Sign In

Deuteronomy 12 — דְּבָרִים יב

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל־הַיָּמִים אֲשֶׁר־אַתֶּם חַיִּים עַל־הָאֲדָמָה׃

אוּנְקְלוֹס אִלֵין קְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי תִטְרוּן לְמֶעְבַּד בְּאַרְעָא דִיהַב יְיָ אֱלָהָא דַאֲבְהָתָךְ לָךְ לְמֵירְתַהּ כָּל יוֹמַיָא דִי אַתּוּן קַיָמִין עַל אַרְעָא
סְפוֹרְנוֹ אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון וגו' לרשתה כל הימים. ומכלל המצות האלה הם שצריך שתשמרו אותן אשר בקיומן תירשו הארץ כל הימים שתאבדו מקומות כל ע"ג ושלא תעשו כמותם לאל ית' להקריב לפניו בכל מקום ושיהי' לכם מקום מיוחד להקריב לפניו אותו המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם:
אוֹר הַחַיִּים לרשתה כל הימים וגו'. נתכוון לומר שאם ישמרו לעשות האמור תהיה הירושה שנתן ה' להם נמשכת כל הימים אשר וגו':
מַלְבִּי״ם [א] אלה החקים והמשפטים, הגם ששם חוקים מיוסד על מצות שאין להם טעם, פי' חז"ל בכ"מ שחוקים הם המדרשות, וכבר בארתי זה היטב בהתו"ה אחרי (סי' קל"ג), וכן מ"ש אשר תשמרון זה משנה, התבאר שם עיי"ש וממ"ש בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך מדבר ממצות שנוהגות בארץ לבד, ומוסיף שיש מצות שאתם מחויבים בהם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, שבודאי אין פירושו על האדמה שבא"י שא"כ היל"ל אשר אתם חיים עליה, רק פי' בכ"מ אף בח"ל, וע"ז מביא הדוגמא אבד תאבדון שהוא חובת הגוף ונוהג בכ"מ, וה"ה כל חובת הגוף, וכל ברייתא זו מובא בקדושין (דף לז) ובספרי עקב פסקא מ"ד:

ב אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת־כָּל־הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ־שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת־אֱלֹהֵיהֶם עַל־הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל־הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן׃

רַשִׁ״י אבד תאבדון. אַבֵּד וְאַחַר כָּךְ תְּאַבְּדוּן, מִכָּאן לָעוֹקֵר עֲ"זָ שֶׁצָּרִיךְ לְשָׁרֵשׁ אַחֲרֶיהָ (עבודה זרה מ"ה): את כל המקמות אשר עבדו שם וגו'. וּמַה תְּאַבְּדוּן מֵהֶם? אֶת אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר עַל הֶהָרִים:
אוּנְקְלוֹס אַבָּדָא תְאַבְּדוּן יָת כָּל אַתְרַיָא דִי פְלָחוּ תַמָן עַמְמַיָא דִי אַתּוּן יָרְתִין יָתְהוֹן יָת טַעֲוָתְהוֹן עַל טוּרַיָא רָמַיָא וְעַל רָמָתָא וּתְחוֹת כָּל אִילַן עַבּוֹף
רַשְׁבַּ״ם אשר עבדו שם: את אלהיהם הגוים אשר אתם יורשים אותם:
אִבְּן עֶזְרָא אבד תאבדון את כל המקומו'. אמר רבי יונה המדקדק כי את אלהיהם חסר וי״‎ו והטעם ואת אלהיהם ולא אמר כלום רק הוא דבק עם מלת אשר עבדו שם: כל עץ רענן. רענן ושאנן לעולם בשני נוני״‎ן והטעם כמו רטוב:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אבד תאבדון. כפל האבוד, ומכאן דרשו רז"ל שהעוקר עבודת אלילים צריך לשרש אחריה.
אוֹר הַחַיִּים אבד תאבדון את כל המקומות וגו' יתבאר על דרך מה שאמרו במס' ע"ז ד' מ"ז וז"ל המשנה ג' בתים הם, בית שבנוי מתחלה לעבודה זרה הרי זה אסור, סיידו וכיירו לעבודה זרה וחידש נוטל מה שחידש וכו', ואמרו בגמ' וז"ל אמר רב המשתחוה לבית אסרו אלמא קסבר תלוש ולבסוף חברו אסור והאנן בנאו תנן, בנאו אף על פי שלא השתחוה לו ע"כ. וכן פסק רמב"ם בפ"ח מהלכות עכו"ם (הלכה ה') והוא מאמר הכתוב כאן את כל המקומות אשר עבדו שם פירוש כל שהיו להם שם עבודה בין שבנוהו לעבודה זרה בין שהשתחוו לו והוא בנוי הגם שהוא מחובר אסור וצריך לאבדו. ואומרו אשר אתם יורשים אותם, יתבאר על פי מה שכתב רמב"ם בפ"ז מהלכות ע"ז (הלכה א') וז"ל ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה אבל בחוץ לארץ וכו' כל מקום שנכבוש אותו נאבד כל עבודת גילולים שבו ע"כ, הרי כי גדר חיוב איבוד עבודה זרה הוא כל שירשו את המקום אשר היא שמה, והוא אומרו אשר אתם יורשים כי בגדר זה שוים כל הארץ וטעם כפל אבד תאבדון, יתבאר על דרך אומרם במסכת עכו"ם שביטול עבודה זרה צריך ב' דברים, שוחק, וזורה לרוח או מטיל לים, ובא' מהנה אינו יוצא ידי חובתו ולזה כפל לומר ב' איבודים. ואומרו את אלהיהם על ההרים, לפי שאסר כל המקומות ופירשנו אפילו בית בנוי שהוא מחובר אסור, ובא לומר כי יש מחובר שאינו נאסר הגם שיעבדוהו ומה הוא ההרים, וכמו שדרשו בע"ז וז"ל אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, ובפרק ר' ישמעאל דרשו כל המקומות באם אינו ענין לעבודה זרה תנהו ענין לכלים ע"כ, הם ז"ל סוברים שתלוש ולבסוף חברו אינו צריך קרא וע' פנים לתורה: עוד יתבאר אומרו את אלהיהם בהעיר למה הפסיק במאמר אשר אתם יורשים אותם בין זכרון העובדים והנעבדים שהיה לו לומר על זה הדרך עבדו שם הגוים את אלהיהם וגו' אשר אתם יורשים אותם. אכן הכוונה היא על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת ע"ז דף מ"ד וז"ל רב הונא רמי כתיב וישרפו באש וכתיב וישאם לא קשיא כאן קודם שבא איתי הגיתי כאן אחר שבא איתי הגיתי דכתיב ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו, ומי שרי אמר רב נחמן אתא איתי ובטלה ע"כ, הרי כי יש מציאות לירש גם אלהיהם עצמן והוא כשהיו עמהם עובדיה שבטלום הם ויהנו מהם ישראל, והוא אומרו אשר אתם יורשים אותם ולא אותם לבד אלא גם אלהיהם, והוא אומרו את אלהיהם, ותנאי המשפט רמז הכתוב במה שהקדים מאמר אותם ואחר כך את אלהיהם כדברי הש"ס שאמר אחר שבא איתי נהנה דוד בעטרת מלכם: ובדרך רמז יכוין הכתוב לרמוז איבוד לכח הנעלם גם כן בכח עם בני ישראל שכאשר יתעצמו בתעצומות המעשה הטוב יאבדו נגלה ונסתר מהם, והוא אומרו כל המקומות אשר עבדו שם פירוש אשר מגעת שם עבודתם שהוא כסא ס"מ הרשע לעקרו, כי בנפילת כח זה יתעצם כח העליון והיה ה' למלך על כל הארץ: ואבדתם את שמם וגו'. רבותינו ז"ל אמרו מה בא ללמדנו הרי כבר אמר אבד תאבדון, ואמרו שבא לומר שצריך לשרש אחר שרשי האשרה, ור' עקיבא אמר שבא לומר לשנות שמה לבזיון ע"כ, ואולי שבא הכתוב ליתן אזהרה על ארץ ישראל מכל הארצות, כדרך שכתב רמב"ם ששאר ארצות הגם שאנו חייבין לאבד עבודה זרה אין אנו צריכין לחפש אחריה לאבדה מה שאין כן בארץ ישראל שצריך לחפש אחריה לאבדה מכל ארצנו ע"כ, והוא מה שדקדק לומר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא שהיא ארץ הקדושה:
מַלְבִּי״ם [ב] אבד תאבדון את כל המקומות וגו', כ"מ שכפל המקור על הפעל מורה על התמדת הפעולה [אילת השחר כלל ל"ח], שאם החליפה יקצץ שנית, ומ"ש אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם והם מחויבים לבער ע"ז בכ"מ כנ"ל סי' א', ר"ל ששם היו שטופים יותר בע"ז, וגם רומז שתקחו מוסר ממה שאתם יורשים אותם בעבור זה שעבדו ע"ז וכשלא תבערו ע"ז יבואו אחרים ויירשו אתכם: [ג] על ההרים הרמים, מבואר שההרים עצמם אין נעשים ע"ז, אמנם במ"ש תחת כל עץ רענן, והעץ נעשה בעצמו ע"ז לר"ע כשנטעו בתחלה לכך כמ"ש ואשריהם תשרפון באש, ולריה"ג אפי' נטעו ואח"כ עבדו מפני שיש בו תפיסת ידי אדם, פי' ר"ע לריה"ג שבא רק לציין המקום ששם דרך להעמיד עכו"ם, [בז"א נתקשה בגי' הספרים והגיה ולא עץ רענן אלהיהם מ"מ אשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם בלשון המשנה עכו"ם (דף מ"ה), וא"צ כי יל"פ שמ"ש ולא עץ רענן אלהיהם הוא בתמיה וכי לא עץ רענן אלהיהם, ויותר טוב למחקו]:

ג וְנִתַּצְתֶּם אֶת־מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת־מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת־שְׁמָם מִן־הַמָּקוֹם הַהוּא׃

רַשִׁ״י מזבח. שֶׁל אֲבָנִים הַרְבֵּה: מצבה. שֶׁל אֶבֶן אַחַת, וְהוּא בִּימוֹס שֶׁשְּׁנוּיָה בַּמִּשְׁנָה (עבודה זרה מ"ז): אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּתָהּ לְבִימוֹס: אשרה. אִילָן הַנֶּעֱבָד: ואבדתם את שמם. לְכַנּוֹת לָהֶם שֵׁם לִגְנַאי, בֵּית גַּלְיָא — קוֹרִין לָהּ בֵּית כַּרְיָא, עֵין כֹּל — עֵין קוֹץ (שם ל"ו):
אוּנְקְלוֹס וּתְתָרְעוּן יָת אֱגוֹרֵיהוֹן וּתְתַבְּרוּן יָת קָמָתְהוֹן וַאֲשֵׁרֵיהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא וְצַלְמֵי טַעֲוָתְהוֹן תְּקוֹצְצוּן וְתוֹבְדוּן יָת שִׁמְהוֹן מִן אַ:תרָא הַהוּא
אִבְּן עֶזְרָא ואשריהם. הם עצים: ואבדתם את שמם. שלא יזכרו:
מַלְבִּי״ם [ד] ונתצתם, היינו מזבח שבנאו בתלוש, דמחובר לא נאסר וכן מצבה וראוי להגיה זו מצבה שהיתה חצובה ועבדה לע"ז, אמנם באשרה מפרש שמ"ש ואשריהם תשרפון היינו בנטעה מתחלה לעכו"ם שכולה אסורה ומ"ש ואשריהם תגדעון מדבר שהיתה נטועה מתחלה והשתחוה לה שעקרו מותר ועז"א לשון גדוע, [ומ"ש שהיתה נטועה ועבדה הגיה הגר"א וגדעה ופסלה וכן הגיה במ"ש החליף גרס גדעה ופסלה והחליף וא"צ, דברייתא דפה כשמואל (בדף מ"ח) שכן הלכה] ולפי הסוגיא (דדף מ"ה ע"ב) אתיא כר' יוסי בר"י, ולהסוגיא (דדף מ"ח) דאפיך רבנן לר' יוסי בר' יהודה אתיא כרבנן ותפס גבי אשרה פסוק פסילי אלהיהם תגדעון משום שמזה למד גם לענין בית ועקר הפסוק הוא ואשריהם תגדעון (עי' בגמ' דף מ"ה ודף מ"ח): [ה] ונתצתם, בריתא דפה מביא בעכו"ם (דף מ"ה) בשם תני רב יוסף, ומקשה הנח ס"ד, שרפה בעי אר"ה רדוף ואח"כ שרוף, והוא כמ"ש ריב"ל גדוע עכו"ם קודם לכבוש א"י כבוש א"י קודם לבעור עכו"ם, ושם אמר שלרבנן למד זה ממ"ש ואשריהם תגדעון, ולריב"י למד מן אבד תאבדון, והספרי למד (בסי' ב') מן אבד תאבדון שצריך לשרש אחריה ומן ואשריהם תגדעון למד (בסי' הקודם) שגדועו אסור ועקרו מותר, וא"כ יקשה קושית הגמ' שם לריב"י האי סברא מנ"ל, וצ"ל שהספרי למד ההבדל בין אשרה שנטעה מתחלה לכך שעקרו אסור ובין נטעה ואח"כ אבדה ממ"ש פסילי אלהיהם תגדעון, שפסילי אלהיהם כולל גם האשרה וכמו שבכל סימן ד' לא הביא פסוק ואשריהם תגדעון רק פסילי אלהיהם תגדעון ונשאר פסוק ואשריהם תגדעון ופה כתיב תשרפון, שתחלה יגדע ואח"כ יכבוש את א"י ואח"כ ישרוף, וממ"ש ואבדתם את שמם מן המקום ההוא [שמלת ההוא רומז על א"י] ממעט ח"ל: [ו] ואבדתם את שמם, לדעת ר"א מלמד שצריך לשרש אחריה עד שלא ישאר לה שרש שבו יזכר שמה ור"ע ס"ל שזה ידעינן מן אבד תאבדון, ומ"ש ואבדתם את שמם הוא כפשוטו לשנות שמה לגנאי ומובא בעכו"ם (דף מ"ה), וממה שמבואר שם דריה"ג אתיא כריב"י, ור"ע אתיא כריה"ג, נתקשו התוס' שלר' יוסי בר"י בעי קרא דאבד תאבדון אבד ואח"כ תאבדון, ומ"ש שר"ע אליבא דריה"ג קאמר וליה לא ס"ל הוא דוחק, ולפ"ז משמע כסוגיא דדף מ"ח דאפיך דר' יוסי בר"י לרבנן ולשטה זו אתיא לר' יוסי בר"י שמ"ש אבד תאבדון מלמד לעוקר עכו"ם שצריך לשרש אחריה, ואתיא דר"ע כריה"ג ולק"מ. והנה הרמב"ם תפס כשמואל [בדף מ"ח] וכשיטת רב אשי (שם) דאפיך דר"י בר"י לרבנן ולענין הלכה פסק כרבנן נגד ר' יוסי בר"י, וא"כ לרבנן מ"ש אבד תאבדון מלמד אבד ואח"כ תאבדון, וא"כ מ"ש ואבדתם את שמם הוא כר"א שצריך לשרש אחריה, ובזה תמצא פתרון למה שהתפלאו כולם על הרמב"ם שלא הביא בהלכותיו שצריך לתת לה שם גנאי, כי לשנותו מ"ש ואבדתם את שמם צריך ללמד על שצריך לשרש אחריה כר"א ודוק היטב:

ד לֹא־תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃

רַשִׁ״י לא תעשון כן. לְהַקְטִיר לַשָּׁמַיִם בְּכָל מָקוֹם, כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר. דָּ"אַ — ונתצתם את מזבחתם, ואבדתם את שמם, לא תעשון כן. אַזְהָרָה לַמּוֹחֵק אֶת הַשֵּׁם וְלַנּוֹתֵץ אֶבֶן מִן הַמִּזְבֵּחַ אוֹ מִן הָעֲזָרָה (מכות כ"ב). אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹתְצִין אֶת הַמִּזְבְּחוֹת? אֶלָּא שֶׁלֹּא תַעֲשׂוּ כְמַעֲשֵׂיהֶם וְיִגְרְמוּ עֲוֹנוֹתֵיכֶם לְמִקְדַּשׁ אֲבוֹתֵיכֶם שֶׁיִּתְחָרֵב (ספרי):
אוּנְקְלוֹס לָא תַעְבְּדוּן כֵּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן
רַשְׁבַּ״ם לא תעשון כן לה' אלקיכם: לזבוח לה' בכל מקום:
אִבְּן עֶזְרָא לא תעשון כן. הטעם שלא תזבחו על הגבעות וההרים רק אל המקום שישום שמו:
רַמְבַּ״ן לא תעשון כן לה' אלהיכם להקטיר לשמים בכל מקום כי אם במקום אשר יבחר דבר אחר ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן אחת מן המזבח או מן העזרה אמר רבי ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין המזבחות אלא שלא יעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם ליחרב לשון רש"י (רש"י על דברים י״ב:ד׳) ודברי רבי ישמעאל סמך של אגדה הם אבל הכתוב כדעת רבותינו אזהרה למוחק את השם ומפורש במסכת מכות (מכות כ״ב) והא איכא מוחק את השם דלקי ואזהרתיה מהכא לא תעשון כן לה' אלהיכם ולשון ספרי (ראה ז) מנין לנותץ אבן אחת וכו' רבי ישמעאל אומר מנין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה שנאמר ואבדתם את שמם לא תעשון כן רבן גמליאל ברבי אומר וכי תעלה על דעתך וכו' ודברי רבי ישמעאל אינם במחלוקת אבל הם ביאור כי מוחק את השם כנותץ אבן מן המזבח ואם כן יהיה פירוש הכתוב ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם מן המקום ההוא ולא תעשון כן לה' אלהיכם לנתוץ את מזבחו ולאבד את שמו אבל תנו כבוד לשמו ולמזבחו ואל המקום אשר יבחר בו לשום שם מזבח לשמו תדרשו ותביאו עולותיכם לפניו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תעשון כן. להקטיר להש"י על הגבעות ועל ההרים כדרך עובדי אלילים אלא במקום מיוחד.
כְּלִי יָקָר לא תעשון כן לה' אלהיכם וגו'. לפי שהאומות בוחרים להם לטעותם ההרים הרמים ועץ רענן, כי אין האלילים מכבדין את המקום אלא המקום מכבדם, וההולכים אל הטעות דורשים אל המקום יותר מאחר הטעות ולפי שהמקום סבה גדולה לעבודה זו, ע"כ נאמר אבד תאבדון את כל המקומות וגו'. אבל אתם לא תעשון כן לה' אלהיכם שלא אתם תהיו הבוחרים במקום, כ"א אל המקום אשר יבחר ה' וגו'. כי הוא ית' הבוחר ולא אתם כי אין כבודו ית' תלוי במקום אלא הקב"ה מכבד מקומו לפיכך לשכנו תדרשו. לא תדרשו אל המקום אלא תדרשו לשכנו איה מקום כבודו כי הוא ית' עיקר והמקום טפל לו, ומה שנאמר אשר יבחר ה' ולא גלה את המקום מיד, נתן הרב המורה ג' טעמים בדבר זכרם מהרי"א בספרו. ואומר אני שיש סוד בדבר כי אפילו לאברהם לא גלה מיד. ואמר על אחד ההרים אשר אומר אליך וקרא שמו ה' יראה כי הוא ית' הרואה ואין אתנו יודע עד מה. וקרוב לשמוע שלכך לא גלהו שלא ינהגו בזיון בשילה ונוב וגבעון, כשידעו בבירור שלא זו הנחלה והמנוחה. ותדע כי המפרשים אמרו שכאן נרמז שילה ובית עולמים והוכיחו זה מחמת כמה שינויים שראו בפרשה כי מתחילה אמר על שילה כי אם אל המקום וגו' לשום שמו שם. משמע שימה בעלמא לפי שעה והיינו שילה, ואח"כ אמר והיה המקום אשר יבחר ה' בו לשכן שמו שם. לשכן משמע קבע לדורות, בראשון אמר ונדריכם, ובבית עולמים ומבחר נדריכם, והוסיף בו ושמחתם לפני ה', ובראשון לא הזכיר לפני ה', בראשון אמר אתם ובתיכם, ובבית עולמים הוסיף אתם ובניכם ובנותיכם, בשני אמר אשר יבחר ה' אלהיכם בו משמע במקום, ובראשון לא הזכיר בו. ועל זה קשה לי, הרי בראשון נאמר מכל שבטיכם משמע שגבה הכסף מכל השבטים, והוכיח רש"י זה סוף ספר שמואל ממ"ש שם שקלים חמשים ובדברי הימים כתיב משקל שש מאות אלא שגבה חמשים שקל מכל שבט ושבט ועלה לשש מאות, וא"כ בודאי פסוק ראשון מדבר בבית עולמים אשר בנה דוד, ועוד קשה לי הלא מימות עולם נבחר המקום של בית עולמים וראיה מאדם שהקריב שם והמעשה של עקידת יצחק מוכיח זה ומהו שאמר אשר יבחר ה' להבא משמע, ומ"ש שלשון שימה משמע שימה כל דהו, אין דעתי נוחה בפירוש זה שהרי נאמר ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וכי צוה ה' לשום התורה בפיהם שימה כל דהו ועיין מה שפירש"י על פסוק אשר תשים לפניהם . משמע שאיפכא מסתברא שלשון שימה מורה על דבר קבוע אשר לא יסור לעולם. על כן אומר אני בהפך זה ובזה יתורץ הכל, כי מה שנאמר כי אם אל המקום אשר יבחר ה' מכל שבטיכם לשום שמו שם, מדבר בבית עולמים שנגבה מכל השבטים ואע"פ שהמקום ההוא כבר נבחר מימות האבות, מ"מ אמר אשר יבחר לשון להבא על שסופו לבחור בגביית הכסף שיהיה מכל שבטיכם, לכך לא נאמר יבחר בו מכל שבטיכם כי בו קאי על המקום והמקום כבר נבחר ומ"ש אשר יבחר היינו שיבחר הגבייה מכל שבטיכם לשום שמו שם שימה של קבע, לשכנו תדרשו, ר"ל דרשו נא מזקנים ונבונים ויגידו לך כי זה המקום נבחר לקדושה מימות עולם, ובאת שמה. לשון יחיד כי פסוק זה אזהרה לרבים אזהרה ליחיד שלא יקריבו בבמה לא זו רבים שיש לחוש בהם שרצונם להבדל מעדת ישראל אלא אפילו יחיד שאין בו חששה זו מ"מ לא יקריב בבמה. והבאתם שמה וגו', מה שלא אמר מבחר נדריכם ללמד שיביא מן המובחר, לפי שהוא ק"ו משילה, ועוד שאפילו הבאה כל דהו גורמת לאדם הצלחה במקום קדוש זה ביתר שאת. ואמר ואכלתם שם לפני ה' שאפילו האכילה הגופנית לפני ה' היא שם וק"ו השמחה שהיא בנפש, ואמר אתם ובתיכם כי מסתמא בירושלים קנו להם, שלמים וכן רבים בתים חשובים ובזה כלל כל בני ביתו. ואח"כ אמר ועברתם את הירדן וגו', והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו וגו'. משמע שזה מדבר במקום שנבחר סמוך להעברת הירדן דהיינו שילה ועליו אמר אשר יבחר בו כי סופו לבחר במקום ההוא לשכן שמו שם לפי שעה כי המשכן נקרא בשם זה לפי שהיה לפי שעה. ושמחתם שם לפני ה' דווקא השמחה שבנפש לפני ה' היא וכל הענין מבואר מעצמו. ומה שחזר ואמר כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך. היינו ג"כ שילה שהיה באחד מן השבטים ולא מכולם ובא הכתוב ליתן לא תעשה בדבר כפירש"י אפילו בשילה וק"ו בבית עולמים, ואילו לא חזר ואמר כי אם במקום וגו', הייתי אומר מה שאמר השמר לך ליתן לא תעשה בדבר היינו דווקא בבית עולמים. ופירוש זה אמיתי ונכון.
אוֹר הַחַיִּים לא תעשון כן לה' אלהיכם. רבותינו ז"ל בספרי אמרו וז"ל אמר רבי ישמעאל מנין למוחק אות מן השם שעובר בלא תעשה דכתיב ואבדתם את שמם לא תעשון כן ע"כ, ואולי כי נתכוין הכתוב לרמוז ב' פרטי דינים שישנם בדין המוחק שם משמותיו יתברך, א' השם עצמו, וא' הנטפל לה' מלאחריו, באומרו לה' הרי אזהרה על השם ולא הוי"ה לבד אלא שכל כיוצא בו משמותיו וזה בנין אב להם, ואומרו אלהיכם רמז לכ"ם שנטפלו לאלהים, ומה שכתב רמב"ם בפ"ו מהלכות יסודי התורה שאין לוקה אלא על אותיות השם, כיון שאין הדבר מפורש בפירוש בכתוב אינו לוקה עליו. ושם בספרי אמרו עוד וז"ל מנין לנותץ אבן אחת מן העזרה שעובר בלא תעשה דכתיב לא תעשון וגו', נראה שלא אמר בדיוק אבן אחת אלא שעושה בנתיצתו רושם בבנין:
מַלְבִּי״ם [ז] לא תעשון כן לה' אלהיכם, קאי על כל הנאמר בין עמ"ש ונתצתם ושברתם תשרפון ומזה למד לא תעשה לנותץ אבן מן העזרות ושורף עצי הקדש, ובין עמ"ש ואבדתם את שמם ומזה למד ל"ת למוחק השם כמ"ש במכות (דף כ"ב) ובשבת (דף ק"ב), וכן הרמב"ם (פ"ו מה' יסודי התורה) פסק על שניהם שלוקה, ואין זה לאו שבכללות אחר שהאיסורין מפורשים בכתוב, וכמ"ש התוס' במנחות (דף נ"ח) ד"ה אין לוקין, ור"ג אמר שלא היה צריך להזהיר ע"ז רק כולל דבר מוסר שלא יגרמו ע"י עונותיהם שיעשה כן למקדשי אל ובכ"ז ממ"ש כי אם אל המקום מבואר שאינו יוצא גם מכלל פשוטו שלא תעשון כן לה' גם בזה להעמיד לכם במות ולהקריב לה' בכ"מ כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וכו' והבאתם שמה וכמו שפירש ראב"ע ורשב"ם ורש"י בפי' א':

ה כִּי אִם־אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת־שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה׃

רַשִׁ״י לשכנו תדרשו. זֶה מִשְׁכַּן שִׁילֹה:
אוּנְקְלוֹס אֱלָהֵן לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן מִכָּל שִׁבְטֵּיכוֹן לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן לְבֵית שְׁכִנְתֵּהּ תִּתְבְּעוּן וְתֵיתוּן לְתַמָן
אִבְּן עֶזְרָא לשום את שמו. כמו אזכיר את שמי: לשכנו תדרשו. והוא הארץ והטעם מקום משכן כבודו:
רַמְבַּ״ן וטעם לשכנו תדרשו שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב (ישעיהו ב ג) כלשון ציון ישאלו דרך הנה פניהם (ירמיהו נ ה) ובספרי (ראה ח) תדרשו דרוש על פי הנביא יכול תמתין עד שיאמר לך נביא ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא וכן אתה מוצא בדוד וכו' ועל דרך האמת לשכנו תדרשו לכבודו תדרשו ובאת שמה לראות את פני האדון ה' אלהי ישראל וממנו אמרו חכמים "שכינה":
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם. המקום הזה הר המוריה הוא, והיה נודע ומפורסם באומות כי ידעו מעלתו בקבלה, אין צריך לומר ישראל במדבר שהיו יודעין זה מן האבות בהיות שם עקדת יצחק. ומה שסתם הכתוב המקום הזה ולא אמר בפירוש שהוא הר המוריה הנודע והמפורסם לכל, כתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה כי העלמת המקום לשלשה ענינים, האחד אילו ידעו האומות כי שם התפלה מקובלת והקרבנות שם לרצון ירצו כל אומה ואומה להחזיק בו ותרבה המריבה וההריגה בין האומות, והשני כי הכנעניים יושבי הארץ אלו היו יודעין כי ישראל עתידין לירש את ארצם ולעבוד הש"י ולהקריב קרבנותיהם באותו מקום היו משחיתים אותו בכל מה שהם יכולין, והשלישי כי היו השבטים מריבים זה עם זה כל אחד ואחד מבקש שיהיה המקום ההוא בנחלתו, ותפול המריבה והמחלוקת ביניהם כמו שנפלה בבקשת הכהונה, ולכך העלים וסתם הכתוב המקום הזה ולא פרסמו, ואין צריך לומר האומות כי אפילו ישראל לא ידעוהו, כי אע"פ שידעו הכל מעלתו של הר המוריה לא היו יודעין כי הוא המקום אשר יבחר ה'. לשכנו תדרשו. לכבודו השוכן שם תדרשו. ומכאן אמרו רז"ל שכינה על שם הכבוד, כענין (שמות כד) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכן (תהלים פה) לשכון כבוד בארצנו. ואמר זה על שילה.
סְפוֹרְנוֹ לשכנו. להיות שם משכן שמו והוא שילה או בית עולמים: תדרשו. אל אותו המקום הנבחר תדרשו להשתחוות ולהקריב כענין אליו גוים ידרושו: ובאת שמה. לא שיבא משכן שמו אליכם בכל מקום כמנהג עובדי עבודה זרה::
מַלְבִּי״ם [ח] כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו' לשכנו תדרשו, בכ"מ קורא מקום המקדש מקום אשר יבחר ה'. כי נתודע ע"י נביא שהוא מקום הנבחר כמ"ש ויבא גד אל דוד וגו' וכן אמר בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו, ובכ"ז מצאנו שדוד דרש אחרי המקום כמ"ש עד אמצא מקום לה', ולא המתין עד שבא אליו נביא, ולמד ממ"ש לשכנו תדרשו, שהדרישה היא מה שחוקר בעצמו למצוא את הדבר, וז"ש דרוש ומוצא, למד להם שלא יגלה ה' סודו ע"י נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה: [ט] אשר יבחר מכל שבטיכם, ובפסוק י"ד אמר אשר יבחר ה' באחד שבטיך, ויש בזה פלוגתא (במגלה דף כ"ו וביומא דף יב) שר' יהודה סבר שירושלים נתחלקה לשבטים ות"ק שם ס"ל שלא נתחלקה לשבטים, ונראה שכן סבר ר' שמעון, דהא בתוספתא [דמ"ש פי"ז] אין משכירין בתים בירושלים מפני שאינו שלהם ר"א בר' שמעון אומר אף לא מטות, ומסתמא כן ס"ל לר"ש אביו, עפ"ז פליגי פה ר"י ור"ש במ"ש ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים שלר"י לשטתו שירושלים נבנה בחלקו של שבט א' ס"ל שיחדו דושנה של יריחו לשבט שיבנה בהמ"ק בחלקו ומ"ש שעלו מעיר התמרים הוא נאמר על העתיד שאחר שנבנה בית נסעו והלכו להם, ור' שמעון לשטתו שירושלים לא נתחלקה לשבטים ולא נבנה המקדש בחלקו של שבט מיוחד אאל"כ דהא נשאר דושנה של יריחו בידם גם אח"כ וע"כ מפרש שהלכו ליעבץ ללמוד תורה, ועפ"ז אמר שני תרוצים על סתירת הכתובים שתי' הראשון הוא לר"ש שס"ל שירושלים לא נתחלקה לשבטים, מ"ש באחד שבטיך מדבר במשכן שילה שהיה בחלקו של שבט מיוחד ומ"ש מכל שבטיכם מדבר בירושלים שלא נתחלקה לשבטים, ור' יהודה לשטתו שגם ירושלים נתחלקה לשבטים מתרץ שהכסף היה מכל השבטים והמקום היה משבט א' וכן אמר בפי' לקמן (סי' כ"ג) ר' יהודה אומר כסף מכל שבטיכם בית המקדש משבט א', ובזה מתרץ ג"כ הסתירה שיש בין הכתובים של מלכים וד"ה, כמו שנזכר תירוץ זה בספרי [נשא פסקא מ"ב] ובזבחים (דף קי"ח ע"ב): [י] לשום את שמו שם, השם בא לפעמים על הפרסום והשבח ובדיוק מורה על שם העצם, ששם המפורש לא ניתן לאמר רק במקדש, ועז"א בברכת כהנים ושמו את שמי על ב"י, משא"כ מ"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי הם יתר שמותיו ועי' בזה מכלתא יתרו (סי' ו') ובספרי נשא (ס"ס קמ"ד) עי' בפי' שם: [יא] ובאת שמה והבאתם שמה, מ"ש ובאת שמה מיותר ופי' שר"ל שבפעם הראשון שתבא לרגל צריך אתה להביא עונותיכם וזבחיכם שכולל של יחיד ושל צבור, כי ממ"ש בסוף אמור אלה מועדי ה' וכו' למדינן שמותר להקריבם ברגל וממ"ש בפ' פינחס אלה תעשו לה' במועדיכם למדינן שהוא חובה, ועדיין לא ידענו שחובה להביא ברגל ראשון ועז"א ובאת שמה והבאתם שמה, ודברי הספרי נמצאים בספרא אמור (סי' ק"צ) ומשם הוגה הגי' בכאן כי גי' הספרים משובשת כמ"ש הגר"א, וכן בא בקיצור בספרי פינחס (סי' נ"ו) עיי"ש בפירושי שם ושם: [יב] עולותיכם, כל מה שחשב הם דברים שאין נאכלים רק בירושלים [עי' מ"ל פי"ד מה' מעה"ק שתמה עמ"ש דשייך עשה ובאת שמה ביתר דברים] וע"כ חשב שני מיני מעשרות שהם ג"כ נאכלים בירושלים וכן בכורים למד מן תרומת ידכם שא"א לומר על תרומה שנאכלת בכ"מ, אולם לא חשב פה חטאות ואשמות, וי"ל דגמרינן להו מבכור שאינו בא בנדבה וכן חטאות ואשמות שהן חובה וז"ש ובכורות בקרך אלו חטאות ואשמות ר"ל דגמרינן מיניה חטאות ואשמות:

ו וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם׃

רַשִׁ״י וזבחיכם. שְׁלָמִים שֶׁל חוֹבָה: מעשרתיכם. מַעְשַׂר בְּהֵמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לֶאֱכֹל לִפְנִים מִן הַחוֹמָה: תרומת ידכם. אֵלּוּ הַבִּכּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (דברים כ"ו) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ (עי' ספרי): ובכרת בקרכם. לְתִתָּם לַכֹּהֵן וְיַקְרִיבֵם שָׁם:
אוּנְקְלוֹס וְתַיְתוּן לְתַמָן עֲלָוָתֵיכוֹן וְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן וְיָת מַעְשְׂרָתֵיכוֹן וְיָת אַפְרָשׁוּת יֶדְכוֹן וְנִדְרֵיכוֹן וְנִדְבָתֵיכוֹן וּבְכוֹרֵי תוֹרְכוֹן וְעָנְכוֹן
רַמְבַּ״ן מעשרתיכם מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן המחיצה ואת תרומת ידכם אלו הבכורים שנאמר בהם (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך לשון רש"י (רש"י על דברים י״ב:ו׳) מדברי רבותינו (ספרי יב) ועל דרך הפשט יזכיר הכתוב העולות והזבחים שחייב לאוכלן שם במחיצה לפני ה' והזכיר גם כן שיביא שם המעשר והתרומה שיתן אותם לכהנים וללוים משרתי המקדש וישמחו גם הם עמכם ועם בתיכם כענין שנאמר (מלאכי ג י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר השם צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די וכן יסדו בבית שני בתרומה ובתרומת המעשר שיביאום למקדש שנאמר (נחמיה י לח) ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכהנים אל לשכות בית אלהינו ונאמר (שם פסוק לט) לבית אלהינו אל הלשכות לבית האוצר וטעם תרומת ידכם מפני שהתרומה לא נתנה בה התורה שיעור אבל היא כאשר תרים ידו וכן מה שאמר (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך יזהיר על הישראלי שלא יאכל בשעריו המעשר והבכורות והנדרים והתרומה וחזר והפריש ביניהם (דברים י״ב:י״ח) כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו אתה ובנך ובתך הנאכל לכם והלוי אשר בשעריך יאכל שם בשעריך הראוי אליו כמו שנאמר בהם (במדבר יח לא) ואכלתם אותו בכל מקום ויקצר הכתוב בדברים המפורשים במקום אחר ואני סובר בפשוטו של מקרא זה כי תרומת ידכם מה שירים אדם לה' מכספו ומזהבו לעשות אותו קרבן עולה או זבח והזכיר בקרבן שלשת מינין הנדרים אשר הם הרי עלי קרבן שור או כשב או עז והנדבה אשר יאמר בשור ושה הרי זה עולה ואביא אותה למקדש והתרומה אשר ירים מכל אשר לו כסף או זהב או שהביא בהמתו חולין לעזרה ויאמר לכהנים הרי זו מידי לשם והוא מלשון כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה' (שמות לה כד) וכן כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' (במדבר יח יט) קרבנות הם וכך אמר בשקלים (שמות ל יג) מחצית השקל בשקל הקדש וגו' תרומה לה' והם לקרבנות (מגילה כט) כי כל מה שירים אדם לה' מכל אשר לו בין לקרבנות בין לבדק הבית כענין ויקחו לי תרומה (שם כה ב) בין לכהנים משרתי ה' הכל יקרא תרומה כענין שכתוב במכס (במדבר לא כט) ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה' והיו חולין גמורין בידו וכן ואשקלה להם את הכסף ואת הזהב ואת הכלים תרומת בית אלהינו ההרימו המלך ויועציו (עזרא ח כה) ולא אמר הכתוב תרומותיכם שלא נטעה בתרומת הכהנים אבל אמר תרומת ידכם מה שתרימו ברצונכם מן הבא בידכם והנה כל הנזכרים בכאן חייבים במחיצה כי פירוש מעשרותיכם מעשר בהמה ומעשר שני הנאכלים לפני השם כי מעשר ראשון מעשר הלוים ומעשר עני להם הוא:

ז וַאֲכַלְתֶּם־שָׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃

רַשִׁ״י אשר ברכך ה'. לְפִי הַבְּרָכָה הָבֵא (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְתֵיכְלוּן תַּמָן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וְתֶחֱדוּן בְכֹל אוֹשָׁטוּת יֶדְכוֹן אַתּוּן וֶאֱנַשׁ בָּתֵּיכוֹן דִי בָרְכָךְ יְיָ אֱלָהָךְ
אִבְּן עֶזְרָא ואכלתם שם. הכהנים והלוים:
סְפוֹרְנוֹ לפני ה' אלהיכם. ושמחתם. עבדו את ה' בשמחה כראוי לכל עובד מאהבה: בכל משלח ידכם. כי אז תצליחו את דרכיכם ואז תשכילו:
מַלְבִּי״ם [יג] ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם, כבר בארתי (צו סי' כ"ו בתורה אור שם), שלפני ה' הנאמר בתורה אין מקומו שוה בכ"מ, שלפעמים יציין קה"ק ולפעמים יציין את ההיכל ולפעמים יציין מקום מיוחד מן המזבח ולפעמים יציין כלל העזרה ולפעמים יציין כלל ירושלים, ובארתי שם כי בקדושה יש מדרגות מדרגות ויאמר בכ"מ לפני ה' לפי ענינם, ופה אין מקומות האכילה שוים שבכור ומעשר ומעשר שני ונו"נ נאכלים בכל העיר וחטאות ואשמות ושלמי צבור נאכלים בעזרה, ועז"א שמ"ש לפני ה' במחיצה כל אחד במחיצתו: [יד] ושמחתם, היינו שמחויב להביא שלמי שמחה שאין שמחה אלא בבשר כמ"ש ואכלת שלמים ושמחת כמ"ש בפסחים (דף ק"ט), ואמר אתם ובתיכם שגם נשים חייבות במצוה זו, ועי' ברמב"ם (פ"א מה' חגיגה) ובראב"ד שם, ושלמי שמחה אין להם שעור, וכתב הרמב"ם (פ"ב מה' חגיגה הי"ג) שמחויב להרבות בשלמי שמחה לפי עשרו, שעז"א שישמחו בכל משלח ידם כי תחול הברכה בעסקיהם ולפי הברכה והעושר יוסיפו להביא שלמי שמחה ולשמח הלוי והעניים:

ח לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל־הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו׃

רַשִׁ״י לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו'. מוּסָב לְמַעְלָה עַל כי אתם עברים את הירדן וגו', כְּשֶׁתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן מִיָּד אַתֶּם מֻתָּרִים לְהַקְרִיב בְּבָמָה כָּל י"ד שָׁנָה שֶׁל כִּבּוּשׁ וְחִלּוּק, וּבַבָּמָה לֹא תַקְרִיבוּ כָּל מַה שֶּׁאַתֶּם מַקְרִיבִים פה היום בַּמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא עִמָּכֶם וְנִמְשַׁח וְהוּא כָשֵׁר לְהַקְרִיב בּוֹ חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת נְדָרִים וּנְדָבוֹת, אֲבָל בְּבָמָה אֵין קָרֵב אֶלָּא הַנִּדָּר וְהַנִּדָּב, וְזֶהוּ איש כל הישר בעיניו, נְדָרִים וּנְדָבוֹת, שֶׁאַתֶּם מִתְנַדְּבִים עַ"יְ שֶׁיָּשָׁר בְּעֵינֵיכֶם לַהֲבִיאָם וְלֹא עַ"יְ חוֹבָה, אוֹתָם תַּקְרִיבוּ בַּבָּמָה (שם; זבחים קי"ז):
אוּנְקְלוֹס לָא תַעְבְּדוּן כְּכֹל דִי אֲנַחְנָא עָבְדִין הָכָא יוֹמָא דֵין גְבַר כָּל מָן דְכָשַׁר קֳדָמוֹהִי
רַשְׁבַּ״ם איש כל הישר בעיניו: בכל מקום שאנו חונים שם במדבר אנו מקריבים במשכן המיטלטל ממקום למקום:
אִבְּן עֶזְרָא ואתם לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה. בעבור שהיו נוסעים ממסע אל מסע ויש מי שיקריב עולה במסע שירצה אחר מות אהרן ויש מי שיתן בכור צאנו ויש מי שלא יתן כי המצוה תלויה בארץ ואין זאת דעתי רק טעמו שלא היו כולם יראי השם ובעבור שאמר אנחנו הנה שם מצות רבות כעולות תלויות בארץ כי כן כתוב:
רַמְבַּ״ן לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום אמר רבי אברהם (אבן עזרא על דברים י״ב:ח׳) בדרך הפשט כי פירשו בו בעבור שהיו נוסעין ממסע אל מסע ויקריב עולה במסע שירצה ויש מי שיתן בכור צאנו ויש מי שלא יתן כי המצוה תלויה בארץ ואין זאת דעתי רק טעמו שלא היו כולם יראי השם ובעבור שאמר אנחנו כי מצות רבות בעולות תלויות בארץ זה לשונו ואינו נכון שאין מדרך הפרשה שידבר בתוכחות ויאמר להם עתה שאינם עושים מצות השם ואיש כל הישר בעיניו יעשה ואיך יאמר משה רבינו אנחנו עושים בעבירות חלילה אבל היה ראוי שיאמר לא תעשו ככל אשר עשיתם עד היום איש כל הישר בעיניו ומה טעם לכלול עם העבירות המצות התלויות בארץ אבל פירוש הכתוב כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן (ויקרא יז ג-ו) אבל באיזה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל וגם כן אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני והנה לא יביא בחיוב למשכן כלל ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם וכן אחרי זריקת הדם והקטר החלב בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה כי לא נתן בהם הכתוב מחיצה אבל אוכלים אותם במחנה וחוץ למחנה והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה רק איש כל הישר בעיניו יעשה על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן אבל יבואו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלום שם במחיצה לפני השם ומה שאמרו רבותינו (ספרי טז) בדבר הנידר והנדב שקרב בבמה ושאין נידר ונדב שאינו קרב בבמה מדרש מיתור המקרא כמו שהוא מפורש בפרק בתרא דזבחים (קיז):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום. לענין הבמות דבר הכתוב, שמשעברו את הירדן ונתעסקו בכבוש הארץ בין כבוש וחלוק י"ד שנה, והיו מותרין להקריב בבמות שלא הקריבו בהן כל אותו הזמן ככל אשר היו מקריבין במדבר שהמשכן עמהם.
מַלְבִּי״ם [טו] לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, התכת הכתוב מוקשה מאד, ויל"פ שמ"ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום מציין הזמן שמיום ההוא ואילך, כמו שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן, כי משה אמר זה סמוך למיתתו שאז היו נכונים לעבור את הירדן וציין זמן העברתם את הירדן במלת היום, ר"ל מהיום והלאה שפתח כי אתם עוברים את הירדן וכו' אבד תאבדון את כל המקומות וכו' לא תעשון כן לה' אלהיכם כי אם אל המקום אשר יבחר שכולל ג"כ שבעת שיבחר ה' במקום קבוע בשילה ובית עולמים לא תעשון להקריב בבמות רק והבאתם עולותיכם, ואז כשיבחר במקום קבוע בשילה ובית עולמים לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום ר"ל מהיום ואילך בבואכם אל הארץ שאתם עושים איש כל הישר בעיניו להקריב בבמות יען שלא באתם אל המנוחה ואתם עוסקים במלחמה ועברתם את הירדן וישבתם, ר"ל שהיום אתם עוסקים בירושה וישיבה וכבוש האויבים וא"א לכם לבא אל המשכן ולכן תקריבו בבמות, אבל עת וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר שמה תביאו וכו' השמר לך פן תעלה עולותיך בכ"מ אשר תראה שמאז נאסרו הבמות, ופי' זה עולה כפי הפשט בלי שום דוחק, וזה פי' הא' של הספרי שעז"א עד שלא באו לשילה, ר"ל שזה מרמז במ"ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום, ר"ל מהיום והלאה עד שיבחר ה' בשילה, והדבר אחר מפרש שמ"ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום מציין המשכן שבמדבר, והוא כפרש"י וז"ל לא תעשון מוסב למעלה על כי אתם עוברים את הירדן וגו' כשתעברו את הירדן מיד מותרים אתם להקריב בבמה כל י"ד שנה של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן שהוא עמכם והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נו"נ אבל בבמה אין קרב רק הנדר ונדב וזה איש כל הישר בעיניו, היינו נו"נ שמביאים שלא ע"י חובה רק מצד שישר בעיניכם להביאם, ולפי' זה במלת פה מציין את המשכן, ובמלת היום מציין זמן ההוה שהוא זמן המדבר, ומלת תעשון נמשך לשתים, ופי' בזמן שלא באתם אל המנוחה אז לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים רק פה במשכן לא בבמה כי [תעשון] איש כל הישר בעיניו, וז"ש ד"א אנו מטלטלים את המשכן היום וכו', [וכן מבואר מלשון הגמ' זבחים (קי"ז ע"ב) , א"ק איש הישר בעיניו יעשה, מבואר שפי' מלת תעשון נמשך לשתים] ובגי' הילקוט ככל אשר אנחנו עושים, חובה בבית עולמים רשות בבמה, ד"א לא תעשון צאו ועשו, מכאן אמרו עד שלא הוקם המשכן וכו' כמו שהוא בספרי, שבמ"ש חובה בבית עולמים וכו' מפרש כפי' הראשון שמ"ש ככל אשר אנחנו פה היום היינו מהיום ואילך עד משכן שילה שמקריבים חובה בבית עולמים אבל רשות מקריבים בבמה, ובד"א מפרש כפי' השני שמ"ש היום מציין זמן המדבר, ומ"ש לא תעשין בא על היתר הבמות שעז"א איש כל הישר בעיניו יעשה שעז"א צאו ועשו ומביא ע"ז לשון הספרי, שמ"ש עד שלא הוקם המשכן מפרש כפי' ראשון, והד"א מפרש כפי' השני, ועז"א מכאן אמרו ר"ל שבשני הפירושים האלה תלוי שני הפירושים שאמרו בספרי, ועי' בז"א מה שהאריך ונדחק והתפלא בזה: [טז] לר"י מציין רק איש היינו יחיד ורק הישר בעיניו דהיינו נו"נ קרבים בבמת יחיד, אבל בבמת צבור מקריב בין הצבור בין היחיד, ובבמת יחיד אין הצבור מקריבים כלל, ולדעת ר"ש גם הצבור לא יקריבו חטאות ואשמות בעת היתר הבמות ולמד לה ממ"ש ויעשו את הפסת בגלגל [כמ"ש בגמ' זבחים דף קי"ח], וי"ל שתליא בשני הפי' שכתבתי בסי' הקודם ר"י מפרש מ"ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום מציין במלת היום זמן הגלגל, ור"ל מהיום נקריב איש היינו היחיד יקריב בבמה כל הישר היינו נו"נ, ואינו מדבר מן המשכן, שבו אין הבדל בשום זמן, ור"ש מפרש כפי' השני שבמלת היום מציין זמן משכן שבמדבר, וכשאמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום ר"ל שאנחנו שהם הצבור מקריבים חטאות ואשמות ומשנבוא לארץ אין אנו מקריבים חטאות ואשמות רק הישר בעיניו נו"נ לבד, וז"ש ד"א פה היום רש"א היום אנו מקריבים:

ט כִּי לֹא־בָּאתֶם עַד־עָתָּה אֶל־הַמְּנוּחָה וְאֶל־הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ׃

רַשִׁ״י כי לא באתם. כָּל אוֹתָן י"ד שָׁנָה: עד עתה. כְּמוֹ עֲדַיִן: אל המנוחה. זוֹ שִׁילֹה: נחלה. זוֹ יְרוּשָׁלַיִם (ספרי; זבחים קי"ט):
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי לָא אֲתֵיתוּן עַד כְּעָן לְבֵית נְיָחָא וּלְאַחֲסָנָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ
אִבְּן עֶזְרָא אל המנוחה שלא יסעו הם ובניהם וזה טעם נחלה והאמת שפירוש מנוחה והניח לכם. והנחלה וישבתם בטח:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי לא באתם עד עתה. כי לא באתם עדיין בכל אותן י"ד שנה. אל המנוחה, זו שילה. ואל הנחלה, זו ירושלים. ויש לשאול למה הזכיר הכתוב בכאן שילה ודי שיזכיר ירושלים שהוא העיקר ויאמר כי לא באתם עד עתה אל הנחלה. אבל הענין כי ישראל במדבר היו מקריבין בבמה, כל אחד ואחד היה מקריב קרבנו על ראש גגו, משהוקם המשכן נאסרו הבמות שנאמר (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו, כשנכנסו ישראל ובאו אל הגלגל הקימו בגלגל המשכן שבמדבר ואז הותרו הבמות בגלגל, לפי שהכתוב תלה איסור הבמות במחנות המדבר, והוא שכתוב (שם) איש איש אשר ישחט מחוץ למחנה, וכשנכנסו לארץ ופסקו המחנות הותרו הבמות כמו שהיה קודם שהוקם המשכן. ויש לך לדעת כי לא היה בגלגל בית בנוי אלא שהקימו שם המשכן שבמדבר, אבל כשבאו לשילה שהיה שם בית בנוי ונקרא בית ה' שנאמר (שמואל א א) ותביאהו בית ה' שילה, ונקרא משכן שנאמר (תהלים עח) ויטוש משכן שילה, אז נאסרו הבמות, לפי שהזכיר הכתוב בכאן כי לא באתם עד עתה אל המנוחה הודיענו הכתוב בכאן שמשעה שיגיעו לשילה שנקרא מנוחה יאסרו הבמות, אבל לא בגלגל. ולכך הוצרך הכתוב להזכיר שילה ליתן היתר לגלגל שהיו מותרין שם בבמות כל ימי עמדם שם, והוא שבע שכבשו ושבע שחלקו. כשחרב שילה באו לנוב והקימו שם המשכן שבמדבר והותר שם הבמות, כשחרב נוב באו לגבעון ועמדו בנוב וגבעון נ"ז שנה, והיו מותרים להקריב בבמות בנוב וגבעון, וזהו שהזכיר אל הנחלה היא ירושלים שנאסרו שם הבמות, ליתן היתר לנוב וגבעון, ולכך הזכיר הכתוב שילה וירושלים לומר לך שמותר להקריב בבמה ביניהם בין המנוחה והנחלה, וזהו נוב וגבעון, וכן דרשו רז"ל אל המנוחה ואל הנחלה למה חלק הכתוב, ליתן היתר בין זה לזה. ומה שקרא לשילה מנוחה, מן והניח לכם מכל אויביכם, ולירושלים נחלה ממה שכתוב (שם צד) כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב, שכן הזכיר למעלה (שם קלב) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, יאמר כי הקב"ה בחר ירושלים לשכינתו ובחר בישראל לסגולתו. זה פירוש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות.
מַלְבִּי״ם [יז] כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ר"ש מפרש שירושלים נקרא מנוחה כמ"ש זאת מנוחתי עדי עד ושילה נקרא נחלה ופי' שלא באתם אל המנוחה ואף לא אל הנחלה, ור"י מפרש שירושלים נקרא נחלה כמ"ש היתה לי נחלתי כאריה ביער ואומר העיט צבוע נחלתי לי [כ"ה בגמ' שם דף קי"ט], ומ"ש ליתן היתר בבמה הוא כמ"ש בגמ' שם למה חלקן כדי ליתן היתר בין זל"ז, ונראה שר"י ור"ש אזלי לשטתם למעלה (מי' ט'), שר"ש ס"ל שירושלים לא נחחלקה לשבטים וא"א לקראה בשם נחלה וע"כ קורא שילה בשם נחלה כי היתה נחלת מטה יוסף, ור"י לשטתו שירושלים נתחלקה לשבטים ויצדק עליה שם נחלה:

י וַעֲבַרְתֶּם אֶת־הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל־אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם־בֶּטַח׃

רַשִׁ״י ועברתם את הירדן וישבתם בארץ. שֶׁתְּחַלְּקוּהָ וִיהֵא כָל אֶחָד מַכִּיר אֶת חֶלְקוֹ וְאֶת שִׁבְתּוֹ (נ"א – שִׁבְטוֹ): והניח לכם. לְאַחַר כִּבּוּשׁ וְחִלּוּק וּמְנוּחָה מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל – וְאֵין זוֹ אֶלָּא בִּימֵי דָוִד – אָז:
אוּנְקְלוֹס וְתַעְבְּרוּן יָת יַרְדְנָא וְתֵיתְבוּן בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן מַחְסֵן יָתְכוֹן וִינִיחַ לְכוֹן מִכָּל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן מִסְחוֹר סְחוֹר וְתֵיתְבוּן לְרָחְצָן
מַלְבִּי״ם [יח] והניח לכם מכל אויביכם והיה המקום אשר יבחר, פי' חז"ל שהוא אחר הכרתת זרע עמלק שהיה בימי שאול, ואז היה השם שלם והכסא שלם כמ"ש וישב שלמה על כסא ה' למלך, כי מלחמת עמלק הוא אחר שהיה מלך בישראל כמ"ש כי יד על כס יה והובא בסנהדרין (דף כ' ע"ב), ומ"ש היו שם שתי מחיצות מחקו הגר"א ומקומו לקמן (סי' כ'):

יא וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהוָה׃

רַשִׁ״י והיה המקום וגו'. בְּנוּ לָכֶם בֵּית הַבְּחִירָה בִּירוּשָׁלַיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּדָוִד "וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אוֹיְבָיו וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים, וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (שמואל ב ז'): שמה תביאו וגו'. לְמַעְלָה אָמוּר לְעִנְיַן שִׁילֹה וְכָאן אָמוּר לְעִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם, וּלְכָךְ חִלְּקָם הַכָּתוּב לִתֵּן הֶתֵּר בֵּין זוֹ לְזוֹ, מִשֶּׁחָרְבָה שִׁילֹה וּבָאוּ לְנֹב וְחָרְבָה נֹב וּבָאוּ לְגִבְעוֹן הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת עַד שֶׁבָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם (זבחים קיט): מבחר נדריכם. מְלַמֵּד שֶׁיָּבִיא מִן הַמֻּבְחָר (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וִיהֵי אַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן בֵּהּ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן לְתַמָן תַּיְתוּן יָת כָּל דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן עֲלָוָתֵיכוֹן וְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן מַעְשְׂרָתֵיכוֹן וְאַפְרָשׁוּת יֶדְכוֹן וְכֹל שְׁפַר נִדְרֵיכוֹן דִי תִדְרוּן קֳדָם יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא מבחר נדריכם. מצות הנדר מן המובחר:
מַלְבִּי״ם [יט] שמה תביאו עולותיכם, כבר נשנה זה למעלה (סי' י"ב) ושם התפרש, רק פה לא אמר נדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם כי סמך עמ"ש זה למעלה, וכלל זה במ"ש וכל מבחר נדריכם שמלת כל כולל הכל, וממ"ש מבחר נדריכם למד שצריך להביא הכל מן המובחר כמ"ש במנחות (פ"ג ע"ב), ומה שכפל זה שנית ס"ל לרבי שראשונה נאמר לענין שילה, והוא כשטת ר' יהודה למעלה (סי' ט') שמ"ש מכל שבטיכם פי' שגבו המעות מכל השבטים דכן ס"ל לרבי בזבחים (דף קט"ז ע"ב) כי לר"ש צ"ל שמ"ש למעלה מכל שבטיכם מדבר בירושלים, ולדידיה למעלה מדבר בירושלים ופה מדבר משילה והולך לשטתו שפי' אל המנוחה זו ירושלים ונחלה זו שילה וא"כ בא הסדר ירושלים תחלה ואח"כ שילה, ולרבי שהות בר' יהודה שמנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים כן בא הסדר שילה תחלה, וכבר כתבתי למעלה (סי' י"ז) שכ"א לשטתו עיי"ש:

יב וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם׃

אוּנְקְלוֹס וְתֶחֱדוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן וְעַבְדֵיכוֹן וְאַמְהָתֵיכוֹן וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוֵיכוֹן אֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמְכוֹן
אִבְּן עֶזְרָא והנה עוד תוספת ושמחתם... והלוי חייבים אתם לשמחו כי אין לו נחלה כאשר יש לך:
מַלְבִּי״ם [כ] ושמחתם, התבאר למעלה (סי' י"ד), ומ"ש לפני ה' במחיצות התבאר למעלה (סי' י"ג), ומ"ש היו שם שתי מחיצות נדפס בספרי (בסוף סי' י"ח) ומקומו כאן, ומה שלא אמר זה למעלה (סי' י"ג) משום דלרבי למעלה מדבר בשילה ושם קדשים קלים נאכלים בכל הרואה ולא היה רק מחיצה אחת ועז"א (שם) במחיצה בלשון יחיד: [כא] אתם ובניכם, חושב לפי החביבות, וחביב חביב קודם, ומ"ש והלוי, מוזכר במעשר שני ובמעשר עני ובאכילת שלמי שמחה, ובספרי לקמן (פסקא ק"ח) אין לו חלקו תן לו מעשר שני אין לו מעשר שני תן לו מעשר עני וחלקו פי' מעשר ראשון ועי' ברמב"ם (פ"ב מה' חגיגה הי"ג) ובגי' הישנה הלוי הזה לומד ופי' הראב"ד אם הלוי לומד תורה כמ"ש לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' והגר"א מחקו:

יג הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל־מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה׃

רַשִׁ״י השמר לך. לִתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל הַדָּבָר: בכל מקום אשר תראה. אֲשֶׁר יַעֲלֶה בְּלִבְּךָ, אֲבָל אַתָּה מַקְרִיב עַ"פִּ נָבִיא, כְּגוֹן אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל (שם):
אוּנְקְלוֹס אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תַסֵק עֲלָוָתָךְ בְּכָל אַתְרָא דִי תֶחֱזֵי
אִבְּן עֶזְרָא וטעם לומר פעם שנית בכל מקום אשר תראה. להוצי' בשר תאוה בעבור שהשלמים הם קדש ויש כרת על טמא שאכל בשר קדש אמר על בשר תאוה הטמא והטהור:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בכל מקום אשר תראה. הזהיר זה בלאו. אבל אתה מקריב על פי נביא בהוראת שעה כמו שעשה אליהו כדי להכחיש נביאי הבעל.
מַלְבִּי״ם [כב] השמר לך פן תעלה עולותיך, השמר פן בא לאזהרה על העלאת חוץ כמ"ש בזבחים (דף ק"ו), וממ"ש עולותיך דייק ר"ש ולא עולת כותים ור' יהודה מחלק בין א"י לח"ל, ועוד דעה שלישית דעת ר' יוסי בזבחים (דף מ"ה) שתמיד אסור, וכמ"ש (שם קט"ז ע"ב) אסור לסייען וכמ"ש הרמב"ם (פי"ט מה' מעה"ק), אבל העכו"ם עצמן אין מוזהרים ע"ז, כמ"ש בספרא אחרי (סי' פ"ו) ובזבחים (שם): [כג] בכל מקום אשר תראה, מוסיף אשר תראה למעט אם תעשה עפ"י נביא, ומ"ש כתוב א"א באחד שבטיך התבאר למעלה (סי' ט'):

יד כִּי אִם־בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְהוָה בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ׃

רַשִׁ״י באחד שבטיך. בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וּלְמַעְלָה הוּא אוֹמֵר "מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם", הָא כֵיצַד? כְּשֶׁקָּנָה דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן מֵאֲרַוְנָה הַיְבוּסִי גָּבָה הַזָּהָב מִכָּל הַשְּׁבָטִים, וּמִכָּל מָקוֹם הַגֹּרֶן בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין הָיָה (שם):
אוּנְקְלוֹס אֶלָהֵן בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ בְּחַד מִן שִׁבְטָיךְ תַּמָן תַּסֵק עֲלָוָתָךְ וְתַמָן תַּעְבֵּד כֹּל דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך. סתם הכתוב ולא פירש מי מן השבטים, וזה היה בחלקו של בנימין, ולמעלה הזכיר בכל שבטיכם, הא כיצד, כשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה הזהב מכל השבטים, שכן כתוב בדברי הימים (א כא) ויתן דויד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות, וכתיב בספר שמואל (ב כד) ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, ונראין שני כתובים אלו כסותרין זה את זה, ואינו כן, מפני שהשש מאות היו לי"ב שבטים, חמשים לכל שבט ושבט, וחמשים שבכאן היו בעד שבטו שהיה שבט יהודה, ומכל מקום הגורן הזה בחלקו של בנימין היה.
אוֹר הַחַיִּים אשר יבחר ה' באחד שבטיך. פירוש שלא תלגלג לומר למה יהיה מקומו קבוע אצל שבט א' משבטיך ותחשוב לקבוע מקום זולתו, אלא אין לך אלא המקום ההוא:
מַלְבִּי״ם [כד] שם תעלה עולותיך, ושם תעשה, ר"ל כל מיני קרבנות, ובא לומר שיהיה בעשה ול"ת, ועדיין לא ידענו ל' ת ביתר קרבנות, רק שכלל הוא שכ"מ שמוציא השלילה הקודמת ע"י מלת כי אם, צריך להוציא מה שנאמר בשלילה לא דברים אחרים, ואיך אמר כי אם אל המקום וכו' שם תעשה שהם יתר הקרבנות, והלא בשלילה לא נזכר אלא עולות, מזה מבואר שמ"ש פן תעלה עולותיך אינו שם פרטי לעולות לבד רק פי' דברים שאתה מעלה וכולל כל הקרבנות ויש בכולם עשה ול"ת:

טו רַק בְּכָל־אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל׃

רַשִׁ״י רק בכל אות נפשך. בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? אִם בִּבְשַׂר תַּאֲוָה לְהַתִּירָהּ לָהֶם בְּלֹא הַקְרָבַת אֵמוּרִים הֲרֵי אָמוּר בְּמָקוֹם אַחֵר (פסוק כ') "כִּי יַרְחִיב ה' אֶת גְּבוּלְךָ וְגוֹ' וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר וְגוֹ'", בַּמֶּה זֶה מְדַבֵּר? בְּקָדָשִׁים שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם שֶׁיִּפָּדוּ וְיֵאָכְלוּ בְּכָל מָקוֹם, יָכוֹל יִפָּדוּ עַל מוּם עוֹבֵר? תַּ"לֹ "רַק" (ספרי): תזבח ואכלת. אֵין לְךָ בָהֶם הֶתֵּר גִּזָּה וְחָלָב אֶלָּא אֲכִילָה עַל יְדֵי זְבִיחָה (בכ' ו'): הטמא והטהר. לְפִי שֶׁבָּאוּ מִכֹּחַ קָדָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא ז'), הֻצְרַךְ לְהַתִּיר בּוֹ שֶׁטָּמֵא וְטָהוֹר אוֹכְלִים בִּקְעָרָה אַחַת: כצבי וכאיל. שֶׁאֵין קָרְבָּן בָּא מֵהֶם: כצבי וכאיל. לְפָטְרָן מִן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה (ספרי):
אוּנְקְלוֹס לְחוֹד בְּכָל רְעוּת נַפְשָׁךְ תִּכּוֹס וְתֵיכוּל בִּשְׂרָא כְּבִרְכְּתָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי יְהַב לָךְ בְּכָל קִרְוָיךְ מְסָאָבָא וְדַכְיָא יֵכְלֻנֵהּ כִּבְשַׂר טַבְיָא וְאַיְלָא
רַשְׁבַּ״ם בכל אות נפשך: בגבולים שאין שם מקום להקריב שם תאכל חולין בכל שעריך:
אִבְּן עֶזְרָא כצבי וכאיל. שאינו קרב על המזבח וחלב הצבי גם חלב האיל מותר והנה חזוק לדברי רק סמכנו על קבלת אבותינו:
מַלְבִּי״ם [כה] רק בכל אות נפשך תזבח, אי אפשר לפרש שר"ל שתוכל לאכול בשר תאוה שהיה אסור במדבר לר' ישמעאל לקמן (סי' ל"ח) שזה יאמר אח"ז כי ירחיב ה' את גבולך וכו', וכן א"א לפרש תאכל בשר קדשים שהלא כבר אמר שלא יאכלם רק בירושלים, וע"כ פי' חז"ל שמדבר בפסולי המוקדשים, כי כבר למד בספרא (בחקותי סי' ע"ח) שמובא בבכורות (דף ל"ז) ובכ"מ, וממ"ש ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' שמדבר בבע"מ, שקדשים שנפל בהם מום קבוע יפדה אותם ויצאו לחולין עפ"ז אמר פה השמר לך פן תעלה עולותיך וכו' כי אם במקום אשר יבחר שם תעלה ותעשה כל הקרבנות ועז"א רק ר"ל רק אז יוצא מכלל זה בעת שתזבח בכל אות נפשך ר"ל שתזבח את העולות והקרבנות לאכלם בשר תאוה בכל שעריך, וזה אם נפל בהם מום קבוע שאז מצוה לפדותם ולאכול את הבשר בתורת חולין, ועז"א מלת רק שהוא מוציא מכלל הקודם, שאין לאכול הקרבנות בכ"מ רק בעת שהותר זה דהיינו אם נפסלו ע"י מום, וממילא מבואר שמדבר בנפל בהם מום אחר הקדשן שאם קדם מום קבוע להקדשן לא חל עליהם שם קרבן כלל לענין שצריך לאכלם בקדש והוא אמר מלת רק שמוציא שיוכל לשחוט ולאכול קרבנות שחל עליהם תחלה שם קרבן והיה צריך תחלה לאכלם בקדש, וממ"ש תזבח למד שלא הותר רק לזבחם ולאכול בשרם לא לגזזם ולא לאכול חלבם וזה רק בנפל בם מום אחר שהוקדשו לא אם היה בם מום תחלה, והנה אח"כ אמר כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר ואמרו חז"ל שלא יאכל בשר אלא לתאבון כי שם מדבר בחולין שהוא רשות ובכאן שמדבר מקדשים שנפסלו שמצוה לפדות אותם ולשחטם אמר דרך צווי בכל אות נפשך תאכל בשר וכמ"ש הרמב"ם (בפ"א מה' א"מ ה"י). והנה בספרא בחקותי (סי' ע"ח) למד למעט מום עובר ממ"ש אשר לא יקריב ממנה בלשון עתיד, והספרי למד זה מגז"ש, ששעור הכתוב ואכלת בשר בכל שעריך והוא דומה עם מ"ש בבכור שנפל בו מום קבוע בשעריך תאכלנו, ורומז שגם פה מדבר במום קבוע ומ"ש כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך מלמדנו שלא נטעה שלא הותר רק לאכול בשרו בעצמו לא למכרו ועז"א שדומה כשאר דברים שנתן לך ה' בברכתו שאתה רשאי להרויח בהם ולעשות בהם סחורה וז"ש יכול יהיו אסורים לאחר זביחה וכו', ור"מ יכול יהיו אסורים בגיזה גם לאחר שחיטה והוא נכון: [כו] הטמא והטהור יאכלנו, היל"ל רק הטמא יאכלנו שזה עיקר החידוש שלא נאמר שדינו כקדשים שלא יאכלו בטומאת הגוף, רק שא"כ לא נדע שמותר להטהור לאכול עם הטמא בקערה אחת, ובפסוק (כב) אמר גבי בשר תאוה הטמא והטהור יחדו יאכלנו הוסיף מלת יחדו, כי התבאר אצלי שיש הבדל בין מלת יחד ובין מלת יחדו שיחדו מורה ששניהם שוים ובא ללמד שרק בבשר תאוה יש היתר זה שבה הטמא והטהור הם שוים לא גבי תרומה שכהן טמא אסור בה, ותרומה טמאה אסורה באכילה ואינם שוים יחדו: [כז] יאכלנו כצבי וכאיל, ואצל בשר תאוה (פ' כ"ב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, וגבי בכור (ט"ו כ"ב) בשעריך תאכלנו וכו' יחדו כצבי וכאיל, וכמ"ש בבכורות (דף ל"ג) תלתא צבי ואיל כתיבי, ודרש בספרי שמ"ש פה כצבי וכאיל ממעט שאינו חייב במתנות, ומ"ש גבי בשר תאוה הצבי ואת האיל ממעט שא"צ ליתן חזה ושוק כמו שהיו נותנים בזמן איסור בשר תאוה, ומ"ש ת"ל אך הוא ט"ס כמו שתראה בספרי (סי' מ"א) ולא תאמר שהחלב מותר כחלב צבי ואיל, ע"ז השיב שגבי בשר תאוה כתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל [כן גרס בספרי לקמן (סי' הנ"ל) ] ושם אאל"פ שהחלב של חולין מותר דהא כתיב כל חלב שור וכשב ועז ל"ת, ור"ש ס"ל שמ"ש פה כצבי וכאיל מלמד שקדשים הפסולים כולם דומים ואין להם מחיצות, שעז"א בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל, שמ"ש כצבי וכאיל מפרש מ"ש בכל שעריך, והדרוש על כצבי וכאיל שגבי בכור לא נמצא בספרי וי"ל שהוא כדרוש הנמצא במכות (דף כב) המרביע שור פסולי המקדשים לוקה גוף אחד ועשאו הכתוב שני גופים, דהיינו שהשור נחשב כשני גופים, ועז"א שם יחדו כצבי וכאיל, כאלו אמר כצבי וכאיל יחדו כי גם על מלת יחדו דשם אך דרוש עי' בסי' הקודם, ובבכורות (דף ל"ג) שטה אחרת עיי"ש (ועי' שם דף ט"ו ולקמן סי' מ"א):

טז רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל־הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם׃

רַשִׁ״י רק הדם לא תאכלו. אַעַ"פִּ שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁאֵין לְךָ בוֹ זְרִיקַת דָּם בַּמִּזְבֵּח, לֹא תֹּאכְלֶנּוּ: תשפכנו כמים. לוֹמַר לְךָ שֶׁאֵין צָרִיךְ כִּסּוּי (ספרי; חולין פ"ד). דָּ"אַ — הֲרֵי הוּא כַמַּיִם לְהַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים (שם ל"ה):
אוּנְקְלוֹס לְחוֹד דְמָא לָא תֵיכְלוּן עַל אַרְעָא תִשְׁדִנֵהּ כְּמַיָא
מַלְבִּי״ם [כח] רק הדם לא תאכלו, כבר אמר בספרא ויקרא (סי' קפ"ט) וז"ל ר' יהודה אומר וכו' יכול אף דם פסולי המוקדשים יהיו חייבים עליהם בשני לאוין ת"ל רק הדם ל"ת אין בו אלא אזהרה א', מתוך שיצא הבכור מכלל פסולי המוקדשין יכול יהיו חייבים על דמו משום שני לאוין ת"ל רק את דמו ל"ת אין בו אלא אזהרה א', ובארתי שם שר' יהודה בעל המאמר שם לשטתו שס"ל שבדם של מוקדשים עובר בשני לאוין, וכן ברייתא זו כר' יהודה ורש"י בפי' החומש שפי' טעם אחר בזה הוא לרבנן עיי"ש: [כט] על הארץ תשפכנו כמים, זה כתוב ג"פ לג' דרושים, מ"ש פה כמים מלמד שדם פסולי המוקדשים מותר בהנאה סד"א הואיל דאסורים בגיזה ועבודה דמן ליבעי קבורה כמ"ש בחולין (דף ל"ו), ומ"ש שנית בבשר תאוה כמים מלמד שמכשיר את הזרעים שתחלה כשהיו אסורים בבשר תאוה לא היה הדם מכשיר דדם קדשים אינו מכשיר כמ"ש בפסחים (דף ט"ז) ובכ"מ, ומ"ש שלישית כמים גבי בכור למד שאין טעון כשוי וכמ"ש בחולין (דף פ"ד) א"ל יעקב מינאה לרבא אימא בהמה בכלל חיה לכסוי א"ל עליך א"ק על הארץ תשפכנו כמים:

יז לֹא־תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל־נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ׃

רַשִׁ״י לא תוכל. בָּא הַכָּתוּב לִתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל הַדָּבָר: לא תוכל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר יָכוֹל אַתָּה, אֲבָל אֵינְךָ רַשַּׁאי, כַּיּוֹצֵא בוֹ (יהושע ט"ו) "וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם לֹא יָכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל (יְהוּדָה) לְהוֹרִישָׁם", יְכוֹלִים הָיוּ, אֶלָּא שֶׁאֵינָן רַשָּׁאִין לְפִי שֶׁכָּרַת לָהֶם אַבְרָהָם בְּרִית כְּשֶׁלָּקַח מֵהֶם מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה; וְלֹא יְבוּסִים הָיוּ, אֶלָּא חִתִּיִּים הָיוּ, אֶלָּא עַל שֵׁם הָעִיר שֶׁשְּׁמָהּ יְבוּס, כָּךְ מְפֹרָשׁ בְּפִרְקֵי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר (פ' ל"ו), וְהוּא שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי אִם הֱסִירְךָ הָעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" (שמואל ב ה') – צְלָמִים שֶׁכָּתְבוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַשְּׁבוּעָה: ובכרת בקרך. אַזְהָרָה לַכֹּהֲנִים: ותרומת ידך. אֵלּוּ הַבִּכּוּרִים (ספרי; מכות י"ז):
אוּנְקְלוֹס לֵית לָךְ רְשׁוּ לְמֵיכַל בְּקִרְוָיךְ מַעְשַׂר עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וּבְכוֹרֵי תוֹרָךְ וְעָנָךְ וְכָל נִדְרָךְ דִי תִדַר וְנִדְבָתָיךְ וְאַפְרָשׁוּת יְדָךְ
אִבְּן עֶזְרָא לאכול בשעריך מעשר דגנך. עם הלוים ידבר גם עם ישראל במעשר שני על דעת רבים: ובכורות בקרך וצאנך עם הכהנים ידבר כי הלוים גם הכהנים הם בכלל ישראל כמו ואצו אתכם שידבר עם שני שבטים וחצי וכן אך פדה תפדה עם ישראל ידבר והטעם מי שהוא חייב לפדות וכן לאכול בשעריך לפני ה' אלהיך תאכלנו מי שהוא חייב לאכלו והמכחשים אמרו כי הם שנים בכורים האחד בכור פטר רחם והשני בכור עדר ואין צורך להשיב על הבליהם גם אחרים אמרו כי הבכור והמעשר יאכלם הישראל ואם היה במקום הנבחר וזה הפך הכתוב:
מַלְבִּי״ם [ל] לא תוכל לאכל בשעריך, בא לשון זה כ"פ על האזהרה ר"ל שאין לך יכולת ע"ז מפני שאי אתה רשאי, הגם שלולא האזהרה היית יכול, ובא לשון זה לרוב במקום שבענין אחר יכול לעשות כן, כמו באונס ומוציא ש"ר לא יוכל שלחה כל ימיו הגם שנשים אחרות יכול לשלחם, ובאבדה לא תוכל להתעלם הגם שיש לפעמים מציאות שתוכל להתעלם כמו אם הוא כהן והאבדה בבה"ק או שאמר לו אביו היטמא, ולכן נגד מ"ש שבעת היתר הבמות יוכלו לאכול שלמים בכ"מ עתה בשעת איסור הבמות לא תוכל לעשות כן מפני שאינך רשאי: [לא] מעשר דננך ותירשך ויצהרך, היל"ל סתם מעשרותיך כמ"ש בפסוק ו' ובפ' י"ג, וע"כ אמר שרצה לרמז על ארבעה מיני מעשרות, [א] מעשר טהור, [ב] מעשר טמא שלא יאכלנו בלא פדיון חוץ לחומה, [ג] לקוח בכסף מעשר שא"א לאכלו כלל אף ע"י פדיון כי אינו נפדה חוץ לירושלים, [ד] לקוח בכסף מעשר שנטמא, והוא אסמכתא דהא במכות (דף י"ג) ופ"ק דכריתות שלכן הזכיר דגנך תירושך ויצהרך לחייב על כאו"א בפ"ע וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' מעשר שני ה"ה), ועיין לקמן (סי' קמ"א): [לב] לא תוכל לאכל בשעריך, ר"ש מפרש שנגד מ"ש רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בכל שעריך הטמא והטהור, אמר לא תוכל לאכל בשעריך [הטמא והטהור] מעשר דגנך, כי מ"ש לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא הוא רק וידוי כמ"ש רש"י בפסחים (דף כ"ד), ולמד הלאו מכאן, ועתה שלמד הלאו מכאן ידענו שמ"ש לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא הוא מוזהר עליו, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' מ"ש) ללמוד לאו מכאן, ובפסחים (שם) תפס הלאו לא בערתי ממנו בטמא, והתוס' שם הקשו ממ"ש בכאן שאין ללמוד אזהרה מפסוק זה, ולק"מ שאחר שלמד ר"ש מן לא תוכל לאכל בשעריך ידעינן שמ"ש לא בערתי ממנו בטמא הוא אזהרה, וכן בספרא (ויקרא סי' שי"ז) ראב"י אומר מתוך שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא יכול ישראל שאכלו את המעשר אוננים או בטומאה יביאו קרבן עולה ויורד, סמך ג"כ על פסוק דכאן, ומ"ש ולא בערתי ממנו בטמא הגיה הגר"א בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא היכן הוא מוזהר, שכן הלשון בגמ', ומ"ש יכול הנותן במתנה פי' הז"ר שיכול שאם אכלו המקבל מתנה חוץ לירושלים יהיה הנותן חייב: [לג] לא תוכל לאכל בשעריך, הלשון בלתי מדוקדק, שבין הדברים שחשב פה יש דברים שאסור לאכלם גם בירושלים כמו חטאת ואשם, והי"ל לומר לא תוכל לאכול בכל מקום, כמו שפתח פן תעלה עולותיך בכ"מ ואמר ר' יוסי שבא לרמז כונה שניה שהוא אזהרה למי שאינו מוציא את המעשר ואכלו בעצמו אפי' מעשר עני, וזה מרמז במ"ש לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך שתאכל הטבל הטבול למעשר עני בענין שתאכל דגנך עם המעשר שבו בשעריך הפך ממ"ש במ"ע ואכלו בשעריך ושבעו כמו שפי' בגמ' מכות (דף ט"ו): [לד] לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך וכו', כבר כתבנו (בפ' הקודם) שהלשון בלתי מדוקדק דהא בכאן חשיב גם חטאת ואשם ועולה והם אסורים גם בירושלים, וע"ז הקדים ר"ש שמ"ש פה בשעריך לא בא על הכונה שבא בכ"מ לציין כל ערי ישראל חוץ מירושלים, רק מציין חוץ להמחיצה כ"א לפי מחיצתו והוא ההפך של לפני ה', שהוא מציין בתוך המחיצה כ"א לפי מחיצתו בקדשי קדשים נקרא לפני ה' לפנים מן הקלעים ובקדשים קלים נקרא לפני ה' כל ירושלים (כנ"ל סי' י"ג), ובהפך ציין במלת בשעריך כל שהוא חוץ למחיצתו הראויה לו כ"א לפי מה שהוא, וז"ש לא בא הכתוב אלא ליתן מחיצה בין קדשים קלים לק"ק, ועפ"י הקדמה זו, שמלת בשעריך אינו מציין ערי המדינה דוקא, רק מציין חוץ למחיצה, עפ"ז חדש ר"ש שמציין ג"כ אם אוכל דבר שלא כפי דין אכילתו שבזה נקרא שאתה אוכל בשעריך ר"ל אכילה דומה כאכילה בשעריך שאינו מקפיד בו על דינים והלכות המיוחדים באכילת קדשים, והוציא עפ"ז שבבל אלה שחשב פה ביחוד יש בכ"א איסור חדש חוץ מאיסור אכילת חוץ לחומה, ובארו זה במכות (דף ט"ו) במסקנא, משום שהכתובים דפה מיותרים, דהא כבר חשב הפרטים דפה שני פעמים (בפסוק ו') והבאתם שמה עולותיכם וכו' (ובפסוק י"א) שמה תביאו וכו' עולותיכם וזבחיכם וכו' והי"ל לומר פה לא תוכל לאכלם בשעריך, וע"כ שלכן חזר כ"א כדי שנלמד בכ"א דבר חדש, כי יקשה למה ליה למפרט בכורים הא ק"ו ממעשר וע"כ שמרבה אם לא אכלם כדינם בקריאה שזה נקרא ג"כ אכילה בשעריך, ועוד יקשה למה ליה למפרט תודה ושלמים הא נלמד מק"ו וע"כ מרבה אוכל לפני זריקת דמים ובבכור מרבה אם אכלו זר וכל אלה נקראים ג"כ בשם אוכל בשעריך כי נאכלו שלא כמצותן, ובכ"ז א"א להוציא גם מפשוטו שהזהיר בכל אלה שלא להוציאם חוץ לחומה כפשטות לשון לא תוכל לאכל בשעריך רק שאחר שע"ז לא היה צריך לפרט כל אלה בפרטות למדינן ג"כ שבשעריך כולל ג"כ כל מה שאכלו שלא כמצותו וכמחיצתו, שכן תראה ברמב"ם בס' המצות (במל"ת קמ"ד קמ"ה קמ"ו קמ"ז קמ"ט) וכן בחבורו, למד מפסוק זה לאו לחוץ לחומה ולאוין שחשב ר"ש. והנה במה שמקשה בגמ' מכות (דף י"ז ע"ב) על ברייתא דפה וכי מזהירין מן הדין, יש להשיב לפי מ"ש ההמ"ג עמ"ש בספרא פ' שמיני (סי' ס"ט) שאזהרת שאר בהמה טמאה למדינן מק"ו דאף שאין עונשין מה"ד כיון שיש לאו הבא מכלל עשה וק"ו עונשין מה"ד, וכ"ד הרמב"ם והרמב"ן כמ"ש בפי' שם, וא"כ גם כאן כיון שיש בכל אלה ק"ו ולאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין, רק מה שאין הגמרא מתרץ כן משום שכל בעל המאמר שם הוא רבא, וכבר בארתי בפי' הספרא סוף פ' שמיני, ששם אומר בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשרה לטרפה פסולה אחרים אוסר ליתן אזהרה לחיה, ובארתי שלדעת אחרים צ"ל שלא נודע אזהרה לחיה ממה שיש ק"ו ולאו הבא מכלל עשה כי לא ס"ל סברת הרב המגיד, ולדעת הת"ק ידעינן אזהרה לחיה ממה שיש ק"ו ולאו הבא מכלל עשה כדעת הספרא בפ' שמיני וכסברת ההמ"ג, ומבואר שדעת הת"ק דטרפה חיה כמ"ש בחולין (דף מ"ג) ודעת אחרים, דטרפה אינה חיה וא"א לדרוש כהת"ק, ומבואר בבכורות (דף ג') שרבא ס"ל שטרפה אינה חיה ובהכרח ס"ל כאחרים ולא ס"ל סברת ההמ"ג ולכן הקשה לדידיה וכי מזהירין מן הדין, אבל למ"ד טרפה חיה י"ל שס"ל שר"ש סובר כן וסובר סברת ההמ"ג ובפרט שבספרי לקמן (סי' צ"ו) מביא אזהרה לבהמות טמאות מק"ו ולאו הבא מכלל עשה וכסברת ההמ"ג וא"כ יתפרשו דברי ר"ש כפשטן שלדידיה מזהירין מן הדין כי יש בכל אלה ק"ו ולאו הבא מכלל עשה:

יח כִּי אִם־לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ׃

רַשִׁ״י לפני ה'. לִפְנִים מִן הַחוֹמָה: והלוי אשר בשעריך. אִם אֵין לְךָ לָתֵת לוֹ מֵחֶלְקוֹ, כְּגוֹן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, תֵּן לוֹ מַעְשַׂר עָנִי, אֵין לְךָ מַעְשַׂר עָנִי, הַזְמִינֵהוּ עַל שְׁלָמֶיךָ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס אֱלָהֵן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תֵּיכְלִנֵהּ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוָיךְ וְתֶחֱדֵי קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל אוֹשָׁטּוּת יְדָךְ
מַלְבִּי״ם [לה] כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו במקום אשר יבחר, מ"ש במקום מציין ירושלים שקדשים קלים ומעשר שני נאכלים לפנים מן החומה ומ"ש לפני ה' כולל גם שילה ששם ק"ק נאכלים בכל הרואה ואין להם מקום מיוחד, רק בכל הרואה נקרא לפני ה', ומ"ש חביב חביב קודם וכו' נשנה ונתפרש למעלה (סי' כ"א):

יט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תַּעֲזֹב אֶת־הַלֵּוִי כָּל־יָמֶיךָ עַל־אַדְמָתֶךָ׃

רַשִׁ״י השמר לך. לִתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל הַדָּבָר (ספרי): על אדמתך. אֲבָל בַּגּוֹלָה אֵינְךָ מֻזְהָר עָלָיו יוֹתֵר מֵעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל (שם):
אוּנְקְלוֹס אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִשְׁבּוֹק יָת לֵוָאֵי כָּל יוֹמָיךְ עַל אַרְעָךְ
רַשְׁבַּ״ם כל ימיך על אדמתך: כל הימים אשר אתם חיים על האדמה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כל ימיך על אדמתך. דוקא בארץ אבל בחוצה לארץ אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל.
מַלְבִּי״ם [לו] השמר לך, כ"מ שנאמר השמר פן אינו אלא בל"ת (עירובין צ"ו) ובכ"מ בש"ס. ובמ"ש כל ימיך מרבה שמטות ויובלות שאין מעשרות נוהג בהם, וכבר רבה בספרי קרח (ט' נ"ב) מן ועבד הלוי שמטות ויובלות שאין מעשרות נוהג בהם, והתנה רק בהיותך על אדמתך לא בגולה:

כ כִּי־יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי־תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל־אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר׃

רַשִׁ״י כי ירחיב וגו'. לִמְּדָה תוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה אָדָם לֶאֱכֹל בָּשָׂר אֶלָּא מִתּוֹךְ רַחֲבַת יָדַיִם וְעֹשֶׁר (חולין פ"ד): כל אות נפשך וגו'. אֲבָל בַּמִּדְבָּר נֶאֱסַר לָהֶם בְּשַׂר חֻלִּין אֶלָּא אִם כֵּן מַקְדִּישָׁהּ וּמַקְרִיבָהּ שְׁלָמִים (שם ט"ז):
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יַפְתֵּי יְיָ אֱלָהָךְ יָת תְּחוּמָךְ כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וְתֵימַר אֵיכוּל בִּשְׂרָא אֲרֵי תִתִּרְעֵי נַפְשָׁךְ לְמֵיכַל בִּשְׂרָא בְּכָל רְעוּת נַפְשָׁךְ תֵּיכוּל בִּשְׂרָא
רַשְׁבַּ״ם כי ירחיב: ותהיה רחוק מן המקדש:
אִבְּן עֶזְרָא ואמר כי תאוה לאכול בשר פירוש אם תאוה נפשך לאכול בשר וכבר הזכיר זה להוסיף כי ירחק ממך המקום וגם זה הכתוב על מקום שאיננו מארץ כנען ומשפטו כמשפט שעריך:
רַמְבַּ״ן כי ירחיב ה' אלהיך את גבלך אין טעם הרחבה זאת כאותה שיאמר (להלן יט ח ט) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה שאם כן לא היה בשר תאוה מותר בבואם לארץ אבל שם (דברים י״ט:א׳) נאמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם והם שבעה הגוים שיזכיר בכל מקום ואז נבדיל שלש ערים וכן עשה יהושע (יהושע כ) ואח"כ אמר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך וזה ירמוז לעשרה עממין שנתנו לאברהם אבל כאן אמר כאשר דבר לך והם הגוים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאוה ואין טעם כי ירחק ממך המקום שיהיה מותר בהרחקת המקום בלבד שאם כן יהיו אסורים יושבי ירושלים בבשר תאוה אבל עם כל ישראל ידבר ויאמר להם כי כאשר ירחיב השם את גבולכם ולא תהיו כולכם יושבים סביב למשכן כאשר אתם היום במדבר יהיה לכם בשר החולין מותר כי א"א שתלכו כולכם ממקום רחוק אל המקום אשר יבחר ה' ותזבחו זבחים שלמים כל מה שתאכלו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואמרת אוכלה בשר. למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא מתוך עושר והרחבה, וזהו לשון כי ירחיב. בכל אות נפשך תאכל בשר. התיר להם בשר חולין כשיכנסו לארץ, לפי שבמדבר כל הבשר שהיו אוכלין הכל היה שלמים.
סְפוֹרְנוֹ ואמרת אוכלה בשר. בלתי שאצטרך לטרוח להעלותו לבית הבחירה: כי תאוה נפשך לאכול בשר. ג"כ כשתאוה לאכול אותו החלק הניתן לכהנים מן הזבח: בכל אות נפשך תאכל בשר. אבל לא חלב ודם אע"פ שהם חולין:
כְּלִי יָקָר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר. הורה שאין האדם הומה אחר התאות כ"א מתוך הרחבה יתירה, ואין ארי נוהם כ"א מתוך קופה של בשר לכך אמר כי ירחיב ה' את גבולך. וזה יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה מלא אוכלה בשר. ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים, והסבה לכל זה הוא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה' יש עליו מורא מלכות שמים ביותר כמ"ש ומקדשי תיראו ר"ל מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים, אמנם כי ירחק ממך המקום גורם לך שרחוק ה' מכליותיך ע"כ כל היום תתאוה תאוה גם בוש לא תבוש מלומר אכלה בשר, הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו' כאשר צויתיך. לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה וז"ש אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. וכמו שנאמר כי יצוד ציד חיה או עוף. ואמרו רז"ל למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה הזאת. ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית שור או כשב או עז אז כל היום יתאוה תאוה וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם אז תשקוט תאותו כי אין האכילה שוה בגודל הצער והטורח, כי לא לחנם אמר יצחק לעשו וצא השדה וצודה לי צידה. וכי לא היה לו בבית דבר הניצוד כבר ולמה חרד את כל החרדה הזאת לטלטלו במקומות הסכנה אלא שהיה מתנהג על פי הדרך ארץ אשר למדה התורה שלא יאכל בשר כי אם בהזמנה זאת ע"י צידה דווקא כדי שלא יהיה מורגל בו, לכך נאמר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. ר"ל אך בתנאי זה שלא יהיה מורגל בו ויאכלו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל שמסתמא אינו מורגל בהם כי חיות הנה והם מחוסרי צידה ומחמת הטורח הוא ממעט באכילתם כך יאכל אפילו סתם בשר, וזה פירוש יקר ומיושב לשון אך יותר מפירושו של רש"י. ולפי שמצינו, שבכל דבר הניצוד ממקומות ההפקר יש בו לחוש ביותר שלא יהיה דבר גזול, כי על כן הזהיר יצחק את עשיו שיביא לו מן ההפקר ולא מן הגזל לפי שאולי הניצוד היו לו בעלים וברח מהם, ע"כ נאמר כאן וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן לך ה'. וכי ס"ד שיזבח מן אותן אשר לא נתן לו ה' אלא שר"ל שיאכל דווקא בהזמנה זאת כי יצוד ציד חיה או עוף ויש לחוש בו על הגזל כאמור, ע"כ אמר אשר נתן לך ה' שאפילו במצודתך לאפוקי הגזול אינו מאת ה' וע"ז אמר כאשר צויתיך. והזהרתיך על הגזל או הזהרתיך שלא תאכל בשר כי אם בהזמנה הזאת.
אוֹר הַחַיִּים כי ירחיב וגו'. פירוש לפי שהקפיד ה' על המתאוים תאוה לאכול בשר במדבר וקברו המתאוים מעתה עומד תאות הבשר באיסור, לזה אמר כי ירחיב וגו' ואמרת וגו' פירוש הגם שתאמר בפירוש שאתה רוצה לאכול בשר וזה דמיון מאמר המתאוים שאמרו מי יאכילנו בשר, גם אמר כי תאוה נפשך דמיון האמור במתאוים שאמר הכתוב התאוו תאוה, אף על פי כן מתיר הכתוב להם ואמר בכל אות נפשך תאכל בשר:
מַלְבִּי״ם [לט] כי ירחק ממך המקום וזבחת וכו' כאשר צויתיך גבי קדשים שכתוב בהם שחיטה כן תזבח חולין בריחוק מקום, ומבואר שבקירוב מקום היינו בעזרה אינך רשאי לזבוח חולין, וממ"ש שני פעמים גבי שלמים ושחט אותו שהיל"ל ושחטו ממעט בע"מ וחיה ועוף כמ"ש בספרא (ויקרא סי' קס"ג) עמש"ש בפירושי, וכ"ז מובא בקדושין (דף נ"ז): [מ] ואכלת בשעריך בכל אות נפשך, מ"ש בשעריך היינו בכל ערי ישראל שלא תאמר שיהיו כקדשים שאכילתם לפנים מן החומה, ומ"ש בכל אות נפשך ר"ל כל משך זמן שתרצה לא לשני ימים ולילה אחד כקדשים, ו' "ש הטמא והטהור יחדו היינו בקערה א' וזה התבאר כבר למעלה (סי' כ"ו) עיי"ש:

כא כִּי־יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ׃

רַשִׁ״י כי ירחק ממך המקום. וְלֹא תוּכַל לָבֹא וְלַעֲשׂוֹת שְׁלָמִים בְּכָל יוֹם כְּמוֹ עַכְשָׁו שֶׁהַמִּשְׁכָּן הוֹלֵךְ עִמָּכֶם: וזבחת … כאשר צויתך. לָמַדְנוּ שֶׁיֵּשׁ צִוּוּי בַּזְּבִיחָה הֵיאַךְ יִשְׁחֹט, וְהֵן הִלְכוֹת שְׁחִיטָה שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי (שם כ"ח):
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יִתְרָחַק מִנָךְ אַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן וְתִכּוֹס מִתּוֹרָךְ וּמֵעָנָךְ דִי יְהַב יְיָ לָךְ כְּמָא דִי פַּקֵדִתָּךְ וְתֵיכוּל בְּקִרְוָיךְ בְּכֹל רְעוּת נַפְשָׁךְ
רַמְבַּ״ן וטעם וזבחת וגו' כאשר צויתיך על דעת רבותינו (חולין כח) כאשר צויתיך על פה מהלכה למשה מסיני מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה ודע כי שחיטה בלשון הקדש הוא הכרת סימני הצואר ואל תחוש בעבור שאמר וישחטם במדבר (במדבר יד טז) כי היא מליצה שזבח אותם כצאן והנה צוה בקרבנות ושחט ושחטו שהוא בסימני הצואר והנה מתחלה צוה שיהיה כל מה שהם אוכלים שלמים והם שחוטים כמשפט הקרבנות ועתה כשבא להתיר בשר החולין אמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך בהיותם קרבנות ותאכל אותם חולין בכל תאות נפשך לומר שיתירם חולין בכל מקום ובלבד שיהיו זבוחין כאשר צוה מתחלה בהיותם כולם קרבנות וזהו פשוטו של מקרא זה על הנכון ושמא רבותינו נתכונו בזה כשאמרו בספרי (ראה לט) כאשר צויתיך מה קדשים בשחיטה אף חולין בשחיטה והנה מצות השחיטה מפורשת בכאן ומבוארת מדברי רבותינו בקבלה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וזבחת וגו' כאשר צויתיך. ע"ד הפשט, כאשר צויתיך בקרבנות, שהרי לא מצינו בכל התורה צווי שחיטה כי אם בקרבנות שכתוב שם (ויקרא א) ושחט את בן הבקר. וע"ד מדרש רז"ל, כאשר צויתיך בסיני על פה מהלכה למשה מסיני, הוא שאמרו מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה.
אוֹר הַחַיִּים כי ירחק וגו'. בא להתיר מה שנאסר במדבר לאכול זולת זבחי שלמים, והטעים טעם ההיתר בנועם דבריו ואמר כי ירחק, לזה אמר ואכלת בשעריך ואין צורך להביאו למקדש, ופירוש ירחק כל שהוא עומד במקום רחוק, ומצינו שנחלקו רבותינו ז"ל בפסוק ובדרך רחוקה יש אומרים מן המודיעים ולחוץ, ויש אומרים מן פתח ירושלים, ויש אומרים מן פתח העזרה, ואפשר לומר שכל אדם ששוחט בפתח העזרה בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' שאינו יכול לזבוח אלא שלמים לה', מתי יבא לידי מקרא זה ואקיימנו:

כב אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת־הַצְּבִי וְאֶת־הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ׃

רַשִׁ״י אך כאשר יאכל את הצבי וגו'. אֵינְךָ מֻזְהָר לְאָכְלָן בְּטָהֳרָה, אִי מַה צְּבִי וְאַיָּל חֶלְבָּן מֻתָּר אַף חֻלִּין חֶלְבָּן מֻתָּר? תַּ"לֹ "אַךְ":
אוּנְקְלוֹס בְּרַם כְּמָא דִי מִתְאֲכֵל בְּשַׂר טַבְיָא וְאַיְלָא כֵּן תֵּיכְלִנֵהּ מְסָאָבָא וְדַכְיָא כַּחֲדָא יֵכְלִנֵהּ
רַמְבַּ״ן אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הוא כמו שיפרש הטמא והטהור יחדו כי מפני שצוה במדבר שלא יאכלו בקר וצאן רק בזבחי שלמים ומוזהר בהם כי הנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה אמר בכאן שיאכל בכל אות נפשו בחולין ושיאכלנו עם הטמא בקערה אחת כאשר הם אוכלין במדבר הצבי והאיל שאינו קרב על המזבח ואין הטעם בכצבי וכאיל שיאכל חלב החולין כאשר יאכל חלב הצבי והאיל כי לא יזכיר רק האיכות כענין שאתם אוכלין הצבי והאיל תאכלו הבשר אשר תזבחו בכל מקום ולא אמר כל אשר יאכל בצבי ובאיל יאכל בו ולכך יפרש בכל מקום (דברים ט״ו:כ״ב) הטמא והטהור יחדו (יאכלנו) כצבי וכאיל ולא אמר בשום מקום יאכלנו כצבי וכאיל בלבד כדי שלא יהא גם החלב בכלל וטעם "אך" אזהרה מפני כי מתחלה היה אסור לאכול רק השלמים השחוטין במשכן ועתה כשהתיר לשחוט ולאכול בשעריך ובכל אות נפשך יהיה במשמע שיאכל אפילו חולין וגם קדשים כאשר בראשונה שיקריבם שם בבמה ועל כן אמר והזהיר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו שלא תקריב ממנו לא חלב ולא דם ולא תנהג בהם דרך קדשים ולא תזהיר מהם הטמאים כלל והוצרך להזכיר (דברים י״ב:ט״ז) רק הדם לא תאכלו מפני טעמים רבים כי מתחלה אמר באיסור הדם (ויקרא יז יא) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם והיה במשמע הזה שהדם שאינו מכפר בבהמה לא יאסר על כן הוצרך לאוסרו בביאור אבל בחלב לא הזכיר כן באיסורו ואין כל הקרב מן האימורין אסור ולא כל שאינו קרב מותר כאשר כתבתי במקומו (שם ג ט) ועוד כי כיון שצוה בכאן שנשחוט והזהיר שנאכל באיכות הצבי והאיל היה במשמע שנכסה הדם כאשר צונו בצבי והאיל (שם יז יג) ועל כל פנים הוצרך להתיר שנשפוך הדם כמים בלא כסוי וזה טעם על הארץ לא בארץ שיכסנו בעפר וכיון שהוצרך להזכיר היתר הדם הקדים לבאר איסורו ועוד נתירא הכתוב שלא ידונו בדם בעבור כי במדבר בעת שהיו כל בקרם וצאנם שלמים היה הבשר אסור עד שיזרוק הדם על המזבח כי כן הדין בקרבנות והנה הדם בהם מעכב אכילת הבשר וצוה מן הצבי והאיל בעבור שאינם קרבים שנכסה את דמם בעפר וכן מן העוף בעבור שאין העוף קרב לשלמים וא"כ היה מחוייב בבקר ובצאן של בשר תאוה שנכסה אותו או שנאכלנו עם הבשר בנחירה ולא יראה על פני השדה כי ראוי היה שיהא מותר לאכלו בפני עצמו ממה שישפכנו על הארץ שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם על כן אמר שיזבח הבקר והצאן ולא יאכל הדם עם הבשר בנחירה או באבר מן החי וישפוך הדם על הארץ ולא יחוש לו אבל לא יאכלנו לא בפני עצמו ולא עם הבשר ומן הטעם הזה הוצרך להזכיר כן פעם אחרת בבכור בעל מום (דברים ט״ו:כ״ג) מפני שהיה הדם מתחילה למזבח והוצרך עתה לומר כשהוא בעל מום שלא ינהגו קדושה בדמו וגם לא היתר אבל ישפכנו כמים ולא יאכלנו והנראה בעיני בטעם הענין הזה כי מתחלה בהיותם במדבר ילל ישימון ושעירים ירקדו שם והיו כולם יוצאי מצרים הרגילים בהם אסר להראות הדם על פני השדה ולזבוח כלל רק לפני משכן ה' להרחיק אותם מן החטא ההוא אבל בבואם לארץ והוצרך להתיר בשר תאוה מפני ריחוק המקום לא חשש אם ישפך בביתם דם הבקר והצאן על הארץ אבל בדם החיה ועוף אשר יצוד בשדה וביער והמנהג לשחטם שם ולהביאם שחוטין אל הבית השאיר המצוה כאשר היתה לכסות דמם בעפר שלא יקריבנו לשעירים ומדרש רבותינו (ספרי מב) ברק חזק לבלתי אכל הדם ולא תאכלנו למען ייטב לך (דברים י״ב:כ״ה) מדרש יפה ונאות ללשון הכתוב שהיו להוטין אחריו מאד על כן הוצרך לכל האזהרות האלה וכל שכן שהוצרך להזכיר איסורו אע"פ שלא הזכיר איסור החלב ובאמת שדבר רבותינו זה מספיק לטעם רבוי האזהרות שהכתוב מזהיר ממנו אבל הלשון שאמר רק חזק לבלתי אכל הדם אינו מתישב לי בכל זה כי מה חוזק ואומץ יש בהזהר מן הדם והראוי שיאמר לחומרו השמר לך לבלתי אכול הדם ומצינו לשון חוזק במצות שאמר הקב"ה ליהושע (יהושע א ז) רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי וכן אמר יהושע לישראל (שם כג ו) וחזקתם מאד לשמור ולעשות את כל הכתוב בספר תורת משה וזה במצות כולן ולשמור ירמוז ללא תעשה ולעשות ירמוז למצות עשה אבל במצוה אחת לא נמצא כן ומה צורך לחיזוק בשב ואל תעשה ממצות לא תעשה אחת אבל נראה לי כי הזכיר בה חיזוק מפני הענין אשר ממנו דבקו בדם במצרים כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד כמו שכתוב (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם וכתיב (דברים ל״ב:י״ז) יזבחו לשדים לא אלוה והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם כי היו מקבצים הדם לשדים והם אוכלים עליו וממנו כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שולחן השדים ההם ומתחברים עמהם וכבר הוזכר זה בספר מורה הנבוכים (ג מו) ולא שיהיה זה עיקר טעם איסור הדם כי הכתוב מפרש טעמו כי הדם הוא הנפש כאשר בסדר אחרי מות (ויקרא יז יא) אבל מזה היו שטופים בו ורודפין אחריו מאד והנה היו מתנבאים בו ומגידים עתידות ולכך בא הכתוב והזהיר שאם ישמע מאוכלי הדם דבר עתיד ובא האות והמופת אל יפתה לבבו אבל יחזיק בתומתו ובאמונת ה' ואל יאכל מן הדם בשום ענין ואל יכסה המעשה ההוא מדבריהם לא יירא ומפניהם לא יחת כי הבל המה מעשה תעתועים הזהיר בכאן כענין המוזהר בנביא השקר מפני הטעותיו:
סְפוֹרְנוֹ אך כאשר יאכל את הצבי. שלא במקום קדוש:
מַלְבִּי״ם [מא] אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, כבר התבאר (בסי' כ"ז) דתלתא כצבי וכאיל כתיבי ובספרי דריש ג' דרשות ובכאן לא הזכיר רק דרשא א' למעט מחזה ושוק שלמד מכאן, והוסיף שא"צ כליות ויותרת ר"ל שאין דינו כשלמים שיצרך חזה ושוק וכליות ויותרת, ורבי אלעזר הקפר דריש מכאן לענין שחיה בעי שחיטה וזה כשטת הגמ' בכורות (דף ל"ג) שדריש מ"ש ג"פ כצבי וכאיל באופן אחר וחד לדבר קפרא ומובא בחולין (כ"ח) ושם תפיס פסולי המוקדשים ועיין ברמב"ם (פ"א מה' שחיטה) ובכ"מ שם, ורבי אומר שמ"ש כאשר צויתיך מלמד שהלכות שחיטה נאמרו בהלמ"מ ושחיטת עוף מה"ת:

כג רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא־תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם־הַבָּשָׂר׃

רַשִׁ״י רק חזק לבלתי אכל הדם. מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר חֲזַק אַתָּה לָמֵד שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִים בַּדָּם לְאָכְלוֹ, לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לוֹמַר חֲזַק דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן עֲזַאי אוֹמֵר לֹא בָא הַכָּתוּב אֶלָּא לְהַזְהִירְךָ וּלְלַמֶּדְךָ עַד כַּמָּה אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק בַּמִּצְווֹת, אִם הַדָּם שֶׁהוּא קַל לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ שֶׁאֵין אָדָם מִתְאַוֶּה לוֹ, הֻצְרַךְ לְחַזֶּקְךָ בְאַזְהָרָתוֹ, קַ"וָ לִשְׁאָר מִצְווֹת (עי' ספרי): ולא תאכל הנפש עם הבשר. אַזְהָרָה לְאֵבֶר מִן הַחַי (חולין ק"ב):
אוּנְקְלוֹס לְחוֹד תְּקֵף בְּדִיל דְלָא לְמֵיכַל דְּמָא אֲרֵי דְמָא הוּא נַפְשָׁא וְלָא תֵיכוּל נַפְשָׁא עִם בִּשְׂרָא
רַשְׁבַּ״ם רק חזק לבלתי אכול הדם: לפי שהדם מובלע בכל האיברים צריך להתחזק ולדקדק יפה להוציאו:
אִבְּן עֶזְרָא כי הדם הוא הנפש. פירשתיו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי רק חזק לבלתי אכול הדם. לפי שהיו ישראל שטופין באכילת הדם בעבודת השדים לכך הוצרכה התורה להזהיר לא תאכלו על הדם, וגם בכאן הצורך לומר חזק ותתחזק ביצרך שתכנע ולא תאכלנו, ומטעם זה הוצרכה תורה להזכיר איסורו כמה פעמים לפי שהיו רגילין בו הרבה והיו קשים לפרוש, וכל שכן כשהיה מביא האדם לידי עבודת אלילים. ומצינו שאיסור הדם נזכר בתורה שבעה פעמים, וכן דרך התורה בדברים החמורים להזכירן פעמים רבות, כענין שבת שהיא שקולה כנגד כל המצות כלן והוא נזכר בתורה י"ב פעמים, וכן ענין יציאת מצרים נזכר בתורה חמשים פעמים. או יאמר רק חזק, לפי שהדם מחזק גוף האוכל הוצרך לומר כנגד זה שהוא יתן לו חוזק אם לא יאכלנו. ובא לשון רק למעט הכבד שכלו דם, וכן אך כאשר יאכל את הצבי, בא למעט את החלב, שלא תאמר כיון שהקישו לצבי ואיל מה חלב צבי ואיל מותר אף כאן מותר, אלא שבאותו ענין שהוא אוכל הצבי והאיל שאינו מוזהר לאכלו בטהרה, אלא כצבי ואיל הפסולין למזבח וטמא וטהור אוכלין בקערה אחת, כן יאכלנו בכאן, שאילו בא להתיר החלב היה אומר כל אשר יאכל בצבי ואיל יאכל בו. כי הדם הוא הנפש. בא לתת טעם לאיסור הדם, וכבר הארכתי בזה בסדר אחרי מות. ולא תאכל הנפש עם הבשר. שעורו ולא תאכל הבשר שנחתך מהבהמה בעוד שנפשו בו, ואפילו לאחר שימות החי, וזו אזהרת אבר מן החי שנאמר לבני נח בפסוק (בראשית ט') אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, והטעם לפי שהוא ענין אכזריות ומוליד תכונה רעה בנפש למי שרגיל בכך. ואמר לא תאכלנו, והוא אזהרה לדם האברים.
סְפוֹרְנוֹ רק חזק לבלתי אכול הדם. אע"פ שתקוה באכילתו חברת השדים שיגידו לך עתידות. כאמרם ז"ל שומעים מה שעתיד להיות כמלאכי השרת לא תאכל הדם להתחבר להם:
מַלְבִּי״ם [מב] רק חזק לבלתי אכול הדם, כבר פי' הרמב"ן שהזכיר בו חיזוק מפני הענין אשר ממנו דבקו בדם במצרים, כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד כמ"ש ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, וכתיב יזבחו לשדים, והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם כי היו מקבצים הדם לשדים והם אוכלים עליו וממנו כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שלחן השדים וכבר הוזכר זה בס' מורה נבוכים, ולא שיהיה זה עקר טעם הדם כי הכתוב מפרש כי הדם הוא הנפש רק שמפני זה היו שטופים בו ורודפים אחריו והיו מתנבאים בו ומגידים עתידות לכן הזהיר ע"ז כ"כ, ובכ"ז אחר מתן תורה שחדלו לזבוח לשעירים קבלו אותה בשמחה, שלכן בפסוק י"ד שמדבר מפסולי המוקדשים אמר רק הדם לא תאכלו ולא אמר לשון חזוק רק פה שמדבר בהיתר בשר תאוה שיזבחו גם במדבריות ששם מקום השעירים, (וגי' הוא גי' הגר"א וצ"ל ת"ל רק הדם, ור"ג אומר שבאשר הוא מצוה קלה שנפשו של אדם קצה בו כתב בו חזוק ללמד ק"ו על מצות שנפשו של אדם מחמדתן וזה עצמו מ"ש במשנה דמכות (כג ע"ב) בשם רבי ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו וכו', ור"ש בן עזאי אומר שיש עוד ג' מצות שנפשו של אדם קצה בהם והם שקצים ורמשים ונבלה וטרפה והתורה הזהירה עליהם כמו על הדם מטעם זה, ומביא עוד שני מאמרים שמובאים בשבת (דף קל) הראשון בשם רשב"ג והשני בשם רשב"א מענין זה: [מג] כי הדם הוא הנפש, זה טעם האיסור, וכן אמר בספרא אחרי (סי' קט) כי נפש הבשר בדם היא להגיד מה גרם, ומ"ש ולא תאכל הנפש עם הבשר, שא"א לפרשו על דם, שאסור לאכלו גם בלעדי הבשר, פי' שהוא אזהרה מיוחדת על אבמה"ח שאוכל בשר שהיה הנפש בתוכו וכמ"ש בחולין (דף קב), ור"ח ב"ג ק"ל שהיל"ל לא תאכל הבשר עם הנפש וע"כ שהוא כולל ג"כ שלא יאכל דם מן החי, שהנפש עודו בהבשר, לא יאכל גם הנפש שהוא הדם, ובסנהדרין (נ"ח) מבואר שלא מפה למד רק ממה דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו קרי בי' בשר בנפשו לא תאכל, דמו לא תאכל, ומ"ש יפ"ת וכל הדומים לה יוכיחו עי' בסנהדרין (דף נד):

כד לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל־הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם׃

רַשִׁ״י לא תאכלנו. אַזְהָרָה לְדַם הַתַּמְצִית (כריתות ד'):
אוּנְקְלוֹס לָא תֵּיכְלִנֵהּ עַל אַרְעָא תִשְׁדִנֵהּ כְּמַיָא
סְפוֹרְנוֹ לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים. עשה באופן שלא יהיה ראוי לאכילה וזה שתשפכהו על הארץ כמים ולא תצניעהו כמו שמצניעים היין והשמן ושאר משקין לאכילה ושתיה:
מַלְבִּי״ם [מד] לא תאכלנו, הוא מיותר, ומרבה איסור אכילת בשר בחלב ובחולין (דף קטו) מפרש לה שהוא דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בשני מינים, ונדחקו רש"י ותוס', ולדעתי הנה במכלתא משפטים (סי' ר"ל) אמר איסי אומר ולא תאכל הנפש עם הבשר להביא בב"ח שאסור באכילה, ונראה פירושו שס"ל כר"מ בנדה (דף ט) שדם נעכר ונעשה חלב, ועפ"ז אמר בבכורות (דף ו' ע"ב) שמה שחלב מותר באכילה הוא חדוש כי שרשו הוא דם, ועפ"ז ס"ל לאיסי לפרש רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש הזה שהוא הדם כשהוא עם הבשר ביחד, והיינו אם נעכר ונעשה חלב שאז בפ"ע מותר ועם הבשר אסור, ופה קאי בשטת ר' חנינא בן גמליאל שמ"ש ולא תאכל הנפש עם הבשר מזהיר על הדם מן החי, וכשאוכל אבמה"ח עם דמו, מוזהר משום לא תאכל הנפש ומשום לא תאכל הבשר, מפרש מה שכפל לא תאכלנו שהכנוי דינו כאלו נכפל הפעל שנית ופי' לא תאכלנו היינו הנפש עם הבשר, ומדבר ג"כ בשני מינים שלא יאכל הנפש ביחד עם הבשר, ר"ל שמוזהר על שניהם אם דם הזה שהוא הנפש נעכר ונעשה חלב לא יאכלנו ביחד עם הבשר, כי דבר הלמד מענינו הוא שמדבר בשני מינים הנפש שהוא החלב עם הבשר, כי הכנוי מציין הענין הנאמר למעלה, ובמ"ש והלא דין הוא עיין במכלתא שם בזה באופנים אחרים, ומ"ש ר"ג אומר וכו' מחקו הגר"א מכאן כי מקומו למעלה סי' מב:

כה לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי־תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה׃

רַשִׁ״י לא תאכלנו. אַזְהָרָה לְדַם הָאֵבָרִים (שם): למען ייטב לך וגו'. צֵא וּלְמַד מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת, אִם הַדָּם שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה מִמֶּנּוּ, הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ זוֹכֶה לוֹ וּלְבָנָיו אַחֲרָיו, קַל וָחֹמֶר לְגֶזֶל וַעֲרָיוֹת שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶם (מכות כ"ג):
אוּנְקְלוֹס לָא תֵּיכְלִנֵהּ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ אֲרֵי תַעְבֵּד דְכָשָׁר קֳדָם יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא למען ייטב לך. שלא יאכל נפש בהמה שתשבש נפשו גם הנפש והצורה בדמות האב על כן לבניך אחריך:
סְפוֹרְנוֹ לא תאכלנו וגו' כי תעשה הישר בעיני ה'. וכאשר תמנע מלאכול לא יהיה זה כמואס בו אבל כדי שתעשה הישר בעיני ה' כאמרם ז"ל אל יאמר אי אפשי בבשר חזיר אבל יאמר אפשי ואפשי ואבי שבשמים גזר עלי:
כְּלִי יָקָר לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך. פרט כאן לבניך אחריך, לפי שאמרו המפרשים שהדם מוליד אכזריות בגוף האוכל וטבע האב נמשך גם לבנים ויהיו תולדותיהן כיוצא בהם, לכך אמר כשלא תאכל הדם ייטב לך ולבניך אחריך שלא יהיה האכזריות קנין דבק בזרעו. ולכך נאמר בסמוך בהכאת עיר הנדחת טף ונשים ביום אחד שנראה אכזריות גדול ויש לחוש פן יהיה האכזריות קנין דבק בו ובזרעו, ע"כ אמר ונתן לך רחמים שתהיה רחמן בטבע על כל פנים על הבריות ובסבה זו ירחמך ה' וזהו שאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. דהיינו שירבה את זרעך כי גם המה יהיו רחמנים כמותך.

כו רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר־יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְהוָה׃

רַשִׁ״י רק קדשיך. אַעַ"פִּ שֶׁאַתָּה מֻתָּר לִשְׁחֹט חֻלִּין, לֹא הִתַּרְתִּי לְךָ לִשְׁחֹט אֶת הַקֳּדָשִׁים וּלְאָכְלָן בִּשְׁעָרֶיךָ בְּלֹא הַקְרָבָה, אֶלָּא הֲבִיאֵם לְבֵית הַבְּחִירָה:
אוּנְקְלוֹס לְחוֹד מַעְשַׂר קוּדְשָׁיךְ דִיהוֹן לָךְ וְנִדְרָךְ תִּטוֹל וְתֵיתֵי לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא רק קדשיך. עולות ושלמים ונדרים: תשא. והטעם תביאם אל המקום הנבחר:
מַלְבִּי״ם [מה] רק קדשיך אשר יהיו לך וכו', הלא כבר נאמר והבאתם שמה עולותיכם וכו', ופי' שמדבר בקדשי ח"ל שצריך להביאם וכמ"ש הרמב"ם (ריש פי"ח מה' מעה"ק), ות"ק סבר שתמורות מרבה מן זכר ואם נקבה כמו שדריש בספרא (ויקרא סי' קנט) וכן ר' יהודה דאיירי בדברי ת"ק סובר כן (שם) ור"ע לא ס"ל דרשה דזכר ואם נקבה ודריש שבא ללמד שיביא תמורה להקריב, וכן תראה בסוגיא דתמורה (דף יח) שתליא זה בזה כמ"ש בז"א. והנה מ"ש ונדריך מפרש הת"ק שממעט בכור ומעשר שא"צ להביאם מח"ל, כי יכולים להתפרנס בכ"מ היינו שאם יפול בהם מום מותרים בח"ל, ור"ע מפרש שמדבר בתמורה אומר שמ"ש ונדריך ממעט בכור ומעשר ופי' בז"א שממעט תמורת בכור ומעשר וצ"ל שר"ע אינו סובר כדרוש המוזכר בספרא בחקותי (סי' קז) ותמורה (דף ה ע"ב) למעט תמורת בכור מהקרבה ממ"ש אם שור אם שה לה' הוא ולא תמורתו, וממעט שתמורה אינה קרבה מפה, ומ"ש שחייב בטפול הבאתם עד שיביאם לבהב"ח ורי"א עד באר הגולה נראה דת"ק ר"ש ואזלי לשטתם במעילה (י"ט) שר"ש סובר שחייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה ור' יהודה סובר עד שיזרק הדם ולכן אמר ר"י עד באר הגולה שמבואר במדות פה שלשכת באר הגולה היה אצל מקום השחיטה עיין בציור של התוי"ט בסוף מדות, ושם מוסר אותו לשחוט ולזרוק הדם: [מו] רק קדשיך אשר יהיו לך, לבן עזאי מדבר במעשר בהמה וממ"ש יהיו לך ממעט שותפות ולא מאשר יהיו לך הזכרים כמ"ש בבכורות (דף נז) דזה בבכור כתיב ומבע"ל להוציא המוכר בהמתו לנכרי כמ"ש במכלתא בא (סי' קך), ומ"ש למעט יתום נראה שצריך להגיה ת"ל והעברת שכן איתא במכלתא שם סי' קיח בשם בן עזאי ועמש"ש:

כז וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל־מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְדַם־זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל־מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל׃

רַשִׁ״י ועשית עלתיך. אִם עוֹלוֹת הֵן, תֵּן הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּח, וְאִם זִבְחֵי שְׁלָמִים הֵם, "דַּם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ" עַל הַמִּזְבֵּחַ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ "וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל". וְעוֹד דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, "רַק קָדָשֶׁיךָ" בָּא לְלַמֵּד עַל הַקֳּדָשִׁים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ, וּלְלַמֵּד עַל הַתְּמוּרוֹת וְעַל וַלְדוֹת קָדָשִׁים שֶׁיִּקְרְבוּ (ספרי; בכורות י"ד):
אוּנְקְלוֹס וְתַעְבֵּד עֲלָוָתָךְ בִּשְׂרָא וּדְמָא עַל מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְדַם נִכְסַת קוּדְשָׁיךְ יִתָּשַׁד עַל מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּבִשְׂרָא תֵּיכוּל
אִבְּן עֶזְרָא והבשר תאכל. עם הכהן ידבר אם הוא בכור או חטאת או אשם והשוק והחזה ואם שלמים יאכל רבם הישראלי:
מַלְבִּי״ם [מז] ועשית עולותיך הבשר והדם, היל"ל הדם והבשר, דהא זורק הדם תחלה וס"ל לר' יהושע מובא בפסחים (דף עז) ובזבחים (דף סו) שבא ללמד שלא יזרוק הדם אם נאבד הבשר או נטמא, ור' אליעזר חולק עליו דהא כתיב ודם זבחיך ישפך ולא הקדים לאמר ובשר זבחיך יאכל ודמו ישפך, ובפסחים מפרש שלר' יהושע מ"ש והבשר תאכל הוא תנאי שרק אז הדם ישפך, ואגב שסיים גבי עולה בדם תפס פה דם תחלה ומפרשינן שניהם בענין אחד שהוא תנאי רק כשיש בשר יש דם, ובאמת בספרא ויקרא (סי' יב) למד ר"א גבי עולה שהבשר אינו מעכב ממה שנכפל וזרקו את דמו גבי עולת הצאן, ובזה מיושב קושית התוס' בפסחים (שם ד"ה דם): [מח] ועשית עולותיך הבשר והדם, משמע רק הבשר לא העצמות וגידים כמו שבארתי בארך (צו סי' קיז) ובמק"א אומר והקטיר הכהן את הכל, ופי' חז"ל שכשהם מחוברים יקטיר את הכל ובזמן שפירש יקריב רק הבשר ועיין בזבחים (דף פה ע"ב) ובחולין (דף צו) ומ"ש בזה בפי' הספרא ויקרא (סי' נז): [מט] ודם זבחיך ישפך, מביא ע"ז ג' דעות כמו שמובא בזבחים (דף לז) ג' ברייתא, וצריך לגרוס בכל א' דבר אחר, ויתר ההגהות הגיהו כבר מפרשי הספרי: [נ] ור' ישמעאל מפרש שקאי על תמורת ולדות קדשים שהוא לא ס"ל לרבות תמורה מן אם זכר אם נקבה שדריש בספרא (ויקרא סי' קנט) לרבות תמורות ולדות וריבה מכאן, כי כל הקדשים כבר נאמרו ומה שכפל קדשיך תשא הם תמורות ולדות שלא נודעו מהנחשבים קודם, ובגמ' (נזיר כה תמורה יז) קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הולדות, ר"ל שקדשיך הוא הפך של נדריך, קדשים שבאו שלא ע"י נדר, ומ"ש אשר יהיו ר"ל שיתהוו ע"י תמורה או לידה, והלשון בגמ' יכול יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו ת"ל ועשית עולותיך הבשר והדם כשם שאתה נוהג בעולה אתה נוהג בתמורה כשם שאתה נוהג בשלמים אתה נוהג בולדות שלמים ובסוף הברייתא מסיים יכול אף ולד חטאת ותמורתה ותמורת אשם כן ת"ל רק, רע"א א"צ הרי אומר אשם הוא. הוא קרב ואין תמורתו קרבה:

כח שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד־עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃

רַשִׁ״י שמר. זוֹ מִשְׁנָה שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לְשָׁמְרָהּ בְּבִטְנְךָ שֶׁלֹּא תִשְׁכַּח, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ב) "כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ", וְאִם שָׁנִיתָ אֶפְשָׁר שֶׁתִּשְׁמַע וּתְקַיֵּם, הָא כָל שֶׁאֵינוֹ בִּכְלַל מִשְׁנָה אֵינוֹ בִּכְלַל מַעֲשֶׂה (עי' ספרי): את כל הדברים. שֶׁתְּהֵא חֲבִיבָה עָלֶיךָ מִצְוָה קַלָּה כְּמִצְוָה חֲמוּרָה (שם): הטוב. בְּעֵינֵי הַשָּׁמַיִם: והישר. בְּעֵינֵי אָדָם:
אוּנְקְלוֹס טַר וּתְקַבֵּל יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ עַד עֳלָם אֲרֵי תַעְבֵּד דְתָקֵן וּדְכָשַׁר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ
אִבְּן עֶזְרָא וטעם שמור ושמעת. על הדם שישפך על גבי המזבח:
רַמְבַּ״ן שמר ושמעת את כל הדברים האלה לא הזכיר בכאן חקים ומשפטים או עדותיו ומצותיו אבל אמר את כל הדברים להכניס בשמירה זו גם הטוב והישר כאשר פירשתי בסדר ואתחנן (רמב"ן על דברים ו׳:י״ח):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי למען ייטב לך ולבניך אחריך. דרשו רז"ל מכאן למתן שכרן של מצות, אם דם שנפשו של אדם קצה בו הפורש ממנו זוכה לו ולבניו, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן לא כן שכן, לפי שאסורי תורה על ג' חלקים , האחד שהטבע יחמדנו, כגון גזל ועריות, והשני שהטבע ימאסנו, כגון אכילת הדם והשרצים, והשלישי שאין הטבע לא חומד ולא מואס, כגון זריעת כלאים ולבישת שעטנז וכיוצא בהם, על כן יצטרך האדם המוזהר משלשתן שירחיק ויתעב בטבעו החלק החמוד כשם שמרחיק ויתעב החלק המאוס, ומפני אזהרת המצוה יתעלה, שאם בחלק המאוס הוקבע שכר ק"ו בחלק החמוד. ולכך אמרו רז"ל במדרש אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי.
אוֹר הַחַיִּים שמור ושמעת. קשה שהיה לו לומר שמע ושמרת ולמה הקדים שמירה לשמיעה, עוד מה ריבה בתיבת את ובתיבת כל, עוד למה לא אמר הטבת הבנים אלא בפסוק זה, עוד צריך לדעת אומרו כי תעשה הטוב שנראה שבא לתת טעם למאמר למען ייטב והלא כבר קדם ואמר שמור וגו' וגמר אומר למען וגו' הרי שהטובה האמורה היא שכר בעד השמירה והשמיעה שקדם לומר הכתוב, אכן הכונה היא שמצוה על ב' דברים, א' תורה ומצות ה' אשר כבר נודעו לישראל מפי משה, וב' אשר יגזרו רבותינו ז"ל הגדרים והסייגים אשר יחדשו, לזה כנגד תורה ומצות שהם ידועים כבר בתורה אמר שמור, וכנגד דברים המתחדשים מרבותינו ז"ל אמר ושמעת שצריך לקבל כל גזירת רבותינו ז"ל וסייגיהם, והוא מה שרמז במאמר את כל פירוש את לרבות כל גזירות ושמירות וגדרים שיחדשו רבותינו ז"ל, ואומרו כל פירוש שבאמצעות הגדרים יהיו הדברים נשמרים בשלימות, והוא אומרו כל הדברים כי זולת זה אין המצוה נעשה כולה בשלימות שבאמצעות הגדר אין נגרע ממנה דבר, וגמר אומר למען ייטב לך ולבניך כי גדרים וסייגים שעשו רבותינו ז"ל הוא דבר המעמיד דורות עם בני ישראל לעולם להבדילם מכל כיעור והדומה לו. ואומרו כי תעשה הטוב וגו' פירוש כי דברים שגוזרים חכמים אינם כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה' שכל דבריהם רביד הזהב, וכפי זה מאמר כי תעשה וגו' הוא גם כן טעם הציווי ושמעת כי בזה תעשה הטוב והישר שצוה ה' באמצעות הגדרים והסייגים וזה מלבד הטוב המושג לדורות מאמצעות דבריהם ז"ל ולדרך זה אומרו כי תעשה הוא טעם נוסף למאמר ושמעת: עוד ירמוז הכתוב במאמר שמור ושמעת שלא יאמר אדם למה לי ללמוד שמועה זו אחר שעמדתי עליה וידעתי מה שיש עלי לשמור במצוה זו, תלמוד לומר שמור פירוש והגם אחר ששמרת וממוצא דבר אתה יודע שקדם ועמד על הדברים לדעת את אשר ישמור ואף על פי כן ושמעת, פירוש אינך פטור מהגעת בשמיעתה של מצוה: עוד יתבאר על דרך אומרו ונשלמה פרים שפתינו, והנה לפי שאמר שמור וגו' את כל הדברים ודבר זה הוא מן גדר הנמנע שיכול האדם לקים כל הדברים, לזה אמר שמור פירוש כנגד מצות לא תעשה שהם ביד האדם לשמור עצמו מכל מצות לא תעשה, וכנגד מצות עשה אמר ושמעת פירוש יקיים המצות בלימוד שמיעתה בפה ובזה נחשב עליך כאילו באה לידך וקיימת אותה, ומעתה יכול לשמור ולעשות את כל הדברים: עוד יתבאר על פי דבריהם ז"ל (ע"ז י"ט). שאמרו ליגרס איניש והדר ליסבר, והוא אומרו שמור ושמעת פירוש שמור שישמור ידיעת ההלכה והיא הגירסא, ושמעת היא הסברא לכוין שמועותיו בשכלו: עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (זוהר ח"ג קצג) כי מי שהוא בעל עבירות שערי דעת התורה ננעלים בפניו, ותמצא (ש"ע האר"י ז"ל הל' ת"ת) כי שערי פתחי ההבנה בדברי התורה הם הקושיות שיעמדו בפני האדם, והם סוד הקליפות המתהוים מעבירות האדם, וזה שהעיר הכתוב במאמר זה שמור ושמעת פירוש אם אתה רוצה שתעמוד על אמיתת התורה להבין אמריה שמור המצות לבל תעבור עליהם ובזה ושמעת את כל וגו': עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל וז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו וגו' ע"כ, והוא אומרו שמור פירוש אם הוא בשמירה ששומר התורה אז ושמעת תורה מפיהו. ואומרו את כל הדברים, לדרך זה יתבאר על פי מה שאמרו בחגיגה (שם) וז"ל ור' מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר והאמר וכו' כי שפתי כהן וגו' אמר ריש לקיש ר' מאיר קרא אשכח ודרש הט אזניך וגו' ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי וכו' קשו קראי אהדדי לא קשיא הא בגדול הא בקטן, ואמרו עוד שם וז"ל דרש רבא מאי דכתיב אל גינת אגוז וגו' אשכחיה רבה בר שילא לאליהו אמר ליה מאי קא עביד קוב"ה אמר ליה קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דר"מ לא קאמר משום דגמר שמעתא מפומיה דאחר אמר ליה ר' מאיר רימון מצא וכו' אמר ליה השתא קאמר מאיר בני אומר וכו' ע"כ, הנה לפי דבריהם ז"ל הגדול יכול ללמוד מהרב הגם שיהיה הרב רשע מה שאין כן הקטן, ורמב"ם ז"ל מצינו שכתב (הל' ת"ת פ"ד) שאין ללמוד מהרב אלא אם הוא כמלאך ה' ולא חילק בין גדול לקטן כדברי הגמרא: וראיתי לב"ח (ש"ך יו"ד סי' רמ"ו) שכתב שלא חלק בגמרא אלא לדעת ר' מאיר אבל הש"ס אינו סובר כן, ודייק לשון הש"ס שאמר ר"מ קרא אשכח ודרש משמע דוקא ר' מאיר הוא שסובר כן ע"כ, ואין דבריו נכונים, אחד מנין לו לתלמוד לומר שמעשה ר' מאיר במחלוקת עומד כל שאנו יכולין להשוות בדבר סברא, ועוד ממה שמקשה לר' מאיר מדרשת כי שפתי כהן מוכח שחפץ להשוותם שאם אתה אומר שאחר האמת שר' מאיר לחלק אתא מהדרשה שהוא לימוד הגדול אם כן מה מקשה התלמוד מדרשת כי שפתי כהן וגו' אם לא שתאמר שסובר שדרשה זו מוסכמת שאם לא כן היה יכול לומר ר' מאיר אינו דורש כן, ואם תאמר שזו היא כוונת המתרץ שאמר ר' מאיר קרא אשכח וכו' ופירוש ואינו מודה בדרשת שפתי וכו' אם כן מאי חוזר לומר קשו קראי וכו' אם הדורש זה אינו דורש זה, ועוד הרי רבא שהוא אמורא אחרון דרש אל גנת אגוז מה האגוז הזה הגם שהוא מלוכלך בטיט וכו' אין אוכל שבתוכו נמאס וכו' ע"כ, ודברים אלו הם כסברת ר' מאיר וידוע דהלכה כרבא הגם שנאמר שמעשה ר"מ במחלוקת שנוי. ועוד אם דרשת כי שפתי כהן היא בין לגדול בין לקטן ור"מ לבד הוא שסובר לחלק מה משיב רבה בר שילה לאליהו ר"מ רימון מצא וכו' הלא אינו סובר אלא ר' מאיר, אבל הש"ס סבירא ליה שאין היתר ללמוד אלא מכמלאך בין יהיה גדול בין יהיה קטן, ועוד מה ראיה גדולה מזו שהסכים ה' על המעשה של ר"מ שחזר ואמר שמעתא מפיו. ואם תאמר הקדוש ברוך הוא מתחילה מה סבר ולבסוף מה סבר שאין לומר שנעלם מעיני ה' ח"ו הטעם שאמר רבה בר שילה ר"מ רימון מצא וכו', דע כי יקפיד ה' על האדם בעשותו דבר שלא יהיה בו נקי אלא מה' ולא מאדם ויחשוב לו לחטא עד שיהיה נקי מה' ואדם, ולזה כשעשה ר"מ מעשה זה שהיה למד מאדם שאינו כמלאך היה ר"מ נקי מה' אבל לא מאדם כל עוד שלא נודע טעמו אם זך וישר פעלו, וזה סבב שלא היה ה' אומר שמועה מפיו להיותו חסר השלימות, ואחר שנאמר בישיבה של מטה טעם לשבח במעשיו נכנס בגדר והייתם נקיים גם מישראל ולזה תיכף ומיד חזר ואמר שמעתא משמו, ולעולם האמת כדברי ר"מ: והנכון לתת טעם לרמב"ם הוא שסובר שבזמן הזה אין דעת שלמה שתקרא גדול להתיר לו ללמוד מחכם רשע, שדוקא ר"מ שהיה שלם בדעת ובידיעה הוא שהותר לו הדבר שאין לחוש ודאי שילמוד ממנו רשעו, ואולי כי לזה דייק התלמוד ואמר ר"מ קרא אשכח ודרש וכו' ר"מ רימון וכו' פירוש דוקא גדר זה של ר"מ הוא שישנו בהיתר זה לפי שהוא ודאי יזרוק הקליפה ולא יאכל אלא האוכל, וסברא זו נכונה וסמוכה מעצמה היא לזה סתם רמב"ם לאסור ללמוד מהרב שאינו כמלאך בין לגדול בין לקטן כי הדורות נתמעטו ואין לנו היתר זה אלא בר"מ וכיוצא, וצא ולמד מדבריהם ז"ל שאמרו אם הראשונים כמלאכים וכו'. ועל פי זה יתבאר על נכון אומרו שמור ושמעת את כל הדברים וגו' פירוש אימתי אני מתנה עליך שאין לך להבין שמועה אלא מאדם שהוא משמר התורה והמצות אלא דוקא למי שהוא קטן וחסר לשמוע כל הדברים או רובם שהרוב ככל, אבל הגדול שאינו צריך לשמוע אלא חלק קטן יכול הוא לשמוע אפילו מאדם שאינו שומר תורה ומצות וכר"מ שהיה לומד תורה מאחר הגם שלא היה משמר תורה ומצות שהיה זורק קליפתו ואוכל תוכו:
מַלְבִּי״ם [נא] שמר ושמעת את כל הדברים וגו' למען ייטב לך ולבניך אחריך וכו', למעלה (ה) שמע ישראל ולמדתם ושמרתם לעשותם ובפ' וא"ו ושמעת ישראל ושמרת לעשות שכפל הצווי על השמיעה ועל השמירה, ודרשו שר"ל שאם תשמע מעט אז ושמעת הרבה ואם תשמור מעט אז ושמרת הרבה, שמ"ש בפעם ב' ושמעת ושמרת אינו צווי רק יעוד עתידי, ומ"ש פה שמור ושמעת שהקדים השמירה להשמיעה והוא שלא כסדר ר"ל שאז תשמור גם מה שלא שמעת ואח"כ תוסיף לשמוע, ומ"ש למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הטוב, ר"ל שעי"כ תתמיד לשמוע ולעשות הטוב לעת"ל ובזה ייטב לך ולבניך אחריך מזה הוציא מ"ש זכה אדם ללמוד תורה שזכה לו ולדורותיו, וממ"ש כי תעשה הטוב פי' שזה יגרום שתעשה הטוב לעת"ל מזה הוציא מ"ש שמרת מה שבידך סופך לשמור לעת"ל, ועוד פי' שמור ושמעת כי תעשה ר"ל שהשמירה שהוא הלמוד שע"י שומר הדברים בלבו שזה גורם שיבא לכלל מעשה, ומ"ש את כל הדברים האלה ובפרשה זו באו מצות חמורות ומצות קלות לומר שיזהר במצוה קלה כבחמורה: [נב] כי תעשה הטוב והישר בעיני ה', טוב שייך יותר על מצות שבין אדם למקום שאינו עושה אותם מפני יושר לבבו רק מפני שכן צותה החכמה העליונה וידוע שטוב ורע הם בחכמה, שכל דבר של חכמה יש בו שני דרכים א' טוב וא' רע וא"א שישיג אדם מעצמו מה טוב ומה רע רק ע"פ החכמה ותורת ה' כמ"ש בפי' ספר משלי, ועל מצות שבין אדם לחברו שישרם ניכר לבני אדם שייך לשון ישר והיושר הוא בבינה כי הנהגה זו ישיג בבינת לבבו, וזה דעת ר"ע, ור' ישמעאל השיב הלא פה כתיב והישר בעיני ה' א"כ בעיני ה' מציין את הישר לא את הטוב, וע"כ אמר שהישר הוא בעיני שמים וטוב הוא בעיני אדם ור"ל שאף שמצות שבין אדם למקום לא נשיג ישרם ויצדק עליהם יותר שם טוב צריך שיחשבו אצלנו כמצות שהשכל משיג אותם, וכאלו מובנים ביושר לבב, ומצות שבין אדם לחברו אף שאנו משיגים ישרם צריך שלא נעשה אותם מצד שכלנו רק מצד שכן צותה החכמה העליונה כמ"ש בפי' תהלי' י"ח על פסוק כי כל משפטיו לנגדי וחקותיו לא אסיר מני, וראיתו הוא ממ"ש והישר בעיני ה'. והנה ר"ע י"ל סמך ממ"ש למעלה (ו' יח) ועשית הישר והטוב בעיני ה', ור' ישמעאל י"ל ראי' ממ"ש לקמן (יג יט) לעשות הישר בעיני ה' כמ"ש בספרי שם ע"ז זה שאמר ר' ישמעאל הישר בעיני שמים, וכן תמיד אומר הישר בעיני ה' ולא נמצא הלשון לעשות הטוב בעיני ה' רק פעם א' הנזכר:

כט כִּי־יַכְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא־שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם׃

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יְשֵׁצֵי יְיָ אֱלָהָךְ יָת עַמְמַיָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְתָרָכָא יָתְהוֹן מִקֳדָמָךְ וְתֵירַת יָתְהוֹן וְתֵיתַב בְּאַרְעֲהוֹן
רַשְׁבַּ״ם כי יכרית ה' אלקיך את הגוים וגו': מפניך מוסב על כי יכרית:
אִבְּן עֶזְרָא כי יכרית. גם זאת הפרשה דבקה עם כי ירחיב כי אם לא ינצחו את הגוים לא ירחיב גבול:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי יכרית ה' אלהיך את הגוים. פרשה זו תזהיר האדם שלא לעבוד להקב"ה בעבודת האלילים, ונתן טעם בזה כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם, ואמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני להקב"ה מה שהם עושין לעכו"ם ותחשוב שהיא דרך טובה והקב"ה רוצה בכך, לא תעשה כן, למה, כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם, יאמר הנה הם מחזרים אחר הדברים שהקב"ה שונאן ועושין אותן, וכענין שכתוב ברשעים הכופרים (תהלים לו) כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא, כלומר רומזים בעיניהם ומסתכלין שיוכלו למצוא עון שהקב"ה שונאו ועושין אותו, וכן יאמר בכאן על הגוים האלה כי לא מצאו מכל תועבה קשה לפני הקב"ה כמו שרפת הבנים והנה הם עושין כן, וזהו שאמר כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, כלומר אפילו האדם שהוא מבחר המין שלא ברא הקב"ה עולמו אלא בשבילו הנה הם שורפים אותם באש לאלהיהם. ואמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, הוא ענין הקרבנות ועבודת המקדש, ובא ולמד שהוא שונא את זה ובוחר בזה. ובמדרש כי יכרית ה' אלהיך את הגוים, משל למה הדבר דומה, למלך שנטע כרם בתוך שדהו והיו בתוכו ארזים גדולים וקוצים, הלך המלך וקצץ את הארזים והניח הקוצים, אמרו לו עבדיו, אדונינו המלך הקוצים שהיו נאחזין בבגדינו וקורעין אותם הנחת וקצצת את הארזים, אמר להן אילו קצצתי את הקוצים והנחתי את הארזים במה הייתי גודר כרמי, ולא יפה עשיתי, אלא יעמוד הכרם על עמדו ואני מצית בהן את האור. כך ישראל כרמו של הקב"ה שנאמר (ישעיה ה) כי כרם ה' צבאות בית ישראל, הכניס ישראל לארץ וקצץ הארזים שבה שנאמר (עמוס ב) ואנכי השמדתי את האמורי מפניכם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, והניח את בניהם ובני בניהם שם כדי שישמרו את הכרם שנאמר (שופטים ג) ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל, וכתיב (שם ב) למען נסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה' ללכת בם, וכשיעמוד הכרם על עמדו במשמרת התורה (ישעיה לג) והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו.
אוֹר הַחַיִּים כי יכרית וגו' את הגוים וגו' השמר לך וגו'. צריך לדעת א' למה תלה אזהרת שמירת עבודה זרה בכי יכרית שיראה שזולת זה אינו באזהרה כשיראה את הגוים עובדי עבודה זרה שלוים ובטוחים שנים רבות, וזה אינו, שאזהרת עכו"ם אינה משתנית מהמבחן במה שיארע להאומות, ב' אומרו פן תנקש וגו' אחרי השמדם הלא אדרבא אחר שיראה שנשמדו לפניו לא ינקש אחריהם, ודברי המאור רש"י ז"ל לא הספיקו בו ישוב הכתוב על נכון, ג' אומרו פן תנקש ופן תדרוש כיון שהנקישה היא דרישת עבודתם היה לו לומר פן תנקש וגו' לדרוש אחרי וגו', ד' אומרו לאמר למי יאמרו, ה' אומרו איכה אין ידוע כונת מאמר זה אם שואל, או מתמיה, או מדמה, ולכל הפירושים אין ידוע המכוון, ו' אומרו לא תוסף עליו ולא תגרע קשה בשלמא לא תגרע יצו ה' לבל יגרע מכל האזהרות שצוה על עבודה זרה אבל לא תוסף מה בא ללמד, אם לבל יוסיף סייגים, זה אינו שהרי כתיב (סוף פ' אחרי) ושמרתם את משמרתי, ומצינו לרבותינו ז"ל שהחמירו לגדור כל דדמי לעבודה זרה, ואם לבל יאסור מיני עבודה זרה שלא הזכיר הכתוב, הרי מצינו שאסר הכתוב כל מין עבודה זרה: אכן כונת הכתוב היא שבא להזהיר על הטעיות אשר יטעה אדם ממחזה אשר עיניו תחזינה רשעים מארץ יכרתו, ויאמר ממה נפשך לא ימנע מלומר אחת משתים, או תאמר שעבודה זו שעובדים הנכרתים היא חשובה עבודה ולזה הקפיד ה' על עשותם לזולתו ולא לו ויסחם מארץ החיים, או תאמר שעבודה זו שעובדים הגוים אינה חשובה עבודה להתקנאות עליה אל קנא ונוקם כמו שתאמר הזורק למרקוליס הפוער לפעור או המעביר למולך וכדומה לזה והראיה שאין עובדין עבודה זו לה' אלהים, וטעם שהקפיד ה' להכרית הגוים לא על שעבדו עבודה כזו אלא על שלא עבדוהו לה' בעבודה הראויה ועזבו שאר מצות, וכל אחת מב' חלוקות אלו שיכריע המכריע בדעתו הרי זה בטל תורה, אם יכריע לומר שהעבודה היא עבודה ראויה תבא לו הסברא לעבוד לה' אלהינו במיני העבודות עצמן שבהם קינא כשנעשו לזולת, ואם יכריע לומר שאינה עבודה תבא לו הסברא לעשות גם הוא כן כיון שאין זה מעשה עבודה זרה, לזה בא מאמר ה' ואמר כי יכרית וגו' השמר לך מלטעות באחד מב' חלוקות הרשומות, כנגד טעות הבא מהשמדתם שעבודתם עבודה אמר השמר לך פן תנקש אחריהם פירוש תנקש כמו שפירש"י תטרף אחריהם להיות כרוך לעשות כמעשיהם לאלוהי שאני עובדו אחר שאני רואה שהקפיד ה' על שעובדים בזה לזולתו והוא אומרו אחרי השמדם מפניך, וכנגד טעות הבא מהבחנת העבודה היותה בזויה ואין עבודה זו נקראת עבודה ולא יקפיד ה' עליה לעשותה לפער לפעור לבזותו וכדומה אמר ופן תדרוש לאלהיהם וגו' פי' תדרוש במעשה העבודה ומאמצעות השכלתך בה תאמר, והוא אומרו לאמר איכה יעבדו הגוים פי' דבר תמוה הוא כי איך יעבדו עבודה בזויה כזו אין זו חשובה עבודה ויכול אני לעשות כן כי אין בזה לא כבוד ולא חיבה לעבודה זרה, והוא אומרו ואעשה כן גם אני לפער לפעור ולזרוק אבן ברגמת מרקוליס, השמר פן תאמר כן. וגמר אומר לא תעשה כן לה' זה כנגד טעות הראשונה שיחשוב לעשות לה' מין עבודה שעובדים הגוים, ושלל עיקר הסברא שממנה בא הטעות ואמר כי את כל תועבת ה' אשר שנא עשו וגו' לא כמו שאתה חושב שה' מתקנא שעושים מעשה משובח זה לזולתו לא כן הוא אינו אלא דבר השנאוי בעיני ה', וסמך גם כן לומר דבר זר גם בעיני אדם כאומרו גם את בניהם וגו' ישרפו, ומעתה גם טעות ב' שאין עבודה זו עבודה ואין ה' מקפיד על המעשים סתר בזה בנועם דבריו כי המעשה מצד עצמו שונא אותו ה' הגם שאינה מעלה וכבוד, והוא אומרו תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהן פי' המעשה מצד עצמו הוא מתועב בעיני ה', כדרך שתעב הרבה דברים בלא טעם מושג לכל משכיל, כמו שתאמר איסור ב' אחיות הגם שיחפצו שניהם בדבר וכדומה לזה, כמו כן אסר מעשה זה לעבודה זרה הגם שאין חפץ שיעשוהו לעבודתו הקדושה. וגמר אומרו את כל הדבר וגו' לא תוסף וגו' ולא תגרע לפי דברינו יבא על נכון, פי' לא תוסף כנגד עבודת הגוים לאלהיהן שלא יעשה מהם לעבודת ה', ולא תגרע ממנו פי' להתיר עבודות הבזויות של עבודה זרה כנזכר אלא הכל בכלל האיסור, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים:
מַלְבִּי״ם [נג] כי יכרית, פי' חז"ל שר"ל שקיום מצוה זו יגרום שיכרית את הגוים וכן פי' בזה בכ"מ, ומ"ש אשר אתה בא שמה לרשת אותם מיותר שהי"ל כי יכרית ה' אלהיך את הגוים מפניך, פי' שבשכר שתבא לרשת אותם יכריתם מפניך וירשת אותם, ומ"ש וירשת אותם וישבת בארצם, שהוא מיותר דהא מצוה זו אינה תלויה בירושה וישיבה פי' שבא להוציא שלא נטעה ממ"ש לקמן וישבת בעריהם ובבתיהם שאין להם רשות לבנות ערים ובתים אחרים חדשים לכן תפס וישבת בארצם, ועוד דייקא שהוא צווי מצוה עליך לירש ולישב אח"כ בא"י וע"ז הביא מעשים אלה:

ל הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן־תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת־אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה־כֵּן גַּם־אָנִי׃

רַשִׁ״י פן תנקש. אֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן מוֹקֵשׁ, וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁלֹּא חָשׁ לְדַקְדֵּק בַּלָּשׁוֹן, שֶׁלֹּא מָצִינוּ נוּ"ן בִּלְשׁוֹן יוֹקֵשׁ, וַאֲפִלּוּ לַיְסוֹד הַנּוֹפֵל מִמֶּנּוּ, אֲבָל בִּלְשׁוֹן טֵרוּף וְקִשְׁקוּשׁ מָצִינוּ נוּ"ן, "וְאַרְכֻּבָתֵהּ דָא לְדָא נָקְשָׁן" (דניאל ה'); וְאַף זֶה אֲנִי אוֹמֵר "פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם" – פֶּן תִּטָּרֵף אַחֲרֵיהֶם, לִהְיוֹת כָּרוּךְ אַחַר מַעֲשֵׂיהֶם; וְכֵן (תהילים ק"ט) "יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכָל אֲשֶׁר לוֹ" – מְקַלֵּל אֶת הָרָשָׁע לִהְיוֹת עָלָיו נוֹשִׁים רַבִּים וְיִהְיוּ מַחֲזִירִין וּמִתְנַקְּשִׁין אַחַר מָמוֹנוֹ: אחרי השמדם מפניך. אַחַר שֶׁתִּרְאֶה שֶׁאַשְׁמִידֵם מִפָּנֶיךָ, יֵשׁ לְךָ לָתֵת לֵב מִפְּנֵי מָה נִשְׁמְדוּ אֵלּוּ, מִפְּנֵי מַעֲשִׂים מְקֻלְקָלִים שֶׁבִּידֵיהֶם, אַף אַתָּה לֹא תַעֲשֶׂה כֵן שֶׁלֹּא יָבֹאוּ אֲחֵרִים וְיַשְׁמִידוּךָ (עי' ספרי): איכה יעבדו. לְפִי שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל עֲבוֹדָה זָרָה אֶלָּא עַל זִבּוּחַ וְקִטּוּר וְנִסּוּךְ וְהִשְׁתַּחֲוָאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות כ"ב) "בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ" – דְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים לַגָּבוֹהַּ, בָּא וְלִמֶּדְךָ כָאן שֶׁאִם דַּרְכָּהּ שֶׁל עֲ"זָ לְעָבְדָהּ בְּדָבָר אַחֵר, כְּגוֹן פּוֹעֵר לִפְעוֹר וְזוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ וְחַיָּב, אֲבָל זִבּוּחַ וְקִטּוּר וְנִסּוּךְ וְהִשְׁתַּחֲוָאָה – אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ חַיָּב (סנהדרין ס'):
אוּנְקְלוֹס אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִתָּקַל בַּתְרֵיהוֹן בָּתַר דְיִשְׁתֵּצוּן מִקֳדָמָךְ וְדִילְמָא תִתְבַּע לְטַעֲוָתְהוֹן לְמֵימַר אֶכְדֵין פָּלְחִין עַמְמַיָא הָאִלֵין יָת טַעֲוָתְהוֹן וְאֶעְבֵּד כֵּן אַף אֲנָא
רַשְׁבַּ״ם פן תנקש: כמו ינקש נושה, דא לדא נקשן, לא תיטלטל לנוע וללכת אחריהם:
אִבְּן עֶזְרָא מלת ופן. דרך קצרה שתעשה כמעשיהם: ואעשה כן גם אני. לעבודת השם ותחשוב כי תעשה טוב לא תעשה כן כי כל מעשיהם יתעב השם והעד כי גם את בניהם. את הדבר אשר צויתי אתכם אותו תשמורו:
רַמְבַּ״ן השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך אחר שתראה שאשמידם מפניך יש לתת לב מפני מה נשתמדו אלו מפני מעשים מקולקלים שבידיהם אף אתה לא תעשה כן שלא יבאו אחרים וישמידוך לשון רש"י (רש"י על דברים י״ב:ל׳) ואם כן יהיה זה אזהרה והתראה מלעבוד ע"ז וכן כתב איכה יעבדו לפי שלא ענש על ע"ז אלא על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה כמו שכתוב (שמות כב יט) בלתי לה' לבדו דברים הנעשים לגבוה בא ולמדך כאן שאם דרכה של ע"ז לעבדה בדבר אחר כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס שהיא עבודתו חייב וחייב על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה אפילו שלא כדרכה עכ"ל וזה איננו נכון כי הכתוב אומר לא תעשה כן לה' אלהיך אם כן אינה אזהרה בעבודה לאלהיהם רק שלא לעבוד השם הנכבד בעבודתם כאשר נתן הטעם כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם וגו' אבל פירוש הפרשה כי עד הנה צוה פעמים רבות כי בבואנו אל הארץ נעקור ע"ז ומשמשיה ונאבד את שמם וצוה שנעשה זה מיד כאשר אנחנו יורשים אותם מיד ועתה אמר כי כאשר יכרית ה' הגוים ההם מפנינו וישתקע שם ע"ז מן הארץ ונשב בארצם לבטח לא נחשב בלבנו הנה הכרית השם מפנינו עובדי אלהים אחרים בעבור שהיו עושים כבוד בעבודה שלמה למעשה ידי אדם עץ ואבן ואין ראוי לתת כבודו לאחר ותהלתו לפסילים כי כן אסר זבוח וקטור ונסוך והשתחואה בלתי להשם לבדו והנהוג במלכים כי המתהדר בכבודם לתת עטרה בראשו או ללבוש לבוש מלכות כהם אחת דתו להמית אם כן אעשה אני לשם הנכבד כאשר היו עושים הגוים לאלהיהם וייטב לפניו לכן הזהיר לא תעשה כן כי הדברים המתועבים לפניו היו עושים לאלהיהם ולא אסרם מפני המעשה שהיה נכבד וראוי לעשותו לפני השם לבדו רק מפני הכונה שהיתה בהם לעבוד אלהות כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם שהוא דבר מתועב לפני השם לשפוך דם נקי ואף כי להיות אכזרי על פרי בטן לא ירחמו ועל כן אמר (דברים י״ג:א׳) את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם וגו' להזהיר על מעשה הקרבנות ועבודת המקדש שלא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו וזה ענין הפרשה הזאת באמת אבל רבותינו (סנהדרין ס) שלמדו מכאן לעובד ע"ז כדרכה שחייב עליה לעולם אפילו פוער עצמו לפעור מפני שהזכיר הכתוב איכה יעבדו ללמד כי תקרא עבודה באיכות ההוא ויהיה בכלל ולא תעבדם (שמות כ ה) אבל אם יזרוק אבן לפעור או אפילו דרך כבוד שיחבק וינשק או שיכבד וירבץ לפניו אינו חייב מיתה ועל דרך הפשט הזהיר בראש הסדר (דברים י״ב:ד׳) לא תעשון כן לה' אלהיכם לעובדו כאלהי העמים על ההרים הרמים בקרבנותיו ועתה בפרשה הזאת הזהיר לא תעשה כן לה' אלהיך לעבדו במקדשו בעבודות שלהם:
סְפוֹרְנוֹ ואעשה כן גם אני. שאעבוד את האל ית' באותם מיני העבודה שהם עובדים לע"ג:
מַלְבִּי״ם [נד] השמר לך פן תנקש אחריהם, לרש"י ורשב"ם פי' שלא תמשך אחריהם, כמו ינקש נושה לכל אשר לו, אדם הטורח ומחזר אחר דבר, וזה פי' הא' של הספרי, ובפי' השני פי' מענין היקש, שמקיש דבר לדבר, ובפי' הג' פי' מענין מוקש וכן פי' הרד"ק, ומ"ש אחרי השמדם מפניך ר"ל שמזה תלמדו שלא להמשך אחריהם וכן מזה תדעו שיהיה לכם למוקש כי יבואו אחרים וישמידוך, ובמ"ש איכה יעבדו ואעשה כן גם אני משמע שיעשה כן לעכו"ם, ועז"א השמר פן שהוא ל"ת, ואמר שנית לא תעשה כן לה' אלהיך הוא ל"ת אחרת שלא יעשה כן לה' במזבח שבמקדש, ועז"א יש כן ויש כן, היינו ואעשה כן לא תעשה כן וע"ז פי' שבענין שיעשה כן לע"ז אם הוא מעבודות שבמקדש חייב אף שאין דרכה בכך כגון זבוח וקטור ונסוך והשתחויה כמ"ש בסנהדרין (דף ס' סא) ואם אינו מד' עבודות אלה חייב אם דרך ע"ז לעבדה בכך, וזה למד ממ"ש ואעשה כן גם אני, ואם מקריב למזבח דבר שמקריבים לע"ז שזה מ"ש לא תעשון כן לה' אלהיך פטור כי הכתוב פירש הטעם שכל דבר אשר שנא עשו לאלהיהם א"כ לא נתכוון אלא לדבר שהקב"ה שונא אותו:

לא לֹא־תַעֲשֶׂה כֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָּל־תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם׃

רַשִׁ״י כי גם את בניהם. "גַּם" – לְרַבּוֹת אֶת אֲבוֹתֵיהֶם וְאִמּוֹתֵיהֶם; אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא אֲנִי רָאִיתִי גוֹי שֶׁכְּפָתוֹ לְאָבִיו לִפְנֵי כַלְבּוֹ וַאֲכָלוֹ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס לָא תַעְבֵּד כֵּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי כָּל דִמְרָחָק קֳדָם יְיָ דִי סָנֵי עֲבָדוּ לְטַעֲוָתְהוֹן אֲרֵי אַף יָת בְּנֵיהוֹן וְיָת בְּנָתֵיהוֹן מוֹקְדִין בְּנוּרָא לְטַּעֲוָתְהוֹן
סְפוֹרְנוֹ כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם. כי אמנם הם עובדים לע"ג בקצת מיני עבודות נמאסות אצל האל ית':

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.