Deuteronomy 11 — דְּבָרִים יא

פָּרָשַׁת עֵקֶב · פָּרָשַׁת רְאֵה (from 11:26)

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֺתָיו כָּל־הַיָּמִים׃

אוּנְקְלוֹס וְתִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ וְתִטַּר מַטְרַת מֵימְרֵהּ וּקְיָמוֹהִי וְדִינוֹהִי וּפִקוֹדוֹהִי כָּל יוֹמַיָא

אִבְּן עֶזְרָא ואחר שהוא הרב' אתכם חייבים אתם לאהוב אותו והוסיף כל הימי':

רַמְבַּ״ן ושמרת משמרתו ליראה אותו שתשמור מחטוא לפניו כי אחר שיצוה באהבה יצוה ביראה ויצוה בחוקים ובמשפטים ובמצות או ושמרת משמרתו שתשמור מה שהשם שומר שהוא שומר את הגרים וחונן דלים ואביונים ועושה משפט יתום ואלמנה וכענין שנאמר במקום אחר (מלכים א ב ג) לשמור את משמרת ה' אלהיך ללכת בדרכיו ואמרו (שבת קלג) מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום וכו':

ב וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת־בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא־רָאוּ אֶת־מוּסַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶת־גָּדְלוֹ אֶת־יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה׃

רַשִׁ״י וידעתם היום. תְּנוּ לֵב לָדַעַת וּלְהָבִין ולְקַבֵּל תּוֹכַחְתִּי: כי לא את בניכם. אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו, שֶׁיּוּכְלוּ לוֹמַר אָנוּ לֹא יָדַעְנוּ וְלֹא רָאִינוּ בְּכָל זֶה:

אוּנְקְלוֹס וְתִדְעוּן יוֹמָא דֵין אֲרֵי לָא יָת בְּנֵיכוֹן דִי לָא יְדָעוּ וְדִי לָא חֲזוֹ יָת אֻלְפָנָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן יָת רְבוּתֵהּ יָת יְדֵהּ תַּקִיפָא וּדְרָעֵהּ מְרָמְמָא

רַשְׁבַּ״ם את מוסר: כדכתיב לעיל כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך:

אִבְּן עֶזְרָא כי לא את בניכם. התשובה היא כי עיניכם הרואות והטעם כי אלה הנוראות אינם לעתיד שיראום בניכם רק אתם ראיתם אותם: את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה. להוציא אתכם ממצרים:

רַמְבַּ״ן את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה אמר ר"א (אבן עזרא על דברים י״א:ב׳) להוציא אתכם ממצרים והאותות והמופתים שעשה לפרעה ואשר עשה לכם במדבר בדבר המן ואיננו נכון בעיני כי עתה לא ידבר רק במוסר אשר ייסר בו השם לעוברי רצונו את גדלו שהיה מתרומם ומתגדל לאמר התפאר עלי (שמות ח ה) למחר יהיה (שם פסוק יט) ושמתי פדות (שם) למען תדע כי לה' הארץ (שם ט כט) ואת ידו החזקה ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים (שם ג כ) את היד הגדולה אשר עשה ה' (שם יד לא) וזרועו הנטויה שלא נתן להם ריוח והצלה מאז היתה ידו נטויה עליהם ולא השיב ידו מבלע עד שאבדם ואשר עשה לכם במדבר (דברים י״א:ה׳) אשר נגף אתכם בעגל ואש תבערה והנחשים השרפים וקברות התאוה ומגפת השטים וגזרת המרגלים שהיתה בהם יד ה' עד בואם אל המקום הזה וקצר בפורענות שעשה להם ואם כן ושמרתם את כל המצוה למען תחזקו כי ידו החזקה מחזקת שומרי מצותיו ולא יחזיק ביד מרעים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וידעתם היום כל לא את בניכם אשר לא ידעו וגו'. יאמר הכתוב הנוראות האלה שאני מספר אותן אינן לעתיד שיראום בניכם, כי אתם בעצמכם ראיתם אותם בעיניכם, והנה הכל נמשך לפסוק כי עיניכם הרואות, כלומר אתם עדים בדבר זה. והזכיר להם הנסים המפורסמים שהם נסי מצרים, הוא שאמר ואת אותותיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים לפרעה וגו', וענין קריעת ים סוף הוא שאמרו אשר הציף את מי ים סוף וגו', וענין המן הוא שאמר ואשר עשה לכם במדבר. ומה שלא הזכיר ירידת המן בפירוש, כדי שיכלול בזה נסי השלו והבאר. והזכיר פתיחת הארץ הוא שאמר ואשר עשה לדתן ולאבירם, והיה לו לומר ואשר עשה לקרח כי הוא היה ראש המחלוקת, אבל לא הזכירו משה דרך ענוה כי נתבייש מחטא האיש ההוא הקרוב לו, או שרצה להזכיר את אלו לפי שהעיזו פניהם יותר מכלן ויצאו נצבים והיו מחרפים ומגדפים, כמו שהזכירו ז"ל. וכבר ידעת כי הנסים הנסתרים הם מכח אל שדי שהיא השגת האבות, הוא השם הנכבד שכתוב בו (דברים כח) ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך, והמפורסמים הם מכח השם המיוחד השם הגדול, הוא השגת משה ע"ה, ועל כן תמצא בראש הפרשה ביעודי הגוף שכלם נסים נסתרים שהזכיר שם ה' אלהיך כמשפטו בכל משנה תורה, הוא שאמר (שם ז) ושמר ה' אלהיך לך וגו', אבל כאן שהזכיר הנסים המפורסמים והזכיר השם הגדול הוא שאמר כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה, והבן זה. את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה. ידוע לכל משכיל שאין לשון יד וזרוע נופלים בהקב"ה אבל הם ענינים למעלה נמשלים ביד וזרוע ואותן ענינים הם כחות ומדות, ולא תבין שיהיו שניהם נאמרים על כח אחד, אלא כל אחד ואחד כח בפני עצמו, כי כן הן באדם, אין היד והזרוע נאמרים על אבר אחד לבדו כי כל אחד אבר בפני עצמו, כי מה שנקרא יד הוא פסת היד שבה חמש אצבעות ועד הפרק השלישי שבו גמר פסת היד נקראת יד, ומשם ואילך עד העציל שהוא נקרא מרפק ובלעז קובדי"ר נקרא קנה כי הוא הקנה המחובר עם פסת היד, ומן העציל ולמעלה נקרא זרוע והוא מקום הנחת תפילין שהוא גבהו של יד והוא כנגד הלב, ועל זה אמרו במסכת מנחות חביבין ישראל לפני המקום יתברך שנתן להם תפילין בזרועותיהן ותפילין בראשיהן. וראיה לזה שנקרא זרוע מה שאחר העציל, הוא מה שאמר איוב (איוב לא) כתפי משכמה תפול ואזרועי מקנה תשבר, התחיל מן הכתף שהוא למעלה ואח"כ זרוע, ואמר מקנה שהוא המחובר עם פסת היד, וכן שנינו במסכת אהלות ששם מונה רמ"ח אברים שבאדם, ואומר שם שלשים בפסת היד, ששה בכל אצבע ואצבע שנים בקנה שנים במרפק, ואחד בזרוע, וארבע בכתף. וזו ראיה שהמחובר עם פסת היד נקרא קנה, ולשון עציל נקרא בלשון ברייתא ולשון מרפק בלשון משנה, ואציל בלשון מקרא שכן כתוב (יחזקאל יג) על כל אצילי ידי, ותרגם יונתן על כל מרפקי ידוי. ובמסכת סופרים אמרו, לא יתן אדם ספר תורה על ארכובתיו ויתן שני אציליו עליו מפני שנוהג בו מנהג בזיון. ואחר שנתבאר ההפרש הזה שיש בין יד לזרוע נאמר כי דבר ידוע הוא שהזרוע גדול מן היד ואין כח היד אלא בכח הזרוע. ומעתה יתבאר לך כל מקום שנאמר בתורה יד וזרוע בהקב"ה שהכל נאמר על מדת הדין, אבל יש ויש בחלקי הדין דין חמור מחברו ודין קל מחברו זה למעלה מזה וזה למטה מזה, כשם שיש בגווני היין או הדם מראה אדום זה למעלה מזה וזה למטה מזה, וכן בכאן, כי היד מדת הדין רפה ואין הכח הרפה אלא מכח הקשה וכמו שרמזתי בשתי ההי"ן של (שמות טו) מי כמוכה, וזהו (ישעיה נג) וזרוע ה' על מי נגלתה, וזהו (תהלים מד) כי ימינך וזרועך, וכבר רמזתי מזה בפסוק (שמות יד) וירא ישראל את היד הגדולה. מה שהזכיר כאן את גדלו ואחר כך אמר את ידו החזקה וזרועו הנטויה, הוא כמו (דברים ה) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כי ידו החזקה וזרועו הנטויה הוא כבודו שהיא מדת הדין רפה מקבלת מן הזרוע, נרשם בו השם המיוחד להורות כי הרחמים בו, כענין שכתוב (ישעיה כו) כי ביה ה'. וכן תמצא בתפלתו של שלמה ע"ה שאמר (מלכים א ח) כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה, הזכיר תחלה מדת רחמים ואחר כך מדת הדין שבה הרחמים, וזה מבואר.

סְפוֹרְנוֹ כי לא את בניכם. לפיכך אתם שראיתם עשו אותות המעידים לדורות בכניסתכם: וזרועו הנטויה. מוכנת להכות את השב לחטוא:

אוֹר הַחַיִּים וידעתם היום וגו'. פירוש מבחן הידיעה הצריכה חלה עליכם היום, פירוש אחר שעברו כל האותות וכו' שהזכיר בסמוך שמהם יצדיקו הידיעה ברורה, ואומרו כי לא את בניכם וגו' פירוש טעם שאני אומר וידעתם לכם בכינוי הוא לומר ולא את בניכם שהם אין להם ידיעה במבחן זה כמותכם, ולא הוצרך להזכיר הידיעה מה היא כי כשמשיג האדם דיעה במבחן צודק יראה בעיניו האמת מעצמו כי ה' אלהינו הוא אחד שברא הכל ושליט בכל ומואס בעוברי תורה ובוחר בבוחריה:

ג וְאֶת־אֹתֹתָיו וְאֶת־מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וּלְכָל־אַרְצוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וְיָת אַתְוָתֵהּ וְיָת עוֹבָדוֹהִי דִי עֲבַד בְּגוֹ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וּלְכָל אַרְעֵהּ

אִבְּן עֶזְרָא ואת אותותיו ואת מעשיו. לפרעה שהוא עיקר:

ד וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת־מֵי יַם־סוּף עַל־פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם יְהוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

אוּנְקְלוֹס וְדִי עֲבַד לְמַשִׁרְיַת מִצְרַיִם לְסוּסְוָתֵהּ וְלִרְתִיכוֹהִי דִי אַטִיף יָת מֵי יַמָא דְסוּף עַל אַפֵּיהוֹן בְּמִרְדָפְהוֹן בַּתְרֵיכוֹן וְאוֹבָדִנוּן יְיָ עַד יוֹמָא הָדֵין

אִבְּן עֶזְרָא אשר הציף. מגזרת צפו מים על ראשי: ויאבדם. הטעם כי לא קמו עוד בניהם תחתיהם להיות כמוהם:

רַמְבַּ״ן אשר הציף את מי ים סוף וגו' ויאבדם ה' עד היום הזה לא הבינותי טעם עד היום הזה כי כל המתים בים אבדן עולם הם אובדים ויתכן שהוא חוזר לסוסיו ולרכבו שאבד סוס ורכב ממצרים בכל הדור ההוא כי כל סוס ורכב וכל פרש אשר במצרים הוציא עמו ואבדו כולם והיתה ממלכה שפלה בלא רכב וסוס וחיל ועזוז ואמר ר"א (אבן עזרא על דברים י״א:ד׳) שלא קמו עוד בניהם תחתם להיות כמוהם ר"ל כי השם אבד הרודפים בים ואבד במצרים זרעם ולא נשאר להם שם ושאר כי הם הרשיעו יותר מכל מצרים לרדוף אחרי גאולי השם אבל זה לא נזכר בתורה:

סְפוֹרְנוֹ ויאבדם ה' עד היום הזה. כי אז טבעו שלישי מצרים וחילם באופן שגם מ' שנה אחרי כן היו מרגישים באבידת אותם הגבורים שלא קמו עדיין ממלאים את מקומם:

ה וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד־בֹּאֲכֶם עַד־הַמָּקוֹם הַזֶּה׃

אוּנְקְלוֹס וְדִי עֲבַד לְכוֹן בְּמַדְבְּרָא עַד מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין

אִבְּן עֶזְרָא ואשר עשה לכם במדבר. דבר המן:

ו וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן־רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת־פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת־בָּתֵּיהֶם וְאֶת־אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל־הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל־יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י בקרב כל ישראל. כָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם בּוֹרֵחַ הָאָרֶץ נִבְקַעַת מִתַּחְתָּיו וּבוֹלַעְתּוֹ, אֵלּוּ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (במדבר ט"ז) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ – וְלֹא פִּיּוֹתֶיהָ. אָמַר לוֹ וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם בקרב כל ישראל? אָמַר לוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית הָאָרֶץ מִדְרוֹן כְּמַשְׁפֵּךְ, וְכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם הָיָה מִתְגַּלְגֵּל וּבָא עַד מְקוֹם הַבְּקִיעָה (עי' ילקוט שמעוני תשנ"ב): ואת כל היקום אשר ברגליהם. זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו (סנהדרין ק"י):

אוּנְקְלוֹס וְדִי עֲבַד לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בַּר רְאוּבֵן דִי פְתָחַת אַרְעָא יָת פּוּמַהּ וּבְלָעָתְנוּן וְיָת אֱנַשׁ בָּתֵּיהוֹן וְיָת מַשְׁכְּנֵיהוֹן וְיָת כָּל יְקוּמָא דִי עִמְהוֹן בְּגוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל

אִבְּן עֶזְרָא ואת בתיהם. הם נשיהם ובניהם: ואת כל היקום. שם כלל: אשר ברגליהם. בעבורם או כמשמעם ואחר שעיניכם ראו את כל אלה השמרו שתשמרו מצות השם:

רַמְבַּ״ן והזכיר ואשר עשה לדתן ולאבירם ולא הזכיר קרח ועדתו שיצאה אש מלפני ה' ותאכל אותם בעבור כי איש זר הקרב להקטיר קטורת הוא מלאוי התורה (במדבר יז ה) ולעולם הוא נענש לדורות כאשר קרה גם לעזיהו (דהי"ב כו יט) על כן לא מנאו באותות המדבר:

כְּלִי יָקָר ואת כל היקום אשר ברגליהם. פירש"י זה ממונו של אדם המקיימו על רגליו, וכי מי שאין לו ממון חיגר ברגליו ולא עמדה לו כל חכמתו ושאר המעלות האנושית. ונראה שבגנות קנין הממון הוא מדבר כי הוא הפחות שבכל ד' מעלות שמנה הרמב"ם (בח' פרקים) והם החכמה, והגבורה, והמדות, והעושר, כי כולם דבוקים באדם, והעושר חוץ ממנו, כי החכמה מקורה בראש ובמוח ולב, והגבורה מקורה בלב כי מי שהוא רך הלבב אינו גבור, אבל העושר דבוק ברגלו כי יתרון ארץ בכל היא, והארץ מדרס לרגליו ודין הוא שיהיה הפחות שבכולם ויהיה נתון תחת ממשלת האדם לעשות בממונו מה שירצה, אבל לסוף מוחלפת השיטה שממונו מתגבר עליו אל כל אשר יחפוץ יטנו ועלה מן הארץ משפל מצבו כאשר יקום איש על רעהו כך יקום ממונו עליו ושליט בו ומעבירו על דעתו ועל דעת קונו, לכך קראו היקום אשר ברגליהם כי זה העצב נבזה האחוז בחבלי בוז ונתון תחת כפות רגליו הוא היקום אשר יקום עליו למשול בו, וכאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש . כך קנין זה מביא את בעליו בסכנות רבות והוא אשר המית את קרח כי בטח בעשרו ונפל, לכך קרא לממונם של קרח ועדתו היקום אשר ברגליהם.

אוֹר הַחַיִּים כל היקום וגו' בקרב וגו'. פירוש גם היקום שלא היה עומד עמם במקום שפצתה הארץ את פיה אלא בקרב כל ישראל אף על פי כן היה נשמט ונבלע בפה הארץ כאומרם ז"ל (במדב"ר פי"ח) אפילו מחט וכו':

ז כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂה יְהוָה הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה׃

רַשִׁ״י כי עיניכם הראת. מֻסָּב עַל הַמִּקְרָא הָאָמוּר לְמַעְלָה – כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ כִּי אִם עִמָּכֶם אֲשֶׁר עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת וְגוֹ':

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי עֵינֵיכוֹן חֲזָאָן יָת כָּל עוֹבָדָא דַיְיָ רַבָּא דִי עֲבָד

רַשְׁבַּ״ם כי עיניכם: אלא עיניכם הרואות:

סְפוֹרְנוֹ כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה'. שהגדיל לעשות נגד המורדים בו: לפרעה ולמצרים. במצרים ועל הים ולמורדים במדבר ולדתן ולאבירם ועליכם להזהיר את הבנים שלא ראו כל אלה. לפיכך:

ח וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃

אוּנְקְלוֹס וְתִטְרוּן יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין בְּדִיל דְתִתְקְפוּן וְתֵעֲלוּן וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ

אִבְּן עֶזְרָא וירשתם. שבור הרי״‎ש בעבור שבר הוי״‎ו:

סְפוֹרְנוֹ ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום. מצות האבנים שתקימו בירדן ושתקחו מתוך הירדן ושתכתבו עליהם את התורה להיות לדורות לעדות מאתכם שראיתם:

אוֹר הַחַיִּים ושמרתם את כל אשר וגו' למען תחזקו. הכונה בזה לשלול דעת אומרים לחדול מעסק התורה משום מלחמת הארץ שצריך חוזק והתורה נקראת תושיה , לזה אמר ושמרתם את כל המצוה, וכבר כתבתי למעלה שמאמר כל המצוה ירצה אל עסק התורה, ויחד לה שמירה ליתן לאו על ביטולה, וגמר אומר למען תחזקו פירוש שאדרבה נותנת לו כח וגבורה להתחזק במלחמת ה', וכן הוא אומר אני בינה לי גבורה:

ט וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ׃

אוּנְקְלוֹס וּבְדִיל דְתוֹרְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן לְמִתַּן לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ

סְפוֹרְנוֹ ולמען תאריכו ימים על האדמה. שאם בניכם לא ישמרו את המצות יגלו ממנה מהרה קודם לונושנתם בארץ כמו שהעיד באמרו ועצר את השמים ואבדתם מהרה:

י כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת־זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק׃

רַשִׁ״י לא כארץ מצרים הוא. אֶלָּא טוֹבָה הֵימֶנָּה, וְנֶאֶמְרָה הַבְטָחָה זוֹ לְיִשְׂרָאֵל בִּיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים שֶׁמָּא לֹא נָבֹא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וְיָפָה כָּזוֹ. יָכוֹל בִּגְנוּתָהּ הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְכָךְ אָמַר לָהֶם לֹא כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא אֶלָּא רָעָה הֵימֶנָּה? תַּ"לֹ "וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי וְגוֹ'" (במדבר י"ג), אָדָם אֶחָד בְּנָאָן, חָם בָּנָה צֹעַן לְמִצְרַיִם בְּנוֹ, וְחֶבְרוֹן לִכְנַעַן, דֶּרֶךְ אֶרֶץ אָדָם בּוֹנֶה אֶת הַנָּאֶה וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה אֶת הַגָּרוּעַ, שֶׁפְּסָלְתּוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן הוּא נוֹתֵן בַּשֵּׁנִי, וּבְכָל מָקוֹם הֶחָבִיב קוֹדֵם, הָא לָמַדְתָּ שֶׁחֶבְרוֹן יָפָה מִצֹּעַן; וּמִצְרַיִם מְשֻׁבַּחַת מִכָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י"ג) "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", וְצֹעַן שֶׁבַח מִצְרַיִם הִיא שֶׁהִיא מְקוֹם מַלְכוּת, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר (ישעיהו ל') "כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו", וְחֶבְרוֹן פְּסָלְתָּהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לְכָךְ הִקְצוּהָ לְקְבוּרַת מֵתִים, וְאַף עַל פִּי כֵן הִיא יָפָה מִצֹּעַן. וּבִכְתֻבּוֹת (דף קי"ב) דָּרְשׁוּ בְּעִנְיָן אַחֵר, אֶפְשָׁר אָדָם בּוֹנֶה בַיִת לִבְנוֹ הַקָּטָן וְאַחַר כָּךְ לִבְנוֹ הַגָּדוֹל? אֶלָּא שֶׁמְּבֻנָּה עַל אֶחָד מִשִּׁבְעָה בְּצֹעַן: אשר יצאתם משם. אֲפִלּוּ אֶרֶץ רַעְמְסֵס אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ וְהִיא בְּמֵיטַב אֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר "בְּמֵיטַב הָאָרֶץ וְגוֹ'" (בראשית מ"ז), אַף הִיא אֵינָהּ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: והשקית ברגלך. אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיְתָה צְרִיכָה לְהָבִיא מַיִם מִנִּילוּס, בְּרַגְלְךָ, וּלְהַשְׁקוֹתָהּ – צָרִיךְ אַתָּה לִנְדֹּד מִשְּׁנָתְךָ וְלַעֲמֹל, וְהַנָּמוּךְ שׁוֹתֶה וְלֹא הַגָּבוֹהַּ, וְאַתָּה מַעֲלֶה הַמַּיִם מִן הַנָּמוּךְ לַגָּבוֹהַּ, אֲבָל זוֹ למטר השמים תשתה מים – אַתָּה יָשֵׁן עַל מִטָּתְךָ וְהַקָּבָּ"ה מַשְׁקֶה נָמוּךְ וְגָבוֹהּ גָּלוּי וְשֶׁאֵינוֹ גָלוּי כְּאֶחָת (ספרי): כגן הירק. שֶׁאֵין דַּי לוֹ בִגְשָׁמִים וּמַשְׁקִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל וּבַכָּתֵף:

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ לָא כְאַרְעָא דְמִצְרַיִם הִיא דִי נְפַקְתּוּן מִתַּמָן דִי תִזְרַע יָת זַרְעָךְ וּמַשְׁקַת לֵהּ בְּרַגְלָךְ כְּגִנְתָא יַרְקָא

רַשְׁבַּ״ם כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא: כן שיטת פרשיות הללו צריכים אתם לשמור את מצוות ה' אלקיכם כי הארץ הזאת טובה מארץ מצרים לשומרי מצוות ורעה מכל הארצות ללא שמורים כי הארץ אשר אתה בא שמה אינה כארץ מצרים שאין צריכים למטר ובין טובים ובין חטאים בטורח השקאת שדותיהם יש להם לחם, אבל ארץ ישראל אם אתם שומרים מצוות עיני ה' אלקיך בה להשקותה במטר השמים מרשית השנה ועד אחרית שנה לתת מטר בעת הצורך, והיה אם שמע תשמעו וגו' ונתתי וגו' ותאכלו לשובע בלא טורח ואם לאו ועצר את השמים ולא יהיה מטר:

אִבְּן עֶזְרָא כי הארץ. הנה טעם אחר שאתם חייבים לשמור מצותיו כי הארץ איננה כארץ מצרים רק יש לה צורך אל השנה לשום השם עינו עליה והטעם בדרך משל כאדם שיראה כל מה שהיא צריכה ויתן הכל בעתו:

רַמְבַּ״ן לא כארץ מצרים היא אלא טובה הימנה ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזאת יכול בגנותה הכתוב מדבר וכך אמר להם לא כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה תלמוד לומר וחברון שבע שנים נבנתה (במדבר יג כב) אדם אחד בנאן דרך ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כך את הגרוע וכו' לשון רש"י (רש"י על דברים י״א:י׳) מספרי (עקב יא) ועוד הביא מה שדרשו בגמרא במסכת כתובות (כתובות קי״ב) בענין אחר אפשר אדם בונה בית לבנו קטן ואחר כך לבנו גדול אלא שמבונה אחד משבעה בצוען ופשוטו של מקרא בדרך האזהרות נאמר שאמר להם ושמרתם את כל המצוה וירשתם ארץ זבת חלב ודבש כי ה' יתן מטר ארצכם בעתו והארץ תתן יבולה אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק רק היא ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים לא בענין אחר וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון הנה היא רעה מאד לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השניה (להלן פסוקים יג-יז) כי אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש תמיד ואם לא תשמעו ועצר את השמים וגו' ואבדתם מהרה ברעב מעל הארץ הטובה שלא תוכלו לחיות בה בלא מטר והנה הפרשה הזו תזהיר במנהגו של עולם וממנה נלמד כי אע"פ שהכל ברשותו ונקל בעיני ה' יתברך להאביד יושבי ארץ מצרים ולהוביש נהרותם ויאוריהם אבל ארץ כנען תאבד יותר מהרה שלא יתן בה מטרות עוזו החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו השם יותר מן הבריא שלא בא עליו החולי וכך המדה בעני ובעשיר ומאיר עיני שניהם ה' ומפני שאמר (דברים י״א:י״ב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה וראוי שיאמר ולמטר השמים תשתה מים כאשר ה' אלהיך ידרוש אותה יהיה מדרש רבותינו (ספרי עקב יב) נרמז בכתוב והלא כל הארצות הוא דורש שנאמר (איוב לח כו) להמטיר על ארץ לא איש כביכול אינו דורש אלא אותה ועל ידי אותה דרישה שדורש אותה דורש כל הארצות תמיד עיני ה' אלהיך בה לראות מה היא צריכה ולחדש בה גזרות עתים לטובה ועתים לרעה כו' כדאיתא במסכת ר"ה (יז) ויש בו סוד עמוק כי הארץ הזאת נדרשת בכל והיא הכל וכל הארצות מתפרנסות ממנה באמת:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא כארץ מצרים היא. שהיא תלויה בהשקאה כמו שאמר והשקית ברגליך כגן הירק, אין הארץ בענין זה תלויה בעמל האדם, אלא למטר השמים תשתה מים, ועל כן תצטרכו לקיום התורה, שאם אתם מקיימין התורה והמצות השמים יתנו טלם והארץ תתן יבולה, ואם לאו ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, כמו שאומר בפרשה הסמוכה לזו. ואע"פ שאילו היתה ארץ משקה כארץ מצרים היה נקל אצל הש"י להוביש להם המים ולהחריב הנהרות אם לא היו מקיימין התורה, כבר כתב בזה הרמב"ן ז"ל כי הפרשה הזאת תזהיר כמנהגו של עולם, והארץ מצד שהיא הרים ובקעות תאבד מהרה יותר משאר ארצות כשלא ישלח שם מטרות עזו, כי החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו יותר מן הבריא שלא יבוא עליו החולי.

סְפוֹרְנוֹ כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא. שאינה צריכה לגשמים:

יא וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה־מָּיִם׃

רַשִׁ״י ארץ הרים ובקעת. מְשֻׁבָּח הָהָר מִן הַמִּישׁוֹר, שֶׁהַמִּישׁוֹר בְּבֵית כֹּר אַתָּה זוֹרֵעַ כֹּר, אֲבָל הָהָר בֵּית כֹּר מִמֶּנּוּ חֲמֵשֶׁת כֹּרִין – אַרְבָּעָה מֵאַרְבָּעָה שִׁפּוּעָיו וְאֶחָד בְּרֹאשׁוֹ: ובקעת. הֵן מִישׁוֹר:

אוּנְקְלוֹס וְאַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ אֲרַע טוּרִין וּבִקְעָן לִּמְטַּר שְׁמַיָא תִּשְׁתֵּי מַיָא

סְפוֹרְנוֹ למטר השמים תשתה מים. שאין שם נהרות מספיקים להשקות את הקרקעות אבל צריך שישתו מי גשמים:

אוֹר הַחַיִּים והארץ אשר אתם וגו'. קשה אחר שאמר בפסוק שלפני זה כי הארץ אשר וגו' מה מקום לחזור לו' והארץ כיון שמאמר זה הוא גמרן של דברים שהתחיל לדבר בפסוק הקודם, ונראה כי שיעור הכתוב הוא על זה הדרך כי מתחילה הזכיר שבח הארץ באומרו זבת חלב ודבש וגמר אומר כי הארץ וגו' לא כארץ מצרים וגו' פירוש הגם שארץ מצרים משובחת בפירות שכן כתיב כגן ה' כארץ מצרים לא כשיעור זה לבד היא הארץ אשר ה' נותן, ועוד יש גריעות בארץ מצרים אשר תזרע וגו' והשקית וגו', וגמר אומר והארץ אשר אתם וגו' למטר השמים וגו':

יב אֶרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה׃

רַשִׁ״י אשר ה' אלהיך דרש אתה. וַהֲלֹא כָּל הָאֲרָצוֹת דוֹרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר "לְהַמְטִיר עַל אֶרֶץ לֹא אִישׁ" (איוב ל"ח)? אֶלָּא כִּבְיָכוֹל אֵינוֹ דוֹרֵשׁ אֶלָּא אוֹתָהּ, וְעַל יְדֵי אוֹתָהּ דְּרִישָׁה שֶׁדּוֹרְשָׁהּ, דּוֹרֵשׁ אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת עִמָּהּ: תמיד עיני ה' אלהיך בה. לִרְאוֹת מַה הִיא צְרִיכָה, וּלְחַדֵּשׁ בָּהּ גְּזֵרוֹת, עִתִּים לְטוֹבָה עִתִּים לְרָעָה כוּ', כִּדְאִיתָא בְּרֹ"הַ (דף י"ז): מרשית השנה. מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִדּוֹן מַה יְּהֵא בְּסוֹפָהּ (שם ח'):

אוּנְקְלוֹס אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ תָּבַע יָתַהּ תְּדִירָא עֵינֵי דַיְיָ אֱלָהָךְ בַּהּ מֵרֵישָׁא דְשַׁתָּא וְעַד סוֹפָא דְשַׁתָּא

אִבְּן עֶזְרָא מרשית. בלא אל״‎ף ורבים כן ע״‎כ כ' והיה אם שמע תשמעו ונתתי מטר ארצכם וזהו עיני ה' אלהיך בה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד. ע"ד הפשט עיקר השגחתו בארץ ההיא, כי בודאי כל הארצות הוא דורש, אבל הענין כי עקר הדרישה וההשגחה שם ומשם מתפשטת לשאר הארצות, כענין הלב באדם שהוא נתון באמצע הגוף שהוא עקר החיות ומשם החיות מתפשט לשאר האברים. ובא הכתוב ללמדנו שאין ארץ ישראל נתונה תחת ממשלת הכוכבים והמזלות כשאר הארצות, ואינה נמסרת לדרישת אלהי מעלה כשאר האקלימין, אבל הקב"ה בעצמו ובכבודו דורש אותה תמיד, לא מנה עליה משאר הכחות שוטר ומושל, וזהו שאמר דוד ע"ה על ארץ ישראל (תהלים פז) כל מעיני בך, באורו עקר השגחתי ועיוני אינו אלא בך, כי משם יתפשט לשאר העולם. וע"ד הקבלה ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד זו ביהמ"ק של מעלה שעליו אמר הכתוב (ישעיה סו) והארץ הדום רגלי, כי רגלי האדם סופו, ועל כן הזכיר בה ה' אלהיך, ומזה נקרא ביהמ"ק של מטה (שם סד) בית קדשנו ותפארתנו, כלומר ביתו של קדשנו ותפארתנו, כי קדשנו הוא הכבוד, וזהו סוד הכתוב (תהלים צו) עוז ותפארת במקדשו. ויש לך להשכיל מה שהזכיר בפסוק של מעלה והארץ אשר אתם עוברים שמה היא הארץ הגופנית שבה ביהמ"ק של מטה, וזהו שהזכיר בה הרים וגבעות, למטר השמים תשתה מים, באר לך כי הארץ ההיא למטר השמים תשתה מים, אבל זאת בשמים, והיא העשירית, וזהו לשון תמי"ד, כלומר מדת יו"ד, ומזה נשתבחה הארץ ההיא בעשרה דברים (דברים ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, שהן שבעה המינין, ושבולת שועל ושיפון וכוסמין, הרי עשרה, והכל רמז אל הארץ הנזכרת בפרשת בראשית. מרשית השנה. חסר אל"ף, ויהיה הרמז לחדש תשרי שהוא ראש השנה לבריאתו של עולם, ודרשו רז"ל, מראש השנה נדון מה יהא בסופה.

סְפוֹרְנוֹ דורש אותה. להשגיח על מעשי יושביה אם הם ראוים למטר ואם לא. לפיכך דעו זה כי אמנם:

אוֹר הַחַיִּים אשר ה' אלהיך דורש. דקדק לומר תיבת אלהיך להעיר כי שבח הארץ היא כשה' מיחד אלקותו על ישראל אבל בזמן שישראל גולים ואין השכינה בתוכם אין שבח כל כך לארץ:

יג וְהָיָה אִם־שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל־לְבַבְכֶם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶם׃

רַשִׁ״י והיה אם שמע. וְהָיָה מוּסָב עַל הָאָמוּר לְמַעְלָה, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: והיה אם שמע תשמעו. אִם שָׁמֹעַ בַּיָּשָׁן תִּשְׁמְעוּ בֶּחָדָשׁ, וְכֵן "אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח" (דברים ח') – אִם הִתְחַלְתָּ לִשְׁכֹּחַ סוֹפְךָ שֶׁתִּשְׁכַּח כֻּלָּהּ, שֶׁכֵּן כְּתִיב בִּמְגִלָּה אִם תַּעַזְבֵנִי יוֹם יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךָּ: מצוה אתכם היום. שֶׁיִּהְיוּ עֲלֵיכֶם חֲדָשִׁים, כְּאִלּוּ שְׁמַעְתֶּם בּוֹ בַיּוֹם (ספרי): לאהבה את ה'. שֶׁלֹּא תֹאמַר הֲרֵי אֲנִי לוֹמֵד בִּשְׁבִיל שֶׁאֶהְיֶה עָשִׁיר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֶקָּרֵא רַב, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲקַבֵּל שָׂכָר, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁתַּעֲשֶׂה עֲשֵׂה מֵאַהֲבָה וְסוֹף הַכָּבוֹד לָבֹא (שם): ולעבדו בכל לבבכם. עֲבוֹדָה שֶׁהִיא בַּלֵּב, וְזוֹ הִיא תְפִלָּה, שֶׁהַתְּפִלָּה קְרוּיָה עֲבוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר "אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא" (דניאל ו'), וְכִי יֵשׁ פֻּלְחָן בְּבָבֶל? אֶלָּא עַל שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל שֶׁנֶּאֱמַר (שם) "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ וְגוֹ'"; וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (תהילים קמ"א) "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ": בכל לבבכם ובכל נפשכם. וַהֲלֹא כְּבָר הִזְהִיר "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו'), אֶלָּא אַזְהָרָה לַיָּחִיד, אַזְהָרָה לַצִּבּוּר (ספרי):

אוּנְקְלוֹס וִיהֵי אִם קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַי דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן וּלְמִפְלַח קֳדָמוֹהִי בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן

רַמְבַּ״ן בכל לבבכם ובכל נפשכם והלא כבר הזכיר בכל לבבך ובכל נפשך אלא אזהרה ליחיד ואזהרה לצבור לשון רש"י (רש"י על דברים י״א:י״ג) מספרי (עקב יג) ובאור הענין כי השם לא יעשה הנסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו רק על מעשה רוב העם אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמהם את כל הנסים האלה לטובה ואמר כי בעבדם ע"ז יעשה עמהם אות לרעה ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ולעבדו בכל לבבכם. דרשו רבותינו ז"ל איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה, וכן אמרו רז"ל בברכות, עבודה זו תפלה, שכן נאמר בדניאל (דניאל ו) אלהך די אנת פלח ליה וגו', וכי יש פלחן בבבל אלא על שם שהיה מתפלל, שנאמר (שם) וכוין פתיחן ליה, וכן דוד ע"ה הוא אומר (תהלים קמא) תכון תפלתי קטורת לפניך. ואמרו רז"ל תפלות כנגד תמידין תקנום. וצריך אתה לדעת כי כח התפלה גדול אפילו לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. לשנות הטבע, מיצחק, שנאמר (בראשית כה) ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, ודרשו רז"ל מפני מה נתעקרו האמהות, מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, בארו לנו בכאן כי לא בא העקרות לאמהות אלא מפני התפלה, וכשהתפללו בזה נשתנה בהן הטבע. להנצל מן הסכנה ממה שכתוב (תהלים קז) יורדי הים באניות וגו', ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו, יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג, ויצעקו אל ה' בצר להם, וכתיב בתריה יקם סערה לדממה ויחשו גליהם, ומכאן שהתפלה מגינה על הסכנה. לבטל הנגזר, מחזקיה שהוסיף לו הקב"ה חמש עשרה שנה בכח התפלה, שנאמר (ישעיה לח) שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ומלת יוסיף לאות שהיה זמנו קצוב ונגזר והועילה לו תפלתו לבטל הנגזר. ואפילו מה שגזר עליו הש"י אפשר לו להתבטל בכח התפלה, שכן אמר לו חזקיה לישעיה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר (איוב יג) הן יקטלני לו איחל. הודיענו בכאן שהתפלה למעלה מן הנבואה, כלומר מן המקום שמשם תוצאות הנבואה לנביאים. וכן תצטרך לדעת כי מימות משה עד אנשי כנסת הגדולה היתה התפלה בישראל בלתי מסודרת בתקון שוה לכלן, אבל היה כל אחד מתפלל ועושה מליצה לעצמו כפי ידיעתו וחכמתו, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו תפלה זו של י"ח כדי שתהיה מסודרת בפי הכל, ולכך תקנוה בלשון פשוט מובן כדי שלא יתבלבלו הרעיונים בהבנת הלשון, ושיהיו כל ישראל שוין בה בין חכמים בין טפשים. אמנם תקנו אותה בכוונה גדולה ובהשגחה יתרה, במה שהיא מסודרת שלש ברכות של שבח לפני התפלה, והן אבות וגבורות וקדושת השם, ושלש לאחריה והן עבודה והודאה וברכת כהנים, וסדרו לנו באמצע י"ב ברכות שהן כלל כל צרכי האדם, וכל זה לא היה במקרה כי אם בעיון גדול מוכרח ומוצרך. ואם תשתכל בשם הגדול המיוחד המתחלק לי"ב צרופין, והסימן בו ז"ה שמי לעלם, תמצא שלשה שמות ראשונים כנגד אבות וגבורות וקדושת השם, שלשה שמות אחרונים כנגד עבודה והודאה וברכת כהנים, ששה שמות האמצעים כנגד שש ברכות, שהן אתה חונן, השיבנו, סלח לנו, גאולה, רפואה, ופרנסה. ויש לך להוסיף פנים ואחור בששה הנשארים, שהם קבוץ גליות, משפט, על הצדיקים, בנין, מלכות, תפלה. וברכת המינין אין בשם הזה כנגדו, כי היא כנגד מדת הדין, ואל הכבוד הרעים שהוא במזמור (תהלים כט) הבו לה' בני אלים, מוסף על י"ח אזכרות שבו, ותקנו אותה כדי שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדה וכנגד האויבים, ונכלל עוד בזה הכנעת יצר הרע שבאדם שהוא מכלל האויבים והוא מחלק מדת הדין. ואתה הבן זה המעט וראה איך עשו זה החכמים ז"ל בכוונה שש ברכות לצרכי בני אדם ושש לחזרת עטרה ליושנה ומלכות בית דוד למקומה ועם ברכת המינין הם י"ג, וזה כנגד י"ג מדות, לרמוז שכל טוב העולם ומלואו בין בצרכי בני האדם בין בתקון העולם במלכות שדי הכל משתלשל מן המדות, ועליך שתתפלל לעלת העילות יתברך המשפיע כחו במדות כענין שכתוב (דברים ד) אשר לו אלהים קרובים אליו, יאמר כי אין שום עם שיהיו המדות קרובות אליו כמוהו, ואימתי, בכל קראנו אליו, לעלת העלות יתעלה, ואמר אליו למעט המדות, וכבר הזכרתי זה.

סְפוֹרְנוֹ אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם בעתו. באופן שתתפרנסו שלא בצער ותוכלו לעבדו ואם לאו לא יתן מטר כלל ולא יהי' לכם מזון לחיות בה:

כְּלִי יָקָר והיה אם שמוע תשמעו, פירש"י אם תשמעו בישן תשמעו בחדש. כי כך אמרו רז"ל ששכר מצוה מצוה ושמיעה גוררת שמיעה דהיינו מן הישן אל החדש. ומ"ש בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא נאמר ובכל מאדכם לפי מה שפירש"י שלכך נאמר בכל מאדך לפי שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, מדקאמר יש לך אדם ש"מ שדבר זה בלתי מצוי כ"א באדם אחד או מתי מספר שבטלה דעתם אצל כל אדם אבל לא בציבור כי לא שכיח הדבר שרבים יסכימו על דעה נפסדה זו. ולפי מה שפירש"י בכל מאדך בכל מדה שהוא מודד לך להרע או להטיב, הרי פרשה זו מדברת מזמן קבלת השכר והוא עת דודים ואין שייכת הברכה שעל הרעה לכאן כי אינה כפי הזמן אשר הוא עומד בו. ועוד נראה שאין צורך לומר כאן שיעבוד ה' בכל מדה שהוא מודד לו אפילו בזמן קבלת הרע, לפי שדבר זה כבר אמור הוא בפרשה זו שנאמר ואבדתם מהרה מעל הארץ וגו', ושמתם את דברי אלה על לבבכם. ר"ל שאפילו בזמן שצאן אובדות יהיו מ"מ יעבדו את ה' על כל פנים וישימו דבריו על לבבם וכן פירש"י (יא.יח), וא"כ ענין זה אמור בפירוש לכך לא הוצרך לומר ובכל מאדכם. ונאמרה הפרשה בלשון רבים חוץ מן ואספת דגנך, כי כך נאמר ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך. שפרשו הראשונים כי עבודת ה' טובה יותר בציבור כמ"ש הן אל כביר לא ימאס. אבל האכילה טובה יותר כשכל אחד אוכל פתו לבדו ולא ירבה בסעודת מרעים. ע"כ נאמר כאן ולעבדו בכל לבבכם וגו', ואספת דגנך. כי טוב הוא בזמן שכל אחד מאסף דגנו לעצמו וכן כשיושב בביתו לבדו כמ"ש בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. כי כל אלה הדברים אינן שייכים לומר על הכלל.

אוֹר הַחַיִּים והיה אם שמוע וגו'. פירוש והיה לשון שמחה ותנאי הוא הדבר אם תהיה שמחה של מצוה, והוא אומרו אם שמוע תשמעו וגו' כאמרם ז"ל שלא שבח שלמה אלא שמחה של מצוה אבל שאר שמחות עליהם אמר ולשמחה מה זה עושה, וכפל לומר שמוע תשמעו על דרך אומרם ז"ל בפסוק יהב חכמתא לחכימין שאין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, והוא אומרו אם שמוע פירוש שיהיה לכם לב שומע, תשמעו: לאהבה וגו' ולעבדו וגו' ונתתי וגו'. פירוש לפי מה שקדם לנו כי שכר מצות אינו משתלם בעולם הזה, הודיע הכתוב שאם כי שכר מצות אינו משתלם בעולם הזה הודיע הכתוב שאם יאהבו ה' וגו' בכל לבבם וגו' יזכו גם בעולם הזה, והוא מה שנתכוין במאמר ונתתי בתוס' וא"ו להעירך שאין זה אלא תוס' על העיקר שהוא שכר עולם הנצחי והקיים, גם רמז שהגם שהמזונות הוא בכלל הדברים שאינם תלוים בזכות אף על פי כן כשיעבדו ה' כמצטרך אין המזל שולט בהם ויאכלו וישבעו גם מטוב הגשמי: בכל לבבכם ובכל נפשכם. ולא אמר בכל מאודכם כסדר שאמר בפרשת שמע, לפי שפרשת שמע נאמרה בל' יחיד ויכול להיות שימצא יחיד שיהיה לו ממונו חביב עליו מנפשו, אבל כללות הציבור שעמהם מדבר מן הנמנע שיהיה להם ממונם חביב מנפשם כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ולזה כשאמר בכל נפשכם מכל שכן בכל מאודם:

יד וְנָתַתִּי מְטַר־אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ׃

רַשִׁ״י ונתתי מטר ארצכם. עֲשִׂיתֶם מַה שֶּׁעֲלֵיכֶם אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה מַה שֶּׁעָלַי (שם): בעתו. בַּלֵּילוֹת שֶׁלֹּא יַטְרִיחוּ אֶתְכֶם; דָּ"אַ – בְּעִתּוֹ בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת שֶׁהַכֹּל מְצוּיִין בְּבָתֵּיהֶם: יורה. הִיא רְבִיעָה הַנּוֹפֶלֶת לְאַחַר הַזְּרִיעָה, שֶׁמַּרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַזְּרָעִים: מלקוש. רְבִיעָה הַיּוֹרֶדֶת סָמוּךְ לַקָּצִיר, לְמַלֹּאת הַתְּבוּאָה בְּקַשֶּׁיהָ. וּלְשׁוֹן מַלְקוֹשׁ דָּבָר הַמְאֻחָר כְּדִמְתַרְגְּמִינָן (בראשית ל') "וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן" – לַקִּישַׁיָּא; דָּ"אַ – לְכָךְ נִקְרֵאת מַלְקוֹשׁ, שֶׁיּוֹרֶדֶת עַל הַמְּלִילוֹת וְעַל הַקַּשִּׁין: ואספת דגנך. אַתָּה תַאַסְפֶנּוּ אֶל הַבַּיִת וְלֹא אוֹיְבֶיךָ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "אִם אֶתֵּן דְּגָנֵךְ וְגוֹ' כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ" (ישעיהו ס"ב) וְלֹא כָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'" (שופטים ו'):

אוּנְקְלוֹס וְאֶתֵּן מְטַר אַרְעֲכוֹן בְּעִדָנֵהּ בַּכִּיר וְלַקִישׁ וְתִכְנוֹשׁ עִבוּרָךְ וְחַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ

אִבְּן עֶזְרָא יורה. גשם שיורה על שנה טובה והוא בתחלת השנה: ומלקוש. ידוע:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ונתתי מטר ארצכם בעתו. בשעות הראויות לזרוע ושתמצאו בהם נחת רוח, וכן דרשו רז"ל ונתתי גשמיכם בעתם לא שכורה ולא צמאה אלא בינונית, בזמן שהגשמים מרובין מטשטשין את הארץ ואינה עושה פירות. דבר אחר בעתם, בלילי רביעיות ובלילי שבתות, בימי רבי שמעון בן שטח היו יורדין בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שנעשין חטין ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, וצרו מהן חכמים דוגמא לדורות להודיע כמה החטא גורם, שנאמר (ירמיה ה) עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם, שכך מצינו בימי הורדוס שבזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אין הגשמים יורדין להם אלא בלילות, למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה והיו משכימים ויוצאים למלאכתם, להודיע שמלאכת שמים בידיהם. יורה ומלקוש. יורה הוא המטר היורד לאחר הזריעה ברביעה ראשונה שמרוה את הארץ ואת הזרעים, או הוא מלשון הוראה שמורה את הבריות לאסוף פירותיהן ולהטיח גגותיהן, או על שם שהוא מורה על שנה טובה. ומלקוש הוא המטר היורד באחרונה סמוך לקציר, ונקרא מלקוש על שם שיורד על המלילות ועל הקשין, והוא המטר המאוחר, וכן תרגום (בראשית ל) העטופים, לקשיא, או נקרא כן על שם שהוא מל קשיותן של ישראל כך דרשו רז"ל, והענין, כשמתאחר מתפללין עליו וחוזרין בתשובה. ואספת דגנך ותירושך. דרשו רז"ל והלא כתיב (יהושע א) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, אלא נהוג בהם מנהג דרך ארץ, עתים לזה ועתים לזה, טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך.

טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ׃

רַשִׁ״י ונתתי עשב בשדך. שֶׁלֹּא תִצְטָרֵךְ לְהוֹלִיכָהּ לַמִּדְבָּרוֹת. דָּ"אַ — שֶׁתִּהְיֶה גּוֹזֵז תְּבוּאָתְךָ כָּל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים וּמַשְׁלִיךְ לִפְנֵי בְהֶמְתְּךָ וְאַתָּה מוֹנֵעַ יָדְךָ מִמֶּנָּה שְׁלוֹשִׁים יוֹם קֹדֶם לַקָּצִיר וְאֵינָהּ פּוֹחֶתֶת מִדְּגָנָהּ (ספרי): ואכלת ושבעת. הֲרֵי זוֹ בְרָכָה אַחֶרֶת שֶׁתְּהֵא בְרָכָה מְצוּיָה בַּפַּת בְּתוֹךְ הַמֵּעַיִם ואכלת ושבעת:

אוּנְקְלוֹס וְאֶתֵּן עִשְׂבָּא בְחַקְלָךְ לִבְעִירָךְ וְתֵיכוּל וְתִשְׂבָּע

אִבְּן עֶזְרָא ואכלת ושבעת. שב אל דגנך ותירושך לא אל הקרוב שהוא עשב בשדך:

רַמְבַּ״ן ואכלת ושבעת הרי זו ברכה אחרת שתהא ברכה מצויה בפת שבתוך מעיך ואכלת ושבעת לשון רש"י (רש"י על דברים י״א:ט״ו) ור"א אמר (אבן עזרא על דברים י״א:ט״ו) ואכלת ושבעת שב אל דגנך תירושך ויצהרך לא אל הקרוב שהוא עשב בשדך והנכון בעיני שהוא שב אל הכל ואכלת ושבעת דגן ותירוש ויצהר וגם בני צאן ובקר ובספרי (עקב טו) ואכלת ושבעת כשבהמתך אוכלת ושובעת עובדת האדמה וכן הוא אומר (משלי יד ד) ורב תבואות בכח שור ד"א מן הולדות אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (ירמיהו לא יא) ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר וגו' וזהו הנכון:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ונתתי עשב בשדך. יחס נתינת העשב לעצמו יתעלה, כנגד דעות החושבים כי העולם נמסר אל העליונים ואל הכחות המצמיחים, ולכך באה התורה לרפוא מחלת אמונתם, להודיע כי הוא יתעלה המצמיח והנותן עשב, כענין שנאמר (תהלים קד) מצמיח חציר לבהמה, ולכך אמר ונתתי עשב, כלשון שאמר ונתתי מטר ארצכם, כי כשם שהוא הממטיר כך הוא הנותן עשב, ופסוק אחד כלל שניהם, הוא שכתוב (זכריה י) ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה. ואכלת ושבעת. יחזור אל דגנך תירושך ויצהרך. או יהיה באורו, ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, כשיהיה רב העשב בשדה והמרעה טוב אז ואכלת ושבעת, כי הוא סימן השובע במזונות בני האדם. ודרשו רז"ל, ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת, מכאן שאסור לו לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו.

טז הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם׃

רַשִׁ״י השמרו לכם. כֵּיוָן שֶׁתִּהְיוּ אוֹכְלִים וּשְׂבֵעִים הִשָּׁמְרוּ לָכֶם שֶׁלֹּא תִבְעֲטוּ, שֶׁאֵין אָדָם מוֹרֵד בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מִתּוֹךְ שְׂבִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן" (דברים ח'), מַה הוּא אוֹמֵר אַחֲרָיו? "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ": וסרתם. לִפְרֹשׁ מִן הַתּוֹרָה, וּמִתּוֹךְ כָּךְ ועבדתם אלהים אחרים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָדָם פּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה הוֹלֵךְ וּמִדַּבֵּק בַּעֲ"זָ, וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד וְגוֹ'" (שמואל א כ"ו), וּמִי אָמַר לוֹ כֵן? אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאֲנִי מְגֹרָשׁ מִלַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה, הֲרֵינִי קָרוֹב לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים: אלהים אחרים. שֶׁהֵם אֲחֵרִים לְעוֹבְדֵיהֶם – צוֹעֵק אֵלָיו וְאֵינוֹ עוֹנֵהוּ, נִמְצָא עָשׂוּי לוֹ כְּנָכְרִי (ספרי):

אוּנְקְלוֹס אִסְתַּמָרוּ לְכוֹן דִילְמָא יִטְעוּן לִבְּכוֹן וְתִסְטוּן וְתִפְלְחוּן לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וְתִסְגְדוּן לְהוֹן

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי השמרו לכם פן יפתה לבבכם. מתוך השלוה והעושר שיהיה לכם בארץ, שלא תסורו מן הדרך ותדבקו בעבודה זרה ח"ו וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר. והזכיר זה מפני שעובדי עבודה זרה יחשבו כי בעבודתם יבא המטר ויצליחו כל גדולי הארץ, על כן הודיע בכאן כי השמים יהיו נעצרים בעבדם עבודה זרה ולא יהיה מטר כלל. וכן הזכיר ישעיה ע"ה (ישעיה ל) וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפודת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו, וסמיך ליה ונתן מטר זרעך אשר תזרע את האדמה וגו' והיה דשן ושמן וגו', בא לבאר שאין שאר הכחות העליונים ממטירים ולא יש בהבלי הגוים מגשימים, כי אם ה' אלהינו לבדו הוא הממטיר ונקוה לו.

יז וְחָרָה אַף־יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת־הַשָּׁמַיִם וְלֹא־יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת־יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם׃

רַשִׁ״י את יבולה. אַף מַה שֶּׁאַתָּה מוֹבִיל לָהּ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (חגי א') זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט (ספרי): ואבדתם מהרה. עַל כָּל שְׁאָר הַיִּסּוּרִין אַגְלֶה אֶתְכֶן מִן הָאֲדָמָה שֶׁגָּרְמָה לָכֶם לַחֲטֹא; מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁשָּׁלַח בְּנוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְהָיָה יוֹשֵׁב וּמַפְקִידוֹ אַל תֹּאכַל יוֹתֵר מִצָּרְכְּךָ, שֶׁתָּבֹא נָקִי לְבֵיתְךָ, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ הַבֵּן הַהוּא, אָכַל וְשָׁתָה יוֹתֵר מִצָּרְכּוֹ, וְהֵקִיא וְטִנֵּף אֶת כָּל בְּנֵי הַמְּסִבָּה, נְטָלוּהוּ בְיָדָיו וּבְרַגְלָיו וּזְרָקוּהוּ אֲחוֹרֵי פַּלְטְרִין (שם): מהרה. אֵינִי נוֹתֵן לָכֶם אַרְכָּא, וְאִם תֹּאמְרוּ וַהֲלֹא נִתְּנָה אַרְכָּא לְדוֹר הַמַּבּוּל שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה (בראשית ו') דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא הָיָה לָהֶם מִמִּי לִלְמֹד וְאַתֶּם יֵשׁ לָכֶם מִמִּי לִלְמֹד (ספרי):

אוּנְקְלוֹס וְיִתְקוֹף רָגְזָא דַיְיָ בְּכוֹן וְיֵחוֹד יָת שְׁמַיָא וְלָא יְהֵי מִטְרָא וְאַרְעָא לָא תִתֵּן יָת עֲלַלְתַּהּ וְתֵיבְדוּן בִּפְרִיעַ מֵעַל אַרְעָא טַבְתָא דַיְיָ יָהֵב לְכוֹן

אִבְּן עֶזְרָא יבולה. פירשתיו: ואבדתם מהרה. שיגלו ממנה כאובדים ברעב אחר שהיתה הארץ טובה על כן אתם חייבים שתשימו אלה הדברים על לבבכם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ועצר את השמים ולא יהיה מטר. זהו שהזכיר למעלה למטר השמים תשתה מים, כי לכך לא נתן לך ארץ משקה כארץ מצרים כדי שלא תהיה ההשקאה בידך והייו תמיד עיניך נשואות אליו למפתח גשמים שבידו. ודע כי נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע במסכת תענית פרק קמא המטר מאין בא, ר"א אומר כל העולם כולו ממי אוקיאנוס הוא שותה, שנאמר (בראשית ב) ואד יעלה מן הארץ והשקה, רבי יהושע אומר ממים העליונים הוא שותה, שנאמר למטר השמים תשתה מים. וכל אחד ואחד יש לו ראיות חזקות, ר"א יש לו ראיה ממה שכתוב (תהלים לג) כונס כנד מי הים נותן באוצרות תהומות, מי גרם לאוצרות שימלאו, תהומות, וזו ראיה שהמטר ממי אוקיאנוס, ומה שמי אוקיאנוס מלוחין ומי המטר מתוקין, מתמתקין בעבים. ור' יהושע יש לו ראיה ממה שכתוב (שם קד) משקה הרים מעליותיו, ואמר רבי יוחנן מעליותיו של מעלה, דתניא מים העליונים במאמר הן תלוין ופירותיהן מי גשמים שנאמר (שם) מפרי מעשיך וגו'. דברי החכמים האלה דברי אלהים חיים הן, ואפשר להיות כי נאמנו דברי שניהם, כי לפעמים המטר יורד מן השמים כלומר ממים העליונים, ולפעמים ממי אוקיאנוס שהן מים תחתונים, ואותו שהוא ממי אוקיאנוס אינו נקרא מטר אלא גשם, מלשון גשמות ודבר גופני, ואותו שהוא ממים העליונים נקרא בשם שניהם בלשון מטר ובלשון גשם, נקרא בלשון גשם (ישעיה נה) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, ונקרא בלשון מטר, למטר השמים תשתה מים, (דברים כח) את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וגו', ועצר את השמים ולא יהיה מטר. ומצינו בפרשת המבול שתי לשונות, מטר וגשם, שנאמר (בראשית ז) אנכי ממטיר על הארץ, וכתיב (שם) ויהי הגשם על הארץ, לפי ששם נבקעו כל מעינות תהום רבה, תהום עליון ותהום תחתון. ומצאתי בפרקי רבי אליעזר פרק ה' סיוע לדברי אלה, הוא שאמר שם העבים שואבין מן התהומות שנאמר (תהלים קלה) מעלה נשיאים מקצה הארץ, ובכל מקום שמפקיד להם המלך הם מגשימים, ומיד הארץ היא מעוברת וצומחת כאשה אלמנה שהיא מעוברת מזנות, אבל כשירצה הקב"ה לברך צמח האדמה המטר בא מן השמים שהם מים זכרים, ומיד הארץ מעוברת ומצמחת זרע של ברכה. שנאמר (דברים כח) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, עד כאן. ויש לך להתעורר בשם מטר שהוא מיוחס לשמים ברוב המקומות שבתורה, כי יש הפרש גדול בין המלות ויש בחלוקי הלשונות ידיעה מופלאה וחכמה מפוארה, ותן אל לבך מהו, (איוב לז) וגשם מטר, כי לשלג שתחת כסא הכבוד אמר שיחזור ארץ, ולגשם שהוא הגוף שיחזור מטר, וכבר אמרו רז"ל הפך בשרו ללפידי אש, וזהו (תהלים קלה) ברקים למטר עשה, כי לפי פשוטו של כתוב יתחייב שיהיו ברקים נראין עם המטר לעולם, ואינו כן. ואבדתם מהרה. אם ח"ו תעבדו עבודה זרה תהיו גולין מעל הארץ הטובה לפי שהארץ אינה סובלת עוברי עבירה, וכן אמר הכתוב (ישעיה יג) וחטאיה ישמיד ממנה. ומשלו רז"ל משל למה הדבר דומה, לאדם שהוא מוליך בנו לבית המשתה והיה מזהירו שלא יאכל יותר מדאי כדי שיבא נקי לביתו, לא השגיח הבן ואכל ושתה יותר מדאי, הקיא וטנף כל בני המשתה, מה עשו בני המשתה נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו אחרי פלטרין.

סְפוֹרְנוֹ ואבדתם מהרה. ברעב הרע מן החרב לפיכך השמרו לכם:

אוֹר הַחַיִּים לא תתן את יבולה. הגם שאמר ועצר את השמים חזר לומר לא תתן וגו', לומר אפילו תזרעו האדמה בהמשכת נהרות ומעיינות לא תוציא מה שאתם מובילים לה: ואבדתם מהרה. פירוש אפילו ימצא לכם תבואה משנים קדומות, וכאומרם זכרונם לברכה אמרו עליו על בן כלבא וגו':

יח וְשַׂמְתֶּם אֶת־דְּבָרַי אֵלֶּה עַל־לְבַבְכֶם וְעַל־נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל־יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם׃

רַשִׁ״י ושמתם את דברי. אַף לְאַחַר שֶׁתִּגְלוּ הֱיוּ מְצֻיָּנִים בַּמִּצְווֹת, הַנִּיחוּ תְּפִלִּין, עֲשׂוּ מְזוּזוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָכֶם חֲדָשִׁים כְּשֶׁתַּחְזְרוּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיהו ל"א) הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים (ספרי):

אוּנְקְלוֹס וּתְשַׁווּן יָת פִּתְגָמַי אִלֵין עַל לִבְּכוֹן וְעַל נַפְשְׁכוֹן וְתִקְטְרוּן יָתְהוֹן לְאָת עַל יֶדְכוֹן וִיהוֹן לִתְפִלִין בֵּין עֵינֵיכוֹן

אִבְּן עֶזְרָא לטוטפות. מפורש ואם תשימון על לב לא תאבדון מעל הארץ רק תאריכו ימים כימי השמים על הארץ:

רַמְבַּ״ן ושמתם את דברי אלה אף לאחר שתגלו היו מצוינין במצות הניחו תפילין עשו מזוזה כדי שלא יהו עליכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר (שם שם כ) הציבי לך ציונים לשון רש"י (רש"י על דברים י״א:י״ח) וכבר כתבתי פירוש הענין כי המצות האלה חובת הגוף הם ודינם בכל מקום כמו בארץ אבל יש בו במדרש הזה סוד עמוק וכבר רמזתי ממנו (ויקרא יח כה) והנה החזיר במצות האלה תפילין ודברי תורה ומזוזה כאן פעם שנית לרמוז בהיקש הזה שנהיה חייבים בהם לאחר הגלות בחוצה לארץ ומהם נלמוד לכל המצות שהן חובת הגוף שחיובן בכל מקום ושנהיה פטורין בחוצה לארץ מחובת הקרקע כגון תרומה ומעשרות כך הוא נדרש בספרי (עקב יז) וכוונת המדרש מפני שסמך ושמתם אל ואבדתם אבל עיקר הכתוב בארץ דכתיב (דברים י״א:כ״א) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה או יאמר למען ירבו ימיכם שתשובו ותאריכו בה ימים לעולם ויתכן בדרך הפשט שבא להוסיף בכאן לדבר בם כי שם (דברים ו׳:ז׳) צוה ודברת אתה בם בשבתך בביתך וכאן אמר שנלמד אותם את בנינו עד שידברו בם הבנים בכל שעה וכן הוסיף בכאן ולמדתם אותם כי ושננתם שיספר להם המצות וכאן עד שילמדו אותם וידעום ויבינו אותם וטעמיהם לדבר עמך בם בכל העתים וכן הוסיף כאן כימי השמים על הארץ שהוא לדור דורים או הם השמים והארץ הראשונים וימי עולם והמשכיל יבין:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ושמתם את דברי אלה. דרשו רז"ל אף לאחר שתגלו היו מצויינין במצות, הניחו תפילין עשו מזוזות, כדי שלא יהיו חדשים עליכם כשתחזרו, וכן הוא אומר (ירמיה לא) הציבי לך ציונים. הכונה בזה לומר כי אע"פ שאנו עושין המצות בחוצה לארץ והם חובת הגוף לעשותם בכל מקום, למדונו החכמים ז"ל שאין עקר עשייתן אלא בארץ הקדושה.

סְפוֹרְנוֹ ושמתם את דברי אלה על לבבכם. להתבונן בם: ועל נפשכם. לקיימם ברצון:

יט וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת־בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ׃

רַשִׁ״י לדבר בם. מִשָּׁעָה שֶׁהַבֵּן יוֹדֵעַ לְדַבֵּר, לַמְּדֵהוּ "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" שֶׁיְּהֵא זֶה לִמּוּד דִּבּוּרוֹ; מִכָּאן אָמְרוּ כְּשֶׁהַתִּינוֹק מַתְחִיל לְדַבֵּר אָבִיו מֵשִׂיחַ עִמּוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּמְלַמְּדוֹ תוֹרָה, וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן הֲרֵי הוּא כְאִלּוּ קוֹבְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם וגו'.

אוּנְקְלוֹס וְתַלְפוּן יָתְהוֹן יָת בְּנֵיכוֹן לְמַלָלָא בְהוֹן בְּמִתְּבָךְ בְּבֵיתָךְ וּבִמְהָכָךְ בְּאָרְחָא וּבְמִשְׁכְּבָךְ וּבִמְקִימָךְ

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה או פסוק של שמע.

סְפוֹרְנוֹ ולמדתם אותם את בניכם. הרגילו את בניכם במצות: לדבר בם בשבתך. כדי שתדברו בם תמיד:

כ וּכְתַבְתָּם עַל־מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ׃

אוּנְקְלוֹס וְתִכְתְּבִנוּן עַל מְזוּזְיָן וְתִקְבְּעִנוּן בְּסִפֵּי בֵיתָךְ וּבְתַרְעָיךְ

כא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל־הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י למען ירבו ימיכם וימי בניכם. אִם עֲשִׂיתֶם כֵּן יִרְבּוּ, וְאִם לָאו לֹא יִרְבּוּ, שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה נִדְרָשִׁין מִכְּלַל לָאו הֵן וּמִכְּלַל הֵן לָאו (ספרי): לתת להם. לָתֵת לָכֶם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לָתֵת לָהֶם, מִכָּאן מָצִינוּ לְמֵדִים תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה:

אוּנְקְלוֹס בְּדִיל דְיִסְגוּן יוֹמֵיכוֹן וְיוֹמֵי בְנֵיכוֹן עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן לְמִתַּן לְהוֹן כְּיוֹמֵי שְׁמַיָא עַל אַרְעָא

רַשְׁבַּ״ם כימי השמים על הארץ: כלומר ונתתי מטר מן השמים והאדמה תתן את יבולה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לתת להם כימי השמים על הארץ. למדך הכתוב כי ארץ ישראל נתונה לישראל לעולם כימי השמים על הארץ שהם לעולם, ואם יגלו ממנה עתידין לחזור לתוכה, שאין אומה ולשון מושיבין אותה ומחזיקין בה כי אם ישראל. ויתכן עוד לומר שיהיה הבטחה לעתיד לבא כי בזכות התורה יאריכו ימים ויחיו חיים ארוכים ארבע מאות וחמש מאות שנה, זהו שאמר כימי השמים על הארץ, שהרי ת"ק שנה מן השמים לארץ, וכן התנבא ישעיה ע"ה לעתיד ואמר (ישעיה סה) כימי העץ ימי עמי, כאותו זמן של אדם הראשון שאכל מן העץ והיו ימי האדם וחייהם ארוכין, כן יהיו ימי עמי לעתיד, וזה יהיה כשתחזור השכינה שהיא ה"א אחרונה שבשם, לפי שבעוה"ז אין בית דין של מעלה מענישין עד עשרים שנה, ולעתיד כשתחזור הה"א לא יהיו מענישים עד מאה שהוא חמשה פעמים עשרים, שכן כתוב (ישעיה סה) כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל, וכיון שיאריכו לרשע ולא יענש עד מאה שהוא חמשה פעמים עשרים אין ספק כי הצדיק המתברך והזוכה יחיה למעוט חמשה פעמים מאה שהוא ת"ק, וזהו שאמר ישעיה ע"ה כימי העץ ימי עמי, והוא עץ החיים שדרשו בו רז"ל עץ החיים מהלך ת"ק שנה, וזהו שאמר משה בכאן כימי השמים על הארץ, כמדת השמים על הארץ, וזה וזה אחד אלא שהרב רמז והתלמיד פירש. ויש לפרש עוד כי הכתוב ירמוז על שני חיי האבות כי הם חיו בין כלן ת"ק שנה, שהרי אברהם חיה קע"ה שנה ויצחק ק"פ שנה ויעקב קמ"ז שנה, הרי תק"ב שנה שחיו האבות, השנים הנשארים כנגד שמים וארץ, ות"ק הוא שעור שבין שמים לארץ. וכן תמצא השם הנעלם של שם שדי שהוא ת"ק, וכשנתרחב העולם ונמתח כשעור הזה ת"ק אז אמר לעולמו די, וזהו שאמר אשר נשבע ה' לאבותיכם, שחיו ת"ק שנה, כימי השמים על הארץ שהם ת"ק, כי הכל בזכות האבות. עוד אפשר לומר כימי השמים על הארץ, כי הם השמים והארץ שבבראשית והוא זמן יובל העולם, והבן זה.

כְּלִי יָקָר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, במס' ברכות אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל. תמה, והכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה משמע אבל בחוצה לארץ לא, אמרי ליה הם מקדימין ומחשיכין לבי כנשתא אמר היינו דאהני להו. וקשה על תירוץ זה כי עדיין הקושיא במקומה עומדת שהרי בפסוק זה אמר סתם על האדמה בלתי שום חלוקה, ומהיכן למד לומר שפסוק זה מדבר דווקא בזמן שאינן הולכים לבית הכנסת לומר שאז דווקא ממועט. ונ"ל ע"ד שארז"ל שעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל שיקבעו בא"י כו'. וא"כ האדמה שבכל בתי כנסיות של חו"ל זו היא האדמה של א"י שהרי לעתיד יקבע ה' הבתי כנסיות הבנין והקרקע מכל וכל אל א"י, וא"כ ודאי האדמה ההיא אדמת קודש היא וחלק מן אדמת א"י והמשכים והמעריב בכל יום לבתי כנסיות דומה כאילו בכל יום הוא עומד על האדמה אשר נשבע ה' לאבותם ומקויים בו ייעוד למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם. לכם לא נאמר אלא להם פירש"י מכאן לתחיים המתים מן התורה, ומה ענין זה לכאן אלא לפי שבזמן ההוא דווקא יקבעו הבתי כנסיות שבחו"ל לא"י, ויכול להיות שזה מוסב על תחילת הפרשה שאמר ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה כפירוש רש"י, ומדקאמר בכל לבבכם ש"מ שמדבר שרבים מתקבצים לבתי כנסיות להתפלל וע"ז ייעד השכר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. ומה שתלה הדבר דווקא באקדומי ואחשוכי, תמצא מבואר יפה בחבורינו עוללות אפרים בשער התפלה מאמר תקג. ע"ד הפסוק לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי . לשכנו תדרשו ובאת שמה ותמצא כל הענין באר היטב. =פרשת ראה=

אוֹר הַחַיִּים למען ירבו. קשה למה לא הקדים מאמר זה קודם מאמר וכתבתם כדי שיהיה מאמר וכתבתם חוזר גם על פסוק למען ירבו, ואולי שנתכוון להסמיך מאמר למען ירבו למאמר וכתבתם לומר שבשכר וכתבתם ירבו ימיכם, והוא מאמרם ז"ל כל הזהיר במצות מזוזה מאריכין לו ימיו ושנותיו:

כב כִּי אִם־שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה־בוֹ׃

רַשִׁ״י שמר תשמרון. אַזְהָרַת שְׁמִירוֹת הַרְבֵּה, לְהִזָּהֵר בְּתַלְמוּדוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכַּח (שם): ללכת בכל דרכיו. הוּא רַחוּם וְאַתָּה תְּהֵא רַחוּם, הוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים וְאַתָּה גּוֹמֵל חֲסָדִים (שם): ולדבקה בו. אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? וַהֲלֹא אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא? אֶלָּא הִדַּבֵּק בַּתַּלְמִידִים וּבַחֲכָמִים וּמַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִלּוּ נִדְבַּקְתָּ בּוֹ (ספרי):

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי אִם מִטַר תִּטְרוּן יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן לְמֶעְבְּדַהּ לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן לִמְהַךְ בְּכָל אָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְאִתְקְרָבָא לְדַחַלְתֵּהּ

אִבְּן עֶזְרָא כי אם שמור תשמרון. הטעם זה שאמרתי לכם שתאבדון מהרה מעל הארץ הטובה דעו כי לא תכנסו שם בתחלה ולא תנצחו אם לא תשמרו מצות ה': לאהבה. בלב: ללכת בכל דרכיו. שלא ישנה ולא יהפוך: ולדבקה בו. בסוף והוא סוד גדול:

רַמְבַּ״ן ולדבקה בו אמר ר"א (אבן עזרא על דברים י״א:כ״ב) בסוף והוא סוד גדול ואין הסוד מטעם המקום הזה אולי יאמר לאהבה את ה' ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף ונאמר ביהושע (כג ז ח) ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בה' אלהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה אם כן היא אזהרה מאזהרות ע"ז שלא תפרד מחשבתו מן השם אל אלהים אחרים שלא יחשוב שיהיה בע"ז שום עיקר אלא הכל אפס ואין והנה זה כמו שאמר עוד (דברים י״ג:ה׳) ואותו תעבודו ובו תדבקון והכוונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו אלא לה' לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה' ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמז בעל ספר הכוזרי וכבר הזכרתי מזה בפרשת העריות (ויקרא יח ד) ומה שאמר יהושע כאשר עשיתם עד היום כי בהיותם במדבר וענן ה' עליהם והמן יורד מן השמים והשלו עולה והבאר לפניהם תמיד וכל מעשיהם בידי שמים בדברים נסיים הנה מחשבתם ומעשיהם עם השם תמיד ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן השם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי אם שמור תשמרון. אם תשמרו מצות התורה הקב"ה יגרש האויבים מפניכם, שהרי על מנת כן אתם נכנסים לארץ. ובמדרש אם שמור תשמרון אם שמור מצות התורה תִשָמְרוּן כלומר תהיו נשמרים מכל אויב ומכל מזיק, וכן התחיל בפרשה של מעלה והיה אם שמוע תשמעו, כלומר אם שמוע לדברי התורה תִשָמְעוּ כלומר תהיו נשמעים, ומכלל הן אתה שומע לאו, וכענין שכתוב (משלי כא) אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה.

סְפוֹרְנוֹ כי אם שמור תשמרון וגו' לאהבה. שיהי' עסקכם בתורה כדי להכיר חסדי האל יתעלה אשר מזה תמשך האהבה: וללכת בכל דרכיו. להתנהג באותם הדרכים אשר הוא מנהיג בם את עולמו והם צדקה ומשפט: ולדבקה בו. שיהיו כל מעשיכם מכוונים לעשות רצונו כאמרו בכל דרכיך דעהו:

אוֹר הַחַיִּים כי אם שמור תשמרון. צריך לדעת למה כפל לומר שמור תשמרון, עוד מה שמירה היא זאת, ואולי שיכוין להזהיר על שמירת המצות שצוה ה' לעשות משמרת למשמרתו, וכאן צוה לישראל על אותה שמירה שישמרו אותה, והוא אומרו שמור שהיא השמירה שיעשו רבותינו ז"ל תשמרון פירוש תשמרון אותה: עוד ירצה על זה הדרך אם שמור פירוש אם תעשו שמירה למצות בזה תהיו בטוחים שתשמרון את כל המצות, אבל בלא משמרת תהיו נכשלים בחלק מהמצות, כגון מצות שבת אם לא יוסיפו מחול על הקודש יש לחוש שיהיו נכשלים בגופו של שבת: עוד ירצה לצוות על המצות שיהיו נשמרים בין ממנו בין מהזולת, והכונה בזה שלא יאמר אדם די לי אם אשמור את עצמי לבל עבור על אחת מהמצות ואין עלי להצר על ביטול המצות מהזולת, לזה בא מאמר ה' שמור אתם תשמרון את מצות פירוש לבל יתבטלו מהזולת, ובנועם דברים אלו נתן טעם שחייב ה' לישראל בערבות, כי כללות החיוב היא על המצות שלא תתבטל בעולם מאיש ישראל, ולזה כל שמתבטלת הרי נעשה פשיעה בנות בתינו, כי התורה לנו ניתנה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורשה ועל האדם חיוב שמירת ארוסתו לבל תהיה נעלבת מהזולת, כמו כן הדבר הזה אשה יראת ה' הקנו לנו מן השמים עלינו חיוב שמירתה לבל ישלחו ידם במה שאין התורה חפצה, וזה יהיה ע"י הכח אשר יהיה ביד המצטווים לרדות במקל ולמנוע עושק ורשע, גם להוכיח בנועם דברי אהבה וחיבה להטות לב בני אדם ליישר עקמומיות הלב, והוא אומרו לעשותה לאהבה וגו' ללכת בכל וגו' ולדבקה בו, פירוש מאמר לעשותה על דרך אומרם נאה דורש ונאה מקיים, גם אמרו רבותינו ז"ל כל איש שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שהבא להזהיר בני אדם ולהטותם אל הדרך הישר צריך שיהיה הוא קודם לכן עושה את כל המצות, והוא אומרו לעשותה ואז יכניס אהבת ה' בלב שומע, והוא אומרו לאהבה פירוש פועל יוצא לשני שיפעיל פעולת אהבתו יתברך בלבות בני אדם לבל ישלחו יד בתורת ה', ואומרו ללכת בכל דרכיו כלל במאמר כל דרכיו לו' אפילו דברים שאינם במושג בנבראים והוא על דרך אומרם ז"ל אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, ואמרו עוד ז"ל כאילו בראו, וכפי זה מה ה' בורא ויוצר כמו כן המכניס אהבתו יתברך בלב עם ה': ואומר ולדבקה בו כבר הקדמנו הקדמות יקרות שכל נשמות עם ישראל הם ממחצב עליון חלק ה' כי כולם דבקים בה' דכתיב ואתם הדבקים בה', ובאמצעות העבירות תתרחק הנפש מדביקותה וכשישוב האדם לפני ה' יחזור להדבק בו, והוא אומרו ולדבקה בו פירוש לדבק בו ענפי הקדושה שצריכין להדבק בו: חסלת פרשת עקב

כג וְהוֹרִישׁ יְהוָה אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם׃

רַשִׁ״י והוריש ה'. עֲשִׂיתֶם מַה שֶּׁעֲלֵיכֶם, אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה מַה שֶּׁעָלַי (שם): ועצמים מכם. אַתֶּם גִּבּוֹרִים, וְהֵם גִּבּוֹרִים מִכֶּם, שֶׁאִם לֹא שֶׁיִּשְׂרָאֵל גִּבּוֹרִים מַה הַשֶּׁבַח הַהוּא שֶׁמְּשַׁבֵּחַ אֶת הָאֱמוֹרִיִּים לוֹמַר וַעֲצוּמִים מִכֶּם? אֶלָּא אַתֶּם גִּבּוֹרִים מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת, וְהֵם גִּבּוֹרִים מִכֶּם (ע' שם):

אוּנְקְלוֹס וִיתָרֵךְ יְיָ יָת כָּל עַמְמַיָא הָאִלֵין מִקֳדָמֵיכוֹן וְתֵירְתוּן עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִיפִין מִנְכוֹן

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם. הקרובים, ואח"כ כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, והם הרחוקים. ולכך אמרו רז"ל על דוד ע"ה שעשה שלא כסדר ולא כמצות התורה, כי בתחלה כבש הרחוקים והם ארם צובה וארם נהרים שהם רחוקים מן הארץ, ואח"כ כבש הקרובים, ומפני זה אמרו כבוש יחיד לא שמיה כבוש, קראוהו כבוש יחיד לפי שלא היו שם ששים רבוא, ואמרו לא שמיה כבוש לענין קדושת הארץ במעשרות ובשמטת קרקעות מן התורה אלא מדרבנן, וארם צובה היינו סוריא, כך דרשו רז"ל בספרי.

סְפוֹרְנוֹ והוריש. יתן לכם מקום להתפרנס בו שלא בצער למען תוכלו לעשות רצונו:

כד כָּל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף־רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן־הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן־הַנָּהָר נְהַר־פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם׃

אוּנְקְלוֹס כָּל אַתְרָא דִי תִדְרוֹךְ פַּרְסַת רַגְלְכוֹן בֵּהּ דִלְכוֹן יְהֵי מִן מַדְבְּרָא וְלִבְנָן מִן נַהֲרָא נְהַר פְּרָת וְעַד יַמָא מַעַרְבָא יְהֵי תְחוּמְכוֹן

רַשְׁבַּ״ם אשר תדרך כף רגלכם: להלחם בשבעה עממים: מן המדבר: דרום: נהר פרת: צפון: עד הים האחרון: ממקום שאתם עומדים עכשיו בקרן דרומית מזרחית של ארץ ישראל עד הים האחרון במערב:

רַמְבַּ״ן כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר וגו' על דעת רבותינו הנה הם שתי הבטחות שכל מקום אשר ירצו לכבוש בארץ שנער וארץ אשור וזולתם יהיה שלהם והמצות כולן נוהגות בהם כי הכל ארץ ישראל ומן המדבר והלבנון ועד הים האחרון יהיה גבולכם שאתם חייבים לכבשו ולאבד משם העמים כמו שאמר כאן (דברים י״א:כ״ג) וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם ולעקור ע"ז ומשמשיה כמו שהזכיר למעלה (ז ה כה) והבטיח כי לא יתיצב איש בפניכם בין בארץ הנזכרת בין בכל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו ומכאן יצא לרבותינו (חלה פ"ד מ"ז) המחלוקת בסוריא שקורין אותה כיבוש יחיד והטעם כי דוד כבש אותה ברצון נפשו שלא שאל באורים ותומים ולא נמלך בסנהדרין כי היה חייב להוריש כל שבעת הגוים בתחלה ואחרי כן אם ירצה ילך אל ארץ אחרת כאשר הבטיח השם בכאן ומפני שלא נעשה הכבוש ההוא כמצות התורה אמרו מקצתם לא שמיה כבוש ודינו במצות כדין חוצה לארץ וכך היא שנויה בספרי (עקב כד) ומקצתם יאמרו בתלמוד (ע"ז כא) דשמיה כבוש כי אף על פי שלא נעשה כסדר כיון שהלך שם וכבשה נתקיים בו לכם יהיה וארץ ישראל היא:

כה לֹא־יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ־בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם׃

רַשִׁ״י לא יתיצב איש וגו'. אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אֻמָּה וּמִשְׁפָּחָה וְאִשָּׁה בִּכְשָׁפֶיהָ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא יִתְיַצֵּב" מִכָּל מָקוֹם, אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אִישׁ"? אֲפִלּוּ כְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן (שם): פחדכם ומוראכם. וַהֲלֹא פַּחַד הוּא מוֹרָא? אֶלָּא פַּחְדְּכֶם עַל הַקְּרוֹבִים וּמוֹרַאֲכֶם עַל הָרְחוֹקִים; פַּחַד לְשׁוֹן בְּעִיתַת פִּתְאֹם, מוֹרָא לְשׁוֹן דְּאָגָה מִיָּמִים רַבִּים: כאשר דבר לכם. וְהֵיכָן דִּבֵּר? (שמות כ"ג) אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְגוֹ' (ספרי שם):

אוּנְקְלוֹס לָא יִתְעַתַּד אֱנָשׁ קֳדָמֵיכוֹן דַחֲלָתְכוֹן וְאֵימָתְכוֹן יִתֵּן יְיָ אֱלָהֲכוֹן עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא דִי תִדְרְכוּן בַּהּ כְּמָה דִי מַלִיל לְכוֹן: ססס

רַשְׁבַּ״ם לא יתיצב איש: בתוך התחומים הללו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם. יש בפסוק הזה ע"ב אותיות כנגד שם בן ע"ב יוצא, ממנו שם ידוע נדרש למבוקשיו יודעי כחו הגדול לפחד הדרך. ומה שאמר כאשר דבר לכם, כי כן הבטיחם הש"י (שמות כג) את אימתי אשלח לפניך, וכן התפלל משה רבינו ע"ה (שמות טו) תפול עליהם אימתה ופחד, שתהיה מדת הדין מתוחה כנגד האויבים לשעה גם לעתיד. וכן דרכו של הקב"ה עם הצדיקים, כענין שכתוב (תהלים צא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך, והוא חרבו של הקב"ה שיש לה י"ו פנים האומרת הך באויבים, והבן זה, כי חרבו של הקב"ה שיש לה י"ו פנים נלמד הוא בפסוק (ויקרא כו) והבאתי עליכם חרב, וכן עוד (ישעיה כז) בחרבו הקשה הגדולה והחזקה, וכן (בראשית ג) ואת להט החרב המתהפכת, וכבר כתבתי שם. וענין הפרשה הזאת לבאר כי אם נשמור את כל המצוה הזאת והוא קיום התורה שימסור הקב"ה ביד ישראל העמים החזקים ההם ושיירשו את מורשיהם, ולכך תצוה הפרשה שנירא מהשם יתעלה, הוא שאמר (דברים ו') את ה' אלהיך תירא, ושלא נירא מן העכו"ם הוא שאמר (שם ז) לא תירא מהם וגו' לא תערוץ מפניהם, לפי שיראת בשר ודם הוא פחיתות הנפש וחסרון גדול בחק יראת השם יתברך, והירא וחרד מבשר ודם הוא מסבב מוקש ומכשול לנפשו ומביא עליו צרה אף על פי שלא היתה ראויה לבוא עליו, ומי האיש הירא ושם ה' מבטחו ינצל מן הצרה אף על פי שהיתה ראויה לבא עליו, וכן שלמה ע"ה מזהיר את האדם על מדת הבטחון (משלי כט) חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב.

סְפוֹרְנוֹ לא יתיצב איש בפניכם. אפי' בחוצה לארץ: חסלת פרשת עקב.

כו רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה׃

רַשִׁ״י ראה אנכי … ברכה וקללה. הָאֲמוּרוֹת בְּהַר גְּרִזִּים וּבְהַר עֵיבָל:

אוּנְקְלוֹס חֲזֵי דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָן וּלְוָטִין

רַשְׁבַּ״ם ראה אנכי נתן לפניכם היום מצות ברכה וקללה: כמו שמפרש והולך ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה וגו':

אִבְּן עֶזְרָא ראה. לכל אחד ידבר:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מחרף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין (משלי כ, ד) שלמה המלך ע"ה דרש בספר משלי לבאר כלל כל המדות הטובות כדי שיתרחק האדם מן המדות המגונות ויתקרב אל החמודות ובכללם מדת הזריזות והעצלה, לפי שמדת העצלה היא שורש לנזקים הרבה וסבה לכמה מכשולות, יש עצל בביתו ויש עצל בגופו ויש עצל בנפשו ויש עצל בתורה ובמצות ובמעשים טובים. יש עצל בביתו, כי מי שיצטרך לתקן תקרה בביתו אם יתקננו מיד יוכל לתקנו בהוצאה מועטת ואם יתעצל בדבר ויתרשל בו סוף שיצטרך להוציא כל ממונו עד שיורש וימך, ועל זה אמר שלמה (קהלת י) בעצלתים ימך המקרה. יש עצל בגופו, אם ישתדל האדם בעניני גופו וצרכי מזונותיו וישמח בחלקו ויספיק לו הבינוני ולא יבקש המותרות, אז יוכל להשיגם, ואם יתעצל בהן ולא יחשוב בהן כלל ויסמוך על הנס ימות ברעב, ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי יג) מתאוה ואין נפשו עצל. יש עצל בנפשו, כלומר שיתעצל בתקון מדותיה לפי שהנפש במדותיה כדמיון האדמה, כשם שיש אדמה טובה נוחה להעבד ויש שעבודתה קשה ואף ע"פ כן אין העובד צריך להניחה להפסד ושיתרפה בה אלא שיעמול בה כפי כחו, ועל זה אמר שלמה ע"ה (שם יח) גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית, כן בנפשות יש נפש טובה תקבל המוסר במעט תוכחות ומעט עמל ויש נפש קשה להנהיגה להמשך אחר השכל, ואם הוא משתדל ועמל בתקון מדות נפשו כעמל העובד באדמתו אין ספק שימשיכנה מעט מעט אל המדות הטובות, ועל זה אמר שלמה ע"ה (שם כד) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, המשיל התאוה לשדה לפי שהוא מתולדות החומר ואם לא ינהיגנו כראוי ויניח התאוה על דרכה הנה הוא משחית גופו ונפשו, זהו (שם) וגדר אבניו נהרסה. יש עצל בתורה ובמצות ובמעשים טובים אם הוא מתעצל בחכמת התורה ואיננו טורח במצות ובמעשים טובים בעולם הזה במה יזכה נפשו לעולם הבא, וזהו שאמר בכאן מחרף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין, יאמר כי העצל אינו משתדל במה שיצטרך באותו זמן שהוא ראוי להשתדל בו, והמשיל כל עצל באיזה דבר שיהיה לעובד אדמה שהוא יושב בטל בחורף שהוא זמן החרישה ולא יחרוש, והמשיל עוה"ז לחורף שהוא זמן ממשלת הלבנה ועולם הבא שהוא עקר המשילו לקיץ שהוא ממשלת השמש, ודבר ידוע לכל משכיל כי השמש והירח בעליונים דוגמא והשמש עקר. וכן מצינו בשיר השירים שהמשיל שלמה ע"ה הגלות לחורף, הוא שאמר (שיר ב) כי הנה הסתו עבר וגו', וכבר דרשו רז"ל העולם הזה דומה לערב שבת והעולם הבא דומה לשבת, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח מהיכן אוכל. בארו לנו כי כשם שיום השבת הוא יום מנוחה, לא יום המעשה והטורח, כן העולם הבא עולם המנוחה והגמול לא עולם המעשה, ומזה אמרו אם לא טרח מהיכן אוכל, וזהו ושאל בקציר ואין. ומה שאמר מחורף ולא בחורף כשם שאמר בקציר, ענינו מפני פחד החורף, כי כן דרכו של עצל שיטעון טענה למניעתו על הדבר, כענין שכתוב (משלי כו) אמר עצל שחל בדרך, ומה שנמנע מהחרישה מפני עצלותו יתלה אותו לפחד הקור. והכונה לשלמה בגנותו תמיד מדת העצלה, כדי להמאיסה בעיני הבריות ושיתרחקו ממנה ושיתקרבו אל מדת הזריזות, והוא שמוכיח ומזהיר בנמלה (שם ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, יאמר אף על פי שהנמלה היא הפחותה שברמשים, ממנה יש לו לאדם ללמוד דבר חכמה בענין הזריזות שבה שהיא מאספת בזמן אחד מה שתאכל בזמן אחר שלא תוכל לאסוף בו, ועוד כי התבואה שירד עליה המטר היא מוציאה אותה אל הרוח כדי שתתנגב ואחר כך תאסוף אותה ותהיה ראויה להשתמר, ואמר (שם) אשר אין לה קצין שוטר ומושל, הכונה בזה שאין לה שכל כלל, שכל מה שהיא עושה אינו מכח השכל אלא מכח הטבע בלבד, ומפני שהשכל יש לו שלשה שמות, והם חכמה תבונה ודעת, ואינן מיוחסין כי אם במין האדם לבדו, ושלשתן מין אחד, לכך חזר שלשה שמות של אדנות שכלן מין אחד. והנה עם מדת הזריזות יוכל האדם לקנות חיי העוה"ז ועם העצלה יכול להפסידם ועם הזריזות יוכל לקנות חיי העוה"ב ועם העצלה יפסידם, עם מדת הזריזות יקיים המצות ויגיע לו מהם החיים והטוב והברכה, ועם העצלה יביא עליו המות והרע והקללה, שהרי הרשות נתונה לו והכל תלוי בבחירתו ורצונו וכל הדברים הם מסורין בידו לעשות טוב או רע, ואז תבא לו ברכה על הטוב והקללה על הרע, וזהו שכתוב. ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. אמר ראה בלשון יחיד ולפניכם בלשון רבים, כי משה ידבר עם הכל עם היחידים ועם ההמון, ולפי שהברכה והקללה נאצלין משתי מדות שבהן נברא העולם והן מדת הדין ומדת רחמים שאין ענינם נגלה רק ליחידים המשכילים, לכך אמר ראה בלשון יחיד, והוא ראיה בעין השכל כענין (קהלת א) ולבי ראה הרבה חכמה ודעת, ולפי שהברכה והקללה הם זרוז להמון בקיום המצות והפחדם בעברם עליהן, לכך דבר עם ההמון ואמר לפניכם. וכן אמר במקום אחר (דברים ד) ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים, הזכיר ראה בלשון יחיד כנגד החקים שאין טעמן נודע רק ליחידים, והזכיר אתכם בלשון רבים כי התורה בחקותיה ומשפטיה לרבים נתנה. הנה נתבאר בפסוק זה שהרשות והבחירה בידו של אדם, רצה להדריך עצמו בדרך ישרה או להתיצב על דרך לא טוב, הכל מסור ברצונו והכל תלוי בבחירתו, ומזה אמר הכתוב (שם ה) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי, למד שאין הקב"ה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע עד שיעשה טובה או רעה אלא הכל מסור בידו, כי אילו היה הקב"ה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע או יהיה שום דבר מושכו בעקר תולדתו לאחד מהדרכים טוב או רע איך יצוה הקב"ה אותנו על ידי נביאיו לעשות כך, כיון שהוא מתחלת בריאתו כבר נגזר עליו או תולדתו תמשכהו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו, ומה מקום היה לכל התורה כלה להפרע מן הרשע או לשלם לצדיק שכר טוב, וזה עקר גדול ועצום והוא יסוד האמונה. ומפני זה נזכר העיקר הגדול הזה בפתיחת התורה ובחתימתה, הוא שתמצא באדם הראשון כתוב (בראשית ג) הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, באורו הן מין האדם היה יחידי בעולם ואין לו מין שני שידמה לו בעליונים ולא בתחתונים, שהרי העליונים שכליים עובדים ומקלסים הש"י בשכל ולא בטבע, והארציים גם כן מקלסין אותו יתברך בטבע ולא בשכל כלל, וכל אחד ואחד הכרחי בקלוס, זה הכרחי בשכל וזה הכרחי בטבע, אין לאחד מהם מונע, אבל האדם הוא משותף מהם ומורכב משניהם, מן השכליים מצד הנפש ומן הארציים מצד הטבע, ואיננו הכרחי כי אם רצוניי, שהרשות נתונה בידו להביא עליו עונש ושכר הברכה והקללה בחתימתה, הוא שתמצא בסוף דברי משה (דברים ל) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, כלומר שהרשות בידכם לעשות טוב או רע, וכן אמר בכאן ראה אנכי נותן לפניכם היום. וכתב הרמב"ם ז"ל אל תתמה היאך אומר (תהלים קלה) כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ, בודאי שהכל בחפצו יעשה אע"פ שמעשינו מסורים לנו, כיצד כשם שחפץ השי"ת להיות האש והרוח עולין למעלה והמים והעפר יורדין למטה והגלגל סובב בעגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגם שחפץ בו, כך חפץ השם להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו בלא כופה ומושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו הש"י עושה כל יכלתו, לפיכך דנין את האדם לפי מעשיו, אם עשה טובה מטיבים לו ואם עשה רעה מריעין לו, הוא שאמר הנביא (ישעיה נ) מידי היתה זאת לכם, (שם סו) גם המה בחרו בדרכיהם וגו'. ועל זה אמר שלמה ע"ה (קהלת יא) שמח בחור בילדותך וגו' ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, עכ"ל ז"ל.

סְפוֹרְנוֹ ראה. הביטה וראה שלא יהיה ענינך על אופן בינוני כמו שהוא המנהג בשאר האומות. כי אמנם אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה והם שני הקצוות כי הברכה היא הצלחה יותר מן המספיק ע"צ היותר טוב. והקללה היא מארה מחסרת שלא יושג המספיק ושניהם לפניכם להשיג כפי מה שתבחרו:

כְּלִי יָקָר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ראה כמדבר ליחיד, לפניכם כמדבר לרבים, לפי שאמרו רז"ל לעולם ידמה לאדם כאלו היה כל העולם מחצה על מחצה זכיות ועונות עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. לכך אמר אל כל יחיד ראה שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו יחזרו לפניכם, לכולכם, והזכיר ענין זה בפרשה זו המדברת מענין הר גריזים והר עיבל כי שם נעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה ומצד הערבות רבים נתפסים בעון היחיד. ויש כדמות רמז לזה מה שמסיק בילקוט (תתעה) בתחילת פר' זו משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילין כו'. התחיל בדרכים הכבושים לרבים, וסיים בשבילין הכבושין ליחידים, אלא שהציע משל זה על הפסוק המתחיל ביחיד וסיים ברבים מן הטעם שנתבאר. ונקט לשון היום אע"פ שזמן קבוע לקבלת השבועה כי יביאך ה' אל הארץ. מ"מ נקט לשון היום לומר שמהיום עד אותו זמן יש לכם שהות להמלך כדי שלא יאמרו אנוסים היינו כדרך כל שבועה שנותנים זמן פן ינחם האיש, כך נתן להם זמן שלא יאמרו הממם וערבבם ואילו היה להם שהות להמלך לא היה עושין. ד"א במלת היום רמז אל הגלגל היומי, וסמכו אל הברכה והקללה לומר לך כמו השמש שהוא באחד ופועל שני הפכים. מתיך השעוה, ומקפיא הביצה, משחיר פני הכובס, ומלבין הבגד, וכל השינוים הללו אינן באים מצד השמש כ"א מצד המקבלים כך הברכות והקללות הבאים מאתו ית' אינן מחייבים שינוי בו ית' כמ"ש אני ה' לא שניתי, אלא השינוי בא מצד המקבלים ומפי עליון לא תצא הרעות והטוב כדאיתא במדרש שהביא בעקידה בפרשה זו ואמרתי לקובעו במלת היום. ד"א לפי שמצינו לרז"ל, שאמרו אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה כו' שנאמר ולהט אותם היום הבא. והיום היינו השמש, אבל בצדיקים כתיב (שם ג.כ) וזרחה לכם יראי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. לכך נאמר היום ברכה וקללה מן גלגל היומי תמשך ברכה וקללה כי בהאי עלמא שכר מצוה ליכא. ולכך נתן סימן אחרי דרך מבוא השמש וגו' בפסוק זה נתן סימנים ומצרים יותר מן המוכר שדהו, ודרך מבא השמש למה לי אלא שבא לרמוז שעיקר קבלת השכר והעונש ע"י מבוא השמש.

אוֹר הַחַיִּים ראה אנכי נותן וג'. צריך לדעת למה אמר לשון ראיה על הדברים, עוד אמרו אנכי, עוד למה אמר לשון יחיד כיון שכל הפרשה כולה בלשון רבים נאמרה, ונראה שהכוונה היא כי לפי שבא להבחירם בעולם העליון ולהמעיט כל טובות עולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים צריך שהמוכיח יהיה בו ב' עניינים, א' שיכיר הכרה חושית בטוב העליון, והב' שהשיג השגת טוב עולם הזה וקנייניו, כי אם המוכיח יהיה מושלל מקנייני עולם הזה לא יאמנו דבריו למשיגי טובת עולם הזה כי יאמרו אין אומרים למי שלא ראה יבא ויגיד שאם היה טועם טעמי הנאות גדולת העולם הזה וקנייניו ותענוגיו לא היה ממאיסו ובוחר בזולתו ובזה לא יטו אזנם לקבל דבריו, גם הבא להפליג בטוב עולם הבא לא יוצדקו ולא יאמנו דבריו לשכל הטבעי כל שהוא עצמו אין דבריו אלא מפי האמונה והוא לא ראה ולא ידע, ולזה אמר מושיע ורב האיש משה ראה אנכי פירוש אלי תראו ותצדיקו ותשכילו להצדיק הדברים, כי הוא השיג להכיר טוב עולם הזה כי היה גדול מאוד וגבור ומלך ועשיר גדול כאומרם ז"ל , ויפה דודי אף נעים גם בטוב העליון הכיר כי עלה שמים וטעם טעם עליון, ואחר שהשיג הכרה חושיות הכרת ב' דברים והשגתם אמר להם הדברים האמורים בענין כאשר אבאר, ואומרו ראה לשון יחיד כי ראיה זו כלן שוים בהכרתה כאיש א' שגלוי לכל השגת משה בעולם הזה ובעולם הבא: עוד ירצה במאמר ראה אנכי על דרך אומרם ז"ל (רמב"ם הל' תשובה פ"ה) יכול אדם לעשות עצמו כמשה רבינו, והוא מה שהעירם כי אליו יראו להדמות אליו כל הבא ליקרב לעבודת הקודש עבודת ה' ולא יעריכו עצמן עם מה שלמטה מהם ויהיו בעיני עצמן כי כביר מצאה ידם, ואמר לשון יחיד אולי שלא אמר רמז זה אלא ליחידי עם אשר יכינו עצמן להשגה עליונה כי מי ומי הראוי להשיג השגה זו להיות כמשה וכנגד שאר כללות ישראל אמר נותן לפניכם: ובדרך רמז ירמוז על פי דבריהם ז"ל שאמרו (זוהר ח"ג רע"ג) שכל בני תורה יש להם ניצוץ ממשה, ואין צריך לומר הדור ההוא ששמעו מפיו שהם חלק ממנו, והוא מה שרמז במאמר זה ראה אנכי פירוש כאלו מדבר עם עצמו ואומר לו אנכי, כי כל ישראל יתיחסו אליו וכשהוא מדבר עמם כאלו מדבר עם עצמו, ולזה גם כן אמר ראה לשון יחיד כשיעור אנכי שהוא לשון יחיד יאמר עליו ראה, עוד ירמוז על ה' שקרא ואמר אנכי וזה הוא שיעור הכתוב ראה כי אותו שקרא ואמר לכם אנכי הוא נותן לפניכם וגו', ואומרו ראה לשון יחיד כי בערך דבר זה כלן יהיו שוים כאחד לדעת כי ה' הוא הנותן לפניהם ברכה וגו': נותן לפניכם היום וגו'. פירוש לפי שהיום עמדו על דעתם כאומרם ז"ל אין אדם עומד על דעת רבו עד מ' שנה: עוד יתבאר בהעיר עוד אמרו ברכה וקללה שלא היה צריך לומר אלא את הברכה וגו' והקללה וגו' כמו שאמר אחר כן, אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ספרי) אמר להם משה אתם רואים הרשעים מצליחים ב' וג' ימים וסופם לידחות ע"כ, והוא אומרו היום ברכה וקללה פירוש ברכה שהיא גם כן קללה, והוא שלוות הרשעים בעולם הזה שאינה אלא בזמן מועט שעולם הזה יקרא יום אחד על דרך אומרו (לעיל ז' י"א) היום לעשותם והוא מה שדקדק לומר היום סמוך לזכרון ברכה לומר שאינה ברכה אלא היום ולא למחר ואדרבה קללה היא, נמצאת טובת עולם הזה מועטת וגוררת קללה: עוד יתבאר על פי מאמרם ז"ל (ספרי) שאמרו משל לא' שהיה יושב בפרשת דרכים והיו לפניו ב' שבילין אחד תחילתו מישור וסופו קוצים ואחד תחילתו קוצים וסופו מישור והיה מודיע לעוברים ושבים ואמר להם אתם רואים שביל זה שתחילתו מישור בב' וג' פסיעות וכו' וסופו וכו' ע"כ, והוא אומרו נותן לפניכם וגו' פירוש ב' מיני טובות ובכל אחת יש ברכה וקללה, כי דרך הרשעים יש בו מישור בתחילה וקוצים בסופו הרי ברכה וקללה, ודרך החיים גם כן תחילתו קוצים וסופו מישור הרי ברכה וקללה גם כן, וחזר ופירש את הברכה פירוש לזה יקרא ברכה שאין ראוי לחוש לענף הקללה שבה אשר תשמעו וגו' הגם שיש באמצעות זה צער כי הצדיקים מצטערים בעולם הזה בהשתדלות המושכל ועולמם קשה עליהם למה שצריכין בו, והקללה אם לא תשמעון הגם שאתם מתעדנים בעולם בכל אות נפש הבהמית ויערב לכם, מישור זה לקללה יחשב: עוד יתבאר כל הכתוב על זה הדרך לפי שאמר להם בסמוך (ס"פ עקב) נחלת הארץ כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה, לזה אמר להם ראה אנכי נותן וגו' פירוש נתינה זו שה' נותן לכם היום, דקדק לומר היום כי ברכה זו שאמר להם כל מקום וגו' לא נאמרה להם עד היום הזה, ואומרו ברכה וקללה פירוש יש בנתינה זו ברכה ויש בה קללה, וחזר ופירש את הברכה אשר תשמעו פירוש אם תשמעו תהיה נתינה זו לכם לברכה, ואם לא תשמעון אין זו לכם כי אם קללה שבאמצעותה יתקנאו בכם האומות ויאבדו אתכם ממנה בנקמה גדולה, גם תהיה להם ההנאה ממנה לרעה להם לעולם הנצחי כדרך אומרו (ס"פ ואתחנן) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ועיין בסמוך:

כז אֶת־הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם׃

רַשִׁ״י את הברכה. עַל מְנָת אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ:

אוּנְקְלוֹס יָת בִּרְכָן דִי תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֳלָהֲכוֹן דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין

רַשְׁבַּ״ם את הברכה: שתהיה על הר גריזים על ידי תנאי אשר תשמעו אל מצות ה' וגו':

אִבְּן עֶזְרָא את הברכה אשר תשמעו. כי בשמעכם הנה אתם מבורכים והברכה תוספת טובה והקללה מגרע' והיא מגזרת קלה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי את הברכה אשר תשמעו. לא הזכיר בברכה אם תשמעו כמו שהזכיר בקללה. ואמר והקללה אם לא תשמעו לפי שהוא לשון מסופק ולא רצה להזכירו בענין הטובה אבל בפורענות הזכיר לשון מסופק ולכך כתב בברכה אשר תשמעו שהוא לשון ודאי.

כְּלִי יָקָר את הברכה אשר תשמעו וגו'. בכ"מ שהזכיר השמיעה יש אחריו עשיה ושמירה, או עבודה, והיה עקב תשמעון וגו' ושמרתם ועשיתם, והיה אם שמוע וגו' ולעבדו בכל לבבכם, לפי שהשמיעה אין בה כי אם קבלת דברים במחשבה לבד שיקבל עליו לעשותו, אבל מ"מ אין די בזה אלא צריך גם עשיה בפועל שכן נאמר והקללה אם לא תשמעו וגו' וסרתם מן הדרך. וא"כ קשה הל"ל את הברכה אשר תשמעו וגו' והלכתם בדרך, וכי יש די בשמיעה לבד בלא עשיה. והנה שא נא עיניך וראה מה שכתבנו למעלה פר' לך לך, במה שנאמר ואברכה מברכיך ומקללך אאור. שלכך הקדים ברכתו למברכים, לפי שמחשבה טובה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ולפי זה הדבר אין צריך ביאור כאן כי הקללה ודאי לא תחול עד אחר שלא תשמעו וסרתם מן הדרך ממש, אבל הברכה תחול מיד אחר השמיעה לבד, כדי שקבלת הברכה יהיה לו לעזר לשיוכל להוציא מן הכח את מחשבתו הטובה ע"י הסרת המונעים. ומ"ש אשר תשמעו ולא אמר אם תשמעו, לכבודן של ישראל אמר כן כאילו אינן חשודים בעיניו שלא ישמעו ולא יקבלו עליהם לעשות מצות ה' אפילו במחשבה כולי האי לא פקר, ומסתמא כל איש מישראל יחשב לעשות המצוה כי מחשבה קלה מאוד, אך בעשיה היה מסופק בהם כי אולי תכבד העבודה עליהם ויתרשלו בעשייתה לכך אמר את הברכה אשר תשמעו כי ידע ה' ודאי שתשמעו ותקבלו בלבבכם לעשותן ואז ישלח ה' את הברכה כדי שעל ידה יסורו ממכם כל המונעים שמבחוץ ותוכלו להוציא המחשבה אל הפועל כי האדם המתחיל וה' יגמור עליו כמ"ש לאל גומר עלי. לכך נאמר את הברכה כל את לרבות בא כי הברכה באה לרבות המעשה שיוכל לבא על ידו, אבל בקללה נאמר לשון אם, בעבור וסרתם מן הדרך בפועל שאמר אחר לא תשמעו כי בזה היה מסופק אם יהיה או לא כי יכול להיות שיתרשלו בפועל כי וסרתם מן הדרך פירוש על לא תשמעו שאין הכוונה בו שמיעה במחשבה לבד אלא שמיעה שיש בה עשיה. וי"א שלכך הקדים הברכה קודם למעשה, שהרי כל הברכות היו ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה. וא"כ כל שעה הוא קם בלא יעשה שאם אתה אומר שמא יעשה לאחר זמן א"כ אין לדבר סוף ואימתי תחול הברכה, ומסכים זה לדעת האומרים כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ומלת אשר תשמעו היינו על מנת אשר תשמעו, והוא מורה על הקדמת השכר למעשה וכה"א ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חקיו. ובסמוך יתבאר מלת אשר, בדרך אחר. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' וגו'. יש לדקדק למה אמר בברכות אשר תשמעו אל מצות ה' אשר אנכי מצוה אתכם היום. פעם תלה המצות בה', ופעם בעצמו. ובקללות הפסיק ביניהם במאמר וסרתם מן הדרך. ונ"ל על דרך שמסיק בירושלמי דמסכת שבת א"ר ברכיה עתיד הקב"ה לעשות מחיצה לצדיקים לפנים ממחיצת מלאכי השרת ומה"ש שואלים אותם מה פעל אל שנאמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. מכאן שלעתיד ישמעו ישראל מפי הגבורה את אשר יצוה לא כעה"ז שאמרו אם יוספים אנחנו לשמוע בקול ה' ומתנו והוצרכו לסרסור, ולעתיד יפה כחם עד שהמה יהיו סרסורים בינו ית' ובין מלהש"ר וזהו עיקר שכר הצדיקים ותקות כל מקוה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו . אבל עונש הרשעים אין די בזה שלא יזכו לחזות בנועם ה' כדעת הרמב"ם, אלא יקבלו עונש גדול בפועל כדעת הרמב"ן. ובהצעה זו אתי שפיר מה שקשה הלא ברכה וקללה האמורה כאן המה האמורות בהר גריזים והר עיבל, ולמה נזכרו בפרשת כי תבא כל הארורים ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' ולא נזכרו הברכות, אלא ודאי שהברכה האמורה כאן עיקרה לעוה"ב כי שם צוה ה' את הברכה. והכתוב מפרש בהדיא מהות הברכה ואמר את הברכה, זו היא הברכה אשר תשמעו לעתיד אל מצות ה' אלהיכם, כי בעולם הזה אנכי עומד בין ה' וביניכם. ז"ש אשר אנכי מצוה אתכם היום בעה"ז, אבל לעתיד תזכו לשמוע בעצמכם כאמור. אבל בקללה לא רצה לומר שאין קללה אחרת כ"א מה שלא יזכו לשלימות זה, כי לא די בזה אלא קללה ממש על ראש רשעים תחול והם אותן הארורים שנזכרו פרשת כי תבא ואותה קללה תחול אם לא תשמעו לקבל את מצות ה' אלהיכם. וכדי שלא תטעה לפרש אם לא תשמעו מעין אשר תשמעו, אמר וסרתם מן הדרך. כי מה שאמרתי אם לא תשמעו היינו הסרה מן הדרך בעה"ז ואינו מעין אשר תשמעו המדבר בשכר עה"ב. ומ"ש אשר אנכי מצוה אתכם היום. לפי שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום , ע"כ עשה שתי חלוקות ואמר שתחול הקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם דהיינו אנכי ולא יהיה לך שבאזניכם שמעתם אותם מפי הגבורה, ועל אלו פשיטא שתחול הקללה אם לא תשמעו לקיימם. אלא אפילו אם תסורו מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם ותבטחו על תהו לאמר שמלבי בדיתי אותם מ"מ לא תפטרו בזה מן העונש. ועדיין לא פירש מה הם המצות ששמעו מפי הגבורה ע"כ אמר ללכת אחרי אלהים אחרים וגו'. כי זה כנגד אנכי ולא יהיה לך והוא מוסב על תחילת המקרא שאמר אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם. ובזה יתורצו כל הספיקות אשר עליהם נתעוררו המפרשים בפרשה זו.

אוֹר הַחַיִּים את הברכה אשר וגו'. אמרו את, להעיר כי מלבד הברכה המושגת מדרך ה' עוד לו עמה יעוד הטוב, והוא אשר תשמעו כי השמיעה בתורה הוא תענוג מופלא ומחיה הנפש כאומרו שמעו ותחי נפשכם, והמרגיש בטעם התורה תשיחנו נפשו כי עליו לשלם גמול טוב למתן מתנה טובה מופלאת ואין צריך לומר שאין לתבוע שכר עליה: עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל שאמרו זכות יש לה קרן ויש לה פירות , והוא מה שרמז באומרו את הברכה כי תיבת הברכה מציינת עולם שהוא מקור הברכה וכולו ברוך, וריבוי את לפירות הזכות שאוכל בעולם הזה, ודקדק לומר אשר גילה הכתוב שלא רצה הנביא לעשות הדבר בגדר הספק לומר אם ואמר אשר שהוא דבר מוחלט כאשר קוותה להם נפש הצדיק, ותלה הכתוב הברכה בשמיעה ולא הזכיר לא מעשה ולא שמירה, לפי שהשומע דברי אלהים חיים התורה מטיבה נפשו ומישרתו כי יש בה סם חיים כאומרם ז"ל (פתיחתא איכה רבתי) וז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, לזה תלה הכל בשמיעה:

כח וְהַקְּלָלָה אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתֶּם׃

רַשִׁ״י מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת וגו'. הָא לָמַדְתָּ כָּל הָעוֹבֵד עֲ"זָ הֲרֵי הוּא סָר מִכָּל הַדֶּרֶךְ שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל, מִכָּאן אָמְרוּ הַמּוֹדֶה בַּעֲ"זָ כְּכוֹפֵר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻלָּהּ (ספרי):

אוּנְקְלוֹס וּלְוָטִין אִם לָא תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וְתִסְטוּן מִן אָרְחָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין לִמְהַךְ בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא דִי לָא יְדַעְתּוּן

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם וסרתם מן הדרך. למדך שכל העובד עבודה זרה הרי הוא סר מכל מצות התורה, ומכאן אמרו המודה בעבודה זרה כאלו כופר בכל התורה כלה.

אוֹר הַחַיִּים והקללה אם לא תשמעו. פירוש המונע עצמו משמיעת התורה הרי הוא מקולל מעצמו, וזה הוא שיעור הכתוב והקללה אם לא תשמעו זו היא הקללה, ועוד לו שיסובבנו לסור מכללות דרך החיים כמו שגמר אומר וסרתם מן הדרך וגו' ולא זו אלא יחצוב לו בארות נשברים כאומרו ללכת אחרי וגו':

כט וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת־הַבְּרָכָה עַל־הַר גְּרִזִים וְאֶת־הַקְּלָלָה עַל־הַר עֵיבָל׃

רַשִׁ״י ונתתה את הברכה. כְּתַרְגּוּמוֹ "יָת מְבָרְכַיָּא" – אֶת הַמְבָרְכִים: על הר גרזים. כְּלַפֵּי הַר גְּרִזִּים הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם וּפָתְחוּ בִּבְרָכָה – בָּרוךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה וְגוֹ'. כָּל הָאֲרוּרִים שֶׁבַּפָּרָשָׁה אָמְרוּ תְחִלָּה בִּלְשׁוֹן בָּרוּךְ, וְאַחַר כָּךְ הָפְכוּ פְנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר עֵיבָל וּפָתְחוּ בִּקְלָלָה (סוטה ל"ג):

אוּנְקְלוֹס וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל תַּמָן לְמֵירְתַהּ וְתִתֵּן יָת מְבָרְכַיָא עַל טוּרָא דִגְרִזִין וְיָת מְלַטְטַיָא עַל טוּרָא דְעֵיבָל

אִבְּן עֶזְרָא ונתתה את הברכה. בפה כמו ונתן אותם על ראש השעיר:

רַמְבַּ״ן ונתתה את הברכה על הר גרזים כתרגומו ית מברכיא את המברכים על הר גרזים כלפי הר גריזים לשון רש"י (רש"י על דברים י״א:כ״ט) ואיננו נכון כפי פשוטו כי עדין לא צוה במברכים אלא פירושו כי אני נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה וטעם לפניכם שתבררו לכם מהן מה שתרצו ואודיע שתהיה לכם הברכה כאשר תעשו המצות והקללה אם לא תקיימו אותן וזה כאשר אמר עוד (דברים ל׳:ט״ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו' ואחר כן אמר בכאן שיתנו הברכה הזאת אשר הוא אומר להם על הר גריזים והקללה על הר עיבל והנה היא נתונה בפה וכן ונתן אותם על ראש השעיר (ויקרא טז כא) כדברי ר"א (אבן עזרא על דברים י״א:כ״ט) והנה אמר בכאן בדרך האזהרה שיתנו את הברכה על הר גריזים לברך את העם אם ישמעו אל מצות ה' והקללה על הר עיבל לאמר ארור אשר לא ישמע אל המצות ויסור מן הדרך אשר צוה ה' והיה אפשר שיתנו כל השבטים הברכה וכולם הקללה או שיאמרו הלוים הכל או איש אחד משמיע לכולם ואחרי כן שב לבאר שם (להלן כז יב-יד) ואלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים ואלה יעמדו על הקללה ואמר וענו הלוים ופירש כל הענין כי בכאן מפני אזהרתו אשר אמר ראה אנכי נותן וגו' הזכיר מקצת המצוה וחזר לבאר אותה במקומה ויתכן שהיה הר גריזים לדרום שהוא הימין והר עיבל מצפון שנאמר (ירמיהו א יד) מצפון תפתח הרעה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ונתתה את הברכה. נתינה זו בפה הוא, כענין (ויקרא טז) ונתן אותם על ראש השעיר. על הר גרזים. כלפי הר גרזים היו הופכין פניהם ופותחין בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, וכן כל ארור שבפרשת כי תבא פותחין תחלה בלשון ברוך ואחרי כן הופכין פניהם כלפי הר עיבל ופותחין בקללה. והרמב"ן ז"ל כתב, יתכן שהיה הר גרזים לדרום שהוא הימין, והר עיבל לצפון כי (ירמיה א) מצפון תפתח הרעה, עד כאן.

סְפוֹרְנוֹ ונתתה את הברכה. תברך את שומרי המצות: ואת הקללה. לעוברים עליהם:

ל הֲלֹא־הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה׃

רַשִׁ״י הלא המה. נָתַן בָּהֶם סִימָן: אחרי. אַחַר הַעֲבָרַת הַיַּרְדֵּן הַרְבֵּה וָהָלְאָה לְמֵרָחוֹק; וְזֶהוּ לְשׁוֹן אַחֲרֵי, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אַחֲרֵי מֻפְלָג הוּא: דרך מבוא השמש. לְהַלָּן מִן הַיַּרְדֵּן לְצַד מַעֲרָב, וְטַעַם הַמִּקְרָא מוֹכִיחַ שֶׁהֵם שְׁנֵי דְבָרִים, שֶׁנִּנְקְדוּ בִשְׁנֵי טְעָמִים, "אַחֲרֵי" נָקוּד בְּפַשְׁטָא, וְ"דֶרֶךְ" נָקוּד בְּמַשְׁפֵּל, וְהוּא דָּגֵשׁ, וְאִם הָיָה "אַחֲרֵי דֶרֶךְ" דִּבּוּר אֶחָד, הָיָה נָקוּד "אַחֲרֵי" בִּמְשָׁרֵת, בְּשׁוֹפָר הָפוּךְ, וְ"דֶרֶךְ" בְּפַשְׁטָא וְרָפֶה: מול הגלגל. רָחוֹק מִן הַגִּלְגָּל: אלוני מרה. שְׁכֶם הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י"ב) עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה (ספרי):

אוּנְקְלוֹס הֲלָא אִנוּן בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא אֲחוֹרֵי אֹרַח מַעֲלָנֵי שִׁמְשָׁא בְּאַרְעָא כְּנַעְנָאָה דְיָתֵב בְּמֵישְׁרָא לָקֳבֵל גִלְגְלָא בִּסְטַר מֵישְׁרֵי מֹרֶה

רַשְׁבַּ״ם אחרי דרך: הרי הם כמו שני פשטות, אבל בשביל שטעמו של דרך באות ראשונה נעשה שופר מהפך: מבוא השמש: שקיעת השמש כלומר אחרי דרך המערב:

אִבְּן עֶזְרָא בעבר הירדן. כנגד המדבר: אחרי דרך מבוא השמש. וטעם שתלכו אחרי דרך מערב ותמצאום: בארץ הכנעני היושב בערבה. כי יש כנעני יושב בהר: מול הגלגל. וההרים ארוכים והנה צוה באיזה מקום מההרים. מול הגלגל כמו וירדוף עד דן או דרך נבואה או שני שמות: מול. כמו נכח: אלוני מורה. הוא הנזכר בימי אברהם. והברכה והקללה עוד יפרשם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש. נתן להם סימן, שאם ילכו אחריו דרך המערב ימצאום בארץ האמורי היושב בערבה נכח הגלגל אצל אלוני מורה הוא שכם, וכענין שכתוב (בראשית יב) עד מקום שכם עד אלון מורה.

סְפוֹרְנוֹ הלא המה בעבר הירדן. בתחלת בואכם בארץ כדי לפרסם בתחלת כניסתכם שלא תהיה ישיבתכם בה על אופן מספיק אבל יהיה על אופן מוצלח או על אופן מקולל:

כְּלִי יָקָר אחרי דרך מבוא השמש וגו'. כל הסימנים והמצרים הללו נראין שאין בהם צורך כל כך, כי ההרים הללו אשר נקבו בשמות היו נכרים וידועים, ובמס' סוטה מסיק היושב בערבה והלא בין הרים וגבעות היו יושבים, מול הגלגל והלא לא ראו את הגלגל, ר"א בן יעקב אומר לא בא הכתוב אלא להראות להם דרך בשניה כמו שהראה להם בראשונה. דרך, בדרך לכו ולא בשדות וכרמים. היושב, בישוב לכו ולא במדברות. בערבה, במישור לכו ולא בהרים וגבעות, וקשה לדבריו מה ענין זה להר גריזים ועיבל. ועל צד הרמז י"ל שהורה שהברכות יחולו על ראש ג' כיתות מישראל כשילכו דרך ישרה. כת ראשונה, הם תמימי דרך ההולכים בתורת ה', מורי ההוראה בישראל להם אמר בדרך לכו ולא בשדות וכרמים, כדרך שלא היה לכהנים חלק בשדות וכרמים שלא יהיו טרודים בעבודת האדמה אלא שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו , ואשכחן כל התורה דאקרי דרך כדאיתא בקידושין כך כל הולכי דרך תורת ה' לא יתעסקו בשדות וכרמים. כת שניה, הם הבעלי בתים העוסקים בישוב העולם ומחזיקים ידי לומדי תורה להם אמר בישוב לכו, שתמיד תהיו עסוקים בדברים שהם ישוב העולם ולא בדברים בטלים דברי תוהו כמדבר מקום תוהו ז"ש ולא במדברות כדרך יושבי קרנות אשר כל משאם ומתנם בדברים בטלים ולה"ר ויכלול זה לשון מדברות. כת שלישית, הם הבעלי שררה מלכי ישראל ונשיאי כל דור ודור ומנהיגיהם, להם אמר שלא ירום לבבם אלא בערבה ילכו במישור ולא בהרים וגבעות לילך בגדולות ובנפלאות אלא בדרך ממוצע כדרך שהערבה ממוצע בין הר לשפלה, ואע"פ שכל פסוק זה מדבר בהולכי דרכים ממש כי אין המקרא יוצא מידי פשוטו וכדרך שפירש"י שצוה להם שילכו דרך הכנעני כי הוא ארץ מישור וישוב כדרך שהראה להם בראשונה, מ"מ לא לחנם חזר משה וזרזם שנית על הנהגת הדרך אלא כדי שילמדו מסתם דרך זה, הנהגת דרך ה' בתורה ומצוה אשר מצדם יזכו אל הברכות האמורות בהר גריזים בעולם הזה, ולשכר עה"ב הבא דרך מבוא השמש אחר שקיעת שמשו של האדם בעה"ז זורח הוא שם באור הנצחי. ואף אם כל זה דרך דרש מ"מ הענין מצד עצמו נכון וקרוב לשמוע ישמע חכם ויוסיף לקח.

לא כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם־בָּהּ׃

רַשִׁ״י כי אתם עברים את הירדן וגו'. נִסִּים שֶׁל יַרְדֵּן יִהְיוּ סִימָן בְּיֶדְכֶם שֶׁתָּבֹאוּ וְתִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ (עי' ספרי):

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְמֵעַל לְמֵירַת יָת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן יָהֵב לְכוֹן וְתֵירְתוּן יָתַהּ וְתֵיתְבוּן בַּהּ

אִבְּן עֶזְרָא כי אתם עוברים. הטעם כן תחלו לעשות ותהיה הארץ לעולם לנחלה לכם:

לב וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל־הַחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם׃

אוּנְקְלוֹס וְתִטְרוּן לְמֶעְבַּד יָת כָּל קְיָמַיָא וְיָת דִינַיָא דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין

רַמְבַּ״ן ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים גם בכאן יזהיר על החוקים ועל המשפטים קודם שאר המצות ויזכיר תחלה המשפט בע"ז ומשמשיה כאשר פירשתי בסדר ואתחנן (רמב"ן על דברים ד׳:ג׳) ואחרי כן יזכיר משפטים רבים בנביא השקר ומסית ועיר הנדחת ויזכיר בחוקים תחלה הקרבנות במקדש ואח"כ איסור אכילת כל תועבה ושאר המצות:

אוֹר הַחַיִּים ושמרתם לעשות וגו'. פירוש לפי שהמצות שבא לצוות עליהם הם תלויים בארץ לזה אמר להם שישמרו, על דרך אומרו ואביו שמר את הדבר, והכוונה שיהיו מחכים לעשותם, והכוונה בזה שהגם שבזמן שהוא מדבר עמהם אינם בידם לעשותם יהיו משמרים הדברים לעשות אותם כשיגיע העת, וגמר אומר אלה החוקים וגו' פירוש אלה הם שאני מצוה אתכם שתשמרו לעשות בארץ, פירוש לפי שהם תלוים בביאת הארץ כי שם צוה ה' לאבד כל המקומות, וכל זמן שלא באו שמה אינם בידם לעשות:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.