Deuteronomy 27 — דְּבָרִים כז
גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)
English Summary
א וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם׃
רַשִׁ״י
שמר את כל המצוה. לְשׁוֹן הוֹוֶה, גרדנ"ט בְּלַעַז:
אוּנְקְלוֹס
וּפַקִיד מֹשֶׁה וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל יָת עַמָא לְמֵימָר טַר יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין
אִבְּן עֶזְרָא
ויצו משה. בצווי השם: וזקני ישראל. אמר כן להקל וכן רבים וכבר הזכרתים: שמור את כל המצוה. ומה היא והקמות לך אבנים גדולו' להכיל התורה ויאמר הגאון ז״ל כי כתוב עליהם מספר המצות כמו הכתובות בהלכות גדולות בענין אזהרות ויפה אמר:
רַמְבַּ״ן
וטעם ויצו משה וזקני ישראל כי אחרי שהשלים משה דבריו צוה לזקנים שידברו גם הם עמו ויזהירו בעם לשמור כל המצות כי כל עם הולך בעצת זקניו וכתיב אשר אנכי מצוה אתכם ולא אנחנו כי עיקר הדיבור למשה והזקנים ירימו קולם לאמר לעם שמעו והאזינו ועשו וכן וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל וגו' (דברים כ״ז:ט׳) כי אמרו הכהנים לעם הסכת ושמע ישראל ומשה אמר היום הזה נהיית לעם אבל ר"א אמר (אבן עזרא על דברים כ״ז:א׳) כי שמור את כל המצוה מצות האבנים אשר יזכיר ואיננו נכון:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
שמור את כל המצוה. היא מצות הקמת האבנים שמזכיר והולך והקמות לך אבנים גדולות, כלומר מתוך הירדן, ואבנים אלו היו לאות ולזכרון לנס הירדן. וצוה לכתוב עליהן כל התורה, והיו שתים עשרה כי כן כתוב בספר יהושע (יהושע ד) איש אחד משבט, וכתיב (שם) ויאמר להם יהושע עברו לפני ארון ה' אלהיכם אל תוך הירדן והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי בני ישראל, ועשה זה לאות ולזכרון שנכרתו מימי הירדן מפני הארון בעברו בירדן, ושתים עשרה אבנים אלו שלקחו מתוך הירדן העבירום עמהם במלון שהוא הגלגל אשר שם הקימם יהושע, וכתיב (שם) כי ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם, ואמרתם להם אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית ה'. והוצרך לומר גדולות כדי שיכילו כל התורה כולה. ומלבד שתים עשרה אבנים אלו שהוציאו מתוך הירדן ושהעבירום הגלגל מצינו שתים עשרה אבנים אחרות שהקימו בתוך הירדן, שנאמר (שם ד) ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן תחת מצב רגלי הכהנים וגו' ויהיו שם עד היום הזה. ועוד מצינו אבנים אחרות שבנו שם מזבח בהר עיבל, וזהו שכתב רש"י ז"ל בפירוש החומש שלו, נמצאת אתה אומר שלשה מיני אבנים היו, עד כאן. ואמר כן ממה שאמרו במסכת סוטה, שלשה מיני אבנים היו, אחד שהקים משה בעבר הירדן שנאמר (דברים א) בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה וגו', אתיא גזירה שוה באר באר, כתיב הכא באר היטב, וכאן (שם) הואיל משה באר, מה להלן בשבעים לשון אף כאן בשבעים לשון, ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן, ואחד שהוציא מתוך הירדן והעבירום בגלגל. ונראה לפי פשטי הכתובים כי האבנים כלן היו עשרים וארבע, שתים עשרה אבנים שהוציאו מתוך הירדן ושתים עשרה שהקים יהושע בירדן, אותן שהקים יהושע בירדן שם עמדו עד היום הזה, ומה שהקימן שם כדי שיהיה מקום לכהנים נושאי הארון ויעמדו עליהם ולא יטבעו רגליהם בטיט, ואותן שהוציאו מתוך הירדן בנה בהם תחלה מזבח בהר עיבל וכתבו כל התורה בהם ואח"כ העבירום הגלגל. וא"כ יהיה שעור הכתוב בכאן והקמות לך אבנים גדולות הם שתים עשרה שהוציאו מתוך הירדן, והנה זה כלל ואח"כ פרט. ואמר והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה, השתים עשרה שהזכרתי, תקימו אותם בהר עיבל, ושדת אותם אחר שתבנה שם מזבח, ואז וכתבת על האבנים הנזכרים את כל דברי התורה הזאת באר היטב. שאם לא נפרש כן שתהיה הפרשה כלל ופרט, ערבוב פרשיות אני רואה כאן, כי מה יאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב והלא כבר אמר תחלה וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך, ועוד איך יאמר תחלה וכתבת עליהן ואחר כך ובנית שם מזבח, והלא המזבח בנו תחלה ואחר כך כתבו התורה כלה. ועל כן ראיתי לומר כי הפרשה כלל ופרט, וכן מפורש שם במסכת סוטה שאחר שבנו מהם קפלו את המזבח ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן.
סְפוֹרְנוֹ
ויצו משה וזקני ישראל. שתף עמו הזקנים מפני שהם יהיו במעמד בעברם הירדן:
מַלְבִּי״ם
ויצו משה וזקני ישראל. לקח עמו זקני ישראל מפני שהוא לא יהיה בעת ההיא והזקנים יהיו ויזרזו את העם לעשות הדבר. באמרם כי משה בעצמו צרפם עמו בזו המצוה. שמור את כל המצוה צוה שיזכרו כי זכור ושמור ענין אחד כמו ואביו שמר את הדבר מפני שיש בזו המצוה הרבה פרטים לכן צוה שיזכרו:
ב וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד׃
רַשִׁ״י
והקמת לך. בַּיַּרְדֵּן, וְאַחֲ"כָּ תּוֹצִיא מִשָּׁם אֲחֵרוֹת וְתִבְנֶה מֵהֶן מִזְבֵּחַ בְּהַר עֵיבָל; נִמְצֵאת אַתָּה אוֹמֵר שְׁלוֹשָׁה מִינֵי אֲבָנִים הָיוּ — שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בַּיַּרְדֵּן וּכְנֶגְדָן בַּגִּלְגָּל וּכְנֶגְדָּן בְּהַר עֵיבָל, כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת סוֹטָה (דף ל"ה):
אוּנְקְלוֹס
וִיהֵי בְּיוֹמָא דִי תַעְבְּרוּן יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וּתְקִים לָךְ אַבְנִין רַבְרְבִין וּתְסוּד יָתְהוֹן בְּסִידָא
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם בשיד. שיעמדו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ושדת אותם בשיד. לא אמר בגיר כענין (ישעיה כז) כאבני גיר מנופצות, אע"פ שהגיר חזק מן השיד, אבל אמר שיד לפי שהוא מגין יותר מפני הגשמים מה שאין כן בגיר הנמוח, ולכן אמר בשיד למען יעמדו ימים רבים.
מַלְבִּי״ם
והיה ביום אשר תעברו את הירדן באותו היום שהכינו א"ע לעבור והקמות לך אבנים, ההקמה הזאת היא לצורך עצמך לצורך המלאכה כנ"ל. ושדת אותם בשיד המפרשים הקשו למה נכתב שיד בשי"ן ולא בסמ"ך, ויתכן כי היו שני מיני סיד אחד היה חזק למאד ולא היו מספקים ממנו לבנין רק לצורך מלאכה כזו והיה נקרא שיד בשי"ן, והמין השני היה חלש ממנו וזה הוא הנקרא סיד שממנו היה למלאכת הבנין:
ג וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי־אֲבֹתֶיךָ לָךְ׃
אוּנְקְלוֹס
וְתִכְתּוֹב עֲלֵיהוֹן יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא בְּמֶעְבְּרָךְ בְּדִיל דִי תֵעוּל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָךְ לָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
למען. כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצותיו וזאת המצוה הראשונה לביאתם לבנות להם מזבח חדש להודות לשם שהחלו להיותם בארץ:
רַמְבַּ״ן
וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת אמר ר"א (אבן עזרא על דברים כ״ז:א׳) בשם הגאון שכתבו עליהם מנין המצות כמו הכתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות וטעם באר היטב (דברים כ״ז:ח׳) הכתיבה ורבותינו אמרו (סוטה לב) בשבעים לשון ומצינו בספר תאגי שהיתה כל התורה כתובה בהן מבראשית עד לעיני כל ישראל בתאגיה וזיוניה ומשם נעתקו התאגין בכל התורה ויתכן שהיו האבנים גדולות מאד או שהיה ממעשה הנסים: למען אשר תבא אל הארץ אמר רבי אברהם (אבן עזרא על דברים כ״ז:ג׳) כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצותיו כי זאת היא המצוה הראשונה לביאתם לארץ ולפי דעתי למען אשר תבא רמז לכל דברי התורה יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען אשר באת אל הארץ כי בעבור התורה באת שמה וכן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית (לעיל ה יד טו) ינוח עבדך ואמתך כמוך למען תזכור כי עבד היית או טעמו תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון למען אשר תבא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצותיה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת. זה יורה שכל התורה כולה כתובה עליהן, וכן כתב הרמב"ן כי מצינו בספר תאגי שכל התורה היתה כתובה בהן בראשית עד לעיני כל ישראל בתגיה וזיוניה ומשם נעתקו, עד כאן.
אבל רבינו סעדיה גאון ז"ל כתב שהיה כתוב בהן מספר המצות כמו שהן כתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות.
למען אשר תבא אל הארץ. למען התורה הזאת אתה בא אל הארץ, נתן טעם למצות הקמת האבנים כי לא זכינו לירושת הארץ אלא בזכות התורה, כן פירש הרמב"ן ז"ל. ומטעם זה תקנו רז"ל להזכיר תורה בברכת הארץ. ואפשר לפרש למען אשר תבא אל הארץ, למען אשר תוכל לבא, כלומר מה שאני מצוה לך לכתוב עליהן כל התורה למען שיהיה לך כח לבא אל הארץ כי כח התורה יכרית האויבים אשר בארץ וינחילנה לנו.
מַלְבִּי״ם
וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך ממש בעת שיעברו בירדן ושלא יתפלא שצוה ה' לכתוב בעת שעוברים בירדן והמים להם חומה לכן אמר למען אשר תבוא אל הארץ שבזכות מצוה זו יבאו אל הארץ:
ד וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת־הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת־הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד׃
אוּנְקְלוֹס
וִיהֵי בְּמֵעֲבָרְכוֹן יָת יַרְדְנָא תְּקִימוּן יָת אַבְנַיָא הָאִלֵין דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין בְּטּוּרָא דְעֵיבָל וּתְסוּד יָתְהוֹן בְּסִידָא
מַלְבִּי״ם
והיה בעברכם כאשר תעברו אז תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל. ההקמה הזאת היא הקמה קימת לדורות. ושדת אותם בשיד על הכתב שכתבו בעת עברם בירדן עתה טחו עליה שיד מחדש והניחו להתיבש עד אחר אכילת השלמים:
ה וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא־תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל׃
אוּנְקְלוֹס
וְתִבְנֵי תַמָן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ מַדְבַּח אַבְנִין לָא תְרִים עֲלֵיהוֹן פַּרְזְלָא
מַלְבִּי״ם
ובנית שם מזבח אבנים המה אבנים אחרות. לא תניף עליהם ברזל כי האבנים שטח בשיד היו מסותתים ע"י כלי ברזל בכדי שיהיה טיח הסיד בשוה בכל שטח האבנים שאז יהיה עומק הכתב שוה בכל מקום, אבל אבני המזבח לא יניף עליהם ברזל כמ"ש (שמות כ׳:כ״ב) כי חרבך הנפת עליה ותחללה:
ו אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת־מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
אוּנְקְלוֹס
אַבְנִין שָׁלְמִין תִּבְנֵי יָת מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְתַסֵק עֲלוֹהִי עֲלָוָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ
מַלְבִּי״ם
אבנים שלמות וגו' וזבחת שלמים וגו' הם עסקו בבנין המזבח ובהקרבת העולות והשלמים ובאכילת השלמים ובעת הזאת נתיבש מעט השיד:
ז וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
אוּנְקְלוֹס
וְתִכּוֹס נִכְסַת קוּדְשִׁין וְתֵיכוּל תַּמָן וְתֶחֱדֵי קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ
סְפוֹרְנוֹ
ושמחת לפני ה' אלהיך. על שתכנס אז עמו לברית בהר גריזים ובהר עיבל:
ח וְכָתַבְתָּ עַל־הָאֲבָנִים אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב׃
רַשִׁ״י
באר היטב. בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן (שם ל"ב):
אוּנְקְלוֹס
וְתִכְתּוֹב עַל אַבְנַיָא יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא פָּרַשׁ יָאוּת
רַשְׁבַּ״ם
וכתבת על האבנים את כל דברי וגו': שכשנשבעו עתה בהר גריזים והר עיבל היתה התורה לפניהם כתובה ונשבעו שיקיימוה:
אִבְּן עֶזְרָא
באר היטב. הכתיבה:
מַלְבִּי״ם
וכתבת על האבנים הם האבנים שטחו עליהם השיד קודם שבנו המזבח. את כל דברי התורה הזאת באר היטב הכתיבה הזאת שהיתה למען יקראו רבים היתה כתיבה מפורשת מעשה ידי אמן נפלא אבל הכתיבה המוסתרת לא היתה כתיבה מהודרת ויתכן לומר שיודע שבכל עת ישתנה מעט תמונת האותיות וניכר תמיד מתוך תמונת האותיות באיזה עת וזמן נכתב. וזה רק בכתיבה שאינה מהודרת אבל הכתיבה המהודרת שנכתב ע"י סופר מהיר אי אפשר להכיר העת שנכתב. כי הסופרים המופלאים יכולים לכתוב תמונת אותיות שכבר עברו עליהם שנים רבות ולא יהיה ניכר שנכתב עתה. והאבנים שהקים יהושע בתוך הירדן ובמלון הם אבנים אחרות וכן כתב בעל התוה"מ בפירושו ליהושע, וראיה לזה כי כל מקום שעשה יהושע מה שאמר משה כתיב ככל אשר צוה משה עבד ה' ושם לא נזכר רק שדבר הדברים אשר דבר משה ולא שעשה מה שצוה ה':
ט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
רַשִׁ״י
הסכת. כְּתַרְגּוּמוֹ: היום הזה נהיית לעם. בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כְּאִלּוּ הַיּוֹם בָּאתָ עִמּוֹ בַּבְּרִית (ברכות ס"ג):
אוּנְקְלוֹס
וּמַלִיל מֹשֶׁה וְכָהֲנַיָא לֵוָאֵי לְכָל יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אֲצֵית וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל יוֹמָא הָדֵין הֲוֵיתָא לְעַמָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
וידבר משה והכהנים הלוי. כאשר כתוב וזקני ישראל והעיקר משה: הסכת. פירושו לפי מקומו כי אין ריע לו: היום הזה נהיית לעם. שיכרות עמך ברית:
סְפוֹרְנוֹ
וידבר משה והכהנים הלוים. שתף עמו הכהנים להזהיר על העיון בתורה בהיות מוטל על הכהנים ללמד דעת את העם כאמרו יורו משפטיך ליעקב: הסכת. צייר במחשבתך כמו את סכות מלככם: ושמע. והתבונן:
מַלְבִּי״ם
וידבר משה. והכהנים הלוים וגו' להבנת הפרשה נקדים ההבדל שבין ברית הר חורב שהוא מעמד הר סיני ובין ברית ערבות מואב. והוא כי במעמד הר סיני לא היה ההתעוררות מצד בני ישראל לקבל התורה אלא מצד ה' ששלח את משה להגיד להם דברים טובים כמו שבא בארך בפ' יתרו וה' נראה להם בהר סיני בקולות וברקים וענן כבד שתהיה נשרשת בהם היראה כמ"ש ויאמר משה וגו' ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ולכן אמרו רק כל אשר דבר ה' נעשה כדרך העושה מיראה שיאמר שיעשה ככל אשר יצווה ולא אמרו נשמע כי העושה מיראה אינו רוצה להבין כלל תכלית המעשה, רק אחרי ששמעו עשרת הדברים והמשפטים שבפ' משפטים ואחרי שקרא משה באזני העם את ספר הברית אז אמרו נעשה ונשמע שבתחלה יעשו מפני היראה וגם ישמעו ויראו להבין טעם הדברים והתחילו גם מצדם להתעורר להתקרב לתורת ה'. אבל ברית ערבות מואב שהיה אחרי שאמר משה כל דברי התורה שכתבנו לעיל שנתלהבה נפשם להתדבק בה' וקבלו על נפשם בחשק נפלא לקבל כל התורה וע"י התעוררותם הבטיחם ה' כל הדברים שהבטיח להם מקודם בהר סיני ולכן אצלם תהיה השמיעה קודם המעשה שהשמיעה היא ההבנה. שכן דרך העושה מאהבה כשישמע צווי מאוהבו הוא משתדל לדעת תכלית חפץ אוהבו המצוה ומה תועלת ימצא במעשה הזה למען יוכל למלאות כל חפץ אוהבו לא למען דעת אם יש טעם לחפץ הזה יעשה ואם לא יעשה. ובזה יבואר הפרשה וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר כאשר יבואר להלן כי עד עתה היו במדרגת בנים לה', ועתה נעשו במדרגת עם ה' וה' מלכם. ודרך המלך כשיצוה מה לעמו יצרף עמו גם מנבחרי העם. ולזה צריך עתה הכהנים והלוים שהמה הנבחרים לעמוד לפני ה' בעניני הקדושה. הסכת ושמע ישראל שתשמע ותבין. כדרך העובד מאהבה. היום הזה שסיים משה משנה התורה. נהיית לעם לה' אלהיך בעצמך קבלת עול מלכותו באהבה ודבקות כנ"ל שע"י משנה התורה נכנסו לברית ערבות מואב:
י וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת־מִצְוֺתָו וְאֶת־חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם׃
אוּנְקְלוֹס
וּתְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְתַעְבֵּד יָת פִּקוּדוֹהִי וְיָת קְיָמוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין
אִבְּן עֶזְרָא
ושמעת. היום בקולו: ועשית את מצותיו. לעתיד:
סְפוֹרְנוֹ
ושמעת בקול ה' אלהיך. כשתצייר זה ותבין תשמע בקולו בלי ספק:
מַלְבִּי״ם
ושמעת בקול ה' אלהיך כבר כתבנו בפ' וידוי המעשרות שהשמיעה בקול ה' תתפרש לארבעה פנים. ועתה נפרש על פי האופן הא' שהוא להבין חפץ ה' בהמצוה. לכן צוה אחרי שאתם עובדים מאהבה צריכים אתם ראשית לשמוע בקול ה' ולהבין תכלית חפץ ה' במעשיכם. ועשית את מצותיו שעי"ז יהיה שתזדרזו במצותיו (שעשיה תבוא גם על הזירוז) כי אחרי שתבינו חפץ ה' תזדרזו מעצמכם להמעשה. וכאשר כתבנו שמצוה יקרא, הדבר שיש בו פרטים רבים בעשיתו וכאשר תשיגו תכלית חפץ ה' אז לא יקשה עליכם לקיים כל הפרטים. ואת חוקיו אשר אנכי מצוך היום אף החוקים שרחוקים משכל אנושי תעשום בזריזות. אחרי שתבין חפץ ה'. ולפי הפנים הב' שהשמיעה בקול ה' יורה על הדברים שהם רק הכנה למצוה. יתפרש שבא לומר שאחרי שקבלתם באהבה לשמור מצות ה' לכן תראו שתכינו את הדברים שיתחייבו בהם ע"ד משל מי שיש לו בגד בת ד' כנפות מחויב בציצית. אבל יכול לעשות רק ג' כנפות. וכן כמה מצות יכול לעשות דבר שלא יחויב בהם. אבל זה לא יעשה רק העובד מיראה שכל מה שיוכל להפקיע א"ע ישתדל לזה. לא כן העושה מאהבה ישתדל להפך שיבא לקיים רצון אוהבו, וזה הוא שאמר היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך שבעצמך נעשית לעם לה'. לכן ושמעת בקול ה' שתשתדל להכין הדברים המחייבים למעשה המצות ואח"כ ועשית את מצותיו ואת חוקיו. ולפי הפנים הג' שהשמיעה בקול ה' יבא על מאמר הנאמר בגערה ע"ד (נתנה עלי בקולה) או דבר שהוא קשה על האדם לשמוע ולקבלו בא המאמר הזה להקדים הקדמה אל הארורים והקללות שיאמר אחרי כן שישמעו לקול ה' ותוכחתו. וזה שאמר היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך שהקדשת את ה' וה' הקדישך לכן ושמעת בקול ה' שתשמע את הדברים הקשים האלה. כי הוא ה' אלהיך משמיעך את כל הדברים האלה בכדי ועשית את מצותיו ואת חוקיו, ועתה נפרש לפי אופן הד' ששמיעה בקול ה' יורה על שמיעה בקול נביא ה' ויובן עפ"י הקדמה אחת, כי בני ישראל במדבר היו במדרגת בנים לה' מפני כי היו מיועדים לקבל התורה ומקבלי התורה צריכים שיתנהגו מה' רק בהשגחה נסיית שלא יצטרכו לעבוד שום עבודה גשמית רק שאכלו את המן שהוא לחם אבירים ולשתות מים מבאר חפרוה שרים בארה של מרים. וענן ה' עליהם יומם ולילה בעמוד אש שאי אפשר להיות במדרגה כזו רק המכונים בשם בנים. ומפני שהיו במצרים משוקעים בעמקי הקליפות ועלולים לחטוא. ומקבלי התורה צריכים להיות מנוקים מכל חטא וקרובים לה'. לכן היה נצרך שיהיה בין ה' וישראל איש הבינים. שיבא להוכיחם וליסרם שישובו תיכף ויתקרבו לאביהם שבשמים. וגם להתנפל לפני ה' שיסלח וימחול להם והאיש הזה לא היה יכול להיות מי שהוא רק במדרגת נביא שהוא כענין שר המלך שמיועד רק להדברים שבין המלך ובין העם. אבל לא להדברים שבין המלך לבנו. שבזה לא יוכל להתערב רק אחד מעבדי המלך הנאמנים אשר בביתו. לזה נקרא משה עבד ה' ולא נביא ה' והיה נאמן בביתו כמ"ש בכל ביתי נאמן הוא. וזה היה רק כשהיו ישראל במדרגת בנים בשביל קבלת התורה. אבל אחרי שגמר משה את משנה התורה ולא יתחדשו עוד להם חוקים ומשפטים. ויבואו תיכף לארץ ישראל ויעבדו שם בענינים גשמיים. ויתנהגו רק בהנהגה נסיית הקרובה להנהגת הטבע. ויקראו רק עם ה' וה' מלכם. אז בין ה' וביניהם יהיה נביא שהוא במדרגת שר המלך. וזה הוא שאמר היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך לא בבחינת בן, לכן ושמעת בקול ה' שתשמע לדברי נביא ה' ולא תאמר כי אם ישמעו לדברי נביא לא יתחייבו לקיים את אשר צוה להם משה. לכן אמר ועשית את מצותיו ואת חוקיו אשר אנכי מצוך היום שכל התורה הנתונה ממשה היא מורשה לקהלת יעקב שאין נביא רשאי לחדש שום דבר. ובזה יתבארו הכתובים בפ' ברכה, תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ויהי בישרון מלך וגו'. שפירושו כאשר תורה צוה לנו משה שסיים כל דברי התורה מורשה לקהלת יעקב כירושה שאין רשאי לחדש עוד שום דבר. אז ויהי בישרון מלך הקב"ה נעשה להם למלך והם עמו. ומבאר מתי המליכו אותו עליהם, בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל לשמוע ממשה את כל משנה התורה אז נתלהבו באהבתו והמליכוהו עליהם כמ"ש לעיל את ה' האמרת, וה' האמירך להיות לו לעם סגלה: ענין הברכות והקללות שבהר גרזים והר עיבל נביא המשנה (סוטה לב ע"א) ברכות וקללות כיצד כיון שעברו ישראל וכו' ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל והכהנים והלוים והארון עומדים למטה באמצע הכהנים מקיפים את הארון והלוים את הכהנים וכל ישראל מכאן ומכאן וכו' הפכו פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה ואלו ואלו עונים אמן הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ואלו ואלו עונים אמן עד שגומרים ברכות וקללות עכ"ל, נמצא לדעת חז"ל שהקללות הם הארורים שאמרו הלוים והברכות הם הפך הארורים ותפס המשנה הברכה הראשונה וכן כולם ברוך לא יקלה ברוך לא יסיג וכו' עד ברוך אשר יקים וגו'. ועל דעה זו יש קושיא עצומה למה לא כתבה התורה הברכות הלא מדה טובה מרובה. והראב"ע והאברבנאל פרשו כי הברכות והקללות שנאמרו על הר גרזים והר עיבל הם והיה אם שמוע וגו' והיה אם לא תשמע והי"ב ארורים הוא ענין אחר מה שאמרו הלוים. אבל דבריהם רחוק מהפשט שהמשך הכתוב יורה שענו הלוים הוא הקללות הנאמר בסמוך וענו הלוים וגו' וכדעת המשנה, ולא מצאתי כתוב בשום ספר ישוב לדעת המשנה מה שלא נכתב הברכות בפירוש ואף שאין בידינו ליישב על דרך הפשט עכ"ז לא נחדול לכתוב מה שיש לומר בזה. וזהו שיש להבין על מה ברכו אשר לא יעשה פסל, וכן כולם אף שאמרו חז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה חשוב כאילו עשה מצוה. זה כשבא לידו ועמד בנסיון שזה לא יכול להיות רק בעתים רחוקים ולא הוזקק לברכם. וגם יש מהם שאין בהם נסיון כ"כ כמו המכה רעהו בסתר ושוכב עם כל בהמה, ולכן נצרך שהברכות לא נאמרו שיתברך בשביל שלא עשה רק מי שלא יעשה והוא נתברך מהברכות שנאמר בפ' והיה אם שמוע תשמע וגו' שלא יופסק ממנו הברכות בשביל מעשה האחרים שבסתר (כי כל הארורים נאמרו על העושה בסתר) ואף שלא קבלו עליהם הערבות אחרים רק על הנגלות עכ"ז מצינו) שנענשו במעשה עכן אף שהיה בסתר, מפני שמה שאינם נענשים על מעשה אחרים שבסתר הוא רק כשהם מנוקים מעון עצמם אבל אם הם חטאו בעצמם אפי' בשוגג נענשים על עון אחרים וז"ש (יהושע ז' יא) חטא ישראל וגם עברו את בריתי. פי' שהם בעצמם חטאו בשוגג. וגם עברו את בריתי שהוא הערבות. ולזה באו הברכות להגן עליהם שלא יענשו כ"כ מעבירות אחרים שבסתר. ולזה לא נכתבו הברכות מפני שאינם ברכות בפני עצמם רק שישארו בהברכות שלהם הכתובים בפ' כנ"ל ושלא תחול הארור של העושה. ועוד י"ל על דרך שכתבנו לעיל בפ' תצא שהאזהרות נכון שיכתוב הלאו קודם המעשה כמו לא תגנובו ולא תכחשו אבל לא יתכן רק שתכף אחר לא מובן האזהרה אבל אם לא מובן כמו בעריות לא תגלה אינו מובן מעצמו לכן כתיב ערות אמך לא תגלה. וזה רק שאינו מובן ממה שנאמר מקודם. אבל כשמובן מהנאמר מקודם כתיב לא קודם המעשה כמו לא תהיה אשת המת. שהיה לכתוב אשת המת לא תהיה החוצה. אבל משום שכתוב מקודם כי ישבו אחים יחדו ובן אין לו מובן שהלא תהיה היא אשת המת. וכן כאן שרצה הכתוב שיאמרו הארורים קודם המעשה ולא המעשה מקודם ואח"כ ארור כמו אשר יעשה פסל ומסכה יהיה ארור כי אז לא תחול הארור כ"כ משו"ה הוצרך לברך תחלה את אשר לא יעשה כדי שיהיה מובן מענינו מה שיאמרו אח"כ ארור אשר יעשה. ולפי שהברכות לא נאמרו רק בשביל לחזק את הארור לכן לא נכתבו. ויתכן שמשום שני הטעמים ביחד. ולמה הוצרכו הארורים כבר הקשו בגמ' שם (לז ע"ב) אשר יעשה פסל ומסכה בארור סגי ליה עי"ש אבל הענין כאשר כתבנו לעיל שמי שחטא אפי' בשוגג נענש בעון אחרים שבסתר ולכן צוה ה' שיאמרו הלוים את הארורים כדי שהעובר יענש מיד בשביל שלא יענשו אחרים על ידו. ואם לא היה הארור ע"י הלוים לא היה נענש מיד כי אם היה העובר על דבר ה' נענש מיד היה נתבטל הבחירה כמ"ש (קהלת ח יא) אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה ע"כ מלא וגו' ופי' פתגם הוא עונש החטא, שאם היה נענש תכף לא היו חוטאים. משא"כ העובר בארור הנאמר ע"י אדם נענש תכף כי ע"י זה לא תתבטל הבחירה. וכמו שמצינו במחלקת קרח שנתקיימו מיד דברי משה שאמר ואם בריאה וגו' ועכ"ז התלוננו עוד עליו. מפני שמטבע הקנאה שמאדם על אדם ימצא מקום להקטין הדבר ולזה נתקיים בחיאל בית האלי הארור של יהושע בן נון (מ"א טז יד) אף שהיה בימי אחאב שעבדו ע"ז ולא נתקיים בהם וחרה אף ה' בכם עד שנשבע אליהו הנביא שלא יהיה טל ומטר: ועתה נבאר למה באו אלו הי"א דברים בפרט וכל התורה בכלל ארור אשר לא יקים והרבו המפרשים לדבר בזה. והיוצא מדבריהם הוא א) מפני שהם דברים אשר ישארו בסתר ולא יבוא לב"ד שיעשו משפט. ב) או שהם עבירות חמורות כע"ז עריות וש"ד או שהם דברים שהאדם עלול לחטוא בהם. ג) שהי"א ארורים הם כנגד י"א שבטים חוץ משבט שמעון מפני שלא ברכו והרי"א האריך ליחס כל ארור לשבט אחד. ד) אף שבהשקפה הם דברים פרטים אבל על צד העיון ודרך המוסר יוכלל בהם בכל אחד כללים ועיקרי התורה רבים. ול"נ טעם חדש כי כל הי"א דברים רובם ככולם נצטוו עליהם גם ב"נ ונזהרו בהם האבות והשבטים ביותר והארור הי"ב בא בכולל על כל מה שנצטוו ע"י משה:
יא וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת־הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר׃
אוּנְקְלוֹס
וּפַקִיד מֹשֶׁה יָת עַמָא בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר
יב אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת־הָעָם עַל־הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת־הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן׃
רַשִׁ״י
לברך את העם. כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת סוֹטָה (דף ל"ב): שִׁשָּׁה שְׁבָטִים עָלוּ לְרֹאשׁ הַר גְּרִיזִים וְשִׁשָּׁה לְרֹאשׁ הַר עֵיבָל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהָאָרוֹן לְמַטָּה בָּאֶמְצַע, הָפְכוּ לְוִיִּים פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר גְּרִיזִים וּפָתְחוּ בַבְּרָכָה, "בָּרוּךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה וְגוֹ'", וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ עוֹנִין אָמֵן. חָזְרוּ וְהָפְכוּ פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר עֵיבָל וּפָתְחוּ בַקְּלָלָה וְאוֹמְרִים "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וְגוֹ'", וְכֵן כֻּלָּם עַד "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים":
אוּנְקְלוֹס
אִלֵין יְקוּמוּן לְבָרָכָא יָת עַמָא עַל טוּרָא דִגְרִזִים בְּמֵעֲבָרְכוֹן יָת יַרְדְנָא שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִין
רַשְׁבַּ״ם
אלה יעמדו לברך וגו': לפי הפשט דומה שאילו עונין אמן אבל הלוים הופכין פניהם בשעת ברכה להר גריזים וכשמקללים פונים להר עיבל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אלה יעמדו לברך. דרשו רז"ל הברכה היתה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, הקללה כמו שכתוב, והיו על הברכה ששה מבני הגבירות ועל הקללה היו בני השפחות, ולפי שלא היו אלא דן ונפתלי גד ואשר הוצרך ליטול מבני לאה שתים, ראובן הבכור וזבולן הקטן כדי שישלימו לששה. ומה שמונה שמעון על הברכה, מפני שנכתבו בכאן י"א ארורים ולא רצה לקללו ולומר כנגדו ארור, ומשה שקבע ברכה בפרשת וזאת הברכה לכל השבטים ולא קבע לשמעון לפי שלא היה ראוי לברכה מפני חטא זמרי, וכיון שלא היה בלבו לברכו כי לא היה ראוי לברכה לא רצה לקללו בכאן לומר ארור כנגדו, שאם כן לא היתה לו תקנה. וכבר דרשו רז"ל שאע"פ שלא ברכו בפירוש רמזו בברכת יהודה, שנאמר (דברים לג) שמע ה' קול יהודה, שכן היתה נחלת בני שמעון בתוך נחלת בני יהודה. ומה שנמנה ראובן על הקללה אין זה לחיובו, אלא נראה לי שהוא התנצלות גמור במעשה בלהה ולומר שלא חטא באשת אב, שהרי הוא קורא ארור שוכב עם אשת אביו, ומזה אמרו במדרש (בראשית מט) יצועי עלה, אמר לו יעקב אביו, בני אין לך תקנה עד שיבא אותו שכתוב בו (שמות יט) עלה, כיון שבא משה והעמיד לכהנים הלוים בהר גרזים ובהר עיבל והעמיד ראובן על הקללה ידעו כל ישראל שהיה ראובן זכאי. וכן אמרו רז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. וכיצד היו עומדין אלו על הברכה ואלו על הקללה, כך שנו רז"ל במסכת סוטה, ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלוים עומדים למטה באמצע, הכהנים מקיפין את הארון והלוים את הכהנים וישראלים מזה ומזה, שנאמר (יהושע ח) וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלוים, הפכו פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, אלו ואלו עונין אמן, הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה, ארור האיש אשר יעשה וגו', אלו ואלו עונין אמן עד שגומרין ברכות וקללות, ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח ושדוהו בשיד וכתבו עליהן את כל דברי התורה הזאת בשבעים לשון, שנאמר באר היטב, ונטלו האבנים ובאו ולנו במקומן, עד כאן במשנה.
כְּלִי יָקָר
אלה יעמדו לברך את העם וגו'. ובקללות לא נאמר אלה יעמדו לקלל, לפי שהטובות באות מאת ה' בפועל אבל הקללות אינן באים כ"א מעצמם ע"י הסתרת פניו ית' כי מפי עליון לא תצא הרעות לכך נאמר ואלה יעמדו על הקללה ולא לקלל כ"א ליעד ביאת הקללות, והדבר בספק אם יבואו או לא כי מאחר שאינן באים כ"א בהסתרת פנים א"כ עדיין הדבר תלוי בהוראת המערכה.
ומה שנאמרו כל הארורים בפירוש ונשארו הברכות בדיוק ולא להפך, לפי שעיקר הברכה לעה"ב הנסתר ורק מפירותיהן יאכלו בעה"ז להיות להם הכנה שיוכלו לקיים המצות ע"י מציאות הברכות ע"כ הסתירם הכתוב. ועוד רמז בזה שברצות ה' דרכי איש אז יהפוך לו הקללה לברכה שאפילו הארורים יתהפכו לברכות ע"ד ארז"ל תזרע ולא תחצד כמבואר למעלה בפר' בא (י.י) בפסוק ראו כי רעה נגד פניכם. ועוד רמז שהברכה בכלל הארורים כי מאחר שהקללה היתה סבה שמיראתה בא לידי סור מרע ועשה טוב אם כן מפאת הקללות נמשכו הברכות.
ומה שבאו במספר י"א, לפי ששם של יה הוא מדת הדין שנאמר יסור יסרני יה, וכן אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, וכן עזי וזמרת יה כמבואר פר' בשלח (טו.ב) ונמצא שוי"ו ה"א שבשם הגדול הוא מדה"ר וכן כתב רבינו בחיי על פסוק כי יד על כס יה ורצה הקב"ה לברא את העולם במה"ד היינו בשם של יה שנאמר כי ביה ה' צור עולמים. וראה שאינו מתקיים עד ששיתף גם ו"ה לי"ה וע"כ אמרו הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, לפי שעיקר שכרו בעה"ז הנגבל בשש קצוות כי שכרו ממגד שמים מעל, ומתהום רובצת תחת, ופרצת ימה, וקדמה, וגו'. אבל המפייסו בדיבור הרוחני שבו אז עיקר שכרו לעולם הנעלם בשם של ו"ה דהיינו י"א ברכות כי דווקא לעה"ב השם מלא ע"כ באו הברכות במספר י"א, וכן אפילו הארורים אין הקב"ה שולח בשטף חימה לאלתר כ"א ברחמים תחילה מעט מעט אולי ישובו כדרך שעשה לדור המבול שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה כך אפילו הקללות באים מצד הרחמים מעט מעט ע"כ באו ג"כ במספר י"א המורה על הרחמים, ומטעם זה כל התוכחות הן של תורת כהנים, הן שבפרשה זו, מתחילין בוי"ו ומסיימין בה"א להורות שאפילו ברוגז רחם יזכור.
ובסוטה דרשו כל י"א אלו, על נואף ונואפת חוץ מן מטה משפט גר יתום ואלמנה פירש"י לא ידעתי לפרשו, ואני אומר שכך פירושו כי אם ינאף את אשת רעהו ותלד בן ממנו ובמותו יפסוק הדיין שהוא יורש עם שאר אחיו הקטנים הרי הוא גוזל היתום, וגם ממעט לאלמנה מחלקה. והראב"ע כתב שכל אלו דברים שבסתר וכן פירש בחזקוני, ולפי שאין יכולת ביד בית דין לעמוד כנגדם על כן החרימם בארור וזה דעת נכון והראיה עליו שלא הזכיר לשון סתר כ"א בע"ז שנאמר ושם בסתר ובמכה רעהו בסתר כי שנים אלו כוללים כל התורה והמצות כי כלם נכללו בשני סוגים אלו דהיינו בדברים שבין אדם למקום ב"ה, ובדברים שבין אדם לחבירו, ופרט י"א אלו לדבר בהוה כי בהם הדבר מצוי להסתירם והוא הדין בכל מצות התורה שחזר וכללם בארור אשר לא יקים את דברי התורה. ומה מאד מסכים לזה מה שדרשו אשר לא יקים זה הלומד תורה שלא לשמה והיינו דבר שבסתר שהוא לומד לשם יוהרא ואין כוונתו כדי לקיים המצות ומי יוכל לעמוד על דעתו ואפילו מהש"ר טעו בזה כארז"ל על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוה עד שפרשה הקב"ה בעצמו ויאמר על עזבם תורתי וכו', כי בנגלה היו רואים אותם עסוקים בתורה אבל לא ידעו שלמדו שלא לשמה וכשבאו לידי מעשה עזבוה כמנהג רוב דורינו, ע"כ אמר אשר לא יקים את דברי התורה מה שהוא מדבר בפיו אינו מקיים ש"מ שהוא לומד שלא לשמה ואין לך סתר גדול מזה ע"כ החרימו בארור.
יג וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל־הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי׃
אוּנְקְלוֹס
וְאִלֵין יְקוּמוּן עַל לְוָטַיָא בְּטוּרָא דְעֵיבָל רְאוּבֵן גָד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָן וְנַפְתָּלִי
יד וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל־כָּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם׃
אוּנְקְלוֹס
וִיתִיבוּן לֵוָאֵי וְיֵימְרוּן לְכָל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל קָלָא רָמָא
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם הכהנים הלוים. כי הם האומרים ארור האיש. על הברכה בני הגבירות ועל הקללה בני השפחות ואם יחסרו שנים ובני לאה רבים ונלקחו הגדול והקטן: וענו. כמו וענית ואמרת וחז״ל אמרו כי טעם לברך ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וכן הכל ועל דרך הפשט הברכה היא ברוך אתה בעיר והקללה הפך זה. והעד בספר יהושע:
טו אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהוָה מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל־הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן׃
אוּנְקְלוֹס
לִיט גַבְרָא דִי יַעְבֵּד צֶלֶם וּמַתְּכָא מְרָחָקָא קֳדָם יְיָ עֹבַד יְדֵי אֳמָן וְשַׁוִי בְסִתְרָא וִיתִיבוּן כָּל עַמָא וְיֵימְרוּן אָמֵן
רַשְׁבַּ״ם
ושם בסתר: כל הארורים שנים עשר כנגד שנים עשר שבטים וכולם עבירות שרגילים להיות בסתר הם כמו שאפרש בכולם חוץ משנים שרגילים להיות פעמים בגלוי ופעמים בסתר, והן ע"ז ומכה רעהו, ולכך פירש בשניהם בסתר שעל עבירות שבגלוי לא באו לקלל, כי בית דין יענשוהו על הגלויות כמו שכתב בסוף כל הקללות הנסתרות לה' אלקינו הוא יקח נקמה מן הנסתרות שהרי נתקללו בשם הקב"ה, אבל הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, מלקות סקילה שריפה הרג וחנק, הלא תראה אין כתוב כאן ארור שוכב עם אשת רעהו כי מה לו ליכנס בבית אחרים ואל יליזו עליו, מקלה אביו במקום בית גידולו, אין אחרים רגילין שם, וכן משיג גבול בגנבה הוא עושה, שאם יראה ימחה בידו וכן משגה עור ומטה משפט כל אילו דברי סתר, שכב עם אשת אביו זהו במקום שהוא גדל שם ואין רואה, עם כל בהמה אין זה כי אם בסתר, וכן אחותו חתנתו האם רגילה בבית בתה:
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם להזכיר אלה י״א עבירות בעבור שיוכל לעשותם בסתר והעד ושם בסתר כי אם יעשה בגלוי יומת וכן מכה רעהו בסתר והחל מהעיקר שהוא בינו ובין בוראו ואחר כן בינו ובין אבותיו כי מי ידע אם יקלה אותם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה. דרשו רז"ל ארור משעת עשיה, וכן כתיב (דברים ט) ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל, משעת עשיה קם ליה בחטא.
ושם בסתר. עד שיעשה לה דברים שבסתר, מכאן אמרו רז"ל עבודה זרה של ישראל אינה אסורה אלא משתעבד ושל נכרי אסורה מיד, שנאמר (דברים ז) פסילי אלהיהם, משעה שפסלו נעשה אלוה ואע"פ שעדיין לא עבדו. וי"א עברות אלו הזכיר בתחלתן ענין עבודה זרה, לפי ששקולה כנגד כל התורה כלה. ואחריו מקלה אביו ואמו, לפי ששלשתן שותפין ביצירה, ולכך הזהיר בכבוד שלשתן. ומה שיחד הכתוב י"א עברות הללו לפי שהן המחייבות עונש גלות, ולכך פרט אותן להן עכשיו בכניסתן לארץ.
וע"ד הפשט הזכיר בכאן י"א עברות בעבור שיוכל האדם לעשותן בסתר, והחל מן העיקר שהוא בינו ובין בוראו, ואחר כך בינו ובין אבותיו כי מי יודע אם יקלה אותם, וכן מסיג גבול דבר נסתר, וכן משגה עור כי לא יוכל לפרסם מי הטעהו, וכן מטה משפט גר יתום ואלמנה שאין להם עוזר, והנה זה נסתר, כי אם יטה משפט אחרים יערערו עליו ויפרסמוהו, ובשוכב עם אשת אב ואחותו וחותנתו, אינו נחשד להיות עמם, ולכך הוא דבר נסתר ואיננו כן שאר העברות, ושוכב עם בהמה כי אין לה פה שתצעק כמו הזכור, על כן לא הזכירו, וכן לוקח שחד בין הדיין ובין העד להעיד שקר, כן פירש החכם רבי אברהם ז"ל.
וע"ד המדרש י"א עברות הללו כנגד י"א דברים שאמר דוד ע"ה במזמור (תהלים טו) מי יגור באהלך, שכל הדר בחוצה לארץ יתחייב לעשותן, והנה הם הפך י"א עברות הללו. הולך תמים כענין שנאמר (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך וגו'. ופועל צדק, שלא יגזול ושלא יקח כלום משל חברו, וכמו שאמרו רז"ל צדק משלך ותן לו, וזה הפך מסיג גבול, ודובר אמת בלבבו, שיהא פיו ולבו שוין, הפך משגה עור. לא רגל על לשונו הפך מכה רעהו בסתר שהוא הולך רכיל. לא עשה לרעהו רעה, הפך מטה משפט. וחרפה לא נשא על קרובו, כלומר שלא יעשה עמו דבר שישא עליו חטא, הפך גלוי עריות. נבזה בעיניו נמאס, הפך מקלה, כי סבת המקלה היותו חכם ונכבד בעיניו והנקל והנבזה בעיניו יכבד יראי ה', כספו לא נתן בנשך שאינו חומד ממון אחרים. ושחד על נקי, הפך שפיכות דמים. עושה אלה לא ימוט לעולם.
וענו כל העם. הזכיר כן בעבודה זרה, ובכל השאר הזכיר ואמר כל העם, ממה שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ולכך וענו כל העם.
סְפוֹרְנוֹ
ארור האיש. הנה כל הארורים אמרו תחלה בלשון ברוך כמו שבא בקבלה ולזה אמר אלה יעמדו לברך את העם. אמנם הזכירם הכתוב בלשון ארור בלבד כי עיקר הכונה באלו הארורים היה לקלל את העוברים על אלה כדי שהם לבדם ישאו עונם ולא יהיו שאר העם ערבים להם וזה כי החוטאים האלה היו על הרוב ראשי העם שלא היה על ההדיוטות למחות בידם כמו שהעיד יחזקאל באמרו נשיאי ישראל איש לזרועו היו בך למען שפוך דם אב ואם הקלו בך כו' ובאותה הפרשה הזכיר הנביא רוב אלה הארורים או כולם ואמר שנעשו אלו העונות בירושלים לא שהעיר כולה חטאה בזה אבל הנשיאים הם חטאו בכמו אלה. אמנם בהזכירו שם עונות הצבור האשים את העיר באמרו קדשי בזית ואת שבתותי חללת:
מַלְבִּי״ם
ארור האיש אשר וגו'. בו נמצא כל הדברים הנ"ל. א) שהוא בסתר. ב) שהוא ע"ז. ג) יש בכללו כל המתגאה ונעשה בעצמו פסל ומסכה כמ"ש כל המתגאה כאלו עובד ע"ז וכמ"ש לא יהיה בך אל זר על הגאוה. וז"ש תועבת ה' כמ"ש תועבת ה' כל גבה לב מעשה ידי חרש שמאמן את עצמו בכל דרכיו ובמלבושיו רק שיתקבל בעיני הבריות. ושם בסתר שמסתיר גאותו ועושה א"ע כעניו, ונצטוו עליהם ב"נ והאבות נזהרו ביותר כידוע שאברהם בער ע"ז ורבקה אמרה קצתי בחיי וביצחק נאמר ותכהין עיניו מראות מפני שהיו נשי עשו מקטרות לע"ז ויעקב אמר הסירו את אלהי הנכר:
טז אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן׃
רַשִׁ״י
מקלה אביו. מְזַלְזֵל, לְשׁוֹן "וְנִקְלָה אָחִיךָ" (דברים כ"ה):
אוּנְקְלוֹס
לִיטּ דְיִקְלֵי אֲבוּהִי וְאִמֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן
אִבְּן עֶזְרָא
מקלה. לשון קלון פועל יוצא:
מַלְבִּי״ם
ארור מקלה אביו ואמו. הוא בסתר שהאב לא יפרסם והוא מעבירות החמורות שהוקש כבודם לכבוד המקום (ונכלל בו כל עניני חלול השם כי האבות הם אברהם יצחק ויעקב והאמהות שרה רבקה רחל ולאה. וכל העושה מעשה מגונה הוא מבזה אותם ובפרט מי שאבותיו ממש הם מאנשי המעלה. ויש לומר ג"כ על דרך רעך ורע אביך שהוא הקב"ה ואמך היא כנסת ישראל וע"ד שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. וכל העושה מעשה מגונה הוא מחלל שם שמים ושם ישראל) ואף שלא נמצא שנצטוו עליהם ב"נ בפירוש אבל הלא נצטוו על ברכת השם וכבוד או"א הוקש כבודם לכבוד המקום והראיה מחם שנתקלל על שספר גנות אביו בחוץ ואחיו שכסוהו נתברכו. ומצינו שהאבות נזהרו בהפך הדבר שהוא כבוד או"א ביותר שאברהם לקח אשה ליצחק בנו ויצחק לא אמר לו דעתו רק סמך עליו וכן יצחק צוה ליעקב לקחת לו אשה מבנות לבן ויהודה לקח את תמר לאשה לער בכורו והרבה כיוצא בזה:
יז אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן׃
רַשִׁ״י
מסיג גבול. מַחֲזִירוֹ לַאֲחוֹרָיו וְגוֹנֵב אֶת הַקַּרְקַע, לְשׁוֹן "וְהֻסַּג אָחוֹר" (ישעיהו נ"ט):
אוּנְקְלוֹס
לִיטּ דְיַשְׁנֵי תְּחוּמָא דְחַבְרֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן
אִבְּן עֶזְרָא
מסיג גבול רעהו. כי הוא דבר נסתר ומשגה עור ג״כ לא יוכל לפרסם מי שהשגהו:
מַלְבִּי״ם
ארור מסיג גבול רעהו. הוא בסתר שהשגת גבול אינו ניכר והוא מהעבירות החמורות כמ"ש בדור המבול שלא נחתם ג"ד אלא על הגזל והוא מצוי כמ"ש ורובם בגזל. (וכולל בזה כל עיקרי התורה שהוא הפך ואהבת לרעך כמוך וכמו מי שמקיים ואהבת לרעך כמוך מקיים כל התורה כן בהפך המשיג גבול רעהו מבטל כל התורה) והוא מהמצות שנצטוו ב"נ. והאבות נזהרו בזה ביותר. ואברהם לא רצה אף לקבל מתנות ממלך סדום וכ"ש שמה שנתפרד לוט מעל אברהם ועיקר הריב שהיה ביניהם רק בשביל שלוט לא היה נזהר מגזל וכן יצחק הוכיח לאבימלך על גזלת באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך. והשבטים אמרו על מי שימצא הגביע בידו ומת:
יח אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן׃
רַשִׁ״י
משגה עור. הַסּוּמָא בַדָּבָר וּמַשִּׂיאוֹ עֵצָה רָעָה:
אוּנְקְלוֹס
לִיט דְיַטְעֵי עַוִירָא בְּאָרְחָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן
מַלְבִּי״ם
ארור משגה עור בדרך. שהוא בסתר מפני שעור אינו רואה מי המשגה. (וכולל הרבה ענינים מעונן מנחש ומכשף שמי שירצה לדעת עתידות שואל בהם והם משגים בלהטיהם. וכולל מי שמשיא לחברו עצה שאינה הוגנת כפי טובת עצמו: עור בדרך שאינו עור עינים רק עור בדרך שרוצה לילך. וכולל בזה גם החנופה שדרך קטני העם להחניף להגדולים ולהסכים להם שמעשיהם טובים. ומובן שהוא חמור מאד ומצוי כענין שאמרו באגריפס המלך על שאמרו לו אחינו אתה נתחייבו כליה) ומצינו שנזהרו בזה אף קודם מ"ת ואבימלך הוכיח לאברהם וכן ליצחק על שאמרו אחותי היא ואמר מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי במה שכמעט היה נכשל על ידם. וכן יעקב שאמר על מי שימצא אתו את התרפים לא יחיה הוא שלא יכשל לבן עי"ז שיחשוב שיש ממש בהתרפים שגם יעקב היה ירא שלא יגלו, לכן לקחם:
יט אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר־יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן׃
אוּנְקְלוֹס
לִיטּ דְיַצְלֵי דִין דַיַר יִתַּמָא וְאַרְמְלָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן
אִבְּן עֶזְרָא
מטה משפט גר יתום. כי אין להם עוזר והנה גם הוא בסתר והזכיר הגר גם היתום והאלמנה כי אם יטה הדיין משפט אחרים יערערו עליו ויפרסמוהו והגר והיתום והאלמנה אין להם כח. ושוכב עם אשת אב ואחות וחותנת אינו נחשד להתייחד עמה על כן הוא דבר נסתר ואין כן שאר העבירות:
מַלְבִּי״ם
ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה. הוא דבר שבסתר שמסור ללב הדיין וגם הוא מהדברים שהעולם קיים עליהם. על האמת ועל הדין גם הוא מצוי מפני שהם חלשים (ונכלל בזה שלא יטה משפט נפשו ונשמתו שהיא גר בארץ שלא ירדוף אחר התאות וישכח תכלית נשמתו) וב"נ ג"כ מצווים על הדינים ואבימלך צוה על אודות יצחק שהיה גר בארצו הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת. גם יוסף אמר חלילה לי מעשות זאת. האיש אשר נמצא הגביע וגו':
כ אָרוּר שֹׁכֵב עִם־אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן׃
אוּנְקְלוֹס
לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם אִתַּת אֲבוּהִי אֲרֵי גַלִי כַּנְפָא דַאֲבוּהִי וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן
רַמְבַּ״ן
וטעם כי גלה כנף אביו דרך כבוד לאב כי בתורה הזכיר (ויקרא כ יא) ערות אביו גלה וכן הזכיר באשת אחיו ואשת אחי אביו ערותם כי שם יחייב עונש גדול מיתה או כרת והוצרך לנבל הרעה שעשו על כן הזכיר בהם הערוה אבל בכאן להיותו לאלה די להזכיר כי גלה כנף אביו כי בגלוי כנף האב בלבד מחוייב קללה כי מקלה את כבודו וכל מקלה את אביו ארור וכן לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו (דברים כ״ג:א׳) דרך כבוד שלא יקרב אליה כי אין ראוי לגלות כנפו אשר פרש על אשה דרך חופה כטעם ופרשת כנפך על אמתך (רות ג ט) ולא כמי שמרבה בו אנוסת אביו (יבמות צז):
מַלְבִּי״ם
ארור שוכב עם אשת אביו. הוא דבר שבסתר שאביו לא יגלה ובפרט אם היא אשת אביו לאחר מיתה. והיא מוכרחת לקבל ממנו מזונותיה ובני ישראל היו נזהרים בזה גם מקודם מ"ת. שעל ראובן נאמר פחז כמים וגו' וכתיב ובחללו יצועי אביו:
כא אָרוּר שֹׁכֵב עִם־כָּל־בְּהֵמָה וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן׃
אוּנְקְלוֹס
לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם כָּל בְּעִירָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן
אִבְּן עֶזְרָא
עם כל בהמה. זכר או נקבה כי אין לה פה שתצעק ותערער כמו הזכור על כן לא הזכירו:
מַלְבִּי״ם
ארור שוכב עם כל בהמה. הוא דבר שבסתר והוא חמור (ונכלל בזה הנושא אשה שאינה הוגנת כמ"ש חז"ל) וגם קודם מ"ת הקפידו על הזווגים כי אברהם לא רצה לקחת ליצחק אשה מבנות הכנעני וכן יצחק צוה על יעקב. וגם השבטים לא רצו לתת את דינה לשכם:
כב אָרוּר שֹׁכֵב עִם־אֲחֹתוֹ בַּת־אָבִיו אוֹ בַת־אִמּוֹ וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן׃
אוּנְקְלוֹס
לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם אֲחָתֵהּ בַּת אֲבוּהִי אוֹ בַת אִמֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן
מַלְבִּי״ם
ארור שוכב עם אחותו בת אביו או בת אמו. הוא דבר שבסתר שתחפה עליו. וגם מצוי תמיד עמה בבית (ונכלל בזה מי שנשתרש בלבו מדות רעות מטבעו ומילדותו ואינו רואה לעקור אותם) ונזהרו בזה קודם מ"ת כמ"ש וגם אמנה אחותי בת אבי אך לא בת אמי (שהיה אחותו מן האב מותר ומן האם אסורה):
כג אָרוּר שֹׁכֵב עִם־חֹתַנְתּוֹ וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן׃
אוּנְקְלוֹס
לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם חֲמוֹתֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן
מַלְבִּי״ם
ארור שוכב עם חותנתו. י"מ חמותו וי"מ כלתו ומחפים עליו והוא מהעריות החמורות. וגם מצוי' (וכפי י"מ שהיא חמותו נכלל בזה שלא ילך אחר עצת אשתו שעל פי רוב טבע הבת קרובה לאם ולא יטו נשיו את לבבו) ומצינו ביהודה שנזהר בזה כמ"ש ולא ידע כי כלתו היא ולא יסף עוד לדעתה:
כד אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן׃
רַשִׁ״י
מכה רעהו בסתר. עַל לָשׁוֹן הָרָע הוּא אוֹמֵר; רָאִיתִי בִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן — י"א אֲרוּרִים יֵשׁ כָּאן כְּנֶגֶד י"א שְׁבָטִים, וּכְנֶגֶד שִׁמְעוֹן לֹא כָתַב אָרוּר, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה בְלִבּוֹ לְבָרְכוֹ לִפְנֵי מוֹתוֹ כְּשֶׁבֵּרֵךְ שְׁאָר הַשְּׁבָטִים, לְכָךְ לֹא רָצָה לְקַלְּלוֹ:
אוּנְקְלוֹס
לִיט דְיִמְחֵי לְחַבְרֵהּ בְּסִתְרָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן
מַלְבִּי״ם
ארור מכה רעהו בסתר. זו ש"ד והוא מהעבירות החמורות ונצטוו עליו ב"נ כמ"ש שופך דם האדם וגו' ונכלל בזה איסור לשה"ר:
כה אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן׃
אוּנְקְלוֹס
לִיטּ דִי מְקַבֵּל שׂחֲדָא לְמִקְטַל נְפַשׁ דַם זַכַּי וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן
אִבְּן עֶזְרָא
לוקח שוחד. לפי דעת רבים שהוא הדיין ולפי דעתי שהוא עד שקר:
סְפוֹרְנוֹ
לוקח שוחד להכות. כענין דואג האדומי והזיפים למצוא חן בעיני שאול או להרויח:
מַלְבִּי״ם
ארור לוקח שחד להכות נפש דם נקי. הוא בסתר שתלוי בלב הדיין והוא מהחמורות ונכלל בזה מי שמאבד את נפשו בשביל הנאת הגוף ואינו מחשב שכר עבירה כנגד הפסדה ומצינו ביהודה שמתחלה אמר במעשה דתמר הוציאוה ותשרף ואח"כ כששלחה לו הכר נא הודה ולא שחדו הנאת עצמו שלא יהיה לו בזיון רק הודה כדי שלא ישפוך דם נקי:
כו אָרוּר אֲשֶׁר לֹא־יָקִים אֶת־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה־הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן׃
רַשִׁ״י
אשר לא יקים. כָּאן כָּלַל אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְקִבְּלוּהָ עֲלֵיהֶם בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה:
אוּנְקְלוֹס
לִיט דִי לָא יְקַיַם יָת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא לְמֶעְבַּד יָתְהוֹן וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן
רַשְׁבַּ״ם
ארור אשר לא יקים: על כל עבירות שבסתר:
אִבְּן עֶזְרָא
אשר לא יקים. י״א על כל התורה וי״א על אלה הנזכרים ולא אמרו כלום בעבור שכתוב לעשות אותם והנכון בעיני כי קלל על מצות לא תעשה הנזכרים וקלל מי שלא ישמור גם בסתר מצות עשה על כן אמר לעשות אותם:
רַמְבַּ״ן
אשר לא יקים את דברי התורה הזאת כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ז:כ״ו) ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה איננו בחרם הזה כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות כטעם קיימו וקבלו היהודים (אסתר ט כז) והנה הוא חרם המורדים והכופרים ובירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד) ראיתי אשר לא יקים וכי יש תורה נופלת רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור וזה קרוב לענין שפירשנו ואמרו על דרך אגדה זה החזן שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל כמו שמפורש במסכת סופרים (יד יד) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' (דברים ד׳:מ״ד) וכן נוהגין:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת. זה כלל לכל המצות שבתורה, ובאור הכתוב אשר לא יקים המצות בלבו, כלומר שיודה בהן ויאמין בכולן שהן אמת, אחת מהנה לא נעדרה, שאין בה תועלת הגוף והנפש, ושאין בכלן מצוה אחת לבטלה, זהו אשר לא יקים לעשות אותם, שיקיים בלבו אמונה חזקה שראוי לעשותם, כי כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת (משלי ח,ט). ודרשו רז"ל אשר לא יקים — שאינו מגביה ספר תורה להראות כתיבתו לעם.
סְפוֹרְנוֹ
אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. שלא יקיים ויודה שראוי לעשות את כולם אבל תהיה איזו מצוה מהם לבטלה אצלו והוא החשוד לדבר אחד:
מַלְבִּי״ם
ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם וגו'. כאן כלל את כל התורה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה (לשון רש"י) וז"ל הרמב"ן ולפי דעתי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיה בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש. ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור וכו'. ובירושלמי סוטה ראיתי אשר לא יקים וכי יש תורה נופלת? ר"ש בן יקים אומר זה החזן ר"ש בן חלפתא אומר זה בית דין של מעון אמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים אמר רבי אסא בשם ר' תנחום בר חייא למד ולימד שמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי הוא בכלל ארור. ידרשו שהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים התורה ביד המבטלין אותה ואפי' היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלין אותה הרי זה ארור וזה קרוב לענין שפירשנו. וע"ד הפשט הארור הזה בא על המתפלספים האומרים שהן אמת שהתורה קיימת לעולם אבל רק פנימיות ורוחניות התורה שהם אצולים מה' אבל מעשה המצות שיסודם במעשה האדם שתכונתו שונה מזמן לזמן וממדינה למדינה היתכן שמעשה אחד לכלם. ולז"א ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה. פי' שלא יעשה אותה לדבר קיים לעד: לעשות אותם. לענין המעשה מפני שגם מעשה המצות קיימים לעולם ולא נשתנה מזמן לזמן כדכתיב כמה פעמים חקת עולם לדורותיכם וכן לא ישתנה ממדינה למדינה כדכתיב בכל מושבותיכם זולת מצות התלויות בארץ אינם נוהגים אלא בארץ: להבין ההבדל בין הברכות שבת"כ ובין הברכות כאן במשנה תורה הוא עפ"י מ"ש כי קבלת התורה בסיני היה מיראה. ואף כי בהיותם במדבר נתעלו מעת לעת ע"י התורה אבל רק עד שגמר משה את משנה התורה אז באו בתכלית שלמות האהבה. ועפ"ז יש לתת טעם למה בא הברית שבערבות מואב ולא די בהברית שבהר חורב. מפני כי עבדי המלך כל שיתעלו למדרגה יותר גבוהה יתעלה וישתנה לעמתם גם שכרם וענשן ומכ"ש שאין דומה עונש ושכר שר הצבא לעונש ושכר של איש חיל הפשוט. לכן כשעלו ישראל למדרגה הגדולה הזאת כמ"ש את ה' האמרת וה' האמירך הוכרח לפרש להם ברית חדש שכר ועונש לאנשי המעלה הגדולה שהוא לעובדים מאהבה. אכן הנמשל אינו דומה להמשל שבמשל הברית החדש מבטל ברית הראשון שאינו לפי ערכו היום. אבל בנמשל מעניני התורה שהיא לדורי דורות הלא כשם שהדור הזה עלו במדרגה יוכלו ח"ו הדורות הבאים לחזור אחורנית. והבאים אחריהם לשוב ולהתעלות במעלה עליונה לכן גם ברית הר חורב הוא בתקפו. שאם יהיה דור שהוא במדרגת דור מקבלי התורה בסיני עובדי מיראה יתנהגו מה' על פי ברית הר חורב ואם יהיה דור עובדים מאהבה יתנהגו עפ"י ברית ערבות מואב, וזה הוא שמסיים כאן אלה דברי הברית אשר כרת אתם וגו' מלבד הברית (כמו מלבד עולת הבקר) לומר ששניהם קימים רק שתשתנה לפי מעלת הדור. ועתה נבאר ברכות שבת"כ שהוא מכוון למדרגתם, אז אם בהקותי תלכו העובד רק מיראה כל המצות הם אצלו כחוק שאינו משים אל לבו להבין טעם המצות, ואת מצותי תשמרו הם המצות ל"ת שימנע מלעבור ל"ת מפני שהם צווי ה' שלא לעשות וירא לעבור על דבריו, ועשיתם אותם העובד מיראה אינו עושה בשביל המצוה רק בשביל המעשה בעצמה שמקבל עליו שכר למשל עושה עבודה לחברו, אם בשביל קבלת שכר יאמר שעשה מלאכה כזו ולא יזכור למי שעשאה ואם עשה מאהבת חברו יאמר עשיתי לחברי מלאכה זו. ונתתי גשמיכם בעתם אף תשלום שכרם יהיה כפי הטבע שיהיו הגשמים בעת הראוי ולא יעצרו. ונתנה הארץ יבולה שתתן הארץ יבול הראוי ועץ השדה יתן פריו הראוי לו, והשיג לכם דיש את בציר וגו' שיהיה לכם עסק רב בשדה ואכלתם לחמכם לשבע שלא תבא מארה במעיכם. וישבתם לבטח שלא תראו מהשכנים שסביבותיכם, ונתתי שלום בארץ בתוך הארץ. ואף שתהיה הארץ שקטה ושאננה שעי"ז עלול שיבואו חית הארץ עכ"ז והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם שלא חצטרכו ללמד את בניכם תכסיסי מלחמה. לעבור בחרב במערכה להתחנך לעמוד נגד האויב ואף שלא תלמדו תכסיסי מלחמה עכ"ז אף שיגרום החטא שיבוא עליכם אויב. ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב וגו' ואף שמעצמכם לא תתעוררו להתקרב אלי. ופניתי אליכם אני אפנה אליכם. והפריתי אתכם והרביתי אתכם למעלה מהטבע מפני מה והקימותי את בריתי אתכם לקיים ברית האבות, ואכלתם ישן נושן גו' שתבואותיכם יתברכו שנה אחר שנה,ונתתי משכני בתוככם שאשרה שכינתי ביניכם. ואף אם תעשו דבר רע עכ"ז ולא תגעל נפשי אתכם ועוד יותר והתהלכתי בתוככם אהיה מתהלך בתוככם אנה ואנה שפי' שאשרה שכינתי על יחידי הדור. והייתי לכם לאלהים שאשגיח עליכם בהשגחה פרטית ועין בעין תראו ותכירו את השגחתי ועי"ז ואתם תהיו לי לעם ואל יפלא בעיניכם איך תתעלו למעלה כזו עז"א אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים תחלה מהיות להם עבדים ואח"כ ואשבור מוטות עלכם פי' שהטבעתי אותם בים סוף (וע"ד כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם) ואולך אתכם קוממיות כאלו לא הייתם בעול מעולם, ככה אעלה אתכם ממדרגה למדרגה כנ"ל: ועתה נבאר הברכות הנאמרים בכאן ונתחלקו לשלשה סעיפים מפני שנתקיימו בשלש עתים.
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.