Deuteronomy 10 — דְּבָרִים י

פָּרָשַׁת עֵקֶב

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְהוָה אֵלַי פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי־לֻוחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ׃

רַשִׁ״י בעת ההוא. לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם נִתְרַצָּה לִי וְאָמַר לִי פסל לך, וְאַחַר כָּךְ ועשית לך ארון, וַאֲנִי עָשִׂיתִי אָרוֹן תְּחִלָּה, שֶׁכְּשֶׁאָבֹא וְהַלּוּחוֹת בְּיָדִי הֵיכָן אֶתְּנֵם? וְלֹא זֶה הוּא הָאָרוֹן שֶׁעָשָׂה בְצַלְאֵל, שֶׁהֲרֵי מִשְׁכָּן לֹא נִתְעַסְּקוּ בוֹ עַד לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, כִּי בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר צִוָּה לָהֶם עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וּבְצַלְאֵל עָשָׂה מִשְׁכָּן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אָרוֹן וְכֵלִים, נִמְצָא זֶה אָרוֹן אַחֵר הָיָה, וְזֶהוּ שֶׁהָיָה יוֹצֵא עִמָּהֶם לַמִּלְחָמָה, וְאוֹתוֹ שֶׁעָשָׂה בְצַלְאֵל לֹא יָצָא לַמִּלְחָמָה, אֶלָּא בִּימֵי עֵלִי, וְנֶעֶנְשׁוּ עָלָיו וְנִשְׁבָּה (תלמוד ירושלמי שקלים ו):

אוּנְקְלוֹס בְּעִדָנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ לִי פְּסַל לָךְ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וְסַק לָקֳדָמַי לְטּוּרָא וְתַעְבֵּד לָךְ אֲרוֹנָא דְאָעָא

אִבְּן עֶזְרָא בעת ההיא. בארבעים היום הנזכרים: ארון עץ. אמרו המעתיקים ז״‎ל כי ארון אחר עשה משה בתחלה והעד ואעש ארון ואח״‎כ אמר ואפסול ואמר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי ודעתם רחבה מדעתנו כי היה נראה לנו כי וישכון כבוד ה' דבק עם הכבוד שראו הזקנים ולא נדע מתי עלה משה כי היה נראה בדרך הפשט כי משה לא נתענה כי אם שמונים יום כי פי' אנכי עמדתי בהר כימים הראשונים הוא שנוי והטעם כאשר עמדתי בהר אותם הארבעים יום שמע ה' אלי ואמר לך למסע וזהו לך נחה את העם והנה יהי' ארון עץ בצווי והוא הארון שעשה בצלאל:

רַמְבַּ״ן בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך אחר שהתנפלתי לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה נתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות אבל היו הראשונות מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים ובאלו צוה אותי שיהיו מחצב ידי והמכתב יהיה כמכתב הראשון באצבע אלהים: וטעם ועשית לך ארון עץ שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד והיה הארון הזה כולו עץ הוא והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות והיו הלוחות שם עד שנעשה המשכן ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות לפי שהיה גלוי לפניו שישברם וטעם ויהיו שם כאשר צוני ה' (דברים י׳:ה׳) שהיו שם עד שנעשה המשכן שצוני (שמות כה כא) ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך וזהו הטוב והישר בפסוקים האלה וכתב רש"י (רש"י על דברים י׳:א׳) ולא זהו ארון שעשה בצלאל שהרי לא נתעסקו במשכן אלא לאחר יום הכפורים כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן ובצלאל עשה המשכן ואח"כ ארון וכלים נמצא זה אחר היה וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה ואותו שעשה בצלאל לא יצא במלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשבה זה לשון הרב ודברי אגדה הם שמצא כתוב בתנחומא ויש לשאול ואחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה ולמה הוא יוצא עמהם למלחמה ואומרים ששברי הלוחות היו שם וכן באגדה אבל דברי יחיד הם שכך שנינו במסכת שקלים (ירושלמי פ"ו ה"א) תניא רבי יהודה ברבי אלעאי אומר שני ארונות היו עם ישראל במדבר אחד שהיו שברי הלוחות מונחין בו וכו' ורבנן אמרי אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה ודעת רבותינו בכל מקום בתלמוד (ברכות ח ב"ב יד מנחות צט) אינו כן אלא לוחות ושברי לוחות מונחים בארון ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר כי במשכן בבית קדשי הקדשים לאחר הפרוכת אין שם שני ארונות וכן שלמה לא הכניס לבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד (מלכים א ח ו-ט)אבל הארון הזה של משה כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדושה וזהו הנכון על דעת רבותינו כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ ירמוז לארון שעשה בצלאל וזה כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שטים (שמות כה י) כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים ואחרי כן עשו את העגל וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ היא המצוה לו ללוחות הראשונות והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה ומזה למד משה לעשות המשכן וכליו כאשר נצטווה מתחלה ויהיה פירוש ויהיו שם כאשר צוני ה' שהיו שם לעד לעולם כאשר צוהו ה' מתחלה (שם שם כא-כב) ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו' והנה ברדתו הניח הלוחות באהל מועד עד שיעשה הארון והמשכן כי אלו לא שבר הלוחות הראשונות באהל מועד יהיו עד עשות בצלאל הארון וכן שברי הלוחות על כרחנו שם היו כי לא החזירם עמו להר וראיה לזה שלא הזכיר משה זו הצואה בסדר כי תשא כי שם הזכיר ארון בצלאל בפירוש וכאן לא הזכיר המשכן וכליו כי הם הרואים אותו ולפיכך הזכיר זה בקצרה ואל יקשה בעיניך שאמר ואעש ארון עצי שטים ואפסל שני לוחות אבנים כי השלים ענין הארון כאחד כי הנה צוהו השם פסל לך וגו' ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ שיעלה תחלה בלוחות ואחרי כן יעשה ארון עץ אבל האריך לומר ואכתב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון לומר שיהיו כראשונות במכתב וראוי שיהיו בארון המצוה כראשונות שאועד שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי ולכך השלים ואעש ארון להשלים המצוה והמעשה בקצרה ואחרי כן שב להאריך במוקדם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בעת ההיא. בסוף ארבעים יום שהזכיר נתרצה לו ואמר פסל לך. ועשית לך ארון עץ. ואעש ארון תחלה ואח"כ ואפסל שני לוחות אבנים, כדי שיהיה לי מקום מזומן להניח כשארד עם הלוחות, שאם איני עושה ארון תחלה היכן אניחם. וקבלו ז"ל בארון זה שהוא הארון שעשה משה ולא הארון שעשה בצלאל במלאכת המשכן. הארון זה שעשה משה היה לשעה כדי שיהא מזומן לתת הלוחות לתוכו מיד כשירד מן ההר עד שנעשה ארון בצלאל הנעשה לדורות, זה של משה היה יוצא עמהם למלחמה, של בצלאל לא היו מוציאין אותו כלל אלא בימי יהושע בלבד הוא שהוציאוהו על פי הדבור, וכשהוציאוהו מעצמם בימי עלי לקראת פלשתים נענשו עליו ונשבה, ועליו חרדו פלשתים ואמרו (שמואל א ד) מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה, כי לא היתה כזאת תמול שלשום. בארון זה של משה היו מונחין לוחות ושברי לוחות עד שנעשה הארון של בצלאל שנתן בו לוחות אחרונות בלבד, הוא שכתוב (שמות כה) ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך, ומה שאמרו בבבא בתרא פרק קמא אין בארון רק שני לוחות וגו', אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות שברי לוחות שמונחין בארון, זה היה אחר שנבנה ביהמ"ק, שהרי בביהמ"ק לוחות ושברי לוחות מונחין בארון שעשה בצלאל. וכבר כתבתי בסדר ויהי בשלח שהארון הזה שעשה בצלאל נגנז שם בביהמ"ק עם צנצנת המן ושאר הדברים, ויאשיה המלך צוה לגנזם תחת מחילות ההיכל. והסבה ליאשיהו שגנז הארון יותר משאר כלי הקדש לשני ענינים, האחד לעילוי קדושתו שאין לך מקודש ומעולה בכל הכלים כמוהו, וכשם שהוא קודם לכלן במעשה כך הוא מקודש מכלן, שהוא דוגמא לכסא הכבוד ומעון לשכינה, והשכינה דבקה לעולם עם הארון, ולכך בבית שני לא היה בו ארון, וכשחסר ארון חסרה שכינה, ולפי שהיה יאשיהו יודע שהבית עתיד ליחרב ע"י נבוכדנצר, והנביאים שבימיו מתנבאין וצווחין כן, והיה דבר ברור אצלו שכל הכלים יגלו לבבל, לפיכך חס על כבוד הארון לעלויו ורצה לגנזו. והשני, שראה בארון סימן הנסיעה והוא שהבדים שהאריכו בימי שלמה נתקצרו בימיו וחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, וכשהיו ישראל נכנסין במקדש והיו רואין הפרוכת ושני בדי הארון היו ראשיהן נראין מחוץ לפרוכת כשני דדי אשה שנראין מתחת בגדיה, ועל שני בדין אלו הזכיר שלמה ע"ה (שיר ד) שני שדיך כשני עפרים וגו', וכשנתקצרו עתה בימי יאשיהו וחזרו כלפי פנים היו ישראל נכנסין ולא היו רואין אותן יוצאין ובולטין מן הפרוכת כמנהג, לפי שחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, והכיר יאשיהו בזה שהארון מזומן לנסיעה ומתכנס והולך. ועוד ראה כשנכנס חלקיה הכהן לעבוד עבודה בהיכל שמצא שם ספר תורה שהוא מצד הארון ברית ה' שיצא לתוך ההיכל, והכיר בזה שזה אות לגלות ולחורבן ביהמ"ק. וזה שתרגם יונתן (יחזקאל א) ויהי בשלשים שנה, והוה בתלתין שנין בזמן דאשכח חלקיה כהנא רבא ספרא דאורייתא בבי מקדשא בעזרתא תחות אולמא בפלגות ליליא בתר מעלני סהרא בימי יאשיהו בן אמון. ומתוך שראה סימנין אלו ראה לגנזו. והא למדת שעיקר הקדושה לארון זה של בצלאל היה, לא לארון שעשה משה לשעה, ועל ארון זה של בצלאל אמרו רז"ל במסכת עירובין פרק הדר, כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה. שאם תאמר על ארון שעשה משה שהיה יוצא עמהם במלחמותיהן, היאך אפשר לומר כן, דשבעה חדשים שישב הארון בשדה פלשתים שיהיו ישראל אסורין בתשמיש המטה ונמנעים מפריה ורביה וכן דוד שאמר לאוריה (שמואל ב יא) רד לביתך, אלא על ארון של בצלאל אמרו כן שהוא עיקר הקדושה משא"כ בארון של משה שאין קדושתו כל כך.

סְפוֹרְנוֹ בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך. והנה עם כל תפלתי היה התקון בלתי שלם כי תמורת הלוחות מעשה אלהים אמר אלי פסל לך:

אוֹר הַחַיִּים בעת ההיא וגו' פסל לך. פירוש לפי שלוחות הראשונים מעשה אלהים המה ולא מעשה ידי משה ואחר שנעשה העגל לא היו ראוים ללוחות כזה ואמר ה' למשה שיפסול אותם מדברים שהם מתיחסים אליו לשלול המתיחסים לאל עליון שהם הראשונים. וגמר אומר ועשית לך ארון עץ פירוש לצד שהם מעשה ידי אדם צריכין מקום מוכן להנתן בו מה שלא צוה ה' כן לעשות ארון ללוחות הראשונים, והטעם כי הם עומדין בעצמן ולא היו צריכין ארון לבד מארון שעשה בצלאל, ועיין מה שכתבתי בפסוק (ט' י"ז) ואתפוש. ודקדק לומר ועשית לך להעיר לדרכינו כי לצד שהם ממש שלך הוא שאנכי מצוך לעשות ארון:

ב וְאֶכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן׃

אוּנְקְלוֹס וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָא יָת פִּתְגָמַיָא דִי הֲווֹ עַל לוּחַיָא קַדְמָאֵי דִי תְבַרְתָּא וּתְשַׁוִנוּן בַּאֲרוֹנָא

ג וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי׃

אוּנְקְלוֹס וַעֲבָדִית אֲרוֹנָא דְאָעֵי שִׁטִּין וּפְסָלִית תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וּסְלֵקִית לְטוּרָא וּתְרֵין לוּחַיָא בִּידִי

אִבְּן עֶזְרָא ואעש ארון. בצווי ויהיה פי' ויקהל משה וכבר הקהיל משה וכבר הראיתיך רבים כן וכל זה בעבור שאמר ויהיו שם כאשר צוני ה' וזהו ונתת אל הארון את העדות גם יתכן להיות פירושו על ועשית לך ארון עץ והקבלה תנצח:

ד וַיִּכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְהוָה אֵלָי׃

אוּנְקְלוֹס וּכְתַב עַל לוּחַיָא כִּכְתָבָא קַדְמָאָה יָת עַשְׂרָא פִתְגָמַיָא דִי מַלִיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשְׁתָא בְּיוֹמָא דִקְהָלָא וִיהָבִנוּן יְיָ לִי

ה וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן־הָהָר וָאָשִׂם אֶת־הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה׃

אוּנְקְלוֹס וְאִתְפְּנֵיתִי וּנְחָתִית מִן טוּרָא וְשַׁוֵיתִי יָת לוּחַיָא בַּאֲרוֹנָא דִי עֲבָדִית וַהֲווֹ תַמָן כְּמָא דִי פַקְדַנִי יְיָ

רַמְבַּ״ן וטעם ואפן וארד מן ההר ואשם את הלוחות בארון אשר עשיתי שעשיתיו ברדתי ויהיו שם לעד כאשר צוני ה' להיות כבודו שוכן בתוך בני ישראל:

אוֹר הַחַיִּים כאשר צוני ה'. פירוש כל המשך הזמן אשר צוני, והכוונה הוא לו' עד כי יבא זמן שהוציאם מאותו ארון ונתנם בארון שעשה בצלאל:

ו וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי־יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃

רַשִׁ״י ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה. מָה עִנְיָן זֶה לְכָאן? וְעוֹד, וְכִי מִבְּאֵרוֹת בְּנֵי יַעֲקָן נָסְעוּ לְמוֹסֵרָה, וַהֲלֹא מִמּוֹסֵרָה בָּאוּ לִבְנֵי יַעֲקָן, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וְגוֹ'" (במדבר ל"ג), וְעוֹד, שָׁם מֵת אַהֲרֹן, וַהֲלֹא בְּהֹר הָהָר מֵת, צֵא וַחֲשֹׁב וְתִמְצָא שְׁמוֹנָה מַסָּעוֹת מִמּוֹסֵרוֹת לְהֹר הָהָר? אֶלָּא אַף זוֹ מִן הַתּוֹכֵחָה, וְעוֹד זֹאת עֲשִׂיתֶם, כְּשֶׁמֵּת אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר לְסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָבוֹד, יְרֵאתֶם לָכֶם מִמִּלְחֶמֶת מֶלֶךְ עֲרָד, וּנְתַתֶּם רֹאשׁ לַחֲזֹר לְמִצְרַיִם וַחֲזַרְתֶּם לַאֲחוֹרֵיכֶם שְׁמוֹנָה מַסָּעוֹת עַד בְּנֵי יַעֲקָן, וּמִשָּׁם לְמוֹסֵרָה, שָׁם נִלְחֲמוּ בָּכֶם בְּנֵי לֵוִי וְהָרְגוּ מִכֶּם וְאַתֶּם מֵהֶם, עַד שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ חֲזָרַתְכֶם, וּמִשָּׁם חֲזַרְתֶּם הַגֻּדְגֹּדָה הוּא חֹר הַגִּדְגָּד.

אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְטָלוּ מִבְּאֵרוֹת בְּנֵי יַעֲקָן לְמוֹסֵרָה תַּמָן מִית אַהֲרֹן וְאִתְקְבַר תַּמָן וְשַׁמֵשׁ אֶלְעָזָר בְּרֵהּ תְּחוֹתוֹהִי

רַשְׁבַּ״ם ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן וגו': וכי תאמרו אלי אתה אומר ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא בתחלת הארבעים, והלא אנו יודעים שאהרן מת ואם כן מה הועילה תפלתך אמר להם משה לא בתחלת הארבעים מת במעשה העגל אלא בסוף הארבעים מת בהר ההר באותו זמן כשנסעו מבארת בני יעקן שבאו שם ממוסרות כדכתיב במסעות ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן והלכו משם עד הר ההר שם מת אהרן ולא במעשה העגל ויכהן אלעזר בנו תחתיו שלבש שם בגדי אביו ודרך גדולה וכבוד מת שם על פי ה', זהו דרך פשוטו, שהרי אין כתוב כאן ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן ויחנו במוסרה, כענין שפירשתי אצל מקברות התאוה נסעו העם חצרות דלא כתב ויחנו בחצרות, אף כאן ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקב שאצל מוסרה, או כלך לדרך זו מבאות בני יעקב כשבאו ממוסרה ורבותינו דרשו משינוי המקראות מה שדרשו:

אִבְּן עֶזְרָא ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקב מוסרה. נכנס זה הפסוק במקום הזה בעבור שאמר ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ואמר כי לא מת אהרן רק בשנת הארבעים והעד שכן פירושו שאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי וזה היה בהר סיני כאשר פירשתי בפרשת וידבר וקדמונינו אמרו שנסעו לאחור ומה נעש' במלת שם מת אהרן ויקבר שם ור' יצחק אבן גיאת ז״‎ל הספרדי פי' שם כמו אז וכמוהו משם רוע' ואין צורך רק לפי דעתי כי מבארות בני יעקן איננו בני יעקן גם מוסרה איננו מוסרות רק קדש יקרא בארות בני יעקן ושם מדבר הר ההר מוסרה ורבים כן הלא תראה הכתוב אמר מדבר שור ובפסוק אחר מדבר איתם:

רַמְבַּ״ן ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה מה ענין זה לכאן? ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה והלא ממוסרה באו לבני יעקן שנאמר (במדבר לג לא) "ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן"? ועוד שם מת אהרן והלא בהר ההר מת? צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר? אלא אף זו מן התוכחות: ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר בסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני הכבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם עד שהחזירו אתכם לדרך, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד, ומן הגדגד למוסרה, ובמוסרה עשיתם אבל גדול על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת ונדמה לכם כאלו הוא מת שם. וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנשתברו הלוחות, ולהודיעך שקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו את העגל. בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי מוסב לענין הראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם. וסמך זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי אלא עמדו באמונתם כל זה לשון רבינו שלמה מדברי אגדה (ירושלמי יומא פ"א ה"א). והוצרך רבי אברהם לומר בדרך הפשט כי בארות בני יעקן איננו בני יעקן, ומוסרה איננו מוסרות, אבל קדש נקרא בארות בני יעקן ושם (ב) מדבר הר ההר מוסרה משם נסעו הגדגדה איננו חר הגדגד רק הוא שם כלל לצלמונה ופונון ואובות ויטבתה הוא המקום הנקרא בארה (במדבר כא טז), וזה טעם ארץ נחלי מים, וידבק ומן הגדגדה יטבתה עם ויכהן אלעזר כי שם ביטבתה כהן אלעזר בכהונה גדולה והקריב קרבנות. וכל אלה דברי רוח כי איך יתכן שכל המקומות האלה הרבים שיהיו כולם מקומות חדשים שלא נזכרו במסעות? ועוד: שמנהג הכתוב בכל מקום לשנות מעט בהזכירו השמות פעמים בין בשם מקום בין בשם אדם, וכל שכן בכאן שהם שוים כי מוסרה ומוסרות איננו שנוי והפרש וכן חר הגדגד והגדגדה שם אחד ויטבתה שוה לגמרי? ועוד: כי בהר ההר כהן אלעזר כשמת אביו כאשר הלבישו הבגדים, כי מיד היה מרובה בבגדים, וזה משפט הכהנים הגדולים אפילו לדורות? והנראה בעיני כי הר ההר, גדול שבהרים וארוך פרסאות רבות, ושמו מוכיח כי הוא יקרא "הר", ויאמרו לו ההר לגודלו וארכו. וכך אמרו רבותינו (במדב"ר יט טז) שהיה הר על גבי הר והיה סוף ההר עד גבול ארץ אדום וראשו קרוב לחשמונה, והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות הנקראים מוסרות ובני יעקן וחור הגדגד ויטבתה ועברונה ועציון גבר וקדש, ואלו המקומות אין ביניהם מרחק רב כי המחנה הגדול ההוא ביום אחד מהלכים כמו פרסה או פחות מכאן, ונסעו מקדש ויחנו בהר ההר שנכנסו בו במקום שפל אשר היה ברגלי ההר, ואז צוה ה' למשה (במדבר כ כה) והעל אותם הר ההר שיעלה למעלה אל ראשו הוא תחלת ההר והנה עלו אל ראשו של הר והגיעו כנגד מוסרות ומת אהרן שם, והוא שנאמר (שם פסוק כח) וימת אהרן שם בראש ההר והנה מיתתו במוסרה? ואפשר שהיו המקומות האלה בשמם נחשבים בהר עצמו ויקרא ראש ההר וכנגדו במישור מוסרות, ושם כל אחד מוסרה שיאמרו מוסרה אשר בהר ומוסרה אשר בשפלה. והיו במקום הנקרא חשמונה בארות בשדה, יקראו אותן בארות בני יעקן כי אנשי בני יעקן באים שם להשקות צאנם, והם עשאום כי שם מצאו מים חיים, ומשם נסעו למוסרה ומשם נסעו למוסרות ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן שהמקום ההוא זה שמו. וספר הכתוב "משם נסעו הגדגדה, ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים" להודיע שעמדו שם ימים בעבור הנחלים, וקצר במסעיהם שכבר באר אותם אבל אמר כי משם ממוסרה נסעו אל הגדגדה ואל יטבתה שהיא כולה ארץ נחלי מים, כי מן גדגד ועד יטבתה כולה משקה. ויתכן עוד שנאמר כי כאשר עלה אהרן אל ראש ההר וימת בראש ההר כנגד מוסרות או במוסרה עצמה ויקבר שם חזרו ישראל אל מוסרות לבכות ולספוד על קבר איש האלהים, והיו גדוליהם בכל השלשים יום עולים אל ראש ההר וסופדים לקדוש ה', וישובו אל המחנה במוסרה. ואחר השלשים יום נסעו ממוסרה אל חר הגדגד ומן הגדגדה יטבתה כי עתה בשובם הלכו מהרה. וזה דבר נכון מאד בישוב המקראות על אופנן והזכיר כי היה שם המקום יטבתה בעבור שהיה מקום טוב כי שם נחלי מים ושאר המדבר ארץ ציה וצמאון אשר אין שם מים. וטעם הזכירו מיתת אהרן עתה במקום הזה כי אמר (דברים ט׳:כ׳) "וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא" ולא הגיעו עונש השמד לא בגופו ולא בזרעו כי לא מת עד שנת הארבעים שהיה זקן ושבע ימים וכהן בנו תחתיו. ואמר ובני ישראל נסעו ולא אמר ואתם כדרך כל הפרשה, כי בתוכחות ידבר עמהם להוכיח אותם אבל בזה יספר במסעי בני ישראל.

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. דרשו רז"ל וכי מבארות בני יעקב נסעו למוסרה, והלא ממוסרה באו לבני יעקן, שנאמר (במדבר לג) ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן, ועוד מה שאמר עוד שם מת אהרן ויקבר שם, וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת, ומצינו שמונה מסעות ממוסרה להר ההר, אבל באור הכתוב שם מת אהרן ויקבר שם, במוסרה עשו ישראל אבל גדול כאלו שם מת אהרן ונקבר שם, וגם זה מן התוכחת, אמר להם לסוף ארבעים שנה כשמת אהרן בהר ההר ונסתלקו ענני כבוד יראתם ממלחמת הכנעני ואמרתם נתנה ראש וגו', וחזרו כלפי מצרים שמונה מסעות, ודרשו רז"ל כי בני לוי נלחמו בהם באותה שעה שאמרו כן והרגו מהן הרבה, ומזה עשו במוסרה אבל גדול. ומה שנסמכה תוכחה זו לשבירת הלוחות, ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים כשבירת הלוחות. וכן דרשו רז"ל (ישעיה כט) הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו', קשה סילוקן של חכמי ישראל כפלים מחרבן ביהמ"ק, שבכל הקללות שבמשנה תורה לא נאמר בהן אלא הפלאה אחת, שנאמר (דברים כח) והפלא ה' את מכותך, ובכאן שתי הפלאות, שנאמר (ישעיה כט) הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו'.

סְפוֹרְנוֹ ובני ישראל נסעו. אע"פ שראו שתפלת הצדיק מגינה על דורו ושראוי להתאונן על מיתתו הנה קצתם או רובם שהיו רועים במדבר נסעו למוסרה למצוא מים ומרעה לצאן ובעודם שם מת אהרן ויקבר ויכהן אלעזר ולא באו להתאונן על המיתה ולא להתאבל על הקבור' ולא חששו לכבד אלעזר שכהן תחתיו אבל משם נסעו הגדגדה לרעות צאן: ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים. שכל אותם המקומות הנזכרים עתה היו ארץ נחלי' נכונים למרעה הצאן ולא שתו לבם להיזק שקרה במות הצדיק ולא לכבודו ולכבוד בנו:

כְּלִי יָקָר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. פירש"י והלא בהר ההר מת כו', יש בענין זה כמה ספקות. א' הוא, אם הכוונה להודיענו שחזרו לאחוריהם מהר ההר למוסרה הל"ל שנסעו מהר ההר לקדש כו' עד מוסרה ולמה משמיט כל המסעות ולא זכר כ"א זה שנסעו מבארות בני יעקן מוסרה. ב', למה נאמר כאן בארות בני יעקן ובפר' מסעי לא הזכיר לשון בארות. ג', כאן מסיק שחזרו לאחוריהם ח' מסעות ובפר' חקת פירש רש"י חזרו ז' מסעות. ד', שם מת אהרן פירש"י שעשו שם הספד למה דווקא שם במוסרה ולא קודם לכן. ה', מה ת"ל ויכהן אלעזר בנו תחתיו כי זה אינו מענין התוכחה. ו', משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים למה פרט חנייה זו שביטבתה יותר מכל שאר חניות ולמה הזכיר כאן נחלי מים ולא הזכיר זה בפר' מסעי. ז', מ"ש בעת ההיא הבדיל את שבט הלוי הבדלה זו היתה בתחילת מ' ומה ענינה לכאן. ח', מ"ש ולברך בשמו עד היום הזה. על איזו יום הוא מראה באצבע לומר כי הוא זה אשר עליו אמר עד היום הזה וכי מכאן והלאה לא הובדלו. ט', מה שפירש"י בני לוי החזירום מנ"ל לרש"י לומר כן ואם קבלה נקבל. י', מה שפירש"י ללמדך שקשה מיתת הצדיקים כשבירת הלוחות והלא כל פרשה זו מדברת מלוחות שניות ומ"ש אשר שברת, לא לפסוק זה נסמכה מיתת אהרן. י"א, מה שפירש"י שקשה יום זה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו העגל, עגל מאן דכר שמיה כי לא הוזכר בכל הפרשה. ועתה הט אזנך ושמע, והנני מבאר כל זה בהצעה קטנה אשר כבר זכרנו בפר' חקת (כ.ב) שבמיתת מרים חסרו המים כי כל צדיק דומה למעין המתגבר כדאיתא באבות ומי שאינו מספידו כראוי אינו מרגיש בהעדר מקור מים חיים ע"כ דין הוא שיכזבו מימיו וכך קרה להם במיתת מרים שנאמר ותמת שם ותקבר שם. כי שם תהא קבורתה מיד ונשכחה תיכף כמת מלב ולא נאמר בה ויבכו אותה זה ראיה שלא הספידוה על כן חסרו המים, כמו כן עתה בפטירת אהרן היו יראים מחסרון המים שלא יקרה להם כאשר קרה בפטירת מרים, ועוד יעלה על ראשם מורה של מלך ערד, ומיראה הוצרכו לחזור אחוריהם ובתוך חזרה זו היה ג"כ מורא מים עליהם פן יחסר מהם הבאר ע"כ עשו חניה בכ"מ שמצאו שם מים, אע"פ שבהליכה לא עשו חניה במקומות המים לפי שהיה המסע קצר מ"מ בחזרה עשו חניה שם כי החזרה היתה אחרי מות אהרן. והנה בין מוסרה ובין בני יעקן, היה מקום אחד שנקרא בארות לפי שהיו שם בארות הרבה, ולא היה רחוק מן בני יעקן עד שהיו אנשי בני יעקן שותים מן אותם הבארות וע"כ נקרא המקום בארות בני יעקן ר"ל בארות של בני יעקן וזה ראיה שהיה בארות סמוך לבני יעקן, והיה המסע קצר לעשות שם חניה לפיכך כשהלכו לפנים ולא לאחור הלכו בפעם אחת ממוסרה לבני יעקן ולא עשו חניה בבארות כי היה המסע קצר מלעשות שם חניה ואז לא היה מורא מים לנגד עיניהם. אבל כשחזרו לאחוריהם אחרי מות אהרן מיראת מלך ערד עשו חניה גם בבארות כי היו יראים אולי פתאום יפסק הבאר כדרך שפסק במיתת מרים, ע"כ מנה ח' מסעות בחזרה אבל בהליכה לא היו כי אם ז', וע"כ לא מנה בחזרה לאחור כ"א ויסעו מבארות בני יעקן מוסרה כי לא בא להודיע כ"א דבר חידוש זה שעשו חניה בבארות מה שלא עשו בהליכה, וכאשר באו למוסרה מקום שלא היה בו מים כל צרכם והיו יראים מן חסרון הבאר הלכו והספידו את אהרן כאילו שם מת כי אמרו שבזכות ההספד ינצלו מן חסרון הבאר, ובזה חטאו שלא נתנו אל לבם להספידו קודם לכן לפי שבטחו במקום בארות ויטבתה ארץ נחלי מים שהיה לפניהם, והכתוב אומר ויכהן אלעזר בנו תחתיו שלא היה להם לירא מן חסרון המים בעבור פטירת הצדיק כי כל המעמיד בן צדיק כאילו לא מת ואע"פ שמת אהרן מכל מקום זכות בנו קיים להצילם מן חסרון המים, ומכלל תוכחותיו שעדיין עמדו במרדם והיו מחוסרי אמנה ועשו גם אחר זה חניה ביטבתה לפי שהיתה ארץ נחלי מים משמע שלולא זה לא היו עושים שם חנייה. ומ"ש שהלוים החזירום כו', ראייתו ממ"ש בעת ההוא הבדיל את שבט הלוי. ודאי זה נאמר על זמן עשיית העגל ומהו שאמר עד היום הזה, אלא כך פירושו אע"פ שבמעשה העגל נבחרו הלוים וזכותם שמור לדורי דורות מ"מ לא היה צורך באותו זכות כ"א עד היום הזה ולא עד בכלל, לפי שביום זה עשו מעשה טוב שאף אם לא היו נבחרים לעבודת ה' מאז ומקדם היה מן הראוי שיבחרו מן יום זה והלאה והיינו מה שהחזירום לאחור מן אותו דרך עקלתון שהלכו בו, ומדאנו רואין שהשוה השכר של הלוים על מה שעשו עכשיו אל מה שעשו בזמן העגל, ש"מ שהוקשה יום זה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו העגל. וכן מה שפירש שקשה מיתתן של צדיקים כשבירת הלוחות, מבואר ע"ז האופן, כי מדקאמר ויכהן אלעזר בנו תחתיו. וסמך זה לפרשה זו המדברת מלוחות שניות ש"מ שקם אלעזר בנו תחתיו כמו הלוחות שניות שקמו תחת הראשונים שנשברו, וממילא נשמע שפטירת אהרן דומה לשבירת הלוחות כי ידיעת ההפכים אחד, ובא להאשימם בתוכחותיו על שחזרו לאחוריהם מיראה מפני מלך ערד והיה להם לבטוח שזכותו של אהרן ילחם להם גם במותו, כדרך שמצינו שהארון שבו היו שברי לוחות היה יוצא ובא עמהם למלחמה כך הצדיק הנפטר הדומה לשברי לוחות זכותו יעמוד להם גם במותו, שכן משה לא נענה עד שאמר זכור לעבדיך לאברהם וגו'. ולהצעה זו כל סיפור זה הוא תוכחות עלי עון וכל הענין מקושר מראשו לסופו.

ז מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן־הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם׃

רַשִׁ״י ומן הגדגדה וגו'. וּבְמוֹסֵרָה עֲשִׂיתֶם אֵבֶל כָּבֵד עַל מִיתָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שֶׁגָּרְמָה לָכֶם זֹאת, וְנִדְמָה לָכֶם כְּאִלּוּ מֵת שָׁם (תלמוד ירושלמי סוטה א'; מכילתא שמות ט"ו; תנחומא חקת); וְסָמַךְ מֹשֶׁה תּוֹכֵחָה זוֹ לְשִׁבּוּר הַלּוּחוֹת לוֹמַר שֶׁקָּשָׁה מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה כַּיּוֹם שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ בוֹ הַלּוּחוֹת, וּלְהוֹדִיעֲךָ שֶׁהֻקְשָׁה לוֹ מַה שֶּׁאָמְרוּ "נִתְּנָה רֹאשׁ" (במדבר י"ד) לִפְרֹשׁ מִמֶּנּוּ – כַּיּוֹם שֶׁעָשׂוּ בוֹ אֶת הָעֵגֶל (ויקרא רבה כ'):

אוּנְקְלוֹס מִתַּמָן נְטָּלוּ לְגֻדְגֹד וּמִן גֻדְגֹד לְיָטְבָת אַרְעָא נָגְדָא נַחֲלִין דְמַיִין

אִבְּן עֶזְרָא משם נסעו הגדגדה. איננו חור הגדגד רק הוא שם כלל צלמונה גם פונון ואובות: ויטבתה הוא המקום הנקרא באר כי כן כתוב ומשם בארה וזה טעם ארץ נחלי מים כי במשענותם כרו הנדיבים ויצאו המים וזה הפסוק שהוא ומשם נסעו הגדגדה דבק עם ויכהן אלעזר והנה פירשתי לך כי ישראל לא הקריבו זבחים אחר נסעם מהר סיני ויתכן שהקריבום בבואם אל צלמונה ופונן והיתה תחלת כהונת אלעזר בכהונה גדולה באותם המקומות בראש השנה ושמש במקום הנקרא באר ביום הכפורים והנה הפירוש כן ויכהן אלעזר כאשר נסעו אל מקום פלוני ולמה כהן אלעזר כי השם הבדיל בעת עבודת העגל את שבט הלוי לשאת את הארון לעמוד לפני השם:

ח בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהוָה אֶת־שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

רַשִׁ״י בעת ההוא הבדיל ה' וגו'. מוּסָב לָעִנְיָן הָרִאשׁוֹן: בעת ההוא, בַּשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וּטְעִיתֶם בָּעֵגֶל וּבְנֵי לֵוִי לֹא טָעוּ, הִבְדִּילָם הַמָּקוֹם מִכֶּם; וְסָמַךְ מִקְרָא זֶה לַחֲזָרַת בְּנֵי יַעֲקָן לוֹמַר שֶׁאַף בְּזוֹ לֹא טָעוּ בָהּ בְּנֵי לֵוִי אֶלָּא עָמְדוּ בֶּאֱמוּנָתָם: לשאת את ארון. הַלְוִיִם: לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו. הַכֹּהֲנִים, וְהוּא נְשִׂיאַת כַּפַּיִם (ערכין י"א):

אוּנְקְלוֹס בְּעִדָנָא הַהִיא אַפְרֵשׁ יְיָ יָת שִׁבְטָּא דְלֵוִי לְמִטַל יָת אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ לְמֵיקַם קֳדָם יְיָ לְשַׁמָשׁוּתֵהּ וּלְבָרָכָא בִשְׁמֵהּ עַד יוֹמָא הָדֵין

רַשְׁבַּ״ם בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי: בעת ההיא של מעשה העגל שמצאו חן בעיני המקום כדכתיב ויאספו אליו כל בני לוי: ולברך בשמו: הכהנים לישראל:

אִבְּן עֶזְרָא לשרתו. בני לוי עם בני אהרן: ולברך בשמו. כי אלעזר היה נושא את כפיו:

רַמְבַּ״ן בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי מוסב לענין ראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם לשון רש"י (רש"י על דברים י׳:ח׳) ואם כן יאמר כי מן העת ההיא הובדלו לפניו יתברך כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני או ירמוז למה שאמר להם (שמות לב כט) מלאו ידכם היום לה' כי יהיה זה לכם מלוא ידים בעבודת כהונה ולויה והנכון בעיני כי בעת ההיא השני כראשון (דברים י׳:א׳) כי בעת שאמר לו פסל לך שני לוחות אבנים (שמות לד א) נתרצה לישראל ונצטוה על המשכן ואז נתרצה גם לאהרן ונצטוה (שם כח ד) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לקדשו לכהנו לי וצוהו במלואים ולכך אמר כי אלעזר כהן תחת אביו שהיתה בהם משחתם לכהונת עולם לדורותם ועשה הבדלת כל השבט ענין אחד כי מן היום ההוא היה לפניו שיהיו שבטו נתונים נתונים לו לעבוד עבודת המשכן או יאמר כי שבט הלוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם כי גם הם נושאים הארון וכן ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' (דברים ל״א:ט׳) והם שישרתו לשם ויברכו בשמו וטעם עד היום הזה בעבור כהונת אלעזר כאומר אז הבדילם לשרתו ויהי כן עד היום הזה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. יאמר בעת שעבדו ישראל את העגל הבדיל הקב"ה בני לוי שלא חטאו בו. וכן הזכיר למעלה (דברים ט) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. ודרשו רז"ל כי נסמך פסוק זה לחזרת בני יעקן ללמדך שאף בזו עמדו בני לוי באמונתם ולא טעו לחזור כמו ישראל. לשאת את ארון ברית ה'. אלו הלוים. לעמוד לפני ה' לשרתו. אלו הכהנים. וזהו ולברך בשמו, שהכהנים היו מברכים לישראל בשמו, כי כן כתיב (במדבר ו) ושמו את שמי. עד היום הזה. כי היה אלעזר נושא את כפיו במקום אביו, כי כן הזכיר למעלה ויכהן אלעזר בנו תחתיו, והיה ממלא מקומו לכל דבר שבכהונה.

סְפוֹרְנוֹ בעת ההיא הבדיל. ומאחר שכבר הבדיל האל ית' שבט מיוחד לעבודת המקדש ואין אתם ראוים להשתדל בה ועם זה לא השגתי בתפלתי רק שלא ישחיתך ואמר לי

ט עַל־כֵּן לֹא־הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם־אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ׃

רַשִׁ״י על כן לא היה ללוי חלק. לְפִי שֶׁהֻבְדְּלוּ לַעֲבוֹדַת מִזְבֵּחַ וְאֵינָן פְּנוּיִין לַחֲרֹשׁ וְלִזְרֹעַ: ה' הוא נחלתו. נוֹטֵל פְּרָס מְזֻמָּן מִבֵּית הַמֶּלֶךְ:

אוּנְקְלוֹס עַל כֵּן לָא הֲּוָה לְלֵוִי חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִם אֲחוֹהִי מַתְּנָן דִיהַב לֵהּ יְיָ אִנוּן אַחֲסַנְתֵּהּ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָךְ לֵהּ

אִבְּן עֶזְרָא ה' הוא נחלתו. כטעם ה' מנת חלקי וכוסי וזו היא עבודת השם בלמוד דרכיו:

רַמְבַּ״ן וטעם על כן לא היה ללוי הוא בעבור שכולם משרתים ועוזרים את הכהנים בעבודתם כי כל דבר המקדש בעבור הקרבנות וכן אמר (במדבר יח ב) וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך:

י וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא־אָבָה יְהוָה הַשְׁחִיתֶךָ׃

רַשִׁ״י ואנכי עמדתי בהר. לְקַבֵּל הַלּוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, וּלְפִי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ לְמַעְלָה כַּמָּה עָמַד בָּהָר בַּעֲלִיָּה אַחֲרוֹנָה זוֹ, חָזַר וְהִתְחִיל בָּהּ: כימים הראשנים. שֶׁל לוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, מַה הֵם בְּרָצוֹן אַף אֵלּוּ בְּרָצוֹן, אֲבָל הָאֶמְצָעִיִּים שֶׁעָמַדְתִּי שָׁם לְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם הָיוּ בְכַעַס:

אוּנְקְלוֹס וַאֲנָא הֲוֵיתִי קָאֵם בְּטוּרָא כְּיוֹמִין קַדְמָאִין אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתִי אַף בְּזִמְנָא הַהוּא לָא אָבֵי יְיָ לְחַבָּלוּתָךְ

אִבְּן עֶזְרָא ואנכי עמדתי בהר. פירשתיו:

רַמְבַּ״ן ואנכי עמדתי בהר על דעת רבותינו (סדר עולם ו) יאמר שעמד בהר כשעלה שם ושני הלוחות בידו כימים הראשונים של לוחות הראשונות ארבעים יום וארבעים לילה וישמע ה' אלי גם בפעם השלישית כי עבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וגו' (שמות לד ו) ובקש ממנו (שם שם ט) וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו ונענה ואמר קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו את הארץ וזהו וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך (שם שם י): וטעם לא אבה ה' השחיתך שלא רצה שלא תבאו ותירשו את הארץ כטעם ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה (במדבר לב טו) ועל דרך האמת לא רצה שתהיה משחת ממנו שלא יהיה שמו הגדול עמך וכבר רמזתי זה הענין בסדר כי תשא:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום. השוה הכתוב ארבעים יום אחרונים אלו לראשונים, מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, מכלל שהאמצעיים בכעס, והוא דבר העגל שהוצרך משה להתפלל בכל אותן ארבעים יום.

יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִרְשׁוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם׃

רַשִׁ״י ויאמר ה' אלי וגו'. אַף עַל פִּי שֶׁסַּרְתֶּם מֵאַחֲרָיו וּטְעִיתֶם בָּעֵגֶל, אָמַר לִי לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם (שמות ל"ב):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לִי קוּם זִיל לְמִטוּל קֳדָם עַמָא וְיֵעֲלוּן וְיֵרְתוּן יָת אַרְעָא דִי קַיֵמִית לַאֲבָהָתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן

אִבְּן עֶזְרָא למסע. שם הפועל:

סְפוֹרְנוֹ קום לך למסע. למסיע כמו ולמסע את המחנות: ויבאו ויירשו את הארץ אשר נשבעתי. כי לולא השבועה לא הייתם זוכים לה לרב מרייכם:

יב וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם־לְיִרְאָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ׃

רַשִׁ״י ועתה ישראל. אַף עַל פִּי שֶׁעֲשִׂיתֶם כָּל זֹאת, עוֹדֶנּוּ רַחֲמָיו וְחִבָּתוֹ עֲלֵיכֶם, וּמִכָּל מַה שֶּׁחֲטָאתֶם לְפָנָיו אֵינוֹ שׁוֹאֵל מִכֶּם כי אם ליראה וגו': כי אם ליראה וגו'. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ מִכָּאן הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם (ברכות ל"ג):

אוּנְקְלוֹס וּכְעַן יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלָהָךְ תָּבַע מִנָךְ אֱלָהֵן לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בְּכָל אָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִרְחַם יָתֵהּ וּלְמִפְלַח קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ

רַמְבַּ״ן מה ה' אלהיך שואל מעמך נמשך אל לטוב לך יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו אלא לצורכך כטעם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה ז) רק הכל הוא לטוב לך ואמר הטעם כי לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה וכולם נותנים כבוד לשמו איננו צריך לך רק באבותיך חשק ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים בכם שאתם מבחר זרעם ולא בישמעאל ולא בעשו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. יאמר אע"פ שהכעסתם אותו פעמים רבות בחורב ובמדבר, הרי הוא מוחל לכם את הכל ובלבד שתיראו מלפניו מכאן ואילך. וכתב הרמב"ן ז"ל כי פסוק זה כלו נמשך עד לטוב לך, יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו ולא לצרכך, כטעם (איוב לה) אם צדקת מה תתן לו, רק הכל הוא לטוב לך, ואמר הטעם כי לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, וכלם נותנין כבוד לשמו, אינו צריך לך, רק באבותיך חשק ה' ויבחר בזרעם בכם, שאתם מבחר זרעם לא בישמעאל ועשו. וטעם כיום הזה כי כן יהיה בכל זרעם עד כאן. וידוע מה שדרשו רז"ל מן הכתוב הזה, שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך, אל תקרי מה אלא מאה, כלומר מאה ה' אלהיך שואל מעמך. ויש בפסוק זה צ"ט אותיות ועם אל"ף שתשים במלת מ"ה ישלמו למאה אותיות ותחזור המלה מאה, כדי לרמוז בדרך אסמכתא שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות. וכן יש אסמכתא לזה מפסוק (תהלים קכח) הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', כי ירא ה' יש לו לברך מנין כ"י כ"ן. עוד (שמואל ב כג) נאם הגבר הוקם על, קיים ע"ל ברכות. ואמרו כי דוד ע"ה יסד מאה ברכות, ואח"כ שכחום וחזרו אנשי כנסת הגדולה ויסדום.

סְפוֹרְנוֹ ועתה ישראל. אם כן אתה ישראל השתדל עתה לתקן מעוותך מכאן והלאה והתבונן מה ה' אלהיך שואל מעמך שאינו שואל דבר לצרכו כי אם ליראה. וזה תעשה בהתבוננך באופן שתדע גדלו: ולאהבה אותו. וזה תשיג בהתבוננך אל דרכי טובו. וכל זה הוא שואל לטוב לך כדי שתזכה לחיי עולם:

כְּלִי יָקָר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. רז"ל אמרו וכי היראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה זוטרתי היא, ומקשים כאן וכי בעבור זה אמר לכל ישראל מה ה' שואל מעמך. ויש מתרצים לגבי משה היינו כשהיו ישראל אצל משה שהיה מדריכם במדת היראה אז זוטרתי היא. ואני אומר שזהו כוונת הפסוק שאמר ועתה ישראל. מה הוא ועתה, אלא לפי שנאמר אח"כ וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ולא ראו את מוסר ה' אלהיכם וגו', וכל הסיפור עד עיניכם הרואות את כל מעשי ה' וגו', כך ביאורו אלו בקשתי היראה מן בניכם אשר יקומו מאחריכם אשר לא ראו כל הנוראות אשר עשה ה' למען תהיה יראתו על פניהם אז ודאי הייתי שואל דבר גדול כי ודאי קשה להכניס את האדם בעול היראה כי רב הוא. אמנם ועתה ר"ל הדור הזה אתם ראו כי בעיניכם ראיתם כל הנוראות אשר עשה האלהים כדי שייראו מלפניו וכבר אתם מורגלים במדת היראה לפיכך ועתה באשר הוא שם שאלה קטנה ה' שואל מעמך, וזה"ש לגבי משה זה דור המדבר שהיו בזמן משה להם ודאי מילתא זוטרתי היא היראה, ומן היראה יבא למדריגת האהבה זש"ה ולאהבה אותו. ומסיים לטוב לך היינו קבול שכר כפירש"י והזכירו בסוף לומר שסוף השכר לבא מעצמו ולא שתהיה תחילת כוונת עשייתך לשם קיבול פרס.

אוֹר הַחַיִּים ועתה ישראל מה וגו' כי אם ליראה וגו'. כוונת הכתוב היא על זה הדרך לפי שיש ב' הדרגות שחפץ ה' מישראל עשות והם זו למעלה מזו. א' היא היראה, למעלה ממנה האהבה, ואמר להם שאינו מבקש מהם כי אם היראה, וטעם הדבר היא לפי שהיראה תסובב אתכם ללכת בכל דרכיו כי הירא לא יחדל מיראתו אפילו באחת מאלף שעליו לעשות, ולא זו בלבד מגיעתו אלא עוד לו ולאהבה אותו הרי שהיראה היא פתח ליכנס לשער האהבה, ולזה כשאמר הכתוב מה ה' שואל כי אם ליראה דקדק לומר ועתה פירוש מה שהוא שואל ליראה הוא עתה בזמן הזה שאתה בא לישא עול האלהות אבל אין זה תכלית מה שחפץ ממנו עשות אלא שזה יעמידנו בגדר האהבה. ולדרך זה יתיישב מאמר מה וגו' כי אם וגו' שבערך האהבה שהיא דבר המקווה תהיה היראה מלתא זוטרתי, ובגמרא שאמרו אטו יראה מלתא זוטרתי וכו', הכוונה היא כיון שבערך משיגיה גדולה היא לא תקרא קטנה הגם שבערך האהבה היא למטה ממנה ותירץ לגבי משה וכו' שגם בערך המשיגים ישנה בגדר קטן: עוד יתבאר על זה הדרך לפי שיעלה על דעת אנוש שהעובר פי ה' נפלאת היא ממנו השגת רצונו יתברך, לזה אמר אליו ועתה וגו' פירוש ועתה הוא תשובה כאומרם ז"ל (ב"ר פכ"א) אין ועתה אלא תשובה, מה ה' אלהיך שואל מעמך לתקן משובתך כי אם ליראה לבד בזה יתרצה ה' אלהיך לך, ואומרו ללכת בכל דרכיו וגו' פירוש על דרך אומרם ז"ל (ויק"ר פכ"א) אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות, וכתב רמב"ם בפירוש המשניות (סוף מס' מכות) שאם אדם לא יכעיס בוראו בעבירות הגם שלא יעשה אלא מצוה אחת יש כח באותה מצוה לזכותו לעולם הזה ולעולם הבא ע"כ, והמשלתי דבר זה לב' עבדי מלך א' מימיו לא הכעיס המלך ובא לראות פני המלך בבן יונה למנחה וא' הכעיס המלך ובא לראות פני המלך בשור א' יש מקום שישמח המלך לקראת מנחת העוף ויכעוס לקראת מנחת השור לצד ההכעסות שקדמו ממנו, והוא אומרו כאן לבעל התשובה ללכת בכל דרכיו וגו' לעשות חבילות חבילות של מצות: עוד יכוין הכתוב לנסתרות ה' על פי דברי אמת כי באמצעות מעשה התחתונים יתיחדו ענפי הקדושה, וכן להפך בסוד ונרגן מפריד אלוף אלופו של עולם, ובא להעיר כאן על הדבר הבא ממעשה אדם, והוא אומרו מה ה' אלהיך שואל וגו' פירוש בחינת הקדושה הנקראת מה שהיא השכינה כאומרם בגמרא בפסוק ותתצב אחותו וגו' שכל הכתוב מדבר בשכינה, וז"ל מה דכתיב ועתה ישראל מה וגו', הרי שמזה עצמו מוכיחים כי מה היא השכינה. וזה מסכים והולך גם כן למה שהעירו אותנו רבותינו ז"ל בדבריהם שאמרו (תנחומא פ' קרח) אל תקרי מה אלא מאה שהם מאה ברכות שהיא סוד כללות העשיריות, והסמיך לזכרונם שמו יתברך שם הוי"ה הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה זו היא שאלת אלהיך מעמך, ודקדק לומר ועתה להעיר שאין כח באדם להשיג עשות זה אלא בעולם הזה אבל אחר מותו הגם שיפליא עשות לא יעשה פעולה והיה כא' מהמלאכים, ומצינו שרבותינו ז"ל יחסו עולם הזה לשעה כאומרו מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ולדרך זה יתישב אומרו כי אם ליראה כמין חומר, כי בערך המושג במושכל כי רב הוא יקטן המפעל הגם שצריך התעצמות להשיגו עם כל זה מופלא הוא הנסבב מהטורח:

יג לִשְׁמֹר אֶת־מִצְוֺת יְהוָה וְאֶת־חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ׃

רַשִׁ״י לשמר את מצות ה'. וְאַף הִיא לֹא לְחִנָּם, אֶלָּא לטוב לך שֶׁתְּקַבְּלוּ שָׂכָר:

אוּנְקְלוֹס לְמִטַר יָת פִּקוֹדַיָא דַיְיָ וְיָת קְיָמוֹהִי דַאֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לִדְיֵיטַב לָךְ

יד הֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל־אֲשֶׁר־בָּהּ׃

רַשִׁ״י הן לה' אלהיך. הַכֹּל, וְאַף עַל פִּי כֵן, רק באבתיך חשק ה'. מִן הַכֹּל:

אוּנְקְלוֹס הָא דַיְיָ אֱלָהָךְ שְׁמַיָא וּשְׁמֵי שְׁמַיָא אַרְעָא וְכָל דִי בַהּ

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. נראה לי בכאן כי אילו רצה הכתוב להגדיל ישראל על כל שאר האומות היה מספיק שיאמר הן לה' אלהיך הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק, ולא היה צורך להזכיר השמים ושמי השמים. אבל יתכן לומר שבא לרמוז שהעולם השפל הזה עיקר המציאות כלו, ופסוק מלא הוא (בראשית א) יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ, באר כי הגלגלים עם היותם נבראים עצומים הכוונה בהם לצרכי המין הזה, ואע"פ שחכמי המחקר סותרין זה, אנו אין לנו אלא דרך תורתנו וקבלת רז"ל שאמרו גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. וכן מצינו שהזכיר דוד ע"ה (תהלים קמח) הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו, יאמר כי הקב"ה הרים קרן ישראל על הנבראים כלם שבשמים ובארץ, ואמר עוד (שם קג) ברכו ה' מלאכיו וגו' ברכו ה' כל צבאיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו, הזכיר העולמות השלשה ממעלה למטה, ועל העולם השפל הזכיר כל מעשיו, כלומר כי הוא כלל כל מעשיו. ואמרו במדרש (יואל ב) כי רב מאד מחנהו, אלו מלאכי השרת, וכי עצום עושי דברו, אלו ישראל. ועוד יש לנו ראיות ממה ששאלו הפילוסופים, הגלגל למה הוא סובב תמיד באותו סבוב, השיג או לא השיג, אם השיג כבר לשוא סובב, אם לא השיג מה תועלת בסבובו, שאין לומר שיוסיף בהשגתו בכל יום ויום שאם כן היה לו לחדש ולהוסיף בטובות העוה"ז שהוא מתקיים בתנועתו. והשיבו סבת סבובו כדי לקיים העולם השפל, לפי שבתנועתו מצטרפין ארבע יסודות שהם למטה בארץ שאין העולם יכול להתקיים זולתם. הרי שזאת ראיה כי חכמי המחקר מודים שמציאות הגלגלים בשביל האדם, והם האומרים שאין צורך לגלגלים כי אם להנהיג טבע המציאות. ואם אתה אומר זה אפשר בשבעה כוכבי לכת שהם מנהיגים העולם הזה והם הם שנבראו לכך, אבל שמיני ותשיעי הם עליונים זכים בעצמם, לא נבראו לתשמישו של העוה"ז. תשובתך, כי כל התשע נבראו בשביל העולם הזה וכלן צריכין זה לזה, ותנועת האחד בסבת חברו מן התחתון עד העליון, שהרי כלן זה בתוך זה כגלדי בצלים, וכבר נתבאר בספרי החכמה שהמציאות כלו אחד מהגלגל העליון עד הנקודה הנקראת מרכז העולם או עמוד העולם. וקבלנו מופת לזה במלת אחד, כי אות אל"ף רומז אל הגלגל העליון המקיף הנקרא ערבות שהוא מיוחד מכל הגלגלים כמלך עליהם, אות ח' רמז לשמונה גלגלים שהם מוקפין בתוכו, אות ד' רמז על ד' יסודות שתחתיהם, והכל אחד, וכשם שהוא אחד כן מנהיגו יתברך אחד, והנה תשעה גלגלים וארבעה יסודות הם י"ג כמספר אחד. ומה שאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים, השמים הן הגלגלים ושמי השמים הן היסודות שהם בכח השמים למטה מהם, כענין הארץ וכל אשר בה, וכן אמר במזמור (תהלים קמח) הללו את ה' מן השמים, והזכיר מלאכיו וצבאיו וכוכבי אור, ואח"כ הללוהו שמי השמים. זה דעת הרמב"ן ז"ל בלשון השמים שפירושו הגלגלים והיסודות שתחתיהם. אבל הרמב"ם ז"ל פירש כי שמי השמים על תשעה הגלגלים, ואמר כי השמים הוא הגלגל המקיף ושמי השמים שהם בתוכו שבהם הכוכבים, ולפי שכל הגלגלים נכללים בשני חלקים אלו, חלק אחד שאין בו כוכבים כלל וחלק שני עם כוכבים, על כן עשה הכתוב בכאן שני חלקים ואמר שמי השמים. וכן במסכת חגיגה חלקים רז"ל לשני חלקום הוא שהזכירו רז"ל שם אמר ריש לקיש שני רקיעין הן, שנאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים. זה דעת הרב ז"ל בספר המורה בלשון השמים ושמי השמים. ויש לך להתבונן בדבר ר"י האומר שני רקיעין הן, כי כנגדן היו שני גזרי עצים שבמערכה, והוא שאמרו במסכת יומא פרק אמר להם הממונה, מערכה ראשונה קודמת למערכה שניה, שניה קודמת לשני גזרי עצים, שני גזרי עצים קודמין לדשון מזבח הפנימי. מערכה ראשונה ירמוז לכל הבנין, מערכה שניה למציאות המלאכים, שני גזרי עצים ירמוז לכל הגלגלים הנחלקים לשני חלקים אלו שמשם באות הגזרות לעולם השפל, ודשון מזבח הפנימי ירמוז לעולם השפל. ומי יתן והיינו יודעין שאר הענינים שהזכיר בברייתא ההיא איך היה הסדר בהם ומה ענינם ועל מה ירמוז כל אחד ואחד, כי אין לך עבודה קלה בכל העבודות כלן הנעשות בבית המקדש שלא יהיה לה עיקר גדול ושלא יהיה בה רמז וציור לענינים של מעלה ודוגמא להם. וע"ד הקבלה הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים רק באבותיך חשק ה', ירמוז לנפשות האבות שהן נאצלות מהאבות, ולכך היו מרכבה במותם כאלו הם והם דבר אחד, ומטעם זה הוא החשק והקשור והבחירה בזרעם, וזה מבואר.

סְפוֹרְנוֹ הן לה' אלהיך השמים. ויעיד על זה שהוא מבקש לטוב לך. כי אמנם השמים והארץ הם שלו ועם היותם נכבדים בלתי נפסדים:

כְּלִי יָקָר הן לה' אלהיך השמים וגו', רק באבותיך חשק ה'. במילת רק בא למעט השמים ושמי השמים שבכולם לא חשק ה' כ"א באבותיך, כדעת חכמי האמת שאמרו גדולים צדיקים ממעשה שמים וארץ והסכימו לומר שכולם נבראו בעבור האדם, לא כדעת הרמב"ם שכתב שהאדם עיקר בתחתונים אבל אין לו ערך עם העליונים. ולסברת הרמב"ם יש מקום לפרש פסוק זה שכל הסיפור נמשך למ"ש ואהבתם את הגר וגו' כי חפץ ה' שתדבקו בגרים אע"פ שהם נמוכים מ"מ ממנו ית' תראו וכן תעשו, כי הן לה' אלהיך השמים וגו' ועם גודל רוממתו ית' מ"מ רק באבותיך חשק ה' עם היותם נמוכים בערך העליונים הקרובים אל ה'. ועוד נתן מופת שני כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' ואף עפ"כ עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר. ומפסוק זה אר"י כ"מ שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כו' ומשני הקדמות אלו הוציא התולדה שאמר ואהבתם את הגר. אך עדיין יש לדקדק, מ"ש רק באבותיך חשק ה' ויבחר בזרעם אחריהם, מדעשה ב' חלוקות, ועוד שהחשק אינו ענין הבחירה כמבואר למעלה סוף פר' ואתחנן (ז.ז) ש"מ שמלת רק קאי אשלמטה, ובא לומר שרק באבותיך לבד חשק ה' בחשק ובאהבה גמורה אבל לא בכם, אלא בחר בזרעם מכל העמים. ר"ל בערך העמים אתם נראים טובים כי לשון בחירה שייך אפילו בדבר שאינו טוב מצד עצמו זולת שהוא טוב מזולתו, לכך נאמר ויבחר בזרעם אחריהם בכם. כי חסרון זה תלוי בכם, לפיכך ומלתם את ערלת לבבכם וגו' כדי שתגיעו למדריגת אבותיכם.

טו רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל־הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה׃

רַשִׁ״י בכם. כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם רוֹאִים אֶתְכֶם חֲשׁוּקִים מכל העמים היום הזה:

אוּנְקְלוֹס לְחוֹד בַּאֲבָהָתָךְ צָבֵי יְיָ לְמִרְחַם יָתְהוֹן וְאִתִּרְעֵי בִּבְנֵיהוֹן בַּתְרֵיהוֹן בְּכוֹן מִכָּל עַמְמַיָא כְּיוֹמָא הָדֵין

אִבְּן עֶזְרָא ויבחר בזרעם. והם אתם וזה טעם בכם:

רַמְבַּ״ן וטעם כיום הזה כי כן יהיה בכל זרעם לעולם וכבר פירשתי (רמב"ן על דברים ז׳:ז׳) החשק והבחירה ופירוש שמי השמים גלגלי ארבעה יסודות שהם בכח השמים למטה מהם כענין הארץ וכל אשר עליה (נחמיה ט ו) וכן אמר במזמור הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים (תהילים קמ״ח:א׳) והזכיר מלאכיו וצבאיו ושמש וירח וכוכבי אור ואחר כך הללוהו שמי השמים:

סְפוֹרְנוֹ רק באבותיך חשק. ששנה את טבע אותם הנכבדים בגללכם בזכות אבות ואין זה בלי ספק אלא כדי להשיג דבר יותר נכבד מן השמים והארץ והוא האדם השלם בהיותו דומה לבוראו כפי האפשר כאמרו בצלמנו כדמותנו:

אוֹר הַחַיִּים כיום הזה. פירוש כסדר שאתם ביום זה שהיתה העדה שלמה בכושר וכמו שהעיד הוא עליהם שכולם היו דבוקים בה' וגו' חיים, והכוונה במאמר שזולת סדר זה אין בחירה בהם הגם שיהיו זרעם של החשוקים אם ירשיעו לא יחשבו זרעם, והיו לך ישמעאל ועשו לאות שעינינו רואות היותם בני אברהם ויצחק ואף על פי כן אמר הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע:

טז וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד׃

רַשִׁ״י ערלת לבבכם. אֹטֶם לְבַבְכֶם וְכִסּוּיוֹ:

אוּנְקְלוֹס וְתֶעְדוּן יָת טַפְשׁוּת לִבְּכוֹן וּקְדָלְכוֹן לָא תַקְשׁוּן עוֹד

אִבְּן עֶזְרָא ומלתם את ערלת לבבכם. להתרחק מהתאוות העבות והכבדות כערל' גם יתכן להיות פירושו לטהר הלב עד שיבין האמת: וערפכם. פירשתיו ועוד בעבור שאמר כי קשה עורף אתה:

רַמְבַּ״ן ומלתם את ערלת לבבכם שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת לא כאשר עשיתם עד היום שלא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע: וערפכם לא תקשו עוד שלא תהיו כאבותיכם דור סורר ומורה שישבו עם המצרים וילמדו מעשיהם והם קשים לעזוב דרכם כמו שעשו את העגל וקראם שם (שמות לב ט) עם קשי ערף שלא ישובו מן הטעות שנכנס בלבם לחשוב שיש תועלת בעבודת המלאכים או צבא השמים אבל אתם תדעו ותשכילו ותאמינו כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים אלהי האלהים הם מלאכי מעלה ואדוני האדונים כל צבא השמים אשר להם ממשלה בשפלים כי הוא האדון אשר שם להם משטרם בארץ ולו הגדולה והגבורה והוא נורא בתפארת עוזו אשר לא ישא פנים לאחד מן האלהים והאדונים להגן על עובדיהם ולא יקח שחד מיד אדם ופירשו בשחד שאפילו חסיד גמור שיעבור עבירה לא יקח ממנו מצוה ממצותיו בשחד לכפר לו אבל יענישהו על חטאיו ויגמול לו ככל טובותיו ואונקלוס תרגם דלית קדמוהי מסב אפין ואף לא לקבלא שוחדא יתכוין לפרש שהוא משבחי השלילות בבורא יתברך יאמר הכתוב שאין השם בענין שישא פנים כי לא יראנו האדם וחי והכל כאין נגדו ומאפס ותהו נחשבו לו ולא בענין שיקח שוחד וממון מאדם כמלכים ושופטי הארץ והנכון בעיני שיאמר אשר לא ישא פנים לגדולי בני אדם בריבם עם קטניהם ולא יקח שוחד מעשיריהם בריבם עם דל כי הוא עושה משפט יתום ואלמנה מן הגדולים וקבע את קובעיהם נפש ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה והם כל צרכי האדם והנה הוא יפרנס העניים אשר אין להם אוהב ורע:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ומלתם את ערלת לבבכם. פחיתות המדות והיצירה מגדר השוייתם יקרא ערלה, כי כל ערלה תוספת חסרון, וכל מי שהוא ערל לב אין בו כח לקבל המושכלות ולהבין דרך האמת. וערפכם לא תקשו עוד. כמו שהקשיתם עד עתה, שהרי אמר להם (שמות לג) כי עם קשה עורף אתה.

סְפוֹרְנוֹ ומלתם את ערלת לבבכם. אם כן ראוי שתסירו את ערלת שכלכם והוא שתתבוננו להסיר כל טעות מוליד דעות כוזבות: וערפכם לא תקשו עוד. ובסור קושי העורף המונע מלפנות אל הראוי תפנו להכיר את בוראכם ותראו כי רע ומר לעזבו וזה שתתבוננו:

יז כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא־יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד׃

רַשִׁ״י ואדני האדנים. לֹא יוּכַל שׁוּם אָדוֹן לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ: לא ישא פנים. אִם תִּפְרְקוּ עֻלּוֹ: ולא יקח שחד. לְפַיְּסוֹ בְּמָמוֹן:

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהָא דַיָנִין וּמָרֵי מַלְכִין אֱלָהָא רַבָּא גִבָּרָא וּדְחִילָא דִי לֵית קֳדָמוֹהִי מִסַב אַפִּין וְאַף לָא לְקַבָּלָא שָׁחְדָא

אִבְּן עֶזְרָא אלהי האלהים. פירשתיו: ואדוני האדונים. כי מעלות גבוהות הם כטעם וגבוהים עליהם ומי שיכיר אלה המדות הוא מול לב:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים. המלאכים. ואדוני האדונים, הגלגלים שהם אדונים לכל גשם. האל, הוא הבורא, והוא הגדול, בחסד, הגבור, בדין, והנורא, ברחמים. ואלה כלל המדות העליונות הנקראות אבות, שעליהן נאמר האבות הן הן המרכבה. וכבר הזכרתי בכי תשא כי משה רבינו ע"ה כלל בשלשה שבחים אלו י"ג מדות שנאמרו לו בסיני. אשר לא ישא פנים. לצדיק הגמור לרוב צדקותיו שלא יענישנו אפילו על עבירה קלה. ולא יקח שחד. עבירה בשביל מצוה, שאינו אומר הרי שעשה אלף מצות ועשה עבירה אחת אחסר לו מצוה אחת מפני עבירה שעשה וילך המצוה כנגד העבירה, אלא הוא מענישו על אותה עבירה יחידית ונותן לו שכר על רבוי המצות כלן.

סְפוֹרְנוֹ כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים. הנצחי על כל הנצחים הנבדלים מחומר וזה שנצחיות כולם הווה מנצחיותו: ואדוני האדונים. מנהיג המנהיגים והם הגלגלים ומניעיהם שהנהגת כולם מכוונת להשיג תכלית כוונתו כענין המלאכות הפרטיות ביחוס אל הראשיות: האל הגדול. שאין נמצא שוה לו במדרגת מין מציאותו: הגבור. המקיים כל המציאות במציאותו כאמרו ואתה מחיה את כולם: והנורא. משגיח לשלם ולענוש באופן שראוי לירוא מפניו: אשר לא ישא פנים. לבן פריץ מפני האב הצדיק אע"פ שהוא מאריך אף בזכותו של אב: ולא יקח שוחד. לא יסיר כלל מעונש העבירה בשביל זכות מצוה שעשה החוטא כאמרם ז"ל שאין מצוה מכבה עבירה. וכל זה יורה שלא תבטחו אם תחטאו להנצל בשום זכות מן העונש כלל זולתי בתשובה השלמה:

אוֹר הַחַיִּים אלהי האלהים ואדוני האדונים. פירוש אלהי המלאכים הנקראים אלהים דכתיב ויבואו בני האלהים, ואדוני האדונים הם שליטי עולם התחתון על דרך אומרו דבר האיש אדוני הארץ. והוצרך לומר גם פרט אדנות התחתונים, להודיע כי אדונים של מטה אין בידם הבחירה לעשות כחפצם ורצונם אלא הוא אדון עליהם להטותם לאשר יחפוץ והוא מאמר שלמה לב מלך ביד ה':

יח עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה׃

רַשִׁ״י עשה משפט יתום ואלמנה. הֲרֵי גְּבוּרָה, וְאֵצֶל גְּבוּרָתוֹ אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ (מגילה ל"א): ואהב גר לתת לו לחם ושמלה. וְדָבָר חָשׁוּב הוּא זֶה, שֶׁכָּל עַצְמוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ עַל זֶה נִתְפַּלֵּל (בראשית כ"ח) וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ (בראשית רבה ע'):

אוּנְקְלוֹס עָבֵד דִין יִתַּם וְאַרְמְלָא וְרָחֵם גִיוֹרָא לְמִתַּן לֵהּ מְזוֹנָא וּכְסוּ

אִבְּן עֶזְרָא עושה משפט. אע״‎פ שהוא נשגב הוא עושה משפט יתום ואלמנה שאין להם עוזר כטעם אבי יתומים וכן הגר ויכלכלהו בהשענו עליו ואחר שהשם אוהב הגר אתם חייבים שתאהבוהו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי עושה משפט יתום ואלמנה. אע"פ שהוא נשגב כמו שאמר האל הגדול הגבור והנורא, הוא עושה משפט יתום ואלמנה, והוא שאמרו רז"ל דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים סח) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, וסמיך ליה אבי יתומים ודיין אלמנות. וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיה נז) שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. ואוהב גר. וכיון שכן ואהבתם את הגר, וכן כתוב במקום אחר (ויקרא יט) ואהבת לו כמוך.

יט וַאֲהַבְתֶּם אֶת־הַגֵּר כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

רַשִׁ״י כי גרים הייתם. מוּם שֶׁבְּךָ אַל תֹּאמַר לַחֲבֵרְךָ (בבא מציעא נ"ט):

אוּנְקְלוֹס וְתִרְחֲמוּן יָת גִיוֹרָא אֲרֵי דַיָרִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם

רַמְבַּ״ן כי גרים הייתם בארץ מצרים מום שבך אל תאמר לחברך לשון רש"י (רש"י על דברים י׳:י״ט) וכבר פירשתי בסדר ואלה המשפטים (שמות כב כ):

כ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ׃

רַשִׁ״י את ה' אלהיך תירא. וְתַעֲבֹד לוֹ וְתִדְבַּק בּוֹ, וּלְאַחַר שֶׁיִּהְיוּ בְךָ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ, אָז בִּשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ:

אוּנְקְלוֹס יָת יְיָ אֱלָהָךְ תִּדְחַל וְקָדָמוֹהִי תִפְלָח וּלְדַחַלְתֵּהּ תִּקְרַב וּבִשְׁמֵהּ תְּקַיַם

אִבְּן עֶזְרָא את ה' אלהיך תירא. שלא תעברון על מצות לא תעשה: ואותו תעבוד. במצות עשה: ובו תדבק. בלב: ובשמו תשבע. בפה כאשר הוא מפורש:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע. תירא שלא יעבור על מצות לא תעשה, אותו תעבוד במצות עשה, ובו תדבק שלא תפריד מחשבתך ממנו. וכתב הרמב"ן ז"ל, יתכן באנשי המעלה הזאת אשר להם מעלת הדבקות שתהיה נפשם גם בחייהם בצרור החיים צרורה כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי עד כאן. ודרשו רז"ל את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים והמאמר הזה אמרו ר"ע וראוי היה לו לאמרו לפי שהוא מן הנכנסים לפרדס ונכנס בשלום ויצא בשלום, ועליו נאמר (שיר א) משכני אחריך נרוצה. וע"ד הקבלה כוון בזה החכם על החכמה, דכתיב (איוב כח) (הן) יראת אדני היא חכמה, ולכבוד החכמה ההיא הנעלמת שהחכמים שבארץ מבינים אותה דרש כן, ודבר גדול היה דורש כל אתין שבתורה כי יש בהם סודות נשגבים ורזים עצומים מורים על נפלאות תמים דעים, וכענין שדרשו (במדבר ז) להקים את המשכן, לרבות משכן אחר שהוקם עמו, (בראשית כא) וה' פקד את שרה, לרבות שאר עקרות, מלמד שכל העקרות נפקדו עמה, וכן כיוצא באלו בכל אתין שבתורה שיש בכל אחד מהם ענין מפואר, ומי חכם ויבן אלה נבון וידעם. ובשמו תשבע. לאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז תוכל להשבע בשמו. או יהיה ובשמו תשבע מצות עשה לעתים וזמנים ידועים שיהיה בזה קדוש השם, כענין שמצינו באליהו וחוני המעגל. וע"ד הקבלה את ה' אלהיך תירא, היא היראה מה שאין המחשבה משגת, ואותו תעבוד היא החכמה. וכן מצינו בירושלמי, ואותו תעבוד אותו ואת תורתו. היא התורה שקדמה לעולם אלפים שנה. ובו תדבק, הבינה, כי שם תשובת הנשמות, ובשמו תשבע לשון שבעה. והנה הכל רמוז בפסוק זה (קהלת ז) מעשרה שליטים אשר היו בעיר, וכן רמוזים בפסוק (דברי הימים א כט) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה, באור כי כל בין השמים והארץ כי הוא השלום המכריע, וכן רמוזים עוד כלן בשיר השירים בפסוק (שיר ה) שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז, באורו כי שוקיו הם עמודים לשש והרי הם שמונה, יסוד ואל"ף דל"ת, הרי הכל רמוז בפסוק זה, וכן בפרשה (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו, שאמר באין תהומות והרים וארץ, וזה מבואר.

כא הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר־עָשָׂה אִתְּךָ אֶת־הַגְּדֹלֹת וְאֶת־הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ׃

אוּנְקְלוֹס הוּא תֻשְׁבַּחְתָּךְ וְהוּא אֱלָהָךְ דַעֲבַד עִמָךְ יָת רַבְרְבָתָא וְיָת חֲסִינָתָא הָאִלֵין דִי חֲזוֹ עֵינָיךְ

אִבְּן עֶזְרָא הוא תהלתך. הטעם כי יש לך להתהלל בו כי עשה עמך נוראות:

רַמְבַּ״ן וטעם הוא תהלתך והוא אלהיך הוא יהיה תהלתך שתתן כל תהלתך אליו אותו תהלל תמיד וכבודו לאחר לא תתן ותהלתו לפסילים ולא אל האלהים והאדונים הנזכרים או יאמר הוא תהלתך שבו אתה מהולל על כל העמים כלשון כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח) ה' עזי ומעזי (ירמיהו טז יט): והוא אלהיך שיחד שמו עליך שתהיה לו לעם והוא יהיה לך לאלהים ולא כשאר האומות אשר הוא להם אלהי האלהים אשר חלק להם כמו שפירשתי (ויקרא יח כה) כי עשה עמך הגדולות והנוראות שמהם תכיר כי אתה חבלו ונחלתו ועיניו תמיד עליך לטוב:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הוא תהלתך. ע"ד הפשט הוא ראוי שיהיה תהלתך, שלא תהלל לשום כח כי אם לו לבדו יתעלה. או יאמר הכתוב הוא תהלתך והוא אלהיך, הוא תהלתך שיהיה אלהיך. וע"ד הקבלה הוא תהלתך אלהי ישראל, והוא אלהיך השם המיוחד. וכן גלה לך הכתוב כי ישראל נתונים לשתי מדות אלו, הוא שאמר (דברים כו) ולתתך עליון לתהלה ולשם ולתפארת, לתהלה שהוא השם, ולתפארת השם המיוחד, והכוונה לומר כי התהלה שהוא השם בו התפארת, מדת רחמים במדת הדין, וכענין שכתוב (תהלים פט) כי תפארת עוזמו אתה. והתבונן בדבר הנביא שאמר (ישעיה מח) למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך, באור הכתוב אראה לך החוטם שהוא סימן הרצוי, והוא כאילו אמר אקבל ריח הקרבנות, וכענין שנאמר (דברים לג) ישימו קטורה באפך, כי הקטרת למדת הדין הנקראת תהלה, והזכיר הלשון הזה בהפך מן הקץ בריח שהוא דוחק חוטמו בידו, והוא סימן הרחוק כענין (ויקרא כו) ולא אריח בריח ניחוחכם. וכתיב אחריו (ישעיה מח) למעני למעני אעשה כי איך יחל, כלומר אם אכריתך יחל שמי, והוא כענין שאמר יהושע (יהושע ז) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול.

סְפוֹרְנוֹ הוא תהלתך. תתהלל שתהיה עבד למי שמולך על כל המציאות:

כב בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָהּ וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב׃

אוּנְקְלוֹס בְּשַׁבְעִין נַפְשָׁן נְחָתוּ אֲבָהָתָךְ לְמִצְרָיִם וּכְעַן שַׁוְיָךְ יְיָ אֱלָהָךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְמִסְגֵי

אִבְּן עֶזְרָא בשבעים נפש. פירשתיו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. יאמר מן הגדולות והנוראות שעשה עמך שתתחייב מזה לאהבה אותו כי יורדי מצרים לא היו רק שבעים ועתה אתם ככוכבי השמים, ולכך סמך לו ואהבת את ה' אלהיך ושמרת משמרתו. ומה שהזכיר כאן בשבעים וכן במקום שמנאם (בראשית מו) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, ולא מצאנו אלא שבעים חסר אחד, כבר דרשו רז"ל זו יוכבד שנולדה בין החומות, ויש אומרים זו סרח בת אשר שהשלימה מנינם, שנאמר (שמואל ב כ) אנכי שלומי אמוני ישראל, אנכי השלמתי מנינם של ישראל. אבל ראיתי בפסיקתא, זה הקב"ה שהשלים מנינם שנאמר (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה, הקב"ה נכנס עמהם בכבודו, מאי טעמא, דכתיב הוא תהלתך והוא אלהיך וסמיך ליה בשבעים נפש, ללמדך שהקב"ה נכנס במנין השבעים. ולפי מה שדרשו בפסוק (שמות יב) כשש מאות אלף רגלי, שהיו חסר חד, שהקב"ה נכנס עמהם והשלימן לשישים רבוא. ואם כן הרי שמצינו שהקב"ה השלים מנינם בין בעליה בין בירידה, בירידה לשבעים, בעליה לששים רבוא, וזהו שנאמר ליעקב (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה.

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.