א
אֵת כָּל־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא־תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ׃
רַשִׁ״י
את כל הדבר. קַלָּה כַּחֲמוּרָה (שם): תשמרו לעשות. לִתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל עֲשֵׂה הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה, שֶׁכָּל הִשָּׁמֶר לְשׁוֹן לֹא תַעֲשֶׂה הוּא, אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹקִין עַל הִשָּׁמֶר שֶׁל עֲשֵׂה (מכות י"ג): לא תסף עליו. חֲמִשָּׁה טֹטָפוֹת, חֲמִשָּׁה מִינִין בַּלּוּלָב, אַרְבַּע בְּרָכוֹת לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים (ספרי):
סְפוֹרְנוֹ
לא תוסף עליו. כי אולי תוסיף דבר נמאס אצלו ית' כמו שיהיה אם תרצה להוסיף מיני עבודות לאל ית' שלפעמים תהיה העבודה הנוספת דבר נמאס אצלו ית' כמו שריפת הבנים: ולא תגרע ממנו. אפי' בסור סבת המצוה בעיניך כענין שלמה באמרו אני ארבה ולא אסור:
ב
כִּי־יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת׃
רַשִׁ״י
ונתן אליך אות. בַּשָּׁמַיִם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּגִדְעוֹן (שופטים ו') "וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת" וְאוֹמֵר "יְהִי נָא חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה" וְגוֹ': או מופת. בָּאָרֶץ, אַעַ"פִּ כֵן לֹא תִשְׁמַע לוֹ, וְאִם תֹּאמַר מִפְּנֵי מָה נוֹתֵן לוֹ הַקָּבָּ"ה מֶמְשָׁלָה לַעֲשׂוֹת אוֹת? כי מנסה ה' אלהיכם אתכם (ספרי; עי' סנהדרין צ'):
רַמְבַּ״ן
כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום יקראנו הכתוב נביא על פי עצמו, שיאמר הוא "השם דיבר עמי בהקיץ ואני נביאו שלוח לכם שתעשו כן". וייתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר "ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני". ויקראו לו הפילוסופים "כהין", ולא ידעו סיבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש, בהתבודדה, תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו. והאיש הזה יקרא נביא כי מתנבא הוא, ועל כן יבוא האות והמופת אשר יאמר אליך. ונתן אליך אות או מופת ענין אות, סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כענין שנאמר (במדבר ב ב): "איש על דגלו באותות", כי כשיבא הנביא ויאמר דבר פלוני עתיד להיות לדמיון שיהיה כך, ייקרא אות, כענין שנאמר (ישעיה ז יד): "לכן יתן אדני הוא לכם אות", שהאל עימנו, משם בן אשת הנביא. והמלה נגזרת מן (דברים לג ב): "אתה". והמופת ייאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם, כענין שנאמר (דברי הימים ב לב לא): "לדרוש המופת אשר היה בארץ", (יואל ג ג): "ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש". והיא מלה מקוצרת מן "מופלאת", כמו (דברי הימים א יב לח): "שרית ישראל". וישאילהו הלשון לדבר שהוא חוץ מן המנהג, כמו שנאמר (יחזקאל כד כד): "והיה יחזקאל לכם למופת", ואמר (יחזקאל כד כז): "ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת", כי מעשיו פלא בעיני הרואים, כדרך (איכה א ט): "ותרד פלאים". וכן (דניאל ג לב): "אתיא ותמהיא... אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין", האותות והמופתים, כי הפלא והתימה ענין אחד. והיו ביציאת מצרים אותות, והם הדברים שיאמר להם מתחלה (שמות ח יט): "למחר יהיה האות הזה", והיו שם מופתים, שיעשו בחידוש בלי שיקדימו להודיע בו. וכן (ישעיה לח כב): "מה אות כי אעלה בית ה'", שיקדים להודיעו, ואמר באות ההוא בעצמו (דברי הימים ב לב לא): "לדרוש המופת אשר היה בארץ", לדעת החידוש ההוא איך נתחדש אצלם. וכן המטה אשר נהפך לנחש קראו (שמות ד יז): אות כאשר הודיע בו לבני ישראל, וקראו (שמות ד כא): מופת כאשר עשאו לפני פרעה לחידוש. וכן (ישעיה כ ג): "כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש", כי היה בדבר אות מגיד על מה שיאתה, ופלא במנהג שילך הנביא ככה. אם כן, ונתן אליך אות או מופת פירושו, שיאמר "אני הנביא השלוח אליכם שתעבדו עבודה זרה פלונית, וזה לכם האות, כי למחר יבא הארבה החסיל והגזם, או יתן להם מופת, שישליך לפניהם מטה ויהיה לתנין. ובספרי אמר: "אות הוא מופת ומופת הוא אות, אלא שדברה תורה בשתי לשונות". אולי כונתם לומר, שאין חלוק בין שניהם ואין הפרש בדינם, ודי היה להזכיר האחד, אלא שרצתה התורה להפליג בענין לומר כל אות ואות שיתן אליך, מכל אותות שבעולם. והאיש הזה שיקרא עצמו נביא ויצוה לעבוד עבודה זרה, על דרך הפשט נביא הע"ז הוא שיאמר "צלם פעור שלחני אליכם שהוא האלהים וצוה שתעבדוהו בכך וכך", והוא שאמר בו הכתוב עוד (דברים יח כ): "ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת", כי כל מתנבא בשם אלהים אחרים לעבוד אותם יתנבא כי הם לו לאלהיו, והזכירו שם עם נביאי השקר. אבל העולה בזה מדברי רבותינו (סנהדרין צ א), כי זה הנביא הנזכר בכאן מתנבא בשם ה', יאמר "השם הנכבד שלחני שתעבדו לפעור כי היה השותף עמו במעשה בראשית, או שהוא גדול מכל האלהים לפניו ורוצה שיעבדו אליו". והם ז"ל הזכירו, כי אפילו יאמר שיעבדו לע"ז אפילו שעה אחת בלבד, כגון שיאמרו "עבדו לפעור היום הזה בלבד ותצליחו בדבר פלוני כי כן הרצון לפני השם הנכבד", הוא חייב מיתה, וגם זה הוא כפשוטו של מקרא. והנה, צוה הכתוב, שלא נשמע למתנבא בשם ה' לעבוד עבודה זרה כלל, ולא נביט באותות ובמופתים שיעשה, והזכיר הטעם, מפני שאנחנו ידענו מיציאת מצרים, שהוא מעשה ממש, לא חיזיון ולא מראה, כי לה' הארץ, והוא המחדש והחפץ והיכול ואין אלהים מלבדו, וידענו ממעמד הר סיני, כי הוא פנים בפנים ציווה אותנו ללכת בדרך הזה, שלא נעבוד לזולתו כלל, וכבודו לאחר לא ניתן, וזה טעם (דברים יג ו): "אשר צוך ה' אלהיך". והנה, "דבר סרה על ה'", שלא ציווהו ככה מעולם, או סרה דבר על כבודו, שאין ראוי לעבוד לאל אחר.
אִבְּן עֶזְרָא
כי יקום בקרבך נביא. טעם בקרבך כי אין נביא כי אם מישראל וזאת הפרשה דבקה בעבור עכו״ם כי שרפת הבנים ע״ג. נביא שיאמר כי בהקיץ דבר השם או שלוחו עמו או בחלום ויש אומרים כי יתכן להיות הנביא ממגנבי דבר השם ופי' שאמר נביא האמת שיהי' אות כך להצדיקו ושמע השומע והגידו להיות אות לנפשו ויש אומרים כי אפילו בא האות והמופת אין להאמין בו כי הוא דבר הפך שקול הדעת ולפי דעתי שיש אות גם מופת כמו סימן והעד דברי ישעיה שאמר הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים ואות הנביא כאשר הלך עבדי ישעיה ערום ויחף ואותות בניו שמותם על דבר המקרה שיהיה בימיהם והם עמנואל מהר שלל חש בז ושאר ישוב ובמכות והיו לך לאות ולמופת וכן רבי':
ג
וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם׃
סְפוֹרְנוֹ
אשר לא ידעתם. שלא בא מופת אפילו על מציאותם. כי אמנם הנודעים בחוש או במופת נודע מהם שהם פועלים תמיד בענין אחד באופן שנודע שהם פועלים טבעיים לא רצוניי' ובכן לא יועיל להתפלל אליהם ולא לעבדם:
ד
לֹא תִשְׁמַע אֶל־דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל־חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל־לְבַבְכֶם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶם׃
רַמְבַּ״ן
וטעם כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לאמור כי ענין המופת אשר בא והראהו השם לזה בחלומו או בכיהונו רצון האלהים היה בו לנסותכם באהבתו. וכבר פירשתי, כי הנסיון יקרא כן מצד המנוסה. ואמר לדעת - שייוודע בפועל מה שהוא בכח וגלוי לפניו. והנה, מצות כל הפרשה במתנבא לעבוד עבודה זרה, אבל במתנבא בשם ה' לשנות בדברי התורה, רבותינו דרשו בו (סנהדרין צ א), שאם בא לעקור דבר אחד מן התורה, כגון שיתיר החזיר או אחת מן העריות, כמשפט הזה יעשה לו. אבל אם יתיר זה לקצת הימים להוראת שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, אנו חייבים לשמוע אליו ולעשות ככל אשר יצונו. ונראה, שאם יתנבא בשם ה' לצוות מצוה שיחדש, כגון שהיה במקרא מגלה (מגילה יד א), שאינו חייב מיתה, אלא שאין לנו לשמוע אליו, דכתיב (ויקרא כז לד): "אלה המצות", אין נביא רשאי לחדש בהם דבר מעתה. ואולי כיון שלא נאמין לו הנה הוא נביא השקר, ומיתתו בחנק.
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם כי מנסה. בעבור שעזבו ולא המיתו ונסיון השם להראות צדקת המנוסה:
סְפוֹרְנוֹ
לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. לא תפנה אל דבריו לראות אם יש ממש בקצתם כי אין ספק שכל דבריו שקר שבדה מלבו הכל להרע כאמרו כי דבר סרה והאות או מופת נעשה על ידי כשוף או תחבולה וזולתם לא מכח נבואה שבאה לו: או אל חולם החלום ההוא. לראות אם יש בקצת חלומו אמת אבל תדע בלי ספק שלא חלם דבר ממה שאמר אבל המציא הכל מלבו כדי להדיח: כי מנסה ה' אלהיכם אתכם. כי כשתחשבו לאויב את המדבר נגד אלהיכם בזה תהיו מנוסים לפניו לאוהביו: לדעת. כדי שעל אהבתכם המנוסת בפועל תהי' בפעל ידיעתו הפועלת לטוב לעולם כראוי בדבר המוכן בפעל לקבלת שפע טובו:
ה
אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת־מִצְוֺתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן׃
רַשִׁ״י
ואת מצותיו תשמרו. תּוֹרַת מֹשֶׁה: ובקלו תשמעו. בְּקוֹל הַנְּבִיאִים: ואתו תעבדו. בְּמִקְדָּשׁוֹ (ספרי): ובו תדבקון. הִדַּבֵּק בִּדְרָכָיו – גְּמֹל חֲסָדִים, קְבֹר מֵתִים, בַּקֵּר חוֹלִים, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה הַקָּבָּ"ה (סוטה י"ד):
רַמְבַּ״ן
אחרי ה' אלהיכם תלכו היא מצוה שנלך אחר עצתו וממנו לבדו נדרוש כל נעלם ונשאל כל עתיד כענין ותלך לדרוש את ה' (בראשית כה כב) כי יבא אלי העם לדרוש אלהים (שמות יח טו) וכן יעשו ישראל עם הנביאים האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאותו (מלכים ב ג יא) ויגד לנו ה' אלהיך את הדרך אשר בה נלך ואת הדבר אשר נעשה (ירמיהו מב ג) ובספרי אחרי ה' אלהיכם זה ענן והוא מה שפירשנו שנשמע לקול אותותיו ונלך אחרי עצתו: ואותו תיראו שתאמינו כי הוא אשר בידו נפש כל חי ובידו להמית ולהחיות ופוקד עון ומשלם שכר: ואת מצותיו תשמרו תורת משה: ובקולו תשמעו לעשות כל מה שיצוה אותנו מלבד התורה כמו שאמר שמואל (שמואל א יג יג) נסכלת לא שמרת את מצות ה' והוא מה שפירש עוד (דברים י״ח:ט״ו) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון ואמר (שם פסוק יט) והיה האיש אשר לא ישמע אנכי אדרש מעמו שהוא חייב מיתה בידי שמים וכמו שבא במצות הנביא הכני ופצעני בדבר ה' (מ"א כ לה לז) וכן אמרו בספרי (ראה ס) ובקולו תשמעו בקול נביאיו: ואתו תעבדו ובו תדבקון כבר פירשתיו (לעיל ו יג יא כב) והנה כבר נאמר (דברים ו׳:י״ג) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד אבל החזירו בכאן לשלול שלא נירא מדברי הנביא מפני האות והמופת ולא נעבור על עבודת ה' בעבור דבריו כי מן ה' לבדו נירא ולא מאל אחר ולהוסיף ובקולו תשמעו:
אִבְּן עֶזְרָא
אחרי ה' אלהיכם תלכו. שתעשו על פי יכלתכם כמעשיו ותרדפו אחרי נתיבותיו: ואותו תיראו. מלשאול למה זה: ואת מצותיו תשמורו. שהם העיקר: ובקולו תשמעו. מה שהם זכר לעיקר: ואתו תעבודו. במעשה: ובו תדבקון. בלב בראש ובסוף:
סְפוֹרְנוֹ
אחרי ה' אלהיכם תלכו. כענין והלכת בדרכיו ולא בדרכים שיאמר נביא או חולם להדיחך מן הדרך: ואותו תיראו. אע"פ שהי' אותו הנביא אצלך כבר אדם חשוב ונורא ומגזם עתה תבטל יראת הנביא מפני יראת האל ית': ואת מצותיו תשמורו. ולא מצות חדשות שיחדש הנביא בפרט בעבודה זרה שהיא מנגדת לכל מצות האל יתעלה כי אמנם הוא צוה לעולם בריתו לא יחליפנו ולא ימיר אותו: ובקולו תשמעו. במה שירצה על ידי נביאיו לקיום תורתו ולקדוש שמו כענין אליהו בהר הכרמל לא בקול זה המבטל את כל מצות האל יתעלה: ואותו תעבודו. לבדו כאמרו זובח לאלהים יחרם כמו שהתבאר במקומו: ובו תדבקון. שיהי' תכלית כל פעולתכם לעשות רצונו ולא תהיה שנאתך על זה מסובבת מאיבה קודמת:
ו
וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר־סָרָה עַל־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ׃
רַשִׁ״י
סרה. דָּבָר הַמּוּסָר מִן הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא הָיָה וְלֹא נִבְרָא וְלֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר כֵּן, דישטו"רנורא בְּלַעַז: והפדך מבית עבדים. אֲפִלּוּ אֵין לוֹ עָלֶיךָ אֶלָּא שֶׁפְּדָאֲךָ — דַּיּוֹ (ספרי):
אִבְּן עֶזְרָא
כי דבר סרה. תחסר מלת דבר כמו וברוב יועצים תקום: וטעם סרה. שהשם צוה לסור מעבודת כוכבים או הוא מגזרת סורר ומורה והוא הנכון והיה הרי״ש ראוי להדגש: המוציא אתכם והפודך. כפול בטעם לחזוק: ובערת. פירשתיו:
סְפוֹרְנוֹ
יומת כי דבר סרה ועל ה'. אע"פ שדבר בשם ה' ולא בשם ע"ג ומזה היה נראה שלא יתחייב מיתה כמו שגזרו זקנים באמרם על ירמיהו אין לאיש הזה משפט מות כי בשם ה' אלהינו דבר אלינו הנה זה חייב מיתה מפני שדבר סרה בשמו: להדיחך מן הדרך. אע"פ שלא אמר להדיחך מעל ה' הוא אומר בשם ה' שתעבדו עבודה זרה במצותו מכל מקום בקש להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלהיך:
ז
כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן־אִמֶּךָ אוֹ־בִנְךָ אוֹ־בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ׃
רַשִׁ״י
כי יסיתך. אֵין הֲסָתָה אֶלָּא גֵּרוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (ש"מ כ"ו) אִם ה' הֱסִיתְךָ בִּי, אנסיטר"א בְּלַעַז, שֶׁמַּשִּׂיאוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן: אחיך. מֵאָב: אוֹ בן אמך. מֵאֵם: חיקך. הַשּׁוֹכֶבֶת בְּחֵיקְךָ וּמְחֻקָּה בְּךָ, אפקיי"דא בְּלַעַז, וְכֵן (יחזקאל מ"ג), "וּמֵחֵיק הָאָרֶץ" – מִיסוֹד הַתָּקוּעַ בָּאָרֶץ: אשר כנפשך. זֶה אָבִיךָ, פֵּרֵשׁ לְךָ הַכָּתוּב אֶת הַחֲבִיבִין לְךָ, קַ"וָ לַאֲחֵרִים: בסתר. דִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה, שֶׁאֵין דִּבְרֵי מֵסִית אֶלָּא בַּסֵּתֶר, וְכֵן שְׁלֹמֹה הוּא אוֹמֵר (משלי ז') "בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה": אשר לא ידעת אתה ואבתיך. דָּבָר זֶה גְּנַאי גָּדוֹל הוּא לְךָ – שֶׁאַף הָאֻמּוֹת אֵין מַנִּיחִין מַה שֶּׁמָּסְרוּ לָהֶם אֲבוֹתֵיהֶם, וְזֶה אוֹמֵר לְךָ עֲזֹב מַה שֶּׁמָּסְרוּ לְךָ אֲבוֹתֶיךָ (ספרי):
אִבְּן עֶזְרָא
כי יסיתך אחיך. הטעם אפי' אחיך: וטעם בן אמך. שהייתם בבטן אחת והאם כגוף והאב כצורה והצורה לא יבינוה כי אם מתי מעט:
ח
מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד־קְצֵה הָאָרֶץ׃
רַשִׁ״י
הקרבים אליך או הרחקים. לָמָּה פֵּרֵט קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים? אֶלָּא כָּךְ אָמַר הַכָּתוּב: מִטִּיבָן שֶׁל קְרוֹבִים אַתָּה לָמֵד טִיבָן שֶׁל רְחוֹקִים, כְּשֵׁם שֶׁאֵין מַמָּשׁ בַּקְּרוֹבִים, כָּךְ אֵין מַמָּשׁ בָּרְחוֹקִים (סנהדרין ס"א): מקצה הארץ. זוֹ חַמָּה וּלְבָנָה וּצְבָא הַשָּׁמַיִם שֶׁהֵן מְהַלְּכִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ (ספרי):
סְפוֹרְנוֹ
הקרובים אליך. אע"פ שמצד קורבתם תדע שקרותם ואין לחוש שתטעה בם: או הרחוקים ממך מקצה הארץ. אע"פ שמצד המרחק אין לחוש שתלך שם לעבדם:
ט
לֹא־תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא־תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא־תַחְמֹל וְלֹא־תְכַסֶּה עָלָיו׃
רַשִׁ״י
לא תאבה לו. לֹא תְהֵא תָאֵב לוֹ, לֹא תֶּאֱהָבֶנּוּ, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"ט) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – אֶת זֶה לֹא תֶאֱהַב: ולא תשמע אליו. בְּהִתְחַנְּנוֹ עַל נַפְשׁוֹ לִמְחֹל לוֹ, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ"ג) עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ – לָזֶה לֹא תַעֲזֹב: ולא תחוס עינך עליו. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"ט) לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ – עַל זֶה לֹא תָחֹס: ולא תחמל. לֹא תַהֲפֹךְ בִּזְכוּתוֹ: ולא תכסה עליו. אִם אַתָּה יוֹדֵעַ לוֹ חוֹבָה אֵינְךָ רַשַּׁאי לִשְׁתֹּק (ספרי):
רַמְבַּ״ן
לא תאבה לו לא תהא תאב לו ולא תאהבנו לפי שנאמר (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך את זה לא תאהב לשון רש"י (רש"י על דברים י״ג:ט׳) מספרי (ראה סז) אבל בגמרא (סנהדרין סא) אמרו הא אבה ושמע חייב וכן הדבר כי אבה לשון רצון ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם (דברים כ״ג:ו׳) לא רצה לא אבה יבמי (דברים כ״ה:ז׳) ממה שאמר (שם) ואם לא יחפץ והנה לא תאבה לו בלב ולא תשמע אליו שתודה לו לומר כן אעשה אלך ואעבוד עבודה זרה שאמרת והוא חייב מיתה בהודאתו וכן דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים י״ג:ט׳) לא תקבל מיניה ואלו הלאוין כמו ולא תתאוה ולא תחמוד (דברים ה׳:י״ח) שאם התאוה בלב עובר בלאו הראשון ואם הוסיף לעשות כאשר חשב עובר גם בלאו השני: ולא תחוס עינך עליו לרחם עליו שלא יומת: ולא תחמל על הקורבה הנזכרת שיש לו עמך כענין שנאמר (מלאכי ג יז) כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו: ולא תכסה עליו מהעיד עליו בב"ד ובספרי (ראה סח) לא תחמול לא תלמד עליו זכות ולא תכסה אם אתה יודע לו חובה אינך רשאי לשתוק והכל טעם אחד כי הכסוי מן מכסה פשעיו (משלי כח יג) וכוסה קלון (שם יב טז) השתיקה מהגיד ואמר ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה כי הוא דבר מצוי יעשה תמיד לולי המשפט אבל ענין הנביא הנזכר איננו בתדירות:
אִבְּן עֶזְרָא
לא תאבה לו. באמונת הלב: ולא תשמע אליו. במעשה: ולא תחוס עינך. להרגו: ולא תכסה. שתניחנו רק תגל' הדבר עד שישמעו העדים מפיו כי כן כתוב ואז תהרגנו:
סְפוֹרְנוֹ
לא תאבה לו. באמרו שתחקור לדעת אם כנים דבריו שע"ג פלוני כך מטיבה וכך מריעה: ולא תשמע אליו. ובזה האופן לא תשמע אליו ולא תקבל ממנו לעבוד שאם יהיה בדבר ספק אצלך אם הוא ראוי סוף שתשמע אליו כי ספק כזה לא יקרה אלא מחסרון התבוננות בגודל האל ית' וסדרו בעולם:
י
כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה־בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל־הָעָם בָּאַחֲרֹנָה׃
רַשִׁ״י
כי הרג תהרגנו. אִם יָצָא מִבֵּ"דִּ זַכַּאי הַחֲזִירֵהוּ לְחוֹבָה, יָצָא מִבֵּית דִּין חַיָּב אַל תַּחֲזִירֵהוּ לִזְכוּת (שם): ידך תהיה בו בראשונה. מִצְוָה בְּיַד הַנִּסָּת לַהֲמִיתוֹ. לֹא מֵת בְּיָדוֹ, יָמוּת בְּיַד אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר ויד כל העם וגו' (עי' ספרי):
יא
וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים׃
סְפוֹרְנוֹ
כי בקש להדיחך. אף על פי שלא עשה ההזק כמו שעושים מדיחי עיר הנדחת מכל מקום חייב מיתה בשביל שבקש להדיחך ובהריגתו תשיג שלא ידיח אחרים ואם לא תהרגהו אולי ידיח הוא או זולתו את אחרים ותעלה בידם:
יב
וְכָל־יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא־יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ׃
סְפוֹרְנוֹ
וכל ישראל ישמעו וייראו ולא יוסיפו. לא הוא ולא זולתו:
יג
כִּי־תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר׃
רַשִׁ״י
לשבת שם. פְּרָט לִירוּשָׁלַיִם שֶׁלֹּא נִתְּנָה לְדִירָה (שם): כי תשמע, לאמר. אוֹמְרִים כֵּן יָצְאוּ וְגוֹ' –
יד
יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת־יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתֶּם׃
רַשִׁ״י
אנשים. וְלֹא נָשִׁים: בני בליעל. בְּלִי עֹל, שֶׁפָּרְקוּ עֻלּוֹ שֶׁל מָקוֹם (שם): ישבי עירם. וְלֹא יוֹשְׁבֵי עִיר אַחֶרֶת, מִכָּאן אָמְרוּ אֵין נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת עַד שֶׁיַּדִּיחוּהָ אֲנָשִׁים וְעַד שֶׁיִּהְיוּ מַדִּיחֶיהָ מִתּוֹכָהּ (סנהדרין קי"א):
טו
וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ׃
רַשִׁ״י
ודרשת וחקרת ושאלת היטב. מִכָּאן לָמְדוּ שֶׁבַע חֲקִירוֹת מֵרִבּוּי הַמִּקְרָא, כָּאן יֵשׁ ג' – דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה וְהֵיטֵב, וְשָׁאַלְתָּ אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן, וּמִמֶּנּוּ לָמְדוּ בְּדִיקוֹת – וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר (דברים י"ט) "וְדָרְשׁוּ הַשּׁוֹפְטִים הֵיטֵב", וְעוֹד בְּמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר (שם י"ז) "וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב", לָמְדוּ 'הֵיטֵב' 'הֵיטֵב' לִגְזֵרָה שָׁוָה, לִתֵּן הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה (סנהדרין מ'):
רַמְבַּ״ן
ודרשת וחקרת ושאלת היטב הדרישה והחקירה מפורשין בדברי רבותינו (סנהדרין מ) והזכיר הכתוב זה בעיר הנדחת ובעובד ע"ז ולא הזכיר כן בנביא השקר ובמסית כי הנביא מפרסם עצמו באותותיו ובמופתיו ובמסית הכתוב ידבר עם המוסת כי הרג תהרגנו והוא היודע ועד כמו שאמר ולא תחמול ולא תכסה עליו אבל בעיר הנדחת ובעובד ע"ז שהם מעשים מגיעים אלינו בשמועה הזכיר בהם דרישה וחקירה ולא הוצרך להזכיר כן בשאר חייבי מיתות כי מקל וחומר יודע הדבר ואמר בעדים זוממים (דברים י״ט:י״ח) ודרשו השופטים היטב בעבור שלא יודע מי משתי הכתות יאמר האמת בלתי אחר חקירה רבה ולענין הדין כלן למדין זה מזה בגזירה שוה ומכלם יצאו לנו שבע חקירות ובדיקות:
טז
הַכֵּה תַכֶּה אֶת־יֹשְׁבֵי הָעִיר ההוא [הַהִיא] לְפִי־חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּהּ וְאֶת־בְּהֶמְתָּהּ לְפִי־חָרֶב׃
רַשִׁ״י
הכה תכה. אִם אֵינְךָ יָכוֹל לַהֲמִיתָם בַּמִּיתָה הַכְּתוּבָה בָּהֶם, הֲמִיתֵם בְּאַחֶרֶת (ספרי; בבא מציעא ל"א):
רַמְבַּ״ן
החרם אתה ואת כל אשר בה אותה הם אנשים הנדחים ואת כל אשר בה הנשים הנגררות אחר האנשים אבל הטף שהם קטנים בזכרים ובנקבות אין ממיתין אותן וכן אמרו בספרי חנן אומר לא יומתו אבות על בנים וגו' בעיר הנדחת הכתוב מדבר אבל בתוספתא של מסכת סנהדרין (פי"ד ה"א) נחלקו בה קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין רבי אליעזר אומר נהרגין אמר לו רבי עקיבא מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך והרבך (דברים י״ג:י״ח) אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה ומה אני מקיים ורחמך והרבך אלו קטנים שבתוכה וכו' והנה כל אלו המצות ביאור מה שנאמר בתורה (שמות כב יט) זובח לאלהים יחרם ועתה ביאר החרם מהו במדיחים ובעובדים:
סְפוֹרְנוֹ
ואת בהמתה לפי חרב. למחות זכרם ע"צ נקמת האל ית' כמו הענין בעמלק כאמרו תמחה את זכר עמלק. וכן באר הנביא באמרו והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור:
יז
וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל־תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת־הָעִיר וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד׃
רַשִׁ״י
לה' אלהיך. לִשְׁמוֹ וּבִשְׁבִילוֹ:
אִבְּן עֶזְרָא
כליל. כלה. לה' אלהיך. בעבור כבוד השם תשרפנה. באש: תל. מגזרת הר גבוה ותלול:
יח
וְלֹא־יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן־הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן־לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ׃
רַשִׁ״י
למען ישוב ה' מחרון אפו. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁעֲ"זָ בָעוֹלָם חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם (ספרי):
סְפוֹרְנוֹ
ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. פן יהיה למוקש כמו הענין בנויי ע"ג שנאמר בהם לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך פן תוקש בו כמו שהתבאר במקומו:
יט
כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת־כָּל־מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם כי תשמע. כן תעשה אם בקשת לעשות הישר בעיניו. ונסמכה פרשת בנים אתם לה'. בעבור המסיתים אח או בן או אב או אנשי עיר הנדחת ואסור להתאבל עליהם אף כי להתגודד כי הנה אסור הוא על כל מת:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.