Deuteronomy 23 — דְּבָרִים כג
פָּרָשַׁת כִּי תֵצֵא
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים
א לֹא־יִקַּח אִישׁ אֶת־אֵשֶׁת אָבִיו וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו׃
רַשִׁ״י
לא יקח. אֵין לוֹ בָּהּ לִקּוּחִין וְאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ (עי' קידושין ס"ז): ולא יגלה כנף אביו. שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁל אָבִיו הָרְאוּיָה לְאָבִיו, וַהֲרֵי כְּבָר הֻזְהַר עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ (ויקרא י"ח) אֶלָּא לַעֲבֹר עַל זוֹ בִּשְׁנֵי לָאוִין, וְלִסְמֹךְ לָהּ לֹא יָבֹא מַמְזֵר, לְלַמֵּד שֶׁאֵין מַמְזֵר אֶלָּא מֵחַיָּבֵי כָּרֵתוֹת, וְקַל וָחֹמֶר מֵחַיָּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין, שֶׁאֵין בָּעֲרָיוֹת מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת (יבמות מ"ט):
אוּנְקְלוֹס
לָא יִסַב גְבַר יָת אִתַּת אֲבוּהִי וְלָא יְגַלֵי כַּנְפָא דַאֲבוּהִי
רַשְׁבַּ״ם
לא יקח איש את אשת אביו: הוכפל כאן לומר שהנולד ממנה הרי הוא בלא יבא ממזר:
אִבְּן עֶזְרָא
לא יקח איש את אשת אביו. האנוסה על כן נסמכה זאת הפרשה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לא יקח איש את אשת אביו. באנוסת אביו הכתוב מדבר, ולכך סמך פסוק זה לאנוסה.
ולא יגלה כנף אביו. בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר.
ב לֹא־יָבֹא פְצוּעַ־דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל יְהוָה׃
רַשִׁ״י
פצוע דכה. שֶׁנִּפְצְעוּ אוֹ שֶׁנִּדְכְּאוּ בֵיצִים שֶׁלּוֹ: וכרות שפכה. שֶׁנִּכְרַת הַגִּיד וְשׁוּב אֵינוֹ יוֹרֶה קִלּוּחַ זֶרַע אֶלָּא שׁוֹפֵךְ וְשׁוֹתֵת וְאֵינוֹ מוֹלִיד (ספרי; יבמות ע'):
אוּנְקְלוֹס
לָא יִדְכֵּי דְפָסִיק וְדִמְחַבַּל לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ
רַשְׁבַּ״ם
פצוע דכה וגו': מיני סרסיסים ומפורשים ביבמות:
אִבְּן עֶזְרָא
פצוע דכה. ביצים בלא אבר [ס״א חסר] ואמרו המדקדקים כי הטעם בשרם שהוא דכא וזה רחוק: שפכה. זה האבר שממנו ישפך מימיו והזרע: בקהל ה'. הטעם שלא יחשב כאחד מקהל ה' שיקח בת ישראל וכן עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית והעד הנאמן רות והכתוב שאמר לא תבאו בהם על נשי שבעת הגוים. גם הכתוב בעזרא ויבדילו כל ערב הם (הנזכרים) ושם פירשתיו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
פצוע דכה. זה שנתבקעו ביציו או אחת מהן. וכרות שפכה. מי שנכרת לו האבר שהוא כלי שממנו ישפוך המים והזרע.
בקהל ה'. שלא יחשב כאחד מקהל ה' שיקח בת ישראל. והטעם לפי שעקר הנשואין לפריה ורביה (ישעיה מה) כי לא תהו בראה לשבת יצרה, וכיון שאין אלו ראוין להוליד הרי נשואין הללו לבטלה.
וממה שאמר בקהל ה' נראה שהוא מותר באשה שאינה מקהל ה' כגון גיורת ומשוחררת, כי לא אמר הכתוב פצוע דכא וכרות שפכה לא ישא אשה, שאם אמר כן היה מובן מזה שהתשמיש שלא לקיום המין היה אסור, אבל עתה מתוך מה שאסר בקהל ה' והתיר לו שלא בקהל ה' יורה שהתשמיש מותר אפילו שלא לקיום המין.
ג לֹא־יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יְהוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא־יָבֹא לוֹ בִּקְהַל יְהוָה׃
רַשִׁ״י
לא יבא ממזר בקהל ה'. לֹא יִשָּׂא יִשְׂרְאֵלִית:
אוּנְקְלוֹס
לָא יִדְכֵּי מַמְזֵרָא לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ אַף דָרָא עֲשִׂירָאָה לָא יִדְכֵּי לֵהּ לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ
אִבְּן עֶזְרָא
ממזר. אחז״ל הבא מן העריות והשני ממי״ן נוספין כממי״ן נהרסו ממגורות ואחרים אמרו כי הוא שם גוי וישב ממזר באשדוד כי רחוק הוא שיקרא שם ישראל ואף כי בעת הישועה בשם גנאי והמתרגם תפש דרך קצרה ודרש:
רַמְבַּ״ן
ממזר שם לאיש מוזר מאחיו ויודעיו שלא יודע מאין בא כלשון וישב ממזר באשדוד והכרתי גאון פלשתים (זכריה ט ו) יאמר שלא ישב באשדוד זולתי איש נכרי וזר שיעבור בו כי יכרית גאון פלשתים ממנו והנה הנולד לאיש מאשת אביו הוא ירחיק אותו ולא יודה בו לבשתו ולכלמתו מן המעשה הרע שעשה וגם אמו תשליכנו בלילה כענין האסופי הנזכר בתלמוד (קידושין סט) והנה הוא ממזר בעיר מולדתו וכן כל העריות כדברי רבותינו בקדושין ירושלמי (פ"ג הי"ד) אמר ר' אבהו מהו ממזר מום זר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לא יבא ממזר בקהל ה'. אינו מותר ליקח בת ישראל, אבל מותר הוא בגיורת שהתורה אמרה בקהל ה' וקהל גרים אינן נקראים קהל ה'. ולשון ממזר הוא מי שנולד מן העריות שיש בהן כרת או מיתת ב"ד. ובירושלמי דקדושין אמר רבי אבהו מאי ממזר, מום זר.
ד לֹא־יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא־יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד־עוֹלָם׃
רַשִׁ״י
לא יבא עמוני. לֹא יִשָּׂא יִשְׂרְאֵלִית:
אוּנְקְלוֹס
לָא יִדְכּוּן עַמוֹנָאֵי וּמוֹאָבָאֵי לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ אַף דָרָא עֲשִׂירָאָה לָא יִדְכֵּי לְהוֹן לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ עַד עָלָם
אוֹר הַחַיִּים
. <small>(נכלל כאן הפירוש על פסוק ה')</small>
קשה אומרו והלא מצינו שאמר הכתוב (לעיל ב' כ"ט) , ופירשו רבותינו ז"ל (רש"י שם) שחוזר למאמר , ב' אחר שהם שכרו עליהם בלעם לקללם מה מקום לחוש על שלא קדמו בלחם, ואולי שאמר להעיר שעל סיבה זו בלבד יתחייב הדין להרחיקם שלא יבואו בקהל, ופי' היא להוציא דורון לסעד לבם וכו' שהם חייבים לעשות כן מכל האומות כעל כל הגמולות אשר גמלם אברהם אבינו עליו השלום, כי מה שמכרו להם לחם ומים היה להנאתם של מואב גם לפתותם להפילם בעריות, והוא מה שדקדק הכתוב לומר פירוש להנאתכם:
עוד יתבארו הכתובים על פי דבריהם ז"ל ביבמות דף ע"ו: שאמרו מנא הני מילי שמואבית מותרת אמר רבי יוחנן וכו' דקאמר קרא וגו' אמר ליה אבנר תנינא מואבי ולא מואבית אמר לו דואג אלא מעתה ממזר וכו' מצרי ולא מצרית שאני הכא דמפרש טעמא דרכו של איש וכו' ואין דרכה וכו' היה להם לקדם וכו' ונשים לקראת נשים בעו לאכרוזי עליה מיד ועמשא וגו' מלמד שחגר חרבו וכו' ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב מקובלני מפי בית דינו של שמואל מואבי ולא מואבית, מכל מקום קשיא תרגמא כל כבודה בת מלך פנימה, כתנאי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר דרכו של איש לקדם וכו' עכ"ל, וכתבו התוספות בד"ה כתנאי וזה לשונם ואם תאמר לר' יהודה תקשי ליה מצרי, ואומר ר"י דגבי עמוני ומואבי היה לו לקצר ולכתוב עמון ומואב הלכך אית לן למדרש דלמעט עמונית ומואבית אבל מצרי אם היה כותב מצרים היה מאריך, והאי דכתב אדומי ולא כתב אדום אגב מצרי כתב אדומי עכ"ל:
ואין דברי התוספות נראים כי לא מצינו שיאמר הכתוב לשון בתחילה אגב מה שעתיד לומר אחריו ומה גם במקום שיש לטעות בהלכות, ועוד בשלמא אם חלוקת מצרי עצמה היה צריך הכתוב לכתוב מצרי יש מקום לומר ששינה הכתוב בשלפניה לדבר כיוצא בה, ואם מצרי עצמה לא דיבר הכתוב כהוגן שהיה צריך לכתוב מצרים לכלול מצרית אלא שאנו אומרים שלא רצה להאריך איך נאמר שאמר אדומי אגב מצרי שמצרי גופה עליה אני דן:
ולבא לעומק הדבר יש להעיר בדברי אבנר למה אחז החבל בב' ראשין מתחלה אמר דיוק מואבי כסברת רבי יהודה וחזר לתת טעם כסברת ר' שמעון כי ממשמעות הלשון מוכח שכשאמר טעם שני לא חזר בו מטעם הראשון, והסברא נותנת כן שאם לא כן למה אמר אבנר טעם שסתירתו בצדו, בשלמא לר"י לדברי התוספות הגם שהקשינו עליהם לסברתם מיהא אמר דבריו מטעם שאמרו, אלא אבנר הרי גילה דעתו במה שחזר מקושית מצרי שאינו סובר לחלק כמו שחלקו התוספות:
אכן נראה כי כונת אבנר לסברת ר' יוחנן היא שדורש מאומרו ומאומרו , שזולת על דבר יש לסתור הדרשה ממצרי, וטעם לבד אם היה אומר מואב ועמון הגם שאומר היינו אומרים הגם שהטעם אינו צודק אלא באנשים באה הגזירה על כולו כאחת, ועוד שהנשים באים גם כן מזרע פסול שהם הזכרים שאסורין ובכיוצא בזה אין אנו הולכים אלא אחר האב דכתיב למשפחותם לבית אבותם, ואם אמר עמוני ומואבי ולא היה לנו טעם על דבר היינו אומרים שאמר מואבי כמו שאמר מצרי ואדומי, ומשניהם דורש ולא עמונית ולא מואבית:
ולזה אמר אבנר ב' טעמים הנזכרים, ומחלוקת רבי יהודה ור"ש היא על זה הדרך, כי ר"י סובר דטעם לבד יתחייב לומר ולא מואבית, ומאמר אינו מחייבני לא לרבות ולא למעט כאשר אבאר הטעם, וטעם מצרי ואדומי משום שהטעם שנתן הכתוב מחייבני לכלול גם מצרית ואדומית שכ"כ הם אחים האנשים כנשים, גם גרות הארץ שהיינו בה שוים בה אנשים ונשים, ולא חש הכתוב לומר מצרי ואדומי כיון שאין מקום לטעות כנזכר, ולא סבר כר' שמעון להוכיח מאומרו או מטעם שכתבנו בפירוש דברי אבנר או מטעם שיש לחוש לדחייתו של דואג:
ומה שתרגמה בגמ' כל כבודה יש לצדד ולומר אפשר שלא אמר כל כבודה בת מלך פנימה אלא דוקא בכבודה לא בזונה אחר שאנו רואין מעשיה מעשה חצופות גלה כבוד מהם וחזר הדין לומר היה להם לקדם וכו' ונשים לנשים, ויש פנים לומר שאין להביא ראיה מהפקרתם לזנות מב' טעמים, א' אנוסים היו מצד שהפקירום האנשים, ב' התורה לא תקפיד עליהם למה לא עשו דבר שאין דרך ארץ לנשים לעשותו משום כל כבודה הגם שהם זלזלו בעצמן בדבר אחר, ומעתה הדברים שקולים ואין הוכחה מעל דבר והוכיח מדקדוק עמוני ומואבי.
ור' שמעון סובר בהכרעה כי לעולם ישנם בטענת כל כבודה ופטורים מהקדמת הלחם ודרשינן טעם הכתוב, ולדרך זה יתבאר אומרם בגמרא כתנאי שחוזר על מאמר כל כבודה בת מלך פנימה ולזה סמכה לה, כי לפי פירושינו כל עיקר מחלקותם של ר' יהודה ור' שמעון אינה אלא אם יאמר עליהם טענת כל כבודה או לא:
נמצאת אומר ג' סברות באגדה זו, לפי שמועת ר' יוחנן דורש מאומרו ומאומרו , ולסברת ר' יהודה מאומרו לבד, ולסברת ר' שמעון עיקר הדרשה הוא מאומ' :
ומעתה בשלמא לדברי ר' שמעון גם לשמועתו של ר' יוחנן יש טעם נכון למאמר , אלא לסברת רבי יהודה שאינו דורש אלא מתיבת ומואבי קושייתנו במקומה עומדת למה הוצרך לומר הכתוב , ויתישב כמו שכתבנו בתחילת הענין:
שוב עמדתי אל תוכן ענין זה וראיתי שאין טענה על הנקבות לקדם לנשים כי הגע עצמך שירצו בלבם לקדם היכול ילכו עשות בלא רשות בעליהן ומה גם בראות בעליהן אויבים להם אנוסים הם הגם שלא יקדמו אותם, ומעתה אין טענת אלא על הזכרים ועמד הדין ולא עמונית ולא מואבית וטענת דואג טענת מין, וכמו שאמר אחיה השילוני כשאמרו לפניו קושיא זו הפירה ואמר מינאה כאמור במדרש (מדרש שמואל כ"ב):
ה עַל־דְּבַר אֲשֶׁר לֹא־קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת־בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ׃
רַשִׁ״י
על דבר. עַל הָעֵצָה שֶׁיָּעֲצוּ אֶתְכֶם לְהַחֲטִיאֲכֶם: בדרך. כְּשֶׁהֱיִיתֶם בְּטֵרוּף (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
עַל עֵסַק דִי לָא עֲרָעוּ יָתְכוֹן בְּלַחְמָא וּבְמַיָא בְּאָרְחָא בְּמִפָּקְכוֹן מִמִצְרָיִם וְדִי אֲגַר עֲלָךְ יָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם דִי עַל פְּרָת לְלַטָּיוּתָךְ
רַמְבַּ״ן
על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים מצינו (לעיל ב כח כט) אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער ורבים אמרו שהם לא קדמו אותם אבל ישראל קנו מהם וזה הבל כי די למחנה שימכרו להם כאשר ירצו לקנות ועוד כי ישראל לא באו בגבול מואב והמואבים הוציאו להם לחם ומים בכסף והכתוב יספר שעשו המואבים כאשר עשו בני עשו ולמה ירחיק המואבי לעולם בעבור זה ולא יתעב האדומי ור"א אמר (אבן עזרא על דברים ב׳:כ״ט) כי טעם כאשר עשו לי בני עשו והמואבים על אעברה בארצך בדרך (שם פסוק כז) אבל לא מכרו להם לחם ומים כי הם עברו בהר שעיר ובער רק מלך אדום לא הניחם לעבור דרך מדינתו אשר הוא יושב בה והוא מה שאמר (במדבר כ יח) לא תעבר בי גם זה הבל כי הם אמרו אל מלך אדום אעברה בארצך וימאן אדום נתן את ישראל עבור בגבולו (שם פסוק כא) הנה לא נכנסו כלל בגבול אדום וכן כתוב (שם כא ד) ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום כי הוצרכו לשוב לאחור דרך ים סוף מהר ההר שהוא על גבול ארץ אדום ולא באו בארץ אדום עצמה כלל ויפתח אמר בביאור (שופטים יא טז-יח) כי בעלותם ממצרים וילך ישראל במדבר עד ים סוף ויבא קדשה וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב וגו' ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב הנה זה מפורש שלא באו כלל בארץ אדום ולא בארץ מואב ואלו באו שם היו מוכרין להם לחם ומים כי אין המנהג לנותן רשות לעם הצבא לעבור בארצו שלא ימכר להם לחם ומים והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית יד טז) ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (שם יט כט) והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמהם רעה האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו כמו שכתוב (לעיל ב יח יט) אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון והנה הכתוב הזהירם (שם פסוק יט) אל תצורם ואל תתגר בם והם לא קדמו אותם כלל כי היה הכתוב אומר "כאשר עשו לי בני עשו המואבים והעמונים" אבל לא הזכיר עמון שלא קדמו אותם והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם ועמון לא אבה לעשות כן וזה טעם אשר לא קדמו שלא יצאו לקראתם בלחם ובמים כאשר עשו האחרים ולכך הקדים הכתוב עמוני והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו אתכם ואחרי כן הזכיר מואבי וחטאתו ורבותינו דרשו (יבמות עו) עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית מפני שהאיש דרכו לקדם ואין האשה דרכה לקדם שתוציא מזון חוץ לגבול הארץ וכן הזכירו בירושלמי (שם פ"ח ה"ג) ובמגילת רות רבתי (ד ח) מפני שדרך האיש לשכור ואין דרך האשה לשכור:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. דרך ארץ הוא לקדם את הבאים בדרך במאכל ובמשתה, לא שהיו ישראל חסרים במדבר, שהרי המן יורד להם והבאר הולך עמהם.
וכתב הרמב"ן ז"ל, הרחיק הכתוב שני האחים האלה שהיו גמולי חסד אברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם הש"י מתוך ההפכה, והם חייבין לעשות טובה עם ישראל ועשו עמהם רעה, האחד ששכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחר שלא קדם אותם בלחם ובמים. והנה עמון הרשיע בזה יותר, כי המואבים ובני עשו כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בם הוציאו להם לחם ומים, ועמון לא אבה לעשות כן, וזה טעם אשר לא קדמו שלא יצאו לקראתם בלחם ובמים כאשר עשו האחרים, ולכך הקדים הכתוב עמון, והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו, ואחר כך הזכיר מואב וחטאתו, זהו ואשר שכר עליך, עד כאן, ודרשו רז"ל, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, מפני שהאיש דרכו לקדם ואין דרכה של אשה לקדם, כלומר שתוציא מזון חוץ לגבול הארץ וזהו היתר רות המואביה שיצא ממנה דוד.
סְפוֹרְנוֹ
אשר לא קדמו. שניהם לא קדמו אבל מואב נתן לחם ומים בכסף כאמרו אוכל בכסף תשבירני וכו' כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער. ולא כן עשו העמונים. אמנם מואב הוסיף על חטאתו פשע אשר שכר עליך. ובכן לא תדרוש שלומם ששניהם לא קדמו ועמון לא נתן אפי' בכסף. ומואב שנתן שכר את בלעם:
כְּלִי יָקָר
על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. פירש"י על דבר העצה שיעצו להחטיאכם. ודבר זה אינו מפורש במקרא ועיקר חסר מן הספר, גם אין הדעת נותנת להרחיק ב' אומות בעבור שלא קדמום בלחם, אלא ודאי העיקר הוא בעבור שהחטיאום ודבר זה מבואר במקרא שלכך לא קדמום בלחם ומים כדי שיהיו רעבים וצמאים מיגיעת הדרך ועי"ז בהכרח יאכלו מזבחי אלהיהן וישתו מצרצור יין שלהם המרגילים לערוה, כדמסיק בסנהדרין כי כל עיף ויגע לא יבקר בין אסור למותר ואוכל ושותה מכל מה שנותנין לו והקב"ה ידע כוונתם על זה האופן ע"כ נתרחקו, לכך נאמר על דבר אשר לא קדמו רצה לומר על אותו דבר נסתר אשר אליו כוונו במה שלא קדמום, ואע"פ שהנקיבות היו עיקר בזנות מ"מ עיקר האשמה תלויה באנשים שדרכן לקדם והאנשים התחילו בקלקלה והמה הכריחו בנותיהן לזנות, ומטעם זה החיו בני ישראל הנקיבות במלחמת מדין כי טעו בדין זה שנתרחקו דווקא הזכרים. וזה פירוש יקר יותר ממה שדברו בזה כל המפרשים והותרו כל הספיקות שהקשו.
ו וְלֹא־אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל־בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת־הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
אוּנְקְלוֹס
וְלָא אָבֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְקַבָּלָא מִן בִּלְעָם וַהֲפַךְ יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ יָת לְוָטִין לְבִרְכָן אֲרֵי רָחֲמָךְ יְיָ אֱלָהָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
ויהפך. שהיה בלב בלעם לקלל ולא עזבו השם:
כְּלִי יָקָר
ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה. לשון זה צריך ביאור כי איך יתכן לומר שהקללה עצמה תהיה לברכה, אע"פ שבאו במקום הקללות ברכות מעין הדברים שרצה לקללם מ"מ אין הקללה עצמה לברכה, גם קשה על מה שארז"ל מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו לקללם כו' ומסיק כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות כו' שנאמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה. קללות לא נאמר כו' משמע רק אחת מהם נהפכה לברכה, וקשה מה נשתנה ברכה זו מזולתה, ועוד מאי משמע מלשון הפסוק שדוקא בתי כנסיות חזרו לברכה.
והביאור לכל זה הוא, שבלעם קוסם היה והיה רואה באצטגנינות של ישראל שהיה מורה על כל הדברים הללו שבקש לקללם בו לא יהיה להם בתי כנסיות כו', לא תהא מלכותם מושכת כו', וידוע שאין הקב"ה משדד המערכה בעבור זכותם של ישראל כ"א במקום שאין שום דרך להסב פני המערכה לטובה אבל במקום שיש לקיים משפט המערכה ולפתרה על דרך אחר אזי אין הקב"ה משדדה, דוגמת כוכב ששמו רעה שהיה עולה לקראת ישראל והיה מורה על דם הפכו הקב"ה לדם מילה וכארז"ל האי מאן דנולד במזל מאדים להוי טבחא כו' כמבואר למעלה בפר' בא (י.י) וכל הקללות שמנה שם בגמרא לא תשרה עליהם שכינה, לא תהא מלכותם מושכת, לא יהיה להם זיתים וכרמים כו', בכולם לא היה שום דרך לפרשם לטובה כדי לקיים משפט המערכה וישראל לא יהיו ניזוקין, על כן הוצרך הקב"ה לשדד המערכה מהוראות אלו מכל וכל לפיכך חזרו כולם לקללה כשחטאו ישראל ולא היה בידם זכות העומד בכחו נגד המערכה.
אבל בהוראת לא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, לא הוצרך הקב"ה לשדד המערכה כי היה מקום לקיים משפט המערכה שלא יהיה להם בתי כנסיות אבל לטובתם הוא, והיינו כדרך שפירש"י משכנותיך ישראל שהם ממושכנים בעונם שנאמר כלה ה' חמתו ויצת אש בציון. וזה ודאי טובה גדולה שיכלה ה' חמתו בעצים ואבנים ואנחנו נמלטנו כי מי שיש לו משכון ליתן אותו בחובו אינן גובין ממנו נפשות, והיינו הך שנאמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי נוסח הקללה עצמה שהיא לא יהיה להם בתי כנסיות נתהפכה לברכה כי ע"י שלא יהיה להם בתי כנסיות ינצלו הנפשות, והיינו שאמר בלעם מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. ר"ל טובתכם הוא שהם משכנותיך ממושכנים עליך ואתה ניצול ולפיכך לא חזר דבר זה לקללה שהרי נתקיימה משפט המערכה ולא שודד, על כן אין שייך לומר שתחזור הוראת המערכה לקדמותה כשאין ישראל זוכין.
אוֹר הַחַיִּים
.
אומרו פירוש הגם שהיה מקום לשמוע מצד ענפי החטא שהיה בלעם נאחז בהם, אף על פי כן נתרצה ה' בלא טעם , ונתן הטעם פירוש לא לצד שהיית ראוי לדבר זה, ועיין מה שפירשתי בפסוק (לעיל ב' ל'):
ז לֹא־תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל־יָמֶיךָ לְעוֹלָם׃
רַשִׁ״י
לא תדרש שלמם. מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ יָכוֹל אַף זֶה כֵּן, תַּ"לֹ לא תדרש שלמם (עי' ספרי):
אוּנְקְלוֹס
לָא תִתְבַּע שְׁלָמְהוֹן וְטָבָתְהוֹן כָּל יוֹמָיךְ לְעָלָם
רַמְבַּ״ן
לא תדרש שלמם מכלל שנאמר (דברים כ״ג:י״ז) עמך ישב בקרבך יכול אף זה כן ת"ל לא תדרוש שלומם לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ג:ז׳) והמדרש הזה בספרי (תצא רנא) מטובתם מכלל שנאמר שם בטוב לו לא תוננו הוציא את אלו מאותה טובה אבל לא תדרוש שלומם נדרש בספרי לפי שנאמר (דברים כ׳:י׳) כי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום יכול אף עמון ומואב כן ת"ל לא תדרוש שלומם וכן בתנחומא והנראה אלי כי מלחמת עמון ומואב אסרה הכתוב עלינו לדורות והכתוב שאמר (לעיל ב ט יט) אל תתגר בם אינה מצוה לשעה בלבד אבל היא מצות לא תעשה לדורות זהו שאמר (שם) כי לבני לוט נתתיה ירושה והנה ארצם להם לעולם כי היא נחלה שהנחילם השם אם כן הכתוב שאמר לא תדרוש יצוה אם נלחם עליהם בעיר שכבשו הם מן העמים שלא נקרא להם לשלום וכן אם יבואו הם להלחם בארצנו מותר לנו לרדוף אחריהם ולכבוש מהם המדינות להכות יושבי הערים שעשו עמנו הרעה כמו שעשה יפתח (שופטים יא לג) ויכם מערוער ועד בואך מנית עשרים עיר וכן עשה דוד לכל ערי בני עמון ( יב לא) בעבור שהם פרצו הגדר תחלה ונלחמו בו ואז לא נצטרך לקרא בשלומם ונכה בנלחמים בנו כל עיר מתים הנשים והטף אם נרצה ואמרו במדרש רבה (במדב"ר כא ו) והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתומו (מלכים ב ג יט) אמרו לו הכתוב אומר (דברים כ׳:י״ט) לא תשחית את עצה ואתה אומר כן אמר להם על כל האומות צוה וזו קלה ובזויה היא שנאמר (מלכים ב ג יח) ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם אלו אילנות טובים וכל זה להזיקם ולצערם אבל הארץ תשאר למשפחה ההיא שהיא נחלה שהנחילם השם וזה הענין מוזכר באגדות בבראשית רבה (עד יג) ובמדרש תילים (ס א) ועל דרך הפשט טעם לא תדרוש שלומם וטובתם כאומר אע"פ שהם בני משפחתכם ואברהם אביכם אהב את אביהם כאח לו יונק שדי אמו לא תהיו אתם לו כאחים דורשי שלום וטובה כי הם הפרו ברית אחוה ותהיה מופרת לעולם והנה השם שמר לבני לוט זכות אביהם שליוה את נביאו בדרך אשר שלחו ה' ולכך הנחילם מנחלת אברהם והעניש את בניו בחטאם שלא ידבקו בישראל וכן המצרים הרחיקם שלשה דורות מפני רשעם אשר עשו עמנו רעות רבות וצרות אבל לא יתעב אותם לעולם בעבור שהיינו גרים בארצם ונמלטנו עמהם בימי הרעב בכבוד שעשו לאבינו והמליכו עליהם ממנו קצין ומושל וכן עשה עם אדום שמר להם זכות אבות שהיו מזרע קדש והרחיקם שלשה דורות בעבור שיצאו לקראתינו בחרב ולא זכרו ברית אחים והקבלה מן רבותינו (יבמות עח) כי אין דור שלישי מימי משה אבל כאשר יתגייר אחד מהם יבא הדור השלישי שלו בקהל ה':
ח לֹא־תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא־תְתַעֵב מִצְרִי כִּי־גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ׃
רַשִׁ״י
לא תתעב אדמי. לְגַמְרֵי, וְאַעַ"פִּ שֶׁרָאוּי לְךָ לְתַעֲבוֹ שֶׁיָּצָא בַּחֶרֶב לִקְרָאתֶךָ: לא תתעב מצרי. מִכֹּל וָכֹל, אַף עַל פִּי שֶׁזָּרְקוּ זְכוּרֵיכֶם לַיְאוֹר. מַה טַּעַם? שֶׁהָיוּ לָכֶם אַכְסַנְיָא בִּשְׁעַת הַדְּחָק. לְפִיכָךְ —
אוּנְקְלוֹס
לָא תְרַחַק אֱדוֹמָאָה אֲרֵי אֲחוּךְ הוּא לָּא תְרַחַק מִצְרָאָה אֲרֵי דַיָר הֲוֵיתָא בְאַרְעֵהּ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לא תתעב אדומי. אעפ"י שראוי לך לתעבו מפני שיצא בחרב לקראתך, והמצרים גם כן אע"פ שהשליכו זכוריכם ליאור, לא תתעב אותם, מפני שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק ונמלטתם עמהם בימי הרעב בכבוד גדול. ואמר עוד לא תתעב אדומי, שיש להם זכות אבות שהיו מזרע הקדש, והרחיקן שלשה דורות לפי שיצאו בחרב לקראתנו. ואמר בשניהם לא תתעב, אדום שקדמם בחרב, ומצרים שהטביעם במים, אבל עמון ומואב שהחטיאום נתעבו, והזכיר הכתוב בהן לא תדרוש שלומם וטובתם, ומכאן דרשו רז"ל שכל המחטיא חברו קשה לו מן ההורגו, ההורגו טורדו מן העולם הזה והמחטיאו טורדו מן העוה"ז ומן העולם הבא.
ט בָּנִים אֲשֶׁר־יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה׃
רַשִׁ״י
בנים אשר יולדו להם דור שלישי וגו'. וּשְׁאָר אֻמּוֹת מֻתָּרִים מִיָּד, הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַמַּחֲטִיא לָאָדָם קָשֶׁה לוֹ מִן הַהוֹרְגוֹ, שֶׁהַהוֹרְגוֹ הוֹרְגוֹ בָעוֹלָם הַזֶּה וְהַמַּחֲטִיאוֹ מוֹצִיאוֹ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא, לְפִיכָךְ אֱדוֹם שֶׁקִּדְּמָם בַּחֶרֶב לֹא נִתְעַב, וְכֵן מִצְרַיִם שֶׁטִּבְּעוּם, וְאֵלּוּ שֶׁהֶחֱטִיאוּם נִתְעֲבוּ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
בְּנִין דִי יִתְיְלִידוּ לְהוֹן דָרָא תְלִיתָאָה יִדְכֵּי לְהוֹן לְמֵעַל בִּקְהָלָה דַיְיָ
י כִּי־תֵצֵא מַחֲנֶה עַל־אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע׃
רַשִׁ״י
כי תצא וגו' … ונשמרת. שֶׁהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה (תלמוד ירושלמי שבת ב'):
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי תִפּוֹק מַשְׁרִיתָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְתִסְתַּמַר מִכֹּל מִדַעַם בִּישׁ
אִבְּן עֶזְרָא
כי תצא מחנה. זהו המחנה שיצא אל האויב ושם הארון והוא מחנה קטן ואיננו מחנה הגדול כי שם מחיצות עשויות ובצאתם אל המלחמה הם קרובים סביבות הארון וברור כי טמא מקרה משחית ונסמכה זו הפרשה בעבור מלחמת מדין שהזכיר דבר בלעם כי צוררים הם בעבור אחותם והארון היה עם המחנה שיצא על מדין: מכל דבר רע. לנפש ולגוף כמו הקרי:
רַמְבַּ״ן
ונשמרת מכל דבר רע שהשטן מקטרג בשעת הסכנה לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ג:י׳) והנכון בעיני בענין המצוה הזאת כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב ועל כן הזהיר בו הכתוב ונשמרת מכל דבר רע ועל דרך הפשט היא אזהרה מכל הנאסר ובספרי (תצא קיט) ונשמרת מכל דבר רע שומע אני בטומאות ובטהרות ובמעשרות הכתוב מדבר ת"ל ערוה אין לי אלא ערוה מנין לרבות עבודת גלולים וגלוי עריות ושפיכות דמים וקללת השם ת"ל ונשמרת מכל דבר רע או יכול בטומאות ובטהרות ובמעשרות הכתוב מדבר ת"ל ערוה מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה אף כל מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה כשהוא אומר דבר אף על לשון הרע וגם זה מן הטעם שפירשנו כי מלבד האזהרות שבאו באלה העבירות החמורות יוסיף לאו במחנה שנשמר בו מכל אלו העבירות שלא תסתלק השכינה מישראל אשר שם כאשר אמר כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך והנה העושה העבירות הגדולות במחנה כאותם שכתוב בהם (ירמיהו ז ל) שמו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו ועוד שלא יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו וזהו ולתת אויביך לפניך (שם) והוסיפו בו לשון הרע כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ונשמרת מכל דבר רע. אזהרה זו מפני קדושת הארון, וכן מצינו במלחמת מדין שהלך הארון עמהם.
וע"ד הפשט מכל דבר רע שאסרה תורה, לפי שמחנות הכנענים בצאתם למלחמה היו משולחים לעשות כל תועבה וכל נבלה ונוהגין בעצמן הפקר בכל הדברים כלן, לכך יזהיר הכתוב מחנה ישראל שישתמרו מכל הדברים הרעים ששאר הכנעניים נוהגים בהן ואינן חוששים עליהם בשעת מלחמה. ודרשו רז"ל, מכל דבר רע אלו עריות ולשון הרע. עריות, ממה שכתוב ולא יראה בך ערות דבר, וזהו שאמר מכל דבר רע. לשון הרע הוא שאמר מכל דבר רע כלומר דבור רע, וזהו לשון הרע. ורצה הכתוב להזהיר על שתים אלה לפי שהן עבירות חמורות והשכינה מסתלקת בשבילן. ועוד דרשו רז"ל במסכת עבודה זרה, ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. וזהו שסמך לו כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש. הזכיר החכם ז"ל בכאן עשר מדות, חמש גופניות וחמש שכליות, וכלן מביאות אל העשירית שהיא רוח הקודש.
יא כִּי־יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא־יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה־לָיְלָה וְיָצָא אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל־תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה׃
רַשִׁ״י
מקרה לילה. דִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה (ספרי): ויצא אל מחוץ למחנה. זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה: לא יבא אל תוך המחנה. זוֹ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה (שם), וְאָסוּר לִכָּנֵס לְמַחֲנֵה לְוִיָּה, וְכָל שֶׁכֵּן לְמַחֲנֵה שְׁכִינָה (עי' פסחים ס"ח):
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי יְהֵי בָךְ גְבַר דִי לָא יְהֵּי דְכֵי מִקְרֵהּ לֵילְיָא וְיִפּוֹק לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לָא יֵעוּל לְגוֹ מַשְׁרִיתָא
אִבְּן עֶזְרָא
מקרה. המ״ם משרת ומשקלו משדה אחוזתו:
רַמְבַּ״ן
ועל דרך הפשט הזהיר בבעל המקרה לצאת מכל המחנה מפני הטעם הנזכר שהשם מתהלך עמנו להושיענו והמחנה קדוש ושיהיה לבנו מתכוין להקב"ה ונוחיל לישועתו ולא נסמוך בזרוע בשר. וכן הטעם בכסוי הצואה כי המחנה כולו כמקדש ה'. וממנו נלמוד למקום התפלה שנרחיק מן הצואה ארבע אמות ולכל מראה העינים. אבל רבותינו ידרשו (פסחים סח א) ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה במחנה לויה ובמחנה שכינה כאשר יהיה הארון עמהם שם וגם כסוי הצואה לדעתם (ברכות כב ב; שם כה) במקום אשר יזכירו השם להתפלל או לקרוא קריאת שמע אם כן גם זו אזהרה כפל אותה במחנה שלא יהיה הכל מופקר כמחנות הגוים. וגם אלו מצות מבוארות: וטעם כסוי הצואה שאין הצואה כטומאה שתטמא את מקומה ושתהיה בוקעת ועולה אבל אסור לראותה בעת התפלה ובהיות הלב דבק בשם הנכבד מפני שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש וישבשו כוונת הלב הטהור וכאשר נעלמה מעין רואה אין רע:
יב וְהָיָה לִפְנוֹת־עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל־תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה׃
רַשִׁ״י
והיה לפנות ערב. סָמוּךְ לְהֶעֱרֵב שִׁמְשׁוֹ יִטְבֹּל, שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר בְּלֹא הֶעֱרֵב הַשֶּׁמֶשׁ (עי' ספרי):
אוּנְקְלוֹס
וִיהֵי לְמִפְנֵי רַמְשָׁא יַסְחֵי בְמַיָא וּכְמֵעַל שִׁמְשָׁא יֵעוּל לְגוֹ מַשְׁרִיתָא
אִבְּן עֶזְרָא
לפנות ערב. כטעם כי פנה היום גם חזוק הוא זה לדברי רז״ל והמכחישי' אמרו כי לפנות כמו לפני ולא אמרו כלום וי״א כי טעמו כאשר יחל הערב לפנות והנה אחר שאמר הכתוב לפנות ערב אמר וכבוא השמש הנה קודם הערב וכן לפנות בקר קודם זרוח השמש:
יג וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ׃
רַשִׁ״י
ויד תהיה לך. כְּתַרְגּוּמוֹ, כְּמוֹ אִישׁ עַל יָדוֹ (במדבר ב'): מחוץ למחנה. חוּץ לֶעָנָן:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲתַר מְתַקֵן יְהֵי לָךְ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְתִפּוֹק תַּמָן לְבָרָא
רַשְׁבַּ״ם
ויד תהיה לך: כתרגומו:
על אזניך: עם שאר כליך:
אִבְּן עֶזְרָא
ויד. מקום כמו יד הירדן גם זו ראיה כי ממחנ' ישראל לא יצא בעל קרי ולא כל אדם בשעת הצורך ואף כי התינוקות והעד שאמר הכתוב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש והטעם כל טמא מטמא ולא טמא יום:
יד וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל־אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת־צֵאָתֶךָ׃
רַשִׁ״י
על אזנך. לְבַד מִשְּׁאָר כְּלֵי תַּשְׁמִישְׁךָ: אזנך. כְּמוֹ כְּלִי זַיִן:
אוּנְקְלוֹס
וְסִכְּתָא תְּהֵי לָךְ עַל זֵינָךְ וִיהֵי בְּמִיתְבָךְ לְבָרָא וְתַחְפַּר בַּהּ וּתְתוּב וּתְכַסֵי יָת מִפְּקָתָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
אל״ף אזנך. נוסף מגזרת והזונות רחצו: וכסית. כי כל דבר נראה לעינים והוא מגונה יוליד דמות גנאי בנפש:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויתד תהיה לך על אזנך. האל"ף נוספת, ובאורו על כלי זין שלך. ומצוה זו היתה מעלה גדולה וכבוד לישראל בהיות השכינה מתהלכת בקרב מחניהם, והיה לאחר שסרחו, כי עד שלא סרחו לא היו צריכין לה כי המן היה נבלע באברים ומפיג גם טעם שאר המזונות, אבל לאחר שסרחו הוצרכו לה, וכבר הזכרתי מזה בסדר בהעלותך. ודרשו רז"ל ביומא ריש פרק יום הכפורים, תנא כשהן נפנין לא היו נפנין לצדיהם ולא לפניהם אלא לאחוריהם, והענין כי היו ענני כבוד מתפשטין לכל צד לפניהם ולצדיהם, אבל לא היו עוברין מאחורי ישראל.
כְּלִי יָקָר
ויתד תהיה לך על אזנך. במס' כתובות דרש בר קפרא מ"ד ויתד תהיה לך על אזנך. אל תקרי אזנך אלא אזניך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו כי הם דומים ליתידות, ותנא דבי ר"י (שם ה:) מפני מה אזן כולה קשה ואליה שלה רכה שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה שלה לתוכו, והאליה סוף האוזן ע"כ הוא רכה כי המשכיל ישמיע לאזנו סופו של המחלוקת כי כל המחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים וזכירת סופו מועיל לו לנטוש הריב ולעשות את עצמו כאיש לא שומע, אך דברי ב"ק צריכין ביאור כי מה ראה על ככה להוציא הפסוק מפשוטו מכל וכל ואין לו קשר לא למעלה ולא למטה ומה שדרש אזנך לשון אוזן הוא דבר שאין האוזן יכול לשמוע.
והקרוב בעיני שראה לדרוש פסוק זה, אמה שנאמר כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. ודרשו רז"ל (ספרי תצא קיט) דיבור רע דהיינו שישמור עצמו מלשון הרע ובילקוט מביא על זה פסוק בשוט לשון תחבא וטעמו של דבר פירש הרמב"ן כדי שלא ירבה ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה יותר מן האויבים, והיה קשה לבר קפרא שנאמר ונשמרת מכל דבר רע. דיבור רע, ולא פירש במה יהיה נשמר ממנו ע"כ ראה לומר שפסוק ויתד תהיה לך מבאר מהות השמירה והיא כדרך שנאמר בשוט לשון תחבא. והיינו שיחביא ויסתיר את עצמו כמסתיר פנים ממנו ולעשות עצמו כלא שומע ולהיות מן הנעלבים ולא מן העולבין שומעין חרפתם ואינן משיבים, ובזה ישקיט הריב. כדרך שאמר חכם אחד מעולם לא חרפני אדם כי אם פעם אחד פירוש שלא השיב למחרפיו ועי"ז השתיקו שלא חזר לגלות על ערותו שנית ובזה כיסה את צאתו דהיינו חרפת קלונו שנמשל לקיא צואה בלי ספק וזה הוא עיקר כלי זיינו של אדם כי בשתיקה ינצח ולא כשישיב לו.
ולהנחה זו יהיה אזנך כפשוטו כלי זיין, ובוי"ו של ויתד נרמז כל דרוש זה כי כל וי"ו מוסיף על ענין ראשון לומר לך שהשמירה מכל דיבור רע של לה"ר הוא שיניח אצבעו הדומה ליתד לתוך אזנו וזהו כלי זיינו המצילו משוט לשון, ואמר הכתוב שכדומה לו יש עוד יתד נוסף על סתם כלי זיינו אשר בו יחפור בארץ לכסות צאתו כך הוי"ו מרבה בכיוצא בו אצבע הדומה ליתד אשר בו יחפור באוזן לעשות עצמו כלא שומע ובזה יכסה קלונו וצאתו, כמ"ש וכוסה קלון ערום. והאצבע הוא כלי זיינו נוסף על סתם כלי זיינו אשר בהם ילחם בסתם מלחמה שבידים, אבל במלחמה הבאה משוט לשון אין טוב כ"א להחבא באצבע וזהו כלי זיינו כנגד פי המדבר בלה"ר ויורו המורים בחץ שחוט לשונם ואין כתריס בעדם כי אם השתיקה, ובדרך זה אין צורך לשנות מילת אזנך כי היא כלי זיין כפשוטו וסמך הצלה זו לפסוק המדבר בכיסוי צואה כי שניהם ענין אחד.
טו כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא־יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ׃
רַשִׁ״י
ולא יראה בך. הַקָּבָּ"ה ערות דבר:
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ שְׁכִינְתֵּהּ מְהַלְכָא בְּגוֹ מַשְׁרִיתָךְ לְשֵׁזָבוּתָךְ וּלְמִמְסַר בַּעֲלֵי דְבָבָךְ קֳדָמָךְ וּתְהֵי מַשְׁרִיתָךְ קַדִישָׁא וִלָא יִתְחֲזֵי בָךְ עֲבֵרַת פִּתְגָם וִיתוּב מֵימְרֵהּ מִלְאוֹטָבָא לָךְ
רַשְׁבַּ״ם
מתהלך: שגם ארון שבו תורה היה יוצא עמהם למלחמה כדכתיב וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו:
אִבְּן עֶזְרָא
ערות דבר. במעשה או דבור: ושב מאחריך. הטעם שלא ילך לפניך כי כן כתוב:
סְפוֹרְנוֹ
והיה מחנך קדוש. מן הטומאה ומן המאוס: ולא יראה בך ערות דבר. טומאה או טנוף או פסול בזרע כאמרם ז"ל (קדושין פ' י' יוחסין) שאין השכינ' היתה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל ולכן אמרו שכל מי שהיה כתוב באסטרטיא של מלכי בית דוד היה מיוחס בלי ספק: מאחריך. כאשר תפנה אליו עורף ולא תחוש לכבודו באחד מאלה:
טז לֹא־תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל־אֲדֹנָיו אֲשֶׁר־יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו׃
רַשִׁ״י
לא תסגיר עבד. כְּתַרְגּוּמוֹ; דָּ"אַ — אֲפִלּוּ עֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּרַח מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (גיטין מ"ה):
אוּנְקְלוֹס
לָא תִמְסַר עֶבֶד עַמְמִין לְיַד רִבּוֹנֵהּ דְיִשְׁתֵּזֵב לְוָתָךְ מִלְוָת רִבּוֹנֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא
לא תסגיר עבד. בלכתם למלחמה יתכן שיברח למחניהם עבד ואיננו ישראלי: מעם אדוניו. גם הוא איננו ישראל כי הוא בא לכבוד השם הנקרא על ישראל ואם העבד יסגירנו ישראל אל אדוניו הנה זה חלול השם על כן לא תוננו:
רַמְבַּ״ן
וטעם לא תסגיר עבד אל אדניו דבק למעלה שאם יברח העבד מאדוניו אשר יצאת עליו מחנה וינצל אל מחנך לא תסגירנו לו בממון אשר יתן לך ולפי שאמר במקום אשר יבחר נראה שהוא מצוה שיהיה בן חורין ולא נעבוד בו אנחנו והטעם במצוה הזו כי עמנו יעבוד את השם ואיננו הגון שנחזירנו אל אדוניו לעבוד ע"ז ועוד שיתכן שילמד דרך מבוא העיר כי בענין כזה ילכדו מדינות רבות על ידי העבדים והשבויים הבורחים משם ורבותינו אמרו (גיטין מה) אפילו בעבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ שגם זה יעמוד לפני יושבי ארץ השם וינצל מעבוד היושבים על אדמה טמאה ושאין כל המצות נוהגות שם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לא תסגיר עבד אל אדוניו. האדון הזה איננו ישראל, ועבד זה ברח מחוצה לארץ לארץ, ואסור להסגירו לידי אדוניו שבחוצה לארץ, וזה משום חבת הארץ, וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור ולהתירו בישראל ויכתוב לו העבד שטר על דמיו.
סְפוֹרְנוֹ
לא תסגיר עבד אל אדוניו. אחר שדבר במחנה הצובאים דבר בדברים הקורין בו לתקן ענינם והם ענין העבד הבורח וענין הנשים הקדשות המצויות במחנה הצובאים:
יז עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ׃
אוּנְקְלוֹס
עִמָךְ יִתֵּב בֵּינָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי בַּחֲדָא מִן קִרְוָיךְ בִּדְיֵיטַּב לֵהּ לָא תוֹנִנֵהּ
יח לֹא־תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא־יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
לא תהיה קדשה. מֻפְקֶרֶת מְקֻדֶּשֶׁת וּמְזֻמֶּנֶת לִזְנוּת: ולא יהיה קדש. מְזֻמָּן לְמִשְׁכַּב זְכוּר; וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "לָא תְהֵא אִתְּתָא מִבְּנָת יִשְׂרָאֵל לִגְבַר עָבֵד", שֶׁאַף זוֹ מֻפְקֶרֶת לִבְעִילַת זְנוּת הִיא, מֵאַחַר שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין לוֹ בָּהּ, שֶׁהֲרֵי הֻקְּשׁוּ לַחֲמוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר" – עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר, וְלָא יִסַּב גַּבְרָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּתָא אָמָה, שֶׁאַף הוּא נַעֲשֶׂה קָדֵשׁ עַל יָדָהּ, שֶׁכָּל בְּעִילוֹתָיו בְּעִילוֹת זְנוּת, שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין לוֹ בָּהּ (עי' קידושין ס"ח):
אוּנְקְלוֹס
לָא תְהֵי אִתְּתָא מִבְּנַת יִשְׂרָאֵל לִגְבָר עָבֵד וְלָא יִסַב גַבְרָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּתָא אָמָא
רַשְׁבַּ״ם
קדשה: זונה פנויה מנאפת:
קדש: בא על פנויות בלא כתובה וקידושין ולא מיוחדת לו כפלגשים:
אִבְּן עֶזְרָא
ונסמכה פרשת קדשה בעבור העבד ומעתיקי הדת אמרו כי הקדש הוא הנשכב והעד מבנ״י. ואמר אליהוא וחיתם בקדשים כי נפשם כנגד חיתם והנה קדשים כנגד' נועד וכתוב וגם קדש היה בארץ בתי הקדשים ושם כתוב אשר הנשים אורגות שם ואני לא אבין טעם קדשה וכאשר נחפשה היטב טעם המלה אז היא ידועה שהיא מזומנת לכל עובר ושב והעד איה הקדשה א״כ יהיה קדש כמעשה המצרים והמבין יבין ובעבור קדשה נסמכה פרשת אתנן זונה:
רַמְבַּ״ן
לא תהיה קדשה מבנות ישראל מקודשת ומזומנת לזנות ולא יהיה קדש מבני ישראל מזומן למשכב לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ג:י״ח) והנה אם הלאו הזה אזהרה באשה הנשכבת ויזהיר בהיותה מקודשת ומזומנת לזנות אם כן אין הפנויה הנבעלת במקרה ובהצנע מחייבי הלאוין וכן הקדש למה יזכיר בהיותו קדש ומזומן ואפילו הנבעל בחדרי חדרים יש בו כרת ומיתת ב"ד ועוד שהיה ראוי שיאמר לא תהיה בכם קדשה ולא יהיה בכם קדש כי מבנות ישראל ומבני ישראל כאלו בעם אחר ידבר והנראה בעיני בלאו הזה כי הוא אזהרה לב"ד שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות יושבת בפרשת דרכים בעינים על הדרך לזמה או שתתקן לה קובה של זונות כמנהג ארצות זרים יושבות על הפתח בתופים ובכנורות כענין שכתוב (ישעיהו כג טז) קחי כנור סובי עיר זונה נשכחה הטיבי נגן הרבי שיר למען תזכרי וכן יזהיר לב"ד על הקדש ועל דרך הפשט אפילו שישכב עם הנשים בקובה אשר יעשה לו מזומנת לזמה או שישב בעינים על הדרך הזהירם לבית דין ויראה לי שכן דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים כ״ג:י״ח) אבל צירף לזה העבד והשפחה הבאים בישראל דרך נשואין מפני שהכל יודעין בעבד הזה שנשא בת ישראל שאין לו בה קדושין והיא עמו כאשה עם בעלה אם כן היא קדשה לעיני השמש וראיתי בספרי (תצא קכו) לא תהיה קדשה מבנות ישראל אין אתה מוזהר עליה באומות ולא יהיה קדש אין אתה מוזהר עליו באומות שהיה בדין ומה אם קדשה קלה אתה מוזהר עליה בישראל קדש חמור אינו דין שתהא מוזהר עליו בישראל או חלוף אם קדש חמור אי אתה מוזהר עליו באומות קדשה קלה אינו דין שלא תהא מוזהר עליה באומות וכו' ונראה מזה שאין מדרשם כדברי אונקלוס שהרי לדבריו אין חומר בקדש יותר מן הקדשה ועוד מהו זה שאומרים אין אתה מוזהר עליו באומות וכן אם היה מדרשם בקדש לזכר הנשכב כמדרשו של רבי ישמעאל במסכת סנהדרין (סנהדרין נ״ד) גם בזה לא יתכן שיאמרו אי אתה מוזהר עליו באומות שהנשכב מן הגוי בסקילה הוא אבל נראה שדעת בעל הברייתא הזו כענין שהזכרנו יזהיר לב"ד שלא תעמוד האשה על אם הדרך לזנות כי שם תנאפנה מאיסורי הביאות קרובים ורחוקים ולכן מכסות פניהן לזנות גם מאחיהם וקרוביהם והוא מה שאמר (בראשית לח טו) ויחשבה לזונה כי כסתה פניה וכן יזהיר לב"ד על המזומן להיות נשכב מן הזכרים כענין שכתוב (מלכים א יד כד) וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבות הגוים ומלבד האזהרה בעושי העבירה יזהיר כאן בבית דין שלא יניחו להיות קדש בעינים על הדרך כידוע מהם בארץ מצרים שעומדים על הדרך מכוסי הפנים כנשים לעשות התועבה הזאת ודרשו בברייתא הזו שאין אנו מוזהרים באחרים זולתנו אם יעשו עם רעיהם כן שלא הוזהרנו אנחנו בגוים אלא בענין ע"ז בלבד ולשון קדש וקדשה על דעת המפרשים לשון הזמנה כי מצאו אני צויתי למקודשי (ישעיהו יג ג) וכן הקדיש קרואיו (צפניה א ז) קדשו עליה מלחמה (ירמיהו ו ד) ולפי דעתי כולם מלשון קדושה כי הפורש מן הזנות נקרא קדוש כמו שנאמר (ויקרא כא ז) אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו והנה הנשמרת מן הערוה והזמה קדושה והנפרדת מן הקדושה ונטמאת בזמה נקראה קדשה קרוב למה שנוהג הלשון לומר ובכל תבואתי תשרש (איוב לא יב) ודשנו את המזבח (במדבר ד יג) כי הזונה המפורסמת טמאת השם רבת המהומה נפרדת מכל קדושה ואין שם זה בה רק בהיותה מזומנת לתועבה הזאת שאין לה שעת הכושר וקדושה כלל ולשון הקדיש קרואיו מליצה כי העושה משתה מקדש קרואיו ומטהר אותם שלא יטמאו השולחן והלחם כענין שאמר (שמואל א כ כו) בלתי טהור הוא כי לא טהור וכן (ירמיהו ו ד) קדשו עליה מלחמה שיטהרו אותם כמטהר קרואיו שלא יבדלו החברים מהם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לא תהיה קדשה. לאו זה אזהרה באשה הנשכבת, וכן לא יהיה קדש, אזהרה לב"ד.
יט לֹא־תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל־נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ גַּם־שְׁנֵיהֶם׃
רַשִׁ״י
אתנן זונה. נָתַן לָהּ טָלֶה בְּאֶתְנַנָּהּ פָּסוּל לְהַקְרָבָה: ומחיר כלב. הֶחֱלִיף שֶׂה בְכֶלֶב (ספרי; תמורה כ"ט): גם שניהם. לְרַבּוֹת שִׁנּוּיֵיהֶם, כְּגוֹן חִטִּים וַעֲשָׂאָן סֹלֶת (שם ל'):
אוּנְקְלוֹס
לָא תָעֵל אֲגַר זַנִיתָא וְחוּלְפַן כַּלְבָא לְבֵית מַקְדְשָׁא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְכָל נִדְרָא אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אַף תַּרְוֵיהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
אתנן. כמו מתן והאל״ף נוסף והנו״ן כפול כפ״א נאפופיה וכרי״ש סגריר והטעם מה שלקחה הזונה שנתנו הזונים אחריה כי הוא אסור: ומחיר כלב. כי הוא דרך בזיון על כן אמר כי תועבת ה':
רַמְבַּ״ן
לא תביא אתנן זונה הזונות יעשו באתנן שלהם מצות חושבות לכפר על חטאתן כמו שיזכירו רבותינו (ויק"ר ג א) במשל שלהן גייפא בתפוחייא ומפלגא לבאישייא ולכך אסרה תורה אתנן לכל נדר כי עתה יוסיפו לחטוא בהן וכן ענין מחיר כלב בעבור כי הצדים בכלבים ושומרי החומות יגדלו כלבים עזי נפש מזיקים את הרבים וידירו במחיריהם להיות כופר לנפשם וכן המנהג עד היום בפרשים אנשי הציד שיעמידו צורת כלביהם בשעוה לפני ע"ז שיצליחו בהם והמפרשים אמרו מפני שהוא דרך בזיון. ואמר (דברים כג יט): גם שניהם לרבות שנוייהם, כגון חטין ועשאן סולת, לשון רש"י. (רש"י על דברים כ״ג:י״ט) אבל בגמרא (בבא קמא סה ב) אמרו, שבית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין, אלא הם ולא ולדותיהם הם ולא שנוייהם. וטעם גם שניהם, בעבור שהאחד באמת תועבה גדולה והוא האתנן כי בו נעשתה תועבת הזמה, אמר שגם שניהם יתעב ה'; וכמוהו (משלי יז טו): "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם", יתלה הקטן בגדול. וכן (דברים כב כב): ומתו גם שניהם, כמו שפירשתי. או טעמו, שהזהיר כבר על פסולי הקרבן במומין ואמר בהם (דברים יז א): "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת ה' אלהיך הוא", הוסיף בכאן לומר כי גם האתנן והמחיר, שגופם תמים, גם הם תועבת ה' אלהיך כמותם, והוא הנכון. וכן (משלי כ יב): "אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם", ירמוז לאדם בכללו, יאמר שה' יצר את האדם ועשה גם אלו בו. וכן (משלי כ י): "אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם", ירמוז לגוזל וחומס וכל עושק, שהם תועבות גדולות מאלו ולא יזכירם.
כְּלִי יָקָר
לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו'. לפי שגם הכלבים עזי נפש מזנים בפרהסיא על כן לא ידעו שבעה כי אבר קטן משביעו רעב, והזונה מצחה נחושה והרי שניהם שוים בזנות ובעזות, ע"כ אין נכון להביאם למקום הקדושה כי שם גדר ערוה ושם הציץ המכפר על ומצח אשה זונה היה לך והמה עדיין בעזותם ובפחזותם קיימים כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם היינו שינוייהם.
כ לֹא־תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל־דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ׃
רַשִׁ״י
לא תשיך. אַזְהָרָה לַלֹּוֶה שֶׁלֹּא יִתֵּן רִבִּית לַמַּלְוֶה (עי' ספרי) (וְאַחַר כָּךְ אַזְהָרָה לַמַּלְוֶה אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ):
אוּנְקְלוֹס
לָא תְרַבֵּי לַאֲחוּךְ רִבִּית כְּסַף רִבִּית עִבוּר רִבִּית כָּל מִדַעַם דְמִתְרַבֵּי
רַשְׁבַּ״ם
לא תשיך: לפי הפשט במלוה מדבר:
אִבְּן עֶזְרָא
לא תשיך לאחיך. בעבור שהזכיר העבד הנכרי אע״פ שכתוב בו לא תוננו יש לך רשות שתשיכנו: לא תשיך לאחיך. יש הפרש בין תשך לתשיך והטעם שלא תקבל מאחיך שיתן לך רבית גם הוא עובר על מצות רבית והנה המלה יוצאה לשנים פעולים ורבים אמרו כי תשיך כמו תשך אין הפרש ביניהם וכמו כן פעולים רבים במקרא:
רַמְבַּ״ן
לא תשיך לאחיך גם זו מצוה מבוארת (ויקרא כה לו לז) יוסיף בכאן אזהרה גם ללוה מה שאין כן בכל דיני ממונות שאם רצה הוא לזוק בנכסיו רשאי אבל מפני רגילות החטא הזה יזהיר בו גם הלוה וביאר בכאן שיהיה רבית הנכרי מותר ולא הזכיר כן בגזל ובגנבה כמו שאמרו (ב"ק קיג) גזל גוי אסור אבל הרבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד כמו שצוה (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך וכמו שאמר (דברים ט״ו:ט׳) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' ועל כן אמר למען יברכך ה' אלהיך כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו בלא רבית ותחשב לו לצדקה וכן השמיטה חסד באחים לכך אמר (שם פסוק ג) את הנכרי תגוש וקבע לו ברכה כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים לא בגזל ובגנבה ובאונאה והזכיר נשך כסף נשך אכל לבאר שהלוה סאה חטין בסאה וחצי יהיה נשך גמור אפילו לא יהיה שוה סאה וחצי בעת הפרעון כדמי סאה שהלוהו וביאר עוד כל דבר אשר ישך אפילו באבני הבנין ושאר הנלוים אולי יעלה על הדעת שאין הנשך רק בכסף שכל הדברים נקנין בו ובאוכל שהוא חיי האדם אבל בשאר הדברים נלך אחר שום הכסף לעת ההלואה והפרעון ורבותינו (ספרי קכט) עשו לנכרי תשיך לאו הבא מכלל עשה באחיך מפני שהוא מיותר שכבר אמר לא תשיך לאחיך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לא תשיך לאחיך. אזהרה ללוה. (ויקרא כה) את כספך לא תתן, לו אזהרה למלוה. ונקרא הרבית נשך מלשון (קהלת י) אם ישוך הנחש, להורות כי כשם שארס הנחש נכנס מן הנושך אל הנשוך באבריו וגידיו, כן עונש האסור נכנס בממונו של מלוה ברבית. נשך כל דבר, אפילו דבור אסור, כך דרשו מנין לנושה בחברו מנה ואין הלוה רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום, שנאמר נשך כל דבר אפילו דבור אסור. וזה כלל לכל שאר התועלות וההנאות שאסור לו ללוה לעשותן אלא אם כן היה רגיל להם קודם ההלואה.
סְפוֹרְנוֹ
לא תשיך לאחיך. אחר שהזהיר להשמר מן הדברים הגורמים שתסתלק השכינה מישראל הזהיר על מיני חסד הגורמים להשרות' בישראל. והם ענין הרבית והנדרים אשר מהם הצדקה שחייב עליה לאלתר דהא שכיחי עניים (פ"ק דר"ה) וענין אכילת פועל. וענין הגט אשר אין ראוי שינתן אלא בסבת ערות דבר להסיר כל מכשול ממזרות לא בזולת זה כאמרו כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והחסד לאשה חדשה והוא ושמח את אשתו והחסד לא יחבול רחים ורכב והשמירה ממזיקי הרבים והם גונבי הנפשות המצויים לגנוב קטנים. והשמירה בענין הצרעת להושיב המצורעים בדד שלא תזיק צרעתם בהדבקם. והשמר מהרכילות והוצאת דבה והחסד ללוה ולשכיר ולעני במיני האסיף והחמלה על הלוקה ועל הבהמה בדישה ועל המת בלי זרע שלא ימחה שמו:
כא לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃
רַשִׁ״י
לנכרי תשיך. וְלֹא לְאָחִיךָ, לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה, עֲשֵׂה, לַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוין וַעֲשֵׂה:
אוּנְקְלוֹס
לְבַר עַמְמִין תְּרַבֵּי וְלַאֲחוּךְ לָא תְרַבֵּי בְּדִיל דִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ עַל אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל:לתַמָן לְמֵירְתַהּ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לנכרי תשיך. אסר הרבית מישראל גם בעשה. ודעת הרמב"ם ז"ל שזו מצות עשה, וחשבה מכלל רמ"ח מצות עשה. ויש שפירש לנכרי תשיך שאינה מצוה אלא רשות, כמו (שמות כ) ששת ימים תעבוד, וכונתם שהתורה לא קבעה מצוה בזה על כל פנים להלוות לעכו"ם ברבית אלא שהרשות בידו אם ירצה אם לא, כי לא אסרה אותו. ומה שאמרו במסכת מכות (תהלים טו) כספו לא נתן בנשך, אפילו רבית דעכו"ם, אין להבין מזה אסור אלא דרך גדר וחומרא הוא במי שנוהג באותן המדות והוא גודר עצמו בגדרים וסייגים שיזכה לאותן המעלות הנזכרות באותו מזמור, וכבר התירו רז"ל בפירוש רבית העכו"ם בכדי חייו, והוא שאמרו בבבא מציעא אסור להלוות ברבית לגוי ביותר מכדי חייו אא"כ הוא תלמיד חכם, גזרה שמא ילמד ממעשיו. ומה שאמרו בספרי לנכרי תשיך זו מצוה עשה, לא לענין שהתורה קבעה בזה מצות עשה, אלא כנגד המלוה ברבית לישראל חברו אמרו כן, שהמלוה לישראל ברבית עובר על מצות עשה דלנכרי תשיך, שכן משמע לנכרי תשיך ולא לישראל, ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכיוצא בעשה זו דרשו בספרי בענין דגים (ויקרא יד) את זה תאכלו, זו מצוה עשה. וכל אשר אין לו, זו מצות לא תעשה. וכי חייב הוא לאכול דגים טהורים, אלא הכונה היא שאם אכל דגים טמאים עבר על עשה דאת זה תאכלו ועל לא תעשה של וכל אשר אין לו, וכן בכאן ברבית בא ללמד על המלוה לישראל ברבית שעובר בעשה ולא תעשה דלנכרי תשיך, כלומר ולא לאחיך, ולאו הבא מכלל עשה עשה, ולא תעשה דולאחיך לא תשיך. ודרשו רז"ל, ולאחיך לא תשיך שעושה מעשה אחיך, וזה לרבות את הגרים שאסור לך להלוותן ברבית, ולהוציא זרעו של עשו שאעפ"י שכתוב בו (במדבר כ) כה אמר אחיך ישראל, אחרי כן הותר, שכן הזכיר הנביא (עובדיה יא) ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו ונכרים באו שעריו ועל ירושלים ידו גורל גם אתה כאחד מהם, למדך שכבר נתבטלה האחוה ויצאה מכללה והרי הוא כשאר האומות הזרים, שהרי הרבית לא נאסר לישראל אלא מטעם שנצטוינו להחיותו ולעשות עמו גמילות חסדים, ממה שכתוב (ויקרא כה) וחי אחיך עמך.
סְפוֹרְנוֹ
לנכרי תשיך. תתן לו הרבית אם התנית עמו ולא תבגוד: ולאחיך לא תשיך. אע"פ שהתנית עמו ושאתה מתרצה לפורעו אסור לך לתת לו רבית: למען יברכך. כשלא תבגוד בנכרי ולא תחלל את השם:
כב כִּי־תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי־דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא׃
רַשִׁ״י
לא תאחר לשלמו. שְׁלוֹשָׁה רְגָלִים, וּלְמָדוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ מִן הַמִּקְרָא (ראש השנה ד'):
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי תִדַר נְדַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תְאַחַר לְשַׁלָמוּתֵהּ אֲרֵי מִתְבַּע יִתְבְּעִנֵהּ יְיָ אֱלָהָךְ מִנָךְ וִיהֵי בָךְ חוֹבָא
אִבְּן עֶזְרָא
כי תדור נדר. בעבו' שהזכיר באתנן זונה לכל נדר: כי דרוש ידרשנו. משל כבני אדם שיבקש מה שנדרת: והיה בך חטא. עונש:
סְפוֹרְנוֹ
כי תדור נדר לה' אלהיך. הנה ראוי שיאמן דברך עם הכל אמנם מה שתדור לה' אלהיך לא בלבד שאתה חייב לשלם אבל עם זה צריך שיהיה התשלום בלי אחור: כי דרוש ידרשנו. שאם תאחר לשלם הוא יגבה ממך בעל כרחך: והיה בך חטא. ועם מה שתשלם באופן זה יהיה עליך עונש האיחור:
כְּלִי יָקָר
לא תאחר לשלמו גו'. לפי שיצרו של אדם תוקפו בדבר הנדור דווקא וכל זמן שנדרו עליו אז היצה"ר מתגרה בו ביותר, ואומרים לו לא דייך מה שאסרה עליך התורה והבו דלא לוסיף עליה להרבות גרוי של היצה"ר בך לכך נאמר לא תאחר לשלמו שלא לעמוד ימים רבים במצודתו, ולכך נאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא היינו היצה"ר המחטיאך אבל אם תאחר לשלמו אז דרוש ידרשנו ה' מעמך וכל מה שהקב"ה דורש ממך היצה"ר מסיתך שלא תדרש לו לפיכך והיה בך חטא ודאי, כי זה היצר הרע ימצא מקום להתגרות בך ולומר דבר זה אין עליך חיוב גמור וכי בעבור דבור כל דהו יהיה חוב עליך לעשותו ואחר זה יבא להסיתו ולהדיחו גם מעל שאר מצות ה'. ומ"ש והיה בך חטא דומה למה שאמרו רז"ל לא יהיה בך אל זר זה יצה"ר וציווי של לא יהיה בך היינו שלא תגרה אותו בנפשך.
ד"א שאם תאחר לשלמו. כי ירע בעיניך לחסר מממונך תדע כי דרוש ידרשנו ה' מעמך ממקום אחר ויפסידך כל כך ממון כפי ערך הנדר והיה בך רושם החטא וגם הממון לא תרויח ותפסידו ממקום אחר.
כג וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא־יִהְיֶה בְךָ חֵטְא׃
אוּנְקְלוֹס
וַאֲרֵי תִתִּמְנַע לְמִנְדַר לָא יְהֵי בָךְ חוֹבָא
רַמְבַּ״ן
וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא בעבור שהמקריבים עולה וזבחים לאלהים יש להם שכר טוב כענין שכתוב (תהלים סו טו) עולות מחים אעלה לך עם קטרת אילים אעשה בקר עם עתודים סלה אבוא ביתך בעולות (שם פסוק יג) ואף בקרבנות הבאים בנדבה כתוב (ויקרא א ד) ונרצה לו לכפר עליו ואומר ריח ניחוח לה' ואם כן הרי הנדרים זרוז במצוה וכתוב (תהלים קטז יח) נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו לפיכך יאמר הכתוב השמר בנדריך כי אע"פ שהם זרוז בקרבנות השם אשר הם לך לרצון אם תדור תבא לידי חטא אם לא תשלם או שתאחר לשלמו ואם לא תדור לא תמצא חטא בענין כלל כי אפילו לא תקריב קרבן כל ימיך לא יהיה בך חטא אם כן תשמור מוצא שפתיך כאשר תוציא הדבר מפיך ועשית אחרי כן כאשר דברת להשלים כל אשר נדבה רוחך להוציא מפיך ועל הדרך הזה אמר שלמה (קהלת ה ג ד) כאשר תדר נדר לאלהים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים וגו' טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם יאמר שאין חפץ בכסילים החושבים לעשות מצוה כאשר ידרו נדרים רבים להיות להם זרוז למצוה שחשבו לעשות ולא יחשבו בלבם ולא דעת ולא תבונה לאמר אולי לא תמצא ידי להשלים כל אלה אבל יחשוב כי הרצון אשר היה לו בעת נדרו יחשב לו לטובה ולפיכך יזהיר עוד (שם שם ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא כלומר שלא תרבה בנדרים וכאשר לא תקריבם תאמר לפני המלאך האכזרי אשר ישולח בך כי שגגה היא שהייתי סבור להקריבם ובלב שלם נדרת אותם עתה לא מצאה ידך לעשות כן כי האלהים יקצוף על קול נדריך וחבל המלאך הנזכר את מעשה ידיך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וכי תחדל לנדור. אין צריך לומר כי תחדל מלנדור אין בו חטא, אבל הוא דבק למעלה אל כי תדור כלומר ואם חדלת מתחלה לנדור לא יהיה בך חטא, שהנדר גורם חטא, והוא חטא האחור, ויהיה שעור הכתוב בלא תאחר לשלמו והיה בך חטא אם תאחר, וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא האחור, וכן הנודר גורם חטאים רבים מלבד חטא האחור, או שלא יוכל לשלם או שלא תהיה כונתו בעת הנדר לשם שמים לגמרי.
וכן אמרו רז"ל בריש פ"ק דחולין, וטוב משניהם מי שאינו נודר כל עקר אלא מביא כבשה לעזרה ושוחטה, ועוד אמרו כל הנודר אע"פ שמקיים נקרא חוטא, מאי קראה וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, הא לא חדל איכא חטא.
כד מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ׃
רַשִׁ״י
מוצא שפתיך תשמר. לִתֵּן עֲשֵׂה עַל לֹא תַעֲשֶׂה (שם ו'):
אוּנְקְלוֹס
אַפָּקוּת סִפְוָתָךְ תִּטַר וְתַעְבֵּד כְּמָא דִי נְדַרְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ נְדַבְתָּא דִי מַלֶלְתָּא בְּפוּמָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
מוצא שפתיך. בכל דבר שיש בו זכר לשם: נדבה. כי כל נדר נדבה ואין כל נדבה נדר וזה הדבר ברור: אשר דברת בפיך. אחר שיצא הדבור לא תוכל להשיבו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מוצא שפתיך תשמור ועשית. על דרך הפשט יחזור לנדר, שהרי הזהיר בלא תאחר ולא הזכיר בו עשה, ומן הראוי שיאמר כי תדור נדר ועשית כאשר נדרת ולא תאחר לשלמו, ולכך יאמר מוצא שפתיך שהוא הנדר תשמור ועשית אותו כמו שנדרת לה' אלהיך בנדבת לבך וכאשר דברת בפיך, כלומר אל יפול דבר ארצה מכל מה שהסכים בלבו והוציא בפיו. ואמר כל זה לחומר הנדר כי לכך החמיר בעונשו, ואמר והיה בך חטא כלומר שיהיה החטא קבוע בנפשך, כענין שנאמר (במדבר טו) הנפש ההיא עונה בה, וכן בענין העני כתיב (דברים טו) וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, כי לעכוב שכירותו שהוא נפשו יהיה החטא קבוע בנפשו נפש תחת נפש, וה"ה בעונש זה שהנפש הוא חיי הגוף והוא מדה כנגד מדה, לפי שהוא מאחר הנדר שהוא חיי המלך, ולכך הזכיר בו כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך, הוא המלך עצמו שהוא משגיח בפרטים והוא דורש דמים, הוא ידרשנו מעמו בעוה"ז ובעוה"ב וזהו כפל הדרישה.
וע"ד המדרש מוצא שפתיך תשמור ועשית, מוצא שפתיך זו מצות עשה, תשמור זו מצות לא תעשה, ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. כלומר ועשית בעל כרחך, אם הם נדרי מזבח כגון קרבנות, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שנאמר (ויקרא א) יקריב אותו לרצונו, ואם בענין הצדקה כל שכן שכופין וממשכנין. וכן דרשו רז"ל ממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת. כאשר נדרת זה נדר, לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים שכתוב בהן (דברים יב) ה' אלהיך, נדבה כמשמעה, אשר דברת אלו קדשי בדק הבית, בפיך זו צדקה על שם שנאמר (ישעיה מה) יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב, כך דרשו רז"ל בתחלת ראש השנה.
וע"ד הקבלה מוצא שפתיך כנגד פי ה', וזהו החיוב המוטל על האדם לקיים ככל היוצא מפיו, אפילו שלא בשבועה כלל. ואמרו רז"ל לאו לאו תרי זמני שבועה היא, שהרי הקב"ה אמרו במבול בפסוק (בראשית ח) וירח ה' את ריח הניחח, וכתיב (ישעיה נד) אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, אבל פעם אחת אינו שבועה אבל הוא חיוב לקיים דברו, ומזה אמרו על כל מי שחוזר בדבורו שמקבל עליו מי שפרע. ועוד שאנחנו בנים למקום ונתקדשנו בברית הפה המכוון באמצע בין עשר אצבעות ידים, ובברית מילה בין עשר אצבעות רגלים, והנה הפה שביעי בנקבי הראש שהם שבעה, שני אזנים שני עינים שני נחירים והפה הוא השביעי, והקב"ה בחר בשביעי, ברא שבעה רקיעים ובחר בשביעי שהוא ערבות, ברא שבעה ימים ובחר בשבת, וכן בחר בפה להללו ולשבחו כי הוא הכלי לשבח בו שם קדשו וזהו (ויקרא כב) ולא תחללו את שם קדשי, אזהרה שלא לחלל ברית הפה העשוי להלל בו שם קדשו. וכן אין ראוי לנו לחלל שפתינו ולא לשקר באחד מן הבריתות, כענין שאמר הכתוב (תהלים מד) ולא שקרנו בבריתך.
והנה ישראל כשהיו עוברים על היוצא מפיהם אמר להם משה (במדבר יד) למה זה אתם עוברים את פי ה', ולכך אמר מוצא שפתיך תשמור, כלומר חייב אתה לקיים מוצא שפתיך שהוא כנגד שמור זהו מוצא שפתיך תשמור, ואין צריך לומר המצות זהו תשמור ועשית, תשמור זו מצות לא תעשה, ועשית זו מצות עשה, ואין צריך לומר הנדר שהוא למעלה מן המצות וזהו כאשר נדרת לה' אלהיך. נדבה, שהנדבה נאצלת משם והיא סוף הבנין והיא התרומה כענין שכתוב (שמות לה) כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', של מטה, והוא ששמענו הדברות מפיו, זהו אשר דברת בפיך, והוא קול ורוח ודבור, וזהו רוח הקודש, ועל זה דרשו אשר דברת אלו קדשי בדק הבית.
כה כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל־כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן׃
רַשִׁ״י
כי תבא בכרם רעך. בְּפוֹעֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר: כנפשך. כַּמָּה שֶׁתִּרְצֶה: שבעך. וְלֹא אֲכִילָה גַסָּה (בבא מציעא פ"ז): ואל כליך לא תתן. מִכָּאן שֶׁלֹּא דִּבְּרָה תוֹרָה אֶלָּא בִּשְׁעַת הַבָּצִיר, בִּזְמַן שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לְכֶלְיוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת (ספרי; בבא מציעא פ"ט), אֲבָל אִם בָּא לַעֲדֹר וּלְקַשְׁקֵשׁ אֵינוֹ אוֹכֵל (שם פ"ז):
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי תִתָּגַר בְּכַרְמָא דְחַבְרָךְ וְתֵיכוּל עִנְבִין כְּנַפְשָׁךְ שִׂבְעָךְ וּלְמָאנָךְ לָא תִתֵּן
אִבְּן עֶזְרָא
כי תבא בכרם רעך. לבצור מותר שתאכל ונסמכה זאת הפרשה כי משלך אתה חייב לתת בנדר ושל אחרים לא תקח לך: כליך. כמו עדיך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כי תבא בכרם רעך. בפועל הכתוב מדבר שהשכירו בעה"ב לבצור כרמו, וכן דרשו רז"ל נאמר כי תבא ונאמר להלן ולא תבא עליו השמש, מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר, וזהו שתרגם אונקלוס ארי תתגר. שאם אתה אומר בביאת כל אדם לא שבקת חיי לכל בריה.
ואל כליך לא תתן. זה יהיה גזל, והתורה לא התירה אלא כנגד הנפש המתאוה, כי כיון שהוא מתעסק וטורח בפירותיו אם לא היה לו אפשר לאכול בהיתר יאכל באסור, ולכך התיר כנפשך שבעך כענין שכתוב (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו, והוא הדין בקמה, שיקטוף בידו מלילות אבל חרמש לא יניף.
כו כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ׃
רַשִׁ״י
כי תבא בקמת רעך. אַף זוֹ בְּפוֹעֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר:
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי תִתָּגַר בְּקַמְתָא דְחַבְרָךְ וְתִקְטוֹף מְלִילָן בִּידָךְ וּמַגְלָא לָא תְרִים עַל קַמְתָא דְחַבְרָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
בקמת רעך. לקצור: וקטפת. כמו הקוטפים מלוח: מלילות. ידיעות מהמקום: חרמש. מלה מרובעת ובעבור תניף אמרו המכחישים כי כן לעוברי דרכים:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.