א
בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְהוָה אֵלַי פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי־לֻוחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ׃
רַשִׁ״י
בעת ההוא. לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם נִתְרַצָּה לִי וְאָמַר לִי פסל לך, וְאַחַר כָּךְ ועשית לך ארון, וַאֲנִי עָשִׂיתִי אָרוֹן תְּחִלָּה, שֶׁכְּשֶׁאָבֹא וְהַלּוּחוֹת בְּיָדִי הֵיכָן אֶתְּנֵם? וְלֹא זֶה הוּא הָאָרוֹן שֶׁעָשָׂה בְצַלְאֵל, שֶׁהֲרֵי מִשְׁכָּן לֹא נִתְעַסְּקוּ בוֹ עַד לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, כִּי בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר צִוָּה לָהֶם עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וּבְצַלְאֵל עָשָׂה מִשְׁכָּן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אָרוֹן וְכֵלִים, נִמְצָא זֶה אָרוֹן אַחֵר הָיָה, וְזֶהוּ שֶׁהָיָה יוֹצֵא עִמָּהֶם לַמִּלְחָמָה, וְאוֹתוֹ שֶׁעָשָׂה בְצַלְאֵל לֹא יָצָא לַמִּלְחָמָה, אֶלָּא בִּימֵי עֵלִי, וְנֶעֶנְשׁוּ עָלָיו וְנִשְׁבָּה (תלמוד ירושלמי שקלים ו):
רַמְבַּ״ן
בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך אחר שהתנפלתי לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה נתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות אבל היו הראשונות מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים ובאלו צוה אותי שיהיו מחצב ידי והמכתב יהיה כמכתב הראשון באצבע אלהים: וטעם ועשית לך ארון עץ שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד והיה הארון הזה כולו עץ הוא והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות והיו הלוחות שם עד שנעשה המשכן ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות לפי שהיה גלוי לפניו שישברם וטעם ויהיו שם כאשר צוני ה' (דברים י׳:ה׳) שהיו שם עד שנעשה המשכן שצוני (שמות כה כא) ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך וזהו הטוב והישר בפסוקים האלה וכתב רש"י (רש"י על דברים י׳:א׳) ולא זהו ארון שעשה בצלאל שהרי לא נתעסקו במשכן אלא לאחר יום הכפורים כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן ובצלאל עשה המשכן ואח"כ ארון וכלים נמצא זה אחר היה וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה ואותו שעשה בצלאל לא יצא במלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשבה זה לשון הרב ודברי אגדה הם שמצא כתוב בתנחומא ויש לשאול ואחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה ולמה הוא יוצא עמהם למלחמה ואומרים ששברי הלוחות היו שם וכן באגדה אבל דברי יחיד הם שכך שנינו במסכת שקלים (ירושלמי פ"ו ה"א) תניא רבי יהודה ברבי אלעאי אומר שני ארונות היו עם ישראל במדבר אחד שהיו שברי הלוחות מונחין בו וכו' ורבנן אמרי אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה ודעת רבותינו בכל מקום בתלמוד (ברכות ח ב"ב יד מנחות צט) אינו כן אלא לוחות ושברי לוחות מונחים בארון ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר כי במשכן בבית קדשי הקדשים לאחר הפרוכת אין שם שני ארונות וכן שלמה לא הכניס לבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד (מלכים א ח ו-ט)אבל הארון הזה של משה כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדושה וזהו הנכון על דעת רבותינו כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ ירמוז לארון שעשה בצלאל וזה כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שטים (שמות כה י) כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים ואחרי כן עשו את העגל וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ היא המצוה לו ללוחות הראשונות והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה ומזה למד משה לעשות המשכן וכליו כאשר נצטווה מתחלה ויהיה פירוש ויהיו שם כאשר צוני ה' שהיו שם לעד לעולם כאשר צוהו ה' מתחלה (שם שם כא-כב) ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו' והנה ברדתו הניח הלוחות באהל מועד עד שיעשה הארון והמשכן כי אלו לא שבר הלוחות הראשונות באהל מועד יהיו עד עשות בצלאל הארון וכן שברי הלוחות על כרחנו שם היו כי לא החזירם עמו להר וראיה לזה שלא הזכיר משה זו הצואה בסדר כי תשא כי שם הזכיר ארון בצלאל בפירוש וכאן לא הזכיר המשכן וכליו כי הם הרואים אותו ולפיכך הזכיר זה בקצרה ואל יקשה בעיניך שאמר ואעש ארון עצי שטים ואפסל שני לוחות אבנים כי השלים ענין הארון כאחד כי הנה צוהו השם פסל לך וגו' ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ שיעלה תחלה בלוחות ואחרי כן יעשה ארון עץ אבל האריך לומר ואכתב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון לומר שיהיו כראשונות במכתב וראוי שיהיו בארון המצוה כראשונות שאועד שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי ולכך השלים ואעש ארון להשלים המצוה והמעשה בקצרה ואחרי כן שב להאריך במוקדם:
אִבְּן עֶזְרָא
בעת ההיא. בארבעים היום הנזכרים: ארון עץ. אמרו המעתיקים ז״ל כי ארון אחר עשה משה בתחלה והעד ואעש ארון ואח״כ אמר ואפסול ואמר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי ודעתם רחבה מדעתנו כי היה נראה לנו כי וישכון כבוד ה' דבק עם הכבוד שראו הזקנים ולא נדע מתי עלה משה כי היה נראה בדרך הפשט כי משה לא נתענה כי אם שמונים יום כי פי' אנכי עמדתי בהר כימים הראשונים הוא שנוי והטעם כאשר עמדתי בהר אותם הארבעים יום שמע ה' אלי ואמר לך למסע וזהו לך נחה את העם והנה יהי' ארון עץ בצווי והוא הארון שעשה בצלאל:
סְפוֹרְנוֹ
בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך. והנה עם כל תפלתי היה התקון בלתי שלם כי תמורת הלוחות מעשה אלהים אמר אלי פסל לך:
ב
וְאֶכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן׃
ג
וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי׃
אִבְּן עֶזְרָא
ואעש ארון. בצווי ויהיה פי' ויקהל משה וכבר הקהיל משה וכבר הראיתיך רבים כן וכל זה בעבור שאמר ויהיו שם כאשר צוני ה' וזהו ונתת אל הארון את העדות גם יתכן להיות פירושו על ועשית לך ארון עץ והקבלה תנצח:
ד
וַיִּכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְהוָה אֵלָי׃
ה
וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן־הָהָר וָאָשִׂם אֶת־הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה׃
רַמְבַּ״ן
וטעם ואפן וארד מן ההר ואשם את הלוחות בארון אשר עשיתי שעשיתיו ברדתי ויהיו שם לעד כאשר צוני ה' להיות כבודו שוכן בתוך בני ישראל:
ו
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי־יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
רַשִׁ״י
ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה. מָה עִנְיָן זֶה לְכָאן? וְעוֹד, וְכִי מִבְּאֵרוֹת בְּנֵי יַעֲקָן נָסְעוּ לְמוֹסֵרָה, וַהֲלֹא מִמּוֹסֵרָה בָּאוּ לִבְנֵי יַעֲקָן, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וְגוֹ'" (במדבר ל"ג), וְעוֹד, שָׁם מֵת אַהֲרֹן, וַהֲלֹא בְּהֹר הָהָר מֵת, צֵא וַחֲשֹׁב וְתִמְצָא שְׁמוֹנָה מַסָּעוֹת מִמּוֹסֵרוֹת לְהֹר הָהָר? אֶלָּא אַף זוֹ מִן הַתּוֹכֵחָה, וְעוֹד זֹאת עֲשִׂיתֶם, כְּשֶׁמֵּת אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר לְסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָבוֹד, יְרֵאתֶם לָכֶם מִמִּלְחֶמֶת מֶלֶךְ עֲרָד, וּנְתַתֶּם רֹאשׁ לַחֲזֹר לְמִצְרַיִם וַחֲזַרְתֶּם לַאֲחוֹרֵיכֶם שְׁמוֹנָה מַסָּעוֹת עַד בְּנֵי יַעֲקָן, וּמִשָּׁם לְמוֹסֵרָה, שָׁם נִלְחֲמוּ בָּכֶם בְּנֵי לֵוִי וְהָרְגוּ מִכֶּם וְאַתֶּם מֵהֶם, עַד שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ חֲזָרַתְכֶם, וּמִשָּׁם חֲזַרְתֶּם הַגֻּדְגֹּדָה הוּא חֹר הַגִּדְגָּד.
רַמְבַּ״ן
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה מה ענין זה לכאן? ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה והלא ממוסרה באו לבני יעקן שנאמר (במדבר לג לא) "ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן"? ועוד שם מת אהרן והלא בהר ההר מת? צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר? אלא אף זו מן התוכחות: ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר בסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני הכבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם עד שהחזירו אתכם לדרך, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד, ומן הגדגד למוסרה, ובמוסרה עשיתם אבל גדול על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת ונדמה לכם כאלו הוא מת שם. וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנשתברו הלוחות, ולהודיעך שקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו את העגל. בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי מוסב לענין הראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם. וסמך זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי אלא עמדו באמונתם כל זה לשון רבינו שלמה מדברי אגדה (ירושלמי יומא פ"א ה"א). והוצרך רבי אברהם לומר בדרך הפשט כי בארות בני יעקן איננו בני יעקן, ומוסרה איננו מוסרות, אבל קדש נקרא בארות בני יעקן ושם (ב) מדבר הר ההר מוסרה משם נסעו הגדגדה איננו חר הגדגד רק הוא שם כלל לצלמונה ופונון ואובות ויטבתה הוא המקום הנקרא בארה (במדבר כא טז), וזה טעם ארץ נחלי מים, וידבק ומן הגדגדה יטבתה עם ויכהן אלעזר כי שם ביטבתה כהן אלעזר בכהונה גדולה והקריב קרבנות. וכל אלה דברי רוח כי איך יתכן שכל המקומות האלה הרבים שיהיו כולם מקומות חדשים שלא נזכרו במסעות? ועוד: שמנהג הכתוב בכל מקום לשנות מעט בהזכירו השמות פעמים בין בשם מקום בין בשם אדם, וכל שכן בכאן שהם שוים כי מוסרה ומוסרות איננו שנוי והפרש וכן חר הגדגד והגדגדה שם אחד ויטבתה שוה לגמרי? ועוד: כי בהר ההר כהן אלעזר כשמת אביו כאשר הלבישו הבגדים, כי מיד היה מרובה בבגדים, וזה משפט הכהנים הגדולים אפילו לדורות? והנראה בעיני כי הר ההר, גדול שבהרים וארוך פרסאות רבות, ושמו מוכיח כי הוא יקרא "הר", ויאמרו לו ההר לגודלו וארכו. וכך אמרו רבותינו (במדב"ר יט טז) שהיה הר על גבי הר והיה סוף ההר עד גבול ארץ אדום וראשו קרוב לחשמונה, והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות הנקראים מוסרות ובני יעקן וחור הגדגד ויטבתה ועברונה ועציון גבר וקדש, ואלו המקומות אין ביניהם מרחק רב כי המחנה הגדול ההוא ביום אחד מהלכים כמו פרסה או פחות מכאן, ונסעו מקדש ויחנו בהר ההר שנכנסו בו במקום שפל אשר היה ברגלי ההר, ואז צוה ה' למשה (במדבר כ כה) והעל אותם הר ההר שיעלה למעלה אל ראשו הוא תחלת ההר והנה עלו אל ראשו של הר והגיעו כנגד מוסרות ומת אהרן שם, והוא שנאמר (שם פסוק כח) וימת אהרן שם בראש ההר והנה מיתתו במוסרה? ואפשר שהיו המקומות האלה בשמם נחשבים בהר עצמו ויקרא ראש ההר וכנגדו במישור מוסרות, ושם כל אחד מוסרה שיאמרו מוסרה אשר בהר ומוסרה אשר בשפלה. והיו במקום הנקרא חשמונה בארות בשדה, יקראו אותן בארות בני יעקן כי אנשי בני יעקן באים שם להשקות צאנם, והם עשאום כי שם מצאו מים חיים, ומשם נסעו למוסרה ומשם נסעו למוסרות ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן שהמקום ההוא זה שמו. וספר הכתוב "משם נסעו הגדגדה, ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים" להודיע שעמדו שם ימים בעבור הנחלים, וקצר במסעיהם שכבר באר אותם אבל אמר כי משם ממוסרה נסעו אל הגדגדה ואל יטבתה שהיא כולה ארץ נחלי מים, כי מן גדגד ועד יטבתה כולה משקה. ויתכן עוד שנאמר כי כאשר עלה אהרן אל ראש ההר וימת בראש ההר כנגד מוסרות או במוסרה עצמה ויקבר שם חזרו ישראל אל מוסרות לבכות ולספוד על קבר איש האלהים, והיו גדוליהם בכל השלשים יום עולים אל ראש ההר וסופדים לקדוש ה', וישובו אל המחנה במוסרה. ואחר השלשים יום נסעו ממוסרה אל חר הגדגד ומן הגדגדה יטבתה כי עתה בשובם הלכו מהרה. וזה דבר נכון מאד בישוב המקראות על אופנן והזכיר כי היה שם המקום יטבתה בעבור שהיה מקום טוב כי שם נחלי מים ושאר המדבר ארץ ציה וצמאון אשר אין שם מים. וטעם הזכירו מיתת אהרן עתה במקום הזה כי אמר (דברים ט׳:כ׳) "וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא" ולא הגיעו עונש השמד לא בגופו ולא בזרעו כי לא מת עד שנת הארבעים שהיה זקן ושבע ימים וכהן בנו תחתיו. ואמר ובני ישראל נסעו ולא אמר ואתם כדרך כל הפרשה, כי בתוכחות ידבר עמהם להוכיח אותם אבל בזה יספר במסעי בני ישראל.
אִבְּן עֶזְרָא
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקב מוסרה. נכנס זה הפסוק במקום הזה בעבור שאמר ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ואמר כי לא מת אהרן רק בשנת הארבעים והעד שכן פירושו שאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי וזה היה בהר סיני כאשר פירשתי בפרשת וידבר וקדמונינו אמרו שנסעו לאחור ומה נעש' במלת שם מת אהרן ויקבר שם ור' יצחק אבן גיאת ז״ל הספרדי פי' שם כמו אז וכמוהו משם רוע' ואין צורך רק לפי דעתי כי מבארות בני יעקן איננו בני יעקן גם מוסרה איננו מוסרות רק קדש יקרא בארות בני יעקן ושם מדבר הר ההר מוסרה ורבים כן הלא תראה הכתוב אמר מדבר שור ובפסוק אחר מדבר איתם:
סְפוֹרְנוֹ
ובני ישראל נסעו. אע"פ שראו שתפלת הצדיק מגינה על דורו ושראוי להתאונן על מיתתו הנה קצתם או רובם שהיו רועים במדבר נסעו למוסרה למצוא מים ומרעה לצאן ובעודם שם מת אהרן ויקבר ויכהן אלעזר ולא באו להתאונן על המיתה ולא להתאבל על הקבור' ולא חששו לכבד אלעזר שכהן תחתיו אבל משם נסעו הגדגדה לרעות צאן: ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים. שכל אותם המקומות הנזכרים עתה היו ארץ נחלי' נכונים למרעה הצאן ולא שתו לבם להיזק שקרה במות הצדיק ולא לכבודו ולכבוד בנו:
ז
מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן־הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם׃
רַשִׁ״י
ומן הגדגדה וגו'. וּבְמוֹסֵרָה עֲשִׂיתֶם אֵבֶל כָּבֵד עַל מִיתָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שֶׁגָּרְמָה לָכֶם זֹאת, וְנִדְמָה לָכֶם כְּאִלּוּ מֵת שָׁם (תלמוד ירושלמי סוטה א'; מכילתא שמות ט"ו; תנחומא חקת); וְסָמַךְ מֹשֶׁה תּוֹכֵחָה זוֹ לְשִׁבּוּר הַלּוּחוֹת לוֹמַר שֶׁקָּשָׁה מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה כַּיּוֹם שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ בוֹ הַלּוּחוֹת, וּלְהוֹדִיעֲךָ שֶׁהֻקְשָׁה לוֹ מַה שֶּׁאָמְרוּ "נִתְּנָה רֹאשׁ" (במדבר י"ד) לִפְרֹשׁ מִמֶּנּוּ – כַּיּוֹם שֶׁעָשׂוּ בוֹ אֶת הָעֵגֶל (ויקרא רבה כ'):
אִבְּן עֶזְרָא
משם נסעו הגדגדה. איננו חור הגדגד רק הוא שם כלל צלמונה גם פונון ואובות: ויטבתה הוא המקום הנקרא באר כי כן כתוב ומשם בארה וזה טעם ארץ נחלי מים כי במשענותם כרו הנדיבים ויצאו המים וזה הפסוק שהוא ומשם נסעו הגדגדה דבק עם ויכהן אלעזר והנה פירשתי לך כי ישראל לא הקריבו זבחים אחר נסעם מהר סיני ויתכן שהקריבום בבואם אל צלמונה ופונן והיתה תחלת כהונת אלעזר בכהונה גדולה באותם המקומות בראש השנה ושמש במקום הנקרא באר ביום הכפורים והנה הפירוש כן ויכהן אלעזר כאשר נסעו אל מקום פלוני ולמה כהן אלעזר כי השם הבדיל בעת עבודת העגל את שבט הלוי לשאת את הארון לעמוד לפני השם:
ח
בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהוָה אֶת־שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
רַשִׁ״י
בעת ההוא הבדיל ה' וגו'. מוּסָב לָעִנְיָן הָרִאשׁוֹן: בעת ההוא, בַּשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וּטְעִיתֶם בָּעֵגֶל וּבְנֵי לֵוִי לֹא טָעוּ, הִבְדִּילָם הַמָּקוֹם מִכֶּם; וְסָמַךְ מִקְרָא זֶה לַחֲזָרַת בְּנֵי יַעֲקָן לוֹמַר שֶׁאַף בְּזוֹ לֹא טָעוּ בָהּ בְּנֵי לֵוִי אֶלָּא עָמְדוּ בֶּאֱמוּנָתָם: לשאת את ארון. הַלְוִיִם: לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו. הַכֹּהֲנִים, וְהוּא נְשִׂיאַת כַּפַּיִם (ערכין י"א):
רַמְבַּ״ן
בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי מוסב לענין ראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם לשון רש"י (רש"י על דברים י׳:ח׳) ואם כן יאמר כי מן העת ההיא הובדלו לפניו יתברך כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני או ירמוז למה שאמר להם (שמות לב כט) מלאו ידכם היום לה' כי יהיה זה לכם מלוא ידים בעבודת כהונה ולויה והנכון בעיני כי בעת ההיא השני כראשון (דברים י׳:א׳) כי בעת שאמר לו פסל לך שני לוחות אבנים (שמות לד א) נתרצה לישראל ונצטוה על המשכן ואז נתרצה גם לאהרן ונצטוה (שם כח ד) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לקדשו לכהנו לי וצוהו במלואים ולכך אמר כי אלעזר כהן תחת אביו שהיתה בהם משחתם לכהונת עולם לדורותם ועשה הבדלת כל השבט ענין אחד כי מן היום ההוא היה לפניו שיהיו שבטו נתונים נתונים לו לעבוד עבודת המשכן או יאמר כי שבט הלוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם כי גם הם נושאים הארון וכן ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' (דברים ל״א:ט׳) והם שישרתו לשם ויברכו בשמו וטעם עד היום הזה בעבור כהונת אלעזר כאומר אז הבדילם לשרתו ויהי כן עד היום הזה:
אִבְּן עֶזְרָא
לשרתו. בני לוי עם בני אהרן: ולברך בשמו. כי אלעזר היה נושא את כפיו:
סְפוֹרְנוֹ
בעת ההיא הבדיל. ומאחר שכבר הבדיל האל ית' שבט מיוחד לעבודת המקדש ואין אתם ראוים להשתדל בה ועם זה לא השגתי בתפלתי רק שלא ישחיתך ואמר לי
ט
עַל־כֵּן לֹא־הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם־אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ׃
רַשִׁ״י
על כן לא היה ללוי חלק. לְפִי שֶׁהֻבְדְּלוּ לַעֲבוֹדַת מִזְבֵּחַ וְאֵינָן פְּנוּיִין לַחֲרֹשׁ וְלִזְרֹעַ: ה' הוא נחלתו. נוֹטֵל פְּרָס מְזֻמָּן מִבֵּית הַמֶּלֶךְ:
רַמְבַּ״ן
וטעם על כן לא היה ללוי הוא בעבור שכולם משרתים ועוזרים את הכהנים בעבודתם כי כל דבר המקדש בעבור הקרבנות וכן אמר (במדבר יח ב) וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך:
אִבְּן עֶזְרָא
ה' הוא נחלתו. כטעם ה' מנת חלקי וכוסי וזו היא עבודת השם בלמוד דרכיו:
י
וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא־אָבָה יְהוָה הַשְׁחִיתֶךָ׃
רַשִׁ״י
ואנכי עמדתי בהר. לְקַבֵּל הַלּוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, וּלְפִי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ לְמַעְלָה כַּמָּה עָמַד בָּהָר בַּעֲלִיָּה אַחֲרוֹנָה זוֹ, חָזַר וְהִתְחִיל בָּהּ: כימים הראשנים. שֶׁל לוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, מַה הֵם בְּרָצוֹן אַף אֵלּוּ בְּרָצוֹן, אֲבָל הָאֶמְצָעִיִּים שֶׁעָמַדְתִּי שָׁם לְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם הָיוּ בְכַעַס:
רַמְבַּ״ן
ואנכי עמדתי בהר על דעת רבותינו (סדר עולם ו) יאמר שעמד בהר כשעלה שם ושני הלוחות בידו כימים הראשונים של לוחות הראשונות ארבעים יום וארבעים לילה וישמע ה' אלי גם בפעם השלישית כי עבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וגו' (שמות לד ו) ובקש ממנו (שם שם ט) וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו ונענה ואמר קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו את הארץ וזהו וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך (שם שם י): וטעם לא אבה ה' השחיתך שלא רצה שלא תבאו ותירשו את הארץ כטעם ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה (במדבר לב טו) ועל דרך האמת לא רצה שתהיה משחת ממנו שלא יהיה שמו הגדול עמך וכבר רמזתי זה הענין בסדר כי תשא:
יא
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִרְשׁוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם׃
רַשִׁ״י
ויאמר ה' אלי וגו'. אַף עַל פִּי שֶׁסַּרְתֶּם מֵאַחֲרָיו וּטְעִיתֶם בָּעֵגֶל, אָמַר לִי לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם (שמות ל"ב):
סְפוֹרְנוֹ
קום לך למסע. למסיע כמו ולמסע את המחנות: ויבאו ויירשו את הארץ אשר נשבעתי. כי לולא השבועה לא הייתם זוכים לה לרב מרייכם:
יב
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם־לְיִרְאָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ׃
רַשִׁ״י
ועתה ישראל. אַף עַל פִּי שֶׁעֲשִׂיתֶם כָּל זֹאת, עוֹדֶנּוּ רַחֲמָיו וְחִבָּתוֹ עֲלֵיכֶם, וּמִכָּל מַה שֶּׁחֲטָאתֶם לְפָנָיו אֵינוֹ שׁוֹאֵל מִכֶּם כי אם ליראה וגו': כי אם ליראה וגו'. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ מִכָּאן הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם (ברכות ל"ג):
רַמְבַּ״ן
מה ה' אלהיך שואל מעמך נמשך אל לטוב לך יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו אלא לצורכך כטעם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה ז) רק הכל הוא לטוב לך ואמר הטעם כי לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה וכולם נותנים כבוד לשמו איננו צריך לך רק באבותיך חשק ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים בכם שאתם מבחר זרעם ולא בישמעאל ולא בעשו:
סְפוֹרְנוֹ
ועתה ישראל. אם כן אתה ישראל השתדל עתה לתקן מעוותך מכאן והלאה והתבונן מה ה' אלהיך שואל מעמך שאינו שואל דבר לצרכו כי אם ליראה. וזה תעשה בהתבוננך באופן שתדע גדלו: ולאהבה אותו. וזה תשיג בהתבוננך אל דרכי טובו. וכל זה הוא שואל לטוב לך כדי שתזכה לחיי עולם:
יג
לִשְׁמֹר אֶת־מִצְוֺת יְהוָה וְאֶת־חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ׃
רַשִׁ״י
לשמר את מצות ה'. וְאַף הִיא לֹא לְחִנָּם, אֶלָּא לטוב לך שֶׁתְּקַבְּלוּ שָׂכָר:
יד
הֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל־אֲשֶׁר־בָּהּ׃
רַשִׁ״י
הן לה' אלהיך. הַכֹּל, וְאַף עַל פִּי כֵן, רק באבתיך חשק ה'. מִן הַכֹּל:
סְפוֹרְנוֹ
הן לה' אלהיך השמים. ויעיד על זה שהוא מבקש לטוב לך. כי אמנם השמים והארץ הם שלו ועם היותם נכבדים בלתי נפסדים:
טו
רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל־הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה׃
רַשִׁ״י
בכם. כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם רוֹאִים אֶתְכֶם חֲשׁוּקִים מכל העמים היום הזה:
רַמְבַּ״ן
וטעם כיום הזה כי כן יהיה בכל זרעם לעולם וכבר פירשתי (רמב"ן על דברים ז׳:ז׳) החשק והבחירה ופירוש שמי השמים גלגלי ארבעה יסודות שהם בכח השמים למטה מהם כענין הארץ וכל אשר עליה (נחמיה ט ו) וכן אמר במזמור הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים (תהילים קמ״ח:א׳) והזכיר מלאכיו וצבאיו ושמש וירח וכוכבי אור ואחר כך הללוהו שמי השמים:
סְפוֹרְנוֹ
רק באבותיך חשק. ששנה את טבע אותם הנכבדים בגללכם בזכות אבות ואין זה בלי ספק אלא כדי להשיג דבר יותר נכבד מן השמים והארץ והוא האדם השלם בהיותו דומה לבוראו כפי האפשר כאמרו בצלמנו כדמותנו:
טז
וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד׃
רַשִׁ״י
ערלת לבבכם. אֹטֶם לְבַבְכֶם וְכִסּוּיוֹ:
רַמְבַּ״ן
ומלתם את ערלת לבבכם שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת לא כאשר עשיתם עד היום שלא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע: וערפכם לא תקשו עוד שלא תהיו כאבותיכם דור סורר ומורה שישבו עם המצרים וילמדו מעשיהם והם קשים לעזוב דרכם כמו שעשו את העגל וקראם שם (שמות לב ט) עם קשי ערף שלא ישובו מן הטעות שנכנס בלבם לחשוב שיש תועלת בעבודת המלאכים או צבא השמים אבל אתם תדעו ותשכילו ותאמינו כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים אלהי האלהים הם מלאכי מעלה ואדוני האדונים כל צבא השמים אשר להם ממשלה בשפלים כי הוא האדון אשר שם להם משטרם בארץ ולו הגדולה והגבורה והוא נורא בתפארת עוזו אשר לא ישא פנים לאחד מן האלהים והאדונים להגן על עובדיהם ולא יקח שחד מיד אדם ופירשו בשחד שאפילו חסיד גמור שיעבור עבירה לא יקח ממנו מצוה ממצותיו בשחד לכפר לו אבל יענישהו על חטאיו ויגמול לו ככל טובותיו ואונקלוס תרגם דלית קדמוהי מסב אפין ואף לא לקבלא שוחדא יתכוין לפרש שהוא משבחי השלילות בבורא יתברך יאמר הכתוב שאין השם בענין שישא פנים כי לא יראנו האדם וחי והכל כאין נגדו ומאפס ותהו נחשבו לו ולא בענין שיקח שוחד וממון מאדם כמלכים ושופטי הארץ והנכון בעיני שיאמר אשר לא ישא פנים לגדולי בני אדם בריבם עם קטניהם ולא יקח שוחד מעשיריהם בריבם עם דל כי הוא עושה משפט יתום ואלמנה מן הגדולים וקבע את קובעיהם נפש ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה והם כל צרכי האדם והנה הוא יפרנס העניים אשר אין להם אוהב ורע:
אִבְּן עֶזְרָא
ומלתם את ערלת לבבכם. להתרחק מהתאוות העבות והכבדות כערל' גם יתכן להיות פירושו לטהר הלב עד שיבין האמת: וערפכם. פירשתיו ועוד בעבור שאמר כי קשה עורף אתה:
סְפוֹרְנוֹ
ומלתם את ערלת לבבכם. אם כן ראוי שתסירו את ערלת שכלכם והוא שתתבוננו להסיר כל טעות מוליד דעות כוזבות: וערפכם לא תקשו עוד. ובסור קושי העורף המונע מלפנות אל הראוי תפנו להכיר את בוראכם ותראו כי רע ומר לעזבו וזה שתתבוננו:
יז
כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא־יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד׃
רַשִׁ״י
ואדני האדנים. לֹא יוּכַל שׁוּם אָדוֹן לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ: לא ישא פנים. אִם תִּפְרְקוּ עֻלּוֹ: ולא יקח שחד. לְפַיְּסוֹ בְּמָמוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא
אלהי האלהים. פירשתיו: ואדוני האדונים. כי מעלות גבוהות הם כטעם וגבוהים עליהם ומי שיכיר אלה המדות הוא מול לב:
סְפוֹרְנוֹ
כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים. הנצחי על כל הנצחים הנבדלים מחומר וזה שנצחיות כולם הווה מנצחיותו: ואדוני האדונים. מנהיג המנהיגים והם הגלגלים ומניעיהם שהנהגת כולם מכוונת להשיג תכלית כוונתו כענין המלאכות הפרטיות ביחוס אל הראשיות: האל הגדול. שאין נמצא שוה לו במדרגת מין מציאותו: הגבור. המקיים כל המציאות במציאותו כאמרו ואתה מחיה את כולם: והנורא. משגיח לשלם ולענוש באופן שראוי לירוא מפניו: אשר לא ישא פנים. לבן פריץ מפני האב הצדיק אע"פ שהוא מאריך אף בזכותו של אב: ולא יקח שוחד. לא יסיר כלל מעונש העבירה בשביל זכות מצוה שעשה החוטא כאמרם ז"ל שאין מצוה מכבה עבירה. וכל זה יורה שלא תבטחו אם תחטאו להנצל בשום זכות מן העונש כלל זולתי בתשובה השלמה:
יח
עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה׃
רַשִׁ״י
עשה משפט יתום ואלמנה. הֲרֵי גְּבוּרָה, וְאֵצֶל גְּבוּרָתוֹ אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ (מגילה ל"א): ואהב גר לתת לו לחם ושמלה. וְדָבָר חָשׁוּב הוּא זֶה, שֶׁכָּל עַצְמוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ עַל זֶה נִתְפַּלֵּל (בראשית כ"ח) וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ (בראשית רבה ע'):
אִבְּן עֶזְרָא
עושה משפט. אע״פ שהוא נשגב הוא עושה משפט יתום ואלמנה שאין להם עוזר כטעם אבי יתומים וכן הגר ויכלכלהו בהשענו עליו ואחר שהשם אוהב הגר אתם חייבים שתאהבוהו:
יט
וַאֲהַבְתֶּם אֶת־הַגֵּר כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
רַשִׁ״י
כי גרים הייתם. מוּם שֶׁבְּךָ אַל תֹּאמַר לַחֲבֵרְךָ (בבא מציעא נ"ט):
רַמְבַּ״ן
כי גרים הייתם בארץ מצרים מום שבך אל תאמר לחברך לשון רש"י (רש"י על דברים י׳:י״ט) וכבר פירשתי בסדר ואלה המשפטים (שמות כב כ):
כ
אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ׃
רַשִׁ״י
את ה' אלהיך תירא. וְתַעֲבֹד לוֹ וְתִדְבַּק בּוֹ, וּלְאַחַר שֶׁיִּהְיוּ בְךָ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ, אָז בִּשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ:
אִבְּן עֶזְרָא
את ה' אלהיך תירא. שלא תעברון על מצות לא תעשה: ואותו תעבוד. במצות עשה: ובו תדבק. בלב: ובשמו תשבע. בפה כאשר הוא מפורש:
כא
הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר־עָשָׂה אִתְּךָ אֶת־הַגְּדֹלֹת וְאֶת־הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ׃
רַמְבַּ״ן
וטעם הוא תהלתך והוא אלהיך הוא יהיה תהלתך שתתן כל תהלתך אליו אותו תהלל תמיד וכבודו לאחר לא תתן ותהלתו לפסילים ולא אל האלהים והאדונים הנזכרים או יאמר הוא תהלתך שבו אתה מהולל על כל העמים כלשון כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח) ה' עזי ומעזי (ירמיהו טז יט): והוא אלהיך שיחד שמו עליך שתהיה לו לעם והוא יהיה לך לאלהים ולא כשאר האומות אשר הוא להם אלהי האלהים אשר חלק להם כמו שפירשתי (ויקרא יח כה) כי עשה עמך הגדולות והנוראות שמהם תכיר כי אתה חבלו ונחלתו ועיניו תמיד עליך לטוב:
סְפוֹרְנוֹ
הוא תהלתך. תתהלל שתהיה עבד למי שמולך על כל המציאות:
כב
בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָהּ וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב׃
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.