Numbers 28 — בְּמִדְבַּר כח
גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)
English Summary
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
אוּנְקְלוֹס
וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם הדבק פרשת הקרבנות שהשם צוה אז למשה שיצוה את בני ישראל הקרבנות שהם חייבים לעשות כי הוא לא יכנס לארץ עמהם והחל להזכיר עולת תמיד ואם הזכירה בתחלה יתכן שהנזכרת היא על הר סיני או שתהיה מערכת הקרבנות סדורה:
ב צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת־קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ׃
רַשִׁ״י
צו את בני ישראל. מָה אָמוּר לְמַעְלָה? יִפְקֹד ה', אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה עַד שֶׁאַתָּה מְצַוֵּנִי עַל בָּנַי, צַוֵּה אֶת בָּנַי עָלַי, מָשָׁל לְבַת מֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה נִפְטֶרֶת מִן הָעוֹלָם וְהָיְתָה מְפַקֶּדֶת בַּעְלָהּ עַל בָּנֶיהָ וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְסִפְרֵי: קרבני. זֶה הַדָּם: לחמי. אֵלּוּ אֵמוּרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא ג') "וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה" (ספרי): לאשי. הַנִּתָּנִין לְאִשֵּׁי מִזְבְּחִי: תשמרו. שֶׁיִּהְיוּ כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין עַל גַּבָּיו, מִכָּאן לָמְדוּ וְתִקְּנוּ מַעֲמָדוֹת (תענית כ"ו): במועדו. בְּכָל יוֹם הוּא מוֹעֵד הַתְּמִידִים:
אוּנְקְלוֹס
פַקֵיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן יָת קוּרְבָּנִי לְחֵם סִדוּר לְקוּרְבָּנַי לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא תִּטְרוּן לְקָרָבָא קֳדָמַי בְּזִמְנֵיהּ
אִבְּן עֶזְרָא
לחמי. פירשתיו: לאשי. פירשתיו. והטעם לחם לאשי לריח ניחוחי: במועדו. שלא יקדמו קודם הבקר ושלא יאחר אחר הערב:
רַמְבַּ״ן
וטעם צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי כי אחרי שאמר לאלה תחלק הארץ צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כג ב) וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר כמו שפירשתי בסדר שלח לך (רמב"ן על במדבר ט״ו:ב׳) ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם ואע"פ שלא פירש כאן כי תבאו אל הארץ כבר הזכירו בפרשת הנסכים (שם) ורמז אליו בפרשה הראשונה במועדות (ויקרא כג י) והחל כאן מן התמיד ואע"פ שנזכר בפרשת ואתה תצוה (שמות כט לח) החזירו להיות הכל סדור בפרשה אחת ורש"י כתב (רש"י על במדבר כ״ח:ד׳) היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות ואינו נכון כי שם אמר עולת תמיד לדורותיכם ועל פי המדרש שנתחדש כאן דברים רבים את קרבני זה הדם לחמי אלו אמורין לאשי אלו קמצין ולבונה ריח ניחוחי אלו בזיכי לחם הפנים תשמרו שלא יביא אלא מן השמור תשמרו שלא יביא אלא מתרומת הלשכה תשמרו שיהו כהנים ולוים וישראל עומדין על גביו תשמרו נאמר כאן שמירה ונאמר להלן שמירה מה להלן מבקרו ארבעה ימים קודם שחיטתו אף כאן וכו' וכל המדרש כדאיתא בספרי ועל דרך האמת ירמוז להם עוד ויאמר את קרבני לחמי לאשי של אשי תשמרו ותזהרו שתקריבוהו לי לשמי במועדו ואמרת להם עוד זה האשה אשר תקריבו לה' שיהיה הקרבן מתקרב אין במוספי השבת חטאת כשאר כל המוספין מפני שכנסת ישראל בת זוגו והכל שלום והמשכיל יבין וכן הזכיר (במדבר כ״ח:ט״ז) ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה' שיעשו קרבן הפסח להזהיר עליו עם שאר קרבנות חג המצות וקצר בו להזכיר שמו בלבד שכבר ביאר את דינו ככל חקותיו וככל משפטיו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
את קרבני לחמי לאשי. נסמכה פרשת קרבנות לכאן לפי שכבר נצטוה משה שיזהיר את ישראל על הקרבנות שהם חייבין לעשות. ועכשו כשראה שלא יכנס עמהם לארץ הודיעם ענין הקרבנות, והתחיל בקרבן עולת התמיד אע"פ שכבר הזכירו בסדר ואתה תצוה ושם היתה אזהרה לימי המלואים.
וע"ד הפשט קרבני זה הדם, את לרבות מלח דכתיב, (ויקרא ב) על כל קרבנך תקריב מלח לכך טובלין לחם המוציא במלח שהקרבן נקרא לחם, לחמי אלו אמורין, לאשי הנתנין לאש על מזבחי, תשמרו שיהיו כהנים לוים וישראלים עומדים על גביו, מכאן למדו ותקנו מעמדות, במועדו כלומר בכל יום ויום הוא מועד התמידין, אבל בא לומר שלא יקדים כלום קודם עולת הבקר ולא יאחר כלום אחר עולת הערב, במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה.
אוֹר הַחַיִּים
צו את בני ישראל וגו'. צריך לדעת למה סידר פרשת הקרבנות במקום זה אחר מינוי יהושע ולא במקום שצוה על הקרבנות בפרשת אמור, שהרי מצוה זו מוכרח אתה לומר שנהגה משהוקם המשכן ויהושע נסמך בשנת הארבעים, ואולי שבא לומר שאם ירצה יהושע להקריב תמידין ומוספין משלו שאינו רשאי הגם שדין ציבור יש לו כדמוכח מכמה מקומות, לזה סדר מצוה זו אחר מינוי יהושע וצוה בה שתהיה משל ציבור כאומרו צו את בני ישראל וגו' לומר שאין התמידים באים אלא משל ציבור, ולזה כפל לומר ואמרת אליהם לעיכוב, ודקדק גם כן באומרו אליהם ולא אמר להם, לפי מה שפירשתי בפרשת וירא אליו כי ירצה מיעוט זולתו כמו כן במה שלפנינו העיר אותנו שכוונתו למעט, שוב ראיתי לרז"ל (ילקוט) שאמרו וזה לשונם לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים פסקו המסעות פסקו התמידין אמר הקדוש ברוך הוא למשה אמור להם שיהיו נוהגין תמידין עד כאן לשונם, וע' פנים לתורה:
את קרבני לחמי וגו'. פירוש לפי שיש בתמידין שלשה מיני קרבן, אחד הקרבת התמיד, ב' עשירית האיפה של מנחת התמיד, שלישי הנסכים, כנגד הקרבת התמיד אמר קרבני, וכנגד המנחה אמר לחמי שנקראת לחם ושניהם כליל לאישים לזה אמר לאשי, וכנגד הנסכים אמר ריח ניחוחי שאין בו אלא ריח שהוא אינו לאישים אלא יוצק על היסוד ויורד לשיתין, ובשלשה דברים דקדק לומר בכינוי, קרבני, לחמי, ניחוחי, לומר שכולן של הקדוש ברוך הוא בורא הכל ועדיין ברשותו כאומרו לה' הארץ ומלואה ופרשנוהו במקומו, ודקדק גם כן לומר לאשי בכינוי, לומר שגם האש היא של הקדוש ברוך הוא, ומעתה מה שישראל מקריבין הוא מנכסיו של הבורא:
לזה נתחכם ה' ונתן אזהרה ואמר תשמרו לומר שאם לא יעשו הנה הם גוזלים נכסיו ועוברים בלאו, ואומרו להקריב לי וגו' פירוש כי מה שיעשו הוא הקרבת חלק מנכסיו לפניו אבל עקרן של נכסים הם של המקום:
עוד נתכוון בזה להודיע סוד הקרבן שהוא לקרב ענפי הקדושה שהם חלק ה', והוא מה שנתכוין באומרו קרבני בכינוי אליו והבן, ואומרו לחמי לאשי פירוש לחם זה שאני מצוה להביא לאישים סודו הוא קרבני שכשעולה לה' ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו:
מַלְבִּי״ם
צו את בני ישראל חז"ל פי' ענין סמיכות פ' התמיד להנאמר למעלה מפני שהתמיד היה בא לבטל עבודת השמש, שהיו משתחוים ועובדים את השמש פעמים ביום, בזרוח השמש ובין הערבים בעת השקיעה, עבודת הבקר היה פונה למזרח ועבודת בין הערבים היה פונה למערב, וצוה ה' להקריב לפניו שני התמידים ותהיה שחיטת תמיד של שחר על קרי צפונית מערבית ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית הפך עבודת השמש. וידוע מ"ש חז"ל שאם היה משה נכנס לארץ היה מבטל יצרא דע"ז ולא היה צריך לעבודת התמיד, וכיון שבקש שיפקוד ה' איש על העדה ונתמנה יהושע שהיה עמנו להנהיג עניניהם במלחמות ובצרכיהם ולא היה בכחו לבטל יצרא דע"ז אמר שיפקוד את בניו שלא ימירו את כבודו באלהי הנכר, ולצורך זה צוה פרשת התמיד, ועז"א וכן הוא אומר כי אביאנו אל האדמה וגו' ופנה אל אלהים אחרים, שאמר שם הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ כי אם היה משה חי לא היה בא לידי כך. ומ"ש שצו הוא מיד ולדורות התבאר בריש פ' צו ובפ' נשא: את קרבני לחמי כבר בארתי בפ' אמור (סי' מ"ג) שעקר שם לחם אצל קרבנות בא על הקרבת אברי התמיד שהוא כעין סעודה קבועה. ובהרחבה בא גם על שאר קרבנות הקבועים בזמנם שהוא כעין סעודה בלתי קבועה, וכמש"ש בספרא אין לי אלא תמידים שהם קרוים לחם שנאמר את קרבני לחמי שאר כל הקרבנות מנין ת"ל שוב לחם עיי"ש, ואמר בספרא ויקרא (סי' קפ"ד) לחם מלמד על החלבים שהם קרוים לחם, ושם בפ' אמור בארתי שממ"ש כל איש אשר בו מום לא יקרב למד זריקת הדם שלא יצדק עליו לא לשון לחם ולא לשון אשים רק שם קרבן, עוד אומר שם שמ"ש לא יגש להקריב את אשי ה' מרבה הקומץ והלבונה והקטורת שאינם לחם רק קרבים לאשים, ומ"ש ריח ניחוח אלו בזיכי לבונה מפני שהם באים בשביל הלחם ומן לה"פ אין ניתן לאשים והם רק לריח ניחוח, והגר"א גריס ריח ניחוחי אלו נסכים: תשמרו להקריב לי מבואר שחיוב הקרבתם על הצבור והוא בא מתרומת הלשכה ואין היחיד מתנדב אותו כמ"ש במנחות (דף ס"ה), ואמרו בתענית (דף כ"ו) וכי האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג התקינו כ"ד משמרות של כהנים ושל לוים ושל ישראלים, וממה שתפס לשון שמירה למדינן מפסח שצריך בקור ד' ימים כמ"ש (במכלתא בא סי' כ"ח ובפסחים צ"ו מנחות מ"ט ערכין י"ג). ומ"ש תשמרו להקריב לי במועדו למה נאמר, מאמר זה מובא במכלתא בא (סי' למ"ד) ובספרי בהעלותך ופרשתי בפי' המכלתא שם:
ג וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד׃
רַשִׁ״י
ואמרת להם. אַזְהָרָה לְבֵית דִּין (ספרי): שנים ליום. כִּפְשׁוּטוֹ, וְעִקָּרוֹ בָא לְלַמֵּד שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁחָטִין כְּנֶגֶד הַיּוֹם — תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בַּמַּעֲרָב וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִזְרָחָן שֶׁל טַבָּעוֹת (ספרי; יומא ס"ב):
אוּנְקְלוֹס
וְתֵימַר לְהוֹן דֵין קוּרְבָּנָא דִי תְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ אִימְּרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין תְּרֵין לְּיוֹמָא עֲלָתָא תְּדִירָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואמרת להם. אזהרה לבית דין. זה האשה, היה לו לומר זה הקרבן לפי מה שהתחיל קרבני, אבל הוא באור לחמי לאשי. אשר תקריבו לה', לצורך ה', שלא יפגל. כבשים. ולא שאר בהמות, בני שנה, לא יום ולא שעה יותר. תמימם, שנאמר (שם כב) כל מום לא יהיה בו. תמימם כתיב חסר יו"ד, שיהיו שניהם שוים. והם שבע מאות ושלשים כבשים לשנה, שהם שלש מאות וששים וחמשה יום לשנה ושני פעמים שלש מאות וששים וחמשה הם תש"ל, וזה רמוז במלת ת'מימם ש'נים ל'יום בראשי תיבות. שנים ליום, פרקליטין הן, מליצין הן כנגד ישראל, וכנגד היום שוחטן. עולה תמיד, זאת העולה תהיה תמיד מליץ יושר על ישראל. ליום עולה כשעולה היום היה אומר ברק ברקאי, ומטעם זה לא נאמר עולה בסדר ואתה תצוה לדרוש.
אוֹר הַחַיִּים
ואמרת להם זה האשה וגו'. יחד אמירה אחרת, גם אמר זה האשה, לבל יחשבו כי מה שיצו ה' כבש אחד וגו' לתמידין הוא לצד ההסתפקות ולא לשיעור הנגבל בשלילת היותר ממנו והפחות ממנו, לזה יחד אמירה להגביל הדבר ואמר זה האשה זה ולא יותר ממנו את הכבש אחד וגו' ואת הכבש וגו', נמצאת אומר שבפסוק ראשון צו את וגו' נצטוו על התמדת הקרבת התמידין, ובפסוק זה נצטוו על שיעור הקרבת התמידין:
מַלְבִּי״ם
ואמרת להם כבר אמר ואמרת אליהם פי' שתחלה הזהיר את כולם שהחיוב על כולם וע"כ אמר אליהם שהדבור מיוחד אליהם בעצמם, ומכאן ואילך שמזהיר פרטי המצוה עקר הצווי להב"ד וע"כ אמר ואמרת להם, שכבר בארנו שמיני (סי' כ"א) בשם הרש"ף שאמירה שאחריו למ"ד אינה מכוונת כ"כ אל המדובר בו כמו אמירה שאחריו אל, כי זה מוטל על הב"ד: שנים ליום זה מיותר, דהא אמר את הכבש האחד תעשה וכו', ופי' חז"ל מפני שהתמיד בא לבטל מהם עבודת החמה שהיו עובדים אל היום שהוא השמש, ובאשר היו פונים בעבודתו בבקר לצד מזרח שמשם זורח ובין הערבים לצד מערב שלשם שוקע, צוה שהם יפנו כנגד היום ואחורם אל השמש שתהיה השחיטה בבקר על קרן מערבית ובין הערבים על קרן מזרחית שהוא התנגדות אל היום ועבודת השמש, ומובא בתמיד (דף ל"א):
ד אֶת־הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם׃
רַשִׁ״י
את הכבש אחד. אַעַ"פִּ שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר בְּפָרָשַׁת וְאַתָּה תְּצַוֶּה "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" וְגוֹ' (שמות כט לח), הִיא הָיְתָה אַזְהָרָה לִימֵי הַמִּלּוּאִים וְכָאן צִוָּה לַדּוֹרוֹת:
אוּנְקְלוֹס
יָת אִמְרָא חָד תַּעֲבֵד בְּצַפְרָא וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעֲבֵד בֵּין שִׁמְשַׁיָא
אִבְּן עֶזְרָא
את הכבש אחד. אמר רבי משה הכהן הספרדי כי הוא דרך קצרה והטעם את הכבש כבש א' ועל דעתי שאות ה"א מושך עצמו ואחר עמו וכבש הראיתיך רבים כן:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
את הכבש אחד. היה לו לומר האחד אבל בא לרמוז שהיו עסוקין בתמיד שלש עשרה כמנין אחד ולכך אמר את הכבש אחד לרמוז את הכבש של אחד, כלומר לשם ה' אחד. ובסדר ואתה תצוה (שמות כט) אמר את הכבש האחד, המיוחד שבעדר.
תעשה בבקר. הוא בגימטרי"א לארבע שעות, כי כן העיד ר' יהודה בן בבא על תמיד של שחר שהיה קרב בארבע שעות.
בבקר. משתנץ החמה עד שיפרוש זריחתו בעולם, לפי שהעולם נברא ביום שנאמר (בראשית ב) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.
כְּלִי יָקָר
את הכבש אחד תעשה בבקר. מדקאמר ואת הכבש השני היה לו לומר את הכבש הראשון, ולמה הזכיר עולת הבקר רק פעם אחת ושל בין הערבים הזכיר שני פעמים, וכן תמצא גם בפר' ואתה תצוה .
ונראה ליישב זה ע"ד שארז"ל (תנחומא פנחס יג.) צדק ילין בה. אין אדם לן בירושלים ועבירה בידו, תמיד של שחרית מכפר על עבירות של כל הלילה ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות של כל היום. והכתוב אומר החושבים רע על משכבותם באור הבקר יעשוה. מכאן שהלילה אינה זמן הפעולה ואינה כי אם זמן להרהור ומחשבת פועלי עון, וחטא ההרהור הוא אחד ואין שני לו כי יכול להיות ההרהור בלא מעשה ע"כ נאמר את הכבש האחד תעשה בבקר, כי הוא מכפר על החושבים רע על משכבותם ויכול להיות שינחם על רעתו ולא יוציא מחשבתו הרעה אל הפועל, לכך נאמר בו לשון אחד כי יש אחד ואין שני לו וע"כ לא הזכיר עולת הבקר כי אם פעם אחד. אבל חטא של היום כפול בלי ספק אע"פ שחישב עליה בלילה לעשותה מ"מ גם ביום בשעת מעשה חזר וחושב עליה, כי בלי ספק לא עשה המעשה בלא מחשבה וכוונה דאם כן אינו לא מזיד ולא שוגג כי אם אנוס, על כן צריך התמיד של בין הערבים לכפר על שני עבירות על ההרהור ועל המעשה ע"כ הוא נזכר שני פעמים בפרשה. ומ"ש אין אדם לן בירושלים ובידו עון ולמה לא אמרו שאין אדם קם ממטתו ובידו עון לפי שלשון ובידו משמע שמדבר בחטא המעשה הנעשה בידים ממש וא"כ בלילה לעולם אין בידו עון כי ההרהור אינו בידו, ורבותא אתא לאשמועינן כי התמיד מכפר אפילו על עבירות היום אע"פ שיש בהם הרהור ומעשה, וכ"ש לתמיד של שחרית שיכפר על ההרהור לבדו.
ונאמר שנים ליום עולה תמיד. עולות תמיד מבעי ליה למימר, ונראה שמהכרח קושיא זו אמרו שכל אחד מכפר על ענין בפני עצמו שהרי שניהם עולה אחת ולמה חלקם הכתוב לשני זמנים אלא לפי ששל שחרית מכפר על עבירות של הלילה ושל ערבית מכפר על של היום. אמנם לפי דרכינו נראה לפרש לפי שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ולמעלה פר' בראשית (בראשית א.ה) כתבנו שלכך נאמר יום אחד להוציא מלב המינים האומרים מי שברא בקר לא ברא ערב כי מן התחלה אחת לא יצאו שני הפכים, ע"כ אמר יום אחד שהערב והבקר הכל יומו של אחד ב"ה כי אל אחד ברא לשניהם כך נאמר בעולות אלו עולה תמיד כי שניהם עולה אחת לאל אחד.
ומה שתמיד של שחרית נשחט במערב, להורות שהוא מכפר על עבירות של לילה, ותמיד של בין הערבים נשחט במזרח להורות שהוא מכפר על עבירות של כל היום, ויש אומרים שהפך מקום שחיטתן להרס מחשבת עובדי שמש וירח והכל לאל אחד ברוך הוא ומבורך שמו ית'.
מַלְבִּי״ם
את הכבש אחד. כבר בארנו (מצורע סי' י"ז) שכ"מ שבא שם יחיד אצ"ל בו מספר אחד וכשבא מספר אחד בודאי יש איזה מקום טעות שהיינו טועים שיהיה יותר מאחד, ופי' חז"ל שבכאן יש מקים טעות מפני שנכפל צווי זה בפ' תצוה בעת החנוך ונוכל לטעות שצוה להקריב בין הכבשים הנאמרים שם ובין הנאמר פה לכן אמר שרק אחד תעשה לא שנים:
ה וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין׃
רַשִׁ״י
סלת למנחה. מִנְחַת נְסָכִים:
אוּנְקְלוֹס
וְחָד מִן עַשְׂרָא בִּתְלַת סָאִין סוּלְתָּא לְמִנְחָתָא דְפִילָא בִּמְשַׁח כְּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא
מַלְבִּי״ם
עשירית האיפה הוא א' מעשירי לשלשה סאים ספרא ויקרא (סי' של"ט) ושם התבאר וסלת הוא מן התטין כמ"ש בספרא (ויקרא סי' צ"ו וסי' קט"ו וסי' של"ט וצו סי' מ"ב) וספרי (נשא) וכמ"ש במלואים סלת חטים תעשה אותם, והדבר מבואר בקבלה (מ"ב ז א טז יח) סאה סלת וסאה שעורים: בלולה בשמן כתית פי' שכתית היינו שיצא השמן ע"י כתיתה [או טחינה] לא ע"י שליקה או בשול וכבוש, כמ"ש במנחות (דף פה ע"ב), ובמנורה ממעט זה מן זית מזיתו, ובארתי זה היטב בפי' בספרא אמור (סי' ר"י) עיי"ש:
ו עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה׃
רַשִׁ״י
העשיה בהר סיני. כְּאוֹתָן שֶׁנַּעֲשׂוּ בִּימֵי הַמִּלּוּאִים; דָּ"אַ — העשיה בהר סיני, הִקִּישׁ עוֹלַת תָּמִיד לְעוֹלַת הַר סִינַי — אוֹתָהּ שֶׁנִּתְקָרְבָה לִפְנֵי מַתַּן תּוֹרָה — שֶׁכָּתוּב בָּהּ (שם כ"ד) "וַיָּשֶֹם בָּאֲגָנֹת", מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנָה כְּלִי (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
עֲלָתָא תְּדִירָא דְאִתְעֲבִידָא בְּטוּרָא דְסִינַי לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא
העשויה בהר סיני. הטעם כאשר עשיתם בהר סיני גם זה אות שלא העלו עולות במדבר אחר נסעם מסיני כאשר פירשתי בראיות גמורות:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
העשויה בהר סיני. כאותה שנעשית בימי המלואים קודם שנעתק הכבוד מהר סיני אל המשכן ונראה מכאן כי אחר סיני לא הקריבו ישראל במדבר עולות כלל, ובפ"ק דחגיגה ר"א אומר עולת תמיד העשויה בהר סיני, מעשיה נאמרו מסיני והיא עצמה לא קרבה, ר"ע אומר קרבה ושוב לא פסקה, אבל מה אני מקיים (עמוס ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה שבטו, של לוי שלא עבדו עבודה זרה הקריבו עד כאן. והא למדת שאפילו לר"ע דאמר קרבה ושוב לא פסקה לא הקריבו ישראל במדבר עולות כלום, ואעפ"כ לא פסקו עולות במדבר ע"י בני לוי.
סְפוֹרְנוֹ
עולת תמיד העשויה בהר סיני. קודם העגל שלא היתה צריכה נסכים:
מַלְבִּי״ם
עלת תמיד העשויה בהר סיני ת"ק הוא ר"ע (כמ"ש בספרי זוטא) לשטתו שס"ל בקדושין (דף לז) שקרבו נסכים במדבר וע"כ ס"ל שעולת הר סיני [שהיתה ג"כ עולת תמיד לדידיה כמ"ש. בחגיגה דף ו'] טעונה נסכים, וריה"ג סובר כר' ישמעאל שלא קרבו נסכים במדבר לכן ס"ל שעולת הר סיני [אע"ג שגם לדידיה היתה עולת תמיד כמ"ש בחגיגה שם] א"צ נסכים שעדיין לא היה במת צבור עד שנעשה המשכן ועמ"ש בפי' הספרי שלח (סי' א'):
ז וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיהוָה׃
רַשִׁ״י
ונסכו. יַיִן: בקדש הסך. עַל הַמִּזְבֵּחַ יִתְנַסְּכוּ: נסך שכר. יַיִן הַמְשַׁכֵּר, פְּרָט לְיַיִן מִגִּתּוֹ (בבא בתרא צ"ז):
אוּנְקְלוֹס
וְנִסְכֵּיהּ רַבְעוּת הִינָא לְאִמְרָא חָד בְּקוּדְשָׁא יִתְנַסַךְ נִסוּךְ דַחֲמַר עַתִּיק קֳדָם יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא
הסך נסך שכר. נו"ן השורש מובלע בסמ"ך ומן הפירוש נסמוך על דברי הקדמונים ז"ל:
רַמְבַּ״ן
ונסכו יין בקדש הסך על המזבח יתנסכו נסך שכר יין המשכר פרט ליין מגתו לשון רש"י (רש"י על במדבר כ״ח:ז׳) ואינו נכון שכבר אמרו (ב"ב צז) יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר והנה אינו מתמעט מן הכתוב אלא מעלה מדרבנן לכתחילה אבל שכר להוציא את המזוג שהוא פסול אפילו בדיעבד וכך הוא נדרש בספרי (פנחס כג לג) ושם אמרו בקדש הסך שיתנסכו בקדש ובקדש יבלעו: הזכיר הכתוב בתמיד ובראשי חדשיכם שיעור הסלת במנחה ושיעור היין בנסכים אבל בשבת ובחג המצות ובשבועות ובראש השנה וביום הכפורים ובראשון של חג הסוכות הזכיר שיעור המנחה ולא הזכיר שיעור הנסכים. והטעם בזה כי אף על פי שצוה בפרשת הנסכים (לעיל טו) בשיעורי המנחה והנסכים לפר ולאיל ולכבשים בנדרים ונדבות ובמועדים (שם פסוק ג) מצינו מנחה כפולה לכבש העומר (ויקרא כג יג) וביום העצרת שתים שני עשרונים חמץ (שם פסוק יז) וכן בקרבן התודה (שם ז יב יג) והם מנחה ולכך הוצרך הכתוב לפרש בכל המועדות שלא תשתנה בהם המנחה כאשר נשתנית באלו. אבל הנסכים לא נשתנו לעולם לפיכך הזכיר אותם בתחילה בתמיד ולא הזכירם אחרי כן בשבת וחזר והזכירם בראש חדש להזכיר גם נסכי הפר והאלים ואחר כך לא הוצרך להזכירם כלל. והזכיר ביום הראשון של סוכות שיעור המנחה (במדבר כ״ט:י״ד) ולא הוצרך עוד להזכיר באותו החג אלא "מנחתם ונסכיהם במספרם כמשפטם" כלומר כמשפטם ביום הראשון הנזכר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
הסך נסך שכר. יין המשכר בן ארבעים יום, פרט ליין מגתו, כן פירש רש"י ז"ל.
והרמב"ן ז"ל כתב על זה שאין זה נכון, שכבר אמרו יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר. והנה אינו מתמעט מן הכתוב אלא מעלה מדרבנן לכתחלה, אבל שכר להוציא את המזוג שהוא פסול ואפילו דיעבד. וכך הוא נדרש בספרי. ושם אמרו בקדש הסך שיתנסכו בקדש ובקדש יבלעו, עד כאן. וכפל הלשון הסך נסך לרמוז על שני נסוכין, נסוך המים ונסוך היין.
וע"ד המדרש את קרבני לחמי, נסמכה פרשה זו לפרשת יפקוד ה', אמר הקב"ה למשה עד שאתה מצוה אותי על בני צוה את בני עלי, זה שאמר הכתוב (ישעיה מה) האותיות שאלוני על בני ועל פעל ידי תצוני, משל למלך שנשא אשה והיה לו שושבין, כל זמן שהמלך כועס על אשתו השושבין מפייס למלך ומתרצה לאשתו, כשהגיע זמנו למות התחיל מבקש מהמלך אמר לו בבקשה ממך תן דעתך על אשתך, אמר לו המלך מה אתה מצוני על אשתי, צוה לאשתי עלי שתהיה זהירה בכבודי.
את קרבני לחמי. שני כבשים בכל יום, ולא שניהם בבת אחת אלא את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. ולחם שלמה היה הרבה מזה שנאמר (מלכים א ה) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סלת וששים כור קמח עשרה בקר מריאים, זה שאמר הכתוב (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, צדיק אוכל לשובע נפשו זה אליעזר עבד אברהם שאמר לרבקה (בראשית כד) הגמיאיני נא מעט מים, ובטן רשעים תחסר זה עשו שאמר ליעקב (שם כה) הלעיטני נא, כתוב אחד אומר (איוב לז) שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכתוב אחד אומר (שם לו) הן אל ישגיב בכחו ומי כמוהו מורה, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אלא כשהוא נותן לישראל נותן להם כפי כחו וכשהוא מבקש מהם אינו מבקש אלא לפי כחן, ראה מה כתיב (שמות כו) ואת המשכן תעשה עשר יריעות, לכך כתיב שדי לא מצאנוהו שגיא כח. (שם כז) ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וכתיב (שם כג) ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' וכשנותן להם נותן כפי כחו שנאמר (יחזקאל מז) ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר, שכל אילן ואילן מחדש בכורים אחרים בכל חדש וחדש, לא כמגדי חדש זה. מגדי חדש זה. כשמבקש אינו מבקש אלא לפי כחם שנאמר (ויקרא כג) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים, וכשהוא נותן נותן לפי כחו שנאמר (ישעיה מא) אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו וכתיב (שם נה) תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס וגו'.
וע"ד הקבלה את קרבני לחמי לאשי, כל אחת מארבע מלות אלו מורה על מדת הדין, כי הוא המדבר. התחיל את מלשון (יחזקאל ב) ואשמע את מדבר אלי. וכן קרבני לחמי מלשון קרב ומלחמה, וכן לאשי מלשון אשה ריח ניחוח, באורו שהקרבן הזה הוא המשכת ירידת השפע אלי. תשמרו כלומר תזהרו שתהיה כונתכם לשם המיוחד כדי להקריב לי. ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו אני בעצמי לה' כשתקריבו כבשים בני שנה שנים ליום עולה תמיד, וקרבן התמיד הזה שצוה בו הכתוב הוא להקריב בכל יום ויום כבש אחד בבקר, וסולת למנחה עשירית האיפה שהוא שיעור העומר, ויין רביעית ההין לנסך וכזה היה קרבן של בין הערבים. וידוע כי הקרבת דברים אלו עקר מזונות האדם, ולפי שצמיחת המזונות וגדולן ובשולן בסבת שני המאורות שהם השמש והירח שהם סבת הבקר והערב, אנחנו מקריבין הקרבן הזה לעטרת תפארת שמשם נאצלו השמש והירח, והממשלה אשר להם בעולם השפל הזה בין בתולדות הארץ ובכל המתהוה ממנה בין בבני אדם משם בא להם, ומפני זה היה האחד בבקר והשני בין הערבים ולא שניהם ביחד. וכבר ידעת כי תמיד של שחר היה נשחט במערב כנגד המזרח ושל בין הערבים היה נשחט במזרח כנגד המערב, וכמו שנתבאר בגמרא דיומא פרק שעירי יום הכפורים, וזהו שאמר שנים ליום ודרשו שם כנגד היום, כלומר כנגד זריחת השמש, בין בשל שחר בין בשל הערבים, כי הכונה לקו האמצעי שהוא כח השמש, וקרבן התמיד הזה היה מכפר ומגין על ישראל, וסימנך (משלי ד) עטרת תפארת תמגנך. ומזה רמזו לנו חכמי האמת ז"ל בברכת הלבנה, שהם עטרת תפארת לעמוסי בטן. ובזה היה העולם מתקיים ומתפרנס והיו המזונות מתברכין, כי הברכה היתה מתפשטת ונמשכת מלפני ולפנים אל העדן ומן העדן לגן ומשם יפרד אל הנפרדים, והבן זה.
מַלְבִּי״ם
הסך נסך שכר כבר בארנו (נשא סי' פ"ו) ששם שכר מובדל מן יין שמציין בפרטות יין הבלתי מזוג ולמד ממ"ש הסך נסך שכר שלא ינסך מזוג, כי יין מגתו כשר לנסכים (כמ"ש בב"ב דף צ"ו), ואינו מדייק בשם שכר להוציא יין מגתו שא"כ למה תפס בכ"מ על הנסכים שם יין שמבואר שגם יין מגתו כשר וע"כ אינו שולל במ"ש שכר רק המזוג שגם שם יין מציין יין כמו שהוא בלא מים רק מפני שגם אחר שנותנים בו מים קוראים אותו יין שרובו יין באר פה במ"ש שכר שיהיה יין בדיוק בלא מזיגת מים: בקדש הסך כבר למד מזה בסוכה (דף מ"ט) שר"ל שע"י שנסוכו בקדושה ממילא צריך לשרפו בקדש כמ"ש רבינא אתיא קדש קדש עיי"ש, וגי' ישרפו היא גי' הגר"א ומאן דגריס יבלעו ס"ל כמ"ד דשיתין מחוללים עד התהום: הסך נסך שכר הסך הוא הפעל, ונסך שכר פירושו נסך של שכר, ומשמע שיש עוד נסך אחר עד שלכן מוסיף שם ההבדל שכר ר"ל לא נסך של מים רק נסך של שכר, ומבואר שיש מציאות גם לנסך של מים, שלכן מזכיר שם ההבדל נסך של שכר שאם אין במציאות רק נסך שכר לא היה צריך לציינו בשם נסך שכר, ובזה תבין מ"ש בתענית (דף ג') ואימא תרווייהו דחמרא א"כ לכתוב קרא או הסך הסך או נסך נסך מאי הסך נסך ש"מ חד דמיא וחד דחמרא, והבן:
ח וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה׃
רַשִׁ״י
ריח ניחח. נַחַת רוּחַ לְפָנַי שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעֲבֵיד בֵּין שִׁמְשַׁיָא כְּמִנְחַת צַפְרָא וּכְנִסְכֵּיהּ תַּעְבֵיד קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ
סְפוֹרְנוֹ
כמנחת הבקר וכנסכו תעשה אשה ריח ניחוח. אף על פי שכבר עשית בו ביום עולת הבקר כמו זאת השנית לגמרי מכל מקום תהיה גם השנית ריח ניחוח:
מַלְבִּי״ם
ואת הכבש השני תעשה בין הערבים במנחות (דף נ') ת"ר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים בד"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח אפי' ראשון בין הערבים, אמר ר"ש אימת בזמן שהב"ד וכו' וכן הגיה הגר"א ברייתא דפה, ורש"י ז"ל פי' שהלמוד שלמד שאם לא נתחנך המזבח צריך דוקא שני בין הערבים הוא מפ' תצוה דשם מיירי בחנוך והלמוד שבנתחנך המזבח יקריב ראשון בין הערבים הוא מפ' פינחס והוא תמוה שגם בפ' פינחס כתוב את הכבש האחד ואת הכבש השני כמו בפ' תצוה, ואני בפ' תצוה בארתי שלמד הכל מפ' תצוה, שתחלה אמר את הכבש האחד ואת הכבש השני הוא תנאי אם את הכבש האחד תעשה בבקר אז תעשה את הכבש השני בין הערבים ואם לא הקריב בבקר לא יקריב בין הערבים כי שם מדבר בחנוך, ואח"כ אמר שם ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה וגו' עולת תמיד לדורותיכם, זה קאי על עולת דורות, ופי' תעשה לה לעולת תמיד לדורותיכם שבעונת דורות תקריב כבש של בין הערבים אף שלא הקריב כבש הבקר כיון שכבר נתחנך המזבח, וע"כ אמר שם כנסכה תעשה לה בלשון נקבה והיל"ל כנסכו בלשון זכר רק שפי' תעשה לה לעולת תמיד שהוא לשון נקבה וכבר בארתי זה בפ' תצוה, ולפ"ז מ"ש בראשית הברייתא אם נגיה כגי' הגר"א או גם לגי' הספרים שמלמד שאחר שנתחנך המזבח יכול להקריב בין הערבים בלא תמיד השחר הכל למד מפ' תצוה, ומ"ש ת"ל השני בין הערבים, מכוין עמ"ש בפ' תצוה תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה וכו' עולת תמיד. אולם לפ"ז יקשה למה כתוב פה את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שמשמע ולא ראשון בין הערבים והלא פה אינו מדבר מעת החנוך, עז"א אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהב"ד שוגגים, ר"ל שפה בא ללמד שמ"ש בפ' תצוה פעם שנית ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ללמד שגם אם לא נעשה כבש בבקר יעשה בין הערבים היינו דוקא אם היה זה בשוגג או באונס אבל לכתחלה דוקא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני בין הערבים, ואם לא עשו כבש בבקר במזיד לא יעשה בין הערבים, אמנם לחכמים שחולקים בזה על ר"ש ולא מחלקים בין שוגג למזיד אאל"כ, והם פירשו שמ"ש פה את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים בא להורות שצריך ששל בין הערבים יהיה הכבש השני לכבש התמיד של בקר לא כבש השני לפסח, שהפסח יוקרב אחר התמיד של בין הערבים כמ"ש בפסחים (דף נט). ומ"ש לא הקטירו קטורת וכו' מבואר במנחות (שם). ומ"ש ומה ברכה ברכם כ"ה גם בספרא שמיני (סי' ט"ו) ושם ממאר שהיה בגמר המלאכה, כמ"ש בפ' פקודי ויברך אותם משה ואז נצטוה על החנוך: כמנחת הבקר וכנסכו תעשה כבר אמר ועשירית האיפה וכו' אך שיש לטעות שמ"ש ועשירית האיפה היינו שזה יביא בין הערבים ויעלה לשני התמידין או שנאמר שמנחת הבקר ומנחת של בין הערבים יביא כאחד אחר תמיד של בין הערבים ועז"א כמנחת הבקר וכנסכו וידענו שמחויב להביא נסכים מיוחדים בבקר אחר תמיד הבקר ונסכים מיוחדים בין הערבים אחר תמיד של בין הערבים: אשה ריח ניחוח כבר אמר לריח ניחוח אשה, רק כי י"ל שדי אם נתן ריח על האשים לכן חזר שנית שצריך להיות אשה ר"ל נשרף באש, ובמ"ש בזבחים (דף מ"ו ע"ב) אשה לשם אשה לאפוקי כבבא דלא, וכפל ריח ניחוח הא' בא לאפוקי אברים שצלאן ואח"כ העלן כמ"ש בזבחים שם עז"א לריח ניחוח ואח"כ אשה, והשני ר"ל לנחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני כי אין אכילה לפניו, רק מה שממלאים רצונו זה הנחת רוח, ומ"ש שמעון בן עזאי אומר הוא במנחות (דף ק"י) ועי' מ"ש בספרא (ויקרא סי' טו). ומ"ש וכשם שנאמר ריח ניחוח בשור מובא בספרא (ויקרא סי' צ"א ושבועות דף ט"ו ומנחות דף ק"י):
ט וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי־כְבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ׃
אוּנְקְלוֹס
וּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין וּתְרֵין עִשְׂרוֹנִין סוּלְתָּא דְמִנְחָתָא דְפִילָא בִּמְשַׁח וְנִסְכֵּיהּ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וביום השבת שני כבשים. בשלשה החגים גם בראש חדש וכן בראש השנה ויוה"כ תמצא בכל יום שבעה כבשים מלבד עולת התמיד וכאן בשבת לא צוה להקריב כי אם שני כבשים, וצריך שיהיו שוין למצוה, וכן אמרו בפרק שני שעירי, מוספין ודאי בעינן שוין. ופירוש למצוה, לא לעכובא. וטעם שלא היו כי אם שנים מפני שהשבת כבודו כפול, זכור ושמור, את שבתותי תשמרו, ולכך באו כל עניני שבת כפולים, עומר כפול אזהרותיו כפולות שכרו כפול עונשו כפול שירו כפול קרבנו כפול. ובמדרש אמר הקב"ה אין אני רוצה שתביאו לי בשבת יותר מכם, מה אתם שתי סעודות אף אני שני כבשים, עד כאן.
ושני עשרונים. כנגד לחם משנה. ולא הזכיר כאן בשבת והקרבתם ולא תקריבו, שלא הקריבו קרבן מוסף במדבר, כי לא נצטוו עד עתה.
אוֹר הַחַיִּים
וביום השבת שני כבשים וגו'. טעם שמוסף שבת הוא מועט מכל מוספי ראש חודש ומוספי יום טוב והמועדים, הוא סוד לחם משנה, ולזה מוספיו שני כבשים על שני כבשי תמיד, וסוד השביעיות רמוז ביום עצמו כי הוא שביעי מה שאין השביעיות מסוים לא בראש חודש ולא בשאר ימים טובים, והגם שיש שביעי של פסח, אין השביעיות קבוע בו כיום השבת והבן:
מַלְבִּי״ם
וביום השבת שני כבשים וגו' עולת שבת בשבתו פי' חז"ל שהוצרך לומר עולת שבת לבל נטעה שהשני כבשים היינו שני כבשי התמיד ר"ל גם בשבת יקריב שני כבשי תמיד שמקריב בכל יום בחול, לכן באר שהוא עולת שבת ר"ל עולה מיוחדת לשבת חוץ מכבשי התמיד, ועדיין מיותר מ"ש בשבתו, פי' חז"ל מפני שיש לטעות שמ"ש את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו שר"ל שהגם שמקדשי תיראו בכ"ז את שבתותי תשמרו כי שבת דוחה את העבודה, ונאמר לפ"ז שמ"ש וביום השבת שני כבשים היינו שיקריב בע"ש קרבן שבת, לכן אמר שעולת שבת יקריב בשבת לא בע"ש, ומזה ידעיק שהפי' הוא שאף על פי ששבתותי תשמרו מ"מ מקדושי תיראו ועבודת מקדש דוחה שבת, ודוקא בקרבנות צבור כי הענין מדבר בק"צ:
י עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל־עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ׃
רַשִׁ״י
עלת שבת בשבתו. וְלֹא עוֹלַת שַׁבָּת זוֹ בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת, הֲרֵי שֶׁלֹּא הִקְרִיב בְּשַׁבָּת זוֹ שׁוֹמֵעַ אֲנִי יַקְרִיב שְׁתַּיִם לַשַּׁבָּת הַבָּאָה, תַּ"ל "בְּשַׁבַּתּוֹ", מַגִּיד שֶׁאִם עָבַר יוֹמוֹ בָּטֵל קָרְבָּנוֹ (ספרי): על עלת התמיד. אֵלּוּ מוּסָפִין, לְבַד אוֹתָן שְׁנֵי כְבָשִׂים שֶׁל עוֹלַת הַתָּמִיד, וּמַגִּיד שֶׁאֵין קְרֵבִין אֶלָּא בֵּין שְׁנֵי הַתְּמִידִין, וְכֵן בְּכָל הַמּוּסָפִין נֶאֱמַר עַל עֹלַת הַתָּמִיד לְתַלְמוּד זֶה:
אוּנְקְלוֹס
עֲלַת שַׁבְּתָא דְתִּתְעֲבֵיד בְּשַׁבַּתָּא עַל עֲלָתָא תְּדִירָא וְנִסְכַּהּ
אִבְּן עֶזְרָא
בשבתו. שב אל יום השבת אע"פ שנמצא כל שומר שבת מחללו והטעם כל שבת ושבת כמו יום ביומו: על עולת התמיד. הטעם אחרי התמיד שישים עליה עולת שבת:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
עולת שבת בשבתו. כלומר בכל שבת, ושבת כמו (שמות ה יג) דבר יום ביומו. על עולת התמיד. כלומר עולת התמיד תחלה ואח"כ עולת השבת.
מַלְבִּי״ם
עלת שבת בשבתו היל"ל עולת שבת בשבת ונדע שדוחה את השבת, רק שקמ"ל שלא יקריבהו בשבת אחר, שכ"מ שאומר ביומו בשבתו בחדשו היינו באותו יום ובאותו שבת ואם עבר יומו בטל קרבנו כמ"ש בתמורה (דף י"ד). ומ"ש על עולת התמיד היינו שיקריב אחר תמיד של שחר ונסכיו וכר"ש בזבחים (דף פ"ט) דהא אמר עולת בלשון יחיד שקאי על עולת השחר:
יא וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי־בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם׃
אוּנְקְלוֹס
וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵיכוֹן תְּקַרְבוּן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תּוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין
אִבְּן עֶזְרָא
ובראשי חדשיכם. אמר רבי משה הכהן הספרדי נ"ע שפירושו חדש ניסן כי כן כתוב ראשון הוא לכם ואחר כן אמר זאת עולת חדש בחדשו שיעשו כן בכל חדש על כן הוסיף לחדשי השנה ופירושו נכון הוא ואע"פ שיש לטעון על יו"ד ובראשי חדשיכם רק בעבור שמצאנו הנה חדש מחר ישר דבורו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ובראשי חדשיכם. לא אמר ובראש שאלו כן הייתי מבין ראש חדש ניסן שנקרא ראש חדשים (שמות יב), לכך אמר ובראשי חדשיכם כלומר לכל חדש וחדש תקריבו מחדשי השנה. ועוד שיש לכל חדש שני ראשים, בערב נראית הירח ובבקר היו מקריבין הקרבן, וקרבן ראש חודש לא היה בלילה בעת שיראה הירח כי אין קרבן בלילה אלא קרבן פסח, ולאחר קרבן התמיד היו קריבין.
פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים. דרשו רז"ל פרים כנגד אברהם דכתיב (בראשית יח) ואל הבקר רץ אברהם, איל אחד כנגד יצחק דכתיב (שם כב) והנה איל אחר נאחז בסבך, כבשים כנגד יעקב דכתיב (שם ל) והכשבים הפריד יעקב, ושעיר עזים אחד לחטאת כנגד השבטים דכתיב (שם לז) וישחטו שעיר עזים.
וראוי להתעורר במה שהיו י"א, שני פרים ואיל אחד שבעה כבשים ושעיר, הרי י"א קרבנות שהיו מקריבין בראש חדש וזה כנגד י"א שעות שהחמה גדולה מן הלבנה, שהחמה נבראת ביום רביעי והלבנה בו ביום אחר י"א שעות, וכנגד י"א ימים שיתרים ימות החמה על ימות הלבנה שהרי ימות החמה שס"ה וימות הלבנה שנ"ד. ומה שהיו מקריבין פרים כנגד אברהם, לפי שהיה כשני אנשים טומטום ואדרוגינוס וזכר, אברם אברהם. ומה שהיו מקריבין איל כנגד יצחק שהיה המיוחד שבעדר ואילו היה מששת ימי בראשית. שבעה כבשים כנגד יעקב לפי שצורתו חקוקה בכסא הכבוד למעלה משבעה רקיעים. ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן לפר האחד כנגד שלש פעמים שכתוב בו וירא ה' אל אברהם. ושני עשרונים סלת בלולה בשמן לאיל האחד כנגד שני פעמים שכתוב וירא ה' אל יצחק. ועשרון עשרון לכבש האחד היה לו לומר שני עשרונים ואמר עשרון כנגד פעם אחת שכתוב בו (בראשית לה) וירא אלהים אל יעקב, ומה שכפל ואמר עשרון עשרון כנגד שני שמות שיש לו יעקב וישראל, ועוד כנגד שתי עשיריות של ברכות שקבל, עשר ברכות כשנקרא יעקב ועשר ברכות כשנקרא ישראל, וכן כתוב בו (שם כח) עשר אעשרנו לך, זה לוי בנו העשירי בבנים, וחלקו של לוי מעשר, והלוי נותן לכהן מעשר מן המעשר. ואמר הנביא (ירמיה לא) ואפרים בכורי הוא, מאפרים ולמעלה עד לוי עשרה הרי מעשר, גרשון קהת ומררי לבני שמעי עמרם יצהר חברון ועזיאל אהרן הרי עשרה, לכך כתיב (דברי הימים א כג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים.
סְפוֹרְנוֹ
ובראשי חדשיכם. הנה יום ראש חדש היה מנהג לישראל שיהיה יום קודש בצד מה כמו שהעיד באמרו אשר נסתרת שם ביום המעשה וזה יורה שלא היה יום ראש חדש אצלם יום מעשה ולכן ייחס אותו לישראל באמרו ראשי חדשיכם ולא כן כתב במועדים שלא כתב בשבת שבתכם ולא ביום בכוריכם ולא ביום סוכותיכם וטעם מנהגם זה היה כי אמנם הצלחת ישראל בעולם הזה היא בצד מה דומה לענין הירח אשר אין לה בעצמה אור כלל זולתי מה שתקבל מזולתה וזה שאף על פי שקודם לעגל היה חרות על הלוחות חירות משעבוד מלכיות לעולם הנה משחטאו התנצלו ולא השתמשו בכתר מלכות תמיד כמו שאר האומות אבל היה זה להם לעתים כפי שפע האור העליון עליהם ובלעדיו הלכו חשכים ואין נוגה למו כמו שיקרה ללבנה כשלא תקבל אור השמש כי אין מזל לישראל ולא אור כלל מעצמם זולתי אור האל יתברך בהיותם לרצון. ובכן נקרא האל יתברך אצל הנביאים אור ישראל כאמרו והיה אור ישראל לאש וכן העיד באמרו ה' אורי וישעי וכאשר היו החטאים מבדילים כאמרו כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע הלכו חשכים מבוהלים ודחופים בין האומות. ובהיות מזה נמשך חלול ה' בלי ספק באמור להם עם ה' אלה היה באופן מה בכל צרתם לו צר כאמרם ז"ל כביכול עלי ועליך בא שוד שודד ובהיות חטאת ר"ח כפרה על ישראל הגורמים מניעת האור או מעוטו כמו שהתקינו ז"ל באמרם שעירי חטאת לכפר בעדם זכרון לכולם יהיו תשועת נפשם מיד שונא ובכפרה זו תהיה תשועה מה לחלול השם לפיכך אמרו שלכך נאמר בשעיר ר"ח חטאת לה' מפני שכפרתו מועילה לקדוש שמו יתברך וזה רצו באמרם (חולין פרק אלו טרפות) אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח רצונו לומר הביאו כפרה בשבילי להשיג קדוש שמי המחולל בגוים בסבת מה שמעטתי את הירח כשהגליתי את ישראל והסתרתי פני מהם:
אוֹר הַחַיִּים
ובראשי חדשיכם. אמר בכינוי חדשיכם לפי שקידוש החודש תלוי בבית דין של של מטה:
מַלְבִּי״ם
ובראשי חדשיכם תקריבו עלה לה'. מה שהוסיף תקריבו עולה לה', שלא אמר כן בשבת, ואמר זאת עולת חדש, מפני שיש לטעות שמנין הז' כבשים יהיו עם שני כבשי התמיד ויוסיף עליהם בשבת חמשה, לכן אמר תקריבו עולה שהוא הקרבה בפ"ע, ועוד יש לטעות שאם חל ר"ח בשבת יחשבו שני כבשי מוסף השבת ממנין ז' כבשים, אחר שגם הם למוספים, לכן אמר זאת עולת חדש, ואין עולת שבת מכללם:
יב וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַפָּר הָאֶחָד וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לָאַיִל הָאֶחָד׃
רַשִׁ״י
ושלשה עשרנים. כְּמִשְׁפַּט נִסְכֵּי פַר, שֶׁכֵּן הֵן קְצוּבִין בְּפָרָשַׁת נְסָכִים:
אוּנְקְלוֹס
וּתְלָתָא עִשְׂרוֹנִין סוּלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח לְתוֹרָא חָד וּתְרֵין עִשְׂרוֹנִין סֻלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח לְדִכְרָא חָד
יג וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה׃
אוּנְקְלוֹס
וְעִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא סֻלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח לְאִמְרָא חָד עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ
יד וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה׃
רַשִׁ״י
זאת עלת חדש בחדשו. שֶׁאִם עָבַר יוֹמוֹ בָּטֵל קָרְבָּנוֹ וְשׁוּב אֵין לוֹ תַשְׁלוּמִין:
אוּנְקְלוֹס
וְנִסְכֵּיהוֹן פַּלְגוּת הִינָא יְהֵי לְתוֹרָא וְתַלְתּוּת הִינָא לְדִכְרָא וְרַבְעוּת הִינָא לְאִמְרָא חַמְרָא דָא עֲלַת רֵישׁ יַרְחָא בְּאִתְחַדָתוּתֵיהּ כֵּן לְכָל רֵישֵׁי יַרְחֵי שַׁתָּא
אִבְּן עֶזְרָא
בחדשו. כמו שבת בשבתו ולא יתכן בו על דרך הפשט פי' אחר כי אין בפסוק זכר לירח ועוד כי לא מצאנו זאת המלה כי אם מהבנין הכבד הדגוש והנה הדל"ת רפה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ונסכיהם חצי ההין. ששה לוגין, שההין י"ב לוגין. יהיה לפר כנגד אברהם, בשש שעות מן היום כחם היום באו אליו המלאכים ורץ אל הבקר. ושלישית ההין, הוא ארבע לוגין, לאיל, כנגד יצחק שהוקרב בארבע שעות ביום. ורביעית ההין, הוא שלשה לוגין י"ח ביצים, לכבש, כנגד יעקב שהתפלל י"ח ברכות, שנאמר (בראשית כח) ויפגע במקום, ואין פגיעה אלא תפלה דכתיב (ירמיה ז) ואל תפגע בי.
ויש להתעורר שלא מצינו בכל התורה כלה שעור רביעית ההין בפר ואיל כי אם בכבש לבדו, ויש בענין סוד, ובפסוק (ויקרא כו) וזכרתי את בריתי יעקוב רמזתי מזה.
זאת עולת חדש בחדשו. שאם עבר יומו בטל קרבנו ושוב אין לו תשלומין.
מַלְבִּי״ם
ונסכיהם חצי ההין לראב"צ היו שנתות בהין ולר' ישמעאל היו ז' מדות וכ"ז מועתק ממשנה מנחות (דף פ"ז ע"ב) ור' ישמעאל מפרש חצי ההין יהיה שיהיה לזה מדה מיוחדת, וכתב הרמב"ן הזכיר הכתוב בתמיד ובר"ח שעור הסלת במנחה ושעור היין בנסכים אבל בשבת ובחג המצות ובשבועות ור"ה ויוהכ"פ וראשון של סוכות הזכיר שעור המנחה ולא הזכיר שעור הנסכים, והטעם בזה כי אעפ"י שהזכיר בפ' הנסכים בשעורי המנחה והנסכים לפר ולאיל ולכבשים בנדרים ונדבות ובמועדים, מצינו מנחה כפולה לכבש העומר וביום העצרת שתים שני עשרונים חמץ וכן בקרבן התודה והם מנחה ולכך הוצרך הכתוב לפרש בכל המועדות שלא תשתנה בהם המנחה כאשר נשתנה באלו, אבל הנסכים לא נשתנו לעולם לפיכך הזכיר אותם בתחלה בתמיד ולא הזכירם אח"כ בשבת והזכירם בר"ח להזכיר גם נסכי הפר והאילים ואח"כ לא הוצרך להזכירם כלל, והזכיר ביום ראשון של סוכות שעור המנחה ולא הוצרך עוד להזכיר באותו החג אלא מנחתם ונסכיהם במספרם כמשפטם כלומר כמשפט ביום הראשון הנזכר: זאת עולת חדש בחדשו היינו שלא יביאנה בחדש אחר אף שלא הקריב בחדש זה (כנ"ל סי' מ' על בשבתו). ומ"ש לחדשי השנה שלא נטעה שמ"ש בראשי חדשיכם הם בניסן ותשרי לבד, שניסן ראש חדשים ובתשרי מבואר ממ"ש מלבד עולת החדש, לכן אמר שיביאו זה בכל חדשי השנה:
טו וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַיהוָה עַל־עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ׃
רַשִׁ״י
ושעיר עזים וגו'. כָּל שְׂעִירֵי הַמּוּסָפִין בָּאִין לְכַפֵּר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת (דף ט'), וְנִשְׁתַּנָּה שְׂעִיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "לַה'"; לְלַמֶּדְךָ שֶׁמְּכַפֵּר עַל שֶׁאֵין בּוֹ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף — שֶׁאֵין מַכִּיר בַּחֵטְא אֶלָּא הַקָּבָּ"ה בִלְבָד, וּשְׁאָר הַשְּׂעִירִים לְמֵדִין מִמֶּנוּ; וּמִדְרָשׁוֹ בָּאַגָּדָה, אָמַר הַקָּבָּ"ה הָבִיאוּ כַפָּרָה עָלַי עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ (חולין ס'): על עלת התמיד יעשה. כָּל הַקָּרְבָּן הַזֶּה: ונסכו. אֵין "וְנִסְכּוֹ" מוּסָב עַל הַשָּׂעִיר, שֶׁאֵין נְסָכִים לְחַטָּאת:
אוּנְקְלוֹס
וּצְפִיר בַּר עִזִין חָד לְחַטָאתָא קֳדָם יְיָ עַל עֲלָתָא תְּדִירָא יִתְעֲבֵד וְנִסְכֵּיהּ
אִבְּן עֶזְרָא
ושעיר עזים אחד לחטאת לה'. כמו אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. ודע כי חטאת עם למ"ד בלשון הקדש אין החטאת דבק כי אם בחוטא הלא תראה וחטאתי לאבי והנה זה הפך הדרש רק יש לו סוד:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ושעיר עזים אחד לחטאת לה'. ע"ד הפשט לשם ה', כמו (שם טז) עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. או יאמר חטאת לה' על החטא שהאדם עושה לה', כי כן לשון חטאת בלשון הקדש הבא עם למ"ד אין החטא דבק כי אם באדם החוטא, כמו (בראשית לט) וחטאתי לאלהים, (שם מד) וחטאתי לאבי, ולפי מה שדרשו בו רז"ל הוא בהפך, והענין מסתרי התורה.
וע"ד המדרש לחטאת לה', חטא שאין מכיר בו אלא ה', כן דרשו במסכת שבועות, והוא כי שעיר של ראש חדש מכפר על מי שנכנס למקדש בטומאה בשוגג בלא ידיעה כלל. ועוד דרשו בו אמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ר"ח דכתיב בו חטאת לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה עלי על שמעטתי את הירח. ובפרק אלו טרפות רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב (בראשית א) ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך, אמרה לפניו, רבש"ע בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי, אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה, אמרה לו מאי רבותיה שרגא בטהרא מי אהני, אמר לה לכי וימנו בך ישראל ימים ושנים, אמרה לו יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופות דכתיב (שם) והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, אמר לה לכי ויקראו צדיקים על שמך, יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן. לא הוה מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח, והיינו דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו חטאת לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה עלי שמעטתי את הירח. ובאור הענין הזה כי מלת הגדולים תורה שהיו השמש והירח שוין באורה ואחר כך נתמעטה הירח, וזהו שחזר ואמר (שם) את המאור הגדול ואת המאור הקטן, ונתמעטה ע"י קטרוג שקטרגה ואמרה אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, ולכבודו של מקום אמרה כן שנראה שאין יכולת לעשות שמשים שיהיה כל אחד ואחד אור בפני עצמו ושלא יצטרך האחד לקבל מחברו וכמעט שיאמרו האומות מבלתי יכולת השם להשפיע אורה לכל אחד ואחד, וקטרוג זה היה במה שהרהרה אחר מדותיו של הקב"ה, ואחר שנתמעטה ונתבישה מחטאה אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה, ועוד וימנו בך ישראל ימים ושנים, ועוד צדיקים יקראו על שמך, ועשה הקב"ה כל זה כדי להפיס דעתה, ולא נתפייסה עד שחלק לה כבוד בקרבן ראש חדש שיהיו מקריבין לפניו בכל זמן שהיא מתחדשת, וזהו שאמרו אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח. וכל זה להורות שאין הקב"ה חפץ שיהיה קטרוג במעשה בראשית בין בריותיו. ועוד אפשר שיכלול ענין אחר כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, ומהם יראו התחתונים ויקחו מוסר שאם ישובו אחר שחטאו שהקב"ה יתפייס להם כשם שנתפייס ללבנה וקבע קרבנות כפרה ביום חדושה, וקבע גם כן ראש השנה שהוא יום תשובה ביום חדושה, וכל זה להודיע שהקב"ה מקבל תשובת הרשעים כשם שקבל הלבנה ונתפייס לה מעון הקטרוג, ולכך הצדיקים נמשלים לשמש שהיה עלוב מן הלבנה והוא שכתוב (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ולשון "עלי" כתב הרב הגדול ר' יצחק אלפס ז"ל בהלכותיו שהוא כמו אלי, וכן פירשו רוב המפרשים.
וע"ד השכל לחטאת לה', ולא ללבנה, ובא שעיר זה לעקור אמונת עובדי הלבנה, כי היה מנהג האומות בימים קדמונים להקריב קרבנות ללבנה בכל ראשי החדשים, ולכך הוצרך הכתוב להזכיר לה', כלומר לה' ולא ללבנה, שלא יחשוב חושב שאנו מקריבים ללבנה ועושין כמעשה העכו"ם, ולא מצינו בשאר שעירי הרגלים שיזכיר בהן כלל חטאת לה' אלא חטאת סתם, שהרי היו נאכלין ולא נשרפים ולכך א"א שיזכיר בהן לה', ומה שנזכר כאן בשעיר זה והוא נאכל גם כן היה זה כדי למעט עבודת הלבנה ולהסיר המחשבה ההיא מלב כל מסתפק בה זה דרך הרמב"ם ז"ל.
ועל הדרך הזה יהיה באור המדרש לרז"ל כי השמש והירח בתחלת הבריאה היו שוין באורה, והוא לשון (בראשית א) שני המאורות הגדולים, כי היה השמש עליה פנים בפנים, והיה לזה אור ביום ולזה אור בלילה מצד השמש שעליו, ואין הכוונה שהיה אור הלבנה בתחלת הבריאה גדול כאור השמש אלא שנבראו שניהם בגדלן, כי כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בצביונן נבראו, וזהו שהזכיר את שני המאורות הגדולים. וחזר והזכיר המאור הגדול לומר שעמד כן בגדלו. ואת המאור הקטן שלא עמד כן בגדלו אלא שנתמעט, וכן הוא מתמעט והולך, שאינו כשמש שאינו מקבל תוספת ומגרעת. גם אין לומר שהיו בגודל גוף, כי גוף השמש והירח בתחלת הבריאה היו כמו שהם היום זה גדול וזה קטן, לא נשתנה גוף הירח ולא נתמעט אלא באורה. וענין המעטת האור הוא כשראתה הירח שהיא משתמשת באור השמש ולא היה האור מעצמה, אמרה אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, והכתר הנה כנוי ומשל לזוהר האור, ולכך אמרה כיון שאני צורך בעולם השפל כמו השמש לפעול בו ולהנהיגו ואני מלך כמוהו למה לא יהיה לי כתר בפני עצמי, שאם אין האור שלי צח כאור השמש מ"מ יהיה מעצמי ולא אקבל מאחר, ודבר הגון אמרה אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך, כלומר סבורה את שהאור הזה בעצמו הבא לך מהשמש שיהיה כן תמיד, אין זאת, אלא בלכתך תהי מתמעטת, וזהו לכי ומעטי את עצמך, אמרה לפניו, רבש"ע בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי, אמר לה מה שבראתיך בענין זה שתקבלי אורה מהשמש לצורך היה, אבל בשביל שאמרת דבר הגון יביאו בני כפרה וקרבן בכל עת שאת מתחדשת.
ודעת רבי שמעון ז"ל במאמר זה, שהיו מתחלה שוין באורם ממש והיה אור הלבנה גדול כאור השמש ואחר כך מעטה הבורא יתעלה לתועלת העולם ולישובו, שאילו לא מעטה היה הזמן כלו יום, והתועלת המגעת מהלילה לבעלי חיים השפלים יהיה נעדר ומציאותו בטל ולא היה העולם מתקיים, ולכך שינה הקב"ה טבע הלבנה וחסר אורה לצורך ישוב העולם, כשם ששינה טבע המים להקוות כלן אל מקום אחד, והוא ים אוקיאנוס, וזהו שאמרו במדרש קהלת (קהלת א) מעוות לא יוכל לתקון, משנתעותו מימי בראשית ונתנו באוקיאנוס שוב לא נתקנו, משנתעותו באורות מששת ימי בראשית וחסר הקב"ה שנת הלבנה משנת החמה כמה קצים וכמה חדשים לא נתקנו, עד כאן במדרש קהלת.
וע"ד הקבלה לחטאת לה', אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח. לשון עלי למה שעלי, שמעטתי את הירח בשבילי ובסבתי.
ובאור המדרש על דרך זה, אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר הכבוד לפני הבינה אפשר לשני מלכים שהם התפארת והכבוד שישתמשו בצינור אחד ושלא יהיה לכל מלך ומלך צינור בפני עצמו לקבל ולשאוב מלמעלה מלפני ולפנים, רצה הכבוד שיהיה לו צינור בפני עצמו למשוך מן הבינה כמו התפארת, לא שיצטרך למשוך מן התפארת, אמר לה לכי ומעטי את עצמך, המעטה זו היא הפסקת השפע הבא אל הכבוד מלמעלה, אמר הכבוד בשביל שאמרתי דבר הגון יפסק השפע ממני, אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה, אמר לה ימנו בך ישראל ימים ושנים, ויקראו צדיקים על שמך יעקב הקטן שמואל הקטן, ובאור על שמך שהוא אדנ"י הקטן. לא נתפייס עד שאמר הקב"ה שנקריב לו קרבן בכל יום החדש, וזהו שאמר אמר הקב"ה, כלומר בעל הרחמים אמר הביאו כפרה לכבוד, ותהיה הכוונה למה שעלי שמעטתי את הירח, כלומר על שנתמעט ונפסק שפע הרחמים מכח הירח וחזרה דין, ועל כן תצטרכו להביא כפרה בכל חדש בזמן חדושה כדי להמשיך לה שפע הרחמים מלמעלה ויתעלה העולם, וזהו סוד זאת עולת חודש בחדשו, כי היא המדה המתעלה ועולה לקבל שפע הרחמים. ולעתיד לבא יהיה השמש עם הירח שוין באורה כמו שהיו בתחלה, וכמו שמורה על זה מלת הגדולים, וכן יהיה בסוף, וזהו דבר הנביא ע"ה (ישעיה ל) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, כלומר אחר שיהיה אור החמה שבעתים, והטעם בזה לפי שכח הלבנה שהוא מדת הדין תתאחד ותתעלה ברחמים, וכבר הזכרתי מזה בפסוק (שמות טו) זה אלי, וזה מבואר.
מַלְבִּי״ם
ושעיר עזים אחד לחטאת לה' לשון חטאת לה' לא נמצא בשום מקום כמו שנמצא תמיד עולה לה' כי העולה מכפרת על הרהור הלב שא"י בה זולת ה', לא כן החטאת, [ובפר כהן משיח אמר לה' לחטאת ולא אמר לחטאת לה"] וע"ז פי' חז"ל שגם חטאת זה מכפר על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שא"י זולת ה', ומן שעיר ר"ח למדנו לשעירי מועדות וכמ"ש בשבועות (דף ט') כי אמר זה בר"ח מפני עוד דרוש הביאו עלי כפרה. ומ"ש על עולת התמיד יעשה מלמד שקרב בין עולת תמיד של שחר לשל בין הערבים, ואמר זה בשבת ור"ח ובפסח, כי משבת לא נדע של ר"ח שנאמר ששבת תדיר יותר מר"ח וע"כ קודם לתמיד של בין הערבים אבל של ר"ח תתאחר, ואם יאמר גם בר"ח לא נדע של מועדות כי ר"ח תדיר יותר ממועד, אבל אחר שאמר זה בפסח ידעינן ממילא בכל המועדות וגם ירמז בזה הדין דעולת שבת קודם לעולת ר"ח ועולת ר"ח למוסף המועד כמ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' תו"מ ה"ב):
טז וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַיהוָה׃
אוּנְקְלוֹס
וּבְיַרְחָא קַדְמָאָה בְּאַרְבַּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא פִּסְחָא קֳדָם יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא
בארבעה עשר יום לחדש. ולא הזכיר בין הערבים גם זה חזוק למעתיקים אע"פ שאין להם צורך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ובחודש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה'. לא הזכיר כאן בין הערבים, שהרי כבר ידוע. והנה לא הזכיר עולת שבת בשבעת ימי הפסח, כאשר לא הזכיר עולת התנופה של עומר האמורה בסדר אמור אל הכהנים. (ויקרא כג) ואמר כל מלאכת עבודה ולא אמר כל מלאכה כמו בשבת, לפי שיום טוב הותר באוכל נפש וכשהזכיר במקום אחר (שמות יב) כל מלאכה לא יעשה בהם הוצרך לפרש (שם) אך אשר יאכל לכל נפש.
מַלְבִּי״ם
ובחדש הראשון בארבעה עשר יום כי במדבר לא עשו רק פסח אחד וי"א שלא נתחייבו בפסח עד שבאו לארץ וע"כ בצווי זה שהיו קרובים לכנס לארץ הזהיר שמעתה יהיה הפסח חובה:
יז וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל׃
אוּנְקְלוֹס
וּבְחַמְשַׁת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין חַגָא שַׁבְעָא יוֹמִין פַּטִיר יִתְאָכֵל
אוֹר הַחַיִּים
לחדש הזה. תיבת הזה מיותרת ודרשוה רז"ל (תו"כ כ"ג ו') למעט סוכות ממצה, וכבר פירשתיה בפרשת תזריע:
יח בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ׃
רַשִׁ״י
כל מלאכת עבדה. אֲפִלּוּ מְלָאכָה הַצְּרִיכָה לָכֶם, כְּגוֹן דָּבָר הָאָבֵד, הַמֻּתָּר בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, אֲסוּרָה בְּי"ט:
אוּנְקְלוֹס
בְּיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִישׁ כָּל עֲבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעְבְדוּן
מַלְבִּי״ם
מקרא קדש הקדושה הוא ההבדלה שיבדיל יום זה משאר הימים ומלאכה נזכר ביחוד וע"כ בא על שיבדיל אותו במאכל ובמשתה וכסות נקיה וכ"ה בספרא אמור (סי' קפ"ו). ומ"ש כל מלאכת עבודה לא תעשו אינו כולל אוכל נפש שבפ' בא ששם אמר מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אמר בפירוש אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם ופה מציין זה במ"ש כל מלאכת עבודה לא תעשו:
יט וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי־בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם׃
רַשִׁ״י
פרים. כְּנֶגֶד אַבְרָהָם שֶׁנֶּאֱמַר "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם" (בראשית י"ח): אילים. כְּנֶגֶד אֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק: כבשים. כְּנֶגֶד יַעֲקֹב שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב" (שם ל'); בִּיסוֹדוֹ שֶׁל רַ' מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן רָאִיתִי זֹאת:
אוּנְקְלוֹס
וּתְקַרְבוּן קוּרְבָּנָא עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד וְשַׁבְעָא אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן
מַלְבִּי״ם
והקרבתם אשה עולה לה' בפ' אמור גבי פסח ור"ה ויוהכ"פ אמר והקרבתם אשה לה' וגבי סכות אמר שבעת ימים תקריבו אשה לה' ושם לא נזכר מה יקריב, מבואר שדי אם מקריב אשה מה שימצא וכן אמר בספרא שם (סי' קנ"ב) מנין אם אין לך פרים הבא אילים וכו' ת"ל והקרבתם אשה לה' שבעת ימים תקריבו אשה לה' מ"מ, וכן נדרש בספרי גבי חג המצות וחג השבועות וגבי סכות וגבי עצרת, וצ"ל דשבועות למד מסכות כי בשבועות לא כתיב והקרבתם אשה, ועי' במנחות (דף מ"ד) וה"ה בר"ח נלמד מאינך, והספרא והספרי יחלקו על שטת הש"ס שס"ל דבחג מעכבין זא"ז וכוותייהו פסק הרמב"ם (בפ"ח מה' תו"מ):
כ וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל תַּעֲשׂוּ׃
אוּנְקְלוֹס
וּמִנְחַתְהוֹן סוּלְתָּא דְפִילָא בִּמְשַׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא וּתְרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא תַּעְבְּדוּן
רַמְבַּ״ן
וטעם שלשה עשרונים לפר לכל פר מהם וכן שלשה עשרונים לפר האחד (במדבר כ״ח:כ״ח) לכל האחד מהם ולכבש האחד (במדבר כ״ח:כ״א) ילמד עליו באמרו עשרון עשרון ועוד יפרש לשבעת הכבשים וכן זה לפר האחד לשני הפרים אבל פעם יקצר הכתוב בדבר המובן כי בידוע שלא יהיו שלשה עשרונים לפר האחד ולא יהיה לשני כלום ויפרש בכבשים שהן מרובין וכל שכן בפרים ובסוכות שהפרים מרובין יפרש בהן לשלשה עשר פרים (במדבר כ״ט:י״ד):
כא עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים׃
אוּנְקְלוֹס
עִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא תַּעֲבֵיד לְאִמְרָא חָד כֵּן לְשַׁבְעָא אִימְרִין
כב וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם׃
אוּנְקְלוֹס
וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
ושעיר חטאת. כמו שעיר עזים והוא דרך קצרה והנה לא הזכיר עולות בשבעת ימי הפסח כאשר לא הזכיר עולת התנופה ואנו צריכין לקבלה כי פסוק שבת בשבתו אמר על עולת התמיד:
כג מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת־אֵלֶּה׃
אוּנְקְלוֹס
בַּר מֵעֲלַת צַפְרָא דְהִּיא עֲלַת תְּדִירָא תַּעְבְּדוּן יָת אִלֵין
כד כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחֹחַ לַיהוָה עַל־עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ׃
רַשִׁ״י
כאלה תעשו ליום. שֶׁלֹּא יִהְיוּ פוֹחֲתִין וְהוֹלְכִין כְּפָרֵי הֶחָג (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
כְּאִלֵין תַּעַבְדוּן לְיוֹמָא שַׁבְעָא יוֹמִין לְחֵם קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ עַל עֲלָתָא תְדִירָא יִתְעֲבֵיד וִנִסִכֵּיהּ
מַלְבִּי״ם
כאלה תעשו ליום שלא נדמהו לפרי החג שפוחת והולך וכל יום משונה מחברו. ומ"ש על עולת התמיד, כבר התבאר (בסי' מ"ד):
כה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ׃
אוּנְקְלוֹס
וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעַבְדוּן
כו וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ׃
רַשִׁ״י
וביום הבכורים. חַג הַשָּׁבוּעוֹת קָרוּי בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים עַל שֵׁם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁהֵם רִאשׁוֹנִים לְמִנְחַת חִטִּים הַבָּאִים מִן הֶחָדָשׁ (מנחות פ"ד):
אוּנְקְלוֹס
וּבְיוֹמָא דְבִכּוּרַיָא בְּקָרוֹבֵיכוֹן מִנְחֲתָא חֲדַתָּא קֳדָם יְיָ בְּעַצְרָתֵיכוֹן מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעַבְדוּן
אִבְּן עֶזְרָא
בהקריבכם מנחה חדשה. לחם התנופה הוא העיקר ועמו שבעה כבשים ופר בן בקר ואילים שני' ושני כבשי שלמים והעולה הנזכרת בפרשה הזאת היא חובת היום והעד על דבריהם כי לא באר בשבת ובמועד דבר כלל רק הזכיר בחג המצות וסכות ויום העשור והקרבתם אשה לה' ולא אמר כמה המספר וכן ביום תרועה ולא הזכיר עולת חדש ועולת התמיד ומנחתה היא העולה הראשונה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וביום הבכורים. חג השבועות נקרא בכורי קציר חטים על שם שתי הלחם, שהם תחלה למנחת חטים הבאה מן החדש.
ויש לך להתבונן למה לא הזכיר כאן בשעיר של עצרת חטאת, כשם שהזכיר בכל המועדים שבפרשה זו, והטעם בזה על דרך הפשט לפי שעצרת זמן מתן תורה ושם היו ישראל כנולד זה בלא חטא.
וע"ד הקבלה ירמוז לעצרתו של עולם שבו יבטל יצר הרע לגמרי וגדר אבניו נהרסה.
סְפוֹרְנוֹ
בשבועותיכם. בשביל שבועות חקות קציר ששמרתי לכם. וטעם הבי"ת בתיבת בשבועותיכם כטעם בנפש יכפר. בדם עשהאל. בלחם נשכרו:
אוֹר הַחַיִּים
בהקריבכם וגו' בשבועותיכם. נתכוון לומר כי אין החג על סימן מנחה חדשה לבד אלא גם לתשלום ספירת השבועות, כי הוא תיקון גדול לנשמות עם בני ישראל כאמור בספרי אנשי אמת, ודקדק לומר בשבועותיכם בכינוי, להעיר כי השבעה שבועות הם בחינת שבעה הצדיקים יסודי עם בני ישראל כאמור בספר הזוהר (תיקונים כא):
עוד נתכוין באומרו בשבועותיכם לשלול דעת שוטים שסוברים במה שאמר הכתוב ממחרת השבת הוא שבת בראשית לזה אמר בשבועותיכם פירוש השבועות שלכם, ואם פירוש מאמר ממחרת השבת שבת בראשית אין שביעיות אלו שלהם אלא שביעיות עולם, כיוצא בדבר מצינו שאמרו בברייתא (שם ע"ב) וזה לשונם ר' יהודה אומר תספור לך יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם:
מַלְבִּי״ם
וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם האריך בלשונו, מפני שבמ"ש בפ' אמור וספרתם וכו' שבע שבתות וכו' עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה יש לטעות שיספרו חמשים וביום שאחר החמשים יקריבו מנחה חדשה, וא"כ מ"ש כאן בהקריבכם מנחה חדשה הוא ביום נ"א, וכן אף שאמר וביום הבכורים בהקריבכם, נאמר שגם יום הבכורים שהוא היו"ט יהי' ביום נ"א, ונפרש מ"ש בפ' אמור והקרבתם מנחה חדשה וכו' וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש הכל ביום נ"א וכבר הבאתי שם בהתו"ה (סי' קסד) שהמפרשי' נלחצו מאד במ"ש תספרו חמשים יום, ואם נפרש והקרבתם היינו ביום חמשים ואחד יבואר הכתוב כפשוטו, ע"כ הוסיף פה בשבעותיכם מקרא קדש שהיו"ט יהיה בשבעותיכם ר"ל כשיתמלאו השבעה שבעות שהוא ביום החמשים, וידעינן שהקרבת המנחה ויו"ט שהוא יום הבכורים הכל הוא ביום החמשים, ומ"ש תספרו חמשים יום הוא כפי קבלת חז"ל שבארנו שם בארך: בהקריבכם מנחה חדשה לה' כבר באר בספרא (ויקרא סי' קל"ז אמור סי' קס"ח) שקראה מנחה חדשה שלא תהיה מנחה קודם לה (דאל"פ מתבואה חדשה דהיל"ל מנחת חדש) וכפל שם זה פה ובפ' אמור, ללמד דאין להביא אף מנחת קנאות קודם לשתי הלחם אף שמנחת קנאות היא מן השעורים והצבור הביאו עומר מן השעורים קודם לשתי הלחם, ומ"ש אמר ר' טרפון, מובא במנחות (דף סח ע"ב) עיי"ש:
כז וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי־בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה׃
אוּנְקְלוֹס
וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד שַׁבְעָא אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא
מַלְבִּי״ם
והקרבתם עולה סתמא דספרי פה כר"ע במנחות (דף מה ע"ב) שס"ל שהפרים ואילים וכבשים דפ' פינחס אינם אלה דפ' אמור, כי אינם שוים דשם פר א' ואילים שנים וכאן שני פרים ואיל אחד. והראב"ע כתב שבמ"ש בהקריבכם מנחה חדשה שהוא שתי הלחם נכלל הז' כבשים ופר בן בקר ואילים שנים ושני כבשי שלמים שכולם הם טפלים אל המנחה החדשה, ודבריו יצדקו מאד לשטת ר"ע שס"ל בספרא (סי' קע"ד) לחם אעפ"י שאין כבשים שהלחם הוא העקר עמש"ש, ובספרא אמור (סי' קע"א) סתם כר' טרפון שחולק על ר"ע ושם בארתי פלוגתתן. ומ"ש הרי שמצא פרים התבאר למעלה (סי' מז). ומ"ש פסוק שבעת ימים תקריבו אשה ר"ל ולמדינין מחג הסוכות:
כח וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד׃
אוּנְקְלוֹס
וּמִנְחַתְהוֹן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשָׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא חָד תְּרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא חָד
כט עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים׃
אוּנְקְלוֹס
עִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא לְאִמְרָא חָד לְשַׁבְעָא אִימְרִין
ל שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם׃
אוּנְקְלוֹס
צְפִיר בַּר עִזִין חָד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן
לא מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ־לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם׃
רַשִׁ״י
תמימם יהיו לכם ונסכיהם. אַף הַנְּסָכִים יִהְיוּ תְמִימִים, לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ מִכָּאן שֶׁהַיַּיִן שֶׁהֶעֱלָה קְמָחִין פָּסוּל לִנְסָכִים (שם פ"ז):
אוּנְקְלוֹס
בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתֵהּ תַּעְבְּדוּן שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
תמימים יהיו לכם ונסכיהם. אף הנסכים יהיו תמימים, מכאן דרשו רז"ל עלו ביין קמחים פסול לנסכים, שהרי אין ראוי להקריב על גבי המזבח אלא דבר המובחר במינו, וכל שאין פסול אך הוא כחוש וכעור אין מקריבין אותו לכתחלה, שאם היה חייב קרבן עולה לא יביא שה כחוש וכעור ויאמר הרי אין בו מום, שעל זה נאמר (מלאכי א) וארור נוכל ויש בעדרו זכר, אלא צריך שיביא מן המובחר. וכן היו ישראל עושין בזמן שבהמ"ק קיים, היו מביאין אילים ממואב, וכבשים שגביהם רחבה מחברון, וגוזלות מהר המלך, ושמן מתקוע, הכל היה מובחר במינו. וכן מצינו בקרבנו של הבל (בראשית ד) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן, ונתרצה קרבנו, ונאמר בקין שלא הביא מן המובחר (שם) ואל קין ואל מנחתו לא שעה, וכן כתיב (דברים יב) וכל מבחר נדריכם, וכתיב (במדבר יח) בהרימכם את חלבו ממנו. ואפילו עצי המערכה שהיו עורכין בקרבנות על גבי המזבח נצטוינו בהם שיהיו מובחרין שלא יהא בהן תולעת, ואין מביאים עצים מבנין שנסתר אלא חדשים לעולם. וכל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן מפני ישוב ארץ ישראל. וכן נצטוינו בשמן של מנורה להביא מן המובחר, ואין כל השמנים כשרין למנורה אלא שמן זית היוצא מן הכתית בלבד. ומטעם זה אסרו רז"ל שמן שנפל בו עכבר להדליק ממנו נרות של בית הכנסת, ודעת הגאונים ז"ל שאם נמוח ויש בשמן ששים שמותר באכילה, ואם אינו נמוח זורקו והשמן הותר בששים ממנו, ואע"פ שהשמן מותר באכילה פסול למאור, שנאמר (מלאכי א) הקריבהו נא לפחתך, דבעינן דבר המובחר.
מַלְבִּי״ם
תמימם יהיו לכם ונסכיהם למדו במנחות (דף פ"ז) שגם הנסכים יהיו תמימים, וממ"ש כמה פעמים תמימים יהיו ומנחתם, למד שהמנחות יהיו תמימים ולא יהי' בהם מום וחסרון:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.