Englishעברית

Deuteronomy 26 דְּבָרִים כו

פָּרָשַׁת כִּי תָבוֹא
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים

א וְהָיָה כִּי־תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ׃

רַשִׁ״י והיה כי תבוא … וירשתה וישבת בה. מַגִּיד שֶׁלֹּא נִתְחַיְּבוּ בְּבִכּוּרִים עַד שֶׁכָּבְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ וְחִלְּקוּהָ (עי' קידושין ל"ז ע"ב):
אוּנְקְלוֹס וִיהֵי אֲרֵי תֵעוּל לְאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא וְתֵירְתַהּ וְתֵיתֵב בַּהּ
אִבְּן עֶזְרָא והיה כי תבא. בעבור שכתוב בהניח ה' אמר השם כי יש מצות הן קודם בהניח ה' רק כאשר תבא והם הבכורים והמעשר וכתיבת התורה על האבנים ובנות מזבח והברכה והקלל' על שני ההרים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך, וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו (משלי ג, ט) שלמה המלך ע"ה הזהיר אותנו בכאן (משלי ג) על מדת הבטחון, ובא להודיע שיכבד האדם מהונו להקב"ה ולא תרע עינו בו כי יפזר ויתן לאביונים, אבל יבטח בשי"ת כי בגלל הדבר הזה יברכהו בכל מעשה ידיו, ואין לו לחשוב שבסבת הפזור הזה יחסר הונו, כי כן אמר שלמה (שם כח) נותן לרש אין מחסור, אך יש לו להאמין באמת כי ה' יתעלה יוסיף עליו, כי כן אמר (שם יא) יש מפזר ונוסף עוד, ועוד אמר (שם י) לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות. יאמר כי יתרון ההון המקובץ מן הגזל והחמס לא יועיל, והחסרון שיחסר לצדקה יועיל לו כי תצילנו מן המות, וזהו שאמרו ז"ל מלח ממון חסר, ואמרי לה חסד. וכיון שכן ראוי לו לאדם שיחסר מממונו לכל דבר מצוה וקניני המעלות, ובפרט במצות הצדקה, כי הנותן צדקה לעני להקב"ה נותנה, וכן הנותן להקב"ה משלו הוא נותן לו, וכן אמר דוד ע"ה (דברי הימים א כט) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ועל כן אמר שלמה בכאן כבד את ה' מהונך. ולשון הון כולל כל מיני הספוק שאוצרים באוצרות, והוא מלשון (תהלים קיט) כעל כל הון, (משלי ל) ואש לא אמרה הון, כי לא תשבע האש מלשרוף כל זמן שתמצא גוף מקבל השרפה, או לפי המדרש על אשה של גיהנם, והכוונה שאין ליסורי הרשעים בגיהנם סוף ותכלית. ונראה ששני כתובים אלו ענינם נסיון, יזהיר שנכבד ה' מהוננו כדי שימלאו אסמינו שבע, ולכך סמך לו מיד וימלאו אסמיך שבע וגו', אמר וימלאו כנגד כבד, ואמר ותירוש יקביך יפרוצו כנגד ומראשית כל תבואתך, וכן כתוב (דברים כב) ותבואת הכרם. וכן כתוב בענין המעשר (מלאכי ג) ובחנוני נא בזאת. ואע"פ שהנסיון אסור מדין התורה שאין לומר אעשה מצוה פלונית כדי שאצליח בנכסים שכן אמר הכתוב (דברים ו) לא תנסו, כבר אמרו רז"ל חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג) הביאו את כל המעשר וגו', שהנסיון בו מותר. וכן בשני כתובים אלו שהם נסיון ולא תנאי, שלא אמר אם תכבד את ה' מהונך וימלאו וגו', הא למדת שהנסיון אע"פ שהוא אסור מדין התורה, בענין הצדקה והמעשר הוא מותר. ובמדרש כבד את ה' מהונך ממה דהנייך, כלומר מכל מה שהוא מהנה אותך ונתן לך יתרון על שאר בני אדם יש לך להודות לפניו ולתת כבוד לשמו, כגון מי שראה בעצמו שיש לו קול ערב ראוי לו לכבד בו את הש"י שינגן ויתפלל לפניו ונשמע קולו בבאו אל הקדש, ובלבד שיכוין בקולו לכבוד הש"י לא לכבוד עצמו שישבחוהו בני אדם, שאם עשה לכבוד הש"י עליו הכתוב אומר (שיר ב) השמיעני את קולך, ואם לכבוד עצמו עליו הכתוב אומר (ירמיה יב) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. וכן אם היה סופר ראוי לו שיכתוב ספרים לכבוד הש"י, ואם זכה לכתוב ספר תורה בידו הנה שכרו עד שמים יגיע, שכבר אמרו רז"ל כתבו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלו מהר סיני. וכן אם היה יודע לאמן את ידו במצות מילה ראוי לו שיתמיד במצוה הנכבדת הזו שנכרתו עליה (י"ו) [שלש עשרה] בריתות, וכן בכיוצא באלה שכלן הן פעולות נבחרות ולכבוד הש"י, חן ותפארת לעושיהן. ומראשית כל תבואתך, נקראו ישראל ראשית, שנאמר (שם ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, וראויין הם להכיר ולדעת את הש"י שהוא ראשית כל ראשית, ולכבדו מראשית כל תבואותיהם, וזאת כוונת התורה במצות הבכורים שהם ראשית שהתורה חייבה לישראל שנקראו ראשית ללכת אל המקום שהוא ראשית שכלולו של עולם שנאמר (תהלים נ) מציון מכלל יופי, מציון נשתכלל יפיו של עולם, ולתת אל הכהן שהוא ראשית העבודה, ראשון למשרתי הקדש, ולהביא אליו בכורים מראשית כל פרי האדמה. וזהו שכתוב והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה. מצות הבכורים אין החיוב שלה בכל הפירות אלא בשבעת המינין בלבד, כך קבלו רז"ל, כתיב הכא אשר תביא מארצך, וכתיב התם (דברים ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ולכך אין חיוב המצוה אלא בשבעת המינין, מן החטים והשעורים והענבים והתאנים והרמונים והזיתים והתמרים, שבהן נשתבחה ארץ ישראל והם עיקרי הפרנסה והמזון, ואינה נוהגת אלא בזמן שבית המקדש קיים. ומה שאמר וירשתה וישבת בה, זהו לאחר כבוש וחלוק. ולקחת מראשית כל פרי האדמה. דרשו רז"ל, כיצד הפרשת בכורים, אדם יורד לתוך שדהו רואה תאנה שבכרה או אשכול ענבים שבכר, כורך עליהם גמי ואומר הרי זה בכורים, וכיון שקרא להם שם נתקדשו במחובר אע"פ שלא נתבשלו עדיין כל צרכן, וכשיגמרו ויתלוש אותן מן הקרקע אינו צריך לחזור ולקרוא להן שם. ואינו מביא אלא מן המובחר שבשדהו, זהו לשון מראשית מן המובחר, כמו (עמוס ו) וראשית שמנים ימשחו, וכן בכל דבר מצוה או כל דבר שהאדם מקדיש ומקריב להקב"ה צריך שיהיה מן המובחר, וכן מצינו בהבל הצדיק שהביא קרבן מן המובחר (בראשית ד) מבכורות צאנו ומחלביהן, ועל זה אמר מראשית כל פרי האדמה, מן המובחר שבפירות אדמתו. אשר תביא. הפריש בכוריו ואחר כך נגנבו או נאבדו חייב באחריותן דכתיב (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, למדך שחייב באחריותן. תביא, הוא בעצמו ולא על ידי שליח אא"כ התנה בשעת לקיטה. הקרובים לירושלים מביאין תאנים וענבים לחים, והרחוקים מביאין אותן גרוגרות וצמוקים. אין מביאין בכורים קודם עצרת דכתיב (שם) וחג הקציר בכורי מעשיך, ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא יניחם שם עד עצרת ויקרא עליהן מה שכתוב בפרשה. ועל זה אמר הכתוב ושמחת בכל הטוב, וזמן שמחה הוא מעצרת עד החג שאדם מלקט תבואתו ופירותיו, אבל מן החג ואילך מביא ואינו קורא. מארצך. דרשו רז"ל בספרי אשר תביא מארצך, כל זמן שמצוין על פני ארצך שלא כלו לחית השדה, ומכאן שאין מביאין בכורים אחר חנוכה, שהפירות שבכרו אחר חנוכה הרי הן חשובין מהשנה הבאה ויניח אותן עד עצרת. ושמת בטנא. ע"ד הפשט היו הבכורים מעלה לכהן וכבוד להקב"ה ותועלת גדולה לישראל, מעלה לכהן להטריח עצמו בכל הדרך להאכילו מראשית פירותיו והמובחר שבהם, וכבוד הקב"ה להתפלל לפניו בבית הגדול והקדוש שישפיע ברכותיו אליו ולהודות לפניו כי הברכה אינה אלא מאתו יתברך, ותועלת גדולה לישראל כי בזכות המצות הזאת היו הפירות מתרבין ומזונות העולם מתברכין. ולשון טנא הוא סל, והוא כלי לקבל הפירות, ומכאן שהבכורים טעונין כלי. וזה אחד משבעה דברים שהבכורים טעונין, ואלו הן, הבאת מקום, כלי, קריאה, קרבן, שיר, תנופה, לינה. הבאת מקום, הוא שיצטרך שיביאנו למקום מיוחד, הוא בהמ"ק, וזהו שכתוב והלכת אל המקום אשר יבחר וגו'. כלי, שנאמר ושמת בטנא. ומצוה מן המובחר היא להביא כל מין ומין בפני עצמו בכלי, ואם הביאן בכלי אחד יצא, ולא יביאם מעורבין, אלא שעורים מלמטה וחטים על גביהן ותמרים על גביהן ורמונים על גביהן ותאנים למעלה מן הכל, ויהיה שום דבר מפסיק בין כל מין ומין כגון הוצין ועלין, ומקיף לתאנים אשכולות של ענבים מבחוץ. ומביאין בידם תורים בני יונה, שנאמר ושמחת בכל הטוב ואין שמחה אלא בבשר, והיו תולין בצידי הסלים תורים ובני יונה כדי לעטר את הבכורים, אותן שבסלים היו מקריבין עולות ואותן שבידיהם היו נותנין לכהנים של אותו משמר עם הבכורים והם מחלקין אותו ביניהם כשאר קדשים. קריאה, שנאמר וענית ואמרת, והוא שיקרא הפרשה מארמי אובד אבי עד האדמה אשר נתתה לי ה', ועניה זו היא התהלה בהרמת קול ובלשון הקדש, ממה שכתוב (דברים לא) וענתה השירה הזאת, וכתיב וענית ואמרת, וכן (שם כא) וענו ואמרו ידינו לא שפכו, בלשון הקדש. קרבן, שלמים. שיר, שנאמר ושמחת בכל הטוב, ואין טוב אלא שיר שנאמר (תהלים לג) הטיבו נגן בתרועה, שכן היו הלוים קורים בשיר משהיו מביאים בכורים שמגיעים לעזרה. תנופה, שנאמר והנחתו, הא כיצד כהן היה מניח ידו תחת יד בעלים ומניף, וזהו ולקח הכהן הטנא מידך כלומר להניף אותו. לינה, שאע"פ שהביא בכוריו והקריב שלמיו והשלים ידי חובתו בו ביום, אינו רשאי לצאת בו ביום מירושלים אלא שילין שם, שנאמר (דברים טז) ופנית בבקר והלכת לאהליך, ודרשו רז"ל כל פנות שאתה פונה מן המקדש כשתבא לו לא יהו אלא בבקר. הבכורים אסורים לזרים לפי שהוקשו לתרומה, שנאמר (שם יב) ותרומת ידך, ודרשו רז"ל אלו בכורים, כתיב הכא הטנא מידך וכתיב התם (שם) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ותרומת ידך. וכיון שהוקשו לתרומה, כשם שהזר אסור לאכול תרומה שנאמר (ויקרא כב) וכל זר לא יאכל קדש, כן הוא אסור לאכול בכורים. וכן כהן אונן אסור בבכורים, שנאמר ושמחת בכל הטוב, למדך הכתוב שאסור לאכלן באנינות אלא בשמחה. המביא בכורים רשאי הוא ליתנן בכל הדרך לעבדו ולקרובו עד שמגיע להר הבית, כשמגיע להר הבית נוטל את הסל ומניחו על כתיפו הוא בעצמו, ואפילו היה מלך ישראל, עד שמגיע לעזרה וקורא בעוד שהסל על כתפו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ וגו', ארמי אובד אבי וכל הפרשה עד האדמה אשר נתתה לי ה', ומוריד הסל מעל כתפו ואוחז בשפתו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף, שנאמר והניחו והנחתו. מי שאין לו קרקע אלא שקנה אילן לפירותיו מביא ואינו מתודה, לפי שאינו יכול לומר הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'. וגר שיש לו קרקע מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר לאבותינו, אבל יש בגמרא מי שסובר מביא וקורא לפי שאברהם אביהם של גרים שנאמר (בראשית יז) כי אב המון גוים נתתיך, והרי הוא אב לכל הנכנסים תחת כנפי השכינה ויכול הוא לומר לאבותינו. ואפשר לומר שיש בזה רמז בכתוב ממה שאמר אתה והלוי והגר אשר בקרבך, הקישו הכתוב ללוי ולישראל. כהנים ולוים שנטעו בתוך ערי מקלט שלהם מביאין וקורין, שנאמר אתה והלוי. בראשונה כל מי שהיה יודע לקרות קורא וכל מי שלא היה יודע לקרות מקרין אותו, נמנעו אלו שאינן יודעין לקרות מלהביא כדי שלא יתביישו, התקינו שיהיו מקרין את שיודע כמי שאינו יודע, וכענין שאנו נוהגין עכשיו בס"ת ששליח ציבור קורא על הכל בין ליודע בין לשאינו יודע. כתב הרמב"ם ז"ל, כיצד מעלין את הבכורים לירושלים, מתכנסין אנשי מעמד שבעירות עמהם כדי שלא יעלו יחידים, שנאמר (משלי יד) ברב עם הדרת מלך, ולנין ברחובה של עיר, ולא יכנסו לבתים מפני אהל הטומאה, ובשחר אומר הממונה קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו, והשור של שלמים הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו, להודיע שהבכורים משבעת המינין, והחליל מכה לפניהם עד שמגיעין קרוב לירושלים, והם הולכים בכל הדרך וקורין (תהלים קכב) שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, ולא היו מהלכין כל היום אלא שתי ידות ביום, הגיעו לקרוב לירושלים שלחו לפניהם שלוחים להודיע לאנשי ירושלים, ומעטרין את בכוריהם ומפרכסין אותן, ואם היה בהן לח ויבש מניחין את הלח מלמעלה, והפחות והסגנים והגזברין יוצאין לקראתם מירושלים, לפי הבאין הן יוצאין, אם באו אנשים הרבה יוצאין לקראתם רבים ואם מעט מעט, וכשיכנסו כולן בשערי ירושלים יתחילו לקרות (שם) עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדין מפניהם ושואלין בשלומן, אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום, והן מהלכין בתוך ירושלים והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית נטל כל אחד סלו על כתפו ואומר (שם קנ) הללויה הללו אל בקדשו עד כל הנשמה תהלל יה הללויה, עד שמגיעין לעזרה, הגיעו לעזרה דברו הלוים בשיר (שם ל) ארוממך ה' כי דליתני, עד כאן. וע"ד המדרש ושמת בטנא, עשירים היו מביאין בכורים בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים והבכורים ניתנין לכהנים, שנאמר ולקח הכהן הטנא מידך. וצריך שתתעורר במלת הטנא שהוא במספר הכנוי של אל"ף דל"ת, לענין שארמוז תצטרך אליו. ודרשו עוד בוא וראה כמה פתחון פה יש לעושי מצות יותר ממי שיש לו עסק מלכות, מי שיש לו עסק מלכות פעמים נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך, ספק עושה שאלתו ספק אינו עושה, אבל הקב"ה אינו כן, אדם יורד לתוך שדהו רואה תאנה שבכרה אשכול שבכר מניחו בסל ובא ועומד באמצע העזרה ואומר השקיפה ממעון קדשך וגו', ולא עוד אלא שהיה אומר איני זז מכאן עד שתעשו צרכי היום הזה, הוא שכתוב אחריו היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות. וע"ד הקבלה ושמת בטנא הטנא, הוא רמז לה"א אחרונה שבשם, כי הבכורים נקראו ראשית, והן שלש אותיות של שם שהן ראשית הכל, וסימנך (ירמיה כו) בראשית ממלכות יהויקים, כי בהם שהם ראשית הקים העולם כלו מעלה ומטה, והנה הם משפיעים כח בה"א אחרונה שהיא הרביעית ובית קבול להן, והיא מכללם, כענין ארץ היסודית שהיא רביעית ובית קבול לשלש יסודות ראשונים והיא מכללם ומתעלה מהם ומכחם, וכן הטנא כלי ובית קבול להביא שם הבכורים, ומכלל המצוה היא כי היה נתן לכהן עם הבכורים וזהו לשון הטנא, וזהו ולקח הכהן הטנא כי הוא המנהיג את העולם והנותן כח ותנועה בגלגל, והעולם מתקיים בתנועתו, כי לזה ירמוז ענין התנופה שהיה הכהן מניף את הטנא, ועוד להורות כי הוא המשגיח בכללי העולם ופרטיו כי כן מי שהוא עומד בתוך הטנא הוא מציץ מן החרכים, כן משגיח מחלוני הרקיע הנטוי על ראשי החיות להאציל שפע ברכה וקיום לכל צבאות מעלה ומטה, והבן זה.
כְּלִי יָקָר והיה כי תבוא אל הארץ וגו'. לא מצינו לשון וירשתה וישבת בה כי אם כאן ובפר' המלך, לפי שאחר ישיבה וירושה ישמן ישראל ויבעט וישאלו להם עניני שררות ככל הגוים, כך בפר' ביכורים היתה הכוונה להכניע רום לבבם אשר אחר ירושה וישיבה ישיאם לבם לומר כי להם הארץ ובחרבם ירשוה וישכחו את ה', זה"ש והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה. כי באמת לא בתורת ירושה אתה בא אל הארץ כי בית והון נחלת אבות אבל מה' הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו, ולבבך לא כן ידמה אלא וירשתה. שתחזיק בה כיורש כאילו היא ירושה לך מאבותיך, וישבת בה. כתושב לא כמו שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם וגו'. וכל זה יביאך לידי רום שתשכח את ה' על כן אנכי מצוך מצות הביכורים וכן פירש הרמב"ם שעיקר טעם מצוה זו ההכנעה וההשתעבדות אל השי"ת, והעד על זה מ"ש הגדתי היום לה' אלהיך. הגדתי לשון עבר והלא עדיין לא הגיד כלום, אלא שר"ל שבהליכה והבאה זו כבר דומה כאילו הגדתי דרך וידוי כי באתי אל הארץ וגו' ר"ל לא בתורת ירושה כי אם באופן זה שנשבע ה' לאבותינו לתת לנו, ומעיד אני על עצמי בהבאת הביכורים כי מאת ה' היתה הארץ לי למנה ומתנה, וז"ש ולקחת מראשית. ונתת לא נאמר אלא ולקחת לומר לך שמראשית זה אשר תביא בית ה' ליתן הודיה וכבוד לשמו ית' ממנו תקח את כל פרי האדמה ותזכה בכל פרי האדמה אחר שכבר הודית כי תביא הראשית מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך כי ארץ זו לא תקרא ארצך כי אם אחר הבאת הראשית וע"י הבאה זו תקח לך כל פרי האדמה. והבאה זו היא ההגדה האמורה בפסוק הגדתי היום.

ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל־פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם׃

רַשִׁ״י מראשית. וְלֹא כָל רֵאשִׁית, שֶׁאֵין כָּל הַפֵּרוֹת חַיָּבִים בְּבִכּוּרִים אֶלָּא שִׁבְעַת הַמִּינִין בִּלְבַד, נֶאֱמַר כָּאן "אֶרֶץ" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים ח') "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגוֹ'", מַה לְּהַלָּן מִשִׁבְעַת הַמִּינִים שֶׁנִּשְׁתַּבְּחָה בָהֶן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַף כָּאן שֶׁבַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן שִׁבְעַת מִינִין (ספרי; מנחות פ"ד): זית שמן. זַיִת אֱגוֹרִי, שֶׁשַּׁמְנוֹ אָגוּר בְּתוֹכוֹ (ספרי; ברכות ל"ט): ודבש. הוּא דְּבַשׁ תְּמָרִים (ספרי): מראשית. אָדָם יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְרוֹאֶה תְאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, כוֹרֵךְ עָלֶיהָ גְּמִי לְסִימָן וְאוֹמֵר "הֲרֵי זוֹ בִכּוּרִים" (ספרי; בכורים ג'):
אוּנְקְלוֹס וְתִסַב מֵרֵישׁ כָּל אִבָּא דְאַרְעָא דִי תָעֵל מֵאַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וּתְשַׁוֵי בְסַלָא וּתְהַךְ לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן
אִבְּן עֶזְרָא בטנא. כדמות סל וחברו טנאך וזאת המצוה על הקרובים אל מקום המקדש:
רַמְבַּ״ן טעם ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך שתקח מראשית כל הפרי אשר תביא אל הבית מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך יצוה שיפריש הפרי בשדה ויקרא עליו שם ויביאנו לביתו וישים אותו בכלי ראוי להוליכו לבית הבחירה ולא נתן הכתוב שיעור בהם אלא אפילו גרגיר אחד מכל המין ההוא פוטר כל השדה כדין תרומה שחטה אחת פוטרת את הכרי: והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך כפי פשוטו יזהיר שלא תקריב בכורים באחד משעריך משנבחר הבית כי כמו שהזהיר בשחוטי חוץ בקרבנות כן יזהיר בבכורים אבל חובת הבכורים לאחר שכבשו וחלקו מיד כדברי רש"י (רש"י על דברים כ״ו:א׳) ובספרי (תבוא ב) והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם זה שילה ובית עולמים ושמא יאמרו כי הבמות אסורות בשני הזמנים האלו אבל גם בנוב וגבעון יקריבו הבכורים אבל בבמת יחיד אינן קריבין דמזבח כתיב ואולי ממה שכתוב (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא קרבו באהל ובמשכן אלא בשילה שהיה שם בית אבנים ובבית העולמים:
סְפוֹרְנוֹ מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך. המשובחים שבכל פירותיה כמו וראשית שמנים ימשחו נקובי ראשית הגוים. והמשובחים הם ז' מינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל כמו שבא בקבלה. וזה באור מה שצוה למעלה באמרו ראשית בכורי אדמתך תביא. וביאר שבאמרו ראשית בכורי אדמתך היתה הכונה שתביא הבכורים ממבחר פירות אדמתך והם ז' המינים שנשתבחה בהם:

ג וּבָאתָ אֶל־הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי־בָאתִי אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ׃

רַשִׁ״י אשר יהיה בימים ההם. אֵין לְךָ אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁבְּיָמֶיךָ כְּמוֹ שֶׁהוּא (ראש השנה כ"ה): ואמרת אליו. שֶׁאֵינְךָ כְּפוּי טוֹבָה: הגדתי היום. פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה וְלֹא שְׁתֵּי פְעָמִים (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְתֵיתֵי לְוָת כַּהֲנָא דִי יְהֵי בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן וְתֵימַר לֵהּ חַוֵיתִי יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי עַלִית לְאַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָנָא לְמִתַּן לָנָא
אִבְּן עֶזְרָא וטעם בימים ההם. שזה חיוב כל זמן ששם כהן גדול: הגדתי. הטעם כדי שישמעו הקטנים או הוא כדמות הודיה שהשם השלים שבועתו והעד הפרי:
רַמְבַּ״ן וטעם אל הכהן אשר יהיה בימים ההם אל הכהן אשר יהיה שם בימים ההם כי הם נתונים לאנשי משמר ככל הקרבנות לא שיוליך עמו כהן מעירו להקריב בכוריו ורש"י כתב (רש"י על דברים כ״ו:ג׳) אין לך אלא כהן שיהיה בימיך כמות שהוא ולא הבינותי זה כי בענין הזקן ראוי לומר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם" (דברים י״ז:ט׳) אע"פ שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפנינו מן העולם צריך לשמוע לו יפתח בדורו כשמואל בדורו אבל בהקרבת הבכורים למי יביאם אם לא לכהן אשר יהיה בימיו וכן ראיתי בספרי (תבוא ג) ובאת אל הכהן אשר יהיה זו היא שר' יוסי הגלילי אומר וכי תעלה על דעתך כהן שאינו בימיך אלא כהן שהוא מוחזק וכשר לך באותן הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר (קהלת ז י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה וגו' ונראה שהם ידרשו בזה שאם הקריב בכורים או עולה וקרבנות בכהן שהוא בחזקת כשר ולאחר זמן נמצא שהוא בן גרושה הקרבנות כשרין כמו שמוזכר בפרק האחרון של קידושין (סו) ויכנס בו עוד שאם היה קרוב ונתרחק כשר וזה לענין הזקן שאינו נדון על פי קרוב ואינו ענין בבכורים: הגדתי היום בפרי הזה שהבאתי הגדתי והודיתי לשם אלהיך שהביאני לארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו והנה השם מקיים דבריו ואני מודה ומשבח לשמו וטעם הגדתי כמו ספרתי וכן ויגד משה את דברי העם אל ה' (שמות יט ט) ספור או יהיה פירושו הגדתי לך הכהן ולכל העומדים האלה וההגדה הזו היא לה' אלהיך כלומר לשמו כי באתי אל הארץ אשר נשבע לאבותינו כי הוא הביאני אליו לעבדו בארץ:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הגדתי היום לה' אלהיך. היה ראוי שיאמר לה' אלהינו ושלא יוציא עצמו מכלל אמונת האלהות, אבל אילו אמר כן לא היתה אמונתו מתבררת אצלנו ולא היינו יודעים כוונתו למי הוא קורא ה', ומי הוא שמקבל עליו אלהותו, אבל עתה בבואו לפני הכהן (הגדול) שהוא מיוחד לעבודת אלהי ישראל וידע אותו, כשהוא אומר לה' אלהיך נסתלק הספק מאצלנו ונתברר אמונתו הטובה, כי הוא מעיד על עצמו כי אלהי הכהן הוא אלהיו שבשבילו בא אל הארץ. ויתכן שיהיה לשון הגדתי מענין המשכה, מלשון (תהלים נא) ופי יגיד תהלתך, כי המתפלל ממשיך הכח, וכתיב (דברים י) הוא תהלתך והוא אלהיך, והבא אל הארץ הקדושה הוא ממשיך הכח שכנגדה אין צריך לומר הכהן על ידי הקרבנות שמקריב שם, ולכך הזכיר שם לה' אלהיך כמנהג משנה תורה.
סְפוֹרְנוֹ אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. אע"פ שלא יהיה גדול בחכמה לא תחדל מלדבר עמו בכבוד באמרך ה' אלהיך אע"פ שזה לא יאמר זולתי לאנשי השם כמו למלכים ולנביאים מכל מקום בהיותך מביא אליו את הבכורים כמביא דורון לאל יתעלה שהוא בעל הקרקע ראוי שתדבר עמו בזה דרך כבוד: הגדתי היום. הודעתי לכל מתוך מעשי אלה כמו כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים: כי באתי אל הארץ. שבאתי מארץ אחרת אל זאת הארץ: אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. כאמרו ונתתי לך ולזרעך אחריך וכו'. ולפיכך אני הגר שבאתי אל הארץ לתושב בכח מתנתו הבאתי הבכורים הראוים לנותן קרקע במתנה או באריסות:
כְּלִי יָקָר ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. לפי שארז"ל וכי אלישע אוכל ביכורים היה אלא ללמדך שכל המביא דורון לת"ח כאילו מקריב ביכורים, ומדתלה דורון של ת"ח בבכורים סד"א שלא יתנו הביכורים כ"א לכהן ת"ח שיהיה באותו משמר ואם אין בו ת"ח סד"א שימתין עד שיבא משמר של איזו כהן ת"ח, ת"ל אשר יהיה בימים ההם. ובזה נסתלקו דברי הרמב"ן שכתב ולא הבינותי זה כו'. ואמרת אליו הגדתי, כבר בהבאה זו אע"פ שאין שם אומר ודברים ע"ד שנאמר ומעשה ידיו מגיד הרקיע וגו', אין אומר ואין דברים וגו'. כך הבאה זו מגידה ומעידה עלי כי באתי אל הארץ לא בצדקתי כי אם משמרו את השבועה אשר נשבע ה' לאבותינו. ולפי שהוידוי הוא מזבח כפרה, לכך ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה'. לומר הנה סר עונך וחטאתך תכופר, ואחר הכפרה וענית ואמרת, בקול רם לא כמו הוידוי שהיה בלחש כי חציף הוא מאן דמפרט חטאיה ברבים אבל דבר זה יכול לומר בקול רם להסיר הפשע מזרע יעקב ולתלותו במקולקל בזרע האם שהיתה מארמי ואומר ארמי אובד אבי, לא הזכיר את לבן בשמו אלא לומר שלפי שהיה מן ארם על כן נהג מנהג מקומו וממנו נמשכה מדה רעה זו האמורה בפסוק וירשת וישבת בה לבקש ישיבה של שלוה בעה"ז כדמסיק בב"ר אמר רבי לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור וראה בני אדם אוכלין ושותין ופוחזים אמר הלואי לא יהי חלקי בארץ הזאת כו', ולפי שמשם לקח יצחק את רבקה, ויעקב את נשיו, משם למד יעקב לבקש ישיבה של שלוה בעה"ז ועי"ז קפצה עליו רוגזו של יוסף, ועי"ז נתגלגל הדבר שירדו מצרימה ושם היו גרים ובאו בכור הברזל למרק אותו עון וזה"ש ארמי אובד אבי וירד מצרימה. והזכיר זה דרך התנצלות על מה שנאשמו באומרו וירשת וישבת בה כאמור לומר שמעון זה נשאר רושם קצת לדורות, לכך אמר אובד אבי. אובד לשון הוה לומר שנשאר רושם זה גם לדורות.

ד וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃

רַשִׁ״י ולקח הכהן הטנא מידך. לְהָנִיף אוֹתוֹ, כֹּהֵן מַנִיחַ יָדוֹ תַּחַת יַד הַבְּעָלִים וּמֵנִיף (סוכה מ"ז):
אוּנְקְלוֹס וְיִסַב כַּהֲנָא סַלָא מִידָךְ וְיַחְתִנֵהּ קֳדָם מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ
סְפוֹרְנוֹ והניחו לפני מזבח ה' אלהיך. להראות ולהודיע שהבכורים לא הובאו לכהן אבל הובאו אל האל ית' והוא נתנם לכהן עם שאר מתנות כהונה:

ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי־שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב׃

רַשִׁ״י וענית. לְשׁוֹן הֲרָמַת קוֹל (סוטה ל"ב): ארמי אבד אבי. מַזְכִּיר חַסְדֵי הַמָּקוֹם, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי — לָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת הַכֹּל כְּשֶׁרָדַף אַחַר יַעֲקֹב, וּבִשְׁבִיל שֶׁחָשַׁב לַעֲשׂוֹת חָשַׁב לוֹ הַמָּקוֹם כְּאִלּוּ עָשָׂה, שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם חוֹשֵׁב לָהֶם הַקָּבָּ"ה מַחֲשָׁבָה כְּמַעֲשֶׂה (עי' ספרי): וירד מצרימה. וְעוֹד אֲחֵרִים בָּאוּ עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, שֶׁאַחֲרֵי זֹאת יָרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם: במתי מעט. בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְתָתֵיב וְתֵימַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָבָן אֲרָמָאָה בָּעָא לְאוֹבָדָא יָת אַבָּא וּנְחַת לְמִצְרַיִם וְדָר תַּמָן בְּעַם זְעֵר וַהֲוָה תַמָן לְעַם רַב תַּקִיף וְסַגִי
רַשְׁבַּ״ם ארמי אובד אבי: אבי אברהם ארמי היה אובד וגולה מארץ ארם, כדכתיב לך לך מארצך וכדכתיב ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי, לשון אובד ותועה אחד הם באדם הגולה כדכתיב תעיתי כשה אובד בקש עבדך, צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום כלומר מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת ונתנה הקב"ה לנו ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי כי לא על ידי עשתה זאת כי אם בחסדך זכיתי בה, וכסדר הזה הוכיח יהושע לישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח וגו' עד שהבאתים משם ונתתי להם ארץ כנען:
אִבְּן עֶזְרָא וענית. יתכן שישאלו הכהנים לאמר מה זה שהבאת על כן וענית או כדמות תחלה וכן ויען איוב הראשון: אובד אבי. מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים ואילו היה ארמי על לבן היה הכתוב אומר מאביד או מאבד ועוד מה טעם לאמר לבן בקש להאביד אבי וירד מצרימה ולבן לא סבב לרדת אל מצרים והקרוב שארמי הוא יעקב כאלו אמר הכ' כאשר היה אבי בארם היה אובד והטעם עני בלא ממון וכן תנו שכר לאובד והעד ישתה וישכח רישו והנה הוא ארמי אובד היה אבי והטעם כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם גם גר היה במצרים והוא היה במתי מעט ואחר כן שב לגוי גדול ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה ואל יטעון טוען איך יקרא יעקב ארמי והנה כמוהו יתרא הישמעאלי והוא ישראלי כי כן כתוב: במתי. סמוך כי לא נמצא לשון יחיד. ומתים לשון רבים ורבי יונה דקדק אותה כולה באר היטב בערך מתה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ארמי אובד אבי. קרא ליעקב ארמי, ושעור הכתוב ארמי היה אבי, ובאור אובד עני, זה דעת הראב"ע ז"ל ולא כדעת רז"ל. ויאמר כאשר היה אבי בארם אובד היה, כלומר עני היה בלא ממון, וכן (משלי לא) תנו שכר לאובד, כי כן מצינו שהיה לו צער גדול בעבודתו של לבן, כמו שאמר (בראשית לא) הייתי ביום אכלני חורב וגו'. וירד מצרימה. כלומר אובד היה כשירד למצרים כי לא ירשתי ממנו כלום, וגם היה שם גר ובמתי מעט, ואח"כ חזר שם לגוי גדול. וכן היו הבנים כלל ישראל, אתה ה' הוצאתנו מעבדות קשה וגאלתנו באותות ובמופתים ונתת לנו ארץ זבת חלב ודבש. והכוונה במליצת הפרשה הזאת שיתחייב האדם לתת אל לבו בזמן מעלתו ושלותו בזמן הירידה והשפלות שהיה לו, וכן אמר קהלת (קהלת ז) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, באורו ביום טובה ראה ביום רעה, וזה כדי שיתבונן ביתרון שיש לו ואז יודה על זה לשם יתעלה הטוב והמטיב לו. ודעת אונקלוס במלת אובד שתחזור ללבן, כי לבן בקש להאביד יעקב אבינו לולא שבא אליו דבר ה' ואמר לו (בראשית לא) השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע, ואע"פ שלא האבידו כיון שבקש להאבידו העלה עליו הכתוב כאלו האבידו, והוא שדרשו רז"ל, חשב עכו"ם לעשות עברה אע"פ שלא עשאה הקב"ה חושבה כאלו עשאה, שנאמר ארמי אובד אבי, וכי היכן אבד לבן ליעקב, אלא ע"י שחשב לעשות העלה עליו הכתוב כאלו עשה. ואם חשב עכו"ם לעשות מצוה ולא עשאה אינה נכתבת עד שיעשנה, שנאמר (דניאל ו) ועד מעלי שמשא הוה משתדר להצלותיה, ולא חשב לו הקב"ה עד שעשאה. אבל ישראל שחשב לעשות עבירה ולא עשאה אין הקב"ה כותב עד שיעשנה, דכתיב (מיכה ב) הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם, אמר דוד (תהלים סו) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'. ואם חשב לעשות מצוה אע"פ שלא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, שהרי דוד חשב לבנות בית המקדש ואע"פ שלא בנאו נכתב על שמו דכתיב (שם ל) מזמור שיר חנכת הבית לדוד, לשלמה לא נאמר אלא לדוד, כן דרשו במדרש תהלים במזמור שיר חנכת הבית.
סְפוֹרְנוֹ ארמי אובד אבי. הנה אבי שהיה יעקב היה זמן מה ארמי אובד שלא הי' לו בית מושב ובכן לא היה מוכן להעמיד גוי ראוי לרשת ארץ:

ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה׃

אוּנְקְלוֹס וְאַבְאִישׁוּ לָנָא מִצְרָאֵי וְעַנְיָנָא וִיהָבוּ עֲלָנָא פָּלְחָנָא קַשְׁיָא
סְפוֹרְנוֹ ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. ואחר שהיה לגוי לא היה ראוי לקבל מתנה שהיה תחת עבדות ומה שקנה עבד קנה רבו:

ז וַנִּצְעַק אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת־קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת־עָנְיֵנוּ וְאֶת־עֲמָלֵנוּ וְאֶת־לַחֲצֵנוּ׃

אוּנְקְלוֹס וְצַלֵינָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָנָא וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתָנָא וּגְלֵי קֳדָמוֹהִי עַמְלָנָא וְלֵאוּתָנָא וְדוּחֲקָנָא
אִבְּן עֶזְרָא ענינו. בחסרון עושר: עמלנו. בבנין: לחצנו. כטעם אצים לאמר כלו מעשיכם:
כְּלִי יָקָר ונצעק אל ה' אלהי אבותינו. כי לולא זכות אבות לא היה שומע תפלתנו לפי שהיו במצרים רעים וחטאים כדאיתא בנבואת יחזקאל ז"ש וירא את ענינו ואת עמלינו ואת לחצינו. ותדע כי בעוני ולחץ כתיב בפר' שמות ראיתי את עני עמי וגו', וגם ראיתי את הלחץ וגו'. אבל ראיית עמלינו לא מצינו כתוב ע"כ נראה שעמלינו היינו שהביט עמל ואון ביעקב ובבני ישראל שאפילו בזמן שהיו בעוני ולחץ מ"מ איש שקוצי עיניו לא השליכו וראה הקב"ה שטר ושוברו העוני והעמל שלנו ואם כן ודאי לולא זכות אבותינו לא היה נעתר לנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. נגד מה"ד שקטרגה עלינו לומר מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז כו' ומכל זה ראיה על ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו, במתנה הארץ. ועתה מה שעבר עבר ומכאן ולהלן חושבנא כי עתה אני מודה כי לה' הארץ והמופת על זה כי הנה הבאתי וגו' והנחתו לפני ה' כי מאז נתקרב אל ה'. ומהרי"א פירש, והנחתו, שיעזבנו שם מלשון ותנח בגדו אצלה שלא יחזור ויקח הטנא משם אלא יעזבהו לכהני ה'.

ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים׃

אוּנְקְלוֹס וְאַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרַיִם בִּידָא תַקִיפָא וּבִדְרָעָא מְרַמְמָא וּבְחֶזְוָנָא רַבָּא וּבְאָתִין וּבְמוֹפְתִין

ט וַיְבִאֵנוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן־לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ׃

רַשִׁ״י אל המקום הזה. זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ: ויתן לנו את הארץ. כְּמַשְׁמָעוֹ:
אוּנְקְלוֹס וְאַיְתָנָא לְאַתְרָא הָדֵין וִיהַב לָנָא יָת אַרְעָא הָדָא אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָש
סְפוֹרְנוֹ ויתן לנו את הארץ הזאת. ואחר שיצאנו מסבלות מצרים לא היה לנו שום חלק ארץ לשבת בו ונתן לנו זאת שהיא ארץ נבחרת זבת חלב ודבש:

י וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת־רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃

רַשִׁ״י והנחתו. מַגִּיד שֶׁנּוֹטְלוֹ אַחַר הֲנָפַת הַכֹּהֵן וְאוֹחֲזוֹ בְיָדוֹ כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא וְחוֹזֵר וּמֵנִיף (ספרי; סוכה מ"ז):
אוּנְקְלוֹס וּכְעַן הָא אַיְתֵתִי יָת רֵישׁ אִבָּא דְאַרְעָא דִיהַבְתְּ לִי יְיָ וְתַחְתִנֵהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתִסְגוּד קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ
סְפוֹרְנוֹ ועתה. מאחר שידעתי מה רב טובך וחסדך עלינו שעשיתנו לגוי ראוי לרשת ארץ ולהוציאנו ממצרים באופן שנוכל לקבל מתנה שתהיה שלנו ונתת לנו זאת שהיא צבי לכל הארצות ומבחר המקומות: הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'. הבאתי מבחר פירות אותה הארץ שנתת לי לתת תודה לשמך עליה:
אוֹר הַחַיִּים ואומרו פירוש אומרו ׳׳׳ועתה׳׳׳ - לשון תשובה, ששב לפני ה' על פרטי דקדוקי המצות. והגם שהכתוב מדבר במי שכבר זכה בגן עדן שלמטה, אף על פי כן כדי לזכות לגדר עליון ידקדקו עליו ביותר; והוא סוד המשפט שישפוט ה' לעתיד לבא בעמק יהושפט (מדרש תהלים ח') שממנו פחד ורהב שמואל כשהעלתו בעלת אוב : ואומרו וגו' , כמו שפירשתי למעלה במאמר אשר ה' אלהיך נותן לך: ואומרו - בזה העיר רוח חיים בטובה המופלאת בעדות המופלג אשר יזכו אליו הצדיקים, והוא, שתתקרב נפש הצדיק לפני אור הנערב ותשתחוה לפניו באין מסך מבדיל, אשרי נפש אדם שתגיע לגדר מופלג כזה, והוא אומרו: והשתחוית לפני ה' אלהיך - שם תכיר הנפש אלהיה, ואמר סמוך לזה ...

יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל־הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ׃

רַשִׁ״י ושמחת בכל הטוב. מִכָּאן אָמְרוּ אֵין קוֹרִין מִקְרָא בִכּוּרִים אֶלָּא בִזְמַן שִׂמְחָה, מֵעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג, שֶׁאָדָם מְלַקֵּט תְּבוּאָתוֹ וּפֵרוֹתָיו וְיֵינוֹ וְשַׁמְנוֹ, אֲבָל מֵהֶחָג וָאֵילָךְ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא (פסחים ל"ו): אתה והלוי. אַף הַלֵּוִי חַיָּב בְּבִכּוּרִים אִם נָטְעוּ בְּתוֹךְ עָרֵיהֶם: והגר אשר בקרבך. מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לַאֲבוֹתֵינוּ (תלמוד ירושלמי מ"ש פ"ה ה"ה):
אוּנְקְלוֹס וְתֶחֱדֵי בְכָל טַבְתָא דִי יְהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וְלֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ אַתְּ וְלֵוָאֵי וְגִיוֹרָא דִי בֵינָךְ
רַשְׁבַּ״ם נותן לך ושמתה בטנא: לפי שהוא סוף דבור הלמ"ד קמץ אבל לך מחובר לשלפניו:
אִבְּן עֶזְרָא וטעם אתה והלוי והגר. שאתה חייב לשמחם בפרי אדמתך:
אוֹר הַחַיִּים על דרך אומרו:“טוב ה'”; ולהעירך על זה, אמר "בכל הטוב", פירוש: דבר הכולל כל הטוב, ואין זה אלא הקב"ה שהוא מקור הטוב. ״אשר נתן לך״, פירוש: כי דבר זה אין ערך אליו אלא מתנת חנם. ואמרלשלול זולתו - לא מלאך ולא שרף יזכה לזה. גם ירמוז במאמר אל התורה, כאומרם ז"ל : "ואין טוב אלא תורה", שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם: ואומרו , כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב אלא גם לבית הנשמה, שהיא רוח ונפש, שהם משכן הנשמה, כל א' יתעדן כפי יכלתו: ואומרו - יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו בזוהר (ח"ב צ"ד) וזה לשונם: ״זכה יתיר - יהבין ליה נשמתא וכו', זכה יתיר - יהבין ליה נשמתא מאור אצילות״ וכו׳. ע"כ. ולבחינה זו יקרא הכתוב לוי, לפי שמתְלוֹת עם האדם מחדש: ואומרו - יתבאר על פי דבריהם ז"ל (זוהר ח"ג רי"ז.) שאמרו כי כשיגיע ליד אדם מצוה מאותם מצות שאינם נוהגות תמיד, אותם הנשמות שכבר נסתלקו מהעולם והם חסרי מצוה זו - באים וגרים עם העושה המצוה, על זה הדרך: קרובים לשכר ורחוקים מן ההפסד, כאמור באורך בדברי המקובלים, וכנגד בחינה זו אמר: והגר אשר בקרבך:

יב כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת־כָּל־מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ׃

רַשִׁ״י כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת. כְּשֶׁתִּגְמֹר לְהַפְרִישׁ מַעַשְׂרוֹת שֶׁל שָׁנָה הַשְּׁלִישִׁית; קָבַע זְמַן הַבִּעוּר וְהַוִּדּוּי בְּעֶרֶב הַפֶּסַח שֶׁל שָׁנָה הָרְבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י"ד) "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא וְגוֹ'", נֶאֱמַר כָּאן "מִקֵּץ", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים" לְעִנְיַן הַקְהֵל (דברים ל"א) מַה לְּהַלָן רֶגֶל אַף כָּאן רֶגֶל, אִי מַה לְּהַלָּן חַג הַסֻּכּוֹת אַף כָּאן חַג הַסֻּכּוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר כי תכלה לעשר מַעַשְׂרוֹת שֶׁל שָׁנָה הַשְּׁלִישִׁית, רֶגֶל שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת כָּלִין בּוֹ וְזֶהוּ פֶּסַח, שֶׁהַרְבֵּה אִילָנוֹת יֵשׁ שֶׁנִּלְקָטִין אַחַר הַסֻּכּוֹת; נִמְצְאוּ מַעְשְׂרוֹת שֶׁל שְׁלִישִׁית כָּלִין בְּפֶסַח שֶׁל רְבִיעִית, וְכָל מִי שֶׁשִּׁהָה מַעַשְׂרוֹתָיו הִצְרִיכוֹ הַכָּתוּב לְבַעֲרוֹ מִן הַבַּיִת (שם ה"ו): שנת המעשר. שָׁנָה שֶׁאֵין נוֹהֵג בָּהּ אֶלָּא מַעֲשֵׂר אֶחָד מִשְּׁנֵי מַעַשְׂרוֹת שֶׁנָּהֲגוּ בִשְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁלְּפָנֶיהָ, שֶׁשָּׁנָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל שְׁמִטָּה נוֹהֵג בָּה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ח) "כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר", וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י"ד) "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ … מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ", הֲרֵי שְׁנֵי מַעַשְׂרוֹת, וּבָא וְלִמֶּדְךָ כָאן בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁאֵין נוֹהֵג מֵאוֹתָן שְׁנֵי מַעַשְׂרוֹת אֶלָּא הָאֶחָד, וְאֵי זֶה? זֶה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, וְתַחַת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי יִתֵּן מַעְשַׂר עָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן ונתתה ללוי אֶת אֲשֶׁר לוֹ — הֲרֵי מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, לגר ליתום ולאלמנה — זֶה מַעְשַׂר עָנִי (עי' ספרי): ואכלו בשעריך ושבעו. תֵּן לָהֶם כְּדֵי שָׂבְעָן, מִכָּאן אָמְרוּ אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי בַּגֹּרֶן פָּחוֹת מֵחֲצִי קַב חִטִּים וְכוּ' (ספרי; תלמוד ירושלמי פאה פ"ח ה"ה):
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי תְשֵׁצֵי לְעַשָׂרָא יָת כָּל מַעְשַׂר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא תְלִיתָאָה שְׁנַת מַעְשְׂרָא וְתִתֵּן לְלֵוָאֵי לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא וְיֵכְלוּן בְּקִרְוָיךְ וְיִשְׂבְּעוּן
רַשְׁבַּ״ם שנת המעשר: מעשר עני:
אִבְּן עֶזְרָא לעשר. מהבנין הכבד הנוסף ואין ריע לו: שנת המעשר. זהו מעשר עני: ללוי לגר ליתום ולאלמנה. לאשר תרצה מהם:

יג וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן־הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל־מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא־עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי׃

רַשִׁ״י ואמרת לפני ה' אלהיך. הִתְוַדֵּה שֶׁנָּתַתָּ מַעַשְׁרוֹתֶיךָ: בערתי הקדש מן הבית. זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי (ספרי; מע"ש ה"י) וְלִמֶּדְךָ שֶׁאִם שִׁהָה מַעַשְׂרוֹתָיו שֶׁל שְׁתֵּי שָׁנִים וְלֹא הֶעֱלָם לִירוּשָׁלַיִם שֶׁצָּרִיךְ לְהַעֲלוֹתָם עַכְשָׁו: וגם נתתיו ללוי. מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן: וגם. לְרַבּוֹת תְּרוּמָה וּבִכּוּרִים: ולגר ליתום ולאלמנה. זֶה מַעְשַׂר עָנִי (שם): ככל מצותך. נְתַתִּים כְּסִדְרָם, לֹא הִקְדַּמְתִּי תְרוּמָה לְבִכּוּרִים וְלֹא מַעֲשֵׂר לִתְרוּמָה וְלֹא שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן, שֶׁהַתְּרוּמָה קְרוּיָה רֵאשִׁית, שֶׁהִיא רִאשׁוֹנָה מִשֶּׁנַעֲשָׂה דָגָן, וּכְתִיב (שמות כ"ב) "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר" — לֹא תְשַׁנֶּה אֶת הַסֵּדֶר (ספרי): לא עברתי ממצותיך. לֹא הִפְרַשְׁתִּי מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ וּמִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן (שם): ולא שכחתי. מִלְּבָרֶכְךָ עַל הַפְרָשַׁת מַעַשְׂרוֹת (ברכות מ'):
אוּנְקְלוֹס וְתֵימַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ פַּלֵתִי קֹדֶשׁ מַעְשְׂרָא מִן בֵּיתָא וְאַף יְהָבִתֵּהּ לְלֵוָאֵי וּלְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא כְּכָל פִּקוּדָךְ דִי פַקִדְתַּנִי לָא עֲבָרִית מִפִּקוּדָיךְ וְלָא אִתִּנְשֵׁיתִי
רַשְׁבַּ״ם ואמרת לפני ה' אלקיך: כך צוה הקב"ה כדי שלא יאחר אדם לעכב מעשרותיו לשקר לפני הקב"ה:
אִבְּן עֶזְרָא בערתי הקדש. שהוא המעשר. וגם שלא הפקדתיו רק נתתיו לאשר אני חייב לתת לו: לא עברתי. בזדון: ולא שכחתי. שלא הוצאתי המעשר או פירושו על שני המעשרים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בערתי הקדש. זו תרומה גדולה שהיא קדש, והיא אחד מחמשים, תרי ממאה. מן הבית. זו חלה הנתנת לכהנים. וגם נתתיו ללוי. זה מעשר ראשון, וגם לרבות מעשר שני שהיה מפריש לעצמו. לגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני. וזה סדר המתנות, תחלה היה מפריש תרומה גדולה לכהן ונקראת ראשית דכתיב (דברים יח) ראשית דגנך, ואח"כ היה מפריש מעשר ראשון ללוי דכתיב (במדבר יח) ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל, והלוי היה מפריש ונותן לכהן מעשר מן המעשר, ואח"כ היה ישראל מפריש לעצמו מעשר שני והיה עולה לירושלים ואוכלו שם, הוא שכתוב (דברים יד) עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו', ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר, עשר תעשר, בשני מעשרות הכתוב מדבר, מעשר ראשון ומעשר שני. ואח"כ היה מפריש בשנה שלישית של שמטה מעשר עני והיה נותן לעניים, זהו שאמר לגר ליתום ולאלמנה, ועל זה אמר בכאן כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, למדך הכתוב שבשנה השלישית של שמטה יש לו לקבץ כל מעשרותיו מן השנים שעברו ושיתן אותן וישלים עתה מה שחסר, וכן אמר הכתוב (שם יד) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא, והיא שנה השלישית שבה מפרישין מעשר עני, וכן הזכיר כאן בשנה השלישית שנת המעשר, שנה שמפרישין בה מעשר מחדש, זהו מעשר עני, שהרי אין בה מעשר שני כשאר השנים, שהרי מעשר עני זה במקום מעשר שני, ולכך יאמר הכתוב כי אחר שהפריש מתנותיו התרומה והמעשרות כראוי וכסדר, שיתודה ויאמר בערתי הקדש, ושיתפלל לשם יתברך שיברך את הארץ בפירותיה ובגשם מטרות עזו. ולא היה מתודה עד שלא ישאר אצלו שום דבר מחקי המתנות הראויות לו לתת לכהנים וללוים ולעניים. ואימתי מתודה, ביום טוב האחרון של פסח של שנה רביעית ושל שביעית, שנאמר כי תכלה לעשר, ברגל שכל המעשרות כלין בו, שהרבה אילנות נלקטין אחר הסכות, נמצאו של שלישית כלין בפסח של שנה רביעית. וכל מי ששהה מעשרותיו הצריכו הכתוב לבערו מן הבית, וזהו שאמרו במסכת אבות ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית, ובשביעית מפני מעשר עני שבששית. ובערב יום טוב האחרון היה הביעור ולמחר מתודה במנחה. ככל מצותך אשר צויתני. שהפרשתי מתנות כסדר. ודרשו רז"ל לא שניתי סדר הפרשתן, שאין להקדים מעשר ראשון לתרומה ולא מעשר שני לראשון, שנאמר (שמות כב) מלאתך ודמעך לא תאחר.לא עברתי ממצותיך, שלא הפרשתי ממין על שאינו מינו, ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. ולא שכחתי, מלהזכיר שמך ומלכותך עליו בשעת הפרשה. וכן המשפט להזכיר בהם השם והמלכות, וכבר אמרו כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה.
סְפוֹרְנוֹ בערתי הקדש מן הבית. בחטאינו ובעונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות כאמרו ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם וזהו וידוי מעשר שהזכירו רז"ל: וגם נתתיו ללוי. טעם גם כטעם אע"פ כמו גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים. יאמר א"כ מודה אני כי גדול עוני שגרמתי לבער הקדש מן הבית ואע"פ שנתתיו ללוי וזולתו כמצותך אני מתפלל שתשקיף השקפה לטובה במקום ההשקפה לרעה הראויה בעוני:

יד לֹא־אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא־בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא־נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי׃

רַשִׁ״י לא אכלתי באוני ממנו. מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְאוֹנֵן (עי' ביכורים פ"ב משנה ב'): ולא בערתי ממנו בטמא. בֵּין שֶׁאֲנִי טָמֵא וְהוּא טָהוֹר, בֵּין שֶׁאֲנִי טָהוֹר וְהוּא טָמֵא (ספרי); וְהֵיכָן הֻזְהַר עַל כָּךְ? "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים י"ב) זוֹ אֲכִילַת טֻמְאָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁים (שם ט"ו) "בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר וְגוֹ'", אֲבָל זֶה לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל דֶּרֶךְ אֲכִילַת שְׁעָרֶיךָ הָאָמוּר בְּמָקוֹם אַחֵר (יבמות ע"ג): ולא נתתי ממנו למת. לַעֲשׂוֹת לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין: שמעתי בקול ה' אלהי. הֲבִיאוֹתִיו לְבֵית הַבְּחִירָה: עשיתי ככל אשר צויתני. שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי בוֹ (ספרי; מעש"ש פ"ה י"ב):
אוּנְקְלוֹס לָא אֲכָלִית בְּאֶבְלִי מִנֵהּ וְלָא פַלֵתִי מִנֵהּ בִּמְסָאָב וְלָא יְהָבִית מִנֵהּ לְמִית קַבֵּלִית לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָי עֲבָדִית כְּכֹלּ דִי פַקִדְתַּנִי
רַשְׁבַּ״ם לא אכלתי באני: כמו ידיו תשבנה אונו ממון שגזל, מצאתי און לי, לפי פשוטו:
אִבְּן עֶזְרָא לא אכלתי באוני. כמו בן אוני ולחם אונים והטעם רמזתי על לשון הקודש וטעם אוני כמו אבלי כי אם הייתי אבל לא אכלתי (קודם) [ס״‎א קודש] המעשר: ולא בערתי ממנו. הטעם השחתי מהקדש: בטמא. בדבר טמא: למת. לצרכי מת וי״‎א לעבודת כוכבים והטעם באלה הדברים כי אסור הוא שיוציא מהדגן לשום דבר עד תת המעשר שהוא קדש כי אם יתן מהמותר הוא דרך בזיון. ואף כי אם נתן בטמא וכאשר נשמרתי אני ושמרתי הדגן בעבור להוציא הקדש כן שמור אלהינו ארצנו וזה טעם ואת האדמה:
רַמְבַּ״ן לא אכלתי באני ממנו אע"פ שהוידוי בכל המעשרות כמדרש וגם נתתיו ללוי ולגר וליתום ולאלמנה (ספרי יג מעשר שני פ"ג ה"י) אבל לא אכלתי באוני ממנו יחזור על הקדש לבדו שהוא מעשר שני ונטע רבעי והם שאסורין באונן ובטומאה: ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ו:י״ד) ולא הבינותי זה שהרי מפורש בכתוב (לעיל יד כה כו) שמעשר שני אין מחללין אותו חוץ לירושלים אלא על כסף צורה ובירושלים יתן הכסף על דבר הראוי לאכילה בבקר ובצאן וביין ובשכר ויאכל לפני ה' והרב רבי משה כתב בחבורו (הל' מעשר שני פ"ג ה"י) מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה שנאמר ואכלת שם לפני ה' אלהיך וסיכה כשתייה ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון שיקח בו כלים ובגדים ועבדים שנאמר ולא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף עשה מלת למת בכאן כנוי לדברים אשר לא יחיה האדם בהם ואלו דברי הבאי ואחרים מפרשים שמתודה שלא נתן ממנו על ארון ותכריכין אפילו למת שהוא מצוה וכל שכן לחי בטלית וחלוק ובספרי (תבוא יד) ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין דברי רבי אליעזר אמר לו רבי עקיבא אם למת אסור אף לחי אסור ומה ת"ל לא נתתי ממנו שלא החלפתיו אפילו בדבר טהור פירוש רבי עקיבא דורש ולא נתתי ממנו שלא עשיתי ממנו חליפין אפילו בדבר טהור הראוי לאכילה כענין ששנינו (מעשר שני פ"א מ"א) אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו ולא יאמר אדם לחבירו בירושלים הא לך יין ותן לי שמן ויהיה למת על דעתו מחובר למעלה לא אכלתי ממנו באוני למת שאין אנינות אלא למת וראיתי בירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"א) רבי אליעזר בשם רבי סימאי אומר לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם להביא ארון ותכריכין דבר שאסור לחי לחי אסור כל שכן למת איזה דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה גם זה לא ידעתי מהו שאם סך בשמן מעשר למת הרי בערו בטומאה וכבר התודה עליו לא בערתי ממנו בטמא ובגמרא בפרק הערל (יבמות עד) אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי סימאי מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו שנאמר ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי איזהו דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה ושם הקשו ואימא ליקח לו ארון ותכריכין ופירושו שיהיה מותר בחי ליקח לו חלוק כשנטמא כיון דלא קרינא ביה ואכלת שם לפני ה' אלהיך ופירקו ממנו מגופו נשאר עכשיו כי הוידוי בלא נתתי ממנו למת מחובר עם לא בערתי ממנו בטמא יתודה עליו שלא אכל ממנו טמא ולא נתן מן הטמא למת לסוך אותו אבל במשנה (מעשר שני פ"ה מי"ב) שנינו כדברי רבי אליעזר לא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת לא נתתיו לאוננים אחרים ומשמעות זה שהם דורשים בו שלא נתנו למת לא לגופו של מת בארון ותכריכין ולא לאוננים שלו שהוא מתודה על אנינות שלו ושל אחרים ומפני אנינות של אחרים יתודה על הארון והתכריכין אע"פ שאפילו לחי אסור:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא אכלתי באוני ממנו. שאונן אסור בקדשים. ולא בערתי ממנו בטמא. שלא הפרשתיו בטומאה. ולא נתתי ממנו למת, שלא קניתי ממנו ארון ותכריכין. והענין כי אין צריך לומר לדבר הרשות אלא אפילו לדבר מצוה שיש בו כבוד החיים והמתים לא נתתי ממנו, כלומר שלא יהא כפורע את חובו בדבר מצוה, וכל שכן שלא הוצאתי ממנו לצרכי חיים, אלא לאכול ולשתות בלבד. שמעתי בקול ה' אלהי. כשהבאתיו לבית הבחירה. עשיתי ככל אשר צויתני, ששמחתי ושמחתי אחרים, שנאמר ושמחת בכל הטוב.

טו הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן־הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת־עַמְּךָ אֶת־יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ׃

רַשִׁ״י השקיפה ממעון קדשך. עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ, עֲשֵׂה אַתָּה מַה שֶּׁעָלֶיךָ לַעֲשׂוֹת (ספרי), שֶׁאָמַרְתָּ (ויקרא כ"ו) "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ … וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם": אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו. לָתֵת לָנוּ וְקִיַּמְתָּ — ארץ זבת חלב ודבש:
אוּנְקְלוֹס אִסְתְּכִי מִמְדוֹר קוּדְשָׁךְ מִן שְׁמַיָא וּבָרֵךְ יָת עַמָךְ יָת יִשְׂרָאֵל וְיָת אַרְעָא דִי יְהַבְתְּ לָנָא כְּמָא דִי קַיֶמְתָּא לַאֲבָהָתָנָא אֲרַע עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ
אִבְּן עֶזְרָא וטעם ארץ זבת חלב ודבש. להיותה כן תמיד:
רַמְבַּ״ן אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבתינו לתת לנו וקיימת ארץ זבת חלב ודבש לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ו:ט״ו) ואם כן שיעור הכתוב ואת האדמה אשר נתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כאשר נשבעת לאבותינו ור"א אמר (אבן עזרא על דברים כ״ו:ט״ו) כי טעמו להיותה כן תמיד כלומר וברך את האדמה אשר נתת לנו להיותה ארץ זבת חלב ודבש ואין צורך בכל זה כי בכלל הדבור או השבועה הנתינה אומר אדם לחברו נשבעת לי שדה שלך אמרת לי מנה וכן כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש (דברים ו׳:ג׳) וכבר פירשנו (שם) וכן ויתן לו בית ולחם אמר לו וארץ נתן לו (מלכים א יא יח) ולא יקשה בעיניך בכאן כי לא נזכר בשבועות האבות ארץ זבת חלב ודבש כי מאחר שהארץ ההיא בעת ההיא ארץ זבת חלב ודבש הנה נשבע להם בארץ זבת חלב ודבש או לאבותינו יוצאי מצרים שנאמר להם (שמות ג ח) אל ארץ זבת חלב ודבש כענין וירעו לנו מצרים ולאבותינו (במדבר כ טו):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי השקיפה ממעון קדשך. עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו. וברך את עמך. בבנים ובנות. ואת האדמה אשר נתתה לנו. בגשמי רצון ברכה ונדבה. כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. שתתן טעם בפירות. ובמקום אחר דרשו השקיפה ממעון קדשך, עשינו מה שמוטל עלינו לעשות עשה אתה מה שמוטל עליך. ומה שהזכיר מעון קדשך ולא אמר מכון כמו שאמר שלמה בתפלתו (מלכים א ח) ואתה תשמע השמים מכון שבתך, מפני שהתודה ששמח בהשלים חקו בהפרשת תרומותיו ומעשרותיו, והשמחה הוא במעונו כלומר באותו רקיע ששמו מעון, על כן הזכיר מעון קדשך. ומה שהזכיר לשון השקיפה ואינו נזכר לעולם בשום מקום אלא בפורענות, להורות כמה גדול שכר המצות כשהיא בשמחה שהיא מהפכת מדת הדין למדת רחמים. וכן דרשו רז"ל אמר ר' חנינא בר פפא בוא וראה כמה גדול כחן של מתנות עניים, שכל השקיפה שבתורה לרעה וכאן לברכה. ואם תשכיל בענין המתנות האלה בסודם תמצא כי התרומה הנקראת ראשית תרמוז לחכמה הכוללת הבינה בחמשים שערים, ועל כן התורה היא אחת מחמשים, זהו שאמרו תרומה, תרי ממאה, ומעשר ראשון הנתן ללוי שהיה עשירי בבנים כנגד העשירית, וכן מעשר שני כמו כן כנגד העשירית, כי נקרא מעשר ראשון לפי שהוא ראשון לנו ונקרא כמו כן מעשר שני כי הוא עשירי לראשון העליון, ומעשר עני שהיה מפריש בשנה השלישית וששית כנגד היסוד שהוא מכריע, וכלול מן השבעה, כן היה הפרשת מעשר עני באמצע שש שנים, שלש מכאן ושלש מכאן, ועם מעשר זה נשלמו כל המעשרות בין למעלה בין למטה, וזהו שאמר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, אמר כי תכלה כי מעשר עני זה תכלית וסוף כל המעשרות, ולכך אמר הכתוב בסדר ראה בפרשת עשר תעשר (דברים יד) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך, כי כשם שצוה הקב"ה שנקבץ את כל המעשרות של השנים שעברו במקום אחד בשערינו, כן הרמז בזה שנקבץ ושניחד הכל בלי פרוד במקום שהוא כולל את הכל, זהו שאמר והנחת בשעריך, הוא שער התפלה הוא שער לה' הכולל את הכל, ולכך היה מתפלל בלשון הקדש, והיה מתודה בקול רם שהשלים חיובו במעשרותיו של הקב"ה והפריש אותן בסדר ובכוונה הראויה ולא שינה הסדר ח"ו, זהו ככל מצותך אשר צויתני אלא שסדר הכל במחשבתו ויחד את הכל יחוד שלם. לא עברתי שלא קצצתי בנטיעות, ולא שכחתי מלברך השם והמלכות כי הוא היחוד השלם. ומתודה עוד ואומר לא אכלתי באוני ממנו שלא הפרישו לשום כח מכחות המלאכים שהם עשר מדרגות שהם הקרובים אליו, ולא לשום כח מכחות הגלגלים, ולא בערתי ממנו בטמא אין צריך לומר שלא הפריש ממנו לשום כח מכחות הטומא הרוחניים השוכנים למטה באויר שבין הגלגלים והיסודות, ולא נתתי ממנו למת אין צריך לומר שלא הפריש לשום אחד מארבע יסודות שהם גופים מתים ולא רוחניים, אך שמעתי בקול ה' השם המיוחד לבדו שהוא עליון על כלן, ועשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך, התפלה הזאת לשם הנכבד, שכן אמר ואמרת לפני ה' אלהיך, ואליו אומר השקיפה, ואמר ממעון כי הוד והדר לפניו ונהרי ששון ונהרי שמחה והשמחה במעונו, זהו השקיפה ממעון קדשך, יאמר השקיפה עלינו ממעון קדשך ותריק עלינו מה שקבלת מן השמים, כמו (מלכים א ח) ואתה תשמע השמים. או יאמר השמיע תפלתנו אל השמים וברך את עמך את ישראל, השפיע להם הברכה שקבלת, וזהו לשון חכמינו ז"ל עשינו מה שמוטל עלינו עשה אתה מה שמוטל עליך. ואת האדמה שכנגדה הארץ של מעלה שהיא ארץ זבת חלב ודבש שהיא הרצון המשפיע רחמים ודין, זהו לשון ארץ זבת חלב ודבש, וכבר הזכרתי זה, והכל אמת בין למעלה בין למטה, וזה מבואר.
סְפוֹרְנוֹ וברך את עמך וגו' ואת האדמה אשר נתת לנו. באותו האופן אשר נשבעת לאבותינו כשאמרת אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה וכו':
כְּלִי יָקָר השקיפה ממעון קדשך וגו'. לפי שאמר למעלה עשיתי ככל אשר צויתני פירש"י שמחתי ושמחתי את אחרים ע"כ השקיפה ממעון כמו שאנו אומרים שהשמחה במעונו ומשם תחזור ותשמחנו. ובמס' חגיגה אמרו מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. ופירש רש"י יומם יצוה ה' חסדו יצוה למלאכים לשתוק כדי לעשות חסד לצריכים חסד והם התחתונים עכ"ל והנה קרוב לשמוע שהקב"ה עושה חסד זה בזכות החסד שהתחתונים עושים זה עם זה והמעשר הוא בכלל החסד, ע"כ אמר בזכות החסד שעשיתי במעשר זה עם הצריכים חסד השקיפה ממעון לעשות חסד לצריכים חסד, כי אותם שמים ששמו מעון מיוחד לזה ומיוחד לשמחה כי במקום שמחה יש שירה ולא במקום שאין שמחה, ועוד בזכות לא עברתי ממצותיך מלשון אין מעבירין על המצות שלא עברתי ממצוה להקדים המאוחר, כך השקיפה ממעון קדשך שלא להקדים המאוחר שהרי מחשבתן של ישראל קדמה לעולם והרי הם קדומים אפילו למלאכים ע"כ דין שלא יאמרו המלאכים שירה עד שיאמרו ישראל תחילה ביום ואח"כ המלאכים בלילה כמ"ש מעונה אלהי קדם. דהיינו אלהי ישראל הקדומים ומתחת הם המלאכים שנקראו זרועות עולם כי במעון ישראל קודמים כאמור. ורז"ל אמרו (תנחומא תשא יד) כל השקיפה לרעה חוץ ממתנת עניים המהפך רוגז לרחמנות, והוא בזכות מדת הרחמנות שבאדם שמהפך מדת אכזריות שבו לרחמנות כך הקב"ה מהפך רוגז לרחמנות.

טז הַיּוֹם הַזֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ׃

רַשִׁ״י היום הזה ה' אלהיך מצוך. בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ חֲדָשִׁים כְּאִלּוּ בוֹ בַיּוֹם נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם (תנחומא): ושמרת ועשית אותם. בַּת קוֹל מְבָרַכְתּוֹ — הֵבֵאתָ בִכּוּרִים הַיּוֹם, תִּזְכֶּה לְשָׁנָה הַבָּאָה (שם):
אוּנְקְלוֹס יוֹמָא הָדֵין יְיָ אֱלָהָךְ מְפַקְדָךְ לְמֶעְבַּד יָת קְיָמַיָא הָאִלֵין וְיָת דִינַיָא וְתִטַר וְתַעְבֵּד יָתְהוֹן בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ
אִבְּן עֶזְרָא היום הזה. אלה דברי משה: ושמרת. בלבך: ועשית אותם. בארץ:
רַמְבַּ״ן היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אשר צוה אותו השם לחדש להם ולכך אמר היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים כי כבר השלמתי לך הכל והזכיר ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך והלב והנפש כבר פירשתים (רמב"ן על דברים ו׳:ה׳):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות. בשנת הארבעים היה עומד והוא אומר היום הזה, והלא יש ארבעים שנה שקבלו את התורה, אבל פירשו רז"ל יהיו חביבין עליך כאלו היום הזה קבלתם מסיני. ובפרשת שמע (דברים ו) בפסוק אשר אנכי מצוך היום, דרשו יהיו בעיניך חדשים כאלו היום קבלתם מסיני. בין בלשון חביבין בין בלשון חדשים הוצרכו לדרוש כן לפי שהדורות חולפים ולב האדם הולך אחר עיניו בדבר הנראה, כי בעמדו בין עיניו יזכרנו ובהסתרו מעיניו ישכחנו, והאותות והמופתים אינן עומדין לעולם, לכך יזהירו שתהיה האמונה קבועה בלב עומדת לעד בזמן ההסתר כמו שהיתה בזמן ההגלות, ויהיו דברי התורה חביבין אצלנו שלא נעבור עליהם, ויהיו גם כן חדשים בענין זכרון האותות והמופתים שלא נשכחם מלבנו בהתעלמם מעינינו, אך יהיה אצלנו מעמד הר סיני בנפלאותיו בחדושו תמיד. ויתכן לומר כי פסוק זה התחיל היום הזה וסיים ובכל נפשך, להורות כי יתחייב האדם שימסור נפשו על המצות בכל הזמנים כלן כיום של מתן תורה, כי כשם שהיה מוסר נפשו על השם באותו יום עצמו של מתן תורה בראותו האותות והמופתים והאש האוכלת בראש ההר, כן ראוי לו למסור נפשו עליו בכל הזמנים כלן, וזהו שאמר היום הזה וסיים בנפשך לבאר שתמסור נפשך עליו בכל הזמנים כלן כהיום הזה.
סְפוֹרְנוֹ היום הזה. שאתה נכנס עמו לברית. הנה ענין הברית הוא שהאל ית' מצוך לעשות את החוקים והמשפטים לטוב לך ואתה מקבל עליך לשמרם: בכל לבבך. שתכיר בלי שום ספק שראוי לעשות רצונו: ובכל נפשך. שלא יניא אותך כח מתאוה בהיותך מכיר מעלת מי שצוה ותועלת מצותיו ובזה:
כְּלִי יָקָר היום הזה ה' אלהיך מצוך וגו'. אחר שפיך ענה בך כי לה' תבל ומלואה ומידו ית' נתן לך הכל מעתה תקבל עליך לשמור מצות ה'. את ה' האמרת היום וגו' וה' האמירך היום וגו'. כי אתה האמרת אותו בהגדות אלו שבבכורים ומעשר ואמרת שמעתי בקול ה'. ולעומת זה גם ה' האמירך להשקיף ממעון קדשו מן השמים ולברך אותך ביתר שאת על כל העמים, אע"פ שכל השקפה לרעה מ"מ אצלך ישתנה הענין כדבר סגולה שאין בו טעם זהו שאמר וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה. וי"א שגם השקפה זו לרעה ור"ל השקיפה על האומות המכעיסים אותך ותן אותם כופר על עמך ישראל לכך לא נאמר השקיפה לברך אלא וברך הוא מילתא באפי נפשיה, ועל פי דרך זה שפיר קאמר וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו', ולתתך עליון על כל הגוים, כי דבר זה מבואר בהשקיפה אשר בו האמירנו ה'. וגם אם האמרת והאמירך לשון חטיבה מ"מ הוא מבואר ע"ז הדרך ומדקאמר בשניהם לשון היום ש"מ שקאי אפרשה שלמעלה של בכורים ומעשר כי בהם מבוארים שני האמרות אלו.

יז אֶת־יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ׃

רַשִׁ״י האמרת … האמירך. אֵין לָהֶם עֵד מוֹכִיחַ בַּמִּקְרָא, וְלִי נִרְאֶה שֶׁהוּא לְשׁוֹן הַפְרָשָׁה וְהַבְדָּלָה — הִבְדַּלְתָּ לְךָ מֵאֱלֹהֵי הַנֵּכָר לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְהוּא הִפְרִישְׁךָ אֵלָיו מֵעַמֵּי הָאָרֶץ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, וּמָצָאתִי לָהֶם עֵד וְהוּא לְשׁוֹן תִּפְאֶרֶת כְּמוֹ (תהלים צ"ד) "יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן":
אוּנְקְלוֹס יָת יְיָ חֲטַּבְתָּ יוֹמָא דֵין לְמֶהֱוֵי לָךְ לֶאֱלָהּ וְלִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִטַר קְיָמוֹהִי וּפִקוּדוֹהִי וְדִינוֹהִי וּלְקַבָּלָא לְמֵימְרֵהּ
רַשְׁבַּ״ם את ה' האמרת היום: אתה הוזקקתה שאמר הקב"ה ונתרצה להיות לך לאלהים כי הדבר תלוי בו ליעשות הוא אלהיך ויושיעך מתוך שקבלת מצוותיו, וגם הוא האמירך הפעילך שאמרת ונתרצית שתהיה לו לעם, לפי שעשה נסים וגבורות עד שנתרצית להיות לו לעם האמרת פאישדירא בלעז:
אִבְּן עֶזְרָא האמרת. מלשון גדולה וקרוב מגזרת בראש אמיר ויאמר רבי יהודה הלוי הספרדי נ״‎ע כי המלה מגזרת ויאמר והטעם כי עשית הישר עד שיאמר שהוא יהי' אלהיך גם הוא עוש' לך עד שאמרת שתהי' לו לעם סגולה ויפה פירש והנה תהיה מלת האמרת פעל יוצא לשנים פעולים:
רַמְבַּ״ן וטעם את ה' האמרת היום כיון שקבלתם עליכם כל התורה בפירושיה ובדקדוקיה ובחדושיה הנה גדלתם השם ורוממתם אותו שיהיה הוא לבדו לכם לאלהים לא תודו באל אחר כלל: וללכת בדרכיו שתעשו הטוב והישר ותגמלו חסד איש את רעהו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו יזכיר בפרט החוקים והמשפטים כאשר פירשתי (רמב"ן על דברים ד׳:ה׳) ויכלול במצותיו כל המצות מצות עשה ולא תעשה ולשמע בקלו ככל אשר יצוה לכם משאר המעשים על ידי או על יד שאר הנביאים כאשר פירשתי (רמב"ן על דברים י״ג:ה׳) ויתכן שיהו מצותיו מצות עשה ולשמוע בקולו המניעות כלומר מצות לא תעשה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי את ה' האמרת היום. לשון מעלה וגובה, מלשון (ישעיה יז) בראש אמיר, שהוא הענף הגבוה, וכן תרגם אונקלוס חטבת, מלשון (משלי ז) חטובות אטון מצרים, משובחות. ואמרו בשם ר' יהודה הלוי ז"ל שהיא מלשון ויאמר כלומר עשית הישר בעיניו שקבלת תורתו עד שסבבת שאמר שהוא יהיה ה' אלהיך.
סְפוֹרְנוֹ את ה' האמרת היום. כשקבלת עליך להכנס בברית בשבועת האלה אשר בה אבדן כל טוב גשמי אם תעבור עליו האמרת ורוממת את האל ית' בזה שיהיה יותר נכבד אצלך קיום רצונו מכל טוב גשמי: להיות לך לאלהים. שיהא הוא אצלך הנבדל הנכבד מכל העצמים הנבדלים וממנו כל הנהגת וקיום עניניך בלי שום אמצעי כראוי לנצחי באופן שראוי לך לעבוד ולהכנע לו לבדו כראוי לעליון ומנהיגך ולהתפלל אליו בהיותו הוא לבדו מנהיגך: וללכת בדרכיו. להדמות לנכבד מכל שאר הנמצאים: ולשמוע בקולו. כראוי לעבדיו:

יח וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל־מִצְוֺתָיו׃

רַשִׁ״י כאשר דבר לך. וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה:
אוּנְקְלוֹס וַיְיָ חָטְבָךְ יוֹמָא דֵין לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וּלְמִטַר כָּל פִּקוּדוֹהִי
רַמְבַּ״ן ואמר וה' האמירך היום כי היום הזה לכם כיום סיני והשם רומם וגדל אתכם בקבול התורה שתהיו לו לעם סגולה מכל העמים ולשמר כל מצותיו כי לכם לבדכם יתן תורתו ויצוה אתכם בכל המצות הרצויות לפניו לא לעם אחר כענין שכתוב (תהלים קמז יט כ) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וה' האמירך. כלומר גם הוא עשה לך כל כך נסים ונפלאות שראית בעיניך עד שסבב שאמרת שתהיה לו לעם סגולה כאשר דבר לך, כלומר בסיני, הוא שאמר (שמות יט) אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים. ולשמור את כל מצותיו, ובלבד שתשמור מצותיו, כי אין מעלת ישראל להיותם נקראים בשם סגולה אלא בשמירת המצות.
סְפוֹרְנוֹ וה' האמירך היום. במה שהוא נכנס בברית עמך ולא עשה כן לכל גוי נתן לך מעלה בזה: להיות לו. לעם סגולה. כדי שישיג בכם מה שחפץ להשיג מן המין האנושי כאמרו נעשה אדם בצלמו כדמותנו: ולשמור כל מצותיו. ונתן לך ג"כ מעלה במה שבחר בך לשמור כל מצותיו אשר בם תמצא חן בעיניו. ושאר האמות אצלו בלתי מוכנים וראויים לזה כאמרם ז"ל גוי ששבת חיב מיתה. בכן אינם ראויים לשמר כל מצותי ואלא קצתם בלבד שהם מצות בני נח:

יט וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם־קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר׃

רַשִׁ״י ולהיותך עם קדש … כאשר דבר. וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים (שמות כ', כ"ו):
אוּנְקְלוֹס וּלְמִתְּנָךְ עִלָאָה עַל כָּל עַמְמַיָא דִי עֲבַד לְתֻשְׁבָּחָא וּלְשׁוּם וְלִרְבוּ וּלְמֶהֱוָךְ עַם קַדִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כְּמָא דִי מַלִיל
אִבְּן עֶזְרָא ולתתך עליון. זה הוא שכר האמיר':
רַמְבַּ״ן ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה שיהללוך כל עמי הארץ בהיות ה' קרוב בכל קראך אליו: ולשם שיצא לך שם בגוים בהדרו אשר שם עליך כי אתה נעלה על כלם: ולתפארת כי תתפאר עליהם לעשות בהם כל אשר תחפוץ תגזור אומר ויקם לך כענין פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי (שופטים ז ב): ולהיותך עם קדוש לדבקה בו בסוף ועל דרך האמת לתהלה כי אלהי ישראל הוא תהלתך ושמו הגדול הוא אלהיך ובזה תפארתך כענין שנאמר כי תפארת עוזמו אתה (תהלים פט יח) תפארת ישראל (איכה ב א):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת. שעור הכתוב כן, ולתתך עליון לתהלה ולשם ולתפארת על כל הגוים אשר עשה, כי העובדי אלילים אשר עשה אינם נתונים לתהלה ולשם ולתפארת אבל הם נתונים לחלק הכוכבים והמזלות, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, זהו שאמר לתהלה ולשם, כי ישראל הם נתונים לתהלה ולשמו הגדול, לתהלה כענין שכתוב (דברים י) הוא תהלתך, ולשמו הגדול, והוא אלהיך.
סְפוֹרְנוֹ ולתתך עליון. להבין ולהורות כאמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים: לתהלה ולשם ולתפארת. לאל ית' כאמרו ישראל אשר בך אתפאר: ולהיותך עם קדוש. נצחי לחיי ע"ה: כאשר דבר. באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.