Deuteronomy 22 — דְּבָרִים כב

פָּרָשַׁת כִּי תֵצֵא

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א לֹא־תִרְאֶה אֶת־שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת־שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ׃

רַשִׁ״י והתעלמת. כּוֹבֵשׁ עַיִן כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹאֵהוּ: לא תראה … והתעלמת. לֹא תִרְאֶה אוֹתוֹ שֶׁתִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם וְכוּ' (ספרי; בבא מציעא ל'):

אוּנְקְלוֹס לָא תֶחֱזֵי יָת תּוֹרָא דְאָחוּךְ אוֹ יַת אִמְרֵהּ דְטָעָן וְתִתְכְּבֵשׁ מִנְהוֹן אָתָבָא תָתֵבִנוּן לְאָחוּךְ

אִבְּן עֶזְרָא לא תראה את שור. אפי' אתה יוצא למלחמה וזה דרך דרש: והתעלמת. דבק עם לא תראה והזכיר שור ושה וכבר הזכיר החמור וכן משפט כל בהמה:

רַמְבַּ״ן לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים זו מצוה מבוארת שאמר בתורה (שמות כג ד) כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו והוסיף בכאן לאמר נדחים כי תועה שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל גדול ועתה הזכיר נדחים שברחו ממנו והרחיקו והזכיר "שה" שהוא כאבד ולכך ביאר בכאן ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך ואמר וכן תעשה לחמורו שהוא בהמה טמאה וכן תעשה לשמלתו אע"פ שאין השמלה חביבה על בעליה כבעלי החיים ואין ההפסד בה מצוי כבהם שאפשר שימותו וכן תעשה לכל אבדת אחיך מכל כלי ביתו אף על פי שאינן חביבין כשמלתו אשר יכסה בה ועל מדרש רבותינו (ספרי מה ב"מ ל) הוסיף עוד בכאן דברים רבים כגון והתעלמת פעמים שאתה מתעלם השב אפילו מאה פעמים (ב"מ לא) תשיבם אפילו לגנתו ולחרבתו (שם) והחזירה בסימנים ודברים אחרים נדרשים בפרשה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי השב תשיבם לאחיך. תצוה התורה שנהיה זהירים בהשבת אבדה לבעלים. ומכפל ההשבה דרשו רז"ל אפילו מאה פעמים, וכל זה מדרכי החסד והרחמים, ללמד שכלנו עם אחד ראוים שיהיה לנו אב אחד ושירצה כל אחד בתועלת חברו ושיחמול על ממונו, ובין שתהיה האבדה בעל חי בין שלא תהיה בעל חי חייב הוא להחזירה לרשותו, וזהו שאמר וכן תעשה לחמורו, שהוא בעל חי ובהמה טמאה, וכן תעשה לשמלתו אע"פ שאינו חשוב כבעל חי וכן תעשה לכל אבדת אחיך, אחד משאר כלים אע"פ שאינן חשובין כשמלה, לא תוכל להתעלם, שלא תחזירו לידו. וזה שאמר לא תוכל להתעלם אין להבין אותו בהשבת אבדה בלבד, אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחברו או להסיר ולדחות נזקו ממנו הרי הוא חייב בכלן, וכענין שאמר הכתוב (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך. ודרשו רז"ל והתעלמת מהם וכתיב לא תוכל להתעלם, כיצד, זקן ואינו לפי כבודו והתעלמת, הא שאר בני אדם לא תוכל להתעלם. וע"ד המדרש והתעלמת מהם מבני אדם, לא תוכל להתעלם מהקב"ה, שהוא היודע את הכל, וכענין שכתוב (ירמיה כט) ואנכי היודע ועד נאם ה'. ואם תשכיל עוד במצות השבת אבדה תמצא כי יש בה רמז והתעוררות לענין תחית המתים, שהקב"ה מחזיר אבדה לבעליו באחרית הימים, שישוב כל אחד לגורלו הראשון ועם מי שיזכה בו ראשון, ואז יהיה האחרון מחזיר אבדה לבעליו אע"פ שיש סוברים כי בעליו הוא האחרון, ושם תשוב לזמן התחיה, וזהו שכתוב (תהלים קלט) גלמי ראו עיניך, כלומר הכח המשכיל שלי ראו עיניך, ועל ספרך כל הגלמים יכתבו, והימים שנוצרו בהם ולאותו כח אחד בהם, והוא אחרון שתהיה חוזרת אל אישה הראשון או אל האחרון, או שתתחלק להם כהתחלק הנר, או שיתגבל עפרם אליה. ומפני שהזכיר כאן בענין האבדה לשון נדחים, לכך אמר וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם, אינך רשאי להתעלם מהקב"ה, לבלתי ידח ממנו נדח.

כְּלִי יָקָר לא תראה את שור אחיך וגו' והתעלמת מהם. דרשו רז"ל פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו, ויש לפתרו בדרך שאמרו רז"ל ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו, ואין חילוק בין קלקול בגופו או בממונו הכל אחד אם הוא בענין שא"א להצילו ולהשיב את נדחו, ע"ז אמר לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים, כשהם נדחים לגמרי כגון טובעים בנהר וכיוצא בהם והתעלמת מהם צריך אתה לעשות את עצמך כלא רואה, אמנם השב רצה לומר אם יש בהם כדי השבה שאינן נדחים לגמרי אלא אפשר לך להשיב את נדחם אז תשיבם לאחיך חייב אתה להשתדל לראותו כדי להצילו.

אוֹר הַחַיִּים . פרשת זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות שצריכין בני אל חי צדיקי עולם לעשות לעם ה', והן אלה צדיקים יקראו לצד מעלתם אחים, כמו שהעירותיך שכינוי זה הוא מדריגה היותר מעולה שבכל כינויים אשר יתכנו בהם יחידי עם, (שמות רבה נ"ב) ואותם צוה ה' אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות והם צאן קדשים ולזה קראם שור ושה, שהוא הקדוש ברוך הוא, ויחס לו שם זה להעיר אל מי מקדושיו הוא מצוה שהם הצדיקים כמו שכתבנו: ואומרו על דרך אומרו (לעיל ד') ונדחת והשתחוית להם וגו' שהעובר פי ה' יקרא נדח, ויצו ה' לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו הוא אלהי עולם וכפל לומר השב תשיבם, נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו : ואומרו (להלן ב) . בזה העיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון כי לא קרוב כדרך אומרו (במדבר כ"ד) אשורנו ולא קרוב, עוד לו ולא ידעתו שנסתם הקץ ואין יודע מתי קץ הפלאות, וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל כאשר עינינו רואות בדורות הללו, עם כל זה יצו ה' ואספתו אל תוך ביתך זה בית המדרש וילמדהו אורחות חיים ודרך ישכון אור לבל יטה מני אורח ולא ימצאהו אויבו במחשבות וטענות כוזבות כי אור תורה תצילהו, וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו, והוא אומרו , והשבותו לו פירוש מעלה עליו הכתוב כאילו הוא משיבו מני אובד: או ירצה שצריך החכם להשתדל עם בני ישראל בכח התורה והמוסר עד יום פקודה שידרוש ה' נשמתו ואז הרוח תשוב אל האלהים, ודקדק לומר שאם ימעדו קרסוליו לא תשוב הנפש אל האלהים ותלך לחרפות:

ב וְאִם־לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל־תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ׃

רַשִׁ״י עד דרש אחיך. וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּתְּנֵהוּ לוֹ קֹדֶם שֶׁיִּדְרְשֵׁהוּ? אֶלָּא דָּרְשֵׁהוּ שֶׁלֹּא יְהֵא רַמַּאי (בבא מציעא כ"ז; עי' ספרי): והשבתו לו. שֶׁתְּהֵא בוֹ הֲשָׁבָה, שֶׁלֹּא יֹאכַל בְּבֵיתְךָ כְּדֵי דָּמָיו וְתִתְבָּעֵם מִמֶּנּוּ. מִכָּאן אָמְרוּ, כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל וְשֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל יִמָּכֵר (בבא מציעא כ"ח):

אוּנְקְלוֹס וְאִם לָא קָרֵב אֲחוּךְ לְוָתָךְ וְלָא יְדַעַתְּ לֵהּ וְתַכְנְשִׁנֵהּ לְגוֹ בֵיתָךְ וִיהֵי עִמָךְ עַד דְיִתְבַּע אֲחוּךְ יָתֵהּ וְתָתֵיבִנֵהּ לֵהּ

אִבְּן עֶזְרָא ואספתו. אם היית שב או בצווי שתפקדנו ביד נאמן:

רַמְבַּ״ן ואם לא קרוב אחיך אליך שאינו קרוב אצלך כי אינך מתחייב ללכת אל ארץ אחרת עם האבדה להשיבה אליו או שלא ידעת אותו כלל ובספרי (תצא מז) אין לי אלא קרוב רחוק מנין תלמוד לומר ולא ידעתו וא"כ יאמר ואם לא קרוב אחיך אליך בעירך שתשאל עליו ותדענו יהיה עמך עד דרוש אחיך אותו:

כְּלִי יָקָר ואם לא קרוב אחיך וגו' והיה עמך עד דרוש אחיך אותו. רז"ל אמרו דרשהו אם הוא רמאי, ומ"מ אותו קאי על השור או שה כי הל"ל עד שיבקש אחיך אותו אלא שיבא אחיך וידרוש בדרישה וחקירה והיינו ע"י סימנים עד שיתברר לך שבאמת הוא דורש אותו זה השור ולא אחר וממילא שמעינן שצריך לדרוש אם אינו רמאי, אבל המקרא אינו יוצא מידי פשוטו כמו שפי' הרא"ם שאותו קאי על אחיך. ומ"ש לא תוכל להתעלם אחר שאמר ומצאתה דאתי לידיה משמע (שם כז.) לפי שהדבר מסור ללב שאם יבא אחיך וידרוש ויאמר שור בסימן זה וזה נאבד לי, וישיאך יצרך להתעלם ולהורות היתר לעצמך שמא ראה אותו אצל חבירו, או תרצה להטיל דופי בסימניו כדי להפטר ממנו בדיני אדם, מ"מ לא תוכל להתעלם מפני עין שלמעלה הרואה ומכיר בתחבולותיך.

ג וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל־אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם׃

רַשִׁ״י לא תוכל להתעלם. לִכְבֹּשׁ עֵינְךָ כְּאִלּוּ אֵינְךָ רוֹאֶה אוֹתוֹ:

אוּנְקְלוֹס וְכֵן תַּעְבֵּד לַחֲמָרֵהּ וְכֵן תַּעְבֵּד לִכְסוּתֵהּ וְכֵן תַּעְבֵּד לְכָל אֲבֵדַת אֲחוּךְ דִי תֵיבַד מִנֵהּ וְתַשְׁכְּחִנַהּ לֵית לָךְ רְשׁוּ לְאִתְכַּסָאָה

אִבְּן עֶזְרָא לא תוכל. כחביריו:

סְפוֹרְנוֹ וכן תעשה לשמלתו. אע"פ שאין אבידתה מצויה כ"כ אל תחשבה לאבדה מדעת:

אוֹר הַחַיִּים . לפי שיש באמצעות האדם ג' דברים, הא' הרכבת הגוף, ב' חלק הרוחני שבאדם ג' חלק התורה המאורסת לכל א' מישראל, כנגד הרכבת הגוף אמר , כנגד חלק הרוחני אמר כי בחינה זו תקרא שמלה כאומרם במס' שבת (קנ"ב ב) משל למלך שחלק בגדי מלכות, וכנגד חלק התורה אמר , וקראה הכתוב אבדה כמו שרמז רשב"י (קידושין ב' ב) משל למי שנאבדה לו אבדה מי מחזר על מי וכו', כי חלק העולה לאיש זה הנה הוא אבוד מהעולם כיון שאין זולתו יכול להשיגו כאמור בדברי המקובלים, ובאמצעות השבתו בתשובה הנה הוא מוצא אותה:

ד לֹא־תִרְאֶה אֶת־חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ׃

רַשִׁ״י הקם תקים. זוֹ טְעִינָה – לְהַטְעִין מַשּׂאוֹי שֶׁנָּפַל מֵעָלָיו: עמו. עִם בְּעָלָיו, אֲבָל אִם הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר לוֹ הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה אִם רָצִיתָ לִטְעֹן טְעֹן, פָּטוּר (שם ל"ב):

אוּנְקְלוֹס לָא תֶחֱזֵי יָת חֲמָרָא דְאָחוּךְ אוֹ תוֹרֵהּ רָמָן בְּאָרְחָא וְתִתְכְּבֵשׁ מִנְהוֹן אֲקָמָא תְקִים עִמֵהּ

אִבְּן עֶזְרָא נופלים. כמו רובץ. ומלת נופלים כלל: הקם תקים עמו. ולא לבדך כמו עזוב תעזוב עמו:

רַמְבַּ״ן והוסיף במצות הטעינה להזהיר עליה במצות לא תעשה כי בתורה אמר (שמות כג ה) עזב תעזב עמו מצות עשה. ועוד הוסיף נופלים בדרך כי שם אמר רובץ תחת משאו ולא הזכיר שם רק החמור שדרכו לטעון משוי גדול וירבץ תחתיו. ואמר בכאן אחיך ושם אויבך ושונאך לאמר תעשה עמו כן וזכור האחוה ותשכח השנאה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תראה את חמור אחיך. בפרשת משפטים (שמות כג) הזכיר כי תראה חמור שונאך, וכאן חמור אחיך, ללמדך שאם היה שונאך שיחזור אחיך לענין העזר שתקום עמו ושתשכח השנאה ותזכור האהבה.

אוֹר הַחַיִּים . נתכוין בזה שלא יאמר הצדיק שלא נצטוה אלא על איש שנידח בעבירות אבל ישנו בהשב אבל אם נפל והרבה להרשיע הלנופלים תקומה ואבדה תקוה ממנו, לא כן הוא אלא לא תראהו ותתעלם וצריך להקים עמו, דקדק לומר דוקא אם הוא מסייע בדבר שרוצה לשוב, אבל אם הוא נופל ואינו חפץ בהקמתך פטור אתה שזה נכנס בגדר לץ וכתיב (משלי ט') אל תוכח לץ פן ישנאך:

ה לֹא־יִהְיֶה כְלִי־גֶבֶר עַל־אִשָּׁה וְלֹא־יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל־עֹשֵׂה אֵלֶּה׃

רַשִׁ״י לא יהיה כלי גבר על אשה. שֶׁתְּהֵא דּוֹמָה לְאִישׁ, כְּדֵי שֶׁתֵּלֵךְ בֵּין הָאֲנָשִׁים, שֶׁאֵין זוֹ אֶלָּא לְשֵׁם נִאוּף (עי' ספרי): ולא ילבש גבר שמלת אשה. לֵילֵךְ לֵישֵׁב בֵּין הַנָּשִׁים. דָּ"אַ — שֶׁלֹּא יַשִּׁיר שְׂעַר הָעֶרְוָה וְשֵׂעָר שֶׁל בֵּית הַשֶּׁחִי (נזיר נ"ט): כי תועבת. לֹא אָסְרָה תוֹרָה אֶלָּא לְבוּשׁ הַמֵּבִיא לִידֵי תוֹעֵבָה (עי' ספרי):

אוּנְקְלוֹס לָא יְהֵי תִקוּן זֵין דִגְבַר עַל אִתְּתָא וְלָא יְתַקֵן גְבַר בְּתִקוּנֵי אִתְּתָא אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כָּל עָבֵד אִלֵין

רַשְׁבַּ״ם לא יהיה כלי גבר על אשה: ללכת בין האנשים ולזנות:

אִבְּן עֶזְרָא לא יהיה כלי גבר. נסמכה בעבור צאת למלחמה כי האשה לא נבראת כי אם להקים הזרע ואם היא תצא עם אנשים למלחמה תבא בדרך לידי זנות וכן לא ילבש גבר והטעם זכר שלא נתמלא זקנו יתערב עם הנשים וינאף הוא והן ואינו יודע וזה יורה כי מנהג ישראל היה וכן ברובי המלכיות להיות מלבוש האנשים איננו כמלבוש הנשים רק הפרש ביניהם וי״‎א על חוץ לדרך ואין צורך רק השם יתעב מי שישנה מעשה השם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא יהיה כלי גבר על אשה. מנע הכתוב כלי זיין מן האשה כדי שלא תצא למלחמה ויהיה סבה לזנות, וכן האיש אם ילבש שמלת אשה ושיתערב עם הנשים, כל זה תועבת ה'. וכן דרשו רז"ל כי תועבת ה' אלהיך, דבר המביא לידי תועבה. ומן הכתוב הזה למדנו רז"ל מפי השמועה שאסור לו לאדם להתקשט בקשוט המיוחד להן, כגון לראות במראה וכיוצא בו, והוא אחד מן השלשה דברים שהוצרכו חכמים להתיר לבית רבי, ושמע מינה שאסור הוא לשאר בני אדם שיסתכלו במראה לפי שהוא קשוטי הנשים אלא א"כ היה סופר שהתירו לו להסתכל כדי לחזק כח הראות, או שהוא חולה וחלוש ורוצה להסתכל בתאר פניו, הרי זה מותר, שאין זה בכלל קשוט ואינו דרך תאוה ופתויי יצר הרע. ועוד אמרו רז"ל לקט לבנות מתוך שחורות חייב משום לא ילבש גבר שמלת אשה. ועוד דרשו רבותינו ז"ל כי מה שהרגה יעל לסיסרא ביתד ולא הרגתו בסכין, משום לא יהיה כלי גבר על אשה.

ו כִּי יִקָּרֵא קַן־צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל־עֵץ אוֹ עַל־הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל־הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל־הַבֵּיצִים לֹא־תִקַּח הָאֵם עַל־הַבָּנִים׃

רַשִׁ״י כי יקרא. פְּרָט לִמְזֻמָּן (חולין קל"ט): לא תקח האם. בְּעוֹדָהּ עַל בָּנֶיהָ:

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יְעָרַע קִנָא דְצִפְּרָא קֳדָמָךְ בְּאָרְחָא בְּכָל אִילָן אוֹ עַל אַרְעָא אֶפְרוֹחִין אוֹ בֵיעִין וְאִמָא רְבֵעָא עַל אֶפְרֹחִין אוֹ עַל בֵּיעִין לָא תִסַב אִמָא עַל בְּנַיָא

רַשְׁבַּ״ם כי יקרא: יזדמן על ידי מקרה: לא תקח האם על הבנים: לפי דרך ארץ ולתשובת המינין כבר פירשתי בלא תבשל גדי בחלב אמו וכן באותו ואת בנו שדומה לאכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד:

אִבְּן עֶזְרָא כי יקרא. נסמכה זאת הפרשה בעבור בדרך: יקרא. כמו נקרא נקראתי והם מגזרת מקרה וקרוב מפגע: אל״‎ף אפרוחים נוסף כמו אל״‎ף ובאזרועך והטעם כי אכזריות הוא בלב להיות אם על בנים רוטשה וכן שור או שה:

רַמְבַּ״ן כי יקרא קן צפור לפניך גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח) כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם ואם כן אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו אבל הכל הרחקה ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך כי זו אחת משתי סברות סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר (מד א) וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר (משלי ל ה) כל אמרת אלוה צרופה וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך וכבר ארז"ל (סנהדרין כא) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו' ודרשו (פסחים קיט) ולמכסה עתיק זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה וכבר דרשו בפרה אדומה (במדב"ר יט ג ד) שאמר שלמה על הכל עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג) ואמר ר' יוסי בר' חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה אבל לאחרים חקה דכתיב (זכריה יד ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון יקפאון כתיב דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידין להיות צפויים לעולם הבא כהדין סמיא דצפי דכתיב (ישעיהו מב טז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכתיב (שם) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים שכבר עשיתים לר' עקיבא הנה בארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל וכאלה רבות בדבריהם ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעין כן והרב הזכיר מהן אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב כפי דעתי ענין אחר להם שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם וזהו לצרף בהן שיהיו ככסף צרוף כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם אבל להוציא ממנו כל סיג וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה בילמדנו (תנחומא שמיני ח) בפרשת זאת החיה וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב) הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות שנאמר (תהלים יב ז) אמרות ה' אמרות טהורות ונאמר כל אמרת אלוה צרופה למה שיהא מגין עליך הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת כנראה מפשוטיהם ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית אין התועלת לו רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו כי דבורנו וזכרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולם לנו ולא להקב"ה לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מהעורף או הניחור אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה והביאו ראיה אחרת או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים שאמרה בהם התורה (ויקרא יא כח) טמאים המה לכם ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת ואמרם אם חכמת חכמת לך הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות והמצות הגזירות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו כמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא א"כ כלם לתועלתנו בלבד וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו ואמר (שם פסוק ז) או מה מידך יקח וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו ושאלו בירושלמי בנדרים (פ"ט ה"א) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום והשיבו על השאלה הזאת אי זהו כבוד המקום כגון סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני מניח והיינו כבוד המקום משמע דלנפשיה הוא דמהני כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו הנה בארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים אינן לכבוד ה' יתברך אבל לרחם על נפשותינו וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך וכן אמר בתורה (דברים י׳:י״ג) לטוב לך כאשר פירשתי (שם פסוק יב) וכן ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים (דברים ו׳:כ״ד) והכוונה בכלם לטוב לנו ולא לו יתברך ויתעלה אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות וכן מה שאמרו (ברכות לג) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו שאם כן היה אוסר השחיטה אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד ומפני זה אמרו (קידושין פב) טוב שבטבחים שותפו של עמלק והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות כך אמר הקב"ה קבלתם מלכותי אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב) קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק ג) אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד אמר רבי רחמאי מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם דכתיב (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא מאי ואת הבנים תקח לך אמר רבי רחמאי אותם בנים שגדלה ומאי ניהו שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע וכו' והנה המצוה הזאת רומזת לענין גדול ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים:

ז שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת־הָאֵם וְאֶת־הַבָּנִים תִּקַּח־לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים׃

רַשִׁ״י למען ייטב לך וגו'. אִם מִצְוָה קַלָּה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס אָמְרָה תוֹרָה "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", קַל וָחֹמֶר לְמַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת חֲמוּרוֹת (שם קמ"ב):

אוּנְקְלוֹס שַׁלָחָא תְשַׁלַח יָת אִמָא וְיָת בְּנַיָא תִּסַב לָךְ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְתוֹרִיךְ יוֹמִין

אִבְּן עֶזְרָא ייטב לך. שהשם יחמול עליך וייטיב לך: והארכת ימים. כאשר לא תכרת כל הקן שעזבת העיקר:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. ע"ד הפשט יצוה הכתוב בקיום המין ושלא לעקרו, שאע"פ שהתירה תורה שחיטת בעלי חיים לתועלת האדם לא תתיר ההשחתה והעקירה בהם, ואלו לקח האם עם הבנים כאחד הוא כאלו הכרית המין ההוא. ואמר למען ייטב לך, שהשם יחמול עליך, והארכת ימים, כאשר לא הכרת כל המין ועזבת האם ולא עקרת המין. וכשאמר והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים גלה לנו הכתוב בזה כי הביצים שהזכיר הם הבנים, וקרא את הביצים בנים לפי שמהם יוצאים הבנים. ויעלה בידינו מזה שאינו חייב בשלוח עד שיהיו הביצים שלמים ראוים לבנים, ואם היו שבורים אינו חייב בשלוח. והזכיר אפרוחים וביצים בלשון רבים שכן המנהג, ואף אם האם רובצת על אפרוח אחד או ביצה שלמה אחת חייב בשלוח. והרמב"ם ז"ל נתן טעם במצוה בפרק מ"ח מספר המורה, שהוא כדי שלא תצטער האם בראית לקיחת הבנים, שאלו לקח הבנים בפני האם היתה האם מצטערת, כענין מצות אותו ואת בנו שאין לשחוט הבן בפני האם, כי אהבת האם וחמלתה על פרי בטנו אינו נמשך אחר השכל אלא אחר פועל הכח המדמה, ואם בבהמות ועופות חסה התורה כל שכן בבני אדם, ואם כן זה וזה כדי שנתרחק ממדת האכזריות ושנתנהג במדת הרחמנות. וע"ד המדרש שלח תשלח את האם, אין לך קלה בכל המצות משלוח הקן, ומה שכרה, למען ייטב לך והארכת ימים. משל למה הדבר דומה, למלך שהכניס פועלים לשדהו לנטוע ולא גלה להן שכר נטיעתן, לערב כל מי שנטע אילן אחד נתן זהוב אחד, התחילו הכל תמהין, ומה זה שלא נטע אלא אילן אחד קל ופחות נותן לו זהוב אחד אנו שנטענו הרבה על אחת כמה וכמה, כך שלוח הקן שאין בו חסרון כיס שכרו כך, שאר מצות שיש בהן חסרון כיס וטורח והצלת נפשות על אחת כמה וכמה, לכך לא פירש הקב"ה לישראל שכר המצות כדי שיהיו עושין אותן כלן. שכן מצינו המצות שהן בדמיון אילנות שעושין פירות, יש אילן עושה פרי חשוב יותר מחברו וכן יש מצוה ששכרה גדול, וכבר ידעת שמצות הכנסת אורחים פרי שכרה בנים, והראיה שרה אמנו, גם השונמית (מלכים ב ד) שקבלה לאלישע, וכן יש מצוה ששכרה אריכות ימים כמצות כבוד אב ואם ומצות שלוח הקן, והאמנם עיקר אריכות ימים זה לעוה"ב, הוא שנאמר (ישעיה טז) והיה כעוף נודד קן משולח תהיינה בנות מואב מעברות לארנון, זה שאמר הכתוב (ירמיה יז) קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, מה כתיב בתריה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, מה ענין זה לזה, הקורא הזה מביא ביצים משאר עופות ויושב עליהם עד שיוצאין מקליפיהם והן נעשין אפרוחין והן עולין אחריו ומורטים את כנפיו ואוכלין אותן, כשהוא רוצה לפרוח אינו יכול שנמרטו כנפיו, מוצאו חיה או שרץ ואוכלו, מי גרם לו, על שגזל ביצים שאינן שלו, כך יהיו אומות העולם שפשטו ידיהם בכסא כבוד מקום מקדשנו, החריבו ושרפו את היכלנו והגלו את ישראל, ומואבים ועמונים הקב"ה יאבד זכרם כענין שכתוב (צפניה ב) לכן חי אני נאם ה' צבאות כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה ממשק חרול ומכרה מלח ושממה עד עולם שארית עמי יבזום ויתר גוי ינחלום, עד כאן במדרש. ומצינו שלמה המלך שהשוה שתי מצות אלו כאחת, הוא שאמר (משלי ל) עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם, ואמרו בירושלמי פ"ק דפאה עין תלעג לאב זה כבד אב ואם, ותבוז ליקהת אם זה שלוח הקן, שהתורה פירשה שכרן ובא שלמה ופירש עונשן. וע"ד השכל שלח תשלח את האם, טעם המצוה ללמדנו על מדת הרחמנות, ושנתרחק מן האכזריות שהיא תכונה רעה בנפש, וכענין שאסרה תורה (ויקרא כב) לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, וכענין שנצטוינו בתורה שבעל פה דרך רחמנות לא דרך אכזריות בשחיטה בצואר ולא מן העורף, והוא דעת הרב בספר המורה, וכבר הזכרתיו למעלה. וע"ד הקבלה שלח תשלח את האם, היא הבינה שממנה יישאבו השבע שפע בכל שמטה ושמטה לחדש פני אדמה, והיא קן העולם, ונקראת אם העולם. וכן תמצא בספר הבהיר, מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה שנקראת אם העולם, דכתיב (משלי ב) כי אם לבינה תקרא. ומאי ואת הבנים תקח לך, רבי רחומאי אומר אותם בנים שגדלה, ומאי נינהו, שבעת ימי החג ושבעת ימי השבוע, עד כאן. והשלוח הזה אינו אלא בעוף טהור והיא עבודה וכבוד לאותה שנקראת אם העולם, שאי אפשר ללוקחה ואין שם היום נתפש בה, כי היא למעלה משבעת ימי בראשית שאינה נגמרת במנין, וכענין שכתוב (תהלים קמז) ולתבונתו אין מספר, וכן העשירית נקראת אם, כענין שכתוב (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך, ואמרו רז"ל (משלי כח) גוזל אביו ואמו, אין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל. והשכר בשתי מצות הללו הוא אריכות ימים, אלא שבמצות כבוד אב ואם הזכיר על האדמה, וכן (דברים כה) במשקלות, וכאן בשלוח הקן אמר למען ייטב לך והארכת ימים, ולא הזכיר על האדמה. ובאור והארכת ימים תאריך אף מן הימים, שכתוב בו (שמות לא) כי ששת ימים. ויש עוד דעת אחרת, שיש בקיום מצוה זו התעוררות רחמים על כל העולם, והוא כי מתוך שהוא משלח את האם הנה היא מצטערת ודואגת על חרבן קנה ורחוק בניה ומצטערת והולכת ורוצה לאבד את עצמה, ומתוך צערה הגדול השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב"ה, ואז הקב"ה שכתוב בו (תהלים קמה) ורחמיו על כל מעשיו ממשיך שפע הרחמים על כל המצטערים והצריכים רחמים ומרחם עליהם. נמצאת אומר שהמקיים מצוה זו ומשלח הוא סבה לעורר רחמים על כל העולם וטוב לו עמהם, וזהו שאמר למען ייטב לך והארכת ימים, כלומר אותו השלוח יהיה לטוב לך והארכת ימים עליו, כי אריכות ימים בסבת הרחמים. ומצאתי במדרש באלה הדברים רבה, מצות שלוח הקן שכרה בנים, אמר הקב"ה אם אין לך בנים אני נותן לך בנים, מנין, שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, שלח תשלח את האם, ומה שכר אתה נוטל, את הבנים תקח לך. והמדרש הזה ירמוז אל הסוד הזה שהזכרתי. ובאר אותו כי המדה ההיא היא מקום הבנים שם עמדה חנה בכונת התפלה כששאלה בנים ממה שאמרה (שמואל א א) ותתפלל על ה', שם הוא העולם שכלו טוב העולם שכלו ארוך שנאמר (תהלים לז) והתענג על ה', לכך חתם מצוה זו בשכרה למען ייטב לך והארכת ימים. ואמרו במסכת נדה פרק תינוקת, מה יעשה אדם ויחכם, יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר (משלי ב) כי ה' יתן חכמה. מה יעשה אדם ויהיו לו בנים, יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר (תהלים קכז) הנה נחלת ה' בנים. והבן המאמר הזה איך סדרו החכמים צרכים הללו כסדר המדות. ומצוה זו מן המצות המקובלות, והחכמים ז"ל תקנו ברכה בכלן ולא תקנו בזו, לפי שאינה מצוה מחוייבת כמו שאר מצות ואינו חייב לחזר אחריה במכוון אלא כשיזדמן לו, וזהו לשון כי יקרה, ועוד שאינו חייב בשלוח אלא כשהוא רוצה ליקח הבנים.

סְפוֹרְנוֹ למען ייטב לך והארכת ימים. הנה בענין שלוח הקן יש איזה גמילות חסד להמון שלא להשחית זרע עופות השדה שהם הפקר וזה בשלוח האם. אמר שאפילו בזה הקצת של גמילות חסדים יהיה אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא:

כְּלִי יָקָר למען ייטב לך והארכת ימים, לשון זה נאמר גם אצל כבוד אב ואם בדברות שניות, ולשון למען ייטב לך משמע שממילא נמשך לך טובה מזה והנה בכבוד אב ואם הדבר פשוט שאם תכבד אביך ואמך אזי ממך יראו בניך וכן יעשו גם לך כשיגדלו, וכן כשיראו בניך שלוח האם בעופות ילמדו ק"ו שאם אתה נוהג כבוד במולידין אפילו בבעלי חיים ק"ו שינהגו כבוד במולידיהן, ושכר שניהם אריכות ימים לפי ששני מצות אלו מחזיקים האמונה בחידוש העולם כי כמו שיש סבה לכל סבה ומשתלשל הדבר עד הסבה הראשונה ית', כך כל נולד יש לו מוליד עד המוליד הראשון ית' ואליו ראוי לחלוק כבוד ומכבודו ית' חלק לכל המולידין המשתלשלים מאתו ית' מסבה לסבה, ע"כ הזכיר בכ"מ שמירת השבת אצל מצות כבוד אב ואם, כי השבת הבא לזכר חידוש העולם גורם לקיים מצות כיבוד או"א, להוציא מדעת מאמיני הקדמות האומרים שאין לעולם שום התחלה והכל מחויב המציאות ולפי סברתם הנבערה אין יתרון למוליד על הנולד, ואנחנו מאמינים שהמוליד הראשון ית' חלק מכבודו לכל המולידים המושפעים מאתו ית' וזהו טעם כיבוד אב ואם ושלוח הקן, ומטעם זה סמך המצוה למצות כי תבנה בית חדש ואמרו רז"ל (תנחומא תצא א.) קיימת מצות שלוח הקן תזכה לבנות בית חדש מה ענין זה לזה אלא לפי שמצות שלוח הקן מביאך לידי אמונת חידוש העולם שהקב"ה בנאו וחדשו על כן מדה כנגד מדה תזכה גם אתה לבנות בית חדש וזהו יסוד האמונה וכתיב וצדיק באמונתו יחיה. כי ע"י האמונה הוא דבק במקור חיים על כן שכרו אריכות ימים ולכן דרשו על שלוח הקן פסוק אורח חיים פן תפלס .

ח כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא־תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי־יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ׃

רַשִׁ״י כי תבנה בית חדש. אִם קִיַּמְתָּ מִצְוַת שִׁלּוּחַ הַקֵּן, סוֹפְךָ לִבְנוֹת בַּיִת חָדָשׁ, וּתְקַיֵּם מִצְוַת מַעֲקֶה, שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וְתַגִּיעַ לְכֶרֶם וְשָׂדֶה וְלִבְגָדִים נָאִים, לְכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ (תנחומא): מעקה. גָּדֵר סָבִיב לַגַּג, וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "תְּיָקָא", כְּגוֹן תִּיק שֶׁמְּשַׁמֵּר מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ: כי יפל הנפל. רָאוּי זֶה לִפֹּל, וְאַעַ"פִּ כֵן לֹא תִתְגַּלְגֵּל מִיתָתוֹ עַל יָדְךָ, שֶׁמְּגַלְגְּלִין זְכוּת עַל יְדֵי זַכַּאי וְחוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּב (ספרי):

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי תִבְנֵי בֵּיתָא חַדְתָּא וְתַעְבֵּד תְּיָקָא לְאִגְרָךְ וְלָא תְשַׁוִי חוֹבַת דִין דִקְטוֹל בְּבֵיתָךְ אֲרֵי יִפֵּל דְנָפֵל מִנֵהּ

רַשְׁבַּ״ם מעקה: אין לו חבר בתורה, כמו מגזרת מעשה מראה הוא, אבל עקת רשע, תעיק העגלה מעיק תחתיכם מגזרת שב קם הם:

אִבְּן עֶזְרָא כי תבנה בית חדש. נדבקה זאת הפרשה אחר שנלחמו והם בארץ החל במצות הבית: מעקה. טעמו ידוע מהקום (ס״‎א מהמקום) ואין ריע לו ומדקדק הוציאו מגזירת עקת רשע והביא עצמו בעקה: הנופל. נקרא על שם סופו וכן יומת המת וכן ובגדי ערומים תפשיט ויתרוצצו הבנים ומלות רבות לאין מספר נקראו על שם סופם ולא נדע אם כן דרך הלשון. או הוא דברי נבואה כמו וירדוף עד דן עד נחל אשכול על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ואחר מצות הבית מצות הזרע והנטע כי אחר שהוא בארץ ובנה בית וזרע:

רַמְבַּ״ן ועשית מעקה מצות המעקה מחודשת או מבוארת מלא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט טז) אבל מצות הכלאים מבוארת שכבר אמר (שם פסוק יט) שדך לא תזרע כלאים והנה במשמע ההוא כל מקום הנזרע והוסיף בכאן כי אם יזרע הכרם כלאים יקדש הזרע אשר יזרע ותבואת הכרם לומר שיאסר בהנאה כהקדש וטעם "פן" כמו כי תקדש וכן ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו (שם י ז) וכן ולא תגעו בו פן תמותון (בראשית ג ג) ויתכן שפירושו כמו פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה (דברים ל״ב:כ״ז) כענין שמא לומר לא תזרע אותו כלאים פן יצמח ויאסר עליך הכל כי אינן נאסרין אלא כמו ששנינו (כלאים פ"ז ה"ז) תבואה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ועשית מעקה לגגך. ע"ד הפשט יזהיר שישתמר האדם מן הסכנה, כענין שכתוב (דברים ד) השמר לך ושמור נפשך מאד, ולכך יצוה כי כשיבנה ביתו שיעשה מעקה לגגו ולא יניח ברשותו נזק ומכשול להכשל בו בני אדם, ולא ישים דמים בביתו, וכענין זה המגדל כלב רע או המעמיד סולם רעוע בתוך ביתו וכן הזכירו ז"ל. כי יפול הנופל, שמא יפול. וע"ד המדרש ועשית מעקה לגגך כי יפול הנופל ממנו, ראוי היה ליפול מששת ימי בראשית, אבל אתה לא תגרום שתהא מיתתו על ידך. וענין המדרש הזה, כי כל הנבראים כלן נבראו בחפצם ורצונם והקב"ה הודיעם בראשית הבריאה כל עניניהם כלם וכל המקרים העתידים לבא עליהם, וכן הודיעם ימי חייהם ומיתתם היאך תהיה, וכן ענין מזונותם אם בריוח אם בצער אם ע"י עצמן אם משל אחרים, וכן דרשו רז"ל כל מעשה בראשית לדעתם נבראו לצביונם נבראו שנאמר (בראשית ב) וכל צבאם, והכל רצו וקבלו, ועל זה אמרו ראוי היה ליפול מששת ימי בראשית, ואף על פי כן יש עונש גדול למי שמסבב, ולכך ועשית מעקה לגגך. וע"ד הקבלה ועשית מעקה לגגך, אחר שהזכיר בשלוח הקן הבינה שהיא האם לשבעה בנים שגדלה, הוצרך להזכיר במצוה זו היראה והחכמה הדבקים עמה כדי להשלים כל העשר, כי המעקה הוא דבר הסובב והמקיף והוא מקור עליון, קדוש הוא בחכמה ובתבונה ובדעת, והגג הפרוש על הבית הוא החכמה, ולכך צריך הגג מעקה כדי שלא יפריד ויקצץ, כי ראשית חכמה יראת ה', וזהו עשר ולא תשע, שאם לא כן ישים דמים בבית ה' וישם אשם בנפשו להסתכן בעצמו, ובודאי יפול ממעלתו ויכשל בהשגתו, זהו כי יפול הנופל ממנו ולא אמר פן יפול, כי בודאי יפול משם כיון שאין מעקה. או יאמר כי יפול הנופל ממנו, כי יפול כמו הנופל ממנו, וירמוז לאלישע בן אבויה אחר שנפל וקצץ בנטיעות, ואף על פי שהוא לא נפל ממנו מאותו מקום ממש שהיה קצוצו למטה, מ"מ הכל נקרא קצוץ בין למטה בין למעלה.

סְפוֹרְנוֹ ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל. כאשר יקרה שיפול איזה נופל משם לא תהיה אתה הגורם באופן שיהיה עונש הדם בביתך:

כְּלִי יָקָר כי תבנה בית חדש וגו' כי יפול הנופל ממנו. מלשון רז"ל שבקיה לרויא דמנפשיה נפל, כך תיבת ממנו שב אל הנופל ואמר זה כדי שלא תאמר וכי המעקה מבטלת הגזירה כאשר זה ראוי ליפול. על כן אמר שאין הדבר כן כי אתה לא תשים דמים בביתך כי מי שדמיו בו וראוי ליפול למה יהיה זה בביתך, ומכל מקום הראוי ליפול לא ינצל על ידי המעקה כי יפול הנופל ממנו מנפשיה נפיל אפילו במקום מישור, אבל אם לא תעשה מעקה אז יפול ממך ולא ממנו מעצמו וה' רצה שהוא עצמו יפיל את עצמו כי מידו היתה זאת לו. וי"א ממנו שב אל המעקה כי הראוי ליפול יפול אפילו מן המעקה ואין המעקה מצלת כי אם הבלתי ראוי ליפול. ורז"ל אמרו (תנחומא תצא א.) אם קיימת מצות מעקה תזכה לכרם, מה ענין המעקה אל הכרם אלא לפי שהיין מפיל את השכור כדמסיק בילקוט מה הגפן בוצרין אותו והוא שותק ואח"כ משקין לאדם ומפילין אותו כו' עיין סוף פר' וישב (מ.קמו) לפיכך דווקא אחר עשיית המעקה המצלת מן הנפילה תזכה לכרם ולא קודם לכן כי יפול הנופל ממנו, רמז לדבר כי יפול הנופל סוף תיבת עולה למספר יין. ותדע כי פרשת שלוח הקן מתחלת בכ"ף ומסיימת במ"ם דהיינו בין הכל סמ"ך וכן פרשת מעקה וכרם, מתחילות בכ"ף ומסיימות במ"ם על שם סומך ה' לכל הנופלים כי בשלוח הקן הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא גוזלות ועלה ונפל ומת היכן אריכות ימיו של זה וסמכו ה' ליתן לו אריכות ימים לעולם שכולו ארוך ובעשיית מעקה סמ"ך לכל הנופלין הראוין ליפול, ובלא תזרע כרמך כלאים שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ועל ידי זה יגרום לו תוקד אש אמנם כשאינו זורע ע"ז האופן סמך ה' לכל הנופלים במפולת יד. וקרוב לזה פירש הריב"ה ומתוכו תראה מה שהוספתי משלי.

ט לֹא־תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן־תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם׃

רַשִׁ״י כלאים. חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן בְּמַפֹּלֶת יָד (ברכות כ"ב): פן תקדש. כְּתַרְגוּמוֹ "תִּסְתָּאַב", כָּל דָּבָר הַנִּתְעָב עַל הָאָדָם, בֵּין לְשֶׁבַח כְּגוֹן הֶקְדֵּשׁ, בֵּין לִגְנַאי כְּגוֹן אִסּוּר, נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן קִדּוּשׁ, כְּמוֹ "אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קִדַּשְׁתִּיךָ" (ישעיהו ס"ה): (המלאה. זֶה מִלּוּי וְתוֹסֶפֶת שֶׁהַזֶּרַע מוֹסִיף):

אוּנְקְלוֹס לָא תִזְרַע כַּרְמָךְ עֵרוּבִין דִילְמָא תִסְתָּאַב דִמְעַת זַרְעָא דִי תִזְרַע וַעֲלָלַת כַּרְמָא

רַשְׁבַּ״ם תקדש: תאסר כקדשים:

אִבְּן עֶזְרָא לא תזרע כלאים. פירוש פן תקדש כבר פירשו מנחם בן סרוק הספרדי במחברתו והוא מגזרת קדש בעבור שיתערב זה עם זה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תזרע כרמך כלאים. קבלו רז"ל שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, וזהו לשון לא תזרע כרמך כלאים, כרמך הוא החרצן כלאים הם חטה ושעורה. ודקדקו זה רז"ל ממה שכתוב כרמך כלאים ולא אמר כרמך לא תזרע כלאים כמו שאמר (ויקרא יט) שדך לא תזרע כלאים, שאלו אמר כן הייתי מבין כרמך שהוא זרוע חרצן לא תזרענו כלאים שהן חטה ושעורה, אבל עכשו כשאמר כרמך כלאים יש להבין שהוא זורע זריעת החרצן והכלאים כאחד, אם כן אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כקבלת רז"ל. ומי שזרע חטה ושעורה וחרצן בארץ לוקה שתים, אחת משום כלאי זרעים ואחת משום כלאי כרם, כלאי זרעים אינו חייב בהן אלא בארץ אבל כלאי הכרם אפילו בחוצה לארץ בזמן הזה חייב מדרבנן, מתוך שהתורה החמירה בהן איסור הנאה בארץ, שנאמר פן תקדש, ודרשו רבותינו ז"ל פן תוקד אש. וטעם איסור הכלאים סודו הוא ערבוב הכחות העליונים למעלה, וכבר הארכתי בפסוק את חקותי תשמרו (ויקרא יט) בסדר קדושים תהיו.

י לֹא־תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר־וּבַחֲמֹר יַחְדָּו׃

רַשִׁ״י לא תחרש בשור ובחמור. הוּא הַדִּין לְכָל שְׁנֵי מִינִים שֶׁבָּעוֹלָם (בבא קמא נ"ד), הוּא הַדִּין לְהַנְהִיגָם יַחַד קְשׁוּרִים זוּגִים בְּהוֹלָכַת שׁוּם מַשָּׂא (כלאים פ"ח מ"ב):

אוּנְקְלוֹס לָא תִרְדֵי בְתוֹרָא וּבַחֲמָרָא כַּחֲדָא

אִבְּן עֶזְרָא לא תחרוש בשור ובחמור. דבק עם הזריעה והשם חמל על כל מעשיו כי אין כח החמור ככח השור ובעבור הזריעה אמר שעטנז וכבר הזכירו על דרך כלל ובכאן פרט שהוא הצמר והפשתים לא אחרים:

רַמְבַּ״ן ואמר לא תחרש בשור ובחמר והוא הדין לכל מיני הכלאים והיא מצוה מבוארת מן בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא יט יט) שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן וביאר בשעטנז שאיננו רק בצמר ופשתים והזכיר לא תלבש ללמד שאין העליה אסורה אלא בענין לבישה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. דבר הכתוב בהווה שור וחמור בחרישה, והוא הדין לכל עבודה שאסור לזווג שני מינין כאחד למשוך בהן את העגלה. וכתב החכם רבי אברהם בטעם מצוה זו כי ה' חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור. ולפי דבריו יהיה שור וחמור דוקא ולא בהמות אחרות, ואין זה דעת רז"ל. אבל עקר הטעם במצוה זו משום חשש כלאים כי שמא יבאו להרבעה, ודרך עובד אדמה להביא צמדו אל הרפת ואולי יבאו להרבעה ויעשו ולדות משונים ולהכחיש מעשה בראשית שנאמר בו (בראשית א) למינה, למינהו. ומה שיחזק הטעם הזה מה שהושם באמצע בתוך שני פסוקי הכלאים, פסוק של לפניו לא תזרע כרמך, ושל אחריו לא תלבש שעטנז. לפי שבאיסור הכלאים נצטוינו בו שלשה דברים, בקרקע ובבהמה ובבגדים, ולכך סדר בכאן שלשה חלקי הכלאים בשלשה פסוקים בזה אחר זה. ובסדר קדושים נתחברו שלשתן בפסוק אחד, הוא שאמר (ויקרא יט) את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך.

יא לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו׃

רַשִׁ״י שעטנז. לְשׁוֹן עֵרוּב. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ — שׁוּעַ טָווּי וְנוּז (ספרי):

אוּנְקְלוֹס לָא תִלְבַּשּׁ שַׁעַטְנֵזָא עֲמַר וְכִתָּן מְחֻבַּר כַּחֲדָא

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. ארוגים או תפורים זה בזה זהו יחדו, אבל מותר הוא ללבוש בגד של צמר על בגד של פשתים שאין זה יחדו, ועורות של צמר מותר לתופרן בחוטי פשתן לפי שאינן בגד, וסוד המצוה הזאת כבר כתבתיו בסדר קדושים.

יב גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה־לָּךְ עַל־אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה־בָּהּ׃

רַשִׁ״י גדלים תעשה לך. אַף מִן הַכִּלְאַיִם, לְכָךְ סְמָכָן הַכָּתוּב (יבמות ד'):

אוּנְקְלוֹס כְּרֻסְפְּדִין תַּעְבֶּד לָךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפֵי כְסוּתָךְ דִי תְכַסֵי בַהּ

רַשְׁבַּ״ם גדילים: ציצית צריך שיהא גדול וקלוע:

אִבְּן עֶזְרָא גדלים תעשה לך. אמרו המכחישים שהוא מצוה בפני עצמה בלילה כמו הציצית ביום על כן כתוב אשר תכסה והמעתיקי' העתיקו כי זאת מצות הציצית ביום ופירוש גדלים כמו בבנינה גדלים מעשה שרשרות. והמכחישים הוציאוה מגזרת גדולה ואנחנו מאמינים בדברי קדמונינו לבדם והזכיר זה הכתוב לבאר על ארבע כנפות ונסמך לשעטנז בעבור הציצית שהוא מותר:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי גדלים תעשה לך. נקראו הציציות גדלים. וקבלו רז"ל כי מה שנסמכה פרשת ציצית לכלאים להורות שמצות ציצית דוחה אסור כלאים, ודרשינן סמוכין, שאם לא בא להתיר כלאים במצות ציצית למה הוצרך להזכיר כאן אסור כלאים ולהסמיכו למצות ציצית, והלא כבר הוא מוזכר בסדר קדושים. וסוד מצות ציצית כבר הזכרתיו במקומו בפרשת ויאמר. (במדבר טו) ולשון גדילים שהזכיר כאן במלבוש הציצית הוא רמז למה שכתוב (תהלים קד) ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת, והבן זה, כי הלובש ציצית בל"ב חוטין הוא דוגמא, וזה מבואר. על ארבע כנפות כסותך. ממה שכתוב בפרשת ציצית (שם) על כנפי בגדיהם, היה האדם מבין לחייב בציצית כל מה שנקרא בגד, כענין שכתוב (שמות כח) ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל, ואפילו אין לו אלא שתי כנפים או שלש בלבד, שהרי הוא אומר כנפי בגדיהם, אבל הכתוב הזה יגלה עתה שאין חיוב הציצית בכל בגד אלא אם כן יש לו ארבע כנפים, כענין הטליתות והסדינין וכיוצא בהן, וטלית בת שתים ושלש כנפים פטור מן הציצית שהרי כתוב ארבע, אבל בעלת חמש חייבת בציצית, שהרי יש בכלל מאתים מנה ויש בכלל חמש ארבע. וכן אמרו רז"ל על ארבע כנפות כסותך, ארבע ולא שלש, אתה אומר ארבע ולא שלש או אינו אלא ארבע ולא חמש, כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי בעלת חמש אמור, הא מה אני מקיים ארבע, ארבע ולא שלש, ומה ראית לרבות בעלת חמש ולהוציא בעלת שלש, מרבה אני בעלת חמש שבכלל חמש ארבע ומוציא אני בעלת שלש שאין בכלל שלש ארבע.

יג כִּי־יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ׃

רַשִׁ״י ובא אליה ושנאה. סוֹפוֹ,

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא וְיֵעוּל לְוָתַהּ וְיִסְנִנַהּ

אִבְּן עֶזְרָא כי יקח איש אשה. נסמכה הפרשה לדעת המכחישים בעבור תכסה בה והאמת על דרך דרש שנסמכה בעבור הבית ואחר כן הבגד ואחר כן בעלת הבית:

רַמְבַּ״ן כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה טעמו: כאשר יקח האיש אשה בלקוחי התורה, שהם הקדושין בכסף, והיא המאורסה אשר יזכיר (דברים כ״ב:כ״ג); ואחרי ימים בא אליה ושנאה, שלא היתה עריבה אליו בביאתה; והשכים בבקר ובא לבית-דין וטען שלא מצאה בתולה; והנה זה מתכוין להוציאה בלא מוהר הבתולות, שהיא הכתובה שכתב לה, ומפני כי בחזקת בתולה נתקדשה אליו הוא טוען עליה שזנתה תחתיו; ולפיכך אמר הכתוב (דברים כב כ): ואם אמת היה הדבר כדברי הבעל, וסקלוה; והאמת לא יודע רק על פי שנים עדים. ולפי שהכתוב יפרש בזנוני הבתולות, כי כאשר תהיה מאורסה תסקל וכאשר לא אורסה היא פטורה, לא הוצרך לפרש כאן "ואם אמת היה שזינתה בארוסיה ושזינתה ברצונה וסקלוה", ואמר ברמז (דברים כב יא): "כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה", והנבלה היא בעשותה כן לרצונה. ולזנות הוא כאשר תשטה אשה תחת אישה, כי הנערה אשר לא אורשה לא תקרא זונה בשכבה עם אחד העם, אבל היא מיועדת לו (שמות כב טו).

סְפוֹרְנוֹ כי יקח איש אשה. אחר הדבור בעניני הישוב דבר באזהרות המחייבות לשריית השכינה בישראל ולהשמר מלגרום הסתלקותה בפסול הזרע מצד העריות ומצד תערובת האמות הפסולות ומצד טומאת המחנה כאמרו והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך:

אוֹר הַחַיִּים – דברה תורה כנגד בני אדם גם בני איש אשר חוזרים פניהם מן התורה, כאומרם כי היום קצר לְמה שצריך להשתדל על המחיה. ועליהם אמר הכתוב: – זאת התורה המאורסה, – שכבר זרחה עליהם אורה של תורה בהר סיני וקבלו הלוחו. , פירוש: שאין לבם חפץ לתת לה עונתה במשפט. וכשבא מוכיח לדבר אליו: למה תמאס אשת נעורים? משיב כי אין התורה זָנה ומפרנסת, והוא צריך למחיה; גם אינו רואה סימן ברכה מאמצעות לימודה, הגם כי יעסוק בה – אין נפתחין לו שערי פרנסה טובה, ואדרבא, רואה כי כל האנשים שרחקוה ואינם חושבים בה כל עיקר, בתיהם מלאים כל טוב. והוא אומרו (להלן יד): , והוציא עליה שם רע באומרו: , פירוש: שאינו כופר בליקוחיה, אלא שאומר: , פירוש: לשון חוזק, כי עוסקיה סביב יחנו לדפוק על דלתי אחרים למצוא טרף. מודיע הכתוב כי הקדוש ברוך הוא שהוא הנקרא , וכנסת ישראל, יתבעו עלבונה של תורה לפני בית דין הגדול, והוא אומרו (להלן טו): – רמז חוזק ועלִיה והשגות רמות יושגו באמצעותה, ויתבעו עלבונה בבית דין – כאומרו ; והוא מה שאמרו בזוהר (ח"ג פ') כי עתיד הקדוש ברוך הוא לתבוע עלבונה של תורה, וכאומרם במשנה (אבות פ"ו): "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה": והנה טענת העומד לתבוע עלבונה כתובה לפנינו, כאומרו (להלן טז): , פירוש: לא נתתיה לעגנה בקרן זויות, אלא להתנהג עמה במנהג אשה, לבל יגרע שארה כסותה ועונתה, כמו שמפורשים שלשת הדברים בספר הזוהר (תיקונים ו') שכולם צריכין לתורה. – כאן רמז סיבת ההרחקה ממנה שבאה מאותה בחינה הנקראת 'שנאה', ונותן טעם ההרחקה: מפני שלא מצא בה תוקף וחוזק; והוא אומר (להלן יז): – דקדק לומר והנה הוא, להעיר כי אין זה אמת, שלא גרם לו אלא השונא השוכן בקרבו. , והיו הדברים ברורים כשמלה – כמה מעלות וחוזק התורה, שתחילת כל דבר – כל העולם כלו – בה נברא, בשבילה נברא ובה מתקיים, וכל טובה הצפונה לעולם הבא ואוצרות החיים והטוב נקנית בה: ואמר הכתוב כי זה יהיה משפט האיש ההוא על פי בית דין: ראשונה (להלן יח) – על דרך אומרם ז"ל (ברכות ה' א): "אם רואה אדם שיסורין באים עליו וכו' יתלה בביטול תורה", פירוש: על מה שבטל התורה; ונדחקו האחרונים בפירוש דבר זה בטענת 'הלא ביטול עון גדול הוא, ולמה לא תלה בו עד שלא מצא', ויישוב הדבר הוא לפי שאין שיעור למה שצריך בעסק התורה, כאומרם (אבות פ"ב): "ואין אתה בן חורין להבטל ממנה", והגם שיראה בעיני אדם שעסק, כשיראה יסורין באים עליו באין עון – ידע כי כמו שראוי לו לעשות לא עשה, ועל זה ענשוהו: ואומרו (להלן יט) – רמז למאה ברכות שחייב לברך בכל יום, כמו שדרשו (מנחות מ"ג ב) מאומרו "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל" – אל תקרי "מה" אלא 'מאה', ופסוק זה בבעל תשובה נאמר, כאומרם בגמרא (ב"ר פכ"א): "ועתה – אין ועתה אלא תשובה, דכתיב: ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל וגו'". עד כאן. שחייב להשתדל להשלימם. ואומרו – שכולן הם ברכות לה' שהוא אבי הנערה, ואומרו – שהיא השכינה שהיא כללות ישראל, והיא מדה העשירית שכוללת מאה, והיא נקראת תורה שבעל פה, כידוע ליודעי חן. ואומרו , פירוש: הגם שאין חיוב בתלמוד תורה אלא קביעות עתים, אדם כזה שהוציא שם רע עליה – צריך לשקוד על דלתותיה כל היום וכל הלילה, לא יוכל לשלחה כל ימיו; וכזה מצינו להם לרבותינו ז"ל (ויק"ר פכ"ה) שאמרו שבעל תשובה אם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד שנים, וכן על זה הדרך – וזה בעל תשובה משאר העבירות, אבל מוציא שם רע על התורה, משפטו כל ימיו עמה ישב, תורתו אומנתו: ואומרו (להלן כ) פירוש אם אירע כי תורה שלמד זה האיש ובחן בה שאין לה בתולים, שהיתה תורת מינות שלמדו צדוק ובייתוס ותורה כזו אין בה חוזק והיא חלק רע, לתורה כזו יצו ה' לרמות בה אבן לסוקלה ולאבדה כאומרו (להלן כא) , הגם כי הן הנה הדברים שיצאו מפי הקדוש ברוך הוא אף על פי כן הכונה לא כן הוא, וכבר אמרו ז"ל (גיטין מ"ה ב) על ספר תורה שכתבו מין ישרף, כי זו תקרא חלק רע וצריך ביעור: ואומרו עוד (להלן כב) יתבאר על פי דבריהם ז"ל (סנהדרין נ"ט א) שאמרו גוי העוסק בתורה חייב מיתה ע"כ, והוא אומרו כי ימצא איש שוכב עם אשה שהיא מאורסת לבעלה שהיא התורה כלת ישראל, פירוש העכו"ם העוסק וגם התורה ההיא לא יהיה לה עליה אלא תדעך נרה ואין לה חיות כדרך אמרי תורה דכתיב (משלי ד') כי חיים הם:

יד וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת־הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא־מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים׃

רַשִׁ״י ושם לה עלילת דברים – עֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה, עָבַר עַל לֹא תִשְׂנָא, סוֹפוֹ לָבֹא לִידֵי לָשׁוֹן הָרָע (עי' ספרי): את האשה הזאת. מִכָּאן שֶׁאֵין אוֹמֵר דָּבָר אֶלָּא בִּפְנֵי בַעַל דִּין (שם):

אוּנְקְלוֹס וִישַׁוִי לַהּ תַּסְקוֹפֵי מִלִין וְיַפֵּק עֲלַהּ שׁוּם בִּישׁ וְיֵימַר יָת אִתְּתָא הָדָא נְסֵבִית וְעַלִית לְוָתַהּ וְלָא אַשְׁכָּחִית לַהּ בְּתוּלִין

אִבְּן עֶזְרָא עלילות. כמו סבות: דברים. הן אמת או שקר: בתולים. לשון רבים ולא יתפרדו וכן בחרות וזקונים ועלומים:

אוֹר הַחַיִּים להפירוש על פסוקים יד - טו - טז - יז - יח - יט - כ - כא - כב ראו פסוק יג

טו וְלָקַח אֲבִי הנער [הַנַּעֲרָה] וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת־בְּתוּלֵי הנער [הַנַּעֲרָה] אֶל־זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה׃

רַשִׁ״י אבי הנערה ואמה. מִי שֶׁגִּדְּלוּ גִּדּוּלִים הָרָעִים יִתְבַּזּוּ עָלֶיהָ (עי' שם):

אוּנְקְלוֹס וְיִסַב אֲבוּהָא (נ''א אֲבוּהִי) דְעוּלֶמְתָּא וְאִמַהּ וְיַפְּקוּן יָת בְּתוּלֵי עוּלֶמְתָּא לָקֳדָם סָבֵי קַרְתָּא לִתְרַע בֵּית דִין אַתְרָא

רַשְׁבַּ״ם את בתולי: לפי הפשט דם בתולים שעל השמלה:

אִבְּן עֶזְרָא אבי הנערה ואמה. אם הם בחיים או ממונה בית דין:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ולקח אבי הנערה ואמה. אם הם בחיים, או ממונה בית דין.

טז וְאָמַר אֲבִי הנער [הַנַּעַרָה] אֶל־הַזְּקֵנִים אֶת־בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ׃

רַשִׁ״י ואמר אבי הנערה. מְלַמֵּד שֶׁאֵין רְשׁוּת לָאִשָּׁה לְדַבֵּר בִּפְנֵי הָאִישׁ (שם):

אוּנְקְלוֹס וְיֵימַר אֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא לְסָבַיָא יָת בְּרַתִּי יְהָבִית לְגַבְרָא הָדֵין לְאִנְתּוּ וּסְנִנַהּ

יז וְהִנֵּה־הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא־מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר׃

רַשִׁ״י ופרשו השמלה. הֲרֵי זֶה מָשָׁל, מְחֻוָּרִין הַדְּבָרִים כַּשִּׂמְלָה (שם; כתובות שם):

אוּנְקְלוֹס וְהָא הוּא שַׁוִי תַּסְקוֹפֵי מִלִין לְמֵימַר לָא אַשְׁכָּחִית לִבְרַתָּךְ בְּתוּלִין וְאִלֵין בְּתוּלֵי בְרַתִּי וְיִפְרְסוּן שׁוֹשִׁיפָא קֳדָם סָבֵי קַרְתָּא

רַמְבַּ״ן ופרשו השמלה הרי זה משל מחוורין הדברים כשמלה לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ב:י״ז) והוא מדרשו של רבי ישמעאל בספרי (תצא רלז) ובמכילתא (משפטים יג) ואין צורך כי זאת לפנים בישראל מכניסין החתן והכלה לחופה ובודקין אותן והעדים משמרים להם מבחוץ והם שהחכמים קורין להם שושבינין וכאשר יפרדו נכנסין העדים שם ולוקחין השמלה אשר שכב אותה עליה ויראו הדמים וזה ידוע בתלמוד (כתובות מו ירושלמי שם פ"א ה"א) ובספרי אגדה וקורין השמלה ההיא סודר ולכך יאמר הכתוב שיפרשו אביה ואמה השמלה אשר לקחו מיד העדים ויאמרו אלה בתולי בתי ובודאי שצריך לחוור הדברים בענינים הרבה שהכתוב יקצר בהם אבל לא אמר הרי זה משל אלא המחייב מוציא שם רע אע"פ שלא בעל ופשוטו של מקרא כדברי האומר עד שבעל וכך אמרו בגמרא (שם מו) רבי אלעזר בן יעקב אומר שמלה ממש והלכה כדבריו וכן טעם הפרשה כי אמר הכתוב תחלה ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו את בתולי הנערה ידבר בשניהם ואחר כן שב לאב לבדו ואמר אבי הנערה וגו' וחזר ואמר ופרשו השמלה בשניהם והטעם כי התביעה הזאת לאב לבדו הוא שהקנס שלו אבל שתף האם במעשה מפני שענין השמלה הנשים יתעסקו בה והן היודעות והבקיאות בדמים ולאם ראוי שתתפוש ותביא אותה לב"ד אבל טענת את בתי נתתי לאיש הזה לאב בלבד היא והאם לאו בעלת דברים דידיה היא או אחר שיסדר האב טענותיו בב"ד יתפוש בשמלה אשר הביאה אשתו תחת כנפות כסותה ויפרשו אותה שניהם בב"ד והנה לא הוזכרה האם בפרשה ולא באה לב"ד כלל אלא מפני ענין השמלה שהוא ממש כאשר פירשתי:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ופרשו השמלה. אין זו שמלה ממש אלא שנושאין ונותנין בענין זה עד שיתחורו הדברים כשמלה, כן פירש רש"י. אבל הרמב"ן פירש שהוא שמלה ממש, שאם לא כן מה טיבה של אֵם לבא לב"ד ודי באביה שיתבע תביעתו ויאמר את בתי נתתי לאיש הזה, והֵאם לאו בעלת דברים דידיה היא, אבל מפני שהוא שמלה ממש ודרך הנשים להתעסק בזה ולהיותן בקיאות בדמים לכך נזכרה הֵאם בפרשה, וזהו לשון הכתוב שהזכיר תחלה ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו וגו', בשניהם ידבר, ואחר כך יחזור לאב לבדו ואמר אבי הנערה, וחזר ואמר ופרשו השמלה, בשניהם, כי אחר שסדר האב טענותיו בבית דין יתפוש בשמלה שהביאה אשתו תחת כנפי כסותה ויפרשו אותה שניהם לפני הב"ד, עד כאן.

יח וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר־הַהִוא אֶת־הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ׃

רַשִׁ״י ויסרו אתו. מַלְקוּת (שם):

אוּנְקְלוֹס וְיִדְבְּרוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא יָת גַבְרָא וְיַלְקוּן יָתֵהּ

יט וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ־תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא־יוּכַל לְשַּׁלְּחָהּ כָּל־יָמָיו׃

אוּנְקְלוֹס וְיִגְבּוּן מִנֵהּ מְאָה סִלְעִין דִכְסָף וְיִתְּנוּן לַאֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא אֲרֵי אַפֵּק שׁוּם בִּישׁ עַל בְּתוּלְתָּא דְיִשְׂרָאֵל וְלֵהּ תְּהֵי לְאִנְתּוּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְמִפְטְּרַהּ כָּל יוֹמוֹהִי

אִבְּן עֶזְרָא וטעם כל ימיו. כי לעולם תהיה ברשותו עד יום מותו:

רַמְבַּ״ן וטעם וענשו אתו מאה כסף אחרי המלקות הנדרש מויסרו אותו (כתובות מו) כי המנהג לכתוב לבתולה מוהר חמשים כסף והנה זה הוציא עליה שם רע בעבור ששנאה ורצה להוציאה בלא כלום ולכן ענשו הכתוב במאה כסף כי התורה תעניש בכפל כענין שנים ישלם (שמות כב ג) אע"פ שהכתובה מדבריהם למי שיתנה עמה או ישאנה סתם אבל המנהג היה לכתוב מוהר לבתולות כמו שנאמר (שם שם טז) כמהר הבתולות והרוב יעשו כן ואם לא היתה כתובה לאשה הזאת למה ישים עליה עלילות דברים מפני שבא עליה ושנאה יכתוב לה גט ויפטר ממנה דכתיב (מלאכי ב טז) כי שנא שלח:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וטעם וענשו אותו מאה כסף, כתב הרב ז"ל בספר המורה לפי שמהר האשה הנזכר בתורה הוא חמשים כסף, והאיש הזה המוציא שם רע רצה להפסיד ממנה כתובתה ולפוטרה בלא כלום, לכך חייבתו תורה לשלם הכפל כענין (שמות כב) אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו, וכענין שמצינו בעדים זוממין שהם נענשים כפי מחשבתם, כן מוציא שם רע זה הוא רצה לבא עליה דרך זנות, לכך ויסרו אותו, הוא רצה להפסיד ממנה חמשים לכך וענשו אותו מאה, הוא רצה לבגוד בה ולשלחה לכך לא יוכל לשלחה.

כ וְאִם־אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא־נִמְצְאוּ בְתוּלִים לנער [לַנַּעֲרָה׃]

רַשִׁ״י ואם אמת היה הדבר. בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה, שֶׁזִּנְּתָה לְאַחַר אֵרוּסִין (כתובות מ"ד):

אוּנְקְלוֹס וְאִם קֻשְׁטָא הֲוָה פִּתְגָמָא הָדֵין לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְתוּלִין לְעוּלֶמְתָּא

כא וְהוֹצִיאוּ אֶת־הנער [הַנַּעֲרָה] אֶל־פֶּתַח בֵּית־אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי־עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ׃

רַשִׁ״י אל פתח בית אביה. רְאוּ גִּדּוּלִים שֶׁגִּדַּלְתֶּם (שם מ"ה): אנשי עירה. בְּמַעֲמַד כָּל אַנְשֵׁי עִירָהּ (ספרי): לזנות בית אביה. כְּמוֹ בְּבֵית אָבִיהָ:

אוּנְקְלוֹס וְיַפְּקוּן יָת עוּלֶמְתָּא לִתְרַע בֵּית אָבוּהָא וְיִרְגְמֻנַהּ אֱנָשֵׁי קַרְתַּהּ בְּאַבְנַיָא וּתְמוּת אֲרֵי עָבְדַת קְלָנָא בְּיִשְׂרָאֵל לְזַנָאָה בֵּית אֲבוּהָא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ

רַשְׁבַּ״ם לזנות בית אביה: שיש עדים שזינתה אחר שנתקדשה:

אִבְּן עֶזְרָא וסקלוה. שיתכן שאחר שארסה שכב איש אותה כי המארס לא ארם אותה רק היא אומרת שהיא בתולה ומעתיקי הדת בארו הדבר באר היטב ואלה הבתולים ימצאו עד זמן קצוב וכפי תולדת הנערות ובעבור וסקלוה נסמכה פרשת הבעולה והמאורסה:

כב כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם־אִשָּׁה בְעֻלַת־בַּעַל וּמֵתוּ גַּם־שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם־הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י ומתו גם שניהם. לְהוֹצִיא מַעֲשֵׂה חִדּוּדִים שֶׁאֵין הָאִשָּׁה נֶהֱנֵית מֵהֶם (ספרי; סנהדרין ס"ו): גם. לְרַבּוֹת הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם (ספרי); דָּבָר אַחֵר, גם שניהם לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד, שֶׁאִם הָיְתָה מְעֻבֶּרֶת אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד (ערכין ז'):

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יִשְׁתְּכַח גְבַר דְשָׁכֵב עִם אִתְּתָא אִתַּת גְבַר וְיִתְקַטְלוּן אַף תַּרְוֵיהוֹן גַבְרָא דְשָׁכֵב עִם אִתְּתָא וְאִתְּתָא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִיִשְׂרָאֵל

אִבְּן עֶזְרָא גם פירושו זה כמו זה והנה פירוש זה עוד:

רַמְבַּ״ן ומתו גם שניהם להוציא לעושה מעשה חדודים שאין האשה נהנית מהם גם לרבות הבאים אחריהם לשון רבינו שלמה ולא הבינותי מהו וכי בתולה היא זו שנמעט או נצטרך לרבות הבאים אחריהם מה לי ראשון מה לי שני ושלישי ועוד היה לו לומר הבאים אחריו ובנוסחאות שלנו בספרי (תצא קב) שניהם ולא העושה מעשה חדודין כשהוא אומר גם שניהם לרבות הבאים מאחוריהם והיא ביאה שלא כדרכה וריבה אותה הכתוב בכאן וכל העריות למדות זו מזו ועל דרך הפשט גם שניהם האיש הפושע בחטא יותר שהוא התובע והמפתה והעושה מעשה וגם האשה והזכיר זה הכתוב ופירש גם שניהם האיש השוכב וגם האשה וכן דרך הכתובים לתלות החטא באיש כאשר פירשתי (ויקרא כ יז) בערות אחיו גלה ערירים יהיו ויש אומרים כי טעם האיש השוכב עם האשה והאשה תוספת ביאור כמו יביאה את תרומת ה' (שמות לה ה) אותו את נבוכדנצר (ירמיהו כז ח) ובספרי (שם) האיש השוכב עם האשה אע"פ שהיא קטנה והאשה אע"פ שנבעלה לקטן אם כן טעמו גם שניהם גם כל אחד מהם האיש או האשה המגיע מהם לחיוב:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ומתו גם שניהם, האיש השוכב עם אשה בעולת בעל והאשה. אף על פי ששניהם חייבין הנה פשע האיש גדול מפשע האשה, וזהו שהוצרך לחזור האיש השוכב עם האשה והאשה, תלה הפשע באיש השוכב ולא אמר והאשה הנשכבת, כן פירש הרמב"ן ז"ל. ודרשו ז"ל בפ"ק דקדושין, ומתו גם שניהם כששניהם שוין, כלומר בחיוב מיתה, לאפוקי גדול הבא על הקטנה דלאו בת עונשין היא. ועוד דרשו, גם שניהם לרבות את הולד, וכדאמרינן בערכין האשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ישבה לה על משבר ממתינין לה עד שתלד, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן גם שניהם לרבות את הולד.

כג כִּי יִהְיֶה נער [נַעֲרָה] בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ׃

רַשִׁ״י ומצאה איש בעיר. לְפִיכָךְ שָׁכַב עִמָּהּ – פִּרְצָה קוֹרְאָה לַגַּנָּב, הָא אִלּוּ יָשְׁבָה בְּבֵיתָהּ, לֹא אֵרַע לָהּ (ספרי):

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי תְהֵי עוּלֶמְתָּא בְתֻלְתָּא דִמְאָרְסָא לִגְבַר וְיַשְׁכְּחִנַהּ גְבַר בְּקַרְתָּא וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ

אִבְּן עֶזְרָא כי יהיה. כאשר יארע זה הדבר:

רַמְבַּ״ן ענין נערה המאורסה כי כאשר יראו עדים מרחוק איש תופס בנערה ושכב עמה בעיר והרימו העדים קולם והתרו בהם,על דעת רבותינו (מכות ו ב) יתחייבו שניהם סקילה. שגם האשה בחזקת מזנה לדעת כיון שלא צעקה כלל כי דרך כל אנוסה לצעוק בעיר להושיעה ולהצילה. ואם יראו אותה בשדה שיחזיק בה וישכבנה הרי זו בחזקת אנוסה ופטורה. וטעם צעקה, יתכן שצעקה. או טעמו אם צעקה אין מושיע לה כי אפילו שמעו שלא צעקה פטורה כיון שאין שם מושיעים לה. והכלל אם יש לה מושיעים בין בעיר בין בשדה חייבת אין לה מושיעים בין בעיר בין בשדה פטורה שלא דבר הכתוב אלא בהווה: ואמר על דבר אשר ענה את אשת רעהו ולא יקרא ענוי רק השוכב באונס וזו כבר חייב אותה כמזנה לרצון אבל ענין הכתוב כי כאשר נראה שהאיש אוחז בה ושוכב עמה נדון האשה כמתרצה בעבור שהיתה יכולה להושע ממנו ונחשב האיש כמענה אותה כי לא פתה ולא דבר על לבה להשמע אליו ולא ידעתי בדין הצעקה אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להמלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל אלא גם הצעקה בהווה לדון בה מן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה:

כד וְהוֹצֵאתֶם אֶת־שְׁנֵיהֶם אֶל־שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת־הנער [הַנַּעֲרָה] עַל־דְּבַר אֲשֶׁר לֹא־צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת־הָאִישׁ עַל־דְּבַר אֲשֶׁר־עִנָּה אֶת־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ׃

אוּנְקְלוֹס וְתַפְּקוּן יָת תַּרְוֵיהוֹן לִתְרַע קַרְתָּא הַהִיא וְתִרְגְמוּן יָתְהוֹן בְּאַבְנַיָא וִימוּתוּן יָת עוּלֶמְתָּא עַל עֵסַק דִי לָא צְוָחַת בְּקַרְתָּא וְיָת גַבְרָא עַל עֵסַק דְעַנִי יָת אִתַּת חַבְרֵהּ וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִּישׁ מִבֵּינָךְ

אִבְּן עֶזְרָא שער. מקום שבת זקני העיר הנה הכתוב קרא המאורסה אשת רעהו ולא נוכל לדעת האריסות כי אם בדברי קבלה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי על דבר אשר ענה. היה לו לומר אשר שכב, כי אם הוצרך לענותה הרי אנוסה היא ופטורה ואם כן איך יחייבנה הכתוב סקילה, אלא בודאי לרצונה היה, ומה שהזכיר לשון ענה כלומר שנחשוב אותו כמענה לדונו בסקילה, ונחשוב את האשה כמתרצה לחייב אותה מיתה מאחר שהיה בעיר והיתה יכולה לצעוק ולא צעקה, ונחשוב את האיש כמענה ואונס אותה כשלא פתה אותה קודם לכן ונחייבהו מיתה. ומה שהזכירה תורה עיר ושדה אינו דוקא, שאם זנתה בעיר לרצונה שנסקלת, ואם נאנסה בשדה שהיא פטורה, שהרי הכתוב לא דבר אלא בהוה שהאונס מצוי בשדה ולא בעיר, ובודאי אם נאנסה אפילו בעיר פטורה ואם זנתה לרצונה בשדה חייבת, והכל תלוי בעדות העדים.

סְפוֹרְנוֹ אשר ענה את אשת רעהו. הענה והשפיל אותה מכשרותה ופסל אותה מהיותה עוד ראויה לבעלה רעהו כענין נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה:

כה וְאִם־בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת־הנער [הַנַּעֲרָה] הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק־בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר־שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וְאִם בְּחַקְלָא יַשְׁכַּח גְבַר יָת עוּלֶמְתָּא דִמְאָרְסָא וְיִתְקֶף בַּהּ גַבְרָא וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ וְיִתְקְטֵּל גַבְרָא דְשָׁכֵב עִמַהּ בִּלְחוֹדוֹהִי

כו ולנער [וְלַנַּעֲרָה] לֹא־תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לנער [לַנַּעֲרָה] חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל־רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה׃

רַשִׁ״י כי כאשר יקום וגו'. לְפִי פְשׁוּטוֹ זֶהוּ מַשְׁמָעוֹ: כִּי אֲנוּסָה הִיא וּבְחָזְקָה עָמַד עָלֶיהָ, כְּאָדָם הָעוֹמֵד עַל חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ בוֹ הֲרֵי זֶה בָא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד וְכוּ' (סנהדרין ע"ג):

אוּנְקְלוֹס וּלְעוּלֶמְתָּא לָא תַעְבֵּד מִדַעַם לֵית לְעוּלֶמְתָּא חוֹבַת דִין דִקְטוֹל אֲרֵי כְּמָא דִיקוּם גַבְרָא עַל חַבְרֵהּ וְיִקְטְּלִנֵהּ נְפַשׁ כֵּן פִּתְגָמָא הָדֵין

אִבְּן עֶזְרָא כי. יתכן שלא הסכימה היא ולא ידעה עד שבא ואנסה על כן משל הרוצח:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי כאשר יקום איש על רעהו. בארו לנו רז"ל טעם האריכות הזה במשל הרוצח, והיה מספיק שיתן טעם על אונס שלה שאמר צעקה הנערה המאורסה, ועל כן דרשו בו הרי זה בא ללמד ונמצא למד, כלומר שרוצח בא ללמד על נערה מאורסה ונמצא אף למד ממנה, מקיש נערה מאורסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבור, כלומר שאם יצוה עליו אנס להרוג את חברו או יהרגוהו יש עליו למסור עצמו להריגה ולא יהרוג, משום דסברא הוא וכדאמר רבא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי, ועל כן אין דוחין נפש מפני נפש, אף נערה המאורסה אם אומר לו לאדם שיבא עליה או יהרגוהו, יהרג ואל יעבור. ואפילו על אשה פנויה אמרו רז"ל בההוא גברא שהעלה בלבו טינא עליה ונטה למות לרוב חשקו בה, ואמרו הרופאים שאין לו תקנה עד שתבעל לו או תעמוד לפניו ערומה, שאלו לחכמים ז"ל ואמרו ימות ולא תבעל לו, ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר משום גדרן של עריות ופגם משפחה. ומה נערה המאורסה נתן להצילו בנפשו של אונס, שנאמר ואין מושיע לה, הא יש מושיע לה חייב להושיע בכל דבר שיכול להושיע, אף רוצח נתן להצילו בנפשו, כלומר כי מי שרואה אדם רודף אחרי חברו להרגו חייב להצילו לנרדף בנפשו של רודף. ומטעם זה התירו רז"ל באשה המקשה לילד ומסוכנת הרבה שמותר להמית את העובר כדי להציל את האם, וזה מדין רודף, שהרי עובר זה הוא מצר לאמו ורוצה הוא להמיתה, וכיון שכן רודף הוא ומותר להרגו, ומצילין את הנרדף שהיא אמו בנפשו של רודף שהוא העובר, ולפיכך מותר להשקותה משקה או לעשן אותה כדי שימות הולד ויצא, ואימתי כשלא הוציא העובר ראשו ורובו, אבל הוציא ראשו ורובו הרי זה כאלו נולד כבר ואסור ליגע בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש, וכן שנינו באהלות האשה המקשה לילד מחתכין העובר שבמעיה ומוציאים אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו, יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. ובסנהדרין פרק בן סורר מקשינן, אמאי אין דוחין והא אמרת קטן רודף נתן להצילו בנפשו, והאי רודף הוא. ומשני האי קטן לאו רודף הוא, דקטן בעי למיפק ומן שמיא הוא דרדפי עליה. וטעם צעקה כלומר באפשר הוא שצעקה. או יאמר אם צעקה אין מושיע לה, כי אפילו שמעו שלא צעקה פטורה, כיון שאין מושיע לה.

סְפוֹרְנוֹ אין לנערה חטא מות. אע"פ שהיה סופה ברצון. כיון שהיתה תחלתה באונס פטורה שכיון שהתחיל' באיסור יצרה אנסה כאמרם ז"ל (כתובות פרק נערה) אפי' אומרת הניחו לו כו': כי כאשר יקום איש על רעהו וגו'. אין זה כענין הבהמה הנרבעת שכתוב בה ואת הבהמה תהרוגו כי אמנם הבהמה לא התקוממה כלל אבל זו שהיתה תחלתה באונס והתקוממה כפי יכלתה הנה קרה לה כמו שקרה לנרצח שנעבדה בו עבירה נגד רצונו לפיכך אין לה בחטא ענין כלל:

כז כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הנער [הַנַּעֲרָה] הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ׃

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי בְחַקְלָא אַשְׁכְּחַהּ צְוָחַת עוּלֶמְתָּא דִמְאָרְסָא וְלֵית דְפָרִיק לַהּ

רַשְׁבַּ״ם צעקה הנערה: שמא צעקה:

אִבְּן עֶזְרָא צעקה. יתכן שצעקה:

סְפוֹרְנוֹ צעקה הנערה. דנין אותה לכף זכות:

כח כִּי־יִמְצָא אִישׁ נער [נַעֲרָה] בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא־אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ׃

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יַשְׁכַּח גְבַר עוּלֶמְתָּא בְתֻלְתָּא דִי לָא מְאָרְסָא וְיֶחֱדִנַהּ וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ וְיִשְׁתַּכְּחוּן

אִבְּן עֶזְרָא אשר לא אורשה. זאת אנוסה לא מפותה:

כט וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הנער [הַנַּעֲרָה] חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ־תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא־יוּכַל שַׁלְּחָה כָּל־יָמָיו׃

אוּנְקְלוֹס וְיִתֵּן גַבְרָא דְיִשְׁכֻּב עִמַהּ לַאֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא חַמְשִׁין סִלְעִין דִכְסַף וְלֵהּ תְּהֵי לְאִנְתּוּ חֳלַף דִי עַנְיַהּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְמִפְטְרַהּ כָּל יוֹמוֹהִי

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.