א
בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא־תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת׃
רַשִׁ״י
לא תתגדדו. לֹא תִתְּנוּ גְדִידָה וְשֶׂרֶט בִּבְשַׂרְכֶם עַל מֵת כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֱמוֹרִיִּים עוֹשִׂין, לְפִי שֶׁאַתֶּם בָּנָיו שֶׁל מָקוֹם וְאַתֶּם רְאוּיִין לִהְיוֹת נָאִים וְלֹא גְּדוּדִים וּמְקֹרָחִים: בין עיניכם. אֵצֶל הַפַּדַּחַת, וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר (ויקרא כ"א) לֹא יִקְרְחֻה בְּרֹאשָׁם – לַעֲשׂוֹת כָּל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם (ספרי):
רַמְבַּ״ן
בנים אתם לה' אלהיכם גם זו מצוה מבוארת שאמר בתורה (ויקרא כא ה) בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרטו שרטת ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכיר שם שהם קדושים לאלהיהם צוה בהם זה אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה' אלהיכם כמו הכהנים אם כן השמרו גם אתם במצוה הזאת כמותם ועל דעת רבותינו בשניהם אינה אלא על המת ויתכן שהיתה המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד איננו ראוי לעבודה כמו שאמר (שם פסוק ו) ולא יחללו שם אלהיהם והנה עבודתם מחוללת וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל והוצרכו לשתיהם ורש"י כתב (רש"י על דברים י״ד:א׳) לפי שאתם בניו של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים ואיננו נכון שאם כן תהיה המצוה גם שלא על המת ור"א אמר (אבן עזרא על דברים י״ד:א׳) אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו לא תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל מה שיעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגוים על כן לא תעשה כמעשיהם ולפי דעתי כי טעם עם קדוש הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער ולא יאסור הכתוב הבכי כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי:
אִבְּן עֶזְרָא
תתגודדו. כטעם ושרט לנפש מגזרה על כל ידים גדודות: ולא תשימו קרחה. כמשפט הגוים עד היום הזה: וטעם בנים. אחר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן אל תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל אשר יעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כן תעשו גם אתם כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגוים על כן לא תעשה כמעשיהם. וטעם הסמך פרשת לא תאכל כל תועבה כי אתה עם קדוש בלב ובפה ותהיו מובדלים מן העמים וכל רואיכם יכירו אתכם כי לא תקרחו על מת ולא תאכלו כל חי ואם אתה עם קדוש אין ראוי שתאכל טמא ותטמא הנפש:
סְפוֹרְנוֹ
בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו. שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב לפיכך אתם בנים לה' שהוא אביכם קיים לעד אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת: ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה. וגם כן אין להצטער מאד בשביל נזק המגיע למת במיתתו כי עם קדוש אתה מזומן לחיי העולם הבא אשר קורת רוח בהם יפה מכל חיי העולם הזה:
ב
כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה׃
רַשִׁ״י
כי עם קדוש אתה. קְדֻשַּׁת עַצְמְךָ מֵאֲבוֹתֶיךָ, וְעוֹד ובך בחר ה':
סְפוֹרְנוֹ
סגולה מכל העמים. ולכן הוא אוסר זה לכם ולא אסר אותן לבני נח שאינם כל כך סגלה:
ג
לֹא תֹאכַל כָּל־תּוֹעֵבָה׃
רַשִׁ״י
כל תועבה. כָּל שֶׁתִּעַבְתִּי לְךָ, כְּגוֹן צָרַם אֹזֶן בְּכוֹר כְּדֵי לְשָׁחֳטוֹ בַמְּדִינָה הֲרֵי דָּבָר שֶׁתִּעַבְתִּי לְךָ, כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ, בָּא וְלִמֵּד כָּאן שֶׁלֹּא יִשְׁחַט וְיֹאכַל עַל אוֹתוֹ הַמּוּם. בִּשֵּׁל בָּשָׂר בְּחָלָב הֲרֵי דָּבָר שֶׁתִּעַבְתִּי לְךָ, וְהִזְהִיר כָּאן עַל אֲכִילָתוֹ (חולין קי"ד):
רַמְבַּ״ן
לא תאכל כל תועבה הנה רצה להוסיף ביאור במאכלים האסורים ולכך אמר לא תאכל כל תועבה להגיד כי כל הנאסרים נתעבים לנפש הטהורה וענין כל תיעוב שנאה ומיאוס כענין כי נתעב דבר המלך (דהי"א כא ו) כל אכל תתעב נפשם (תהלים קז יח) כי המאכלים האסורים גסים יולידו עובי ואטימות בנפש כאשר הזכרתי במקומו (שמות כב ל) ועל כן אמר עוד (דברים י״ד:כ׳) כל עוף טהור תאכלו להגיד כי אלה אשר אסר נתעבים והשאר טהורים וראויים לנפש טהורה ובספרי אמרו רבי שמעון אומר כל עוף טהור תאכלו אלו חגבים טהורים וכל שרץ העוף (דברים י״ד:י״ט) אלו חגבים טמאים ויפה אמר והנה טעם הכתוב כי הזכיר לאסור כל שרץ העוף והם ההולכים על ארבע וחזר ואמר כל עוף טהור תאכלו להתיר מהם אשר לו כרעים ממעל לרגליו הארבה והסלעם והחרגול והחגב ולא הוצרך לפרש זה שכבר הוזכר (ויקרא יא כא כב) אבל הזכיר בכלל דרך קצרה כל עוף טהור תאכלו כלומר אלו הנזכרים מאכלים נתעבים ושאר העופות למיניהם למרביתם תאכלו מהם כל טהור שלא אסרתיו והנה כלל כל הנאסרים לנו שהם כלם תועבה ולא הוצרך לפרוט אחרי כן השרצים וכל הרמש כי דבר ידוע הוא שתתעב אותם נפש כל נקי דעת אבל הזכיר סימני הבהמה והחיה והדגים והעופות והנבלה להודיעך שגם הם מתועבים לנפש ולא הזכיר הטרפה שאיננה תועבה אבל נאסרה מפני הארס או החולי הממית שלא יזיק באוכליו ולרבותינו עוד מדרשים (חולין סג) למה נשנו בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה ועוד מדרש (ספרי צח קידושין נז) בכל צפור טהורה תאכלו להתיר משולחת של מצורע וזה אשר לא תאכלו מהם לאסור את השחוטה קבלו כן לרמוז בכל צפור טהורה שהצפור שלא קבלה טומאה מותרת וטומאת המצורע לא תדבק בחיה שאין בעלי חיים בבהמה ובעוף מקבלים טומאה בנוגעם במת או בשרץ אבל השחוטה שראויה לקבל טומאה ידבק בה רוח הטומאה הפורחת מן המצורע ואיננה טהורה והיא בכלל תועבה כי אכילתה נתעבת:
סְפוֹרְנוֹ
לא תאכל כל תועבה. הנה קודם מתן תורה נודע הבדל בין טמא לטהור כמבואר בענין נח. מ"מ כשהתיר האל ית' לנח ולבניו אכילת ב"ח לא הבדיל בין טמא לטהור. אמנם אתה בהיותך קדוש אין ראוי לך להיות נזון מן הטמא ומתעב להדמות למזגו:
ד
זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים׃
רַשִׁ״י
זאת הבהמה, איל וצבי ויחמור. לָמַדְנוּ שֶׁהַחַיָּה בִכְלַל בְּהֵמָה, וְלָמַדְנוּ שֶׁהַבְּהֵמָה וְחַיָּה טְמֵאָה מְרֻבָּה מִן הַטְּהוֹרָה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם פּוֹרֵט אֶת הַמֻּעָט (ספרי; חולין י"ג):
ה
אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר׃
רַשִׁ״י
ואקו. מְתֻרְגָּם יַעֲלָא (איוב ל"ט) "יַעֲלֵי סָלַע", הוּא אשטנב"וק: ותאו. "תּוֹרְבָּלָא", תּוֹר הַיַּעַר, "בָּלָא" — יַעַר בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי:
ו
וְכָל־בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ׃
רַשִׁ״י
מפרסת. סְדוּקָה, כְּתַרְגּוּמוֹ: פרסה. פלאנט"א: ושסעת. חֲלוּקָה בִשְׁתֵּי צִפָּרְנַיִם, שֶׁיֵּשׁ סְדוּקָה וְאֵינָהּ חֲלוּקָה בַּצִּפָּרְנַיִם, וְהִיא טְמֵאָה: בבהמה. מַשְׁמַע מַה שֶּׁנִּמְצָא בַבְּהֵמָה אֱכֹל, מִכָּאן אָמְרוּ שֶׁהַשְּׁלִיל נִתָּר בִּשְׁחִיטַת אִמּוֹ (חולין ס"ט):
ז
אַךְ אֶת־זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת־הַגָּמָל וְאֶת־הָאַרְנֶבֶת וְאֶת־הַשָּׁפָן כִּי־מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם׃
רַשִׁ״י
השסועה. בְּרִיָּה הִיא שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁתֵּי שִׁדְרָאוֹת (שם ס'); אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ לָמָּה נִשְׁנוּ? בַּבְּהֵמוֹת מִפְּנֵי הַשְּׁסוּעָה וּבָעוֹפוֹת מִפְּנֵי הָרָאָה, שֶׁלֹּא נֶאֱמְרוּ בְּת"כֹּ (שם ס"ג):
ח
וְאֶת־הַחֲזִיר כִּי־מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ׃
רַשִׁ״י
ובנבלתם לא תגעו. רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ — בָּרֶגֶל, שֶׁאָדָם חַיָּב לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ בָּרֶגֶל, יָכוֹל יִהְיוּ מֻזְהָרִים בְּכָל הַשָּׁנָה, תַּ"לֹ "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְגוֹ'", וּמַה טֻּמְאַת הַמֵּת חֲמוּרָה, הַכֹּהֲנִים מֻזְהָרִים וְאֵין יִשְׂרָאֵל מֻזְהָרִים, טֻמְאַת נְבֵלָה קַלָּה, לֹא כָּל שֶׁכֵּן:
ט
אֶת־זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ׃
י
וְכֹל אֲשֶׁר אֵין־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא לָכֶם׃
יא
כָּל־צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ׃
רַשִׁ״י
כל צפור טהרה תאכלו. לְהַתִּיר מְשֻׁלַּחַת שֶׁבַּמְּצֹרָע (ספרי; קידושין נ"ז):
אִבְּן עֶזְרָא
כל צפור טהורה תאכלו. הנה צפור שם כלל ותור וגוזל על השני מינין שהם תחת צפור וכן דיה ואיה תחת דאה כי עתה הוסיף לבאר:
יב
וְזֶה אֲשֶׁר לֹא־תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה׃
רַשִׁ״י
וזה אשר לא תאכלו מהם. לֶאֱסֹר אֶת הַשְּׁחוּטָה (שם):
יג
וְהָרָאָה וְאֶת־הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ׃
רַשִׁ״י
הראה והאיה. הִיא רָאָה הִיא אַיָּה הִיא דַיָּה, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רָאָה? שֶׁרוֹאָה בְּיוֹתֵר, וְלָמָּה הִזְהִיר בְּכָל שְׁמוֹתֶיהָ? שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעַל דִּין לַחֲלֹק – שֶׁלֹּא יְהֵא הָאוֹסְרָהּ קוֹרֵא אוֹתָהּ רָאָה, וְהַבָּא לְהַתִּיר אוֹמֵר זוֹ דַּיָּה שְׁמָהּ אוֹ אַיָּה שְׁמָהּ, וְזוֹ לֹא אָסַר הַכָּתוּב. וּבָעוֹפוֹת פֵּרֵט לְךָ הַטְּמֵאִים לְלַמֵּד שֶׁהָעוֹפוֹת הַטְּהוֹרִים מְרֻבִּים עַל הַטְּמֵאִים, לְפִיכָךְ פֵּרֵט אֶת הַמֻּעָט (חולין ס"ג):
יד
וְאֵת כָּל־עֹרֵב לְמִינוֹ׃
טו
וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת־הַתַּחְמָס וְאֶת־הַשָּׁחַף וְאֶת־הַנֵּץ לְמִינֵהוּ׃
טז
אֶת־הַכּוֹס וְאֶת־הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת׃
יז
וְהַקָּאָת וְאֶת־הָרָחָמָה וְאֶת־הַשָּׁלָךְ׃
רַשִׁ״י
שלך. הַשּׁוֹלֶה דָּגִים מִן הַיָּם (שם):
יח
וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף׃
רַשִׁ״י
דוכיפת. הוּא תַּרְנְגוֹל הַבָּר, וּבְלַעַז הרו"פא, וְכַרְבָּלְתּוֹ כְפוּלָה (גיט' ס"ח):
יט
וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ׃
רַשִׁ״י
שרץ העוף. הֵם הַנְּמוּכִים, הָרוֹחֲשִׁים עַל הָאָרֶץ. זְבוּבִין וּצְרָעִים וַחֲגָבִים טְמֵאִים קְרוּיִים שֶׁרֶץ:
כ
כָּל־עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ׃
רַשִׁ״י
כל עוף טהור תאכלו. וְלֹא אֶת הַטָּמֵא, בָּא לִתֵּן עֲשֵׂה עַל לֹא תַעֲשֶׂה; וְכֵן בַּבְּהֵמָה "אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ", וְלֹא בְהֵמָה טְמֵאָה, וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה, לַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה:
כא
לֹא תֹאכְלוּ כָל־נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ׃
רַשִׁ״י
לגר אשר בשעריך. גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲ"זָ וְאוֹכֵל נְבֵלוֹת (ספרי): כי עם קדוש אתה לה'. קַדֵּשׁ אֶת עַצְמְךָ בַּמֻּתָּר לְךָ – דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים וַאֲחֵרִים נוֹהֲגִים בָּהֶם אִסּוּר, אַל תַּתִּירֵם בִּפְנֵיהֶם (שם): לא תבשל גדי. שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים, פְּרָט לְחַיָּה וּלְעוֹפוֹת וְלִבְהֵמָה טְמֵאָה (חולין קי"ג):
רַמְבַּ״ן
וטעם כי עם קדוש אתה לה' אלהיך דבק עם לא תבשל גדי בחלב אמו כי איננו מאכל נתעב אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן ואף על פי שכל בשר בחלב יכנס בלאו הזה כי כל מינקת תקרא אם וכל יונק יקרא גדי והוא דרך הבישול והנה בכולם אכזריות וכתב רש"י (רש"י על דברים י״ד:כ״א) לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה והמדרש הזה הוציאו אותו (ספרי קג וחולין קיג) ממלת גדי אבל הלאו עצמו אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול וכן כתב הרב בסדר ואלה המשפטים (שמות כג יט):
אִבְּן עֶזְרָא
לא תאכלו כל נבילה. מהעוף ומהבהמה: לגר אשר בשעריך. דאינו מתיהד כאשר פירשתי: או מכור לנכרי שאיננו דר בארצך וטעם הסמך לא תבשל גדי כי הוא בשר וכבר פירשתיו:
סְפוֹרְנוֹ
לא תאכלו כל נבילה. אפילו מן המין הטהור: כי עם קדוש אתה לה' אלהיך. אעפ"י שהנבלה היא נאותה למזון אנושי כמו לגר או לנכרי אינה נאותה למזון עם קדוש מוכן לשלמות המכוון מאת האל יתברך: לא תבשל גדי. כמעשה הכנענים שהיו חושבים להרבות בזה הפעל מקניהם וקנינם וכל בהמתם:
כב
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל־תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה׃
רַשִׁ״י
לא תבשל גדי … עשר תעשר. מָה עִנְיַן זֶה אֵצֶל זֶה? אָמַר לָהֶם הַקָּבָּ"ה לְיִשְׂרָאֵל: אַל תִּגְרְמוּ לִי לְבַשֵּׁל גְּדָיִים שֶׁל תְּבוּאָה עַד שֶׁהֵן בִּמְעֵי אִמּוֹתֵיהֶן, שֶׁאִם אֵין אַתֶּם מְעַשְּׂרִים מַעַשְׂרוֹת כָּרָאוּי כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ לְהִתְבַּשֵּׁל אֲנִי מוֹצִיא רוּחַ קָדִים וְהִיא מְשַׁדַּפְתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב י"ט) "וּשְׁדֵפָה לִפְנֵי קָמָה", וְכֵן לְעִנְיַן בִּכּוּרִים (פסיק' ר'; תנחומא): שנה שנה. מִכָּאן שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִין מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן (ספרי):
רַמְבַּ״ן
עשר תעשר גם זו מצוה שיבאר כי אמר (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה' ואמר (שם פסוק לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו ואין זה מעשר הלוים כי בו נאמר (במדבר יח לא) ואכלתם אותו בכל מקום והוא חולין ומה טעם לפדיונו ועתה באר כי הוא יחייב לעשר כל תבואת זרעך שיאכל אותו הוא עצמו ובניו לפני השם למען תלמד ליראה את השם כי הכהנים והשופטים העומדים שם לפני השם מורי התורה ילמדוהו יראתו ויורוהו התורה והמצות ופירש בטעם הפדיון אשר הזכיר שם בעבור כי לפעמים יהיה המעשר הרבה כי יברכך השם והדרך יהיה רב ממנו וטוב לפדותו בכסף ולהעלות שם כסף הפדיון ולא הזכיר החומש שכבר הוזכר וטעם היוצא השדה וכל היוצא השדה כאשר אמר מזרע הארץ מפרי העץ וטעמו היוצא מן השדה ואין הכונה בכל תבואת זרעך שיעשר כל התבואה מכל אשר זרע ולא כל היוצא מן השדה שנה שנה אבל טעם הכתוב שיעשר במינים המחוייבים במעשר כל תבואתו וכל היוצא בהן מן השדה יזהיר שלא יעשר מן הבא בידו מהם המקצת ויפטור לו המקצת אבל יעשר בין המדות שזרע בין הנתוסף עליהם הכל באמונה ואחר כך (דברים י״ד:כ״ג) הזכיר המינים המחוייבים להתעשר מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וכן יזכיר בכל מקום (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וגו' וכן אמר בפרשת מתנות כהונה (במדבר יח יב) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' כי אלו בלבד הם החייבים בתרומה ובמעשרות מן התורה וכן מה שאמר הכתוב (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא לא יצוה שיעשר כל זרע הארץ וכל פרי העץ אבל טעמו כל אשר תעשר מזרע הארץ שהוא דגן ומפרי העץ שהוא תירוש ויצהר יהיה לה' וכלשון הזה כתב רש"י (שם) מזרע הארץ דגן ופרי העץ תירוש ויצהר ויקצר הכתוב שם כי איננו מקום המצוה לחייב שיעשר אבל הוא מצוה שיהיה המעשר קדש לה' עד שיפדה בתוספת חומש אבל המצוה בתרומות ומעשרות בכל מקום הן דגן תירוש ויצהר ופירוש דגן בלשון הקדש חמשת המינין הידועין בתבואה ופירוש תירוש היין החדש אשר ישיקו היקבים ויצהר השמן אשר בהן ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן חייבין מן התורה כלל לא בתרומות ולא במעשרות ויש ברייתות שנויות בתורת כהנים (בחקותי פרק יב ט) ובספרי (ראה קה) לאסמכתות והן מוטעות אבל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי (ברכות לו) והירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) ופשוטו של מקרא כך הוא שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר ותהיה בזה נזהר שכבר טעו בו מגדולי המחברים (עי' רמב"ם הלכות תרומות פ"ב ה"א) וטעם שנה שנה שיעשר אותו שתי שנים זו אחר זו כן קבלת רבותינו (ר"ה יב) ואחר כך (דברים י״ד:כ״ח) פירש כי מקצה השלש שנים תוציא מעשר תבואתך של השנה ההיא ותאכילהו לעניים לומר כי השנה השלישית של מעשר עני הוא ואמר תוציא וגו' והנחת בשעריך ללמד על הביעור ושוב יבאר אותו בפרשת כי תכלה לעשר (דברים כ״ו:י״ב) ומדרש חכמים (בתנחומא ראה יח) בלשון עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר עשר שלא תתחסר רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה:
אִבְּן עֶזְרָא
עשר תעשר. ונסמכה זאת הפרשה כי אסור לאכול כל עוף טמא ובהמה טמאה ונבלה והנה בבשר ובדגן אסור לאכול ההקדש כי אם במקום הנבחר: היוצא השדה שנה שנה. אמר רבי יהודה הלוי הספרדי נ״ע כי הוא דבק עם זרעך והטעם הזרע שהוצאת אל השדה ולפי דעתי שהוא כפשוטו וטעמו על התבואה מה שיוצאת השדה ואם יטעון טוען כי הכתוב אמר היוצא והוא מהפעלים שאינם יוצאים לאחרים הראינו לו העיר היוצאת אלף והעד תשאיר מאה וחז״ל אמרו שהוא מעשר שני ודע אם תחל ממעל הנה האחד ראש ואם ממטה הנה העשירי וזה סוד הבכור והמעשר ודע כי האחד איננו בחשבון וכן העשירי כי הוא כנגד האחד כי הוא ראש למחברת השנית וסוף למחברת הראשונה וכל שרש בחשבון סמוך אליו מפניו ומאחריו ובעבור היות האחד והעשרה עיקריים והאמצעיים חמשה וששה הם הנקראים עגולים על כן אותיות הנח הם אלה הארבעה ומהם אותיות השם הנכבד והנורא:
סְפוֹרְנוֹ
עשר תעשר. כי בעשור התבואה והבהמה תרבה התבואה וירבה המקנה כאמרם ז"ל (גטין) עשר בשביל שתתעשר:
כג
וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל־הַיָּמִים׃
רַשִׁ״י
ואכלת וגו'. זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. שֶׁכְּבָר לִמְּדָנוּ לִתֵּן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַלְוִיִם, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'" (במדבר י"ח) וְנָתַן לָהֶם רְשׁוּת לְאָכְלוֹ בְּכָל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם" (שם י"ח), עַל כָּרְחֲךָ זֶה מַעֲשֵׂר אַחֵר הוּא:
אִבְּן עֶזְרָא
ובכורות בקרך. יאכלם מי שהוא ראוי לאכלם כאשר פירשתי: למען תלמד. הטעם כי כאשר תלך אל מקום הכבוד שם ילמדוך וטעם שנית להיות למען תלמד כטעם עגלה מלומדה והטעם רגילות והוא הישר בעיני:
סְפוֹרְנוֹ
למען תלמד ליראה. כי במקום הנבחר למקדש יהיה בית דין הגדול להבין ולהורות:
כד
וְכִי־יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי־יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
רַשִׁ״י
כי יברכך. שֶׁתְּהֵא הַתְּבוּאָה מְרֻבָּה לָשֵׂאת:
כה
וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ׃
כו
וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר־תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ׃
רַשִׁ״י
בכל אשר תאוה נפשך – כְּלָל: בבקר ובצאן וביין ובשכר – פְּרָט: ובכל אשר תשאלך נפשך – חָזַר וְכָלַל, מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ וְלַד וַלְדוֹת הָאָרֶץ וְרָאוּי לְמַאֲכַל אָדָם וְכוּ' (עירובין כ"ז):
אִבְּן עֶזְרָא
ובשכר. העשוי מדבש ומתמרים מחטה ושעורים: אשר תשאלך. פירות: אתה וביתך. אתה ובניך חיוב וביתך רשות כי מצות שלש פעמים על הזכרים והאשה ההולכת למקום הנבחר כנשי אלקנה יש להן שכר:
כז
וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ׃
רַשִׁ״י
והלוי, לא תעזבנו. מִלִּתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן: כי אין לו חלק ונחלה עמך. יָצְאוּ לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וְהֶפְקֵר, שֶׁאַף הוּא יֵשׁ לוֹ חֵלֶק עִמְּךָ בָּהֶן כָּמוֹךָ, וְאֵינָן חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר:
אִבְּן עֶזְרָא
והלוי אשר בשעריך. והטעם על בית הלוי שאתה מקבל שכר שלא תעזבנו רק תתן לו כפי מתנת ידך והקרוב כי על המעשר הראשון ידבר בעבור שהזכיר מעשר שני אמר לא תחשוב כי תצא ידי חובה במעשר השני לבדו: וטעם אשר בשעריך. כי לאשר הוא בשערו יתן המעשר הראשון ולא יאמר יהיה עמי ואני אוליכנו ללוי אחר או כבר נתתיו:
כח
מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת־כָּל־מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ׃
רַשִׁ״י
מקצה שלש שנים. בָּא וְלִמֵּד שֶׁאִם הִשְׁהָה מַעַשְׂרוֹתָיו שֶׁל שָׁנָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה לִשְׁמִטָּה, שֶׁיְּבַעֲרֵם מִן הַבַּיִת בַּשְּׁלִישִׁית:
אִבְּן עֶזְרָא
מקצה שלש שנים. זה מעשר שלישי ולא יוציא בשנה הזאת מעשר שני וי״א כי יוציא שלשתם והמכחישים אמרו כי מצות עשר תעשר הוא המעשר הראשון: וטעם וצרת הכסף בידך. עם הלוי ידבר וכן ובכורות בקרך עם הכהן ידבר ואין שם מעשר שני רק זה שהוא לשלש שנים: מקצה. תחלה וזה של שלש שנים יקרא מעשר עני ואנחנו נסמוך על קבלת אבותינו:
כט
וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין־לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה׃
רַשִׁ״י
ובא הלוי. וְיִטֹּל מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן: והגר והיתום. וְיִטְּלוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁהוּא שֶׁל עָנִי שֶׁל שָׁנָה זוֹ, וְלֹא תֹאכְלֶנּוּ אַתָּה בִּירוּשָׁלַיִם כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּזְקַקְתָּ לֶאֱכֹל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל שְׁתֵּי שָׁנִים: ואכלו ושבעו. תֵּן לָהֶם כְּדֵי שָׂבְעָן, מִכָּאן אָמְרוּ אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי בַּגֹּרֶן וְכוּ' (ספרי קי). וְאַתָּה הוֹלֵךְ לִירוּשָׁלַיִם בַּמַּעֲשֵׂר שֶׁל שָׁנָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה שֶׁהִשְׁהֵיתָ, וּמִתְוַדֶּה "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת" כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּכִי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר (דברים כ"ו):
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.