל לֵילְיָא וְכָל יוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּכְנָשׁוּ יָת שְׂלָיו דְאַזְעַר כְּנַשׁ עַשְׂרָא דְגוֹרִין וּשְׁטָחוּ לְהוֹן מַשְׁטִיחִין סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁרִיתָא
אִבְּן עֶזְרָא
וישטחו. כמו ויפרשו וכן שטחתי אליך כפי ואם הם שני בנינים:
סְפוֹרְנוֹ
הממעיט אסף עשרה חמרים. כי כולם היו תאבים לאכול מהם הרבה מאד:
לג הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד׃
רַשִׁ״י
טרם יכרת. כְּתַרְגּוּמוֹ "עַד לָא פְסַק"; דָּ"אַ, אֵינוֹ מַסְפִּיק לְפָסְקוֹ בְּשִׁנָּיו עַד שֶׁנִּשְׁמָתוֹ יוֹצְאָה:
אוּנְקְלוֹס
בִּשְׂרָא עַד כְּעַן בֵּין שִׁנֵיהוֹן עַד לָא פְסַק וְרָגְזָא דַיְיָ תְּקֵיף בְּעַמָא וּקְטַל יְיָ בְּעַמָא קְטוֹל סַגִי לַחֲדָא
אִבְּן עֶזְרָא
מכה רבה. דבר היה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מכה רבה מאד. דבר היה, ומה שלא התפלל משה עליהם כמו שהתפלל במכת האש, יתכן לומר כי אולי נתבייש מפני חטא הגדול ומעוט אמונתם בהקב"ה כי היו כפויי טובה, והוסיפו עון על עונם אחר שהיו מתאוננים ביציאתם אל המדבר והתאוו תאוה, ולא לקחו מוסר מן הראשונים שנשרפו באש. ועוד נתבייש ממה שנתרעם כלפי שכינה ואמר למה הרעות לעבדך כי פחד ממדת הדין שהזכיר למעלה ויחר אף ה' מאד.
סְפוֹרְנוֹ
הבשר עודנו בין שניהם. שלא הגיע עדיין לגבול שימאסו בו: טרם יכרת. שלא הגיע עדיין זמן חדש ימים שהוגבל לו: ויך ה' בעם. במתאוים מהם ששאלו הבשר לנסות ולקו בנסיונם כי לא אמר ואכלו חדש ימים אלא על הבוכים בלתי מתאוים שאמרו למה זה יצאנו ממצרים והם בכו בחלייהם כאמרו והיה לכם לזרא:
לד וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי־שָׁם קָבְרוּ אֶת־הָעָם הַמִּתְאַוִּים׃
אוּנְקְלוֹס
וּקְרָא יָת שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא קִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי אֲרֵי תַמָן קְבָרוּ יָת עַמָא דְשָׁאִילוּ
אִבְּן עֶזְרָא
ויקרא. הקורא או משה: קברו. הקוברים כמו ויאמר ליוסף:
לה מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת׃
אוּנְקְלוֹס
מִקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי נְטָּלוּ עַמָא לַחֲצֵרוֹת וַהֲווֹ בַּחֲצֵרוֹת
רַשְׁבַּ״ם
מקברות התאוה נסעו העם חצרות וגו': לפי הפשט מקברות התאוה נסעו העם חצרות ויהיו שם בחצרות כלומר נתעכבו שם עד האסף מרים ולכך האריך בלשונו לומר ויהיו בחצרות, ומדרש אגדה בסיפרי בסוף הפרשה ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן, וכי שתי חצרות היו שנסעו מזו וחנו בזו ונסעו מזו וחנו בזו, ומסופק לרבותי ונשאלתי עליו בפריש, ופירשתיו בדרשה כי זו אנו למדין מתחלת הפרשה שכתוב מקברות התאוה נסעו העם חצרות ויהיו בחצרות, ועל פסוק זה כתב בסיפרי זה היה בשעה שנצטרעה מרים וסוף דבר חוזר ומסיימו בפסוק האחרון של פרשה ואחר נסעו העם מחצירות וכי שתי חצירות היו וכו', ופסוק זה הוא נדרש מדלא כתב מקברות התאוה נסעו העם ויחנו בחצרות, כשאר כל מסעות וחניות שכתב בהן ויסעו ויחנו, אלא מקברות התאוה נסעו העם חצרות משמע כי העם נסעו כמו כן מחצירות ואחר כך ויהיו בחצירות שחזרו לאחוריהם בחצירות, שכשנסע דגל הראשון מחצירות ועדיין לא הורד המשכן ולא נסעו הלוים ומשה ואהרן ומרים שהיו עדיין במחנה לויה, קרא להם הקב"ה פתאום ונצטרעה מרים וחזור לאחוריהם ונאספה מרים מצרעתה לסוף שבעה, ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן, וכל דרשה זו מצאתי במכילתא בפרשת בשלח כולה בפסוק הראשון, ושוב מצאתיה בתשובות ר' קלונימוס איש רומי כמותי, וגם מה שכתוב במכילתא ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה על זה נאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים, ופירשתי לשואלים לפי שאין כתוב שם ויסעו מרעמסס ויחנו סוכותה לומר לך שלפי שעה באו מרעמסס לסוכות ובשעה שנסעו מרעמסס נסעו כמו כן מסוכות וזהו כנפי נשרים:
אִבְּן עֶזְרָא
נסעו העם חצרות. אל חצרות דרך קצרה: וטעם ויהיו בחצרות. דבק עם ותדבר מרים כי בעבורה ישבו שם כי כן כתוב:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויהיו בחצרות. דבק עם ותדבר מרים, כי בשבילה ישבו שם.
סְפוֹרְנוֹ
ויהיו בחצרות. שהו שם איזה זמן, כמו ויהיו שם כעשר שנים ויהיו שם כאשר צוני ה' אמר כי באותו הזמן שהתעכבו שם קרה שדברה מרים במשה ובהיות אז אהל מועד מוקם הזמין האל יתברך אותם לצאת מאהליהם אל אהל מועד:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.