Englishעברית

Deuteronomy 6 דְּבָרִים ו

פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים

א וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃

אוּנְקְלוֹס וְדָא תַפְקֶדְתָּא קְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהֲכוֹן לְאַלָפָא יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד בְּאַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ
סְפוֹרְנוֹ וזאת המצוה. אמנם המצות התלויות בארץ ובכניסתכם בה כיון בהם המצוה יתברך:

ב לְמַעַן תִּירָא אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת־כָּל־חֻקֹּתָיו וּמִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ׃

אוּנְקְלוֹס בְּדִיל דְתִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר יָת כָּל קְיָמוֹהִי וּפִקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ אַתְּ וּבְרָךְ וּבַר בְּרָךְ כָּל יוֹמֵי חַיָיךְ וּבְדִיל דְיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ
רַמְבַּ״ן למען תירא את ה' אלהיך יאמר שצוה השם ללמד אתכם התורה והמצוה והחקים והמשפטים לעשותם בארץ בעבור שתירא את ה' אלהיך כי עיקר כל המצוה יראת ה' זה דעת ר"א ואיננו נכון בעיני שיהיה למען תירא ולמען יאריכון ימיך האחד טעם המצות בעבור שתירא והשני שנזכר בהם למען שיאריכון ימיך אבל יאמר שצוה השם אותי שתלמדו המצות ותעשו אותם למען שתזכה ותירא את ה' אלהיך לשמור מצותיו אתה ובנך ובן בנך כל ימי היות האדם על פני האדמה לעולם כי בעבור עשות המצות תזכה שיהיו לך בנים יראי השם ויעמדו על פני האדמה לעולם ויעמוד זרעכם ושמכם לפניו כל הימים ולמען יאריכון ימיך בארץ שהיא נחלת ה' והנה הכל לטובתך כי חפץ ה' להצדיקך ולזכות אותך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כל ימי חייך. בעוה"ז. ולמען יאריכון ימיך. בעולם הבא.
סְפוֹרְנוֹ למען תירא את ה' אלהיך. שתזכור שהוא בעל הקרקע וכי גרים ותושבים אתם עמו (ע"פ ויקרא כה, כג): אתה ובנך ובן בנך. שגם הדורות שלא ראו את מעשה ה' הגדול ייראוהו כשיקבלו אלה המצות מכם שראיתם: ולמען יאריכון ימיך. וכדי שאלו המצות יקנו לך חיי עולם שכלו ארוך:

ג וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ׃

אוּנְקְלוֹס וּתְקַבֵּל יִשְׂרָאֵל וְתִטַר לְמֶעְבַּד דִי יֵיטַב לָךְ וְדִי תִסְגוּן לַחֲדָא כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָךְ לָךְ אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ
אִבְּן עֶזְרָא ושמרת לעשות. והנה אצוך שתשמור אשר ייטב לך: ארץ זבת חלב. דבק עם לרשתה והנה הוא רחוק ממנו או יהיה חסר בי״‎ת כמו הנמצא בית ה':
רַמְבַּ״ן ושמרת לעשות אשר ייטב הנה מצוך שתשמור לעשות אשר ייטב לך ארץ זבת חלב ודבש דבק עם לרשתה (דברים ו׳:א׳) ואם הוא רחוק או יהיה חסר בי"ת כמו הנמצא בית ה' (מלכים ב יב יא) לשון ר"א (אבן עזרא על דברים ו׳:ג׳) ואם כן יחסר עוד מאשר תרבון מאד "בו" או בעבורו ואין צורך כי למען יאריכון ימיך נמשך לכאן וטעמו למען אשר ייטב לך או מלת אשר בעצמה תשמש כן כמו ויסירה מגבירה אשר עשתה מפלצת (מלכים א טו יג) בעבור שעשתה וכן באשר את אשתו (בראשית לט ט) בעבור שאת אשתו וכן הכתוב אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך וגו' ולמען תאריך ימים על האדמה (דברים ד׳:מ׳) ושיעור הכתוב ושמעת ישראל ושמרת לעשות למען אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש וגו' כלומר למען שייטב לך בתתו לך ארץ טובה ורחבה כמו שאמר למטה (דברים ו׳:י״ח) למען אשר ייטב לך ובאת וירשת את הארץ וכמוהו ויתן לו בית ולחם אמר לו (מלכים א יא יח):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ארץ זבת חלב ודבש. סיימה פרשה זו כן, וסמך לו שמע ישראל, לבאר שאין תכלית כונת ירושתה בכל תענוג זה אלא כדי שנירש המכונת לה, והיא הד' של אחד, והיא הרצון המשפיע רחמים ודין, וזהו לשון ארץ זבת חלב ודבש, וכן הזכיר זה בפסוק (דברים ח) ארץ חטה ושעורה, והביא ראיה לתענוג שכלי מן הדבש שהוא תענוג גופני, והבן זה.
סְפוֹרְנוֹ ושמעת ישראל. ובהיות זה התכלית המכוון מאת האל יתברך ברוב חסדו עליך ראוי שתשמע ותבין את כונת האל יתברך בכל אלה: ושמרת לעשות אשר ייטב לך. ותשתדל לעשות אז מאהבה לרצון לפניו מה שייטב לך להקנותך אושר נצחי וכמו כן תשמור לעשות אתה שתרבון מאד וזה בשמירת צדקה ומשפט לכבודו: כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש. כמו שהוא דבר לך ארץ זבת חלב ודבש מוכנת לעובדיו לזה התכלית שתתפרנסו בה שלא בצער ויהיה לכם פנאי לעיון ולמעשה לפרות ולרבות:

ד שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד׃

רַשִׁ״י ה' אלהינו ה' אחד. ה' שֶׁהוּא אֱלֹהֵינוּ עַתָּה, וְלֹא אֱלֹהֵי הָאֻמּוֹת, הוּא עָתִיד לִהְיוֹת ה' אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (צפניה ג') כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', וְנֶאֱמַר (זכריה י"ד) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (ע' ספרי):
אוּנְקְלוֹס שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלָהָנָא יְיָ חָד
רַשְׁבַּ״ם ה' אלקינו: ה' הוא לבדו אלקינו ואין לנו אלוה אחר עמו, וכן בדברי הימים ואנחנו ה' אלקינו ולא עזבנוהו כלומר עמכם עגלי זהב אבל אנו ה' הוא אלקינו ולא עזבנו אותו כבית ירבעם: ה' אחד: לו לבדו נעבוד ולא נצרף עמו אלוה אחר אפילו לקסום קסמים כמו שפירשתי למעלה:
אִבְּן עֶזְרָא ומה שהעתיקו קדמונינו ז״‎ל על ק״‎ש הוא האמת ואין צורך לחפש דע כי זה השם הנכבד הוא שם העצם ואם כן מה טעם לאמרו פעם שנית והתשובה כי אדם שם עצם ושם מקרה שאיננו כן ואם הוא נקרא מעצם האדמה וכן זה והעד השם שהוא סמוך אל צבאות או העיקר הוא אלהינו ונכפל כמו כן לומר אחד והטעם לבדו וראיות עד אין חקר יש כי השם אחד והפסוק שאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד על מחשבות בני אדם והנכון בעיני שהוא דבק עם מלך כי כן כתוב והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' מלך אחד ושמו אחד כטעם כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה והנה כל העולם ידברו שפה אחת על כן יהיה שם ה' אחד:
רַמְבַּ״ן שמע ישראל ה' אלהינו גם בזה מצוה שיבאר כי בדבור אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד וכמו שאמרו (מכילתא בחדש ה) רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שהם אומרים שתי רשויות הן שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך מי מיחה כנגדו אבל בא לבאר המצוה הזו והזכיר אותה אחר עשרת הדברות לפי שהוא שרש באמונה וכל מי שאינו מודה בה כופר בעיקר כעובד ע"ז ה' אלהינו ה' אחד ה' שהוא אלהינו ולא אלהי האומות עתיד להיות ה' אחד כמו שנאמר (זכריה יד ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד לשון רש"י (רש"י על דברים ו׳:ד׳) ואתה צריך להתבונן בזה כי שנה הכתוב כאן לומר ה' אלהינו ולא אמר אלהיך כמו שאומר בכל מקום שמע ישראל אתה עובר היום וגו' כי ה' אלהיך (להלן ט א ג) שמע ישראל אתם קרבים היום וגו' כי ה' אלהיכם (להלן כ ג ד) וכן בכל הפרשיות שידבר עם ישראל יזכיר ה' אלהיכם או ה' אלהיך וגם בכאן אמר ואהבת את ה' אלהיך אבל הזכיר ביחוד ה' אלהינו כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לו שם תפארת והנה דל"ת אחד גדולה לרמוז על מה שכתוב (ישעיהו סג יב) בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם ולכך תקנו בקריאת שמע ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ואמרו משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכו' (פסחים נו) כי משה אמר בתורה ברמז וחזר ואמר ואהבת את ה' אלהיך כלשון הפרשיות במשנה תורה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ע"ד הפשט מה שהזכיר שלשה שמות, ה' אלהינו ה', שאילו אמר ה' אחד היה פתחון פה לאומות העולם שעל יראתן אמר כן שהוא נקרא ה' לדעתם, ועל כן הוצרך לומר אלהינו, כלומר אלהי ישראל, וכן אלו אמר ה' אלהינו אחד היה פתחון פה לאומות העולם לומר אמת הוא כי אלהי ישראל הוא לבדו נקרא אחד, גם אלהינו שאנו קוראים ה' הוא אחד כמו כן, לכך הוצרך לומר ה' אלהינו ה' אחד להורות ה' שהוא אלהי ישראל הוא אחד והוא לבדו נקרא ה' אחד ואין זולתו ברוך הוא שאחדותו שלמה מכל צד בלא שום הרכבה בעולם, ואין לו באחדותו דומה, לא בעליונים ולא בשפלים, ועתיד שיהיה בכל האומות אחד כענין שכתוב (זכריה יד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ומה שאמר אלהינו ולא אמר אלהיך כמו שאמר בו בכל מקום במשנה תורה (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אכלה הוא, וכן בכל הפרשיות שידבר עם ישראל יזכיר ה' אלהיך או ה' אלהיכם, מפני שרצה משה להכניס עצמו בכלל היחוד. ובשם הרב ר' אליעזר מגרמייז"א ז"ל, ה' קודם העולם, אלהינו בעולם, ה' לאחר העולם, אחד בכל העולמים. וצריך אתה לדעת כי ענין היחוד הוא הנקרא עבודה שבלב, כענין שכתוב (דברים יא) ולעבדו בכל לבבכם, ולפי שהמדבר ידבר דבריו פעם שיתכוין בהם ופעם שלא יתכוין בהם, לכך הזכיר שמע שהוא לשון כולל שמיעת האוזן והבנת הלב, כלומר שיכוין לבו בדבריו בענין היחוד כשהוא משמיע לאזנו, ולפי שאין כוונת המייחד גלויה ומפורסמת אם פיו ולבו שוין או יזכירנו בו בשפתיו ולבו רחוק ממנו, וא"א לאדם להעיד על חברו בדבר זה, לכך תמצא עי"ן של שמע רבתי, וכן דל"ת של אחד, לומר כי השם יתברך עד בדבר והוא היודע ועד בזה, ולכך יצטרך האדם להזהר הרבה בענין היחוד שיכוון לבו ויפנה עצמו מכל מחשבה, וכענין שאמר מחינא ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוון דעתיה. ודע כי לא נברא גן עדן וכל מעלותיו כי אם לאותם המיחדים בכוונה, כי המודה ביחוד כופר בעבודה זרה וכל המודה בעבודה זרה כופר ביחוד, וגיהנם ושבעה מדוריו לא נבראו אלא לעובדי עבודה זרה. ומפני זה תמצא בפרשת בראשית י"ג פעמים גן, ובפרשה זו בכללה תמצא י"ג פעמים אש, וזה למען הודיעך כי כל המכוון באחד שחשבונו י"ג כמספר י"ג מדות, נצול מאשה של גיהנם וזוכה לגן עדן ולכל מעלותיו שהם י"ג, כמו שאמרו רז"ל ר' יהושע בן לוי אשכחיה לר' שמעון דהוה יתיב אתליסר תכטקי פיזא, והכוונה על י"ג מעלות של גן עדן. וע"ד המדרש שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, הזכירה תורה פסוק שמע אחרי עשרת הדברות, ללמדך שדבור אנכי הוא היחוד, ר' נתן אומר מכאן תשובה למינים שאומרים שתי רשויות יש, כשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך מי מחה כנגדו. ולפי שפסוק זה של שמע הוא פסוק של יחוד לכך יתמיד משה בלשונו במשנה תורה להזכיר לשון שמע שאמר (דברים ט) שמע ישראל אתה עובר היום, וכן (שם כ) שמע ישראל אתם קרבים היום, וכן (שם כז) הסכת ושמע ישראל, ורבים כן. ואמרו במדרש שמע ישראל כיון שחשב יעקב שמא יש פסול בבניו כאברהם ויצחק, קרא לבניו ואמר להם (בראשית מט) ושמעו אל ישראל אביכם, שמעו למי שישראל עובד לו, אמרו לו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ועד עכשיו ישראל נוהגים בכל יום ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, שמע ישראל שבמערת המכפלה, ה' אלהינו ה' אחד. ועוד דרשו אמר להם משה לישראל אמרתם בסיני נעשה ונשמע וכשעשיתם את העגל אבדתם נעשה וכיון שאבדתם נעשה שמרו נשמע, הוי אומר שמע ישראל, משל למה הדבר דומה, למלך שקדש מטרונא בשני מרגליות, אבדה האחת, אמר לה שמרי האחרת. כך דרש במדרש רבה. וע"ד השכל שמע ישראל וגו', ידענו כי הנמצאים בעליונים ובשפלים רבים, ומצד השכל נתחייב לומר כי יש אחד אמתי האצילם והמציאם, שהרי הרבוי מכח היחוד, וכשם שהאחד קודם לכל המספרים כן האחדות קודמת אל כל רבוי, וכיון שאנו רואים שההויות רבות בעולם ונתברר לנו כי כח הרבוי נמשך מכח היחוד, א"כ זו ראיה גמורה מדרך השכל שעיקר הנמצאים כלן וסבתם מכח האחד, ואע"פ שמצינו דברים רבים נקראים בשם "אחד" אין זה על דרך האמת כי אם על דרך ההעברה וההשאלה, שהרי מצינו המשכן שקראו הכתוב אחד וידוע כי יש בו כמה דברים נפרדים וחלקים רבים, ולפי שנתחברו כאחד נקרא אחד ויכול הוא להתפרק מכל חלקיו ושישובו למה שהיה בתחלה, וכן כתוב (יחזקאל לז) קח לך עץ אחד, ואין זה אלא דרך העברה והשאלה, שהרי יש בו לאדם אחד רמ"ח אברים והוא מורכב מארבע יסודות שהם עתידין להתפרד ולשוב כל אחד ואחד ליסודו, ואין צריך לומר בנבראים השפלים שהם בעלי השנוי והחלוק, כי גם בעליונים שאינם מקבלים שנוי וחלוק שהם עצמיים שכליים פשוטים והם הנפשות והמלאכים, אי אפשר לאחד מהם להקרא בשם אחד, כי כל מלאך יש אחר כמוהו או גדול ממנו, ואם כן אינו אחד שהרי יש נמצא דומה לו במעלתו ובכחו, וכן הנפש יש אחרת דוגמתה או למעלה ממנה בידיעה ודקות ההשגה, ועל כן אי אפשר לשום נמצא מהנמצאים כלם שיהיה ראוי להקרא בשם אחד ולא אחד בהם שיאות לו זה השם כלל אלא אדון הכל יתברך שהמציא אותן אחר העדרם, והוא האחד האמתי הקודם לרבויים, והוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, והוא לבדו האחד קדוש שאין לו דומה, כענין שנאמר (ישעיה מ) ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש. וע"ד הקבלה שמע ישראל, כוף אזניך ושמע, בפסוק שמע ענין היחוד האמתי המקובל והמוצנע אצל יודעי האמת בסוד יחוד עשר ספירות שנתחייבנו ליחד את כלן ולחבר הכל כאחד אם ממטה למעלה אם מלמעלה למטה, ומלת שמע מלשון חבור, כענין (שמואל א טו) וישמע שאול, (תהלים יח) לשמע אוזן ישמעו לי. ה', כמו (דברי הימים א כט) לך ה', שהוא כולל שלש המעלות העליונות. אלהינו, הגדולה והגבורה. ה', התפארת עד תשלום הבנין ואח"כ אחד. ובמלת אחד נכלל כל העשר, א', רמז למי שאין המחשבה משגת, ח', לח' דברים שעמו, ד', לעשירית, היא עטרת זהב גדולה, ואין ראוי להפרידה כי אם ליחד ולחבר את הכל, וראוי ליחד ממטה למעלה משום מעלין בקדש אע"פ שהכל אחד אצל העבודת היחוד. ועל הד' שהיא המלכות אמר הנביא ע"ה (ישעיה סג) בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם, ואנו אומרים בתפלה מלכותך ה' אלהינו ראו בניך בוקע ים לפני משה זה אלי ענו. ולפי שלא יזכיר מדת המלכות בפירוש בכלל השלשה שמות, לכך תקנו ז"ל להוסיף ולומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, מה שלא הזכיר משה, ואף על פי שלא הזכירו רמזו באות הדל"ת, ועליו משלו משל נמרץ לבת מלך שהריחה ציקי קדרה, תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, מה עשו עבדיה הביאו לה בחשאי. וציקי קדרה הוא דבר מבושם בריחו משיב הנפש. ובאור המשל במלת בת מלך שהריחה ציקי קדרה, היא השכינה שהרגישה קלוסן של שבטים והיחוד שהיו מיחדים השם הגדול, ואלו תאמר שבחה בפיה שכשם שהוא יחיד כך היא יחידה יש לה גנאי, לא תאמר היא מצטערת כשלא נתיחד כבודה בכבודו, ועל כן באו ישראל שהם עבדי השכינה והתקינו לומר ברוך שם בחשאי שהוא היחוד התחתון. ומטעם זה נתקן השבח הזה של שכינה בשש תיבות כמו בפסוק שמע זה כנגד ששה קצוות של מעלה וזה כנגד ששה קצוות של מטה, ובת מלך היא דל"ת של אחד, וכבר ידעת כי אות דל"ת משלים מספר עשרה, ותמצא בספר הבהיר, מהו דל"ת, משל למה הדבר דומה לעשרה מלכים שהיו במקום אחד וכלן עשירים, ואחד מהם עשיר אבל לא כאחד מהם, אף על פי שעשרו גדול נקרא דל לגבי העשירים, עד כאן. ועל כן צריך המיחד שיכלול כל העשר במלת אחד לפי שכלן אחדות גמורה הן, כי העשר מגלה כח האחד שהמציאם שהוא כולל העשר, וכענין הנקודה שהיא כוללת היו"ד, כיצד, אין לך נקודה בעולם שלא יהיה לה ארך ורחב ועומק ולכל אחד משלשתן יש לה ראש ואמצע וסוף, הרי ט', והמקום הרי י', שאי אפשר לנקודה בלתי מקום, אם כן הרי שיש בעצמות הנקודה י' עם המקום, וכן ה' המיוחד שנרמז בו היו"ד, כי היו"ד עם קוצו והה"א הם ג' המעלות העליונות והוא"ו ו' מעלות הנמשכות מהם הרי ט' והה"א בגדר המקום הרי י'. והוא הדין בקדיש שיש לכלול כל העשר, כי אמן יהא שמיה רבא מברך נאמר על הקו האמצעי, לעלם לעלמי עלמיא הם ה' למעלה, וכן ה' למטה, כי קו אמצעי הוא והכל בכללו. והה"א בקדיש שצריך לכלול כל היו"ד, כי העליון הוא קדוש בחכמה וקדוש בבינה וקדוש בדעת שהוא הדל"ת, ה' צבאות כל הבנין מלא כל הארץ כבודו בחכמה שנאמר (משלי ג) כבוד חכמים ינחלו, ותן אל לבך כי על כן תקנו אנשי כנסת הגדולה בקדישא רבה לתתחיל במלת כתר. ודע כי מפסוק של שמע יוצא שם בן י"ד והוא נחקר מן השלישית, וג' שמות הן, והם של חכמה להחכים המזכירם כי יקח בשמים ראש, ובאור הכתוב ה' שהוא אלהינו ופירוש ה' אחד כי ה' שהוא אלהינו מתחלף באל"ף בי"ת והחלוף ההוא שהוא פירוש ה' אחד, ונמצא שהשגנו הוראת יחוד ה' מתוך חבור אותיותיו, והבן זה. ולפי מה שאמר במדרש טעם ברוך שם שנתקן בחשאי הוא מפני שהוא קלוס של מלאכי השרת, וכן אמרו במדרש רבה בסוף ואתחנן (יחזקאל א) בעמדם תרפינה כנפיהם, כשבאים ישראל ודוממים שאומרים בלחישה ברוך שם, אותה שעה הם מקלסים, וכן יחזקאל אמר (שם ג) ואשמע אחרי, כשקלסתי אני קלסו מלאכי השרת ברוך שם. ולמה אומרים אותה בלחישה, אלא כשעלה משה למעלה גנבו ממלאכי השרת ולמדו לישראל, אמר להם משה כל המצות שנתתי לכם ממה שקבלתי מן התורה, אבל זה שאני נותן לכם ממה ששמעתי ממלאכי השרת ולמדו לישראל אמר להם משה אמרו אותו בלחישה, ולכך אומרים אותו ביום הכפורים בפרהסיא לפי שהם כמלאכי השרת, לובשים לבנים לא אוכלין ולא שותין אין בידם חטא ועון כי הקב"ה סולח לכל עונותיהם, עד כאן.
סְפוֹרְנוֹ שמע ישראל. התבונן והבן זה: ה'. הנותן מציאות כל נברא. אלהינו. הוא נבחר שבנבדלים אצלנו אשר ממנו נקוה להשיג חפצינו בלי אמצעי ומצד היותו עליון בכחו הבורא הנה לו לבדו ראוי להשתחות ומצד שממנו תקותנו בלי אמצעי ראוי שאליו לבדו נתפלל ונעבוד: ה' אחד. ובהיותו נותן המציאות אחר אפיסות מוחלט התבאר שאין נמצא זולתו ממין מציאותו ושהוא נבדל במין ממציאות עולם הנפסדים וממציאות עולם הגלגלים וממציאות עולם המלאכים באופן שהוא יחיד בעולמו הרביעי. וזה נראה שנרמז בהיות אות הדל"ת של אחד גדולה ובאות העי"ן של שמע הגדולה נרמז שראוי לפקוח עין ולהגדיל העיון בזה. ולזה אמרו ז"ל (ברכות פרק היה קורא) ובלבד שיאריך בדל"ת של אחד למען יכוין לזה:
כְּלִי יָקָר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. פירש"י שהוא אלהינו ולא אלהי האומות לעתיד יהיה ה' אחד. ביאור הענין כדאמר רבי אחא בר חנינא כתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד אטו האידנא לאו אחד הוא אלא לא כעה"ז העה"ב כי בעה"ז על בשורות טובות הוא אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות הוא אומר ברוך דיין האמת, אבל לעה"ב על כולם יאמרו הטוב והמטיב . לפי שבעה"ז מצד שרואין פעולות הפכיות להרע או להטיב ע"כ יצאו קצתם למינות לומר שתי רשויות הן, כי מהתחלה אחת לא יצאו שני הפכים כמבואר למעלה פר' בראשית (א.ה) בפסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אבל לעה"ב שכבר נשכחו כל הצרות וכולם משבחים ואומרים על בשורות טובות הטוב והמטיב ולא יראו אז ההפכיות על כן יהיה ה' אחד בפי כל ושמו אחד. כי שינוי השמות מדין לרחמים יסבב להם טעות זה לפיכך ה' אלהינו היינו שם של דין ורחמים שישראל לבד מיחסים אותם לאל אחד, ולעתיד יהיה ה' אחד כי לא ישתמשו כולם כי אם בשם של רחמים. ה' אחד. במלת שמע העי"ן גדולה, ובמלת אחד הדל"ת גדולה, רמז למה שאמרו במדרש (תוס' חגיגה ג: ד"ה מי כעמך) שהקב"ה וישראל מעידין זה על זה כו' כמ"ש אתם עדי נאם ה' ורז"ל אמרו שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין וענין קשר זה הוא כדמסיק (שם ז.) תפילין של מרי עלמא מה כתיב בהו כו' ומסיק שם שכתוב בהם את ה' האמרת היום וה' האמירך היום אמר הקב"ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד גם אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם כו'. וזהו ענין קשר של תפילין כי כשם שאנו קושרים כחותם על לב וזרוע יחוד השי"ת כן הקב"ה משים אותנו כחותם על לבו, וכחותם על זרועו, לעשות אותנו גוי אחד בארץ, וזהו הקשר שבינינו עם בוראינו ית' ששנינו מעידין זה על זה ענין האחדות כדרך שבא לראות כך בא ליראות וזה ענין נכון מצד פשוטו. אמנם כפי הרמז אפשר לומר, בסוד ע"ין דל"ת גדולה וענין קשר של תפילין, כי משה בקש ואמר הראני נא את כבודך ואמרו בקש לראות כל מתן שכר של צדיקים בעה"ז ובעה"ב כי שם כבוד חכמים ינחלו והשיב לו וראית אחורי ופני לא יראו (שם לג.כג) ואמרו רז"ל אחורי זה קשר של תפילין. כי בתפילין יש שם של שדי, דהיינו הדל"ת בקשר התפילין מאחוריו, יו"ד שי"ן אותיות יש בפניו, דהיינו שי"ן בשל ראש ויו"ד בשל יד, וי"ש היינו שכר העה"ב שנאמר להנחיל אוהבי י"ש. כי נמצא בו ישות וממשות ובערכו נחשב השכר של העולם הזה לתוהו ואין, והוא רמוז בדל"ת כי יתרונו בא מכל ד' רוחות העולם כמ"ש ופרצת ימה וקדמה וגו'. ואמר לו הקב"ה וראית אחורי הדל"ת שבקשר תפילין רמז לשכר עה"ז אותו לבד תוכל לראות והוא דבר טפל המכונה באחור, וכן אמר למשה עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה צפונה ונגבה וגו'. להראות לו כל אחוריו כמו שפירש"י פרשת וזאת הברכה (לד.א–ב) ויראהו את כל הארץ וגו', עד הים האחרון. ולא עד בכלל כי מן היום האחרון והלאה הוא זמן התחלת שכר העולם הבא ועליו נאמר עין לא ראתה אלהים זולתך. לכך נאמר ופני לא יראו. כי הפנים של תפילין חקוק בהם תיבת יש המרמז לשכר העה"ב אשר עין לא ראתה וזהו סוד עי"ן דל"ת גדולה לומר שעי"ן האדם לא יוכל לראות כ"א הדל"ת כאמור, אבל י"ש רמוז בראש תיבת של שמע ישראל כי ויש המרמז להנחלת אוהביו יש לא יוכל עין לראות כי אם לשמע אוזן שמענו ייעוד זה מפי סופרים ומספרים אבל עין לא ראתה וזה רמז יקר. ד"א לכך באו ע"ין דל"ת גדולה, לפי שנאמר באיוב הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין, שמאל בעשותו ולא אחז יעטוף ימין ולא אראה. וכל זה מופת על אחדותו ית' שאינו נראה בשום מקום בזולת מקום אם כן אינו גשם, ומאחר שעין הרואה בכל ד' רוחות לא יוכל לראותו משם לפי שאינו גשם מתחלק, זה מופת על אחדותו ית'.
אוֹר הַחַיִּים שמע ישראל ה' אלהינו וגו'. טעם כפל ה' ב' פעמים, ולא הספיק לומר על זה הדרך: ״ה' אלהינו אחד״, נתכוון ל-ב' הדרגות שיש לה': האחד, שהוא אלהינו, וה-ב', שהוא אחד; והכוונה בזה, כי אנו מקבלין אלהותו יתברך עלינו לְמה שממנו, הגם שאילו היה במציאות שהיו אלהות הרבה אין אנו בוחרים אלא בשם זה הוי"ה הוא אלהינו, ובזה נכלל כמה פרטים: א', אהבת הטוב, אהבת המועיל, אהבת הערב, ועוד לו שהוא אחד ואין זולתו אלוה בעולם, וטעם זה גם כן יספיק להתחייב להשתעבד לו ולמצותיו הגם שהיה במציאות שלא היו הטעמים שמצדם בחרנוהו לאלוה: נמצינו אומרים שבאחד מב' הטעמים יספיק להשתעבד למאמריו ולמצותיו, אשר על כן אמר: ה' אלהינו ה' אחד בב' חלוקות שכל א' כדאי לעצמו, ואם היה אומר הכתוב: ״ה' אלהינו אחד״ היה בנשמע כי מה שהם מקבלין אלהותו עליהם הוא להיותו אחד ואין עוד מלבדו, יתחייב העבד לעבוד את רבו ואין מנוס ממנו לרצונו ושלא לרצונו, ולא כן אנו עִם אלהינו, שאנו חפצים באלהותו אהבת הטוב במה שהוא טוב, נוסף על היותו אחד ומיוחד:

ה וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ׃

רַשִׁ״י ואהבת. עֲשֵׂה דְּבָרָיו מֵאַהֲבָה, אֵינוֹ דוֹמֶה הָעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה לָעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה, הָעוֹשֶׂה אֵצֶל רַבּוֹ מִיִּרְאָה, כְּשֶׁהוּא מַטְרִיחַ עָלָיו מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ (שם): בכל לבבך. בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ (ספרי; ברכות נ"ד); דָּבָר אַחֵר בכל לבבך שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִבְּךָ חָלוּק עַל הַמָּקוֹם (ספרי): ובכל נפשך. אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ (ספרי; ברכות נ"ד): ובכל מאדך. בְּכָל מָמוֹנְךָ, יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ (בראשית נ"ז), לְכָךְ נֶאֱמַר בְּכָל מְאֹדֶךָ. דָּ"אַ — ובכל מאדך בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁמּוֹדֵד לְךָ, בֵּין בְּמִדָּה טוֹבָה בֵּין בְּמִדַּת פֻּרְעָנוּת, וְכֵן דָּוִד הוּא אוֹמֵר (תהלים קט"ז) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וְגוֹ' (ע' ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְתִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ וּבְכָל נִכְסָךְ
רַשְׁבַּ״ם ובכל נפשך: לפי פשוטו אפילו נוטלין את נפשך שהרי כבר אמר בכל לבבך:
אִבְּן עֶזְרָא ואהבת. ואחר שאין לנו אלוה אחר רק הוא לבדו חייב אתה שתאהבנו כי אין לנו אלוה אחר: בכל לבבך ובכל נפשך. הלב הוא הדעת והוא כנוי לרוח המשכלת כי היא המרכב' הראשונה וכן חכם לב קונה לב: נפשך. היא הרוח שבגוף והיא המתאו' וכחה נראה בכבד: מאדך. מטעם מאד מאד והטעם לרוב אהוב אותו בכל מה שתוכל ותהיה אהבה גמורה בלב:
רַמְבַּ״ן בכל לבבך על דעת המדרש (ספרי ואתחנן ו) הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאוה כענין תאות לבו נתת לו (תהלים כא ג) אל תחמוד יפיה בלבבך (משלי ו' כה) אם כן בכל נפשך הנפש המשכלת וכן והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (שמואל א כה כט) וכדברי רבותינו שדורשין בגמרא (ברכות נד) מכאן יהרג ואל יעבור יהיה בכל נפשך תוספת מפני שאמר בכל לבבך ובכל מאדך אמר גם כן בכל נפשך וטעם שתאהבנו כנפשך שתתן אותה באהבה או שנקראו היסורין או האברים חצי הנפש ובהריגה יאמר בכל נפשך ור"א אמר כי נפשך המתאוה כמו כנפשך שבעך (דברים כ״ג:כ״ה) נפש שבעה תבוס נופת (משלי כז ז) אל תתנני בנפש צרי (תהלים כז יב) ובכל לבבך הוא הדעת והוא כנוי לרוח המשכלת כי היא המרכבה הראשונה לו וכמוהו חכם לב יקח מצות (משלי י ח) ודברו קרוב בפירוש בכל לבבך ממה שאמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך: וטעם ובכל מאדך כלומר מאד מאד והטעם רב רב אהוב אותו ועל דעת רבותינו (ברכות נד) בכל ממונך ויקרא הממון מאד כי יכנה אותו ברבוי כמו שקורא לו המון טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים (תהלים לז טז) והנם ככל המון ישראל (מלכים ב ז יג) ויקרא חיל ישאו על כתף עירים חיליהם (ישעיהו ל ו) חילך כל אוצרותיך (ירמיהו יז ג) את החיל הזה (דברים ח׳:י״ז) יאמר בכל רבוי ממונך וכמוהו אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו (מלכים ב כג כה) מפני התנדבו בענין ביעור ע"ז ועשיית הפסח וענין האהבה בארו אותו רבותינו והמפורש שבדבריהם מה שאמרו בספרי (עקב) שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאקרא חכם בשביל שאשב בישיבה בשביל שאאריך ימים בשביל שאזכה לעולם הבא ת"ל לאהבה וגו' ואשר אמר להם משה תמיד למען ייטב לך ולמען תאריך ימים (דברים ד׳:מ׳) ולמען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ (דברים ד׳:א׳) יזהירם ביראה על דרך התוכחות לומר שאם יחטאו לא יירשו את הארץ או לא יאריכו ימים עליה או שהחסיד צריך להיות אוהב וירא כמו שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאין אוהב שונא ועשה מיראה שאם באת לבעוט אל תבעוט וכבר נתבאר זה בדברי החכמים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואהבת את ה' אלהיך. אחר שאין לנו אלוה כי אם הוא לבדו, חייב אתה שתאהבנו ושתקיים המצות מאהבה, כי המקיימם מיראה אין עבודתו עבודה שלמה. וענין האהבה, שיתבונן האדם בתורתו ובמצותיו וישיג בהם הש"י ויתענג באותה השגה בתכלית התענוג, ולכך סמך לו מיד והיו הדברים האלה, באר בזה ענין האהבה בהשי"ת איך היא, וכן דרשו בספרי, ואהבת את ה' אלהיך, איני יודע כיצד אוהב האדם את המקום, תלמוד לומר והיו הדברים האלה, ואהבת את ה' אלהיך, אהבהו לפני הבריות כדרך שעשה אברהם שקראו הקב"ה (ישעיה מא) אברהם אוהבי. בארו לנו החכמים ז"ל בדבר זה כי ענין האהבה בשם יתברך הוא מי שמצדיק הרבים ומקרב אותן לחיי העולם הבא, ועל כן הביאו ראיה מאברהם. ואם תשאל ותאמר כיון שמצינו שמעלת החשק גדולה ממעלת האהבה היה לו לומר וחשקת ולמה אמר ואהבת, התשובה בזה כי היא הנותנת, שהרי האוהב הוא מי שאוהב הדבר האהוב ולעתיד תשתכח ממנו האהבה, כגון בעת האוכל או בעת השינה, אבל מי שחושק אין מחשבתו נפרדת מן החשוק כלל, ואפילו בעת שיאכל יזכרנו, גם בעת השינה יראנו בחלום, ולפי שנצטוינו לאהבה את השם יתברך בשני היצרים ובנפש המתאוה ובכל ממונו, ויצטרך האדם לאהוב את כלן בדברים המוכרחים, כי אי אפשר לו שיחיה זולתם, על כן צוה שיאהוב אותם בענין המוכרח אבל יאהוב את השם יתברך על כלן, וא"כ מהטעם הזה לא היה יכול לומר וחשקת, כי אלו היה חושק אותו היה מפריד מחשבתו מכל הדברים הגופניים האלה ולא היה משתמש בהם כל עיקר, ואף במוכרחים, ולא היה מקום למצות התורה כלל, כי לשון חשק ענינו דבקות, כענין (תהלים צא) כי בי חשק ואפלטהו, והוא מעלת מיתת הנשיקה, בצדיקים הגמורים, וכן מצינו בדבקות השם יתברך עם ישראל שכתוב (דברים ז) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם, ולמדנו הכתוב הפלגה על דבקות השכינה עם ישראל שאינה זזה מהם לעולם, וכענין שדרשו רז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם, וכן בכל הגליות. בכל לבבך. הלב משכן הנפש החכמה, ולפי שהוא האבר הראשון ביצירת האדם והאחרון אשר ימות בכל אברי הגוף, על כן אמר בכל לבבך, כלומר עד רגע האחרון של מיתה. ובכל נפשך. היא הנפש המתאוה. ובכל מאדך. מלשון מאד, כלומר אהוב אותו הרבה בכל מה שתוכל. והענין שלא יהא ממונו חביב עליו מן המצות, שאין ראוי לו לחוס על פזור ממון אצל המצוה, שאפילו לא מצא לולב ואתרוג אלא בדמים יקרים לא יחוס על ממונו אלא שיקחנו, כמו שעשה רבן גמליאל שלקחו באלף זוז, וכבר אמרו רבותינו ז"ל ולהדור מצוה עד שליש במצוה, הוא שאמרו בבבא קמא אמר ר' זירא אמר ר' הונא הדור מצוה עד שליש, מאי שליש, אילימא שליש ביתו, אלו מתרמי ליה תלתא מצות יהיב ליה כוליה ביתיה, אלא אימא הדור מצוה עד שליש במצוה, כלומר שיש לו להוסיף עד שליש בדמיו בין מצוה מהודרת למצוה יותר מהודרת, בין ספר תורה או לולב נאה ליותר נאה, כדתניא (שמות טו) זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, כיצד יעשה, שיהיה לפניו ס"ת נאה לולב נאה ציצית נאה, וקיימא לן כרבי זירא. ודרשו רבותינו ז"ל, בכל לבבך, בשני יצריך, יצר טוב ויצר רע, בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, ובכל מאדך בכל ממונך, אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך, ויש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך. דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, זהו שאמר דוד ע"ה (תהלים נו) באלהים אהלל דבר בה' אהלל דבר, אם במדת הדין אם במדת רחמים אהלל דבר, וכן עוד (שם קא) חסד ומשפט אשירה, אם חסד אשירה ואם משפט אשירה, וכן עוד (שם קטז) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. ויש שפירשו עוד בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, כנגד אברהם יצחק ויעקב, בכל לבבך כנגד אברהם שאהב הקב"ה בכל לבבו והמשיך הלבבות לאמונתו, ובכל נפשך כנגד יצחק שמסר נפשו על גבי המזבח, ובכל מאדך כנגד יעקב שהפריש מעשר מכל ממונו ואפילו מבניו.
סְפוֹרְנוֹ ואהבת. תשמח לעשות דבר שייטב בעיניו כאשר תבין שאין תכלית נכבד כזה:
אוֹר הַחַיִּים ואהבת. אמר בתוספת וא"ו - לומר: מלבד מצות ״שמע ישראל״, שהוא קבלת עול מלכות שמים, היא מצות אהבת ה'. עוד ירצה להעיר להקודם לאהבה, על דרך אומרם ז"ל (זוהר ח"ג נ"ו): אין אדם משיג גדר האהבה עד שתקדים בו היראה, והוא אומרו ואהבת – מלבד גדר היראה, ואומרו את ה' – פירוש: על ידי האהבה אדם מתדבק בה׳, והוא אומרו את ה': עוד ירצה שעל ידי אהבת ה' ישיג מדרגה זו שיהיה ה' מיחד שמו עליו ביחוד, כדרך אומרו : ״אלהי אברהם, אלהי יצחק״, ופירוש: שכל אחד ראוי בפני עצמו שיתיחד שם אלהותו עליו, ותמצא שאברהם ביאר בו הכתוב שהיה אהוב, דכתיב : ״זרע אברהם אוהבי״ וכמו כן רמז הכתוב כאן שכל שאהוב ה' יקרא ה' אלוהו ביחוד; ותיבת ה' נמשכת לפניה ולאחריה: עוד ירצה לעורר לב איש ישראל לאהבת ה', על דרך אומרם ז"ל (ילקוט ס"פ נח) בפסוק ״יושב תהלות ישראל״ שלא בחר ה' מכל התהלות זולת כשהללוהו ואמרו לפניו: ״ברוך ה' אלהי ישראל״, אז ישב על כסא מלכות עולם, והוא אומרו: ואהבת את ה' - לטעם זה שלא בחר להיות אלא אלהיך, ובהעיר האדם לבו לפרטים כאלו, תתנתק נפשו ותתר ממקומה בהתעוררות נפלא ורם באהבת הנאהב יתעלה רום תפארת כבודו: עוד אולי שנתכוון לעורר לב האדם בג' מיני אהבה שישנם בהכרה לנבראים, והם: אהבת הטוב, אהבת הערב, אהבת המועיל - לזה בא דבר ה' לשלשתם: ואהבת את ה' - בשם זה העיר הלב לבחינת אהבת הטוב, במה שהוא טוב הרמוז בשם, כאומרו : ״טוב ה' לכל״; גם בחשק הערב, בסוד ״טעמו וראו כי טוב ה'״, כי כל הנפש אשר יוכיח שם זה למולה אין עריבות בכל הנבראים שיכנס אליו בערך הנשתוו, וזה לך האות - אומרו : ״נפשי יצאה בדברו״, גם תשכיל בפסוק , ע"פ ה', כי תתנתק הנפש מהגוף ולא תרגיש בפרידה להפלגת הרגש הערב מהטוב. הרי שמענו אהבת הטוב ואהבת הערב מתיבת ה'. ואהבת המועיל רמזה באומרו: אלהיך - על דרך אומרו : ״יושב תהלות״, כמ"ש בסמוך, ובזה נכלל גם כן אהבת המועיל, כי בזה הרווחנו עולם ומלואו, כמאמר שלמה : ״כי זה כל האדם״ - כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה : בכל לבבך ובכל וגו'. רבותינו ז"ל אמרו (ספרי) בזה מה שאמרו, יעויין שם דבריהם. ונראה שנתכוון ה' במאמר זה להסיר טינא מלב אוהביו, והוא שאמרו רבותינו ז"ל (מו"ק כח.): "בני חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא", עד כאן; והנה ג' דברים אלו הם כללות חשק האדם וחפצו בעולם – החיים, והבנים, והמזונות, והחסר אחד מהנה בר מינן יקרא "מת". ושלשתם אינם תלויים להשיגם באמצעות עבודת ה' ואהבתו, וזה יסובב ההרחקה מאוהבי ה', ומה גם בהתקבץ להאוהב שנים מהם – חוסר הבנים והעוני – יתחמץ לבבו בקרבו, והגם שיתחזק עם לבבו – לבבו לא ישמע לו, כי המורגש אליו ירחיקנו משמוע לאהוב. לזה בא דבר־ה' וצוה לו על הדבר הזה שיעריך אהבת ה' בלבו בג' דברים הגם שיטלם ממנו: כנגד הבנים – אמר: בכל לבבך, על־דרך אומרו : "את בנך וגו' אשר אהבת" וגומר, והאהבה כזו היא אהבה הממלאת לב אדם וחשקו; וכנגד חיי – אמר: ובכל נפשך; וכנגד מזוני – אמר: ובכל מאודך, שיעריך בדעתו שלשתם יחד בה', כי הוא טוב לישראל מעשרה בנים, ושלחן גבוה עליון הוא מאוד, כמאמר התנא (אבות פ"ו מ"ה): "ששולחנך גדול משולחנם", והחיים - ממנו תוצאות חיים, ואף כי אחרי מות הצדיק יקרא "חי", כאומרו : "ובניהו בן יהוידע בן איש חי", הרי שאפילו אחר מיתה יקרא "חי" : או יאמר על זה הדרך: כי בא הכתוב לשער שיעור האהבה שמחויב כל איש ישראל לאהוב הבורא, ואמר שהוא בשיעור ההרגש אשר יבא בלב האדם בעת אשר תשיג ידו לג' דברים כאחד, כמו שתאמר: אדם שהיה חשוך בנים ועני ונטה למות, ובא נביא בדבר־ה' ובשרו כי יקום מחליו, גם אמר אליו: הנה אשתך הרה ויולדת בן, וכי ריוח גדול נזדמן לו להעשיר בהם; אדם כזה, מה מאוד יפליא אהבת האדון באין שיעור, ותהיה האהבה מורגשת בלבו בחשק מופלא על אשר הטיב עמו כמה מעלות טובות, כמו כן יצו ה' על כל איש ישראל עשות באהבתו תמיד, והוא אומרו: ואהבת את ה' וגו' בכל לבבך – פירוש: כאילו נתן לך כל מחסורך בכל לבבך – שהם הבנים, ודקדק לומר בכל להעיר דמיון המשל, שהוא חסר מהבנים ויתנם ה' לו; וכמו כן ובכל נפשך – שנתן לך נפשך אחר הגיעך לשערי מות; ובכל מאודך – כאילו נתן לך כל ממונך שאתה חפץ; ואמר כל להעיר דמיון המשל: והנה המשכיל בענין חשק ה', כל זה דבר קל הוא בערך מה שהנפש חושקת בבורא, והמשלתי דבר זה לאדם גדול ומופלא בנכסים שרצה ללכת למקום רחוק לצד סכנת מקום שהיה בו, ואסף כל נכסיו בקנית מרגלית גדולה באלף אלפי דינרי־זהב ושם לדרך פעמיו לעיר רחוקה, אשר שם נכון לבו, בטוח בממונו והונו, וקודם שהגיע לעיר אשר פנה בדעתו ללכת שמה, כלתה צידתו ואין דינר בכיסו, והיה מסתפק בדלות ובעוני גדול ושפלות רב כי אפס כסף. והנה זה האיש, הגם שהוא מתהלך בדוחק וצער, עם כל זה לבו שמח וכליותיו עליצים, כי רב אונו והונו, ויצא ממקום המסתכן ובא יבא ברנה נושא האבן גדולה יקרת הערך, כן הדבר הזה – אדם שזכה בדביקותו יתברך ואהבתו, ובו קבץ כל ממונו והונו, ויבז בעיניו קנות־דבר בעולם הזה לצד סכנת המקום, נוסף על מיעוט שוויו, ולקח לו ה' לאלהים – אין לך קניה בעולם כקנין זה, למעלה מהאבן יקרה שבמשל, כי מי ידמה לו ומי ישוה לו. ואדם כזה, לו יהיה שיהיה דחוק ומצטער בימים מועטים אלה לו בעולם הזה – נכון לבו בטוח בה' אור עולם, וישמח לבו ויגל כבודו, ובהגיע למחוז חפצו – שהוא עולם הקיים והבטוח – הנה שכרו אתו. ומעתה חיבת הקודש הוא היוצר ודבקותו בו, הלא הוא בניו וחייו וממונו, וביתר שאת:

ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל־לְבָבֶךָ׃

רַשִׁ״י והיו הדברים האלה. וּמַהוּ הָאַהֲבָה? והיו הדברים האלה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר בְּהַקָּבָּ"ה וּמְדַּבֵּק בִּדְרָכָיו (ספרי): אשר אנכי מצוך היום. לֹא יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כִדְיוּטְגְּמָא יְשָׁנָה שֶׁאֵין אָדָם סוֹפְנָהּ, אֶלָּא כַּחֲדָשָׁה שֶׁהַכֹּל רָצִין לִקְרָאתָהּ; דְּיוּטְגְּמָא – מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הַבָּאָה בְּמִכְתָּב (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וִיהוֹן פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין עַל לִבָּךְ
אִבְּן עֶזְרָא והיו הדברים האלה. אמרו המכחשים על עשרת הדברות ועליהם נאמר וכתבתם על מזוזות ביתך והאמת כל המצות:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והיו הדברים האלה. היחוד ואהבה שהזכיר יהיו חקוקים על לבבכם או הם המצות שבתורה. אשר אנכי מצוך היום. דרשו רבותינו ז"ל לא יהיו המצות בעיניך כדיוטיגמא ישנה שאין אדם סופנה, אלא כדיוטיגמא חדשה שהכל רצין לקראתה, כך אשר אנכי מצוך היום, יהיו בעיניך חדשים כאלו היום קבלתם מסיני. דיוטיגמא מצות המלך הבאה בכתב הוא.
סְפוֹרְנוֹ על לבבך. שתזכור תמיד להישיר כל פעולותיך לזה התכלית:
אוֹר הַחַיִּים והיו הדברים וגו'. לפי מה שפירשתי בפסוק "ואהבת את ה'" ירצה לומר כי ישים הדברים האמורים רטייה על לבו בראות אחת מג' אלה: כי יראה חסרון הלחם לאיש צדיק או חסרון החיים או חסרון הבנים – ידע כי אין הדבר לצד חסרון ההשג מה שהשיג זולתו, אלא שדברים אלו חשובים כאין נגדו: עוד ירצה ללמד בני ישראל דרך שיתקבלו הדברים אצלם לאהוב ה', כי האהבה אינה מעשה שיכריח האדם רצונו לעשות מצות המלך אלא הוא דבר שתלוי בלב, וכל שהלב לא ירגיש דבר שיפעול בו החשק – אינו אוהב, הגם שיכריחנו בכל מין הכרח, לזה באה העצה מאל יועץ – ואמר: והיו הדברים האלה וגו' על לבבך – פירוש: כשיתמיד שימת הדברים על לבו, יולד בלבו חשק תאוה הרוחניות וירוץ לבו לאהבת ה' בכל אשר ציוהו; ודבר זה אנחנו יתמי דיתמי אנו מרגישים, כי רבה תאוה בלבנו וחשק אלהי עולם יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות, וכל ערב נרגש לנמבזה ונמס בערך חלק המועט המושג מהרגש הוית הדברים על לבנו, אשרינו מה טוב חלקנו, וכבר העירותי בדברים אלו בכמה מקומות: עוד נתכוון הכתוב לשלשה הדרגות שהם כולל גדרי האהבה, האחד כנגד ההרגש הוא חמדת הלב, וא' כנגד הצורך שהוא מזון המחיה את האדם, ואחד בגדר השיעור עד כמה צריך לצאת ידי חובת האהבה, כנגד גדר ההרגש אמר בכל לבבך, הנה הגם שיתאוה האדם לאכול או להון לא יהיה כל כך עוצם הערבות הגם שהנפש חפיצה לאכול יכול אדם למשול ברוחו למנוע עצמו מהדבר בנקל, מה שאין כן כשנכנס בלבו חמדת הלב ויתאוה לאשה יפה ומה גם כי יתרבה חשקה בלבבו יפעיל בו ההרגש עד שאינו יכול למשול ברוחו להטות לבו ויכוף אותו לעשות מה שאין רצונו עשות, צא ולמד כמה נתעצם יוסף הצדיק לכוף חמדת הלב במעשה אשת פוטיפר, ושכרו יגיד לו. וכנגד גדר זה אמר הקדוש ברוך הוא ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך שישתדל להכניס אהבת ה' בלבבו וילהיבנו באהבתו עד גדר שישיג הרגש בלבו ככל שיעור שיכול הלב להרגיש בו, ולזה דקדק לומר בכל, לפי שהלב יחמוד בכל אשה וביותר בנאה וביותר בכלילת יופי וביותר במי שאין למעלה ממנה, וחייב הכתוב שתהיה הרגשת הלב באהבתו יתברך בגדר הגדול שאין למעלה ממנו, ודבר זה הוא דבר שהטועמו ידע מהותו וערבה לו טעימתו אין שיעור לה, ולפי שגדר זה מציאותו הוא על ידי התעוררות כדרך אומרם (במד"ר פ"ו) עין רואה ולב חומד, אבל זולת זה לא יתעורר הלב מעצמו לחמוד, לזה העיר ה' במאמר ב' בגדר הצורך ואמר ובכל נפשך שהם דברים שהנפש צריכה להם כגון אכילה ושתיה וכדומה שהאדם מתעורר מעצמו להם בלא אמצעות דבר, כמו כן תהיה אהבת ה', והוא אומרו בכל נפשך שמטבעו תהיה אהבת ה' כמאכל ומשקה, והנה שני הדרגות אלו ישנם בגדר המצטער והמתגדר, שהמאכל אחרי אוכלו ואחרי שתו יחדל ממנו החפץ בו, וכמו כן תאות לבו אחר גמר מעשה דרך גבר בעלמה ישתנה הדבר אצלו עד אחר זמן, לזה בא דבר ה' בהדרגה ג' בגדר השיעור ואמר ובכל מאדך פירוש בכל ממון שאתה חפץ בו, וכשם שהממון אמר הכתוב אוהב כסף לא ישבע כסף, כי כשאדם מגיע לקנות קנין עצום אז יתעצם חפצו לחפוץ בהוני הונות והולכת תאותו וגדלה, וכמו כן יצו ה' באהבתו שלא תשתער ותוגבל וכשיגיע גדר א' תגדל בו האהבה לגדר עליון מזה, ולדרך זה שיעור אומרו מאדך לא מה שקנה אלא שחפץ לקנות, ובזה יתישב גם כן מה שהיה קשה בו אם אתה אומר מה שקנית אם כן אין מצוה זו שוה בכל שהרי אדם עני אינו בן מצוה זו, גם באנשי ממון לא תהיה להם המצוה בהשואה, מה שאין כן במצות לבבך ונפשך, שהכל שוים בו, ולפי דרכנו יבא על נכון:

ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ׃

רַשִׁ״י ושננתם. לְשׁוֹן חִדּוּד הוּא, שֶׁיִּהְיוּ מְחֻדָּדִים בְּפִיךָ, שֶׁאִם יִשְׁאָלְךָ אָדָם דָּבָר לֹא תְהֵא צָרִיךְ לְגַמְגֵּם בּוֹ אֶלָּא אֱמֹר לוֹ מִיָּד (ספרי; קידושין ל'): לבניך. אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים, מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּייִם בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י"ד) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, וְאוֹמֵר (מלכים ב ב') בְּנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל, וְכֵן בְּחִזְקִיָּהוּ, שֶׁלִּמֵּד תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, וּקְרָאָם בָּנִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב' כ"ט) בָּנַי עַתָּה אַל תִּשָּׁלוּ. וּכְשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִים בָּנִים (שֶׁנֶּאֱמַר בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם) כָּךְ הָרַב קָרוּי אָב, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב') אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (ספרי): ודברת בם. שֶׁלֹּא יְהֵא עִקַּר דִּבּוּרְךָ אֶלָּא בָּם – עֲשֵׂם עִקָּר וְאַל תַּעֲשֵׂם טָפֵל (שם): ובשכבך. יָכוֹל אֲפִלּוּ שָׁכַב בַּחֲצִי הַיּוֹם, תַּ"ל ובקומך, יָכוֹל אֲפִלּוּ עָמַד בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, תַּ"ל בשבתך בביתך ובלכתך בדרך – דֶּרֶךְ אֶרֶץ דִּבְּרָה תוֹרָה, זְמַן שְׁכִיבָה וּזְמַן קִימָה (שם):
אוּנְקְלוֹס וּתְתָנִנוּן לִבְנָיךְ וּתְמַלֵל בְּהוֹן בְּמִתְּבָךְ בְּבֵיתָךְ וּבִמְהָכָךְ בְּאָרְחָא וּבְמִשְׁכְּבָךְ וּבִמְקִימָךְ
רַשְׁבַּ״ם ושננתם: לשון חדוד לפרשם היטב כמו אשר שננו כחרב לשונם:
אִבְּן עֶזְרָא ושננתם. מגזרת חץ שנון. וידוע איך ישונן החץ הנה נרא' כי עיקר כל האדם עבודת השם ועבודתו להכיר פעליו והמעתיקי' העתיקו שעת ק״‎ש וכלנו נסמוך עליהם: בשבתך. דבק עם ודברת בם: ובשכבך. לישן כי אין מצוה על הישן והנה ודברת בם בפה ובלב:
רַמְבַּ״ן ושננתם לבניך גם אלה מצות מבוארות נרמזו כבר כי מאחר שצוה במצות חקת עולם לדורותיכם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שמות לא יז) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך (בראשית יז י) הנה אנחנו מצווים שידעו בנינו המצות ואיך ידעו אותם אם לא נלמדם וכן וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך כבר נאמר (שמות יג ט) ובאר בכאן וקשרתם שיהיו מונחים בקשירה וירמוז גם כן לקשר של תפילין שקבלו רבותינו הלכה למשה מסיני (מנחות לה) והוסיף בכאן מצות המזוזה וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך שלא נזכרה ואולי גם זו מבוארת נרמזה שם במצות ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך וטעם ובשעריך ובמזוזות שאר שעריך כגון שערי הערים והמדינות כמו באחד שעריך (דברים ט״ו:ז׳):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ושננתם לבניך. שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, לשון חדוד הוא כמו (משלי כה) וחץ שנון, והכוונה לומר שאם ישאלך אדם דבר אמור לו מיד ואל תגמגם. ודברת בם. שיהא עיקר דבורך בם, עשם עקר ואל תעשם טפל. בם ולא בדברים אחרים, בם ולא בתפלה, כך דרשו רז"ל. ובאור זה כי דברי תורה בקול רם, לפי שהתורה צריכה קול, שנתנה בקול, שנאמר (שמות יט) ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים, ולא בתפלה בקול אלא בלחש. ובמסכת חולין (תהלים נח) האמנם אלם צדק תדברון, מה אומנותו של אדם בעולם הזה, יעשה עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה כן, תלמוד לומר צדק תדברון. וכן אמר שלמה ע"ה (משלי ג) אל ילוזו מעיניך, כיון שאתה רואה שהן מדות שבהן נברא העולם, והשני (שם ד) אל יליזו, בא לומר אל יליזו אותם עסקים וטרדות מעיניך, ולכך אמר שמרם בתוך לבבך.
סְפוֹרְנוֹ ושננתם לבניך. תלמד אותם בשנון וחריפות מופתים שכליים: ודברת בם. כי בזאת ההתמדה תזכרם תמיד:

ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל־יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ׃

רַשִׁ״י וקשרתם לאות על ידך. אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבַּזְּרוֹעַ: והיו לטטפת בין עיניך. אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, וְעַל שֵׁם מִנְיַן פָּרָשִׁיּוֹתֵיהֶם נִקְרְאוּ טֹטָפוֹת, טט בְּכַתְפִּי שְׁתַּיִם פת בְּאַפְרִיקֵי שְׁתַּיִם (סנהדרין ד'):
אוּנְקְלוֹס וְתִקְטְרִנוּן לְאָת עַל יְדָךְ וִיהוֹן לִתְפִלִין בֵּין עֵינָיךְ
אִבְּן עֶזְרָא וקשרתם לאות על ידך. מפורש: לטטפת. אין למלה הזאת ריע במקרא והמכחשים אמרו שהוא מגזרת והטף אל דרום וזה לא יתכן כי שרש הטף נטף וזה חסר נו״‎ן וכפול הטי״‎ת:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וקשרתם לאות על ידך. אלו תפילין של יד. ובאה הקבלה ביד זו היא יד של שמאל, לפי שהשמאל נקראת יד, כענין שכתוב (ישעיה מח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, וכתיב (שופטים ה) ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים, וכן כתוב (שמות יג) והיה לאות על ידכה, בתוספת ה"א, ודרשו רז"ל יד כהה, והיא השמאל. ומקום ההנחה ביד, קבלו רז"ל שהוא למעלה בעליון הזרוע שהוא כנגד הלב, ומה תפילין של ראש בגובה של ראש אף תפילין של יד בגובה של יד, והוא עליון הזרוע, שאלו תאמר על היד ממש והוא המקום שעל היד הנקרא קנה, לא היה כנגד הלב, ולפי שבאה הקבלה כנגד הלב לכך יש לנו להניחו במקום הנקרא זרוע שהוא למעלה מן הקנה, הוא שכתוב (איוב לא) ואזרועי מקנה תשבר. וכן דרשו רז"ל חביבין ישראל שסבבן הקב"ה בתפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן. ועוד אמרו, וקשרתם לאות שתהא בקשירה אות, זהו קשר של תפילין שקבלו רז"ל הלכה למשה מסיני. והיו לטוטפות בין עיניך. למעלה ממצחו במקום המוח שהוא מקום השכל, ודרשו רז"ל, בין עיניך מקום שעושה קרחה, ממה שכתוב (דברים יד) ולא תשימו קרחה בין עיניכם. ועוד דרשו, לטטפות בין עיניך כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שתים, ועל כן אסור להניח תפילין של ראש תחלה ואח"כ של יד.

ט וּכְתַבְתָּם עַל־מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ׃

רַשִׁ״י מזזות ביתך. מזזת כְּתִיב, שֶׁאֵין צָרִיךְ אֶלָּא אַחַת: ובשעריך. לְרַבּוֹת שַׁעֲרֵי חֲצֵרוֹת וְשַׁעֲרֵי מְדִינוֹת וְשַׁעֲרֵי עֲיָרוֹת (יומא י"א):
אוּנְקְלוֹס וְתִכְתְּבִנוּן עַל מְזוּזְיָן וְתִקְבְּעִנוּן בְּסִפֵּי בֵיתָךְ וּבְתַרְעָיךְ
אִבְּן עֶזְרָא וכתבתם. גם אמרו שהוא כמו קשרם ואחר שקבלו אבותינו האמת נעזוב אלה הבודאים מלבם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וכתבתם על מזזות. דרשו רז"ל, מזזות כתיב, שאין צריך מזוזה אלא באחת, כלומר מצד אחד בלבד והוא צד ימין, וזהו שאמר ביתך דרך ביאתך, זהו מימין כניסתו, דכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר ברישא. וכבר בארו לנו רז"ל הבתים שיש בהן חיוב ואותן שהן פטורין, והוא שאמרו בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות ובית שער אכסדרה ומרפסת ובית הכסא ובית המרחץ ובית הבורסקי ובית הטבילה פטורין מן המזוזה שנאמר ביתך, מה ביתך מיוחד לדירה ולכבוד, יצאו אלו שאינן מיוחדין לדירה ולכבוד. וכן אמרו עוד, הר הבית והלשכות והעזרות פטורות מן המזוזה, שנאמר ביתך, בית שלך, כלומר בית של חול, יצאו אלו שהם קדש ולאו ביתך הוא. וה"ה בית הכנסת שהוא קדוש אין בו חיוב מזוזה אלא אם כן יש בו דירה לחזן הכנסת. וכן אמרו, כל הלשכות שבמקדש לא היתה בהן מזוזה חוץ מלשכת פלהדרין שבה היתה דירה לכהן גדול שבעה ימים בשנה. וצריך אתה לדעת כי מתוך המצוה הזאת יתבארו לנו עקרי התורה באמונה, חדוש העולם וההשגחה והנבואה, שהרי בפרשה ראשונה נזכר ענין היחוד ותלמוד תורה, ובפרשה שניה אמתת עונש ושכר, וזכרון יציאת מצרים שבו נעשים האותות והמופתים והנסים המפורסמים מחייב העקרים האלה ומעיד על שלשה דברים הללו שהן יסוד האמונה ושרשה, והם החדוש וההשגחה והנבואה. וקבלו רז"ל חכמי האמת כי מקום הנחת המזוזה בסוף שליש העליון, וכן נתבאר בירושלמי, והטעם בזה כי ירמוז לסוף הבנין שהוא כבוד השלישי הנקרא בשם שי"ן דל"ת ואל"ף דל"ת, ומטעם זה אנו כותבין שם של שי"ן דל"ת אחורי הקלף של מזוזה, ושיהא נראה בגובתא דקניא דרך החור, ומטעם זה נקראת בשם מזוזה שהוא במספר שם אל"ף דל"ת, והוא גם כן נקרא שומר ישראל, וכן המזוזה תשמור האדם מבחוץ והוא מבפנים. ולפי פשוטו טעם היותנו כותבין שם של שדי במזוזה, לפי שהאומות חושבים שהצלחת הבתים תלויה במערכת הכוכבים, ומפני שהשם הזה משדד ומנצח המערכת על כן נכתוב אותו לרמוז כי ממנו השפע והטוב נכנס אל הבתים לא מן המערכה. וכן אמר אליפז (איוב כה) ומה יפעל שדי למו, וסמיך ליה והוא מלא בתיהם טוב. ואמרו רז"ל בירושלמי מסכת פאה, ארטבן שדר ליה לרבי מרגניתא, אמר ליה שדר ליה מילא דשויא טפי מיניה או דכוותה, שדר ליה מזוזתא, אמר ליה אנא משדר לך מרגניתא דלית ליה טימי ואת משדר לי מילא דשויא חד פוליר, שדר ליה דידי עדיפא מדידך, דידך הוי דבר שיש תכלית לדמיו דידי אין תכלית לדמיו, ולא עוד אלא דידך את בעי למנטרה דידי היא מנטרא לך, דכתיב (משלי ו) בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך, עד כאן. והקובע מזוזה צריך שיברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה, וכן צריך לברך שהחיינו, כדין מצוה הבאה מזמן לזמן. ובשעריך. לרבות שערי חצרות שערי מדינות ושערי עיירות, שכך אמרו רז"ל, אחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות יש בהן מצוה למקום, משום שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. ודוקא כשיש בהן דירה לשער העיר, שהרי ממה שדרשו ביתך בית המיוחד לדירה נלמוד מזה שאם אינו מיוחד לדירה אין בו חיוב כלל, וזהו לשון ביתך ובשעריך, כלומר שעריך דומיא דביתך.

י וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא־בָנִיתָ׃

אוּנְקְלוֹס וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמִתַּן לָךְ קִרְוִין רַבְרְבָן וְטָבָן דִי לָא בְנֵיתָא
רַמְבַּ״ן והיה כי יביאך ה' אלהיך וגו' יזכיר בכאן כי ברבות הטובה יזכור ימי עניו ומרודו שהיה עבד במצרים ולא ישכח את השם שהוציאו מן העבדות ההוא לטובה הזאת אבל יזכור חסדיו תמיד ויירא אותו ויעבוד לפניו כעבד לאדוניו ועל דעת רבותינו (חולין יז) ירמוז עוד כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים המלאים מותר אפילו היו שם דברים הנאסרים בתורה כגון קדלי דחזירי או כרמים נטועים כלאים או ערלה ואפילו בבורות יתכן שהיה בחציבתן דבר אסור בטיח אשר בהן או הזכיר הבורות דרך מליצה להזכיר רבוי הטובה והשליט אותם בכל הנמצא בארץ במותר ובאסור והנה הותרו להן כל האיסורין זולתי אסור ע"ז כמו שיבאר עוד (דברים ז׳:כ״ה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וגו' ולכך יזכיר כאן בפרשה שאחרי כן (דברים ז׳:ה׳) מזבחותיהם תתצו וגו' לאבד ע"ז ומשמשיה ושאר כל הנמצא בארץ מותר והיה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם ויש אומרים בשבע שכבשו וכן נראה בגמרא בפרק ראשון ממסכת חולין (שם) והרב כתב בהלכות מלכים ומלחמותיהם (רמב"ם פ"ח ה"א) חלוצי צבא משיכנסו בגבול הגוים וישבו מהם מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלים אלו האסורים וכן שותה יין נסך ומפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן ואין זה נכון שלא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן התיר להם שלל אויביהם ולא בכל חלוצי צבא אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כמו שמפורש בענין וכן יין נסך שהזכיר אינו אמת שבכל איסורי ע"ז היא עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה הכל אסור שנאמר (דברים ז׳:כ״ו) שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא ואם לא נתכוון הרב אלא להתיר סתם יינן במלחמה וכי למה הוצרכנו לדבר זה איסורי תורה הותרו גזרות של דבריהם יהיו אסורות:
סְפוֹרְנוֹ אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת. שתשיג עושר בלי עמל:

יא וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל־טוּב אֲשֶׁר לֹא־מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא־חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא־נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ׃

רַשִׁ״י חצובים. לְפִי שֶׁהוּא מְקוֹם טְרָשִׁין וּסְלָעִים נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן חֲצִיבָה:
אוּנְקְלוֹס וּבָתִּין מְלָן כָּל טוּב דִי לָא מְלֵיתָא וְגֻבִּין פְּסִילָן דִי לָא פְּסַלְתָּא כַּרְמִין וְזֵיתִין דִי לָא נְצֶבְתָּא וְתֵיכוּל וְתִשְׂבָּע
אִבְּן עֶזְרָא כל טוב. בשור״‎ק תחת חול״‎ם כי יתחלפו כי איננו סמוך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו' כרמים וזיתים אשר לא נטעת. דרשו רז"ל אפילו קותלי דחזירי אפילו כרמים נטועים ערלה הכל התיר להם, וכן היה דין תורה שהותרו כל האסורים ביוצאי מלחמה עד שבע שנים שכבשו, חוץ מעבודה זרה שלא התיר להם. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות מלכים ומלחמותיהן, חלוצי צבא כשיכנסו בגבול הגוים מותר להם לאכול נבלות וטרפות או בשר חזיר אם הוא רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אסורות וכן שותה יין נסך, עד כאן. והנה זה תמה על הרב ז"ל שהתורה התירה בודאי כל המאכלים האסורים כמותרים ואפילו יש לו מה יאכל, ומה יאמר הרב ז"ל אם הוא רעב, וכי לא התירה התורה אלא מפני פקוח נפש, אפילו בלא פקוח נפש נמי התירה התורה, וכבר תפש עליו בזה הרמב"ן ז"ל, וכן במה שאמר שותה יין נסך, ואמר שאינו אמת שיהא מותר לשתות יין נסך כי יין נסך מאסורי עבודת אלילים הוא, ואם כוון הרב לסתם יינם, לא היה צריך לומר, כי אם אסורי תורה הותרו כל שכן סתם יינם שהוא מדבריהם.

יב הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים׃

רַשִׁ״י מבית עבדים. כְּתַרְגּוּמוֹ מִבֵּית עַבְדוּתָא – מִמָּקוֹם שֶׁהֱיִיתֶם שָׁם עֲבָדִים:
אוּנְקְלוֹס אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִנְשֵׁי יָת (דַחַלְתָּא דַ) יְיָ דִי אַפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא
אִבְּן עֶזְרָא וטעם מבית עבדים. שלא היו לך ערים ובתים מלאים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. יזהיר הכתוב כי ברבות הטובה והשלוה שיזכיר ימי עניו ומרודו, שהיה עבד במצרים ולא היו לו שם ערים ובתים כמו עכשיו, ושלא ישכח השם שהוציאו מן השעבוד הגדול ההוא אל הטובה הגדולה הזאת, אבל יזכור חסדיו תמיד ויירא אותו ויעבוד לפניו כעבד לפני אדניו, והוא שאמר שלמה ע"ה (קהלת ז) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, שיעור הכתוב, ביום טובה ראה יום רעה, כלומר בעוד שיש לך שפע הטובה הסתכל ביום רעה שהיה לך כבר, ואז תמצא ותזכור היתרון שיש לך היום על הזמן שעבר ותודה להקב"ה על זאת.
סְפוֹרְנוֹ השמר לך פן תשכח. כי עושר קנוי בזה האופן גורם ברוב המשך אחר התאוות ובהן ישכח האדם את עושהו:

יג אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ׃

רַשִׁ״י ובשמו תשבע. אִם יֵשׁ בְּךָ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ, שֶׁאַתָּה יָרֵא אֶת שְׁמוֹ וְעוֹבֵד אוֹתוֹ, אָז בִּשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁאַתָּה יָרֵא אֶת שְׁמוֹ תְּהֵא זָהִיר בִּשְׁבוּעָתְךָ, וְאִם לָאו — לֹא תִשָּׁבֵעַ:
אוּנְקְלוֹס יָת יְיָ אֱלָהָךְ תִּדְחַל וְקָדָמוֹהִי תִּפְלָח וּבִשְׁמֵהּ תְּקַיַם
אִבְּן עֶזְרָא תירא. שלא תעשו מצות לא תעשה: תעבוד. במצות עשה: ובשמו תשבע. לא בשם אלהים אחרים להקים דבר ולכרות ברית וכן תשבע כל לשון רק באמת והטעם שלא יהיה לך אלוה שתשבע בשמו רק שם השם לבדו. ע״‎כ כתוב אחריו לא תלכון אחרי אלהים אחרי' ולא תנסו:
רַמְבַּ״ן וטעם את ה' אלהיך תירא כי אחר שצוה באהבה יזכיר ליראה אותו שלא יחטא ויענש: ואתו תעבד לעשות כל אשר צוך כעבד שומר מצות אדוניו ויתכן שיהיה זה רמז לעבודת הקרבנות לשמו וכך אמרו בספרי (ראה ס) בפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו (דברים י״ג:ה׳) עבודו בתורתו עבודו במקדשו ירצה לפרש כי אחרי שהזהיר בשמירת כל המצות כלן ולשמוע בקולו יהיה ואותו תעבודו לעבדו במקדש בקרבנות ובשיר ובהשתחואות שם כי זה יקרא עבודה כמו שאמר (במדבר יח ז) עבודת מתנה אתן את כהונתכם ואמר (שם פסוק כג) ועבד הלוי ודרשו עוד עבודו בתורתו ללמוד התורה ולהגות בה וגם היא עבודה לפניו ולפי זה ואותו תעבוד ג"כ בקרבנות ור"א אמר (אבן עזרא על דברים ו׳:י״ג) את ה' אלהיך תירא שלא תעבור על מצות לא תעשה ואותו תעבוד במצות עשה ואיננו נכון מפני שאמר בכתוב האחר ואותו תיראו ואת מצותיו תשמורו ואותו תעבודו: ובשמו תשבע אינו מצוה שישבע אבל הוא אזהרה כי בשמו בלבד תשבע לא בשם אל אחר על כן כתוב אחריו לא תלכון אחרי אלהים אחרים שלא תלכו אחריהם בדבר מכל אלו שלא תיראו מהם ולא תעבדו אותם ולא תשבעו בשמם אבל בגמרא של מסכת תמורה דרשו אותו בשבועת אמת דשריא אמרו בשמו תשבע דאמר רחמנא למה לי אם אינו ענין לשבועת הדיינין דנפקא ליה משבועת ה' תהיה בין שניהם תנהו ענין לשבועות דעלמא דשריין ואם אינו ענין לשבועה דמצוה דנפקא ליה מן ובו תדבקון (דברים י״ג:ה׳) תנהו ענין לשבועה דחול וראיתי עוד בתנחומא אמר להן הקב"ה לישראל לא תהיו סבורין שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאין להשבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המדות הללו את ה' אלהיך תירא שתהיה כאותן שנקראו יראי אלהים אברהם יוסף איוב ואותו תעבוד שתהא מפנה עצמך לתורה ולמצות ולא יהיה לך עבודה אחרת לכך נאמר ואותו תעבוד ובו תדבק וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה והלא כבר נאמר (דברים ד׳:כ״ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו זהו שאמר ובו תדבק אם יש לך כל מדות אלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אי אתה רשאי להשבע עד כאן לשון אגדה זו והנה פירוש הכתוב לדעתם ובשמו תשבע רשות שיתיר לנו להשבע בשמו על דרך הכבוד כאלו אמר את ה' אלהיך תירא אבל בשמו תשבע ולא תירא מזה ומפני ששם ההיתר הזה אחר היראה והעבודה דרשו שאין היתר לשבועה אלא לאחר כל המדות הללו או יאמר את ה' אלהיך תירא ותהיה יראתו גדולה על פניך עד שתהיה שמו לך לשבועה כי גם ברצותך לקיים כל דבר תשבע בשמו להרע ולא תמיר ויהיה פירוש ואותו תעבוד לדעתם שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי עד שיבא מזה מה שאמרו (אבות ב יב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים שאפילו צרכי גופו לשם עבודת האל יהיו יאכל ויישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה' כענין שאמרו (בראשית רבה ט ו) והנה טוב מאד זו שינה וכי שינה טובה היא מתוך שהוא ישן קמעא הוא עומד ועוסק בתורה ויתכוין בכל צרכי הגוף למקרא שכתוב (תהלים קמו ב) אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי וגו' וזה פירוש נכון:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע. ע"ד הפשט כשהיה לך להשבע לקיים ולעשות איזה דבר שתרצה לא תשבע בשם אלהים אחרים רק בשם יתברך לבדו, וזהו ובשמו תשבע, ואין זה מצות עשה שישבע. ורז"ל דרשו בספרי, ובשמו תשבע, אם יש לך כל המדות הללו ירא חטא ועובד בוראו אז בשמו תשבע, שמתוך שאתה מתיירא ממנו תהא זהיר בשבועה. וידוע כי כל מי שהוא אוהב הוא ירא, ויש שהוא ירא ואינו אוהב, וא"כ הרי שהיראה בכלל האהבה, וזהו שאמר בכאן את ה' אלהיך תירא אחר שהזכיר ואהבת את ה' אלהיך, כי בתחלה הזהיר על מדת האהבה ואח"כ הזהיר על היראה לפי שהאהבה היא כוללת הכל כמו שנתבאר זה פעמים רבות. ובסדר והיה עקב (דברים י) הוסיף ובו תדבק, מפני ששם הזכיר למעלה רק באבותיך חשק, ולכך יאמר כיון שהוא יתברך הפליא ענינכם על יתר העמים בענין החשק והדבקות ראוי גם אתם שתדבקו בו, כי אם הבורא יחפוץ דבקות הנברא אף כי יתחייב הנברא שיחפוץ דבקות בוראו.

יד לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם׃

רַשִׁ״י מאלהי העמים אשר סביבותיכם. הוּא הַדִּין לָרְחוֹקִים, אֶלָּא לְפִי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֶת סְבִיבוֹתֶיךָ תּוֹעִים אַחֲרֵיהֶם, הֻצְרַךְ לְהַזְהִיר עֲלֵיהֶם בְּיוֹתֵר:
אוּנְקְלוֹס לָא תְהָכוּן בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא מִטַעֲוַת עַמְמַיָא דִי בְסַחֲרָנֵיכוֹן

טו כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן־יֶחֱרֶה אַף־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה׃

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי אֵל קַנָא יְיָ אֱלָהָךְ שְׁכִנְתֵּהּ בֵּינָךְ דִילְמָא יִתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ אֱלָהָךְ בָּךְ וִישֵׁצָךְ מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא

טז לֹא תְנַסּוּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה׃

רַשִׁ״י במסה. כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁנִּסּוּהוּ בַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ (שמות י"ז):
אוּנְקְלוֹס לָא תְנַסוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן כְּמָא דִי נַסֵתוּן בְנִסֵיתָא
אִבְּן עֶזְרָא במסה. שם מקום הנזכר ויקרא שם המקום מסה ונפתח הבי״‎ת כמו וזבח וצלמונע בקרקר ויפקדם בטלאים ושם פירשתיו והטעם שאמרו היש השם בקרבנו ואם הוא נעבדנו רק אין לך צורך לבד שתשמור מצותיו ואם אתה תעשה הטוב בעיניו יעשה לך כל טוב ויהדוף את כל אויביך:
רַמְבַּ״ן לא תנסו את ה' אלהיכם פירוש כאשר נסיתם במסה שלא תאמר אם יש ה' בקרבנו לעשות לנו נסים או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו ונשבע לחם ונהיה טובים נשמור תורתו כי הכוונה שם כך היתה שאם יראו שהשם יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר ואם לא יעזבוהו ונחשב להם לעון גדול כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא השם ודבר ה' בפיהו אמת אין ראוי לעשות עוד שום דבר לנסיון והעושה כן איננו מנסה הנביא רק השם יתברך הוא מנסה לדעת היד ה' תקצר ולכך אסר לדורות לנסות התורה או הנביאים כי אין ראוי לעבוד השם על דרך הסתפק או שאלת מופת ונסיון כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ובכל עת ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון וראוי שיקבל הכל במשפט צדק ולא כאשר אמרו אוילי עמנו (מלאכי ג יד) וכי הלכנו קדורנית מפני ה' ולכך אמר הכתוב בכאן שמור תשמרו מצותיו ועדותיו שהם הנסים שעשה לכם מכבר להיות לכם לעדות כגון הפסח והמצה והסוכה ותשמרו חקיו אע"פ שלא תדעו טעמם כי באמת ייטב לכם בסוף אין צורך לנסיון בתורה ובמצות אחרי שכבר נתאמת אצלכם שהוא מאתו יתברך וכן בכל דבר נביא המנוסה והמוחזק בנביא אמת באותות ובמופתים כדין התורה לא תנסו את דבריו בכל גמול ובכל עונש שיאמר לכם ולא תסתפקו ביכלתו יתעלה אבל האמינו בתורתו ותאמינו בנביאיו והצליחו והנה הבטיח כי סוף הכבוד לבוא בירושת הארץ ונצוח האויבים כי היא הטובה הגדולה והצריכה לאותו הדור ואחרי כן אמר כי גם לדורות הבאים אין צורך לנסיון בעשיית המצות אלא שישאלו מאבותיהם וזקניהם ויגידו להם אמתת התורה והמצות כאשר יפרש (דברים ו׳:כ׳) כי ישאלך בנך וגמר הפרשה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תנסו את ה' אלהיכם. יזהיר הכתוב שלא ינסה האדם להקב"ה לאמר אעבוד הש"י ואראה אם יצליחו עניני בעבודתו, לפי שאין ראוי לעבדו עבודה מסופקת, אלא שיגמור בלבו לעבדו עבודה שלמה מאהבה בין יצליח בין לא יצליח, שהרי פעמים שישיגו אל האדם צרות ומקרים והוא עובד הש"י ויש לו להאמין כי הכל במשפט השופט צדק, והנשפט סכל מהכיר דרכיו, ולפיכך אין ראוי לנסותו. ואמר כאשר נסיתם במסה, כי כן נסוהו ישראל ברפידים בבקשת המים ואמרו (שמות יז) היש ה' בקרבנו אם אין, וכתיב (שם) על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה', הנסיון היה שאם יתן להם מים ילכו אחריו ואם לא יתן לא ילכו אחריו, וזהו לשון במסה בלשון ידיעה, שהרי על זה קרא שם המקום מסה ומריבה, ואמר הכתוב (תהלים עח) וינסו אל בלבבם, והנה זו היתה עבודה מסופקת אין בו שלמות כלל ולכך אסר הכתוב בכאן הנסיון. אבל מצינו שהותר הנסיון במדת הצדקה, ואמרו רז"ל חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות, וכן אמר שלמה (משלי ג) כבד את ה' מהונך וגו' וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו.

יז שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ׃

אוּנְקְלוֹס מִטַּר תִּטְרוּן יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וּסְהֶדְוָתֵהּ וּקְיָמוֹהִי דִי פַקְדָךְ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי שמור תשמרון את מצות ה' אלהיכם. יאמר אסור לך לנסותו, אלא שתשמור המצות ותאמין על דרך כלל כי צדיק וישר הוא וכל מעשיו בצדק ובמשפט הם, והמצות שנתן לך הנה הם תועלת לגוף, ובקיומן תעשה הטוב והישר בעיני ה', וקבע בזה שכר, למען ייטב לך, כי מי שעושה טובה עם המלך ומה שיישר בעיניו אין ספק שהמלך יגמלהו טובה על עשותו הישר והטוב בעיניו, ואם במלך בשר ודם כן אף כי בצדיקו של עולם שיגמול טובה וייטיב לעושים מצותיו אחר שצוה אותן בכך, שהרי לא צוה אלא לטובת נבראיו, וכענין שכתוב (דברים י) לטוב לך. ואפשר לומר שהזכיר הכתוב שלשת חלקי המצות, המושכלות המקובלות והחקים. מצות ה' הם המשפטים שהם מצות מושכלות, ועדותיו המצות המקובלות שהם עדות על האלהות ועל חדוש העולם, וחקיו אלו החקים שאין טעמן נגלה. ואחר שהזכיר שישמור שלשה חלקי המצות האלו ושלא ינסה להקב"ה באחד מהם, הזהיר על הפשרה כפי המדרש אף במה שלא צותה התורה, הוא שאמר ועשית הישר והטוב, ומפני שהיא סבת השלום קרא אותה הישר והטוב בעיני ה'.

יח וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת־הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ׃

רַשִׁ״י הישר והטוב. זוֹ פְשָׁרָה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין:
אוּנְקְלוֹס וְתַעְבֵּד דְכָשַׁר וּדְתַקֵן קֳדָם יְיָ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְתֵעוּל וְתֵירַת יָת אַרְעָא טַבְתָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ
רַמְבַּ״ן ועשית הישר והטוב בעיני ה' על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד ו למען ייטב לך הבטחה יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם ולרבותינו בזה מדרש יפה אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז) לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח) ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז) לא תקלל חרש (שם פסוק יד) מפני שיבה תקום (שם פסוק לב) וכיוצא בהן חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח) ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות עד שיקרא בכל ענין תם וישר:

יט לַהֲדֹף אֶת־כָּל־אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה׃

רַשִׁ״י כאשר דבר. וְהֵיכָן דִּבֵּר? "וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם וְגוֹ'" (שמות כ"ג):
אוּנְקְלוֹס לְמִתְּבַר יָת כָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ מֵקָדָמָךְ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא להדוף. ה״‎א להדוף שורש והעד הדפו:

כ כִּי־יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם׃

רַשִׁ״י כי ישאלך בנך מחר. יֵשׁ מָחָר שֶׁהוּא אַחַר זְמַן:
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יִשְׁאֲלִנָךְ בְּרָךְ מְחָר לְמֵימָר מָא סָהֶדְוָתָא וּקְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהָנָא יָתְכוֹן
אִבְּן עֶזְרָא מה העדות. הטעם למה זה העול עלינו בינות בני אדם ואמרת כי השם פדנו מבית עבדים והנה עשה לנו זאת הטובה והנה חייבים אנחנו ליראה את שמו כי כבר הכרנו כי הוא הטיב לנו ועוד ייטיב לנו להחיותנו כי מצותיו חיים הם למוצאיהם:
רַמְבַּ״ן וטעם כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות שישאל תחלה על מה יעידו אלה המצות הנקראים עדות בעבור שהם זכר לנפלאותיו ועדות בהם כגון המצה והסוכה והפסח והשבת והתפילין והמזוזה ומה החקים כי נעלם טעמם בתורה והמשפטים ישאל מה המשפטים שנעשה במצות האלה שנסקול העושה מלאכה בשבת ונשרוף הבא על אשה ואמה ונכה את הארבעים לזורע כלאים כי משפטי ישוב המדינות בדיני השור והבור והשומרים ושאר הדינין שבתורה צדיקים וטובים הן כל רואיהם יכירון וצוה בתשובת השאלה הזאת שנגיד לשואל כל ענין יציאת מצרים והכוונה בזה הוא הטעם במה שאמר בעשרת הדברות (דברים ה׳:ו׳) אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי יתכוון שנודיע לבן השואל כי ה' הוא הבורא והחפץ והיכול כאשר נתבאר לנו ביציאת מצרים וזה טעם לעינינו כי אנחנו היודעים ועדים מן האותות והמופתים שראינו שם כי השם אלהינו הוא האלהים בשמים ובארץ ואין עוד מלבדו כי כל זה יודע ביציאת מצרים כאשר פירשתי בדבור הראשון (שמות כ ב) והנה ראוי לנו לתת כבוד לשמו כי הוא בוראנו ואשר הגדיל חסדו עמנו ויצונו לעשות את החקים האלה הנזכרים בעדות חקים ומשפטים ליראה אותו בעשותנו העדות זכר לנפלאותיו לטוב לנו בעשיית החקים כי טובים הם אין בהם חק שתהיה בו רעה כלל אע"פ שלא נתברר טעמם לכל. לחיותנו כהיום הזה במשפטים כי בכללם נחיה וכלם טובים אין בהם רעה אבל כלם גורמים חיים טובים בסוף. והנה אנחנו חייבין לעשות רצון הבורא שהוא אלהינו ואנחנו עמו וצאן ידיו ואין בכל מצותיו רק טוב עד שתהיה לנו צדקה לפני ה' אלהינו ויתן לנו שכר טוב בעשיית כל המצוות האלו. קרא גמול המצות צדקה כי העבד הקנוי לרבו שהוא חייב לעבוד אותו, אם יתן עוד שכר בעבודתו, צדקה יעשה עימו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים. כלומר למה נצטוינו על מצות רבות מאד בשלשה חלקים אלו, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים, ומתוך הענוי והשעבוד הוציאנו הקב"ה משם ועשה עמנו נסים מפורסמים, לכך אנו חייבים לו הרבה ועלינו לקבל עול מצותיו. ותשובה זו לשאלה זו תורה כי זכרון יציאת מצרים שורש התורה ועיקר גדול ויסוד לכל המצות כלן.
סְפוֹרְנוֹ מה העדות. החלק העיוני שהוא עדות מופתי: והחקים והמשפטים. החלק המעשי: אשר צוה ה' אלהינו אתכם. ולא הספיקו מצות בני נח:

כא וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה׃

אוּנְקְלוֹס וְתֵימַר לִבְרָךְ עַבְדִין הֲוֵינָא לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וְאַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרַיִם בִּידָא תַקִיפָא
סְפוֹרְנוֹ עבדים היינו. ובהיות שבעבדותנו לא היינו יכולים לקנות השלמות המכוון מאתו הפליא לעשות להוציאנו ולהביא אותנו אל הארץ שנוכל לקנות בה אותה השלמות:

כב וַיִּתֵּן יְהוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל־בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ׃

אוּנְקְלוֹס וִיהַב יְיָ אָתִין וּמוֹפְתִין רַבְרְבִין וּבִישִׁין בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ לְעֵינָנָא

כג וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ׃

אוּנְקְלוֹס וְיָתָנָא אַפֵּק מִתַּמָן בְּדִיל לְאַעֲלָא יָתָנָא לְמִתַּן לָנָא יָת אַרְעָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָנָא

כד וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל־הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה׃

אוּנְקְלוֹס וּפַּקְדָנָא יְיָ לְמֶעְבַּד יָת כָּל קְיָמַיָא הָאִלֵין לְמִדְחַל יָת יְיָ אֱלָהָנָא לְטַב לָנָא כָּל יוֹמַיָא לְקַיָמוּתָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו. באר בכאן שכר המצות, ואמר כי העיקר והכוונה שנצטוינו בכל החקים האלה הוא יראת השם, והוא יסוד לכל המצות. וכשאמר לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, באר כי המצות יש בהן תועלת לגוף ולנפש. לטוב לנו כל הימים, זה תועלת הנפש לעוה"ב, כי הם הם הנקראים ימים, וזהו מה שכתוב בצדיקים (בראשית כד) בא בימים, בלשון ידיעה, כי הוא מתקרב לאותן הימים הארוכים הנצחיים, אותן שהזכיר דוד עליהם (תהלים לד) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, כי באותן הימים יזכה האדם לטוב הצפון, לחיותנו כהיום הזה, תועלת הגוף בעולם הזה. והוסיף בו ה"א לפי שהעולם הזה נברא בה'. ומה שהקדים תחלה תועלת הנפש, ומעלתו, ועוד כי העולם הבא נברא קודם העולם הזה. ואח"כ אמר וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו, הוסיף לבאר כי אותו טוב שיהיה לנו יהיה לפני ה' אלהינו, וקראו צדקה זהו שאמר וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו, וזה בעולם הנשמות, ולכך תרגם אונקלוס ע"ה וזכו. והנה נתבאר בכאן בפירוש שכר העולם הבא, והוא סיום התשובה וחתימתה לשאלת הבנים לדורות למען יאמינו וישכילו וידעו כי יש במעשה המצות גמול ושכר גופני ונפשיי, גופני הוא שאמר לתת לנו את הארץ, שהיא כוללת כל טובת העולם הזה ושלותו בהיותה ארץ זבת חלב ודבש, נפשיי הוא שאמר לטוב לנו כל הימים וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו, והנה זה עיקר גדול תזכור אותו תמיד.
סְפוֹרְנוֹ ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה. להכין אותנו בשמירתם: ליראה את ה' אלהינו. וזה כהתבונן והכיר את גדלו וכל זה רצה לטוב לנו כל הימים. כי חפץ חסד הוא לא לתועלתו. לחיותנו כהיום הזה:

כה וּצְדָקָה תִּהְיֶה־לָּנוּ כִּי־נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ׃

אוּנְקְלוֹס וְזָכוּתָא תְּהֵא לָנָא אֲרֵי נִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא כְּמָא דִי פַקְדָנָא
אִבְּן עֶזְרָא וצדקה תהיה לנו. י״‎א מכאן רמז לשכר המצות לעוה״‎ב ולפי הפשט כי מדרך הצדקה חייבים אנחנו לשמור את רצונו כי הוא אדוננו והנכון בעיני כי כל הגוים יראו שאנחנו צדיקים בשמרנו מצותיו וחקיו שהם צדיקים כי כן כתוב:
סְפוֹרְנוֹ וצדקה תהיה לנו. וזה שאמרתי לך לטוב לנו כל הימים רצוני לומר לטוב לנו בעולם הזה ובעולם הבא: לחיתנו כהיום הזה. חיי שעה ולהיות לנו צדקה וזכות לפני ה' אלהינו בעולם הנצחי:
אוֹר הַחַיִּים וצדקה תהיה לנו וגו'. צריך לדעת הכונה במאמר צדקה, ורמב"ן פירש שחוזר אל שכר המצות כי יהיה בתורת צדקה מה' כי עבדים אנחנו וחייבים לעבוד ואין לנו דין שכר, ע"כ, ואין הכתוב מיושב על נכון לדבריו ז"ל, עוד צריך לדעת כוונת אומרו לפני ה' כאשר ציונו וגו': אכן, הכוונה היא לפי שיש ב' הדרגות בעבודת ה': א', היא עבודה מיראה, וזה היא חיוב על כל הנבראים שכל עבד ירא מרבו על דרך אומרו אם אדונים אני איה מוראי, והוא מאמר הכתוב (עקב י' י"ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה; ב', היא עבודה מאהבה, והיא מצוה רבה ועצומה, אבל אין חיובה לצד היות האדם עבד שיהיה אוהב, די שלא ישנא ויעבוד הצריך, וזה הוא דבר שחייב העבד לרבו, וכנגדו רבו חייב לזונו ולפרנסו כיד רבו, כנגד חיוב המוטל לצד היותו עבד אמר הכתוב שקודם לזה ויצונו ה' ליראה את ה', וגמר אומר לטוב לנו וגו' לחיותינו וגו', פירוש מצות ה' באה בחיוב ליראה כמשפט עבד למלכו, וגם על ה' להטיב כיד המלך לפרנסה ולכלכלה לחיותינו כי חייב האדון בפרנסת עבדו: ואומרו כהיום הזה – פירוש: כסדר שהוא עושה היום הזה, שהוא זן ומפרנס מוריד המן וגו' ומכסה, כאומרם ז"ל (מד"ר תבא פ"ז) שהיתה כסותם גדלה עמהם כחומט, והעננים מגהצים הבגדים. וכנגד עבודה מאהבה אמר: זה אינו בחיוב העבד אלא בדרך צדקה תהיה לנו, כי נשמור וגו' לפני ה', רשם בזה תכלית האהבה על דרך אומרם ז"ל (חובת הלבבות שער אהבת ה' פ"א) וז"ל: האהבה היא כלות הנפש ונטותה אל הבורא, וזו היא דביקות הנפש לפני אור הנערב הוא ה' אלהינו, ואומרו כאשר ציונו - פירוש: לא לצד שום פניה אלא לעשות מצות ה', כדרך אומרו : ״לעשות רצונך אלהי חפצתי״, שזה הוא עשות המצוה באהבה שלמה, ועיין מה שפירשתי בפרשת ״אחרי מות״ בפסוק ״כמעשה ארץ מצרים״ וגו'. ודבר זה בו יצטדק אדם ויקו לשכר גם כפי הדין. והגם שכפי האמת עלינו לשלם שכר לאלהינו ברוך הוא שהטעימנו עריבות, נעימות, מתיקות אהבתו בלבנו, מתוקים וערבים לאין תכלית, אלא שיטול אדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים: עוד רמז הכתוב רמז נעלם – שבאמצעות שמירת המצות תהיה לנו חלקנו שכינתו יתברך הנקראת ״צדקה״ (תיקוני זוהר תכ"א), והבן:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.